עיר זו היתה המקום בו הצרפתים החלו את התיישבותם באי. 63 שנים חלפו מאז שעזבו, אבל הם הותירו את רישומם בשפה, בארכיטקטורה ובאוכל. הם עדיין מושא לאשמה קולקטיבית, בעיני התושבים, לכל תחלואיה של מדגסקר. כמו במדינות אפריקאיות רבות אחרות. התושבים חווים בצדק את השפלת הקולוניאליזם, אבל לטעמי לא לוקחים אחריות, על מה שקרה שם מאז.

העיר פרוסה לאורך הקצה הדרום-מזרחי של חצי אי, בין הרים לים. בנויה על לשון יבשה שיוצאת אל הים, ובעצם מוקפת בחופים. המדרונות הטובלים בירק והמפרצים הכחולים, נותנים השראה של פתח גן העדן. מספרים שבחודשים יולי – ספטמבר, נראות מחוף הים, להקות של לווייתנים, חולפות בסמוך לחופים ומתיזות סילונים של אוויר חם, הנראים כגייזרים קצרי מועד (למען האמת, לא ראינו). העיר משגשגת בזכות מכרה טיטניום גדול הנמצא סמוך לה והכבישים היוצאים ממנה הם הטובים ביותר בהם נתקלנו במהלך טיולנו.

לקריאה נוספת:

• מערב מדגסקר – סיור מקיף
• מזרח מדגסקר – סיור מקיף
• מדריך מסע אחר למדגסקר
• מידע שימושי למדגסקר

פורטו דופין (Fort-Dauphin), ששמה שונה בהצלחה מועטה לטולאגנרו (Taolagnaro), נמצאת בחוף של דרום-מזרח מדגסקר ומהווה יעד לספינות "קרוז", שמנסות לטעום משהו ממדגסקר ולנוסעיהן אין מושג כמה גדול פיספוסם

יוצאים מהעיר

מעל העיר מתנשא הר Saint Louis, שגובהו רק 1529 מ' מעל פני הים, אך בהתחשב בכך שזהו גם גובהו היחסי, הוא הר מרשים. יצאנו לעבר שמורת ברנטי (Berenty), המפורסמת בעולם החי העשיר והנגיש שבה, אך עד מהירה גילינו, שכמו ב"איתיקה", שירו האלמותי של קונסטנין קוואפיס, המטרה היא הדרך. בדרך ראינו את קצה רצועת ההרים של דרום מדגסקר. אזור שופע מים בשל הקרבה לגשמי המונסון, הממטירים מעל ל 1,611 מ"מ גשם בשנה.

לאורך הדרך, גדלים  עצי מנגו ענקיים, ליצ'י והדרים. פירות ה"ג'ק פרוט" צמחו הישר מתוך הענפים, דקלי קוקוס ודקל הנוסעים הנטועים לאורך הדרך. הכביש המצוין התחלף בנתיב משובש מנוקב ככברה בחורים ומלא בשלוליות. מעקף שולח אותנו אל דרך כפרית צרה מאוד ובוצית מאוד שבשוליה שדות אורז וירקות. ליד הכפרים הקטנים ניצבים דוכני פירות ניתן לטעון מה"סברס" המקומי, שטעמו מאכזב.

נסענו למרגלות הרי גרניט עוצמתיים. הנוף הירוק התחלף ביער טרופי יובשני למחצה. מכול עבר פזורות מצבות לבנות מחודדות, פאליות משהו,  של המתים בני שבט Antanosi, שהרגלי הלוויה והקבורה שלהם מזכירים את מוצאם מאינדונזיה, ולא את היבשת אליה באו.

כזכור, רוב התושבים של מדגסקר אנימיסטים, חלקם מאמינים בפולחן האבות – יש לסייע לנשמת המת לעלות השמיימה, יכולה לברך את הנותרים בחיים. מתבטא בהוצאת עצמות המתים מקברן מדי כמה שנים לתהלוכות.

עד מהירה גילינו, שכמו ב"איתיקה", שירו האלמותי של קונסטנין קוואפיס, המטרה היא הדרך

שדות אורז

יער יובשני

העם המלגשי

העם המלגשי הוא קוֹמְפְּלֶקְס של שמונה עשרה קבוצות אתניות. כולם דוברי שפה מלגשית. לכל שבט סוג אחר של בתים: בצפון מזרח האי בונים בתים גבוהים על כלונסאות, בגלל ריבוי המשקעים. ברמה הגבוהה הבתים בנויים במתכונת של שתי קומות: קומה תחתונה, לבעלי חיים וקומה עליונה לבני האדם. הבתים נבנים על כלונסאות כדי למנוע הצפה בעונה הגשומה.

רוב המלגשים, הם מולטי אתני. המגוון האנושי משקף את מגוון המתיישבים, לאורך ההיסטוריה.

המורשת המלגשית של חברות היררכיות, שהעסיקו עבדים (במיוחד בתקופת ממלכת מרינה, במאות ה-16 עד ה-19), נוכח גם היום ובא לידי ביטוי במתח בין מעמדות. צאצאי עבדים פחות נגישים להשכלה ובהמשך גם לתעסוקה, למרות שהחוקה, מחייבת חינוך עממי חובה ומדגסקר חתומה על כמה אמנות בינלאומיות לזכויות אדם. כמו כן ניכר עדיין ההבדל ההיסטורי בין יושבי החוף ליושבי ההר.

איחוד השבטים מוסבר בפילוסופיה ייחודית למדגסקר הנקראת "פיהוננה" (Fihavanana), שמשמעה כבוד הדדי, סבלנות.

באחד הכפרים, שמנו לב להמולה מיוחדת, המבשרת על חתונה. עצרנו וירדנו מלאי סקרנות. היו אלו בני משפחת הכלה ואורחיה, שהמתינו לבוא משפחת החתן. בחוץ, עמדו דוכנים לממכר משקאות. נהוג שהאורחים מביאים את השתייה בעצמם.

חלפנו דרך קוו פרשת המים. ההרים חוסמים את מעבר העננים המגיעים מהאוקיינוס והנוף הפך ליבש הרבה יותר. חצינו את נהר איפהו (Ifaho) רחב הידיים, הנראה כפס כחול בהיר על רקע ירוק חיוור, אחריו שוק  סואניירה (Soaniera) הצבעוני. לאורך הדרך נראו שטחי אורז גדולים, כשאיכרים רבים מבוססים במים, בגבות כפופים ושותלים בהם אורז.

מרבית האנשים שנראים לאורך הדרך הם בני השבטים Bara, Mahafaly, Antandroy. הם מכונים גם "גנבי הזבו". לקראת החתונה, החתן המיועד, צריך לגנוב זבו, כדי להוכיח לבני משפחת הכלה, את כוחו.  כיום פועלת באזור "מאפייה" שמפעילה מקומיים שיגנבו זבו למענם והם מוכרים את הבשר. הפולקלור המקומי טוענים שמוכרים לאניות.

הפוליגמיה מותרת כאן על פי חוק. אולי בהשפעת האסלאם. במקרה כה, לכול אשה, יש בקתה משלה. ברית המילה, נערכת בגיל 3-5, כאשר את הטקס מלווה מוסיקה רועשת, כדי להסיט את תשומת לבם של ההורים, מבכיו של התינוק. כמו בשבטים אחרים, נוהג הסב, או הדוד, לאכול את העורלה, יחד עם בננה ורום.

בן שבט Mahafaly. מרבית האנשים שנראים לאורך הדרך הם בני השבטים Bara, Mahafaly, Antandroy

בני שבט Antandroy

ההצגה האמיתית

הגשר על נהר מאנמבארו (Manambaro), שליד הכפר הגדול אמבוסארי (Ambosary), היה הצגה שיכלה להעסיק צלם תיעודי במשך יום שלם: על הגשר חלפו נשים בחצאיות צבעוניות ועל ראשיהן משאות כבדים, לעתים שקים שנראו כבדים לפחות כמו משקל גופן. אחרים העמיסו קני סוכר על עגלה או על ראשיהם. גברים קשישים חרושי קמטים, נערות מטופחות באופן מפתיע, הלכו ביציבות מפליאה, כשכדים מלאי מים על ראשיהן, מבלי שגלשה מהם אפילו טיפה. ילדים קטנים נשאו את אחיהם על הידיים, בדרך לפרנסתו המשפחה.

אולם, ההצגה האמיתית התרחשה למטה, אנשים רחצו בנהר הרדוד, ילדים שחו, נשים כיבסו, נערים העמיסו מכלי מים מפלסטיק על עגלות, רועים הביאו את בקרם המגובנן (זבו) לשתייה.

סלעים גדולים בולטים מן המים הרדודים ועליהם יושבים אנשים רטובים, מתייבשים בשמש החמה. אנשים הלכו וחזרו ואנחנו חמושים במצלמות, מתקשים להתאפק מלהנציח את הרגעים מלאי הקסם, במין גרגרנות, חסרת שובע, מתעקשים לקחת כמה שיותר מראות הביתה.

היער היובשני הפך ליער קוצני, אנדמי למדגסקר. המוני צמחים סוקולנטים בשלל צורות. לאורך הדרך שדות גדולים של שיחי אגבה (Sisal), שהובאו ממקסיקו לצורך תעשיית החבלים.  לאורך הדרך פסעו טורים ארוכים של הולכי רגל, הולכים מרחקים ארוכים, מי ידע לאן, חלקם נעולים בסנדלים ממורטטים, אחרים יחפים. מעת לעת עברו להקות של זבו, נהוגות בידי נער. זהו רכושו של הכפרי במדגסקר. גברים צעירים דיוושו בעוז באופניים ישנות, ועליהם נשאו שקים גדולים עמוסי פחם עץ, להזכיר לנו את יד הכורת, המאיימת על היערות ועל שוכניהם.

המלגשים עסוקים בעיקר בהישרדות. הם ממשיכים לכרות יערות ומנצלים את העץ לבנייה, בישול, חימום ובעיקר לייצוא. על פי מחקרים רבים, מאז הגעת האדם למעלה מ-90 אחוז מיערות האי הושמדו. קצב כריתת היערות וניצול הקרקע לחקלאות משפיע על כלל מרכיבי הסביבה, ובהם גם מחזור המים. כמויות הגשם עדיין מספיקות למחיה של בני אדם, אבל בקצב כריתת היערות הנוכחי, תהליכי המדבור והכחדת המינים הולכים ומתרחבים. אין מי שיאכוף את הקנסות והעונשים הקבועים בחוק.

נהר מאנמבארו (Manambaro), שליד הכפר הגדול אמבוסארי (Ambosary)

שמורת ברנטי

שלוש שעות חלפו ביעף בנוף מרשים להפליא; פיסי ואנושי. והגענו לאחר נסיעה רבת חוויות, אל שמורת ברנטי (Berenty), כ-90  ק"מ ממערב לפורט דופין, כל מטר היה חוויה פוטוגנית ומרטיטה. אפריקה, מלאה דלות, עליבות ושופעת יופי.

זוהי שמורה פרטית קטנה; אזור קטן שנותר לפליטה מהכשרת קרקע, שנעשתה לצורך שתילת מטעים נרחבים של אגבה לצורך ייצור חבלים, על ידי משפחת Heaulme הצרפתית, עוד בעידן הקולוניאלי. בשמורה כ-2,500 דונם של יער קוצני וכן יערות רחבי עלים של טמרינד (Tamarind), לאורכו של נהר Mandrare. בשמורה חיים ששה מינים של למורים, ונמצאת בו המושבה הגדולה ביותר במדגסקר של עטלפי פירות.

בלב השמורה, לודג' מרהיב. לא מפונפן, אבל אקולוגי לחלוטין. סביב הביתנים, עצים לרוב. אל הלודג' מובילה שדרה של Aloe Vahombe, שהן סוקולנטיים בשרניים וקוצניים. עיקרה של השמורה היא יער של עצים קוצניים, האנדמיים למדגסקר. רבים מהם גבוהים, השולחים זרועות ירוקות ומכיוון שכך, הם מכונים "עצי התמנון". מין אחר הוא עב גזע (Pachypodium), שלו  גזע קוצני, מעובה במרכזו; דמוי בקבוק. מרשים מאד הוא המורינגה (Moringa) – עץ בעל גזע גדול, בוהק, שמזכיר בצורתו "באובב" ומכונה "דמוי באובב". מקליפתו של ה-Katrafay, מכינים תרופות ומשחות ולעץ המור (Comiphora), מסדרת הבושמיים, קליפה מתקלפת והוא מכונה בפיהם "עץ קלופי העור", שהוא כינוי לאירופאים. ל-Kalanchoe, ששמו בעברית נִיצָנִית. זהו סוג של צמחים קירחים ובשרניים במשפחת הטבוריתיים. הסוג מונה הכולל 171 מינים (ניצנית אדומה נמכרת בישראל כצמח נוי). הלמורים אוכלים את העלים הבשרניים, המספקים להם את הנוזלים שהם זקוקים להם. בחצר הלודג' גדלים עצי ענק של תמרינד, שהגיע מהודו והתפשט במדגסקר. המדריך המקומי, בנואה, שעובד בשמורה כבר 32 שנה, מכיר על צמח, את שמו המקומי, האנגלי והמדעי. מחוץ לשמורה גדלים שטחים גדולים של אגבות, שהובאו ממקסיקו, יחד עם סוקולנטים אחרים.

שמורת ברנטי

באובב בשדה אגבות

אנשי הקוצים

במטעים עובדים בני האנטנדרורי (Antandroy), המכונים גם "אנשי הקוצים" וחיים באזור הקשוח הזה, כבר מאות שנים. (בפתח השמורה יש גם מוזיאון קטן ונחמד וחשוב להבנת תרבותם). הם ידועים במנהגי הלוויה הייחודיים להם, וכמו במקרה של נוהגי לוויה בשבטים אחרים, מזכירים את שורשיהם האוסטרונזים. כאשר אדם מת, מניחים אותו בסרקופג ומאפשרים לשכנים ולמכרים להגיע ולהפגין את אבלם. חלקם שוכבים על הרצפה, מכורבלים בתנוחת עובר ומייבבים. לאחר שמאפשרים לקרובים להגיע ולסכם על סידורי הלוויה, שוברים את קיר הבקתה ומוציאם את הסרקופג דרכו. לאחר הקבורה, שוחטים את עדר הזבו שהיה שייך למת ומאכילים בבשרם את האבלים. האט האחרון הוא שריפת הבקתה של המת, על רכושו. סמל להתנתקות מעולמו של המת ופתיחה בחיים חדשים.

ברגע שהגענו ללודג', קיבלו את פנינו חבורה גדולה של "למור קטה" (Lemur Catta), בעלי זנב המזדקר כדגל, הנקראים גם "למור זנב-הטבעת". הוא מין דגל של מדגסקר, עקב פרסומו בסרטים ומראהו הייחודי. אורכו (כולל הזנב) מטר אחד. צבעו אפור ולו טבעות שחורות סביב העיניים וקצה החרטום שחור אף הוא. סימן ההיכר שלו הוא הזנב, שלו טבעות שחורות ולבנות לסירוגין. הכפות המחוספסות שלו מסייעות לו בטיפוס על הסלעים. פעיל ביום וניזון מפירות. למור זה  שוכן הרים סלעיים ולא מיוערים. זהו מין הלמורים שמבלה הכי הרבה זמן על הקרקע, בחיפוש אחר פירות ועלים ובהתרועעות בחברה. הם סקרנים מאד ואינם מהססים להתקרב לבני אדם. למורי הקטע הפגנו מולנו "תצוגת תכלית". ראשית הופיע אחד, זנבו מונף אל על כדגל, מרחרח באוויר ומביט בנו בסקרנות. אחריו הופיע עוד אחד, פחות זהיר, עוד שנים, ארבעה, שמונה, להקה של למורים.

התחלנו לשוטט בחצר הלודג', כשמכול עבר ראינו את הסיפאקות (Sifaka Propitecus). מידתם 45-55 ס"מ והם סוג של למורים. אורך זנבם כאורך הגוף. הצבע שונה ומגוון: לבן, חום, זהוב וכדומה. הפנים עירומים ושחורים. הם מזנקים מעץ לעץ, למרחק של 8 מ' יותר. דומה שהם עפים במהירות. אולם, על הקרקע, אינם מהירים יחסית והם הם מתקדמים בקפיצות ובקומה זקופה; כאילו רוקדים ברוב חן. זו חיה יומית, אך הם נחים בשעות החמות של היום. מזונם: עלים, פרחים ופירות. הם נוהגים לישון על העצים ומתעוררים בשעת בקר מאוחרת יחסית.

הסיפאקות לא חדלו מלזלול את העלים הירוקים של הצמחים, כאילו לועגים לקוצים. לכמה מהן גורים הצמודים לחזה ולאחרות, גורים מבוגרים יותר, שישבו על הגב, דבר שלא הפריע להן לזנק למרחוק, עד שנדמה כאילו הם עפים. להבדיל מהלמורים האחרים, היכולים להתהפך באוויר כשהם נופים, ולנחות על רגליהם, כמו חתולים. נפילה של סיפאקה, מענף גבוה,  היא קטלנית עבורה. הם קיפצו ממש מולנו. כמעט "הושט היד וגע בם". אכן, שמירה של עשרות שנים גרמה לכך שהם אינם חוששים להתקרב לבני אדם, כך ניתן היה להתבונן בהם מקרוב. אך כאן, להבדיל משמורת פלריום (Palmerium) שבמערב, לא מאכילים אותם ולא גורמים להם לקפץ על כתפי המטיילים, כאילו היו חיות בית.

בראש אחד העצים, ראינו דיה צהובת מקור, במזלג ענפים מוצל, ראינו שני למורי ספורט, הממתינים בשקט, מוסווים, ממתינים ללילה. בין ענפי עץ מתבונן בנו ינשוף. גבותיו הקודרות משוות לו מראה של זקן זעוף. במקום אחר, בין ענפי החלבלוב גילינו צמד למורים עכבריים זעירים.

עם רדת החשיכה, יצאנו לסיור לילה, מצוידים בפנסים. הסיפאקות נמו על ראשי העצים, כשעיניהם הגדולות, זוהרות כפנסים. בנואה הפגין את המיומנויות המופלאות שלו, כשידע למצוא את בעלי החיים, גם כשהם מוסווים. ליווה אותו ריינג'ר מקומי, חמוש בגרזן, כדי להרתיע ציידים. בזכותם ראינו את למור הספורט, כשהוא נחבא בין ענפי העץ. במקום אחר ראינו ינשוף, האורב לגורי הלמורים ואת הלמור העכברי (Gray Mouth Lemur). זהו הקטן שבקיפופים ובכל הפרימטים בכלל. גודלו כעכבר. אורך הגוף 13 ס"מ וזנבו 15 ס"מ. צבעו אפור או חום אדמדם, בהתאם לסביבה. הפרווה צמירה, הראש מעוגל והחרטום מחודד. העיניים גדולות והאוזניים דקות. שוכן עצים מושלם. פעיל בלילה. ביום ישן בנקרות עצים. בחורף הוא אוגר שומן בבסיס זנבו ואת עונת היובש בקיץ מבלה בשינה, תוך הורדת חום הגוף – שינה הדומה לשנת חורף (Hibernation) אצל חיות צפוניות. מזונו בעיקר חרקים, אך גם פירות ועלים. בונה לו קן בראש עץ, כמו ציפור.

בבקר המחרת, ראינו את היער מתעורר. את הסיפאקות מתעוררות ומרקדות, את הלמור החום,  המסתווה להפליא, זיקיות ועופות ממינים שונים. שוטטנו ביער המכושף וצפינו בלוכדי זבובים (Gly catcher), שרקרקים ועופות קואה (Koa). על ראשי העצים נראו עופות דורסים, כגון איה זרונית, או עקב. בשמים חגו דיות. בחצר הלודג', הפגינו הסיפאקות את הריקוד המפורסם שלהם, חינני להפליא. כנראה שהדבר שגורם לאמפטיה שלנו לבעלי חיים, הוא בעיקר התנהגותם ה"אנושית" כביכול. אחר הצהרים, נסענו לראות את עצי הבאובב המפורסמים, שבגלל קדושתם לא נכרתו והם בולטים מתוך מטעי האגבה. ילדים מקומיים, עם עדריהם הצטופפו סביבנו בסקרנות, כשהם מנסים ללכוד ת תשומת לבנו, על ידי רכיבה על הכבשים או הפרות. לקראת שקיעה, השמים הצטבעו בכתום, דבר שהעניק לעצים מראה מכושף. בבקר המחרת, בקצה היער היובשני למחצה (להבדיל מהיער הקוצני), הגענו לנחל, שם נראו בני שבט האנטנדרורי (Antandroy), יושבים בפתח בקתותיהם, לבושים בבגדים צבעוניים. לכול בקתה יש שלוש דלתות. אחת מיועדת לאב, אחרת לא ואחרת לילדים. האב ישן על מיטה והייתר, על הרצפה.

ילדים קטנים ורזים הוליכו זבו (פר מגובנן), כשהוא רתום לעגלה אל תוך הנחל הרדוד והעמיסו עליה מכלי מים, נערה בעלת שדי בוסר חשופים, כיבסה את בגדיה, ילדות קטנות ירדו ועלו כשכדים על ראשיהם. ריינג'רים חמושים בגרזינים ישבו באפס מעשה ובהו בנוף. ישבנו מעל גדת הנחל, מתבוננים בעצים הגבוהים, מנסים להנציח כמה שיותר מראות. השלווה הזאת נספגת.

למור. בשמורת ברנטי חיים ששה מינים של למורים, ונמצאת בו המושבה הגדולה ביותר במדגסקר של עטלפי פירות

למור עכברי

למור ספורט

למור זנב הטבעת

סיפאקה

זבו – בקר מגובנן

בין ענפי עץ מתבונן בנו ינשוף. גבותיו הקודרות משוות לו מראה של זקן זעוף

מקבץ האגמים המתוקים

החזרה לפורטו דופין, לא היתה רק אילוץ, אלא הזדמנות נוספת, לנוסע בדרך היפה ביותר שחווינו במדגסקר וליהנות שוב מהפעילות האנושית, הפעם בשעת בוקר, ממזג אוויר מעונן ואור נוח יותר לצילומים. חלפנו שם שלשום, והתרשמנו משפע הצבעים ומהפעילות השוקקת. היום, חלפנו שם שוב והפעם ביום שוק. לעומתו, הפעילות של יום רגיל, נראתה כשביתה איטלקית. גבב של רוכלים מציעים לעוברים ושבים שלל של פירות וירקות. מיניבוס עמוס אנשים עצר, המוני אדם נדחקו את החלונות, כשהם מנסים למכור לנוסעים הדחוקים בו, אנונה, בננות, קסבה מבושלת, דגי נהר מטוגנים בשמן עמוק ושלל מאכלים. השוק מלא בהמולה פטפטנית של רוכלים ודוכני באסטות עמוסי סמבוסות מטוגנות ובטטות מבושלות. אלה נאבקו ביניהם על שטר בלוי של ה-500ARI – חצי שקל לערך. הכול צבעוני, רוחש, מרהיב, מבלבל את העיניים, בשלל צבעים טכניקולור. השוק רחש כמו כוורת של נמלים עמלניות, צבועות בגוונים כמעט פסיכודאליים

למחרת, יצאנו מהמלון המאוד סימפטי שבפורט דופין. נסענו לאגם לניארו (Lac Lanirano),  המוקף הרים ועתיר צמחיה ושטנו במקבץ של אגמים מתוקים, המחוברים ביניהם ברשת של תעלות. מקור המים הוא בנהרות הנשפכים אל הים מן ההרים הסמוכים. כמות המשקעים היורדת באזור היא גבוהה ביותר, בשל מיקומו של האזור בדרום מדגסקר וחשיפתו לציקלונים

תכופים. בתעלות קסומות בהם גדלו שיחים גבוהים מתוך המים, כשרק ראשיהם מציצים למעלה. בתעלות גדלים לרוב צמחי אוזן הפיל, הנראים כשיחים או עצים של ממש, שושן מים (Crynum), פנדנוס (Pandanus, דקל הנוסעים (Ravenala madagascariensis), שענפיו פרושים כמניפה, סמר ועוד. על גדות האגם גדלים עצי ניאאולי (Niaouli) ממשפחת ההדסיים, שמעליהם דמויי האקליפטוס, מייצרים שמן ארומתרפי. המים הכהים חלקים כמראה ובבואות הצמחים משתקפות בהם. לרגע דומה והתם תלויים במהופך. רק שובל הסירה, קוטע לרגע את המראה בפס לבן שנמוג חיש קל.

יש גם תנינים באגם. אנו נזהרים בהכנסת הידיים למים. פה ושם בקתת עץ, נשים כובסות במים, סירות קאנו צרות וארוכות (Pirogue) ובהן דייגים. מעת לעת הגיחו סירות של דייגים שחתרו בשלווה, או במרץ. איש איש ומזגו. איש איש ואילוציו. כמה מה סורקים את קרקעית האגם ברשתות.  באחת מהן אמא וארבעה ילדים והיא חותרת במשוט עץ ארוך. שלווה עילאית. הצמחים יוצרים במים רחובות וסמטאות ואנחנו עוברים ביניהם, נושמים את ההוד.

האגם התחבר לערוץ, לאורכו נראו בקתות ולצידם בני אדם, מתקנים סירות, מכבסים, או מתבוננים בנו בסקרנות. השייט הוביל אותנו לאורך המנגרובים, בים הפתוח, עד שהגענו לרצועה חולית בין מפרץ לוקרו (Lokaro), שטנו לערוצים דקים, שאנשים פסעו בתוכם. חלקם נשאו משאות כבדים, חלקם החזיקו בזרועותיהם ילדים קטנים. על החוף, עגנו המון סירות קאנו צרות מעץ, סירות אחרות עושות את דרכן מהים עם שלל היום: דגים גדולים (וקטנים, חסילונים ולובסטרים.

השייט הוביל אותנו לאורך המנגרובים, בים הפתוח, עד שהגענו לרצועה חולית ליד מפרץ לוקרו (Lokaro)

קאנו

"טאבו" מקומיים

סביב הקאנו, המשמש ככלי תחבורה ופרנסה כאחד, יש כמה וכמה "טאבו": למשל, לאישה אסור לבנות סירה. מותר לה רק לשוט בה. בזמן בניית הסירה, אסור לקיים יחסי מין. לילה לפני שכורתים את העץ שממנו יבנו את הסירה, יש להניח עליו את הגרזן, ללכת לישון ולהמתין שהרוחות יודיעו בחלום אם אפשר להמשיך. אם לא הופיע שום חלום, מותר להמשיך, ובכל מקרה את הכריתה מבצעים רק בשעות הבוקר.

לנשים בהיריון אסור לאכול ג'ינג'ר או למור, כי אז אצבעות התינוק יהיו קצרות. אסור להן גם לגעת בזיקית, כי אז התינוק ייוולד מכוער. אסור למכור דגים במהלך הדייג, רק אחרי שעמל הדייג הסתיים. אסור לנשים הרות לאכול צלופחים, אסור לתאר תינוק כ"מכוער" אלה שמפרים את הטאבו (Ota Fady), מוקצים כ"לא נקיים" (Maloto) ומסכנים את יציבות הקהילה.

לצד הרצינות שבה מתייחסים המקומיים לטאבו, הם גם מוכנים להתגמש ולהתאים את האמונות שלהם לרצונו של השמאן המקומי, שיכול לבטל טאבו או להוסיף טאבו חדש כראות עיניו.

אנשים, מקומות ופעולות, עלולים להיות מושא לטאבו. הטאבו מוכתבים על ידי כוחות עליונים והם קשורים במיוחד לפולחן האבות המלגשי. יש טאבו כלל מדגסקריים ויש המוגבלים לאזורי כפרים או משפחה בודדת.

הפאדי הוא חלק אינטגראלי מהתרבות המלגשית ותופש חלק חשוב בחיי הקהילה. לדוגמה, אין להצביע באצבעות על מקומות קדושים כקברים, יש לעשות זאת באגרוף קמוץ. אסור לנשים בהיריון לשיר או לשבת בפתח הבית – פן תפיל את ולדה. אסור לאשה להתייפות בהעדר הבעל, אסור לה לשפוך מים מחוץ לחושה – זהו פאדי. המעבר על האיסור , יגרום לכך  שהבעל יכשל בדיג.

כל מבט הוא סצנה פוטוגנית. כל פינה היא "לוקיישן" בפי הצלמים. הגענו לכפר דייגים בשם Evatra, שבקתותיו הקטנות בנויות כולן (העמודים, הקירות הגג) מהגזעים והעלים של עצי הדקל שבסביבה. בפתח כל בקתה התגודד נשים וילדים שעסקו בפעילויות שונות, החל מהתקנת רשתות דייגים, דרך קילוף קסבה ועד לפליית כינים. שלא כמו בכפרים אחרים, הילדים קפצו לתוך התמונה, בכול פעם שמישהו אחז במצלמה. חפצים לגעת בנצח. להתבונן בסיפוק בתמונה. כמובן שאינם שוכחים לבקש "מתנה" (Cadeau).

יצאנו לטיול רגלי, כשהמוני ילדים מכול הגילים מלווים אותנו, יחפים, עירומים למחצה. פסענו בין בולדרים גדולים של גרניט, התפעלנו מהעוצמה של סלעי השחם, טיפסנו לפסגתו של הר נמוך, כדי לצפות במפרצים הנושקים זה לזה, לייתר דיוק, אגם מצד אחד והאוקיינוס מצד שני וביניהם רק רצועת חולית צהבהבה. הרי הסלעים עוטרים את האגם, ויוצרים לנוף חצי מסגרת נהדרת. התבוננו בגלים שהשתברו על הסלעים התנפצו בסילוני מים ולא ידענו את נפשנו מרוב יופי, גלשני בנוף רב עצמה של סלעי גרניט, אל מפרץ שקט, שצבעו כחול עז. שם המתינה לנו  קבוצת ילדות שהציעו למכירה אלמוגים וצדפים שנמשו מן הים, מרביתם הם חילזון ימי, המכונה "פי הכושי" (Cypraea), אשר היו פעם מטבע עובר לסוחר. המפרץ החולי והמים השקטים, הם מקום מזמין לשחות, למרות הקור.

שוב טיפוס, שוב תצפית, חזרה לכפר הדייגים, לסעוד ארוחת פיקניק, מאוכזבים משהו שבגלל הרוח העזה, הדייגים לא יצאו על הים וכדאי לנו להיפרד מחלופותינו על לובסטרים צלויים על גחלים. משם, בשיט שחלף כהרף עין, חזרה לפורט דופין. פרידה מהחלום.

Evatra

זיקית

——-

ד"ר גילי חסקין: יליד כפר ביל"ו (1957); בוגר החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת בית ברל, מורה דרך מוסמך ובעל תואר דוקטור מטעם החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שהגיש עוסקת ב'טוהר-הנשק', באתוס, במיתוס ובמציאות, בתקופה שבין ראשית ההתיישבות הציונית ועד להקמת המדינה.

הפוסט מדגסקר – סיור מקיף 3: הדרום הצחיח הופיע ראשון במסע אחר

• סיור מקיף במדגסקר 1: מטאנה הבירה מערבה
• סיור מקיף במדגסקר 3: הדרום הצחיח
• מדריך מסע אחר למדגסקר
• מדגסקר: מידע שימושי

המין השימושי ביותר הוא שנף שטוח העלים (Vanilla planifolia), שמקורו במקסיקו. ממנו מפיקים את השנף המסחרי. הפרחים הרבים (20 ויותר) ערוכים בגושים הם גדולים וצבעם צהוב. עלי העטיף הם דמויי אזמל, פרט לשפית, שהיא דמוית חצוצרה. הווניל נחשב כיום לתבלין השני בערכו בעולם, אחרי הזעפרן, ומחירו לקילוגרם עומד על כ-4,000 שקלים חדשים.

בשנת 1985 השיקה חברת 'קוקה קולה' טעם חדש, שבו לא היה שימוש בתמצית וניל. בעקבות כך קרסה כלכלת מדגסקר, שהתאוששה מהמשבר רק כאשר הטעם החדש נכשל, והווניל הוחזר לשימוש, כחלק מרכיבי המשקה.

באוויר נישא ריח מתקתק. נדמה לי שאני מזהה בו תערובת משכרת של וניל, ציפורן וקינמון. בושם היסמין ופרחי ילנג-ילנג (קננגה ריחנית) העדינים, ממלא אף הוא את הגבעות סביב. אלו פרחים צהובים, מהם מפיקים שמן ארומתרפי, המשמש להגברת היצר המיני ולהרגעה.

פרח צמח הווניל – שנף. (שאטרסטוק)

לאורך הדרך, בשדות ובשווקים, נראים ילדים רבים, בגיל בית ספר. על פי החוק, החינוך הוא חובה עד גיל 14, אך למעלה שליש מהאוכלוסייה אינה הולכת לבית הספר. הן משום שאין די בתי ספר בנמצא, וגם כשיש, ההורים מעדיפים שהילדים הצעירים, יסייעו בפרנסת המשפחה ויעבדו במטעים, בשדות ובדיג. בהיעדר הזדמנויות להתפתחות מקצועית, סבורים הורים רבים, כי בית הספר הוא בזבוז זמן, מכיוון שהילדים ממילא יעסקו בחקלאות, מקור הפרנסה העיקרי באי. גם מורים הם מצרך נדיר באי, וכשכבר מגיע מורה לכפר, הוא יודע שחלק ניכר משכרו לא ישולם בכסף אלא בתוצרת מקומית – תרנגולות, עיזים ותוצרת חקלאית. בלי השכלה, ללא אופק תעסוקתי ועם שלטון שטובת התושבים והאי נמצאת אינה בראש סדר העדיפויות שלו, נוצר מעגל עוועים, שעלול לדרדר את אחד המקומות הנדירים והיפים בעולם, אל פי פחת.

