על קצה הצופסטיק: מה אוכלים בקוריאה הדרומית?
המטבח הקוריאני שונה מאוד ממטבחים האסייתיים המוכרים לנו בארץ. זהו מטבח צבעוני, מתובל מאוד, עשיר בטעמים ונחשב לאחד הבריאים באסיה. אורז הוא מרכיב מרכזי בארוחה, כמו גם דגים, מאכלי ים ואצות, כיאה למדינה המוקפת משלושה עברים בים. גם בשר תמצאו בקוריאה, לרוב בשר בקר אם כי גם עוף וחזיר מוגשים לשולחן. הקוריאנים אוהבים בשר צלוי – מתקן הגריל ניצב לרוב במרכז השולחן והבשר נצלה עליו מול עיני הסועדים.

האוכל הקוריאני מצטיין בצבעוניות והוא מתובל ביד נדיבה בשום, צ'ילי, ג'ינג'ר, רוטב סויה ושמן שומשום. ארוחה טיפוסית מורכבת מכמה מנות, כשהמנה העיקרית מלווה תמיד במנות קטנות שהסועדים חולקים ביניהם. מה שלא תזמינו לאכול, תמיד יוגש לשולחן קימצ'י – ירקות כבושים ומותססים בתיבול עז. יש קרוב ל-200 סוגים שונים של קימצ'י, והגרסה המוכרת ביותר עשויה מכרוב סיני כבוש שעבר תסיסה יחד עם כמויות נדיבות מאוד של צ'ילי. עד לא מזמן אפשר היה לראות בחצרות הבתים את כדי החרס הגדולים שבתוכם נשמר הקימצ'י, כיום את הכדים המסורתיים החליפו מקררים מיוחדים המשמרים את הקימצ'י בטמפרטורה מתאימה.

צלוחיות של חמוצים קוריאניים. בכל ארוחה תמיד יוגש לשולחן קימצ'י

את האוכל אוכלים במקלות אכילה, שבקוריאה הם עשויים ממתכת ולא מעץ. עם זאת, האורז נאכל בכף ולא במקלות. ואם חשקתם בדבר מתיקה בסוף הארוחה, כדאי שתדעו שכמו במטבחים אחרים באסיה, הקינוחים הקוריאנים שונים מאוד מאלה המוכרים לנו. את מקומם של הבצקים המתוקים, הקצפת, הקרמים והשוקולד תופסים מרכיבים כמו אורז, שעועית אדומה מתוקה ותה ירוק אשר מהם מכינים קינוחים כמו עוגיות או גלידות.

מידע שימושי
איך מגיעים? חברת התעופה הקוריאנית קוריאן אייר מפעילה שלוש טיסות ישירות בין תל אביב לסיאול; הטיסה אורכת כעשר שעות ורבע. אם אתם מטיילים במזרח, תוכלו לטוס לקוריאה מיעדים רבים, בהם סינגפור, בייג'ין, שנחאי ועוד.

מתי כדאי להגיע? התקופות המומלצות ביותר לטיול הן אפריל-מאי, בזמן הפריחה האביבית, ובספטמבר-אוקטובר, כשהשלכת צובעת את הנוף באדום וכתום.

כסף: המטבע המקומי הוא וון, נכון לכתיבת שורות אלו 1,000 וון קוריאני = 0.8 דולר אמריקאי. אפשר להמיר כספים בכל סניפי הבנקים ובדוכני המרה מורשים (יש רבים כאלה באזור Itaewon בסיאול). שימו לב: כמעט בשום מקום בקוריאה לא מקבלים דולרים או אירו.

מספרי חירום: 112 משטרה, 1339 עזרה רפואית.

יונגהאומא, מנהיגת קבוצת צוללות מהכפר הנג'ה. בת 65, עברה לפני כמה שנים ניתוח להסרת גידול סרטני מגופה. חזרה מיד לאחר מכן לשדות ולים מפות ומדריכים מודפסים ליעד דרום קוריאה, בהנחה לגולשי מסע אחר!

