מדי שנה, ב-21 בפברואר, חוגגים באיי פריזיה הצפוניים (Frisian Islands) ובמחוז שלזוויג-הולשטיין בחוף הצפוני של גרמניה את ביקברנן (Biikebrennen), הגרסה המקומית של ל"ג בעומר, המציינת גם את סופו של החורף. בכל אחד מכפרי האזור מדליקים מדורות, וכך גם בחוות המבודדות של האזור, כשלכל קהילה יש מדורה משלה. את המדורות מדליקים בשקיעה או זמן קצר אחריה, ואלה מלוות בשירה, בהצגות, בקברטים ובריקודים. בחלק מהמדורות גם מבעירים איש מקש, שמסמל את החורף.

מדורה בוערת בביקברנן, חגיגה מסורתית באיי פריזיה | צילום: Arne List, flickr

יש לא מעט הסברים והשערות למקור של החגיגה הזו. יש הסבורים שמדובר בחגיגות אור מהסוג שמתקיים בחורף במקומות רבים בעולם, במטרה לגרש את החורף ואת החושך ולהעיר את הארץ מתרדמתה. לפי סברה אחרת, המדורות הן חלק מטקס פגאני שמטרתו לטהר ולנקות מחולי, להתפייס עם אויבים ולהעניק כוח ומזל. ויש גם גרסה לפיה פיראט חטף את בתו של ראש אחד מהכפרים שבאזור ותושבי המקום הדליקו את המדורות כדי למנוע מפירטים נוספים להתגנב למקום בחסות החשיכה.

נראה כי שורשיו של החג נעוצים בעבר הרחוק, לפני כאלפיים שנה, אז היו תושבי האיים נוהגים להקים מזבחות על הגבעות כאות כבוד לאלים שלהם. בכל אביב, לפני שהיו יוצאים אל הים כדי לדוג או להילחם, נהגו תושבי האיים להבעיר מדורות על הגבעות כדי לעורר את הרצון הטוב של אל המלחמה, שידאג לרוחות טובות שיסייעו להם במסעותיהם בים. כחלק מהטקס הפגאני, נשים וגברים נהגו לרקוד במעגל סביב המדורות. בשנים מאוחרות יותר הדליקו את המדורות על מנת לברך לשלום את ציידי הלווייתנים שיצאו אל הים.

להבות המדורה משתקפות בשלולית. ערמות העצים מגיעות
לעיתים לגובה של בית | צילום: Arne List, flickr

המסורת של הדלקת המדורות מתקיימת לאורך השנים באיי פריזיה, ועם הזמן היא התפשטה גם למחוז שלזוויג-הולשטיין כולו. החגיגות מלוות במנהגים שונים, בהתאם למקום בו הן מתקיימות. בשבועות שקודמים לחג תושבי האזור אוספים עצים ועורמים אותם לערימות גבוהות בראש הגבעות. עד 21 בפברואר, יום החגיגות, מגיעות חלק מהערימות הללו לגובה של בית. ביום החג מגיעים התושבים אל ערמות העצים והקרשים, מצוידים בלפידים ובשתייה חמה, ומבעירים את המדורות. החגיגות מלוות בנאומים, סיפורים ושירים עממיים.

מדורה באי סילט, הגדול באיי פריזיה | צילום: Sylt Marketing – Biikebrennen auf Sylt

כדאי במיוחד לראות את החגיגות באי סילט (Sylt), הגדול מבין איי פריזיה, שם מתייחסים לאירוע ברצינות רבה, עם המון מדורות וקהל גדול שיכול להגיע לאלפי משתתפים. סילט הוא גם התיירותי ביותר מבין איי האזור, אולם רק תיירים מעטים משתתפים בחגיגות, מה שהופך את האירוע לאותנטי במיוחד.

נוף טיפוסי באי סילט – דיונות, חוף חולי ארוך ומגדלור | צילום: אייסטוק

איי פריזיה מורכבים מארבעה איים גדולים ועשרה איונים זעירים. המפורסם שבהם הוא סילט, אתר נופש פופולרי בקרב עשירי גרמניה. מרבית התיירים מגיעים אליו בעונת הקיץ, בזכות החופים עם החול הלבן ודיונות החול היפות שלו. בבירת האי יש חנויות שיקיות, מסעדות אופנתיות ואפילו קזינו. עם זאת, מוקדי המשיכה העיקריים נמצאים מחוץ לעיר, בטבע שמסביב, בכפרים הציוריים, בבתי החווה עם גגות הקש האופייניים, במגדלורים היפים, ובעיקר בשקט ובשלווה שהוא מציע. זהו גן עדן לאוהבי הטבע והנופשים מבלים את זמנם בהליכה, ברכיבה על אופניים, בשחייה במים הקרים להפליא ובצפייה בשקיעות היפות.

