רוק/פופ/אלקטרוני

רוסקילד בדנמרק
מאז 1971, פסטיבל הרוק ברוסקילד בדנמרק מארח את השמות הכי גדולים בתחום, מדיוויד בואי דרך לו ריד ועד בוב דילן. זהו פסטיבל הקיץ הגדול ביותר באירופה הצפונית, עם אוהל ההופעות הגדול באירופה שמכיל 17,000 מקומות, וכ-80,000 משתתפים מדי שנה. יש לפסטיבל עיתון יומי מיוחד ותחנת רדיו שמשדרת 24 שעות ביממה, ויש אפילו מרוץ מיוחד, בעירום, בו המשתתף שמגיע ראשון לקו הסיום, כשהוא נטול בגדים, מקבל כרטיס בחינם לפסטיבל של שנה הבאה. בין האמנים שהופיעו בפסטיבל בשנים האחרונות אפשר למנות את הגורילז, הסטרוקס, איירון מיידן, ארקטיק מאנקיז, פי.ג'יי הארווי, פורטיסהד, ג'ק ג'ונסון, מיוז, פרינס, הפרודיג'י ופטי סמית לצד הרבה אמנם צעירים ומבטיחים, מקומיים ובינלאומיים. יש גם במה שמוקדשת למוזיקת עולם. הלינה, כמקובל בפסטיבלים מהסוג הזה, היא באוהלים, מה שתורם לאווירת החופש הכללית בפסטיבל, שיש הבאים במיוחד בשבילה. משהו מהאווירה המשוחררת הזאת תוכלו לראות בסרטון הווידאו המצורף.

מתי? ביולי
אתר הפסטיבל

פסטיבל רוסקילד הדני. אווירה משוחררת וחופשית

גלסטונברי בבריטניה
בריטניה מתהדרת ברשימה ארוכה של פסטיבלי רוק שמתקיימים מדי קיץ ומארחים סוללת אמנים מפוארת, כמו פסטיבל רדינג והבסטיבל באי וייט. מקום מיוחד של כבוד שמור לפסטיבל גלסטונברי – פסטיבל הרוק הוותיק ביותר באי הבריטי, שמתקיים מאז 1970. הפסטיבל החל את דרכו במחלבה של החוואי מייקל אוויס, וקהל הנוכחים שמנה 1,500 איש זכה לקבל חלב טרי במחיר הכרטיס. מאז הפך הפסטיבל לאחד מפסטיבלי הרוק החשובים בעולם, עם כ-180,000 אלף משתתפים מדי שנה. הפסטיבל נושא גם בתואר נוסף, מעט יותר מפוקפק – זהו ככל הנראה הפסטיבל הבוצי ביותר – בימי הפסטיבל (ולא רק בהם – הרי בבריטניה עסקינן) יורד פעמים רבות גשם כבד שהופך את המקום לביצה בוצית. זה כמובן לא מפריע לנוכחים ליהנות, שכן עם רשימה מרשימה של למעלה מ-700 הופעות מדי שנה כל אחד מוצא בפסטיבל משהו לטעמו. יו 2, מוריסי, בי.בי קינג, קולדפליי, פול סיימון, ביונסה, פריימל סקרים, טוויילייט סינגרס, סנופ דוג, די.ג'יי פט בוי סלים, מיוז, פט שופ בויס, שאקירה, דבנדרה בנהרט, ניו מודל ארמי, בילי ברג, ג'ק ג'ונסון, סטיבי וונדר וג'קסון בראון הם רק חלק מזערי מרשימת האמנים מעוררת הקנאה שהופיעה בפסטיבל בשנים האחרונות. ההופעות מתקיימות על חמש במות מרכזיות, ובנוסף להן ישנם מתחמים שונים, כמו כפר הדאנס בו מתקיימות מסיבות והופעות של מוזיקה אלקטרונית לאורך כל שעות היום, מתחם של הופעות פולק עם בית קפה ופאב אנגלי, איזור ילדים עם הופעות מוזיקה ותיאטרון, איזור תיאטרון וקרקס, מתחם ירוק ועוד.

מתי? ביוני
אתר הפסטיבל

מתחם הקמפינג בפסטיבל גלסטונברי| צילום: אייסטוק

לולפאלוזה בשיקגו
פסטיבל לולפאלוזה, שהחל את דרכו ב-1991 כפסטיבל גראנג', נוסד על ידי פרי פארל כחלק מסיבוב הופעות הפרידה של להקתו, ג'יינס אדיקשן. הפסטיבל, שהיה אחד מפסטיבלי הרוק הגדולים ביותר בשנות ה-90, נעלם עם המילניום החדש ודעיכתו של הגראנג'. ב-2005 הפסטיבל חזר ובגדול. בשנים האחרונות השתתפו בפסטיבל כ-200,000 איש מדי שנה, שהגיעו לפארק גרנט בשיקגו כדי לראות את סאונד גרדן, גרין דיי, אמינם, פו פייטרס, קולדפליי, מיוז, דפטונס, ליידי גאגא, ארקייד פייר, הסטרוקס, אריקה באדו ועוד רבים וטובים. חשוב לדעת שהפסטיבל מתקיים ממש בתוך העיר ולכן לא ניתן ללון בקמפינג (בשונה מפסטיבלים אחרים), אבל אפשר ללון בבתי מלון או באכסניות באזור שיקגו.

מתי? באוגוסט
אתר אינטרנט

קהל בפסטיבל לולפאלוזה המתקיים בלב העיר שיקגו | צילום: Matt Ellis

פוג'י רוק ביפן
גם ליפנים יש פסטיבל רוק משלהם. הפסטיבל הראשון התקיים ב-1997 בהר פוג'י ומכאן שמו. מאז עבר הפסטיבל לאתר הסקי נאאבה והמשתתפים עוברים מבמה לבמה באמצעות גונדולות ושבילים הררים. הפסטיבל נחשב לפסטיבל היפה בעולם, מאחר והבמות מוקפות יערות וביניהן זורמים פלגי מים. אבל לא רק נוף יש בפסטיבל הזה. הסיבה העיקרית בגללה נוהרים מדי שנה לפסטיבל כ-100,000 איש היא ההופעות, שכללו בשנים האחרונות את רד הוט צ'ילי פפרז, פיקסיז, פרנץ פרדיננד, מיוז, רוקסי מיוזיק, מאסיב אטאק, אייר ובל אנד סבסטיאן, לצד אמנים ודי. ג'ייז מקומיים. כיאה ליפן, השירותים בפסטיבל מצוחצחים, המקלחות נוחות והמשתתפים יכולים להשביע את רעבונם בתחרות אכילת סטייקים.

מתי? הפסטיבל מתקיים מדי קיץ במשך שלושה ימים בחודש יולי

הופעה בפוג'י רוק ביפן. במות מוקפות ביערות ופלגי מים

יום גדול בחוץ, אוסטרליה וניו זילנד
עם בוא העונה החמה, ממש כשהקור מגיע לחצי הכדור הצפוני, מגיעה עונת פסטיבלי הקיץ באוסטרליה וניו זילנד. אחת מהמפורסמות שבהן היא מסורת הקונצרטים של Big Day Out – יום ארוך שכולו פסטיבל הופעות מוזיקליות, שנחגג באוקלנד הניו זילנדית וממנה נודד לאוסטרליה הסמוכה.
ראשיתו של הפסטיבל בשנת 1992, אז נחגג בסידני, אוסטרליה, בלבד. כ-9,500 איש הגיעו באותה שנה לחגוג את יום הקיץ היפה בהופעות שכללו בעיקר להקות מקומיות, ולצדן את האורחת הנכבדת נירוונה. עם השנים התרחב הפסטיבל לערים נוספות באוסטרליה, וב-1995 התווספה אליהן אוקלנד שבניו זילנד, ששמחה לארח את פריימל סקרים, הול, אוף ספרינג ועוד רבים וטובים. בשנים האחרונות הגיעו למעלה מ-250 אלף בני אדם להופעות במוקדי הפסטיבל השונים בשתי הארצות, ורשימת האמנים כללה את טול, רמשטיין, איגי אנד דה סטוג'ס, אל.סי.די סאונד סיסטם, פריימל סקרים, דפטונס ועוד רבים טובים. בפסטיבל הקרוב ב-2012 יופיעו סאונדגרדן, קניה ווסט, קסביאן, מיי כמיקל רומנס ועוד, לצד להקות ואמנים מקומיים מהאטמוספירה הדרומית.
הכניסה לפסטיבל היא מגיל 15 ומעלה. צעירים יותר יוכלו להיכנס אך ורק בליווי הורה, אח או אחות שגילם מעל 18.

מתי? בינואר-פברואר
אתר הפסטיבל

יום גדול בחוץ. מתחיל בניו זילנד ונודד לאוסטרליה | צילום: Adrian Wills, GFDL

ג'אז

פסטיבל הג'אז של מונטרה, שווייץ
המשתתפים בפסטיבל הג'אז של מונטרה, שחגג הקיץ את שנתו ה-45, נהנים, בנוסף למוזיקה משובח, גם מתפאורה נהדרת של העיר ששוכנת לגדות אגם ז'נבה. במות הפסטיבל כבר אירחו את השמות הכי גדולים של הג'אז, כמו מיילס דייויס וריי צ'ארלס. בשנים האחרונות כבר לא מדובר בפסטיבל של ג'אז טהור ולצד הופעות ג'אז שעדיין מהוות את הגרעין של הפסטיבל יש גם הופעות של רוק ואלקטרוני. כך למשל, הופיעו כאן בעבר דיוויד בואי ומאסיב אטאק. בשנה שעברה הופיעה בפסטיבל רשימה אקלקטית ומכובדת של אמנים שכללה, בין היתר, את ג'ורג' בנסון, בי.בי קינג, דיאנה קראל, הרבי הנקוק, מרקוס מילר, סנטנה, זיגי מארלי, ארקייד פייר וסטינג. לצד ההופעות הרבות בתשלום ניתן ליהנות מהופעות ואירועים חינמיים רבים בזירות שונות רחבי העיר: הרכבים בינלאומיים וג'אמים בבית הקפה של הפסטיבל, מוזיקה אלקטרונית והופעות של די.ג'ייז בסטודיו 41 בגן שעל שפת האגם, והופעות ג'אז רוק, פופ, פאנק, רגאיי ובלוז בפארק ורנה. יש גם כיתות אמן ותחרויות מוזיקליות.

מתי? הפסטיבל מתקיים מדי קיץ בחודש יולי
אתר הפסטיבל

מופע בפסטיבל הג'אז של מונטרה. ג'אז על גדות אגם זנבה | צילום: Daniel Balmat

פסטיבל הג'אז של מונטריי, קליפורניה
פסטיבל הג'אז המפורסם של מונטריי שבקליפורניה הוא ותיק פסטיבלי הג'אז. הוא יצא לדרך ב-1958 והיה הגשמת חלום של המייסדים ג'ימי ליונס וראלף גליסון, שחלמו על סוף שבוע של ג'אז שיארח את גדולי אמני הג'אז בעולם על במה אחת. כבר בשנתו הראשונה זכה הפסטיבל לארח את לואי ארמסטרונג, דיזי גילספי ובילי הולידיי. מאז, מדי שנה, זוכה הפסטיבל לארח כ-500 הופעות מדי שנה, רבות מהן של השמות הגדולים ביותר בתחום. בנוסף להופעות יש גם דיונים על ג'אז, סדנאות אמן ותערוכות. לצד אלה, ולמי שלא יכול בלי, יש אזור נרחב של קניות ואוכל. הפסטיבל האחרון כלל הופעות של הרבי הנקוק, סוני רולינס, אינדיה ארי, ג'ושוע רדמן, פונצ'ו סאנשז וגם הופעה של עידן רייכל הישראלי.

מתי? הפסטיבל מתקיים מדי שנה במשך שלושה ימים בחודש ספטמבר
אתר הפסטיבל

משתתפים בפסטיבל הג'אז של מונטריי נהנים ממזג האוויר הקליפורני

פסטיבל הג'אז של מונטריאול, קנדה
מי שמתמזל מזלו לבקר בקיץ (בדרך כלל בסוף יוני ותחילת יולי) במונטריאול היפה מרגיש שנקלע לחגיגת ג'אז ענקית ומענגת במיוחד. רחובות רבים נסגרים לתנועה ובמקום מכוניות יש בהם שפע של מופעים ואירועי רחוב ואווירת הפנינג שמושכים לעיר העתיקה של מונטריאול תיירים רבים וחובבי ג'אז. למרות אופיו העממי וההופעות הרבות שפתוחות לקהל הרחב (לצד קונצרטים רבים בתשלום), מדובר בפסטיבל חשוב עם רשימת אמנים שגורמת לכל חובב ג'אז להזיל ריר. במהלך השנים הופיעו בפסטיבל דייב ברובק, צ'יק קוראה, פט מתיני, צ'רלי היידן, פאקו דה לוסיה, קית' ג'ארת, אנטוניו קרלוס ג'ובים ועוד רבים.

