אבות וקרובים

אבותיהם הקדמונים של הדובים הופיעו ביערות אירואסיה בראשונה לפני כ־38 מיליוני שנים. באותה תקופה חיו בחציו הצפוני של כדור הארץ שלוש משפחות שונות של טורפים דמויי כלב – הרקונים, דובי הכלב והדובים. דובי הכלב דמו לדובים במראם ולכלבים הם דמו במהירותם. הם תפסו את טרפם לאחר שהתישו אותו בריצה. גורלם האבולוציוני נחרץ עם הופעת משפחת הכלביים, שבניה היו מהירים יותר.
לפני כ־35 מיליון שנים הופיעו ביערות אירואסיה דובים שוכני עצים. בתחילה היו להם שיני כלב שחתכו וריסקו הכל. בהדרגה, הופיעו בפיהם גם שיניים טוחנות, שטוחות, ומזונם נעשה צמחי בעיקרו. 23 מיליון שנים אחר כך הופיעו דובים ענקיים שצעדו על אדמת אמריקה הצפונית והדרומית והתקיימו שם ברווחה עד תקופת הקרח האחרונה, לפני כ־10,000 שנים.
הדובים הנפוצים היום על פני כדור הארץ הופיעו לפני כ־20 מיליון שנים. גודלו של היצור המוצג על ידי החוקרים כדוב הראשון, Ursavus elmensis, היה כגודל שועל. הגולגולת המאסיבית המאפיינת את הדוב של היום התפתחה בהדרגה במשך הרבה מאוד שנים. מבנה השיניים השתנה, הזנב התקצר, הרגליים התעבו והצעדים התרחבו. בעקבות שינויים אבולוציוניים אלה, הופיע לפני כ־2.5 מיליוני שנה הדוב הזעיר (Ursus minimus), שנחשב  לראשון הדובים מסוג Ursus, ואבי כל מיני הדובים הקיימים היום.
חלק מהחוקרים רואים בדוב הקדמוני (Ursus etruscus), את אביהם של הגריזלי (Ursus horbilis) ושל הדוב הלבן. הדוב הקדמוני נטש את היבשה וחי בים הקרח שבצפון, ושם נעלם כנראה לפני כ־200 עד 100 אלף שנים. הדוב הלבן הופיע על פני כדור הארץ לפני כ־150 אלף שנים, והוא כנראה ההתפתחות המאוחרת ביותר בעולם הדובים. הערכה זו נסמכת על מאובנים שגילם אינו עולה על 70 אלף שנים. כשהופיע הדוב הלבן על פני האדמה, היו האי הבריטי וסקנדינביה מכוסים בשלג. באותה תקופה הוא היה גדול מהדובים הלבנים של היום, והיה מסוגל לחיות בתנאי קור קשים ביותר.
הדוב הלבן בן זמננו נמנה עם משפחת הדוביים (Ursidae) ומשתייך לסדרת הטורפים היבשתיים (Carnivora). אין הסכמה בין החוקרים לגבי מבנה המשפחה. יש הטוענים כי קיימים שבעה מינים שונים של דובים, המשתייכים לחמישה סוגים ומתחלקים לתתי־מינים רבים; ויש חוקרים הממיינים אותם לתשעה מינים, המשתייכים לשבעה סוגים. הבעיה נעוצה בהגדרות, שכן תת־מין לפי הגדרה אחת הוא מין לפי אחרת.
בין קרוביו של הדוב הלבן, שהתפתחו מאב משותף לאחר התקררות האקלים, אפשר לזהות את הגריזלי ואת הדוב החום האסיאני. שני מינים אלה נדדו בעבר בכל אירואסיה הצפונית, אך תפוצתם הצטמצמה. עוד קרובים הם הבָּרִיבָּל (דוב שחור, Ursus americanus) והקודיאק. הקודיאק, תת־מין של הדוב החום, חי באלסקה, מתנשא לעיתים לגובה של שלושה מטרים ונמנה עם גדולי הדובים.
מיני הדובים האחרים משתייכים בעיקר לארבעה סוגים, הנכללים בקבוצת הדובים הקטנים. צבעם של מינים אלה שחור, למעט כתם לבן על החזה. ואלה הם: הדוב השחור האסיאני (דוב ההימלאים, Selenarctos thibetanus), הדוב השפתני (Mellursus ursinus), הדוב המלאי (Helarctos malayanus), שהוא הקטן ביותר מן הדובים החיים היום, ודוב המשקפיים   (Tremarctos ornatus)החי באמריקה הדרומית. דוב המשקפיים הוא הצאצא  היחיד של דובי העצים הקדמוניים.

תנור מתחת לפרווה

לדוב הלבן לא רק אבות קדמונים רבים, אלא גם מספר רב של שמות פופולריים: הדוב הארקטי, בשל האיזור שבו הוא חי; דוב הקרח, בשל יכולתו לצעוד על הקרח; דוב הים או דוב האוקיינוס משום יכולתו לשחות מרחקים ארוכים במים קפואים. הדוב הלבן מסוגל לשחות לאורך 95 קילומטרים, ללא מנוחה, במהירות של 10 קילומטרים לשעה.
הדובים הלבנים חיים בקצה הדרומי של חוג הקוטב בצפון אסיה, בצפון אירופה ובצפון אמריקה. הם חיים בקרבת חופי ים קפואים ואגמים, על איים ובקרבת האוקיינוסים הצפוניים, מקו הרוחב 55 מעלות צפון עד לאיזור הקוטב. בקיץ הם נודדים צפונה, ובחורף הם עושים מאות קילומטרים דרומה. אבל לנדידות אלה יש גבול. במחקרים שעשו הנורווגים בים בארנט (BARNET) ובגרינלנד בתחילת האביב ובקיץ נמצא כי רק שלושה דובים מ־181 שהיו באיזור שהו צפונית לקו הרוחב 82 מעלות צפון.
הדוב הלבן הוא חיה גדולה. אורכו, מראש עד זנב, נע בין שניים ל־2.5 מטרים, וגובה כתפיו מגיע ל־1.6 מטרים. רגליו קצרות יחסית, צווארו וראשו מחודדים ומאורכים, ניביו גדולים ואוזניו קצרות בהתאמה לאיזור הקר. אורך הזנב הוא סנטימטרים אחדים. משקלו של הזכר הוא בין 350 ל־650 קילוגרמים, ומשקלה של הנקבה הוא 190 עד 350 קילוגרמים. גודלו נמצא ביחס ישר לתנאי הקור בהם הוא חי; ככל שהקור רב יותר – הדוב גדול יותר. זו הסיבה לכך שבאזורים קרים במיוחד אפשר למצוא זכרים השוקלים כ־930 קילוגרמים.
הקרומים שבכפות רגליו הקדמיות, השעירות והרחבות מאפשרים לו לצעוד בשלג בלי לשקוע ולשחות בקלות. הדוב מתקדם תוך הליכה על כפות רגליו, וכשהוא חוצה משטחי קרח הוא מפשק את רגליו, כדי להימנע מהחלקה. גם השערות הרכות המכסות את כפות הרגליים יוצרות חיכוך ומפחיתות את סכנת ההחלקה.
גופו מכוסה פרווה לבנה, צפופה מאוד, למעט קצות רגליו ואפו. פרוותו הבהירה מהווה אמצעי הסוואה בנוף הקוטבי ומקילה על ההתגנבות במהלך הציד של כלבי הים. פרוותו היא שומנית ויש לה גוון צהבהב. היא נשארת באותו עובי כל חודשי השנה ומגינה על הדוב מקור של מינוס 30 עד מינוס 60 מעלות צלזיוס.
קבוצת מדענים בראשות ריצ'רד גרוז'ן מהאוניברסיטה הצפון־מערבית של בוסטון בדקה את אופיין של שערות הדובים הלבנים באמצעות צילום בקרניים אינפרא־אדומות. הצילום איפשר לקבוע את מידת הבידוד של חום הגוף על ידי הפרווה. התברר, כי פרוותם של דובים אלה לוכדת 95 אחוזים מקרינת השמש ואינה פולטת חום. כשנבדק המבנה של שערות הפרווה התגלה כי הן חלולות, וכל אחת מהן פועלת כעין סיב אופטי. הן קולטות את קרינת השמש ומחדירות אותה אל מתחת לפרווה. באופן זה הופכת הפרווה למבודד מעולה שאינו מאפשר פליטת חום החוצה.
טמפרטורת הגוף הממוצעת של הדוב היא 37 מעלות צלזיוס; אך משום שהפרווה אינה מאפשרת פליטת חום, עולה חום גופו ל־39 מעלות בעת הליכה בקור במהירות של כארבעה קילומטרים לשעה. עלייה נוספת בחום הגוף מתרחשת כשהדוב מתחיל לרוץ. הוא מסוגל לרוץ במהירות של כ־90 קילומטרים לשעה, אך רק לזמן קצר, משום שגופו עלול לסבול מהתחממות־יתר. במקרה כזה הוא מקרר את גופו באמצעות קפיצה למי האוקיינוס או שתיית מי קרח.
בימי הקיץ החמים נמנע הדוב מהתחממות־יתר על ידי הפחתת הפעילות. במהלך ימים אלה הוא ניזון מכמות השומן שהוא אוגר באביב, כך שעד סוף הקיץ הוא מאבד ממשקלו. הוא חוזר לפעילות מלאה עם סופות הסתיו הראשונות. אז הוא עוסק באגירת שומן לקראת תרדמת החורף (היברנציה) – התקופה שבה יש האטה ניכרת בפעילותו הפיזיולוגית.

אמא דובה

הדובים הלבנים מגיעים לבגרות מינית בין גיל שלוש לחמש שנים. עונת ההזדווגות היא בין סוף חודש מרץ לתחילת יוני, ובעיקר באפריל. בעונה זו מחפש הזכר בעזרת חוש הריח אחרי נקבה מיוחמת, ומעדיף כזו שאינה מטופלת בגורים. זמן קצר לאחר ההזדווגות נפסקת התפתחותה של הביצית המופרית בגופה של הדובה, והיא נשארת באותו מצב בחלל הרחם עד ספטמבר־אוקטובר. מנגנון זה מאפשר לנקבות להמליט ולהיניק במהלך החורף, ונועד להבטיח שגורי הדובים ייצאו מהמאורה לראשונה בחייהם בחודשים מרץ או אפריל; שכן אז מזג האוויר חם יחסית והמזון זמין. התהליך נקרא "קינון מאוחר של הביצית" או "הריון מושהה".
ההריון, כולל ההשהיה, נמשך שמונה חודשים. כחודשיים לפני ההמלטה, בחודשים אוקטובר נובמבר, חופרים שני בני הזוג מאורת המלטה בשלג או לאורך החוף. הנקבה ממליטה בדרך כלל בדצמבר או בתחילת ינואר. בכל המלטה יש בין גור אחד לשלושה, בדרך כלל שניים. משקלם של הוולדות נע בין 450 ל־900 גרם בלבד.
הפעוטות נשמרים במאורה צמודים לפרוות האם ונהנים מטמפרטורה הגבוהה ב־10 עד 40 מעלות מזו שבחוץ. הגורים נולדים עיוורים וקירחים, וגודלם כגודל חולדה. חלב האם, המכיל 31 אחוזי שומן, מזרז את גידולם ומספק להם את צורכיהם בארבעת חודשי חייהם הראשונים. הם אינם יוצאים מהמאורה במשך כחודשיים, וכשהם עוזבים אותה באביב גודלם הוא כשל חתול בית. הם נשארים בחברת אמם עד לאביב השלישי של חייהם. עם זאת, לאחר כעשרה חודשים מיום ההמלטה עשויה אמם להתייחם ולהזדווג שוב.

שינה לא שינה

העובדה שהדובות ממליטות ומיניקות במהלך החורף מבהירה כי תרדמת החורף של הדובים הלבנים אינה מלאה. שנת חורף מלאה ואמיתית, זו הפוקדת מרמיטות, קיפודים מסוימים ועטלפים, פירושה חוסר תנועה, ירידה בטמפרטורת הגוף, בקצב הנשימה ובפעילות הלב. אצל הדובים הלבנים יורדת אמנם רמת הפעילות במשך כחמישה חודשים – הם אינם אוכלים כמעט וניזונים מהשומן הרב שנאגר בגופם – אך טמפרטורת גופם אינה יורדת, וקצב פעימות ליבם אינו מואט.
מחקרים על חילוף החומרים של הבָָָָּּּּּרִִיבָָּּל הוכיחו, כי הוא יכול לחיות במשך חמישה חודשים בלי לאכול דבר ובלי להטיל שתן וצואה. אך נראה שבמרבית המקרים ממשיכים הדובים לאכול גם בחורף ואינם מפסיקים לעשות את צורכיהם בעונה זו. מחקרים מראים עוד כי הדוב הלבן מחפש מזון גם בחודשים קשים אלה, וכשדבר אינו צומח על פני האדמה, הוא חופר בשלג ומחפש אחר גרגרים, שורשים, אצות, טחבים, חרקים ודו־חיים שקפאו.
אך שלא כמו הזכרים, הנקבות הממליטות ומיניקות את גוריהן ספונות במאורות במהלך חודשי הקור ומאבדות בתקופה זו מחצית ממשקלן. עם תום החורף הן מתקשות לחזור לפעילות מלאה בגלל מצבן הגופני הירוד יחסית, שאינו מאפשר להן לצוד כלבי ים, ומשום שאינן ששות לעזוב את גוריהן לבדם. הזכרים חוזרים לפעילות מלאה מהר יותר, אם כי גם הם ניזונים במהלך החודש הראשון של האביב בעיקר ממאגרי השומן שעדיין נותרו בגופם.
הדוב הלבן, כך מתברר, הוא חיה סתגלנית הניזונה ממה שזמין לה. חלק מאוכלוסיות הדובים התמחו בציד עופות־ים החיים במושבות או באיסוף ביציהן; אוכלוסיות אחרות התמחו בלקט תותי בר; אוכלוסיות נוספות תרות אחרי צמחים, ויש אוכלוסיות שניזונות מלווייתנים שעלו ונתקעו על החוף. זוהי התמחותה של אוכלוסיית הדובים הלבנים המתגוררת במפרץ הדסון בקנדה, סמוך לעיר צ'רצ'יל. בגלל הפיתוח המואץ של השנים האחרונות, הפך הדוב הלבן לאוכל פגרים מובהק המוצא את מזונו במזבלות.
אבל המעדן האהוב ביותר על הדובים הלבנים הוא כלב הים. בחצי האי סוואלברד (Svalbard) שמצפון לנורווגיה עוקבים החוקרים אחרי יחסי הדובים עם כלבי הים. זהו איזור רבייה של כלבי ים, והגורים העולים על הקרח הופכים לעיתים קרובות לטרף לדובים הלבנים. לדובים יש חוש ריח חזק, המאפשר להם לחוש בנוכחותו של כלב ים ממרחק של קילומטר ואף יותר.
אז מאתר הדוב את מקומו של טרפו מתחת לקרח ושולף אותו כשהוא מציץ מחור הנשימה שבקרח, לא לפני שהוא מרוצץ את גולגולתו במכת כפה אחת. לאחר מכן הוא זולל בתאווה את השומן והעור של כלב הים, ואת הבשר הוא מותיר לסוף הארוחה. כשאינו רעב, נעזב הבשר ואז הוא משמש כמזונם של השועלים הארקטיים  המשוטטים גם הם בנוף הקפוא.
למרות שהדוב הלבן הוא גדול הטורפים, בדרך כלל הוא סובל מרעב. למעשה, הוא אינו הופך לאוכל פגרים מובהק משום שהוא מסוגל לשאת רעב במשך כמה חודשים. אבל העדר מזון אינו הסכנה היחידה האורבת לו. הוא עלול למות בעת מאבק עם זכר אחר על נקבה, או להיפגע קשות על־ידי ניבתנים (סוסי־ים) גדולי ממדים שמשקלם עשוי להגיע לכ־1,400 קילוגרמים.
אם למרות הסכנות מצליח הדוב להגיע לגיל שיבה, הוא אינו מסוגל ליהנות מכך. הדובים הזקנים מתרחקים מדובים אחרים ובדרך כלל הופכים ל"גל עצמות מהלך". מקצתם מתים ביבשה, אבל רובם שבים לים הקפוא ומתים על רכס או על תל המשקיפים אל האוקיינוס.

