טיול בגואטמלה מהווה חגיגה לכל החושים: המטיילים חולפים דרך נופים מרהיבים ומגוונים של הרי געש, נהרות שוצפים, מפלי מים, מערות ויערות גשם, ופוגשים שרידים מרתקים מן העבר המפואר של תרבות המאיה. ביקור בערים עתיקות, כפרים מרוחקים ושווקים תוססים מהווה חלק בלתי נפרד מהחוויה המיוחדת שגואטמלה מזמנת למבקרים בה. הנסיעה ברכבי שטח מאפשרת להגיע לאתרים יפהפיים שזוהי הדרך היחידה להגיע אליהם.

אל גואטמלה אפשר להגיע בכמה דרכים, למשל בטיסה למדריד ומשם בטיסת המשך ישירה לגואטמלה סיטי. אחרי הנחיתה כדאי להמשיך בנסיעה לאנטיגואה, הבירה העתיקה של גואטמלה. העיר, שנהרסה ברעידת אדמה במאה ה-18, נבנתה מחדש בסגנון קולוניאלי והיא מצטיינת ברחובות ציוריים מרוצפי אבן, בתים צבעוניים, כנסיות מרשימות ומבנים היסטוריים שמורים היטב. מעל העיר מתנשאות פסגותיהם של הרי געש. מאמצי השיפוץ והשימור של העיר ניכרים בכל פינה, ואין פלא כי היא הוכרה כאתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו. בין האתרים שכדאי לבקר בהם אפשר למנות את הכיכר המרכזית היפה פלאזה מיור (Plaza Mayor), הקתדרלה הראשית, השרידים המרשימים של כנסיית לה מרסד, מוזיאון קאסה קוחון המשמר שרידים מתרבות המאיה לצד התרבות האינדיאנית בת ימינו. אנטיגואה מהווה בסיס מצוין לטיולים בסביבה.

רחוב מרוצף אבן באנטיגואה, בירתה העתיקה של גואטמלה | צילום: אייסטוק

לכל כפר יש צבע
אחרי המפגשים העירוניים הגיעה העת לצאת לדרכים הפתוחות. המסע שלנו מתחיל בהקפה של פקאיה (Pacaya), הר געש פעיל שהתפרץ לאחרונה בשנת 2007. ההר, המתמר לגובה של 2,550 מטר מעל פני הים, והנסיעה סביבו עוברת בדיונות שחורות של עפר וולקני. כדאי לעצור לפיקניק לצד לגונה כחולה ויפה למרגלות הכפר סן פרנסיסקו דה פקאיה. הנמרצים יכולים לטפס למרומי ההר לקראת החשכה לתצפית מרהיבה ומרגשת בפעילות הגעשית של הלוע. את הלילה מבלים באנטיגואה היפה ואוספים כוחות לקראת המשך המסע המרתק המצפה למחרת.

היום הבא נפתח בנסיעה לאורך רכס סיירה מדרה, בין הרי געש גבוהים ומרשימים, אל עבר העירות אקאטננגו ופאטצון. הדרך עוברת באזורים כפריים ומיוערים ביערות אורנים. בשעות אחר הצהרים מגיעים לתצפית מרהיבה מעל לאגם אטיטלן, השוכן במכתש געשי גדול ומוקף בהרי געש נישאים. מסביב לאגם שוכנים כפרים קטנים וציוריים, שתושביהם לובשים תלבושות ססגוניות מאריגים עשירים בדוגמאות הלקוחות ממסורות העבר. לכל כפר יש אריג המייחד אותו, צבע שליט וכובע מאפיין. שיט אל צדו השני של האגם מביא לכפרים סנטיאגו דה אטיטלן וסן פדרו, שם צפויים מפגשים עם התושבים המקומיים וכן ביקור בביתו של "משימון", אל מקומי שהתושבים נוהגים להביא לו מנחות כדי לרצותו ולהימנע מפגיעתו הרעה. בעברו האחר של האגם שוכנת עיירת התרמילאים פאנאחאצ'ל שכדאי לטייל ברחובותיה.

שוק באנטיגואה. חגיגה צבעונית | צילום: Pati's Moment in Time,flickr

ביום המחרת יוצאים לעבר העיירה צ'יצ'יקאסטננגו המפורסמת בזכות השוק המיוחד והססגוני שלה, שמתקיים בשלוש פעמים בשבוע – בימי ראשון, שלישי וחמישי. השוק נחשב לצבעוני בכל היבשת והשיטוט בו הוא בגדר חוויה רב חושית: הצבעים העזים של האריגים, תלבושות הרוכלים ושל הקונים המגיעים מהכפרים, המוזיקה המתנגנת מכל פינה וריחות התבשילים. אחרי המולת השוק אין כמו ביקור בקתדרלה, שבה מתקיימים בערבוביה טקסים קתוליים וטקסים מיסטיים. כדאי לטייל ברגל אל גבעה מיוערת מעל העיירה, שבה שמאנים מקומיים מקיימים טקסים לבקשת המאמינים. מכאן הדרך תוביל אותנו צפונה, אל עיר המחוז הצפונית ווהווהטננגו, אשר תשמש בסיס לטיול בהרים שבצפון המדינה.