מתי? סוף יוני – תחילת יולי
אתר הפסטיבל

פסטיבל הג'אז והמורשת בניו אורלינס
אין עוד עיר שמזוהה עם מוזיקת הג'אז יותר מניו אורלינס, בה אפשר לשמוע מוזיקת ג'אז ברחבות ואפילו בהלוויות. פעם בשנה מתכנסים בעיר שבדרום ארצות הברית טובי הנגנים לאחד מפסטיבלי הג'אז הכי נחשבים בעולם. כל אוהב מוזיקה אמיתי רואה בפסטיבל בניו אורלינס אתר עלייה לרגל. ב-אפשר למצוא כאן את כל הסגנונות, המקצבים, הצבעים והגילים. ב-12 במות הפסטיבל מנגנים לצד ג'אז, גם גוספל, בלוז קייג'וני, ריתם אנד בלוז, מוזיקה קריבית וגם רוק ופופ. רשימת האמנים שהופיעו בפסטיבל בשנה שעברה היתה מגוונת במיוחד וכללה את ג'ף בק, רוברט פלנט, וייקליף ג'ין, ארקייד פייר, בון ג'ובי, קיד רוק, ווילי נלסון, סוני רולינס, ממפורד אנד סאן, אירמה תומס, הסטרוקס ולורין היל. חלק גדול מן המופעים מתקיים במסלול המרוצים פייר גראונדס, שנמצא כעשר דקות הליכה מן הרובע הצרפתי במרכז העיר.

מתי? הפסטיבל מתקיים מדי שנה בסוף אפריל – תחילת מאי
אתר הפסטיבל

פסטיבל הג'אז של ניו אורלינס. אתר עלייה לרגל לחובבי הזאנר | צילום: Zack Smith

פסטיבל הג'אז של קופנהגן
פסטיבל הג'אז של קופנהגן מתקיים כבר למעלה משלושה עשורים ומתגאה ב-900 קונצרטים ולמעלה מ-250,000 משתתפים מדי שנה. סוד קסמו של הפסטיבל הוא באווירה המיוחדת, במגוון ההופעות החינמיות הרחב ובמיקומים המיוחדים בהן נערכות ההופעות. לצד אולמות קונצרטים יש הופעות גם במפעלים נטושים, בספינת דייג נטושה, בגנים של מבשלת קרלסברג ועוד. בניגוד לפסטיבלי ג'אז אחרים, הפסטיבל הדני נשאר נאמן למקור ולא פוזל לסגנונות אחרים. בשנים קודמות הופיעו בפסטיבל הרבי הנקוק, מרקוס מילר, ג'ושוע רדמן ורבים נוספים.

מתי? ביולי
אתר הפסטיבל

בתמונה הפותחת: הופעה בפסטיבל רוסקילד בדנמרק | צילום: Jacob Dinesen

לקריאה נוספת:

		ג'אז בפריז: הפרדוקס הצרפתי הצרפתים אמנם אוהבים לשנוא את האמריקאים, אבל מתים על אמנות, ספרות, קולנוע, קומיקס ובעיקר ג'אז תוצרת ארצות הברית. בזכות פתיחותה התרבותית, הפכה פריז בית חם למוזיקאי הג'אז הגדולים של אמריקה. עם השנים פיתחה פריז סגנון עצמאי, עד שהפכה לבירת הג'אז של אירופה לכתבה המלאה >

הפוסט פסטיבלי הרוק והג'אז הטובים בעולם הופיע ראשון במסע אחר

אל האולם הגדול של ארמון הופבורג (Hofburg) באים עוד ועוד קרואים: נשים בשמלות ערב, נערות לבושות לבן, גברים ונערים בחליפות הדורות, בעניבות, בכפפות לבנות ובחליפות פראק. תחושה של התרגשות מאופקת נישאת בחלל האולם, מרחפת על פני קירותיו המקושטים, הנברשות הנוצצות, השטיחים הכבדים, סידורי הפרחים וכוסות השמפניה. בעוד זמן לא רב יחל כאן נשף יוהאן שטראוס המסורתי, אחד מנשפי האופרה החשובים ביותר בווינה.

האות ניתן. הוואלס הראשון שתנגן התזמורת שמור תמיד לצעירים. הנערים והנערות הנרגשים מסתדרים במרכז האולם, והתזמורת פוצחת בנגינה. בהתחלה הם מבולבלים מעט מהצלילים המהירים, אך לא לשווא התאמנו במשך חודשים ארוכים בבית ספר אלמאייר המפורסם. זוהי העלית הצעירה של החברה הגבוהה, ואלה הם צעדיהם הראשונים באירועים חברתיים מסוג זה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד וינה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

קראו עוד:
וינה – מדריך מסע אחר
אוסטריה – מדריך מסע אחר
טיפים והמלצות לווינה
החיים הטובים בוינה
שטרודל עם נוף – טיול באוסטריה

זוגות צעירים רוקדים את ואלס הפתיחה בנשף וינאי

בתום הריקוד הראשון מכריז המאסטר של הנשף "Alles Walzer", "כולם לרקוד ואלס!", והצעירים מפנים את רחבת הריקודים למבוגרים, ואלה ירקדו בלי הפסקה עד לשעות הקטנות של הלילה. נדמה שרק השעונים המתוחכמים והטלפונים הסלולריים הטמונים בתיקים מסגירים את העובדה שאנחנו בשנות האלפיים. ואין ספק שיש רק מקום אחד בעולם שבו זה יכול לקרות: וינה.

ריקוד מגונה
"הוואלס הווינאי הוא הריקוד היחידי שאני מכיר שמעניק לך את התחושה של לצוף לאורך רחבת הריקודים. בגלל המהירות הגבוהה שלו ותנועת הסיבוב, הזוג חש שהוא מתרומם אל עבר עולם מושלם, ושכל דבר אחר רחוק ממנו", מכריז תומס שאפר־אלמאייר, מנהל אלמאייר, בית הספר לריקוד שבווינה, המתמחה בלימוד ואלס וינאי.

הכנות אחרונות לקראת נשף יוהאן שטראוס

הוואלס הווינאי הוא כנראה הוותיק שבריקודים הסלוניים המוכרים כיום. מקורה של המילה "ואלס" בפועל הגרמני walzen, שפירושו להסתובב, להתגלגל, והיא משמשת גם לריקוד הסלוני וגם למוזיקה שהולחנה לו. ויכוח ער מתנהל על אודות מקורותיו. יש הטוענים כי תחילתו בריקוד עם אוסטרי או גרמני מהמאה ה־12 או ה־13, יש הטוענים כי מקורו בכלל בריקוד צרפתי, ויש הגורסים כי נוצר רק במאה ה־17, אך אין ספק כי אוסטריה, בעלת המורשת המוזיקלית העשירה, היתה מקום מוצלח להתפתח בו.

הוואלס הפך פופולרי בווינה בשנות השמונים של המאה ה־18, ובשנים שבאו לאחר מכן התפשט בהצלחה לרחבי אירופה, אף כי במקומות רבים גונה בחריפות על ידי הממסד הכנסייתי ועל ידי השמרנים הן בגלל הקרבה הגופנית בין בני הזוג הרוקדים, שנחשבה שערורייתית באותה התקופה, והן משום שקרסולי הנשים המחוללות היו גלויים לעין.

מי שתרמו רבות להתפשטותו של הוואלס היו בני משפחת שטראוס מווינה, ובעיקר יוהאן שטראוס האב ויוהאן שטראוס הבן, שהלחינו ואלסים רבים. הבן הוא שכתב את ואלס "הדנובה הכחולה", הנחשב הוואלס הווינאי המפורסם ביותר. במלחינים שכתבו ואלסים אפשר למנות גם את מוצרט, שופן (שהלחין את "ואלס הדקה"), בראהמס, היידן, ראבל, ריכרד שטראוס ובטהובן.

לאחר חודשים ארוכים של אימון בבית הספר מגיע רגע האמת

המוזיקה לריקוד הוואלס הווינאי מנוגנת בתיבה של שלושה רבעים אגב הדגשת הפעימה הראשונה ובקצב של שישים תיבות בדקה. הגבר והאישה רוקדים צמודים זה לזה, והם מסתובבים סביב האולם וסביב עצמם – נגד כיוון השעון – לא פחות משלושים סיבובים בדקה. כדי להימנע מסחרחורת הם משנים את כיוון הריקוד לימין ולשמאל – 8 עד 16 תיבות מוזיקליות לכל כיוון סיבוב.

מכיוון שלריקוד הוואלס הווינאי נדרשים כושר גופני ומיומנות רבה, התפתחו במהלך המאה ה־19 והמאה העשרים סגנונות ואלס שונים ברחבי העולם. בוואלס ה"אנגלי", למשל, הוּאַט קצב הריקוד לחצי מזה של הוואלס הווינאי, הצעדים הוגדלו והתנועה הגלית הודגשה. מאז שנות החמישים של המאה העשרים נחשב הוואלס הווינאי חבר שווה זכויות בתקן הריקודים הסלוניים הבינלאומי ונכלל בתחרויות רשמיות. למרות זאת בשנים האחרונות חלה ירידה במעמדו של הוואלס, והוא נאלץ לפנות את הרחבה לריקודים מודרניים יותר.

צעירים מתאמנים בתנועות הנכונות לפני שיזמינו את הבנות לריקוד

שאפר־אלמאייר מתנגד לדעה הרווחת שהוואלס הווינאי הוא ריקוד מורכב וקשה: "כמעט כל אחד יכול ללמוד לרקוד ואלס וינאי, משום שקל מאוד לחזור על אותם שישה צעדים שוב ושוב. פעם, במהלך תוכנית טלוויזיה בריטית, התבקשתי ללמד ארבעה זוגות לרקוד ואלס, ואז היה עליהם להתחרות זה בזה. שלושה מהזוגות הצליחו לרקוד ואלס וינאי בקצב המקורי בתוך עשרים דקות, וזה היה משך הזמן הקצר ביותר שראיתי תלמידים־מתחילים לומדים לרקוד אותו".

קוד ההתנהגות הווינאי
על סצנת הוואלס הווינאית שולט באופן בלתי מעורער כמעט בית ספר אלמאייר, בית הספר לְריקוד הוותיק והנחשב ביותר בווינה – ואחד מהמוערכים ביותר באוסטריה ובאירופה כולה. המוסד הוקם ב־1919 על ידי קצין לשעבר בצבא הקיסרות האוסטרי בשם וויל אלמאייר פון פסטנברוג, והוא מנוהל כיום על ידי נכדו, תומס שאפר־אלמאייר. בית הספר ממוקם בלב וינה, בחדרים שהיו בהם בעבר אורוות הסוסים של ארמון פלוויסיני (Pallavicini).

מכיוון שתלמידי בית הספר הם ילדיהם של פוליטיקאים מובילים ושל אריסטוקרטים באוסטריה, הלימודים לא מתחילים ומסתיימים על הפרקט. "סבי, שייסד את בית הספר, היה משוכנע כי לימוד ריקוד הוא הסיטואציה האידיאלית ללמוד גם נימוסים והליכות", מספר שאפר־אלמאייר. "הרוקדים קרובים מאוד לאנשים זרים לחלוטין באופן שאינו מתרחש במצבים אחרים". ואכן, באלמאייר סופגים הצעירים את קוד ההתנהגות שילווה אותם בחייהם הבוגרים, ובעיקר את הגינונים החברתיים, את המחוות הגופניות ואפילו את המילים שייאמרו ברגע הנכון. לתלמידיו אומר שאפר־אלמאייר כי בסופו של דבר "ההבעה על הפנים חשובה הרבה יותר מהצעדים הנכונים".

נערות ממתינות שיזמינו אותן לרקוד במהלך שיעור ואלס

נשף דיסקו
מסורת הוואלס הווינאי היתה לחלק בלתי נפרד מחייה של האריסטוקרטיה של אוסטריה במשך עשורים. "הפופולריות של הנשפים באוסטריה היא באמת תופעה", מסכים שאפר־אלמאייר, "בכל מקום אחר בעולם החגיגות המסורתיות הולכות ונעלמות, ואילו אוסטרים בני כל הגילים אוהבים את המסורות שלהם עד כדי כך שהם לא מפסיקים לרקוד".

ואכן, יותר מ־300 נשפים מתקיימים מדי שנה בווינה בלבד, ובכל אחד מהם משתתפים עד 7,000 איש. הנשפים מתקיימים באחוזות, באולמותיהם של מבני ציבור או במיקום המבוקש ביותר בווינה – ארמון הופבורג, הוא הארמון הקיסרי. את עונת הנשפים הרשמית פותח הנשף הקיסרי, ה־Kaiserball, הנערך בארמון הקיסרי בערב השנה החדשה, 31 בדצמבר, ומשודר בטלוויזיה האוסטרית וברחבי העולם.

תזמורת מובילה את הצעירים שירקדו בוואלס הפתיחה של הנשף

עונת הנשפים חלה בחודשים ינואר ופברואר, ובמהלכה מתקיימים בעיר נשפים כמעט בכל סוף שבוע. נשף האופרה ההיסטורי, ה־Opernball, שנערך לראשונה ב־1877, הוא כנראה גולת הכותרת של עונת הנשפים. מאז שנת 1955 הוא מתקיים בבית האופרה הממלכתית של וינה (Wiener Staatsoper), ששוקם לאחר שנהרס במלחמת העולם השנייה. נשפים מפורסמים נוספים הם נשף הפילהרמונית, המתקיים במשכנה המהודר של התזמורת הפילהרמונית של וינה, ה־Musikverein; נשף הפרחים, ה־Blumenball, המתקיים בבית העירייה וידוע בסידורי הפרחים המרהיבים שלו; ה־Zuckerbckerball, המאורגן על ידי הקונפיטורים הווינאים; וה־Kaffeesiederball, שכנרמז משמו, מוקדש ללא אחר מאשר למשקה.