מקור משיכה

אבל הדובים אינם מתים רק בנסיבות טבעיות. רובם מתים, כמו בעלי חיים רבים אחרים, בגלל פעילות האדם. פרוות הדוב הפכה אותו למקור משיכה לציידים, ומעורו מייצרים האסקימואים מוצרים שונים. האסקימואים נוהגים גם לאכול חלקים מהבשר, לא לפני שהם מבשלים אותו בקפידה כדי לסלק רעלנים – בעיקר את הכמות הגדולה של ויטמין A המצוי בכבד – או טפילים החודרים לגוף הדוב משומנו ומבשרו של כלב הים.
האם מצויים הדובים הלבנים בסכנת הכחדה? כבר בשנת 1930 התברר כי מספרם פחת, אך העניין הגיע למודעות הציבור רק בשנת 1967, כשהמדינות שבשטחן משוטטים הדובים הלבנים – ארצות־הברית (אלסקה), קנדה, רוסיה, דנמרק (גרינלנד) ונורווגיה חתמו על אמנה שבה התחייבו לדאוג  לדובים הלבנים שבשטחן. למרות האמנה, הולך מספרם ופוחת. בתחילת שנות התשעים נאמד  בכ־40,000 פרטים, ובדצמבר 1997 ירד מספר הדובים הללו ל־20,000 עד 30,000.
אין ספק, כדי לשמור על המין הזה יש צורך לשמר את סביבת חייו. התחממות החוג הארקטי בעקבות שינויי אקלים גלובליים פגעה במקורות המזון של כלבי הים, ובעקיפין גם בדובים הניזונים מהם. אבל הסכנה העיקרית לדובים היא הזיהום הסביבתי, תולדה של פיתוח מואץ הנובע בעיקר מחיפושים מוגברים אחר נפט וגז באזורי הים הצפוני ובאלסקה שהחלו בשנות השישים.
בינתיים, נעשים מאמצים להפחית את הסכנה האורבת לקיומו של הדוב הלבן. המדינות שבתחומן חיים הדובים אוספות ומחליפות ביניהן מידע מדעי ומבצעות מחקרים וסקרים משותפים לגבי גודל האוכלוסיות. ברוב הארצות מותר עדיין לצוד דובים לבנים, אך מכסות הציד קטנו. בקנדה מאפשרים לצוד כ־600 דובים בשנה; הציידים העיקריים הם האסקימואים, הצדים אותם כדי לאכול את בשרם ולהכין מפרוותם ומעורם חפצים שונים. לאסקימואים הותר גם לשמש כמורי דרך וכמדריכים של ציד דובים ספורטיבי, שבמהלכו מותר להרוג דובים צעירים שגילם פחות מ־15 שנים. באלסקה התיר הממשל לאסקימואים ב־1972 לצוד עד כ־100 דובים לבנים בשנה. בגרינלנד הם הורשו לצוד עד 150 דובים.
המדינות היחידות שהפסיקו את ציד הדובים הלבנים היו רוסיה, כבר ב־1956, ונורווגיה, לאחר שהתגלה כי בחצי־האי סוואלברד היתה ירידה מדאיגה במספר הדובים. משנת 1945 עד 1970 ניצודו בשפיצברגן שבחצי־האי הנורווגי כ־8,000 דובים לבנים.
אבל לדובים – שלא כמו לחלק מן החיות האחרות – יש תקווה. הם אמנם מתמעטים, אך לא נראה כי הם עומדים בפני סכנת הכחדה. חיה המסוגלת לצעוד כמה אלפי קילומטרים בתוך מספר חודשים בקור עז ולשחות במי הקוטב הקפואים בלי שיכריעו אותה הרעב או התשישות – לא תוותר בקלות על נוכחותה על פני בכדור הארץ.

הפוסט דובים לבנים: החיים לא קלים הופיע ראשון במסע אחר

"חולה ירח", כך מכונה אחד החלקים ב"כאוס", סרטם הנפלא של האחים טביאני, המספר על גבר שמדי חודש, בליל ירח מלא, מנענע את ענפיו של עץ ומיילל. "בהיותי תינוק היתה אמי מלקטת שיבולים בשדה, ואותי הותירה לבדי בחשכה", הוא מסביר לאשתו. "בליל ירח מלא אחד היא התאחרה לשוב, והירח ששעשע והקסים אותי, גם כישף אותי. מאז אני 'חולה ירח', בלילות של ירח מלא".
בדרך כלל, איננו נוטים ליילל מול ירח מלא, אך אין ספק כי הוא תופס מקום מרכזי במיתוסים תרבותיים שונים: לפעמים הוא אל גיבור, ולפעמים שד נפשע. לפי חלק מהמיתוסים, נוטים זאבים ותנים ליילל מול ירח מלא ממש כמו גיבור סרטם של טביאני. אך במציאות לא נמצא שום קשר בין היללות לבין מידת מלאותו של הירח. בתפיסתנו את הירח וגבולות השפעתו יש נטייה לערבב בין אגדה לבין ממצאים מדעיים, וכדאי לברר היכן נגמרות המעשיות ומתחילות העובדות.

נסיך הגאות והשפל
לפי אחת התיאוריות הפופולריות, נוצר המאור הקטן במקביל לכדור הארץ, בעקבות התנגשות בין כוכב ארץ בראשיתי (פלאנטיסימל) לבין אסטרואיד ענק. במהלך ההתנגשות, שאירעה לפני כ־4.6 מיליארדי שנה, ניתקה פיסה מכדור הארץ ונותרה לכודה בכוח הכבידה שלו, ומאז היא מסתובבת סביבו במסלול אליפטי. בתצפיות של חוקרים התברר שהמרחק בין הירח לכדור הארץ הוא כיום כ־384,000 קילומטרים, אך המרחק הזה גדל בחמישה סנטימטרים מדי שנה. לכן מניחים החוקרים כי פעם היה הירח קרוב יותר אלינו, וכי בעוד כמה מאות אלפי שנים, כשיהיה רחוק יותר, הוא ייראה לתושבי הארץ קטן יותר.
מסתו של הירח היא בערך אחד חלקי 81 ממסת כדור הארץ, וזו מסה גדולה יחסית ללוויין של כוכב בגודלו של כדור הארץ. אבל גם יחסית לגודלם של ירחים במערכת השמש, הירח הוא אחד הלוויינים הגדולים ביותר. משום כך, יש המכנים את כדור הארץ והירח "כוכב לכת כפול".
תנועת הירח סביב צירו נמשכת 27.3 ימים, ובמהלך אותו זמן הוא משלים הקפה אחת של כדור הארץ; בשל כך פונה אותו צד תמיד כלפי כדור הארץ, מה שמטעה לחשוב כי הירח אינו מסתובב סביב צירו. הארץ והירח מקיפים יחד את השמש. לעומת משך ההקפה של כדור הארץ, מתרחש מולד הירח מדי 29.5 ימים. הסיבה להפרש זה של יותר משתי יממות נעוצה בכברת הדרך שהירח עושה כדי להדביק את מסלולו של הארץ סביב השמש.
הירח משפיע על הגאות והשפל בימים ובאוקיינוסים, ובעקיפין – על בעלי חיים שתהליכים אלה הם חלק בלתי נפרד מחייהם. מה לירח ולתופעות הגאות והשפל? כבידת הירח (וגם זו של השמש) גורמת להיווצרות מחזורי הגאות והשפל. בצידו של כדור הארץ הפונה אל הירח מתרומם נד של מים, ונשאר שם. בשל סיבובו של כדור הארץ על צירו, נראה לנו כאילו הגאות נעה ממזרח למערב. אילו היה רק נד אחד כזה, היתה הגאות מתרחשת אחת ליממה. אבל יש שני נדים, הגורמים לשני מחזורי גאות – אחת ל־12 שעות ו־25 דקות. בין שני המחזורים מפריד שפל. מה גורם לנד הגאות השני? כוח הכבידה של הירח הולך ונחלש ככל שגדל המרחק ממנו. לכן המשיכה העזה ביותר היא בצידו של כדור הארץ הפונה אל הירח, והעוצמה פוחתת במרכזו. בצידו המרוחק ביותר המשיכה כמובן חלשה ביותר, אך מכיוון שכאן המשיכה כלפי חוץ של הכוח הצנטריפוגלי חזקה יותר ממשיכת הירח כלפי פנים, נוצר נד נוסף של מים – הגאות השנייה. מדי יום מתאחרת הגאות בכחמישים דקות בהשוואה ללילה הקודם. הסיבה לאיחור זה פשוטה: כדור הארץ מצוי בתנועה מתמדת, והירח תופס את מקומו הקודם ביחס אליו כל 24 שעות וחמישים דקות.
אבל הירח אינו רק מגורמי הגאות והשפל. יש מחקרים המוכיחים כי יש לו תפקיד חשוב בהיווצרותן של סופות רעמים ורעידות אדמה. לפני כמה שנים נכתב בכתב־העת המדעי האמריקאי GEOPHYSICAL RESEARCH LETTERS, כי קבוצת חוקרים מאוניברסיטת אריזונה מצאה כי בקטבים של כדור הארץ משתנה הטמפרטורה בכחצי מעלת צלזיוס במחזור חודשי של 29.5 ימים – ממולד ירח אחד לבא אחריו. במולד הירח – הזמן בו הירח אינו נראה לעין – הטמפרטורה נמוכה יותר, ואילו בלילות שבהם הוא מלא היא גבוהה יותר. אמנם נמדדו תנודות בטמפרטורות ביחס למצב הירח גם באזורים אחרים בעולם, אך הן זניחות ביחס להבדל שהתגלה בקטבים.
יש כמה הסברים לשאלה מדוע תנודות הטמפרטורה מובהקות יותר דווקא בקטבים. אחד המעניינים יותר מדבר על כך שהדבר נובע מהשינויים במיקומם של הירח, כדור הארץ והשמש. שינוי זה משפיע על כוחות המשיכה שמפעילים גרמי השמים הללו זה על זה. בזמן מולד הירח, כשהירח נמצא בין השמש לכדור הארץ, שונים כוחות המשיכה בין השלושה מאלה הפועלים בזמן שהארץ נמצא בין הירח לשמש. מצבים מעין אלה משפיעים לא רק על תנודות הגאות והשפל, אלא יוצרים גם זרמי אוויר באטמוספירה. מסיבות שונות, מכוונים זרמים אלה לעבר הקטבים, ומשפיעים כנראה על מידת חומם. ומה שחשוב לענייננו הוא, שאם לירח יש השפעה כלשהי על הטמפרטורה, פירושו של דבר שיש לו השפעה על מזג האוויר, וזה, כידוע, משפיע בתורו על התנהגותם של בעלי החיים.

לנצל את הגאות
רבים מהאורגניזמים הימיים מארגנים את חייהם במחזוריות קבועה של 12 שעות וחצי, בהתאם להופעת הגאות והשפל. אחת הדוגמאות המרשימות לכך היא האצה הזעירה (Hantzschia virgata), הנמצאת בחופי כף קוד (CAPE COD) שבמזרח ארצות־הברית. האצה חיה באיזור הגאות והשפל, וקוברת את עצמה בחול כל אימת שהמים מציפים את מקום החיוּת שלה, וכך אינה נשטפת לים. כשנעשו נסיונות לגדל אצות זעירות במעבדה בתנאים מבוקרים, הן המשיכו להתנהג באותו אופן ובאותה מחזוריות.
גם הצדפות נסגרות ונפתחות בהתאם למחזוריות הגאות והשפל. בשנות השלושים פיתח סטודנט בשם פראנק בראון תיאוריה חדשה על צדפות. הוא נהג לצאת עם סירת מנוע לאגם בניו־הייבן שבמזרח ארצות־הברית, לשלות צדפות מן המים ולבדוק במקום אחר את מועדי הפתיחה והסגירה שלהן. בשנת 1953, כשהיה לפרופסור באוניברסיטת הרווארד, המשיך את הניסוי. הוא העביר את צדפותיו לאבנסטון, כ־1,600 קילומטרים ממערב לחוף. במשך כעשרה ימים הן המשיכו להיפתח ולהיסגר בהתאם למחזוריות של הגאות והשפל שבמקום הקודם. לאחר מכן הקצב השתנה בהדרגה. השאלה שהטרידה את בראון היתה מה שלט בתנועותיהן אחרי המעבר? הוא חישב ומצא שאם המחצית המזרחית של ארצות־הברית היתה שוקעת, היה קו החוף החדש עובר באבנסטון. הצדפות, כך גילה, נפתחו בהתאמה מדויקת להתרחשות הגאות והשפל במקרה שתנאי זה היה מתקיים. כלומר, כוח המשיכה של הירח פעל גם הרחק מחוף הים.
גם הדג הקליפורני הקטנטן גרוניון (Leurefthef tenuif) מנצל את הגאות והשפל. הוא מתרבה ב"חוף הגבוה" (איזור של מים רדודים) בתחילת האביב, שלושה־ארבעה ימים לאחר מופע הירח המלא. הדגים שוחים קרוב ככל האפשר אל החוף, עד שהם מתקרבים לקו המים שממנו חוזרים הגלים. הם מזדווגים בפאתי החוף החולי הגבוה, המכונה גם איזור השטיפה. הנקבה מטמינה את ביציה בעומק של כחמישה סנטימטרים בחול, ואז היא מתפתלת על החול בדרכה חזרה למים. הביצים בוקעות בלעדיה לאחר שחוממו על ידי החול הלח. משום שהמחזור הבא של הגאות והשפל אינו זהה לקודמו, טורפים ימיים אינם יכולים להגיע לאיזור שבו הוטמנו הביצים להדגרה ואינם יכולים לחסלן. כשבועיים לאחר ההטלה שוטף הים את פאתי החוף הגבוה, והדגיגים שבקעו יוצאים לים הפתוח.
מעניין ביותר הוא סיפורם של זַנבוֹת החרב. בחוף הגבוה במפרץ דלאוור (DELAWARE) שבמזרח ארצות־הברית מתקבצים חובבי טבע ומדענים כדי לחזות בלִימוּלוּס (Limulus polyphemus), הנקרא גם "סרטן פרסת הסוס" למרות שאינו סרטן כלל. מאות אלפי לימולוסים מתקבצים במים הרדודים. הנקבות, המונות כמה עשרות אלפים, מוקפות בערב־רב של זכרים, הנאבקים על זכותם להפרותן. רק זכרים הדבקים במשימה מצליחים להפיץ את זרעם, כשהגאות מגיעה לשיאה והמים מציפים גם את הנקודה הגבוהה ביותר בחוף. הנקבות שהופרו מטמינות את ביציהן בחול ונסוגות במהירות לעבר האוקיינוס. הדגרת הביצים בחול נמשכת כשבועיים, ומגיחים מהן מיליוני לַרְוֹות (מין זחלים) העושות את דרכן אל הים. עופות ים מסתערים על הלרוות הדקות והשקופות ואוכלים בהן בכל פה.