הפוסט איי פריזיה: חג המדורות בים הצפוני הופיע ראשון במסע אחר

לוח השנה הווייטנאמי המסורתי דומה מאוד ללוח העברי: זהו לוח ירחי שעובר "תיקון" כדי לשמור על סינכרון עם מחזור השמש. מועדי החגים נקבעים לפי לוח זה, ולכן צריך לבדוק מהו התאריך שבו נחגג החג בכל שנה. חגים אזרחיים, כגון יום העצמאות (שניים בספטמבר), יום שחרור סייגון המכונה "יום האיחוד" (שלושים באפריל) או "אחד במאי" נחגגים לפי הלוח הכללי. את החגים האזרחיים מארגנים השלטונות והם נחגגים בתהלוכות, בנאומים ובהנפת דגלי הלאום. מכיוון שהם בעצם "חגים מטעם", הם חשובים פחות מאלה המסורתיים.

בכל חודש, ליל מולד הלבנה וליל מילואה (אחד ו-15 בחודש) נחשבים לימי פולחן, שבהם נהוג להציב מזבחות קטנים בפתח הבית, להניח עליהם פירות ופרחים, להבעיר קטורת ולשרוף "כסף מתים", כדי לספק את צורכי רוחותיהם של אבות המשפחה ושל הרוחות האחרות המסתובבות באזור (שביכולתן להיטיב ולהזיק כאחד). בימים אלה אוכלים אוכל צמחוני כאקט היטהרות בודהיסטי, ורבים מדוכני השוק מגישים גרסאות צמחוניות של המאכלים הרגילים. בהוי אן (Hoi An) מתקיים בכל ליל ירח מלא פסטיבל קטן: הרחובות והנהר מוארים בפנסים סיניים, המקדשים נפתחים לקהל והעיר העתיקה הופכת למדרחוב עליז וציורי.

חוץ ממועדים אלה יש עוד חגים המקושרים לפולחן. לדוגמה, חגה של הבודהיסטווה של הרחמים בגלגולה כטיין האו (Tien Hau), מגינת הדייגים, נחגג במקדשים הסיניים של קהילת פו קיין (Phuoc Kien). ב-23 בחודש השלישי של שנת הירח מגיעים המאמינים למקדשים להשתתף בתפילות ובארוחה.

אל המטבח חוזר לשמיים
החג החשוב ביותר בווייטנאם הוא הטת (Tet), ראש השנה, שמתקיים בסביבות סוף ינואר עד סוף פברואר. החג מציין את היום הראשון של האביב, בדיוק באמצע תקופת המנוחה שבין קציר אורז הסתיו וזריעת אורז הקיץ. הביקור בווייטנאם לפני הטת הוא חוויה לא רגילה. לאחר ה"חורף" הקצר, עושים הווייטנאמיים ניקיון יסודי. הבתים מנוקים, מאווררים ונצבעים מחדש בצבעי פסטל בהירים: צהוב, תכלת וירקרק, ולעיתים גם ורוד ולבן.

ב-23 בחודש ה-12 עוזב אל המטבח את הבית ויוצא אל הרקיע כדי לדווח לקיסר השמים, ראש הפנתיאון הדאואיסטי, על מעשי המשפחה בשנה המסתיימת. עזיבתו נחגגת בארוחה גדולה (כדי לשחד את אל המטבח), שבה מרובות המנות הדביקות (כדי להדביק את שפתיו). מכיוון שאל המטבח רוכב על קרפיון בדרכו לשמים, נהוג להשליך קרפיונים אל האגמים והנחלים. את המחזה הזה רואים בהאנוי, למשל, על שפת אגם הואן קיים.