שאפר־אלמאייר מסכים עם הטענה כי בשנים האחרונות חלו שינויים בסצנת הנשפים: "מספר הנשפים עלה, ובעקבות התחרות ביניהם קטן מספר האורחים בכל אחד מהם. הנשפים החדשים מכניסים 'שואו' לתוכנית הנשף, דבר שהוא חריג לנשף הווינאי האופייני. ברבים מהנשפים המיועדים לצעירים יש כיום, לצד מסורות כמו טקס הפתיחה הטיפוסי וריקוד קוודריל בחצות, גם אלמנטים של דיסקו ומועדונים".

אורחי הנשף מתבוננים בצעירים הרוקדים

מה פשר הקשר המיוחד בין העם האוסטרי לנשפים? שאפר־אלמאייר סבור כי "בשורש התופעה הייחודית הזאת עומדים צרכים תרבותיים וחברתיים: התשוקה לבלות לילה בלבוש חגיגי ובאווירה מתורבתת מאוד, לפגוש חברים וליצור היכרויות חדשות בקרב קבוצת אנשים מוגנת שחבריה מתנהגים כראוי". לאחר מכן הוא מנסה לעמעם את הנעימה האליטיסטית שעולה מדבריו, המתחברת היטב לתדמית האריסטוקרטית שדבקה בנשפים: "מובן שהחברה הגבוהה היא מעמד חשוב מאוד למסורת הזאת. אך לעולם לא היינו מארחים אנשים כה רבים בנשפים לו היו מגיעים אליהם רק בני החברה הגבוהה".

הפאר והיוקרה של הנשפים, המושכים אליהם את האליטה הווינאית ועימה ידוענים מהעולם כולו, זוכים לאחרונה גם לחצים רבים של ביקורת. בשנים האחרונות הולכת וגוברת התנגדותם של אוסטרים רבים לקיומם של הנשפים הראוותניים, שמחירי כרטיסי הכניסה אליהם מאמירים לעתים לאלפי אירו. אך נדמה כי גם תופעה זו לא מצליחה לערער את המסורת ארוכת השנים.

הפוסט וינה: הוואלס האחרון הופיע ראשון במסע אחר

קיץ 2011 הוא זמן חם בסצנת המוזיקה העל-מקומית. אמנים באים, מנגנים, שרים ורושמים בפנקס הקטן אם כדאי להגיע שוב. בפנקס של זיגי מארלי התשובה חיובית, ובגדול. אמנם חמש שנים עברו מאז אותו ביקור חד פעמי באמפי רעננה, בסיבוב ההופעות של אלבומו Love is my religion, והציפייה לביקור נוסף של יוצר נפלא ומרגש עם חומר מרענן לא התממשה. יכול להיות שבכל זאת הכל בידי ג'ה, ושהמסר בעצם היה חבוי בשם אלבומו הקודם Family Time, בו רצה מארלי לעשות יותר לביתו מאשר לביתנו, וביקש רק להמתין ליום שבו יהיה Wild and Free.

זיגי דוד (שמו המקורי) פתח את דרכו בגיל 11 עם אחיו, כשהקליטו בסטודיו של אבא, בוב מארלי הגדול, שירים שלימים יבוצעו תחת ההרכב המשפחתי The Melody Makers. אותו עסק משפחתי של אחים הוציא בשנת 1988 (לאחר כמה גמגומים) את יצירת המופת Conscious Party שהייתה אבן דרך היברידית של רגאיי שורשי ופופ קופצני ושמח.

זיגי והלהקה במועדון הבארבי בתל אביב. רגאיי בראש שלי

ולמה כל זה מעניין אותנו? אחרי הכל באנו לבארבי בזמן (כן, כן, בזמן) כדי לעצום את העיניים, לקחת שאיפה ולחשוב שאנחנו בקינגסטון. אז זהו שלא רק, כי כשהמסך עלה נפתח הערב עם Tomorrow People המרגש, שנולד בדיוק באותו האלבום. האווירה שהחלה להתחמם בחלל המחניק ואיימה להמשיך ולטפס, עשתה זאת בזמן עם קטע אדיר, שהיה יכול בקלות להיכתב לביוגרפיה של כל אחת ואחד מאיתנו, בשםMy personal revolution מתוך האלבום החדש והמצוין Wild and Free.

יש רגעים שאווירה טובה היא כמו סרט, שבו כל דמות תורמת לך איזו תובנה לחיים, אבל לבד אין לה זכות קיום. על הבמה זכות קיום היא נחלת כולם, והאווירה שהעניק הרכב המוזיקאים שהגיע לארץ הקודש העפילה לשיאים – אחד מהם בקטע הסוחף Reggae in My Head עם ריף גיטרה עוצמתי שהתפוצץ בצדו האחד של הבמה, בעוד שבצדה השני של הזירה, במשקל קל, הפנטה בקולה זמרת הליווי שהקפיצה את הקהל (אחד בר מזל ספציפי במיוחד) עם טיזינג קאריבי אסלי.

זמרת הליווי הקפיצה את הקהל עם טיזינג קאריבי

אני נשבע שבוב מארלי לא קפץ מהאדמה היישר לתל אביב באותו ערב, אבל לרגע היה נדמה כי השד בצבעי אדום-צהוב-ירוק נכנס לנבכי נשמתו של בנו, ואם המוזיקה הייתה כמעט במלואה פרי יצירתו של זיגי (גם קלאסיקות ישנות היו), הרוח החמה והמלכדת הייתה שייכת למלך בוב, ששאיפתו הגדולה לצדק ושוויון תומצתה על ידי בנו הבכור בקטע היפה Black Cat במשפט –

People should never fear from the goverment; the goverment should always fear from the people- חומר למחשבה.

לקריאה נוספת:

ג'מייקה: יום הולדת שמח – בוב מארלי בוב מארלי הלך לעולמו בגיל 36, אבל בג'מייקה מולדתו וברחבי העולם מסרבים לשכוח את מלך הרגאיי. המוזיקה שלו חיה ודרך החיים של הרסטאפארי נינוחה כתמיד לכתבה המלאה >

הפוסט זיגי מארלי – המהפכה האישית שלי הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט וינה – עיר של מוזיקה הופיע ראשון במסע אחר

פריז היא עיר לא צפויה מבחינת הג'אז. יש בה מספיק מועדונים, מסעדות, אולמות, ומספיק אנשים עם טעם טוב, דמיון ותעוזה, כדי להציע מדי ערב מספר לא קטן של הצעות שקשה לסרב להן. במובן מסוים, פריז היא סיוט למי שבאמת אוהב ג'אז, כי כל בחירה טובה צופנת ויתור על אופציות מפתות לא פחות. אבל לפחות יכול אדם להיות בטוח, שכאשר הוא מגיע לעיר האורות, הצד הג'אזי צפוי להיות מושלם. כל מה שצריך לעשות זה לפתוח את העיתון ולבחור.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד פריז,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

מדוע הג'אז נטמע, מתפתח ומלבלב דווקא בפריז? לתשובה לכך יש שורשים עמוקים בתרבות הצרפתית. הצרפתים אוהבים לשנוא את האמריקאים. הם אוהבים לבוז לקרתנות היאנקית, למוסרנות, לנפיחות, לרטוריקה הצדקנית. הם חוששים מן הכלכלה הדורסנית שלהם, מהרצון להכפיף את העולם לאינטרסים שלהם. אבל הם אוהבים, אפילו מעריצים,

צ'רלי פרקר

פאטס וולר

דיוק אלינגטון

את גיבורי התרבות שלהם, או למען הדיוק, את מי שהם מחשיבים כגיבורי התרבות האמריקאית.

לאמנות הפלסטית, לקולנוע, לספרות, לקומיקס או למוזיקה האמריקאית לא היה מעולם קהל נלהב ומעריץ יותר מהקהל הצרפתי. לפעמים נדמה כי מה שמניע את הצרפתים הוא איזה רצון כמוס להיות אמריקאים בעצמם, או לפחות דחף להבין את אמריקה טוב יותר מבעלי הבית הרשמיים שלה. הצרפתים הם אלה שיכירו בגאונות של במאים כמו הווארד הוקס, ג'ון יוסטון או אלפרד היצ'קוק; שיאמצו לחיקם את גרטרוד סטיין, הנרי מילר או סקוט פיצג'רלד, סופרים שגלו משממון המולדת לחיקה האוהב של היבשת הישנה; שיריעו לדיוק אלינגטון, ללואי ארמסטרונג או לקולמן הוקינס, ויכתירו אותם כגדולי המוזיקאים של המאה ה־20, בזמן שבמולדתם הם היו סתם עוד כושים שמנגנים מוזיקה לא ממש חשובה.

מכל הגילויים של התרבות האמריקאית, לג'אז רוחשים הצרפתים אהבה מיוחדת. אם נוהגים לעיתים לדבר על קשרים בין תרבויות במונחים של מלחמות וכיבושים, הרי שמלחמת העולם הראשונה היתה כנראה הפתח להתנגשות הראשונה של צרפת עם הג'אז. זה התחיל עם תזמורות הג'אז שנשלחו לאירופה כדי לבדר את החיילים האמריקאים שבחזית, בראש ובראשונה עם "לוחמי הגיהנום", תזמורת גדוד חיל הרגלים ה־369.

צלילי הרגטיים והדיקסילנד מצאו בצרפת הרבה אוזניים קשובות – של חיילים שקיבלו טעימה מהבית ושל צרפתים שנתקלו בראשונה בעולם צלילים חדש, אקזוטי ומסעיר. באווירה המשוחררת והמתירנית ששררה אחרי המלחמה, בהתפרצות החושנית, המופקרת, העירונית, ששטפה את אירופה המותשת באופוריה של "קץ ההיסטוריה", בעווית האופטימית וההזויה של קץ המלחמות, פרחו מועדוני הלילה כפטריות אחרי הגשם. המוזיקה היתה מצרך מבוקש במיוחד, והג'אז, שהגיע בימי הקרבות הקשים, הפך בעת שלום לאטרקציה אמיתית.

בשנת 1922 נפתח בפריז מועדון הג'אז הראשון באירופה – "השור על הגג"; ג'וזפין בייקר הגיעה לעיר ב־1925 וכבשה בסערת חושניות מדהימה את ה"פולי ברז'ר" (Folies Bergères); הסקסופוניסט סידני בשה מניו אורלינס הותיר רושם עז על עמיתיו הצרפתים; נגנים שנשארו באירופה אחרי המלחמה ניגנו בהרכבים שונים.

הופעת ג'אז במועדון Caveau de la Huchette, אחד המועדונים הטובים בעיר

הג'אז הלך ותפס את מקומו באירופה בכלל, ובפריז בפרט, אבל השינוי הגדול התרחש בשנות השלושים, כשהוקם ההוט קלאב דה ג'אז (Hot Club de Jazz) בפריז. המועדון סימן לא רק את תחילת ההתייחסות לג'אז כאל מוזיקה רצינית, בעלת משמעות אמנותית, אלא גם את תחילת ההתגבשות של סגנון ג'אז צרפתי, אירופי, עצמאי.

דג'נגו ריינהרדט וסטפן גראפלי היו המוזיקאים שהביאו את הבשורה. בשנות השלושים הגיע גם הגל הגדול הראשון של ביקורים של מוזיקאי ג'אז אמריקאים באירופה. לואי ארמסטרונג, קולמן הוקינס, דיוק אלינגטון,

דיזי גילספי

לואי ארמסטרונג

קולמן הוקינס

ביל קולמן, ג'ימי דורסי, פאטס וולר ורבים אחרים באו ליבשת הישנה וקצרו הצלחה מסחררת.

הפריחה הגדולה של שנות השלושים נקטעה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. אירופה הוטלה מחדש לסכסוך דמים ארוך ואכזרי, שבמהלכו נזקקה שוב לעזרתם של היאנקים. הפעם ליוו את החיילים תזמורות הסווינג. אבל במקביל החל לחלחל מסר מוזיקלי חדש, שהיכה כברק אחרי המלחמה – מהפכת הבי־בופ כבשה במהירות את אירופה. פריז, שהיתה קשובה מאוד לקולות השונים של הג'אז, אימצה את הבי־בופ בחום. צ'רלי פרקר, דיזי גילספי, באד פאוול, תלוניוס מונק ומיילס דייוויס הפכו לגיבורי תרבות נערצים.

הם הוזמנו לסיבובי הופעות, ניגנו בפני אולמות מלאים והוכתרו בתארים שאמריקה לא ידעה בכלל שאפשר לייחס למוזיקאי ג'אז, בעיקר שחורים.
זה כבר לא היה אימוץ של תופעה חדשה, התלהבות ממשהו אקזוטי, כפי שקרה כשהג'אז הגיע לראשונה לפריז. הפעם היו לג'אז שורשים מקומיים, ולכן המסר המהפכני של הבי־בופ סחף פי כמה. הצרפתים, גם הנגנים וגם הקהל, היו עכשיו כבר חלק מהוויית הג'אז. הם דיברו והבינו את השפה הזאת, הם היו מודעים לעוצמת המהפכה המושגית של הבופ.

מכאן ההערצה לפרקר, לגילספי ולחבריהם; מכאן הפער העמוק בין ההערכה שרחשו למי שסימל בעיניהם את הגאונות האמריקאית באופן מובהק לבין הבוז שחשו כלפי האומה שממנה הגיע הג'אז. הצרפתים לא רק הציעו מקלט תרבותי, הם לא רק אירחו חברה. הם היו חלק ממשי מן המהפכה עצמה.