ממלכה של סרטנים
סיפורה של ממלכת הסרטנים האדומים באי חג המולד (CRESCEND ISLAND) שבאוסטרליה מרתק עוד יותר. האי, המצוי דרומית לג'אווה, התגלה בחג המולד ב־1643 וכך זכה בשמו. לא רק השם מייחד את האי אלא גם קבוצה גדולה של סרטנים יבשתיים, החיים ביער ויוצאים ממנו רק לקראת עונת הרבייה. נדידתם במספרים עצומים זכתה לכינוי "נדידת הרבייה".
באחרונה נאמד מספרם הכולל של הסרטנים באי בכמה מאות מיליונים, כ־130 מיליון הם הסרטנים האדומים שגופם שחור וזרועותיהם וצבתותיהם אדמדמות. מין זה חי ביער הגשם, ובגלל צפיפותם הרבה – 1,000 סרטנים לדונם – לא גדל ביער מזון לבעלי חיים אחרים. בעונת היובש מסתתרים הסרטנים במחילות ויוצאים רק לאכול. הם מכונים גנני היער, משום שהם קובעים איזה צמח ייהרס ואיזה ישרוד.
בנובמבר יורדים באי גשמי מונסון, ולאחריהם מופיעים הסרטנים בכל מקום ונודדים אל החוף – מרחק של קילומטרים אחדים – בחזית רחבה וצפופה. המסע מתנהל בנתיבים היסטוריים, אך בעשרות השנים האחרונות נבנו באיזור בהדרגה מגרשי גולף, בתים, מסילות ברזל וכבישים. מדי שנה נדרסים כאן כמיליון סרטנים. הזכרים מגיעים לאוקיינוס ראשונים. דרכם נמשכת כשבועיים, ועם הגיעם אל החוף הם טובלים במים, מתנקים, חופרים לעצמם מחילות וממתינים לנקבות.
הנקבות שמגיעות נכנסות למחילות. לחוקרים לא ברור לפי מה הן בוחרות את בני זוגן בין הזכרים הרבים. הזכר שנבחר אוחז בנקבה בצבתותיו, מרגיע אותה בתיפוף על גבה ומפרה את ביציה. לאחר מכן חוזרים הזכרים אל היער. הנקבה מטילה במחילה כ־100 אלף ביצים ואורזת אותן במעין שקיק דגירה, שהוא חלק ממערכת הרבייה שלה. רוב הנקבות יוצאות אז אל החופים החוליים ומשחררות את הביצים מהשקיק למים הרדודים, אך מאחר שחופים אלה מעטים, פונות חלק מהנקבות למצוקים של שוניות אלמוגים עתיקות, שמזדקרים כחרוטים מחודדים מעל פני הים ומשחררות את הביצים מלמעלה ישירות למים. הסרטנים הבוגרים אינם יודעים לשחות, והנקבות שאינן נאחזות היטב במצוקי השונית נופלות וטובעות או מתרסקות. במעקב אחרי סרטנים אלה התגלו נקבות שבמשך עשר שנים רצופות נטלו חלק בטקסי ההטלה המרהיבים הללו.
עם שחר שבות רוב הנקבות אל פנים היבשת, ורק מעטות נותרות על החוף. סרטנים ממינים אחרים, המשוטטים על החוף, מחסלים ברעבתנות את הביצים שנותרו שם. לא רק לביצים צפויה סכנה, אלא גם ללרוות. אלה נתונות לחסדי הזרמים והדגים שבאוקיינוס, אבל בינואר נצבעים החופים כתוצאה מהופעתם של מיליוני סרטנים זעירים ורודים־אדמדמים. אלה התפתחו בים כלרוות וכעת השילו את עורם. לאחר השלת העור, סרטנים אלה אינם יכולים לשוב עוד אל הים. מצד שני, ביבשה, אורבים להם הסרטנים היבשתיים הבוגרים הטורפים גם את בני מינם. בשל כך מסתתרים הסרטנים הצעירים ביער במשך שלוש־ארבע שנים, ורק אז מצטרפים לנדידת הרבייה של הסרטנים האדומים.

מחול המוני במים
אחת התופעות המעניינות בטבע, שחרור המוני ומתוזמן של תאי מין – זרעונים וביציות – למים, המכונה "רבייה המונית", קשור כנראה גם הוא במחזור הירח. תופעה זו אופיינית ליצורים ימיים כמו קיפודי הים, אך בעיקר למיני אלמוגים רבים.
במפרץ מכסיקו, ביולי ובאוגוסט, מתרחשת רבייה המונית של מיני אלמוגים במשך שבוע לאחר ירח מלא, בין השעה 15:21 לזריחת השמש. אך הרבייה שנחקרה יותר מכל היא זו של מיני האלמוגים בשונית האוסטרלית לקראת סוף האביב, בשבוע שלאחר מופע הירח המלא. לרוב היא נעשית בלילה הרביעי או החמישי שלאחר מופע הירח המלא. כל אחת ממושבות האלמוגים, המשתרעות לאורך כ־2,000 קילומטרים ומכילות כ־350 מינים, מורכבת מאלפי פוליפים (יחידות המבנה הבסיסיות של מושבת אלמוגים, הנראות כשקים חלולים), המשחררים כולם בעת ובעונה אחת את תאי המין למים. מליארדי ביציות נפגשות עם זרעוני אלמוגים במלאכת הפריה המונית. כל מי ששחה בקרבת השונית באחד הלילות הללו נדהם לנוכח המחזה שמזכיר מחול של פתיתי שלג הנעים כלפי מעלה.
היתרון האבולוציוני של הרבייה ההמונית ברור: בשחרור תוצרי רבייה באופן פתאומי מטעים האלמוגים את האויבים ומגדילים את סיכויי ההישרדות של הצאצאים. בין הטורפים דגים וחסרי־חוליות שונים, בעיקר הזואופלנקטון, הניזונים מתוצרי הרבייה הללו. שחרור המוני שלהם גורם להצפת הטורפים במזון, ועל ידי כך קטנים סיכויי הטריפה של תוצרי רבייה ממין מסוים, והמשכיותו מובטחת. לאור זאת האלמוגים אינם מוטרדים באמת מאורו של הירח.
הירח משפיע גם על התנהגות הרבייה ההמונית של דגים. בחוף אלמוג שבמפרץ אילת צפיתי פעמים רבות, במרחק מאות מטרים מהחוף, ברביית דגי  בתרן שחום (Acanthurus nigrofuscus). דגים אלה, המשתייכים למשפחת הבתרניים (Acanthuridae) ניזונים מאצות. מדי בוקר הם עוברים כקילומטר וחצי מאזורי הלינה לאזורי האכילה בקבוצות קטנות. אחר הצהריים הם שבים לאזורי הלינה. בקיץ משתנה התנהגות הנקבות, והן נודדות למרחק של קילומטר אחד בלבד. בלילות חשוכים מתקבצים הדגים כולם, זכרים ונקבות, יחד באלפיהם – בעיקר בין 00:18 ל־00:19 – ומשחררות את תוצרי הרבייה שלהן בקרבת פני המים. הן עושות זאת בהעדר ירח, כדי למנוע מדגים אחרים לטרוף את הצאצאים.
גם רבייתם של סוסוני הים (Hippocampus) קשורה לגאות. הרגלי הרבייה של סוסון הים יוצאי דופן, משום שהזכר הוא שמגדל את הצאצאים בכיס מיוחד בגופו, לאחר שהנקבה מעבירה אליו את הביצים המופרות. באחרונה גילו מדענים בפלורידה, כי מספר סוסוני הים הנלכדים בטעות ברשתותיהם של דייגים היוצאים לצוד חסילונים מגיע לשיאו בלילות ירח מלא. הדבר נובע מכך שגם תהליך החיזור וההפריה וגם שחרור הצעירים מכיס הדגירה של הזכרים מתרחשים בלילות אלה.

להתגונן מטורפים
לפעמים השפעת הירח – יותר נכון, השפעת אורו של הירח – ישירה יותר. בעלי חיים רבים נמנעים מפעילות בלילות מוארים, מחשש כי ייחשפו לעיני טורפים. במקווי מים במוזמביק שבאפריקה פוחת מספרם של סרטנים קטנים לאחר לילות ירח מלא, בשל פעילותו של דג טורף ממשפחת הסרדיניים בשם Limnothrissa miodon. גם דגי הבאס גדול הפה  (Micropterus salmoides) מעדיפים לצאת לציד בלילות ירח מלא. במחקר התגלה כי ביום צדו דגים אלה בעומק 5.5 מטרים עד 44 מטרים מתחת לפני הים, בלילות חשוכים חיפשו דגי הבאס את מזונם בעומק חצי מטר בלבד, אך בלילות של ירח מלא הם צללו עד 13 מטרים.
במחקר על עטלפונים לבני שוליים – (Pipistrellus kuhlii) מסדרת עטלפי החרקים  (Micrchiroptera) שנערך לפני כמה שנים במחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל־אביב, מצא החוקר יוחאי ברק  כי הם צדים עשים בעיקר בחשכה. גם עטלפים אוכלי פירות בפנמה שבמרכז אמריקה, היוצאים לחפש את מזונם בחשכה, נוטים להימנע מלצאת בלילות ירח מלא כדי לצמצם את סכנת המפגש עם אויביהם העיקריים – דורסי הלילה, כגון התנשמת. עקרבים החיים באזורים מדבריים וצחיחים, כמו עקרב ממין Paruroctonus mesaensis נוטים לאכול פחות ולהזדווג פחות בלילות ירח מלא, דבר המפחית את טריפתם על־ידי אויביהם הרבים.
במחקר שערכה אורית סקוטלסקי, מטעם המכון לחקר המדבר בשדה בוקר והאוניברסיטה העברית ברכס חלוקים שבקרבת מצוק הצינים ברמת הנגב, נבדקה השפעתו של הירח על אופן שיחור המזון על ידי העקרב הישראלי (Buthus occitanus israelis). במחקר זה נמצא כי העקרבים היו פעילים יותר בלילות חשוכים. בתצפיות ובניסויים התגלה שפרטים בוגרים ארבו לטרפם בין השיחים בלילות ירח מלא, אך באזורים הפתוחים היו מעשי הציד שכיחים יותר בלילות חשוכים. כמו כן גילתה סקוטלסקי, כי העקרבים הצדים בלילות בהירים הם הצעירים והחלשים יותר, והם חושפים את עצמם לטורפים שונים. לעומתם, עקרבים בוגרים עם עתודות אנרגיה גבוהות יותר נותרו בלילות ירח מלא במחילותיהם. כאשר שינו העקרבים אסטרטגיה זו, הם סיכנו את עצמם. כך קרה בוקר בהיר אחד, לאחר ליל גשם, כשהשטח שבו נערך המחקר התכסה בטרמיטים. העקרבים שינו את מנהגם וניסו לצוד את הטרמיטים בשעות האור. בתוך דקות ספורות נלכדו כ־25 מהם על ידי החנקן הגדול (Lanuis excubitor) ומצאו את מותם.
גם ירבוענים (Dipodomys), מכרסמים ממשפחת הירבועניים (Heteromyidae), משחרים למזון בלילות ירח מלא פחות מבלילות חשוכים ונוטים להישאר אז בקרבת שיחים. מחקר שנעשה במדבריות החוליים בדרום־מערב ארצות־הברית גילה, כי מכרסמים מעדיפים לצאת לפעילות בלילות חשוכים, ובליל ירח מלא הם נמנעים מפעילות או מפחיתים אותה. כלומר, הירח משפיע על התנהגותם. עוד התברר כי כאשר היו הירבוענים ממין  Dipodomys merriami, הנפוץ ביותר באמריקה הצפונית, פעילים בשעות הדמדומים שלפנות בוקר ולפנות ערב הם היו טרף קל יותר לחנקנים. אך הדבר אינו נכון לגבי כל הירבוענים.
במחקר אחר במדבר מוחאבי (MOJAVE), בחלק הדרום־מזרחי של קליפורניה, שנערך על ידי עמוס בוסקילה מאוניברסיטת בן־גוריון, נמצא כי למרות סכנות הטריפה על ידי דורסי הלילה, העדיפו הירבוענים לחפש מזון בשטח הפתוח בלילות ירח, ונמנעו מהסבך שבו ארבו להם נחשים.
לעומת זאת, מינים שונים של גרבילים העדיפו לא לחשוף את עצמם להתקפה של דורסי הלילה בלילות מוארים. ברט קוטלר, דיוויד ווארד וג'ואל בראון מהמכון לחקר המדבר במדרשת שדה־בוקר בדקו את השפעת לחצי הטורפים על פעילות הגרבילים במדבריות חוליים, כמו חולות חלוצה ועסלוג' בנגב וחולות לוטן בערבה, ובמדבר נמיב שבדרום־מערב אפריקה. התברר כי המכרסמים פעילים פחות באזורים פתוחים בלילות ירח מלא, ואילו פעילותם בסבך גוברת. נראה כי הם עושים זאת כדי להימנע ממפגש מסוכן ולעיתים קטלני עם דורסי הלילה.
לירח המלא יש השפעה על התנהגות טורפים ממש כמו על התנהגותם של קורבנותיהם. למשל, חלק מתפריטם הלילי של התנים שחורי הגב (Canis mesomelas) בני משפחת הכלביים (Canidae)  החיים באפריקה, הוא מכרסמים. בלילות ירח מלא הם נאלצים למצוא מזון אחר, משום שהמכרסמים מסתתרים במחילותיהם.

הירח כמצפן
בעלי־חיים ליליים רבים מנצלים את תאורת הירח כדי לנדוד ממקום למקום. הזואופלנקטון, למשל, נודד נדידה אנכית (בין גבהים שונים במים) בתגובה לרמות תאורה שונות.
פרפרים כמו האגרוטיס (Agrotis exclamationis)  נודדים צפונה בעזרת אור הירח, ונמלים ממינים שונים מנווטות, בין השאר, לפי אורו ומקומו בשמים. חוקרים הצליחו להטותם ממסלולם באמצעות הצגה של ירח מלאכותי.
הירח משפיע גם על פעילותם של עופות. חוקרים גילו, למשל, כי פעילותם של שני מיני שחף מסוג Larus גברה בלילות מוארים. עופות רבים הנחשבים לנודדי יום מובהקים דוגמת העגורים (Gruidae) נודדים גם בלילות ירח בלהקות מאורגנות. העגורים האפורים (Grus grus) מנצלים את אור הירח כדי לחזור מאוחר יותר לאתרי הלינה. גם הרָחָם  (Neophron percnopterus) מסתייע בקיץ ובשלהי הסתיו באור הירח כדי לשוב מאוחר יותר לאתרי הלינה המסורתיים שלו. הרבה בעלי חיים צמחוניים נוטים לרעות בלילה. האווזים קצרי המקור (Anser brachyrhynchus), החורפים בסקוטלנד, נוהגים לצאת לאכול בשדות בלילות ירח מלא. מחזה שאותו מתארים רבים כמרהיב וקולני במיוחד.
אין ספק, הירח משפיע על התנהגותם של בעלי חיים. אורו קובע מתי ייצאו לציד, מתי יזדווגו ומתי יברחו מטורפיהם. כוח המשיכה שלו יוצר את הגאות והשפל, המשפיעים על פעילות הרבייה של מינים רבים החיים בים או על החוף. במובן מסוים, יש אם כך ממש במיתוסים המייחסים לירח השפעה רבה על החיים על פני כדור הארץ. אבל ממש זה רחוק עדיין מן המסופר באגדות.