הכנת ארוחת חג לקראת השנה החדשה | צילום: Tran Dình Hiep, GFDL

מרגע זה ואילך רוצה כל אחד לחזור הביתה (אל המקום שבו מצוי המזבח לרוחות של אבות משפחתו) ומיליוני אנשים ממלאים את האוטובוסים והרכבות. גם בני הפזורה הווייטנאמית נוהרים הביתה מארצות הברית ומצרפת, והמטוסים מלאים עד אפס מקום. בשבוע האחרון של השנה עסוקים כולם בהכנות, קונים בגדים ומכינים את מאכלי החג: בראש ובראשונה "עוגות ראש השנה" (Banh Tet), שהן עוגות אורז דביק ממולאות בבשר ובעדשים ירוקות. אבל אפשר למצוא גם גרעיני אבטיח ותפוזים ננסיים מסוכרים, המסמלים שפע ופוריות. שני סמלי החג החשובים ביותר הם עץ קומקווט (תפוז ננסי) עמוס בפרי, וענף פורח של עץ אפרסק, שמבטיח הגנה מפני שדים ורוחות.

בעוד שבצפון וייטנאם מקובל לקשט את הבית בפריחת אפרסק ורודה, הרי שבדרום נהוג להשתמש בפריחת שזיף צהובה. מאז האיחוד, הפך צבע הפריחה גם להצהרה פוליטית ותרבותית של בני הבית (בעיקר כאלה מהדרום, שזו דרכם הצנועה להרים ראש במדינה שהצפון מנהל אותה). בימים אלה נראות ערי וייטנאם כגני פרחים מרהיבים, כאשר שווקים ספונטניים של קומקווט, אפרסק ופרחים אחרים צובעים את המדינה בצבעים מרהיבים.

ביום האחרון של השנה מגיעה הפעילות לשיא: הספרים ושוטפי האופניים והאופנועים אינם עומדים בביקוש. במטבח מסיימים את הבישול לשלושת הימים הראשונים של השנה החדשה (שבהם נהוג להימנע מבישול, אולי כדי שגם הנשים תזכינה למנוחה). מי שחייב כסף ממהר להחזיר אותו, כדי להתחיל את השנה החדשה ברגל ימין, והעניים מחכים עד הרגע האחרון כדי לקנות בזול את הסחורה שנותרה בשוק.

אביב הגיע, טט בא
ואז, בבת אחת, שובתת המדינה כולה. השוק נסגר למשך שלושה ימים (ימי הפסקת המסחר היחידים בשנה), הרחובות מתרוקנים מאדם וכולם הולכים הביתה. זהו רגע דרמטי, והתיירים המבולבלים מסתובבים ברחוב ותוהים לאן נעלמו שמונים מיליון הווייטנאמיים כבאורח פלא. בימים הבאים הם יגלו שכל המסעדות סגורות ויקוו שבעל המלון יזמין אותם לארוחה. לכן, אם אתם מטיילים בתקופה זו של השנה – דאגו להצטייד מראש במזון לכמה ימים.

בחצות בדיוק מגיעה השנה החדשה, ורוחותיהם של אבות המשפחה מוזמנות בטקס מיוחד לעזוב את עולם המתים ולהצטרף אל בני משפחתם במהלך החג. מכאן והלאה דואגים בני המשפחה להבטיח שהשנה הבאה תהיה ממוזלת: האורח הראשון חשוב במיוחד, ובבתים רבים נועלים את הדלת ולא מאפשרים לאיש להיכנס לפני אותו אדם שהוזמן, כמובן, מראש. במשך החג אסור לטאטא את הבית, כדי לא להשליך את המזל החוצה, ואסור לתת לחתולים להיכנס, כי יללתם (ngeo) מזכירה את המלה "עני". כלבים דווקא מוזמנים בהחלט, כי הנביחה (giao) נשמעת כמו המלה "עשיר". רבים משחקים במשחקי מזל, מתוך אמונה שהשנה החדשה מבטיחה מזל טוב. רק לאחר שלושה ימים נפתח השוק מחדש והחיים חוזרים אט אט למסלולם.

חטאנו לפניך
החג השני בחשיבותו הוא "חג אמצע הסתיו" (Tet Trung Thu), הנחגג ב-15 בחודש השמיני, בסביבות ספטמבר-אוקטובר (בערך בין יום הכיפורים לסוכות). בליל החג נראית הלבנה עגולה ובהירה ביותר, לפחות לפי הווייטנאמים, ונהוג לצאת ולהתבונן בה משתקפת במי הנהר. בלילה זה אוכלים "עוגות ירח": עוגות אורז דביק ממולאות בבשר, בביצים משומרות ובשעועית מתוקה, ושותים יין אורז דביק.

