מקור השם "אתיופיה" הוא מהמילה היוונית "אתיופיוס", שפירושה "פנים שרופות". היוונים השתמשו במושג "אתיופיה" כמונח גאוגרפי שהתייחס לכל האזור שמדרום לסהרה. חבש, השם המזוהה עם אתיופיה המודרנית, נלקח משמם של העמים השמיים החיים בצפון הרמה האתיופית – החבשים. השם "אביסיניה" הוא גלגולו של השם "חבש" מערבית, שהתגלגל ללשונות אירופה. השם "אבשה" שבו משתמשים האתיופים ומכנים בו את עצמם מקורו במילה "חבש".

החיוך אומר הכל. ילד מקומי בהרי הסימיאן | צילום: גלעד רוזנברג

מפגש עם המורשת

צפון אתיופיה מפגיש אותנו עם ההיסטוריה והמורשת האתיופיות. מבט אל ההיסטוריה האתיופית מחזיר אותנו אחורה עד לתקופת מלכת שבא (המאה ה־10 לפנה"ס) וממלכת אקסום הקדומה. לאחר הקשיים שבממלכת אקסום, הועבר מרכז הכובד של הממלכה לאזור לליבלה, שם הוקמו הכנסיות המרהיבות שנחצבו באבן. לליבלה, כמו ממלכת אקסום, ידעה גם היא תקופות קשות, והממלכה האתיופית הועברה לאזור העיר גונדר, שהתהדרה בכנסיות וארמונות רבים בתקופה שהחייתה את הנצרות האתיופית לאחר תקופת משבר. מגונדר הועבר מרכז השלטון למקלה, כיום בירת מחוז תיגראי, ומשם במסע הרחבת גבולות נוסדה אדיס אבבה כבירת אתיופיה, ומאז ועד ימינו היא מתפקדת בתור עיר הבירה והמרכז המנהלי של המדינה.

ארמון פסילדס בעיר גונדר | צילום: ניר נוסבאום

צפון אתיופיה הוא חבל ארץ בעל עבר היסטורי מפואר, ובשל כך הוא עשיר באתרים החשובים להיסטוריה ולנצרות האתיופיות, בהם כנסיות העיר אקסום, הכנסיות של לליבלה, הארמון בגונדר, כנסיות תיגראי ועוד. הנוף של צפון אתיופיה הררי, ירוק ושופע, כאשר בשיאו ניצב בגאון רכס הרי הסימיאן, "לוח השחמט של אלוהים", שפסגתו, הראס דשן, נישאת לגובה של 4,533 מטר.

רכס הרי הסימיאן | צילום: ניר נוסבאום

דתות באתיופיה

לאתיופיה רקע עתיק ומיוחד במינו בכל הנוגע לדתות השונות שפעלו בה ועדיין ממשיכות להתקיים בגבולותיה. שתי הדתות הגדולות באתיופיה הן האסלאם והנצרות, אך נתחיל עם היהדות האתיופית, שנודעה בשל ייחודיותה בקרב יהדות התפוצות.

יהדות אתיופיה

שחר ימיה של עדת "ביתא ישראל" באתיופיה לוט בערפל. ליהדות היתה השפעה על אתיופיה בעת העתיקה, יתכן שכבר בימי הבית הראשון. אולם היעדר ממצאים, השוני והייחוד של מסורות העדה בהשוואה לשאר עדות ישראל, והדמיון הגזעי ובמובנים מסוימים גם התרבותי והדתי לעם האתיופי, מקשים מאוד על ביסוס הקשר בין יהודי אתיופיה בעידן המודרני אל יהדות ויהודים באתיופיה בתקופות הקדומות.

קיימות זיקות שונות בין הנצרות האתיופית ליהדות המקראית. נשמרו בה מנהגים כברית מילה, שמירת שבת באופן מסוים, אכילת בשר לפי כללים הדומים לחוקי הכשרות של התורה, תפילות ל"אַמְַלַכּ ישראל" – אלוקי ישראל ועוד. באתוס הלאומי האתיופי מייחסים את היווצרות שושלת המלכות האתיופית למפגשה של מלכת שבא עם המלך שלמה. בהתאם לאתוס הלאומי האתיופי, הייתה הדת היהודית נהוגה באתיופיה לצד אמונות פגניות, קודם התפשטות הנצרות למן המאה הרביעית.

השערות רבות נאמרו באשר למוצאם של יהודי אתיופיה, וניתן לחלקן לארבע קטגוריות:

• צאצאי יהודים שהגיעו לאתיופיה בימי הבית הראשון או השני. גישה זו מצויה בעיקר במקורות היהודיים ונסמכת על מקורות ומסורות יהודיות קדומות וכן על מסורת בקרב יהודי אתיופיה.
• צאצאי קבוצה מבני העם האתיופי שקיבלה את דת התורה.
• צאצאי יהודים שהגיעו מדרום חצי האי ערב והתערבו באוכלוסייה האתיופית.
• צאצאי יהודים שהגיעו ממצרים והתערבו באוכלוסייה האתיופית.

מפלי הנילוס הכחול | צילום: שאול רבינוביץ'

בארבע קטגוריות אלה קיים מגוון של השערות באשר לזמני הגעתם של היהודים, זמני התייהדותם ודרכיהם אל היהדות, או התגיירותם של בני האוכלוסייה המקומית. יתכן גם שבמהלך אלפי השנים התגבשה אוכלוסיית יהודי אתיופיה ממספר קבוצות של יהודים ונוספו אליהם אתיופים מקומיים שקיבלו עליהם את הדת היהודית. על כל פנים, ברור שמראשית הידיעות על יהודי אתיופיה במאה ה-15 לערך ועד ימינו מדובר בקבוצה אתנית בעלת זהות יהודית, הנבדלת באופן מובהק מיתר האוכלוסייה המקומית.

הנצרות באתיופיה

ראשיתה של הנצרות באתיופיה החלה בממלכת אקסום הקדומה, עם התנצרותו של אזנה מלך אקסום בשנת 333. טרם התנצרותה של אקסום, תושבי הממלכה עבדו אלים שהגיעו ככל הנראה מדרום ערב (תימן, ערב הסעודית), כגון אשתר, בשילוב עם אלים מקומיים כגון מהרם ובהר. לא למותר לציין, כי ניכרת השפעה יהודית על התרבות האתיופית הקדם־נוצרית.

אסטלות באקסום | צילום: דור אדמשטיין

לאחר התנצרותו של אזנה שליט אקסום, נשלח פרומנסיוס (ממבשרי הנצרות לאזנה) לאלכסנדריה כדי לפגוש את הבישוף ולהתמנות לבישוף באתיופיה – האבונא. למעשה, מאז ועד לאמצע המאה ה־20 ראש הכנסייה האתיופית נבחר על ידי ראש הכנסייה המצרית־קופטית. על אף התנצרותו של אזנה, הייתה זו התנצרות שעיקרה נסוב סביב חצר המלך וחוגי החצר, והנצרות עדיין לא התפשטה באותם ימים בכל רחבי המדינה.

לליבלה. ראשיתה של הנצרות באתיופיה החלה בממלכת אקסום הקדומה | צילום: ניר נוסבאום

כמאה שנים לאחר התנצרות אזנה, בעקבות ועדת קלקדון (שנת 451) והסכסוך בעולם הנוצרי על אודות טבעו של ישו (בעל טבע אלוהי בלבד או טבע אנושי וטבע אלוהי), הגיעו לאתיופיה שתי קבוצות נזירים, "תשעת הקדושים" ו"הצדקאן" (הצדיקים). "תשעת הקדושים" החלו בהפצת הנצרות ברחבי אתיופיה, בהקמת קהילות נזירים באזור תיגראי וכנסיות באזור אקסום, וכן בטיהור האזור מעבודת אלילים. "הצדקאן" פעלו להפצת הנצרות בעיקר בדרום אריתריאה של היום. שתי הקבוצות הללו הפכו לדמויות משמעותיות בנצרות האתיופית כמפיצי הנצרות בממלכה.

ציורי קיר באחת מהכנסיות על אגם טנא | צילום: שאול רבינוביץ'

במהלך המאות ה-13-12 תפסה את השלטון שושלת מלוכה המתחרה עם השושלת של אקסום – שושלת זאגווי (Zagwe). הזאגווי היא קבוצה אתנית שקיבלה על עצמה את הנצרות בשל התפשטות ממלכת אקסום, אם כי היה מדובר בקבוצה אתנית נפרדת שאינה שמית (בדומה לאנשי אקסום). שליטי זאגווי שלטו באזור לסטה (דרומית מזרחית לאקסום) וניסו לתת תוקף למרותם בדרכים שונות. במסגרת זו הם בנו את כנסיות לליבלה בסלע, ונתנו להן שמות של מקומות קדושים, כדי לנסות להעתיק את המקומות הקדושים מאקסום ללליבלה.