ירח שקוף תמונה יפהפייה שצולמה מתחנת החלל הבינלאומית מראה את הירח השקוף תלוי מעל שכבות הצבע האטמוספרה מערכת מסע אחר אונליין | צילום: NASA

הפוסט משמעות הירח בתרבות ובטבע הופיע ראשון במסע אחר

תושבי זנזיבר מכנים את הקולובוס האדום "הקוף הרעיל". זאת מפני שלפי אמונתם כל עץ שהקולובוס אוכל מפירותיו או מעליו מתייבש ומת. לפי האמונה המקומית, מכשפות וקוסמים השתמשו ברעל של הקופים לצורכי כישוף, ולכן הרגו אותם בעבר ללא רחמים. מדענים שבדקו את הקופים לא מצאו בהם כל חומר רעיל, וייתכן שהסיבה לאמונה התפלה נעוצה בריח חריף הנודף מהם. היום הם חיים בשמורת טבע שמגנה עליהם מהרג, אבל גורמים אחרים מסכנים את קיומם.

הקולובוס האדום של זנזיבר הוא תת-מין נדיר שחי רק באי, בעיקר בשמורת ג'וזני Jozani Chwaka Bay Conservation Area, ונמצא בסכנת הכחדה. ברשימה האדומה של ארגון השימור הבינלאומי (IUCN) נאמד מספרם של הקולובוסים האדומים בזנזיבר באלף פרטים בסך הכל, והם מוגדרים בסכנת הכחדה (EN). התיירות באי צומחת במהירות בעקבות הטיסות הזולות וחבילות הנופש המאורגנות, אבל ממשק הטבע והסביבה בזנזיבר עודנו חלש. התיירות הגוברת עלולה להביא להיעלמות קופי הקולובוס האדום, בין השאר בשל העברת מחלות מבני האדם לקופים. כעת ממליצות רשויות הטבע המקומיות להציב בשמורה פקחים שילוו את המבקרים, וכן להגביל את זמן השהות המותר לכל תייר.

קופי הקולובוס האדום חיים בשמורת היער ובחלקות חקלאיות | צילום: משה שי

לוליינים מצטיינים
זנזיבר היא מהמובילות ביבשת אפריקה במגוון הביולוגי שיש בה. אבל כאשר כמיליון תושבים מצטופפים על אי בשטח של 2,462 קילומטרים רבועים, הצפיפות גורמת ללחץ רב על משכנות חיות הבר. שטחה של שמורת ג'וזני 30 קילומטרים רבועים בלבד, ולשטח הזה מגיעים בכל שנה כ-14 אלף בני אדם כדי לצפות בקולובוסים האדומים. האזור המיוער סובל מהרס מתמיד, שמהווה איום על הקופים החיים בו.

לקולובוס האדום מראה מעט חייזרי. יש לו גפיים ארוכות וראש קטן, גבו מוארך, בטנו עגלגלה ומשקלו (גם של הזכר וגם של הנקבה) מגיע לשמונה קילוגרם. הוא זריז וקל תנועה, ונוהג לקפוץ בין הענפים ומעל עלוות היער בזינוקים לולייניים להפליא. הקולובוסים שוהים רוב הזמן על העצים ויורדים מהם בעיקר לצורך חיפוש אחר מזון. אל הקרקע הם יורדים בחבורות גדולות, ומלקטים שם בעיקר פירות שנשרו מהעצים. מלבד פירות, הם ניזונים גם מעלים, זרעים ופרחים.

מדלגים בין הענפים – קופה עם גור

אפשר למצוא קבוצות של קולובוסים אדומים לא רק בשמורת היער, אלא גם בחלקות חקלאיות המכונות צ'מבה (shamba, שפירושה בסוואהילית "קרקע שחלקה מעובד וחלקה נטוע בעצי פרי"). בחלקות האלה, ששטח כל אחת מהן מגיע לכ-8,000 מטרים רבועים, חיים בדרך כלל כשלושים קופים. שלא כמו חבריהם ביער, הם רגילים לנוכחות בני אדם ונוהגים להתקרב לבתים. הם גם מבלים זמן רב יותר על האדמה. ואולם מחקרים מלמדים כי קבוצות קולובוסים המתגוררות בצ'מבה סובלות מתמותת יתר של צאצאיהם בהשוואה לקופים המתגוררים ביער. לכאורה הצ'מבה עשירה יותר במקורות מזון, אבל למעשה היא מהווה סביבת חיים יציבה פחות, המופרעת תדיר בידי בני האדם. כריתת עצים, שרפות ורעיית יתר של חיות משק, כל אלה פוגעים בסביבת המחיה ומצמצמים את כמויות המזון הזמין. הראשונים שנפגעים מהשינויים האלה הם הקולובוסים.

קופת קולובוס אדום וגור. קשר הדוק בין אמהות לצאצאיהן | צילום: Didier Tais, flickr

רבים על פחמים
האדם הביא לזנזיבר מיני עצים מדרום-מזרח אסיה, ובהם עצי מנגו וטרמינליה הודית. פירותיהם של שני העצים הללו עשירים בחלבונים, אבל הם גם מכילים חומצות ברמות גבוהות. קופי הקולובוס האדום ניזונים מהעלים והפירות שלהם, וכדי לפתור את בעיית החומציות הם פיתחו אסטרטגיה ייחודית, שלא התגלתה מעולם אצל קופים ממינים אחרים. הקולובוסים נוהגים לאכול פחמים, ואלה מונעים מהחומציות במזון לחדור למערכת הדם. הפחם הוא חלק בלתי נפרד מהרכב מזונם היומי של הקולובוסים, וההרגל לאכול אותו עובר על ידי חיקוי ולימוד מאם לצאצאיה. בחיפושם אחר שיירי פחמים הקולובוסים מחטטים תדיר סביב גינות ובמשרפות המשמשות את המקומיים להכנת פחמים, ולעתים אפשר לראותם מתקוטטים על השלל.

לאחר שסיימו לאכול, הקופים הבוגרים מבלים בניקוי פרוות חבריהם ובפליית טפילים, כמנהג הפרימטים, או בנמנום על ענפי העצים, בשעה שהצעירים משתובבים סביבם. הקשר בין אמהות לצאצאיהן חזק מאוד, אולי יותר מאצל רוב הפרימטים. לא פעם הצעיר משתמש בגב אמו ואף בראשה כעמדת תצפית. משך ההנקה של נקבת הקולובוס האדום הזנזיברי הוא הארוך ביותר מכל מיני הקולובוס האדום החיים באפריקה. הצעירים לומדים לגוון את תפריטם החלבי בתוספת צמחית. הם צופים בקביעות במעשי אמם, ולומדים עד מהרה אילו צמחים יפים למאכל ולאילו לא כדאי להתקרב. כך הם גם לומדים לאכול את הפחמים.

קופי הקולובוס האדום ניזונים מעלים ומפירות בעלי חומציות רבה, שאותה הם סותרים על ידי אכילת פחמים | צילום: משה שי

האמהות מתירות לצאצאים לינוק עד גיל ארבע שנים. שיעור הרבייה קטן, וכל עוד אין הצעירים נגמלים, האמהות אינן נכנסות שוב להיריון. כאן מתגלה סיבה נוספת לדאגה. קצב הרבייה של הקולובוסים אטי ביותר בהשוואה לקופים אחרים, ובשל שיעור הילודה הנמוך (גור אחד בהמלטה) האוכלוסייה הולכת ומתמעטת.

אם ביער ואם בחלקות החקלאיות, הקולובוסים האדומים של זנזיבר סובלים מקרבתם של בני האדם. חקלאים רואים בהם מטרד ואינם מהססים לגרש אותם ואף לירות בהם ולהרגם. הקופים שהתרגלו לחיות בקרבת בני האדם אינם חוששים, והדבר מקל על החקלאים לפגוע בהם. אף על פי שתיירות הקופים היא מקור הכנסה מרכזי בזנזיבר והרווחים ממנה מיטיבים עם הקהילות המקומיות, החקלאים מוסיפים לגרש את הקולובוסים ולתקוף אותם. גם החיים ביער אינם קלים. מלבד הנזק הנגרם לקופים מתיירות יתר, בגבול היער עובר כביש סואן, והקולובוסים, כמו גם קופי גונון ירוק החיים שם, נפגעים מן המכוניות. פסי האטה שהוספו לכביש המועד לפורענות עשו את שלהם ומספר הקופים המתים מדריסה הצטמצם. זהו צעד קטן בדרך לשמור על הקולובוסים האדומים.

הפוסט זנזיבר: אדום יורד הופיע ראשון במסע אחר

מקובל להניח ששימוש במכשירים הוא כושר מיוחד לאדם, מעין הוכחה למשפט "מותר האדם מן הבהמה". בעלי חיים משתמשים בדרך כלל רק באיברי גופם, אך האדם, שגופו חסר אמצעים חשובים להגנה ולהשגת מהירות, נוהג להשתמש ביעילות בעצמים שאינם חלק מגופו – בכלים. ידוע כיום שגם בעלי חיים אחרים, פרט לאדם, נוהגים להשתמש בכלים וחלקם אף מעצבים מכשירים. בראשם של המשתמשים בכלים עומדים כמובן הפרימטים (סדרת הקופאים הכוללת את הקופים, הקיפופים והאדם) ובמיוחד השימפנזים. יחד עם זאת, התכונה הזו נחשבת נדירה אצל בעלי חיים.

כבר בעבר הניחו שידיעה מפורטת יותר על השימוש שעושים בעלי חיים בכלים תסייע לזרוע אור על התפתחות חברות פרימיטיביות של האדם הקדמון. השאלה הבסיסית בתחום זה – האם שימוש בכלים או במכשירים מעיד על תבונה (כפי שניתן להניח בהשוואה לאדם) – עולה מפעם לפעם ביחס לשימפנזים ולגורילות. שאלה נוספת היא: האם בנוסף לבני משפחת האורנג-אוטניים (Pongidae), השימפנזה, הגורילה והאורנג-אוטאן, יש גם בעלי חיים אינטליגנטיים נוספים, המשתמשים בכלים.

מאז מחקריה החלוציים של ג'יין גודול על השימפנזים באפריקה, ידוע שיונקים נוהגים להשתמש לעיתים בכלים, וכי התופעה התפשטה בטבע, נלמדה, או נרכשה במשך השנים באופן בלתי תלוי בקרב חברות שונות של פרימטים, שאין ביניהן כל קשר. ג'יין גודול, שצפתה תקופה ממושכת בשימפנזים, במהלך מחקרה סמוך לנהר גומבה (GOMBE), טנזניה, תיארה שורה של עצמים המסייעים להם ככלים. גודול עצמה דיווחה על ממצאיה בשורה ארוכה של ספרים, ומאמרים. לדבריה, את הביטוי הראשוני לתחילת השימוש בכלים נותנים שימפנזים השולים טרמיטים מקניהם. הצעירים מתבוננים בהוריהם, או בפרטים בוגרים בקבוצה השולים את הטרמיטים, ולאחר מכן מנסים לעשות זאת בעצמם. הם לומדים לבחור ענף או זלזל באורך המתאים ובעובי המתאים, מסירים ממנו את העלים, מכניסים אותו למעבה האדמה או לתוך הקן, ומשהים אותו שם למשך כמה דקות. לאחר זמן מה הם שולפים אותו בעדינות החוצה, כדי שהטרמיטים הנלכדים לא יפלו בדרך. השימפנזים לומדים את כל אלה בעזרת "ניסוי וטעייה". מהוריהם למדו שאפשר לדוג בקן הטרמיטים מזון משובח. את כל הטכניקה לשליית הטרמיטים רכשו השימפנזים הצעירים בכוחות עצמם.

גודול תיארה דרכים נוספות של שימוש בכלים: הנפת מקלות לאיום על אויבים, שימוש במקלות כדי להגיע למזון, וזריקה מכוונת של אבנים ומקלות על אויבים. חבורת שימפנזים בגומבה למדה כיצד לפתוח בעזרת מקלות וענפים קופסאות או ארגזים שבתוכם הוחבאו בננות. במחקרים אחרים תוארו גורילות ושימפנזים שטיפסו על ארגזים או על קופסאות כדי להגיע למזון שתלו מעליהם. שימפנזה אחר נראה תוחב מקל לתוך גזעי עצים ומרחרח אותו לאחר מכן. אם זיהה על-פי הריח שיש בתוך הגזע חרקים, ביקע אותו כדי לתפוס אותם.

גודול תיארה בספריה שימפנזים שהשתמשו בקיסם כמחצצה לשיניהם או כדי לגרד באפם, קטפו עלים כדי לנקות בעזרתם פצעים מדממים, וכדי להתגבר על שלשול. העלים שימשו אותם גם כדי לנגב בוץ וכדי להתגבר על אוכל דביק. במהלך השנים התברר שהשימפנזים אינם בעלי החיים היחידים המשתמשים בכלים. קופים שונים, בין השאר מפרימטי-העל, האורנג אוטניים, מאיימים על פולשים במקלות ובענפים יבשים, שלעיתים נתלשו במיוחד למטרה זו. במערב אפריקה נוהגים שימפנזים לנפץ פירות מחוספסים וקשים, זרעים שונים ואפילו אגוזים, בעזרת מקלות או אבנים. לאחר שנפטרו מן הקליפה הם אוכלים את התוכן הרך. גם קופי הסבוס הקפוצ'יני שמוצאם מאמריקה הדרומית נוהגים כך: הם נוטלים את האגוזים בידיהם ומכים בהם על הקרקע כדי לנפצם.

הזואולוגית ד"ר אמליה טרקל ורוני רדו, שעבד בספארי ברמת גן כמטפל של פרימטים, מספרים כי בספארי נוהגים לגוון את מזונם של השימפנזים ומחדירים דבש לחורים שנקדחו בגזעי העצים. את הדבש "מזריקים" לגזע בבוקר, לפני שחרור השימפנזים מהכלוב, לאחר שנת הלילה. השימפנזים בספארי מכינים קיסמים ושולפים בעזרתם את הדבש מגזעי העצים.

למידה ותורשה
משך מאות שנים היו פילוסופים רבים סבורים כי התנהגותו של האדם מתפתחת תחילה מ"לוח חלק", ואף שהשקפה זו נדחית היום (עם התפתחות המחקרים הגנטיים), עדיין היא מוסיפה להשפיע על פסיכולוגים העוסקים בלמידה. התפתחות ההתנהגות מושפעת באופן ברור מתהליכי למידה. בתוך בת מערכת החולייתנים, ככל שעולה מידת הארגון החברתי, כך עולה חשיבותה של הלמידה כגורם מפתח המושפע משיעור החברתיות בקבוצה זו או אחרת, מהתנהגות הורית, ממידרג חברתי וכדומה.