פריחה ורודה לכבוד השנה החדשה. בצפון מקשטים את הבתים בפריחת אפרסק  ורודה, בעוד שבדרום בוחרים בפריחה צהובה | צילום: Vinataba, cc-by-sa-3.0

מסיבות קוסמולוגיות שונות, בליל החג ניצבות רוחות אבות המשפחה, ולכן גם כל בני המשפחה, בפני איום נורא: חמשת האלים המגינים על הבית עולים לשמים והרוחות נותרות חשופות לרעבתנותו של החד-קרן השמימי (Con Lan), שיוצא בלילה זה לעשות שפטים ברוחותיהם של רעי הלב. מכיוון שכל וייטנאמי עשה ודאי כמה דברים רעים בחייו, הופך האיום למוחשי. אולם לעזרת הרוחות ובני המשפחה המודאגים נחלץ אל האדמה (Ong Dia) החייכן ועגול הפנים, הפודה את הנפשות האומללות מחד הקרן האימתני בעזרת מתת כסף, ובמלים אחרות: שוחד. בכל ערי השדה משחקות להקות של ילדים ונערים את חד הקרן ואת אל האדמה, מלווים בפמליית נגני גונגים ותופים. לקראת החג "תוקפות" הלהקות את הבתים והשווקים ומתעכבות במיוחד ליד בתי העשירים, בדרישה פומבית לתשלום. החד הקרן, המורכב משני שחקנים, רוקד ומבצע להטוטי קרקס לפי קצב התופים, בעוד שאל האדמה אוסף את הכסף.

לזכרו של המנדרין האהוב
חג וייטנאמי חשוב נוסף הוא "חג צהרי היום" (Tet Daon Ngo), שנחגג בחמישה בחודש החמישי, בסמיכות לאמצע יוני, וקשור לשמש וליום הארוך בשנה, למונסון ולאיום שטפונות הקיץ. האגדה מספרת על המנדרין (פקיד בכיר) הישר והאהוב פוק נ'ויין שסר חינו בעיני הקיסר, וסופו שקפץ לנהר והתאבד בתאריך האמור. בחג אוכלים עוגות אורז כתומות בצורת פירמידה, שאותן גם משליכים אל מי הנהרות, כדי שהדגים לא יאכלו את גופתו של המנדרין האומלל. ביום החג נוהגים לקיים מרוצי סירות, אולי כדי להציל את המנדרין ואולי כדי להרגיע את חמתם של הנהרות לקראת תקופת שטפונות הקיץ. נהוג גם לאכול ברווזים צלויים (שכן הברווז אינו טובע), והשווקים הומים בבעלי הכנף המגעגעים.

ביקור בווייטנאם בתקופת החגים הוא מרהיב ומעניין, אך כדאי לזכור שאמצעי התחבורה עמוסים במיוחד. החגים נחגגים בדרך כלל במסגרת משפחתית, וצריך קצת מזל כדי להשתתף בטקסים. אם הוזמנתם, מתנה של פרחים ופירות היא שי הולם, שאותו יניחו המארחים על מזבח בפולחן לרוחות אבות המשפחה, בעלי הבית האמיתיים.

הפוסט חגים וטקסים בוייטנאם הופיע ראשון במסע אחר

ב-21 בדצמבר חל בחצי הצפוני של כדור הארץ היום הקצר ביותר בשנה. מרגע זה (עד 21 ביוני) מתארך משך האור ביממה. בעונה זו תרבויות עתיקות חגגו באור ואש, בחלוקת מתנות לילדים ולעניים ובארוחה חגיגית, את "הולדתה מחדש" של השמש. עץ אשוח מקושט ומואר הוא מנהג שמקורו בגרמניה. האשוח (עץ ירוק- עד), מסמל הישרדות בחורף האירופי הקשה. את האור והאש שסמלו את חגיגות החורף בתקופה העתיקה מאפיינים הקישוטים המוארים שנתלים עליו. עץ האשוח הובא לאנגליה על ידי אחד מאנשי משפחת המלוכה ונוספו לו מנהגי שירת קורלים (מזמורים) דתיים, קישוט הבית בצמח הדיבקון והענקת מתנות. גם חגים של דתות אחרות כמו הדיוואלי וחג האורים עוסקים בצורה ישירה ועקיפה בנושא האור.

