לקריאה נוספת:

• הכפרים הכי יפים באירופה
• העיירות הכי יפות בארצות הברית
• העיירות הים תיכוניות הכי יפות

רו דה פטיט שמפליין, קוויבק סיטי, קנדה

אחד הרחובות הרומנטיים ביותר בקוויבק סיטי, ואף בקנדה כולה, הוא רו דה פטיט שמפליין (Rue du Petit-Champlain) שנראה כרחוב פריזאי. הרחוב המקסים שקרוי על שמו של סמואל דה שמפליין, מייסד קוויבק סיטי, הוקם במאה ה-17 ונחשב לרחוב הוותיק ביותר ברובע המסחרי העתיק ביותר בצפון אמריקה. הרחוב, המעוצב בסגנון צרפתי טיפוסי, גדוש בבתים היסטוריים מהמאות ה-17 וה-18, רבים מהם משמשים היום משכן לבוטיקים ייחודיים, גלריות, חנויות מזכרות, בתי קפה ומסעדות משפחתיות. מכאן גם תוכלו להשקיף על אחד המלונות המצולמים בעולם, שאטו פרונטנק.

רו דה פטיט שמפליין בקוויבק סיטי ביום מושלג לפני חג המולד | צילום: AnjelikaGr / Shutterstock.com

רו דה פטיט שמפליין. ברקע ניתן לראות את שאטו פרונטנק | צילום: nicepix / Shutterstock.com

רחוב לומברד, סן פרנסיסקו

רחוב לומברד (Lombard) שבשכונת הגבעה הרוסית (Russian Hill) בסן פרנסיסקו הוא כנראה המפורסם ביותר ברשימה הזו, והוא הופיע באינספור סרטים וסדרות טלוויזיה, מוורטיגו של אלפרד היצ'קוק ועד צער גידול בנות. האזור הפוטוגני ביותר של הרחוב הוא קטע תלול אורך 400 מ' בסך הכל, ובו שמונה פניות רצופות חדות במיוחד שהעניקו לו את תואר הרחוב המפותל בעולם. זהו רחוב חד סטרי בו מכוניות יכולות לנסוע רק מלמעלה למטה במהירות מקסימלית של 8 קמ"ש. עבור הולכי הרגל יש מדרגות בצד הכביש. הבתים הוויקטוריאניים, הגינות המטופחות השופעות צמחייה ופרחים וריצוף הלבנים האדומות תורמים לפוטוגניות של הרחוב, וכך גם יופיו של מפרץ סן פרנסיסקו הנשקף מחלקו העליון של הרחוב.

הפיתולים של רחוב לומברד

הגינות המטופחות תורמות לפוטוגניות של רחוב לומברד

רחוב אקורן, בוסטון

שכונת ביקון היל ההיסטורית היא אחת האלגנטיות בבוסטון. כאן נמצאים כמה מציוני הדרך החשובים בעיר, כמו בית הנבחרים של מסוצ'סטס, וכן בתי מידות של כמה מעשירי העיר. הרחוב היפה ביותר בשכונה, וללא ספק המצולם ביותר, הוא רחוב אקורן (Acorn). הרחוב המרוצף אבני ריצוף מקוריות, מואר בפנסי גז ומשובץ בבתי לבנים אדומות עם תריסי עץ ואדניות פורחות ייקח אתכם לימים של בוסטון הקולוניאלית. לא במקרה אמנים וסופרים רבים, כמו סילביה פלאת' ולואיזה מיי אלקוט, בחרו להתגורר ברחוב וברחובות הסמוכים לו.

רחוב אקורן הרומנטי עם בתי הלבנים האדומות ופנסי הגז

רחוב בורבון, ניו אורלינס

הרובע הצרפתי של ניו אורלינס הוא פיסה של אירופה בלב הדרום של ארצות הברית. הארכיטקטורה של הרובע, שנבנה ברובו במאה ה-18, היא בסגנון קולוניאלי צרפתי-ספרדי.  הרחוב המקסים והמפורסם ביותר ברובע הוא רחוב בורבון (Bourbon Street). הוא מפורסם בבתיו, עם המרפסות שלהן מעקות מברזל יצוק, אבל יותר מכל זהו רחוב מלא חיים בו כל שעה משעות היום היא חגיגה. הרחוב גדוש בחנויות ייחודיות, גלריות, מסעדות, ברים ומועדוני הופעות, ויש בו אווירה עליזה, מופעי רחוב ותחושה של קרנבל תמידי שמתעצמת בתקופת המארדי גרא.

מופע ג'אז הוא עניין שבשגרה ברחוב בורבון | צילום: Simply Photos / Shutterstock.com

מרפסות הברזל היצוק הן אחד מהסמלים של רחוב בורבון

רחוב ג'ינלי, צ'נגדו, סין

רחוב ג'ינלי (Jinli) בצ'נגדו שבמחוז סצ'ואן הוא רחוב שוקק  שיש בו קסם של פעם, וזה לא מפתיע בשביל רחוב בן כ-1,800 שנה. טיול בין החנויות שברחוב ייקח אתכם לעולם אחר – בין בתי העץ ההיסטוריים  תמצאו פה חנויות שמוכרות עתיקות, עבודות רקמה מסורתיות, מוצרי לכה וכלי קליגרפיה. לצד אלה יש כאן מסעדות ודוכני אוכל רחוב שמוכרים מטעמים מקומיים (אם כי לא בטוח שכולם ינעמו לחיך המערבי). מומלץ במיוחד לבקר ברחוב בשעות הערב והלילה, אז הוא מואר בפנסים אדומים, ואם תוכלו להגיע באחד החגים הסיניים – מה טוב.

בין בתי העץ והאבן העתיקים של רחוב ג'ינלי יש חנויות ייחודיות ודוכני מזון | צילום: ThamKC / Shutterstock.com

ערב ברחוב ג'ינלי | צילום: testing / Shutterstock.com

שביל הפילוסופים, קיוטו, יפן

שביל הפילוסופים (Tetsugaku no Michi), בקיוטו הוא אחד הרחובות היפים ביפן, משום שהוא נמתח לאורך קרוב לשני ק"מ לצד תעלת מים, המחופה בעצי דובדבן ומייפל. הרחוב קרוי על שמו של הפרופסור לפילוסופיה קיטארו נישידה, שנהג ללכת פה, להרהר ולעשות מדיטציה. באביב, כשהעצים מתכסים בוורוד-לבן של פריחת הדובדבן, המראה יפה ורומנטי במיוחד, וכך גם בסתיו, כשעלי המייפל נצבעים באדום לפני שהם נושרים.

חופת עצי הדובדבן בשביל הפילוסופים

גם בסתיו יפה להפליא בשביל הפילוסופים

רחוב שמבלס, יורק

בעוד שחלק מהרחובות כאן מפורסמים בצבעים העזים שלהם, הקסם של של יורק שבצפון אנגליה הוא בארכיטקטורה הגותית ובבתי האבן הקודרים. וזה ניכר במיוחד ברחוב שמבלס (The Shambles). זהו רחוב צר ומרוצף אבן עם בתים מהמאה ה-15 הממוסגרים במסגרת עץ, ששימש בעבר כרחוב הקצבים של העיר והיום הוא מוקד התיירות של יורק, עם בתי קפה, מסעדות וחנויות. אם הוא נראה לכם מוכר, השמועה מספרת שהוא שימש השראה לסמטת דיאגון בספרי ובסרטי הארי פוטר. כך או אחרת, הביקור בו הוא כמו מסע בזמן.

אם רחוב שמבלס נראה לכם מוכר, זה בגלל שהוא שימש השראה לסמטת דיאגון בסדרת הארי פוטר

ערב ברחוב שמבלס הימי ביניימי

ברוורסגראכט, אמסטרדם

בעיר התעלות אמסטרדם יש הרבה רחובות יפים, אבל הציורי מכולם הוא ברוורסגראכט (Brouwersgracht) שנמתח לאורך התעלה שנושאת את אותו שם, ברובע יורדן. פירוש שמו של הרחוב הוא תעלת הבירה, וזאת משום שבמאה ה-17 הוקמו כאן מחסנים עבור מבשלי הבירה בעלי השם שהתגוררו פה. היום אפשר להתרשם מהתעלה היפה, מבתי הגמלונים ההיסטוריים ומהגשר שחוצה את התעלה.

הגשר, התעלה והבתים ההיסטוריים הופכים את רחוב ברוורסגראכט לציורי במיוחד

בתים היסטוריים לאורך רחוב ברוורסגראכט | צילום: Harry Beugelink / Shutterstock.com

גרנד רו, קולמר

העיירה קולמר (Colmar) שבחבל אלזס בצרפת נראית כאילו נלקחה מסיפור אגדה, הודות לתעלות המים ולבתי קורות העץ הצבעוניים, האופייניים לאלזס. תענוג לשוטט ברחוב הראשי של העיירה, גרנד רו (Grand Rue). זהו רחוב לא ארוך במיוחד – אורכו כחצי ק"מ, אבל הוא גדוש בהפתעות נעימות. הרחוב משובץ בבתים היסטוריים, כנסיות, חנויות וגלריות, בתי קפה, מזרקות וכיכרות קטנות ומקסימות. יפה כאן בכל עונה, אבל בחודש דצמבר תוכלו לשוטט בשוק חג המולד וליהנות ממראה קסום במיוחד.

מבט על כיכר קטנה ברחוב גרנד רו בקולמר | צילום: Kirk Fisher / Shutterstock.com

סמטת הזהב, פראג

עם שם יפה כזה, אין זה מפתיע שסמטת הזהב בפראג היא אחת הסמטאות הציוריות בעולם. הסמטה נמצאת בלב מתחם המצודה של פראג, בצמוד לחומה הצפונית, ובתיה נבנו בסוף המאה ה-16 עבור שומריו של המלך רודולף השני. מסדרון ארוך, אשר שימש בעבר את צלפי הטירה, מחבר בין עליות הגג של הבתים. הסמטה, ידועה גם כסמטת האלכימאים, משום שבהמשך המלך רודולף השני שיכן בה את  האלכימאים של העיר, עליהם ציווה להפוך עופרת זהב, מה שלא נחל להצלחה.

הבית בו התגורר פרנץ קפקא בסמטת הזהב בפראג

בהמשך התגוררו בבתים הקטנים צורפים ותכשיטנים, ובמאה העשרים הסמטה שופצה והרבה סופרים ואנשי רוח עברו להתגורר בה, המפורסם מכולם הוא פרנץ קפקא שהתגורר בבית מס' 22. אולי גם עליכם תנוח המוזה כשתטיילו בסמטה הצרה שבתיה המתוקים צבועים בשלל צבעים. בחלק מהבתים הללו ניתן לבקר, ואחרים הוסבו לחנויות ספרים ומתנות, גלריות ובתי קפה.

הפוסט הרחובות היפים בעולם הופיע ראשון במסע אחר

במיתוס, בהיסטוריה, בדת וגם בחיי יומיום יש ליונה בהחלט מקום של כבוד. היונה כסמל השלום, היונים הלבנות של האלה אפרודיטה. גידול ביתי של יונים החל במצרים העתיקה כבר מכ-3000 לפנה"ס והופעה ברומא העתיקה של המילה הלטינית קולומבריום, שמקורה במילה יונה. ונא לא לבלבל במחילה את היונה עם קרובותיה הצוצלת והתור.

לפני כשנתיים עברנו לגור חלק מן השנה באי אנדרוס שביוון. במדרון ההר שנפרש מתחת לביתנו עד לים עפה מדי בוקר להקה של יונים לבנות. ירדתי לחפש מהיכן הן באות. זה לא היה שובך של רשת וקרשים ליד לול תרנגולות, גם לא קופסה מלבנית על עמוד עץ וחורים לתאי הקינון אלא מגדל ענק בנוי אבן, מסויד לבן ומעוטר להפליא.

לקריאה נוספת:

• איי יוון – מדריך מסע אחר
• אירוח באי יווני
• על גידול יונים במערות בשפלה

במדרון ההר שנפרש מתחת לביתנו עד לים עפה מדי בוקר להקה של יונים לבנות. ירדתי לחפש מהיכן הן באות

זה לא היה שובך של רשת וקרשים ליד לול תרנגולות, גם לא קופסה מלבנית על עמוד עץ וחורים לתאי הקינון אלא מגדל ענק בנוי אבן, מסויד לבן ומעוטר להפליא

שכיות חמדה ארכיטקטוניות

גיליתי את אחת משכיות החמדה הארכיטקטוניות היפות ביותר שבאיים אנדרוס ובאי השכן טינוס – מגדלי שובך יונים. הם אינם נופלים בגובהם ממגדלי האבן של כפרים כמסטיה ואושגולי בחבל סוונטי שבגיאורגיה, גם לא ממגדלי האבן למגורים הפזורים ברחבי סצ'ואן ויו'נאן שבסין. אני בטוח שכל אחד מכם יכול להיזכר במגדל אבן כזה או אחר באירופה.

אם כך מה מייחד אותם? קודם כל הרעיון הדי מטורף: לבנות מגדל אבן שנראה כמו מצודה קטנה מתוך סיפור אגדות עבור יונים? אני, ששיפצתי במשך כשנה בית אבן באי אנדרוס יודע כיום איזה עמל ועבודה וידע ארכיטקטוני צריך כדי לבצע משימה שכזאת. חומר הבנייה, אבן הצפחה, מצוי בשפע, ממש מתחת לרגליים, רק צריך לחפור. אני חופר בורות שתילה לעצים, כל בור שני סלע צפחה שאינך יודע מהיכן הוא מתחיל והיכן נגמר. לכרות אותם מהקרקע, לפצל את הלוחות, להביא מסה ענקית של אבנים ולהרים מגדל שכזה ללא שום תמוכות או יסודות בקרקע לגמרי לא פשוט.

הדבר השני ששמתי לב הוא שמרבית המגדלים בנויים על מדרונות של גבעות, צלעות של עמקים ואפילו טרסות מוגבהות וכול זאת למה? כפי שתמיסטוקולס, אחד מאחרוני מגדלי היונים אמר לי, "שתהיה להן תעופה טובה." כלומר, שלמעופפות היפהפיות האלו תהיה יציאה נוחה מהשובך וגם נחיתה רכה בחזרה. נשמע קצת הזוי, לא? ובכן, לא.

המגדלים הינם תמיד מרובעים שמתרוממים למעלה בצורה ישירה. ישנם קטנים, של קומה אחת, אולם אלו במיעוט. הרוב הינם של שתיים ויותר קומות. קומה ראשונה מחסן ושניה ליונים. יש רק דלת אחת עשויה מעץ עבה כך שטורפים כמו נחשים, עכברים וגנבים אינם יכולים להיכנס. כמובן שליונים יש כניסות מהחלק העליון אל תאי הלינה וההטלה.

המגדלים חסומים מהצד הצפוני, כך שרוח המלטמי הצפונית החזקה חס ושלום לא תפריע למעופפות הרכות. חשוב שיהיה בסמוך מקווה מים וגם מקורות מזון. אולי זאת הסיבה שלא אחת הדיירים של החלק התחתון של המגדלים הן כבשים. שכן לרוב יש שם מחסן או אסם, ואולי הגרגרים שנופלים מהמזון המסופק להן, תירס למשל, משמשים גם את היונים.

מבחוץ שילוב מרתק של חיפוי שמשלב בין צבע סיד לבן לבין טיט בצבע אדמה וכמובן העיטורים הטיפוסיים שהם משחק בצורה ובאבן שכל מי שמבקר באנדרוס ובטינוס רואה אותם בחומות, בגדרות וגם במבנים. בפינות הגג מגדלים קטנים שמגביהים את המבנה וגם מסיימים אותו בצורה נאה לעין.

מרבית המגדלים בנויים על מדרונות של גבעות, צלעות של עמקים ואפילו טרסות מוגבהות

מבחוץ שילוב מרתק של חיפוי שמשלב בין צבע סיד לבן לבין טיט בצבע אדמה וכמובן העיטורים הטיפוסיים שהם משחק בצורה ובאבן

תולדות גידול היונים באיים

לפי עדויות ורשומות היסטוריות גידול היונים החל עם הכיבוש של האיים ב-1204 על ידי ונציה. יונים גודלו כמקור לבשר וכמקור לחומר דשן עשיר, שכן צואת יונים עשירה בחנקן, זרחן ואשלגן, חומרים מזינים חיוניים לצמיחת צמחים. הזכות להחזיק באותה עת שובכי יונים ניתנה רק לאצולה או לכמורה. כדאי להזכיר בהזדמנות זאת את "le droit de colombier", בצרפת העתיקה. החוק שאפשר לגדל יונים שמוצאות את מזונן בשדות המקיפים את בית בעליהן, ולא בחצר חווה סגורה שממנה לא היו יוצאות. חוק שהיה בתוקף עד למהפכה הצרפתית.

