לקריאה נוספת:

• מדריך מסע אחר לרומניה
• מידע מעשי על רומניה
• מפגשים עם צוענים בטרניסלבניה
• טרק בקרפטים

שלושה צלמים ברכב, תוכנית טיול מסודרת עם נקודות ציון על מפת גוגל – אבל מישהו אחר מכתיב לאן נוסעים ומה עושים היום – גנרל מזג האוויר. בהרי הקרפטים בחודש אוקטובר מזג האוויר מכתיב את ההתנהלות. גשם, שלג, ערפל – כל אחד מהם יוביל לכיוונים אחרים, ואנחנו זורמים ומשתפים פעולה. בדיעבד, השינויים במסלול, הדברים שוויתרנו עליהם, ואלה שנוספו במקרה – הם אלה שהפכו את הטיול הזה לחוויה כל כך מוצלחת עבור כל אחד מאיתנו.

כביש הטרנספגרשאן, המכוסה שלג, נסגר זמן קצר אחרי שנסענו בו

שלושה ימים לפני היציאה, היקום שולח מסר חזק. סופת שלגים ראשונה מכסה את הפסגות והכבישים באזור שבו רצינו לנסוע בשכבה עבה של שלג, מוקדם מהרגיל לעונה. במקביל, גשמים בקנה מידה היסטורי מציפים את רחובות בוקרשט ואת האינטרנט בתמונות מהבירה. אנחנו לא נבהלים – כבוגרי צפון נורווגיה בחורף, הקור לא מפחיד אותנו ויש לנו את כל הציוד הדרוש. גשם וערפל שמשפיעים על הראות בכבישים ההרריים המפותלים, ובעיקר החשש הכבד שיסגרו את הכבישים לעונה, מטרידים אותנו הרבה יותר. דיווחים ממטיילים באזור מספרים שהדובים הפסיקו לצאת לקרבת הכבישים כפי שהם נוהגים לעשות בקיץ, ויש חשש שהם מקדימים את הכניסה לשנת החורף שלהם. הקור המוקדם משפיע גם על השלכת שעדיין לא הגיעה לגוונים האדומים שאנחנו כל כך אוהבים לצלם. מה עושים? נוסעים ומגלים.

שלכת בהרי הקרפטים

הטרנספגרשאן: פיתולים, שלג והמון הפתעות לצד הדרך

הטיול שלנו מתחיל בנחיתה בבוקרשט, ויציאה מיידית לכיוון הרי הקרפטים. אחרי שעתיים של נהיגה "מנהלתית" ולא קשה, אנחנו מגיעים למקום הלינה של הלילה הראשון, בעיירה Curtea De Arges. כמו בכל מקום שנעבור בו בעשרת הימים הבאים, גם כאן יש כנסיות יפות ונהר זורם – אבל אנחנו כבר לא יכולים לחכות לעלות על הכביש, ויפה שעה אחת קודם. וזה לא סתם כביש… זהו הטרנספגרשאן, אחד הכבישים היפים בעולם, שמגיע עד לגובה של 2,042 מטר. הדרך חוצה את הרי הקרפטים, שרשרת ההרים השנייה בגודלה באירופה (אחרי האלפים), שעוברת בין היתר באוסטריה, צ'כיה, סלובקיה, פולין, הונגריה ואוקראינה ומכסה שטח גדול במרכזה של רומניה. הכביש נבנה בתחילת שנות השבעים בהנחייתו של צ'אושסקו, שליט רומניה דאז, כדי לאפשר מעבר לכוחות צבא בין ההרים. העבודות, בתוואי שטח כל כך קשים ותנאי אקלים קיצוניים, הביאו למותם של מאות פועלים, לפי דיווחים לא רשמיים. היום יש ברומניה כבישים מהירים ורחבים יותר שחוצים את ההרים, והטרנספגרשאן נותר בעיקר כאטרקציה לחובבי טבע – ולחובבי נהיגה מאתגרת.

הפיתולים של הטרנספגרשאן

הכביש מתחיל לטפס בהרים ואנחנו איתו. הנופים מדהימים, וכל סטיה קלה מהדרך פותחת חלון לטבע עוצר נשימה. חצי שעה לתוך הנסיעה, אנחנו יורדים לכפר קטן לצד הכביש, וחונים לצד כנסיה קטנה ומקסימה. מתוך הכנסיה יוצא אלינו קוסטנטין שעובד בגינה – אנחנו מספרים לו שהגענו מישראל, והוא מתעקש לפתוח בפנינו את המבנה שמעוטר כולו בציורי קיר מרהיבים ולעשות לנו סיור קצר במקום. הוא יהיה הראשון מבין הרבה רומנים מקומיים שנפגוש בימים הקרובים, שכולם ממש שמחים לפגוש תיירים מישראל, וכולם נוצרים שאחד החלומות שלהם הוא לבקר בישראל ובמקומות הקדושים לנצרות. אנחנו נפרדים מקוסטנטין המקסים ומהכנסיה היפה, לא לפני שהוא מתעקש לצייד אותנו בליקרים תוצרת בית וריבה שהנזירים מכינים ומוכרים בחנות הקטנה בחצר.

סטיה מהדרך מובילה אותנו לכנסייה מרהיבה באמצע היער

סטיה נוספת מהכביש ואנחנו מגלים דרך קצרה שמובילה ללב היער. בקצה עומדת כנסיה מרהיבה באמצע שום מקום. בשני הצדדים מפלים אינסופיים ונחלים שזורמים לכל עבר. בקתה קטנה עם גג אדום ועשן שיוצא מהארובה משלימה את הסצנה. אגב, בשלב הזה עוד לא ברור לגמרי אם הדובים אכן התחילו מוקדם את שנת החורף שלהם, או שהם רק חיכו לאורחים הנכונים… אנחנו הולכים דרוכים בין העצים, מסביב פזורים שלטים ברומנית עם ציורים של דובים ("זהירות דובים!", ו-"לא להאכיל את הדובים"), וכל רעש קטן מקפיץ את הלב. כמה קליקים, וממשיכים לטפס.

בקתה קטנה עם גג אדום ועשן שיוצא מהארובה משלימים את הסצנה

מתקרבים לפסגה והכל מסביבנו נצבע בלבן. שלג ומפלים, זה שילוב שצלם לא יכול לעמוד בו. אנחנו עוצרים באמצע שום מקום ומסתובבים במשך דקות ארוכות, נושמים עמוק לריאות ומצלמים. עוברות כמה דקות, והשלג מתגבר. אנחנו בתוך ענן, והראות הולכת ונהיית מוגבלת יותר ויותר. עכשיו אנחנו כבר לא רחוקים מהפסגה ומאגם בלאה שנמצא לידה. החשש שהכביש ייסגר ונצטרך לחזור את כל הדרך מביא אותנו להחלטה לוותר על האגם וסביבתו ולהמשיך לנסוע. בדיעבד – אחת ההחלטות הטובות שקיבלנו….את הנסיעה הזו אנחנו מסיימים בחושך בדירה בעיר סיביו (Sibiu), נכנסים לפורומים של מטיילים ברומניה ומגלים שהכביש אכן נסגר מעט אחרי שעברנו. צלמים קוראים לזה "מזל של שועלים".

מפלים אינסופיים ונחלים שזורמים לכל עבר

דרכים נופיות, ערים עתיקות ומצודות מרשימות

הגשם יורד כבר 24 שעות ומזכיר לכולם מי בעל הבית האמיתי. יש הרבה יתרונות בטיולי סתיו, אבל מזג האוויר הפכפך ואתה לא יודע מה יהיה מחר – התחזית היא רק הסתברות סטטיסטית שבחלק מהמקרים גם מתגשמת. אנחנו מנסים לעשות מהלימונים לימונדה ומבלים אחה"צ וערב גשום בשוטטות בסיביו, נמלטים מהגשם מפעם לפעם לאיזה פטיסרי מחומם וטעים. במרכז העיר שוק מקורה עם סחורה טרייה מכפרי האזור, עיר עתיקה עם כנסיות מפוארות, גשרים וסמטאות צבעוניות, ועיר קצת יותר מודרנית, שהיא למעשה מדרחוב מלא מסעדות וחנויות מקומיות ובינלאומיות, מהסוג שאפשר למצוא בכל עיר גדולה.

בעיירה היפהפיה מדיאש (Medias) נמצא אחד המרכזים ההיסטוריים השמורים ביותר ברומניה, לצד עוד אחת מהכנסיות המבוצרות המרשימות

הבוקר עולה, ואנחנו יוצאים בנסיעה ארוכה יחסית לטירת קורבין (Corvin castle), אחת הנקודות שסומנו "בתחקיר" שערכנו בארץ. מגיעים ומגלים שהטירה בשיפוצים וחלקה החיצוני מכוסה בפיגומים מכוערים. מאות שנים החזקתם מעמד ועכשיו זה הזמן? מתוסכלים קלות אנחנו פונים לג'ימיני לטכס עצה, והוא לא מאכזב ושולח אותנו לטירה אחרת שלא שמענו את שמה ולא היתה ברשימה שלנו. איזה מזל שהקשבנו לו! מצודת דבה (Cetatea Deva) המרשימה בנויה על גבעה מעל העיר. רכבל תלול מביא את המבקרים עד לפסגה שם אפשר לסייר במצודה שמוקפת בנוף עוצר נשימה. אנחנו יורדים ברכבל ואני פוגש את אסתר, נציגת משרד התיירות של האזור. היא שומעת שאני מישראל ומבקשת ממני להצטלם לסרטון קצר בעמוד הפייסבוק המקומי שלהם, ואז משתפת אותי בחלום הגדול שלה – לבקר בנצרת וירושלים. אני מעניק לה מגנט עם תמונה של נצרת שהבאתי מהארץ, ואנחנו ממשיכים.