סעדנו ארוחת פיקניק לגדת נחל, מתבוננים בירק ובציפורים. עצרנו לביקור בשוק צבעוני, ובו, בנוסף למוצרים הנמכרים בדרך כלל, ראינו את הקובה (Koba), מאכל מקומי המוכן מבלילה של קמח אורז, דבש, בטנים ובננה, המאודה במשך 3-7 ימים.

הפאונה של מדגסקר

הפאונה של מדגסקר מיוחדת ומגוונת מאוד יחסית לשאר העולם, ומכילה מינים אנדמיים רבים; כ- 99% מבין 300 מיני הדו-חיים שבאי, ניתן למצוא אך ורק בקרבת מקווי המים של מדגסקר. רובם ככולם שייכים לסדרת הצפרדעיים (Anura) ובהם 11 מינים של צפרדעים קטנות מהסוג היפרוליי (Hyperoliidae), הדומים מאוד לאילנית שלנו.

314 מתוך 346 מינים של זוחלים אנדמיים לאי, בהם ארבעה מינים של נחשי חנק גדולים מהסוג בואה (Boidae), המוכר גם בדרום אמריקה ו–75 (!) מינים של זעמנים (Colubridae). אין במדגסקר ולו מין אחד של נחשים ארסיים מובהקים (בעלי בלוטות ארס ושני ניבים בקדמת הלסת, המשמשים להכשה). 209 מבין 283 מיני היונקים, המאכלסים את האי – נמצאים רק בתחומי מדגסקר (אף כי זהו מגוון מינים נמוך יחסית לזה, המצוי ביבשת השכנה). המפורסמים שבהם הם כמובן הלמורים (Lemuridae), אך לצדם גם מגוון מיני הטנרקים (Tenrecinae), מין יונק שנראה כהכלאה בין קיפוד לחדף  ועטלפים שונים, המוכרים פחות. כך גם מיני הטורפים, שמקורם באי (להבדיל מאילו שהובאו על ידי האדם, כמו חתול הבית והנמיה המצויה) ובהם הפוסה ((Cryptoprocta ferox, המסתורית. כמעט כל הזוחלים והדו-חיים שבמדגסקר, בנוסף למחצית מהציפורים וכל הלמורים הם מינים אנדמיים לאי. מה שנכון לגבי הפאונה, נכון לא פחות לגבי הפלורה, שהיא מאד עשירה וייחודית.

יש הרואים במדגסקר אזור עצמאי – האזור המלגשי (Madagascan Region), בזכותם של למעלה מ-200 סוגים. 12,000 מיני צמחים ומספר לא ידוע של מיני פטריות ואצות. 83% מהצמחים הם אנדמיים. במדגסקר חיים כ-900 מינים של סחלבים באי. 85% מהם אנדמיים. גדלים בה 200 מיני דקליים. שיעור האנדמיות הגבוה, נובע מהבידוד הארוך של מדגסקר, בעקבות ההתפצלות של האי, קודם מיבשת אפריקה ואחר כך מהיבשת ההודית, לפני 150-160 מיליון שנה ו-84-91 מיליון שנה, בהתאמה. מעט צמחים נותרו מהפלורה של יבשת העל גונדוונה (Gondwana) – למשל השיטים. אולם רוב הצמחים הקיימים, הגיעו בצורת של פיזור (dispersal), על גבי "רפסודות" של עצים, לאחר שהיבשות התפצלו מייבשת העל.

הבידוד הוא תוצאה של בידוד של כ-70 מיליון שנה משאר העולם. האי תואר כ"יקום מקביל" בגלל הייחודיות והנדירות של חלק רב מהצמחים ובעלי החי שלו. אי כה גדול וכה מגוון, עד שזכה לכינוי "הייבשת השמינית". את נפלאות הטבע של מדגסקר, אפשר לראות בחמישים פארקים לאומיים, הפזורים ברחבי המדינה.

חנק מסוג בואה

לפני הגעת בני אדם לאי, לפני 2,000 שנה, חיו בו מגוון עצום של חיות גדולות ומיוחדות, שמקורן באבות משותפים עם חיות רבות מאפריקה. גומחות אקולוגיות רבות מולאו על ידי בעלי חיים שאינם מצויים באף מקום אחר, כחלק מתהליך של אבולוציה מתכנסת. עם זאת, לאחר הגעת בני האדם לאי, רבים מהמינים נכחדו, ובעיקר הגדולים שבהם (מגהפאונה), כמו "למור העצלן", משקלו הגיע ל-250 ק"ג וציפור הפיל, שגובהה היה 3 מ' ומשקלה הגיע ל-400 ק"ג. למרות זאת, ולמרות בירוא יערות נרחב, האי מדגסקר עדיין מכיל מגוון עצום של בעלי חיים..

חוות הזוחלים Marozezo, היא הזדמנות טובה, לחוות כמה מהיצורים המופלאים שגדלים במדגסקר. החווה טובלת בירק וזרועת פרחים צבעוניים, שרובם הגיעו מהיבשת האפריקאית וחלקן הובאו ממרחקים. המגוון הרחב של מיני הזוחלים, מקורו במספר מינים מועט שהגיעו לאי, לפני התפצלותו מייבשת העל גונדוונה. זיקיות מרובות מאוד חיות באי, כאשר כחצי מסך כל מיני הזיקיות בעולם (150) אנדמיות למדגסקר. למרות מספרם הרב של מיני הזיקיות במדגסקר, הוכח לאחרונה, שמקורן הוא דווקא ביבשת אפריקה.

הזיקית המצויה מתאימה את צבעיה לאלו של הסביבה, עד שהמונח "זיקית" הפך לשם נרדף לאדם המשנה את דעותיו תדיר. כך גם הסוג זיקית מדגסקר (שם מדעי: Calumma), שהמינים שלו אנדמיים למדגסקר וחיים על ענפי העצים ביער. הן יכולות להסתוות במהירות, תוך החלפת צבעים ולטפס בשקט, מבלי להיראות הן לטורפים והן לטרפם. אולם זיקיות רבות במדגסקר, אינן מסתוות, אלא דווקא מתהדרות בצבעים מרשימים, בעיקר הזכרים, שנוהגים להרשים את הנקבות, בצבעים עזים, בהתאם ל"עקרון ההכבדה". בין הייתר ראינו את זיקית הכּוֹמֶר (Parson's chameleona ), שמגיעה לאורך של 65 ס"מ, זיקית זו היא בעלת עטרה גדולה ומגושמת המזכירה ברדס של כומר, מה שנתן לה את שמה. במדגסקר התפתחו כמה בעלי חיים גדולים בהרבה מקרוביהם שחיים ביבשה, תופעה שנקראת "ענקות איים" (Insular Gigantism). אחד מהם היה צָב פִּילִי, שקרוביו חיים באיי גלפאגוס (שצורת השריון שלו, העניקה לאיים אלו את שמם).

צב מלגשי

כמו כן, ראינו זיקונית ננסית (Leaf Chameleon) שאורכה 30 מ"מ; קטנה מגפרור. היא גם הזוחל הקטן ביותר בעולם היום. היא חיה בין העלים ביערות באי מדגסקר. הזיקונית היא יצור המתחפר בפסולת העלים, בחיפוש אחר זבובים, נמלים וטרף דומה והיא גם יכולה לטפס על העצים. בלילות הן ישנות על העצים, כדי להקטין סיכויי טריפה שונים מצד עופות דורסים. הן עלולות להיות בסיכון, בגלל כריתת יער הגשם. אלו הקטנים שבסדרת הלטאות. דוגמא לגמדות איים.

זו תופעה ביולוגית שבה גודלם של בעלי חיים, שמשתכנים באי מבודד קטן באופן משמעותי, לעומת בעלי חיים קרובים אחרים החיים באזור יבשתי. אלו אספקטים שונים ודומים של  "חוק פוסטר" (Foster's rule), המכונה גם "חוק האי". זהו עיקרון בביולוגיה אבולוציונית, קובע כי  בני המין קטנים או גדלים, בהתאם למשאבים הזמינים בסביבה.

זיקית הפנתר

זיקית הכומר

שממית זנב העלה

ההתקוממות המלגשית

החודשים מאי –ספטמבר, הם העונה היבשה במדגסקר. בעונת הגשמים, אוקטובר – אפריל, יורדים גשמי זעף והאדמה נשטפת. השטח מסביב חשוף כמעט לחלוטין. הקרקע הטרופית ענייה במינרלים, יערות הגשם יוצרים את הרקבובית והמינרלים הדרושים להתפתחות עולם הצומח והחי. עם הכריתה, היער נעלם ויחד אתו גם שכבת הקרקע. מאחר ואין תודעת דישון וגם לא כסף, הקרקע היא מאד דלה ומספיקה, בקושי לגידול עשב למרעה. חידוש היערות כולל בעיקר נטיעת עצי אקליפטוס ואורן ושהם לא תמיד מתאימים לטבע המקומי. הנהרות אדומים בשל האלומיניום, שהרכיב את אדמת הלטריט (laterite) של היער הטרופי. מדגסקר, המכונה "האי הירוק הגדול", הופך להיות, יותר ויותר, "האי האדום". המערכת הטבעית נעלמה מ-90% מן השטח. בין השנים – 1945-1995, כמעט 90% מן היער הטבעי נהרס מכריתה ומשריפות. בשנת 2006 הוכרז בדרבן שבדרום אפריקה, שכל החוף המזרחי של מדגסקר והיערות שבו הם אתר מורשת עולמית המוגן על ידי אונסק"ו.

בדרך עוברים מחצבות, בהן מונחים גושי גרניט ענקיים, בצורת קוביות. טוחנים את סלעי הגרניט, כדי להפיק את הזהב המצוי בהן. במדגסקר חוצבים אבני חן. לא ברור אם התמורה מהן, אכן מגיעה למקומות הנכונים.

עצרנו בעיר מוראמנגה (Moramanga), שם, התפרשו הדוכנים, לאורך הכביש, מתחת לעצי Mantalia Madagascarian tree, עץ בעל נוף רחב, המכונה "עץ הגירושים". כאשר גבר מלגשי רוצה להתגרש מאשתו, הוא מניח על הכרית, ענף של עץ זה.

Moramanga

עץ הגירושים

העיר התפרסמה הודות למהומות שפרצו שכונו לימים, "ההתקוממות המלגשית". היה זה מרד נגד השלטון הצרפתי במדגסקר: ב-29 במארס 1947 יצאו לאומנים מלגשים, חמושים בעיקר בחניתות, בהתקפות פתע מתואמות, נגד בסיסים צבאיים ומטעים בבעלות צרפתית בחלק המזרחי של האי. ההתקוממות אומצה גם על ידי תושבי הדרום והתפשטה לרמות המרכזיות ולעיר הבירה של אנטננריבו,

במאי 1947 החלו הצרפתים להתמודד עם המהומות. השלטונות הקולוניאליים ביקשו להילחם הן בחזית הפיזית והן בחזית הפסיכולוגית, על ידי הטלת מורא. הם עסקו במגוון טקטיקות של טרור, שנועדו לדכא את האוכלוסייה. הכוח הצבאי הצרפתי ביצע הוצאות להורג המוניות, הפעילו עינויים ולא בחלו במעשי אונס, הצתת כפרים שלמים, ענישה קולקטיבית ומעשי זוועה אחרים, כגון השלכת אסירים חיים ממטוס (טיסות מוות)

הדיכוי האלים של המרד, הותיר צלקות עמוקות בחברה המלגשית. שדירה חברתית של מנהיגים ומנהלים נמחקה למעשה, דבר שיצר אתגרים למדינה, כשהגיעה לעצמאות ב-1960.

הפארק הלאומי אנדסיבה-מנטדיה

העיירה אנדסיבה (Andasibe), נראית כאילו לקוחה מעולם אחר. רחוב ארוך שמשני צידיו מבני עץ ישנים ומאחוריהם שטחים חקלאיים. פסענו לאורך הרחוב, התבוננו במבנים ובפרצופים הסקרניים קנינו מעט פירות וחטיפים, בעיקר כדי ליצור קשר עם המקומיים. פה ושם צצו בתים מודרניים, בנויים לבלוקים. זו רק שאלה של זמן, עד שהמודרניזציה תחסל את המקום הייחודי הזה.

אנדסיבה (Andasibe)

משם, נסענו בג'יפים, בדרך לא קלה, אל הפארק הלאומי אנדסיבה-מנטדיה (Parc National d'Andasibe Mantadia), שהוא יער גשם טרופי שמור, ובו מגוון רב מאד של צמחים. עצים גבוהים, שיחים, מטפסים לרוב, שרכים, אפיפיטים ופטריות. חופת היער היא משכן  לשפע של חיים: לֶמוּרִים, זיקיות, לטאות ודו-חיים מרהיבים בצבעוניותם.

מעת לעת נראו ציפורים ביישניות. המקום מעיד על המגוון הביולוגי יוצא הדופן וליופי הטבעי הכובש של האי. הלכנו בשבילים צרים, דרכנו על השורשים, שרובם פרוסים על פני הקרקע, משום שמרבית ההמוס, חומרי המזון ביער הגשם, נמצאים בעצם על הקרקע. פילסנו את דרכנו בין הליאנות, שורשי האוויר ששלחו העצים וחלקם היכו שורשים בקרקע. צועדים בתוך הירוק האינסופי של הצמחייה הסבוכה. מסירים מדרכנו שרכים, עלים קוצניים הדוקרים כמחטים, מרימים רגליים כדי שלא להיתקל בשורשי העצים המרשתים את השבילים הצרים, שואפים את ריחו הטחוב של היער, נעצרים ליד זיקית צמודה לגזע עץ, מרימים ראש אל ציפור מזדמנת,

ובעיקר, מקפידים לשמור על שקט, לבל נבריח את בעלי החיים וכדי שנקשיב לקולות היער. התבוננו בסביבה בשבע עיניים, מחפשים ציפורים בין ענפי העצים. מבחינים בשְׂמָמִית מָלָגָשִׁית, שצבעה ירוק-אדום קופאת בתנועתה על גזע העץ, או בזיקית שזנבה הלופתני כרוך סביב ענף. כול עכביש קטן וכול לטאה או ציפור, הופכים בעינינו למרכז העולם.

אחת האטרקציות, מיני רבות היא חדקונית הג'ירף, חיפושית יפהפייה קטנה ואדומת גוף , עם צוואר ארוך ביותר ובקצהו ראש זעיר. "צווארה" הכחול-כהה והארוך נד מצד לצד, והוא שהקנה לה את שמה. הצוואר הארוך של הזכר, הופך את החיפושית ללא יציבה. הוא משתמשת בצווארו, בקרב נגד זכר אחר, בדומה לג'ירפות והנקבה מזדווגת עם המנצח.

הפארק הוא ביתם של מיני הלמור רבים, בעיקר למור חום מצוי ולמור שחור-לבן. ה"תושב" האטרקטיבי ביותר הוא האינדרי ( Indri indri), ששאגותיו, או לייתר דיוק שירתו, נשמעת מכול עבר.

זהו סוג של למור, שאורך גופו מגיע ל-90 ס"מ. משקלו  כמשקל כלב קטן, והוא מזכיר בצורתו, הכלאה בין חתול לקואלה. אין לו זנב והוא מהלך על האדמה, רק על רגליו האחוריות. צבעו על פי רוב  מגוון: שחור, חום ולבן. פרוותו משיית, כל האצבעות ארוכות והאגודלים עבים. זו התאמה לטיפוס. שוכן עצים מוחלט (ארבולי). ניזון מעלים.

קולותיהם הצווחניים של האינדירים מזכירים לאחדים, קול של אוויר המשתחרר בבת אחת מהבלון שבו היה כלוא. לדעת אחרים, הם משמעים קולות כשל אדם. תפקיד ה"שירה" הוא להכריז ולסמן טריטוריה, בדומה לאגנים באמריקה הטרופית. אם כי , יתכן שהשירה משמשת גם לקשר בין הפרטים, בעיקר חיזור.

לפתע נשמעה תרועה רמה ואנחנו נעצרנו כדי להקשיב לקול המוזר. אינדרי (Indri Indri), למור (Lemur) בעל זנב קצר, השוכן גבוה על צמרות העצים, פצח בשירת הבוקר שלו. מעץ אחר ענה לו למור נוסף והם מפגינים דואט מרשים. דומה וקולותיהם עולים ויורדים בסולמות שונים. ללמורים יש חוש קצב ופעימות שחוזרות על עצמן, ומאפשרות לבני אדם, לזוז בהתאם לקצב המוזיקה. הם שרים בדואט, עד שמקץ דקות אחדות השירה גוועה והיער חזר והתעטף בדממה.

אי הלמורים, שהוא אי מלאכותי, מופרד מסביבתו על ידי תעלת מים, אינו שמורת טבע, אלא משהו שמזכיר יותר גן חיות, אבל מדובר במקום יפה, המאפשר לצפות בלמורים, שהובאו מרחבי המדינה, לא בהכרח מהאזור הזה. בניגוד לייתר הלמורים, לאינדרי (Indri), זנב ארוך, המסייע בייצוב הגוף בזמן הקפיצות באוויר. הלמורים שונים מאוד מקרוביהם הקופים – עיניהם הגדולות מותאמות לראיית לילה ואוזניהם גדולות בהרבה יחסית לפרימטים.

לקראת הערב, מגיעים אל הענפים עטלפי פירות, והם מתנדנדים כשראשם למטה כמו פירות הממתינים לקטיף.

בלילה, פסענו בהובלת המדריכים המקומיים לאורך הכביש ונדהמו, כיצד הם הצליחו לזהות חרקים כגון מקלונים, צפרדעים זעירות, החיות על עצים ואת שממית זנב העלה, שמסתווה להפליא על מצע החזזיות.

למור חום

למורים חומים

האינדרי ( Indri indri)

אינדרי

INDRI

שירת הלמורים

למחרת ביקרנו בשמורת Voi Park, בבעלות הקהילה. שם פגשנו שמאן, במקדש מאולתר, שהוא בעצם עץ גדול, מוקף סרטים אדומים, שמפקידים בחור בגזעו כסף, או מנחות אחרות וזוכים לברכתו של השמאן. לאדם זה תפקיד חשוב. הוא אחראי על כול היחסים שבין אנשי השבט לבין הרוחות. מי שזקוק לטיפול רפואי, נאלץ לבחור אחד משלושה: לשלם הרבה כדי לקבל טיפול רפואי ברמה סבירה, להתחנן כדי לעורר רחמים בלב הרופאים, או לגשת אל שמאן הכפר, כדי לקבל טיפול באמצעות צמחי מרפא, תבלינים, טקסים ותפילות של רפואה מסורתית.

פלמריום (Palmerium) הוא מקום קסום, אליו מגיעים בנסיעה ארוכה ומרהיבה, לצד יערות של רבנאלה ( Ravenala madagascariensis), הכול כך ייחודי למדגסקר, המכונה גם "דקל הנוסעים", בשל כמות המים הגדולה האגורה בענפיו, המוכר מגנים טרופיים רבים ברחבי תבל.

המשכנו בשיט דרך תעלות מלאכותיות, שממקשרות בין האגמים לבין הים, ונחפרו במאה ה-19, בתוך היער, בדומה לתעלות המים של קראלה אשר בדרום הודו. השיט הוא גן עדן ירוק, של צמחיה צפופה, ששלוותה מגוונת על ידי פעילות אנושית, בעיקר של דייגים, אך גם של חקלאים.

טיול ביער הסמוך ללודג' מאפשר למטיילים לפגוש שבעה מיני למורים. המדריך המקומי, מפליא לחקות את שירת הלמורים וממש קורא להם להגיע. אין ספק שהלמורים הורגלו במרוצת השנים לנוכחות בני אדם והמקום שומר על הנכס הביולוגי הזה. אלא שכאן הלכו מדריכי הלודג' צעד גדול קדימה. לדעתי גדול מיד. הם מאכילים אותו בפירות, דבר שעומד בסתירה לכללים בסיסיים של שמירת טבע ומזינים את הלמורים, בפיתוי של בננה, לדלג ולקפוץ על כתפי המטיילים. דבר שהופך אותם לסוג של חיות בית. לצד הביקורת שלי, יש להדגיש שהמקום חווייתי להפליא עבור המטיילים. בשולי היער, יש אזור של ביצות, מקום חיות שונה לחלוטין, מהיער שנמצא בשוליהן, שם אפשר לפגוש את פרחי הכדנית (Nepenthes) הטורפים, שמפרישים נוזל דביק, הלוכד את החרקים.

מסתבר כי בעולם קיימים 600 מינים של צמחים טורפים יש בעולם – רובם על קו הרוחב 20, והנה כאן, בביצה חסרת שם, גדלם שני מינים ולהם  גביעי מלכודת מרהיבים, שלמקומיים מזכירים צורה של קונדום… לאחד גביעים צהובים עם נקודות חלודה ולשני – גביעים כתומים-אדומים.

מעבר לתעלה, נמצא כפר דייגים ומעבר לו, גליו המשתברים של האוקיינוס ההודי. שם ראינו סילון קיטור של לוויתן ודייגים שנישאו בסירותיהם על הגלים, כאילו עולים מתוך הקצף.

פרחי הכדנית (Nepenthes) הטורפים

איי איי: לא דומה לשום דבר אחר

בלילה, שטנו לאי קטן, כדי  לראות את האיי איי (aye-aye), הלמור ארוך האצבע, שהוא בעל חיים לילי. מיוחד במינו מבין הקיפופים. אורך גופו 45 ס"מ, זנבו זיפני כמעין מכחול ואורכו 50 ס"מ. היות שהמקומיים רואים בו יצור המביא מזל רע, מניחים  החוקרים ש"איי איי" פשוט מבטא קריאת אזהרה.

האיי איי אינו דומה לשום דבר אחר: יש לו אוזניים ענקיות, פרצוף מחודד, עיניים גדולות וזנב ארוך וסמיך. גם כי, אברים  בגופו מזכירים בצורתם, אברים אצל  מינים רבים ושונים, עובדה שהקשתה על חוקרי הטבע לסווגו במשך זמן רב. איי איי בוגר מכוסה בפרווה שחורה בכל גופו, פרט לאזור הצוואר, שם פרוותו שחורה ולבנה. צורת גופו אופיינית לפרימט, אך זנבו סבוך כזנב סנאי, פניו מחודדות כפני דביבון ועיניו עגולות וכדוריות. שיניו החותכות גדולות ביותר וממשיכות לגדול כל חייו. הוא יכול בנגיסה אחת לפצח אגוז קוקוס.  ידיו הן היוצאות דופן ביותר; בדומה לשאר הפרימטים, הוא בעל ארבע אצבעות מקבילות ואגודל זקוף, אך הבוהן והאצבעות ארוכות וצרות. עיקר פרסומו בא לו בזכות האצבע האמצעית הדקיקה בידו, בה הוא משתמש כנראה גם לנקישות קלות על גזעים מתים בכדי לגרום לזחלים לזוז בתוך הגזע, גם כסטטוסקופ המאפשר לו לחוש היכן מסתובבת רימה או זחל בתוך העץ, גם כדי למשוך את הליבה מקני הבמבוק.  וגם כחכה לדוג את הצייד העסיסי . מבנה גופו דמוי הקוף של האיי איי מסייע לו לנוע בעזרת סדרה של זינוקים אנכיים במעלה ומורד העצים. תנועה אופקית קשה עבורו יותר והוא ממעט ללכת או לרוץ על פני הקרקע. במהלך חיפוש המזון עשוי פרט בודד לעבור עד 4 ק"מ על צמרות העצים.

איי איי

יצאנו בחשיכה, למקום בו תולים הריינג'רים אגוז קוקוס גדול. הצטווינו לשתוק ולכבות את הפנסים. רק פנסו של הריינג'ר, האיר על קוקוס גדול, אליו הגיעה נקבת איי איי וזללה ממנו בתיאבון, עד שהגיע בנה, וגירש אותה, לטובת עצמו.

הילידים מרבים לצוד את האיי איי, לא רק משום שהוא מזיק חקלאי, אלא גם בשל אמונה רווחת בקרב תושבי האי בדבר שטניותו של המין. האגדות המקומיות מספרות, שאדם שאליו מופנית אצבעו הארוכה של האיי איי נידון למוות, והופעתו של פרט בכפר מבשרת את מותו של אחד הכפריים. אף על פי שהמין מוגן על פי חוק על ידי ממשלת מדגסקר, מתרבים חיסולים אלה עקב תכיפות המגעים בין האיי איי לבני האדם, הנובעים מצמצום בית גידולם הטבעי והתפשטות הכפרים והשטחים החקלאיים .

תעלת פאנגאלנס (Pangalanes Canal) היא הארוכה ביותר בעולם והשייט לאורכה הוא נסיעה בתוך סרט אקזוטי, של צמחיה עשירה, עופות מים ופעילות אנושית. הקטע הקרוב לנמל, של טאומסינה (Toamasina), מזדהמים מי התעלה בנפט. מחיר הקידמה.

תעלת פאנגאלנס (Pangalanes Canal) היא הארוכה ביותר בעולם והשייט לאורכה הוא נסיעה בתוך סרט אקזוטי

להמשך קריאה:

מדגסקר – כתבה שלישית בסדרה

הפוסט מדגסקר – סיור מקיף 2: אל המזרח הטרופי הופיע ראשון במסע אחר

למילה "מלגשית" (Malagash), יש הרבה משמעות הקשורה להיסטוריה ולתרבות של מדגסקר. מקורה כנראה בחבל בדרום מדגסקר. במהלך השנים, המונח "מלגשית" הוחלף בכוונה במונח "מדגסקנרית", מהשימוש המתועד המוקדם ביותר ועד כה. שתי המילים הללו שימשו לסירוגין, והשימוש מעולם לא יושם באופן עקבי.

זהו האי הרביעי בגודלו בעולם. שטחו 587,041 קמ"ר. גדול פי 29 משטחה של מדינת ישראל אי ענק, שנמצא מול חופי אפריקה, במרחק של כ-500 ק"מ מהיבשת השחורה, ממנה נפרד לפני 160 מיליון שנה, אבל אינו בדיוק אפריקה. בעולם החי והצומח שלו, נמצא מאגר DNA, שמצביע על קרבה לתת היבשת ההודית, שנפרדה ממנו במהירות לפני 90 מיליון שנים והרחוקה ממנו מרחק גדול פי עשרה. בעולם החי והצומח שלו, יש אלמנטים המשותפים לו וליבשות מרוחקות, כמו אוסטרליה ודרום אמריקה.

חלק ניכר מהתיירים מגיעים למדגסקר, בשל החופים היפים, שבהם מפרצי חול זהוב ועטורים דקלים. האיונים שבצפון מערב, מספקים אפשרויות נופש רבות. אולם את אלו אפשר למצוא במקומות רבים אחרים. ייחודה של מדגסקר, הוא עולם החי, שאינו דומה לו, בשום מקום אחר.

"אין ספק שהוא אחד האיים הגדולים והיפים ביותר בעולם…"

ייחודה של מדגסקר, הוא עולם החי, שאינו דומה לו, בשום מקום אחר. למור

גיוון אנושי

גם מבחינה אנושית זהו אי מגוון להפליא. ראשוני התושבים היו אוסטרונזים, שהגיעו מבורניאו של ימינו. לתרבות המלגשית יש הרבה משותף עם הילידים של טאיוון, איי האוקיינוס השקט, אינדונזיה, ניו זילנד והפיליפינים, דבר שבא לידי ביטוי במנהגים, כמו קבורת מתים בקאנו בים או באגם, עיבוד של גידולים שמקורם בדרום-מזרח אסיה, כגון טארו, המוכר בכינויו "אוזן הפיל"  (צמח טרופי ממשפחת הלופיים, שורשו משמש למאכל), בננה, קוקוס וקנה סוכר. יש דמיון באדריכלות, בתבנית הבתים הרבועים, בגגות דמויי סירה, במוסיקה ובכלי הנגינה כמו קונכייה (Antsiva Conch), תוף (Hazolahy Drum), קסילופון (Atranatrana Xylophone), חליל (Sodina Flute). ניכר גם דמיון בריקודים, כמו "מחול הציפור".

מהגרים אלו  התערבבו כאן בשחורי עור, דוברי באנטו (Bantoo), שהגיעו מאפריקה. בין לבין הטביעו את חותמם, נוסעים ערביים, סוחרים הודים וסינים ולבסוף גם קולוניאליזם צרפתי, שהותיר את חותמו בשמות, במטבח, באדריכלות ובכלי הרכב. כך למשל רוב המוניות שראינו במהלך הנסיעה הן מסוג רנו 4, מיושנות שעדיין מתפקדות.

השפה הרשמית השנייה המדוברת באי היא הצרפתית, הנלמדת בבתי הספר; ירושה של 65 שנות שלטון צרפתי. הצרפתית היא שפה רשמית לצד המלגשית ורבים מתושבי המדינה מבינים ודוברים אותה. מהגרים הודים וצאצאיהם שמדברים הינדי וגוג'ראטי כשפת אם.

רוב תושבי מדגסקר הם בני תערובת של אוסטרונזים ושחורים אפריקאים, עם השפעות ערביות, הודיות ואירופאיות. יחד נוצר מגוון אנושי מרתק הכולל עושר של מסורות, טקסים, אמונות ואיסורים חמורים ומרתקים.

צבע העור של המלגשים אינו אחיד והוא נע בין חום בהיר (צאצאי המהגרים מהמזרח), לשחור עמוק (צאצאי המהגרים מאפריקה) ולרבים מהם עיניים מלוכסנות ופנים עגלגלות, מזרחיות. הלבנים מכונים בפי המקומיים – ואזהא – (Vazaha) שמשמעה "קלופי העור".

כולם דוברים היום שפה אחת, מלגשית, המבוססת על שפתו של שבט המרינה (Merina) הגדול ולמרות שלכול שבט יש ניבים המיוחדים לו, זוהי ה'לינגווה פרנקה' שלהם. העם המלגשי הושפע מתרבויות שונות: ההודית, הערבית-פרסית וייתכן שאף היהודית. (במאה ה-17' הייתה קיימת באי נוסי בוראהא (Nosy Boraha), מושבה יהודית שמוצאה מעדן).

הסופר והזואולוג ג'ראלד דארל, הטיב לתאר בספרו "הרפתקאות עם איי איי:, תיאורים יפים של חיי היומיום במדגסקר כמו: חיי שוק תוססים, ריקודים בכפרי המקומיים, וטקס הקבורה השונה בתכלית מטקס הקבורה המערבי שהינו צבעוני ומלא בשמחה. דארל גם מרתק ומצחיק בתיאורם של הכבישים הרעועים, הגשרים המסוכנים ומעברי הנהרות הקשים. דארל מתאר בפירוט את קורותיו וגורם לקורא, לחוש את טעם המזונות, להריח את ניחוחות הפרחים ולחוות יחד אתו, את הקשיים הבירוקרטים שנפגש בהם שוב ושוב במהלך המסע.

רוב תושבי מדגסקר הם בני תערובת של אוסטרונזים ושחורים אפריקאים, עם השפעות ערביות, הודיות ואירופאיות

טאנה הבירה

לאחר טיסה מתישה, דרך אדיס אבבה שבאתיופיה, נחתנו בעיר הבירה אנטננריבו (Antananarivo); נקראת במלגשית: Tananarive, מכונה בקיצור 'טאנה'. נמצאת במרכז המדינה על הרמה ברום של כ- 1,400 מטר מעל פני הים.

טאנה היא בירת האי והמרכז הכלכלי והפוליטי שלו. היא העיר הגדולה ביותר במדינה. מתגוררים בה כ-3.87 מיליון תושבים. כ-12% מ-29 מיליון תושבי המדינה ושיעור העיור הולך ועולה ועמו גדלה הצפיפות. יש הגירה רבה לטאנה בשל ביקוש לעובדי טקסטיל, כאן מייצרים את רוב הבגדים עבור חברות אמריקאיות גדולות כמו Gap, Old Navy. מדגסקר מייצאת בעיקר לארה"ב, אוסטרליה ודרום אפריקה.

בדרך אל העיר, נראים שדות אורז מוצפי מים, סירות קאנו קטנות מעץ משייטות בנהר. שטחים עצומים של בלוקים אפורים וורדרדים המסודרים בערמות, הנראות כמו ערים מיניאטוריות, ארובות ענק מעלות עשן. נשים נושאות על ראשיהן משאות כבדים, בתים קטנים עם גגות רעפים או פח צמודים  זה לזה. לגדת הנהר איקופה (Ikopa), פרושים לייבוש, משטחי ענק צבעוניים של בגדים, המעניקים למראה, העמוס ממילא, צביון פסיכודאלי משהו. מסתבר שיום שבת הוא יום הכביסה הלאומי. זהו גם יום החתונות. מעת לאת, נראית מכונית מפוארת, מקושטת בדגלים, המסיעה את החתן הוכלה ובעקבותיהם שיירת מכוניות של חברים ובני משפחה.

מעבר לנחל, נראים עשרות "בתי מלאכה" להכנת לבנים לבניה ושריפתם. מגדלים של לבנים וארובות שריפה. היה זה מבט מרשים על ספקטרום רחב של צבעים וקליידוסקופ של פרצופים. המוני אופנועים מתגודדים ליד מחסום. איש לא צופר, או מתעצבן. סבלנות היא שם המשחק.