כנסיית ביתה גיורגיס בלליבלה | צילום: שאול רבינוביץ'

אסלאם באתיופיה

על אף העובדה כי האסלאם היא אינה הדת השולטת במדינה, הקשר בינה לאתיופיה הוא קשר הדוק, וחשוב לעמוד על טיבו כדי להבין את השתלשלות האירועים באתיופיה. למעשה, הקשר בין האסלאם לאתיופיה מקורו עוד מראשית הופעת האסלאם. על פי המקורות המוסלמיים, מוחמד הכיר את אתיופיה, שכן אחת ממיניקותיו היתה אתיופית. נוסף על כך, במכה היה רובע של סוחרים אתיופים  שמוחמד הכיר אותם. כמו כן, האדם השלישי אשר האמין בנבואת מוחמד היה אתיופי בשם בלאל אבן רבאח, שהפך למואזין במסגד הראשון. בשנת 615, כאשר מוחמד ומקורביו חששו כי הממשל המקומי יפגע בהם, המליץ למקורביו שילכו לאתיופיה, שכן לדבריו "זוהי ארץ צדק", וכי שם לא יאונה להם כל רע.

ואכן כמאה איש, שהיו בעצם כלל אנשי מוחמד באותה העת, ברחו לאתיופיה למלך אל נג'אשי. בעקבות זאת שלחו אנשי מכה שליחים לתפוס את המוסלמים. אך לאחר בירור עניינו של מוחמד, נתן נג'אשי מקלט לאנשיו, ולדברי המוסלמים – בשלב מאוחר יותר אף התאסלם, ולאחר מותו מוחמד הספידו כמוסלמי. כפי שעולה מהנאמר, היה קשר עמוק במיוחד בין אנשיו של מוחמד לאתיופיה, שכן ללא עזרתו של נג'אשי, במובנים רבים האסלאם לא היה שורד. בראשית המאה השמינית עלתה מסורת בעל פה על הכתב, שלפיה אמר מוחמד, "עזבו את האתיופים כל עוד עוזבים הם אתכם". אמירה חשובה מאוד, שלמעשה נותנת לאתיופיה לגיטימציה להתקיים, על אף היותה מדינה נוצרית בעולם שצריך להתאסלם. כמו כן, המוסלמים של אתיופיה רואים באמירה זו אישור של הנביא לחיות במדינה תחת שלטון נוצרי.

כיום, בעקבות הכיבוש הנרחב של שטחים מוסלמיים רבים בסוף המאה ה-19 בידי המלך מנליק, באתיופיה קרוב ל-50% מוסלמים.

על האיים הפרוסים ברחבי אגם טנא השתמר אורח חיים נזירי עתיק | צילום: שאול רבינוביץ'

המלך שלמה ומלכת שבא

אחד מסיפורי הקאנון המרכזיים בתרבות האתיופית הוא סיפורם של המלך שלמה ומלכת שבא. על פי המסורת האתיופית, מלכת שבא מלכה על ממלכת שבא, אשר שלטה על אזור אקסום של היום.

התנ"ך בספר מלכים א', פרק י' מתאר את המפגש של המלך שלמה ומלכת שבא"

א וּמַלְכַּת-שְׁבָא, שֹׁמַעַת אֶת-שֵׁמַע שְׁלֹמֹה לְשֵׁם יְהוָה; וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ, בְּחִידוֹת.  ב וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה, בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד, גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב-מְאֹד, וְאֶבֶן יְקָרָה; וַתָּבֹא, אֶל-שְׁלֹמֹה, וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, אֵת כָּל-אֲשֶׁר הָיָה עִם-לְבָבָהּ.  ג וַיַּגֶּד-לָהּ שְׁלֹמֹה, אֶת-כָּל-דְּבָרֶיהָ:  לֹא-הָיָה דָבָר נֶעְלָם מִן-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ…יג וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה נָתַן לְמַלְכַּת-שְׁבָא, אֶת-כָּל-חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה, מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן-לָהּ, כְּיַד הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה; וַתֵּפֶן וַתֵּלֶךְ לְאַרְצָהּ, הִיא וַעֲבָדֶיהָ.

הסיפור מסתיים בפסוק סתום. מה הוא אותו "מלבד אשר נתן לה" שהפסוק מדבר עליו? בספר הקנוני האתיופי "הכברה נגיסט" (כבוד המלכים) יש תיאור מפורט יותר של המפגש בין המלך שלמה ומלכת שבא, העונה בין היתר על השאלה הזאת. על פי מה שמתואר שם, המלך שלמה חשק במלכת שבא, אך הבטיח לה שלא ייגע בה בתנאי שלא תיקח דבר מארמונו ללא רשות. בעת ארוחת הערב ביקש המלך שלמה ממשרתיו להגיש להם אוכל מתובל מאוד. לאחר הארוחה מלכת שבא הייתה צמאה במיוחד והתגנבה על מנת לקחת מים, המלך שלמה "תפס אותה על חם", שהיא מפרה את הצד שלה בהתחייבות, והמשך הסיפור ידוע.

נופי הסימיאן. האם ארון הקודש הגיע בסופו של מסע ארוך לצפון אתיופיה? | צילום: הדר שוייצר

בעקבות מפגש זה, מלכת שבא הרתה, ובדרכה חזרה הביתה ילדה את בנה מנליק. מנליק היה מוכשר ומוצלח מאוד, והיה מיועד לרשת את כס מלכות שבא. הוא חפץ לפגוש את אביו וכדי למלא רצון זה יצא למסע לירושלים, לא לפני שהתחייב לאמו כי ישוב לשבא על מנת לרשת את כס המלכות. בהגיעו לירושלים, התרשם ממנו המלך שלמה במיוחד ורצה כי הוא יחליף אותו בתור מלך על ישראל. מאחר שמנליק סירב להצעה, החליט המלך שלמה "להעתיק" את ממלכת ישראל לשבא, שכן ידע בשל חכמתו כי בית המקדש ומלכות ישראל עתידים להיחרב. לצורך כך, נתן המלך שלמה למנליק אלף איש מהמובחרים שבכל שבטי ישראל. בין אנשים אלה היו אנשי כהונה, שבטרם יציאתם לדרך לאתיופיה לקחו עימם בהיחבא את ארון הברית מקודש הקודשים.

_____

אברהם רבינוביץ'-זוהר – נשוי ללירון, אבא לאשירה, עובד סוציאלי, מטייל, לומד, מתפלל, שואל ומשתדל לעשות טוב. מרכז את תחום ההתנדבות בקהילה היהודית מסורבת העלייה באתיופיה ופועל למענה. מחבר הספר "המדריך למטייל באתיופיה – אנשים, נופים, תרבות". לרכישת הספר >>

עוד מידע על טיול לאתיופיה

הנוסע העצמאי

הפוסט המסלול ההיסטורי באתיופיה: מסורות, דתות וארון הקודש הופיע ראשון במסע אחר

אתיופיה 1994
לא רציתי להגיע ללַלִיבֶּלָה בטיסה. זהו מקום מקודש, מקום של עלייה לרגל; אבל מסע מפרך הכולל שבוע הליכה בדרכים עקלקלות ולא ידועות, עם מזג אוויר הפכפך ומקומיים עוינים, היה מעל לכוחותי. ג'יפ אי־אפשר היה להשיג. הטיסה מבהר־דאר שלחוף אגם טאנה, בצפון אתיופיה, התאחרה כבר שלוש שעות, ואני הבטתי במסוף הנוסעים השרוף ומנוקב הכדורים.

למעלה משלושים שנה נלחם העם העתיק וזקוף הגו הזה במלחמת אזרחים עקובה מדם. פוטנציאל תיירותי רב־משמעות הם מחמיצים כאן: היסטוריה של נצרות עתיקה ומיוחדת בלב אפריקה, ארכיאולוגיה שלא נחקרה – מקורם של שרידיה אי־שם בפרה־היסטוריה, ייתכן שבתחילת התפתחות הגזע האנושי, בדרום – יערות עד ובהם בעלי חיים, מקורות הנילוס הכחול באגם טאנה, מפלים מהגדולים באפריקה וקניון אדיר, מדבר דאנקיל הנורא, שבטים שנותרו כמעט ללא שינוי לאורך הדורות, קפה, אולי הטוב ביותר שיש, אקלים נוח, ארץ בראשית אמיתית, אחת האחרונות. ולליבלה (LALIBELA), אחד מפלאי עולם. מה צריכה התיירות המערבית במאה ה־21 שאין כאן?

במקום להפוך ליעד מועדף על מפת התיירות העולמית, נעשתה אתיופיה לאחת הארצות העניות בעולם. המלחמה הארוכה עשתה בה שמות והותירה אותה בפיגור כלכלי ותרבותי, אפילו ביחס לשכנותיה האפריקניות, בעיקר בהשוואה לקניה, שלמדה כיצד להפעיל את מסחטת הכסף.