יונגהאומא היא בת 65, נשואה, אם לארבעה ילדים וסבתא לשבעה נכדים. היא צוללת כמעט חמישים שנה. יונגהאומה היא אחת מ"הנשים של הים", הֵיְניוֹ (Haenyo) –
נשים צוללות בקוריאה הדרומית, הממשיכות מסורת של יותר מ־1,500 שנים. "הנשים של הים" הן מעמד בפני עצמו. רק נשים עוסקות במלאכה קשה ומסוכנת זו, שהחלה בשליית פנינים בדרום יפן ובקוריאה הדרומית ושעד המאה ה־17 עסקו בה גם גברים. כיום זהו עולם הולך ונעלם. באי נותרו כעשרת אלפים צוללות (לשם השוואה, בשנות השלושים היו כ־23 אלף כאלו), וקרוב לוודאי שזה הדור האחרון שלהן. בנותיהן כבר לא עוסקות במלאכה קשה זו. הזמנים משתנים. האמהות והסבתות עבדו קשה כדי שלדור הצעיר יהיו חיים אחרים. מרבית הצוללות דוחפות את בנותיהן ללימודים, למציאת עבודה בעיר ולחיים מודרניים.
צ'ז'ו־דו (Cheju Do), אי קטן כ־85 קילומטרים מדרום לקוריאה הדרומית, נחשב למרכז העיקרי של "הנשים של הים". כששמעתי לראשונה על המקום ועל הנשים, ידעתי שאני חייבת להגיע לשם עם מצלמה. רציתי להגשים חלום ישן: לחיות במשך תקופה במקום אחר ולתעד עולם אחר. ידעתי שצ'ז'ו־דו הוא המקום בשבילי. לקחתי פסק זמן של חודשיים מחיי הרגילים, ממשפחתי ומעיסוקי ויצאתי לקוריאה הדרומית.
שכרתי חדר אצל משפחת סו בכפר קוסאן, בחוף הדרום־מערבי של צ'ז'ו־דו: סוֹ צ'וֹנג סוּ, מורה לאנגלית  (ודובר האנגלית היחיד בכל המחוז), ואשתו מוּן סוֹנג צָ'ה, בעלת חנות קטנה לקוסמטיקה וללבני נשים. אמו של מר סו היתה אחת הצוללות הקשוחות והטובות בכל המחוז. היא צללה עד לפני שלוש שנים. כיום היא בת 76.