אנחנו רואים חניה קטנה לצד הכביש, עוצרים ומגלים גן עדן

כביש נופי נוסף שחוצה את שרשרת הרי הקרפטים הוא הטראנס אלפיין (Transalpina, 67c), הכביש הגבוה ביותר ברומניה שמגיע לגובה של 2,145 מטרים. אנחנו נוסעים לכיוונו, כשעדיין לא ברור אם הכביש כבר נסגר בשל מזג האוויר. כמה קילומטרים לפני החיבור לכביש, אנחנו רואים חניה קטנה לצד הכביש. עוצרים ומגלים גן עדן – נהר שזורם בתוך היער, מפלונים מפכים בין עצים וסלעים, פטריות מסוגים שונים… אנחנו מתמסרים ומשקיעים זמן אור יקר במקום. ממשיכים ומגיעים לחיבור עם הטראנס אלפיין, ושם מבינים שהכביש סגור בכיוון דרום, ופתוח רק בכיוון צפון – לשם אנחנו מחליטים להתקדם. לא עובר הרבה זמן, ואורח מפתיע יוצא אלינו מבין העצים והשלג – שועל אדום וידידותי להפתיע. כמה קילומטרים נוספים, ועוד אחד. אנחנו מצלמים בהתלהבות ולא שמים לב איך הזמן עובר…עד שאנחנו מוצאים את עצמנו נוסעים את אחד הכבישים המפותלים ביותר באירופה בעיקולים חדים ובחושך כמעט מלא. עוד חוויה שלא נשכח בקלות.

מבין העצים והשלג יוצא אלינו שועל אדום וידידותי

ביום הבא אנחנו יוצאים מסיביו צפונה. עצירה ראשונה בבירטאן (Biertan), כפר סקסוני שבמרכזו כנסיה  מרשימה עם גגות אדומים ומגדלים מחודדים. זוהי אחת מהכנסיות המבוצרות שהקימו הסקסונים כדי להגן על עצמם מפלישה, ומוכרות היום כאתרי מורשת עולמית של אונסק"ו. ממשיכים לעוד המלצה של הבינה המלאכותית ומבקרים בעיירה היפהפיה מדיאש (Medias) שם נמצא אחד המרכזים ההיסטוריים השמורים ביותר ברומניה, לצד עוד אחת מהכנסיות המבוצרות המרשימות. הכנסיות והמצודות הרבות עשירות בפולקלור, ובחלק גדול מהם הסיפור קשור לסלבריטי האמיתי של האזור – הדמות הבדיונית דרקולה, המבוססת על סיפורו האמיתי של ולאד צפאש "המשפד" שנולד בשנת 1431 ושלט על אחד האזורים הגדולים ברומניה, והיה ידוע באכזריותו הרבה. בחלק מהמצודות האגדה היא ששם הוא נכלא לכמה שנים. באחרות יש דוכנים שבהם אפשר לקנות שלל מוצרים שנושאים ציורים של דרקולה. סלב, כבר אמרנו…

מסביב נוף, וטבע, ושדות חקלאיים על שטחים עצומים עם איכרים שחורשים וזורעים וקוצרים

דרכים צדדיות

רומניה גדולה מישראל פי עשרה בשטח, ופי שתיים באוכלוסייה. תעשו לבד את החשבון מבחינת הצפיפות… אנחנו נוסעים ונוסעים, ומסביב נוף, וטבע, ושדות חקלאיים על שטחים עצומים עם איכרים שחורשים וזורעים וקוצרים. בכלל, אנחנו פוגשים שתי "רומניות" שונות  מהותית זו מזו – האחת של כבישים מהירים וערים, לא שונה בהרבה ממקומות אחרים בעולם המפותח שביקרנו בהם. השנייה, זו של הכבישים הצדדיים יותר, תופסת אותנו בכל קילומטר וכל עיקול של הכביש. עוברים בכפרים קטנים עם כנסיה יפה ומכולת קטנה שמגישה קפה במחירים מצחיקים. מדי פעם עגלה רתומה לסוסים מופיעה על הכביש. כשאתם נוסעים, תעשו לעצמכם טובה גדולה – כמה שפחות זמן אוטוסטרדה. תודו לי אחר כך.

מדי פעם מופיעה עגלה רתומה לסוס

בין הכפרים אנחנו עוצרים ליד שדה תירס קטן, ופוגשים את אלסנדרו ואווה שקוצרים את העשב שצמח במהלך הקיץ, כדי שישמש אוכל לבהמות במהלך החורף. העבודה נעשית באמצעות חרמש עצום שאלסנדרו מניף במיומנות, בזמן שאווה עורמת את העשב לייבוש במבנים דמויי פירמידות. אנחנו מנסים את החרמש (תענוג קטן מאד), משאירים לזוג הנחמד מגנט של נצרת, וממשיכים בדרכנו. מסכמים יום של טירות, מצודות וכפרים בקלוז' נאפוקה. סיבוב קצר בפארק העירוני לתצפית על העיר, ואנחנו נופלים שדודים במלון קטן בכניסה לעיר.

מקלוז' אנחנו ממשיכים לטרגו מורש, העיר שתהיה הבסיס שלנו שני הלילות הבאים. כמה מילים על לוגיסטיקה – רומניה עצומה, באמת. גם ב-12 יום, לא ראינו חצי ממה שיש למדינה הזו להציע. הטיול שבנינו התמקד בטרנסילבניה, אזור עצום שכולל את החלקים המרכזיים והמערביים של רומניה. המדינה עצומה, ויש חבלי ארץ שלמים ואטרקטיביים שאנחנו בכלל לא מגיעים אליהם – משאירים משהו לפעם הבאה.

שלג ומפלים, זה שילוב שצלם לא יכול לעמוד בו

כשבנינו את התוכנית בארץ, התחלנו להבין את מה שיתחדד מאד בהמשך – אין טעם לתכנן מסלול מעגלי, גם כי לא מצאנו מסלול כזה שיש בו הגיון, וגם בגלל שמזג האוויר מכתיב ויתורים ושינויים תוך כדי תנועה. כאן קורה עוד נס קטן – אנחנו בוחרים בצורה כמעט אקראית כביש קטן במקום לנסוע על הכביש המהיר. הכביש עובר בין כפרים ושטחים חקלאיים, ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו לצד חווה שבה מסתובבים איילים מסוגים שונים. הדברים הכי טובים הם אלה שלא יכלנו לתכנן…

פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו לצד חווה שבה מסתובבים איילים מסוגים שונים

ידוע שהצלם צועד על קיבתו, ורומניה לא מאכזבת במובן הזה. כמעט בכל מסעדה אקראית על הדרך שנכנסנו אליה מצאנו אוכל מקומי טרי וטעים. כל מקום כזה מגיש לפחות 4-5 סוגי צ'ורבה, המרקים המקומיים, שהפופולריים מביניהם הם צ'ורבה דה בורטה (מרק בשרי מחלקי פנים), צו'רבה דה לגום (מרק ירקות), וצ'ורבה פסולה (מרק שעועית) סמיך וטעים, שבגרסה המהודרת יותר מגיע בתוך לחם. בשר יש בכל מקום, החל מהמיצ'י, הלא הוא הקבב הרומני המפורסם שלא חוסך בשום, והרבה מאד אופציות של מנות עוף, בקר וחזיר. סלטים מסוגים שונים, הרבה מאד חמוצים, ותפוחי אדמה בכל צורה ומרקם אפשריים. המחירים זולים ביחס לארץ, כאשר ככל שמתקרבים לבירה בוקרשט או לעיירות התיירותיות יותר המסעדות נהיות יקרות יותר.

הכפרים מלאים בהפתעות

בכפרי הצוענים

בטרגו מורש אנחנו פוגשים את גיולה, צלם ומורה לצילום שמתעד את קהילות הצוענים בכפרים ברומניה כבר למעלה מ-30 שנה. תמונות של גיולה מופיעות במגזינים ובתערוכות בינלאומיות, והוא מסתובב בכפרים כמו בן בית. הוא לוקח אותנו למסע מדהים בכפרים שנמצאים בשולי כפרים אחרים, ואין שום סיכוי שהיינו מגיעים לשם בעצמנו. כשאנחנו איתו, הדלתות נפתחות, משפחות מזמינות אותנו לתוך הבתים הדלים אבל צבעוניים, וחבורות ילדים מלוות אותנו מדלת לדלת כשגיולה מספק להם סוכריות.

כשאנחנו עם גיולה, דלתות נפתחות ומשפחות מזמינות אותנו לתוך הבתים הדלים אבל צבעוניים

קהילת הצוענים ברומניה עוברת שינוי גדול בשנים האחרונות. הגברים נוסעים לעבוד באיטליה וגרמניה, ובכסף שהם מרוויחים הם משפרים דיור. עדיין, הכפרים עניים, ורוב הבתים לא מחוברים לתשתית של מים וחשמל. רק אחד מכל חמישה ילדים לומד בבית ספר, והמדינה לא מספקת שירותי בריאות (למעט שירותי חירום) לרבים שלא מחזיקים בתעודת זהות רומנית. באחד הבתים אנחנו פוגשים את יאנוש, שקולע סלים גדולים מקש – על כל סל כזה הוא יקבל בערך שני יורו, וכל אחד לוקח כמה שעות עבודה. בכפר אחר, לאג'י ואשתו מארחים אותנו בביתם הקטן. הוא חוזר מהמכולת עם כמה בקבוקי בירה, ומדליק לעצמו מקטרת בחצר. הנכדה שלהם, בת 13, מאכילה את חיות הבית – אווזים, תרנגולות, חזיר וסוס. תחושה של עולם שלא השתנה בהרבה במאה האחרונה.

כפרי הצוענים באזור טרגו מורש. תחושה של עולם שלא השתנה בהרבה במאה האחרונה

הפתעות בדרך

שעה נסיעה מטרגו מורש, בכפר סובאטה (Sovata), רכבת קיטור תיירותית – אחת מכמה כאלה שפועלות ברומניה – לוקחת מטיילים (בעיקר משפחות עם ילדים)  לנופים של שלכת ונהרות. לא רחוק משם אנחנו מוצאים מתחם של אגמי מראה צלולים עם שביל הליכה אינסופי שנמתח מסביבם. זמן טוב לשבת בבית קפה קטן לצד האגם, עם קפוצ'ינו ופאי דלעת נהדר, ולנשום את הנוף.

רכבת הקיטור התיירותית בכפר סובאטה

את הלילה הבא אנחנו מעבירים בסיגישוארה (Sigishoara), עיירה קטנה על גדות נהר, יפה להפליא, עם מרכז היסטורי שהשתמר בשלמותו ומוכר כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו. המלון שלנו כאן נמצא ממש על סף העיר העתיקה, במבנה עתיק ומדהים. הנוף מחלון החדר עוצר נשימה, אבל אנחנו מחליטים להיות חרוצים ומטפסים במעלה גבעה לתצפית על העיירה בזמן השקיעה. השמש שוקעת, האורות מתחילים להידלק, ומאירים את הסמטאות, הכנסיות והמצודות הרבות שפרושות עכשיו מתחתינו.