טאנה היא בירת האי והמרכז הכלכלי והפוליטי שלו. היא העיר הגדולה ביותר במדינה

אגם הציפורים בטאנה

ביקרנו בפארק הלמורים, שהוא בעצם גן חיות, אך הלמורים אינם כלואים בכלובים, אלא משוטטים בו באופן חופשי. מדריך מקומי קיבל את פנינו, הכביר הסברים, כדי שנתרשם מהמגוון הגדול של המינים ומאורח חייהם. למוריים היא על-משפחה של פרימטים קטנים, בתת-הסדרה טרום קופים (קיפופים), הנפוצים רק באי מדגסקר. הם יותר קטנים מרוב הקופים, יש להם עיניים גדולות יותר, ייתכן שאבותיהם דמויי הגלגו (Galago) שחיו באפריקה, הגיעו ליבשת לפני 65 מיליון שנה ומאז התפתחו לקבוצות שונות. הלמורים מהווים קרוב למחצית מספרם של היונקים באי. הם אנדמיים לאי. הרוב הגדול של בני סדרת הקיפופיים, וכל הגדולים שבהם, נמצאים רק במדגסקר. יש 101 מינים של למורים במדגסקר.

למוריים היא על-משפחה של פרימטים קטנים, בתת-הסדרה טרום קופים (קיפופים), הנפוצים רק באי מדגסקר

למור קטה, זנב הטבעת

טאנה אינו המקום המסעיר ביותר במדינה, בלשון המעטה. בשל אילוצים של  לוח הטיסות שלנו מצאנו בעיר עניין. ראינו כנסיות קתוליות, מסגדים ומקדש הינדי. ערבוביה מרתקת. צפינו על העיר מנקודות שונות והתרשמנו מקצב החיים של ההולכים רגלית ושל המצטופפים במיניבוסים קטנים שנקראים Taxibe.

על הגבעה הגבוהה ביותר בעיר ניצב "רובה" (Rova), הארמון המבוצר והדומיננטי, ששימש כמושבה של ממלכת אימרינה (Imerina) במאות ה-17 וה-18 ובהמשך של שליטי ממלכת מדגסקר, במאה ה-19 ועד לכיבוש הצרפתי. במתחם הארמון קבורים המונרכים החשובים, כשמצבות המלכים עשויות אבן אפורה פשוטה ואלה של המלכות צבועות אדום, צבע האצולה.

היה זה המרכז השלטוני הפוליטי והרוחני של השושלת. במהלך השנים נוספו מבנים רבים למתחם והוא הוקף בחומה שכללה גם כפר מבוצר. המתחם ממוקם בנקודה הגבוהה ביותר באזור טאנה וחולש על תריסר הגבעות הקדושות של העיר. המבנה הדומיננטי במתחם הוא "ארמון המלכה", שהוקם כמבנה עץ מפואר וגבוה בזמן שלטונה של המלכה ראוואלונה (Ranavalona) הראשונה. בנובמבר 1995 פרצה שריפה גדולה שכילתה את הארמון והמבנים הרבים סביבו. מאז מתקיימת עבודת שיקום מקיפה והארמון הוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.

רוב המבנים הקולוניאליים היפים בעיר נמצאים בעיר העילית, שרחובותיה תלולים מאוד. העיר התחתית, לעומת זאת, צפופה להפליא, דחוסה, סואנת, רועשת, צבעונית מאוד, קדחתנית מלאה ברוכלים, כרכרות ובהמות משא. המון ריקשות המכונות כאן "פוסי פוסי", שיבוש של המילה Push.

מבנה הדומיננטי במתחם הוא "ארמון המלכה"

בחלק הדרומי של העיר נמצא אגם אנוסי (Anosy) , שהוקם בימי שלטונו של המלך רמדה הראשון (Radama-I), ועוצב בצורת לב, בידי המיסיונר הסקוטי ג'יימס קמרון (James Cameron). האגם מוקף עצי סיגלון (ג'קראנדה) ובמרכזו, ניצב על עמוד, פסל זהוב של מלאך; מצבה לחללים המלגשים שנלחמות במלחמת העולם הראשונה, עבור הצרפתים.

לידו פרוש שוק הפרחים אנוסי (Anosy), בו הופכים המוכרים את שזירת הפרחים, ליצירות אמנות. זרי הפרחים נועדו בעיקר ללוויות, אך הם מעניקים לשוק מראה חגיגי. השווקים הם הלב הפועם של העיר. בשוק אנאלקרי (Analakeri) מציעים למכירה בעיקר פירות ומזון. זוהי הזדמנות לראות פעילות אנושית מגוונת של תושבי העיר טאנה, תלמידים שחוזרים מן המשמרת השנייה בבית הספר, מורים פועלים החוזרים מן העבודה ועוד.

במהלך השנים השווקים התפשטו והם נמצאים פשוט בכול מקום. אם במקומות מוסדרים ואם בדוכנים, עגלות או ארגזים מאולתרים בהם מוכרים מכול הבא ליד. סיירנו בשווקים העמוסים מכול טוב.

לא הרחק מהמלון, נמצא מקווה מים מלאכותי ובו כמות גדולה של אנפות, ברווזים לרוב, אנפות לילה וכמה ציפורי שיר. נסענו לארמון Ambohimanga, הנמצא במרחק של כ-45 דקות נסיעה מחוץ לעיר. הארמון היה מעניין בצורה מפתיעה. אבל קשה היה להתחרות במראות שסיפקו לנו השטחים החקלאיים בדרך, שהיו תשבץ מרהיב של גווני ירוק, מנוקד באיכרים, שעיבדו את האדמה, דייגים שפרשו רשת, ברווזים, דוכנים צבעוניים ועוד. הארמון אינו משהו שדומה לארמונות וורסאי, שֶׁנְבְּרוּן, או לה גרנחה (la Granja). זוהי בנייה צנועה להפליא ויחד עם זאת, נעימה לעין. מבנים של עץ מגולף ומעוטר, המשתלב יפה עם האבן. בחצר המרכזית, עצים הגדלים מתוך הסלע, אתרי פולחן וקברים. מדריך חביב פרש בפנינו את תולדות בית המלוכה של מדגסקר, מ-1780 ועד הכיבוש הצרפתי ב-1896.

בדרך, אין סוף של סצנות אפריקאיות. בסיבוב הקודם, לאורך תעלות המים, שם פרשו הכובסות בדים בשלל גוונים, שווקים ססגוניים הנמתחים לאורך קילומטרים ובהם ערמות בגדים, פירות וירקות, נתחי בשר תלויים, כלי פלסטיק, תרנגולות חיות, עופות שחוטים, קערות מלאות בתבשילים שקי פחמים, אופניים מסמורטטים. ארץ עניה אך לא אומללה.

נסענו לארמון Ambohimanga, הנמצא במרחק של כ-45 דקות נסיעה מחוץ לעיר. הארמון היה מעניין בצורה מפתיעה

אל מערב המדינה

טיסה למורונדובה (Morondova) שבמערב המדינה. הטיסה מאחרת. ארמל, המדריך המקומי, אינו מתרגש. טיסות הפנים באי הן מבחן רציני לאורך רוח ולשר המזל. לא קל היה לי להתרגל לקצב החיים השונה והאטי של תושבי האי ("מורה מורה", בפיהם, היינו, "לאט לאט", הוא אחד הביטויים השגורים כאן ביותר).

מערב מדגסקר הוא נוף של רמות גירניות משתפלות במתינות אל מישור חוף רחב, שחלקו מכוסה בחולות. רכסי ההרים חוסמים את מעבר העננים ויוצרים צמחיה שונה ואגב כך, גם נוף שונה, בין מזרח למערב מדגסקר. גם זרמי האוקיאנוס, חמים יותר במערב, מאלה שבמזרח; כל זה גורם לריבוי המינים בצמחים ובבעלי החיים. מהרגע שיצאנו מנמל התעופה, נסענו אל שדירת עצי הבאובב (Baobab) המפורסמת, כדי לחזות בפלא.

זוהי אחת האטרקציות המפורסמות במדגסקר ולתחושתי התמונה המצולמת ביותר: עצים עבי גזע, שענפיהם המצועפים והיבשים, נראים כשורשים וגורמים לחשוב לרגע, שמדובר ב"עץ הפוך". השמים הכחולים, המנומרים בעננים, היו אטרקציה בפני עצמה ותפאורה מושלמת לעצי הבאובב. ממזרח לשדרה, יש מקווה מים רדוד, מכוסה בפרחי נופר, המעניקים לו מראה של מרבד צבעוני. התבוננו בעצים ובשמים ששינו את צבעם מרגע לרקע והעניקו למראה נופך ורדרד, שחיש קל התחלף לכתום עז. מפעם לפעם חלפו מולנו, כמה מקומיים, בני שבט הסקלבה (Sakalava), שהעצים העניקו להם רקע מרהיב.

הבָּאוֹבַּבּ (Baobab), המוכר גם בשמו המדעי "אדנסוניה" (Adansonia), על שם הבוטניקאי הצרפתי מישל אדנסון (Michel Adanson), הוא העץ ה"פוטוגני" ביותר באי הענק, המפורסם בצמחיה המיוחדת שלו. הבאובב נחשב לאחד מסוגי העצים הגדולים בעולם. אמנם, רק לעתים גובהו יכול להגיע עד ל-30 מטרים (כגובה בניין בן 10 קומות). אולם גזעו – הנבוב על פי רוב – מגיע לקוטר של 15 מ' ואמירו העצום, מתפרש לקוטר של 40- 50 מ'. גזעו הרחב של העץ, משמש לאגירת מים במהלך עונות הגשם, בהם משתמשים במהלך עונות היובש. בשנים שחונות, מרבים הפילים להרוס את הגזעים על ידי מציצת המים מהם.

במסורות האפריקניות מכונה הבאובב "עץ הפוך"; במדגסקר, למשל, מסופר כי השטן הוא שקבר את צמרתו. יחד עם זאת, במקומות רבים באפריקה נחשב הבאובב לקדוש. לכן במקומות רבים, בהם נכרת היער, עומדים הבאובבים זקופים, בולטים בשטח. הבאובב נחשב גם כסגולה לפריון. נשים עקרות מניחות את ידיהן על הגזע ומבטיחות שכאשר יילדו, יקראו לילד על שם העץ. אם תופר ההבטחה, כך מאמינים, ימות הילד.

גזעו של הבאובב – הנבוב על פי רוב – מגיע לקוטר של 15 מ' ואמירו העצום, מתפרש לקוטר של 40-50 מטרים

מראה העצים, על רקע צבעי השמים המתחלפים, בבואותיהם המשתקפות בים, הרקע של הסוונה ובעיקר השמים, היה מרטיט ממש. הדבר היחיד העיב מעט על הקסם, היו התיירים הרבים ששוטטו וניסו להנציח את היופי במצלמות ובטלפונים ניידיים. לכן, כעבור כמה ימים, יצאנו שוב אל השדירה, בטרם זריחה, כדי לראות את העצים על רקע השמים האפרפרים, כשהם אפופי ערפל, את כדור החמה שצץ בפאתי מזרח ואת השמים שחיש קל הפכו לכחולים. בין העצים התנהלה בכבדות עגלת עץ רתומה לשוורים מגובננים גדולי קרניים, שנקראים זֵבוּ (Zebu) ויצרו תמונה מושלמת. קלישאה אפריקאית.

בקר זה הוא סמל לחכמה. קרני הזבו קדושות. על המשאיות ניתן לראות לעיתים רבות זוג קרני זבו מזדקרות – למזל. לפי המסורת המקומית, מספר הזבו – שנקרא בפי המקומיים 'אומבי' (Omby) – הוא כמספר המלגשים. הזבו  משמש להובלת משאות בכל מקום. גם בערים. אולם חשיבותו באה לידי ביטוי, בעיקר באזורים החקלאיים. הזבו הוא בעל החיים החשוב ביותר, סמל לעושר ושגשוג. הזבו מהווה הלך חוקי ככסף, החיסכון הוא בזבו, העושר נמדד בזבו, מוהר לנישואין משולם בזבו, ביטוח לזקנה בזבו ועוד. הזבו משמש לעסקות ליסינג – מעין אגרת חוב לפדיון. כשיש לאדם הרבה זבו הוא יכול  לשאת הרבה נשים, ואז ייוולדו לו הרבה ילדים (כשישה ילדים לאישה, במגזר החקלאי), ויסייעו לרעיית הבקר ולמלאכות החקלאיות.

במרחק של כשעתיים נסיעה משם, נמצאת שמורת הטבע קירינדי (Kirindi). זהו יער יובשני למחצה, צפוף ובו מינים רבים של עצים. בין הייתר, גדל שם עץ הפליסנדר (Palisander) – עץ שאיכותו הגבוה, גורמת לכך שיעלה עליו הכורת, לטובת תעשיית העץ.

התמקמנו בלודג' פשוט להפליא, ברמת תחזוקה לא מזהירה, אך על כל אלו מפצה המיקום, בתוך כפר של בני שבט הסקלבה, שהוא גבב של בקתות קש, בין עצי הבאובב ובקצה הכפר, ניתב עץ באובב קדוש, במתחם מגודר, המשמש כמקום תפילה ויעד לפולחן. מחוץ לכפר, ניתב קבר קדוש, מן המאה ה-14. המלגשים מתייחסים לקברים ברצינות תהומית ויש להם מנהגים מיוחדים הקשורים ללוויה ולפולחן המת. כל אזור ומנהגיו.

לא הרחק התנהלה בכבדות עגלת עץ רתומה לשוורים מגובננים גדולי קרניים, שנקראים זֵבוּ (Zebu) ויצרו תמונה מושלמת

הזבו הוא בעל החיים החשוב ביותר, סמל לעושר ושגשוג

תרבות מלגשית

אף שהדת הרשמית היא הנצרות, רבים מהתושבים הם אנימיסטים, כלומר מאמינים שלכל דבר בטבע – נהר, עצים, אבנים, אוויר, פרחים וכן הלאה – יש נשמה הקשורה לכל שאר נשמות הטבע ומשפיעה עליהן. לתושבים יש קשר מיוחד עם אבותיהם המתים, ששורשיהם האינדונזיים ניכרים בו. ואחד הטקסים החשובים והמעניינים באי הוא טקס "היפוך העצמות", היינו טקס קבורה שנייה. הקבורה הראשונה מתבצעת בארונות עץ, היא זמנית בלבד .

כעבור שלוש שנים לערך, נערך טקסי ה"Famadihana", בהם מוציאים את המתים מקברם, רוחצים ומלבישים אותם, משוחחים, מנגנים ושרים לכבודם ובעיקר שותים ועורכים סעודת הבראה, בחברתם, בחברת בני משפחה, שהגיעו ממרחקים ובחברת ואנשי הכפר, כשעל המשפחה האבלה לדאוג לכולם, להלין ולהאכיל אותם. גם רוחות בני המשפחה שעברו מן העולם, מצטרפות לשלושה ימים של חגיגות. בסופם המתים נקברים שוב – הפעם בארונות אבן, למנוחה אחרונה. מנחה נכונה.

אסור באיסור חמור, להצביע על קבר באצבע. במדגסקר, ישנם שבטים שבימי ראשון, שלישי או חמישי, תלוי בשבט, אינם עובדים בשדות כי בימים האלה רוחות המתים מהלכות בהם.

בתרבות המלגשית מקובל נוהג של טאבו (Taboo), הקרוי כאן  'פאדי' (Fady). מדובר על מִנְעָד רחב של איסורים תרבותיים. לפאדי יש השפעה רבה על התרבות המלגשית. במקום "סליחה", הם אומרים Azafady, שמשמעו "אלי זה לא פאדי עבורי"… המקומיים מתייחסים בחרדת קודש  לשלל איסורי ה"טאבו" – האמונות העממיות – הנפוצים בכל רחבי האי. מערכת איסורים אלה קשורה למושג הקדושה והטומאה החברתיים, כך שהעבירה עליהם נחשבת כגורמת תוצאות חמורות, משום כך עבירה על טאבו נחשבת למעשה שלא יעשה ואף למעשה נתעב.

טוטם של הסקלבה

שמורת הטבע קירינדי

נקודת העניין העיקרית בשמורה, היו הלמורים, פרימטים שבזכות הניתוק מהיבשת והיעדר טורפים, התפתחו במדגסקר כענף נפרד וייחודי באבולוציה. בהיעדר קופים ותחרות אחרת, פרימטים אלו הסתגלו למגוון רחב של בתי גידול, והתפצלו למינים שונים. אלו קיפצו בזריזות מעץ לעץ. מאזנים את עצמם בעזרת זנבם הארוך. ראינו כמה סיפאקות מזנקות למרחקים גדולים, למורים שנעלמו באו , דבר שהעניק להם א שצם, שהוראתו רוחות רפאים. בתוך גזע עץ ראינו ינשוף לילי, שממתין לשעות החשיכה ובמקום אחר, למור ספורט, לילי אף הוא, שהוציא לעומתנו לשון אדמדמה. גולת הכותרת של היום היה הפוסה (Fussa), אותו טורף ממשפחת הגחניים, שהגיע לא הרחק מאתנו וזכינו להנציח אותו במצלמות. זהו טורף-העל של מדגסקר והוא צד למאכל יונקים קטנים, ביניהם למוריים, זוחלים, עופות, ומגוון גם בחרקים, דו-חיים ואף בצמחים. לפוסה מאפיינים חיצוניים הדומים למשפחות החתוליים, הנמייתיים והגחניים, מה שגרם למחלוקות ושינויים רבים בסיווגו המדעי.

הפוסה מצטיין  בתנועה על עצים, ופעילה הן במשך היום והן במשך הלילה. הם לוכדים את טרפם בציד על הקרקע ואף בין העצים בזינוקים מפתיעים. הם מגיעים לאורך של 150 ס"מ ולמשקל של 5–8 ק"ג.

סיימנו את היום בסיור לילי, שם גילינו דרך הפנסים, עולם עשיר של למורים, כולל למור ברטה עכברי, שמשקלו 30 גרם והוא הקטן שבפרימאטים, למורי ספורט וכמה ציפורים, ביניהם קואה (Kua), כחולת העין.

גולת הכותרת של היום היה הפוסה (Fussa), טורף ממשפחת הגחניים

חגיגה מטורפת של גוונים

נסיעה ארוכה צפונה. המרחק אינו גדול בק"מ, רק 160, אלא בשעות (12). חלק מהותי  בחוויה המדגסקרית הן הנסיעות, המהוות אתגר רציני לנוסעים באי. הכבישים מלאים חורים ומהמורות. הדרכים חוליות, לעתים מבוצצות או עוברות בשלוליות גדולות הצרפתים, ששלטו במדגסקר מ-1896 ועד 1958, הקימו את מערכת הכבישים הקיימת, אך נראה שבמשך 60 השנה שעברו מאז, הם לא טופלו ובוודאי לא נסללו חדשים. כול נסיעה, גם למרחקים די קצרים, נמשכת לכן שעות ארוכות ומייגעות.

חלפנו על פני שווקים צבעוניים, ראינו פעילות חקלאית. החקלאות מהווה 70% מן התעסוקה. כ-75% מן החקלאות מבוססת על גידולי אורז. המלגשים אוכלים אורז שלוש פעמים ביום. בשדות, צפינו בעופות דורסים , כמו עקב מדגסקרי ולהקות של תוכים. נסענו בדרכי עפר, בנוף שהלך והתייבש. עד שהפך לכמעט מדברי; עד שבקרבת הנהר, הפך לירוק רענן. חצינו את נהר Chirubina. על גבי מעבורת פרימיטיבית, הגענו לעיירה Belua ובה שווקים בשלל צבעים. היתה זו חגיגה מטורפת של גוונים. כאילו מישהו שפך צנצנת צבע. סעדנו במסעדה מעולה, עם טעמים צרפתיים, שהיא מורשת העבר הקולוניאלי. משהו שנראה ונטעם קצת סוריאליסטי. משם נסיעה ארוכה ומתישה, בדרך חתחתים, עם עצירה בחורשת מנגו, המרכזת סביבה  פעילות חקלאית, חלפנו על פני הקברים המקודשים של ממלכת סקלבה (Sacalaba). מעת לעת חלפנו על פני שדות שעובדו בעזרת מים שהגיעו מתעלה, עצי תמרהינדי גדולים שהגיעו מהודו והתפעלנו מהמראות האפריקאיים, שלעולם אינם מעייפים. החל מנשים הנושאות כדים על ראשיהם, גברים הצועדים קילומטרים, דורסים בראש עצים, להקה של תוכים. אין רגע דל. חצינו במעבורת פשוטה את נהר צ'ירימביבה (Chirimbiba), שהוא הארוך במדגסקר.  מעבר איטי, שסיפק עשרות זוויות של צילום, של נופים ואנשים. אל העיר בלו (Belu) שם עדיין חיה מלכת הסקלבה.

בבלו פרושים שווקים צבעוניים להפליא, גדושי אנשים וסחורות. עם שפע הצבעים המוכר כל כך למי שמטייל ביבשת השחורה. למרבה הפלא, באמצע הדרך לשום מקום, בעיירה שכוחת אל, יש מסעדה מעולה, עם ניחוח צרפתי.

נסיעה ארוכה הלאה משם, עצירה בחורשת עצי מנגו והתפעלות משריריו של גבר חטוב שעובד במכוש יום שלם, והלאה, נסיעה מתישה, גם אם מעניינת, עד ללודג' פשוט, ליד העיירה בקופקה (Bekopaka).

בבלו פרושים שווקים צבעוניים להפליא, גדושי אנשים וסחורות

מסלעי הגיר המוזרים אל הדבר האמיתי

את יום המחרת, התחלנו בשייט בנהר מנמבולו (Manambulu), שהיה קודם כל חוויה של תצורות קרסטיות, החל מסלעי גיר מוזרים, מתור הטריאס, 200 מיליון שנים לפני זמננו, שניתן לזהות בהם מאובנים של אמוניטים. עצרנו לביקור במערות נטיפים, חלפנו ליד קברים מקודשים של שבט הסקלבה, מנבטות של אורז על איים בנהר, ברווזים ואנפות לרוב ואפילו איה זרונית, שחגבה בשמים, משחרת לטרף. לגדת הנהר נמצא אזור גירני משונן, מרהיב וייחודי למדגסקר, שנקרא 'צינגי דה במראהה' (Tsingy de Bemaraha), משתרע על פני רמת במראהה, ומתפרש על שטח של 1,519 קמ"ר. אורכו מגיע לכ-105 קילומטר ורוחבו הוא 25 קילומטר. זהו  מבנה של סלעי גיר שנדחפו מקרקעית הים כלפי מעלה, ועברו תהליכים מקיפים של בלייה. מים זורמים, שינויי טמפרטורות ותהליכי מה יצרו בהם מבנים משוננים ומרתקים, הכוללים פתחים ומעברים בין הסלעים, מינרלים חשופים, מאובנים, צמחייה ייחודית.

אחר הצהריים, סיירנו ברגל, ביער של עמודים גיר מחודדים, המכונה "צינגי (Tsingi) קטן" . טיול שהוא תעייה במבוך, הזדחלות אל נקיקים, עליה לתצפיות על העצים הצומחים מתוך הסלעים וחוזר חלילה.

אבל למרות המראה הקר והחד של הצינגי, מבוך האבנים הזה הוא ביתם של מינים שונים ומגוונים של בעלי חיים, כולל 11 מינים של למורים וללטאה אנדמית מיוחדת – לטאת עלי אנציגי (Antsingy Leaf Chameleon), שנראית ממש כמו דרקון קטן ומקושקש, המקמר את גבו. מעין דינוזאור זעיר. הצמחייה בצינגי אופיינית לאזור הקארסט של מערב מדגסקר וכוללת חורש טרופי יבש וצמחיית סוואנה אופיינית. יערות קטנים ועמוקים, גדלים בין הסלעים, מספקים מזון ומחסה ללמורים ולשאר החיות באזור.

יום המחרת היה הדבר האמיתי. נסענו כשעה וחצי עד לצינגי הגדול, שהוא חזרה מוגדלת בכמה חזקות של מה שראינו אמש. כל אחד קיבל רתמה, כמו בויה פראטה, וחויב להתחבר לאבטחה, לאורך הכבלים שנמתחו לאורך הדרך. הלוואי עלינו. היופי היה בלתי נתפס, נקיקי עמוקים, קירות אבן זקורים, עצים הגדלים מתוך הסלע ומערות נטיפים שהן בית לעטלפים, זוחלים, עכבישים, דו-חיים בעלי צבעים עזים וארסיים בהחלט, דגים החיים במחשכים עופות, למורים ועוד אין ספור של מראות. אפשר לטייל ימים שלמים במרחבי הצינגי, מבלי לשבוע מהעושר הטבעי עוצר הנשימה.

לאחר יומיים של יופי מרוכז, היה עלינו לעבור שוב את אותה דרך חזרה. אפשר לראות בכך סיוט הכרחי ואפשר למצוא עניין במראות המתחלפים, בבקתות הקש, בנשים הכפופות בזווית חדה להפליא, אגב כתישת זרעי דוחן, בפנים הצבועות בלבן של הנערות המקומיות, כדי להגן על עורן מפני השמש והקמטים, ולראות בנסיעה מעין סרט מרתק, בהילוך חוזר. שבו את לבי בלטו הילדים למודי העוני שקראו לעברנו  ה"סלים וואזה" שלהם, כלומר – "שלום לך קלוף עור [איש לבן]".

סיירנו ברגל, ביער של עמודים גיר מחודדים, המכונה "צינגי (Tsingi) הקטן"

אפשר לטייל ימים שלמים במרחבי הצינגי הגדול, מבלי לשבוע מהעושר הטבעי עוצר הנשימה

שייט אל כפר הדייגים בטנייה

עם שחר, עשרות דייגים מעמיסים רשתות על סירות קטמרן, קאנו שאבות אבותיהם הוסיפו להם מייצבים והצליחו בעזרתם לחצות את האוקיינוס. מרביתם הפליגו כך מזרחה, אל איי פולינזיה ומיעוטם הפליג מערבה, לכאן. כמה גברים נושאים מעין אלונקה כבדה של רשתות, מתקינים אותה על סירתם ויוצאים אל הים, בתזמון מקרי, שנראה כמשט מרהיב. עוד רגע ועלתה השמש בפאתי מזרח וצבעה את המראות הנפלאים הללו בזהוב.

יצאנו לשייט בקאנו שנקרא לקאנה (Lakana), שבמקומות אחרים נקרא פִּירוֹג (Pirogue). שמענו מהשייטים, כי מעלי האביציניה הרפואית, הם חולטים תרופה נגד מלריה. המנגרובים יפים, אבל ההצגה האמיתית התרחשה ברצועות המים, בדרך אל בטנייה (Betania), כפר הדייגים שממול. היה זה מחזה מרהיב, של ילדים מתקיני רשת, נערות מטבעו, זאטוטים משיטים סירה קטנטונת כמשחק. שילוב של פרנסה ואירוע חברתי. לחוף הים, סירות דייגים המעלים את רשתותיהם, הנושאות שלל דגים טריים אל החוף, שסרטנים מתרוצצים לאורכו. ילדים משחקים יחפים בחול, ממתינים לקבל את פני אבותיהם השבים מהדיג. אחרים משיטים במים סירת צעצוע. האימהות והבנות הבוגרות קולעות סלים ומכינות ארוחה בפתח צריפי עץ מעלי עשן.

כפר הדייגים בנוי בין עצי הקוקוס. גבר זריז, בעל המטע, טיפס במיומנות עלה עץ והוריד למעננו כמה אגוזים, אותם ביתר במיומנות בעזרת מצ'טה. הצצנו לבקתות והתעכבנו על הסירות אותם מכינים מעץ בלסה. את כריתת העץ מבצעים רק בשעות הבקר. לפני שכורתים את העץ הם מתפללים לחיים. אחרת, מר יהיה גורלו של הדייג.

חזרנו למורנדובה בהליכה דרך החוף שהתרחב במאות מטרים בשל השפל.

יצאנו לשייט בקאנו שנקרא לקאנה (Lakana), שבמקומות אחרים נקרא פִּירוֹג (Pirogue)

לכתבה השניה בסדרה: אל המזרח הטרופי

מפת מדגסקר:

——–

ד"ר גילי חסקין: יליד כפר ביל"ו (1957); בוגר החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת בית ברל, מורה דרך מוסמך ובעל תואר דוקטור מטעם החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שהגיש עוסקת ב'טוהר-הנשק', באתוס, במיתוס ובמציאות, בתקופה שבין ראשית ההתיישבות הציונית ועד להקמת המדינה.

הפוסט מדגסקר – סיור מקיף 1: מטאנה הבירה מערבה הופיע ראשון במסע אחר

לפי אומדן משוער, מתרחשים בהודו קרוב לארבע מאות חגים דתיים שונים בכול שנה. מיעוטם הם כלל הודיים ומרביתם נחוגים בקהילות מסוימות, או במקומות מסוימים בלבד. וכזה הוא היריד של סונאפור. הוא מתרחש מדי שנה ב-Kartik Poornima, במילוא הלבנה של חודש קרטיק, בדרך כלל בחודש נובמבר. באותם תאריכים מתקיימים חגים שונים ברחבי הודו. ידוע במיוחד הוא יריד הגמלים המפורסם של פושקר (Pushkar), אשר ברג'סטן.

מכיוון שלוח השנה הוא ירחי, החגים נעים משנה לשנה, הלוח ושוב, על פני הלוח הגרגוריאני.

למידע נוסף:

• מידע וכתבות על צפון הודו
• דרום הודו – מדריך מסע אחר
• הודו – מדריך מסע אחר

במקור, התקיים היריד בעיר הסמוכה חג'יפור (Hajipur) ורק הפוג'ה (puja), התפילה המונית בנהר, התקיימה מול מקדש האריר נאת' (Harihar Nath) אשר בסונאפור. עם זאת, בתקופתו של הקיסר המוגולי אורנגזב (Aurangzeb), בסוף המאה ה-17, הועבר האירוע כולו לסונאפור. המסורת טוענת שהמקדש המקומי הוקם על ידי האל ראמה בעצמו, בדרכו למלך ג'נק (Janak), כדי לבקש את ידה של בתו היפה מטה סיטה (Mata Sita), כחלק מהאפוס ההינדואי הגדול "ראמיאנה" (Ramayana). אגדה אחרת מספרת על פיל מיתולוגי, שכף רגלו נתפשה בשיני תנין ענק, במקום כלשהו בנפאל. הם נאבקו זה בזה, שנים רבות, ובסופו של דבר הגיעו סמוך למקדש זה. הפיל שנחלש מאד, לקח בחדקו פרח לוטוס מהנהר והתפלל לאל וישנו שיציל אותו. וישנו שעה לתפילתו וחתך את התנין עם הסודארשן-צ'קרה, גלגל האש, שהוא הנשק העיקרי שלו.

סופר כי ביריד הבקר של סונאפור נמכרות בפומבי חיות משק רבות: כלבים מגזעים שונים, תאואים, סוסים פרסיים, סוסי פוני, ארנבות, עזים ולעתים גם גמלים. כמו כן, מוצעות למכירה ציפורי שיר ועופות שונים

נשים בסארי אדום, טובלות במים ומדליקות נרות על קו המים

יש פילים למכירה?

העניין שלי במקום התחיל בשנת 1996. במהלך טיול שהדרכתי,  עצרנו בפטנה בדרכנו לדרג'ילינג שבהימלייה ההודית. הספק המקומי, הפציר בי לנסוע ליריד הבקר הגדול של סונאפור; הגדול בהודו. היססתי. השבתי לו שכבר ביקרתי ביריד הגמלים הגדול של פושקר שברג'סטן. הוא טען שימיו הגדולים של יריד פושקר מאחוריו. שהוא כבר מתוייר וממוסחר. ואכן, כבר בשנת 1993, היה יריד פושקר, צבעוני ומלהיב ככול שיהיה, עמוס בתיירים, חלקם צופים עליו ממרומי כדור פורח.  היססתי. הוא המשיך להלהיב אותי בסיפורים על גמלים, גורי פילים ומה לא. לא הספקנו. חלפו שנים.

סופר כי ביריד הבקר של סונאפור נמכרות בפומבי חיות משק רבות: כלבים מגזעים שונים, תאואים, סוסים פרסיים, סוסי פוני, ארנבות, עזים ולעתים גם גמלים. כמו כן, מוצעות למכירה ציפורי שיר ועופות שונים. האזור שמושך את תשומת הלב העיקרית הוא האתי בזאר (Haathi Bazaar), שם נמכרים פילים. יריד סונאפור הוא המקום היחידי בהודו, בו נמכרו  פילים בכמות גדולה, למרות שהדבר אסור על פי החוק. מכירת הפילים נאסרה בשנת 2004, בהתאם לצוו לשמירה על חיות הבר, שניתן כבר ב-1972 ואסר על העברת בעלות של פילים. למרות זאת, האירוע לא נשמר בסוד (כאילו שאפשר לשמור בסוד מכירת פילים) והוא הופיע בתמונות ענק על גבי לוחות המודעות ובאתרי האינטרנט.

מעת לעת קראתי על היריד של סונאפור, ולא חדלתי מלשמוע סופרלטיבים על שפע חיות המשק הנכרות שם ועל התכונה הרבה של המוכרים והקונים. ראיתי תמונות של פילים טובלים בנהר, בקרב המוני מתרחצים, כשהם מתיזים מים מחדקיהם. למרות הסקרנות, היריד ירד לתחתית רחם החלומות שלי, שם מבשילים החלומות המאוחרים, כמו בהיריון מושהה אצל הדובים.

חלפו למעלה כמעט שלושה עשורים, עד שהגעתי.

כולם נוהרים ליריד

כמה ימים קודם לכן, כשנחתי בפטנה, בישר לי הספק המקומי, שהיריד קיים, חי ובועט, אבל הממשלה המקומית לא מרשה לשנע אליו בעלי חיים ממדינות אחרות בהודו. מספר הפילים שנמכרו ביריד ירד בהדרגה. בשנת 2004 נמכרו של 354 פילים ובשנת 2016, רק 13. לתדהמתי התברר לי שכבר בשנת 2017, אסרה ממשלת ביהאר, לשנע בעלי חיים ליריד, כחלק מחוקי צער בעלי חיים. כך שזה כבר לא יריד הבקר הגדול באסיה ואפילו לא בהודו. יריד בקר ללא גמלים, ללא פילים, ללא כבשים.

