שליטתו המדהימה של רפי בדאון זהה ברמתה לשליטתם של רוב תושבי המדינה בשלט הטלוויזיה ממש ברגעי חורף אלו, והיא מקנה לי ביטחון רב והבנה שאני במקום הנכון. אני זוכה להחזיק בסטיק ולשלוט בדאון לזמן קצר. אני רוצה יותר, אך הגשם השוטף לא מאפשר זאת, ובסיבוב מהיר אנחנו יורדים נמוך ופונים לעבר מנחת שדה תימן לנחיתה הרכה ביותר בחיי.

שמיניות באוויר
מאחר שדאונים אינם ממונעים, הם נזקקים לגרירה כדי להמריא. השיטה הנפוצה ביותר היא גרירה על ידי מטוס ממונע שממריא עם הדאון ומשחררו באוויר בַּמקום שטייס הדאון רוצה. שיטה זו היא היקרה ביותר אך גם הנוחה ביותר, כי היא מאפשרת לבחור נקודת התחלה טובה באוויר. שתי שיטות נוספות הן לגרור את הדאון באמצעות מכונית או לחבר אותו לכבל שנגלל במהירות ובכוח באמצעות מנוע שנמצא על הקרקע. הכבל מושך את הדאון ומביא אותו למהירות המאפשרת המראה בנסיקה חדה. בגובה של יותר מאלף רגל מנתק טייס הדאון את הכבל ונשאר עצמאי. מרגע שהדאון עצמאי באוויר הוא מאבד גובה בהתמדה, והטייס אמור להיעזר בזרמי אוויר שונים ובטכניקות דאייה כדי לשמור על גובהו. משום כך קריאת השטח ותכנון הטיסה מורכבים ומאתגרים יותר ממטוס ממוּנע. במשך כל זמן הדאייה יש לשמור על ריכוז רב. טעויות לא בהכרח יעלו ביוקר, אך מאחר שקשה יותר לתקן אותן, הן פוגעות ביעילות הטיסה ועלולות לאלץ את הדואה לבצע נחיתה מהירה ואולי אף נחיתת חוץ.

למה אין פה נשים?
מומלץ להתחיל בטיסת היכרות באחד משלושת מועדוני הדאייה (ראו במדריך המהיר). בטיסה כזאת יתנו לכם להחזיק את הסטיק ולהתרשם מהדאייה. אחריה אפשר להצטרף למועדון ולהתחיל לצבור ניסיון לטיסת סולו או פשוט ליהנות מטיסות בליווי מדריך. השלב הבא הוא הוצאת רישיון טיס שלשמו יש להציג תעודת יושר ולעבור בדיקות רפואיות ובחינות מִנהל ותיאוריה. משך הזמן עד לטיסות סולו ולרישיון טיס הוא אינדיבידואלי ותלוי בכישרון ובמידת האינטנסיביות של הטיסות.

עולם הדאייה מספק לנאמניו חוויות חדשות מדי יום ביומו. כל טיסה שונה מרעוּתה, גם

צילום: יואב רוקאס

אם שתיהן באותו הנתיב הכללי. יום אחד דואים בחברת להקת חסידות נודדות, וביום אחר מצטרפים לעופות דורסים. השמים משתנים בכל יום, כיוון הרוחות, עוצמתן והתרמיקות משתנים, וגם משקל הדאון. כל אלה משנים אף את הנתיב: לעתים קרובות הנתיב המהיר ביותר בין שתי נקודות יהיה מסביב, דרך עננים מפותחים או בעזרת הרוח העולה ברכסי הרים (דאיית רכסים או דאיית גלים), ולא בקו ישר. הדינמיות של הדאייה והמורכבות שבקבלת ההחלטות מושכות לענף גם טייסים של חיל האוויר וקברניטים של אל על.

בענף הוותיק, שנוסד בישראל עוד בתקופת המנדט הבריטי, יש כיום כמאתיים דואים פעילים. פגשתי כאן מורה לנהיגה, פרופסור מנתח לב ואנשי מחשבים, אך הופתעתי מחסרונן הבולט של נשים בענף שהוא כה אסתטי ושאינו דורש כוח פיזי רב, אלא אם לוקחים אותו אל הקצה. אלה שבוחרים לעשות זאת נדרשים לשבת בדאון שעות ארוכות בתנאים מוגבלים ולשמור על ריכוז מרבי ועל חשיבה מתמדת לצורך תכנון המסלול ועדכונו לפי תנאי השמים. רוב הדואים אינם מבצעים תרגילי אווירובטיקה, על כל פנים לא כמו רפי, אך תרגילים אלה יכולים להביא אותנו לרמות אדרנלין והתרגשות מהגבוהות שבענפי האקסטרים.