ערבוביה מטורפת
כבר ביציאה משדה התעופה של אדיס אתה "נוחת" במהירות. שדות התעופה תמיד דומים מבפנים: מפוארים יותר או פחות, דיוטי־פרי כזה או אחר. אבל כאן אתה יוצא החוצה, וחוטף מכה ישר בפרצוף. אתה נוכח לדעת שהמונח "עוני" אינו מסתתר מאחורי שום סטטיסטיקה. הוא זועק עם אינספור ילדים רעבים, המושיטים ידיים ארוכות ושדופות; הוא זועק מפניהם של אנשים שרועים על המדרכות ובצידי הכבישים; הוא ניכר בבהמות המסתובבות בכל מקום, בכבישים הרוסים ובמכוניות שהן גרוטאות הממשיכות לקרטע בדרכים.

ציפינו למטוס גדול. אבל פתאום, ממש קרוב אלינו, עצר דקוטה קטן, שלא ברור מהיכן הגיע. עלינו עליו בחשש, והמטוס הרעוע מיהר להמריא לעבר העננים. למטה, היו שדות מעובדים מאופק עד אופק. בין שדות החיטה הצהובים ניצבו בקתות עגולות, ה"טוקול". מדי

כנסיית הצלב הכפול. יופיה העדין והמשכר מנוגד לעוני ולעצבות שבחוץ

כמה מאות מטרים צמחה קבוצת עצים גדולים, חלקם עצי באובב, שהקיפו בקתה גדולה ועגולה, מסודרת יותר מהאחרות. אלה כנסיות. סביבן נשמר היער הקדום שכיסה בעבר, כנראה, את כל השטח. עשרים אלף כנסיות יש באתיופיה, המנציחות פולחן עתיק, ששורשיו מתחברים אולי עם אלה שלנו.

המטוס הגיע להרים ונסק מעליהם. לאחר כשעת טיסה, צללנו עם החרטום כלפי למטה במהירות, והמטוס ספק נפל ספק התגלגל בקול חבטה מצמרר בשדה חיטה שהרים אדומים סביב לו. עלינו על רכב ונסענו כשעה במעלה דרך עפר מפותלת לעבר לליבלה. בקתות גבוהות ועגולות אפופות עשן סמיך כיסו את שיפולי ההרים. ריחות חריפים של כפר הררי הגיעו לאפינו. השמש שקעה לאט לאט.

למתחם המנזרים שנמצא ממש בשולי הכפר הגענו באור אחרון. לליבלה היא ערבוביה מטורפת של כנסיות ומנזרים חצובים באבן־טוף וולקנית אדומה. כמעט כל המבנים מונוליתיים – חצובים באבן אחת, ללא בנייה חיצונית, לעומק של עשרות מטרים. אל המבנים מובילים מנהרות, גשרים, שבילים חצובים ומדרגות. הכנסיות מחוברות ביניהן, ויש להן מערכת ניקוז משותפת.

11 כנסיות מרוכזות באתר לליבלה, הבנויות בשתי קבוצות, וכנסייה נוספת, ביתא גיאורגיס – כנסיית הצלב הכפול – שיופיה הארכיטקטוני העדין והמשכר, המנוגד כל כך לעוני ולעצבות שבחוץ, יוצא דופן. הכנסיות מלאות חיים; אנשיהן מקיימים את הפולחן האתיופי הנוצרי העתיק, שהשד יודע איך הגיע לכאן. ירושלים החדשה, לא פחות, הם קוראים לה, ללליבלה. "אני חושש לספר עוד על כנסיות לליבלה, כי כנראה לא יאמינו לי", כתב לפני 500 שנה פרנסיסקו אלווארס, ראש המיסיון הפורטוגלי, האירופאי הראשון שהגיע ללליבלה.

באכסניית "שבעת עצי הזית", בתנאים לא קלים, ניסינו לתפוס תנומה. לא יכולתי להפסיק לחשוב על הפלא שבחוץ. מה גרם לאתיופים של המאה ה־12 להקים את עיר הכנסיות הזו? מדוע ריכוז גדול כזה של כנסיות? מאיפה הידע הארכיטקטוני, ואיך בנו את כל המבנים הללו? ומדוע, לעזאזל, דווקא כאן, באמצע שום מקום, בסוף העולם, במרומי ההרים הנידחים? עשרים שנים בנו את לליבלה, עשרים שנים של עבודה קשה. 24,000 עבדים, 100 אלף מטרים מעוקבים סלע שנחצב. אלה המספרים שאיתם נרדמתי באותו לילה.

כנסיית ביתא גיורגיס, לליבלה

מאן יאקל, מי יודע?
בחמש בבוקר התחילה התפילה. חמקתי מהאכסנייה, מתגרד כולי, לעבר החשיכה מלאת הכוכבים עם פנס קטן ביד. העגלה הגדולה האירה טוב יותר מהפנס. כיביתי אותו. בכפר קראו התרנגולים. הריח העלה זיכרון ישן של מחנה פליטים ברצועת עזה.
לליבלה מכושפת. נעלמתי בתוך מנהרה ומשם נכנסתי לכנסייה. בפנים קרא זקן מתוך תנ"ך של קלף בשפת הגעז העתיקה לאורו של לפיד דקיק אותו החזיק נער. בצד השני קראו מתפללים לאור הירח העמום שחדר מהחלון. ריח חריף של קטורת נשרפת על גבי גחלים. אולי לבונה?

עברתי לכנסייה אחרת. קול תופים בקצב איטי נשמע ממנה, ואחריו רעש של סיסטרה, מין

הכנסייה האתיופית תלויה בפטריארך הקופטי של אלכסנדריה, וממנה נשלח עד לאחרונה הארכיבישוף לאתיופיה

רעשן מצרי קדום. הצצתי אל המתפללים הנעים בריקוד מוזר, פניהם מופנות לעבר קודש הקודשים. מעבר לווילון נמצא ארון שטוח, מכוסה בד קטיפה אדום. יש הטוענים כי המחולות הללו דומים למחולות ולמנגינות שנרקדו לפני ארון הקודש בתקופת דוד המלך בירושלים. החשיכה התמעטה, והבוקר עלה. יצאתי החוצה וצפיתי בנוף. בין שתי קבוצות הכנסיות עובר נחל, כמעט יבש בתקופה זו, הנקרא יורדנוס – ירדן. מולו נמצא הר תבור. הטופוגרפיה מזכירה לא מעט את המוכר לנו מהרי ירושלים. עצי זית מופיעים פה ושם.

כנסיות הסלע של אתיופיה הן ייחודיות. הן טרם נחקרו לעומק, ורב הנסתר בהן על הגלוי. לא ברור, למשל, מתי התחילו ומתי הפסיקו לבנות אותן. גם האמונות והאגדות אינן מספקות מידע חד־משמעי, בעיקר משום שהן השתנו במרוצת הדורות. רוב הכנסיות נעזבו ורק לאחר מאות שנים, כשחזרו אליהן המאמינים, הן שופצו, ואגדות חדשות צמחו סביבן. וכאילו כדי להקשות עוד על החוקרים, הופיעו מלכים בעלי שם זהה תדירות במשך השנים. כאשר שואלים מתפללים בכנסיית סלע מי הקים אותה, הם מעדיפים לומר: "מאן יאקל". כלומר, מי יודע? את המחקר המקיף על כנסיות הסלע של אתיופיה ערך ד"ר ג'ורג' גרסטר, היסטוריון וחוקר רב־תחומי אנגלי. הוא מצא כי הכנסיות החצובות הן תופעה נפוצה למדי ברחבי הרמה החבשית. בסוף שנות השישים, כשאנשים כבר טסו לירח, גילה גרסטר כנסיות חצובות בסלע באיזור טיגרה, שלא היו ידועות לעולם המערבי.

כומר בללילבלה. הנצרות התפשטה באתיופיה בהדרגה החל מהמאה הרביעית לספירה | צילום: Justin Clemnts / flickr

צלב במקום ירח מלא
ההיסטוריה מספרת כי הנצרות האתיופית אומצה על ידי המלך אזנה, ששלט בממלכת אקסום, בירתה העתיקה של אתיופיה במאה הרביעית לספירה. המלך אזנה לא השליט את הנצרות במדינה בבת אחת, וכנראה לא התכוון לנצר את המדינה כולה. אבל לאט לאט תפס הצלב את מקום הירח המלא בציורים שהופיעו על מטבעות ועל קישוטי קרמיקה. מיד עם תחילתה, היתה הכנסייה האתיופית תלויה בפטריארך הקופטי של אלכסנדריה, וממנה נשלח עד לאחרונה הארכיבישוף לאתיופיה.