התקשיתי להסתיר את אכזבתי. אבל נסענו.

בדרך לשם, נסענו בתוך נחיל של כלי רכב. אוטובוסים עמוסים אנשים על גגותיהם (איני ממליץ על כך. גם מאות קטועי ידיים ורגליים בהודו, אינם ממליצים), טנדרים מתפקעים מאנשים שתלויים עליהם, משפחה שלמה על אופנוע, רעש של אגזוזים וצופרי אוויר. בכניסה ליריד פרקו המכוניות את מטענם האנושי וזה החל לנוע ללכת רגלית. נחיל אנושי ססגוני לעייפה, התפתל ברחובות המאולתרים של היריד. עיר שלמה אולתרה כאן ביד אומן. מוזר ככל שיישמע, ההודים, שהם גם אלופי הבלגן, הם גם מלכי הארגון. מכל עבר הוקמו דוכנים, חנויות, מטבחים, אטרקציות של לונה פארק לילדים. בשולי היריד, הקימה ממשלת ביהאר מאהל מאולתר, ובו אוהלים גבוהים ובהם מיטות נוחות ולכל אחד מהם צמודה מקלחת חמה. זה היה נראה כחזיון תעתועים בלב המדבר. אי של סדר, שקט וניקיון בתוך ההמולה הרועשת. הגם שהיה לנו מלון מוזמן, במרחק של כשעה נסיעה מהיריד, אי אפשר היה להתעלם מהחן של מאהל נעים בלב הבלגן. לא היה לנו ספק, שאנחנו מוותרים על המלון ונשארים כאן

זרם של בני אדם, נעים מרחבי ביהאר ואף מחוצה לה. מבקרים סקרנים שהגיעו ממדינות אחרות בהודו. פגשנו אנשים שהגיעו לפטנה, בנסיעה של עשר שעות ברכבת ומשם היטלטלו לכאן באוטובוסים, על מטלטליהם וטפם. כולם נוהרים ליריד, שזהו אירוע המוני-דתי-חברתי, מסחרי,  שמתרחש מדי שנה, בירח מלא של חודש נובמבר. במשך יומיים ראינו מבין האלפים, רק שני מערביים, לבושים ב"דוטי", מנסים להתמזג. נראינו כל כך חריגים, כל כך לא שייכים, כך שמשכנו תשומת לב רבה והראייה, ביום המחרת, הופענו בשער של עיתון מקומי.

גולהר בפטנה הוא אסם ענק שבנו הבריטים ב-1786. מכאן יוצאים לסונאפור

זרם של בני אדם, נעים מרחבי ביהאר ואף מחוצה לה. מבקרים סקרנים שהגיעו ממדינות אחרות בהודו

מנלנדה – האוניברסיטה הבודהיסטית

קליידוסקופ של פרצופים

יצאנו לשוטט, אמנם לא הוצעו הפעם למכירה, לא  גמלים ולא שוורים. רק מעט תאואים ועזים, אבל היו שם הרבה מאד סוסים אצילים, מטופחים להפליא, שהוצגו לראווה. הסוחרים טפחו על צווארם בגאווה, הברישו את שערם וניהלו שיחה ערה עם הקונים הפוטנציאליים. חלקם משופמים, חלקם קרחים, חלקם כחושים, אחד כרסתן, אך כולם נראו כ…סוחרי סוסים. מעת לעת מישהו גרר אותי מהשביל, או דחף אותי הצידה, מחשש שאדרס בפרסותיו של סוס, שהונהג על ידי פרש נלהב מדי. בין הסוסים הסתובבו מעט קונים פוטנציאליים ובעיקר סקרנים. ההודים הם העם הסקרן בעולם. הם נועצים בבוטות עיניים חצופות בתוך עיניך, כאילו לומדים בעל פה כל תנועה מתנועותיך. אינם חדלים מלשאול שאלות, בעיקר מאין באנו ואם אנו אוהבים את היריד. כולם רוצים להצטלם. עומדים זקופים מול המצלמה המכוונת לעברם, דומה ותיכף יישאו נאום לאומה. רבים יותר חפצים להצטלם אתנו. עוד תמונה ועוד תמונה. עוד זוג, עוד משפחה. סבלנות, גם אם היא גדולה, היא משאב שנגמר. שלי היא לא גדולה מדי. ברחבה שליד הסוסים, נפרשו בדים ארוכים שצבעו את הדשא בפסים אדומים, סגולים, לבנים וורודים. משפחות שלמות, לבושות ססגוניים, שכבו פרקדן, השתרעו או סעדו משהו. המשכנו לנוע בנהר האנושי, מתבוננים בקליידוסקופ של הפרצופים, של הקרחות, של הציציות, של הראשים העטופים במטפחת או בטורבן. של הזקנים, השפמים, הפנים החלקות, של הפנים העטויים בעדיים. עגילים בתוכי האוזניים, נזם באף, ענק לצוואר.

במרכז היריד הוקם תיאטרון פתוח. על הבמה רקדניות חוללו בריקוד קלאסי עדין, גופן נמתח כלפי מעלה, אל השמיים, מפליאות להטט באצבעותיהם ובשרירי פניהם. לידם, רוקדים, נכים בכיסאות גלגלים, מפגינים וירטואוזיות מפליאה של ממש. הקהל צופה, מחייך, צוחק. לא נלהב. לא מוחא כפיים.

אנו חוזרים לנוע עם ההמונים. הנשים עטויות צעיפים וגלימות באדום בהוק, בוורוד, בשחור. בצהוב. צריך לשבת בקרן רחוב, עם כן ציור ומכחול, או למצער עם מצלמה ולנסות להנציח את הרגע. אנו איננו חדלים מלצלם. את הפנים, את הבגדים, את הדוכנים, את מאכלי הרחוב, כאן מטגן בטורה, מעין בלילה שמתנפחת בשמן חם. במקום אחר, מישהו רוקח תרופה מעשבים. כאן גריל, כאן תירס חם. כאן דברי מתיקה. כאן מגיד עתידות צופן סוד. שם עושה להטים. כאן מישהו מהמר. סחורות ושטרות עוברים מיד ליד. אנו אוחזים במצלמות, במין גרגרנות כזו, שואפים להנציח ולקחת הביתה משהו מהמראות.

המדריך המקומי שהספק צירף אלינו, לוחש לי כממתיק סוד: כאן מאורה שבה ניתן לשתות לשוכרה. גם אם לא כל כך חוקי. בביתן אחר, צדדי, נסתר משהו, אפשר לעשן חשיש בצוותא. בניגוד לייטרות, העליות לרגל אל ההימליה, לא ראיתי כאן עישון חשיש פומבי. אבל הוא זמין, לכול דכפין. הוא מאוכזב ממבטי הקפוא וקורץ לי בעינו, כאומר, יש כאן בילויים מרנינים עוד יותר. אני מעווה את פני והוא מניח לי.

לפנינו צועד סהאדו כחוש, כזה שזנח את משפחתו ועסקיו ויצא לחפש דרך. מקלו בידו, בראשו הקלשון של שיווה, פסים לבנים לרוחב מצחו וראסטות מזוהמות מגולגלות על ראשו. איש אחר, לא סהאדו, אבל עטור זקן צחור ופסים מאונכים של וישנו על מצחו. כמה חסידים של זרם הבהקטי בולטים בחליפותיהם הכתומות. הבהקטי הוא זרם דתי אשר נוצר כתוצאה מסינתזה ברהמינית של דתות דראווידיות דרומיות אשר לוותה כמו כן גם בתופעות ויתור על ערכי דת מסוימים. היתה זו תנועה דתית, שהשמיטה את עקרונות הייחוס הדתי ויצאה נגד ההיררכיה החברתית. המאמינים שרו שירים מלאי רגש, שהזכירו לי במידת מה את חסידי ברסלב אצלנו.

ההמונים פסעו כנחש ענק, צרורותיהם על כתפם, נעים בזרם איטי אך נחוש. לא פוסק. עד לנהר. לאורך זרם המים האטי, הוקמו מרפסות עץ ועליהם נמתחו בדים. אלו הפכו לאכסניות מאותרות להמונים שהצטופפו בהם, מתעלמים מהאור ומהרעש. המוני אדם, שכבו פרקדן, כמעט צמודים זה לזה, כמה בהו בשמים, כמה נעצו מבטים סקרניים בעוברים ושבים, אחרים בישלו לעצמם ארוחה. או שתו תה שמכר להם אחד הרוכלים שדילג ביניהם ומעליהם.

מכיוון שסונאפור נמצא על מפגש הנהרות גנגס וגנדק (Gandak), הוא מקום קדוש עבור ההינדואים. אחת המטרות של המבקרים במקום, מעבר ליריד, הוא טבילה בנהר ותפילה במקדש האריאהרת. המוני נשים החליפו בגדים, כשהן מסתירות את גופן בסארי גדול. מפעם לפעם נשמט הבד, לרגע נתגלו שדיה של מישהי. איש לא התרגש והיא המשיכה במלאכתה. נשים התייפו מול מראה, או סרקו זו את זו.

אנו חוזרים לנוע עם ההמונים. הנשים עטויות צעיפים וגלימות באדום בהוק, בוורוד, בשחור. בצהוב

לפנינו צועד סהאדו כחוש, כזה שזנח את משפחתו ועסקיו ויצא לחפש דרך

_autotone

מהדורה הודית של סלבדור דאלי

יצאנו בשייט, כדי לראות את הפעילות מכיוון הנהר. היו שירדו לטבול במים, היו ששחו, היו שרחצו ידיים ופנים, היו שהדליקו נרות, היו שהשיטום בנהר. היתה זו פוג'ה המונית, לאור הירח שזהר בעיגול לבן, מבעד למעטה דקיק של עננים. היו שהתפללו, אחרים השתעשעו, אחרים שקעו במדיטציה עמוקה. ביניהם שוטטו רוכלים, מנסים להתפרנס מהמאמינים ומהסקרנים. היו שם גם ברהמינים, כוהנים שניכרו בחוט המשי שמתוח על חזם. הם ישבו, מולם אדם שקיבל ברכה והשאיר בידם כמה מעות. ריכוז של סוחרים ומתפללים. ללא הפרדה בין תורה לסחורה. אין כאן מבדיל בין קודש לחול. אין מקום לישו שיגרש את הסוחרים מבית המקדש. גם כאן, שיוויתי לעיני רוחי, צייר דמיוני, מהדורה הודית של הצייר ברויגל, ממלא את הדף במאות פרטים. חבר לו, לכן הציור שראיתי בעיני רוחי, צייר פסיכודלי, מהדורה הודית של סלבדור דאלי, שיחד מרחו במכחול ענק, ציור שקשה לתפוס, את כל הפרטים שבו, וקשה להכיל את הסוריאליסטיות שלו. ערבוביה של בדים, של צבעים של פרצופים, של קולות, של ריחות. הודו בעצמה, כפי שרק יודעת. במרחק אפס משם, מתעלמות מהתכונה, כמה נשים בסארי אדום, טובלות במים ומדליקות נרות על קו המים. חיים שוסטר, האיש ששלח אותי להודו לפני 35 שנה, כינה את הודו "מלכת הנוודות". אין עוד מקום מרתק ומגוון כל כך.

למחרת בבוקר, אנו שבים לנהר, דרך שוק הבדים, המאכלים, התבלינים. היו שם דוכנים לכלי בית, לכלי עבודה חקלאיים, של שמיכות פוך במגוון צבעים, של כלים קלועים מקש ובעצם של כל מה שאפשר לדמיין ואפילו יותר המון מוכרים. מעט קונים. כולם מסתובבים. ניכר עליהם שבאו לכאן גם לאירוע מבדר. לאי צוהל בים של שגרה. מרבית ההודים אינם מטיילים בעולם וגם לא ברחבי הודו. אינם מרבים ללכת להצגות תיאטרון ויריד מסוג זה, הוא הדרך להימלט משגרת החיים, לעולם פנטזיונרי, אלטרנטיבי, של צבעים, קולות, מסחר ותפילה.

פילסנו דרכנו עד לנהר. לאורכו, במרפסות המאולתרות, רבצו בצפיפות המונים, מותשים מפעילות ליל אמש. הצד החושני, היצרי של העלייה לרגל, דבר שקיים בכול הדתות, אך בהודו, קיים בהגזמה. כמו כל דבר. תוך כדי הליכה בצוותא והצטופפות במקום הקדוש, מתקהים  הבדלי ההכנסה והמעמד, מה שהאנתרופולוגים קוראים "קהילת השווים". לגדות הנהר נערכה טבילה גדולה. הנרות של אמש שטו עם הזרם וההמונים טובלים בנהר, סופגים מעט קדושה. בלטו של כמה הִיגְ'רָה – אלו גברים, שאימצו זהות מגדרית נשית. הם לובשים בגדי נשים ומאמצים תפקידי מגדר נשיים. הם נראו כנשים גבוהות ומטופחות, ש"נשיותן" מוחצנת, שרק הגרוגרת הבולטת הסגירה את מינם. קהילות אלו מתקיימות מזה דורות רבים על ידי אימוץ נערים צעירים שנדחו ממשפחותיהם או ברחו משם. רבות מהן עובדות כזונות ממין זכר כדי לקיים את עצמן. בניגוד לאיפוק ההודי, הם הפגינו מיניות בוטה, חצופה. כאילו הברהמין אינו מברך לידם.

ברקע נשמעה נגינה זכה של סיטאר, שבמקום אחר היו צליליו מרעידים את האוזן והלב, אך כאן הוא נבלע בשאון, אך לנגן לא אכפת. לא הרחק משם, שני נערים קירחים, שרק ציצית הזדקרה ממרכז גולגלתם,  תופפו באקסטזה. הכול צפוף, דחוס. עמוס. עוצמתי. רוחש, לוחש. מכה בחושים. קשה לדעת לאן להתבונן קודם. הכול גדוש במראות. ללא מטר רבוע לבן. נקי מגירוי. כמו "פחד החלל הריק" באומנות. אין רגע דל. נראה כמו מחזה פרוע, שהפיק במאי שיכור מאל אס די. זוהי הודו על טורבו. על סטרואידים. אין רגע של מרגוע. אני מייחל למנוחה. לדקה של שפיות. להפסקה לרגע של המחזה. לתת מרגוע לעין ולנפש.

אמנם, המטרה העיקרית לבואנו, יריד הבקר, לא הושגה, אבל הסנפנו לריאות חוויה הודית מרוכזת. ביקשנו אתונות ומצאנו מלוכה.

מפת פטנה, מדינת ביהאר, צפון הודו

———
ד"ר גילי חסקין: יליד כפר ביל"ו (1957); בוגר החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת בית ברל, מורה דרך מוסמך ובעל תואר דוקטור מטעם החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שהגיש עוסקת ב'טוהר-הנשק', באתוס, במיתוס ובמציאות, בתקופה שבין ראשית ההתיישבות הציונית ועד להקמת המדינה.

הפוסט יריד הבקר הגדול של סונאפור, הודו הופיע ראשון במסע אחר

תופעת העלייה לרגל מהלכת עלי קסם. זוכר את עצמי פוסע עם עוד אלפי הינדים, בנחש אנושי צבעוני, שהתפתל על הרי ההימאליה בקשמיר, בדרכי למערת אמרנת. זוכר את התכונה הרבה סביב הייטרה (כך נקראת בהודו עליה לרגל), את הדבקות, את הנחישות, את האמונה ואת העסקים שפרחו סביב האירוע הדתי. את המוסלמים הקווקזיים, העולם לרגל להר Shalbuzdag שבדגסאטן.

איטליה – מדריך מסע אחר

ממסלולי העליה לרגל החשובים

קמינו פרנסיצקוס, הוא רק חלק מ"ויה פרנסיגנה" (Via Francigena), שנחשב לאחד ממסלולי העלייה לרגל החשובים בעולם  הקתולי. המסלול מתחיל כאלפיים ק"מ צפונה-מערבה מכאן, בקתדרלה של קטנברי (Canterbury) אשר באנגליה ועובר בצרפת. הקטע עובר בצרפת, מ- Calais (Pas-de-Calais), שבצפון מערב, דרך מאסיב סנט תיראי (Massif de Saint Thierry) ועד  ל- Les Fourgs  לא הרחק מלוזאן שלמרגלות האלפים, אורכו 982 ק"מ והוא נקרא GR145.

דרך זו היא חלק מרשת הדרכים החוצה ארצות שונות באירופה, הנקראת בצרפתית Grande Randonnée (בקיצור GR), שעוברת ברובה בצרפת, בלגיה, הולנד וספרד. אורך הדרכים בצרפת לבדה הוא 60,000 ק"מ. רשת זו היא חלק מצירי הליכה ארוכים, החוצים בדרכם כמה מדינות אירופאיות.

הקטע האנגלי של ויה פרנסיג'נה. מתחיל בקנטברי (Canterbury) ומסתיים בדובר (Dover), שלגדת התעלה. הקטע הצרפתי של ויה פרנסג'ינה, עובר מ-Calais שבצפון מערב, סמוך לתעלת למנש ועד לגבול השוויצרי, סמוך ל-Jougne , לא הרחק מאגם ז'נווה. הקטע החוצה את שוויץ, מאגם ז'נבה ועד למעבר סן ברנארד, מסומן כ-Route 70. אורכו 215 ק"מ והוא נחשב לאחד מנתיבי הצליינים הפופולריים באירופה.

החלק האיטלקי של הדרך, מתחיל בבקעת אאוסטה (Valle d’Aosta), בהרי האלפים ועובר דרך המחוזות פיידמונטה (Piedmont), לומברדיה (Lombardy), אמיליה רומנה (Emilia-Romagna), ליגוריה (Liguria), טוסקנה (Tuscany), אומבריה ולציו (Lazio). אורכו 858 ק"מ. דרך זו הוכרזה כאחת מ"דרכי התרבות של אירופה" (Cultural Route of the Council of Europe). איטליה פנתה לארגון אונסק"ו, בבקשה להכיר בדרך כאתר מורשת עולמית.

בימי הביניים, נהגו עולי הרגל מאנגליה לחצות את תעלת למנש בסירות ולהמשיך ברגל, דרך הארצות שנקראות היום, צרפת שוויץ ואיטליה, עד רומא. לאחר שהתפללו בכנסיית פטר הקדוש, המשיכו בדרך הרומית ויה אפיה (Via Appia), דרומה אל פוליה ומנמל ברינדיסיום (Brundisium) , כיום ברנדיזי (Brindisi), הפליגו אל ארץ הקודש. זוהי דרך עתיקה, שנסללה כבר בשנת 312 לפני הספירה ונקראת על שמו של המדינאי אפיוס קלאודיוס קאיקוס, שיזם את סלילתה בשנת 312 לפנה"ס. המשורר סטטיוס כתב על הדרך: "Appia longarum teritur regina viarum" (לטינית: "דרך אפיה היא מלכת הדרכים הארוכות"). על פי המסורת הנוצרית, פטרוס, שהגיע לאיטליה, הלך בדרך ואז ישו נגלה אליו ושאל אותו מה ששאל ופטרוס ענה שהוא הולך לצליבה ואכן נצלב ברומא, עם ראשו למטה.

תולדות הדרך

הדרך נקראה תחילה "הדרך הלומברדית" ובהמשך, כבר בשנת 725, היא מוזכרת במסמכים כנסייתיים בתור Iter Francorum, כלומר, "הדרך הפרנקית". בממלכת הפרנקים של קרל הגדול הדרך כונתה Chemin des Anglois, כלומר, "דרך האנגלים". בסביבות שנת 990, הארכיבישופ סיגריק (Sigeric) הלך ברגל מקנטברי לרומא ובחזרה. אבל תיעד בכתובים רק את הדרך חזרה. לאחר שחצה את תעלת למנש, הוא עבר בכל יום 20 ק"מ, סה"כ 1700 ק"מ. כשנה של הליכה רצופה לכול כיוון.

הנזיר הבנדיקטי ויליאם מסנט טיראי (St-Thierry), הלך מצרפת לרומא, לאורך הדרך לקראת סוף המאה ה-11. הדרך חזרה, בספינה, היתה קלה הרבה יותר.

בשנת 1154 צעד בדרך הנוסע האיסלנדי ניקולאס ברגסון (Nikolás Bergsson), שהיה אב מנזר Þverá, אשר לחוף Eyjafjörður, שבצפון איסלנד. הוא תיאר את מסעו בספר Leiðarvísir og borgarskipan (מ"מדריך ורשימה של ערים"). זהו למעשה ספר מסע המתאר את דרכי הצליינים מצפון אירופה, אל רומא וירושלים. בשנת 1191 פסע לאורכה פיליפ אוגוסטוס (Philip Augustus) מלך צרפת. שתי מפות שונות, המתוארות את הדרך, מופיעות בכתב היד, Historia Anglorum של  הנזיר הבנדיקטי והקרטוגרף מתיאו פאריס (Matthew Paris), במחצית הראשונה של המאה ה-12.

ויה פרנג'ליקה לא היתה דרך יחידה, כמו הדרכים הרומאיות, סלולה באבנים ולאורכה תחנות להחלפת סוסים עבור נוסעים בעלי תפקיד רשמי. זו היתה אלומת דרכים שהשתנו במהלך השנים, בהתאם לפריחה ולדעיכת המסחר והצליינות. הנוסעים הקדומים חצו את הרי האלפים והאפנינים במספר דרכים אלטרנטיביות, בהתאם לנסיבות הפוליטיות, פופולריות של מקומות פולחן ואנשים קדושים שחיו לאורך הדרך.

הדרך קיבלה את שמה, משום שרוב עולי הרגל הגיעו אליה מצרפת, בדומה ל"דרך הצרפתית" החוצה את ספרד, עד לסנטיאגו דה קומפוסטלה. הם היטלטלו בדרכים קשות, הסתכנו בשוד ובטריפה. רבים מהם מתו בדרך, ממחלות, מתשישות או מפגיונות מרצחים.

הלומברדים, שפלשו לאיטליה הביזנטית במאה השישית, תחזקו את הדרך בקטעים שעברו בשטחם ואף סיפקו את ההגנה על הצליינים. במקור, הדרך נמנעה מלעבור בערים והעדיפה להוביל את ההולכים בה, ללון במנזרים, או במחסות שנקראו spedali.

גם כאן הלינה היתה בדרך כלל בחינם, למי שהחזיק במכתב מהכומר של עירו. גם כאן החתימו הצליינים דרכון מיוחד בכל תחנה, אותו היה עליהם להציג בפני הכומר המוודה, אות שמלאו את נדרם ולכן יהיו זכאים להנחה משמעותית בזמן בו ישהו בכור המצרף, שם יטעמו מעט מחומו של הגיהינום, בטרם יגיעו לגן העדן. גם כאן המניעים לנדידה, בנוסף לכפרת עוונות, היו חווית השהיה במקום הקדוש, קבלת ברכה ומין הסתם, גם רצון לגוון את שגרת החיים. בדומה לתיירות המודרנית. גם כאן היו למסע הזה, היבטים כלכליים ופוליטיים. במהלך השנים, כיוונו גורמים אינטרסנטיים את הדרך למרכזי הערים, דבר שאפשר לצליינים להתפלל בכנסיות ולתרום לכלכלת העיר. המטייל המודרני יוצא נשכר מכך, משום שהוא מגוון את הנופים והמנזרים בהם הוא מבקר, בעיירות מדייוואליות יפהפיות.

מרביתו של הקטע אותו הלכנו, עובר במחוז אומבריה (Umbria), הטומן בחובו מראות מרשימים ותרבות עשירה. מעת לעת נראו מצודות על ראשי ההרים. כהרף עין צצו ונעלמו כפרים ממדייוואליים, שבתיהם החומים כמעט ונבלעו בין הגבעות. במאה השמינית לפני הספירה התיישבו באזור האומברים, שבט חקלאי שוחר שלום ואחריהם הגיעו האטרוסקים והרומאים. בימי הביניים הוקמו כאן, על שרידי הישובים האטרוסקים, ערים ציוריות, המשקיפות על נוף מבותר.

עליה לרגל

עלייה לרגל היא מנהג אוניברסלי. היא תופעה דתית וחברתית, המשלבת הליכה ותפילה ואפשר לגלות בה קווים יסודיים, המשותפים לדתות שונות וזרות זו לזו. זו פעולה מקובלת, בה יוצאים המאמינים במסע למקום קדוש על פי דתם, על מנת לטהר את עצמם או למלא אחר מצווה. עלייה לרגל מוגדרת כ"מסע, הנובע ממניעים דתיים, הן כלפי חוץ: אל מטרה קדושה, למשהו חדש ושונה, והן כלפי פנים: למטרה רוחנית והבנה פנימית".

בכול שלוש הדתית המונותאיסטיות, מטרת העלייה לרגל היא תפילה במקומות הקדושים, מתוך אמונה שתפילה במקומות אלו, יעילים מתפילה מקומות אחרים. אם כי, אין בדת הנוצרית הוראה על עליה לרגל, שלא כמו ביהדות המקראית ובאסלם. אצל הנוצרים זה מנהג או ציווי פרטני לחוטא אך לא הוראה כללית. מאמינים מכל הדתות, הקבוצות והכתות, נוהרים למקומות הקדושים, כדי לבקש מחילה, מזור ורחמים. יש עליות לרגל שתפקידן להביא ברכה רוחנית לעולה, יש עליות לרגל הקשורות לתאריך מסוים, יש שנועדו להמוני אדם, ויש כאלה שדי אם אדם בודד ייטול בהן חלק.

ממקום של חול למקום של קדושה

מאמינים היוצאים למסע של עלייה לרגל, עוברים ממקום של חול, למקום שכולו קדושה. הדרך הארוכה אל המקומות הקדושים וביניהם, היא חלק מהותי ממעשה העלייה לרגל והיא נותנת לו תוקף. עולי רגל הולכים למרחקים, למקומות קדושים, כדי להתקרב ליסודות אמונתם. המסע הוא מעשה פיזי, אך מטרתו רוחנית. אורה לימור מדגישה בספרה "עלייה לרגל, יהודים, נוצרים ומוסלמים", כי: "הוא [עולה הרגל] הולך לאחור, אל מקומות של העבר ההיסטורי, אך מטרתו קדימה, אל העולם הבא, הגאולה". בכול עליה לרגל, קיים השילוב הזה, בין הפיזי לרוחני, בין עבר לעתיד, בין החיצוני לפנימי. במובן מסוים, העלייה לרגל היא מטפורה לחיי האדם, שאינם אלא מסע אל אושר נצחי, אל חיי נצח. האדם בעולם הזה, אינו אלא הלך, עובר אורח. עולה הרגל עוזב בית ארעי ומולדת בת חלוף, ומסעו הוא חיפוש אחר בית אחר, ומולדת אחרת, אחר עיר אלוהית, שם גם ימצא לו שלווה ומשמעות לחייו. האנתרופולוג ויקטור טרנר (Turner Victor), מסביר כי  בכול הדתות, המסע הוא מסע למעלה, אל האל ופנימה, אל לב האמונה. זהו מסע במרחב ובו בזמן גם מסע למעמקי החוויה הדתית… זהו מסע אופקי במרחב, עד המקום הקדוש, שכרוך בו מסע רוחני כלפי מעלה, אל עולמות עליונים.

אקט העלייה לרגל מקורו בהוויה מאגית (מאגיה=פעולה מעשית, שתפקידה לגרום לפעולה אצל האל), של החברה הקדומה, שמקנה כוח אלוהי לאתרים שונים והופכת אותם ליעד לביקור, כדי לספוג משהו מהכוח הזה, ובעיקר כדי להיפטר ממצוקות ולהביע משאלות.

המניעים הרווחים לתופעת הצליינות, הם כפרת עוונות, עבודת האל במקום של קדושה מיוחדת, השגת ברכה, או טהרה רוחנית. היסוד של כפרת עוונות, הצמיח מנהגי סיגוף הקשורים לצליינות (כללי טהרה, פרישות מינית, הליכה ברגליים יחפות ועוד). התלאות שבהן היה כרוך מסע ארוך ולעתים מסוכן, שיוו למסע הצלייני, אופי סגפני. בנצרות של ימי הביניים, היה מקובל להטיל על מי שביקש לכפר על עוונותיו, עלייה צליינית לארץ הקודש, או למקום מרוחק אחר. בתקופות מסוימות, מרכיב הכפרה נעשה עיקר בתופעת העלייה לרגל וצובע את התופעה כולה בצבעים של התבוננות פנימה והכאה על חטא. החל מהמאה העשירית, ידוע בנצרות, גם על עלייה לרגל, שהוטלה כעונש על חטא. על חטא חמור במיוחד, הוטלה עלייה לרגל תמידית. החוטאים נודו מן הקהילה והיו למשל ולשנינה בקרב כל רואיהם. כך נעשתה העלייה לרגל גם סוג של נידוי. יחד עם זאת, הרשויות היו מודעות לקושי לפקח על ביצועו של עונש זה ולכן מיעטו להשתמש בו. גם בקרב יהודי אשכנז, הכפרה העיקרית על רצח היתה גלות, שמשמעותה פעמים רבות, עליה לרגל. כנראה שדפוס ענישה זה, אומץ על ידי היהודים, בהשפעת הסביבה הנוצרית ישנן עדויות על אנשים שגלו לירושלים, להר הזיתים, כדי לכפר על עוונותיהם.

מפגש משולש של קדושה

האנתרופולוג יורם בילו, במאמרו ב"מסע אחר", מסביר כי עלייה לרגל היא מפגש משולש של קדושה: מקום קדוש, זמן קדוש, פעילות מקודשת (ריטואל). זוהי תופעה דתית-עממית וולונטארית. חלק מפולחני קדושים. אלו רווחים בדתות גדולות, כולל מונותיאיסטיות. תפקידם מילוי החלל בין האל המרוחק והמופשט למאמין ובעיותיו "הקטנות" (שהם חומרי החיים).. בעלייה לרגל מתמזגים, בצירופים שונים, יסודות דתיים-רוחניים, חברתיים ואף כלכליים. הצד השווה בכול תופעות הצליינות, הוא קודם כל התנועה ממקום מושב הצליין, אל המקום המקודש. חשוב לציין, כי על אף שהעלייה לרגל כרוכה בניתוק מהבית ומהקהילה, היה בה ערך גם למאמינים שנותרו בבית. עולה הרגל מתפלל במקומות הקדושים עבור אנשי משפחתו, קהילתו וסביבתו הרחבה. בשובו מהמקום הקדוש, הוא מלמד את בני קהילתו דברים חשובים על אמונתם. העברת המידע מין המקומות הקדושים ומין הפולחנים המונהגים שם, לאתרי המוצא המרוחקים, תורמת לאחדותם של המאמינים, לגיבוש החוויה הדתית שלהם ולהאדרת פולחנם.

דמותו של פרנציסקוס הקדוש

במרכז הטרק בו עוסק תיאור זה עומדת דמותו של פרנציסקוס הקדוש (Francesco d'Assisi;‏ 1181 או 1182 – 1226) , כשהמסלול עובר בתחנות שונות של חייו, מעיין מחרוזת של אתרים, הקשורים זה לזה. עולה הרגל ובעקבותיו המטייל, מתקדם מאתר לאתר, לומד את הסיפור עליו התחנך, באמצעות הגיאוגרפיה שלו ובאמצעות הפולחן שנערך בו.

פרנציסקוס נולד באסיזי שבאומבריה באיטליה, בשנת 1181 או 1182. עד גיל 20 בילה פרנציסקוס את רוב זמנו בסיוע לאביו בעסק המשפחתי. הוא חי חיים מלאים ועשירים. כמו כן, השתתף בסכסוכים המזויינים בין הבורגנים לאצולת הדם שאפיינו את ערי איטליה. הוא חלם להיות אביר ולמצוא לו רעיה יפה ועשירה. אולם, חייו עברו נקודת מפנה בשנת, 1202, כשהשתתף בקרב בין אסיזי לפרוג'יה ונפל בשבי ושהה כשנה בכלא ב- Collestrada (קריירה מקבילה, חווה לימים, גם איגנציו מלויולה (Ignacio de Loyola), מייסד מסדר הישועים. לאחר שחרורו, חלה במחלה קשה ועבר משברים נוספים בחייו האישיים. הוא החל להתבודד ולהרהר אם לא עדיף להתבודד ולהגשים אידיאל דתי  כפי שקרה בעוד מקרים בהיסטוריה, לאחר חיפוש אישי, גילה פרנציסקוס את חיי השליחים. מאוחר יותר שיפץ את הקפלה פורטיונקולה (Portiuncula), שנמצאה בכפר מריה של המלאכים (santa Maria degli Angeli), הסמוך לאסיזי, שהפכה למרכז פעילותו. הוא החל להטיף לאורח חיים של פשטות ועוני מתוך מתן דוגמה אישית. במהרה הצטרף אליו בן עירו, ברנרדו די קווינטוואלה (Bernard of Quintavalle), אשר תרם את כל כולו לעבודה. תום שנה הגיעו מספר חברי האחווה ל־11 איש. הם התגוררו בבית מצורעים נטוש ליד אסיזי, אך בילו חלק ניכר מזמנם במסעות דרך האזור ההררי של אומבריה, בעודם עליזים ושרים ובכל זאת משפיעים עמוקות על שומעיהם בתוכחתם הרצינית. חייהם של חברי האחווה היו נזיריים. הם לא עבדו, ובאקט של השפלה מודעת חיו על קיבוץ נדבות.