סיגישוארה יפה להפליא והמרכז ההיסטורי שלה מוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו

אחרי ארוחת בוקר משובחת, אנחנו ממשיכים בנסיעה שלנו. כל הדרך מלאה הפתעות – בכל פינה מסתתר כפר ציורי, ובו כנסיה או מצודה מרשימים. אחת העצירות היפות היא ברופאה (Rupea), מבצר סקסוני מרהיב שנבנה במאה ה-14 על צוק בזלת בגובה 120 מטר. אנחנו עולים במעלה המבצר, ובכל פינה הנוף יפה יותר מקודמתה. בצד אחד מתפרש כפר קטן עם בתים בעלי גגות אדומים, ובצד השני נמתחים שדות ירוקים אינסופיים עד האופק. את היום אנחנו מסיימים בבראשוב, שתהיה הבית שלנו בשני הלילות הקרובים.

רופאה, מבצר סקסוני מרהיב שנבנה במאה ה-14 על צוק בזלת בגובה 120 מטר

בראשוב היא עיר עתיקה עם מרכז היסטורי עשיר ומרשים – אבל אנחנו אנשים של טבע ונוף, ומשאירים את העיר לאחרים. ממש מעל העיר נמצאת פויאנה בראשוב, עיירה קטנה שהופכת בחוף לאתר הסקי הגדול ברומניה. כשאנחנו מגיעים המדרונות עדיין לא מכוסים בשלג, אבל מכל פינה משתקף נוף מרהיב. ממשיכים משם בכבישים קטנים ועוצרי נשימה לזרנשטי (Zarnesti). אנחנו עושים סיבוב קצר בפארק הלאומי פיאטרה קראיולוי (piatra craiului) ומוקסמים מצבעי העצים בשלכת.

אנחנו מוקסמים מצבעי העצים בשלכת

על דובים ואנשים

גולת הכותרת של החלק הזה של המסע תהיה צפיה בדובים החומים המפורסמים של רומניה. בפארק אנחנו פוגשים את דן מארין (Transylvanian Wolf), מדריך רומני מנוסה שלוקח אותנו למסתור שנמצא באמצע היער. המסתור הוא מבנה קטן שצופה למעין קרחת יער, שם מניחים הריינג'רים של שירות היערות הרומני אוכל שימשוך את הדובים. הרעיון שהתחיל עוד בעידן הקומוניסטי הוא להרחיק את הדובים מריכוזי האוכלוסייה והכפרים. אוכלוסיית הדובים החומים ברומניה נמצאת בעליה מתמדת, וכך גם מספר המקרים בהם נוצר מפגש אלים בין דובים ובני אדם – למעלה מעשרים איש נהרגו בשנים האחרונות, ורבים אחרים נפצעו. אנחנו מחכים בסבלנות, ואחרי מספר דקות (וכמה שועלים סקרנים!) מגיע הדוב הראשון ומתחיל לכרסם. בזה אחר זה יוצאים דובים מהיער, כולל דובה בהריון מתקדם, אוכלים קצת ומפנים את הזירה לבאים אחריהם. סך הכל זכינו לראות שישה דובים ודובות, במשך קצת יותר משעה.

בזה אחר זה יוצאים דובים מהיער

הדובים מרתקים אותנו ואנחנו מחליטים לחזור ולבקר למחרת במחסה הדובים שליד זרנשטי (Libearty Bear Sanctuary). זה פרויקט מקסים במיוחד – לכאן מגיעים דובים חומים שעברו התעללות בקרקסים בכל רחבי רומניה ומזרח אירופה. הדובים האלה איבדו את האינסטינקטים "הדוביים" שלהם ואת כישורי ההישרדות בטבע, ולכן צריך לספק להם מזון (2 טון ביום!) וטיפול וטרינרי. המימון לפרויקט מגיע מתרומות וממבקרים בפארק. ניתן לצפות בדובים ממרחק קטן יחסית אבל מאחורי גדר עץ וגדר חשמלית, כך שמדובר בחוויה בטוחה למבקרים – וגם לדובים… המתחם עצום ובנוי בצורה שמזכירה את הסביבה הטבעית בה חיים הדובים ביערות. אנחנו עוברים בין מתחמים שונים, רואים גורי דובים צעירים, ואפילו שני זאבים שהובאו למחסה אחרי שעברו התעללות.

הנסיעה עוברת דרך העיירות התיירותיות (מאד) סינאיה ובראן. בשתיהן ארמונות מרהיבים – בבראן זוהי הטירה המפורסמת של דרקולה (שספק רב אם ולאד צפש האמיתי שהה בה אי פעם), ובסינאיה נמצא בין היתר ארמון פלש העצום. אנחנו מתרשמים, שותים קפה טוב, וממשיכים בנסיעה. המסע שלנו מסתיים בבוקרשט, משם יוצאת הטיסה חזרה לישראל. 12 יום, 2,000 ק"מ, עשרות קבבים (לכל הפחות…) ואנחנו מגיעים הביתה עייפים אך מרוצים, ועם כרטיסי זיכרון עמוסים בתמונות. רומניה שאנחנו חווינו היתה אחד היעדים העשירים (בנוף…) והמגוונים שפגשנו. אנשים מרתקים, טבע פראי ועשיר בבעלי חיים, מבנים מרהיבים, אוכל טעים… מה עוד אפשר לבקש? מתישהו נצטרך לחזור לגלות את השאר.

הרכב למסע הושכר דרך חברת "אופרן" הישראלית העובדת עם ספקים רבים ברחבי העולם ובמקרה הזה – אוויס רומניה

————

אמיר ירחי הוא צלם נוף המתגורר בקיבוץ כברי בגליל המערבי. מוזמנים לעקוב באינסטגרם – @amiryarchi

הפוסט רומניה שמעבר לכבישים המהירים הופיע ראשון במסע אחר

באמצע שנת שבתון בארה"ב גילינו שחופשת החורף של בתי הספר וזו של האוניברסיטאות חופפת ברובה. עם חורף קר במיוחד בפתח, היה ברור שצריך למצוא יעד חם לצבור כמה שיותר שעות שמש לקראת החודשים הבאים. סקירה קצרה הובילה למסקנה מהירה – נוסעים לקוסטה ריקה! מסתבר שזהו יעד חורף פופולארי מאד בארה"ב, ואפשר להגיע בקלות יחסית בטיסות רבות דרך מיאמי או מיעדים אחרים.

• מדריך מסע אחר לקוסטה ריקה
• טיולים עם ילדים בעולם

החלטנו לבנות טיול באורך 12 יום בשיטה של כוכבים – ארבעה לוקיישנים ששימשו כבסיס טוב לטיולים באזור, בלי הצורך לעבור מלון מדי לילה. קוסטה ריקה היא מדינה קטנה בסך הכל שמציעה מגוון אדיר של אתרים ואזורים. צריך לקחת בחשבון שזו מדינה עם קצב שקצת מזכיר את סיני – כדאי לתת את הזמן ולספוג את האווירה מסביב, לא לרוץ כל הזמן ממקום למקום. מטבע הדברים לא הספקנו לעשות הכל, וכך אזורים חשובים כמו החופים בצד הקריבי או פארק הקורקובדו המפורסם נשארו מחוץ לתמונת הטיול. אין ברירה, נצטרך לחזור…

בקוסטה ריקה מספר שדות תעופה בינלאומיים, אבל רובם קטנים ומשרתים מספר מועט של חברות. אנחנו נחתנו בשדה התעופה המרכזי בעיר הבירה סן חוזה. טיפ חשוב למתכננים – תשתית הכבישים בקוסטה ריקה מוזרה לכל הפחות, ודרכים רבות הופכות פתאום לדרכי עפר (במקרה הטוב…), על תאורת כביש אין מה לדבר. אם הטיסה נוחתת בלילה, כדאי לישון באזור שדה התעופה ולשכור רכב למחרת בבוקר כדי להתחיל את הנסיעה. בסן חוזה חיים כשני מיליון מתושבי קוסטה ריקה (5 מיליון בסך הכל). ניתן למצוא בעיר ובסביבת שדה התעופה קניונים, מסעדות, סופרמרקטים גדולים, השכרת רכב – לא נשארנו לגלות מה עוד יש שם. עוד כמה מילים פרקטיות – המטבע המקומי הוא קולון (Colon) ו-614 ממנו שווים דולר אחד. כמעט בכל מקום שהיינו שמחו להשתמש בכרטיס אשראי, וכמעט בכל המקומות שמחו לקבל דולרים כך שאין סיבה אמיתית להמיר כמות גדולה של כסף לקולונים מקומיים. השימוש המרכזי שלנו היה לטיפים, למרות שגם שם דולרים יעשו את העבודה.

טוקאן ירוק כחול צוואר

הר הגעש ארנל

התחנה הראשונה שלנו היתה בהר הגעש ארנל (Arenal Volcano). ארנל הוא הר געש פעיל (התפרצות אחרונה ב-2010) שנמצא כ-90 ק"מ מהבירה סן חוזה ומתנשא לגובה של 1,633 מטר מעל פני הים. סביבת ההר עשירה ביערות גשם, נהרות שוצפים, מעיינות טבעיים חמים, מסלולי טיולים ומאות אטרקציות שונות ומגוונות (ולא מאד זולות). העיירה La Fortuna נמצאת ממש למרגלות ההר ומציעה מגוון מקומות לינה, מסעדות ושירותים למבקרים. זה היה המפגש הראשון שלנו עם יער הגשם בקוסטה ריקה – מבין האטרקציות הרבות באזור בחרנו בסיור שכולל עליה ברכבל במעלה ההר ומסלול הליכה בין גשרים תלויים מעל צמרות יער הגשם, רפטינג בנהר גועש, טיול למפל La Foruna המרשים, טבילה באתר מעיינות חמים וסיור מרתק (וטעים!) בחוות קפה וקקאו מקומית.