עולם לנשים בלבד
סוֹ לוקח אותי לפגוש את הנשים. אנחנו נוסעים בשבילי עפר, שחוצים את השדות בין קוסאן לכפר הסמוך הנג'ה (Hanga). ריבועים ירוקים וחומים, שעכשיו, בעונת הקטיף, מדיפים ריח חריף של שום. שדות תפוחי אדמה, מים בוהקים ומנצנצים בין שתילי האורז. השביל מתעקל לצוק גבוה וגולש בחדות לים.
בצד הדרך שלט קטן, שמודיע שזה החוף של נשות הכפר הנג'ה. בכפרים לכל אורך החופים של האי מקובצות נשים הצוללות למחייתן. לכל קבוצה טריטוריית חוף ותחום צלילה משלה. הקבוצה שאני עומדת להצטרף אליה, זו של יוּנְגְהאוּמא, צוללת יחד כבר יותר מארבעים שנה.
מקצה הצוק נפרשים מרחבי הים. מדרגות אבן מובילות למטה, לחוף מפורץ שבו סלעי בזלת רבים. ליד הסלעים בקתה מאבני בזלת, המשמשת מעין "מועדון צלילה". בכניסה יושבות כמה נשים. סוֹ עורך בינינו היכרות. פניהן גסות וחרושות קמטים של רוחות, שמש וים, חיוכן חם וכן. הן מקבלות אותי בחום וב־סקרנות. יונגהאומא מנהיגה קבוצה של שמונה צוללות מהנג'ה, כפר קטן של כשישים משפחות, המתפרנסות מחקלאות ומצלילת הנשים. כיום נותרו בכפר רק כעשרים צוללות. יונגהאומא, קטנה, נמרצת וחזקה, מנהלת את כל ענייני הקבוצה: היא אשת הקשר עם איגוד הדייגים והאחראית לגביית הכספים בעבור התוצרת הימית, לחלוקת הרווחים לנשים בקבוצה, לתעודות רפואיות ולשאר עניינים בירוקרטיים.
לאט לאט מצטרפות נשים נוספות. זהו עולם סגור של נשים בלבד, ויש תחושה של קִרבה גדולה ביניהן. כל אחת מביאה עימה קצת אוכל, שבו הן מתחלקות: תפוחי אדמה, לחמניות עם שעועית אדומה, פירות. הן מניחות את האוכל במרכז, מפטפטות וצוחקות, מנסות לשתף אותי. אנחנו מתחילות בתקשורת ידיים ולב ומבינות הרבה. תוך כדי אכילה ופטפוט הן עוסקות בתיקונים קטנים לחליפת הצלילה, בהשחזת הסכין או בחיזוק החבלים והסל הצף.
מגיע הזמן להיכנס למים. הן אוספות את ציודן הפשוט: מסכת גומי דהויה עם שתי רצועות דקות וחגורת משקולות מתכת משופשפת. בחגורה תקועה סכין מעוקלת, לכמה מהן גם מוט במבוק וקלשון מחודד בקצהו. כולן מצוידות בסל הצף, שלתוכו יאספו את שללן. זהו סל רשת ארוג, שמחובר לחישוק עץ ולכדור קלקר המשמש כמצוף. בעבר נעזרו בדלועים ככלי ציפה לשעות הארוכות בים.
עד לפני כשישים שנה צללו הנערות עד גיל בגרות עירומות למחצה. אחר כך עברו לבגד כותנה קצר, מבדים שטוו בעצמן. רק ב־15־20 השנים האחרונות החלו להשתמש בחליפות צלילה מודרניות יחסית, שמאפשרות להן להישאר זמן רב יותר במים הקרים וכך להגדיל את השלל. בעוד הן לובשות את חליפת הצלילה מעל לתחתונים ולחולצות הטריקו, מתפתח ביניהן דיון שלם לאן כדאי לצלול היום: צפונה או דרומה? בשטח קרוב או במפרץ מרוחק יותר? הרוחות, הגלים, הזרמים, הגאות והשפל – כספר פתוח בפניהן.
בזמן שהתלבשו, יונגהאומא חייכה אלי וסימנה לי על גבי חולצתה משהו לגבי השד שלה. כשראתה שלא הבנתי, הרימה בחופשיות את החולצה והראתה לי צלקת מניתוח כריתת שד שעברה. לבושה בחליפת הצלילה השחורה, בידה מוט הבמבוק עם הקלשון בקצהו, דרוכה וחיונית בעבודתה, נראית לי יונגהאומא כאחת האמזונות.
אני מצביעה על השעון ושואלת אותן מתי הן חוזרות. עכשיו שתים־עשרה בצהריים. הן מסמנות לי את השעה שלוש. אני יושבת על סלע ומתחילה לעכל את החוויה, לספוג את ההרים, הים, המפרץ, את השקט הכחול, את הניגוד שבין הסלעים השחורים לטורקיז של המים. יש לי הרגשה של שייכות לשקט הזה, לחום האנושי, לנשים הפשוטות והקשוחות.

שעון השמש והים
הצוללות פזורות במרחבי הים, הן מזמן נעלמו לי מהעיניים. אני מציצה בשעון, חסרת סבלנות. לפתע אני נזכרת שלא ראיתי אפילו אצל אחת מהן שעון על פרק כף היד. איך הן יידעו לחזור בזמן? אני נלחצת. ברבע לשלוש נקודות לבנות מתחילות להופיע במרחבי הים. הן אוחזות בשתי ידיים בחישוק הסל הצף ומתקרבות לחוף בתנועות רגליים נמרצות. אחת אחת הן מגיעות לחוף, גוררות את הסלים הכבדים, המלאים בשלל הים. עד שלוש כולן חזרו, ואני מבינה שיש להן שעון פנימי, ששייך לים, לשמש ולעצמן.
הן מתיישבות על הסלעים, מסירות את מסכת הצלילה ואת החליפה ומחליפות את הסנפירים לנעלי פלסטיק צבעוניות. לאחר מכן הן מעמיסות את הסלים הכבדים על כתפיהן וצועדות על הסלעים הגדולים והחלקלקים לעבר "מועדון הצלילה". בכניסה לבקתה הן פורקות את הסלים וממיינות את תוכנם: קיפודי ים, מלפפוני ים, צדפות, אצות, דיונונים. הכל נשקל ונרשם. השלל נמכר במרוכז לאיגוד הדייגים, שמשווק אותו הלאה, וכל אחת מקבלת את שכרה לפי הכמות שהצליחה לשלות.
פנים הביתן מצויד באמבטיות ובמקלחות, אך הן ממלאות קערת פלסטיק