מצב דומה היה בטינוס ואנדרוס עד ל-1715, אז נכבשו האיים על ידי האימפריה העות'מנית. מאותו רגע עם ההתפרקות החונקת של שלטון האצולה והכמורה כל מי שהיה בעל אדמה ובעל אמצעים בנה שובך ליונים כדי לגדל אותן לבשר או להשתמש בחומר הדשן מהצואה. נראה שמסמל של אצולה שובכי היונים הפכו לסמל של עושר כלכלי וסטטוס חברתי. בשר יונים נשלח משני האיים לאירופה. אינני יודע כמובן נתונים מדויקים כי לא מצאתי רשומות על כך. מי שיבדוק למשל את תפריט היוקרה של לואי ה-14 בצרפת יגלה שיונים היו חלק ניכר ממנו. בארוחה רגילה הוגשו 10 – 20 יונים למלך ומקורביו ובאירועים חגיגיים המספר היה עשוי להגיע למאות יונים בשבוע.

באי טינוס נותרו כ-960 (לפי ספר שיצא ב-2020), כאשר העתיק ביותר הוא משנת 1700. באנדרוס אינני יודע. בכל שובך שכזה חיו כ-50 זוגות יונים שגדלו צאצאים רבים והייצור המוערך לשנה של בשר היה כ-150 קילוגרמים וכ-500 ק"ג לשנה של דשן. מעניין מה הכניס יותר.

מה שהקסים אותי מעל לכל היא הבנייה באבן והעיטורים של מגדלי היונים. אני חייב להודות שמאז שאני חי בבית שכולו, כולל הגג, עשוי מאבן צפחה מקומית (שחלקה חפרנו מהקרקע שלנו) למדתי לאהוב אבנים ולא פחות את היכולת ההנדסית, הארכיטקטונית והאמנותית שנוצרה סביבן בשני האיים האלו. דימטריס, בנאי האבן שלי, אומר, שאין בניית אבן יותר יפה בכל יוון מאשר באנדרוס וטינוס ואני נוטה להסכים איתו. העיטורים על שובכי היונים שונים ממגדל אחד למשנהו. יש בהם משולשים, מעוינים, משולשים ובהם כעין צורת עצים, עיגולים מחולקים ונראה שכל בנאי ניסה להשאיר את חותמו האישי הופך בכך שובך יונים ליצירת אמנות.

בניית המגדלים היפים פסקה היכן שהוא בסוף המאה ה-19 או בתחילת המאה ה-20: משבר כלכלי, חוסר עניין ביונים ובשרן, נטישת האיים לטובת הערים הגדולות. מאמצע שנות ה-70 החלה תנועה של שימור שובכי מגדלים אלו. חלקם שולבו בבתים קיימים או הפכו לחדרי אירוח. מעט מאוד מגדלי יונים נותרו והמסורת הולכת וגוועת. נותרו המגדלים הקסומים שעדיין מעשירים את הנוף בין אם הם בקבוצה המשבצת מדרון גבעי או עומדים לבד סחופי רוח.

——

יגאל צור הוא סופר ומדריך טיולים: טיולי הליכה, רכב ומשולבים לבודדים, למשפחות ולקבוצות קטנות באי אנדרוס.

ווטצאפ למידע והזמנות: 0545405726

קישור אל הבית וחדרי האירוח של קארין ויגאל צור באנדרוס: https://andros.yigal-zur.com/

הפוסט שובכי היונים של האיים טינוס ואנדרוס הופיע ראשון במסע אחר

החלום שלי היה כרם וזיתים וכתיבה בשקט, שלה – לגדל ירקות וליצור באבן וביחד חיפוש אחר שקט ושלווה ובדידות מסוימת. הוסיפו לכך תאווה לשיקום בתים עתיקים. עשינו זאת ביפו, שיקמנו בית מ-1872 והוא מקסים. חטטנים ימצאו באינטרנט.

• עוד על איי יוון
• מדריך מסע אחר ליוון

יצאנו לחפש

יצאנו לחפש אחרי המקום שיהיה שלנו ואני כידוע מכיר את העולם. הייתה מודעה על בתים ב-1 אירו. כיתתנו רגליים בסיציליה יפתי, בפוליה, בקלבריה והתאהבנו בחבל אברוצו. איזה אוכל, איזה יין. אבל 1 אירו התגלה לבסוף כחבילת שיקום יקרה ומעל ליכולתנו. חיפשנו בקפריסין, חביבה על הרבה ובצדק. זה קרוב, זה נוח, משמע זול להגיע. אלא שהכיעור של וילות-מפלצות הבנייה רוסיות – סיניות ביאס אותנו. מצאנו נכס בכפר מקסים בשם לימונה. בבדיקה שעשיתי התגלה שחלק מהבית שלנו במפות הוונציאניות עליהן מסתמכים בלשכת רישום המקרקעין נמצא אצל השכנה שימיה ספורים וחלק של השכן בכלל פלש אלינו. בקיצור, השארנו דמי לימוד ונדדנו הלאה.

אנחנו מכירים לא רע את יוון אבל היא גדולה ואיים רבים לה. במשך  חודשים טיילנו בעקבות נכסים ביבשת וגם באיים: קורפו, לפקדה, כרתים, פיליון, פלופונס על כל זרועותיו, טינוס ועוד. באנו סופר מוכנים עם רשימות של בתים שאנחנו רוצים לראות. יום אחד הגענו לאי אנדרוס (andros) – הצפוני שבקיקלידים. אתם זוכרים מה זאת אהבה ממבט ראשון? זה מה שהיה. אבל לא מצאנו שום דבר מעניין. זה אנחנו הבעייתיים. לא מעניין אותנו וילה מוכנה עם בריכה וג'קוזי, לא בטעם יווני או אחר. פשוט לא דיברו אלינו. מצאנו לבסוף בית קטנטן עם נוף מטורף לים האגאי במזרח האי, מעל לעיר חורה (אנדרוס) היפהפייה שבנויה בסגנון ונציאני. שטח תלול, פראי, נוף בתה יפהפה. לא עניין אותנו שאין חשמל, שהמים מגיעים במכלית. באמפוס, המוכר, היה איש נחמד אבל היום החוקים הירוקים של אירופה חלים גם על יוון וב-4 דונם שלו חלק נרשם כירוק, כלומר  לא ניתן להוסיף ולו מטר אחד קטן לבית הגפרורים.

מצאנו נכס אחר, הגג נפל פנימה, החלק העתיק צריך שיקום מלא אבל התלהבנו. 6.5 דונם עם 2 קידוחי מים, טראסות משתפלות במתינות  במורד, נוף אל עמק עם אתר ארכיאולוגי (לא יבנו לנו מתחת לאף) ואפילו קצת ים. ובטווח הליכה לאחד החופים שאפילו כאשר רוח המלטמי הצפונית והחזקה נושבת המפרץ שקט. האמינו לי, יש לי מינוי שנתי לים, חורף קיץ. אלא מאי, המוכר הישיש שבאמת רצה למכור ודי בזול (אל תשאלו כמה כי לא אגיד. הורי לימדו אותי שלא מדברים על כסף)  שכח לספר שהוא בעלים רק של חצי מהנכס והחצי השני שייך לשלושה יורשים, שתקעו מחיר. הלך עלינו.

אני לא מהמתייאשים. ישבתי מול המחשב אצל קתרינה, סוכנת הנדל"ן. אני לא זז עד שמוצאים. בסוף הרשימה הייתה תמונה של חורבה. מה יש להפסיד, אמרתי. נסענו ונעמדתי מול הנוף ואמרתי זהו. תבינו, אשתי, כמו בוודאי גם אצלכם, עושה את ההחלטות של החיים, אבל לא הפעם.

נוף יומיומי מהשטח

שיקום של פינה בבית האבן שקרס

חורבת ציפחה מקסימה וישישה

בתוך שבועיים של לחיצות ידיים וחתימות הייתה לנו חורבת אבן ציפחה מקסימה, ישישה, בת 200 פלוס. הדיירים היחידים שלא שילמו שכר דירה היו הכבשים. העיזים, אגב, מסתובבות חפשי באי, חלקן בר, והן בעייה. את החזירים שילחנו אחר כבוד יחד עם בעל הבית הקודם. וגם טראסות יפהפיות (בניית האבן באנדרוס היא היפה בכל יוון), מאגר מים מאבן וענק (עוד אסביר למה חשוב), גפנים שרועות עתיקות שהוזנחו, עצי זית, תות ואלונים מדהימים. שפע של יופי טבעי עם חקלאי שהוזנח שנים וחיכה רק לנו. גם שפע של חיים: עיטים בשמים, בזים מקננים, ציפורי שיר, חומטים בשמש, פריחה מרהיבה, כלניות לצידי דרכים (כמו פעם – לא צריך לנסוע). הבנת ברוך?

אנדרוס הוא אי יפה בצורה בלתי רגילה עם מרחבי טבע פתוחים, יערות אלונים, כביש היקפי שבכל עיקול ומעקף נפתח מראה למפרץ וים. יש מאה חופים! בעבר האי היה עשיר, הנמל שלו במאה ה-19 היה בגודל נמל פיראוס. אנשים התעשרו מספנות מסחר, שקדים, זיתים ויין. בשנות השפל של תחילת המאה ה-20 וגם במחצית המאה נטשו, עברו לאתונה, אבל נשארו עם אדמות ובתים. הם שבים ובאים  אביב וקיץ וחג והם ממלאים כל טברנה ומסעדה ובית קפה. אז האי לא ממש משתוקק לתיירים, בטח לא לאלו שצריכים ברים רועשים, דיסקוטקים, מסיבות. למעט אירועי מוסיקה יוונית הולכים לישון עם התרנגולות. גם אין שדה תעופה! אז אין צ'רטרים לא מאנגליה וגם לא מישראל. יש מודעות ענקית לשמירה על אורחות חיים מסורתיות וחקלאות מסורתית ומוצרי מזון, מה אומר, קחו מלפפון או משמש ותבינו. מי השתייה שלנו הם ממעין! יש כמה מערביים שהתנחלו, כמונו, אבל כולם, לפחות מאלו שהכרנו, באותו הראש.

הנוף שרואים מהמרפסת של בית האבן – בווידאו

פטרוס עושה הגבינות. שכן

מראה שקיעה מחדר שינה אל הים והמרפסת

כך התחלנו. פינוי אדמה שכיסתה את גג אבן הצפחה

לשקם בית אבן

ובכן איך מתחילים להתעסק עם בית אבן? ארבעה מהנדסים היגיעו. "תורידו ותבנו חדש. יותר פשוט, יותר זול." "לא," אמרנו, "אנחנו רוצים לשקם ולשפץ." החמישי, אדוניס, היגיע, הסתכל על הנוף ואמר ביוונית "אוריאה." כלומר יפה ואז הסתובב וראה את הבית ושאל בבהלה, "אתם חושבים שזה יהיה בית?" הוא איתנו מאז.

הבאנו את דימטריס, בנאי האבן הכי טוב שיש באי. הזקנים אומרים שאבא שלו יותר טוב. תראו, הכל עניין של חיבור, אמון ואהבה. דימטריס הסתכל על החורבה, "אני אוהב." מאותו רגע סמכנו עליו. ראיתי איך הוא מלטף בעיניו ובידיו בחיבה את אבני הקירות העתיקות, את משקופי האבן ואנחנו חייכנו ולא הבנו כלום.

לא הבנו למשל שייקח לנו שלושה שבועות לחפש לוחות אבן לגג, כי רצינו לשמר את הגג מלוחות הציפחה. מעל לגג הייתה אדמה כבושה, כך בנו פעם. כשניקינו ראינו שצריך להחליף כמה מלוחות האבן. כל אחד אורכו בין 4 – 5 מטרים. דימטריס התעקש לחפש באדמה אצלנו. למה? כי הבנאים של פעם לא הזמינו ממחצבה. מאחר ופרצנו דרך לבית הוצאנו גושי סלע במשקל כמה טונות. כל האבן בבנייה שלנו: שיקום הבית, טראסות למרפסת ענקית, מדרגות אל מאגר המים היגיעה מהקרקע שלנו. אבן היא משאב אדיר באי.

הבנייה המקורית מופלאה, איזה אמנים אלו היו. המשקופים, הנישות, התמיכה לגג. אלא שחומר המילוי בין האבנים היה לא אחר מאשר אדמה וטיח היה אדמה וקש. איך נאטום את חלחול המים מהטרסה של הגפנים שהבית צמוד אליה? "מה אתם דואגים?" אמר דימטריס הבנאי. הזרקנו, פשוטו ומשמעו, בטון מתנפח אל בין המרווחים ומתחת לרצפת האבן שהנחנו בנינו חלל מלא חצץ למעבר המים. עברנו חורף אחד. הכל בסדר. תודה ששאלתם.

חלק מהתקרה הישנה נתמך על ידי קורות עץ שהרקיבו ונאכלו על ידי טרמיטים. אפשר היה כמובן לשים קורות עץ אורן, אבל אמרתי כבר, אנחנו לא פשרנים וגם אם כואב מעט בכיס אשתי תמיד אומרת נסתדר. הבאנו קורות עץ ערמון מהר אתוס הקדוש בצפון יוון. יקר, עמיד ובעיקר הכי יפה.

לא היה חשמל, לא מים וכמובן באיים אין מערכת ביוב (תזכרו כשתבואו. הפח הקטן בשירותים הוא לנייר :). חפרנו בור ספיגה, רבתי בנעימות עם חברת החשמל כדי שהעמודים לא יסתירו את הנוף המדהים שיש לנו ואז היגיע עניין המים, הדבר הכי חשוב באיי יוון. יש מחסור רציני – למרות שאנדרוס הוא האי הירוק ביותר בקיקלידים. בקיץ עם כמות התיירים יש מחסור (ראו כתבות על מיקונוס וכד'). לקדוח למים זה עניין יקר כי אתה לא יודע באיזה עומק תמצא. בניתי בור לאיסוף מי גשם מתחת לטראסות, שממנו משאבה מעלה אותם למאגר מים ששיקמנו ומשם תהיה השקיה לכל החלקות. מה נשאר? לנטוע עצי פרי ועוד זיתים ולעשות גן ורדים וגינת ירק (אורגני. אין כמעט הדברה כימיקלית באי) ולהמשיך לחלום. אין לנו לא ידע הנדסי ולא חקלאי אבל חשבנו על כל פרט באהבה. מה התוצאה? מי שמסתפק בצילומים יבושם לו, כל היתר מוזמנים להגיע בתשלום מסוים כמובן.

סלעים שהוצאנו מהקרקע

משקמים פינה מזרחית

ככה חותכים אבן

הנחת קורות עץ ערמון בסיס לחלק מהגג

פתחנו את כל חלל האבן לפני חלוקה חוזרת

איזה אורחים רצויים? כולם ובמיוחד אוהבי טיולים ונוף ושקט. יש אצלנו הרבה מאלו ובשפע.

מפלט בית האבן – Rockhaven Retreat

בית האבן כולל את הבית שלנו, שבו אנחנו שוהים אביב וקיץ + 2 יחידות אירוח מדהימות בבית האבן. אנחנו מארחים מתחילת יוני ועד אמצע אוקטובר. כל יחידה כוללת חדר שינה, סלון קטן עם ספה שמתאימה למיטת יחיד וחדר אמבטיה מטוקטק.

מחיר חבילת הבסיס לילה ליחידה (פרטים בפנייה ישירה אלי. אנחנו לא מפרסמים כרגע) כולל ארוחת בוקר מפנקת על טהרת המקום (ביצים מאימא של פסקליס, גבינה מפטרוס בעל הפרד, דבש מיאניס המכונאי). ארוחת הבוקר מוגשת אצלנו בבית או כמובן על המרפסת המדהימה (לא תרצו לזוז).

מינימום הזמנה – 3 לילות ותרצו להישאר יותר

כל יחידה פונה לים ולנוף. בחדר: מזגן, אם כי אנדרוס קריר דיו גם בקיץ. קומקום וערכת קפה.

בחודש אוגוסט אנחנו משכירים את 2 היחידות + הבית שלנו. מתאים רק למשפחה מורחבת או 3 זוגות חברים. מינימום שבוע ימים.