המלצות Arenal:

סיור וטעימות קפה ושוקולד – דון חואן טורס

ראפטינג – https://www.costaricadescents.com

מסעדה איטלקית שהילדים עפו עליה – https://vagabondocr.com

בית קפה עם ארוחות בוקר וקפה משובח במיוחד – https://redfrogcoffeeroaster.negocio.site

הר הגעש ארנל

מטעי הקפה ליד הר הגעש ארנל

רכבל לפסגת הר הגעש ארנל

מפל לה פורטונה וכמה מתרחצים אמיצים

עוד מפל באזור הר הגעש ארנל

העיירה טמרינדו

מארנל המשכנו לעיירת החוף טמרינדו. נסיעה של 130 ק"מ נמשכת לפחות שלוש שעות, בכבישים שמשתנים מאוטוסטרדה (יחסית, כן?…) של שני נתיבים בכל כיוון ועד לשביל עפר צר בתוך יער. באמצע יש נופים כאשר בתחילת המסע הכביש מלווה את אגם ארנל, האגם הגדול ביותר במדינה. הניווט במדינה לא מאד מסובך, אבל הוא כמעט בלתי אפשרי בלי מפות אינטרנטיות. אנחנו קנינו כרטיסי סים מקומיים בסן חוזה, בעיקר בשביל השימוש בתוכנות ניווט – כדאי מאד להוריד את מסלולי הנסיעה שיהיו שמורים על הטלפון הנייד, מכיוון שלא בכל המקומות יש קליטה סלולארית מלאה.

טמרינדו היא עיירה קטנה על חופי האוקיינוס השקט. העיירה עצמה והאזור מציעים שילוב של חופים מדהימים, חיי לילה ומסעדות רבות ומגוונות. זהו יעד מועדף לגולשי רוח וגלים וכן לחובבי טבע שמגיעים לאזור לעקוב אחר בקיעת צבי הים. תקופת הקורונה הביאה לאזור סוג חדש של מבקרים – נוודים דיגיטאליים שעובדים באמצעות המחשב ודרך האינטרנט, ונהנים ממזג האוויר הנוח ומכל מה שיש לים ולאזור כולו להציע. אין סוף בעלי סירות שמציעים סוגים שונים של שייט וספורט ימי למבקרים הרבים. אנחנו בחרנו בשיט שקיעה על קטאמרן – הפלגה רגועה בין המפרצים היפים באזור, עם הזדמנויות לטבילה בים וכמובן שקיעה מפוארת לסיום.

לקוסטה ריקנים יש מוטו שחוזר על עצמו כמעט בכל מקום – Pura Vida  (חיים טהורים)! זה שימושי כמעט לכל דבר – שלום, להתראות, בתיאבון, לחיים, תודה… צמד המלים מתנוסס בגאווה על מיליון חולצות, כובעים וכל דבר אחר בחנויות המזכרות הרבות. מוטו לא רע בסך הכל… רוב המקומיים שפגשנו היו אנשים פשוטים, אדיבים ושמחים. במסעדות קיבלנו בדרך כלל שירות מצוין ובאופן כללי נראה שהאוכלוסייה – ובעיקר חלקה הגדול שמתפרנס מתיירות – שמח למבקרים אחרי שנתיים לא פשוטות.

המלצות Tamarindo

מלון – אנחנו היינו במלון  Pasatiempo שנמצא ממש במרכז העיירה. מלון קטן ופשוט, עם ארוחת בוקר לא רעה ובריכה קטנה ונעימה, והיתרון הגדול – אפשר ללכת ברגל לחוף הים, למסעדות ולבארים – https://hotelpasatiempo.com

קפה – קפה מצויין ולחם בננות מושלם בבית קפה מקומי וקטן במרכז העיירה בשם Nordico Coffee House. מקום נהדר לשעה עבודה עם הלפטופ. https://coffeenordico.com

מסעדות – ממש במקרה הגענו לשתי מסעדות נהדרות, שתיהן בבעלות ישראלית. מסתבר שבמקום יש קהילה קטנה שגדלה בשנים האחרונות. אוכל אסייתי מעולה ב-Green Papaya, ואוכל ישראלי  מפתיע באיכותו ב-Falafel Bar, שניהם במיקום מרכזי ונגיש.

חוף באזור טמרינדו

שקיעה במפרץ טמרינדו

מונטה ורדה – ההר הירוק

פורה וידה טמרינדו! ממשיכים למונטה ורדה (Monteverde – ההר הירוק), נסיעה של 160 ק"מ שלוקחת על הנייר 3-4 שעות ובפועל קצת יותר. הנסיעה מתחילה בכבישים סבירים שהולכים ונהיים צרים ותלולים יותר ככל שמתקרבים ליעד. העיירה הקטנה שוכנת בלב יער העננים – יער טרופי ששוכן באזור הררי ומתאפיין בלחות גבוהה ועננות נמוכה בגובה צמרות העצים. זוהי תופעה נדירה יחסית שהפכה את מונטה וורדה למרכז התעניינות עולמי, כזה שמופיע באופן תדיר ברשימת פלאי תבל וברשימות של מקומות בהם חייבים לבקר לפני שהם נעלמים… המקום לא דומה לשום מקום אחר שבו ביקרתי. התחושה היא של חיים בתוך ענן. אגב, אחת התופעות החביבות של הלחות הגבוהה באוויר היא היווצרות של קשת שלמה שמחזיקה מעמד במשך שעות (כל עוד השמש זורחת ולא מכוסה בעננים) ומשנה את מקומה לאורך היום לפי זווית השמש.

יער עננים – ללכת בתוך ענן

הקשת הקבועה במונטה וורדה

אם טמרינדו היא בירת הים והחיים הרגועים, מונטה וורדה היא עיר הבירה של הטיולים והטבע. בעיירה ובאזור פועלות הרבה מאד אטרקציות שמביאות אותך הכי קרוב שאפשר לטבע, וכמובן שבשמורות הטבע הרשמיות באזור אפשר לטייל בצורה עצמאית. מבין האפשרויות הרבות והמגוונות, בחרנו אטרקציה שהיא אחד משיאי הטיול באזור – גלישה באומגה (zipline) מעל צמרות העצים ביער הגשם. עשינו את זה כבר בכמה מקומות בעולם, אבל אף פעם לא בגובה ובאורך המסלולים שפגשנו בקוסטה ריקה. אתה מאובטח ברתמה לכבל פלדה וגולש במהירות מטורפת – אחרי שההתרגשות הראשונית קצת מתפוגגת אתה מתחיל להסתכל מסביב ונושם נוף שלא תוכל לראות בשום מקום אחר בעולם. יער גשם מגובה הצמרות, במרחק על הקרקע נהרות גועשים, ובמונטה וורדה כל זה קורה בתוך ענן. כל קו אומגה כזה מסתיים ברציף עץ קטן, אתה מתנתק מהכבל ועובר לכבל הבא – המסלול שלנו כלל בערך עשרה כאלה, כשהאחרון באורך קילומטר… בהחלט חוויה בלתי נשכחת. החבילה שרכשנו בפארק Salvature כללה בנוסף לאומגות גם מסלול הליכה נחמד דרך גשרים תלויים ביער הגשם כאשר בסופו מפל שוצף, וביקור מרגש במיוחד במקלט העצלנים – אותם יונקים מוזרים שמבלים את רוב חייהם על העץ ומאופיינים בתנועה איטית (ומכאן שמם). העצלן, שנחבר לאחרונה לסמל הלאומי של קוסטה ריקה, מתקדם במהירות המסחררת של 0.25 קמ"ש ושורף סביב 11 קלוריות ליום… אחרי שתקוותנו לפגוש עצלנים בטבע נכזבה, המקלט במונטה וורדה סיפק לנו מפגש עם כעשרה יצורים חביבים והסברים של מדריך מקצועי.

במונטה וורדה מתקיים איזון מרשים במיוחד בין הרצון לפתח את התיירות כמקור הכנסה לבין הצורך לשמור על הטבע, ובעיקר על יער העננים הנדיר. הכבישים באזור פחות מפותחים וקשה יותר להגיע, פחות בתי מלון וחדרים זמינים לתיירים, ובכלל התיירות מתקיימת במספרים קטנים יותר מבמקומות אחרים שראינו. התוצאה הישירה של המאמץ הזה מורגשת מיד בכניסה לעיירה – הטבע נוכח שם במלוא הדרו. את יער הגשם רואים מכל מקום, בעלי החיים נמצאים מסביב, ציפורים נדירות חגות מסביב… ועדיין, במקום יש שירותי תיירות מצויינים, מסעדות, מכבסות וכל מה שצריך.

המלצה חשובה – אם אתם חובבי טבע, בעלי חיים ו/או צילום, כדאי מאד לשכור מדריך מקומי לטיול פרטי או להצטרף לקבוצה מודרכת קטנה. היכולת שלנו להגיע למקום חדש בנוף אחר לגמרי ולהיות מסוגלים לזהות ולאתר בעלי חיים שאנחנו לא מכירים היא מוגבלת… כדאי להיעזר בידע מקומי. טיפ שקיבלתי מאחד המדריכים הביא אותי לבית קפה מקסים בשם Stella's שנמצא בקצה העיירה, בסמוך ליער העננים. מעבר לקפה ולמאפים המצוינים, בחלק האחורי יש גינה גדולה ומתקני האכלה רבים לציפורים שמגיעות לאכול בננות שמניחים עבורם המלצרים. אפשר לשבת בשולחן מקורה בחוץ, לשתות קפוצ'ינו מצוין, ולראות ממרחק אפסי חלק מהציפורים האקזוטיות ביותר שחיות בעולם שלנו. דיל לא רע בסך הכל…

המלצות Monte Verde

מלון – בחירה של מלון במקום לא מוכר היא תמיד הימור. אנחנו משתמשים בביקורות של Trip Advisor על מנת לצמצם סיכונים ובמונטה ורדה זה עבד בגדול. Ficus Hotel – חדרים משפחתיים גדולים, מרפסות שצופות אל השקיעה וארוחת בוקר טובה.