בסוף המאה השישית כבשו הפרסים את כל דרום ערב, כולל ים סוף. ולמרות שאין עדויות לכך, ניתן לשער כי חסמו לפחות חלקית את נתיבי השיט של ממלכת אקסום לים התיכון. אבל ברור שהכיבוש המוסלמי של המזרח התיכון וצפון אפריקה במאה השביעית ניתק את אקסום מהעולם למשך אלף שנים. הפחד מהאיסלאם טבוע עד היום ברוח האתיופית, וזכר הפלישה האיסלאמית לא יישכח. הנצרות היא חלק מהזהות העתיקה של הממלכה האתיופית שהתקיימה זמן רב. אמנם, הממלכה כותרה סביב על ידי אויביה המוסלמים, ונראה היה שנשכחה מהעולם, אך הניתוק לא היה מוחלט. בכל השנים הקשות ההן נמשך הקשר עם מצרים דרך הנילוס, ועם המזרח הרחוק התקיימו קשרי מסחר דרך הים האדום. לא נפסק גם הקשר החשוב עם המנזר האתיופי בכנסיית הקבר בירושלים, ועולי רגל המשיכו להגיע לשם למרות הסכנות והקשיים.

בתחילת התקופה, טוענים הארכיאולוגים, היתה התרבות האתיופית בנסיגה. המבנים נעשו פשוטים יותר, וכך גם המטבעות שמאוחר יותר אף נעלמו. עדויות לספרות כתובה – אין. במאה העשירית נראה היה שאתיופיה מתאוששת, ונחתם הסכם עם תימן. אך כבר לקראת סוף המאה השתנתה התמונה. סופרים ערבים מתארים מלכה צמאת דם בשם יהודית, שבאה מהרי הסימיאן. היא כבשה את ממלכת אקסום, הרסה את כנסיותיה וכלאה את המלך. לא ברור מי היתה המלכה יהודית, אך ברור שהחלישה את הממלכה לתקופה ארוכה וחיזקה את האיסלאם. כך נוצר הצורך במרכז דתי חדש מחוץ לאקסום.

כנסיית עמנואל ששימשה כנראה כארמונו של המלך לליבלה

בעזרת המלאכים
בשנת 1187 כבש צאלח א־דין את ירושלים הצלבנית. הידיעה התפשטה בעולם הנוצרי כאש בשדה קוצים, וכנראה הגיעה גם לאתיופיה. קשה היה להמשיך את הקשרים עם הקהילה האתיופית הקטנה בכנסיית הקבר בירושלים, והיה צורך למצוא תחליף לעיר הקודש. באותה מאה הופיעה שושלת מלוכה חדשה, משפחת זאגווה. המשפחה, שפיתחה את מעמד הכנסייה ואת הקשר עם הקופטים, הקימה מרכז דתי חדש בהרים, בעיר רואה, בגובה הקרוב ל־3,000 מטרים מעל פני הים.

לפי המסורת, היתה חציבת הכנסיות בסלע יוזמתו של המלך לליבלה, אחד השליטים האחרונים משושלת זאגווה, שמלך בסוף המאה ה־12. זו, אגב, תקופתם של הנסיך ברברוסה, צאלח א־דין וג'ינגיס חאן. אגדה אתיופית מספרת כי לליבלה גדל בעיר רואה, והיה אחיו של השליט. לאוזני המלך הגיעו נבואות לפיהן עתיד הילד לליבלה להתיישב על כיסא המלך, והוא התקנא בו וניסה להרעילו. הניסיון נכשל, הנער נמלט ונלקח בידי מלאכים לירושלים. לאחר זמן הופיע ישו בחלומו והורה לו לחזור לרואה ולבנות בה עיר של כנסיות. לליבלה חזר לאתיופיה, הוכתר למלך והחל במשימה.

היתה זו מלאכה קשה. המלאכים עזרו לבנאים במהלך היום והמשיכו את העבודה בלילה. שלמה המלך הקים, בעזרת חירם מלך צור, את בית המקדש באבן מסותתת, עץ ומלט, במשך עשרים שנה; המלך לליבלה יצר באותו פרק זמן, בעזרת המלאכים, שתים־עשרה כנסיות מגוש סלע אחד. לימים נקראה העיר רואה על שמו של המלך – לליבלה.

ג'ורג' גרסטר חוקר הכנסיות מאמין שלליבלה צמחה כתוצאה מאירועים פוליטיים פנימיים. האם, אכן, נבנו הכנסיות רק מתוך התלהבות דתית, או שמא כך רוצים שנאמין? האגדות מציגות את לליבלה כיצירה שנבעה משאיפה אחת וכי נשמה אחת ליבתה את המסירות המיסטית של הבונים. לחציבה של מאה אלף מטרים מעוקבים, באמצעים של אותה תקופה, נדרשו מן הסתם יותר משנות דור. ואולי לא היתה החציבה פרי של אמונה דווקא; שכן יש באיזור סימנים רבים לנוכחות צבאית, ולצד הכנסיות היו מגורים מלכותיים, מבנים חקלאיים ובית כלא.

בספרו "האות והחותם: מסע בעקבות ארון הקודש האבוד" מעלה החוקר והעיתונאי גרהם הנקוק את ההשערה, כי המלך לליבלה נעזר בבניית הכנסיות בידע הארכיטקטוני של אבירים צרפתים ממסדר הטמפלארים – "אבירי ההיכל". כיצד הגיעו הטמפלארים לאתיופיה ולעזרתו של לליבלה?

בשנת 1119 הגיעו לארץ ישראל תשעה מנציגי המסדר, במטרה רשמית להגן על עולי הרגל לירושלים מהתקפות הפורעים. הם קבעו את מרכזם במבנה שנקרא מאוחר יותר מסגד אל־אקצא, בדרום הר הבית. במשך שבע שנים חפרו האבירים מנהרה מוזרה לכיוון אבן השתייה שמתחת לכיפת הסלע; נראה שחיפשו את אוצרות בית המקדש. שרידי המנהרה הזו נחשפו לפני שנים לא רבות ונחסמו.

לא הרבה ידוע על מסדר הטמפלארים, ובכל זאת כמה דברים ברורים: למסדר היה כוח רב

בחמש בבוקר נשמע קול תופים בוקע מן הכנסייה. המתפללים נעו בריקוד מוזר, פניהם מופנות לעבר קודש הקודשים

בצרפת בעיקר, מכיוון שאגר רכוש וכספים ועסק בבנקאות, אבל גם בזכות הידע הרב שהיה לאנשיו בגיאומטרייה ובארכיטקטורה. בארץ ישראל בנו אנשי המסדר וחיזקו כמה מבצרים, כמו מבצר עתלית (שאטו פלרין). באירופה בנו הטמפלארים כמה קתדרלות וכנסיות מהודרות בסגנון גותי קדום.

בשנת 1160 הגיע לירושלים הנסיך לליבלה, שנמלט מאתיופיה. לאחר ששהה בה 25 שנים, חזר לארצו כדי להקים את הכנסיות. לפי עדותו של אלווארס, ראש המיסיון הפורטוגלי שביקר באתיופיה ב־1520, נמסר לו כי כנסיית ביתא מריאם נבנתה בלליבלה על ידי "אנשים לבנים". האם נפגש המלך לליבלה בירושלים עם הטמפלארים? האם באו איתו לאתיופיה ורתמו לבניית לליבלה העיר את הידע הארכיטקטוני המופלא שלהם? גרהם הנקוק מחזק סברה זו ומצביע על אחד הסמלים המובהקים של המסדר הטמפלארי, "הצלב המתרחב"
(CROIX PATTEE) האדום, החרוט על סלעי לליבלה. אבל קשה למצוא היסטוריון או איש מדע אחר שיאשר השערה זו.

לליבלה היום היא כפר – קבוצה גדולה של בקתות עגולות עשויות לבני בוץ מיובשות ולהן שתי קומות. 7,000 תושבים מתגוררים שם, ומספר זה מוכפל בעת חגיגות הטימקט – חג ההתגלות בחודש ינואר. תושבי הכפר הגאים רואים עצמם קודם כל כאגווה־אמהרים, ורק אחר כך כאתיופים. יש בכפר שוק חשוב, המשמש מרכז להפצת מלח ממדבר דאנקיל.

קברים לאורך נהר הירדנוס – ירדן | צילום: Justin Clemnts / flickr

הפתעות אורבות בכל פינה
במבוך של לליבלה אורבות ההפתעות בכל פינה. החציבה נעשתה בגוש אחד של סלע, והבסיס מחובר לסלע המקורי. שכבה אחר שכבה הוסרה בחציבה כלפי מטה, תוך כדי סיתות מקביל של הצד החיצוני של הכנסייה והצד הפנימי, כולל השערים, החלונות והחלקים הפנימיים. זה היה בעצם פיסול, אין שום תוספת אלא גריעה בלבד. לא השתמשו בפיגומים. בכל שכבה גילפו ופיסלו את פרטי הפרטים לפני שהמשיכו לחצוב מטה. ההגעה למפלס התחתון היתה בצד המערבי של הכנסייה, בו נמצאות שלוש הכניסות. הסלע הרך יחסית, שהתקשה במשך הזמן, לא הצריך מכשירי כרייה מיוחדים. לטענת החוקרים המעטים שבדקו את הכנסיות, נעשתה החציבה בתוך המבנים ללא לפידים או מנורות שמן. נראה שהחוצבים השתמשו במראות ברונזה מבריקות, שכיוונו את אור השמש פנימה, או במנורות אלכוהול לא מעשנות.