בהשראת הכתוב בברית החדשה, הטיף פרנציסקוס לעוני מוחלט ודרש זאת אף מתלמידיו הן כיחידים והן כקולקטיב. נאסר עליהם לקבל תרומות מעבר לצורכי היום והם חיו מעמל כפיהם או מנדבות המאמינים. אהבתו של פרנציסקוס לבריות, פרצה אל מעבר גבולות הנצרות. הוא התנגד למסעי הצלב והעמיד כנגדם את עקרון המיסיון אשר גורס כי את הנצרות יש להפיץ מתוך דרכי נעם – מתוך הנחה שגם ישו המשיח היה בוחר בדרך זו.

בשנת 1209 הלך לרומא יחד עם אחד עשר תלמידיו על מנת לקבל את אישור האפיפיור אינוקנטיוס השלישי. במסע זה, החליף בגדים עם אחד הקבצנים שבכיכר פטרוס הקדוש ויום שלם קיבץ נדבות. אחרי שטעם טעם עוני – הן מרירותו והן השמחה על התערטלות בכול רכוש ושחרור מכול הכבלים הכובלים אדם לעולם הזה, הבין את דברי ישו באוונגליון של מתי, בדבר הכרח לנטוש את הכול וללכת אחריו. פרנציסקוס לבש קרעים וקשר חבל למותניו .מאז החבל משולש הקשרים הוא סימן זיהוי לפרנציסקנים (ה"חובלים" בעברית של ימי הבינים).

הקתדרלה של אסיזי, בה נקבר פרנציסקוס הקדוש

פרוג'יה

אידיאלים של עוני ופשטות

רעיון ה"עניות הקדושה" לא היה חדש והוא היה נפוץ בעיקר מאז המאה ה-11. תנועות דתיות רבות הטיפו, לעתים במחאה נגד שחיתות הכמורה ועושר הכנסיות והמנזרים, לחיי עוני מוחלטים, דגמת ישו ותלמידיו, השליחים הראשונים ולכן קראו לרעיון זה בשם "הדרך האפוסטלית" (Via apostolica). באותה תקופה הופיעו באירופה תנועות מינות (כפירה) המוניות, ששילבו אידיאלים של עוני ופשטות,  בביקורת חריפה כלפי הכנסייה הרשמית. האיום שהציבו המינים (למשל, תנועת הוולדסים) היה כפול: הם הציבו מנהיגות כריזמטית, שביססה את כוחה על דוגמא אישית והם איימו על המונופול של הכנסייה, כקובעת יחידה בנושאי דת. אלא שתנועות אלה נדחקו על ידי הכנסייה וממילא נדחפו למצב של עימות.[ למרות זאת הצליחה האחווה מאסיזי, לקבל את אישורו של האפיפיור, בעיקר בשל כישרונו הפוליטי של פרנציסקוס עצמו, ויכולתו לשכנע את האפיפיור שאינו מהווה איום, אלא יתרון. אינוקנטיוס  השלישי, הבין לרוח הזמן ובמקום לדכא את תנועת פרנציסקוס, שילב אותה במסגרת הכנסייתית.

האפיפיור הבין כי לא ניתן יהיה להילחם במינות רק באמצעות נידויים וחרמות וכי על הכנסייה לגייס לשורותיה, אנשים שיוכלו להתחרות במנהגי המינות, לא רק בוויכוח תיאולוגי, אלא גם באורח חייהם[. האפיפיור קיווה שנזירים עניים שנאמנותם נתונה לכנסייה הקתולית, יסייעו למאבק בכתות המינות שקראו תיגר על הכנסייה בשל עושרה המופלג והתרחקותה מרעיונותיו הרדיקליים של ישו עצמו. מעתה, אימצה קהילתו את הכינוי "אחים קטנים" (Ordo Fratrum Minorum) וחיה במבנים רעועים, תוך דבקות בעזרה לעניים ולנזקקים. מסדר זה יקרא לימים "המסדר הפרנציסקני" (אולם משמו הרשמי נעדר שם מייסדו).

בניגוד למגמתם של מסדרים אחרים,  שהקימו את בתיהם הרחק מריכוזי אוכלוסין, הפרנציסקנים פעלו בתוך הערים וגרו בשכונות העוני שבשוליהן. הם העניקו סיוע וסיעוד לנזקקים ולחולים. בשל מעשים אלו, יש חוקרים הרואים בפרנציסקנים את העובדים הסוציאליים הראשונים במערב האורבני. בניגוד לעקרון הפרישות מן העולם, שהיה סימן ההיכר של הזרמים הבנדיקטינים, טען פרנציסקוס כי "העולם כולו הוא מנזרי" וכי אהבת האל מחייבת לאו דווקא חיי פרישות מן החברה, כי אם מתן סיוע לחלש ולעני מתוך התערות בה. רוב בתי היולדות הוחזקו על ידי פרנציסקנים, שהורישו לעולם, בשינוי גוון, את מדי האחיות הרחמנות.

הפרנציסקנים עשו לכנסייה שירות תעמולתי גדול, אך גם היו ליסוד חתרני. אף שפרנציסקוס שב והכריז על נאמנותו לכנסייה, הייתה במעשיו ביקורת על עושרה של הכנסייה ועל כוחה הפוליטי הרב. בשנת 1220 פרש פרנציסקוס מהנהגת המסדר. לכאורה, בשל מחלתו. אולם למעשה הופעלו עליו לחצים לעשות זאת. למרות יכולתו להצית את הלבבות בהתלהבות, הוא היה אדמיניסטרטור כושל, שלא השכיל להבין את צרכיו המשתנים של המסדר. בניגוד לדומיניקוס הקדוש, שהבין את חשיבותם של מוסדות הידע החדשים ושלח את תלמידיו ללמוד באוניברסיטאות[,  פרנציסקוס, דחה את הלימוד כמקור לגאווה. עבורו היו העוני וחי השליחים , מטרה עצמה ולא אמצעי. פרנציסקוס עצמו מלמתוח ביקורת על הכנסיה, אבל דבקותו באידיאל האפוסטלי כדרך היחידה לגאולה, טמנה בחובה ביקורת סמויה על אלו שאינם נוקטים בה.

אישיותו המיוחדת של פרנציסקוס קרנה פשטות, ענווה, אהבת הבורא והבריות, סגפנות, חסידות עממית ושמחה כנה, כפי שבאה לידי ביטוי בתפילותיו ובשיריו,  השאירה רושם עמוק, שהבשיל תוך זמן קצר לאוסף אגדות אודות מנהגיו וחוויותיו. נפוץ במיוחד קובץ שנכתב ב-1325 בלטינית ותורגם לניב טוסקאני ומכונה בשפה זו "הפרחים הקטנים של פרנציסקוס" (Little Flowers of St. Francis), אוסף זה מספר אודות דמותו של פרנציסקוס וקשור לפועלו ולתוכן דבריו בנוגע לטבע ולבריות.

פטרונה של איטליה

אחרי פרישתו מראשות המסדר, עבר פרנציסקוס להטפה במעשים. בשנותיו האחרונות התפתח סביבו פולחן אישיות, שלא היה לו תקדים בימי הביניים. תלמידיו החשיבו אותו לקדוש נעלה יותר מכול קדוש אחר  וראו בו את החיקוי הנאמן לישו. שנתיים לפני מותו, בתקופת הצום שלפני חג הפסחא, העפיל פרנציסקוס להר ובמשך ארבעים ימים הרהר בסבלו של ישו. בתום התקופה התגלה לעיניו שרף, שדמותו כדמות הצלוב והטביע בגופו את פצעי הצליבה – הסטיגמטה (Stigmata). זוהי מילה יוונית, שפירושה המקורי הוא כתובת קעקע, אות או סימן שנוצרו מכלי חד. בנצרות היא מכונה גם "חמשת הפצעים המקודשים" (ארבעת הפצעים שנגרמו לישו במפרקי (או בכפות) הידיים והרגליים כתוצאה ממסמור גופו לצלב, ופצע אחד בצדו הימני של הגוף, שגרם החייל הרומי לונגינוס (Longinus), מדקירת חנית בגופו, על מנת לסיים את ייסוריו). פצעים אלו סימלו את הקשר הרוחני והפיזי, בינו לבין ישו המשיח. למסדר הפרנציסקני מספר סמלים: צלבים אדומים המקיפים צלב רומאי אדום – הם כנראה התייחסות לסטימגטה זרוע לבושה לצד זרוע חשופה וחגורה פשוטה עשוית חבל, המנציחות את מתן בגדיו לקבצן. ב-3 באוקטובר 1226 מת פרנציסקוס באסיזי. דמותו של פרנציסקוס נזכרת רבות גם במוזיקה, בספרות ובאמנות. הוא נחשב פטרונה של איטליה ומטבע הדברים מופיע ביצירות אמנות רבות.

מסע באומבריה

בטיול זה ויתרנו על החלק העובר בטוסקנה והסתפקנו באומבריה ובטעימה מלצ'יו. זוהי ארץ של גבעות מוריקות, עמקים ואגני נהרות, שבה גדלים עצי דולב ערמון וצפצפה מרובים. כרמי הזית צובעים את הגבעות בגוון אפרפר וכרי המרעה שבעמקים נראים כתשבץ של כתמים בצבעי ירוק וצהבהב. אומבריה התפרסמה בעמק קליטונו (Clituno) הפורה, ששדות המרעה שלו נודעו כבר בימי קדם, באגם טראזימנו (Trasimeno) הזכור מהקרב הגדול של חניבעל, במלחמה הפונית השנייה (מלחמה שהתנהלה בין הרפובליקה הרומית לקרתגו המושבה הפיניקית ("פּוּנים" בלשון הרומאים), בשנים 218–201 לפנה"ס, והיא הקשה מבין שלוש המלחמות הפוניות בין רומא לקרתגו)  ובנהרות רבים, לרבות הנהר טיבר (Tiber), שלגדותיו שוכנת רומא . גודלה של אומבריה, חבל הארץ היחיד במרכז איטליה, שאין לו מוצא לים, הוא כ-8,500 קמ"ר. (לשם השוואה, גודלה של טוסקנה, השוכנת צפון-מערבית לאומבריה, הוא כ-23,000 קמ"ר.

אומבריה דרמטית, פראית ורומנטית. יש המכנים אותה "אחותה הסוררת והפראית" ואולי אפילו "הזנוחה" של טוסקנה, שנחשבת כיהלום שבכתר האיטלקי. אולם, יש לאומבריה הרבה מה להציע, כמעט כמו לאחותה הנוצצת. היא פחות עמוסה בגדודי התיירים המציפים את טוסקנה ומאפשרת מבט שלו ורגוע יותר אל תוכה של איטליה.

המסע לאורך דרך פרנציסקוס, אינו רק מסע בין כנסיות ואינו רק שיעור מאלף ההיסטוריה של איטליה בימי הבינים. זהו טיול על מורדות האפנינים ומשלב נופים הרריים יפים, עם שטחים מעובדים. מרביתו של המסע עובר באומבריה, המכונה בפי אוהביה "ליבה הירוק של איטליה"

זהו אינו "טרק", אלא עלייה לרגל. יש בו קטעים דרמטיים, יש בו קטעים שלווים ומפעם לפעם, גם קטעים משעממים. לעתים הוא עובר בשבילים הרריים, לעתים בדרכי עפר ולעתים לאורך כבישים. הוא עובר דרך כפרים קטנים, מנזרים וגם ערים. הלינה אינה בבקתות או באהלים. אין כאן אכסניות לצליינים כפי שקיימים ב"דרך סנטיאגו" המפורסמת. הלינה היא בבתי מלון והטיול משלב, בנוסף להליכה, גם ביקור באתרים היסטוריים רבי רושם, ופינוק בקפוצ'ינו משובח בבקר, או בקמפרי בסופו של יום.

———-
ד"ר גילי חסקין: יליד כפר ביל"ו (1957); בוגר החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת בית ברל, מורה דרך מוסמך ובעל תואר דוקטור מטעם החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שהגיש עוסקת ב'טוהר-הנשק', באתוס, במיתוס ובמציאות, בתקופה שבין ראשית ההתיישבות הציונית ועד להקמת המדינה.

הפוסט דרך פרנציסקוס הקדוש, איטליה: עלייה לרגל הופיע ראשון במסע אחר

ב-1818 איחד מנהיג מקומי, בשם מושושואה (Moshoeshoe) הראשון, את שבטי הבסוטו והפך למלכם. עד היום הוא זוכה להערצה קולקטיבית ונחשב לאבי האומה. בתקופת שלטונו התחוללו קרבות עזים בין הבסוטו לאפריקנרים הלבנים מדרום אפריקה ורבים משטחיה של לסוטו נכבשו. מושושואה, שלמד על ניגודי האינטרסים שבין הבריטים לאפריקנרים, פנה המלך למלכה ויקטוריה, בבקשת סיוע, להציל את ממלכתו. זו ראתה בפנייתו הזדמנות לעשות מעשה אצילי ולהרוויח הון אסטרטגי, עם הזדמנויות כלכליות. השטח הפך לפרוטקטורט בריטי בשנים 1871–1868, ובהמשך, מאז 1884, היתה למושבת כתר בריטית (Crown colony)  בשם 'בסוטולנד' (Basutuland). לסוטו זכתה בעצמאותה מידי בריטניה ב-4 באוקטובר 1966. אך מבחינות רבות מדינית, צבאית ואפילו כלכלית, היא קשורה בדרום אפריקה.

פירוש השם 'לסוטו' הוא "הארץ של האנשים שמדברים ססוטו" (Sesotho). למעלה מ-99% מאוכלוסיית לסוטו משתייכים לקבוצה האתנית בסוטו (Basutho).  הייתר הם מיעוטים הכוללים אירופאים ואסייאתים, בעיקר סינים. המדינה זכתה בעצמאותה ב-4 באוקטובר 1966.

הגענו לכאן מדרבן (Durban). נסענו כשלוש שעות בחלקה ההררי של פרובינציית בקוואזולו-נטאל (KwaZulu-Natal), שהזכיר לנו בנופו ובצבעיו את סקוטלנד. העיירה אונדרברג (Underberg)  היא נקודת הפרידה שלנו מ"אפריקה האירופאית". מכאן ואילך, דומה והזמן עצר מלכת. העפלנו על הרכס שהאפריקנרים נתנו לו את השם 'הר הדרקון' (Drakensberg), בגלל צורתו, שהזכירה להם את צורת גבו של דרקון (מבוטא "דראקנסבֶּרכֶה"). על הצוקים זיהינו את נשרי הכף הענקיים ואת קיניהם שמסומנים בלשלשת. בשפת הזולו נקרא הרכס uKhahlamba, שהוראתו "מחסום החניתות". שבטי הבסוטו  ההררים, שמכנים את הרכס "מלוטי" (Maloti), רעו את עדריהם ועצרו בחניתות ובחיצים את בני הזולו. לימים, הגיעו האפריקנרים והקימו חוות באזור. הבסותו נהגו לגנוב את פרותיהם ולנוס אל ההרים. האפריקנרים דלקו אחריהם, רכובים על סוסים ומזויינים בנשק חם. ביגוד לזולו שקדמו להם, אותם בני הבסוטו כבר לא יכלו לעצור.

מפת לסוטו:

פיצוי פרחוני

הגענו לכאן בדצמבר, החודש הגשום ביותר בשנה, אבל קיבלנו פיצוי פרחוני במיוחד. עצרנו ליד פרחים שזהרו בצבע זהוב שמם Sanda Sonia והם מוכרים יותר בכינויים "פרחי חג המולד". לסוטו עשירה מאד במיני צמחים ומושכת אליה בוטנאים מכול העולם. לאורך הדרך נזלו מהסלעים זרזיפי מים, בצדם גדל פרח הדומה לסייפן אדום, נקרא Lottonsis ומכונה "השושן המתאבד", אולי בשל מקום חיותו, על הצוק. מכל עבר גדלו צמחים כר-קוציים, שפרחו בצהוב ונקראו Hellicrism. עוד נסיעה קצרה ואנו במעבר ההרים המפורסם (Sunni Pas), שנמצא בגובה של 2876  מ' ונחשב לשער ללסוטו. במקום נמצא "הבאר הגבוה ביותר באפריקה".

התחלנו לרדת, לפנינו התגלה הכפר Skiring, שהוא בעצם שורה ארוכה של בקתות עגולות, שגגותיהם מכוסים בקש. הפתח של כול הבקתות פונה צפונה, אל השמש. גברים רזים וחסונים, מקלות חזקים בידיהם, שוטטו כשהם עטופים בשמיכות. קר בגובה של כמעט 3000 מ' מעל פני הים. הם חובשים כובעי קש מחודדים, שנקראים Mokorotlo, שהיו לסמלה של המדינה ומצוירים על דגלה. מקלו של הגבר, עשוי מעץ הברזל ומחושק בנחושת ונקרא Mulano. רק גבר נימול רשאי לאחוז במקל כזה. את טכס ברית המילה הם מקיימים כטקס התבגרות, בגיל 17 עד 19. אחריו רשאי הצעיר להצטרף לחבורת הרועים-ציידים. במשך תקופה ארוכה אוכלסה לסוטו בדלילות בידי שבטי בושמנים (Bushmens), שהיו ציידים-לקטים, אך בין המאה ה-16 למאה ה-19, החלו להגר לשטחה שבטי הבסוטו. כלומר, בדומה לזולו שבדרום אפריקה, הם חדשים יחסית.

לא ראיתי פרצופים עלובים, אבל הדלות שררה בכול עבר. הוזמנו להיכנס לאחת הבקתות. בירכנו את האשה הצעירה שישבה שם, בברכת '’Lumela" (שלום). בבקתה יכולים לחיות עד עשרה אנשים. בדרך כלל ילדים ונערים. בבקתה אחרת גרים ההורים ובבקתה שלישית נמצא המטבח. בהיעדר עצי הסקה, מבעירים אש מגללי פרה. העשן משחיר את תקרת הבקתה. על הקיר כתוב משפט בו מברכים התושבים איש את רעהו: "”Khorso, Pula, Nala, שמשמעו "אנשים, גשם, שגשוג". ישבנו על ספסל, בצד המוגן מעשן, התבוננו בסקרנות בבקתה ובפער העצום בין מה שיש בה לבין מה שיש לנו בעולם המודרני. יחסית למרבית תושבי העולם אנחנו עשירים מאד. האשה הצעירה הדגימה בפנינו כיצד היא טוחנת גרגירי חיטה באבני ריחיים וכיצד היא מכינה את הלחם המקומי. היא הדגימה לנו את עטיית השמיכה האופיינית שלהם, המשמשת אותם גם כשכמיה ונקראת Bohobe.

הודינו למארחת בברכת "Kealeboha’' (תודה), הצצנו למטבח משותף בו ישבו בצוותא גברים רבים וסעדו בשתיקה, בארוחה שהיא קודם כל אירוע חברתי. אישה מבוגרת נשאה עמה שקית של עלי מריחואנה, המשמשים את המקומיים על בסיס יום יומי.

בכלל, לסוטו היא מדינה עניה. 73.20% מתושביה חיים מתחת לקו העוני הבינלאומי, העומד על הכנסה של 5.5 $ ליום. שיעור האבטלה ב-2019 היה 22.4% וכיום כנראה גבוה בהרבה. למרות זאת, התחושה כאן נעימה ובטוחה. להבדיל ממקומות רבים בדרום אפריקה, שם חשים את פוטנציאל האלימות באוויר.  באף מסע ממסעותי באפריקה, לא פגשתי באנשים כה חייכנים, המברכים את הזר לשלום, מבלי לבקש משהו.

פרח הפרוטיאה – Protea cafra

פרחים אלו, ששמם המדעי Penifophnia מכונים Red Hot Pocker

גברים רזים וחסונים, מקלות חזקים בידיהם, שוטטו כשהם עטופים בשמיכות. הם חובשים כובעי קש מחודדים, שנקראים Mokorotlo, שהיו לסמלה של המדינה ומצוירים על דגלה

לבלוע את הנוף, להתפעם מההרים

המשכנו לנסוע, כשאנו נעצרים מעת לעת ליד מפלי מים קטנים. במקום מסוים חנינו, כדי ללכת על גבי בולדרים גדולים, אל מפל שוצף, שהגיר סילוני מים לכל עבר. נערות מקומיות ניגשו אלינו בבקשה לצילום משותף. היינו אטרקטיביים עבורן, לפחות כפי שהן עבורנו. ניכר על המקומיים שאינם רואים הרבה אנשים לבנים.

עצרנו ליד ערוץ נחל ובו עצי ערבה וסביבו כמה בקתות. בחור נחמד שמדריכנו מכיר, הוביל אותי לטיול על גבי סוסים. רכבנו "דוח" בעלייה תלולה, ל-Matsoaong, שהוא אחד הכפרים הגבוהים שמעל העמק, התרשמנו מהתצפית על ההרים המחודדים שמסביב ועל הטראסות המעוגלות והמעובדות בחריצות. משם רכבנו לאורך קוו גובה, באזור תלול יחסית, מול נופים עוצרי נשימה ממש וירדנו בשביל תלול לנקודת המוצא. מכיוון שקשה היה להכיל ולעכל את כול היופי, יצאנו לטיול רגלי, לכפר Makhapon, ששוכן על אוכף, בצדו השני של הגיא. טיפוס מתון, אך הגובה הטופוגרפי והאוויר הדליל נתנו בנו את אותותיהם. התושבים כולם מנופפים לשלום. לא ראינו בעיניהם צריבה של קנאה. בדרכנו מטה, עצרנו ליד רופאה עממית. נכנסנו לבקתה ולבקשתנו התחברה לרוחות של האבות הקדמונים. היא עטתה גלימה מסורתית אדומה, בתנועה טקסית, כרעה על ברכיה, מוללה באצבעותיה עשבי מרפא, הדליקה נר וחרכה את העשבים באש, תוך כדי מלמול חסר פשר. היא קראה את שמותינו בקול וקיבלה מסר מרגיע, שרוחות האבות ישמרו עלינו.

אפשר היה לשוטט עוד ועוד. לבלוע את הנוף, להתפעם מההרים, מהמדרונות, מהבתים התלויים על גבי שלוחות תלולות.  לראות את הנשים עם דליי פלסטיק על ראשם, גבר דוחף מריצה, ילדים משחקים, נשים מחייכות, והכול על רקע הוד קדומים.

נסענו לאורך נחל Senqu. הכביש, שהיה ריק ממכוניות, התפתל בין הרים ושדות. ניתן היה לעצור בכול מקום ולצלם תמונות גיאוגרפיות נפלאות לאו דווקא בשל איכותן, כמו בשל נושאיהן. כך חלפנו על פני שוורים רתומים למחרשה, שפילחה תלמים עמוקים באדמה הכהה. עברנו על פני נחל Mapkolanim ולידו עיירה בשם זה. טיפסנו אל מעבר ההרים Mashlasela Pass, ממנו נשקפו נופים מרהיבים למרחוק. כל מקום הוא מרהיב. קשה להחליט לאן להסתכל. עוצרים את הרכב ומתחילים ללכת… לכיוון האף… כי הנוף מלהיב ומעורר בכל מקום. ירדנו לגיא ועלינו למעבר ההרים Tlaeng Pass, בגובה של 3225 מ'. בגובה כזה, מעל לקו העצים, הנוף צחיח, אך מרהיב בפראותו. סמוך למעבר, יש מלון יפה ומטופח, המיועד לגולשים, שנקרא Ski Mountain Resort, המתהדר בתנאים אירופאיים. זהו מלון ענק, הפתוח בכול ימות השנה, אך משמש בעיקר בעונת הסקי, היינו, בחודשים יוני-אוגוסט. מעת לעת חלפנו על פני מרבדי פרחים סגולים או וורודים, שהעשירו את הפסיפס החום ירוק בו נסענו. מדרון ההר שלצידנו היה מכוסה בעמודי פריחה כתומים. טיפסנו ברגל לשם והשתאינו נוכח גודלו של משטח הפריחה, שלא נותר בו כמעט מקום לצמח אחר, זולתי פרחים אלו, ששמם המדעי Penifophnia ומכונים Red Hot Pocker, ביניהם עופפו זכרים של צופית מלכותית, שצבעיהם הכחולים העזים הבריקו בשמש. כל זכר קיפץ ללא הרף מפרח לפרח, תוך כדי שהוא מסמן טריטוריה. כאשר נכנס בטעות, או בכוונה, לטריטוריה של זכר אחר, "בעל המקום" הגיב בתוקפנות, פרץ מאבק בין השניים, תוך נקירות הדדיות ונפנוף בכנפיים.. רכס זה מכונה "הרי העגור הכחול". בעבר חיו כאן עופות מרהיבים אלו, שניצודו על ידי המקומיים, למאכל ולצורך הכנת תרופות עממיות.

התחנה הבאה היתה מערת ליפופונג (Lipofung), שהיא התרחבות של נקיק צר, שמתגלה לעין בבת אחת. בניגוד למיתוס, האדם הקדמון לא חי במערות, אלא באתרים קטורים, בדרך כלל בדרגשי סלע. כמו דרגש זה, כאן, לפני אלפי שנים, חיו בני הסאן (San) הבושמניים. היתה זו תרבות של ציידים-לקטים, שסצנות הציד שלהם צוירו על הקירות, כמו במערות של דרום צרפת, אם כי כאן הם צוירו בדם ושם בצבעים שהוכנו ממינרלים. ציורים אלו אינם תוצאה של דחף אמנותי, אלא חלק מטקס שמאני, שבמהלכו, מתקשר השמאן עם רוחותיהן של החיות הניצודות. אפשר להוסיף לכך את האמונה העממית, הקוסמופוליטית, שמאמינה שמי שמצייר משהו, יכול גם לשלוט בו.

יצאתי מהמערה בשביל המוביל אל הכפר Hamamose, אין סימון בשטח וגם לא שלטים. טיפסנו במדרון לא קל, עד לנקודת תצפית מרהיבה, התבוננו בשדות המעובדים על מדרונות הגבעות, בטראסות המשורטטות ביד אמן ובהרים הרחוקים, העוטרים אותנו ככתר. בדרך ראינו איכרים מעבדים את השדות ונשים הנושאות משאות על ראשיהן. אלו גם אלו בירכו אותנו לשלום ואפילו נעמדו לצילום, בפוזה של דוגמנית. ירדנו על פני משטח קשה של אבן חול, חצינו פלגים קטנים על גבי אבנים ולאחר הליכה קסומה, בנוף של הרים וגיאיות ירוקים, הגענו לקניון עמוק, שהמים פיסלו בו עמודי אבן ועצים רבים גדלים בו. השביל מוביל על שפת הקניון, דרך מרפסות סלע, המאפשרות תצפיות נהדרות, עד לכפר 'המאמוסה' הזעיר.

רופאה עממית בכפר Makhapon

טקס חניכה

לאחר נסיעה קצרה נתקלנו בחבורה רועשת וצוהלת של עשרות בחורים, כולם לבושים בצבע אדום עז, מקושטים בעדיים ואוחזים בחניתות. מונדלי, שמנוסה בתקשורת עם המקומיים, סימן בצקצוק שפתיים לגבר שהלך בנפרד, ונראה כבר סמכא. ובתנועות ידיים ביקש ממנו אישור לצלם. לשמחתנו האישור ניתן בחדווה. יתרון מובהק של מדריך שחור עור. הגברים הצעירים שמחו שנתעד אותם במצלמותינו ושמחו להצטלם אתנו. הם הציעו שישירו לנו שיר וכמובן ששמחנו. השיר החל בקולות שקטים, נמוכים ובמקצב איטי, אולם כל אלו גברו בהדרגה, עד שהגיעו לשירה קצבית, רמה ומהירה. תוף שהם רוקעים ברגליהם בחוזקה.

מתברר שמדובר בטקס של חניכה. כשבני הבסוטו הצעירים, מגיעים לגיל  17-19, הם יוצאים להרים, ועוברים שם הכשרה להיות גברים, הכוללת, בין היתר, אימוני לחימה בידיים ובנשק קר, ברוח מסורתם של אבותיהם. ההכשרה כוללת גם ברית מילה, שרק לאחריה הם נחשבים לגברים אמיתיים. לתפיסת האפריקאים, ברחבי היבשת כולה, העורלה היא שריד נקבי, שראוי להסירו. הטקסים הללו נערכים בדרך כלל בחורף, אולם אלו לא יכלו להתבצע אז, בשל מגבלות הקורונה. מכיוון שאלו הוסרו זה מכבר, ההכשרה התבצעה בקיץ וכך זכינו לחוות את הטקס. בהמשך, נראו עגלות רתומות לשוורים שפסעו בין המכוניות. נסענו באזור כפרי, הנוף שב להיות מבותר והמרחבים נזרעו בבקתות עגולות.

שם, למערת הקומה (Hakome), שהוראת שמה היא 'של קומה', כלומר של אדם בשם קומה. מדובר בגבר שנמלט לכאן מהכף המזרחי, יחד עם בני משפחתו, הצאן והבקר שלו, בשנת 1824, בעת מלחמת הזולו. הם חיפשו מקלט בכפר Hamatagotji, שסביבו חיו שבטים קניבלים. יום אחד הבחין קומה שאחותו, שיצאה ללקט פירות, נעלמה. הוא יצא לחפש אחריה ומצא אותה בידי קניבלים, שגילחו את שער ראשה, כהכנה לאכילת בשרה. הוא הצליח לחלץ אותה מידיהם וממלתעותיהם ולקח את בני משפחתו לחיות כאן, בדרגש הסלע. אולם הצרות לא הסתיימו. נחש הכיש את העזים שלו, אך קומה סילק אותו בכוח כישופיו. אחר כך נטע עץ, שגדל עד היום, כדי להגן על המערה מברקים. הם בנו בקתות בתוך המערה. אלו בקתות מעוגלות, שלהן פתח עגול, המחייב כניסה בכפיפה. צאצאיהם חיים בבקתות בסביבה. ירדנו בלוויית מדריך מקומי חביב, דור שביעי לנמלטים אל המערות. בקרנו בבקתות, ששוחזרו במהלך השנים אבל שומרות על צורתן המעוגלת המקורית. באחד מדרגשי הסלע חיות עזי אנגורה ובאחת הבקתות חיה אישה זקנה, דור שישי בחגווי הסלע.

מדובר בטקס של חניכה. כשבני הבסוטו הצעירים מגיעים לגיל  17-19, הם יוצאים להרים, ועוברים שם הכשרה להיות גברים

הר החשיכה

המשכנו לנסוע. לצד הדרך נראה הר Qelouna שראשו מחודד, נראה שהיה זה הר קדוש, בתקופה הפרה נוצרית של האזור. ממול נראה הר שולחן גדול, שנקרא Thaba Bosiu, שהוראתו "הר החשיכה". עצרנו במרכז מבקרים הקשור להר. אשה שעבדה שם שכנעה אותנו לטפס למעלה, אל ההר, ששם בעצם ראשיתה של אומת הבסוטו ולמעשה גם נשמתה. לפני שהחלנו לטפס, "התנפלו" עלינו כשבע בחורות צעירות, בריאות בשר, שששו להצטלם אתנו בקולות צהלה. בכל מקום באפריקה, עליך להפציר במקומיים שייאותו להצטלם אתך וכאן הבקשה בדרך כלל באה מצדם. אל ההר מובילים שישה מעלות בתוך ערוצים ובשנים האחרונות נסלל אליו גרם מדרגות תלול. הטיפוס אורך כמעט חצי שעה. המדריך שמח לספר לנו את תולדות חייו של אבי האומה, מושאוושה (Moshoeshoe), הראשון, שהיה לימים למלך הראשון של לסוטו. כאן הוא כינס כאן את ראשית צבאו, בשעות החשיכה ומכאן שם ההר. גרם המדרגות הפך לערוץ וטרם שנכנסנו למתחם הקודש התבקשנו להניח אבנים על גבי ערימה גדולה. זכר למנהג שבו המבקרים בהר הצטוו להניח את נשקם. המדריך הרבה לספר על תולדות חייו של מנהיגם הנערץ ועל הדרך בה איחד את אנשיו לגוף לוחם, אם כי לא הזכיר אפילו ברמז, את תפקידם המרכזי של הבריטים, בהגנה על הבסוטו וביצירת הישות המדינית העצמאית הזאת. המקומיים עולים לרגל למקום, כדי לראות את הבקתות שבנה מושאוושה, לעצמו ולנשותיו, את המתחם בו היו נערכות אסיפות של המפקדים הצבאיים ועוד. עבור המקומיים, כל פרט רלוונטי. עבורנו, העיקר היה הנוף המרהיב הנשקף מראשו של הר השולחן. לוחות אבן החול העתיקה מסתיימות בבת אחת בראש המצוק וממעל נשקף נוף מרהיב של ההרים, של הגבעות, של הערוצים ושל הכפרים הזרועים בכול מקום. ממול, תופס את העין מיד, ההר הקדוש המחודד. אליו נשאו המקומיים את עיניהם, עוד לפני שהגיעו לכאן הבסוטו. ראינו את המקום בו הלוחמים נהגו להשחיז את סכיניהם, ביקרנו בקבריהם של בני המשפחה המלכותית, שתינו מהמעיין הקדוש וירדנו חזרה לרכב וממנו המשכנו אל הבקתות שלמטה.

כפר המורשת (Heritage Village) ופלא הבריאה

כפר המורשת הוא מתחם מטופח, בעצם מוזיאון קטור (המכונה בטעות 'מוזיאון פתוח') אליו הועתקו בתי הכפר שהיו בעבר למעלה, בראש ההר. זהו מקבץ של בקתות מעוגלות. כולל מקום התאספות של המלך ויועציו, כולל ממגורה בה רוכזה חיטה. כל אחת מהבקתות מוקפת בחצר קטנטנה, ולה שער נמוך. אורח הנכנס לחצר, חייב לכופף את גבו ולהיות חשוף למכת חנית בראשו, למקרה שכוונותיו רעות. כמו כן היו שם בקתות קטנות, בנויות מאבנים, העתק של הכפרים מהם הגיעו בני הבסותו, המקום נקרא 'כפר היפופוטם', על שם המטה אליו השתייכו, שהיה כנראה באזור ביצתי, בו חיו היפופוטמים. מטה אחר נקרא על שם הנשר ותושביו כנראה הגיעו מההרים.