הנהר הנעלם
רכס הקוצ'ומטנס הוא הרכס המרשים ביותר בגואטמאלה. הוא מתנשא לגבהים של מעל 3,000 מטר מעל פני הים, ובשונה מרכס הרי הגעש במרכז המדינה, זהו רכס עתיק הבנוי בעיקר מסלעי משקע ויש בו מדרונות תלולים ועמקים פוריים. הרכס מפריד בין איזור גב ההר של גואטמאלה ועמקי יערות הגשם. חלקים רבים ממנו מנותקים מהדרכים הראשיות ועמקיו הכפריים מבודדים מאוד. הג'יפים מאפשרים טיולים בין המדרונות וכפרים המרוחקים, כולל ביקור בשוק של יום שבת בכפר טודוס סנטוס שגבריו לובשים מכנסיים צבעוניים במיוחד.

אגם אטיטלן, מוקף בהרי געש | צילום: שאטרסטוק

אחרי יומיים באזור הקוצ'ומטנס, יוצאים מערבה לאורך העמקים לרגלי הקורדיליירה המרשימה. בדרך לעמק הגדול של נהר הצ'חוי עוברים בכמה עיירות שדה מעניינות. על גדות הנהר כדאי לעצור לפיקניק רגוע לפני שממשיכים מערבה אל שמורת ביוטופו דה קצאל.

היום הבא מוקדש לאזור סיירה דה לאס מינס – רכס המכרות. הדרך לרכס עוברת באזור של יערות עננים בגבהים של 2,300 מטר. ברי המזל יזכו לראות את הציפור הלאומית של גואטמלה, הקצאל, שחיה ביערות הללו.

למחרת, אחרי ביקור בכמה ערים בדרך, מגיעים לשמורת הטבע סמוק שמפיי. נהר קאהבון ("הנעלם") מתחתר כאן בין סלעי גיר ויוצר סדרה מדהימה של בריכות, שנוצרו על ידי סכרים טבעיים של נטף נחלים. מי הטורקיז הצלולים מזמינים טבילה. מלבד רחצה בבריכות, כדאי לטייל ברחבי השמורה ולטפס לנקודת תצפית מהראש צוק המירדור. את היום מסיימים בעיירה לנקין.

מוכרת פרחים בשוק מקומי | צילום: Pati's Moment in Time, flickr

ביום הבא יוצאים מלנקין צפונה לעבר רכס קנלדריה. הנסיעה חולפת בדרכי עפר, בין כפרים ציוריים, באחד האזורים הנידחים של גואטמאלה. לקראת צהרים מגיעים לאזור המערות בקנדלריה. טיול ברגל בנוף הקרסטי מגלה את האופן בו בני המאיה ניצלו את נכסי הנוף הנדירים לפולחן עולמות תחתונים. מכאן אפשר לצאת לשיט אבובים בנהר תת קרקעי הזורם בלב הרכס בין המערות השונות.

מפגשים עם תרבות המאיה
אחרי הנופים ההרריים של תחילת הטיול, הגיע הזמן להצפין אל מישור אל פטן ולהכיר את האזור הטרופי של מרכז אמריקה. בדרך כדאי לעצור באתר המאיה סיבל, שעל גדות של נהר הפסיון. זאת הזדמנות להתרשם מהשרידים הארכיאולוגים המרשימים שמשתלבים להפליא בעובי הצמחייה הטרופית וללמוד על העוצמה התרבותית של בני המאיה. לקראת ערב מגיעים אל אגם פטש ניצה שלחופו שוכנת עיר המחוז פלורס. האגם היפה מהווה מקום מצוין להתמקמות ליומיים הקרובים.

טיקל, אתר המאיה החשוב ביותר | צילום: Bruno Girin, flickr

היום הבא מוקדש לאתר המאיה החשוב טיקל, שהוא בין האתרים הארכיאולוגים המרשימים בעולם. העיר העתיקה, ששרידי מקדשיה מזדקרים לכל עבר, נבנתה החל מהמאה השמינית לפני הספירה והגיעה לשיא שגשוגה במאה השלשית לספירה. פירמידות ענקיות, שבראשן ממוקמים מקדשים, מתנשאות מעל צמרות יער הגשם. העיר שבנו שליטי המאיה הכילה אלפי ארמונות, מקדשים, בתי מגורים וכיכרות, ואת כולם כיסה היער הטרופי. האתר התגלה ונחשף בסוף המאה ה-19, אולם גם כיום יש מקדשים שנותרו חבויים. היער סביב האתר עשיר בצמחייה ובבעלי חיים האופייניים למרכז אמריקה, ואפשר לראות בו ציפורים מרהיבות, טוקנים, קופים, פרפרים ועוד.