עם הזמן הפכה פריז לבירה הלא רשמית של הג'אז באירופה. כיום, היצע הג'אז בה הוא עצום. מועדונים כמו "Caveau de la  Huchette", "Le Duc des Lombards",  "Le Petit Journal Montparnasse", "Le Petit Opportun", "New Morning", "La Villa" ואחרים מביאים להופעות את הנגנים הטובים ביותר. זה המקום להאזין לג'אז אירופי במיטבו, לג'אז אמריקאי במיטבו, ולשילובים של שניהם.

לקריאה נוספת:

	פריז – יום אחד בעיר יש לכם יום אחד לבילוי בפריז. מה תעשו? איפה תאכלו? איך תבלו? המלצות של מומחים מקומיים לסיור בזק וגם כמה המלצות אישיות לכתבה המלאה>>

הפוסט ג'אז בפריז: הפרדוקס הצרפתי הופיע ראשון במסע אחר

ויטראז' עם דמותו של באך בכנסיית סנט תומס בלייפציג. מדי שנתיים נערכת כאן תחרות בינלאומית לנגינת באך, ובכל סוף שבוע אפשר לשמוע מיצירותיו

ויש לו, לגרהארד, גם אהובה. "העיר שלי, לייפציג", הוא אומר לי למחרת, באחד מבתי הבירה שבמרכז ההיסטורי של העיר, והגאווה בורקת מעיניו הירוקות. "זאת עיר פתוחה, חופשית, תרבותית. עיר דינמית, קוסמופוליטית, בטוחה בעצמה, וכמובן – מהפכנית. תמיד היא היתה כזאת", הוא אומר ומזמין לנו עוד שני ליטרים.

מהפכה בלאס וגאס הגרמנית
בשנת 2000 ציינה לייפציג, יחד עם גרמניה המאוחדת כולה, שני מועדים היסטוריים: 250 שנה למותו בעיר של יוהאן סבסטיאן באך, אשר חי כל ימיו בטריטוריה שבמאה שלנו היתה גרמניה המזרחית; ועשר שנים לנפילת חומת ברלין ולמותה של הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית (DDR). אירועים אלה, שסללו את הדרך לאיחוד הבזק של שתי הגרמניות ב־1990, התחילו בעצם כאן, בלייפציג.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד גרמניה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

לייפציג. כיום חיים בעיר כחצי מיליון אנשים, במהלך חייו של באך האוכלוסיה גדלה מ-21 אלף תושבים למעט יותר מ-30 אלף

"דווקא במקום הזה התחילה המהפכה השקטה", אומר גרהארד כשאנחנו נכנסים לכנסיית סנט ניקולאס בת ה־824 שנים, הכנסייה הרשמית של העיר בתקופת באך, שבה בוצע בראשונה ה"יוהאנס פאסיון" ב־1724. זו כנסייה לותרנית מלאת סתירות: מבחוץ, היא אפורה וחמורת סבר ככנסייה כפרית של המעמד הבינוני. בפנים, תפאורה של לובי במלון בלאס וגאס, רק מושקעת יותר. מרצפות מעוינות בשחור ולבן, עמודי ענק ירקרקים שמתחזים לעצי דקל, קישוטי תקרה ורודים ומצועצעים, והכל מעיד על בטחונם של אזרחי לייפציג המהוגנים, בסוף המאה ה־18, בעושרם ובעליונות התרבותית שלהם. אחרי הכל, הם אלה ששילמו לאמנים צרפתים עבור העיצוב החדש, בין השאר בעזרת הממון הרב ששטף את העיר מאז שהתגלו במאה ה־16, לא הרחק מכאן, מרבצי כסף עצומים.

באך כיהן כאן כנגן עוגב וכמנהל מוזיקלי, ו"בכנסייה הזאת", מתחיל גרהארד בנאום נרגש שאי־אפשר להפסיקו, "אנחנו, האזרחים של לייפציג, התחלנו למוטט את המדינה, בלי אלימות. תחת השלטון הקומוניסטי והפיקוח הצמוד של השטאזי, הפכה הכנסייה שלנו למקום של חירות. כאן יכולנו להתבטא בלי לפחוד. כאן דיברנו על מצוקת החינוך, על המצב הכלכלי המחורבן, על זכויות האזרח שלא היו לנו. מה שכונה בשנות השמונים 'התפילות לשלום', המחאה הגדולה נגד מירוץ ההתחמשות במערב ובמזרח, היה בעצם, ברוח הפרוטסטנטית של לייפציג, ביטוי של Protest, מחאה, קריאה לשינוי. ולא רק לותרנים אדוקים הגיעו. לאט לאט הצטרפו רבים מאזרחי העיר, נציגי ארגונים שונים שרצו רפורמות וכמובן – גם אנשים מהשטאזי, שבאו לעקוב אחר ההתרחשויות. כמה מהם אפילו השתכנעו.

דף תווים בבית באך באייזנאך. שמעו של באך כנגן וירטואוז יצא למרחקים

"וזה הצליח. זה מה שהוביל להפגנות הגדולות של סתיו 1989. הפגנות שקטות, לא אלימות. ב־7 באוקטובר, בחגיגות ה־40 של הרפובליקה הדמוקרטית, הפעילו השוטרים ואנשי הביטחון את כל הכוח שהיה להם נגדנו, אבל זה היה מאוחר מדי. יומיים אחר כך כבר צעדו כאן מאות אלפים עם נרות בידיים ודרשו שינוי. מכאן עבר גל המחאה ושטף את הערים הגדולות במזרח עד לברלין, ואתם, במערב, ראיתם רק את הסוף, אבל החומה לא נפלה ביום אחד.

"לא במקרה זה התחיל דווקא כאן", ממשיך גרהארד, מתנפל על האוזן הקשבת שלי כמוצא שלל רב, אוחז בזרועי ומוביל אותי אל מחוץ לכנסייה. "תסתכל שמאלה", הוא מצביע על המשאיות והעגורנים ומערבלי הבטון והפיגומים והבלוקים ושקי המלט והפועלים. "באיזור שהם משפצים עכשיו נפגשו בימי הביניים שתי דרכי המסחר הכי חשובות של אירופה – דרך האימפריה, שעברה מצפון לדרום, ודרך המלך, ממערב למזרח. לייפציג אירחה את ירידי המסחר השנתיים הכי גדולים של אירופה מאז ימי הביניים, והיא עיר של ירידים בינלאומיים גם היום. אבל לא רק סחורות עברו כאן, גם רעיונות. חדשנות, טכנולוגיה, השכלה – כל זה, זה אנחנו.

"כבר בתחילת המאה ה־15 הוקמה כאן אוניברסיטת לייפציג המפורסמת, השנייה בכל גרמניה. במאה ה־16 העיר היתה מוקד להפצת רעיונות המהפכה הפרוטסטנטית של מרטין לותר. הרוח הזאת, של השכלה, עצמאות, מחאה ומהפכה, היתה כאן תמיד. כאן סולק נפוליאון מאדמת גרמניה אחרי הקרב של לייפציג ב־1813, כאן התרחשה סדרה של מהפכות בורגנים כושלות ב־1830 וב־1848, ובסוף, לפני עשר שנים, הצלחנו", אומר גרהארד בטון אירוני משהו, שאני לא ממש מצליח לפענח. בינתיים.

ויימאר, עירם היפהפייה של גתה ושילר. גם כאן אפשר להבחין בקלות בין הווסיס – המערביים השבעים והנינוחים, לאוסיס, אנשי המזרח

המלחין של אלוהים
אחת הטענות שכותבי ההיסטוריה מעלים כלפי הגרמנים היא שהם בעצם עם צייתן מאוד. לעומת הצרפתים, שהמהפכה שלהם שלהבה את כל אירופה, הגרמנים תמיד נכנעו לגחמות של שליטים, למדו לעשות כסף, התגאו במהוגנותם וביציבותם, ואולי, בעצם, השתוקקו לסמכות. אבל לפני עשר שנים, בפעם הראשונה בהיסטוריה הגרמנית, אקט מהפכני הצליח. וזה קרה במזרח, שבו רוב פרוטסטנטי מוחלט.

בלייפציג – צומת של ביזנס ורעיונות, חממה אוניברסיטאית לאסטרונומים, מתימטיקאים, מלחינים ומשוררים ומרכז להפצת המרד נגד העריצות הקתולית ועול האפיפיור והכנסייה – יש מי שסבור שרוח המחאה והמהפכה שררה תמיד. "כאן זה התחיל", חוזר ואומר גרהארד, הפעם ליד פסל ברונזה של יוהאן סבסטיאן באך, בחזית כנסיית תומס, ואפשר כמעט לחוש כיצד הוא משחזר במוחו את כל ההתחלות, בתקופה הטעונה שבה גרמניה מציינת גם 250 שנה למות באך, גם 60 שנה לליל הבדולח וגם עשור לנפילת חומת ברלין.

"כמו קונדום היתה החומה הזאת עבורנו. חנקה אותנו, סגרה אותנו. אתם, במערב, לא ממש מבינים שהחומה היתה לא רק בברלין. היא חצצה בין גרמניה המזרחית כולה לבין העולם", אומר גרהארד, אבל המחשבות שלו לא נתונות כעת להיסטוריה של עשר השנים האחרונות, אלא לעבר רחוק הרבה יותר, לקריירה של באך אהובו, שהיה המנהל המוזיקלי של חמש כנסיות בעיר. "הוא היה פועל של מוזיקה", הוא אומר. "יום יום הוא הלחין, רב עם הבוסים שלו ונלחם על תקציבים לנגנים, לתיקון כלים, להכשרת נערי מקהלה. הוא עבד כמו חמור. עוד קנטטה ועוד קנטטה. הבורגנים הטובים רצו לשמוע קנטטה חדשה בכנסייה בכל יום א', דרשו ממנו לכתוב מוזיקה גם לאירועים מיוחדים, אפילו לחתונות, ובקושי שילמו".

גרהארד לוקח את זה ממש אישי. לרגע נראה שהוא בעיצומו של ויכוח עם הבוסים של באך על תנאי ההעסקה של המלחין השכיר, ואז הוא לוקח נשימה וממשיך: "הייתי רוצה לחיות אז. לשמוע איך באך ניגן. אני רוצה להבין על מה הוא חשב. הוא בטח חשב כל הזמן. אמרו עליו פעם, שאם המוזיקה היתה פילוסופיה, באך היה סוקרטס, בהבדל אחד: סוקרטס כפר באלים וחשב על השאלות; באך אהב את אלוהים והמציא את התשובות. הוא חיבר את הצלילים לתיאולוגיה. הוא הלחין את אלוהים".

כנסיית סנט ניקולאס בלייפציג. באך כיהן כאן כנגן עוגב וכמנהל מוזיקלי

מדינה עם נקניקייה

יוהאן סבסטיאן באך נולד ב־21 במרץ 1685 בעיירה הרומנטית אייזנאך (Eisenach), על גבולו של יער תוּרינגן, שבמדינת תוּרינגיָה, גם היא חלק מגרמניה המזרחית לשעבר. "האיזור הזה נפלא, פשוט נפלא… אני מתחמם כאן בשמש, בעולמו של אלוהים", כתב על היער הזה יוהאן וולפגנג גתה, גם הוא סטודנט מצטיין באוניברסיטת לייפציג, לפני יותר מ־200 שנה. עכשיו דווקא קר, אבל לי נדמה שאלוהים, לפחות זה של הפרוטסטנטים, עדיין נוכח כאן. כי על העיירה הימי־ביניימית הזאת, שכולה נראית כציור מעטיפה של חפיסת שוקולד גרמני משובח, חולשת טירת וארטבורג (Wartburg) האימתנית, הקודרת, שבה מצא מרתין לותר מחבוא ב־1521, אחרי שהאפיפיור נידה והחרים אותו ואת כל חסידיו. כאן הוא תרגם – בעשרה שבועות, לפי האגדה – את דברי האלוהים, או לפחות את הברית החדשה, מיוונית לגרמנית.

התרגום הזה לא רק אִפשר את התפשטות רעיונות הרפורמציה בגרמניה, אלא גם יצר בסיס מאחד לשפה הגרמנית הכתובה, זו שבה משתמשים עד היום פקידים מהוגנים ואנשי רוח חמורי סבר בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ. יחד עם רעיונות הרפורמציה, יש אומרים, סייע לותר לגרמנים להפוך לעם, עם שפה משותפת מעבר לניבים המקומיים, שעד היום מעניקים לערוצי הטלוויזיה בגרמניה שעות ארוכות של קומדיות מצבים: לא תמיד הם מבינים זה את זה, הגרמנים, אבל תמיד נעים להם לצחוק על מבטאים של אחרים.

"אני בא לכאן בפעם הראשונה מאז האיחוד", סיפר לי קרל קנכטהאוס, סוחר עצים מבְּרֶמֶן, אחד מעשרות אלפי הגרמנים המגיעים מדי יום לטירה, שהיתה בעשור האחרון לאחד הסמלים החשובים ביותר של גרמניה המאוחדת, החדשה. לפני האיחוד, יכלו המערביים להגיע לכאן רק באישור מיוחד, עם המון בירוקרטיה. היום הם נוהרים בהמוניהם ממה שהיה פעם המערב, מתפעלים בקול רם, ואחרי הסיור הרוחני המודרך, מקפידים – בצדק – שלא לפסוח על הנקניקיות המקומיות המובחרות,  הנקראות Thüringer Bratwurst. כי מעבר להיסטוריה ולתרבות ולגבעות הירוקות ולגגות הרעפים האדומים בעיירות ובכפרים הקטנים, שבכולם שומעים כל הזמן צלילים של באך, תורינגיה היא בעצם מדינה עם נקניקייה: עסיסית, מתפצחת בפה, נימוחה על הלשון, מרגשת. מאה אחוז חזיר טהור.