הצלחת פיסול הכנסיות היתה תלויה במומחיות העבודה הידנית. העבודה דרשה ראייה

כנסיית הגואל. האם נעזר המלך לליבלה בידע הארכיטקטוני של אבירי ההיכל הצרפתיים, במהלך בנייתן של הכנסיות?

מרחבית ותכנון קפדני שהביא בחשבון לא רק את חציבתה של כל כנסייה בנפרד, אלא גם את חציבת קבוצת הכנסיות כולה. תכנון זה התחשב בעיקר בניקוז גשמי הקיץ העזים. לאור זאת, אין זה מפתיע שכאשר יוצאים מחצר כנסייה אחת מגיעים לגג של השנייה.

מדוע הושארו הכנסיות בתוך הסלע כקברים ענקיים? שכן הסרת הסלע מסביב היתה מבליטה את הכנסיות ועשויה היתה להקל על הוצאת חומר החציבה. התשובה מצויה אולי במשמעות המקום: ירושלים החדשה. עולי הרגל יכולים להתכנס ליד הצלב על הירדן, מקום ההטבלה של ישו, לא רחוק מהר ההשתנות. משם מגיעים אל הסוף – "בית הקברות" הענק – עמוק בתוך הסלע. כדי לעורר התרשמות זו, היו הכנסיות חייבות להישאר קבורות באפילה.

אין בלליבלה מקום קדוש ואהוד על כוהניה יותר מאשר ביתא מריאם. בתחילה, קשה אמנם להתרשם מהמקום: המראה החיצוני גס מעט וצפוף. אבל כשנכנסים אי־אפשר שלא להתרגש; העמודים והקשתות מגולפים בעדינות בעיטורים שונים, רובם תמונות מסיפורי התנ"ך. הכנסייה הבאה, ביתא עמנואל, שימשה כנראה כארמונו של המלך.
ביתא גיאורגיס, כנסיית הצלב הכפול, נפרדת משתי הקבוצות. האגדה מספרת כי לאחר שנחצבו שתי קבוצות הכנסיות, הופיע המלאך מגן הלוחמים אצל המלך, והתלונן ששום כנסייה לא נבנתה במיוחד עבורו. המלך הבטיח לו לבנות מיד את הכנסייה היפה מכל. הכוהנים מראים עד היום את סימני פרסות הסוס הלבן שנשא על גבו את המלאך. המבנה הפנימי הוא חלל פתוח בצורת צלב ללא עמודים. קשתות מעוגלות מובילות לכל אחת מזרועות הצלב.

אני מודה, חלק חשוב מההנאה שלי נבע מהיות המקום ריק מתיירים. אני מאחל לאתיופים שבעתיד יבקרו בכנסיות תיירים רבים; אבל לא רבים מדי. שער כניסה עם שומרים, תור ארוך, חנויות למזכרות שמוכרות גם גלידה קלוקלת,  תקתוקי מצלמות יפאניות או שמות חרוטים על הסלע הרך – זה הסיוט שלי. אבל בינתיים, לליבלה שורדת.

מתחם הכנסיות בלילבלה בתרשים:

עוד מידע על טיול לאתיופיה

לקריאה נוספת:

אתיופיה: החיפוש אחר המלך האגדי החלום למצוא את המלך הנוצרי האגדי הדיר שינה מעיניהם של מלכים, אפיפיורים ונוסעים רבים בימי הביניים. הדחף לצאת ולמצוא את המלך המסתורי היה המניע לכמה מן ה … מירי אליאב-פלדון לכתבה המלאה

הפוסט לליבלה, אתיופיה: הבתים יצאו מן האדמה הופיע ראשון במסע אחר

הגעתי לראשונה לאתיופיה ב-1994, לפני עשרים שנה. למסע היתה מטרה ברורה – לבדוק ולחקור את מקורות הסיפור על היעלמותו של ארון הברית המקראי והגעתו לכנסיית מרים מציון באקסום. הלכנו (הצלם יואל שתרוג ואנוכי) בעקבות הסיפור המסתורי והשנוי במחלוקת על מסעו של הארון מירושלים אל המנזרים באיי אגם טאנה, ללליבלה המופלאה ולאקסום, הבירה העתיקה, מקום משכנו האפשרי של הארון האבוד. הרגשתי אז כמו אינדיאנה ג'ונס…
יד הגורל רצתה שבדיוק השתרר שקט באתיופיה שסבלה שנים רבות ממלחמה פנימית. הדבר אפשר בעצם את המסע וההרפתקה, אך הרקע היה קשה. אתיופיה עדיין שתתה דם. מראות המלחמה נראו בכל מקום, התשתיות היו הרוסות, כבישים לא היו כלל במדינה והעוני והדלות זעקו לשמיים. כמעט בכל מקום הקיפו אותנו עשרות בני אדם בקריאות "פרנג'י פרנג'י" – זר, זר. התיירים היו מעטים מאוד. תשתיות התיירות היו בסיסיות ובעייתיות.

זה היה מסעי הראשון באפריקה בכלל.

הכנת אינג'רה, הלחם האתיופי המיוחד והחמצמץ | צילום: תמי נער

עכשיו חזרתי לאתיופיה. מסע לאפריקה הוא תמיד הרפתקה, אפריקה מתחברת אליך חזק, דרך הבטן. אבל אתיופיה, אין ספק, היא מקום מיוחד במינו. האתיופים גאים בהיסטוריה העתיקה שלהם, בקבלתם את הנצרות כאחד העמים הראשונים, בהיותם עצמאים תמיד בניגוד לקולוניות בכל אפריקה (למעט שנים מעטות של כיבוש איטלקי שהסתיים בתבוסת האיטלקים). הם גאים גם בממלכת אקסום העתיקה, בקשרי המסחר הקדומים עם ממלכות העבר, החל מקשרי מלכת שבא עם שלמה המלך וגם עם הפרסים, היוונים והרומאים, באתרי הטבע ואף בשלד בן יותר מ-3 מליון שנים של אחת מהאמהות של הגזע האנושי – מיס לוסי.

כנסיית ביתא גיורגיס (סנט ג'ורג') בלליבלה, החצובה בסלע וצורתה – צלב יווני

גם כיום אתיופיה מנהלת מדיניות עצמאית מאפריקה ומהמזרח התיכון מצד אחד, אך היא גם אחת המובילות בכמה תחומים ביבשת – היא מארחת את מרכז האו"ם באפריקה, והיא מהמייסדות של הארגון לאחדות אפריקה, שמזכירותו שוכנת באדיס הבירה.

בדרך למפלי הנילוס הכחול. מסע לאפריקה הוא תמיד בגדר הרפתקה | צילום: תמי נער

אבות אבותינו
כדי להתחיל ממש בהתחלה, הלכנו לבקר את מיס לוסי באדיס. האתיופים הקדימו את כולנו. מאובנים של קופי אדם ראשונים בני כמעט 6 מליון שנה התגלו באתיופיה ובמזרח אפריקה, ועדות לאחד מאבות האדם – הלא הוא שלד מיס לוסי – נמצאה אף היא באתיופיה, וחיה לפני כ-3.2 מליון שנה. היא השתייכה לסוג הומו אוסטרלופיתקוס, שההליכה הזקופה על שתי רגליים ייחדה אותו בין היתר משאר קופי האדם באותה תקופה. השלד של מיס לוסי התגלה בעמק נהר אוואש באזור עפר במזרח המדינה. לוסי נמצאת כיום במרתפי המוזיאון הלאומי של אתיופיה באדיס אבבה. לציבור מוצג דגם בתערוכה פתוחה. מאיפה השם הזה? ובכן, השיר ששמעו הארכיאולוגים שחפרו כאשר גילו את השלד, היה לא אחר מאשר "לוסי אין דה סקאי" של החיפושיות.

השלד של מיס לוסי – הומו אוסטרלופיתקוס (דגם לתצוגה), שההליכה הזקופה על שתי רגליים ייחדה אותו מקופי האדם

מיליוני שנה מאוחר יותר, לפני כ-200,000 שנה, התפתח גם ההומו סאפיינס ("האדם הנבון") הראשון. לא יאומן, אבל שרידי ההומו סאפיינס הראשון גם הם נמצאו, מכל המקומות – באזור אוואש וגם באתר ליד נהר האומו בדרום אתיופיה.

ציידים לקטים
במרבית שנות ההיסטוריה האנושית הארוכה, עד המהפכה החקלאית שהיתה לפני כ-10,000 שנה, היו בני האדם ציידים לקטים. הם חיו בחבורות (יש סברות שהיו אלה חברות שיתופיות לגמרי), עולם הידע שלהם היה מפותח מאוד, יותר מאשר בני האדם שבאו אחריהם. הם היו זקוקים לידע רב על סביבתם כדי לשרוד. הם הכירו היטב את סביבתם, בעלי החיים והצמחים – כמעט "כל אבן", וגם את יכולותיהם הגופניות במדויק. כנראה שהמוח שלהם היה גדול מזה שהתפתח אצל בני האדם אחרי המהפכה החקלאית (ביות החיטה ובעלי החיים).