אטרקציות – חבילה של אומגות (zipline), טיול גשרים תלויים וביקור במקלט עצלנים – https://selvatura.com

גשרים תלויים מעל יער הגשם

גשרים תלויים ביערות הגשם

עצלן – החיה הלאומית בקוסטה ריקה

אין סוף לצבעים

פארק לאומי מנואל אנטוניו

ממונטה וורדה לתחנה האחרונה במסע – אזור הפארק הלאומי מנואל אנטוניו. נסיעה שנמשכת שלוש שעות, בערך כמו כל נסיעה אחרת במסע הזה שלנו בקוסטה ריקה…

עוזבים את האזור ההררי עם יערות הגשם והעננים, ולאט לאט הנוף מתחלף עד שמגיעים לחוף ים אינסופי עם מפרצים מעוטרים בעצי דקלים. הפארק הלאומי מנואל אנטוניו נחשב לפנינה אמיתית – שמורת טבע עם חופי ים, יער גשם וג'ונגל פראי, ומינים רבים של בעלי חיים נדירים. את השמורה לצערנו לא ראינו – המידע באינטרנט לא היה מעודכן, וביום אחר שהגענו מכסת המבקרים כבר התמלאה ולא ניתן היה לסייר באתר. אז בפארק אמנם לא היינו, אבל בילינו יום מקסים בעיירה הנושאת את אותו שם  (Manuel Antonio) – עיירת חוף עם עשרות אפשרויות לספורט ימי ומסעדות בלי סוף. ביום אחר יצאנו לשייט בביצת מנגרובים. המשיט מביא את הסירה לגדה, נוקש בחוזקה על מוטות ברזל, ומשום מקום יוצאים קופי קפוצ'ין לבני פנים ומצטרפים למשפחה לרגע קצר… בהמשך השייט זכינו למבט קרוב – יש שיאמרו קרוב מדי –  בכמה תנינים גדולים שרבצו על הגדה. עוד יום וזהו – 12 ימים בקוסטה ריקה חלפו עברו להם, וצריך להתחיל את המסע חזרה הביתה. פורה וידה קוסטה ריקה.

מנואל אנטוניו – העיירה

החוף במנואל אנטוניו

צופים בתנינים מגשר על הכביש הראשי

טיפים לטיול בקוסטה ריקה

• השכרת רכב – המלאי די מוגבל, לכן כדאי להתחיל מרכב, ממש ביחד עם הזמנת בתי מלון. חלק גדול מהדרכים משובשות (במקרה הטוב!) – לא חייבים רכב 4*4, אבל כדאי מאד רכב גבוה יחסית
• אוכל – ברוב המקומות המתויירים יש מבחר מגוון של מסעדות. התפריט המקומי מתבסס על אורז, שעועית ועוף במספר וורסיות – בד"כ יש מגוון פירות (ושייקים מצויינים!), בירקות כדאי להצטייד בסופרמרקטים הרבים.
• הכבישים לא פשוטים – זה לא משהו שצריך להרתיע, אבל מהחוויה שלנו אני ממליץ לתכנן כך שהנסיעות יהיו ביום ולא בלילה
• טלפון ואינטרנט – קנינו כרטיס סים מקומי בסן חוזה, עם חבילת גלישה. בחלק מהחבילות תוכנות הניווט (ווייז למשל) כלולות בלי הגבלת נפח. סה"כ עבד מצויין, אם כי בחלק מהמקומות המרוחקים יותר אין קליטה בכלל.

מפת קוסטה ריקה:

בתמונה העליונה: קפוצ'ין לבן פנים

————

אמיר ירחי הוא צלם נוף המתגורר בקיבוץ כברי בגליל המערבי. מוזמנים לעקוב באינסטגרם – @amiryarchi

הפוסט קוסטה ריקה עם המשפחה – חיים טהורים הופיע ראשון במסע אחר

ברוכים הבאים לרואנדה. 12 מיליון בני אדם שמתגוררים במדינה שגודלה 26 אלף קמ"ר, בערך חמישית יותר ממדינת ישראל – המדינה הצפופה ביותר באפריקה. רואנדה נמצאת במרכז היבשת השחורה, וגובלת במדינות בורונדי, אוגנדה, טנזניה וקונגו. אין לה מוצא לים, אבל יש בה לא מעט אגמים, והיא מהווה חלק מאזור הניקוז – והמקורות – של הנילוס. ברואנדה שורר אקלים טרופי מתון, עם טמפרטורות נוחות בדרך כלל ומשקעים רבים שמפוזרים על פני השנה.

לרואנדה אין מוצא לים, אבל יש לה אגמים רבים | צילומים בכתבה: אמיר ירחי

קיגאלי (Kigali) הבירה היא עיר של קרוב למיליון נפש, אבל האוכלוסייה היא כפרית ברובה הגדול – 90% מהרואנדים מתגוררים בקהילות בנות 10,000 תושבים או פחות מזה. רוב הרואנדים הם נוצרים (בעיקר קתולים, אבל גם פרוטסטנטים) וחלקם הקטן מוסלמים ואחרים. החוויה הכללית היא של נסיעה בין כפר אחד למשנהו, שמייצרים רשת כמעט אינסופית של בתים ואנשים. רשת הכבישים חדשה וטובה ברובה, למרות שעדיין בהרבה מקומות הכביש נגמר פתאום והופך לדרך עפר, עדיין טובה ונוחה לנסיעה.

בצדי הדרכים אנשים הולכים ברגל, נושאים (לרוב על הראש) משאות כבדים

הטיסה הישירה של רואנדה אייר יוצאת מנתב"ג בחצות פעם ביומיים ומנחיתה אותך בשדה התעופה הקטן של קיגאלי מוקדם בוקר. משם לעיר ולאזור בתי המלון בנסיעה קצרה של 30-20 דקות. כמי שזהו לו הביקור הראשון באפריקה, ישבתי מרותק לחלון. הניגוד העצום בין בתי המלון המפוארים לשכונות האינסופיות של בתי אבן קטנים ולאנשים ברחוב שהולכים ברגל או רוכבים על אופניים כשהם סוחבים (הרבה פעמים על הראש) שקי אורז, אשכולות בננות, קנה סוכר, קורות עץ, המראה הזה יחזור על עצמו בכל נסיעה. רואנדה מכונה "ארץ אלף הגבעות" וקיגאלי בהחלט מצדיקה את הכינוי – העיר בנויה על גבעות צפופות ומשתרעת על שטח עצום.

קיגאלי, בירת רואנדה, משתרעת על שטח עצום

קיגאלי: שווקים, אמנות וזיכרון כואב

קיגאלי היא המרכז הכלכלי, התרבותי והתחבורתי של המדינה – רוב מבני השלטון נמצאים כאן, כמו גם מרכזי תרבות, ספורט והופעות. העיר מרגישה בטוחה מאוד להליכה, גם אחרי החשיכה, אבל השטח העצום ופיזור הרחובות, שלא מזכיר בדבר את ה"גריד" שכולנו מכירים ואוהבים מארה"ב ואירופה, מקשה מאוד על הניווט למי שלא מכיר. כדאי להיעזר במוניות המקומיות והזולות – בכל פינה יש מונית אופנוע אדומה, שבעלות של דולר פחות או יותר תקפיץ אותך לכל פינה בעיר (חובה קסדה!), תוך עקיפת הפקקים. יש גם מוניות רגילות שעולות מעט יותר.

שוק קימירונקו, הלב הפועם של קיגאלי

אתרים מרכזיים שבהחלט שווים ביקור: שוק קימירונוקו (Kimironko Market) הססגוני, בעיקר החלק העצום של מוכרי הבדים – הנשים בחבורה אהבו מאוד את החוויה של בחירת בד, מדידה בשוק עצמו, ובערב המתינה במלון שמלה חדשה תפורה לפי מידה. מרכז הכנסים הוא מבנה מרשים ששווה ביקור בעיקר בלילה, בזמן בו הכיפה הצבעונית, שניתן לראות כמעט מכל פינה בעיר, מוארת וזורחת בצבע.

מרכז הכנסים. יפה במיוחד בלילה, כשהכיפה מוארת

בעיר יש סצנת אמנות חיה, מוזיאונים וגלריות רבות. אני ביקרתי ואהבתי מאוד את מרכז האמנות אינמה (Inema Art Center) – גלריה יפהפייה בלב שכונת מגורים, שהוקמה על ידי שישה אחים – כולם אמנים יוצרים רואנדים, שחיו באוגנדה וחזרו אחרי רצח העם בשנת 1994 כדי להיות חלק מהבנייה של האומה המתחדשת. הגלריה מציגה עבודות שלהם ועבודות של תלמידים בפרויקטים קהילתיים שהם מובילים, כאשר חלק מההכנסות חוזר לקהילה (אתר אינטרנט).

גלריית Inema Art Center, על הבניין דיוקנו של נשיא המדינה, פול קאגמה

הביקור בקיגאלי לא יכול להיות שלם בלי סיור במוזיאון הג'נוסייד (Kigali Genocide Memorial). האתר נבנה בתחילת שנות האלפיים כדי לאפשר להביא לקבורה נאותה מאות אלפי גופות של רואנדים שנותרו ברחבי קיגאלי אחרי המלחמה. היום המוזיאון כולל קברי אחים שבהם טמונות כ-250,000 גופות (מתוכן רק 60,000 זוהו), ומספר תערוכות שמספרות את סיפור רצח העם הרואנדי ומביאות דוגמאות ממקרים נוספים של רצח עם במקומות שונים בעולם, בהם חלק מרשים שעוסק בשואת העם היהודי (אתר אינטרנט).

רצח העם והתקומה

רצח העם ברואנדה הוא סיפור סבוך ומורכב, שאי אפשר להסביר בכמה משפטים. הרואנדים עצמם מפנים אצבע מאשימה כלפי הקולוניאליזם, בעיקר השלטון הבלגי, שיצר מעמדות ברורים על בסיס כלכלי בעיקרו, ולאחר מכן, בשיטת "הפרד ומשול" המוכרת לנו היטב, שיסה את בני ההוטו הרבים והעניים במיעוט הטוטסי העשיר. ההיסטוריה הרואנדית ידעה אירועי טבח בודדים רבים, שגרמו לבני טוטסי רבים לעזוב למדינות שכנות, השפלה והפרדה באמצעות מערכת החינוך, הסתה מתמשכת בכלי תקשורת ממשלתיים ועד למלחמה הגדולה בשנת 1994 – מטוס הנשיא הופל, אירוע שנתן את האות לארבעה חודשים עקובים מדם בהם נרצחו כ-800,000 בני אדם, רובם מבני הטוטסי, באכזריות בלתי נתפשת ובמקרים רבים על ידי שכניהם ומכריהם.