ביתו של מרטין לותר בעיירה הימי ביניימית אייזנאך

נעים להסתובב כאן, באייזנאך, עיירה ציורית ואגדית בבתי העץ והאבן שלה, שבמשך 132 שנים ברציפות ניגנו בה נציגים מוכשרים יותר או פחות מבני שבט באך, ולחפש עקבות של הגדול מכולם, יוהאן סבסטיאן. בכנסיית גיאורג ניצב עדיין אגן הטבילה שבו רחצו את יוהאן הקטן לנצרות. מרחוק אני שומע, בוקעים מתוך הכנסייה הגותית הענקית, צלילים של חזרות לעוד ביצוע חי של ה"יוהאנס פאסיון". כשאני יוצא מן הכנסייה, אני פוגש שלושה פאנקיסטים, ראשיהם צבועים בצבעי יער כתום־ירוק־כחול. אני מנסה לברר איתם איך זה ששומעים פה כל הזמן באך ועוד באך ועוד באך. הם תוקעים בי מבט אטום, אבל אחרי שמוצאים אותי מועמד ראוי, מזמינים אותי להצטרף אליהם באותו לילה לרייב של האוס וטכנו בעיר הגדולה יחסית ארפורט (Erfurt), מרחק לא גדול משם.

באייזנאך אירעו טראומות הילדות של באך: כשהיה בן שש נפטר אחיו הגדול, יוהאן בלתזאר, שלוש שנים מאוחר יותרמתה אמו, מריה אליזבתה, ופחות מתשעה חודשים אחר כך התייתם גם מאביו, יוהאן אמברוזיוס באך, שהיה מוזיקאי החצר של אייזנאך. כשהיה בן עשר, נשלח היתום לחיות בבית אחיו הבכור, עוד אחד מסדרת נגני העוגב והמוזיקאים ממשפחת באך.

ממרומי טירת וארטבורג יכולים חדי העין להצביע על מיקומו של בית הספר שבו למד באך הקטן לדקלם הטיות פעלים בלטינית, ועל הרחובות הצרים שבהם מיהר משיעור מוזיקה אחד למשנהו. הוא היה ילד עסוק מאוד: בלילות העתיק תווים לאור הירח, בימים היה שר בחתונות ובין לבין התאמן בנסיונות להגיע ברגליים לדוושות העוגב. וברחובות האלה ממש, 190 שנה קודם, צעד מרטין לותר בן ה־15, שהגיע לכאן ללמוד לטינית, רטוריקה, שירה ומוזיקה, שברבות הימים נחשבה בעיניו ל"שנייה רק לתיאולוגיה".

בית האופרה של לייפציג, מהמוסדות המוזיקליים המפוארים של העיר

ביתו של לותר, בונבוניירה מצועצעת עד כדי גיחוך, יושב מטרים ספורים מבית באך (Bachhaus): המלחין כנראה לא גר שם באמת, אבל המקום משמש מוזיאון, ובו אוסף נדיר של דפי תווים, מסמכים וכלי נגינה מתקופתו, וגם שחזור של חדרי המגורים, המטבח והנגינה בביתו. הצוות של המוזיאון הוא עדת נגנים בכלים עתיקים, והם מתמלאים רק אושר כאשר מבקשים מהם לנגן משהו בחלילי העץ, בלאוטה, בצ'מבלו, בקלוויקורד ובעוד כל מיני צעצועים חורקים מן המאה שעדיין לא חלמה על פסנתר. אז ביקשתי שינגנו לי קטע מתוך "ספר התווים של אנה מגדלנה באך" – אוסף יצירות קצרות ויפהפיות של באך ומלחינים אחרים, אשר הוקדש לאנה מגדלנה, אשתו השנייה של באך, זמרת ומוזיקאית מיומנת בזכות עצמה.

הרוח של הטוראי עם השפם

אני מתאושש מלילה של ריקוד עד אובדן חושים וארנק בארפורט – שם למדתי שעם כל הכבוד למוזיקת העבר, הגרמנים יודעים משהו גם על די.ג'ייז, תאורת לייזר וסאונד אלקטרוני – וממשיך לנסוע בעקבות באך. הוא הספיק לעבור בעשרות גלויות נוף צבעוניות שהתחזו לכפרים ולעיירות, ובכל מקום שהיה בו עוגב סביר, הצליח לגרד משכורת מן הנסיך המקומי, משלטונות הכנסייה, מנדיבים בורגנים. הוא היה חם מזג, עקשן וגאוותן, לפחות בעיני מעבידיו. נדמה לי שהכיר בעליונותו על מוזיקאים אחרים. המעסיקים ראו בעבודה שלו סוג של בידור. הוא ידע שהוא עושה אמנות ומדבר עם אלוהים.

הוא הרחיק עד לינבורג (Lüneburg), השתקע מעט בארנשטאט (Arnstadt) ועזב בטריקת דלת, מונה לנגן העוגב בכנסייה של מילהאוזן (Mühlhausen), התחתן עם מריה ברברה בדורנהיים (Dornheim), תיקן וכיוון עוגבים ברחבי תורינגיה ואיזן את התקציב המשפחתי כשהתמנה למוזיקאי החצר של הדוכס וילהלם ארנסט בוויימאר (Weimar). אני מדלג על תחנות הביניים הכפריות, ופוגש את באך שוב בעיר, ששמה מעורר לאו דווקא זכרונות מוזיקליים בתודעה ההיסטורית של יהודים.

לטובת המעריצים – חתימת ידו של יוהאן סבסטיאן באך

ויימאר היא עירם היפהפייה של גתה, שילר והמלחין פרנץ ליסט, שהגרמנים כל כך אוהבים להתנאות בהם כנכסי תרבות. היא מרכז באוהאוס חשוב, ובה גם נכתבה החוקה של הרפובליקה הדמוקרטית הכושלת של גרמניה, ניסיון היסטורי אבוד מראש שנמשך מ־1919 ועד עליית הנאציזם. כשהכריזו עליה כעל "בירת התרבות של אירופה 1999", לא בטוח שהגרמנים התלהבו לכלול בחגיגות גם את מחנה הריכוז בוכנוואלד, 15 קילומטרים בלבד ממרכז העיר.

בוויימאר שִכלל באך את כישוריו המוזיקליים, ספג והטמיע השפעות איטלקיות מעדנות, המשיך בדיאלוג שלו עם אלוהים והטביל לנצרות חמישה מ־20 ילדיו, אבל את עקבותיו הפיזיים בעיר צריך לחפש כאן בזכוכית מגדלת: לוח מתכת עם כתובת על חזיתו של מלון "אלפנט" בכיכר העיר, שכיית חמדה היסטורית של המלונאות הגרמנית, שעיצוב הפנים המחודש שלו הוא ממש מקדש לאמנות הרהיטים על פי אסכולת הבאוהאוס. ושוב מתחברים זמנים, תקופות ותרבויות: בין השאר התארחו במלון הזה באך, נפוליאון, ריכרד וגנר, לב טולסטוי ותומס מאן. ומי שמתקשה לעמוד במחירי הלינה יתנחם בכך שגם רוחו של אדולף היטלר, אורח רצוי מאוד בתקופה מסוימת, מרחפת בחדרים.

טירת ויימאר, קונצרטו בסי מינור של באך

לפחות פעם אחת היתה להם, לגרמנים, הזדמנות מצוינת למהפכה, שעשויה היתה לשנות את פני אירופה, כך שהטוראי הווינאי עם השפם לא היה מתקבל כאורח רצוי בשום מלון יוקרתי. לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה ויתר הקייזר על כסאו, כתכתיב של בעלות הברית. האמריקאים הפסיקו אש בתמורה להקמת רפובליקה דמוקרטית. היה ברור לכל שהקיסרות נכשלה, גם במלחמה וגם מבפנים: רוב האזרחים כבר היו סוציאל־דמוקרטים וראו בקייזר שריד לעולם ישן.

בוויימאר אמנם חיברו חוקה דמוקרטית, אבל לא מעט היסטוריונים אומרים שכל מה שקרה זה שהקיסר זז הצידה. הגנרלים, הצבא, הבירוקרטיה וחברות הענק אשר פרנסו את המשטר הישן נותרו על כנם. לא הרבה שנים אחר כך, בסיוע האינפלציה המטורפת, הם היו גם אלה שסללו את הדרך להיטלר. תורינגיה, שבשטחה יושבת ויימאר, היתה המדינה הגרמנית הראשונה שבחרה בממשלה נאצית.

כיכר העיר ויימאר. כאן שכלל באך את כישוריו המוזיקליים

היום ויימאר משופצת ומצוחצחת כאילו גרמניה המזרחית, על צללי עברה המכביד, לא היתה מעולם. אבל עדיין, ליד השלטים הפזורים ברחבי העיר, במסגרת חינוך התיירים והתושבים ב"בירת התרבות של אירופה", אפשר לעצור ולקרוא קצת היסטוריה. שלט אחד מצטט התרשמות של תומס מאן, בתחילת שנות השלושים, מעיר שוקקת חנויות, שחלונות הראווה שלהן מנוקדים בממתקי מרציפן בדמות גתה, בצד תמונות קטנות, לשימוש ביתי, של האיש עם השפם.

הרבה תרבות מציגים כאן במרכז העיר, אבל בשוליים הפחות נוצצים, כשיוצאים מבית גתה או מבית שילר, מארכיון ניטשה או ממוזיאון הבאוהאוס, עדיין מקרטעות כמה "טראבי" ו"וארטבורג", המכוניות המזרח־גרמניות החלודות, על קירות לא מעטים מתנוססים גרפיטי נגד אפליית זרים ונגד המלחמה ביוגוסלביה, והעבר, אם מרשים לו, יוצא מן השלטים ומזכיר שבכל זאת היו כאן חיים אחרים, לפני האיחוד. ואם מתעקשים, גם כאן אפשר להבחין בקלות בין הוֵוסיס – המערביים השבעים והנינוחים, לאוֹסיס, אנשי המזרח. די להביט בנעליים הזולות של האחרונים כדי לדעת מי הוא מי.

מסמך מארכיון באך בלייפציג, הכולל מעל 100 אלף ספרים, מחברות תווים וכתבי יד מקוריים ומצולמים של באך ובני דורו

קונטרפונקט של עיר

את המרחק מוויימאר בחזרה ללייפציג, שסוסי הכרכרה המיוזעים של באך היו עוברים ביומיים, חוצה היום הרכבת הגרמנית היעילה בפחות משעה, ועוצרת בתחנה הוותיקה, הגדולה ביותר באירופה – 32 רציפים מבהיקים ומרכז קניות תת־קרקעי בן שלושה מפלסים, אמריקאי יותר מארצות־הברית, שהוקם אחרי האיחוד. אבל גם טכנולוגיה עדכנית ודייקנית לא עוזרת לי לגשר בין הפערים שגרהארד חוזר ומראה לי, בהנאה של איש שלמד לחיות בין ובתוך הסתירות והקונטרפונקטים של עירו האהובה.

ערב חג הפסחא, ואנחנו פוסעים לעבר כנסיית תומס, מקום העבודה העיקרי של באך. שם הוא ניהל את מקהלת הנערים ששמעה יצא ברחבי אירופה כבר אז, ועד היום היא מושא שאיפותיהם של ילדים – ואמהות לילדים – עם קולות של בדולח. נערות לא הורשו אז לשיר בבית האלוהים.

עכשיו, העצמות של באך מונחות כאן, בתוך הכנסייה, וסביבן מתקבצים לותרנים טובים, חנוטים בחליפות ובעניבות, לשמוע את ה"יוהאנס פאסיון" בביצוע של מקהלת הנערים ותזמורת הגווּנְדהאוּז, אחת התזמורות הוותיקות באירופה והטובות בעולם. נגניה יכולים להביט לרגע בחלונות הוויטראז' של הכנסייה, המנציחים כמה מבניה החשובים של העיר. לותר כאן, וגם באך כמובן, אבל גם אחד משלנו. כלומר, לא בדיוק: האיש שגילה מחדש את גדולתו של באך אחרי שאירופה, בגחמנותה, כמעט שכחה אותו, ועשה יותר מכל אחד אחר להפצת מורשתו המוזיקלית, המלחין שאביו היהודי נאלץ להטביל את משפחתו לנצרות כדי להתקבל בחברה – הוא פליקס מנדלסון. הגרמנים היו מוכנים לקבל אותו כמוזיקאי מחונן, אבל גם רצו לשכוח אותו אחרי שמת. ההתנגדות להנצחת דמות של יהודי בוויטראז' של הכנסייה היתה כה עקבית, שרק לפני שנתיים זכה מנדלסון לחלון מצויר משלו.

לא היו מחיאות כפיים בתום ביצוע היצירה. אחרי הכל, זו כנסייה, לא אולם קונצרטים. יושבים עם הגב לעוגב הענק ולמקהלה ולתזמורת, העיניים נשואות אל ישו ואל המזבח, כי "יוהאנס פאסיון", כמו רוב המוזיקה הדתית של באך, נתפס בעיני באי הכנסייה לאו דווקא כאמנות, אלא כעוד דרך לעבוד את האל. בדיוק כמו שבאך אהב לעשות, מעת זריחה ועד לעת ליל.