את היום החווייתי כדאי לסיים במתקן של גשרי חבלים בלב יער הגשם לפעילות מעוררת אדרנלין וריגושים. את היום, והטיול, חותמים בעיר פלורנס שעל גדת האגם. מכאן מתחילה הדרך הארוכה הביתה, שכוללת טיסת פנים אל עיר הבירה גואטמלה סיטי, משם בטיסה למדריד ולבסוף הביתה, עמוסים במראות וחוויות שיישארו עמנו עוד זמן רב.

בתמונה הפותחת: רחוב באנטיגואה, בירתה העתיקה של גואטמלה

הפוסט גואטמלה: בדרך המאיה הופיע ראשון במסע אחר

אדמונד הילרי טיפס על האוורסט "כי הוא היה שם", ובאמירה המפורסמת שלו יצר ז'אנר עולמי של יוצאים לדרך. פעם גם אני הייתי שייך לז'אנר הזה. יצאתי לדרך כי היא היתה שם. אבל הדרך לימדה אותי אחרת. היא לימדה אותי שלא סתם אני נודד. היא לימדה אותי שהדרך שלי החוצה היא בעצם הדרך שלי פנימה. היא לימדה אותי שהיציאה אל המרחב בליקוי החמה באוגוסט 1999 הגיעו לפירמידות המצרים אנשים מכל העולם, להתחבר לאנרגיות של המקום. תמורת 1,000 דולר אפשר לקבל אישור מיוחד לערוך מדיטציה ותפילה בתוך הפירמידות | צילום: הראל סטנטון יש מקומות שצריך לחזור ולבקר בהם כדי להפעיל אותם מחדש, לצאת אליהם מתוך כוונה להחיות את האנרגיה שלהם. כך, למשל, מעגל האבנים הגדול שברמת הגולן, רוג'ום אל-הירי צילום: איתמר גרינברג היא בעצם כלי להתפתחות רוחנית. מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד, בהנחה לגולשי מסע אחר! כמו אנשים שמשתתפים בסדנאות או מתרגלים טכניקות של מדיטציה ותנועה על מנת להתחבר לעולמם הפנימי, אני בוחר במסע, בטיול, ביציאה החוצה כדי להתחבר אל עולמי הפנימי. וכמו אדם שמוצא לעצמו מורה רוחני, אני מוצא שהמורה שלי היא אמא אדמה. כי כשאדם יוצא אל המרחב ומתחיל להקשיב לטבע, הוא מתחיל להקשיב לעצמו. האמונה הבסיסית שאיתה אני יוצא לדרך היא שאני לא הולך לטייל בטבע, אלא עם הטבע. כשאני יוצא לטיול, אני לא הולך לכבוש, לראות או להגיע, אלא לפגוש. להקשיב למרחב, לנהל איתו דיאלוג וליצור איתו משהו משותף. זוהי נקודת המוצא של הטיול הרוחני, טרנד הולך ומתפתח לא רק בקרב אלה שמגדירים עצמם "אנשים רוחניים", אלא בעולם התיירות כולו: טיולים רוחניים להימלאיה, להרי האנדים ולעתיקות המאיה במרכז אמריקה, וסדנאות רבות בטבע. קהל המשתתפים בטיולים אלו גדל משנה לשנה. את הטיולים הרוחניים הקיימים כיום אפשר לחלק לשני סוגים: אלה שבהם האדם יוצא לטבע כדי להתבודד ולמצוא מרחב להתבוננות (למשל, סדנאות מדיטציה בטבע), ואלה שבהם יוצאים למקומות מסוימים, הנחשבים לעתירי אנרגיה (למשל, סטונהנג' בדרום אנגליה או הר בֶּלוּכָה בסיביר) או כאלה הקשורים למסורת רוחנית זו או אחרת (כמו מקדשי המאיה והאינקה במרכז אמריקה ובדרומה או הפירמידות במצרים). ב־100 השנים הבאות, כך נראה, ז'אנר המסעות הרוחניים יתפוס תאוצה. כי בעולם שהתקשורת והטכנולוגיה בו יכחידו כל פיסה של שקט ופרטיות, בעולם שבו כמות הגירויים החיצוניים והאינטנסיביות יובילו את האדם לקצות שפיות דעתו, יותר ויותר אנשים ייצאו למרחב ויחפשו קווים פתוחים של אופק, מרווח נשימה, מקום שנוגע בשקט ומתחבר ללב. כי הטיול הרוחני מציע מסע משולב, אל מרחב פיזי ואל מעמקי