במשך השנים נעשו התצפיות על שימוש בכלים שכיחות יותר, בעיקר אצל פרימטים. במהלך תצפיות אלה התברר שיש בעלי חיים שאפילו מעצבים בעצמם את הכלים שהם משתמשים בהם. שאלות שונות נשאלו ביחס לתופעה: האם יש קשר בין מוטיבציה ותגמול ובין עיצוב ושימוש בכלים בקרב קבוצות מסוימות לבין תהליך הלמידה? האם יתכן שהשימפנזים כבר עברו את השלב הראשוני של שימוש בכלים ועיצוב ראשוני של מכשירים? כיצד מתקשרת למידה עם שימוש בכלים? האם אפשר שחלק מן השימוש בכלים הוא פעילות המעידה על "למידה על פי התוצאה", בדרכי ניסוי וטעייה? אין בידינו עדיין תשובות לכל השאלות האלה.

החל ממחקריה החלוציים של ג'יין גודול ועד לאחרונה נראה היה, כי השימפנזים משתמשים באובייקט אחד בלבד לשם פתרון בעיה אחת. זואולוגים שהתבוננו בשימפנזים בשביה הצליחו בשנים האחרונות לצפות בשימוש יעיל שעשו השימפנזים ב"ערכות כלים", לשם ביצוע סידרת פעולות המחייבת תכנון מדוקדק וכישורי אינטליגנציה מפותחים. הם ביצעו סדרת פעולות כדי להשיג את התכלית הסופית – על-פי רוב אוכל.

החוקרים סטלה ברואר וביל מקגרו דיווחו לאחרונה שצפו בגמביה בשימפנזים המשתמשים ב"ערכות כלים" גם בתנאים טבעיים, ללא שום תמריצים מלאכותיים. הם היו עדים לסדרת פעולות שבהן השתמשו השימפנזים בצורה יעילה בארבעה או בחמישה כלים שונים על מנת לאסוף דבש של דבורי בר. תחילה שברה הנקבה, שזכתה לכינוי קתי, זלזל ירוק, ועיצבה את קצהו המחודד כדי לשלות דונג, רימות ודבורים בוגרות. המקלון היה באורך של כ-35 סנטימטרים ובעובי של כ-8 מילימטרים. החדרתו של המקלון לא העלתה דבש כלל, אך השימפנזית השתמשה בו כבאיזמל כדי לסתת את מעטה השעווה הקשיח שעטף את קינן של הדבורים. לאחר מכן הניחה את המקלון וסקרה את הקן במשך שלוש דקות תמימות כדי לשפר את גישתה אליו. היא איתרה פתחים חלופיים שדרכם אפשר להחדיר את הכלי לתוך הקן ולהגיע אל הדבש.

בשלב השני השתמשה קתי בזלזל יבש נוסף שהיה ארוך, דק ועדין יותר, קצהו היה חד יותר, ויתכן שעוצב במיוחד למטרה זו. כלי זה שימש אותה כדי להעמיק את הנקב שקדחה קודם לכן בעזרת הכלי הגס. לאחר כשתי דקות השלימה את עבודתה, והחליפה את כלי העבודה פעם נוספת. עתה השתמשה במקלון מחודד קצר ודק עוד יותר, וטרחה איתו כחמש דקות רצופות. לאחר מכן לקחה ענף שעוביו כסנטימטר והפעילה בעזרתו כוח כדי לשבור את השכבה האטומה שהפרידה בינה לבין הדבש. רק עתה יכלה לפנות אל הדבש עצמו: היא השתמשה במקל-כלי ארוך יותר, שאורכו כ-80 סנטימטרים ועוביו כסנטימטר, ובמשך עשר דקות אספה מלוא חופניים דבש שהועלה מנבכי הקן. החוקרים סיכמו את מאמרם בהדגישם את הייחוד שבשימוש בארבעה או בחמישה כלים שונים. התאמתם של הכלים העידה על מורכבות ברורה של ייצור מכשירים, ועל שימוש בכלים המעיד על חשיבה יוצרת מדהימה ויוצאת דופן.

רופאים ורוקחים
בטיפול רפואי מעורבים בדרך כלל שניים: המטפל או המרפא, שעוסק במחלתו או בפצעיו של החולה או הפצוע. בדרך כלל מעורבים כאן שני היבטים שונים המדגישים את יכולתם של בעלי חיים מסוימים לטפל בחבריהם. במרבית המינים שנחקרו מתבטא הטיפול בדרך כלל בסידור ובניקוי הדדיים של הפרווה, ובליקוק הפצעים שמהם סובל הפרט האחר.

בספרות המדעית מרבים להזכיר פרימטים שונים המשתמשים בחפצים כדי לשפר את הטיפול שהם עושים בגופם, כמו למשל שימוש בעלים או בחומרים אחרים כדי לעצור דימום מפצע, מקלות שמשתמשים בהם כדי לחטט באוזניים מדממות, וסיבים של צמחים המשמשים לניקיון שיניים. תצפית אחת אף מעידה על כך ששימפנזים בשביה סייעו אלה לאלה בעקירת שן רופפת. לאחרונה צפו חוקרים בקופת סבוס קפוצ'יני בשביה, שטיפלה בפצע שנגרם לה על ידי "מקלון-כלי" שהיא עצמה עיצבה קודם לכן. לא רק שהיה מעורב כאן עיצוב של כלים למטרה מוגדרת, אלא שהקופה אף השתמשה בו לטפל בפצעה שלה. המשכו של הסיפור מעניין עוד יותר: כמה שנים לאחר מכן פצעה אותה קופה את בתה, והחלה לטפל בה בדיוק באותה הדרך שבה טיפלה בפצעה שלה.

תצפיות העידו על הכלל שישנם בעלי חיים המכירים את סביבתם היטב, ונוטים להשתמש לעיתים מזומנות או על-פי הנדרש בחומרים מרפאים המוכרים להם. החוקרים נוהגים להדגיש כי הכרת צמחי המרפא בסביבתן הטבעית של החיות מעידה ככל הנראה על התפתחות תרבויות שאולי עוברות כעת את התהליך שעברו בני האדם במהלך האבולוציה.

הבוטנאי אלוי רודריגז מאוניברסיטת אירווין בקליפורניה סבור, שאם נתבונן בהרגלי בעלי החיים בסביבתם הטבעית ונזהה את הפוטנציאל הרפואי הגלום בהם, נוכל לקבל מידע חשוב שיקרב את פתרונן של מחלות חשוכות מרפא. כך סבור גם יקי פרידמן, בוטנאי מאוניברסיטת תל אביב, המלקט מידע על צמחים בעלי תועלת שבהם משתמשות חברות בני אדם, הנחשבות בעינינו פרימיטיביות. פרידמן בוחן בקפדנות את חשיבותם של צמחי מרפא פוטנציאליים עבור האדם באזורים שונים בעולם, ומברר את הפוטנציאל הרפואי הגלום בהם.

משתמשים בצמחי מרפא
שימפנזים שנצפו על ידי חוקרים באזורים שונים הראו באופן ברור שהם אכן מכירים צמחי מרפא ונוהגים להשתמש בהם בשעת הצורך. בני הזוג בוש תיארו שימוש בכלים ועיצוב מכשירים בטבע בקרב שלוש אוכלוסיות נפרדות לחלוטין של שימפנזים בטנזניה. רבים מן השימפנזים, שהפגינו ידע ועשו שימוש בכלים, עסקו ממש ב"רוקחות". הם הכירו צמחי מרפא ונהגו להשתמש בהם.

השימפנזה שכונתה CH נראתה חולה. היא לא גילתה סימני תיאבון, הפרישה שתן כהה, ושכבה על הקרקע או על קינה שעל העץ בעוד חבריה משוטטים בשיחור אחר מזון. בכל אותה עת שהתה בקרבתה שימפנזית אחרת, בתה או שארת בשר, והתבוננה בה. כמה שעות לאחר תחילת הופעת הסימפטומים הראשונים של המחלה החלה CH "לחמוד" שורשים של צמח בעל עלים צורבים, שהשימפנזים אינם מרבים לאוכלו או להתקרב אליו בימים ובתנאים רגילים. כלומר, היא ידעה מה התרופה הדרושה לה, חיפשה אותה והשתמשה בה.

החוקרים מיכאל הופמן ומוחמדי סייפו הדגישו, שגם בני שבטים אפריקאיים משתמשים בדיוק באותם חלקי צמח כתרופות לשיפור התיאבון ונגד דיכאון. נראה אם כן כי השימפנזים מאיזור מהאלה בטנזניה, הם בעלי חיים שמכירים היטב את מקום חיותם הטבעי, ויודעים כיצד לטפל בעצמם ולהעזר בצמחי מרפא במקרי חירום. הם מציינים שחוקרים אחרים דיווחו על כך שגם בעלי חיים אחרים משתמשים בחומרים רפואיים המצויים בסביבתם כצמחי מרפא, לשיפור בריאותם ולשיפור מערכת העיכול שלהם; למשל, כלבים ובעלי חיים אחרים.

חוקרים אחרים מצאו כי השימפנזים בטנזניה משתמשים לעיתים מזומנות בצמחים מהסוג אספיליה, שלדעת רבים שימשו משך מאות שנים כתרופות במסורת העממית של השבטים בטנזניה. הם התבוננו כיצד תולשים שימפנזים עלים בודדים של הצמח, מגלגלים אותם ובולעים עלה אחר עלה מבלי ללעוס אותם כלל. מסתבר שהצמחים הללו הכילו שמן גופריתי אדמדם הקרוי THIARURBRINE-A. זהו חומר המסכל מחלות בקטריאליות ופטריות ומשמש תרופה כנגד טפילים. התברר גם כי לחומר זה חשיבות רבה בזכות היותו חומר אנטי-מסרטן: הוא מכיל ריכוזים גבוהים של וינקריסטין ווינבלסטין, חומרים כימותרפיים מוכרים, המופקים גם מצמחי הווינקה, ומשמשים להורדת לחץ דם גבוה ולטיפול בסרטן הדם.

כל העלים שהשימפנזים קטפו או הזיזו ממקומם הטבעי העידו על כך שהם מכירים את הצמחים המכילים את החומרים הדרושים להם. המחקרים גילו שבעלים שלא נאכלו על-ידי השימפנזים היתה רמה נמוכה של המרכיבים הפרמקולוגיים המבוקשים. למרות שיש עדיין במחקרים חדשניים אלה הרבה ספקולציות, הם מבטיחים רבות לגבי התפתחותו העתידית של תחום זה.

"מתוך 141 מינים שונים של צמחים שנאכלו על ידי מושבת מקוקי רזוס (קופים הנמנים עם משפחת הגינוניים) באיים הקריביים, מוכרים כמחציתם כ'צמחי מרפא, שבני אדם משתמשים בהם זה זמן רב". טענה זו השמיע האקולוג ההתנהגותי ברנדט מאריוט מאוניברסיטת ג'ון הופקינס. מאריוט מוסיף שמקוקי רזוס בנפאל, במושבות שונות ליד פורטו ריקו ובאיי מורגן שבחוף קרולינה הצפונית במזרח ארצות הברית, נצפו כשחפרו בידיהם ובציפורניהם בקרקע עשירה בחומרי מזון שונים המביאים תועלת, ואולי גם חומרים או מינרלים בעלי פונקציות רפואיות שלא היו נהירות לחוקרים.

מחקר נוסף הראה שהקרקע בשטח הכילה ריכוזים גבוהים של קאולין. זהו חומר פעיל בעל חשיבות רבה בריפוי או בטיפול בבעלי חיים, ומשמש כתרופה נגד מיחושי בטן. מאריוט ושותפיו למחקר טענו שבני אדם וקופים נוהגים לנצל חומרים אלה בכל רחבי העולם. במערב בוליביה, למשל, נוהגים, על פי המסורת השבטית, למרוח את הגוף בשכבת הקרקע השמנונית המכסה את תפוחי האדמה בטרם אוכלים אותם. החוקרים סבורים ששימוש ב"מרכיב המשני" הזה נועד לתת הגנה כנגד חומרים רעילים (גליקו-אלקלואידים) המצויים בקליפת תפוחי האדמה, ועלולים להאיץ מחלות שונות. בני שבטים רבים בצפון מכסיקו ובדרום מערב ארצות הברית משתמשים בחומר זה כתחליף לתפוחי אדמה. הם עושים זאת כדי להגן על עורם מפני טוקסינים (רעלנים) טבעיים המצויים בתפוח האדמה.

לזרז את הלידה
גם התנהגותן של פילות מעוברות (שהריונן נמשך בממוצע כעשרים חודש) נחקרה כחלק מן המחקר העוסק בחומרים רפואיים. אקולוג בשם דובלין חקר בשנת 1975 את הרגלי האכילה של פילים בשמורת טסבו (Tsavo) בקניה. הוא מצא שאחת הנקבות המעוברות, שגילה נאמד ב-60 שנה, נהגה לצעוד מדי יום כחמישה קילומטרים ולאכול כמות סטנדרטית של חומר צמחי בסביבתה. יום אחד עקב אחר הפילה עד לגדת נהר, המרוחק 28 קילומטרים ממקום מגוריה. בתום ההליכה הממושכת נעצרה הפילה ליד עץ קטן ממשפחת הזיפניים, שעד אז לא נהגה לאכול ממנו כלל.

ארבעה ימים בלבד לאחר ששבה ממקום זה לאיזור השוטטות הרגיל שלה המליטה את צאצאה. מאוחר יותר, ובלי שום קשר למחקר זה, מצא דובלין שנשים קניאתיות משתמשות בעלים ובקליפות של העץ הזה לתיבול התה שלהן כהשראה לקראת הפלה, או כדי לזרז ולהאיץ חבלי וצירי לידה. האם יתכן שהנשים בקניה למדו את השימוש בחומרים שהעץ מייצר אגב התבוננות בהרגלי הפילים במקום חיותם הטבעי? הרכבו הפרמקולוגי-כימי של העץ הנזכר אינו ידוע עדיין, ותעלומות רבות סובבות גם את הידע שהביא את הפילה למצוא, במרחק כה רב ממקום מגוריה, את העץ החשוב כל כך לשיפור תיפקודה במהלך הלידה.

לומדים מהדובים
בסין, בהודו, במכסיקו ובדרום-מערב ארצות הברית מוכר השימוש בצמח ממשפחת הסוככים כצמח המכיל חומרים אנטיבקטריאליים כלשהם, וכטיפול מונע כנגד כאבי בטן וראומטיזם. חוקרים מצאו שהצמח מכיל חומרים הפועלים נגד קרישת דם ונגד שבץ פתאומי. על מנת להשתלם וללמוד את הנושא התגורר חוקר מאוניברסיטת הארווארד בשם סיגסטאדט במשך שבע שנים אצל משפחה אינדיאנית משבט הנבאחו. במהרה התברר לו שהאינדיאנים למדו על סגולותיו של הצמח אגב התבוננות במנהגיהם של הדובים. מאז הם אף מכנים את הצמח "צמח המרפא הדובי" ("BEAR MEDICINE").

גם שבטי אינדיאנים אחרים בקנדה ובארצות הברית השתמשו בצמח זה לצורכי עישון והכנת תה רפואי. הם ראו בו צמח המרפא כאבי גרון, בעיות לב ועוצר זרימת דם. שמות עממיים של הצמח הזה בקנדה הם: "מריחואנה אינדיאנית" ו"גינסנג בר".