מרוגש, כמעט חסר נשימה, אני יוצא והולך בעקבות גרהארד למסע הזוי בעיר אחרת, גם היא לייפציג, אבל זו שצריכה אדרנלין עכשיו, ומהר, זו שתוססת בכל לילה סביב ברים הומים, בתי קפה מלאי סטודנטים, מועדונים מחושמלים. עיר שהכל קורה בה, ומהר מאוד, בין גורדי שחקים מתכתיים, ירידי ענק וקניונים עתירי זכוכית מבהיקה, שהמובטלים של העיר, מנוחמים בקצבאות המדינה, יכולים רק להביט בהם ולחלום שאמריקה זה כאן, שהמערב באמת הגיע, שהאיחוד באמת הצליח להם.

פסלו של המלחין בבית באך באייזנאך. בימי חייו הוערך יותר כנגן מאשר כמלחין

אני מספר לגרהארד על תמונה שנחקקה בזכרוני משידורי ה־CNN בינואר 1990, תשעה חודשים לפני שגרמניה היתה לאחת, בעת ביקורו בלייפציג של אדריכל האיחוד, הקנצלר הלמוט קוהל. אחד מהמוני אזרחי העיר הנלהבים שהמתינו לו החזיק בידו שלט ובו הכתובת: "קנצלר קוהל, קח אותנו ביד והבא אותנו לגן העדן של המארק הגרמני".

גרהארד שותק לרגע, מביט לשמים, ואז אומר: "גן עדן? איחוד? בעצם היה כאן משהו שונה לגמרי. לכם, במערב, נדמה שישבו בירוקרטים טובי לב וחיברו את כל המערכות של שתי המדינות זו לזו בתפירה אמנותית. בפועל, מה שקרה הוא סיפוח. ממש כך. בוקר אחד התעוררנו ומצאנו את עצמנו נתונים לשלטון חדש, עם חוקים חדשים, עם אתוס קפיטליסטי שכלל לא היה מוכר לנו מחוץ לטלוויזיה, בלי עבודה ובלי יותר מדי תקוות. חירות אמנם קיבלנו, אבל עם חופש ביטוי קשה לקנות אפילו בירה".

ומבעד לעטיפות הנימוס, ההתלהבות והאינטלקט השופע, אני מצליח לפענח סוף סוף את חיוכו האירוני של גרהארד כשהוא מדבר על ההווה. גם עם העבר עדיין לא קל לו, בארץ שמשכתבת את תולדותיה בקצב מסחרר, עד כי אפילו למקומיים קשה לפעמים לדעת מה היה באמת, מה היה רק סכסוך של היסטוריונים ומה נשאר אחרי שמנגנון השיפוצים המשוכלל והעשיר של המערב כיסה, טייח, ניקה והבריק. גרהארד חוזר על המשפט שהוא כל כך אוהב, ואומר לי שוב שחומת ברלין היתה כמו קונדום, לא רק סביב ברלין אלא סביב גרמניה המזרחית כולה, ושד קטן מרצד בעיניו. "קונדום ממש", הוא מגחך ומספר לי שלפני האיחוד, בכל גרמניה המזרחית היה ידוע רק על 20 מקרים של איידס. היום מטפלים, בלייפציג לבדה, ביותר מאלף. "ואם אתה רוצה", אומר גרהארד, "המחלה היא בעצם רק מטאפורה".

לקריאה נוספת:

		בוואריה – טיול בעקבות מוצרט טיול בעקבות מוצרט עובר בין מינכן לזלצבורג, דרך אגמים צלולים ויערות עבותים, הרים נישאים ועיירות עתיקות. יש פה הכל מכל – טבע ותרבות, מסלולי הליכה ושבילי אופניים, שוקולד ובירה והרבה מוזיקה לכתבה המלאה >>

הפוסט מסע בעקבות באך: ספר התווים של גרמניה הופיע ראשון במסע אחר

ניו אורלינס – בירת הג'אז
ניו אורלינס היא ללא ספק, העיר הכי מוזיקלית בארצות הברית. כאן נולד הג'אז, האהוב כל כך על האמריקאים (ולא רק עליהם), וכאן יש גם סצנה שוקקת של בלוז, רגאיי, היפ הופ ואפילו הבי מטאל. ההיסטוריונים של המוזיקה טוענים שהג'אז בניו אורלינס נוצר כתוצאה מכור ההיתוך של התרבויות שהיה בעיר בתחילת המאה העשרים – השחורה, הספרדית והצרפתית. יוצרים כלואי ארמסטרונג וקינג אוליבר הובילו את סצנת הג'אז בעיר, והמוזיקה הפכה להיות חלק מחיי היום יום בעיר.

רחוב בורבון בניו אורלינס. מרכז הסצינה | צילום: אייסטוק

מוזיקת הג'אז התנגנה בכל זמן ובכל מקום, אפילו בלוויות. גם היום רחובות העיר מלאים בנגני ג'אז והמוזיקה נשמעת גם משפע הברים והמועדונים, במה שעשוי להיראות למבקרים כמסיבה בלתי פוסקת. רחוב בורבון שברובע הצרפתי הוא הרחוב התוסס ביותר, אבל גם באזורים הפחות מתויירים של העיר אפשר ליהנות ממוזיקה טובה. מדי שנה מתקיים בעיר פסטיבל הג'אז והמורשת, שנחשב לאחד מהחשובים בעולם. הפסטיבל מארח בשנים האחרונות, לצד גדולי הג'אזיסטים, גם הרבה אמני רוק ופופ שמשתייכים לזרם המרכזי.

נגני רחוב בניו אורלינס. מוזיקת הג'אז מתנגנת בכל מקום ובכל זמן

ניו יורק – מוזיקה ללא הפסקה
קשה להתחרות בהיצע התרבותי הרחב של ניו יורק. ניו יורק היא העיר הנכונה להיות בה בכל הנוגע לתרבות ולאמנות (ולא רק להם), בין אם מדובר באמנות פלסטית, מחול או מוזיקה. המגוון המוזיקלי שהעיר מציעה הוא עצום. אפשר ללכת בכל ערב לבילוי מוזיקלי אחר, מקונצרט משובח של מוזיקה קלאסית במרכז לינקולן, דרך מועדון של מוזיקה לטינית או מופע ג'אז בבר אפלולי ועד למועדונים שמציעים הופעות של רוק אלטרנטיבי. ולא שכחנו גם את מוזיקת העולם, שזוכה להצלחה רבה בעיר קוסמופוליטית ורבת מהגרים כניו יורק. ניו יורק מושכת את השמות הגדולים של עולם המוזיקה, שחיים ויוצרים בה או מגיעים להופיע בה, ובמקביל יש בה המון פעילות מוזיקלית של יוצרים חדשניים שלא מוכרים מעבר לגבולות העיר.

קרנגי הול במנהטן. אחד מאולמות הקונצרטים הגדולים והטובים בעולם

חובבי המוזיקה הקלאסית ייהנו מקונצרטים בקרנגי הול, אחד מאולמות הקונצרטים הגדולים והטובים בעולם; במרכז לינקולן, שבאולמותיו המרשימים מתקיימים קונצרטים לצד מופעי אופרה, בלט וג'אז; ובבית האופרה מטרופולין, שנחשב לאחד מהמובילים בעולם. לחובבי הג'אז אסור להחמיץ הופעה במועדון ה-Blue Note האגדי שבגריניץ' ווילאג', שמאז פתיחתו ב-1981 אירח את גדולי הג'אזיסטים בעולם, בהם צ'יק קוריאה, דיזי גילספי, אוסקר פיטרסון, פט מת'יני ועוד. לצד הופעות של השמות הגדולים מתקיימות במקום גם הופעות של אמני ג'אז צעירים ומבטיחים. באזור הווסט ווילאג' ובניו יורק בכלל יש עוד מועדוני ג'אז רבים, חלקם אינטימיים יותר, כמו small’s, ו-village vanguard. רוק אלטרנטיבי הוא מומחיות נוספת של העיר. Arlene's Grocery הוא בר-מועדון שנחשב לאחד המובילים בתחום, עם הופעות של להקות אנונימיות ואווירה פרועה. ה-Knitting Factory בברוקלין הוא קומפלקס גדול שמארח מופעים ניסיוניים לצד סיבובי הופעות גדולים ואמנים שנחשבים למיין סטרים. לצד הופעות באולמות ובמועדונים, יש בעיר היצע מרשים של פסטיבלי מוזיקה לאורך כל השנה, מפסטיבלי ג'אז, דרך פסטיבלי רוק ופסטיבלים של מוזיקה אירית ועד לקונצרטים הפתוחים שמתקיימים בקיץ בסנטרל פארק.

נאשוויל – הבית של הקאנטרי
אם ניו אורלינס היא בירת הג'אז, נאשוויל היא בירת הקאנטרי, המוזיקה הכי הכי אמריקאית שיש. בעוד שבערים אחרות יש סצנה שוקקת של מועדוני אינדי רוק וברים אפלוליים שמנגנים בהם ג'אז, בנאשוויל עושים ושומעים קאנטרי בכל מקום. לכאן מגיעים זמרי הקאנטרי שרוצים לפרוץ, ואפשר לשמוע אותם מנגנים בכל מקום – במועדונים, בברים, ואפילו בפיצרייה עלומת שם או בפינת הרחוב. המקום החם ביותר להופעות הוא Bluebird Café, שמארח הופעות אקוסטיות של אמנים יוצרים, מה שמכונה סינגר סונגרייטרס. המקום, שיש בו רק 100 מקומות ישיבה, מאפשר הופעות אינטימיות של זמרים וזמרות, מוכרים יותר ופחות, שמלווים את עצמם בגיטרה, ומנגנים קאנטרי, רוק, פופ או להיטים של מוזיקת גוספל.

להקת פולק במועדון לילה בנשוויל | צילום: מייקל ווסטהוף

שיקגו – לולפאלוזה וחברים
שיקגו עוברת בשנים האחרונות פריחה תרבותית ואמנותית, והדבר ניכר גם בסצנת המוזיקה התוססת שבה. אבל הסצנה המוזיקלית חיה וקיימת בשיקגו מאז שנות העשרים של המאה הקודמת, אז עובדים שחורים ממדינות הדרום היגרו למדינות התעשייתיות שבצפון, ובהן אילינוי, הביאו איתם את הג'אז והבלוז, ויצרו סגנון מקומי חדש. עם השנים העיר הפכה לביתם של מוזיקאים רבים, ממוזיקאי ג'אז ובלוז כמו מאדי ווטרס ונט קינג קול, דרך אמני היפ הופ כמו קניה ווסט ועד לאמני אינדי רוק ופולק רוק עכשוויים כמו וילקו, פרנק בלק והפליימינג ליפס. שיקגו היא גם המולדת של מוזיקת ההאוס. הפריחה המוזיקלית הזו באה לידי ביטוי גם בשובו של פסטיבל הרוק המצליח לולפאלוזה שמתקיים בפארק גרנט בעיר. הפסטיבל המצליח החל את דרכו ב-1991, נעלם עם המילניום החדש וחזר בגדול ב-2005. הפסטיבל מושך מדי קיץ כ-200,000 איש שמגיעים לצפות בהופעות של אמני הרוק-פופ המצליחים בעולם לצד הופעות של מוזיקת אינדי איכותית. בנוסף ללולה פאלוזה מארחת העיר פסטיבלים נוספים כמו פסטיבל הבלוז של שיקגו שמתקיים מדי יוני ופסטיבל פיטצ'פורק שמתקיים בכל קיץ בפארק יוניון וכולל הופעות של הרכבי רוק אלטרנטיבי, היפ הופ ואלקטרוני.

הופעה בפסטיבל לולפאלוזה בשיקגו | צילום: Jack Edinger

לוס אנג'לס – עיר המועדונים
לצד היותה בירת תעשיית הקולנוע, לוס אנג'לס הולכת ותופסת מקום של כבוד גם בתעשיית המוזיקה. מכיוון שמדובר בלוס אנג'לס, אי אפשר ליהנות ממוזיקה ברחובות כמו בניו אורלינס, למשל, ועיקר ההתרחשות היא במועדונים, בין אם מדובר במועדוני ענק או במועדונים קטנים ואינטימיים בהוליווד. מועדון ה-Troubadour האגדי שבווסט הוליווד נפתח ב-1957 ואירח את בוב דילן, ג'וני מיטשל, ניל יאנג וטום וייטס בראשית הקריירה שלהם. המועדון אירח עוד שמות ענקיים במהלך השנים, וממשיך לעשות כך גם היום. שדרות סנסט שבהוליווד שופעות גם הם מועדוני הופעות, כמו The Roxy Theatre הוותיק שמציע מופעים אינטימיים של השמות הגדולים של עולם הרוק לצד הרכבים מקומיים אלטרנטיביים; Whisky A Go-Go שנפתח ב-1964 והשיק את הקריירה של הדלתות, וכיום מארח בעיקר הופעות מטאל ואינדי, ו-The Viper Room שהיה בבעלותו של ג'וני דפ והתפרסם בנסיבות לא רצויות, לאחר שב-1993 השחקן ריבר פניקס מצא את מותו ביציאה מהמועדון לאחר מנת יתר. המועדון מארח הופעות של מוזיקה אלטרנטיבית לצד הופעות של אמנים גדולים. הופעות גדולות באמת אפשר לראות ב-Hollywood Bowl אמפיתיאטרון שאירח אפילו את הביטלס, ב-1964. היום מתקיימות במקום הופעות רוק לצד קונצרטים של מוזיקה קלאסית ואופרה.