חייהם של הציידים לקטים היו כנראה נוחים ואולי מאושרים מאלה שבאו אחריהם. הם עבדו הרבה פחות למחייתם, והיה להם הרבה יותר זמן להתבטל. התזונה היתה טובה יותר ומתאימה יותר לגופם, והם סבלו מרעב פחות ממה שקרה בעתיד. אמנם תוחלת החיים הממוצעת היתה נמוכה יותר אבל זה בעיקר בשל תמותת תינוקות. בעקבות הצורך לאסוף מידע רב, ואולי גם בשל החיים בחברות שיתופיות, פיתח ההומו סאפיינס לפני כ-70 אלף שנה את יכולת הדיבור והשפה. היכולת הזו אפשרה לו בהמשך להשתלט על העולם כולו.

אתיופיה עוברת שינוי מהותי, מחברה כפרית החיה בטבע לחברה עירונית עם טכנולוגיה ותקשורת

המהפכה הלשונית, התפתחות השפה, הובילה לאמונות, דתות, חברות ואידיאולוגיות. בעצם לתרבות כולה. המהפכה החקלאית, ומאוחר הרבה יותר גם התעשייתית, שיפרו בהרבה את יכולותיו של האדם. לא בטוח שאת אושרו. ד"ר יובל נח הררי דן על כך בספרו המצוין "קיצור תולדות האנושות".

חשבתי על הדברים באתיופיה. אתיופיה עוברת שינוי מהותי, מחברות כפריות החיות בטבע עם קשרי קהילה מובהקים (כמעט כמו הציידים לקטים…) לחברות עירוניות, עם טכנולוגיה, כבישים ותקשורת. האם מישהו מודד גם את מדד האושר? נכון, בארץ שסבלה משנות רעב כבד, לפני האושר החמקמק כדאי שיהיה מה לאכול.

אנשי דת אתיופים. האתיופים גאים בהיותם אחד העמים הראשונים שקיבלו עליהם את הנצרות

תקוות אפריקאיות
בשנות השישים של המאה ה-20, לאחר השתחררותה של אפריקה מהקולוניאליזם, היא כונתה "היבשת המתעוררת", או "הענק המתעורר", בשל התקוות שתלו בהתפתחות העתידית, שלוו ברומנטיקה. אבל האמת היא שאפריקה, רובה ככולה, שקעה בעוני מדכא, ברעב, במלחמות ובמחלות ומגפות. בטיסות מעל אזורים רחבים מאוד באפריקה הנוף הנראה (עד היום) הוא בעיקר בקתות קש דלות. העוני המחריד הוא עדיין נחלתו של רוב מוחץ של תושבי אפריקה.

מבנה בפאסיל גמב – המתחם הקיסרי בגונדר. המתחם שימש כמרכז השליטה והמגורים של קייסרי אתיופיה מהשושלת הסולומונית במשך מאות שנים, בתקופה בה גונדר היתה בירת אתיופיה, עד אמצע המאה ה-19. המבנים שכללו ארמונות וכנסיות נבנו בסגנון יחודי מקומי שהושפע מסגנונות שונים – בין היתר פורטוגזי

בשנות השמונים התחולל רעב כבד באתיופיה, שהחל בבצורת קשה בשילוב עם מתקפות של כוחות מורדים. כ-8 מליון בני אדם נפגעו מהרעב הזה, שהיה מהקשים בעולם אי פעם. רק ב-1984 מתו כמיליון בני אדם. בתחילת שנות האלפיים פגע באתיופיה רעב נוסף.

הכנת ארוחה באחד הכפרים. אפריקה עוברת בשנים האחרונות שינוי, שאתיופיה היא חלק ממנו

אפריקה מתעוררת
המאפיינים המוכרים ביותר של יבשת אפריקה הם עוני כבד, מלחמות אזרחים ארוכות, רעב ונחשלות. אבל בשנים האחרונות מתחולל סופסוף שינוי (שאתיופיה חלק ממנו) שחל כתוצאה ממספר נושאים:
1. קם מעמד בינוני רחב ומשכיל, מתחילה כלכלת שוק; באתיופיה, למשל, הוקמה בורסה.
2. השקעות גדולות מחו"ל – הרבה מהן מסין.
3. תעשיות רבות קמות ומתפתחות. התפוקה התעשייתית באפריקה צומחת בשנים האחרונות בקצב הגדול בעולם. באתיופיה – כ-10% ב-2012.
4. תחבורה ותקשורת – נסללו כבישים רבים והאינטרנט והתקשורת הסלולרית חודרים במהירות.
5. כספים רבים מאי פעם מושקעים בפיתוח במקום שיגיעו לשליטים מושחתים.
6. גדלה ההשקעה בפיתוח חקלאות, ואפריקה מתחילה לייצא.

יש תקווה לאפריקה.

בטקס הוצאת ארון הקודש ("תאבות", מלשון תיבה) מתוך קודש הקודשים הנמצא בכל כנסיה באתיופיה. הארון המקורי מבית המקדש בירושלים נמצא לטענת האתיופים בכנסיית מרים מציון באקסום, והוא אינו מוצא מהכנסיה אף פעם

מה השתנה
השינוי באתיופיה מהותי ונראה לעין, במיוחד בפרספקטיבה של 20 שנה. הדברים שבלטו עבורי ביותר: דומיננטיות של מבנים מרובעים עם גגות פח במקום בקתות הטוקול המסורתי העגול; כבישים סלולים לאורכה ולרוחבה של המדינה במקום דרכי העפר האינסופיות; תשתית תיירות המתבטאת בשפע בתי מלון ברמות שונות – לפחות במקומות התיירותיים; אוריינטציה ומודעות לשירות לתיירים, הורדת תפוצת מחלות ובמיוחד המלריה, התפתחות עירונית גדולה. לליבלה היפה (עם אתר הכנסיות החצובות, פלא עולם שהוכרז כאתר מורשת עולמית) היתה אז כפר נידח עם מנחת מטוסים בשדה חיטה. היום היא עיר עם שדה תעופה חדיש ועצום. ועוד משהו שעבורי מסמל כמעט הכל: אז היו מרבית הילדים מחוץ לערים יחפים. היום הם נעולים בסנדלים. אגב, תוחלת החיים הממוצעת עלתה בתקופה הזו באתיופיה מ-45 שנה ל-64, מהקפיצות הגדולות בעולם.

כלי שייט עשוי גזרי עצים באגם טאנה. הנילוס הכחול יוצא מהאגם ליד העיר בהר דאר ונע לעבר חרטום בירת סודן, שם הוא מתחבר עם הנילוס הכחול. באגם טאנה איים רבים שבחלקם נמצאות כנסיות ומנזרים מרהיבים | צילום: תמי נער

דרך ארוכה או קצרה
בכניסה למפלי הנילוס הכחול, לא הרחק מאגם טאנה והעיר בהר דאר, שאל אותנו המדריך המקומי: "באיזה מסלול תבחרו – בדרך היפה והקצרה, או הארוכה והקשה?". השאלה נראתה לי חשודה מראש. מי יבחר בדרך ארוכה וקשה במקום ביפה וקצרה? בחרנו כמובן בבחירה שנשמעה מוצלחת בהרבה.

ומה הקאץ'? ברור שיש איזה קאץ'. בדרך הקצרה והאכן יפה, הגענו במהירה לנהר שצריך לחצות. בנהר מין הסתם שוחים תנינים או היפופוטמים או שניהם. עברנו איכשהו, בתוך המים, אבל הסיפור נחרט בראשי כעדות לכך שאין ארוחות חינם.

לתדהמתי, אחרי 20 שנה, נשאלה אותה השאלה. הפעם, כפייטרים, בחרנו בדרך הארוכה, שהתגלתה כיפה מאוד ומשקיפה על המפלים מזווית גבוהה ושווה יותר. הדרך חזרה נעשתה במסלול הקצר, שבו כבר היה גשר תלוי יפהפה. מוסר ההשכל גם הוא עבר שינוי.

מפלי הנילוס הכחול. הדרך הקצרה לא בהכרח קלה יותר…

שדה האסטלות
אזור האובליסקים המרכזי באקסום (בנפת טגריי, צפון אתיופיה) נקרא שדה האסטלות הצפוני. נמצאים כאן כ-120 אובליסקים בגבהים שונים, שבין מטר אחד ל-33 מטר. האובליסקים בסביבת אקסום קדומים עד כדי 5,000 שנה ושימשו כפי הנראה כקברים. הגדול ביותר, באורך 33 מטר, שוכב שבור לחתיכות על האדמה, ונשבר כפי הנראה תוך כדי המאמצים להרימו.