בעקבות ממצאים אלה החל מחקר מתמשך על דובים בשביה. סיגסטאדט החל להתמקד בצמח, הגדל באיזור הרי הרוקי. הוא פיזר את שורשי הצמח לדובי הגריזלי ולדובי הקוטב החיים בשביה בקולורדו. אף שהדובים היו רעבים, הם השתמשו בצמח כדי למשוח ולנגב באמצעותו את גופם, את פרוותם הסמיכה ואת רגליהם (ככל הנראה כחומר הדוחה פרזיטים או כקוטל חרקים) – ולא אכלו ממנו.
גם ציפורים, למשל עורבנים, נוהגים לבצע "התנמלות": הם מורחים נמלים על נוצותיהם – כדי לנצל את החומצה שמתפזרת על-ידי עקיצת הנמלים או שיפשופן בגוף, וכדי לנטרל או להרחיק באמצעותה טפילים חיצוניים או פנימיים המוצאים להם משכן בנוצות. ראוי לציין כי הצמח שבו נוהגים הדובים להשתמש הוא היום צמח נדיר, אולי עקב השימוש הנרחב שעושים בו אינדיאנים ודובים במקום חיותם הטבעי.

להבין את שפת החיות
ההנחה המקובלת היא שגם אם חולייתנים אחרים יודעים לעצב ולייצר כלים, ולהשתמש בהם, הרי רק האדם מכתיב לסביבה את התנאים ומסוגל לנסות לעצבם כמכשירים בהתאם להשקפותיו. יחד עם זאת, העדויות על בעלי חיים המשתמשים בצמחים בעלי תכונות רפואיות נחשבות עדיין תמוהות וספקולטיביות, ונתפסות יותר כקוריוז מאשר כחומר מדעי. רובם הגדול של המימצאים המפליאים שנזכרו במאמר זה טרם נבדק כראוי, וכל החוקרים מסכימים שדרושים מידע נוסף ועדויות חזקות יותר.

החוקרים מתמקדים עתה בעיקר בלקיחת בדגימות מהטבע ובחינתן בתנאים מבוקרים יותר בשבייה. לדוגמה, החוקרת רנגהאם מתכננת להתבונן בשימפנזים המשתמשים בטנזניה בצמח המכונה אספיליה, אלא שהיא תעשה זאת בגן החיות של דטרויט. קשה לברר נושאים אלה בתנאי בתי הגידול הטבעיים של החולייתנים, וזהו היום אחד מתפקידיהם המרכזיים של גני החיות. חשיבותם אינה דווקא כהצגה לקהל, אלא כעתודה למינים שהכחדתם בטרם עת עלולה למנוע מאיתנו להבין טוב יותר את סביבתנו.

המחקרים הללו צועדים הרחק קדימה, ומעבר לסקרנותו הפולקלוריסטית של דוקטור דוליטל הזכור לטוב. נעשה כאן מאמץ להבין את "שפתן" של החיות באמצעות התבוננות מרתקת בהרגלי תזונתן, ובאופן התנהגותן.

____

תודה לחיים שגב, לצביקה סבר, לאייבי ארז ולד"ר אברהם ארבל על עזרתם הרבה בהכנתו של מאמר זה.

הפוסט בעלי חיים – שימוש בכלים הופיע ראשון במסע אחר

כל נער מסאי מכיר את הסיפור על אנגאי, אלוהי המסאים, שנתן מתנה מיוחדת לכל אחד משלושת בניו. הראשון קיבל חץ וקשת כדי שיוכל לצוד, השני זכה במעדר כדי שיוכל לעבד את האדמה והשלישי, נאטרו קופ שמו, קיבל מקל כדי שיוכל לרעות את הבקר. נאטרו קופ הוא המסאי הראשון, מספרים צאצאיו בגאווה. מאז נעים המסאים מבוקר עד ערב לצד הבקר ומשתדלים לצפות בכל יום בזריחת השמש ובשקיעתה.

המסאים, אנשים גבוהים וצרי ירכיים, הם רועים ששמרו עד העשורים האחרונים על אורח חיים מסורתי. מחקרים רבים טענו כבר לפני כמה שנים שעל המסאים לצמצם את מספר ראשי הבקר, כיוון שאינם יכולים להזין אותם במזון באיכות טובה ותנובת החלב יורדת. למרות זאת התעקשו המסאים, מתוך דבקות במסורת, והעדיפו להמשיך ולהיאבק על השליטה באזורי מרעה. כיום, יש בין החוקרים הסכמה כללית על כך שהמסאים עוברים שינויים בקצב מסחרר. אין הסכמה, לעומת זאת, לגבי סיכויי ההישרדות של הקבוצה המסתורית הזו.

אישה מסאית. הנשים המסאית מגלחות את ראשן

אסור לפצוע את האדמה
המסאים הציתו את דמיון המערב עם פרסום ספרו של ג'וזף תומסון "דרך ארץ המסאי" ב-1885. תומסון, שהיה מהמסיירים החשובים הראשונים ביבשת האפריקנית והראשון שהגדיר את המונח "מסאי-לנד", כתב בספרו: "לא ראיתי באפריקה שבט או אדם כה ססגוניים כמסאים…", ואף כינה את הגבר המסאי "פרא אציל".

המסאים שייכים לקבוצת דוברי שפות נילוטיות, שמוצאה מדרום סודן. במהלך הנדידה דרומה, במרוצת מאות השנים האחרונות, באו המסאים במגע הדוק עם אפריקאים מרמות אתיופיה ואימצו מנהגים רבים שלהם. כמו הנילוטיים, משתמשים המסאים בשפת האולמה (OLMAA) או המאה (MAA), הם נוהגים לירוק כדרך לברך לשלום, עוקרים את שתי השיניים התחתונות מהלסת התחתונה והנשים מגלחות את שיער ראשן. המנהגים שאימצו מהאזורים החדשים שאליהם הגיעו הם חלוקת החברה על פי קבוצות גיל, הקזת דם לשתייה כמרכיב חשוב במזון ומילת הבנים.

הדת המסאית שייכת לדתות אפריקאיות מסורתיות, שמתקיימות ביבשת מזה אלפי שנים. המסאים אינם סבורים שצריך להטריד את האל אנגאי בעניינים אישיים. אין צורך להתפלל לאלוהים בגלל אי פוריות, כאבים וכיוצא באלה, גם לא להניח עבורו פתקים. אנגאי נענה לפניות כלליות הקשורות לחברה כולה, כמו בקשה לגשם, למניעת מגיפות או בענייני מלחמה. באדם חולה, אשה עקרה, תינוקות בעלי מומים – בכל אלה יטפלו רוחות הזקנים או הכוחות המיסטיים המשניים לאל.

בקר השייך למסאים. הם מאמינים שהאל אנגאי נתן להם את הבקר

למסאים יש שני אלים שמשלימים זה את זה: "האל השחור", אל טוב וגומל חסדים שמביא את הגשם, מצמיח עשב לבקר ודואג לשפע ולשגשוג; ו"האל האדום", אל הערב או הלילה, שעלול להביא מוות ועונה יבשה. לפי אמונת המסאים, האל אנגאי ברא את המסאים בצלמו ובדמותו ושלח אותם אל האדמה להיות שליחיו. כדי שייטיבו לבצע את משימתם הוא נתן להם מתנות, בעיקר בקר. הם מאמינים שכל הבקר בעולם קדוש וכי אסור לפצוע את האדמה, משום שהבקר זקוק לעשב. הם נמנעים מלחפור בורות מים, ואפילו אינם קוברים את מתיהם כדי לא לפצוע את האדמה.

לוחם צעיר, לוחם ותיק
האנתרופולוג לואיס ליקי וחוקר האריות ג'ורג' שאלר טענו כי כאשר מבחינים האריות בקניה בקצות החניתות המבריקים מרחוק, הם מזהים מיד כי אלה הם המסאים, ונמלטים מהמקום. החנית, המקושטת בנוצות יען כהות, היא אחד מסימני ההיכר המובהקים של המסאים. על פי החניתות אפשר גם להבחין בין לוחם מסאי ותיק לבין לוחם צעיר – חניתו של הלוחם הוותיק מקושטת בפיסות עץ שחורות, ואילו זו של הלוחם צעיר מקושטת בפיסות עץ בהירות.

כדי להגיע לדרגת לוחם ותיק עובר המסאי דרך ארוכה. למעשה, מרגע לידתו מכינה אותו החברה להיות לוחם ללא חת. כבר מגיל שלוש לומדים הילדים להתאמן במקלות כבחניתות ולחקות את אבותיהם ואחיהם. בגיל שבע הם מתאמנים בירי חיצים איש על חברו ומשתתפים בפשיטת העור מעל החיות הניצודות. בגיל זה הם מקבלים את חרב הסימי הנתונה בנרתיק אדום, ולומדים להכין את נזרי הנוצות הצבעוניות, המאפיינים צייד מיומן.

במהלך השנים הללו עושה הנער מאמצים להוכיח שהוא אמיץ ובוגר דיו כדי לעבור את טקס המילה. טקסי המילה אפשריים בשתי קבוצות גיל: בגיל 15-13 או בגיל 20-18. ככל שיקדים הנער לעבור את טקס המילה, כך ייחשב מוקדם יותר לחבר בוגר בחברה ולאמיץ יותר. אבל כדי להגיע לרגע הזה, עליו לעבור את כל מבחני האומץ בהצלחה. החשוב והמכריע שבהם הוא מבחן אחיזת קרני הפר, שבמהלכו צריך הנער לאחוז בקרניים ולהפיל את הפר ארצה במו ידיו. אם עבר את המבחן בהצלחה הוא כשיר להימול.

ההכנות לטקס המילה רבות וארוכות. הנער משפץ או בונה בקתה מיוחדת, ואוסף נוצות ציפורים, דונג ודבש. הדבש נועד להכנת משקאות משכרים לטקס, ואילו הדונג נועד למריחת החיצים אחרי הטקס כדי למנוע מהם לפצוע בני אדם, ובעיקר נערות. חפצים המסמלים את ילדותו מסולקים ושיער ראשו מגולח. כמה לילות לפני הטקס נערכות חגיגות ובהן ריקודים סוערים, שנועדו, כך סוברים, להפחית מהחרדה שבו נתון הנער ולעודד אותו. את טקס המילה מקיימים בשעות הבוקר המוקדמות לכל קבוצת בני הגיל. הנער יושב מול המוהל, ולאחר שהלה מברך אותו, מתבצע ניתוח שנמשך כחמש דקות. נער שמגלה במהלך המילה סימני פחד ממיט קלון על עצמו ועל משפחתו, והוא עלול להיות מגורש מהכפר. אבל אם עבר את המילה בהצלחה, הוא נחשב כאחד הגברים, ומוענק לו התואר "לוחם צעיר". בתואר זה יחזיק עד שקבוצת הגיל הבאה בתור תעבור את טקס המילה.

ריקוד קפיצות של בני המסאי

מילה שהצליחה מלווה בחגיגות, שבמהלכן מקבלים הנערים מתנות רבות. מעתה הם רשאים לצבוע גופם בלבן, לצוד ציפורים צבעוניות ולהכין להם נזרי נוצות צבעוניים. אלה שלא עברו את המילה בהצלחה רשאים לצוד רק ציפורים שאינן צבעוניות. הנזרים הצבעוניים – העשויים מנוצות של 40 מיני ציפורים שונות, כגון חסידות, יענים, טורקו, שרקרקים, שלדגים וזהבנים – ישמשו אותם עד שיהפכו ללוחמים בוגרים. מיד לאחר המילה הם לובשים לבוש שחור אשר מוחלף כעבור תקופת מה בלבוש אדום. מאמהותיהם הם מקבלים עגילים, שנועדו להרחיב את תנוכי אוזניהם. במשך תקופה הם עוברים להתגורר בכפר מבודד שנבנה במיוחד לצורך זה, ושם לומדים שיטות ציד ומלחמה ומתאמנים ברעיית הבקר. בתום התקופה, הנמשכת משלוש ועד שבע שנים, הם שבים לכפרם המקורי כלוחמים לכל דבר.

נוטשים את המסורת
בעבר נהגו המסאים לחצות בחופשיות את גבולה של קניה עם טנזניה לשני הכיוונים, אולם כיום, בשל מגבלות מנהליות, הם נוהגים לנדוד בעיקר בשטח המכונה "מסאי-לנד", שבו שני מחוזות עיקריים, KAJIADO ו-NAROK. המחוז הראשון כולל בתוכו את הפארק הלאומי של אמבוסלי, המצוי מצפון למרגלות הקילימנג'ארו; במחוז השני נמצאת שמורת הטבע המסאי-מרה. לאחר שקניה קיבלה את עצמאותה, בשנת 1963, נלקחו מהמסאים כשליש מאדמותיהם כדי להקים את שמורות הטבע הגדולות. שליש נוסף מן האדמות אינו ראוי למרעה, וכך נותרו המסאים רק עם כשליש אחד מאדמותיהם המקוריות.

השינויים הללו אילצו את בני המסאי לחפש מקורות מזון והכנסה חדשים, וצעירים רבים החלו עוזבים את המסגרת המסורתית ו"נודדים" לחפש את מזלם בערים הגדולות. גם החינוך שהמסאים זוכים לו בשנים האחרונות גורם לנטישת הדרגתית של המסורת. אזורים, שהיו פראיים בעבר, מפנים את מקומם לשדות מגודרים שבהם מגדלים חיטה, תירס, מעט סורגום ואפילו תפוחי אדמה. בעלי הקרקע הם בדרך כלל מסאים אמידים יותר, שנטשו את סוכות הבוץ המקוריות לטובת בתים גדולים, מכוניות ומשאיות. המסאים, שסלדו מגדרות, התחילו לגדר את חלקות הענק.

תייר מבקר בכפר מסאי. בעבר המסאים התייחסו בבוז לזרים, אבל כיום התיירים הפכו למקור פרנסה ראשי

הצטמצמות הקרקעות השייכות למסאים הפכה לבעיה העיקרית המכבידה על המשך אורח חייהם המסורתי. המסאים ויתרו על שטחים גדולים שהיו שייכים להם – הם מכרו או השכירו אדמה לשבטים אחרים, אולם המשיכו לרכוש עוד ועוד בקר, וכך לא נותרו להם די שטחי מרעה. כיוון שהמסאים אינם יכולים לרכוש בחזרה את האדמות שמכרו או לקבל שוב את האדמות שהשכירו, הם החלו "לנגוס" בהדרגה משולי השמורות. בשנות ה-70 ניסתה הממשלה, בעקבות לחץ של גורמים בינלאומיים, להשפיע על המסאים שלא יחכירו את אדמותיהם וישמרו אותן למען חיות הבר. כחלק ממסע השכנוע הזה הם קיבלו מהממשל נתח גדל והולך מרווחי התיירות.

מגמה נוספת היא הגידול ביוזמה המסאית. אם בעבר המסאים התייחסו בבוז ובעוינות לזרים ולא נטו לסחור איתם, הרי שבעשורים האחרונים הם מתקרבים אל התיירים מיוזמתם והחלו גובים כסף עבור ביקור בכפריהם. בני המסאי הקימו חניונים וחנויות מחוץ לשני הפארקים, והתיירים הפכו מקור ראשי של תעסוקה למשפחות שמתגוררות לאורך צירי התיירות, ולקוחות טובים לסחר חליפין של מוצרים וסחורות.