חמותה של יונגהאומא, בת 91. צללה עד גיל שישים והפסיקה, בעיקר מפני שסבלה מהקור. בזמנה עוד לא היו לצוללות חליפות צלילה, והן נאלצו לצלול בבגד כותנה קצר, שלא סיפק להן הגנה ממי הים הקרים

צבעונית במים וכך מתרחצות, יעילות וחסכניות גם כאן. אין נפש זרה בחוף, והן מסתובבות עירומות, חופשיות ובטוחות, תוך כדי התקרצפות בקולות צחוק והנאה. אני חשה כאילו אני צופה בטקס בבית מרחץ מיוחד. גם בחוץ הן מסתובבות חצי עירומות או בגופיות קטנות, כשהן סופגות בעונג קרני שמש חמימות. אני עטופה בעולמן של נשים ששייכות לים.
רוב האנשים שאיתם נפגשתי באי הופתעו מכך שבאתי לכאן במיוחד בשביל "הנשים של הים". במשך שנים רבות התרגלו רבים להביט בהן מלמעלה למטה. הן נחשבו נחותות, פראיות, חסרות השכלה. לקח קצת זמן לסוֹ, המארח שלי, לספר לי שגם אמו וסבתו היו "נשים של הים". "מעולם לא שיתפתי את ילדי בהיסטוריה הקשה של אמי ושל סבתי כצוללות. סבלנו מעוני, מרעב ומקור נוראיים, לא גדלנו עם גאווה או עם מחשבה שיש לתעד את המסורת הזו ולשמרה. היום אני יודע כמה רבה היתה החשיבות של הנשים הללו בהישרדות בימים הקשים".
ואכן, הרבה ימים קשים עברו על האי הקטן, שידע היסטוריה של כיבושים ושלטונות זרים שהותירו בו צלקות עמוקות. "עד שלא תביני את גודל האסונות והטרגדיות שעברו על המקום הזה", אמר לי סוֹ יום אחד, "לא תצליחי להבין את האנשים של האי ובמיוחד לא את 'הנשים של הים'".
כבר במאה ה־13 פלשו המונגולים לצ'ז'ו־דו. בסוף המאה ה־14 עלתה לשלטון בקוריאה ממלכת צ'וֹסוֹן והנהיגה ממשל ריכוזי. ההתייחסות לאי היתה כאל ארץ ספר, מקום שבו מגדלים סוסים ושאליו מגלים עבריינים ואסירים פוליטים. במאה ה־17 הורע המצב עוד יותר. המלך הוציא צו האוסר על תושבי האי להיכנס ליבשת, כלומר לקוריאה. מאתיים שנה של בידוד ושל השפלה נכפו על צ'ז'ו־דו. תושבי האי נקראו בשם המבזה יוקויוק (Yukkoyok – פועלים קשי יום). "הנשים של הים" נחשבו למעמד הנחות ביותר. הן היו חסרות השכלה, שחו בים חצי עירומות ודיברו בדיאלקט של תושבי האי, השונה מזה של מרבית תושבי קוריאה.