מראה מכניסה לאחת היחידות. שימוש באבן, בנייה בבטון ושכבה מיוחדת לבנה ומיוחדת של ורניקי (לכה)

כך בנינו את המיטות

הנחנו רצפת אבן צפחה וארונות בנויים

הכניסה מהחנייה אל הבית, שביל יפני של חצץ ולוחות אבן אל עבר המרפסת הפנורמית הענקית

שיפצנו את מאגר המים בנוי האבן וצבענו כך שישתלב בים וברקיע

סלון החורף עם קורות ערמון

המארח שלכם – יגאל צור

מה אנחנו מציעים:
1) אירוח סתלבט 2) פעיל: הליכות רגליות (האי מרושת בשבילי הליכה מסומנים היטב ומדהימים) – בהדרכה שלי או לבד. 3) סיורים מודרכים באי ברכב ורגל.

הבית נמצא בכפר יפהפה שהוא כ-10 דקות נסיעה מ-batsi, כפר דייגים ומרכז תיירותי מקסים עם מסעדות ובתי קפה.

איך מגיעים: משדה התעופה של אתונה מונית/אוטובוס  ל-rafina

בקיץ יש מעבורות מהירות – מגיעות ב-1.05 שעה, בשאר השנה בשעתיים.

מגיעים לנמל gavrio. משם אלינו כמה אפשרויות: 1) השכרת רכב 2) מוניות 3) העברות באמצעותנו

פרטים נוספים והזמנות : מפלט בית האבן

הזמנת יחידה: 1 יוני – 30 יולי, 1 ספטמבר – 15 אוקטובר

הזמנת כל בית האבן: 1 – 30 אוגוסט (ללא א' בוקר)

yigalzures@gmail.com

ווטצאפ (בלבד): 0545405726

שקיעות מרהיבות. כל ערב צבעים אחרים

הפוסט אירוח באי יווני, או החיים כפי שאנחנו רוצים לחיות הופיע ראשון במסע אחר

ב-22 בספטמבר 1866 הגיע אל סופו מסע ימי מסויט על גבי האנייה נלי צ'יפין. חברי הקבוצה ירדו לחוף מצפון ליפו, במקום בו נמצא היום פארק  צ'רלס קלור. התכנית המקורית היתה להתיישב על גבעה מחוץ לחומות יפו, אולם עניינים ביורוקרטיים מול השלטונות העות'מאנים מנעו את רכישת האדמות והאמריקאים נאלצו להתמקם במחנה זמני ליד הים. הדבר המדהים בסיפורם של המהגרים ממיין היה לא רק המסע עצמו, אלא העובדה שהם הביאו איתם את הבית, תרתי משמע. לפני שיצאו לדרך, הם העמיסו על האנייה את הבתים שבהם יגורו: בתי עץ בני שתי קומות, בסגנון שהיה נפוץ בניו אינגלנד. וכך, ביחד עם בתיהם, שפורקו לקראת המסע, הם חיכו ליד יפו עד שיימצא להם מקום קבוע, בו יוכלו להרכיב את הבתים מחדש.

המהגרים האמריקאים הביאו איתם לארץ ישראל את בתי העץ שהיו נפוצים במולדתם | צילום: שאטרסטוק

החיים הקשים בארץ הקודש

מסתבר שחלומות לא תמיד מתגשמים וארץ הקודש התגלתה כשונה מאוד ממה שקיוו. למעשה, המציאות התגלתה כסיוט של ממש. בתוך זמן קצר רבים מהם חלו בכולרה והיו גם כאלה, בעיקר ילדים, שלא שרדו את המחלה.

בקרב חברי הקבוצה, שתכננו לעסוק בחקלאות, היו גם שני אחים – ג'ורג' וג'ון דריסקו, שהיו להם תכניות אחרות. כאשר הקבוצה רכשה  חלקה קטנה של אדמה לא רחוק מהים ובתי העץ שהובאו ממיין הוקמו בה, האחים דריסקו בחרו לפתוח בית מלון במושבה החדשה. הם בנו בית אבן בן שתי קומות ומרתף, בית האבן היחיד בשכונה, ופתחו בו את המלון שלהם – גרנד הוטל. השכונה האמריקאית הקטנה היתה מורכבת בסך הכל משני רחובות מצטלבים, בהם היו עשרה בתי מגורים מעץ, מרכז להתכנסויות של הקהילה, חנות אחת והמלון של האחים דריסקו.

המלון של האחים דריסקו בגלגולו השני כמלון ירושלים, בתחילת המאה הקודמת | תמונת ארכיון, משוחררת מזכויות

אלא שגם כשהתיישבו בשכונה החדשה המתיישבים האמריקאים לא רוו נחת. החיים בארץ החדשה היו קשים מנשוא – החקלאות לא עלתה יפה, הם חלו שוב ושוב במחלות קשות ותחושה של דכדוך וייאוש השתלטה עליהם. שנתיים בסך הכל האמריקאים החזיקו בארץ הקודש, ב-1868 כולם עזבו וחזרו למיין, משאירים מאחור את בתיהם. ליתר דיוק, לא כולם עזבו. אמריקאי אחד, רולה פלויד שמו, הביא איתו מאמריקה כרכרה, שבעזרתה ניהל עסקי תיירות משגשגים למדי. הוא החליט לא לחזור עם שאר החבורה לארצות הברית, אבל גם הוא עזב את המושבה האמריקאית ועבר להתגורר בירושלים. בתי העץ הנאים, שהגיעו כל הדרך באנייה ממיין, נותרו שוממים.

המושבה האמריקאית-גרמנית היום. אווירה כפרית בלב המולת העיר הגדולה | צילום: רותם בר כהן

הטמפלרים באים

כמה שנים אחרי שהאמריקאים עזבו, הגיעו למקום מתיישבים חדשים, שאף הם נמשכו למגורים בארץ הקודש כדרך להאיץ את פעמי הגאולה. הטמפלרים, שכבר הקימו בשלב הזה מושבה גרמנית משגשגת בחיפה, החליטו לייסד מושבה נוספת – במקום בו היתה המושבה האמריקאית, שכעת עמדה נטושה. הם רכשו את בתי העץ מבעליהם, הוסיפו לחלקם קירות אבן על מנת לחזק אותם וגגות רעפים משופעים, כפי שהיה נהוג באירופה הקרה והמושלגת. הטמפלרים פתחו במושבה החדשה שלהם מבני ציבור, חנויות, בית חולים, טחנת קמח, בית בד ומנסרה. המלון של האחים דריסקו הורחב, נוספו לו אגפים חדשים ושמו שונה למלון ירושלים. בהמשך הוקם בסמוך אליו מלון מפואר נוסף, הוטל דו פארק.

פינת חמד בשולי המושבה האמריקאית-גרמנית | צילום: רותם בר כהן

בשונה מהאמריקאים, שמאמצי הפרנסה שלהם מחקלאות כשלו, הטמפלרים עסקו במסחר ותעשייה והיו בהם גם בעלי מקצועות חופשיים כמו רופאים ורוקחים. המושבה שלהם שגשגה והצליחה מאוד, אלא שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה הבריטים החליטו לגרש את כל הטמפלרים מהארץ, מחשש שיהוו גיס חמישי בשל הקשרים למולדת הגרמנית.  זה היה סופה של המושבה הגרמנית ביפו, כמו גם סופן של שאר המושבות הטמפלריות ברחבי הארץ.

טיול במושבה האמריקאית-גרמנית של ימינו

באביב 2021 חזרתי למושבה האמריקאית-גרמנית. על הגבול בין יפו לתל אביב, בין מוסכים ובניינים נטושים מצד אחד ובתי העץ המקוריים שהובאו ממיין וכיום שווים הון עתק מצד שני, מתקיים מיקרו קוסמוס של החיים האורבניים התל אביביים. אם אתם קצרים בזמן, אפשר להתמקד בשני הרחובות המקוריים שהרכיבו את המושבה האמריקאית – אוארבך ובר הופמן. אם זמנכם בידכם, כדאי להרחיב את הטיול לשטח גדול יותר, שנמצא בין רחוב אילת לדרך שלמה ובין שדרות ירושלים לרחוב אליפלט.

רחוב אוארבך, אחד משני הרחובות של המושבה האמריקאית המקורית | צילום: רותם בר כהן

נתחיל במושבה האמריקאית המקורית, שבתי העץ היפים שלה משרים אווירה כפרית פסטורלית, שונה מאוד מהבלגן הים תיכוני שמסביב. אם באתם ברכב, השאירו אותו באחד החניונים ברחוב אילת או ברחוב אליפלט וצעדו אל רחוב אוארבך, שהיה הרחוב הראשי במושבה שהקימו המהגרים ממיין. ברחוב אוארבך מספר 4 ניצב בית נורטון, מבנה עץ מרשים בן שתי קומות, עם מרפסות צרות שהוספו בשלב מאוחר יותר. הבית, שבו התגוררה משפחת נורטון, ננטש כמו שאר בתי המושבה ועם השנים הלך והתפורר. בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת המבנה שופץ ביד אוהבת. בתחילה שכנה בו מסעדת קרן של השף חיים כהן, כיום הוא חלק ממלון דריסקו הצמוד.

כאמור, ליד בית נורטון, ברחוב אוארבך 6, נבנה בזמנו גרנד הוטל, המלון של האחים דריסקו. זה היה בית האבן היחיד במושבה והאחים קיוו שהוא יהפוך מוקד משיכה למטיילים שיבואו מעבר לים. אלא שהתוכניות הכלכליות לא עלו יפה וכמו שאר תושבי המושבה האמריקאית, גם האחים דריסקו עזבו את הארץ לאחר תקופה לא ארוכה. בתקופת הטמפלרים, ארנסט הרדג, בנו של אחד ממנהיגי הטמפלרים בארץ, קנה את המבנה, הרחיב אותו, בנה לו אגף חדש והחליף את שמו למלון ירושלים. במלון המחודש היו 57 חדרים מפוארים, עם מים זורמים – פינוק של ממש באותם ימים. במסעדת המלון סעדו מפורסמים רבים, בהם הקיסר הגרמני וילהלם השני ורעייתו בעת ביקורם בשכונה.

במלון דריסקו העכשווי ההיסטוריה מתגלה בכל פינה, מקירות מצוירים ביד מהתקופה הטמפלרית ועד למדרגות האבן המקוריות של הגרנד הוטל משנת 1866 | צילומים: רותם בר כהן

מלון ירושלים פעל עד 1940, אז הטמפלרים גורשו מהארץ. לאחר כמה גלגולים שונים, המבנה היפהפה הלך ונהרס והיה חשש ממשי לעתידו. ב-2010 המבנה נקנה והחל תהליך ארוך ומורכב של שיפוץ. חלק מהשיפוץ כלל הצלה של פריטים מקוריים רבים, בהם מדרגות האבן מתקופת הגרנד הוטל והקירות המצוירים מתקופת מלון ירושלים. ב-2018 נפתח במקום מלון דריסקו, הומאז' לשם משפחתם של הבעלים המקוריים. מסעדת השף שנמצאת בקומת הקרקע של המלון נקראת ג'ורג' אנד ג'ון – השמות הפרטיים של האחים.

גלוית פרסומת למלון ירושלים

ברחוב אוארבך מס' 10, פינת רחוב בר הופמן, עומד בית ידידות מיין. הבית המקורי היה שייך למארק וונטוורת', שהגיע עם הקבוצה האמריקאית, והוא כלל רק את מחצית הבניין, זו הבנויה מעץ. גג הרעפים המשופע והאגף הבנוי מאבן נוספו על ידי משפחת פרנק הטמפלרית שעברה להתגורר בו. כיום פועל במקום מוזיאון קטן לתולדות המושבה האמריקאית ביפו.

בית ידידות מיין. החלק מעץ הוא מתקופת המושבה האמריקאית, גג הרעפים והאגף מאבן נוספו על ידי הטמפלרים | צילום: הרווי ספיר, פיקיוויקי ישראל

מעבר לפינה, ברחוב בר הופמן 14, שוכן בית עמנואל. הבניין הגדול שייך כיום לכנסייה מאנגליה והוא משמש כבית הארחה. הדרך הטובה ביותר ללמוד על המבנה ועל השכונה כולה, היא למצוא את פדרו, איש מקסים ומאיר פנים, עם סיפור אישי מרתק, שמנהל את המקום. פדרו חי ונושם את ההיסטוריה המקומית והוא שמח לחלוק את הידע שלו עם קבוצות של מבקרים (בתיאום מראש). במהלך שיחה איתו אני מגלה שהבניין היה שייך בזמנו לברון פון אוסטינוב, אציל רוסי שהתיישב בארץ הקודש. הברון אוסטינוב (שהיה סבו של השחקן הבריטי הנודע פיטר יוסטנוב) הפך בשלב מסוים את בית מגוריו עצום הממדים למלון מפואר, מלון דו פארק, שאירוח שועי עולם.

בית עמנואל כפי שהוא נראה מחצר הכנסייה שמולו | צילום: רותם בר כהן

בנוסף לסיפורים היסטוריים מרתקים, המבקרים בבית עמנואל יכולים ליהנות מגן פנימי יפהפה, שבמרכזו עץ פיקוס בנגלי אדיר, מתצוגה של פריטים שקשורים בעברה של המושבה, ושיא השיאים – הקרנת שקופיות מזכוכית של נופים ואתרים שצולמו בארץ ישראל במאה ה-19, חלקם בשחור-לבן, אחרים צבועים ביד בכישרון רב. טלפון לתיאום ביקור או להזמנת חדר באכסניה הצנועה: 03-6829817.

מול בית עמנואל, ברחוב בר הופמן 15, נמצאת כנסיית עמנואל. הכנסייה, שהצריח המחודד שלה מזדקר בחן רב מעל בתי המושבה, נחנכה בשנת 1904, כמה עשורים אחרי שהטמפלרים הראשונים התיישבו כאן. לאחר שהטמפלרים עזבו, המבנה עבר לידי הכנסייה הלותרנית הסקנדינבית. מומלץ להיכנס לכנסייה עצמה ולהתרשם מחלונות הוויטראז' היפהפיים שמתארים אירועים מהתנ"ך ומהברית החדשה. בכנסייה, שאינה גדולה במיוחד, נמצא אחד העוגבים הגדולים בארץ ומתקיימים בה קונצרטים.

כנסיית עמנואל | צילומים: רותם בר כהן

ברחוב בר הופמן 17 נמצא בית עץ שנקרא על שם הדייר הראשון שלו, בית רולה פלויד. פלויד, כפי שכבר צוין, היה היחיד מבין אנשי הקבוצה המקורית של האמריקאים שנשאר בארץ, בעיקר כיוון שהצליח להתבסס מבחינה כלכלית, אבל גם הוא נטש את יפו לטובת מגורים בירושלים. בתקופה הטמפלרית התגורר בבית העץ היפה של פלויד האדריכל תיאודור זנדל, שתכנן מבנים טמפלרים רבים, בהם בית הנסן ובית החולים הגרמני בירושלים.

בית פלויד. רולה פלויד היה היחיד מבין המהגרים ממיין שנשאר בישראל, למרות שגם הוא עזב את המושבה ועבר לירושלים | צילום: רותם בר כהן

אם בחרתם להרחיב את הטיול מעבר לרחובות אוארבך ובר הופמן, לכו לאורך רחובות ניצנה ורוחמה, שני רחובות מקבילים שיוצאים מרחוב אילת ומגיעים לכיכר סגולה, כיכר קטנה ומקסימה, עם גינת משחקים, ספסלים ושני בתי קפה שמשקפים באופן מושלם את האווירה של האזור: אורבן בייקרי ברחוב ניצנה 14 וקפליקס בפינת הרחובות רוחמה וסגולה. עוד ברחובות הסמוכים: חנות של בגדי וינטג', חנות של מעצבת האופנה חגית חזן, הגלריה לאמנות של מכון אבני ועוד. את האווירה הצעירה והתוססת משלימים גרפיטי וציורי קיר מלבבים.

רחוב אילת. אזור המושבה משלב בניינים היסטוריים עם אווירה אורבנית צעירה | צילומים: רותם בר כהן

לילה במלון היסטורי

העבר המרתק של המושבה האמריקאית-גרמנית קם לתחייה במלון דריסקו, אותו מלון שהאחים ג'ורג' וג'ון דריסקו פתחו בשנות ה-60 של המאה ה-19, הטמפלרים הרחיבו והבעלים הנוכחים שיפצו, שימרו, שחזרו והחזירו עטרה ליושנה.