מוזיאון הג'נוסייד. קברי אחים ל-250,000 חללים

המוזיאון בקיגאלי לא חוסך שבטו מהקהילה הבינלאומית – כוחות האו"ם שקיבלו התראות ומיד עם התחלת הקרבות פינו את חייליהם מהאזור ואפשרו לטבח להימשך ללא הפרעה, התקשורת הבינלאומית שהתעלמה, מדינות מערביות שחימשו ואימנו את בני ההוטו. ארבעה חודשים של גיהינום, עד שצבא הטוטסי, שהוקם על ידי גולים רואנדים באוגנדה השכנה, הצליח לכבוש את המדינה ואת קיגאלי, ולהקים ממשלה חלופית שהביאה להפסקת מעשי הטבח.

אחד החוקים הראשונים שנחקקו ביטל למעשה את ההפרדה בין טוטסי להוטו, ומאמצים רבים הושקעו ועדיין מושקעים כדי להביא לאחדות העם הרואנדי. בתור ישראלי סקפטי, קצת מוזר לי לכתוב את זה – אבל זה עובד להם. דיברתי עם הרבה אזרחים רואנדים, בקיגאלי ובקהילות פריפריאליות, ביקרתי בפסטיבל לאומי ובשמורות הטבע, ובכל מקום שמעתי את אותו הסיפור – רואנדה אחת, אזרחים שמחויבים לבנייה מחדש ולצמיחה של המדינה הזו על מנת להבטיח לילדיהם עתיד טוב יותר. אני ממליץ מאוד לקרוא על הנושא ובשום פנים ואופן לא לוותר על ביקור במוזיאון כשמגיעים לקיגאלי.

הרואנדים מחויבים לצמיחה ובנייה של מדינה מאוחדת על מנת להבטיח לילדים עתיד טוב יותר

טבע: רואים ירוק

הגענו לרואנדה כדי לראות טבע. וטבע יש כאן בכל פינה, טבע מרהיב, מאוד שונה ממה שציפיתי מ"אפריקה". נוף טרופי ירוק על גבעות אינסופיות, אגמים גדולים ומפרצונים, נוף שמזכיר אולי יותר תבניות שאנחנו מכירים מטיולים בדרום מזרח אסיה. הפארק הראשון שהגענו אליו הוא Nyungwe – יער גשם עצום, המשתרע על שטח של יותר מאלף קמ"ר. יער הגשם מקבל למעלה מ-2,000 מ"מ גשם בשנה, ומספק יותר משני שליש ממי השתייה במדינה. בנוסף, מזין היער במים שניים מהנהרות הגדולים באפריקה – הקונגו והנילוס. ביער חיים למעלה מ-300 מיני ציפורים, 75 מיני יונקים ו-13 מיני קופים שונים (כבר על כביש הגישה פגשנו חבורה מקסימה של בבונים).

יער הגשם Nyungwe

ביער מסלולי הליכה רבים ומגוונים בדרגות קושי שונות, אבל האטרקציה העיקרית היא מסלול גשרים תלויים הארוך והגבוה באפריקה – באורך של 160 מטר ובגובה 70 מטר מעל הקרקע. הגשרים מאפשרים מבט על היער העצום מגובה הצמרות וצפייה מקרוב בציפורים וקופים – אם אתם מגיעים בקבוצה קטנה ושקטה. כך או כך, הנוף המרהיב שווה את הביקור וההליכה בשבילי היער היא חוויה עוצמתית ומרגשת (אתר אינטרנט).

מבט מגובה הצמרות: הגשרים התלויים הגבוהים באפריקה בפארק Nyungwe

מיער הגשם המשכנו לאגם קיבו (Lake Kivu). האגם המשתרע על שטח של 2,700 קמ"ר הוא חלק מהשבר הסורי אפריקני המוכר לנו היטב, והוא האגם הגדול ברואנדה והשישי בגודלו באפריקה כולה. רובו של האגם נמצא בשטח רואנדה, וחלקו בשטחה של קונגו השכנה.

הנסיעה סביב האגם עוצרת נשימה מבחינת הנוף הנשקף מהחלון: מפרצונים וערים/כפרים שבנויים על קו המים ובגבעות מעליו. באזור האגם מתחיל ה-Congo Nile Trail, שביל הליכה אהוב בקרב מטיילים ורוכבי אופניים באורך כולל של 227 ק"מ לאורך נופים מרהיבים. סביב האגם פזורות עיירות נופש עם מלונות ברמות שונות, ואפשרויות לפעילויות מים, כמו חתירה בקיאקים במי האגם הנעימים (אתר).

נוף קסום באגם קיבו

השטחים הירוקים לאורך האגם ובמקומות רבים נוספים במדינה הם מטעי תה עצומים, חלקם בבעלות ממשלתית וחלקם בבעלות פרטית. התה הגיע לרואנדה רק בשנות החמישים, אבל האקלים הנוח והאיכות הגבוהה הפכו אותו במהירות למוצר הייצוא המרכזי של המדינה, ולענף שאחראי לפרנסתן של 60,000 משפחות.

מטעי התה, מוצר הייצוא החשוב ביותר ברואנדה

הפועלות (בעיקר נשים) קוטפות את עלי התה העליונים לתוך סלים גדולים שהן נושאות על גבן. משם הם מועברים לשקים במשקל של כחמישה קילוגרמים – מכל שק כזה יופק קילו  אחד של המשקה הפופולרי. מהמטע עוברים העלים לייבוש ועיבוד במפעל – התהליך הוא זה שיקבע את סוג התה שיגיע לבסוף לשווקים (תה ירוק ושחור מופקים מאותם עלים בדיוק, ההבדל הוא בתהליך החימצון).

קוטפת תה. מחמישה קילוגרמים של עלים מפיקים קילו אחד של תה

שמורת וולקנוס: בחברת הגורילות

אחת האטרקציות המרכזיות ברואנדה למטיילים חובבי חיות וטבע היא סיור צפייה במשפחת גורילות הרים בשמורת וולקנוס (Volcanoes). נתחיל מהסוף: זו חוויה יקרה (מאוד!), וספק אם הרבה ישראלים יבחרו לשלם 1,500 דולר לאדם בעבור השהות הנעימה בחברתן של החיות הסופר אינטליגנטיות האלה, כשמדינות שכנות מציעות חוויה דומה במחירים נמוכים יותר. אבל, וזה אבל גדול – מדובר בחוויה לא פחות ממדהימה, והכנסות תיירות הגורילות מקיימות את הכפרים השוכנים באזור הפארק הלאומי. כספי התיירות מושקעים בהקמת בתי ספר (חינוך חינם), מרכזים רפואיים כפריים ואפילו אמצעי ייצור (פרה לכל משפחה!), שמאפשרים פרנסה טובה ומסייעים להפחית את הציד הלא חוקי שעד לפני שני עשורים איים על עצם קיומן של הגורילות. ההגעה לגורילות היא בקבוצות של שמונה אנשים בלבד, ויש 12 משפחות של גורילות, כך שהחוויה מוגבלת ל-96 מבקרים ביום וכרוכה בהזמנה והרשמה מראש.

משפחת גורילות בשמורת וולקנוס. בטבע אפשר לפגוש גורילות הרים רק בקונגו, אוגנדה ורואנדה

כמה מילים על גורילות ההרים: זוהי אחת החיות שנמצאות בסכנת ההכחדה החמורה ביותר בעולם והיא נמצאת בטבע אך ורק באזורים מצומצמים מאוד בהרים של קונגו, אוגנדה ורואנדה. בירוא יערות וציד נרחב הביאו לירידה דרמטית במספרן של גורילות ההרים, עד שלפני חמישים שנה (זוכרים את דיאן פוסי? גורילות בערפל?) מספרן הכולל נאמד בכ-300 בלבד. מאמצי שימור כבירים מצד המדינות והקהילה הבינלאומית, תיאום בין-מדינתי מרשים ומעורר השראה של הריינג'רים בשלושת המדינות, ובעיקר מודל כלכלי מתוחכם בו תושבי הכפרים יודעים שעתידם ושגשוגם תלוי בשימור הגורילות, הביאו להפסקה כמעט מוחלטת של הציד ולגידול מדהים במספר גורילות ההרים, שמוערכות היום בכאלף פריטים, 350 חיים מהם ברואנדה.

מאמצי שימור כבירים ותיאום בין-מדינתי אחראים לכך שמספר הגורילות בטבע עלה מ-350 לכאלף

ההרים הגעשיים והצמחייה הטרופית מהווים מצע גידול אידיאלי לגורילות ההרים, שחיות במשפחות של עד 30 פריטים, מונהגות על ידי הזכרים המזוהים בפס אפור על הגב (Silverback). עם זכר כזה  אף אחד לא רוצה להתעסק… גורילה יכולה להגיע למשקל 200 ק"ג ואף למעלה מזה, וכדי להתקיים היא אוכלת בכל יום כ-15% ממשקל גופה, וחיה בממוצע עד גיל 45, כאשר הנקבות חיות קצת יותר. תתמודדו.

טרק במעבה הצמחייה בשמורת וולקנוס, בדרך אל הגורילות

אז איך מתכוננים לפגישה כמעט אישית עם חיה החולקת איתנו 98.4% מהדנ"א? קודם כל, קמים מוקדם מאוד. בשבע בבוקר כבר היינו אחרי שעתיים נסיעה (אומרים שבנוף מרהיב, אני חייב להודות שבעיניים עצומות לא רואים הרבה…), עומדים במרכז המבקרים של הפארק, מוכנים לתדריך מהריינג'ר שילווה את הקבוצה במהלך הסיור. קאליקסטה הריינג'ר שלנו הוא בחור קשוח ומלא אינפורמציה, אחד כזה שראה הרבה גורילות בחייו, אבל גם הרבה תיירים נלהבים. התדריך הוא בטיחותי בעיקרו – הצפייה בגורילות ממרחק שבעה מטרים בלבד, כדאי להשתדל להסתכל לזכר השליט בעיניים, קולות מסוימים שמסמנים לגורילות שהאנשים המוזרים האלה (אנחנו…) מתכוונים לטוב, ובעיקר כללי נסיגה בטוחה – אם הגורילה מתקרבת לאט, יש לסגת אחורה בזהירות, אם היא באה במהירות, לרדת לקרקע ולהחזיק את הידיים על הראש כסמל כניעה. מרגיע משהו.