מועדון הופעות בשדרות סאנסט בלוס אנג'לס | צילום: אייסטוק

בוסטון – סצנה שוקקת
כיאה לעיר סטודנטיאלית, יש בבוסטון שפע של מועדונים וברים שמציעים הופעות חיות. כמו הכל בחיים, גם כאן צריך בעיקר מזל. אפשר ליפול על להקת סטודנטים משעממת שעושה קאוורים, ואפשר גם לשמוע כישרונות אמיתיים שעדיין לא התגלו. אזורי הבילוי שבהם יש סצנה מוזיקלית שוקקת במיוחד הם רחוב לאנסדאון (Lansdowne) הצמוד לפארק פנוויי, כיכר הרווארד (Harvard Square) ואזור קיימברידג', ואזור אלסטון (Allston) שבברים שלו מופיעות המון להקות אנונימיות בראשית דרכן. אחד ממועדוני המוזיקה הפופולאריים בעיר הוא ה-House Of Blues הוותיק שברחוב לאנסדאון, שכמעט בכל ערב מתקיימות בו הופעות. בתחילה היו במקום בעיקר הופעות של מוזיקה שחורה ומוזיקת בלוז, אבל היום מנגנות במקום להקות במגוון ז'אנרים, מפולק רוק ועד למטאל. מועדונים פופולאריים נוספים הם ה-Middle East שבקיימברידג', שבנוסף להופעות מציע גם מסעדה ובר, Paradise Rock Club שמציע רשימה מכובדת של הופעות רוק ואלטרנטיבי של אמנים בעלי שם עולמי, ומועדון הג'אז הוותיק Wally's Cafe.

אוסף מרשים של גיטרות בתצוגה בסיאטל. לא שוכחים את נירוונה

סיאטל – כבוד לגראנג'
חלפו הרבה שנים מאז שסיאטל היתה הדבר הכי חם בעולם המוזיקה. בתחילת שנות התשעים היו רחובות סיאטל מלאים בנערים עם חולצות פלנל משובצות וגיטרות, ולהקות גראנג' צצו כפטריות אחרי הגשם. הלהקה הכי מפורסמת שיצאה מהעיר היא נירוונה, אבל גם פרל ג'אם, אליס אין צ'יינס וסאונד גארדן הגיעו מכאן. היום אפשר בעיקר להיזכר בנוסטלגיה בעבר הסוער של העיר, אבל אי אפשר שלא להכניס אותה לרשימה כזו בשל תרומתה האדירה למוזיקה העולמית. תיירי המוזיקה שמבקרים בעיר נאלצים להסתפק בהצצה מבחוץ על ביתו האחרון של קורט קוביין או לבקר בקברו של ג'ימי הנדריקס שנמצא ממש מחוץ לעיר. ובכל זאת, אפשר עדיין ליהנות מהופעות חיות בסיאטל. הפאב High Dive מארח הופעות רוק, ויש גם לא מעט מועדוני הופעות, כמו The Crocodile בו מנגנות בעיקר להקות צעירות ואנונימיות, ו-Tractor Tavern שמתקיימות בו הופעות של להקות מקומיות מכל הז'אנרים.

מוקד משיכה נוסף עבור חובבי המוזיקה הוא ה- Experience Music Project, תצוגה ענקית בנושאי מוזיקה פופולרית אמריקאית, מרוק ועד היפ הופ. בבניין שתוכנן על ידי הארכיטקט הנודע פרנק גרי, מוצגות תערוכות אינטראקטיביות מרתקות, אחת מהן מוקדשת לנירוונה ואחרת לג'ימי הנדריקס, גם הוא בן העיר. יש גם אוסף מרשים של גיטרות.

לקריאה נוספת:

פסטיבלי הרוק והג'אז הטובים בעולם לאורך כל השנה מתקיימים ברחבי העולם פסטיבלי רוק וג'אז חשובים, וחובבי מוזיקה רבים בוחרים את יעד החופשה שלהם בהתאם. הנה כמה מהפסטיבלים החשובים בעולם לכתבה המלאה >>

הפוסט הערים הכי מוזיקליות בארצות הברית הופיע ראשון במסע אחר

אחד מסמלי הראסטות, גור אריה יהודה, מתייחס למוצאו המלכותי של היילה סלאסי, נצר לבית דוד לפני האמונה הראסטפאריאנית

 

טרנץ' טאון, אחת משכונות העוני הגרועות בקינגסטון. כאן מארלי גדל כנער

 

רסטה-מן מקהילה כפרית. אלה נחשבים אמיתיים יותר מהרסטות העירוניים. לטענתם, בשיער הארוך טמון כוח מיסטי

הזמרת סיסטר קרול בקונצרט יום הולדת למארלי. על דש חולצתה תמונתו של היילה סלאסי, קיסר אתיופיה המודח

 

הכניסה לאחוזת מארלי בניין מיילז. כאן נקבר, כשגופתו החנוטה מונחת מתחת למצבת שיש שחור, במעין שילוב בלתי אפשר בין לנין לרעמסס

 

 

זיגי מארלי  – המהפכה האישית שלי המוזיקה של זיגי מארלי מקפיצה וסוחפת, ודווקא בגלל שהוא עומד בזכות עצמו בכבוד, דומה שרוחו של אביו, ענק הרגאיי בוב מארלי, רחפה בחלל הדחוס מעשן לכתבה המלאה >

 