דריסקו הוא מלון בוטיק ברמה של 5 כוכבים סופיריור, מבית Leading Hotels of the World. יש בו 42 חדרים וסוויטות, בעיצוב נעים ומושך, עם הרבה פינוקים נחמדים כמו מכונת אספרסו, חלוקי רחצה רכים, נעלי בית, מוצרי רחצה איכותיים ועוד. חלק מהחדרים משקיפים לנוף עירוני, אחרים אל הים שמנצנץ בכחול מעל גגות הבתים הנמוכים של השכונה. החלל הגדול בקומת הקרקע, שבערב הופך למסעדה נהדרת, תוססת ומפתיעה, מעוטר בציורי קיר מקוריים משנות ה-20 של המאה הקודמת.

מלון דריסקו בלילה. המלון נקרא על שמם של האחים שפתחו אותו בשנת 1866 | צילום: אסף פינצ'וק

עד במלון: חדרים לטיפולי ספא, מרפסת גג מקסימה עם כורסאות רכות ועציצים פורחים וחדר כושר מאובזר. יש כמה סוגים של חבילות אירוח, בהן חבילה הכוללת ארוחת בוקר מצוינת, שכיף לאכול בחצר היפה, וארוחת ערב במסעדת השף הנחשבת, George & John, בניצוחו של השף תומר טל.

חדר במלון דריסקו | צילום: אסף פיצ'וק

אורחי המלון יכולים להזמין סיור מודרך בשכונה, לשכור (ללא תשלום) אופניים או פשוט לצאת מכאן ברגל לכמה מהאזורים הכי נחשקים ומעניינים בעיר, דוגמת שוק הפשפשים, השוק היווני, מתחם התחנה, נווה צדק, שוק הכרמל ועוד. ואם לא די בכל הטוב הזה, החופים של תל אביב ויפו נמצאים אף הם במרחק הליכה.

מסעדת ג'ורג' אנד ג'ון במלון דריסקו. ג'ורג' וג'ון היו השמות הפרטיים של האחים דריסקו | צילום: אסף פינצ'וק

מילפיי מפורק. סיום מושלם לארוחה במסעדת ג'ורג' אנד ג'ון | צילום: רותם בר כהן

• מלון דריסקו, רחוב אאורבך 6, תל אביב, אתר אינטרנט

• מסעדת ג'ורג' אנד ג'ון, בקומת הכניסה של המלון, אתר אינטרנט

צילום תמונה פותחת: שאטרסטוק

מפת אזור המושבה האמריקאית-גרמנית

הפוסט המושבה האמריקאית-גרמנית: כשההיסטוריה פוגשת שיק אורבני הופיע ראשון במסע אחר

כאמור, זה התרחש בשנת 1982, בזמן בו הונג קונג נשלטה עדיין בידי בריטניה, 15 שנה לפני שהונג קונג תהפוך לחלק מסין. לאו-מינג פאי היה ידוע כאדריכל שלא עוסק בגורדי שחקים, הוא התבטא לא פעם ואמר שבניינים כאלה לא מעניינים אותו, אך כאן היה משהו אחר שדיבר אל לבו. הבניין היה מתוכנן להיות זה שיחליף את מושב הבנק הקודם, בניין שאביו יזם את הקמתו כאשר עמד שנים רבות קודם לכן בראש סניף הונג קונג של הבנק, אשר היה עדיין בידי השלטון הרפובליקאי. הבית החדש של הבנק של סין בהונג קונג יועד לייצג בפני העולם את הרוח של העם הסיני, ולהיות לסמל הקבוע של הבנק ברחבי העולם.

הוא הסכים, לאחר שקיבל את אישורו של אביו.

שילוב של מערב ומזרח

האדריכל כבר לא היה אדם צעיר באותם ימים, הוא נולד בשנחאי בימי מלחמת העולם הראשונה, בן למשפחה שהתגוררה בעמק היאנג-צה מזה מאות בשנים. כבן של מנהל בכיר בבנק המרכזי של סין הוא נדד בילדותו מעיר לעיר, התגורר בערים הגדולות הפתוחות למערב, ובילה את חופשותיו באחוזה הכפרית של המשפחה. סין משכה באותם ימים של לפני המהפכה תיירים ואנשי עסקים רבים, ושנחאי, עיר הנמל העיקרית, נחשבה לפריז של המזרח הרחוק. שנחאי הייתה עיר עם מושבות של איטלקים, צרפתים, יפנים, אמריקאים, גרמנים ובריטים, עיר של חיי לילה, של אופנה, של מסחר ושל תככים בינלאומיים, עיר שחשפה את אנשי החברה הגבוהה שישבו בה לנפלאות העולם הגדול.

בניית בניין בנק אוף צ'יינה באזור העסקים של הונג קונג, 1988 | צילום: Matthew Laird Acred

לאו-מינג טעם מכל אלה, במקביל לרקע סיני מסורתי שקיבל בהנחיית סבו, שהיה ידוע כבעל גינוני אריסטוקרט סיני. הוא שהה רבות בגנים הנפלאים של משפחתו, למד קליגרפיה ואת התורות העתיקות באזור זה שידוע כחממה של אמנות סינית מסורתית. את החינוך הפורמלי שלו, לעומת זאת, הוא קיבל בבית ספר מיסיונרי בשנחאי. כל אלה היו תחנות בעיצובו של האדריכל שבדרך. הוא צבר השפעות מערביות ומזרחיות, נמשך לארצות הברית, ובשנות ה-30 נסע אליה לצורך לימודים. כשפרצה המלחמה בסין התחתן ונשאר שם, ועם הזמן, לאחר המהפכה הקומוניסטית, ברח גם אביו והצטרף אליו.

כמו צמח הבמבוק

המגרש לבניית הבנק היה קטן ביחס לדרישות מהמבנה המתוכנן, סגור מכל הכיוונים על ידי כבישים סואנים, מה שהקשה על הקמת כניסה הולמת. יתרונו היה שהוא מוקם מחוץ לקווי התעופה של נמל התעופה של הונג קונג באותה תקופה, ולכן יכול היה להיתמר לגובה. פאי החל במלאכת התכנון. לדבריו, הוא קיבל את הרעיון לצורתו של הבניין כאשר שיחק במהלך חופשה עם ארבעה מקלות שצירף יחדיו. הוא החל להזיז כל קצה של מקל לגובה אחר. בנו הצעיר, שצפה במתרחש, אמר לו שזה נראה כמו בניין צומח. הוא חזר למשרד וביקש מבונה המודלים ליצור מודל לרעיון תוך שימוש במשולשים.

האדריכל, לאו-מינג פאי, דימה את הבניין לצמח במבוק, שמכל מפרק שחט מתפצל ענף חדש | צילום: שארטסטוק

הוא דימה את הבניין לצמח במבוק, שעולה וצומח כלפי מעלה, ומכל מפרק יוצא ומתפצל ענף חדש. דימוי הקושר את המבנה אל התרבות הסינית, ואולי גם אל רגשותיהם של הלקוחות שלו. צמח הבמבוק נפוץ מאוד בסין ומשמש לשימושים רבים, ויש לו מקום מרכזי בתרבות ובאמנות הסינית לדורותיה. כאדם שצמח על ברכיה של התרבות הסינית הוא הכיר את הדימוי של צמח הבמבוק כמייצג כוח ומצוינות תוך שאיפה למעלה.

בניגוד למקובל בסין, לא תכנן לאו-מינג את המבנה מתחילתו בהתאם לעקרונות הפאנג שואי (Feng Shui). עקרונות אלו ילקחו בחשבון במהלך התכנון רק לאחר שיעמידו קשיים בפני האדריכל. חשוב להבין כי תורה עתיקת יומין זאת נובעת מתוך התפיסה הטאואיסטית, מתוך ראיית העולם כשילוב של מרכיבים שונים המתמזגים זה בזה, ושבהם יש לאדם יכולת, בעזרת עבודה נכונה עם עולם החומר, להשפיע על הצ'י שלו, האנרגיה הוויטאלית של חייו, ואף על הטיאן – עולם הרוח השמימי. מתוך כל אלה יש משמעות לצורת הבניין ולמיקומו בשטח.

מאוחר יותר, בראיון, הוא יעיד כי בתחילה לא לקח ברצינות את הנושא. כבן לתרבות הסינית הוא אהב אמנם לשלב בין המבנה לאלמנטים טבעיים, אך לתורת הפאנג שואי הוא התייחס כאל אמונות טפלות.

סימנים של מזל רע

התוצאות לא איחרו לבוא. כשתכניות המבנה נחשפו לציבור הרחב, הוא הותקף, והיו רבים שיצאו נגדו ונגד התכנון. מומחי פאנג שואי טענו כנגדו כי הבניין נבנה על מגרש שיביא מזל רע לבעליו. במגרש זה הייתה בתקופת מלחמת העולם השנייה תחנת משטרה יפנית, אשר בה נכלאו ועונו אסירים סינים. שום חברה הונג קונגית לא הסכימה לבנות בניין על המגרש העקוב מדם הזה ולכן ערך הקרקע היה נמוך. מומחי פאנג שואי גם טענו כי הפינות החדות של הבניין הן כמו להבים של סכינים, שיביאו מזל רע למבנה עצמו ולמבנים הסובבים אותו. גם השילוב של משולשים ומלבנים – עץ ואש לפי הפאנג שואי, מביאים ליצירת מוטיב אש דומיננטי, חזק ופולשני.

בתקופה בה נבנה, הבניין של בנק אוף צ'יינה (משמאל) היה אמור להיות הגבוה ביותר בעולם מחוץ לארצות הברית

המומחים קבעו כי אסור למקם חלונות גדולים באזור הצפוני והבניין, שנתפס כסמל להצלחה או כישלון, יסבול מכך. הם דימו את ארבעת המקלות שממנו צמח הבניין למקלות אכילה סיניים שהונחו בצורה ורטיקאלית בתוך קערת אורז ריקה – סמל לעוני. צורת ה-X שהייתה אמורה לעצב את השדרה התחתונה של הבניין, נתקלה בהתנגדויות. הסימן X נתפס כסימון של כישלון בתרגיל קליגרפיה, וגם כסימון של אנשים שהואשמו בתקופת מהפכת התרבות ונאלצו לשים על צווארם שלט עם איקס לציין שהם "גמורים".

למזלו של האדריכל הוא קיבל את תמיכת הנהלת הבנק שבבייג'ין והעבודות יצאו לדרך. מה שנותר היה להקפיד על עמידות הבניין מבחינה קונסטרוקטיבית.

הקפדה על חוקי הפאנג שואי

הבניין בלט בהיותו יוצא דופן בהונג קונג. רוב המגדלים שנבנו בה בשנות השמונים התאפיינו באלמנטים מסגנון האר-דקו תוך שילוב של מוטיבים וחפצי ריהוט אנגליים. הבניין האולטרה מודרני של לאו-מינג פאי בלט ומשך תשומת לב רבה. הוא תוכנן להתנוסס לגובה של 70 קומות ולהפוך לגבוה ביותר בעולם באותה תקופה, מחוץ לארצות הברית. הוא יצר מחווה ורטיקאלית דרמטית להונג קונג. הוא נבנה ממישורים משולשים משופעים מצופי זכוכית, שיצרו השתקפויות וניתבו את הרוח כך שלא תיצור עומס על המבנה, דבר קריטי באזור מוכה סופות טייפון.

למרות שהארכיטקט קיבל גיבוי מלא מראשי הבנק, אשר לא היו מקורבים למסורת, כאיש המסורת הסינית הוא הבין שהבניין צריך לייצג את הונג קונג החדשה והחליט ללכת לקראת חלק מהטענות שהועלו נגדו. הוא יצר שינויים במבנה אשר המעיטו את אלמנט ה-X ואשר יצרו מבנים פנימיים בצורת יהלום, הכניסה לבניין מוקמה מדרום, ליד המבנה הוא הוסיף אלמנטים של מים זורמים, שמשפיעים על האנרגיות ויוצרים איזון למבנה וגם מטשטשים את רעש הרחוב וההמולה.

גם תכנון הגנים שבתוך המבנה הזה נעשה על פי חוקי התכנון של הגנים הסינים, תוך שילוב של סלעים גדולים ואלמנטים של מים, יצירת פתחים ומעברי צ'י והקפדה על חוקי הפאנג שואי.

לאו-מינג גם בחר להגדיר את סיום העבודות בבניין עד לתאריך ה-8/8/88 תוך ידיעה שהספרה שמונה מסמלת מזל טוב עבור הסינים. הוא אפשר לפועלים שעבדו במקום להתקין מקדשים קטנים בשער הכניסה לאתר כדי לאפשר להם להרחיק את הדרקונים מהמבנה אל המפרץ ובכך ל"טהר" את המבנה. כך החל הבניין לצמוח ללא בעיות מיוחדות, התנוסס מעבר למפרץ ובלט מיד לעין והפך לסמלה של הונג קונג המתפתחת.

מספר חודשים לאחר שהסתיימו העבודות בבניין הבנק, באפריל 1989, התרחשו אירועי כיכר טיאן-אן-מן, המרידה של הסטודנטים שהסתיימה בטבח המוני. האירועים החרידו את לאו-מינג, כיוון שראה עד כה בבניין שלו סמל לתחייה והתחדשות סינית. הוא הרגיש שאינו יכול לשתוק וכתב מאמר לניו יורק טיימס בו גינה בחריפות את מעשי האלימות. כותרת המאמר היתה "China will never be the same". בין השאר, כתב שהמעשים בכיכר והרג הסטודנטים קרעו את הלב לדורות שלמים שהאמינו בעתיד חדש לסין. הוא הוסיף כי הבניין שתכנן לכבודו של אביו יעמוד על תילו גם בעוד שנים, "כשרוחות חדשות ינשבו ומתוך האפר יעלה עתיד חדש".

בעת כתיבת שורות אלו, באביב 2020, גם האב הבנקאי וגם בנו הארכיטקט כבר אינם בין החיים. הכלכלה של סין פרחה לאורך שנים, עד הקשיים שבהם היא נתקלת בימים אלו עקב משבר וירוס הקורונה, ההאטה בצמיחה והקונפליקט מול ממשל ארה"ב. גם הדמוקרטיה, שרבים ציפו אז כי תצמח בסין, נראית היום רחוקה מתמיד. יתכן שהרוחות החדשות שעליהן דיבר לאו-מינג עדיין לא עומדות בפתח.

סיפור תכנונו ובנייתו של בניין הבנק של סין הוא סיפור של אדם שנולד בסין וחי בארה"ב, ספג רוח סינית והשפעות מערביות, התייחס בביטול לתורת הפאנג שואי ובנה בניין על פי חוקיו ועקרונותיו. הוא נשכר על ידי אנשי השלטון שרמס את המסורת הסינית בימי מהפיכת התרבות, לא לפני שקיבלו את הרשאתו של אביו, איש השלטון הרפובליקאי הישן, שלטון קומוניסטי שבחר לייצג את רוח העם הסיני בבניין שמאכלס פעילות פיננסית בשוק העולמי ושהוקם על חורבות תחנת משטרה יפנית.

אולי יש בכל אלה סתירות, אולי בא כאן לידי ביטוי עקרון מיזוג הניגודים של יין ויאנג, ואולי כל הסיפור הזה הוא איור לרוח המיוחדת של סין, רוח של מים ואש, של עבר ועתיד.

___

טל רשף – יועץ עסקי ובין תרבותי לעסקים בהונג קונג ובסין ושווקים מתעוררים נוספים בעולם, מאמן מנהלים ומעביר סדנאות לפעילות בשווקים מתעוררים בחברות ישראליות.

הפוסט סיפורו של בנק אוף צ'יינה בהונג קונג הופיע ראשון במסע אחר

מוזיאון שכולו התנגדות

"מה לא אמרו עליו, שהוא 'דוחה', 'לא מזמין', 'בכלל לא באוהאוסי', אבל לא יכולנו לבנות כאן מוזיאון יפה, מזמין, שמח", אומרת קלודיה פון דר היידה, מדריכת המוזיאון. קוביית הבטון האפור, הבלתי חיננית, הכמעט מתריסה, היא ניגוד גמור לבניינים שמקיפים אותה ולחזות הבונבוניירה המתוקה של סימטאות העיר העתיקה של ויימאר. הסיבה – לוקיישן לוקיישן לוקיישן. מבנה המוזיאון מתייחס קודם כל להיסטוריה של ויימאר ובפרט לפרק האפל שלה, שהביטויים האדריכליים שלו מקיפים את המוזיאון.