קבוצת גורילות ביער. ניתן לזהות את הזכרים הבוגרים בעזרת הפס האפור שעל גבם

נסיעה של למעלה משעה ממרכז המבקרים לתחילת המסלול, ומשם הליכה קשוחה במעבה היער למקום בו הסיירים איתרו את משפחת הגורילות אותה אנחנו מיועדים לבקר. ההליכה היא לא פשוטה – שביל מסודר בחלקו, מאולתר באמצעות המאצ'טה של הריינג'ר בחלקו האחר. שיפוע חד בעלייה, בוץ חלקלק. כשאנחנו מגיעים סוף סוף אל הגורילות, אנחנו בהחלט לא נראים כמו מישהו שמהווה איום… ואז קורה הקסם – שעה (על השעון!) שבה אתה מקבל הזדמנות לצפייה כמעט חוץ גופית בחיה שנראית ומתנהגת ממש כמונו. הבעות פנים, תקשורת, אינטראקציה משפחתית, עד לרמת החיטוט באף. גם בתור אחד הבודדים בקבוצה שלא גדל אל תוך החלום של ביקור הגורילות, אני חייב להודות שהחוויה מרגשת ומפעימה, והשעה הזו חולפת כהרף עין. אני חושב שבשלב הזה אתן לתמונות לדבר בעד עצמן, ורק אוסיף שהדרך בחזרה למטה הרבה יותר קלה.

משקיעים בשימור הטבע

בזמן שביקרנו ברואנדה התקיים פסטיבל Kwita Izina, מסורת רואנדית שנתית שמציינת את הצלחת שימור הגורילות וחוגגת אותה ביחד עם הקהילה המקומית. בפסטיבל משתתפים למעלה מ-50 אלף חוגגים, והאטרקציה המרכזית היא ידוענים מתחומי הבידור/מדע ושימור/כלכלה ושלטון בין לאומי שמגיעים לרואנדה ומעניקים שם רואנדי לאחד הגורילות שנולד במהלך השנה האחרונה – כל זה על רקע מוזיקה וריקודים בתלבושות שבטיות מיוחדות ותחפושות גורילות.

ריקודים מסורתיים בפסטיבל Kwita Izina, חגיגות שנתיות לציון הצלחת שימור הגורילות

השנה זכו לכבוד בפסטיבל דוגמנית העל נעמי קמפבל, אגדות הכדורגל לואיס ואן חאל וטוני אדמס, וגם שגריר ישראל ברואנדה רון אדם. בכלל, הרואנדים עוסקים רבות בשימור (Conservation) – מעבר לעבודה העצומה בשמורות הטבע, יש איסור על הכנסת שקיות ניילון/פלסטיק למדינה, השקעות עצומות בשתילת יערות חדשים והרחבת הקיימים, ומעורבות גבוהה של הנשיא פול קגאמה ובכירי הפוליטיקאים במאמצי השמירה על הסביבה.

כדי לרכך את החזרה לארץ ולשגרה נסענו לשמורת הספארי אקגרה (Akagera National Park). במרחק של שעתיים בלבד מהבירה קיגאלי, זהו עוד סיפור הצלחה של שימור הודות לשיתוף כפרי הסביבה ברווחים, אכיפה קשוחה להפחתת הציד והחזרה של בעלי חיים אטרקטיביים (אריות, קרנפים) לחיות ולהתרבות בשטח הפארק. מרכז בקרה משוכלל ומרושת לוויינים חולש על שטח הפארק ומאפשר מעקב תמידי אחרי התנהגות בעלי החיים – ובני האדם שנמצאים בשמורה. בנסיעה בכבישי/שבילי הפארק העצום ניתן לראות מינים רבים של בעלי חיים – פילים, ג'ירפות, זברות, אנטילופות, תנינים, קופים מסוגים שונים, עדרי בפאלו עצומים ואחרים (אתר אינטרנט).

ממראות הספארי בשמורת אקגרה. האריות לא האירו לנו פנים…

הנסיעה חזרה לקיגאלי חולפת במהירות. בדרך – כמו בכל הנסיעות ברואנדה – עוברים בכפרים בהם הילדים מנופפים לשלום למראה רכבי התיירים וצועקים "מוזונגו! מוזונגו!" (אנשים לבנים ברואנדהקירי, השפה הרשמית לצד אנגלית, צרפתית וסווהאילית). יש משהו שנראה למתבונן מבחוץ קצת נאיבי במדינה הזו ובאנשים החמים שמרכיבים אותה, כאלה שפעם היו אויבים בנפש. יש משהו שמעורר השראה בעם שהצליח לקום משפל חסר תקדים לבנייה משותפת של חברה ועתיד טובים יותר. מזכיר לנו משהו? כך או כך, רואנדה היא בהחלט לא מה שחשבתי. אני עוד אחזור.

נוף ירוק וגבעות רכות. אוגנדה – לא מה שחשבתי

___________

אמיר ירחי היה נציג של מסע אחר אונליין במשלחת עיתונות בינלאומית בהזמנת הקרן לפיתוח רואנדה (RDB) ורואנדה אייר RwandAir, חברת התעופה הלאומית המפעילה שלוש טיסות ישירות בשבוע בין ישראל לקיגאלי, בירת רואנדה, ומשם טיסות המשך ליעדים נוספים באפריקה.

הפוסט רואנדה – מסע לארץ אלף הגבעות הופיע ראשון במסע אחר

מדריך מסע אחר לאוסטריה

לפני שממשיכים, הנה גלריית תמונות שתעשה לכם חשק לטייל באוסטריה התיכונה (לחצו להגדלה):

הקודם

1מתוך3

הבא

לא באנו לדבר כאן על וינה, אבל בכל זאת – עיר אירופאית מקסימה, אלגנטית. גנים נפלאים, אוכל מעולה, מרכז היסטורי מרשים וקטן יחסית, שמאפשר לעבור בין רוב האתרים המרכזיים בהליכה נינוחה. אחרי יומיים בעיר, אספתי את הרכב מתחנת ההשכרה ויצאתי לכיוון אוסטריה התיכונה (Upper Austria). נסיעה לא קשה, 4-3 שעות מחוץ לווינה, ואתה בעולם אחר. פסגות מושלגות, יערות ירוקים, אגמים בלי סוף ונופים שנשקפים כבר מהכביש.

לא באנו לדבר על וינה אבל אי אפשר להתעלם מהעיר המקסימה והאלגנטית | צילומים: אמיר ירחי

האלשטאט עצמה נמצאת במרחק שעה מהעיר זלצבורג, למרגלות רכס הדאכשטיין, אחת הפסגות הגבוהות באוסטריה. הרכס כולל שלושה קרחונים גדולים, ולכן הפסגות מושלגות במהלך כל השנה. בחורף הופך כל האזור לרשת סבוכה של אתרי סקי, ובקיץ משמשות המעליות והרכבלים לתיירים והמטיילים הרבים שמגיעים מכל העולם ליהנות מהנוף האלפיני. מדובר בעיירה/כפר קטן, ששוכן לחופי אגם האלשטאט – מעין אגם מראה מוקף בפסגות.

הדרך להאלשטאט. שלוש שעות נהיגה מווינה ואתם בעולם אחר

האטרקציה המרכזית של הכפר היא כאמור ההשתקפות המושלמת כמעט של הבתים, כולל צריחי הכנסיות, על פני האגם. בנוסף יש רחוב מרכזי על קו המים, שכולל בעיקר מלכודות תיירים וחנויות מזכרות טיפוסיות לצד מסעדות נחמדות.

ברבורים באגם האלשטאט

כמה מילים על האוכל האוסטרי – הוא נהדר! וינה עצמה שוקקת מסעדות, עם סצנת אוכל אסייתי והודי תוססת, אבל מגוון מכל העולם. השניצל הווינאי בהחלט ראוי לשמו (אני אכלתי את הגרסה המסורתית, מבשר עגל – ברוב המקומות מוכרים מחזיר) ומאפיות וגלידריות מעולות תמצאו בכל פינה.

מי אמר אוכל ולא קיבל? גלריית תמונות מפתה (לחצו להגדלה):

הקודם

1מתוך3

הבא

באזורים הכפריים יותר המגוון מתדלדל במהירות, ומאלץ אותך לאכול במסעדות מקומיות וביתיות, שמגישות מאכלים אוסטריים מסורתיים. בהאלשטאט אכלתי מרק צלול (קונסומה) מציר בקר, שבתוכו רצועות דקות של קרפ. כשהמעלות בערב צונחות, אתה יושב לך במסעדה הקטנה ומשקיף מהחלון על האגם הצלול והפסגות המושלגות, זו בהחלט מנה שמתחברת ואף מחממת את האווירה….

אחרי שצילמתי את האלשטאט מכל פינה אפשרית כמעט, הגיע הזמן להחליט איך ממשיכים. חברים הציעו (תודה! חייב לכם בגדול) לעבור לאגם Gosau See הסמוך, מרחק חצי שעה נסיעה. אחת ההחלטות היותר טובות שקיבלתי… מקום קסום! אגם קטן וצלול כקריסטל, מוקף בהרים מושלגים ויערות אלפיניים, שמוקף במסלול הליכה ציורי (שעה הליכה לבנאדם רגיל, שלוש לצלמי נוף….).

ועוד גלריית תמונות – אגם גוסאו הקסום (לחצו להגדלה):

הקודם

1מתוך3

הבא

הנסיעה עוברת דרך שטחים ירוקים אינסופיים, מנוקדים בכפרים קטנים, עדרי פרות וסוסים, כאשר הרכסים המושלגים מהווים את הרקע המושלם לכל הטוב הזה. השביל הקסום מסביב לאגם מסתיים בנקודת ההתחלה, ממנה גם עולה הרכבל לפסגה המושלגת. נסיעה קצרה ואתה נושם אוויר פסגות אלפיני אמיתי. למעלה נוף מדהים של האגם והקרחון, מסלולי סקי ובקתות קטנות פזורות שהן למעשה בתי קפה ומסעדות משפחתיות.

אחרי ארבע שעות וכמה מאות תמונות הבנתי שכדאי להתחיל את הנסיעה חזרה לווינה. הנוף ליווה אותי בנסיעה וגרם לי לחשוב על הרצל שלנו (שנולד אמנם בבודפשט, אבל נפטר בווינה) – מה גרם לו לרצות לוותר על הנוף הקסום הזה לטובת המדבר הצחיח? עצירת צהריים בעיירת הספא המפורסמת באד אישל (Bad Ischl) נתנה לי תשובה חלקית, כשמחוץ לאחת המסעדות במרכז העיירה התנוסס שלט גדול שבישר על כך שבמקום ביקר האדון תאודור הרצל (לצד מרק טוין וידוענים נוספים)… מסתבר שהרוח צריכה חומר, וכך גם חוזה מדינת היהודית שלנו מצא לו מדי פעם אוורור אלפיני, ואחריו חזר למשרד עד הפעם הבאה… בדיוק כמונו.