בשנת 1937, בזמן הכיבוש האיטלקי הקצר, הורה מנהיג איטליה מוסוליני לחתוך את אחד האובליסקים, שהיה בגובה 24 מטרים ובמשקל של 160 טון, לשלושה חלקים והוא נשלח לרומא, והוצב בפייצה די פורטה קאפנה. שנים רבות נלחמה אתיופיה על השבת האובליסק השדוד, ורק בשנת 2005, במבצע שמומן על ידי ממשלת איטליה בשיתוף עם אונסק"ו, ושכלל את הרחבת שדה התעופה של אקסום, הוחזרו שלושת חלקי האובליסק (במטוס מסוג אנטונוב 124), וב-2008 הועמד האובליסק ואתיופיה זקפה את גווה.

אסטלת (אובליסק) המלך אזנה באקסום. הארכיאולוגים טוענים שהמונוליט, המתנשא לגובה של 24 מטר, קדום לתקופת מלכותו של אזנה, ששלט במאה ה-4 לספירה. אובליסק דומה הושב מרומא לפני שנים אחדות והוצב מחדש במקומו

מתנות מאפריקה
אתיופיה העניקה לעולם את הקפה, זה ידוע (השם בא ממלכת קאפה בדרום-מערב המדינה). לא תוכלו להחמיץ את טקס הקפה האתיופי, שמתחיל מקליית גרעיני הקפה, ממשיך אל כתישתו במכתש ועלי, לא לפני שעוברים ליד המשתתפים ומנפנפים בניחוח הנפלא ומקבלים אישור על המשך הטקס. עכשיו יעשה הקפה הטחון את דרכו לכלי החרס הכהה המגיע לגחלים, ולאחר מכן יימזג הקפה המהביל לכוסיות המתאימות. ומי שלא שתה קפה אתיופי, לא יודע מה זה קפה טוב.

טקס הקפה האתיופי מתחיל בקליית גרגרי הקפה ומסתיים במזיגתו לספלים מתאימים

אבל אתיופיה היא גם מולדת הטף, הדגן הלאומי המקומי (קרוב לחיטה או דוחן), בעל הגרגרים הזעירים, ממנו עושים את האינג'רה, הלחם האתיופי המיוחד והחמצמץ. רק לאחרונה התגלו לעולם המערבי סגולותיו התזונתיות הכבירות של הטף: הזרעים עשירים בברזל, בסידן, בחלבונים ובחומצות אמינו, והם נטולי גלוטן. הפרופיל התזונתי הזה הופך בשנים האחרונות למילה האחרונה בחנויות הטבע במערב. הביקוש המתגבר לטף בעולם גורם לעיתים למחסור בקרב השכבות הנמוכות באתיופיה. אבל הפוטנציאל עבור פיתוח אתיופיה גדול.

מפת אתיופיה (לחצו עליה להגדלה):

בתמונה העליונה: כנסיית ביתא עמנואל, לליבלה.
__________
הכותב השתתף בסיור לימודי (סוכני נסיעות) שאורגן ע"י Go Tour – טיולים ליעדים אתנו גיאוגרפים.
תודה ל-ETHIOPIAN AIRLINES ולשגרירות אתיופיה בישראל.
תודה מיוחדת לצפריר חייקיס מ-Go Tour. 
בהוקרה ל-11 הסוכנות המופלאות אליהן הצטרפתי באתיופיה.

לקריאה נוספת:

		לליבלה: הבתים יצאו מן האדמה גיל אל-עמי  |  צילום: יואל שתרוג   לליבלה, בלב אתיופיה, חצובה באבן וולקנית אדומה. מקבץ אדיר של כנסיות ומנזרים, מנהרות וגשרים, שבילים ומדרגות שנבנו ללא פיגומים. מיקומה הנידח, צרותיה של אתיופיה ומיעוט המבקרים סייעו למקום המיוחד הזה לשרוד

		אתיופיה – מסע בעקבות הצלב האמיתי מיכל פלג     מדי שנה חוגגים באדיס אבבה שבאתיופיה את מציאת שרידי "הצלב האמיתי" בירושלים על ידי הקיסרית הלנה, וההמונים נוהרים אל הבירה כשהם נושאים צרורות של ענפים ופרחי אביב. מסע בעקבות הקסם של אתיופיה הקדומה

מאכלים ומשקאות בקרב הקהילה האתיופית בישראל דקלה דנינו וזהר עמר     מהי אנג'רה ועם איזה רוטב נהוג לאכול אותה? איך מכינים את הבונה, הקפה האתיופי? מה אוכלים בחגים ובאירועים מיוחדים? על רזי המטבח המסורתי של יהודי אתיופיה. פרק מהספר "אתיופיה בישראל"

הפוסט עשרים שנה אחר כך: בחזרה לאתיופיה הופיע ראשון במסע אחר

אם הייתם שואלים אותנו לפני שנתיים איפה יהיה הטיול הבא שלנו, סביר להניח שהתשובה לא היתה אפריקה. אפריקה תמיד נתפסה בעינינו כחמה, יבשה ומסוכנת, והעדפנו לטייל במקומות ירוקים ומושלגים. ובכל זאת הגענו לאפריקה, לטיול בן ארבעה חודשים שכלל את אתיופיה, קניה, אוגנדה וטנזניה. שנינו טיילנו כבר במדינות עולם שלישי, אבל שמחה ופשטות כמו שמצאנו באפריקה לא ראינו בשום מקום אחר. ובניגוד לכל הציפיות שלנו, היה הכי ירוק שראינו אי פעם, פגשנו את האנשים הכי נחמדים בעולם, ואפילו לא היה חם.

איפה התחלנו? באדיס אבבה (Addis Ababa), כמובן. בירת אתיופיה נמצאת פחות או יותר במרכז המדינה, כך שהחלטנו להקדיש שבועיים לצפון אתיופיה, לחזור לאדיס, ואז לרדת לשבועיים דרומה.

הנחיתה באדיס לא פשוטה. ארבע שעות אחרי הפיצה בנתב"ג, ואנחנו בעולם אחר. ללא מדרכות, ללא בניינים, הכל אפור. לא ידענו לאן ללכת, אז תפסנו מונית משדה התעופה לפיאצה, אזור במרכז העיר שבו מרוכזים המלונות הזולים.

אדיס אבבה: להתגבר על הלם התרבות
האזור של הפיאצה נראה כמו התחנה המרכזית הישנה: הכל מוזנח, מלוכלך, מלא באנשים. בלטנו מאוד בשטח, והרגשנו שכל העיניים נעוצות בנו, תוהות מה לעזאזל אנחנו עושים פה. האמת, שגם אנחנו תהינו כך לפעמים… בפיאצה יש שלושה מלונות עיקריים – Taitu, Wutma, Baro. שלושתם ישנים, מוזנחים ומאתגרים את חוש הריח. אופציה טובה ויקרה יותר היא לישון בבולה (Bole), אזור מושקע יותר של אדיס, שם רמת המלונות סבירה מאוד, אבל המחירים בהתאם.

אחרי שהתגברנו על הלם התרבות, יצאנו להצטייד באוכל וגז. גז לגזיית ניקוב מצאנו אצל בחור בשם אמיר, שסיפק לנו במהירות ויעילות חמישה מיכלים. מכאן פנינו לשוק, כדי לקנות מצרכים. שוק הירקות נמצא ליד הפיאצה, אבל אף אחד לא הסכים למכור לנו פחות מקילו ירקות, כשכל מה שרצינו היו שני בצלים, חמש עגבניות וראש שום אחד. גם לחם קשה למצוא באתיופיה, שם אוכלים בעיקר אינג'ירה. בכפרים יש מאפיות שמוכרות לחמניות, אבל באדיס לא מצאנו שום מאפייה. כשיוצאים מאדיס לערים הקטנות ולכפרים אין שום בעיה למצוא חנויות שמוכרות פסטה ואורז, וירקות קונים בדוכנים.

חנות באדיס אבבה. לנסות לעכל את המעבר החד לאפריקה

מה עושים באדיס? מתאקלמים לאתיופיה. פשוט מסתובבים ומנסים לעכל את המעבר החד לאפריקה, עם העוני, המשפחות שחיות ברחוב והמחסור החמור בתשתיות. אדיס היא כמעט העיר היחידה באתיופיה שיש בה רחובות, וכשנחתנו שם ראינו פרסומים על כך שבקרוב יתחילו לתת שמות לרחובות. עד שזה יקרה, אם רוצים להגיע למקום מסוים, פשוט שואלים את המקומיים.

באדיס יש כמה מוזיאונים. הלכנו למוזיאון הלאומי, שבו מוצגת "לוסי", שלד מאובן של נקבת הומיניד שגילו 3.2 מיליון שנים. אבל הסתבר שהיא מוצגת כעת בארצות הברית, אז ראינו רק העתק של השרידים שלה. בשביל לחוות קצת ציוויליזציה הלכנו למלון שרתון, מלון פאר מרשים שנבנה בניגוד מופרך לפחונים שמסביבו. הכניסה למלון חופשית, ואפשר להסתובב בו וליהנות מהשירותים המצוחצחים (מה לעשות? באתיופיה סדרי העדיפויות משתנים לצרכים הבסיסיים ביותר…).