מוזיאון הבאוהאוס בוויימאר, בעיצוב האדריכלית הייקה האנאדה | צילום: Klassik Stiftung Weimar, © CLAUS BACH ® PHOTOGRAPHY

"זו הסמיכות שלו למבנים השכנים", אומרת פון דר היידה. "הייקה האנאדה, אדריכלית המוזיאון, רצתה מבנה עיקש, קצת מבצרי, מתנגד לסביבתו". אז מי הם השכנים שצריך לתקוע להם אצבע בעין? מול המוזיאון משתרע ה"גאו פורום", קומפלקס ענק של מבנים מינהליים שבנו הנאצים ב-1937. "לוויימאר יש את פרק הזהב שלה, עם הבאוהאוס וגתה ושילר ובאך וליסט, שחיו ופעלו כאן, אבל העבר שלנו כולל גם פרק קודר, מאוד".

ויימאר היתה תחנה מובילה בדרכו של היטלר לשלטון וב-1933 החליטו לבנות בה את ה"גאו פורום", שיאכלס את משרדי המפלגה ולידו כיכר גדולה למצעדים והתכנסויות שתכיל 40 אלף איש. הבנייה הופסקה בגלל המלחמה, אבל הנאצים הספיקו להגדיר את הבאוהאוס כ"אמנות מנוונת" וגרמו לחיסולו של בית הספר ולבריחתם של המורים מגרמניה.

תערוכת דיוקנאות ניצולי בוכנוואלד ברחובות ויימאר | צילום: רוני ערן

"עבורנו ה'גאו פורום' זו צלקת שאתה עובר על פניה כל יום", אומרת פון דר היידה. בנייתו הושלמה בהמשך על ידי שלטונות מזרח גרמניה, שהוסיפו ב-1971 עוד שכן שאי אפשר היה להתעלם ממנו: בניין מגורי הסטודנטים הסובייטי בן 12 הקומות. "בנייני שתי הדיקטטורות האלה מחייבים מוזיאון באוהאוס שמביע התנגדות נחרצת", היא אומרת. ההתעמתות של ויימאר עם העבר באמצעות אמנות ואדריכלות לא מסתיימת שם. מתחנת הרכבת ועד ה"גאו פורום" נראים למרחוק צילומי ענק – תערוכת "העדים" – דיוקנאות ניצולי בוכנוואלד, של הצלם, תושב ויימאר, תומאס מולר. אפליקציה מאפשרת לסרוק את האייקון בתחתית כל דיוקן ולקבל את סיפורו של המצולם. הכיכרות סביב המוזיאון וה"גאו פורום" נקראות כיום על שם שני ניצולי בוכנוואלד. המחנה עצמו נמצא במרחק שמונה קילומטרים ואת האנדרטה הגבוהה לזכר הנספים רואים מכל מקום בעיר.

חיים מודרניים, מוזיאון הבאוהאוס בוויימאר | צילום: CLAUS BACH ® PHOTOGRAPHY ©

עכשיו אנחנו נכנסים למוזיאון. אין זכר למינימליזם המפורסם של אדריכלות הסגנון הבינלאומי שהוליד הבאוהאוס. הבאוהאוס היה אקספרימנט אקדמי שמטרתו העיקרית היתה לעורר קודם כל יצירתיות, והתצוגה מספרת את סיפורה של קהילה ססגונית וערב רב של רעיונות ניסיוניים בתחומי האדריכלות, העיצוב, התאטרון. למעלה מ-12 אלף פריטי עיצוב, מסמכים, צילומים וסרטים מציגים את תולדות בית הספר, את היצירות שנוצרו בו ובהשפעתו ארוכת השנים, את הניסיונות שעשו שם בצורה ובחומר, וגם את חיי החברה הפרועים של המורים והתלמידים, שלא באו טוב בעין לחברה הוויימארית השמרנית של התקופה.

האדם החדש

האולם הפותח את התערוכה שואל את שאלות היסוד ששאלו את עצמם אנשי הבאוהאוס כשהם טובעים את המושג "האדם החדש". אחרי מלחמת העולם הראשונה הסתבר שהמכונות שנכנסו לחייהם בסביבות 1900 יודעות גם להרוג. האם העידן החדש הזה דורש "אדם חדש"? האם עליו לדחות את המכונות ולחיות בהרמוניה עם הטבע? האם עליו לאמץ את הקדמה והמהירות? או להיכנס לנעליו של אלוהים ולהיות "אדם עליון"? ומה לגבי האישה? מה יקרה אם יורשה לנשים להצביע בבחירות, לפתח קריירה, לנהוג במכונית?

העריסה של פטר קלר, 1922 | באדיבות Klassik Stiftung Weimar, © Jan Keler

חלל גדול בתערוכה מוקדש לפריטי העיצוב שיצאו מהבאוהאוס – שטיחים, כלי קרמיקה, מנורות, מאפרות, רהיטים, ביניהם הכורסה המפורסמת של מרסל ברוייר עם שילדת צינורות המתכת ומושב העור, שממשיכים לייצר אותה עד היום. ויטרינה גדולה מציגה מגוון של כלי אוכל, ביניהם קנקני התה המטאליים היפים של מריאן ברנדט, ובתצוגה, שנראית כמו אולם באיקאה, שורה של פריטים שימושיים כמו מדפים, ידיות של דלתות ועוד.

כיסא צינורות האלומיניום והעור של מרסל  ברוייר, 1925 | Dauerleihgabe der Ernst von Siemens Kunststiftung an die Klassik Stiftung Weimar / Permanently on loan to Klassik Stiftung Weimar by Ernst von Siemens Kunststiftung, ©  unknown

באולם המוקדש לתיאטרון של הבאוהאוס מוצגים קטעי וידאו מקסימים של יצירות תאטרון ומחול עכשוויים, שנוצרו כאומאז'ים ל"בלט הטריאדי", יצירתו המפורסמת של מורה בית הספר, הצייר, פסל, מעצב וכוריאוגרף, אוסקר שלמר ב-1922 – בלט לשלושה רקדנים בתלבושות עתידניות, שהניב גם הומאז' של דיויד בואי. בסוף התערוכה יש מתחם אינטראקטיבי, שמאפשר להתנסות במו ידיך ברעיונות ובסדנאות של הבאוהאוס.

• מוזיאון הבאוהאוס, Stéphane Hessel Platz 1, ויימאר, אתר אינטרנט

משחק ההרכבה של אלמה זיידהוף-בושר, 1923 | Hersteller der Nachbildung / Designer of the reconstruction: Naef Spiele AG

20 דקות הליכה מהמוזיאון, בתוך הפארק הנהדר של ויימאר, בלב שכונת מגורים שלווה, נמצא Haus am Horn, בית המגורים לדוגמה של הבאוהאוס. הבית, שהוא היום אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, תוכנן עבור משפחה של שלוש נפשות במסגרת התערוכה הגדולה הראשונה של הבאוהאוס והיה חריג ביותר לעומת סגנון המגורים של אותה תקופה.

Haus am Horn, בית מגורים לדוגמה של הבאוהאוס | Klassik Stiftung Weimar, photo: Thomas Müller

הבית הניסיוני הזה נועד לאפשר לאנשי הבאוהאוס לבחון את התיאוריות שלהם לגבי ארגון פונקציונלי של החדרים, לגבי חומרים וטכניקות חדשים, בשאיפה לשפר את תרבות המגורים.

• Haus am Horn, ויימאר, אתר אינטרנט

המטבח ב-Haus am Horn | הצילום באדיבות Klassik Stiftung Weimar, photo: Thomas Müller, for Georg Muche: © Bauhaus-Archiv

באוניברסיטת באוהאוס בוויימאר אנחנו נכנסים לראות את חדרו של ולטר גרופיוס, המייסד ומנהלו המיתולוגי של בית הספר. "מה לדעתך היה גרופיוס אומר על האדריכלות והעולם היום?", אני שואלת את תומאס אפל, מתאם פרוייקט 100 שנים לבאוהאוס בוויימאר. "גרופיוס וחבריו חלמו על עולם שבו עיצוב ואדריכלות ילכו יחד עם טכנולוגיה וייצור המוני. לו הוא היה כאן היום אולי הוא היה מסתכל על איקאה ואומר: 'נו זה בדיוק מה שהתכוונו'", אומר אפל. "הרהיטים בחדר של גרופיוס ממש נראים מאיקאה", ומיד מוסיף "או שלהיפך. יתכן שהוא היה אומר 'מצטער, טעיתי, שכחתי לקחת בחשבון מצב שבו מאות בני אדם גרים בבניין אחד".

אפליקציה "איפה ולטר", שיצרו הסטודנטים המקומיים מובילה על פני שבע תחנות בעקבות ההיסטוריה של בית הספר ומייסדו ולטר גרופיוס. www.uni-weimar.de

בעיר העתיקה עם גתה, שילר, באך והיטלר

הטיול ברחובותיה של ויימאר מלא בציוני דרך של גיבורי תרבות ואירועים היסטוריים מכוננים. במרכז העיר העתיקה מתנשאים פסליהם של שני יקירי העיר – גתה ושילר. ביתו הבארוקי של גתה בלב העיר העתיקה כולל עדיין לא מעט מהריהוט המקורי, גם ביתו של פרידריך שילר, שבו כתב את הדרמות הגדולות האחרונות שלו, כמו "וילהלם טל".

גיבורי תרבות בוויימאר, גתה ושילר | צילום: רוני ערן

אנחנו עוצרים לרגע מול מלון היוקרה Elephant. בבניין שקדם לו ישבו גתה וחבריו והיגגו על כוס יין, ובמרפסת החזית הנוכחית שלו יצא היטלר אל אלפי תושבי ויימאר המריעים, שהתכנסו בכיכר למרגלותיו. שלטים על קירות הבתים מעידים שברחוב הזה גר בכיף גם באך, והאנס כריסטיאן אנדרסן בילה כאן את חופשותיו. כדאי להיכנס ל-Herzogin Anna Amalia Bibliothek – שילוב מרשים של ספרייה, אוסף אמנות ועיצוב רוקוקו מפואר.

רחוב בעיר העתיקה של ויימאר | צילום: רוני ערן

שיעור בשיווק עם אלמונית במסכה

מי שרוצה להעמיק בעלילות הבאוהאוס לא יחמיץ ביקור בדסאו, לשם עבר בית הספר לאחר שעזב את ויימאר ב-1925 ולפני שנאלץ לעבור לברלין.

תערוכת Original Bauhaus בגלריה הברלינאית מציגה כ-1,000 פריטים, רבים מהם שכבו שנים בארכיון הבאוהאוס בברלין ונחשפים לראשונה לציבור, והיא בוחנת במבט חדש את המורשת של הבאוהאוס על פני 14 מתחמים נושאיים. מרתק להתוודע אל הגישה הלימודית הנערצת של הבאוהאוס באמצעות הצגת עבודות תלמידים שנעשו ב"קורס המבוא" המהולל של בית הספר, שנמשך חצי שנה. אפשר לראות כאן את תרגיל "מעגל הצבעים" שהעביר המורה (ולימים האמן המהולל) וסילי קנדינסקי. מתחם Becoming Famouse מציג את פעולות השיווק והפירסום, הנמרצות להפתיע, שנועדו לקדם את בית הספר ותוצריו.

קנקן תה של מריאן ברנדט משנת 1924. בתערוכה מוצגים פריטים רבים, חלקם הגדול נחשפים לראשונה לציבור | Bauhaus-Archiv Berlin, Photo: Gunter Lepkowski © VG Bild-Kunst Bonn

הצילום המפורסם ביותר במסגרת מאמצי השיווק האלה הוא צילום האישה במסכת תיאטרון, היושבת על כורסת צינורות המתכת ומושב העור המפורסמת של מרסל ברוייר. הצילום המוזר והפרובוקטיבי למדי במונחי התקופה, שהניב אינספור שיחזורים והומאז'ים. הוא פורסם בכתבה עיתונאית בשנת 1926 ומציג כמה תחומי יצירה של הבאוהאוס: ריהוט, טקסטיל, מתכת, תיאטרון וצילום. האישה הלבושה בבגד אופנתי ויושבת ישיבה אלגנטית ברגלים משוכלות, מייצגת את הבאוהאוס כמשהו מתוחכם ומלא שיק. כותרת התמונה אומרת: "האשה עטתה את המסכה לשם שעשוע". שעשוע? אולי. אסטרטגיה? בטוח. מי המצולמת? לא ידוע, וכל המתחם הזה עוסק בניחושים ומציג מורים ותלמידים שהצטלמו על הכורסה, ונשים שונות שיכלו להיות המצולמת. ביציאה מהמתחם יכול כל מבקר בתערוכה להתיישב על כורסה כזאת ולעטות מסכה דומה ולהצטלם, ואין אחד שלא עושה את זה.

מי מכיר, מי יודע? האישה במסכת תיאטרון יושבת על הכורסה המפורסמת של מרסל ברוייר,  צילום מ-1926 | Photo: Erich Consemüller, dress material: Elisabeth Beyer-Volger, Bauhaus-Archiv Berlin / © Dr. Stephan Consemüller

תחנות דיגיטליות מאפשרות למבקרים להתנסות בתרגילים באוהאוסיים, ליצור קולאז'ים, פוטוגראמים, ולהקרין את היצירה שלהם בגדול על הקיר. בכל יום ראשון מציעים אמני פרפורמנס, מחול וצילום סדנאות ללא תשלום למבקרים. ב-Happy Monday – יום שני הראשון בכל חודש ב-15:00 מתקיים בגלריה סיור מודרך ללא תשלום בתערוכה בשפה האנגלית. התערוכה תוצג עד 27.1.2020.

• הגלריה הברלינאית, Alte Jakobstraße 124–128, אתר אינטרנט

מתוך התערוכה בגלריה הברלינאית: גלויה של בית הספר באוהאוס בדסאו שסטודנט שלח לאמו בשנת 1927 | photo: Lucia Moholy, 1925 – 1926, Bauhaus-Archiv Berlin © VG Bild-Kunst Bonn 2019

חובבי אדריכלות שירצו להעמיק בתוצרי הבאוהאוס בברלין יטיילו בשכונת Carl Legien  שברובע פרינצלאואר ברג, פעם מזרח ברלין, ובו שבעה מתחמי בתים בצורת U עם חצרות פנימיות, שנבנו בין 1928 ל-1930. הם תוכננו ע"י האדריכל ברונו טאוט, שנמנה עם קבוצת האדריכלים שהקים גרופיוס בברלין, ומזכירים את בתי מעונות עובדים בתל אביב.

לקפה Sibylle הגענו על הדרך. הוא לא קשור לבאוהאוס, אבל אם אתם כבר בסביבה שווה ביקור. לא בגלל הקפה אלא בגלל ההיסטוריה. הקפה, ברחוב קרל מרקס אַלֶה 72 ברובע פרידריכסהיין-קרוייצברג, הוא פרויקט חברתי ומהווה מעין מוזיאון קטן, שמתעד את ההיסטוריה של הרובע, בפרט אירועים פוליטיים כמו ההפגנות הראשונות של התנועה לזכויות אדם בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת שהחלו ברחוב הזה. יש בו פריטי נוסטלגיה מימי מזרח גרמניה, ופוקדים אותו קשישי השכונה שמתרפקים עדיין על ימי הסוציאליזם שלפני איחוד גרמניה, וצעירים, תושבי השכונה החדשים. פייסבוק

כך היינו. נוסטלגיה מזרח גרמנית בקפה זיבילה בברלין | צילום: רוני ערן

אוכל טוב

• מסעדת Residenz, מטבח גרמני טעים, רחוב Gruner Markt 4 מול המצודה, ויימאר. עפ"י ההיסטוריה המקומית, מרלן דיטריך הצעירה קיבלה בפנסיון שבקומה השנייה "שיעורי כינור" מכנר מקומי ידוע. אתר

• קפה-קונדיטוריה Rose בעיר העתיקה של ויימאר. עם ויטרינת עוגות בלתי נשכחת. Herderplatz 15, אתר

עוגות סוף בקונדיטוריה רוז, ויימאר | צילום: רוני ערן

• Joseph Roth Diele (החדרון של ג'וזף רוט), ברלין. התפריט – מטבח גרמני מינימליסטי וטעים, המקום בעיצוב רטרו מקסים ועם סיפור: שם המקום, כמו גם רבות מהתמונות על הקירות והספרים הנמכרים שם – כולם מספרים את סיפורו של ג'וזף רוט, סופר יהודי אוסטרי נודד שהתגורר בשכנות. אתר

החדרון של ג'וזף רוט, אוכל גרמני מינימליסטי וטעים | צילום: רוני ערן

• מסעדת Nolle, ברלין. מסעדה בת 100 שנה עם מטבח ברלינאי ועיצוב רטרו יפה של שיש, מראות, ספות עור והדפסי ארט דקו, שמנסה לשחזר את אווירת ברלין הישנה. אתר

לילה טוב

• Romantik Hotel Dorotheenhof – מחוץ לויימאר, גובל בכרם שמניב יין מצוין המוגש במסעדת המלון, ואין כמו הליכת בוקר בין הכרמים. אתר

מלון דורותינהוף. רומנטיקה בין הכרמים | צילום: רוני ערן

• מלון Maritim, ברלין – מלון טוב עם מזנון ארוחת בוקר שופע, שמצדיק את הסופרלטיב שהמלון מתהדר בו "ארוחת הבוקר הטובה בעיר". אתר

בתמונה הפותחת: מתוך התערוכה Original Bauhaus בברלין | installation by Renate Buser, photo: Catrin Schmitt

____

הכותבת היתה אורחת של לשכת התיירות הגרמנית

הפוסט 100 שנים לבאוהאוס בוויימאר וברלין הופיע ראשון במסע אחר

האדם במרכז

זרעי הבאוהאוס לא נטמנו בשדרותיה הירוקות של העיר הלבנה בתל אביב, אלא דווקא באדמתה החרוכה של העיר ויימאר (Weimar) שבמרכז גרמניה עם סיום מלחמת העולם הראשונה ב-1917. גרמניה עמדה אז בפני אתגרים כבירים – היא נדרשה לשלם חובות עתק לצרפת ולבריטניה ובמקביל לשקם את עריה שנפגעו קשות במהלך המלחמה. ההנהגה הגרמנית קראה באותן השנים להקמתו של מוסד ממשלתי אשר יסייע לשיקום מהיר של ערי גרמניה תוך בחינה מחודשת על ערכיה החברתיים והכלכליים של המדינה שטרם חבשה את פצעיה.