כל נסיעה בלסוטו, היא עלייה מאומצת של הרכב למעבר הרים גבוה וירידה ממנו לנוף ההולך ונהיה משוסע. התבוננו מהופנטים בנוף, כמו בסרט מתח שחלף לנגד עינינו,. לסמונקונג (Semonkong) הוא ישוב עלוב מדי. נסענו בדרך עפר שהובילה לקניון ובפתחו לודג' מקסים, מעוצב ברוח המקום ובו מטיילים מכול העולם.

בבוקר ניכרה תכונה של המטיילים, לצאת ליום של פעילות. רבים מהם התארגנו לרכיבה על סוסים, המכונה כאן משום מה "Pony Trek". ההליכה למפלי Maletsunyana המפורסמים אורכת כשעה וחצי הליכה לכול כיוון ולאחר גשם כה עז, בבוץ שנוצר, עלולה להתארך באופן משמעותי. ממרכז המבקרים שייפתח בקרוב, תהיה תצפית מרשימה על המפלים. אך מכיוון שזה עדיין סגור, ירדנו בשביל צר, מול נערה בודדה שפסעה מולנו. הלכנו דרך הקרקע הבוצית השחורה, שהתרוחחה מסלעים וולקניים קדומים. חיש קל הגענו, בנעליים רטובות, אל שפת הקניון, ממנו אל דרגש סלע ענקי, שבלט מעליו וממנו נשקף לנגד עינינו קניון אדיר, שדומה ואיזה ענק קדמון, או אחד האלים, פילח אותו בגרזנו. פלא הבריאה ממש. הקניון הסתעף לצדדים ומכול עבר נראתה שלוחה שלו, כשמכל ערוץ הסתעף ערוץ נוסף. כמו עץ שחפור עמוק בקרקע. השמש שהגיחה מבעד לעננים, שלחה קרניים נדיבות, ששטפו את הקניון באור רך. ממש מולנו, בתוך השקט הפראי, בלב אותו הוד קדומים, אליו יד הקדמה והפיתוח טרם הגיעה, ירד מפל ענק, שגובהו כ-200 מ', לתוך בריכה מים טבעית כשהוא מעלה קצף רב. זוהי כנראה הסיבה להוראת שמו "מקום העשן". יופיו של המפל אינו טמון דווקא בגובהו ואפילו לא רק בכמות המים האדירה הזורמת בו, אלא במיקום שלו בתוך תיאטרון טבעי שנוצר בסלע, עם מצוקים מפולשים כתפאורה. ברקע נראו מפלים נוספים, קטנים בהרבה. ניתן להגיע לכאן ברגל מהלודג', אלא להמשיך לשפת הקניון, מהלך של יום הליכה לערך, המזמן מבט על הקניון מאלף זוויות.

המשכנו לנסוע בנוף של הרים מרהיבים. מזג האוויר הגשום, המכביד על הטיול ולעתים מאלץ לוותר על מקומות, מפצה בכמות המים ובמעטה הירוק של הנוף. בעונה היבשה, שלמת הירק מתחלפת בכיסוי צהבהב. חלפנו על פני הרי געש קדומים, שרק הקמין שלהם, צינור הפליטה, נשאר לעמוד, אחרי שההר אליו חדר, התבלה במהלך השנים. להרים הללו היתה צורה של חיילי שחמט שמישהו פיזר בנוף. מראשו של מעבר ההרים Ramabauta, שגובהו 2140, התגלה נוף מרהיב, שבליבו שני קמינים קרובים זה לזה, שווים בגודלם, שזכו לכינוי Natswelw, שהוראתו "שדיים". סביר להניח שאת השם הזה העניקו להם גברים. קודם לסלילת הכביש על ידי הסינים בשנת 2012, היה נערך כאן מרוץ אופנועים שנתי, שמשך אליו רוכבים מרחבי תבל. בין משתתפיו המפורסמים היה הנסיך הבריטי הארי.

כפר המורשת למרגלות Thaba Bosiu – "הר החשיכה"

מפלי Maletsunyana

רומא, לסוטו

לקראת העיר Roma, גלש הכביש לתוך קניון נהדר, שהתחתר באבן חול. עם עמודים מרשימים שנראו כמפוסלים. מחוז חפצנו היו טביעות רגליים של דינוזאור ענק, שנותרו מאובנות בסלע. הג'יפ קרטע בעצבנות, כשאנו מתקשים לאתר את המקום. עד שלבסוף גבר מקומי, שלח את שתי בנותיו הצעירות ללוות אותנו. נסענו בדרך חתחתים. הג'יפ קיפץ במהמורות וערבל את בני מעינו. הנוף היה מרהיב, עד שחבל היה לראות אותו מתוך קופסא. הגענו לנקודה מסוימת ומשם החלנו לטפס, בין בתים קטנים, מלבניים ברובם, בנויים מאבן מקומית. לצד הבתים נראו בולדרים ענקיים שנפלו מן המצוק. חלקם גדולים מהבתים עצמם. טיפסנו כרבע שעה וירדנו לצידו השני של ההר, לנגד עינינו נפרסו עמקים מקוריים, מעובדים בצפיפות. הלכנו על פני דרגש סלע, עד שראינו את עקבותיו הענקיים של הדינוזאור, מוטבעות באבן. שריד לתקופה עתיקה, בה טרם היו יונקים בעולם. את הדרך חזרה כבר עשינו ברגל, מול עמק מאורך וחומת סלע מאחוריו. העדפנו לשוב ברגל. בקצב הליכה מהיר, כמעט כמו זה של הג'יפ. כך יכולנו להתבונן בנוף, לראות אותו דרך שדה חמניות, להתבונן בחצרות. במקום מסוים, נראה מזבח עגול בנוי מחומר. הגם שהתושבים כאן נוצרים ובמקרה הזה, אפילו נוצרים פרוטסטנטיים, עדיין ניתן לחוש את הדת המסורתית האפריקאית.

לארוחת צהרים, עצרנו ליד שרשרת דוכנים שנבנו לאורך הכביש, שם צולים עופות על הגריל ומגישים אותם ברוטב חריף-מתקתק. מנה של רבע עוף, עם כרוב מטוגן ועיסת תירס, שהם מכנים "פפה", הינה גם חוויה גסטרונומית וגם כלכלית, מחיר הפחות משני דולר, היינו 7 ₪!

הדרך מזרחה היתה מרהיבה. עברנו ליד אגם מלאכותי, שהוצף, לצורך ייצור חשמל, ואגב כך מעשיר את גווני הכחול והירוק, העשירים בלאו הכי, בכתם כחלחל ויפהפה. ב-Tiatenei Tiyatang ראינו צורות מרהיבות בסלע, שפיסל אל קדמון, שיכור מל.ס.ד. אחריהן מחצבות של אבן חול, בשליטה סינית. עוד תמורה לסלילת הכבישים. מעת לעת נראה בית הארחה, או שבילים המסמנים מסלולים לטיולי אופניים, או באופנועי שטח. קשת בענן מרהיבה, מושלמת, שמסגרה את העמק וההרים שמולנו.

הר גב הדרקון

מדינית חזרנו לדרום אפריקה, אבל נשארנו באותו אזור, מבחינה גיאוגרפית, גיאולוגית, בוטנית ואתנית. התושבים כאן עדיין בסוטו ומדברים את שפת הבסותו. הנסיעה דרך פארק שער הזהב (Golden Gate Park) היתה מרהיבה ומתסכלת כאחד. בשל צורות הסלע הנהדרות שהטבע פיסל באבן חול. קרני שמש אלכסוניות צבעו את הסלעים המוזרים בצהוב וכתום, שהמשיכו לבעור במשנה צבע, גם לאחר שהשמש נעלמה בפאתי מערב..

טיפסנו ל-WItsieshoek, בצפונו של רכס הדרקנסברג, בפרובינציית Free state. למחרת, יצאתי ברכב, עם מדריך מקומי בשם דניס, מטפסים במעלה ההר, בדרך קשה במיוחד, שהפכה את בטני למערבל מזון. הנוף אמור להיות מרהיב. מכאן בגובה של כ-2400 מ', רואים את ההרים המזדקרים מעל לעמקים המוריקים. אבל ראינו רק ענן.

הרוח שרקה בעוז. הגשם הצליף בפנים. אבל דניס נראה אופטימי. ניכר עליו שהוא מכיר את ההר מאה מונים טוב ממני. הוא גדל למרגלותיו וראה כבר הכול. התחלנו לטפס. אנו מעל לקו העצים. בשלב זה של היום, הנוף היה מכוסה בעננים. היינו אמורים לראות מכאן עולם ומלואו. זהו כנראה המחיר לכך שמגיעים בעונה הגשומה. את השגרה המאפירה קטעו פרחי בר רבים מאד, בשלל צבעים: אדום, סגול, צהוב, וורוד, כתום, ועוד הרבה גווני ביניים. היו שם סחלבים גבוהים, אירוסים קטנים ועוד כמה מינים, המשמשים כעשבי מרפא. בשלב מסוים, נראו דרך הערפל צלליות של הרים, קווי רכס מטושטשים, שהלכו והתבהרו. מתוך שמיכת הפוך הערפילית הציצו הרים, שנראו כאיים מרחפים בשמים. כעבור זמן הגשם פסק, האוויר התחמם, ארזנו את המעילים ואפילו הזדקקנו למשקפי השמש. נראה היה שאנו מנצחים את התחזית ואת הסטטיסטיקה. פסענו לאורך המצוק, מתבוננים בהשתאות בהוד קדומים, בארץ פרועה ומבותרת, בולעים את הנוף ללא שובע. אולם כעבור כשעה של חסד, נסגר חלון ההזדמנויות ושוב נאלצנו להתכסות במעילים, כשהגשם הבלתי פוסק, מצליח לחדור את מעטה הפלסטיק והגומי. טיפסנו דרך סלעים לנקיק צר ועמוק. בעבר ניתן היה לטפס מכאן למקומות אחרים, אבל לפני כמה שנים, כתוצאה ממפולת, הדרך נחסמה. בראש נקיק ראינו ארבעה דרום-אפריקאים צעירים, שחזרו מטרק בן כמה ימים, כשאת כול ציודם הם נושאים על גבם. הצעירים ששבו מכמה ימי הליכה, סיפרו לנו שהמפל מתכסה לעתים בערפל, אבל אם נמתין שעה או שעתיים, לבטח נזכה לראותו.

טיפסנו על גבי סולמות רשת מתכתיים, מחוברים בחלקם למצוק, מתנדנדים באופן טורדני. טיפוס של כמה עשרות מטרים. מאחורינו הגיח מקומי וטיפס בקלילות על סולם סמוך, בתנועות זריזות, בניגוד גמור לאופן המגושם והזהיר בו הנחתי את רגלי על שלבי המתכת. הליכה קצרה על דרגש סלע, מוגן במעקה, עוד עליה בסולם ובראש ההר, בפסגת Sentinel, שגובהה כ-3000 מ'. ירידה קלה ואנו על פוסעים על שטח רמתי, שנראה כעיגול מוקף בהרים ולכן זכה לכינוי "האמפיתאטרון". בליבו אגם קטן וסביבו הרים משוננים שמסבירים את כינויו של ההר בפי האפריקנרים – "גב הדרקון". שם ראינו כמה אוהלים, שלא נראו לי כמשכן מפצה ביום כה סוער. לידם נראו צעירים מקומיים מתרחצים בנחל. נזכרתי בפתגם האינדיאני: "אדם רטוב אינו מפחד מהגשם". דניס זירז אותי להתקדם, טרם שהערפילים העולים מן העמק ידביקו אותנו ויכסו את המפל בכסות בלתי חדירה. האצנו צעדנו והגענו אל שפת המצוק. עמדנו על הר שולחן ענק, ומולנו ניגר מפל Tugela, שגובהו 983 מ'. המפל הגבוה בעולם. עשרים ושלושה מ' גבוה ממפל אנחל (Angel) של ונצואלה, המפורסם ממנו (קיים ויכוח על הגובה המדוייק). למרות הערפל, ניתן היה לראות בבירור, קילוח מים אדיר הגולש מגובה של כמעט קילומטר, המשרטט קו ארוך ולבן על פני המצוק. דניס דרבן אותי להגיע לזווית אטרקטיבית עוד יותר. לשם כך היה צריך לדלג מעל פלג מים. כיוון שאלוף הארץ בקפיצה לרוחק לא אהיה, ברור היה לי שמעידה קלה, מבטיחה רגלים רטובות וקפואות מקור. גייסתי את מלוא כוח הרצון ואת עצמותי החלודות וזינקתי. הופ, עברתי. הליכה קצרה לאורך המצוק ולנגד עינינו נראה כתר של מצוקים הגולשים מטה מטה, עד למקום בו נבלעים על ידי הערפל. ובצד ביניהם זרם המפל במלוא עוזו. שקלתי להמתין להתבהרות, אבל הגשם שלא פסק מלרדת, החליט עבורי. חצינו את ה"אמפיתאטרון" אל בקתת שזוהמה על ידי מטיילים. דניס הוציא גפרורים ממחבוא אשר בקיר, הדליק מדורה, שנועדה גם לחמם אותנו, אבל בעיקר לשרוף את האשפה. לאחר כשלושת רבעי שעה של התחממות ואכילה משותפת), גילינו שהגשם פסק, אם כי המפלים כבר כוסו בערפל. החלו לחזור. מתברר שמדרון אחר של ההר, שהיה מוסתר לגמרי כשהגענו, התבהר כעת והגענו למפל נוסף,  Elands, שהיה מרהיב אף הוא.

הדרך חזרה

הדרך חזרה היתה קצרה ומהירה יותר. סיימנו חיש קל את ההליכה לאורך קו הרכס, כשהפעם נראה מנוקד בכמה כתמים צבעוניים של מטיילים. החלפנו ברכות ואיחולי הצלחה והתקדמנו במהירות, נחושים להשיג את הגשם שבוא יבוא. מראש ההר נשקפה תצפית על העמק ממנו עלינו. בבקר הוא היה מכוסה בערפל. הפעם בשעת חסד, נקרעה שמיכת העננים ולנגד עינינו נשקפו מרחבים ירוקים רעננים, חרוצים על יד נקיקים, מוקפים בעטרת של הרים משוננים ומעוגלים במגוון צורות ובתווך, אגם מלאכותי נהדר.. עוד שעה של ירידה. הירידה מההר מתישה בדרך כלל, ללא הסקרנות המדרבנת. מה גם שהמאמץ עובר מהריאות לברכיים. שבנו לבקתת הריינג'רים. ממתינים לרכב הצוות החביב הכין לנו תה חם ואפשר לנו להפשיר ליד הכיריים. היתה לי הזדמנות לשוחח עמם. מרביתם דוברי אנגלית. הם סיפרו לי שהם בני הססוטו, שפתם היא ססוטו ומבחינתם הם שייכים ללסותו. למרות זאת, בזמן שלטון האפרטהייד, הם היו מנועים מלחצות את הגבול אל בני משפחותיהם. הם כמובן מכירים שבילים נסתרים, אך את אלו מכירים גם מלשינים, שלוחי המשטר.

למחרת, שוטטנו סביב הלודג', מתבוננים בקרעים שבעננים שהלכו וגדלו. הנוף היה חרוץ בקניונים מכול עבר. ברקע נראו מטיילים פוסעים בשבילים. מנהל המלון הסיע אותנו לתחנת האוטובוס, הנמצאת במרחק של שעה נסיעה מהנופים המכושפים של הדרקנסברג, מדוברי הססוטו ובעצם מהחלום.

—————

גלעד (גילי) חסקין: מדריך טיולים בארץ ובעולם.
אתר https://www.gilihaskin.com

הפוסט ממלכת לסוטו – הוד קדומים הופיע ראשון במסע אחר

צילומי טבע מאפריקה. היבשת השחורה מטילה אימה על רבים ומהלכת קסם על אוהביה. צילומים: גילי חסקין

עריצות הסטריאוטיפים

טיול לאפריקה הוא טיול המתמודד עם עריצות הסטריאוטיפים. בעיני האדם הלבן היא מצטיירת בדרך כלל כיבשת אפילה ואלימה. הדימויים הראשונים למשמע השם "אפריקה", הם פעמים רבות של דם: הפיכות אלימות, רצח פולחני, קניבליזם. דמותו של האדם השחור קשורה בתודעתו של האדם האירופאי, בכוח, אכזריות, מעשה כשפים ועצמה מינית.

היבשת השחורה מככבת בספרות הילדים, שם מוצגים מרכיבי קסמה: יערות גשם טרופיים, קניונים עמוקים, אגמים, מפלים ומדבריות. כל אלו הם רק רקע להרפתקאות מצמררות ומסעירות של חוקרים ומגלי ארצות. אלו נאלצים להתמודד עם נחשים, חיות פרא, שודדים, "שבטים צמאי דם" ו"פראים". למען האמת, האופן שבו סוכני התרבות "מוכרים" את אפריקה למטיילים, בימינו, אינו שונה מהדימוי האפריקאי, כפי שנשקף מסיפורי 'טרזן' שכתב אדגר רייס בורוז .

המבוגרים נחשפו לאפריקה בצורה דומה. הן דרך ספרות המסעות והן דרך הספרות המתארת את השליחות התרבותית האירופית. כפי שמסבירה אירית בק במחקרה, ב'מסע אחר': שני הז'אנרים התבססו על תפיסות של דרוויניזם חברתי, שלפיו השחורים הם גזע נחות, ושל "השליחות המתרבתת", שלפיה לאירופאי יש יתרון מדעי, תרבותי ודתי, שעליו להפיצו ולהנחילו בקרב הילידים השחורים.

מבטאה המובהק ביותר של התפישה הזאת, רויארד קיפלינג, אמנם התייחס להודו, אבל מדובר באותה גישה. לאדם הלבן, מטיף קיפלינג, יש מחויבות לא פשוטה. הישגיו והקדמה שאליה הגיע מחייבים אותו לסייע לאותם אומללים, שבהם מכרסמות "השטות והעצלות". זו אינה משימה קלה, הוא מזהיר, היא מביאה על האדם הלבן, המתפקע מכוונות טובות, "אישום מפי כפוי חסד, שנאה מעם גאול". על המערב, אומר קיפלינג, מוטל משא, נטל, עול. ה”לובן” שלו, הישגיו הטכנולוגיים, הוא מחויבות. עליו להשפיע מטובו על אחרים. “משא האדם הלבן” הוא גם קריאה למעצמות הקולוניאליות לפעול לרווחת העמים במושבותיהם, ולא לניצולם, גם אם הדבר לא ישתלם להן ולא ינעם להן.

שירו המפורסם והמושמץ מכל של קיפלינג הוא "משא האדם הלבן" (The White Man Burden). זוהי יצירת מופת שרבים רואים בה  פטרונות צחה וברה ממודעות עצמית, כל כולה התנשאות גזענית על הפרא שהוא "קצת שד וקצת תינוק". אפשר גם לטעון כי זהו שיר הרואה במערב שליח מסור שבכוחו לגאול עמים עניים ונחשלים הסובלים ממגפות, מרעב וממלחמות; לצייד אותם בכלים שפותחו במערב, כדי לאפשר להם חיים טובים יותר.

השחורים מתוארים, פעמים רבות, כגזע נחות שאינו מסוגל לדאוג לגורלו. עצלים, מנוונים ואלימים. שורשי התהליך הזה הוא בסחר העבדים. כדי להצדיק את הצעד הברוטלי הזה, היה צריך לתאר את השחור כסמל של כיעור, אלימות, עוני, עצלות ומחלות. אלו יצרו את הגזענות המודרנית, שבאה לידי ביטוי בספרות, ואפילו במחקרים, כביכול.

מרטין לותר קינג, המנהיג הנודע של השחורים האמריקאים, נאם בפני מאזיניו בעיר בדרומה של ארצות הברית, נטל מילון אמריקאי גדול ופתח אותו בערך "שחור". לכול המילים הנרדפות לערך זה, נלוותה משמעות שלילית, מפחידה. לעומת זאת, המילים הקשורות לערך "לבן" היו כמעט כולן קשורות בטוב, בחיובי ובטהור.

אפריקה היא התגשמות חלומו של כול היפוכונדר. יש בה שפע של מחלות, פגעים וסיכוני חיים שונים. אפריקה היא גן עדן ליצרני תרופות חסרי מצפון, המנצלים את תקציבי הבריאות הדלים של ארגוני סיוע בין לאומיים, כדי למכור תרופות שפג תוקפן. הקופות הריקות, המרחקים הגדולים והדרכים המשובשות, גורמים לכך שהתרופות אינן מגיעות למקומות רבים. מיליוני אפריקאים לא התחסנו מעולם והמוות מהלך ביניהם כחרב.

הבצורת התכופה, המלחמות הגורמות לגירוש חקלאים מאדמותיהם, המחסור בחומרי ריסוס ודשנים, החקלאות המפגרת, גורמים להתפרצויות מרובות של רעב. התמונות של ילדם נפוחי בטן הן חזיון נפרץ ברבים מאזורי אפריקה. בבתי החולים הרצפות מזוהמות, המיטות נטולות סדינים ואין בנמצא מכשירים ראויים.

אפריקה טובעת בשחיתות. הפקידים האפריקאים נכנסו במהירות לנעליהם של קודמיהם הקולוניאליים. למרות שבניגוד לתדמית, רוב הפקידות הקולוניאלית לא היה מושחתת ולהיפך, ניסתה ככול האפשר לעקור שחיתות. המתעשרים החדשים, פוליטיקאים ופקידים בכירים, מחצינים עושר מנקר עיניים, בעת שאזרחיהם נמקים ברעב ובמחלות וקופת מדינתם ריקה לחלוטין. פעמים רבות, כבר שנוחתות רגליו של התייר בארץ היעד האפריקאית, הוא חש בשחיתות על בשרו ולעתים כבר במגעו הראשון עם פקיד ההגירה, הנטפל אל פנקס החיסונים או אשרת הכניסה שלו, בטענה שנפל בהם פגם, שרק תשר נאות יוכל להכשיר. חברים מקומיים, כמו מאמרים בעיתונות מלמדים, כי אין ולו מדינה אחת ביבשת, הנקייה מהנגע הזה. הנפוטיזם פושה בכול מקום. היו שניסו להסביר זאת בכך שבחברה האפריקאית המסורתית, הכנסתם של הצ'יפים לא באה ממשכורת, אלא ממתנות שקיבלו מבני השבט והפקידים הממשלתיים הם מחליפי הצ'יפים, בעיני הציבור ובעיני עצמם. יש טענה כי בחברה מסורתית, הנאמנות הראשונה אינה למדינה, אלא לשבט ולמשפחה ובסולם הערכים של שר בכיר, יותר חשוב למצוא מקום עבודה לבן משפחה, מאשר צדק תיאורטי. אולם, השחיתות שהיתה אולי מובנת ואפילו נסבלת בשנים הראשונות לעצמאותן של המדינות האפריקאיות, הלכה והתעצמה. חברות מערביות (וסיניות) העובדות באפריקה, יודעות לשחד את רבי השלטון ודרך כך, לפעול בגן עדן נושא רווחים. אי אפשר עוד לתרץ את שחיתות הפקיד, מפחד בין ינקום בו מכשף השבט, מדובר בתאוות בצע ללא שובע. ההפיכות הצבאיות רוויות בדם. מלוות במשפטי ראווה ובהוצאות להורג, אך מובילות לאותו ריקבון שפשה בקודמים.

בספרות המסעות תוארו הרפתקאות מצמררות ומסעירות של חוקרים ומגלי ארצות שלרוב נאלצים להתמודד עם נחשים, חיות פרא, שודדים, "שבטים צמאי דם" ו"פראים"

תפיסת זמן גמישה

טיול לאפריקה, בעיקר ל"אפריקה השחורה", זו שמדרום לסהרה, מחייב התייחסות שונה לממד הזמן. עבור האדם המערבי, לזמן יש קיום עצמאי. אבסולוטי. עצמאי. האדם המערבי חייב לציית לכלליו הנוקשים של הזמן. כדי להתנהל בעולם, הוא חייב לציית לחוקי הזמן ולהקפיד על מועדים ושעות.

תפיסת הזמן אצל האפריקאים היא גמישה ופתוחה יותר. עבורם, האדם הוא זה שמשפיע על הזמן, על מהלכו, על קצבו. לפיכך, הזמן הוא ישות סבילה ומתקיימת בכוחו וברצונו של האדם. איש המערב שואל, "מתי יצא האוטובוס". איש אפריקה ישיב: כ"שהנוסעים יגיעו". לאפריקאים יש כישרון מיוחד להמתנות. סיבולת וחושים מיוחדים במינם. העיתונאי רישארד קאפושינסקי, מכנה את ההמתנה חסרת המעש והמשלימה כל כך של האפריקאים כ"המתנה דוממת". לדבריו, הממתינים מייצרים לעצמם תנאים נוחים כל האפשר להמתנה ממושכת: "קבוצת הממתינים אילמת; היא אינה משמיעה קול. הגוף צונח ברפיון. מתכווץ. הראש והצוואר חסרי תנועה. הממתינים אינם מסתכלים סביבם; דבר אינו מעורר את סקרנותם. עיניהם עצומות לעיתים, אך לא תמיד. לרוב הן פקוחות, אך המבט חסר זיק של חיים". אין ספק שגישה כזאת יכולה לאתגר גם את המנוסה שבמטיילים.

מאידך, אפריקה מתאפיינת, לא רק בהמתנה, שנראית למתבונן מבחוץ כאפטית, אלא גם בתנועה אין סופית: ההליכה מלווה את האפריקאי בכול אשר יפנה. בכול נסיעה כמעט, חוזה המטייל בטור ארוך ומקוטע של אנשים שהולכים למחוז חפצם. עמי אפריקה אבודים במרחבים ענקיים. לעתים קרובות גם עוינים. במהלך השנים הם סיגלו לעצמם יכולת לנוע במהירות, ולעקוף סכנות. האפריקאי הממוצע היה כמעט תמיד בתנועה. הידלדלות הקרקעות, בצורות, הצפות ומחלות, אילצו תושבים רבים, משפחות שלמות, לעיתים את הכפר כולו, לחפש הצלה או מזור, במקום אחר.

אפריקה מתאפיינת, לא רק בהמתנה, שנראית למתבונן מבחוץ כאפטית, אלא גם בתנועה אין סופית: ההליכה מלווה את האפריקאי בכול אשר יפנה

חיי משפחה

אוכלוסייתה הגדולה והמגוונת של אפריקה נעה ברחביה במעגלים בלתי פוסקים, כמו אבנים שנזרקות לתוך בריכה ויוצרות מעגלים ההולכים וגדלים. להבדיל מאירופה ואסיה, חברות אפריקאיות רבות, יושבו במקומות שלא ישבו בהם קודם לכן. במילים אחרות, מרביתם מהגרים. זכורים לי שבטים רבים במאלי ובטוגו שבמערב אפריקה, שהיגרו לשם בצעדה של אלפי קילומטרים, מאתיופיה שבמזרח היבשת. תהליך זה נמשך עד היום והוא מסביר את הארעיות, שהיא אחד המאפיינים של התרבות האפריקאית. (אם כי, בשנים האחרונות, זה התחיל לאפיין גם את אירופה).

מי שהזדמן לו לעקוב מקרוב אחרי חיי הבית של משפחה אפריקאית, שם לב לתופעה שבניגוד למקובל אצלנו, הילדים כמעט ואינם רבים ביניהם. הם אינם צורחים וכמעט שאינם בוכים. גם לא בבתים בהם הילדים נולדו מכמה אימהות. אולי הסיבה לכך היא שהילד האפריקאי ניחן ביותר ביטחון עצמי, שהרי בשנותיו הראשונות הוא צמוד דרך קבע לגופה של אמו וגם תקופת ההנקה ממושכת יותר באפריקה. סביר להניח שבניגוד לחברה המערבית, הילד אינו עומד במרכז העניינים. החברה האפריקאית היא חברה מסורתית וככזאת מחשיבה ביותר את הזקנים ואת ניסיונם. כפי שתמר גולן מגדירה זאת, נעדרת ממנה הסגידה לנעורים. הילדים גדלים כשהם חופשיים מלחץ הציפיות המלוות את הילד המערבי.

בכלל, באפריקה יש כבוד עצום לזקנים וברוב המקרים מייחסים להם סגולות מיוחדות. יש בכך היגיון. מי שהגיע לגיל מופלג, סביר להניח שהוא בעל גוף חסון שהדף את המחלות והתגבר על בעיות התזונה. ייתר על כן, יש לו מן הסתם חושים מיוחדים, מחודדים במיוחד, שהזהירו אותו מפני הסכנות. החיים לימדו אותו להבחין היכן מסתתר נחש ארסי היכן המים טובים לשתייה ומתי הזמן הנכון לקום ולנדוד.

בניגוד למקובל אצלנו, הילדים כמעט ואינם רבים ביניהם. הם אינם צורחים וכמעט שאינם בוכים. גם לא בבתים בהם הילדים נולדו מכמה אימהות

אוקיינוס מגוון של אנשים, נופים ותרבויות

במבט ראשון, שטחי, פעמים רבות בתפישה שהתגבשה עוד בבית, טרם הגעה ליבשת השחורה, מצטיירת אפריקה כמקשה תרבותית ואנושית אחת. מבט שני, חוקר, זהיר ומהורהר יותר, מגלה שמדובר בתשבץ מגוון להפליא, בבליל של שפות, במארג של אמונות. קיימים הבדלים גדולים מאד בין יושבי האזור הטרופי, לבין הנוודים אשר בסאהל, בין הדייגים שלחוף האוקיינוס ההודי, לבין עמיתיהם בקצה השני של היבשת. אין הרבה דמיון בין יושבי ההרים, בבורונדי, רואנדה, או לסותו, ליושבי המדבר במאלי, ניז'ר או צ'אד; בין רועי הגמלים, למגדלי הבקר, בין הלקטים-ציידים, לאיכרים.

אפריקה אינה מקשה אחת. היא תשבץ רב גוני של אזורים גיאוגרפיים, טיפוסים, אמונות, ודעות, אבל דומה וכול ה"אפריקות" מאוחדות בלהט האמונה הדתית. המושג "חילוני" זר לאפריקה. בטיולים קודמים באפריקה, נשאלתי לא אחת אם אני מאמין באלוהים וכשהשבתי בחיוב, חשתי הקלה בפניו של בן שיחי. כולם "דתיים" במידה זו או אחרת. אחת היא אם הם נוצרים, מוסלמים, או מאמינים בדתות מסורתיות. כולם רוחשים כבוד לכומר, למולא, לשמאן. לא רק לאיש הדת "שלהם", אלא גם לאיש הדת של המחזיקים באמונה אחרת.

קשה לדבר על טיול לאפריקה. נכון יותר לדבר על טיול ל"אפריקות". אין תרבות אפריקאית אחת. מדובר בפסיפס של תרבויות שונות, אשר נחלקות לפי הגבולות השבטיים ולאו דווקא לפי הגבולות הגיאוגרפיים.

פרופ' גליה צבר מדגישה בספרה "בראשית היתה אפריקה", כי לכול קהילה באפריקה יש תרבות נפרדת. לכול אחת מהן שפה, מנהגים, דת, טקסים, הרגלים ואיסורים משלה. בדרך כלל מורכבים ומסובכים. המורכבות התרבותית מאפיינת את אפריקה יותר מכול. לכן נמנעו אנתרופולוגים רבים מלהשתמש במונחים כמו "תרבות אפריקאית", או "דת אפריקאית" וצמצמו את מחקריהם לקהילה או לשבט מסוים. אפריקה גדולה מכדי שאפשר לתאר אותה. היא אוקיינוס של אנשים, נופים ותרבויות. פלנטה בפני עצמה. קוסמוס רב גוני. מגוון עשיר מאין כמותו. יש באפריקה נוצרים, מוסלמים ואוחזים בדתות מסורתיות, שאנו מכנים כ"עובדי אלילים". אפריקאים רבים המגדירים את עצמם כנוצרים או מוסלמים, מנהלים את חייהם באורח המשלב יסודות מתוך הדת המסורתית, עם הנצרות או האסלאם.  לא רק "פשוטי העם", אלא גם משכילים, מנהיגים, אנשי צבא בכירים מקימים במודע או שלא במודע, מסורות פרה מונותאיסטיות.

מרבית החוקרים נוטים להסכים, כי קיימת דת אפריקאית מסורתית אחת, אשר לה מופעים מגוונים ברחבי היבשת.  למרות שלעתים קשה למצוא את קווי החיבור המקשרים בין מופעי הדת השונים, מציעה צבר, לקבל את הגישה הרואה במשותף, כגובר על השונה. ניתן להצביע על כמה מאפיינים כלליים, המשותפים לכול הגרסאות של הדת המסורתית האפריקאית: אין בה הפרדה בין קודש לחול, או בין רוחני לחומרי. היא יסוד חיוני בחיי האדם לכן המתנכרים לה משולים למתים; אין בה כתבי קודש, כמקובל בדתות המונותאיסטיות, אבל הטקסטים הדתיים שלה באים לידי ביטוי בשירה, במחול, במסכות ובציורים. היא מתאפיינת במידה רבה של דינמיות ויכולה להשתנות בהתאם לתנאים ולצרכים משתנים. כמו כן, נעדרים ממנה מוסדות מרכזיים, כמו מוסדות הוותיקן או הרבנות הראשית. כמו בכול דת כמעט, היא מכירה בקיומו של אל, שלצדו מתקיימים אלים נוספים ויש בה ריטואלים, סמלים ומערכת של חוקים וטקסטים מקודשים. ניתן לומר כי היסוד השמניסטי שכיח בדתות אפריקאיות רבות.