טיולים לקניה כאן

צילומים: אייסטוק; Javier Carcamo, flickr; Dimitri1999, GFDL

הפוסט המסאים – הצועדים בעקבות הבקר הופיע ראשון במסע אחר

"נס של אינטליגנציה וענק של חומר", במלים אלה תיאר במאה ה-17 חוקר טבע צרפתי מפורסם בשם בופון, מייסדם של מוזיאון הטבע והגן הבוטני של פריס, את הפילים. מאז ועד היום לא פחתה מידת הסקרנות והעניין שמעוררים הפילים כאובייקט מחקר וכנשוא הגנתם של שומרי טבע.

בספרם המפורסם "בין הפילים" (שראה אור גם בעברית) מתארים החוקרים איאן ואוריה דגלס המילטון את בעלי החיים האלה כיונקים שתבונתם ויכולתם לשתף פעולה עם בני האדם הן ברמה הגבוהה ביותר, ודומות לאלה של השימפנזים, הלווייתנים והדולפינים. משהו על האינטליגנציה שלהם אפשר ללמוד מן הנתון הבא: בעוד נפח מוחם של מרבית היונקים בשעת הלידה מגיע לכ-90 אחוזים ממסת המוח של הבוגרים, הרי אצל בני אדם מסת המוח של ילודים היא רק כ-27 אחוזים ממסת המוח של הוריהם הבוגרים, ואילו אצל הפילים הוא מגיע לשיעור של כ-35 אחוזים מנפח מוחם של הבוגרים. עובדה זו מעידה על יכולת הלמידה הגבוהה של הפילים.

כבר לפני כ-20 שנה בלעתי בשקיקה את "בין הפילים" של הזוג דגלס המילטון, והיתה זו חוויה נעימה במיוחד לפגוש לפני זמן מה באחד ממחברי הספר פנים אל פנים ולשוחח עימו על מעלליהם של הפילים ועל הפוטנציאל הטמון בחקר חייהם. איאן דגלס המילטון שקד בשנות השישים על עבודת הדוקטורט שלו בהדרכתו של פרופסור ניקו טינברגן, חתן פרס נובל. המילטון ורעייתו אוריה היו הראשונים שחקרו את הארגון החברתי ואת אורח חייהם של הפילים באגם מאניארה (MANYARA) שבצפון טנזניה.

התגלית העיקרית של הזוג המילטון היתה שחברת הפילים היא מטריארכלית (מצויה בשליטת הנקבות). הם מצאו אז, שהזכרים העוזבים את הקבוצה משוטטים לבדם או בחבורות במרחק מה מן הקבוצה. בני הזוג המילטון טענו בלהט: "התחלנו להבין קמעה בעל חיים ענק וחכם, שיש לו ניסיון חיים, זיכרון, רגשות, קשר אמיץ ומופלא עם בן הזוג, עם צאצאיו ועם שאר חברי הקבוצה". הם מצאו כי בדומה לחברה האנושית, זיכרונם המעולה של הפילים מבוסס על למידה והתבוננות ועל ניסיון חייהם של המבוגרים. יחד עם זאת, גם המילטון הודה כי לא עלה בידו אלא "לקרצף" את פני השטח בכל הנוגע להתנהגותם החברתית של הפילים, אם כי עיקר גאוותו על כך שהצליח לחדור לתוך נבכי המערכת הארגונית של היצורים הללו.

פילים צעירים בתחילת תהליך ההזדווגות | צילום: Charles Sharp, GFDL

די לנו אם נתבונן בהתנהגות הפילים בשבי, בפילים מאולפים המשמשים כבהמות עבודה בשעת עבודתם, או באורח חייהם של פילים חופשיים במקום חיותם הטבעי – כדי להיווכח שכל תנועה שהם עושים מחושבת, בין אם זו תלישת עשב, רחיצת המזון לפני אכילתו, תלישת ענף או נענוע של עץ.

זמן מה לאחר שבני הזוג המילטון החלו לפעול בטנזניה, הצטרפה סינתיה מוס למחקר פילי הבר באפריקה. במשך עשרות שנים היא התמקדה בחקר אורח חייהם של הפילים בשמורת אמבוסלי (AMBOSELI) בדרום קניה, למרגלות הר הקילימנג'רו. חברת הפילים באמבוסלי מונה כ-800 פרטים המאורגנים ב-52 יחידות משפחתיות. חברה זו, שהיתה נתונה למעקב יסודי וממושך, מוכרת לחוקרים עד אחרון חבריה וממוינת לפי גודל הפרט, הזוויג, מצב גופו, צורת החטים, ובעיקר קרעי האוזניים המאפשרים זיהוי אינדיווידואלי. הפילים החיים באמבוסלי אינם סובלים כמעט מציד לא חוקי, והם מתרבים במהירות ובהצלחה מרובה. הצלחתם והעניין שעוררו מחקריהם של החלוצים המילטון ומוס עודדו חוקרי פילים רבים אחרים ללכת בעקבותיהם. ממצאי המחקרים המובאים כאן מעידים בעיקר על כך שהסתום בהבנת הפיל רב עדיין, ומעורר סקרנות יותר מן הגלוי.

מה שומעים פילים
הפילים יכולים לתקשר על פי שינויים במצב הזנב, האוזניים, הראש והחדק. הפילים משמיעים קולות מעטים בשטחים פתוחים, כאשר הקבוצות יוצרות קשר עין זו עם זו. פילים בזימבבווה שהוצמדו אליהם משדרי רדיו, הגיבו לתנועות של פילים אחרים ממרחקים שנעו בין קילומטר אחד לחמישה. מה עשויים לומר לנו צליליהם המגוונים של הפילים? האם אנו בשלב זה או אחר של פיענוח שפה של יצורים אינטליגנטיים במיוחד החיים בקירבתנו?

תדר הקולות שהם משמיעים נע מקולות נמוכים ובינוניים ועד לתדרים גבוהים. קולות הפילים שתוארו עד כה כללו שאגות, נחירות, נאקות, יללות, חירחורים, צרחות ותקיעת חצוצרות באמצעות החדק. השמעתה של האחרונה נחשבה חשובה במיוחד בשעת התרגשות, בעת הפתעה, כאיום לקראת התקפה, או כאשר אחד הפרטים התרחק יתר על המידה מחברי הקבוצה.

בעבר נטען כי שתי קבוצות תדרי קולות שונים משמשים את הפילים לתקשורת הדדית: האחת, קולות בתדרים גבוהים (570-322), והשנייה, קולות נמוכים, שהקול הדומיננטי בהם הוא בתדר של כ-90 הרץ. התפנית הגדולה בחקר התקשורת הקולית בין פילים התחוללה כאשר מחקרים חדשים גילו כי פילה נוהגת להשמיע שירי חיזור בתדירות תת-קולית. ההשוואה המתבקשת היא לשירת החיזור של הלווייתנים, שהיא על-קולית. בשני המקרים נמצאים הקולות מחוץ לטווח השמיעה שלנו (הנע בין 20 הרץ ל20 קילוהרץ). רוב המחקרים העוסקים בתקשורת באמצעות אותות תת קוליים העלו שמעבר האותות נעשה בעקבות תנודות שמקורן בקרקע או באוויר. בעלי החיים שנחקרו בעבר כללו חסרי חוליות, זוחלים, דו-חיים, ומינים אחדים של עופות ויונקים.

את הרעיון לגבי קיומה של תקשורת תת קולית של פילים העלתה ב-1984 חוקרת בשם קתרין פיין. שנתיים קודם לכן הקליטו קולות כאלה אצל פילים אסיאניים בשביה, ולאחר מכן זיהו קולות דומים גם של פילים אפריקניים. ההאזנה, והנסיונות להבין את התקשורת התת קולית בין פילים, הם נושאים מרתקים וחדשים במחקר המדעי, ויעיד למשל המקרה הבא: לפני כמה שנים פתחו פקחים בשמורה בזימבבווה בירי מנשק חם על עדר פילים ששהה בקרבת בור מים. הירי נועד להפחית את מיספרם, כאחד מפתרונות שמירת הטבע המודרנית: באמצעות מימשק רצוי של אוכלוסיות של בעלי חיים שאין להם טורפים טבעיים. אחרי העדר שנמלט מן המקום נערך מעקב אווירי ואז התברר שפילים ששהו ליד המים – אך גם אחרים שלא היו יחד עימם בשעת הירי – התרחקו כמה עשרות קילומטרים מקירבת בורות המים שלצידם שהו קודם לכן פרקי זמן ארוכים, וגם לאחר מכן לא חזרו לאותו מקום בו נשמע הירי. את התרחקותם של פילים כה רבים, שלא נפגשו פנים אל פנים, ממקום האירוע יכולה להסביר תקשורת בתדרים תת-קוליים. ידוע גם על עדרי פילים שמקיימים קשר קולי בין חברי הקבוצה, גם אם הם מרוחקים כקילומטר וחצי מהחבורה העיקרית.

הקולות שהוקלטו היו בתדרים של 25-14 הרץ. תגובת הפילים שנצפתה בעקבות השמעת הקול הנמוך כללה זקיפת אוזניים, השמעת קולות, וריצה או צעידה מזורזת לכיוון המשמיע. האזנה בעמידה מתוחה וזקיפת אוזניים היו גם הן בין תגובות הפילים לתדרים אלו.

ג'ויס פול, מנהלת רשות הפארקים הלאומיים בקניה, טוענת כי פיענחה שיחות של כ-30 פילים שתועדו בקפידה, וכללו קולות אזהרה וקולות הזדווגות. כיום ברור שהתקשורת התת קולית בין פילים מיועדת ליצירת קשר בין הפרטים לטווחים קצרים וארוכים כאחד, ליצירת קואורדינציה טובה יותר של פילים במרחב (בעיקר באזורים שופעי צמחייה צפופה), וכאשר מחפשים נקבות להזדווגות. החוקרים טוענים כי הזכרים מזהים את שיאי הייחום של הנקבות במהלך המחזוריות המינית הנמשכת כשלושה שבועות. לטענת ג'ויס פול, הזכרים המחפשים מוצאים תמיד את הנקבות המיוחמות בשלושת ימי הביוץ העיקריים, באמצעות תקשורת תת-קולית.

יחד עם זאת, שפת הפילים טרם פוענחה. סוילה סאילל, חוקרת מסאית בת 37, שהשתתפה בחקר התקשורת בין הפילים טענה שהצליחה לחוש בגופה את התנודות שעוברות באוויר, מבלי לקולטן באוזניה. יתר על כן, היא אף טענה שהבינה את אחד המסרים שקלטה ופירושו "אנחנו בסדר". לפני זמן מה פורסמו גם ממצאים אחרים, מופלאים אף יותר: משפט הציווי "בוא נלך" עשוי להישמע לעיתים פעמיים כדי להצביע על בחירת דרך מסוימת ועל כיוון רצוי. החוקרים סבורים שמשפט זה מושמע רק בין פילים הקשורים מאוד זה לזה, ומעיד על קשר ותקשורת בין חברי משפחה בטווח שעשוי להגיע עד שני קילומטרים.

פילה עם גור. בשלושת החודשים הראשונים הפילון לומד לפתח יכולות מוטוריות שונות, בעיקר שימוש בחדק | צילום: Sandra Fenley, GFDL

ילדות חפוזה
תוחלת החיים של פילים היא כ-60 שנה. הריון הנקבות נמשך 22-20 חודשים (הארוך ביותר בין היונקים). במשך חייה יכולה פילה להרות ולהמליט עד 12 צאצאים, ובתנאים טובים היא עשויה ללדת אחת לארבע שנים בערך.

מעט מידע נאסף עד כה על המלטות הפילים בטבע, אך לפני כעשור דיווחו כתבי העת המדעיים על מקרה מעניין בפארק הלאומי טסבו-מזרח בקניה: במשך כשעתיים צפו החוקרים בקבוצה של כ-80 פילים שכללה שמונה זכרים והתרכזה בשטח של כ-150 מטרים רבועים. הפילים ניפנפו במהירות באוזניהם, וגילו סימני התרגשות בלתי מובנים. בעקבות זאת פנתה אחת הפילות אל הסבך הסמוך, נעזרה בפילה אחרת, והמליטה את צאצאה בעמידה תוך הקלת הלם הנפילה של הפילתינוק בהזרמת נוזלים מרחמה. דקות אחדות לאחר הלידה כיסתה האם את היילוד בעפר כדי לייבשו, לאחר כ-25 דקות עמד הפיל-תינוק לצד אימו, ולאחר כ-20 דקות נוספות כבר צעד בכוחות עצמו.

ידוע שפילה העומדת ללדת עשויה להיעזר ב"מיילדות", וההמלטה נעשית בעמידה או בשכיבה. כאשר ההמלטה נעשית בעמידה, דיווחו שהמיילדות מסייעות לעולל להגיע לקרקע, מנקות אותו ומאוששות את היולדת, או שהן דואגות לצאצא בשעה שהאם נחה מעט מן המאמץ. המחקרים האחרונים מפריכים גם את הדעה שרווחה פעם, כי פילות יולדות רק בלילה. אחת התצפיות, שנמשכה כחמש שעות לאחר הלידה, הראתה ששאר הפילים בקבוצה התקרבו בהדרגה כדי לרחרח את העולל, אך לאחר מכן מנעה האם מפילים אחרים מלהתקרב אל בנה לפחות בחמשת הימים הראשונים.

אימוץ הוא תופעה ידועה אצל פילים. אם הפילה מתה בלידה, מאמצות פילות אחרות את העולל הצעיר. בדרך כלל אלה הן קרובות משפחה, ואחת מהן מתחילה עד מהרה גם להיניק את היילוד. במשך השבועיים הראשונים לחייו הצעיר אינו משתתף בפעילות שיחור המזון הרגילה של קבוצתו, אף שהוא חייב ללמוד בתקופה זו כיצד לחלץ עצמו מבוץ, לשחות במים זורמים של ממש (אם הוא חסר מזל), ללמוד לטפס ולהתרוצץ במרחב, ולהימנע מלהסתבך בענפי שיטים.

במשך שלושת חודשי חייו הראשונים הפילון פעיל מאוד בפיתוח יכולתו המוטורית ושיפור הקואורדינציה, בעיקר בפעילות החדק, שנראה תחילה כמיטרד ותוספת שאיננה תחת שליטה. בגיל שלושה חודשים לומד הפילון לאכול באמצעות החדק ובכוחות עצמו, אך עד גיל חמישה חודשים הוא עדיין מאבד את מרבית כמות המים הנלקחת באמצעות החדק עד שהוא מביאם לפיו. רק כשהוא בן כחצי שנה מאומן הפילון די הצורך בהבאת המים לפיו כפיל בוגר.

מי יבוא לעזרי? גור פילים נופל למים והעדר נחלץ לעזרה

מורים ללא בית ספר
החוקרים טוענים כי ניתן לראות הבנה ותכנון בכל מה שפיל עושה, או ביחס לכל מטרה שהוא מנסה להשיג. חוקרי הפילים בטבע מסכימים שהפיל מגיב ישירות על הבעיות שבהן הוא נתקל בדרכו. עד הגעתם של הפילים לבגרות הם חייבים לדעת למקם את עצמם בהיררכיה החברתית של העדר שבו הם חיים. המידע עובר מבוגרים לצעירים בכל דרך אפשרית, החל מניסוי וטעייה וכלה בהתבוננות והעתקה. מידע חשוב במיוחד העובר בין הדורות נוגע ליובש מתמשך, זמינות מקורות מים וסכנת שריפות הפוקדות תדיר את הסוואנה.