אוניברסיטת באוהאוס בוויימאר. זרעי הסגנון הבינלאומי נזרעו באדמתה החרוכה של גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה | צילום: Uwe Aranas / Shutterstock.com

המשימה הוטלה על האדריכל הגרמני ולטר גרופיוס, שראה בשיקום המדינה הזדמנות להתווייתם של ערכים חברתיים ועיצוביים חדשים. הוא האמין כי תכנון נכון ושלם הוא תוצאה של שילוב דיסיפלינות אמנותיות שונות ושאף לשלב במכון אדריכלים, בנאים, צורפים, סתתים ובעלי מקצועות אחרים שיעבדו זה לצד זה. כמו כן, סבר גרופיוס כי הגיעה העת לאימוץ קו מחשבה חדשני השם את האדם ואת צרכיו בבסיס הרעיונות התכנוניים והקורא תיגר על מוסכמות שמרניות ודתיות מקובלות.

החשיבה האוונגרדית על טובתו של האדם הפשוט בבסיס תהליכי התכנון נראית כיום מובנת מאליה, אולם במציאות שבה אדריכלים הוכשרו לעסוק אך ורק בתכנון מבני ציבור ודת דוגמת כנסיות, בזיליקות, אוניברסיטאות וארמונות, גרם גרופיוס לרבים להרים גבה והעמיד לו מתנגדים מקרב הגופים השמרניים במדינה.

מוויימאר לברלין דרך דסאו

בתמיכת ממשלת גרמניה הקים גרופיוס ב-1919 את בית הספר באוהאוס (Bauhaus) בעיר ויימאר במרכז גרמניה. תוך זמן קצר הצטרפו לגרופיוס בעלי מלאכה שונים אשר הזדהו עם רעיונותיו של בית הספר ועם הערכים שאותם ביקש להנחיל לחברה הגרמנית דרך אמנות, עיצוב ואדריכלות. בסיס המחשבה השמה במרכז את האדם הובילה להתוויתה של אדריכלות בעלת קו עיצובי פשוט, לבן, ישר ונקי, והסתייגות מעיטורים מיותרים, אשר אינם אלא "רעש רקע המייקר ומאט את הבנייה, ואינו תורם לרווחתם של שוכני המבנה". בהתייחס לסגנון זה אמר האדריכל מיס ואן דה-רוהה, שלימד במוסד וניהל אותו בהמשך, את המשפט המפורסם: "פחות הוא יותר".

גרם מדרגות בבניין הראשי של בי"ס באוהאוס בוויימאר | צילום: Uwe Aranas / Shutterstock.com

למרות הצלחתו של בית הספר, שעריו נסגרו ב-1925, אולם הוא נפתח מחדש בעיר דסאו (Dessau) במימון ראש העיר שהתנה את תמיכתו בהתווית קו סוציאליסטי יותר למוסד. בית הספר החדש תוכנן על ידי גרופיוס בעצמו והפך לאחד המבנים המזוהים ביותר עם סגנון הבאוהאוס בגרמניה. הוא נבנה כיחידה אחת, הכוללת חללי הוראה, מעונות למורים ולתלמידים וחללי פעילות משותפת תחת קורת גג אחת, והורשו ללמוד בו גם נשים ויהודים, ביניהם האדריכלים אריה שרון, שמואל מסטצ'קין ומוניו גיתאי-ווינראוב, שהפיצו את בשורת בית הספר גם לתל אביב והפכו את סגנון הבנייה הבינלאומי לסימן ההיכר של "העיר הלבנה".

בית הספר באוהאוס בגלגולו השני, בעיר דסאו. כאן ניכרים הקווים הלבנים והישרים המזוהים עם הסגנון הבינלאומי | צילום: Cinematographer / Shutterstock.com

כתוצאה מהתחזקות הקו הסוציאליסטי של המוסד התפטר גרופיוס מניהולו ב-1928 והוחלף על ידי האדריכל השוויצרי הנס מאייר, שתמך בשילובם של ערכים חברתיים בתהליך התכנון. עד לסגירתו על ידי הנאצים בשנת 1932 זכה המוסד בגלגולו השני בדסאו להצלחה רבה ושנים אלו נחשבות לתקופת הזוהר של המוסד.

בתוך בניין בי"ס באוהאוס בדסאו, מבנה אייקוני של הסגנון הבינלאומי ואתר חובה למתעניינים באדריכלות | צילום: Cinematographer / Shutterstock.com

ב-1932 נפתח המוסד בפעם השלישית והפעם בבית חרושת נטוש במרכזה של ברלין. בראשות המוסד עמד האדריכל מיס ואן דה רוהה והלימודים נערכו בו במתכונת מצומצמת עד לסגירתו הסופית לאחר מספר חודשים. ואן דה רוהה נדרש לפטר את המורים ואת התלמידים היהודים, ולאחר שסירב, נמלט יחד עם ולטר גרופיוס ואמנים נוספים לארצות הברית.

באוהאוס בברלין. בית הספר פעל בברלין במשך כמה חודשים עד שהנאצים סגרו אותו | צילום: meunierd / Shutterstock.com

לבריחתם של האמנים מחוץ לגבולות גרמניה יש תפקיד משמעותי בהפצת "בשורת הבאוהאוס" אל מחוץ לגבולות גרמניה ובשינויו ללא היכר של פני עולם העיצוב. בספרו של פרנק ויטפורד "באוהאוס", שיצא לאור ב-2012, נכתב כי "האיבה שחשו הנציונל-סוציאליסטים לבאוהאוס היתה הגורם העיקרי למוניטין ההולכים וגדלים שלו. סגירתו הכפויה והגירתם של רבים מהסטודנטים ומהמורים לשעבר בעקבותיה הבטיחו שעד מהרה יהיה מפורסם בעולם כולו. זו אירוניה נעימה".

פחות הוא יותר: מסע בין מקורות הסגנון הבינלאומי

במסגרת חגיגות המאה להקמת בית הספר באוהאוס בגרמניה נדמה כי אפילו ויימאר ודסאו, שתי ערי התעשייה בהן פעל בית הספר בשנותיו הראשונות, לובשות חג ומבקשות להחזיר מעט מן התהילה שאפפה אותן בעבר בזכות אותו מוסד. בנוסף לפעילויות הצפויות בערים אלו, ראוי לציין כי תערוכות, הרצאות וכנסים רבים מתקיימים במהלך 2019 ברחבי גרמניה, ומומלץ לשלבם במסגרת המסלול המצוין בהמשך.

הנקודה הראשונה במסלול היא המבנה ההיסטורי אוניברסיטת באוהאוס בוויימאר, כשלוש שעות נסיעה מברלין לכיוון דרום-מערב. המבנה תוכנן ב-1902 על ידי האדריכל הבלגי אנרי ואן דה ולדה, שנחשב עד היום כמקור ההשראה הרעיונית והעיצובית של אבות הבאוהאוס. במבנה זה פעל בית הספר בגלגולו הראשון בין השנים 1919-1925. לאחר שנסגר פעלו במקום לסירוגין מוסדות חינוך שונים עד נפילת השלטון הקומוניסטי ב-1989, אז הוקמה בו מחדש אוניברסיטת באוהאוס.

קיר של חלונות בבית הספר באוהאוס בוויימר. גרופיוס שם את האדם וצרכיו במרכז | צילום: Uwe Aranas / Shutterstock.com

אין זה מפתיע שמבנה זה נבחר לשמש כמעונו הראשון של בית הספר – חלליו המרשימים מאופיינים בעיצוב נקי ומאופק ללא עיטורים או איקונות נוצריות המאפיינות מבני חינוך אחרים. המפתחים הרחבים בקירות מאפשרים חדירה מירבית של אור שמש טבעי באמצעות קירות מסך, וחלל המדרגות הרחב והמואר משמש לא רק למעבר בין הסדנאות אלא גם לחלל נעים המעודד שהות ממושכת ואינטראקציה בין הסטודנטים והמרצים. בקומה העליונה תוכלו לבקר בחדר העבודה של מנהל בית הספר הראשון, ולטר גרופיוס. הפריטים המקוריים נלקחו מן המקום עם סגירת המוסד ב-1925, אולם המשרד שוחזר בהצלחה בשנים האחרונות.

• מבנה האוניברסיטה ההיסטורי פתוח למבקרים בימים שלישי עד שבת (סגור בימי ראשון ושני), בין השעות 10:00 ל-16:00.

לא הרחק משם ממוקם מוזיאון הבאוהאוס של ויימאר, שנפתח באפריל 2019 לאחר בנייה ממושכת ויקרה. המבנה דמוי הקובייה תוכנן על ידי משרד אדריכלים מקומי והוא מציג אוספים נדירים של עבודות של בוגרי המוסד ומוריו, וכן תערוכות של אמנות עכשווית הבוחנת כיצד ערכיו המקוריים של בית הספר נוגעים לסוגיות חברתיות ועיצוביות בנות ימינו. קוביית הענק מחולקת לחללים פתוחים בגדלים משתנים המאפשרים הצגה בו זמנית של תערוכות שונות בתוך חלל אחד גדול.

• המוזיאון פתוח למבקרים בכל ימי השבוע בין 10:00 ל-18:00, בימי שני הוא נסגר ב-14:30.

מוזיאון באוהאוס החדש בוויימאר | צילום: Andrew Alberts, © heike hanada laboratory of art and architecture

אתר מעניין נוסף בוויימאר הוא בית על ההורן (Haus am horn), הממוקם כ-15 דקות נסיעה בתחבורה ציבורית מתחנת הרכבת המרכזית של העיר. המבנה הוקם ב-1923 כחלק מתערוכה של תלמידי הבאוהאוס, והוא למעשה הראשון שתוכנן באופן מלא בהתאם לעקרונות בית הספר. בניגוד למבני השכונה הסובבים אותו, הוא תוכנן כך שחלליו המשותפים, סלון, מטבח ופינת אוכל, נבנו במרכזו, כשהם משמשים את חללי המגורים הסובבים אותו. בנוסף, גגו שטוח ורהיטיו השונים עוצבו על ידי תלמידי המוסד כך שיתאימו לקו העיצובי של המבנה. כוונתם של המתכננים היתה לבנות שכונה שלמה באמצעות שכפול מבנה בודד זה, אולם התכנית לא יצאה לפועל בשל התנגדותה של האוכלוסייה השמרנית בעיר.

• המבנה פתוח למבקרים כל יום, פרט לימי שלישי, בין השעות 10:00 ל-18:00.

הבית על ההורן בדסאו, מבחוץ ומבפנים | צילומים: Alizada Studios / Shutterstock.com

בעיר דסאו, הממוקמת באמצע הדרך בין ברלין לוויימאר, פעל בית הספר בגלגולו השני בין השנים 1925-1932. במרחק הליכה של דקות מתחנת הרכבת המרכזית בעיר ממוקם מבנה בית הספר באוהאוס, שהוא אתר חובה לחובבי הסגנון הבינלאומי בגרמניה וסמלו המובהק ביותר. מועצת העיריה באותן השנים הסכימה לייעד עבור בית הספר שטח ריק בפאתי העיר ולממן את הקמתו, בתמורה להבטחתו של גרופיוס, מנהל המוסד באותן השנים ומתכנן מבנהו החדש, כי יוכנסו תכנים סוציאליסטיים למערכת ההוראה במקום. הקמתו של בית הספר מחוץ למרקם העירוני איפשרה לגרופיוס לעצב מבנה בעל תכנון חתרני, שלו היה מוקם במרכזה של העיר, היה ודאי נתקל בהתנגדות רבה מצד התושבים.

בתוך בית הספר באוהאוס בדסאו. מה שנראה היום מובן מאליו, היה בשעתו עיצוב חתרני ומעורר מחלוקת | צילום: Cinematographer / Shutterstock.com

לבית הספר מספר אגפים השזורים זה בזה תחת קורת גג אחת – סדנאות לסטודנטים, מעונות, חללי תצוגה משותפים ובית ספר טכני. בין האגפים השונים יש מערכת של חצרות בגדלים שונים, המאפשרת תנועה לבאי האקדמיה ולציבור הרחב. אף על פי שמדובר במבנה גדול אחד, החזיתות המשתנות של האגפים רומזות על תפקודן – קירות המסך בסדנאות מייצרים תחושת רציפות בין חללי הלימודים והרצף העירוני, החזית עתירת המרפסות של המעונות מעניקה אופי פרטי יותר לאגף וכדומה.

• ניתן לבקר במבנה בית הספר בכל ימות השבוע בשעות 19:00 עד 17:00

שיתוף הפעולה הפורה בין גרופיוס ובין עיריית דסאו המשיך גם לאחר פתיחת בית הספר. בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת תכנן גרופיוס בעיר מבנים רבים נוספים בסגנון הבינלאומי, ביניהם מעונות המרצים, לשכת התעסוקה, בית קונסום ומבנן הפלדה.

בית בעיצוב של גרופיוס משנת 1925. במהלך שנות ה-20 גרופיוס עיצב בניינים שונים בדסאו וסביבתה | צילום: Claudio Divizia / Shutterstock.com

לא הרחק מבית הספר שבדסאו מושלמת בימים אלו הקמת מוזיאון באוהאוס אשר עתיד להיפתח בספטמבר 2019. בדומה למוזיאון בוויימאר, גם במוזיאון זה יוצגו תערוכות מתחלפות של עבודות אשר יצרו בוגרי המוסד והמורים המלמדים בו, לצד אוספי אמנות ומחקרים בנושא עיצוב עכשווי.

גם מקומה של ברלין אינו נפקד מרשימת החוגגים בפסטיבל מאה השנים לבאוהאוס. בארכיב הבאוהאוס, הממוקם בשכונת מיטה (Mitte) שבברלין, מוצגות תערוכות ומתקיימים כנסים במהלך שנת המאה להקמת בית הספר. מבנה הארכיב תוכנן על ידי ולטר גרופיוס בשנות השישים, כאשר הוזמן לגרמניה שלושים שנה לאחר שנמלט ממנה, כדי לתכנן את המבנה. גרופיוס נפטר במהלך התכנון ולא הספיק ללוות את הקמתו ואת פתיחתו לקהל.

ארכיב הבאוהאוס בברלין | צילום: שאטרסטוק

• הארכיב פתוח למבקרים בימים שני עד שבת (סגור בימי ראשון), בין השעות 10:00 ל-18:00

בתמונה הפותחת: חזית בית הספר לאדריכלות ועיצוב באוהאוס בעיר דסאו, צילום: Cinematographer / Shutterstock.com

____

הפוסט טיול בגרמניה בעקבות הבאוהאוס הופיע ראשון במסע אחר

אמטריס, איטליה

בשעת בוקר מוקדמת ב-24 באוגוסט 2016 רעידת אדמה אדירה החרידה את מרכז איטליה. את הפגיעה הקשה ביותר ספגה העיירה אמטריס (Amatrice): כ-300 בני אדם נהרגו ברעש האדמה, 400 נפצעו ורוב מבני העיירה נהרסו, בהם בניינים היסטוריים רבים. ראש העירייה אמר אז "אמטריס איננה עוד". גם כיום, הרובע העתיק נותר בהריסותיו והכניסה אליו אסורה. תושביו התמקמו בשולי העיירה במבנים ארעיים או ביישובים סמוכים. כדי לשקם את אמטריס נדרשים כ-20 מיליארד אירו, סכום שנכון לעכשיו אינו נראה בר השגה.