התאורה החגיגית ברחובות הראשיים של ערים רבות באירופה ובעולם המערבי מעניקה השראה להתחיל שנה חדשה עם אור בעיניים ובלב. מוזיאונים, בנייני תרבות ומבנים היסטוריים מוארים בתאורה יפהפייה כדי להזכיר לנו את נכסי התרבות שבהם מתהדרת כל עיר. בתי כלבו גדולים משקיעים כספים רבים בחלונות הראווה המעוצבים והמוארים כדי למשוך אותנו פנימה… גם אלו יכולים אולי להיחשב נכסי תרבות במאה ה-21. ערים רבות מנצלות את עונת החגים ומשתמשות בטיימינג כתירוץ מבורך ליוזמות ולאירועי אמנות.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

איטליה
כתוספת לתאורת החג המסורתית מציעה טורינו מנובמבר עד אמצע ינואר מסלול הליכה ייחודי שחולף בארמונות רנסנסיים, בין מיצבים זוהרים של 16 מעצבי תאורה איטלקים ובינלאומיים הפרושים ברחבי טורינו. יציאה מהבית אל החוץ והקור הופכת כך לחוויה מרגשת. בפרויקט התאורה שנקרא "luci l’artista" מתחילה טורינו כבירת האמנות העכשווית/מודרנית למצב עצמה על מפת התיירות העולמית ויש לה עוד הרבה מה להציע.
מידע נוסף: אתר לשכת התיירות של טורינו.

ארצות הברית
ערב יורד בפארקי השעשועים של דיסני בחוף המזרחי והמערבי של ארצות הברית. כולם כבר הרוסים מהתורים. המצעד המואר של הדמויות המצוירות מפיג את העייפות של המבוגרים ומשמח את הילדים. הם מתפעלים מהתהלוכה מאירת העיניים של גופי, מיקי ושלגייה. מי שצפה בתהלוכה דומה באמצע היום, ודאי מסכים שההבדל הוא כמו יום ולילה… התאורה המרהיבה אכן לוקחת אותנו לארץ האגדות.

מניפולציות של תאורה בלאס ווגאס | צילום: אירנס סקורופה

בקומה שמתחת לכניסה למלון סיזאר פאלאס בלאס ווגאס, נבנה מול (קניון) בסגנון רומאי. התאורה בקניון התת קרקעי מכתיבה לוח זמנים מיוחד. התקרה הופכת ללילה נוצץ כוכבים אחרי שקיעה כתומה יפהפייה והשחר מפציע בתכלת בהירה עד ששוב אתה משוטט באור יום מלא וחוזר חלילה. תוך חצי שעה של שיטוט בין חנויות, מזרקות ופסלים "רומאים" מתחילה ומסתיימת יממה שבדרך כלל נמשכת…24 שעות. והכל בגלל מניפולציה של תאורה.

הודו
ב-12 בנובמבר חוגגים בהודו, שאינה מקושרת דווקא לנצרות כדת הראשית, את תחילת החורף בחג הדיוואלי. ראמאינה רמה הגיבור חזר מגלות ארוכה: ניצחון הטוב על הרע והאור על החושך. בכל רחבי הודו עוטים האנשים בגדי חג, מחליפים מתנות, אוכלים ארוחה חגיגית והכל מקושט בתאורה יפהפייה (לאו דווקא "מודרנית") של פנסים ונרות.

ובחצי הכדור הדרומי, שם משטחי החלקה חורפיים, פתיתי שלג וקור אינם חלק מעסקת החבילה של חג המולד וראש השנה האזרחית, חוגגים בכל זאת דתיים וחילונים כאחד.

אוסטרליה
מגדילה לעשות מכולן סידני הרחוקה. בערב השנה החדשה, במשך שמונה דקות, "מופגז" מפרץ סידני בתצוגת זיקוקי דינור הגדולה ביותר בעולם (ב-21:00 ובחצות). פיצוי הולם על היעדר השלג שהולך ביחד עם זקנו הלבן של סנטה קלאוס ואווירת החג. בנוסף, נמל סידני והגשר מהווים מזה כמה שנים במה טבעית יפהפייה למסורת אמנותית ויזואלית של תאורה שמוצגת לקראת כל תחילת שנה חדשה.