אפילו הרצל אכל כאן. שלט מסעדה בעיירה באד אישל

הפוסט טיול צילום באוסטריה התיכונה הופיע ראשון במסע אחר

מודה ומתוודה – נסיעה לברלין לא עמדה אף פעם בראש רשימת היעדים שלי לטיול משפחתי עם הילדים. חמישה ימים בעיר המופלאה הזו הוכיחו לי שטעיתי. השילוב האינסופי של היסטוריה, תרבות, אטרקציות לילדים וכמובן גם הנקודה היהודית שנוכחת כמעט בכל פינה בעיר, הופכות אותה ליעד מדהים לכל המשפחה.

זריחה בברלין, שהתגלתה כיעד מדהים לטיול משפחתי | הצילומים בכתבה: אמיר ירחי

איך מתחילים טיול בעיר שמשתרעת על שטח של קרוב ל-900 קילומטר רבוע, וחיים בה כ-3,500,000 בני אדם? כדי לקבל קצת אוריינטציה בחרנו להתחיל בסיור בעברית, שעובר בין האתרים החשובים והמרכזיים בעיר, עם ירון שמטוב, ישראלי שחי בברלין שלוש שנים ומצליח לשלב בהומור ובחן הרבה מאוד היסטוריה עם נגיעות באמנות, ארכיטקטורה ומידע רב על החיים בברלין היום. הסיור ארך שלוש שעות ועבר בין אתרים מרכזיים, שביניהם שער ברנדנבורג ובניין הרייכסטאג, אנדרטת הזיכרון ליהודי אירופה, צ'ק פוינט צ'ארלי, ברלין דום ועוד. ירון הצליח לכבוש את לב הילדים ולרתק אותם, ואנחנו התמוגגנו – שווה ערך לשנה של לימודי היסטוריה לפחות…. פרטים בקישור הבא.

שער ברנדנבורג, המרכז התיירותי של ברלין. מכאן יוצאים הסיורים, גם בעברית

הסיור חידד שני נושאים מרכזיים שילוו אותנו במשך כל הביקור בעיר ונמצאים כמעט בכל פינה – מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה, והמלחמה הקרה והחומה שבמשך שנים חצתה את ברלין. מלחמת העולם השנייה הותירה את חותמה על העיר בשרידים ומבנים רבים שהופגזו וניזוקו, חלקם לא שופצו במכוון, נושאים עליהם את צלקות המלחמה. שואת העם היהודי נוכחת באין ספור אנדרטאות ושלטים, חלקם סמליים, כמו לוחות ברזל קבועים במדרכה המציינים כי הבית העומד כאן היה שייך ליהודים שגורשו, וחלקם עצומים ומרכזיים, כמו האנדרטה העצומה לזכר לשואת יהודי אירופה הצמודה לשער ברדנבורג,. תאהבו, לא תאהבו – זוהי בהחלט אנדרטה שאי אפשר להתעלם ממנה.

האנדרטה לשואת יהודי אירופה – לא כולם אוהבים, אבל אי אפשר להתעלם

חומת ברלין חילקה את העיר בין השנים 1961- 1989 לחלק מזרחי בהשפעה ושליטה של ברית המועצות והגוש הקומוניסטי, וחלק מערבי בשליטה אמריקאית ומערבית. החומה, באורך של 155 ק"מ, בוצרה ושוכללה עד שהפכה למחסום כמעט בלתי עביר בין שני חלקי העיר. הפלתה בשנת 1989 הפכה לאירוע מכונן, שסימל את סוף המלחמה הקרה. הרבה מאוד מוזיאונים ומרכזי מבקרים בברלין מספרים את סיפור החומה, וסימון מיוחד על המדרכה מנציח את התוואי המקורי שלה. 

מפריחים בועות: גלעד ויואב מפריחים בועות סבון ליד הברלין דום (קתדרלת ברלין)

אחד המקומות המעניינים לביקור עבור הילדים וגם עבורנו היה צ'ק פוינט צ'ארלי התיירותי – נקודת ביקורת שהיתה מעבר הגבול הנודע ביותר בין גרמניה המערבית למזרחית בלב ברלין. כנקודת הביקורת הבולטת ביותר לאורך החומה, היה צ'ק פוינט צ'ארלי נקודה מועדפת למרגלים, אנשי כוחות הביטחון וסתם סקרנים, וזכה לפרסום בספרים וסרטים רבים. היום מוצב במקום שיחזור של מחסום, ושחקנים חביבם במדי הצבא המזרח גרמני ישמחו להצטלם אתכם בתמורה לכמה אירו…

צ'ק פוינט צ'ארלי, הכי תיירותי בעולם, אבל היי – יש להם מדים!

במתחם ה-East Side Gallery, לאורך ק"מ וחצי נמתחים חלקי בטון מהחומה המקורית שעליהם ציורים של אמנים בינלאומיים, במה שמהווה את הגלריה הפתוחה הגדולה בעולם. הכניסה חופשית ועולם הדימויים משתרע בין סמלים של דיכוי וחופש מכל העולם ועד גיבורי על ותרבות הפופ העכשווית. מפגשים מיוחדים ומרגשים במיוחד נרשמו עם הלוח שמראה מגן דוד כחול על רקע דגל גרמניה, וכן קטע קיר שהפך לסצנה מתוך האלבום והמופע "החומה" (The Wall) של להקת פינק פלויד, אותו מופע שהתקיים בלב ברלין חצי שנה אחרי נפילת החומה בהשתתפות 350,000 איש ומאות מיליוני צופים בכל העולם – וגם אצלנו בישראל.

איסטסייד גאלרי, קילומטר וחצי של אמנות על חומת ברלין – הגלריה הפתוחה הגדולה בעולם

בברלין הולכים הרבה. העיר שטוחה ונוחה להליכה, המדרכות רחבות ורוב האתרים המרכזיים נמצאים במרחק הליכה נוח אחד מהשני. התחבורה הציבורית מצוינת – רשת צפופה של קווי רכבת תחתית, רכבת עלית ואוטובוסים, אבל בהרבה מקרים – ובעיקר כאשר מזג האוויר מאפשר – כדאי פשוט ללכת וליהנות מהאדריכלות המרשימה. בנושא התחבורה, אנחנו רכשנו כרטיס שנקרא Welcome Berlin ומאפשר נסיעה חופשית בכל קווי התחבורה וכן הנחות משמעותיות בכניסה לאתרים המרכזיים.

בכל פינה אפשר למצוא מסעדות, בתי קפה ודוכני נקניקיות

הצבא כידוע, צועד על קיבתו – וכאן הפתעה נעימה נוספת. אוכל טעים, בשפע ובמחירים נמוכים יחסית ליעדים אחרים בהם ביקרנו. בכל פינת רחוב, ובוודאי באזורים המתוירים, יש מסעדות בלי סוף, בתי קפה ודוכנים המציעים למכירה את הנקניקייה המקומית המפורסמת. כיאה לעיר הכוללת אוכלוסייה של מאות אלפי מהגרים מכל העולם, המגוון הוא אינסופי. הילדים – ואנחנו – נהנו במיוחד מרשת המסעדות האיטלקית Vapiano, אבל כאמור האפשרויות אינסופיות.

נגיעות צבעוניות מפתיעות

בחזרה למלחמה הקרה. אנחנו לא חובבי אטרקציות גדולים, אבל אחד השיאים של הטיול היה הביקור במוזיאון המרגלים. המוזיאון האינטראקטיבי מציג את ההיסטוריה של הריגול בכל העולם ובתרבויות השונות, תערוכות של אביזרים שונים ששימשו לציתות, תצפית וחיסולים הדדיים, סיפורים של מרגלים מפורסמים, אגף המוקדש לסרטי ג'יימס בונד, וגולת הכותרת – מבוך לייזרים אמיתי, כמו זה שבסרט "משימה בלתי אפשרית". 10 בסולם הילדים שלי.

מוזיאון המרגלים, 10 בסולם הילדים

אטרקציה נוספת שאי אפשר לוותר עליה היא גן החיות של ברלין, שמתגאה בתואר "גן החיות עם הכי הרבה מינים של חיות בכל העולם". במתחם הענק ניתן לבלות שעות בצפייה באלפי מינים שונים מכל העולם, וביניהם אריות, פילים, ג'ירפות, דובים, קופים מכל סוג אפשרי ועוד. במרכז גן החיות יש גן משחקים גדול ומסעדה/בית קפה, וצמוד אליו גם אקווריום ענק עם ארבע קומות תצוגה ואינסוף דגים, כרישים, תנינים, מדוזות ומה לא.

גן החיות בברלין – המגוון הגדול ביותר של בעלי חיים בעולם. פגישה עם המלך

קצת מחוץ למסלול המתוייר, נמצא מוזיאון משחקי המחשב. ההורים ישמחו לפגוש את המחשבים שליוו את ילדותם (אם המלים קומודור ואטארי לא מצלצלות מוכרות, אתם לא מהעשור הנכון), והילדים ישמחו לגלות משחקי מחשב ישנים לצד חדשים במוזיאון שהוא למעשה משחקיית מחשבים ענקית ואינטראקטיבית. אופציה נהדרת לשעות גשומות.

מוזיאון משחקי המחשב. מי שנולד אחרי שנות השמונים כנראה לא יבין, אבל הילדים נהנו מאוד

זוהי ברלין על קצה המזלג. בחמישה ימים לא ראינו הכל כמובן, אבל קיבלנו טעם טוב ואולי נשוב לביקור נוסף. לחובבי האטרקציות מחכים גם מוזיאון שעווה ומרכז לגו גדול (מומלץ לילדים עד גיל 9-8), אפשר לשוט על נהר השפרה, לבקר במוזיאון היהודי ובכפר האולימפי, לצאת לביקור של יום בעיירת הארמונות והגנים פוסטדאם הסמוכה ועוד. אבל אפשר גם לבחור את אחת מהכיכרות היפות, לשבת עם כוס בירה מקומית או קפוצ'ינו מצוין, לתת לילדים לרוץ ולקפוץ, ולנשום קצת תרבות לפני שחוזרים למרוץ החיים.

הפוסט עם הילדים בברלין הופיע ראשון במסע אחר