אמטריס לפני ואחרי רעידת האדמה באוגוסט 2016. נדרשים מיליארדי אירו כדי לשפץ את הרובע העתיק

קשת יאנוס, רומא

קשת יאנוס (Arch of Janus) היא טטרפילון – מבנה מונומנטלי בעלי ארבעה פתחים – מהמאה הרביעית לספירה. הקשת, בעלת ארבע חזיתות, היוותה צומת דרכים מרכזית בעת העתיקה, במקום המפגש בין נהר הטיבר וגבעת הפלאטין, והובילה אל ליבה של העיר העתיקה. אבני הפינה בארבעת הצדדים מעוטרות בדמויות חשובות מרומא ואלות מהפנתיאון הרומי. ב-1993 התפוצצה מכונית תופת ליד כנסייה לא רחוק מהקשת, ומאז ועד היום היא סגורה למבקרים. הקשת, המוכתמת בכתמים שחורים, תוצאה של זיהום אוויר ונזקים סביבתיים נוספים, זקוקה לשיפוץ ולשימור מיידיים כדי שמצבה לא ימשיך להידרדר.

קשת יאנוס, צומת דרכים חשובה בעת העתיקה, כיום סגורה לציבור וסובלת מפגעי זיהום

גני המלך, צרפת

גני ורסאי הם מהמקומות המוכרים והמתוירים ביותר בצרפת, ולכן מפתיע לגלות שצמודים אליהם נמצאים גנים הזקוקים בדחיפות לעבודות שימור. אלו הם גני המלך, Potager du Roi, אשר סיפקו ירקות, פירות ועשבי תבלין טריים למטבחו של לואי ה-14 בארמון ורסאי. הגנים החקלאיים תוכננו על ידי מעצבי גנים נחשבים במאה ה-17 והם כוללים 16 חלקות שונות, שבהן נטועים מאות זנים של עצי פרי ומאות זני ירקות, כולל זנים ניסיוניים וכאלה הגדלים מחוץ לעונה. אמנם גני המלך עדיין מספקים כמויות נאות של תוצרת, אבל הם זקוקים בדחיפות לשיפור של מערכת ההשקיה והחלפת עצים קשישים בעצים מניבים. המחסור בידיים עובדות ובתחזוקה שוטפת  ניכרים בגנים והעובדה שהם פתוחים לקהל הרחב (בתשלום) מצריכה היערכות מחודשת ומשאבים רבים על מנת לשמר אותם.

מחסור בידיים עובדות ומערכות השקיה מיושנות פוגמים בגנים, שסיפקו תוצרת חקלאית למטבח של לואי ה-14 | צילום: Pack-Shot / Shutterstock.com

פנסי הגז של ברלין

במאה ה-19, בדומה לערים אחרות ברחבי העולם, גם רחובות ברלין הוארו בפנסי גז. אבל בעוד שבמהלך המאה ה-20 הפנסים האלה הוחלפו כמעט בכל הערים באירופה, בברלין נותרו כ-40,000 פנסי רחוב המופעלים על ידי גז, יותר ממחצית מספרם של פנסי הגז בעולם כולו. אלא שעיריית ברלין נמצאת בעיצומו של מבצע להחליף את הפנסים המיושנים בתאורת רחוב חשמלית, ורק בשנה אחת, בין 2012 ל-2013, יותר מאלף פנסי גז הוצאו מהרחובות. הנימוק הכלכלי הניתן להחלפת התאורה ברחובות העיר לא מקובל על תושבים הגרים בשכונות המוארות על ידי גז. לטענתם, לא רק שפנסי הגז חסכוניים, הם גם מהווים סמל היסטורי ותרבותי שחייבים לשמר.

פנס גז בברלין. להיטותה של העירייה להתקין תאורה חשמלית פוגעת בסמל היסטורי ותרבותי

המזחים של בלקפול, אנגליה

אולי מעולם לא ביקרתם בה, או אפילו לא שמעתם את שמה, אבל בלקפול (Blackpool), בחופו של הים האירי בצפון מערב אנגליה, שימשה במאות ה-18 וה-19 כאחד ממוקדי התיירות הבריטיים החשובים ביותר. למעשה, בלקפול נחשבת לאתר הנופש הבריטי הראשון ששימש לא רק את בני האצולה אלא גם את מעמד הפועלים. במשך יותר ממאה שנה הבריטים נהרו לבלקפול בכל קיץ, וכדי לשעשע אותם ולספק להם אפשרויות טיול לצד המים, נבנו בה מזחים עם חנויות וביתני משחקים, מהסוג שנפוץ בעיירות נופש אנגליות.

מזח בבלקפול. התיירים עזבו, מי הים גואים והמזחים ההיסטוריים במצב פגיע | צילום:Emma Manner  / Shutterstock.com

אלא שהטיסות המוזלות, לצד עליית פני הים ושינויים במזג האוויר, גרמו לרבים לנטוש את בלקפול לטובת יעדי נופש אחרים, חמימים ושמשיים יותר. למרות בנייתה של חומת ים, מצבם של המזחים ההיסטוריים נותר פגיע והם נמצאים בסכנת הצפה תמידית.

בית הכנסת אליהו הנביא, אלכסנדריה

מתוך 19 בתי כנסת שפעלו באלכסנדריה, רק שניים נותרו עומדים, וגם הם אינם פעילים, סימן למצבה של יהדות אלכסנדריה, שבשיאה מנתה 40,000 וכיום נותרו ממנה רק יהודים בודדים, רובם קשישים. בית הכנסת אליהו הנביא, אחד מבתי הכנסת היפים במצרים ואחד הגדולים במזרח התיכון, נבנה ב-1850 בסגנון אקלקטי. כשנפתח הוא יכול היה להכיל לא פחות מ-700 מתפללים. בשל התמעטות הקהילה היהודית ובעיקר מסיבות ביטחוניות בית הכנסת נסגר ב-2012 וכיום אין אפשרות לבקר בתוכו.

בית הכנסת אליהו הנביא באלכסנדיה, אחד מבתי הכנסת היפים במצרים, נמצא בסכנה

המבנה הריק סובל מבעיות של רטיבות והגג זקוק לתיקון דחוף למניעת התמוטטות. ב-2017 המשרד המצרי לשימור עתיקות הקצה 40 מיליון לירות מצריות לטובת תיקונים דחופים לבית הכנסת, כחלק מהעניין שמגלים השלטונות בשימור מסורות של קבוצות מיעוט. אבל כדי לשמר את בית הכנסת כולו, סמל חשוב של יהדות אלכסנדריה, יש צורך בהשקעה כספית גדולה בהרבה.

אדריכלות פוסט עצמאות, דלהי

בעוד שבהודו יש מודעות לשימור של מבנים עתיקים, דווקא בניינים שנבנו בשנים שאחרי השגת העצמאות, ב-1947, נמצאים בסכנת הכחדה, ולמעשה בדלהי אחדים מהם כבר נהרסו. מאוחר מדי להציל מבנים מודרניים דוגמת אולם האומות של דלהי (Delhi Hall of Nations), אולם תערוכות שנבנה ב-1972 על ידי האדריכל ראג' ראוול לכבוד חגיגות 25 שנה לעצמאות. באפריל 2017 המבנה האייקוני נהרס בן לילה, ימים ספורים לפני הגשת ערעור להריסה לבית המשפט.

העובדה שמבנה בעל חשיבות אדריכלית נהרס, מעמידה בסכנה מבנים נוספים שנבנו בדלהי במחצית השנייה של המאה ה-20 – סקר שנערך ב-2013 קבע כי חשוב לשמר 62 בניינים שנבנו אחרי 1947, אולם אין לכך תוקף חוקי. בין הבניינים האלה יש מבני ציבור, מלונות, משרדים ומבני דת, רובם תוכננו על ידי אדריכלים הודיים נחשבים, חלקם על ידי אדריכלים בינלאומיים.

מקדש הלוטוס, שנבנה בדלהי בשנות השמונים. האם גם הוא נמצא בסכנת הריסה?

אחוזת הנסיך גונג, בייג'ינג

במשך יותר מארבעה עשורים גר הנסיך גונג, בן למשפחה הקיסרית, ביחד עם נשותיו וילדיו באחוזה יפהפייה מצפון-מערב לעיר האסורה. לאחר מותו, ב-1898, המתחם המרשים, שכולל בנוסף לארמון גם גן רחב ידיים ותיאטרון שהנסיך בנה בשלהי חייו, שימש את האוניברסיטה הקתולית של בייג'ינג ולאחר מכן אכלס משרדים ממשלתיים שונים. בסוף שנות ה-70, לאחר שיפוץ של הארמון, המתחם נפתח לציבור הרחב ובכל שנה מבקרים בו כשלושה מיליון אנשים. אלא שהתיאטרון זקוק באופן דחוף לשימור ושיפוץ, וניתן לעשות זאת על פי התכניות המקוריות שהתגלו לאחרונה. התיאטרון, כמו גם את המתחם כולו, נחשב דוגמת מופת לאדריכלות אימפריאלית של המאה ה-19 בבייג'ינג, ולכן חשוב לשמרו.

אחוזת הנסיך גונג בבייג'ינג. מופת לאדריכלות קיסרית במאה ה-19

שכונות ליד נהר צ'או פראיה, בנגקוק

נהר צ'או פראיה (Chao Phraya), הזורם ממרכז תאילנד, חוצה בדרכו את בנגקוק לפני שהוא נשפך אל מפרץ תאילנד. ב-2015 פורסם פרויקט ענק, בעלות של מיליוני באט, לבניית סדרה של טיילות מוגבהות, שייבנו על עמודי בטון לאורך שתי גדות הנהר. הפרויקט נועד לשפר את הגישה אל הנהר, אולם תהיה לו השפעה מכרעת גם בתחומים אחרים.

מה יקרה למרקם החיים של בנגקוק אם לאורך נהר צ'או פראיה יוקמו טיילות מוגבהות?

מלבד העובדה שהטיילות המוגבהות יסתירו את נופי הנהר, בנייתן תצריך פינוי של שכונות הנמצאות ליד המים כמו גם מלונות, מסעדות ועסקים להשכרת סירות. התנגדות לפרויקט נשמעת גם מצדם של גופים ירוקים, המזהירים כי הבנייה עלולה להגביר את סכנת השיטפונות. המתנגדים קוראים לחשיבה מחודשת של הפרויקט, שתתחשב בגורמים סביבתיים, קהילתיים וכלכליים, לפני שיהיה מאוחר מדי.

תחנת הרכבת המרכזית, באפלו

כשמבקרים בבאפלו, שבצפון מדינת ניו יורק, קשה להאמין שפעם זאת היתה אחת הערים המשגשגות בארצות הברית. כחלק מהשגשוג הזה, נבנתה ב-1929 תחנת רכבת מרכזית, שאיחדה תשע תחנות קטנות ברחבי העיר. הבניין המרשים נבנה מאבן גיר ולבנים צהבהבות בסגנון אר-דקו, ומתכנניו היו האדריכלים פלהיימר ווגנר, שהתמחו בעיצוב תחנות רכבת. במהלך העשורים שחלפו לאחר פתיחת התחנה, חלה ירידה תלולה במספר הנוסעים ברכבות לטובת מכוניות וטיסות, עד שבסוף שנות השבעים, כחמישים שנה אחרי שהתחנה נפתחה, הרכבת האחרונה יצאה ממנה.

תחנת הרכבת המרכזית של באפלו. ב-1979 יצאה מכאן הרכבת האחרונה ומאז המבנה נותר נטוש

במשך שני עשורים המבנה נותר ריק ומצבו הפיזי הלך והידרדר. בראשית שנות האלפיים הוא נרכש על ידי ארגון ללא כוונת רווח, אלא שכדי לשפץ אותו ולהחזירו לימי התהילה נדרש כסף רב, וזה לא נמצא בינתיים, כך שגורלה של התחנה רבת הרושם אינו ידוע.

הצילומים בכתבה: שאטרסטוק

הפוסט מונומנטים בסכנה: 10 מקומות שצריך להציל הופיע ראשון במסע אחר

בית האופרה של גואנגג'ואו, סין

סין משקיעה בשנים האחרונות מאמצים רבים בהקמת מבנים גרנדיוזיים, שיהיו גדולים ומרשימים יותר מכל מה שנראה בעבר. אחת הדוגמאות לכך היא בית האופרה של עיר הנמל גואנגג'ואו (Guangzhou) בדרום סין. המבנה העתידני-חללי, בעיצובה של האדריכלית הנודעת זאהה חדיד, מורכב משני גושים גדולים של בטון וזכוכית, שצורתם נועדה להזכיר חלוקי נחל מגדת נהר הפנינה, החוצה את העיר.

בית האופרה של גואנגג'ואו בעיצובה של זאהה חדיד | צילום: Pan Xunbin / Shutterstock.com

מקדש הלוטוס, דלהי, הודו

בית התפילה הבהאי בדלהי שבהודו, המכונה גם מקדש הלוטוס, משקף להפליא את החשיבות של אסתטיקה והרמוניה עבור הבהאים. מקדש הלוטוס, שתיכנן פריבורז צהבא, שהיה שותף בתכנון המרכז הבהאי בחיפה, מעוצב ממשטחים דמויי עלי כותרת – יש לו תשע צלעות, ובכל צלע יש שלושה עלי כותרת. העלים, הבנויים מבטון ומצופים באריחי שיש לבן, מתנשאים לשלושה גבהים שונים, מה שיוצר את המראה של פרח שעומד להיפתח. למקדש יש תשעה פתחים, אחד בכל צלע, שאליהם מובילים תשעה שבילים וביניהם יש תשע בריכות נוי המעוצבות בצורת עלי גביע, מה שמשלים את התמונה ההרמונית.

מקדש הלוטוס בדלהי. דוגמה מצוינת לאסתטיקה ולסימטריות של הבהאים | צילומים: שאטרסטוק

בורג' חליפה, דובאי

אמנם ישראלים עדיין לא יכולים להתרשם מהפרויקטים האדריכליים הגרנדיוזיים של דובאי, אבל אי אפשר להתעלם מהם. דובאי מתהדרת באיים המלאכותיים הגדולים בעולם ובגורדי שחקים גבוהים במיוחד, כשמעל ככולם מתנשא בורג' חליפה (Burj Khalifa), הבניין הגבוה בעולם. המגדל, שמתנשא לגובה 828 מטר, בנוי מפלדה וזכוכית, עם ליבה מרכזית אשר מסביבה בנויים אלמנטים בגבהים שונים, דבר המעניק לו מראה של פירמידה דקיקה. ב-163 קומותיו יש משרדים, דירות מגורים, מסגד (הגבוה בעולם, בקומה ה-158), מלון בעיצוב ג'ורג'יו ארמאני, מסעדות ומרפסת תצפית בקומה 124.

בורג' חליפה, הבניין הגבוה ביותר בעולם | צילום: Tomasz Czajkowski / Shutterstock.com

מגדל השארד, לונדון, בריטניה

מגדל השארד (The Shard), הניצב על גדת נהר התמזה, בסיטי של לונדוןן, מתנשא לגובה של 309.6 מטר, מה שהופך אותו למבנה הגבוה ביותר בבריטניה (ובאיחוד האירופי). הבניין, בתכנונו של הארכיטקט האיטלקי רנצו פיאנו, מעוצב בהשראת צריחי הכנסיות של לונדון ויש לו שמונה פאות זכוכית שבהן משתקף הנוף האורבני. במגדל יש מלון, מסעדות, משרדים ודירות, והאטרקציה המפורסמת ביותר – מרפסת תצפית בקומה ה-72 ממנה ניתן להשקיף על כל העיר.