ברזיל
בלב לגואה רודריגו דה פרייטאס (האגם) שבריו דה ז'ניירו, מוצב כל שנה מאז 1996 עץ כריסמס מסורתי בגובה 82 מטר, שזכה להיכנס לספר השיאים של גינס. אורותיו של העץ המקושט (2.8 מליון נורות) נוצצים במי האגם והכי כיף, פשוט לטייל במכנסיים קצרים וסנדלים בשבילים שסביב האגם וליהנות מהצבעוניות החגיגית. בערב השנה האזרחית הרחובות המובילים אל הים נסגרים לתנועת כלי רכב וריו הופכת למדרחוב אחד גדול שכולם זורמים בו לחגוג ליד הבמות המוזיקליות שפזורות בעיקר בחוף קופהקבנה. מוזיקה ברזילאית פופולרית, קצב שמקפיץ את הגוף, קשאסה שמסדרת את הראש ומי אוקיינוס חמימים לטבילת התרעננות. במאמר מוסגר, אולי זו בעצם החזרה הגנרלית לקראת חגיגות הקרנבל שחל בתחילת פברואר (אף הוא חג שמקורותיו פאגאניים ונוצריים). בכל מקרה, יש לברזילאים דרך טרופית נהדרת לחגוג חג מולד ושנה חדשה.

ישראל
התאורה המודרנית, שתחילתה בשיגעון של אדיסון ונורת החשמל, שינתה את כל מה שרואות העיניים בתיאטרון. השחקנים לא היו תלויים יותר בתאורת השמן, הנרות או הגז ויכלו לזוז מקדמת הבמה עמוק לתוכה, בלי שהקהל "יאבד" אותם. התפאורנים יכלו להרחיב את האפשרויות וליצור מציאות בימתית והתאורנים "הפכו" לאלוהים כשיצרו בעזרת האור את היום והלילה מחדש. בבית "דנאור – קומפיולייט" באזור התעשייה של הוד השרון, הוקם מוזיאון ייחודי וראשון מסוגו בעולם ביוזמת דני רדלר, מעצב תאורה – "מוזיאון לתאורת במה". המוזיאון מלווה את השלבים החשובים בהתפתחות תאורת הבמה מסוף תקופת הרנסנס ועד ימינו, מהנר ועד האור הנע. במות היסטוריות, פריטים אותנטיים, צבע ותנועה בחללים תיאטרוניים להמחשת כוחה של התאורה. מסע מאיר עיניים.

מסקנה – גם מי שאינו "צריך" לסמן בלוח השנה הישרדות בתנאי חורף קשים, זקוק לאור שיחמם את הנשמה, שירחיב את הלב, שיהפוך את המציאות למאירת עיניים ולו ליום אחד. ואנחנו כאן בישראל, שהיא גם ערש הנצרות, בכל זאת חוזרים אל האור הראשוני הקדום של האש וחוגגים לאור נרות את נס השמן שהספיק לשמונה ימים ונתן תקווה להמשך. איפה שלא תהיו בעולם העיקר – חג שמח עם אור ואמונה!