הפוסט ג'מייקה: יום הולדת שמח, בוב מארלי הופיע ראשון במסע אחר

בסמטה צרה לא הרחק משערי אוניברסיטת הרווארד שבקיימברידג', מסצ'וסטס, יושב בחור צעיר בכובע מצחייה מיושן ומכוון את כינורו לקראת ערב "מיקרופון פתוח". מאחורי גבו של הבחור פתוחים שעריו של מועדון ששמו Passim. אין מדובר בסתם חדר עם במה קטנה. בשנות החמישים ובראשית שנות השישים של המאה הקודמת נקרא המקום "מועדון 47", ובו התחילו את הקריירות שלהם אגדות מוזיקליות כג'ון באאז ופיט סיגר. מפות ומדריכים מודפסים ליעד ארצות הברית, בהנחה לגולשי מסע אחר! ממש כאן, בסמטה הזאת, החלה תחיית מוזיקת הפולק. כעבור פחות מעשור, בשנת 1965, החל אותו הגל לדעוך. בוב דילן, בכיר אמני הפולק של זמנו, שאף הוא פקד את מועדון 47 בגדולתו, שלף גיטרה חשמלית על בימת פסטיבל הפולק של ניופורט, לא הרחק מבוסטון, הצדיע לרוקנ'רול וסתם את הגולל על הצליל האקוסטי של הימים ההם. בינתיים חלפו כארבעים שנה, ושוב הגיע הזמן לתחיית הסגנון. לבחור עם הכינור יש הזדמנות להשתתף בגל הבא. כל שעליו לעשות הוא להניח פתק עם שמו בתוך כובע ולהמתין עד שישלוף אותו המנחה. הערב נפתח בבלדות שמנגנים נגנים איומים ונוראים. כל אחד מהם מקפיד להעיר לפני שהוא מתחיל לפרוט על הגיטרה ש"זאת הפעם הראשונה שאני עושה את זה". ככה זה באמת נשמע. קצת אחרי חצות עולה לבמה הכנר, "זאת הפעם הראשונה שאני עושה את זה", הוא אומר ומצמיד את קשתו למיתרים. מתברר שכשישב בכניסה למועדון לא כיוון את כינורו. צלילי החריקה הדיסוננטיים שהפיק היו פשוט המוזיקה שלו. הארדין דיוויס מסולט לייק סיטי, יוטה, מבעלי חנות כלי הנגינה "מוזיקה אקוסטית" ואמן פולק בפני עצמו, מנגלן בדולסימר הרים – כלים נגינה מסורתי של הרי הרוקי לפתע הוא חדל מלנגן ותולה את עיניו בתקרה. "אני מצטער", הוא אומר ליושבים בקהל, רובם ככולם הנגנים המתחילים שהופיעו לפניו, "יורד לי דם מהאף". כך, כשהכינור אחוז בידו וראשו מוטה לאחור הוא חוצה את החדר ונעלם בשירותים. המנחה ההמום מדווח לכולם שזה היה הקטע, ולמרות מה שאפשר להסיק מן הסיטואציה העגומה, הפולק לא מת, לא מת בכלל. מי שמרחיק ממלכודת התיירים של מועדון Passim במורד שדרות מסצ'וסטס עלול להילכד באורותיו של מועדון קטן ובלתי מטופח, Cantab Lounge. כאן מתכנסים בימי שני אוהבי סגנון הבלוגראס של העיר, בימי שישי אוהבי הג'אז, ובימי חמישי נגני הבלוז. בכל לילה מתרחש כאן ג'אם מסוג אחר, אך על כל הלילות עולים לילות שלישי, לילות הפולק. מי שעמד ליד הבר ב־Cantab Lounge, מתחת לאהילי הפח הירוק של המנורות, והאזין לצעירים ולמבוגרים שהפיקו דברי שירה ונגינות מלאכיות מתחת למנורות הפלואורוסנט, מי שמחה מהר דמעה לפני שתבחין בה המלצרית הישישה של המקום – יודע שמשתלם לנדוד בעקבות הפולק. אם הקילומטר שבין Passim ל־Cantab Lounge מפיק אוצרות שכאלה, מה אפשר למצוא במסע על פני האומה כולה? הגיע הזמן לארוז את הגיטרה בתרמיל ולצאת לדרכים. מוזיקה שמאלנית להשלמת המסע, כפי שיתואר כאן, נדרש יותר מביקור אחד בארצות הברית, אבל זה כאין וכאפס לעומת הזמן שנדרש לי להבין בכלל מהו פולק. משמעות המילה באנגלית היא "אנשים" או "עם", ובאמת, במובנה הרחב של המילה, מוזיקת פולק היא פשוט מוזיקת עם מכל סוג שהוא. בהגדרתו הצרה הפולק הוא סגנון אמריקאי המנוגן לרוב בכלים אקוסטיים ומביע קשר לשורשים ישנים. כמה מאמני הפולק מנגנים נגינות עממיות של ממש, והם מכונים "מסורתיים". ג'ון באאז היתה בצעירותה אמנית מסורתית מובהקת. אחרים מנגנים יצירות משלהם, המושפעות מן הצלילים הנושנים. הם ידועים בתור "הזמרים הכותבים". ג'וני מיטשל היא דוגמה טובה לזמרת כותבת, ויש רבים המשלבים מזה ומזה, והמובהק שבהם הוא דילן עצמו. שורשיה של מוזיקת הפולק האמריקאית מגוונים. היא מושפעת מבלדות עממיות אירופיות שהובאו מאירופה על ידי מהגרים ומצלילי המוזיקה השחורה הישנה של הדרום. הפולק נבדל מהקאנטרי במרכיבים האינסטרומנטליים שלו, בפשטותו ובתכנים הפוליטיים המובעים באמצעותו: הקאנטרי מזוהה עם הימין, והפולק עם השמאל. אמני פולק אגדיים כמו ג'ו היל, שהיו גם פעילים למען זכויות אדם וזכויות פועלים, תרמו לדימוי השמאלני של הסגנון. היל הורשע ברצח והוצא להורג ב־1915. כיום מקובל להאמין שלאמיתו של דבר נרדף על ידי השלטונות בשל היותו קומוניסט. בשנות הארבעים והחמישים שוטטו ברחבי האומה פולקלוריסטים, בהם אלן לומקס הידוע, ואספו יצירות של אמנים עלומי שם. הוצאתן לאור של ההקלטות ההן על גבי אלבומים, בין היתר על ידי ארגון סמית'סוניאן, אִפשרה לצעירי התקופה העירוניים להיחשף להשפעת צליליהם של מקומות נידחים ולעצב את הפולק העדכני. אמנים ותיקים כמו וודי גאת'רי מאוקלהומה ולדבֶּלי מלואיזיאנה שעסקו באיסוף, בכתיבה ובהפצה של בלדות, היו לאגדות. אמריקה כולה המתה צלילי כוונון כינורות וגיטרות. המוזיקאי גרין בנפילד מחוץ לביתו בסן פרנסיסקו. שיריו נשמעים לעתים כמו הביטלס, לעתים הם בלוז לשמו, ולעתים משהו חדש לגמרי מובן שדילן לא הרג את הפולק לגמרי, ובוודאי לא ברמה הבינלאומית. בשנות השבעים זכתה הבלדה העממית האירית לתחייה, ואמנים כישרוניים כמו ג'וני מיטשל הקנדית היו לכוכבים בינלאומיים. בשנות השמונים והתשעים נעשו ניסויים רבים בעירוב פולק ורוק, פולק ומוזיקה קלאסית, פולק וכליזמר. בראשית שנות האלפיים הפך פסקול הסרט "אחי איפה אתה", שכולו פולק עתיק, ללהיט. בו בזמן היה אפשר לשמוע גיטרה אקוסטית בגב שירים של להקת ההיפ הופ TLC. מי יהיה דילן החדש? אבל גיבור פולק אמיתי, מישהו שיזכה להיקרא "דילן החדש", לא צץ מאז שנות השישים ועד היום. שמועות על כך שבחור כזה צץ לאחרונה באומהה (Omaha), נברסקה, מחייבות אותי לבחור במישורים הגדולים כתחנה הבאה במסעי. קונר אוברסט, סולן הלהקה המקומית Bright Eyes, מכונה "עיניים בוהקות" בעצמו. הוא הפיק את תקליטיה של הלהקה במרתף ביתו שבאומהה עד שכתבה נלהבת במגזין "ניו יורקר" הפכה אותו לכוכב. עיניים בוהקות אמנם לא נמצא בעירו לרגל הופעות, אבל אפשר להאזין לו גם ממרחק בחברת סטיב, אספן של תקליטי פולק־רוק ומעריץ אמיתי של הקול החדש. "עיניים בוהקות הוא דילן החדש", קובע סטיב ומוזג לי כוס וויסקי. אני ממליץ לו שלא להיתפס להצהרות לא זהירות, אבל עם הייחוד שבקולו הרועד והרגיש של עיניים בוהקות קשה להתווכח. בין צמרות העצים שבחוץ משתולל חורף מטורף. בפנים שר הסטריאו שיר פוליטי עם דורבנות: "כשהנשיא מדבר עם אלוהים, האם הוא מבין שאולי הוא לא? האם הוא מבין שהכל בראשו בעוד הוא כורע לצד מיטתו, האם הוא מאמין לבולשיט של עצמו?" בהמשך הלילה, אחרי עוד כמה כוסות של וויסקי מקנטאקי, סטיב שוכח את אזהרותי ונסחף עוד יותר. "אני חושב שאולי הוא יציל את המוזיקה", הוא לוחש לי בעיניים שכולן רצינות תהומית ומבושמת. אולי הגיע הזמן להמשיך אל תחנת פולק אחרת. לאן? לכל מקום. אמריקה הומה פולק. בְּאשוויל (Asheville), קרוליינה הצפונית, מחליפים אנשים צלילים ברחובות, בין המוני מועדונים שבזכותם נודעת העיר כבירת המוזיקה האקוסטית של הרי האפלצ'ים. בטלירייד (Telluride), קולורדו, בלב הרי הרוקי האדירים, נערך מדי קיץ פסטיבל פולק שמתחרה בהצלחה בזה של ניופורט. בבית ברובע פרימונט בסיאטל מתכנסים לילה לילה מוזיקאים מקומיים. הם פורטים, שרים, מעשנים גראס ומחליפים סיפורים עד השעות הקטנות. בפני תיאטראות קטנים בלב הערים משתרכים תורים ארוכים: רק הערב, פאטי גריפין! רק הערב, ג'ק ג'ונסון! אמנם ברחוב מקדוגל (McDougle) בניו יורק, שהיה מוקדה של תחיית הפולק הקודמת, אין למצוא עוד מועדונים מהסוג הנושן. אבל בשכונת מורניניגסייד הייטס (Morningside Heights) שבצפון העיר מציג בית הקפה Postcrypt הופעות פולק כמעט מדי לילה ולילה, וקהל של סטודנטים ומרצים מאוניברסיטת קולומביה הסמוכה צובא על שולחנותיו הישנים. זהו אחד מעשרות המועדונים הניו יורקיים שמעניקים במה לסגנון, ואמנים מרחבי החוף המזרחי מתיישבים בעיר כדי להתחיל קריירות על בימותיהם הקטנות. מוזיקאים צעירים בוחנים כלים ומתרגלים סולמות בחנות "מוזיקה אקוסטית" את פריחת הפולק המחודשת אי אפשר להכחיש. עכשיו הגיע הזמן לצאת אל המסע האמיתי, זה המוביל אל שורשיהם של השירים. בסולט לייק סיטי (Salt Lake City) שביוטה שוכנת חנות קטנה לכלי נגינה ששמה מוזיקה אקוסטית. נלחש לי פעם שבעליה אחראי לשיר הפולק המבודח והנודע "אני סבא של עצמי", שזכה לכמה ביצועים. הגיע הזמן לבדוק אם זה נכון. ההליכה בעקבות מקורותיו של שיר דומה להליכה בעקבות מקורותיו של נהר: לעתים מוצאים את המעיין, לעתים הזרם אובד בסבך לא עביר ואין בררה אלא לוותר. בכל מקרה, המחקר מענג ומותח. הארדין דיוויס מקבל את פני בחיוך חם בין מגדלים של כלי מיתר משונים: יוקאלילים כחולים וירוקים, בנג'ואים בעלי גב פתוח וגיטרות־בס אקוסטיות יפהפיות. הוא מתנצל: "זה מיתוס מקובל, אבל לא אני כתבתי את 'אני סבא של עצמי'. למדתי את זה מחבר לפני שלושים שנה. ואני מאמין שהוא שמע את זה בתוכנית רדיו שנקראה "Grand Old Opry", שהיו באים אליה כל מיני מוזיקאים ומראים מה הם יודעים. אני מבקש ממך לעשות כל שביכולתך כדי להפריך את השמועה הזאת". נתקלנו בסבך, לעזאזל. הבלוף של ג'ולי הולנד אבל דיוויס אינו מאכזב. הוא מאושר לדבר על הפולק היום, אתמול ובכלל. הוא מספר על ההתנתקות שחלה בשנות השישים בין "המסורתיים" ובין "הזמרים הכותבים". כיום הוא רואה את השבר הזה מתאחה. לדבריו, המשתתפים בסצנה המקומית יודעים לשלב את הזרמים, והם הולכים ונעשים צעירים מיום ליום. "באים לכאן תלמידי תיכון, מעולם לא התעסקנו עם תלמידי תיכון!" לשיר את "אני סבא של עצמי" הוא מעדיף שלא, אבל לא אכפת לו להסיר מן הקיר כלי נגינה מקומי: את דולסימר ההרים, הדומה לכינור מאורך, ולהפיק מנגינה קלילה שצלילה מעט מתכתי. אני נזכר בשיר שנדמה לי שנבע, כמו הכלי, מהאזור הזה ממש: "כל כך הרבה זמן התמהמהת במפתן, זמנים קשים, אל תחזרו לכאן". "זה בכלל לא מפה", אומר דיוויס. "זה של סטיבן פוסטר". אזכור שמו של הזמר־הכותב הראשון, איש המאה ה־19, גורם לשנינו לקטוע את השיחה בדקת דומייה של הדרת כבוד. פוסטר חיבר גם את "הו, סוזנה", אולי השיר המזוהה ביותר עם דרום ארצות הברית, זאת אף שמעולם לא ביקר בדרום – הוא כמעט שלא עזב את פנסילבניה, מדינת הולדתו. הדרום, מקורו של חלק כה גדול של ההשראה המוזיקלית בארצות הברית, בא בעצמו אל חלקיה האחרים ומפיץ בהם את רוחו. בסן פרנסיסקו מובטחת לי פגישה עם ג'ולי הולנד, צעירה טקסנית שדם קריאולי זורם בעורקיה. הולנד נדדה אל המערב והקליטה במרתף של בית קליפורני רצף של שירים אקוסטיים אפלים. כל סגנון דרומי אפשרי מבצבץ מהם ברכות קודרת לא רגילה: הבלוגראס, הקאנטרי, הבלוז, הג'אז והבלדות השורשיות של השחורים והלבנים. מו"ל מקומי הוציא את החומר לאור והעניק לגל החדש של הפולק כוכבת נמוכת קומה וממושקפת (ראו בסרטון הווידאו): ג'ולי הולנד, נציגת הגל החדש של הפולק אני מגיע אל העיר חמוש בגיטרה ובמצלמה, אבל הולנד מבריזה. היא נסעה להופעה בניו יורק, נלכדה שם בסופת שלגים והחליטה לזרום עם זה ולהישאר בעיר עוד ימים מספר. אחרי הכל, חג האהבה חל השבוע, ואולי יש לה שם איזה סיפור קטן. "עדיין יורד שלג זלעפות!" היא מספרת לי בטלפון במבטאה הטקסני ובקולה החלק והמיוחד. אי אפשר להתחמק מהפולקיות של הסיטואציה: הזמרת־נודדת היא טרובדורית שקשה לעגון אותה אל תוכניותיהם של אחרים. החיים משחקים בה, והיא משחקת בהם. מלבד זה, היא חיה בעבר וכלל אינה חושבת על כך שדי בהצצה באינטרנט – והבלוף שלה מתגלה: בניו יורק חמים ומעונן חלקית. איך שר בוב דילן: "אני לא אומר שנהגת בי רע, היית יכולה אחרת, אבל אין בררה, בסך הכל בזבזתי עליך שעה יקרה, אל תחשבי פעמיים, זה בסדר". הפולק יוצא מהארון בקיצור, אני משתגע. חיי היו לשיר פולק, והם מנוקדים בשורות ששאולות ממקומות אחרים. אפילו בסן פרנסיסקו, העיר שבה חשמלו חברי להקת גרייטפול דד יותר משיר פולק אחד, איני מצליח להשתחרר מצלילי הגיטרה העדינה המתנגנת בראשי. הם מלווים חותמת כניסה למועדון בצורת סמל השלום על דב ידו של אחד מהנוכחים. הפולק הוא בעיקר מוזיקה של לבנים אותי אל כיכר ג'ירָרדלי (Ghirardelli), מפרצון עטור טיילת שאין ספק שלידו נכתב השיר "סן פרנסיסקו על המים." שיר ישראלי כזה לא היה מתאפשר בלי השפעתם של אמני פולק כג'יימס טיילור. אני חושב על אמנים ישראלים אחרים שהושפעו מן הסגנון: אהוד בנאי, מאיר אריאל, חווה אלברשטיין, דיוויד ברוזה והדודאים, ונפעם. מעבר למפרץ שוכן The Freight and Salvage. זהו מועדון הפולק האגדי ביותר בחוף המערבי. הוא נוסד בשנת 1968 ומתכונן בימים אלה להתרחב לכדי תיאטרון של 500 מושבים. כאן מנגנת טרייסי גראמר משירי אהובה דייב קרטר שמת בדמי ימיו ממחלה. היא והמלווה ג'ים הנרי לבושים בבגדים מרושלים שאפשר להשתמש בהם גם כפיג'מות, הם האמנים הנינוחים ביותר שאי פעם ראיתי על במה, צוחקים ומדברים כמעט יותר משהם שרים. הקהל לבן לגמרי ונוטה לגיל העמידה. השירים מלודיים ועדינים, גם כשהם שירי מחאה. אבל סן פרנסיסקו יודעת להגיש גם חומר מורכב יותר. גרין בנפילד, אמן מקומי שבאמתחתו ארבעה אלבומים ומסעות הופעות לרוב, מתנדב לייצג בפני את הפולק המתקדם של החוף המערבי. "הפולק מזוהה היום עם סוג של אסתטיקה אקוסטית", הוא אומר, "אבל בשבילי זה יותר עניין של תהליך". שיריו של בנפילד נשמעים לעתים כמו הביטלס, לעתים הם בלוז לשמו, לעתים הם פשוט משהו חדש לגמרי. אנחנו יושבים יחדיו בבר ברובע קסטרו של העיר, מלבדנו יושבים במקום רק גברים. בנפילד, כמו רוב תושבי השכונה, הוא הומוסקסואל. יש בתרבות הפולק כמה אגדות לסביות כמו ה־Indigo girls, יש אמנים שמתעסקים בשיריהם בפוליטיקה מגדרית, בהם אנני דיפרנקו, אבל זמר פולק גברי מחוץ לארון הוא תופעה נדירה. נראה שבאמת נושבות רוחות חדשות בתחום. ערב המיקרופון הפתוח של אכסניית Green Tortoise שבסן פרנסיסקו. עשרות מוזיקאים פורטים על הגיטרות, מדקלמים פרקי שירה מחורזת בלשון קלה בנפילד מסכים להצטרף אלי לתחנה האחרונה במסע: ערב המיקרופון הפתוח של אכסניית "Green Tortoise" שבשכונת נורת' ביץ'. שנינו נדהמים כבר בכניסה למקום – לארכיטקטורה כזאת לא פיללנו. בבניין שהאכסניה ממוקמת בו יש אולם נשפים שתקרתו מעוטרת בפיתוחי עץ מורכבים, וחלונות במסגרות אר־נובו פעורים בגבו. גם הנוכחות מפתיעה אותנו. הערב הוא ערב חג האהבה, כולם אמורים להיות עכשיו בפגישות רומנטיות, אבל הם כאן. עשרות מוזיקאים פורטים על הגיטרות, איש־איש בתורו, מדקלמים פרקי שירה מחורזת בלשון קלה והולמים בקלידי הפסנתר הישן שבפינה. בירה כהה מוענקת בחינם לכל. קשה להאמין שדברים כאלה באמת קורים. ההופעה של בנפילד היא אקורד סיום הרמוני למסע, היפוכה המוחלט של הופעת הכנר המדמם שפתחה אותו. הבעיה היחידה היא: איך אעלה לבמה ואשלוף את הגיטרה אחרי כישרון כזה? אין בררה, העיסוק בפולק גורר איתו אחריות. גם לי יש אוצר תרבותי שעלי לחלוק. אולי מישהו כאן הערב יתאהב במנגינה של "שיר אהובת הספן", ישחזר אותה על במה אחרת וכך נעשיר ביחד את תרבותה של אמריקה הגדולה. לקריאה נוספת: קולורדו – אנשים עם תקוות גדולות ההרים של קולורדו מגמדים את כל מה שנמצא למרגלותיהם. אבל אם במקום בפסגות מתמקדים באנשים, מתגלה פסיפס אנושי מרתק ומיוחד לכתבה המלאה >>

הפוסט מוזיקה עממית אמריקאית – לנדוד בעקבות הפולק הופיע ראשון במסע אחר