כפי שהגדיר חוקר הדת האפריקאית הידוע לורנטי מגסה (Megessa), "הדת האפריקאית היא אחדות – האחדות שברב גוניות "  (African religion is a unity – a unity in diversity).

כל הכללה היא אומללה, אך בבואנו לתאר תופעות, אנו נדרשים להכללות. עולמו של האפריקאי, נוצרי, מוסלמי, או מאמין בדת מסורתית, אפוף ברוחות ובכשפים. גם אנשים משכילים, שעברו את הסוציאליזציה של החינוך הצרפתי או הבריטי, בעלי אנגלית או צרפתית משובחת, חרדים מקללתו של המכשף בכפר, נזקקים להתערבותו של השמאן ומאמינים שפורענות התרחשה עליהם בגלל מארה שהטיל בהם מאן דהוא.  כמעט כל שיחה באפריקה השחורה, מגיעה לדיון בפטיש (מצרפתית: fétiche), כזה או אחר. כמעט כל אדם, מכיר מישהו בעל כוחות טמירים, בעל חוש שישי, בעל "עין שלישית" בלתי נראית, הרואה דברים שאדם רגיל אינו רואה ואינו חש.. לעתים יש תחושה שגם משכילים אפריקאים, אנשי העולם הגדול, חיים בעיר, מלמדים באוניברסיטה, אבל משהו בתת התודעה שלהם נשאר ביער או במערות אשר בהרים. גם ביחסים הבין אישיים מפעיל האפריקאי אינטואיציה רגישות להפליא, יותר מאשר יידע מצטבר. פעמים רבות, הם פועלים, כאילו על סמך מידע מוקדם, שמתגלה כי הגיע בעזרת יכולת לחוש את האדם ממול. אירופאים ספקנים כמוני, מגדירים זאת כ"מזל", או צירוף מקרים, אבל כל מי שטייל באפריקה, מעבר ללודג', או מכונית הספארי, נתקל במפגשים, המאתגרים את הספקנות המערבית.

אמנם, גם בעולם המערבי, לצד החשיבה הרציונלית, היה קיים תמיד זרם מיסטי ודווקא בתקופה המודרנית, מתחזקת האמונה בהורוסקופים, מגידי עתידות, פותחי קלפים וקוראים בקפה. אבל באפריקה, הכול עוצמתי, גלוי יותר ונוכח גם בהחלטות עסקיות וגם במסדרונות השלטון.

יחד עם זאת, באפריקה של המאה ה-21, מעטים הם האפריקאים אשר מאמינים וחיים על פי הדת המסורתית בלבד. כפי שכתב ברוניסלב מאלינובסקי, במבוא לספרו של ג'ומו קניאטה, 'מול הר קניה': רובם מנהלים את חייהם באורח המשלב יסודות מתוך הדת המסורתית, עם הנצרות או האסלאם. אפריקאים רבים מקיימים קשרים הדוקים ובעלי משמעות עם רוחות. חיי היום יום שלהם, הן כיחידים והן כקבוצות, מושפעים בכל דבר ועניין מן האמונה בכוחות על טבעיים. מאמינים רבים כי ניתן להעביר באמצעות מאגיה, מחשבות מאדם אחד לאדם אחר. צייד היוצא למסעו המסוכן, יתאזר לא רק בחניתו, קשתו וחיציו או אפילו ברובהו, אלא גם בקמיע שסיפק לו קוסם, שיגן עליו מחיות בר ומאויבים למיניהם.

האפריקאי  לא ממהר לחשוף בפני האירופאי את עולמו המיסטי ומקמץ במידע על טקסי הוודו בהם הוא לוקח חלק. כך למשל, מומחים לחקלאות לא השכילו לפרש הסתייגויות אפריקאיות, גם אם לא נאמרו בפה מלא, מהפרויקטים שהציעו. משום שעבורם האדמה אינה קרקע תחוחה ופורייה בלבד, אלא המקום בו שוכנות רוחות אבותיו והוא קשור אליה במערכת שלמה של טקסים, שפעמים רבות מונעים ממנו, התייחסות לפי פרמטרים כלכליים או יצרניים בלבד.

ניתן לומר בהכללה, כי האפריקאי מאמין שמחלה או אסון הנוחת על מאן דהוא, סביר להניח שאירע בגלל קללה שמישהו הטיל עליו. הכישוף הוא דרך להסביר את המקריות הבלתי ברורה של הטבע. האמונה בכישוף היא מרכיב מרכזי במערכת התיאולוגית המסורתית. כאשר נזקקים לתת פשר לאסונות אישיים או חברתיים וכאשר נדרש מזור לחולי אישי, או פתרון לפגע חברתי, נזקקים לכישוף, כדי להשיב את החיים למסלולם. בחברות אפריקאיות מסורתיות נעשית אבחנה ברורה בין קוסמים, מנחשים ומדיומים לבין כישוף. בעוד שפעולתם של נושאי התפקידים החברתיים גלויה, ידועה, יזומה ומכוונת, הרי פעולת הכישוף מוכחשת. על מנת להתגבר על כוחו של הכישוף, נדרשים לעתים כוחות רבים.

מבט שני, חוקר, זהיר ומהורהר יותר, מגלה שמדובר בתשבץ מגוון להפליא, בבליל של שפות, במארג של אמונות. קיימים הבדלים גדולים מאד בין יושבי האזור הטרופי, לבין הנוודים אשר בסאהל

אמונה עמוקה, מסורות עתיקות

ד"ר אורי שוורצמן, בספרו 'רופא  לבן, אלים שחורים', מספר כי, כאשר יש להוציא קללה ממאן דהוא, אנשים לא מהססים להביא את החולה לרופא מערבי, באותה דבקות ובאותה אמונה, שלקחו אותו למרפאים מסורתיים. ההתעסקות ברפואה היא מתנתו של האל, שהעניק אותה לאנשים נבחרים. אלו יכולים לחבוש צווארון של כומר, מסיכת פטיש או חלוק לבן. כולם יעילים כנגד קללות של מכשפים. כולם יכולים לרפא את המחלה, אם אלוהים ירשה זאת.

באפריקה השחורה, גם המוסלמים וגם הנוצרים מאמינים, אמונה עמוקה, במסורות העתיקות של האובות והיידעונים. האם אלו אמונות "טפלות"? האם העולם המערבי בהכרח רציונלי יותר? הדרך הנכונה היא לשאול את השאלות ולתאר את התופעות, מבלי להגדיר אותן.

אחד המנהגים הקשים לעיכול באפריקה הוא ברית המילה. לגברים ובעיקר לנשים. גם נוצרים וגם האוחזים בדתות מסורתיות, נימולים. בשבטים אפריקאים רבים, מתבצעת המילה ללא כל הרדמה ולו חלקית, כשהנער אמור שלא להראות כל סימן של כאב. שליטתו  של הנער בעצביו, הינה אינדיקציה לגבריות. בשונה מהתרבות המערבית, ששואפת להימנע בדרכים מגוונות ורבות מכל אי נוחות, לכאב יש תפקיד משמעותי בתרבות האפריקאית. בתרבות המסאית, מתרחשים בשנות התבגרותם של הילדים, טקסים רבים של פגיעה עצמית מכוונת, שנועדו להכין אותם לקראת טקסי המילה.

מקור המילה כנראה באפריקה, משם הגיע למצרים ומשם לעם ישראל. על פי רוב כרוכה המילה בטקסים המכניסים את הילד לחבורתם של אנשי השבט. בדרך כלל, אנשי שבט הנוהג למול, בזים לערלים ומסרבים להתחתן עמם. סביר להניח שהדבר אינו קשור לבריאות, אלא לטוהרה. כך לפחות, במקרה של הכוהנים המצריים. רוב החוקרים דוחים את הסברה שטעמים של ניקיון ובריאות השפיעו על מהלך מחשבתו של האדם הפרימיטיבי ויש לחפש את עיקר טעמה של המילה בעולם הרעיונות שלו. אפשר לפרש את טעם המילה, שיש לה משמעות דתית-סמלית, הכרוכה בפוריות ובחיי המין בכללם. יש הסבורים שהמילה היא מעיין השלמת גברותו של האדם ויש הרואים בה מעין קורבן. הנימול מקריב חלק מגברותו לאלוהים.

מילת נשים היא מנהג שבמהלכו מבוצע חיתוך או כריתה של חלק מאיבר המין הנשי. זוהי הטלת מום באיבר המין הנשי, הכוללת את כריתת הדגדגן וחלקים נוספים מאיבר המין הנשי. זהו ניתוח כואב ומסוכן, פעמים רבות טראומטי, שנובע מסיבות חברתיות ותרבותיות.  הנוהג נפוץ ביותר בקרן אפריקה. חומרת המום משתנה ממקרה למקרה, ורבים מהמוהלים מסכנים את חיי הנשים מכיוון שאינם זוכים להכשרה מסודרת והם משתמשים בציוד ירוד.

המוסלמים מאמינים שמנהג המילה הוא חלק מהותי מדתם, אף על פי שזהו מנהג הלקוח ככל הנראה מתרבויות אחרות. דיויד נברג, פעיל זכויות אדם גרמני, שנלחם נגד התופעה טוען, שליש מהילדות שעוברות את הטקס המחריד הולכות לעולמן עקב דימומים או זיהומים קשים, שמתפתחים לאחריו. יחד עם זאת, היא נחשבת לטקס מעבר חשוב. לפני מספר שנים רואיין משכיל אתיופי, שיצא בשצף קצף נגד המילה הנשית על סיבוכיה ולסיום הצהיר שימול את בתו, רק בבית חולים… יש להזכיר כי לרומאים, גם מילת הגברים נחשבה לטקס ברברי. כך למשל, להדריינוס קיסר, היא נראתה כאקט של סירוס.

מקובל לחשוב שהמילה מתבצעת כדי למנוע מהאישה הנאה מינית, כדי שלא תרצה לבגוד בבעלה. אני סבור שיש כאן בלבול בין סיבה לתוצאה. את המילה מבצעות הנשים והתשובות שהן נותנות, הן בדרך כלל שונות. לפי האמונה, ילדים נולדים עם מרכיבים משני המינים – העורלה נחשבת נקבית ואילו הדגדגן נחשב זכרי. לפיכך יש להסיר מרכיבים אלה בתקופת ההתבגרות כדי להבהיר את הזהות המינית של המתבגר/ת. במילים אחרות, האישה אינה נחשבת לאישה מושלמת, עד שלא כרתו את השריד הזכרי בגופה. יהודית רונן, בחקרה המקיף על סודאן מבהירה כי הטקס מקושר לרוב על פני השטח, כהיטהרות המחויבת בתרבות על מנת להינשא לגבר. בשבט המסאי שבדרום קניה מאמינים שללא מילה, ילדות
השבט לא יהפכו לנשים, לא יינשאו ולא יוכלו ללדת. אין בכך כדי להצדיק חלילה השחתת אברי מין, אלא להטיל ספק במניע.

למרות שמקור המילה הנשית, כמוה גברית, נעוצה בסיבות דתיות, ההבדלים בין שתי הפרקטיקות –  מילת גברים ומילת נשים – נעוצים בהשלכות הפיזיות של המהלך. בעוד שגבר שעבר מילה עדיין יכול ליהנות מיחסי מין, אצל נשים נימולות הסיכוי להנאה נמוך משמעותית. הבדל נוסף טמון בהשפעה של המילה על הלידה. הצלקות שמילת הנשים מותירה הופכת את הלידה לקשה ומסוכנת פי כמה. ידוע שהמילה הנשית גוררת פעמים רבות זיהומים וסיבוכים וגורמת לנזק רב, בריאותי וגם נפשי.

תמר גולן טוענת בספרה "אפריקה, אפריקה", כי כתוצאה מהפגיעה הזאת במיניותן של הנשים, הגבר האפריקאי אינו חש כי הוא צריך להוכיח את עצמו ואינו מאותגר בשאלה אם יוכל להביא את האישה לכלל סיפוק מלא. אלו, לפי דעתה, הופכים את מיניותו של הגבר האפריקאי, לפחות בעייתית מזו של הגבר המערבי. מכיוון שלא הביאה עמה נתונים מחקריים, אני מסתפק בהבאת דברים בשם אומרם.

בשפות אפריקאיות שונות ישנם כינויים מגוונים למנהג מילת הנשים, אך לרוב, תרגומם לעברית משמעו "היטהרות". מילת נשים היא טקס אשר ברוב המקרים מקבל משמעות קוסמולוגית שנועדה לחבר את הפרט למסגרת האמונה במקום, וכדי לקיים את הסדר הקיים בקהילה מאז ומתמיד. ארגונים שונים, חותרים נגד התופעה, תוך אמירה כי היא משמרת סדר קיים של דומיננטיות גברית בחברה, ושימור הסטטוס קוו החברתי, על חשבון הבריאות ומקומם החברתי של הנשים". עקרונית, אנתרופולוגיה אמורה לתאר תרבות ולא לשפוט אותה. אך האנתרופולוג לא אמור להשליך את ערכיו על מושא מחקרו, וכפי שנאמר על מנהג הסאטי (שריפת אלמנות) בהודו, כי "רצח הוא רצח", כך מילת נשים, היא דוגמה טובה להתערבות הכרחית.

באפריקה השחורה, גם המוסלמים וגם הנוצרים מאמינים, אמונה עמוקה, במסורות העתיקות של האובות והיידעונים. האם אלו אמונות "טפלות"?

צלקת העבדות

לדעת רבים, סחר העבדים הותיר צלקת בנשמה הקולקטיבית של האפריקאים וקיבע בהם רגש של נחיתות. די בכך שצבע עורו של אדם הוא שחור, כדי שכל כובש, סוחר, או רודף בצע, יכול היה לחטוף אותו, למכור אותו ולדון אותן לעבודת פרך נוראה. הכול נקבע כאן על פי הגזע. היחסים בין אפריקה למערב נקבעים על פי צבעים – שחור ולבן. גם אחרי שתם סחר העבדים, הטמיעו המנגנונים המנצלים של המשטרים הקולוניאליים את ההכרה שהלבנים הם כוח חזק ובלתי מנוצח. הם שלטו בהיסטוריה ושולטים בהווה. אולי גם בעתיד. היבשת השחורה טרם השתקמה מהאסון של העבדות. עקבות הסיוט ותוצאותיו ניכרים עד היום. אם לא די בכך, סחר העבדים טימא את נשמתה של אפריקה והעכיר את היחסים בקרב תושביה. החזקים השתלטו על החלשים, המלכים מכרו את נתיניהם ובתי המשפט סחרו בנידונים.

תמר גולן הצביעה בספרה 'שחור-לבן, לבן-שחור', על החרדה הבלתי הגיונית והבלתי מודעת, הטבועה באדם הלבן מפני האדם השחור סביר להניח כי דברים רבים היו יכולים להיות פשוטים יותר, לולא היה מוטל עליהם צלו של האסון הגדול של העבדות, שנמשך שלוש מאות שנה. צל שהועצם בשנות הניצול הקולוניאלי.

כשם שבעיני האדם הלבן, יש באדם השחור משהו אימתני, הרי שבעיניו של השחור, נתפש הלבן כמשהו שטני. תחושות אלו רוחשות תחת פני השטח, בלא מודע. עוצמתן שונה ממקום למקום והביטוי שניתן להם שונה מחברה לחברה, אולם אנו חייבים להיות מודעים לתחושות הללו, בטרם נצא ליבשת השחורה.

גם אחרי שתם סחר העבדים, הטמיעו המנגנונים המנצלים של המשטרים הקולוניאליים את ההכרה שהלבנים הם כוח חזק ובלתי מנוצח

******

ב-1899 יצא לאור ספרו הנודע של ג'וזף קונארד, "לב הַמַּאְפֵּלְיָה", שתורגם גם ל"לב האפלה". ספר זה, מבוסס על מסע אמיתי שערך ב-1890, בתקופת הקולוניאליזם האירופי, לאורך נהר הקונגו. שם הוא נתקל לראשונה במעשי השוד של אירופה באפריקה ובדרך בה שדדו שלוחיה את אוצרותיהם, גופם ונשמתם של תושביה. אמנם, העבדות כבר בוטלה, באופן רשמי לפחות, אבל הדבר לא מנע מן הסוחרים הבלגים, להעסיק את הילידים בתנאים מחפירים ולקיים את סחר השנהב שלהם, בעוד מיליונים נמקים ברעב, לנגד עיניהם. גיבור ספרו של קונרד, מרלו, לוקה בגזענות ובדעות קדומות כמו הסובבים אותו, אבל הוא מאפשר לקורא לראות את הקולוניאליזם נכוחה. קונרד מסביר את התהליך המאפשר לאדם אחד להכאיב לאדם אחר. המתיישב, הקולוניאליסט, שודד היהלומים, חייב לשכנע את עצמו, בתהליך של שכנוע עצמי עמוק, שהשחור שניצב מולו הוא שונה. מה שמכאיב לך אינו מכאיב לו ומה שקורע את לבך, עובר עליו בצורה שונה. אולוף לגרקרנץ (Olof Lagercrantz) השבדי,  בפרשנות שלו לספרו של קונארד, מדגיש את העובדה שההתפשטות של אירופה, המבוססת על מלחמות, כיבוש, עבדות וקולוניאליזם, ממשיכה כל העת, בסגנון דומה.

על רקע זה הפך ספרו של סוון לינדקוויסט (Sven Lindqvist), "השמידו את כל הפראים" , לאחד הספרים המדוברים בשנות ה-90 של המאה ה-20. ספר זה ראה אור כשנה לאחר נפילת ברית המועצות ובזמן התעוררות השיח על "כתיבה מאוזנת של ההיסטוריה". בעקבות פשעי מלחמת העולם השנייה, רצח ההמונים של סטלין והדיון ברעיונות הליברליזם והקדמה כרעיונות אירופיים לינדקוויסט לקח את ספרו הקלאסי של ג'וזף קונרד לב ויצא למסעו בעקבותיהם המחליאים של נתיבי העבדות והדיכוי. הוא קיווה להגיע לאפריקה חדשה, שּפֵרות הרוע סולקו ממנה, אך בזעמו גילה כי שורשי הגזענות הרצחנית, תאוות הבצע שאינה יודעת גבולות והתפיסות והרעיונות שעמדו ביסוד רצח העם של השחורים באפריקה, כפי שתיארם קונרד, הותירו את רישומם ביבשת גם לאחר מאה שנים.

במציאות שרבים הציבו את הדמוקרטיה, את הקפיטליזם ואת ההשכלה של המערב, כניגוד משווע לרצחנות הנאצית והקומוניסטית, הזכיר להם לינדקוויסט, שהמעצמות הקולוניאליות של אירופה, הן אלו שמיסדו את רצח העם כתיאוריה ופרקטיקה. "איש אינו מדבר על רצח העם שביצעו הגרמנים בשבט ההררו בדרום אפריקה בשנות ילדותו של היטלר", כותב לינדקוויסט בתחילת הספר, "איש אינו מפנה את תשומת הלב לכך שסממן בולט בתפישת האדם האירופית בשנות ילדותו של היטלר היה האמונה ש'גזעים נחותים' כבר נידונו בידי הטבע עצמו להכחדה".

לינדקוויסט מהדהד אמירה של המשורר השחור ממרטיניק, אמה סזר (Aimé Césaire): "הדבר שעליו האזרחים התמימים של המאה העשרים אינם יכולים לסלוח להיטלר, אינו הפשע בפני עצמו. לא השפלתה אדם באשר הוא אדם, אלא הפשע נגד האדם הלבן, העובדה שהיטלר יישם שיטות קולוניאליות על יבשת אירופה, שיטות שפגעו בעבר רק בערבים, בקולים בהודו ובשחורים באפריקה".

יחד עם זאת, רבים מקרב המשכילים האירופאים, המכים על החטא הנורא של העבדות, על ניצול משאביה של אירופה בידי המעצמות הקולוניאליות, על יצירת המדינות המלאכותיות ועוד, מצביעים על כך שעדיין, רוב בעלי העור הלבן (וחלק נכבד מהערבים), טרם השתחרר מהדעות הקדומות שהם מחזיקים בהם לגבי האדם השחור. לכן הם מתייחסים בסלחנות ייתר לתופעות שליליות בחיים הפוליטיים של מדינות אפריקה. כך למשל הם מאשימים את המלחמות הנוראיות, שבחלקן הובילו לרצח עם, רק את ההתערבות האירופאית, שהפכה על פניו את הסדר החברתי הישן, מבלי לתבוע אחריות גם מהאפריקאים. יש ביניהם המרחיקים לכת ונוטים אפילו להגן על משטרי דיכוי ועל מושלים עריצים שידיהם טובלות בדם. הליברלים הקובעים, כי קיים שוני מהותי בין כיבוד זכויות האדם במדינות אפריקה לבין המערב, לוקים בגזענות אף הם. גם אוהביה של אפריקה צריכים להודות כי יש לה צד אפל. שום הבנה לתהליכים היסטוריים אינה יכולה להצדיק משפטי ראווה, רציחות פוליטיות, חיסול יריבים בדרך אלימה ושחיתות בממדי ענק.

יאוש לצד חום אנושי, אכזריות לצד תמימות

אפריקה דומה לעתים לגיהינום מוחלט. הייסורים רבים כל כך, העוני מנוון כל כך, הרוע עמוק כל כך. אפריקה היא גיהינום עבור הרעבים, הגוססים, המעונים והנרצחים. אולם לצד הרע שיש לא מעט טוב. לצד הסבל יש שמחה. לצד האימה קיים גם חום אנושי. אפשר למצוא שלווה  ונועם במבנים החברתיים המאובנים לכאורה, במערכות היחסים החמימות שבין אדם לחברו. אפשר למצוא נחמה במשפחה הגדולה המוקפת באהבה. לגלות אתה ביטחון שבחייה שבט. דומה שהטוב והרע מגיעים באפריקה למיצויים המקסימלי. אולי ניתן לראות בכך את השתקפותה של הסוואנה. הטבע הוא גם מלהיב, מסתורי ומצד שני יכול להיות מאיים, מסוכן ואפילו רצחני. אכן, בטבע אין מקום למונחים כמו "טוב" ורע", אבל העוצמות דומות. המאבקים בין הקטבים האפריקאים, בין הטוב והרע, בין הרשע לחמלה, מתחוללים בצבעים עזים במיוחד.

אפריקה מגוונת, מרתקת, חושנית ומיוסרת, אכזרית ותמימה. קסומה ומייאשת. אפריקה היא גם בריכת מים צלולים, מוקפת עצים מצילים בלב הסוואנה וגם ריח חמוץ של זיעה, של דגים מיובשים בשמש. היא עדר של אימפלות הנעות בעדינות וגם שודדים אלימים. היא פרחים רענני וצמחי מים מרקיבים. היא להקה של פלמינגו המכסה את הימה בשמיכה וורודה והיא כדור לוהט של שמש מתערבבת בעננים לקראת שקיעה. היא יער גשם טרופי וגם צפיפות עירונית. כלי רכב, רוכבי אופניים, הולכי רגל, עגלות, פרות ועזים, הנעים יחד, לצד תעלת הביוב. אפריקה היא עדר של צבועים הטורף סייח של זברה, במחזה מבעית, או נקבת בבון המטפלת בתינוקה במחווה אנושי. אפריקה היא עגור כתר רב הוד וגם לביאה השוברת את מפרקתו של צבי. היא שיירת פילים החוצה את הנהר, להקה של ציפורים שובות לב בצבעיהם. היא גם נשים חובטות במניהוט (קסאווה), אופות פקעות של טר על גחלים ומייבשות כביסה צבעונית. היא שיירת גמלים, בני שבטים לבושי ססגוניים, היא ימה מלוחה והר געש מכוסה בשלג עולמים. היא מהגרים שהגיעו לעיר, יושבים בשמש שעות ארוכות ובוהים באפס מעשה. היא גברים עירומים למחצה הנושאים קלצ'ניקובים. אפריקה ממזגת בזיכרון את האבק של דרכי העפר, את הירוק הכהה של היערות, את הצהוב של הסוואנה, את האדמדם של המדבר, הריח החמוץ של הזיעה, הפטפוט הרם של האנשים שחורי העור, המולת השווקים הצבעוניים וגם את נאקת הכאב של העשוקים. אפריקה היא כל מה שנעים ומכעיס, מושך ודוחה, מפתה ומגעיל.

אפריקה אינה קלה, כאמור לעתים מייאשת ומרפה ידיים, אך יש בה הרבה עניין וקסם.

———————–

גלעד (גילי) חסקין – יליד כפר ביל"ו (1957); בוגר החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת בית ברל, מורה דרך מוסמך ובעל תואר דוקטור מטעם החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שהגיש עוסקת ב'טוהר-הנשק', באתוס, במיתוס ובמציאות, בתקופה שבין ראשית ההתיישבות הציונית ועד להקמת המדינה.

ביבליוגרפיה/מקורות

פרידריך וילהלם מדר, אל הררי סהר, תרגם י' שץ, הוצאת אמנות, 1927. כן תורגם על ידי יעקב שרת, הוצאת עדי, 1971; הוצאת "כתר" 1988.

אירית בק, "אפריקה בעקבות סיפרי ילדים", מסע אחר אונליין

תמר גולן, אפריקה, אפריקה, ספרית מעריב, תל אביב, 1988.

נועה מנהיים, "הצד האפל של ספר הג'ונגל", אתר האינטרנט של הארץ.

צור ארליך, "משא האדם הלבן", מידה, 23-03-2015

תמר גולן, שחור – לבן, לבן-שחור, ראשי פרקים באפריקה של ימינו, מודן, 2015

רות ג'ינאו, הקולוניאליזם האירופי: אידאולוגיה, מדיניות, התנגדות (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2012), 10.

יאיר ושלומית לפיד, בלב המאפלה, ידיעות ספרים, תל אביב, 2008,

סוון לינדקוויסט, השמידו את כל הפראים!, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1992,

ז'נאן בסול, "מסע היסטורי אל ההשמדה האידיאולוגית של עמי אפריקה", הארץ, 06-08-2017

רות אלמוג, "אורפאוס השחור, הארץ, 29-04-2008.

רישארד קאפושינסקי, בצל השמש, עם עובד, תל אביב, 2017

ברוניסלב מאלינובסקי, מבוא לספרו של ג'ומו קניאטה, מול הר קניה (תרגום ' אבידור), תל אביב, 1963.

רונן, יהודית, סודאן במלחמת אזרחים: בין אפריקניות, ערביות ואסלאם, הקיבוץ המאוחד: תל אביב., 1995.

נטע אחיטוב, "לשבור את המילה: האם דווקא כלכלנים יצליחו לעצור את מילת הנשים בשבט המסאי?", באתר הארץ, 11 בפברואר 2016

Mustafa Abusharf, Rogaia., Female Circumcision., University of Pennsylvania Press: Philadelphia., 2006

http://www.veryshortintroductions.com/view/10.1093/actrade/9780192802484.001.0001/actrade-9780192802484-chapter-2

Pietz, William (Spring 1985). "The Problem of the Fetish, I". RES: Anthropology and Aesthetics. The President and Fellows of Harvard College acting through the Peabody Museum of Archaeology and Ethnology. 9: 5–17

הפוסט אפריקה: חום אנושי לצד ייאוש, תמימות לצד אכזריות הופיע ראשון במסע אחר

• עוד איי יוון
• קורפו
• יוון היבשתית

לפקדה (Lefkada) או לפקאס, הוא אי הררי, עטור בחורש ים תיכוני ומרושת בערוצים עמוקים שלאורכם גדלים עצי דולב. הפנינה הירוקה הזאת נמצאת סמוך מאד ליבשה. כל כך קרוב, עד שמגיעים אל האי בגשר מהעיר היוונית פרבזה (Ferbeza). בעבר הרחוק היה לפקדה חצי אי, שחובר ליבשת באמצעות שרטון-יבשה באורך של כמה עשרות מטרים, אך זה נחפר על ידי המתיישבים החדשים שהגיעו אליו במאה השביעית לפני הספירה, כדי לאפשר תנועה נוחה של אניות.

בחוף המערבי של לפקדה | צילום: גילי חסקין

קפה פרדו או אוזו פלימרי

כאלפיים איים וכמה אלפי איונים מקיפים את יוון היבשתית, כמעט מכל עבריה. כ-225 מהאיים האלה מיושבים, האחרים ריקים מאדם. איי יוון אינם עשויים מקשה אחת והם נבדלים זה מזה בנופיהם, בתולדותיהם, באווירה, באוכל וגם ברמת התשתיות התיירותיות. בחלקם יש אתרים ארכיאולוגיים רבי עניין וכנסיות ביזנטיות עתירות בתמשיחי קיר, לאחרים מגיעים בעיקר בזכות החופים היפים.

לפקדה הוא האי הרביעי בגודלו באיים היוניים, הנמצאים בצדה המערבי של יוון. אורכו 35 ק"מ, רוחבו 15 ק"מ ואוכלוסייתו מונה 22,879 איש. ההרים מזדקרים היישר מעל הים והגבוה שבהם – סבורטה (Savorta), מתנשא לרום של 1,158  מ'. היחידה האזורית של לפקדה, שהיא הקטנה ביחידות האזוריות של יוון, הן בשטחה הן בגודל אוכלוסייתה, כוללת את האי לפקדה ואת האיים הקטנים הסמוכים לו: מגאניסי, קלאמוס, קסטוס, מדורי, סקורפיוס וספרטי.

מבט מהאוויר על לפקדה והאיים מסביב | צילום: גילי חסקין

חופשה בלפקדה מביאה אותך למקום נטול פשיעה עם מקומיים ידידותיים שמרביתם שמחים לשוחח עם התיירים. לאורך החופים ניתן למצוא שלל בתי קפה חמודים ומסעדות, המגישות בעיקר אוכל יווני מסורתי. אפשר למצוא כאן את כל מה שהמטבח היווני יודע להציע, החל מסופלקי, מוסק,ה סלט יווני ודיונונים מטוגנים, ועד לתבשילים מתוחכמים יותר כמו סלמון על הגריל, תבשיל כבש, ממרח חצילים עם אגוזי מלך. השירות אדיב ונעים, המחירים סבירים – ארוחה מלאה עולה כ-20 אירו לאדם וגם האלכוהול זול למדי. מומלץ לשבת באחד מבתי הקפה הרבים שפרוסים לאורך המרינות  ולשתות פרדו – קפה עם הרבה קרח ושכבה עבה של קצף. בלילה כדאי להחליק לגרון כוסית של אוזו פולימרי עם קרח.

איים ירוקים עם ניחוח איטלקי

הישראלים החלו לשמוע על לפקדה רק בשנים האחרונות, אך כ-200,000 תיירים אירופאים מבקרים באי מדי שנה, ולא קשה להבין מדוע. מכיוון שהאזור רגיש לרעידות אדמה, לא נבנו שם אתרי נופש מצועצעים או מלונות גבוהים. מרבית המבקרים כאן הם משפחות, זוגות צעירים וחובבי ספורט ימי. בעונה, בין יוני לאוקטובר, אפשר להגיע לכאן בטיסות ישירות מישראל (שעתיים וחצי טיסה), בשאר השנה אפשר לקחת טיסת המשך מאתונה.

כאמור, לפקדה הוא חלק מקבוצת האיים היוניים, המוריקים ביותר באיי יוון. הים היוני הוא למעשה מפרץ רחב ידיים של הים התיכון, שבו שורה של איים, הנמתחים מצפון לדרום, בין קורפו לזקינטוס, שכל אחד מהם מקיים קשר הדוק יותר עם היבשה מאשר עם שכנו.

טברנה ליד הים בלפקדה | צילום: שאטרסטוק

איים אלו קרובים יחסית לאיטליה ויש בחזותם משהו יותר אירופאי. במהלך השנים, הם ספגו מעט מתרבותה של ארץ המגף. הדבר ניכר בעיקר בגדול והמפורסם שבהם, קורפו (Corfu), אך משהו מהניחוח האיטלקי דבק גם באחרים. אחת הסיבות לכך היא לא רק הקרבה הגיאוגרפית, אלא העובדה שכף רגלם של העות'מניים מעולם לא דרכה בהם, למעט בלפקדה, שגם בו לא נותרו כמעט סממנים תורכיים. האיים הללו הפכו להיות יוונים כבר במאה ה-8 לפני הספירה, עת הגיעו לכאן מתיישבים מקורינטוס שבצפון הפלופונז, והפכו אותם לתחנה חשובה בנתיבי הסחר.

הבנים המפורסמים של האיים היוניים

בנם המפורסם ביותר של האיים היוניים היה המשורר העיוור הומרוס, שהעניק לעולם את האיליאדה, סיפורה של מלחמת טרויה, ואת האודיסיאה, סיפור מסעותיו ותלאותיו של אודיסיאוס מטרויה לביתו שבאי איתקה. גיבור אחר של האזור הוא אכילס, בנה של תטיס אלת המים, שטבלה אותו בנהר סטיכס, שמימיו הקדושים היו אמורים להגן עליו מכול פגע. אלא שידה שאחזה בעקבו מנעה מהמים לשטוף אותו ובסופו של דבר, שם נפגע. מכאן המונח "עקב אכילס".