הפוסט מי הדליק את האור? הופיע ראשון במסע אחר

זה היה יומו הגדול של הנזיר אירינָחוֹש. אמנם היו נקודות ציון רבות בסיפור חייו הפתלתל, שהובילו מילדות בכפר הקטן פו פאס (Fou Fas) שבצפון יוון אל הגלימה השחורה של הנזירות האורתודוקסית ואל חופי הכנרת, אבל יום קידוש המים זוהר בלוח השנה של חייו. והוא, שהטיל על עצמו את המשימה, זהר ביומו הגדול. לא עובר יום במהלך השנה שאירינחוש לא חושב על יום קידוש המים. כשהוא עובד בגינתו הענקית, בביקוריו בכנסיות האורתודוקסיות בצפון הארץ, בקשריו ההדוקים עם הקהילה שבחסותו – תמיד יתכונן אירינחוש ליום הגדול. היום שבו הוא, שנשלח על ידי ראשי הכנסייה לחיות לבדו בפיסת האלוהים הנקראת כפר נחום, מארח יותר מאלף בני קהילה, נזירים כמוהו, מכל רחבי הארץ, ובראשם המטרופוליטן של נצרת, המקביל לארכיבישוף בכנסייה המזרחית וראש הכנסייה היוונית אורתודוקסית בצפון הארץ, קירייֶקוֹס המכובד בעצמו, שעוטה למען ישוע – ואולי גם קצת למען אירינחוש – את גלימת הזהב שלו, שהגיעה היישר מיוון. יום התגלות האל הכל התחיל עם הפיצול באימפריה הרומית בסוף המאה השלישית לספירה, שהוביל לשלטון הביזנטי על ארץ הקודש (בין 395 ל־640 לספירה), ימים שבהם מנזרי הכנסייה היוונית אורתודוקסית שקקו חיים ברחבי ארצנו, ומאות נזירים ציננו את עצמם במי הכנרת מפות ומדריכים מודפסים ליעד הכנרת וטבריה, בהנחה לגולשי מסע אחר! בכפר נחום שוב חוגגים את יום התגלות האלוהים. אחד מהמתפללים מזנק אל המים ומושיע את הצלב מן הקור בלילות קיץ ארוכים. כדי לדמיין זאת אני נזכר באירינחוש, שהראה לי את החבל שתלוי על עץ מעל מי הכנרת וסיפר שמחבל זה הוא מזנק אל המים כשהגלימה השחורה וחום הכנרת נעשים בלתי נסבלים. באותם ימים קסומים חגגו נזירי כפר נחום את יום הטבלתו של ישוע בירדן בטקס מרשים על גדות הכנרת, ליד כנסיית כפר נחום. צלב מקושט שהוכן מבעוד מועד נזרק עמוק אל תוך מימיו הקפואים של האגם, ובעקבותיו זינקו אל המים האמיצים שבגברי הקהילה הנוצרית הגדולה והתחרו ביניהם על הכבוד שניתן למי שמגיע ראשון אל הצלב ומחזירו אל בכיר אנשי הכנסייה במקום. לפני הטבילה, בזמן הטבילה ואחריה מתאחדים כולם בשירה שמהללת את האל, נזירות ביישניות מצרפות את קולן לבריטון הנזירים ומגישות ארוחה משובחת לנוכחים. חלפו להן 1,400 שנה, ונזיר אחד חי לבדו בכפר נחום. כבר 11 שנים חי אירינחוש במקום, ואולי חלפו בראשו צהלות הנזירים שפסו מכאן – הפרסים טבחו אלפי נזירים בעת כיבוש הארץ, הרסו כנסיות ומנזרים רבים, והכנסייה היוונית אורתודוקסית בכפר נחום נבנתה שוב רק לפני כשבעים שנה – כשהחליט לחדש את המסורת בכפר נחום. בכל זאת, בעיני הנוצרים כפר נחום אינו סתם עוד מקום בארץ ישראל, אלא "עירו של ישוע". לפי המסורת, כאשר עזב ישוע את נצרת בא לכפר נחום, וכאן בחר את 12 שליחיו. שלוש שנים מלאו להחלטת אירינחוש, והמסורת קמה לתחייה: בכפר נחום שוב חוגגים אפיפאני – יום התגלות האלוהים, יום קדוש. כאלף איש, ערבים תושבי הכפרים בצפון ויוצאי מדינות חבר העמים מגל העלייה של שנות התשעים, מחליפים את בני כפר נחום הנוצרים בתור קהל המתפללים. רק אחד מהם, שנבחר מראש,  מזנק אל המים, מושיע את הצלב מן הקור ומגישו למטרופוליטן של נצרת לקול מחיאות כפיים ומברוּּכּ מהכרוז שמלווה את הטקס. ההווה