סבל שלא נגמר
במשך מאות שנים חיתה קוריאה תחת האיום היפני. אלה פלשו אליה שוב ושוב במאות ה־16 וה־17. במחצית השנייה של המאה ה־19 הפכה קוריאה זירה למלחמות וליריבויות בין יפן, ארצות הברית ומדינות אירופיות שונות. אחרי מלחמת רוסיה־יפן (1905) היתה קוריאה תחת כיבוש יפני וב־1910 סופחה ליפן.
הכיבוש היפני בקוריאה בכלל ובאי צ'ז'ו־דו בפרט היה קשה ואכזרי. היפנים דרשו מהתושבים להעביר לידיהם את מרבית רווחיהם ויבולם. אפשרויות עיבוד האדמה היו מצומצמות ממילא, וכך הפך הים למקור הפרנסה העיקרי. עיקר העול נפל על הנשים, שדאגו לכלכלת המשפחה המורחבת, כולל הורי בעליהן. כך מצאו עצמן נשות האי בחזית המאבק הכלכלי לשרידה ולפרנסה. מרכזיותן במאבק הכלכלי הובילה למרכזיותן במאבק הלאומי מעול הכיבוש היפני. תנועת ההתנגדות הגיעה לשיאה ב־1931, בהפגנת מחאה גדולה משותפת לנשים הצוללות, שהיוו כוח גדול באי, ולאיגוד הדייגים המקומי.
לאחר מלחמת העולם השנייה, עם כניעת היפנים וצאתם מקוריאה ומצ'ז'ו־דו, עבר האי לשיפוטה של ארצות הברית, יחד עם כל חלקה הדרומי של קוריאה. החלק הצפוני, שהיה בשליטת ברית המועצות, הפך לימים לרפובליקה הקוריאנית העממית, תחת משטר קומוניסטי.
חלוקת קוריאה לשתי רפובליקות לא עברה בשלום גם באי הקטן. בשלושה באפריל 1948 חלו מה שנקרא כיום "מאורעות שלושה באפריל". בעקבות הצהרה על טיהור האי מתומכים קומוניסטים נשרפו ונהרסו כפרים שלמים. שש שנים תמימות טבח המשטר הצבאי בתושבים המקומיים. באי היו אז בסך הכל
כ־250 אלף תושבים. מתוכם נהרגו כחמישים אלף במאורעות דמים אלו. כל עוד היה ממשל צבאי באי, אסור היה לדון במאורעות העבר או אפילו להזכיר אותם. רק במהלך שנות השמונים, כאשר התחלף השלטון הצבאי במשטר דמוקרטי, העזו להתייחס אליהם.
ב־1950 פרצה מלחמת קוריאה, וכך נמשך סבלם של תושבי האי ואף גבר. המלחמה בין שתי הקוריאות החלה בעקבות פלישה של קוריאה הצפונית לשכנתה מדרום. האמריקאים שלחו צבא לעזרת קוריאה הדרומית, והמלחמה נמשכה שלוש שנים ארוכות וקשות. האבדות, ההרס והכאב היו עצומים.
באופן טבעי, אנשי צ'ז'ו־דו אינם אוהבים להיזכר בכל אלה. הם מעדיפים להדגיש מאפיינים אחרים של האי ואוהבים לכנות אותו "הוואי של מזרח אסיה". ואכן, האי הפך ליעד פופולרי בקרב זוגות צעירים מקוריאה המבלים בו את ירח הדבש שלהם, ובתי מלון מפוארים כבר ממלאים את החופים ואת הצוקים היפים.