פסל של אכילס באי קורפו | צילום: שאטרסטוק

שיפוצים שגרתיים בכביש הראשי של לפקדה חשפו ואף הרסו חלקית קבר עתיק, שגילו מוערך בכ-3,000 שנה, הממצא הוא גרסה מיניאטורית של מערכת קברים גדולה ומסועפת, שנבנתה בתקופה המיקנית, שהסתיימה בשנת 1100לפני הספירה. למרות שעשרות קברים נמצאו ביוון ובכרתים, בתי קברות בצורת כוורת נדירים מאוד באזור האיים שבים היוני, וזהו הראשון שמתגלה בלפקדה. לדברי הארכיאולוגית מריה סטוורופולו-גאצי, הקבר כלל מספר שלדים אנושיים, לצד כלי חרס מנותצים, שתי אבני חותם, חרוזים העשויים מאבנים חצי יקרות, כלי נחושת ונול מחומר. נראה שהמקום נבזז בימי קדם. עומקו של הקבר הוא כ-2.7 מטרים, קטן מאוד בהשוואה לקברים מפורסמים, כמו קבר אטראוס שבמיקנה, שעומקו עולה על 14 מטרים ונבנה מאבני גזית שמשקלם הכולל עומד על כ-120 טון.

גן עדן לרומנטיקנים

השהות בלפקדה, על חופיה, שהעימות בין הלובן של אבני הגיר וכחול המים יוצר דרמה של ממש, כפריה ההרריים וכמובן מסעדותיה המשובחות, היתה כה מענגת, עד שאינני נזקק לקלישאות עיתונאיות המשווקות את לפקדה בביטויים כמו "האי היפה ביותר ביוון", או "האי שהתיירים עדיין לא גילו"… אין צורך להיסחף ואין צורך לעורר ציפיות למשהו שלא קיים. די אם נכתוב שמראה מפרץ וסיליקי (Vasiliki), על גלשני הרוח שמשייטים בו, הוא עוצר נשימה, שהכפר אגיוס ניקיטאס שומר על צביונו המסורתי, עם נמל דייגים וחוף יפה, שקלמיאס (Kalmits) הינו כפר הררי טיפוסי שהשקיעה הנשקפת ממנו יכולה להתחרות ביופייה ובגווני הכתום שלה אפילו עם זו המפורסמת באיה שבקצה סנטוריני. כדור כתום לוהט, במרכזם של מעגלים קונצרטיים ההולכים ודוהים. גן עדן לסופרים ולרומנטיקנים.

השקיעות של לפקדה לא נופלות ביופיין מהשקיעות של סנטוריני | צילום: שאטרסטוק

האי הזה מפגיש ניגודים: חופים מפנקים, מרינות בהן עוגנו יאכטות ואווירה הדוניסטית של חופשה ים תיכונית, קרוב כל כך לקשישות הלבושות בגדים מסורתיים, כמרים מזוקנים עוטי צלבים גדולים, אלמנות עוטות שחור ורועים המנהיגים את צאנם בשבילים צרים.

החופים של לפקדה

לפקדה בורך בחופים קסומים בעלי שפעת גוונים קרים, שנעים על הסקאלה שבין טורקיז בוהק, דרך תכלת רגוע ועד כחול עמוק, מרביתם בצדו המערבי של האי. בצפון מערב, לא הרחק מהעיר לפקאדה, נמצא אגיוס ניקיטס (Agios Nikitas). זהו כפר שמשלב חיים מסורתיים עם מסחור תיירותי מעודן ולמרגלותיו תחומה רצועת חוף צרה. שביל מרוצף מוביל מהחנויות עד לטברנות שעל החוף. קטיסמה (Kathisma), היא רצועת חוף ארוכה ופראית יותר. מבין החופים הרבים יצא לתהילה שמו של פורטו קטסיקי (Porto Katsiki) שבדרום האי. זהו חוף מבודד שמתארו חצי ירח, מוקף צוקים לבנים. המים שצבעם טורקיז עמוק, הגלים החרישיים המלחכים את חלוקי הנחל, מעוררים תהיות מדוע מתרחקים חובבי חופים עד סרילנקה ותאילנד, כשהכל קרוב כל כך, נגיש כל כך ויפה כל כך.

חוף בלפקדה | צילום: גילי חסקין

למרות הסופרלטיבים הללו ההעדפה שלי היא חוף אגרימני (Egreemani) המרוחק יחסית, שלטעמי, צבעי הטורקיז שלו נוגעים ללב יותר מאלו של מתחריו ואולי של כל חופי יוון אשר ראיתי בימי חלדי. לו היו לי תכניות לירח דבש, מן הסתם הייתי בוחר במקום הזה כדי להעביר את השבוע הראשון עם בחירת לבי. הלאה, דרומה משם, נמצא המגדלור המזדקר בגאווה מעל הצוקים. מגדלור זה , שלידו מזבח קדום לזאוס, החליף בוודאי מגדלור קדום יותר וזה נבנה במקומו של קדום ממנו. למגדלורים שמור מקום של כבוד במפות הימיות וניצולי אניות טרופות אינם משמיטים אותם מזיכרונותיהם. זקני האי מספרים כי בבתי דייגים שיקיריהם טבעו במצולות, ניתן למצוא תמונות של מגדלורים, המהווים תחליף למצבה.

לא הרחק מהמגדלור יש מנזר, שאף הוא משקיף אל הים. יש יוונים המכנים מנזרים כאילו בשם "מטאורים", כאילו הוצנחו מלמעלה. ניתן למצוא קווי דמיון בין מגדלורים למנזרים. המגדלור מאפשר תצפית מרהיבה, שומטת לסת ממש, על הצוקים הגולשים בפראות אל הים על המדרונות הירוקים ועל הרחם הכחול של הים האגאי. מאחד המצוקים הללו, בכף לפקאדה, מרום של 30 מ' קפצה המשוררת סאפו (Sappho) אל מותה, בגלל אהבה נכזבת לספן בשם פאון.

חוף בלפקדה. האי מושך בעיקר זוגות ומשפחות | צילום: גילי חסקין

טרם גיבשתי את עמדתי, מאיזה כיוון חלקות אלוהים הקטנות הללו מרשימות יותר, האם במבט מלמעלה, בשעות הבקר, כשהשמש שולחת קרני אור נדיבות על המים, או דווקא מלמטה, כשאור רך של אחר הצהרים, שוטף את הנקרות אשר בסלע. יש נקרות שהגישה אליהן נוחה ואילו הכניסה לאחרות היא קשה. יש שניתן היכנס אליהם בסירת משוטים ויש שכדי לחדור אליהן יש לצלול לתוך הים.
האמת היא שגם לצדו המזרחי יש חופים יפים, אלו ממוקמים בקצה מפרצים ארוכים וצרים. ההעדפה שלי היא החוף של פורוס (Poros), אליו אני מתכנן לשוב עם ערימה של ספרים. קריאה בטברנה, תוך כדי לגימת בירה, שחיה ואכילת דגים, נראית לי שילוב אידיאלי ומתכון מובטח לרגיעה.

תענוגות עירוניים

למי שמתגעגע קצת לאווירה עירונית, טוב יעשה אם יבקר בבירת האי, הנקראת אף היא לפקדה ונראית כמבוך של סמטאות בצבע קרם, בתים כחולי משקופים ואווירת נופש עולצת. העיר נבנתה על לשון יבשה בדרומה של לגונה מלוחה. במהלך השנים נחרבה ברעידות אדמה, שהאחרונה שבהם התרחשה ב-1948, רק כדי להיבנות מחדש, באופן בטוח יותר ובסגנון אטרקטיבי יותר.

רחוב בעיר לפרקה, בירת האי | צילום: stoyanh / Shutterstock.com

אפשר לשוטט במדרחוב הראשי גוליאלמו דרפפלד (Goulielmou Derpfeld), הציורי להפליא, לטעום ממתקים מסוגים שונים, כמו שקדים מסוכרים בטעם תות, או  לקנות "שמונצעס" יווניים, שבבית מתברר שאין מה לעשות בהם, ולבקר בכמה כנסיות יפות ומטופחות. אחת האטרקציות העיקריות של העיר, מעבר למועדונים, לברים ולחנויות, היא מצודת אגיה מאורה (Agia Maura), שנבנתה על ידי הוונציאנים במאה ה-14. זהו אחד המקומות הבודדים באי שמשמר משהו מן התקופה העות'מנית, אז נקרא המקום Ayamavra, שיבוש של השם Agia Maura. עוד מקומות שכדאי לבקר בהם: המוזיאון הארכיאולוגי המציג לראווה ממצאים מתולדות האי, החל בכלים פרהיסטוריים ועד לשלהי התקופה הביזנטית, ומנזר פמרונימיס (Moni Faneromenis), שנבנה ב-1634, נשרף ונבנה מחדש ב-1886 – התצפית הנשקפת ממנו אל הלגונה המלוחה מצדיקה את הטיפוס.

מצודת אגיה מאורה שנבנתה במאה ה-14| צילום: שאטרסטוק

מראה אתר הנופש נידרי (Nydri), על זוג מפרציו, הינו עוצר נשימה. מטיילים רבים יוצאים מכאן לטיול אל  מפלי מים הנמצאים במרחק של 3 ק"מ, אך מומלצים בתקופת האביב בלבד, עת האי שופע מים ומכוסה בפרחי בר. יעד פופולרי הוא האי מגניסי (Meganisi), שסירות רבות יוצאות מנמל נידרי, כדי לעגון בנמל הדייגים אשר בואת'י (Vathy) ונוסעיהם מטפסים אל הכפר הקטן קטומרי (Katomeri), המשקיף עליו ממעל.

אל הכפרים בהרים

אפשר וכדאי לעזוב את חופי לפקדה לטובת ההרים והתצפיות. לא הרחק מכאן, בחבל זגוריה למשל, יש אזורים הרריים מרשימים פי כמה, אבל למי שהגיע לכאן, כדאי להקדיש יום אחד ולבקר במספר כפרים, כמו למשל חורטטה (Chortata), כפר יפה, שממנו נשקף נוף נאה.

בבוסתנים שבהרים גדלים רימונים, תאנים, הדסים, תפוזים וכמובן זיתים. יצור השמן אינו רק מקצוע, אלא מסורת. בשולי הכפרים נטועים ענבים וגדרות אבן מקיפות את הכרמים. סמוך לבתי העלמין והכנסיות גדלים עצי ברוש ואורן. הכפר המתויר ביותר באי הוא קריה (Karya)  שמציע למבקר לא רק פלטיאה מרשימה (ככר גדולה בצל עצי דולב) מוקפת טברנות, אלא גם עבודות רקמה. מלאכת היד הובאה לכאן במאה ה-19 על אישה גידמת בשם מריה קוסטוצ'רו, שזכורה בהערצה וזוכה להנצחה במוזיאון הקטן שבכפר.

מומלץ להיפרד ליום מהחופים ולטייל לכפרים בהרים | צילום: גילי חסקין

הכפר הגבוה באי הוא אנגיובי (Engliuvi), הנמצא קילומטרים ספורים מדרום לקריה ונודע בייצור דבש ועדשים. במקום מקיימים סיורים מודרכים בעקבות צמחי התבלין הגדלים כאן לרוב וניחוחם נישא למרחוק. לאורך הדרכים ובלב הכפרים זרועות טברנות שלמטבחיהן יצא שם למרחוק. הסיור באי אינו רק חוויה נופית ואתנית, אלא גם ובעיקר קולינרית.

הגעתי ללפקאדה במקרה. אחרי קורפו לא חשתי צורך עז לשוב לאיים היוניים. אולם הודות למרק צוקרברג, קיבלתי פריסת שלום דרך הפייסבוק מטלי זיו לבית נוימן מניר בנים, אותה לא ראיתי למעלה משלושה עשורים. היא ובעלה אביב הגיעו לכאן לאחר שנים ארוכות של חקלאות בערבה. הם הפליגו בים האגאי ביכטה שלהם, הציצו בלפקדה והתאהבו. הזוג הצעיר ברוחו שיפץ מלון בן שמונה חדרים, ריהט אותו בטוב טעם וקרא לו בשם Wild Sea Gull, שמשמעו לא רק "שחף פראי" אלא גם מרמז לשמותיהם של שלושת ילדיהם: בר, ים וגל. כעת הם חולקים את אהבתם למקום עם מטיילים אחרים. אביב מארח קבוצות שהגיעו לחופשת שחייה ויוצא איתם להתמודד עם מרחביו הפתוחים של הים ועם גליו.

המלון החביב שלהם נמצא במפרץ ואסיליקי (Vasiliki), שגם אם הייתי מבלה את חופשתי רק בו, לבטח הייתי יוצא נשכר: מפרץ כחול, עטור הרים נמוכים, שעשרות גולשים מנקדים אותו בשפע של צבעים ומעניקים לו מראה כמעט פסיכודלי.

מפרץ ואסיליקי מנוקד בגלשנים | צילום: גילי חסקין

האי קורפו מרהיב יותר, אך הוא עמוס ותזזיתי. לפקדה לעומת זאת רגוע יותר ומשרת שלווה. ישבתי על כיסא נוח, לוגם אוזו בקרח ובהיתי בים, בגלים ובקצף. הגלים משחקים תפקיד חשוב בדרמטולוגיה של הים התיכון, בחזיונותיו ובעלילותיו. הם משתנים ממפרץ למפרץ, בהתאם למקום ממנו צופים בהם. הגלים רדפו זה אחר זה במרוצם אל החוף ודומה שהם לחשו משהו, או רק המהמו, בדרכם למות על החוף. כאן הם מחלחלים לדמיונם של אנשים יגעים או נופשים הלומי שמש.  הקצף היה דקיק ואווירי וניתן בקמצנות על ידי הגלים השקטים. כפי שכתב פרדרג מטבייביץ', בספרו "הפלגה ים תיכונית", משוררים ראו בהם סרח עודף בוגדני שהים משליך אותו אלי חוף.

מרפסת מול הים. מי צריך יותר מזה? | צילום: גילי חסקין

ממול נראה האי קפלוניה (Kegallonia), המוכר מהספר "המנגינה של קפטן קורלי", שכתב לואי דה ברנייר ומהסרט של ג'ון מאדן, בכיכובם של ניקולס קייג' ופנלופה קרוז. לא הייתי זקוק לכמות מוגברת של אוזו כדי לחזות בעיני רוחי בחיילים האיטלקים, ובראשם הקפטן השובה בעל המנדולינה, המתחבבים  על התושבים, למרות המלחמה, וכמובן  בפלגיה היפה שהתאהבה בו.

סמוך לקפלוניה, נמצאת איתקה, אליה ערג אודיסיאוס במשך עשור של מלחמה בטרויה ועוד עשור של טלטלה בסערות ובסכנות.  אני מהרהר בנוסעים הקדומים שחקרו את נתיבי הים והפכו אותו מאלמנט מפריד למחבר, מגבול לגשר. החום והאלכוהול נותנים את אותותיהם ואני מדמיין את אודיסיאוס נאבק בגלים בדרכו הביתה, רק כדי להיווכח, במה שיכתוב קוואפיס, המשורר היווני יליד אלכסנדריה, מאות שנים מאוחר יותר, כי המתנה הגדולה ביותר שהעניקה לו איתקה היא הדרך אליה.

בתמונה הפותחת: נידרי, אתר הנופש העיקרי של לפקדה | צילום: גילי חסקין

אתר האינטנרט של גילי חסקין – www.gilihaskin.com

מפת לפקדה:

הפוסט לפקדה: חופים, הרים ומיתולוגיה הופיע ראשון במסע אחר

פורים היה החג האהוב ביותר עלי ועל חברי בימי ילדותנו. ההכנות נמשכו זמן רב, תכנון התחפושות נמשך עוד יותר. התחפשות הפופולריות היו קאובוי, אינדיאני, חייל וליצן. אצל הבנות כיכבה מלכת אסתר. בלטו גם גמדים וליצנים. לימים הופיעו תחפושות יצירתיות יותר, כמו נער שתלה על בגדיו ראשי שום וגיליונות של עיתון "דבר" והיה אמור לסמל "שום דבר". לא ידענו אז שהיהדות רואה בהתחפשות, שעיקרה שינוי דמויות, משום רמז לשינוי שחל בגורל עמנו, בימי מרדכי ואסתר, "אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב" (אסתר ט' 22).

כשהיינו ילדים תחפושת של ליצן היתה פופולרית. גם כיום בבני ברק אפשר לראות לא מעט ליצנים | צילומים בכתבה: גילי חסקין

פורים של שנות ילדותי ונעורי נדחק מפני עיסוקים "מכובדים" ו"חשובים" יותר. חגיגות פורים בבגרותי הסתכמו במסיבת ריקודים, בה התלבשו החוגגים בתחפושת סמליות. פורים כבר לא היה אותו אירוע רצוף מערכונים ובדיחות, כפי שהיה בתנועת הנוער, אפילו לא נשף מסכות, אלא מסיבה שאין הרבה בינה לבין מסיבות אחרות.

חזרתי לדון בפורים, בעקבות ההתעניינות בקרנבלים ובפסטיבלים ברחבי העולם. החל בפייסטות של בוליביה, דרך האירועים הפולקלוריסטיים בהודו ועד למאצורי ביפן. התעכבתי ולמדתי יותר את הקרנבלים שמקורם קתולי, כמו אלו של ריו דה ז'נרו, סלבדור (באהיה), גווליוויצ'ו שבארגנטינה, אורורו שבבוליביה, ברנקייה בקולומביה, וכמובן הקרנבלים האירופאים: ונציה, ורונה, ויארג'ו, באזל וטנריף. לאחר שרצתי כאחוז אמוק אחרי ליצנים בלה פאז וחובשי מסכות בגואטמלה, נזכרתי להפנות את תשומת לבי, לקרנבל שלנו – פורים.

תחפושת בבני ברק. בפורים העיר מתמלאת בתחפושות, אבל כמעט שלא רואים מסכות

פורים בבני ברק: כתמים של צבע

בני ברק, ט"ו אדר תשע"ז. רבבות אנשים נשים וטף מתנקזים במשך שעות ספורות לעיר הצפופה ומקיימים בהידור את שמחת החג – קריאת מגילה, משלוחי מנות ומתנות לאביונים, והרבה הרבה אלכוהול.  אלפי בחורי ישיבות, ת"תניקים ומגייסי כספים פושטים על העיר ושיכורים רבים משקים את גרונם ביין.

בני ברק, שנוסדה על ידי חסידים ב-1924, היא מקום מושבן של ישיבות רבות, בייחוד של הזרם החסידי והזרם הליטאי. בעיר, המכונה גם "בויבעריק" על ידי רבים מתושביה, יש מוסדות דתיים רבים. זהו מעבר חד מרחוב ז'בוטינסקי ברמת גן לרחוב רבי עקיבא. מאה מטרים של הליכה ואנו בעולם אחר. גברים מזוקנים בקפוטות ושטריימל, נשים חסודות בתלבושת צנועה, נשים דוחפות עגלות ילדים בהן יושבים פעוטות מחופשים ומאופרים, אבות נושאים בידיהם את זאטוטיהם. מכונית ישנה עם בובת טיגריס בולטת מחלונה וצעיר מזוקן ישב על גגה, תוך כדי שימוש מוגזם בצופר אוויר.

פורים בבני ברק. החג מעניק לעיר המתבדלת מראה מחויך יותר

יצאתי למרכז העצבים של העיר – בית הכנסת איצקוביץ בפינת רחוב רבי עקיבא, כדי לתעד את בחורי הישיבות – השתויים ושאינם, והילדים המחופשים בשלל תחפושות וצובעים את העיר האפרפרה בדרך כלל בכתמים ובנקודות של צבע.

יותר מכל, מאופיינים החיים החרדיים במהלכם העז ובאינטנסיביות שלהם. כאילו משהו ריכז ותמצת את כל התחושות והאפיונים של החברה החילונית, הקיצוניים אף הם, והאדיר אותם במגבר ענק. גם התחושה הפורימית מזוקקת ומוגברת. רמקולים מחרישי אוזניים קראו לנו לתרום לצדקה, שהרי אחת המצוות המיוחדות לחג היא מתן מתנות לעניים ואביונים. הרמב"ם קבע ש"מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים". פורים הוא שעתם הטובה של פושטי היד לצדקה ומגייסי התרומות לישיבות. לבושים בגדים הדורים יוצאות משלחות מהישיבות לאסוף תרומות ומתנות מהתושבים.

לא רק ילדים צעירים חוגגים בבני ברק, גם בחורי ישיבות ותלמידי הכוללים פורקים עול בפורים

מצד אחד זוהי ארץ ישראל של ימינו, אבל זוהי גם ארץ אחרת לגמרי. שכונה, שלו היתה קיימת במקום אחר בעולם, הייתי מוצא כייעד תיירותי. ואילו כאן, אני מודה שלא הייתי שנים רבות. אני מסתכל על האברכים, שמן הסתם רובם לא שירתו בצבא או בשירות לאומי, בצפיפות, במודעות השטנה, בצעירים מגודלי השיער והפאות, החבושים בכובע סרוג בלבן ועל חולצותיהם רשום שמו של רבי נחמן מאומן. לא מעטים מפנים מבטים החשדניים אל המצלמה. כמה שואלים  בחשדנות: "אתה מהתקשורת? זה יופיע בעיתון?". ארץ ישראל יהודית מאוד, גלותית מאוד ויחד עם זאת, שטופה לאומנות ושנאת זרים. כל כך שונה מהחזון הציוני. במרחק של שעה נסיעה מכאן, במאה שערים, הניגודים חזקים עוד יותר. ההתבדלות הזרות, החשש והאיבה הכבושה בולטים עוד יותר.

רפרטואר התחפושות בבני ברק התרחב מאוד בשנים האחרונות

מאסתר המלכה ועד רחל אמנו

חג פורים מעניק לעיר המתבדלת מראה מחויך יותר. מידי שנה, עשרות אלפי חרדים חוגגים את יום הפורים כמשתה ויום טוב בטבורה של בני ברק. גם מבוגרים מתחפשים, לרוב בתחפושות סמליות – מאזניים של חתול ועד משקפי שמש מצחיקים. הילדים, שבגדיהם הצבעוניים בולטים בסתירה לאפרוריות של השכונה, גודשים את הרחוב. הקטנים אוחזים בחוזקה בידי הוריהם. הפאות לעתים מוסתרות מאחורי האוזניים ולעתים מתנדנדות מתחת למגבעת הבוקר או ראשו עטור הנוצות של האינדיאני. הם מתחפשים לדמויות מהאגדות ולתחפושות יצירתיות יותר, כמו קופות צדקה או ספר תורה. ילדות בלבוש ורוד ואוזני ארנב ארוכות חוצות את הכביש. זוג אחיות מתקשטות כל אחת בחצי לב, שמתחברים יחד ללב אחד ובו כתוב "ואהבת לרעתך כמוך", ואני תוהה אם לא ראו את השלטים נוטפי השנאה לכל מה שהוא אחר.

החנויות מלאות בתלבושות שונות ומשונות ובאביזרים שרק הולכים ונעשים משוכללים יותר ויותר משנה לשנה. אם פעם ההתלבטות הייתה פשוטה – האם להתחפש למרדכי היהודי או לכהן הגדול, לאסתר המלכה או לכלה, בימינו הרפרטואר התרחב מאוד. מביבי נתניהו וגיבורי תרבות ועד חפיסת סיגריות, שולחן יום הולדת, רחל אמנו, צמר גפן מתוק ועוד ועוד.  כל המקורי והנועז יותר – הרי זה משובח. ילדים רבים מתחפשים לשוטרים וחיילים – פי כמה וכמה מאשר בשכונות חילוניות. זהו בדיוק הרעיון של פורים: ההזדמנות להגשים את כל הפנטזיות, את הדמויות שלעולם לא נהיה, לחלום הכי רחוק שאפשר… ליום אחד.

בבני ברק ילדים רבים מתחפשים לשוטרים וחיילים, הרבה יותר מאשר בשכונות חילוניות

ליד בית הכנסת כעשרים צעירים חבושי תרבושים אדומים מחוללים בשמחה, מתחרים בניתורים לגובה לקול המוסיקה. כמה מהם משתוללים ממש. מוכרחים להיות שמח. אני נזכר בפלפול היהודי שגורס כי האושר, מדאורייתא ומדרבנן, שמור לבעליו כחובה ולא כזכות, וכל שמחה היא מצווה.

נפצים, אלכהול ומשלוח מנות

מישהו צועק לנו להפסיק לצלם וחבריו משתיקים אותו, ניכר עליו שהוא עדיין שיכור מליל אמש. מן הסתם שתה עד שלא ידע להבחין בין ברוך המן לארור מרדכי. בני ברק, כמו ירושלים החרדית, הופכת  לשלושה ימים למקום אחר. נראה שהתדמית ואולי גם האתוס שמצמיתים  אותה בדרך כלל נסוגה מפני דברים אחרים ומזמינים אותם לקרות. הרחובות עמוסים באנשים לעייפה, רעש של פיצוצים וריח של שריפה עולה ברחובות. ילדים מדליקים נפצים באמצע הרחוב, נערות אולפנה שותות ערק מהבקבוק במעגל. הכבישים מלאים בגזרי קרטון לבן ועיסתי ובתלתלי נייר של מגרסה. בכמה מקומות צפוף כל כך שדומה כי אפשר לעשות כל דבר ומיד ללכת לאיבוד, כך שאף אחד לא יגרום לפוחח לשלם על התעלול שעולל.

בחברה החרדית מנוצל היום הזה לשבירה של כל מיני איסורים

ממרפסת הקומה השנייה מזמין אותנו מישהו להיכנס פנימה. על הקירות רק תמונה גדולה של הרב עובדיה יוסף ושולחן ערוך בקפידה לקראת הסעודה. בניו של המארח רוקדים בשמחה. הוא מזמין אותנו לשתות, מבקש תרומה, לישיבה כמובן. הוא מנסה לשדל אותנו לחלוק עמו את המצווה שבסעודת החג. אף על פי שהחג מתחיל בלילה, בתלמוד (מסכת מגילה) נקבע שמצוות הסעודה מתקיימת דווקא ביומו של החג. כחלק מקיום המצווה, מוזכרת בתלמוד החובה להשתכר. אנחנו מודים, מסרבים בנימוס וממשיכים הלאה.

לא ראיתי הרבה מסכות, למרות שזהו אחד מסימני החג. אבל ראיתי הרבה תחפושות, בשלל צורות וצבעים. ילדה בדמות פרפר צבעוני יוצאת מאחד הבתים, שני תאומים קטנים לבושים בדמות זברות, מפגינים לראווה את פסיהם השחורים-לבנים. זוג תאומות מבוגרות יותר בבגדים מנומרים בשלל צבעים ובפאות מתלתלות צבעוניות. יש תחפושות שנקנו רק אמש, אחרות עברו בירושה מאב לבן וממנו לאחיו הצעירים, כך לאורך שנים רבות.

לפעמים התחפושות נקנות רגע לפני החג ולפעמים הן עוברות מאב לבן ומהבכור לאחיו הצעירים

שבירת טאבו

בחברה החרדית מנוצל היום הזה לשבירת מיני טאבו. בכוללים צוהלים, שמחים והופכים את הרבנים לחוכא ואטלולא. בישיבות נערכים טקסי טיש אקסטטיים ומסיבות מפוארות, המביאים להשתוללות ופריקת עול. זהו טקס היפוך ליום אחד. שומרים על הסדר החברתי בזכות האפשרות להפר אותו בצורה מרוכזת ליום אחד. חיפשתי ילדים מעשנים. שבירת טאבו הפגנתית המוכרת היטב ממאה שערים. הם לא נראו ברחובות. רק באחת הסמטאות, פגשתי שני זאטוטים כבני שמונה, מעשנים, אך שלא כבמאה שערים, הם לא הישירו מבט מתגרה אל המצלמה, אלא צחקקו בביישנות ונמלטו.

לב אל לב: תחפושת ואהבת לרעך כמוך

במהלך השנים הצטברה תרעומת אצל המחנכים נוכח מנהגים פסולים שהשתרשו בישיבות. נלחש מפה לאוזן כי בחורים שיוצאים לאסוף כספים לת"תים (ארגון תומכי תורה, הקיים בכל ישיבה ומגייס כסף עבור חתנים נזקקים) מתנהגים בצורה בלתי ראויה וגורמים לחילול השם. בחורי הישיבות, שבכל ימות השנה גורמים גאווה לציבור, בפורים הם מאבדים הופכים שיכורים, משולחי רסן, משאירים מאחוריהם את המידות הטובות ואת הוראות הרבנים. כדי להימנע מכך, תיקנו לפני מספר שנים תקנה לפיה בחורים שאוספים כסף ייצאו בזוגות ולא ילכו בקבוצות גדולות. אבל קשה לקבוע כללים בחג שעיקרו הוא החריגה מהכללים.

במאפיות ראינו אוזני המן גדושי פרג וצימוקים. יש אומרים שהם נאכלים לזכר כובעו של המן שהיתה לו צורה משולשת. הפרג נקרא ביידיש "מהן", שהן אותיות המן וכאילו נאכל המן צורר היהודים. דומה שזה המקום היחידי בו מקפידים עדיין על משלוח מנות. כולם נושאים מגשים עמוסים בכל טוב – ממתקים, עוגות ופירות. אין ספק שהתרבות הזאת יודעת לשנורר ולדרוש, אבל בו זמנית גם לתת.

במהלך חג פורים הרחובות בבני ברק מתמלאים בצבעוניות לא שגרתית

העדלאידע בחולון: תמצית הישראליות

חולון, פורים, ‏מרץ 2017. רציתי להשוות את החוויה הבני ברקית לחוויה ישראלית יותר ונסעתי לעולם אחר, במרחק של 20 דקות משם, אל חולון. יש עדלאידע יפה גם בהרצליה, באשקלון ובערים נוספות. אבל העדלאידע הגדולה מכולן היא זו המתקיימת בחולון, עם מאות אלפים של צופים. אם פורים של בני ברק הוא המשך של החג הגלותי, האירוע בחולון, עיר שנוסדה בשנת 1940 כאיחוד של חמש שכונות פועליות, הוא תמצית הישראליות.

העדלאידע צעדה לאורך הרחובות סוקולוב והנשיאים, השדרות הראשיות המו אדם. המוני ילדים מחופשים ובאופן מפתיע גם הרבה מבוגרים. נערים צעדו על גבי קביים מוגבהים, משפחות שלמות לבשו צבע, מסיכות רבות נראו בכל מקום, אפילו כמה תחפושות של פעם, כמו ליצן ומלכת אסתר. הדוכנים מכרו מיץ סחוט, כדורי סוכר, ממתקים ופיצוחים. מהרמקולים בקעה מוסיקה אחרת ממה ששמעתי בבני ברק. שירי פורים מוכרים, שירי קרנבל מהעולם כולו וגם שירים יהודים מסורתיים, מזרח אירופאים ומזרחיים.

בשונה מההומוגניות של בני ברק, בעדלאידע של חולון רואים רבדים שונים של החברה הישראלית

העדלאידע הפעם הייתה בסימן "גיבורים", ועל כן נראו צועדים גיבורים מכל הסוגים, חלקם בדמות בובות, אחרות על בלוני ענק: אנה ואלזה נסיכות הקרח, אלברט איינשטיין ובוב הבנאי, גל גדות בדמותה של וונדרוומן, שושנה דאמרי וציפי שביט. בתהלוכה משתתפים רקדנים, להקות, אקרובטים, תיאטרוני רחוב, מייצגי ענק, תזמורות, להטוטנים ועוד.

העדלאידע בחולון. המוני חוגגים גודשים את רחובות העיר

כמו במקומות רבים אחרים, הקרנבל משמש גם כמכשיר לגיבוש זהות לאומית. בבוליביה מובאים נציגי שבטים רבים לכיכר הגדולה של אורורו (Oruru), שם הם מפגינים את ייחודם הפולקלוריסטי. בטרינידד נותנים ייצוג לקבוצות האתניות היריבות בדרך כלל, וכאן, ביטאו את הזיקה הקולקטיבית לדמויות המרכיבות את האתוס הישראלי. לא ראיתי ביקורת פוליטית נוקבת ולא ביטויי מחאה. לא הייתה קריאת תיגר נגד המציאות הלוחצת ואפילו מתסכלת. הקרנבל החולוני נראה יותר כאירוע שתפקידו לאחד את הקהילה, ולא ככלי למחות כנגד הסדר החברתי. לא היה כאן שום דבר שיידמה לשסתום לשחרור לחץ. לא היו ריקודים תזזיתיים, שנועדו לאפשר לאדם להתחבר אל היסודות הכאוטיים בנפשו.

משפחה מחופשת בעדלאידע של חולון

הקרנבל של חולון תמים וצנוע. התבוננתי בעגלות הצנועות, בבובות השונות, במחולות החובבניים למדי, ומחשבתי נדדה אל הקרנבלים במקומות אחרים – אלו של ויארג'ו, ורונה, באזל, טנריף. שלא לדבר על תחרות בתי הספר לסמבה של ריו דה ז'ניירו. לא יהיה זה הוגן להשוות את בובות הגומי הפשוטות למה שמעצבים המומחים בריו בתקציבי ענק. כמובן שגם התחפושות החביבות שנראו בחולון אינן מזכירות את התחפושות של ונציה, שהוכנו ביד אמן, בבתי מלאכה בצרפת או גרמניה. אך יש לזכור, כי הרבה לפני שהקבוצות צעדו בסך בשדרות ריו ברנקו שבריו דה ז'ניירו, אלפי באו לחזות בעדלאידע של תל אביב.

אם נתייחס לעניין ברצינות, נרים טריבונות, יזרום יותר כסף, שיגרור יותר השקעות, תהיה תחרות נושאת פרסים, שתאתגר את כושר היצירה של המעצבים והכוראוגרפים, מי יודע – אולי חולון עוד תככב על מפת הקרנבלים העולמית.

הפוסט חוויות מפורים: קרנבל תוצרת הארץ הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט אתרים ואווירה – קובה הופיע ראשון במסע אחר