החלק הנרכש ביחס לחלק המולד בולט בהשוואה לאוכלי עשב אחרים, והתוצאה – הסתגלות מופלאה לכל בתי הגידול, החל מרצועת הסהל באפריקה וכלה ביערות הסבוכים ובמדבריות צחיחים. הפילים עשויים לשנות את התנהגותם מהקצה אל הקצה בהתאם לצרכים ולתנאים שבהם הם נתקלים. השינויים בהתנהגותם של הפילים עם התגברות הציד הבלתי חוקי העידה על כך היטב: הם נעשו חשדניים ותוקפניים, עברו לפעילות לילית, חדלו חלקית מפעילות יומית, ואף פסקו להיות ידידותיים.

הפיל הצעיר נדרש להתמודד עם קשיי היום-יום, ולהכיר את סביבתו היטב. בעבר ניצפו צעירים שיצאו למסעות רגליים ארוכי טווח שחרגו מתחום שוטטותה הרגיל של היחידה המשפחתית שאליה השתייכו. במקרה אחד, באמבוסלי שבקניה, הרחיק צעיר בתוך כשבוע עד כ-20 קילומטרים ממשפחתו, ולאחר מכן שב אליה. מאז מבקר הצעיר העצמאי הזה את קבוצתו רק מפעם לפעם, וכבר בגיל 10 שנים הפך עצמאי לחלוטין. סינתיה מוס סבורה כי מספיק שנקבות תתחבנה את חידקן באחוריו של פיל זכר מתבגר, או שתדחופנה אותו קלות מפעם לפעם, כדי שיפסיק לחוש בנוח בחברת הנקבות, ויעזוב את העדר. פילים אלה שבים לאחר מכן מדי פעם לקבוצתם, בעיקר לביקורים.

כאשר רוצים לומר על מישהו שיש לו זיכרון מעולה, אומרים עליו "יש לו זיכרון של פיל", ואמנם, מניחים שלפילים זיכרון בלתי רגיל לגבי סביבתם הקרובה והרחוקה, והם משתמשים בו בעת חציית מעברים בולטים בשעת תנועתם היומית, העונתית, והרב-שנתית מהיער הסבוך אל הסוואנות, כאשר מתחילים הגשמים. באסיה התפרסמו כמה מקרים שבהם איבדו פילים את האוריינטציה המרחבית שלהם בשל הפיתוח המואץ של השטח, ובעיקר לאחר סלילת כבישים מהירים שחסמו את נתיבי התנועה המקוריים שלהם. בשנת בצורת ממושכת מגיעים לעיתים פילים לבורות מים שמיקומם טבוע בזיכרונם, למרות שבדרך כלל אין הם מתקבצים שם כמה שנים רצופות.

סוף הדרך
במשך השנים הצטברו עובדות שונות ותצפיות התנהגותיות מוזרות לגבי יחסם של הפילים אל המוות. כך נפוצו מיתוסים הקושרים את הפילים במנהגים אנושיים כקבורה ומנהגי אבלות. החוקרים מודים שאין בידם הסבר פשוט לתופעות אלו. בני הזוג ז'וברט חקרו את חברת הפילים בפארק הלאומי צ'ובה (CHOBE) שבבוצוואנה (BOTSWANA). החוקרים תיארו פיל זקן, כבן 50, שאוזניו היו כבר מחוררות מפגעי הזמן, והוא נראה חרוש קמטים. חדקו נגרר על הקרקע באין לו כוח לשלוט בו כראוי ולהרימו בשעת הצורך. חבריו הפילים תמכו בו בעדינות, וסייעו לו ככל שיכלו. לאחר כארבע שעות מת הפיל. הפילים שתמכו בו עד אז נעו מיד לאחור ופינו מקום לפרטים אחרים – האם הרחיבו את שטח ההתאספות כדי לאפשר לחברת הפילים לחלוק לו כבוד אחרון?

הפילים המשיכו לבוא בזוגות או בשלשות והתקרבו אל המת. הצעירים לא הניחו את חידקם על עורו; ושמרו על מרחק קטן מאוד מן הגוף וריחרחו בלהט. בני הזוג ז'וברט תיארו את הטכס כ"מלהיב", ככל הנראה בשל השקט שבו התנהל. במהלך היום והלילה הראשון שלאחר מותו בצעו שלושה פילים תנועות ונראו כמנסים להזדווג עם הפיל המת. כאשר האיר היום כבר איבדו הצעירים עניין במת. בני הזוג ז'וברט כתבו שלא נמצא הסבר ברור לכל אשר אירע, פרט לעובדה שהפיל היה עדיין חם. ייתכן שהיה זה ביטוי להתנהגות טכסית של הפגנת דומיננטיות הקשורה להיררכיה הנוצרת בקבוצת הפילים, אולם ייתכן גם שהצעירים ניסו לרכוש על-ידי הפגנת התנהגות כלפי המת את מעמדו הבכיר כפי שהיה מוכר להם בעודו בחיים. היו פילים שניסו להזיז את המת בעזרת החדק ואף תחבו את חידקם מתחתיו, כאילו ניסו להרימו קמעה. אחדים השקיעו בכך מאמץ כה גדול עד ששברו את חטיהם.

ידועים מקרים שבהם כיסו עדרי פילים את המתים בענפים (האם קברו אותם?). העובדה הידועה היא שפילים מתייחסים למוות בסקרנות ובחשש. אם אחד מפילי העדר חש ברע, תומכים בו חבריו ואף מביאים לו מזון. אם פיל כלשהו נפצע מכדורי רובה או כלי נשק חם אחר, מטפלים בו חבריו ואף מנסים לסתום את פצעו בבוץ. הם מטפלים גם בפיל חולה. התנהגות מעין זו ידועה רק אצל קופי סבוס קפוצ'יני שמוצאם באמריקה הדרומית ובשימפנזים שמוצאם באפריקה.

פילים שמכסים את המת בעפר ובענפים נראים כמתאבלים על מות חברם ומפגינים רגשות צער על היעלמו. כאשר פילים מוצאים עצמות או חטים של פילים מתים הם ממששים ובודקים אותם בקפדנות, בזהירות ובעניין רב. לעיתים נדירות הם אף מנסים לשאת חטים שמצאו למרחק מה. דגלס המילטון מספר שלעיתים הם נושאים את החטים עד למרחק של כקילומטר. הסיבה המדויקת לכך אינה ברורה עדיין. בספרו "צייד בבואנה" סיפר ג'ורג' אדמסון על פילים שלקחו עצמות פיל שהורחק ממקום הריגתו והחזירו אותן למקום שבו נורה. פיל אחר, שנורה ונעזב בשטח לשעות אחדות, כוסה על ידי פילים אחרים בעפר ובענפים. במקרה נוסף הפכו פילים את גופת חברם שניצוד, ותרו בסקרנות אחרי נקבי כדורי הציד שפגעו בו. רק כשאיתרו אותם עזבו את הפגר.

דגלס המילטון טוען כי אין בינתיים הסבר ברור להתנהגות החריגה של הפילים אל מתיהם ולכן רבים הניחושים ביחס לתופעה. לנתונים אלה יש להוסיף תיאוריה שאין לה כל בסיס מדעי, ולפיה נודדים הפילים למקומות מסוימים לקראת מותם. אתרים אלה כונו "בתי הקברות של הפילים". ההסברים לריכוז עצמות פילים באזורים מסוימים נעוץ כנראה בציד בלתי חוקי לשם איסוף שנהב, בשטפונות בנהרות שסחפו את העצמות לנקודה אחת, או בכך שפילים מתרכזים בתקופות יובש סביב מקווי המים הבודדים שנותרו ואם אלה מתייבשים חלק מהם פשוט מתים באותו מקום. תיאוריה נוספת (גם היא ללא בסיס מדעי מוצק) היא שפילים זקנים שמתקשים ללעוס מזון השוחק את שיניהם מתרכזים ליד ביצות ושוהים שם תקופות ממושכות. מאחר שלפי תיאוריה זו הם נחלשים עם הזמן, הרי שהם מתים בביצה ושוקעים לבסוף בקרקעיתה.

לקריאה נוספת:

		גאנה: לפני שהפילים יהפכו לזיכרון בגאנה נערך עתה פרויקט מיוחד במינו – בעזרת מטוסים קלים וצי כלי רכב פועל צוות פקחים כדי לחסל את ציד הפילים באיזור שמורת מולה. ביקור בגאנה ובשמורה כחלק מן המאמץ העולמי לטיפוח הפילים לכתבה המלאה >

הפוסט פילים – חוכמת הענקים הופיע ראשון במסע אחר

חיות חברותית

מתקפות היפופטמים

הפוסט היפופוטמים: סודות כבדים הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט יענים – העופות הגדולים ביותר בעולם הופיע ראשון במסע אחר

חיי הבר של אוסטרליה, אי־יבשת הגדול בעולם, הם מוקד לעלייה לרגל ולתיירות אקולוגית משגשגת, ולא בכדי. אפשר לצפות שם בקנגורו, בקואלה ובאֶמוּ – סמליה הלאומיים של אוסטרליה; נמצא בה הריף הגדול בעולם – מחסום השוניות הגדול (Great Barrier Reef); וקיים בה מגוון של יונקי כיס, יונקים מטילי ביצים, כלבי דינגו, ציפורי שיר, עופות ובעלי חיים אחרים, שרבים מהם אנדמיים לאוסטרליה.

חובבי הטבע מגיעים לאוסטרליה בהמוניהם בשל המרחבים הפתוחים, היופי הפראי, הצמחייה המיוחדת ובעלי החיים, שרבים מהם מרוכזים בשמורות טבע ענקיות. שמורות אחדות אף הוכרזו כאתרי שימור בעלי חשיבות עולמית – World Heritage. מאז שנות השמונים, גברה באוסטרליה המודעות לשימור הסביבה והפכה לאחת המובילות בעולם, בין השאר, בשל פעילותם הנמרצת של שוחרי איכות הסביבה להבטחת עתידם של בעלי החיים הייחודיים, ובמיוחד שימור מקומות החיוּת של הקואלה, דובון הכיס האוסטרלי האהוב.

קואלה בתנוחה טיפוסית. הקואלות ישנות 20 שעות ביממה!  | צילום: אייסטוק

ברווזן שהוא לא ברווז וקיפודן שהוא לא קיפוד
בעבר חיו ביבשת עוד מינים ייחודיים רבים, כמו קרנף כיס שמשקלו הגיע ליותר משני טונות, שני מינים של טורפי כיס שגודלם היה כשל נמר, קנגורו ענק שגובהו היה שלושה מטרים וחצי, לטאות ענק ועוד כ־20 מינים של יונקים, אשר הוכחדו בעקבות הפלישה האנושית ליבשת. למרות זאת, נותר בה עדיין מגוון ייחודי של בעלי חיים, הנראים לנו במבט ראשון מוזרים להפליא. הסיבה העיקרית לכך היא בידודה של אוסטרליה, שהיתה בעבר חלק מיבשת־העל גונדוואנה (Gondwana), אשר כללה גם את אמריקה הדרומית, אפריקה, תת־היבשת ההודית ואנטארקטיקה.

לפני כמה עשרות מיליוני שנים נפרדה אוסטרליה מגונדוואנה ונעה לעבר מיקומה הנוכחי. על אדמתה נשארו בעלי חיים שהמשיכו להתפתח באופן שונה מזה המוכר במקומות אחרים. כך, למשל, התפתחו בה ללא הפרעה הכיסאים, משום שהטורפים היבשתיים, מהיונקים השלייתיים, עדיין לא הגיעו לשם. גם באמריקה הדרומית יש יונקי כיס, אבל רק 70 מינים שרדו, בעוד שאוסטרליה יכולה להתגאות בכ־230 מינים.

דינגו, כלב בר המצוי רק באוסטרליה | צילום: Tourism NT

יונקי הביב ויונקי הכיס הם מהמיוחדים שבבעלי החיים ביבשת. יונקי הביב, ביבנאים (Monotremata), הם תת־מחלקה פרימיטיבית במחלקת היונקים. נכללים בה הברווזן וקיפודן הנמלים: מבנה הגפיים הקדמיות, החוליות, הצלעות ומערכות הרבייה דומים לאלה של זוחלים; הגפיים אופקיים בחלקם ואינם זקופים כמו אצל שאר היונקים. סימן נוסף המצביע על דמיונם לזוחלים ולעופות הוא הביב, שהקנה להם את שמם: פתח אחד המשמש להפרשת שתן ותוצרי מערכת העיכול ולמין. מינים אלה מתרבים בדרך של הטלת ביצים רכות שקוטרן כ־15 מילימטרים. הביצים מודגרות בעזרת הזנב (הברווזן) או בכיס עור מיוחד על הבטן (קיפודן הנמלים). לאחר בקיעתם מהביצה, כעשרה ימים לאחר ההטלה, נשארים הגורים צמודים לאם ומלקקים חלב הניגר מבלוטות חסרות פטמות אל פני העור

נולדים כעוברים זעירים ועירומים
יונקי הכיס, כיסאים (Marsupialia), גם הם תת־מחלקה פרימיטיבית בקרב היונקים. הם חסרי שליה, המשמעותית בעיצוב חייהם של רוב היונקים, כולל האדם. בגלל העדר השליה, נולדים צאצאיהם במצב עוברי מוקדם, לאחר הריון שנמשך ימים עד שבועות אחדים בלבד. העוברים הזעירים יוצאים מרחם אמם כשצורתם אינה מושלמת (אצל הקנגורו האפור, שמשקל נקבותיו כ־50 קילוגרם, משקל הוולד בלידה הוא גרמים אחדים), הם עירומים משיער, ולמעשה, הם עוברים שלב של הריון מחוץ לרחם. לאחר הלידה הם זוחלים, בעזרת רגליים קדמיות מפותחות וטפרים, לקפל עור היוצר כיס מיוחד בעור בטנה של האם, ומתחברים לפטמות שבו.

בתת־מחלקת הכיסאים ארבע סדרות, שבאחת מהן כלולים הקואלה, השד הטסמני, הוומבט, האופוסום והקנגורו. המפורסמים במינים האוסטרליים שייכים לקנגוריים (Macropodidae) – אדומים, אפורים, פולטי ריח, וולאבי ועוד – שתזונתם וחשיבותם באוסטרליה דומות לאלה של הפרסתניים ביבשות אחרות.

קנגורו אדום. העוברים הזעירים עוברים מהרחם היישר אל הכיס שבבטן האם

בנוסף, יש באוסטרליה מיני עופות רבים ועם השנים, הפכה היבשת למשכן טבעי גם לכמה טורפים יבשתיים, בהם הדינגו, כלבים נוספים, חתולים ושועלים, שהובאו אליה על ידי המתיישבים האירופאים. פרט להם משוטטים בסביבה מגוון של מיני טורפים ימיים, חובבי אוקיינוסים קרים, ובהם אריות־ים אוסטרליים האנדמיים ליבשת, דובי ים, פילי ים וכלבי ים.

תודת המחבר לד"ר אלי גפן, ד"ר עידו צורי, ד"ר רמי קליין וד"ר דני סימון מהמחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל־אביב על עזרתם והערותיהם המועילות

הפוסט רק באוסטרליה: משפחת החיות המוזרות הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט ציורי הסלע של הבושמנים הופיע ראשון במסע אחר