מגדל השארד (מימין) ניצב על גדת נהר התמזה, מוקף בבניינים מודרניים

מטרופול פראסול, סביליה, ספרד

ספרד נחשבת למעצמה של ארכיטקטורה מודרנית, עם כמה מהמבנים מרשימים במיוחד כמו מוזיאון גוגנהיים בבילבאו ועיר האמנויות והמדעים של ולנסיה. מעניין לא פחות הוא המטרופול פרסול ("השמשייה העירונית" בספרדית), בכיכר אנקרנסיון בלב העיר העתיקה של סביליה, באנדלוסיה. זהו מבנה רב תכליתי שנבנה בין השנים 2005 ל-2011 וכולל מוזיאון ארכאולוגי (המציג את העתיקות הרומיות שהתגלו במהלך העבודות להקמת חניון במקום), שוק מרכזי עם חנויות ומסעדות, רחבה לאירועים והופעות וטיילת עילית עם נקודות תצפית על העיר העתיקה. המבנה קיבל את שמו משום שהוא מורכב משש שמשיות ענק דמויות פטריות המצלות על הכיכר. השמשיות העשויות מעץ ונחשבות למבנה העץ הגדול בעולם.

המטרופול פרסול. שמשיות עץ עצומות מצלות על הכיכר | צילום: Fulcanelli / Shutterstock.com

אולם קונצרטים הרפה, רייקיאוויק, איסלנד

אולם הקונצרטים הרפה (Harpa), אשר נחנך ב-2011, מהווה סמל מוכר של רייקיאוויק, בירת איסלנד. פירוש המילה "הארפה" הוא נבל, ומרחוק המבנה אכן נראה כמו נבל. ככל שמתקרבים, רואים את תיבות הזכוכית שמרכיבות את המבנה ואשר קרני השמש המשתקפות בהן הופכות אותו לקליידוסקופ צבעוני. בערב האולם מואר בתאורת לד צבעונית המשתקפת במימי הנמל.

אולם הקונצרטים הרפה מואר בתאורת לילה | צילום: Pigprox / Shutterstock.com

מוזיאון פרוט לטבע ומדע, דאלאס

מוזיאון פרוט לטבע ומדע (The Perot Museum of Nature and Science), בדאלאס שבמדינת טקסס בארצות הברית, תוכנן על ידי האדריכל תום מיין, זוכה פרס פריצקר אשר נחשב ל"ילד הרע של עולם האדריכלות". הבניין נראה כקובייה גדולה הצפה באוויר, הודות לחלונות הזכוכית בקומה הראשונה. המבנה מפורסם בטקסטורה הייחודית של קירותיו החיצוניים ובגרם המדרגות הנעות המקורה בזכוכית, אשר בולט מהקיר החיצוני. הבניין לא רק מרשים במראהו, הוא גם נבנה בהתאם לעקרונות ירוקים – הגג מכוסה בצמחייה האופיינית לאקלים היבש של האזור ומותקנת עליו מערכת לאיסוף מי גשמים.

מוזיאון פרוט. טקסטורה ייחודית ומדרגות נעות בולטות מהקיר | צילום: Philip Lange / Shutterstock.com

מוזיאון ניטרוי, ריו דה ז'ניירו

מוזיאון ניטרוי (Niteroi) לאמנות עכשווית בריו דה ז'ניירו מיוחד לא רק הודות למבנה המעוגל שלו, דמוי צלחת מעופפת, אלא גם הודות למיקומו. המבנה מתרומם מתוך בריכת השתקפות וממוקם על צוק מעל המפרץ, משקיף אל הר הסוכר, כך שהוא נראה תלוי מעל המים. האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר ניימאר (שאחראי למבני ציבור רבים בעיר ברזיליה, בבירת ברזיל) שאב את ההשראה למוזיאון מפרחים הגדלים באזור ריו דה ז'ניירו. השביל הוורוד, שמוביל לדלת הכניסה משתלב יפה במבנה הלבן.

מוזיאון ניטרוי. "צלחת מעופפת" תלויה מעל המפרץ | צילום: Donatas Dabravolskas / Shutterstock.com

מגדלי אבסולוט, מיסיסוגה, קנדה

מגדלי אבסולוט (Absolute World Towers) הם שני גורדי שחקים הניצבים זה לצד זה במתחם Absolute City Centre בעיר מיסיסוגה (Mississauga) שבמחוז אונטריו. למרות שבמבט ראשון הם נראים זהים, למעשה מגדל אחד מתנשא לגובה 179 מטר והשני לגובה 158 מטר. מה שמעניין בהם הוא לא גובהם, אלא הצורה המפותלת שלהם – הגבוה מבין שני המגדלים מתפתל ב-209 מעלות מהבסיס לקצה העליון. במתחם יש עוד כמה מגדלים, הבנויים באופן מסורתי יותר.

מגדלי אבסולוט, המתפתלים בדרכים לא צפויות | צילום: Harold Stiver / Shutterstock.com

גרדנס ביי דה ביי, סינגפור

המתחם המרהיב של גני המפרץ (Gardens by the Bay) הוא אמנם לא בדיוק בניין, אבל אין ספק שמדובר ביצירת מופת של אדריכלות מודרנית. המתחם, שבנייתו הושלמה ב-2012, כולל גנים בוטניים עם צמחים מרחבי העולם, מפלים ואגמים, וגם יצירות מעשה ידי אדם – חממות פלדה וזכוכית, גשרים תלויים, מבנה דמוי הר שבתוכו יער גשם טרופי וגולת הכותרת – 18 עצי ענק מלאכותיים שנמתחים לגובה 50 מטר.

גרדנס ביי דה ביי בסינגפור. העצים המלאכותיים הם בעצם גנים אנכיים | צילום: S-F / Shutterstock.com

"העצים", שגובהם נע בין 25 ל-50 מטר, הם למעשה גנים אנכיים, שעליהם מטפסים צמחים שונים והם כוללים פנלים סולריים ומערכת לאיסוף מי גשמים. בשעות הערב הם מוארים בתאורה מיוחדת, שהופכת את האזור לקסום במיוחד. המתחם, אשר תוכנן על ידי אדריכל הנוף אנדרו גרנט, זכה בתואר "בניין השנה" בפסטיבל האדריכלות העולמי בשנת 2012.

בתמונה הפותחת: בית האופרה של גואנגג'ואו, סין | צילום: Miki Studio / Shutterstock.com

הפוסט הבניינים המדהימים בעולם הופיע ראשון במסע אחר

ארמון הקיץ, בייג'ינג, סין

ארמון הקיץ נבנה בשנים 1764-1749 ושימש כארמון נופש עבור ארבעת הקיסרים האחרונים משושלת צ'ינג. הארמון נהרס ב-1860 בזמן מלחמת האופיום השנייה בין סין לארצות המערב, ונבנה מחדש ב-1886. המתחם היפהפה מכיל אגם, גנים, גשרים, מגדלים, מקדשים, פגודות ומבני מגורים. גן הארמון, שפירוש שמו בסינית הוא "גן הבריאות וההרמוניה", הוא אחד היפים והשמורים בסין. בנוסף לגן המרהיב, במתחם יש גם כמה מבנים מרשימים, דוגמת היכל הנדיבות ואריכות הימים והיכל השמחה, שבהם שמורים חפצי ערך כמו כס מלכות, ריהוט תקופתי, פסלי נחושת,  כלי ארד ועוד.

ארמון הקיץ בבייג'ינג. כאן נפשו ארבעת הקיסרים האחרונים משושלת צ'ינג | צילומים: שאטרסטוק

הסמל של ארמון הקיץ הוא ספינת השיש, מבנה שהוקם בתקופת הקיסר צ'יינלונג כחיקוי לספינה סינית. מעניין לטייל גם במסדרון הארוך – מסדרון פתוח מעץ אשר לאורכו יותר מ-14 אלף ציורים המתארים סצנות מהספרות הסינית, נופים ועוד. הארמון הוכרז כאתר מורשת עולמית ואפשר להקדיש יום שלם לשיטוט באתריו השונים.

העיר האסורה, בייג'ינג

מתחם העיר האסורה בבייג'ינג הוא אחד האתרים המתוירים ביותר בסין, ובמידה רבה של צדק. המתחם המרתק שימש כארמונם של קיסרי סין במשך כ-500 שנה, מאמצע שושלת מינג ועד הקיסר האחרון של שושלת צ'ינג, ב-1912. את שמו קיבל המתחם משום שהקיסרים לא התירו לאיש להיכנס אליו או לצאת ממנו ללא הסכמתם. במתחם המוקף חומה עם ארבעה שערים יש 980 מבנים – אולמות לטקסים, ארמונות מגורים של הקיסר ומשפחתו, מקדשים ועוד. בסף הכל יש במתחם 8,707 חדרים! אחת האטרקציות המרכזיות היא האוספים הקיסריים, הכוללים מאות אלפי כלי קרמיקה וחרסינה, עשרות אלפי ציורים, כלי ארד, שעונים, פריטי אבן ירקן ועוד.

הצצה למתחם העיר האסורה, משכנם של קיסרי סין במשך 500 שנה

ארמון פוטאלה, טיבט

ארמון פוטאלה (Potala) המרשים שוכן על גבעה בלהסה, בירת טיבט, בגובה 3,700 מטר מעל פני הים, מה שהופך אותו לארמון הגבוה ביותר בעולם. הארמון, המוקף בתפאורה הררית מרהיבה,  משתרע על פני תשע קומות ונראה כמבצר. במקור נבנה הארמון בשנת 637 לספירה על ידי מלך טיבט עבור אשתו, ב-1645 הוא נבנה מחדש על ידי הדלאי לאמה ושימש כמשכן החורף של המנהיג הרוחני של הבודהיזם הטיבטי. ב-1959, בעקבות הכיבוש הסיני של טיבט ולאחר ניסיון התנקשות בחייו, הדלאי לאמה הנוכחי ברח לדרמסאלה בצפון הודו, ומאז משמש הארמון כמוזיאון.

ארמון פוטאלה, הגבוה ביותר בעולם

שני המבנים המרכזיים בפוטאלה הם הארמון הלבן, שבחלק המזרחי, והארמון האדום במרכז. במתחם יש אלף חדרים ואולמות, המקושטים ב-200 אלף פסלים, עשרות אלפי ציורי קיר, פריטי טנגקה (ציור ורקמה על משי) וחפצי אמנות נוספים.

טירת הימג'י, יפן

טירת הימג'י (Himeji) שנמצאת בעיר בעלת אותו שם, מכונה גם טירת האנפה הלבנה, בשל צבעה הלבן וצורתה המזכירה אנפה שפורשת כנפיים. זוהי הטירה הגדולה ביפן ואחת היפות והשמורות ביותר. הטירה המקורית הוקמה במיקום הזה עוד במאה ה-14, אז היא נקראה טירת הימיאמה, בסוף המאה ה-16 נבנתה במקומה הטירה הנוכחית, ועם שינוי המבנה גם שמה הוחלף. בלב המתחם נמצא הדונג'ון, מגדל מבוצר, וסביבו 82 מבני עץ, גנים יפים ותעלת מים המקיפה את המתחם כולו.

טירת הימג'י, המכונה הטירה הלבנה (מסיבה הנראית לעין…)

הטירה עברה כמה גלגולים במהלך השנים, בין היתר היא שימשה כמתקן צבאי וכמתחם למגורי סמוראים. במהלך מלחמת העולם השנייה הטירה הופצצה, ועל אף שמבנים רבים בסביבתה נהרסו, היא עצמה כמעט שלא נפגעה. טירת הימג'י, שהוכרזה כאתר מורשת לאומית, כיכבה בסרטים ובסדרות טלוויזיה, בהם סרטו של אקירה קורוסאווה "ראן", המיני סדרה "שוגון" והסרט האמריקאי-יפני שביים אדוארד זוויק, "הסמוראי האחרון".

טירת מצומוטו, יפן

גם לטירת מצומוטו (Matsumoto), בעיר מצומוטו שבמחוז נגאנו, יש כינוי: היא מכונה טירת העורב, בשל צבעה השחור. הטירה, המוקפת בנופים הרריים יפים, הוקמה ב-1504 כמבצר, אבל את המראה הנוכחי שלה ואת שמה היא קיבלה רק כעבור 90 שנה. פנים הטירה עשוי עץ, ובתוכה יש אוסף מרשים של כלי נשק מתקופת סנגוקו.

טירת מצומוטו מכונה טירת העורב בשל צבעה השחור

בקומה השישית יש מרפסת תצפית ממנה יש מראה יפה של העיר. באביב רבים מגיעים לכאן כדי לצפות בפריחת הדובדבן, בעיקר לאורך החפיר החיצוני.

ארמון המלך, בנגקוק, תאילנד

ארמון המלך הוא אחת האטרקציות הפופולריות ביותר בבנגקוק. הארמון המבוצר, הניצב על גדות נהר הצ'או פראיה, היה מקום המגורים הרשמי של מלך תאילנד בשנים 1925-1782 והמרכז האדמיניסטרטיבי של המדינה. מאז 1925 הארמון משמש רק לטקסים רשמיים.

ארמון המלך בבנגקוק, על צריחיו המוזהבים

מלבד בתי מגורים, משרדי ממשלה וארמונות (בהם ארמון צ'אקרי הגדול, שכדאי לבקר באולם קבלת הפנים המפואר שלו) המתחם כולל גם גנים יפים ומקדשים רבים. המקדש החשוב ביותר בתאילנד נמצא במתחם הארמון – מקדש האזמרגד. זהו מקדש בודהיסטי מרהיב שבתוכו נמצא פסל בודהה מאזמרגד. כיאה למתחם גדוש במקדשים, יש להגיע לכאן בלבוש צנוע.

הארמון המלכותי, פנום פן, קמבודיה

הארמון המלכותי של פנום פן הוקם ב-1866 והוא משמש גם היום כמעונו הרשמי של מלך קמבודיה. הארמון, המשמש אתר התיירות הפופולרי ביותר בעיר, נמצא על גדת נהר המקונג והוא מוקף בגנים יפהפיים. הארמון מהווה דוגמה מצוינת לארכיטקטורה הקמרית. כיוון שהוא משמש למגורים, חלקים ממנו סגורים לקהל הרחב, אבל ניתן לבקר ברובו.

הארמון המלכותי בפנום פן משמש למגורי מלך קמבודיה הנוכחי

אל תוותרו על פגודת הכסף, שרצפתה מכוסה באלפי אריחי כסף שכל אחד מהם שוקל קילוגרם ויש בה פסלי בודהה מזהב מעוטרים באבנים יקרות. כדאי לבקר גם באולם ההכתרה וקבלת הפנים, המעוטר בשטיחי משי ובנברשות מפוארות. במתחם הארמון נמצאים מבני הקבורה של משפחת המלוכה.

ארמון גיונבוקגונג, סיאול, קוריאה הדרומית

ארמון גיונבוקגונג (Gyeongbokgung) נבנה ב-1395, והוא הגדול והמרשים מבין חמש הארמונות שנבנו על ידי שושלת ג'וסאן. הארמון שימש למגורי המלכים וכמקום מושבו של הממשל. בראשית המאה ה-20 הכובשים היפנים הרסו את רובו של מתחם הארמון, אך זה שוקם בהדרגה והיום ניתן שוב ליהנות מיופיו.

ארמון גיונבוקגונג, הגדול והמרשים מבין הארמונות של שושלת ג'וסאן

השערים המעוטרים, הגנים היפים והאגמים הם חלק מסוד הקסם של המקום. הודות למראהו המרשים, מתחם הארמון מהווה אתר צילומים של דרמות קוריאניות ומקומיים רבים נוהגים להצטלם במקום.

הארמון המלכותי, לואנג פרבאנג, לאוס

לא כל הארמונות הם בני מאות שנים. הארמון של המלך סיסאוונג וונג, שמלך בלאוס בין 1959-1905, נבנה בראשית המאה ה-20 בסגנון מסורתי. ב-1975, כשמוסד המלוכה בלאוס בוטל, הארמון הוסב למוזיאון. אפשר לראות כאן אוצרות של משפחת המלוכה, בהם פסלי בודהה – כולל פסל של בודהה מזהב במשקל 50 ק"ג, ציורים וכלי כסף, וגם חפצים מודרניים ומתנות שקיבלה משפחת המלוכה מהממשל האמריקאי.

מקדש במתחם מוזיאון הארמון המלכותי בלאוס

בין השאר, אפשר לבקר בחדר האוכל המלכותי, בחדר השינה של המלך, שבו המיטה עדיין מוצעת באותם מצעים מהיום האחרון בו שלט ב-1975, ובחדרים נוספים ששימשו את המשפחה. בזכות ההצצה האינטימית לחיי משפחת המלוכה, זהו אחד הארמונות המרתקים במזרח אסיה. במתחם יש מבנים נוספים ומקדשים.

הפוסט הארמונות הכי יפים במזרח אסיה הופיע ראשון במסע אחר