קדחת המערות
משחר היותו השתמש האדם במערות למגורים, לאחסון ולקבורה, ובמקרים רבים הופתעו ספלאולוגים מהעומקים הגדולים שאליהם הגיעו בני אדם קדמונים. הטיול ההרפתקני לעומק מערות נקרא קייבינג (Caving), והוא החל להתפתח כענף ולהתמקצע לקראת סוף המאה ה־19, כשמַרטֵל הצרפתי חדר למערות עמוקות ושכלל את טכניקות הגלישה ואת השימוש בציוד המיוחד ובחבלים. עם השתכללות הציוד, ובעיקר עם התפתחותם של פנסים, הפך הענף לפופולרי יותר ונחשפו מערות ועומקים חדשים ברחבי העולם.
משוגעים לדבר מחפשים מערות עמוקות במיוחד או ארוכות במיוחד. למערות אלו נכנסים עם ציוד שיספיק לשהייה ממושכת, אפילו שבועות. התנאים הקשים דורשים ביגוד חם, ולעתים גם מסכות חמצן. המערה העמוקה ביותר בעולם שנתגלתה עד כה היא מערת וורוניה (Voronya) שבמערב קווקז
(Caucasus) שבגרוזיה. עומקה, עד כמה שידוע לנו היום, הוא כ־2,140 מטר.
בישראל יש מערות רבות באזור החרמון, הסגור למבקרים בעיקר מסיבות ביטחוניות, ובאזור הר סדום, הסגור למבקרים בעיקר מחשש למפולות. בגליל יש הוטות רבות, ואגדות נרקמו סביבן. יש כמובן אגדות מטמון, אך גם אגדות ייחודיות כמו זו שמספרת על פלוגת חיילים תורכים שניסו לגבות מס מתושבי הכפר הדרוזי ג'רמק והושלכו להוטת אל־ג'רמק, וכמו האגדה המספרת על חליל רועים שנפל לאחת ההוטות ויצא במעיין סמוך. אגדה זו מעוררת את דמיונם של חוקרי המערות החולמים להעמיק במערות ולצאת בפתח רחוק ומסתורי.
מכל ההוטות, רק להוטה 6 שברכס פקיעין מותר להיכנס. כניסה להוטות האחרות עלולה לפגוע בטבע המערות ובאוכלוסיית העטלפים שחיים בהן. העטלפים ישנים שנת חורף בין אוקטובר למרס, ואם מישהו יעיר אותם בתקופה זו, הם יעופו, ייחשפו לסיכוני החורף, יבזבזו את מאגרי האנרגיה שלהם וימותו.

צר לי
אני מתנתק מהחבל ונותן לאלומת האור של פנס הראש להובילני. אני מזדחל במחילה צרה ומחפש המשך. אני חש משב רוח קריר ומוצא את החור הכהה בקרקע שממנו הוא מגיע. מה עומקו? אולי החור צר לכניסת אדם? אני רוכן, רואה שהמערה ממשיכה אנכית

למטה ומחליט לנסות להשתחל. אני נותן לרגלי לרדת אל הלא נודע. החור צר כגוף אדם. אני מעוות את גופי, מעביר כתף, ויד, ועוד יד. רגלי מחליקות בבוץ שעוטף את הסלעים, ובמאמץ רב אני מצליח שלא ליפול. ליפול לאן? ניסיוני בטיפוס מקנה לי מידה של ביטחון, ואני לוקח סיכון מסוים. במהלך ההשתחלות, שנמשכת כמה דקות, מטרידה אותי השאלה איך אצא. הטענה שמכל חור שנכנסת אליו תוכל גם לצאת לא תמיד הוכיחה את עצמה. שביב של מחשבה קלסטרופובית מעלה על פני חיוך קטן, והנה אני בפנים. מאוחר מדי. כעת, בעומק של כשישים מטר, אני בתחתית המערה, או לפחות במגבלות מבנה גופי. אולי יום אחד ימצאו כאן המשך.
אני מנסה לחזור ומגלה שהיציאה, כמו תמיד, קשה בהרבה. רגלי מחליקות ומאבדות אחיזה. ידי צמודות לגופי, אך חגורת כתפַי רחבה מדי. אני מוציא יד אחת ומנסה למשוך בעזרתה, אך שוב נתקע. אני מנסה להסתובב, זה לא מצליח. אני נשרט וחושב על ימי כנער צנום שהיה אלוף בלהשתחל למחילות בטיולים של המלח"ם.
לבסוף עוברים הכתפיים והחזה, ומיד אני נעמד על הקרקע הבוצית, ואנו מתארגנים להמשך העלייה. את החלק הראשון אנו עולים דרך מחילה צרה. צביקה מוביל, ואני מחקה את דרכו. אנו אוספים את שארית החבל מלמטה ומכניסים לתרמיל. את הקטע הבא אנו עולים באמצעות ג'ומארים. טיפוס ג'ומארים דורש טכניקה טובה שמאפשרת להעביר את עיקר העומס לרגליים. הנטייה להשתמש בידיים גורמת לרבים להתעייף ולשבת תלויים וחסרי אונים על החבל. בגלל הסיכוי להיתקע בעלייה חשוב שיהיה בקבוצה מדריך מנוסה שיוכל לחלץ במרב הבטיחות.
קולות נערים מבית ג'אן והאור המתגבר מבהירים לנו שעוד רגע קט נצא החוצה. צליל קבלת הודעה בטלפון סלולרי מחזיר אותנו סופית לפני הקרקע ושובר את הניתוק המתוק של המערה.