עולים צפונה

מאדיס התחלנו לעלות צפונה, לעיירה בהר דאר (Bahar Dar), ששוכנת לחופו הדרומי של אגם טאנה (Tana). אפשר להגיע אליה באוטובוס מקומי, אנחנו בחרנו להצטרף למיניבוס לילה (אפשר להזמין מההוסטל או המלון שישנים בו), שמגיע לבהר דאר בצהרים. הדרך יפהפייה, ואפשר ליהנות מהאוויר הנקי מחוץ לאדיס.

השוק בבהר דאר

כשהגענו לבהר דאר לקחנו טוק-טוק למלון גיון (Gion), שנמצא על שפת האגם. במלון יש חדרים גדולים, גינה, בר, והעיקר – שייקים. על השייקים באתיופיה אפשר לכתוב עמודים שלמים: הם עשויים מפירות טריים וטעימים, הם צבעוניים, זולים ומרווים בטירוף. השייקים במלון היו מהטעימים ששתינו באתיופיה.

מהמלון אפשר להצטרף לשיט מאורגן לאיים שבאגם, שמאכלסים מנזרים עתיקים, שחלקם מאוירים בציורי קיר מרשימים. זהו טיול ממוסחר ומתויר יחסית – נחמד, לא יותר מזה. ביום אחר אפשר לקחת אוטובוס מהתחנה המרכזית לכיוון הכפר טיס אבי (Tys Abey), בו מתחיל מסלול למפלי הנילוס הכחול. מדובר במסלול ירוק ויפהפה עם נוף משגע ומפלים מדהימים.

מפלי הנילוס הכחול. מסלול הליכה ירוק ויפהפה

התחנה הבאה במסלול היא גונדר (Gondar), שנמצאת במרחק ארבע שעות נסיעה מבהר דאר. גונדר, בירתה לשעבר של אתיופיה, מפורסמת במבחר הטירות, הארמונות והכנסיות שבה. זהו גם מקום טוב להצטייד בו במידה וממשיכים לטרק בהרי סימיאן. רוב יהודי אתיופיה, שעלו לישראל, באו מסביבתה של גונדר.

גונדר, המפורסמת בטירות, הארמונות והכנסיות שלה

טרק בהרי סימיאן
בשלב הזה כבר היינו לחוצי-טבע ורצינו להגיע לדבארק (Debark), נקודת המוצא לטרק בהרי סימיאן (Semien). דבארק, אליה מגיעים בנסיעה בת שלוש שעות באוטובוס בדרך עפר, היא עיירה עם רחוב אחד, שבתחילתו נמצאים משרדי שמורת הסימיאן. המשרדים פתוחים עד 17:00, כך שאפשר להגיע בצהרים, ללכת למשרדים ולארגן את הטרק ליום המחרת. מלבד זאת, אין הרבה מה לעשות בדבארק. עובדי המשרד מארגנים למטיילים מדריך, סבל עם חמור וציוד לטרק במידת הצורך (אנחנו לקחנו רק מזרונים). סיכמנו על טרק לשישה ימים, כולל מדריך וסבל אחד. המחירים מגוחכים.

קבענו עם המדריך שטו ועם הפורטר (סבל) למחרת בשבע בבוקר, ובינתיים יצאנו עם שטו להשלים ציוד, כמו ירקות ומים מינרלים – כדאי לקנות מים רק ליום הראשון, בהמשך אפשר למלא בקבוקים. הלכנו לישון נרגשים לקראת הטרק. סוף סוף טבע והרים!

טרק בהרי סימיאן. טבע מלוא העין

הטרק שתכננו מתחיל בדבארק, ביום הראשון עולים לכיוון סנקבר (Sankaber). זהו יום לא פשוט, עם עלייה מתישה, בערך באמצע היום. המחנה נמצא בגובה 3,000 מטר, וקר מאוד בלילה. היו כמה קבוצות של מטיילים מאירופה שלקחו צוות שלם של טבחים וסבלים, בעוד שאנחנו ניסינו להתחמם סביב הגזייה החמודה שלנו…

ביום השני המשכנו לכיוון מחנה ג'יץ' (Geech), בדרך מדהימה. עשינו עצירה בשבת ונשארנו לעוד לילה במחנה. למחרת המשכנו לתצפית מדהימה שנקראת אימט גוגו (Imet Gogo) – צוק יפהפה המשקיף על כל האזור. משם המשכנו למחנה שנקרא צ'נק (Chenek).

ילד בהרי סימיאן. מפגשים מרתקים באמצע הדרך

את הדרך חזרה לסנקבר עשינו בדרך קצת אחרת מזו שבה הגענו, ובסופה תפסנו טרמפ בתשלום לדבארק (וכך קיצרנו יום של הליכה מתישה חזרה). הטרק הזה מאוד מומלץ – אמנם אין בו הרים מושלגים כמו שאנחנו אוהבים, אבל הנוף מדהים, והטרק עובר בדרכים בין הכפרים, כך שלכל אורכו פוגשים את המקומיים ומנסים לעכל איך הם חיים במקום הזה.

ועוד מנופי הטרק בהרי סימיאן

הכנסיות החצובות של לליבלה
מדבארק חזרנו לבהר דאר, ומשם נסענו ללליבלה (Lalibela), מקום שידוע בכנסיות החצובות בסלע. הדרך לשם היתה מתישה מאוד. היא התחילה בנסיעה במיניבוס עד לעיירה שכוחת האל גשמה (Gashema), ממנה ניסינו לתפוס טרמפ במשך זמן רב ללא הצלחה, עד שלפתע הגיח מיניבוס. קפצנו עליו וגילינו, איך לא, ארבעה ישראלים. אחרי שעתיים וחצי של נסיעה בדרך עפר מפותלת, ללא אוויר לנשימה, הגענו ללליבלה.

אחרי שהתמקמנו כולנו בהוסטל, יצאנו לראות את הכנסיות. מסתבר שכדי לבקר במקום חייבים להצטרף לסיור מודרך. שכנענו את אחד המדריכים במקום לקחת אותנו (לחץ מתון של שישה ישראלים זה לא דבר של מה בכך). זה הרגיש כמו טיול שנתי בבית ספר: המדריך ניסה להסביר לנו על הכנסיות, ועל כך שבכל כנסייה מופקד מישהו ששומר על וילון, מאחוריו יש "קודש הקודשים" (לדבריו), בו נמצא עותק של לוחות הברית. הכנסיות עצמן חצובות באופן מרשים, אבל בדיעבד לא בטוח שהיינו עושים בשבילן את המסע המפרך הזה.

כנסייה חצובה בסלע בלליבלה

את שאר הזמן העברנו בטיפוס על הר קרוב ובשתיית שייקים (אבוקדו, הלהיט המקומי, מומלץ לבעלי קיבה חזקה וחוסר בררנות קולינרי). בסופו של דבר התגבשנו כולנו ובהמשך הטיול המשכנו לטייל ביחד מדי פעם. זה היה שינוי מרענן, כי עד אז, כמעט בכל נסיעה היינו התיירים היחידים.

מלליבלה חזרנו בדרך ארוכה לכיוון גשמה, שם התמזל מזלנו ותפסנו טרמפ עם זוג אוסטרלי ששכר מיניבוס ונסע לבהר-דאר. בילינו עוד שבת במלון ליד האגם, וביום ראשון חזרנו לאדיס, לקראת היציאה לדרום אתיופיה, לטיול של שבטים, בעלי חיים ותרבות.

חלקו השני של המסע – דרום אתיופיה:

מפת מסלול הטיול בצפון אתיופיה:

לקריאה נוספת:

טרק בהרי סימיין – אתיופיה הדימוי של אתיופיה כארץ חרבה ומאובקת מתנפץ לרסיסים ברגע שמגיעים לשמורת הרי סימיין שבצפון המדינה. טרק בלתי נשכח אל פסגת ההר הגבוה ביותר באתיופיה איילת נעמן | צילום: איילת נעמן

לליבלה, אתיופיה: הבתים יצאו מן האדמה לליבלה, בלב אתיופיה, חצובה באבן וולקנית אדומה. מקבץ אדיר של כנסיות ומנזרים, מנהרות וגשרים, שבילים ומדרגות שנבנו ללא פיגומים. מיקומה הנידח, צרותיה של א … גיל אל-עמי | צילום: יואל שתרוג

עוד על טיול לאתיופיה

הפוסט בלוג: תרמילאים בצפון אתיופיה הופיע ראשון במסע אחר

נערות לפני כנסיית הצלב הכפול בלליבלה שבאתיופיה. במאה ה-14 הוחלט כי אתיופיה היא ארצו של הכהן יוחנן | צילום: אייסטוק

אם ובתה בלליבלה. באמצע המאה ה-16 נוצרו הקשרים הרשמיים הראשונים עם הממלכה הנוצרית שבאפריקה | צילום: אייסטוק

דרך עפר במחוז אפאר בצפון-מזרח אתיופיה | צילום: אייסטוק

הפוסט החיפוש אחר המלך האגדי – אתיופיה הופיע ראשון במסע אחר