מחוויר תמיד לעומת העבר. לקח חשוב למדתי מאירינחוש על הרוגע של אדם המתכונן מראש למשימותיו בחיים. די היה להתבונן בו במשך כמה דקות בערב שלפני הטקס, מוזג יין אדום (בוז'ולה מן המעולים שטעמתי) שהגיע אליו בדרך לא דרך ממנזר קטן ליד ג'נין בבקבוקי פלסטיק של ליטר וחצי ומספר בשבחו, ומיד נתפסים בשלוותו. במטבחו הומה לה משפחה אוקראינית. נשותיה מכינות מאכלים מסורתיים של יום קדוש, גבריה עמלים על דגלי התהלוכה שבה תצעד הקהילה למחרת. אירינחוש, לקראת סוף שנות השלושים לחייו, מתיישב על רצפת הסלון של בית הגרניט, מזהיר את עצמו בקול רם לא לשתות יותר מדי מהיין, בוחן ומאשר את הדגלים המובאים לו ולא נראה מוטרד כלל מסערת האנשים הצפויה לו למחרת. ואני, במוחי הזדוני, כבר מזהיר אותו. שהרי על מה ירכלו מחר זקנות העדה, ובמה יעסקו ראשיה ועמיתיו הנזירים אם לא בכישוריו של אירינחוש כמארח הטקס הגדול: האם נגזמו כל העצים? האם נוקתה השעווה ממנורות הכנסייה? האם נתלו כל הדגלים כראוי ונשלחו אנשים ומכוניות לאסוף את נכבדיה וקשישיה של העדה? האם תגיע הספינה שתארח את ראשי הכנסייה במועדה אל הרציף הקטן? אריגי זהב על ספינת תפילה חיכיתי לו עם עלות השחר על שבת החג, כי סיפר לי בערב שמשימתו הראשונה היא להאיר את כל נרותיה של הכנסייה לפני בוא האורח הראשון, נזיר שבא בשבע בבוקר ומתחיל את הנזיר אירינחוש מדליק את נרות הכנסייה בבוקר הטקס. לפני בוא האורח הראשון. צופה בו אחד מילדי הקהילה היוונית האורתודוקסית, הילד ניקיטה בן החמש סדר התפילה. בצעד מרושל הצטרף אל אירינחוש ניקיטה, ילד בן חמש, בן הקהילה שישן גם הוא בין אבני הבזלת באותו לילה, ואולי הפיג מעט את בדידותו של הנזיר בשביל החשוך עדיין שעל חורבות עבר כה מפואר. הכיתי בו ברחמים בשוט של אור לבן כשצילמתי אותו מדליק את הנרות. הוא רק הביט בי במבט של מי שמתנצל בשבילי. מאות תמונות צילמתי ביום קידוש המים. צילמתי את המצעד המסוגנן של צופי נצרת, שהגיעו לראשונה אל הטקס וכבר הודיעו שיחזרו מעתה בכל שנה (לא בקלות מוותרים על קהל של אלף איש). צילמתי את הטקס וצילמתי את התפילה בכנסייה הקטנה, שאור רך מהכנרת נשפך אליה מבעד לזכוכית צבועה. בהפסקות בין צילום לצילום עיני חיפשו את אירינחוש: קוטף עלי בזיליקום לקישוט הצלב בבוקר, קוטף ומריח פרח מגינת הכנסייה, מברך בחיבוק ונשיקה זקנות לבושות שחורים הניגשות אליו לברכו, מדבר ערבית שוטפת ורוסית לא פחות טובה עם אורחיו, רץ הלוך ושוב לאורכה ולרוחבה של התהלוכה ומספיק להגיע ראשון אל המדרגות של אוניית המכובדים, דואג להעלות את המטרופוליטן של נצרת ועשרות נכבדים על אריגי הזהב שלהם, אל סיפונה של ספינת התפילה. בלילה שלפני יום החג, לילה חשוך ועז רוחות, הוליך אותי אירינחוש בשבילי ביתו אל הכנסייה הנעולה. הוא שתק. אני שתקתי. הקולות היחידים שנשמעו היו רחש גלי האגם, שקשוק המפתח במנעול דלת הכנסייה, הצתת הגפרור שהדליק נר אחד בחלל הכנסייה, ואחרי כמה שניות של מתח קולן המוקלט של נזירות מרמקולים לא נראים. אירינחוש, שאוהב את השקט שמעניקים חיי הנזירות, חייך חיוך ערמומי, כמו אומר לי: "עכשיו אתה מבין למה נהייתי נזיר, למה עזבתי את משפחתי, את ביתי, ובאתי לכנסייה הקטנה הזו שעל שפת הכנרת?"

הפוסט יומו הגדול של הנזיר אירינחוש הופיע ראשון במסע אחר