כמו החלוצות בישראל
בתקופות הקשות של האי, כאשר הפרנסה האפשרית היחידה היתה הצלילה, מרבית הגברים לא עבדו כלל. הם גידלו פרה אחת או שתיים, שמרו קצת על הילדים בזמן שהנשים יצאו לים ובילו שעות רבות בשתייה. צריכת האלכוהול המוגברת נתנה את אותותיה באי. רבות מהצוללות התאלמנו בגיל צעיר, משום שבעליהן נפטרו ממחלות כבד. השתייה הביאה עימה את תופעות הלוואי המוכרות: אלימות, עזיבה או גירושים. החברה הקוריאנית אינה מקבלת גירושים בעין יפה. הם נחשבים אות קלון למשפחת האשה. כמקובל בחברות מסורתיות, גם בצ'ז'ו־דו ניתנו הנשים לבעליהן בשידוך של המשפחות, מבלי שתהיה להן אפשרות בחירה. גבר גרוש יכול להתחתן שנית, אך אשה פרודה או גרושה נחשבת נחותה ואסורה לנישואים, ולרוב היא נשארת לבד.
על רקע זה אפשר להבין כיצד הפכה קבוצת הצלילה של הנשים כה משמעותית בחייהן. מדובר היה לא רק במקור פרנסה, אלא גם בקהילת נשים תומכת, שאפשרה להן לשרוד בכבוד את הזמנים הקשים. בזכות הצלילה הן גם הפכו בעלות רכוש. ברווחיהן השתמשו לבניית בתי אבן במקום בקתות הקש, לקניית שדות חקלאיים ולביסוס משפחותיהן.
למרות כל אלה, ההשפעות המערביות ההולכות וגוברות בקוריאה, לצד הנחיתות החברתית שממילא היתה מנת חלקן של הנשים הצוללות, מחזקות את הנטייה לטשטש את מרכזיותן בהיסטוריה של האי ובתרבותו. עולה הרושם שכולם, כולל בניהן ובנותיהן של הצוללות, מנסים להצניע את הנושא עד כדי התעלמות גמורה ממנו. הצוללות מוזכרות כאחד המאפיינים בהיסטוריה של האי וגם כאטרקציה תיירותית, אך לא יותר מכך. בבית הספר המקומי לא מצאתי חומר שמתעד את קורותיהן של  "הנשים של הים", על אף שעד השנים האחרונות עשרות אלפי נשים התפרנסו כך. רק בשנים האחרונות החלה התעוררות לתיעוד עולמן של הצוללות ולשימורו.
אחת מהנשים יוצאות הדופן שעוסקות בתיעוד זה היא קים סון אי, בת 55, משוררת ומנהלת מחלקת התרבות בממשל צ'ז'ו־דו, לשעבר אוצרת במוזיאון מקומי ועורכת עיתון תרבות וסביבה בעיר צ'ז'ו. אמה בת השמונים ודודתה בת ה־83 עדיין צוללות, לא משום שהן צריכות לדאוג לפרנסתן, אלא משום שה־ צלילה הפכה כבר לחלק מהותי מחייהן.
קים סון אי נולדה בכפר קטן בצפון־מזרח האי, שכל הנשים בו עסקו בצלילה. הנשים בחלק זה של האי נחשבות לצוללות הקשוחות והמקצועיות ביותר. בהיותה בת שמונה לימדה אותה סבתה לצלול. "אין לך ברירה, כדי לשרוד את צריכה ללמוד לשחות ולצלול. אם תפרוץ מלחמה, אם ישררו באי בצורת ורעב, הצלילה תשמור עלייך, לעולם לא תרעבי ללחם". בתוך זמן קצר נוצרה ביני לבין קים סון אי קִרבה מיוחדת. "קראתי הרבה על ישראל", אמרה לי. "'הנשים של הים' בצ'ז'ו־דו מזכירות לי את החלוצות מישראל. גם האמהות והסבתות שלכן וגם אלה שלנו נאבקו ושרדו. את אחותי".
היא מספרת לי שכבר כשהיתה בת שמונה, סבתה לימדה אותה לצלול. "אל תילחמי נגד הים והגלים", יעצה לה הסבתא, "תזרמי איתם, כמו השחפים הנישאים על זרמי האוויר". הסיפור הזה הזכיר לי את דברי אבי ז"ל, שהיה חקלאי: "עם האדמה אי אפשר ללכת בכוח. צריך להרגיש, לחוש שהאדמה מוכנה ורק אז לזרוע ולשתול".

קבוצת הצלילה של נמל צ'גונה מפצחת בצוותא קיפודי ים. לא קשה להבין מדוע הופכת הקבוצה לגורם משמעותי בחייהן של הצוללות. מדובר לא רק במקור פרנסה, אלא גם בקהילת נשים תומכת

נשים ללא גיל
עם אור ראשון אני יוצאת על אופני לפגוש את יונגהאומא בביתה. בחצר הפנימית של הבית יונגהאומא כבר ממיינת במרץ ערימת שומים גדולה. קרני שמש ראשונות מאירות אותה ואת ענני אבק השום באור רך. חמותה בת ה־91 מצטרפת אלינו, אשה דקה ושזופה, ידיה ופניה חרושות קמטים עמוקים, כמו מפה של הגלים ורוחות הים. היא צללה "רק" עד גיל שישים, כי לא עמדה בקור העז של המים. בזמנה עוד לא היו חליפות צלילה.
יונגהאומא, שבהיותה בים מזכירה לי אמזונה, היא אשה אחרת בבית. האם זו כניעות ופאסיביות בעיני המערביות, או שהיא חיה את חייה ללא כותרות ומחאות, מודעת לכוחותיה ולא צריכה יותר מזה? יונגהאומא חוטבת עצים, גוררת ואוספת ענפים וגזעים במרץ ובכוח. בעלה נוסע וחוזר עם עגלה עמוסה שקי שום. הוא ממשיך בקשירת החבלים ובהקמת הסכך לשקי השום, והיא מתחילה להעמיס על גבה את השקים הכבדים. אני מניחה את המצלמה ועוזרת לה. השקים כבדים מאוד. רק אני עושה מזה עניין – בעלה לא מתרגש, וגם היא לא.
אחרי גמר העבודה בשדה והפסקה קצרה, אנו רוכבות על אופניים לכיוון הים. אנו גולשות מעבר לצוק, ל"מועדון הצלילה", ויושבות עם הנשים האחרות, עם האוכל, הפטפוטים, החדשות, הצחוק וההנאה של היחד. אנחנו מתארגנות ליציאה לים. אף על פי שאני רגילה לצלול, הן חוששות  ומורות לי להצטרף לאחת המבוגרות, אינסואומא בת ה־69, שסובלת מכאבי ראש ולכן שוחה למרחקים קצרים יותר מהאחרות. אני יוצאת עם אינסואומא לים. ברגע שהיא עוזבת את הסל הצף וצוללת למעמקים, הופכת גם היא לאשה ללא גיל. היא נעה בגמישות ובביטחון בעומק של כעשרה מטרים, בין סלעים ואצות. עשרות פעמים היא צוללת ועולה בחזרה, שוחה מרחקים ארוכים בחיפושיה אחר דגה.
כעבור שעתיים אנו יוצאות מהים. הנשים צועדות בחול הטובעני ועל סלעים חלקלקים לחפש אצות ים, שגדלות על הסלעים הללו ונחשבות למעדן. אני שוב מופתעת מהכושר הגופני המדהים שלהן. אחרי שעות של עבודה בשדה ושל צלילה הן צועדות בקלות ובזריזות, מלאות חיוניות, ושרות שיר עליז. יש משהו שלם בגישתן לחיים ולעבודה.
הגענו לאיזור של סלעים שמכוסים בשטיח אצות. כולנו כורעות, חותכות את האצות, קוטפות אותן ואוספות לתוך שקי ניילון. קטיף האצות נעשה בשיתוף מלא: הנשים משווקות את כל תוצרת הקטיף יחד ומתחלקות ברווחים שווה בשווה. הנחתי שאני בכושר טוב, אבל לאחר שעה של כריעה כזו רגלי מכווצות ואני נעה בקושי. בניגוד אלי הן מתרוצצות חופשיות. כשהן רואות את מצבי, נכמרים רחמיהן ואני מקבלת תפקיד אחר: לרוקן את שקי הניילון מלאי האצות לשקים חומים גדולים. כל שק חום מתמלא למשקל של כארבעים עד חמישים קילוגרם, והנשים נושאות אותם בשורה אטית, כפופות תחת המשא הענקי שעל גביהן.
כשאנחנו מגיעות סמוך ל"מועדון", הן מרוקנות את השקים ופורשות את האצות לייבוש על יריעות ברזנט. קרני שמש אחרונות צובעות את השמים בוורוד, ואנחנו מתיישבות ליד הברזנטים לאכול אטריות עם ירקות בסויה. כל גופי כואב ואני מותשת עד לשד עצמותי. אחרי יום כזה גם לאוכל יש טעם אחר.
אני נזכרת בספרה המפורסם של קלריסה פינקולה אסטה, "רצות עם זאבים", שעוסק במיתוס האשה הפראית, החזקה, העוצמתית. אני מביטה על הנשים הללו וחושבת על  הרוח שמתגברת על גבולות פיזיים, שמתעלה על חוקי תרבות ועל מגבלות חברתיות. אני חושבת על המקומות הפנימיים, שבהם בחירתנו חופשית, חזקה וזורמת, שבהם אנחנו מצליחים להתחבר לאותה קריאה פראית, בראשיתית. באי הקטן הזה מצאתי את החיבור לנשים שצוללות למעמקים ונושמות את המרחבים. חוט סמוי קישר אותי אליהן, לניגודיות שבחייהן, לכוחן השקט – כוחה של אשה.

מוקדש לזכרה של יונגהאומא, שנפטרה זמן קצר לפני כתיבת הכתבה .