התודעה. מוצר אידיאלי לצרכים הנפשיים של האדם בשנות ה־2000. מסטונהנג' לירושלים על הפופולריות העולה של טיולי הרוח כבר בסוף המילניום הזה אפשר ללמוד, למשל, מהמתרחש סביב מעגלי אבנים בדרום־מערב אנגליה, ובמיוחד במפורסם ביותר מהם – אתר סטונהנג' (Stonehenge). זהו מעגל גדול של אבני ענק, שגובהן כשישה מטרים ומשקלן כ־40 טונות. לא ברור מי יצר את מעגל האבנים ומה משמעותו, אולם בקרב העוסקים בתחומי הרוחניות אין מחלוקת על כך שהמקום בעל אנרגיות חזקות. רוב הארכיאולוגים והארכיאו־אסטרונומים מסכימים שמעגל האבנים יכול לשמש כשעון אסטרונומי, שבעזרתו אפשר לזהות את היום הארוך בשנה. עד לפני כמה עשורים היה הסטונהנג' עוד אתר תיירות ארכיאולוגי־היסטורי רגיל. בעשור האחרון התחילו חברות תיירות בריטיות להציע טיולים מיוחדים אל מעגלי אבנים שונים באנגליה, במטרה "להתאחד ולהתחבר עם המסורות הרוחניות של האבות הקדמונים… קבוצה של מודטים מתחברת לאנרגיה של אבן קדושה בעיר האינקה מאצ'ו פיצ'ו שבפרו – אתר עלייה לרגל כלל עולמי | צילום: סרג'יו בנדורק לחוש בכוחם של מעגלי האבנים… לקלוט את אנרגיות הארץ". כיום, עקב הביקוש הרב לביקור בסטונהנג' והפופולריות הגואה שלו, הוא סגור לקהל ביום הארוך בשנה, ורשאים לבקר בו אז רק בעלי אישור מיוחד, בדרך כלל עיתונאים וצלמים. בעבר, החיבור האינטואיטיבי של האדם לטבע היה חלק משגרת החיים. בני שבטים שחיו בהרמוניה עם הטבע ידעו לזהות מקומות שבהם יש אנרגיה גבוהה: מקדשי אדמה הם דבר נפוץ עד היום באנדים הגבוהים של אמריקה הדרומית, פסגות הרים בהימלאיה הן מקומות מקודשים ובאגמים בטיבט אסור להתרחץ בשל קדושתם. האדם שחי בטבע ידע להתחבר אל המארג האנרגטי של אמא אדמה, ידע לזהות בו נקודות בעלות פוטנציאל וידע להשתמש במקומות אלו לצורך ההוויה הרוחנית שלו. כיום, בעקבות התפתחות הטכנולוגיה והחיים המודרניים והתנתקות האדם מהטבע, אנו נוהגים לתפוס את החיבור האינטואיטיבי אל הסביבה ברמת תודעה גבוהה כעניין מיסטי, רוחני. גם הטיול הרוחני, על שני סוגיו, איננו למעשה עניין חדש. הוא היה קיים מאז ומעולם, גם אם לא היה חלק ממה שכיום נקרא "תיירות". נזירים בודהיסטים ויוגים הינדואים היו יוצאים להתבודד בטבע; היוגי הטיבטי הגדול מילרפה בילה שנים במערות בהרי ההימלאיה; הנזירות הנוצרית התחילה באקטים של התבודדות במדבר; תהליך חניכה של שמאנים באמריקה מתחיל בהקשבה לרמות תודעה שונות של המרחב (העולם הפיזי הנראה, העולם שמתחת לאדמה והעולם שמעל, השמים). גם מסע לעבר מקומות עתירי אנרגיה הוא מנהג כלל עולמי עתיק, אבל בעבר לא קראו לו טיול רוחני. קראו לו עלייה לרגל. המהות של הטיול הרוחני היא הדיאלוג הנוצר עם מקום, ולכן, לא פעם נקודת הפתיחה של הדיאלוג־טיול אינה האדם אלא המקום עצמו. יוצאים לדרך למען המקום, לא רק למען האדם. כי למקום יש מכניקה המזכירה מכונה: אם לא משתמשים בו, הוא מאבד מן האיכויות שלו ולאט לאט מחליד עד שמפסיק לפעול. אם מלכלכים אותו, הוא חורק ומשמיע צלילים צורמים. יש מקומות שצריך לחזור ולבקר בהם כדי להפעיל אותם מחדש, לצאת אליהם מתוך כוונה להחיות את האנרגיה שלהם. מעגל האבנים הגדול שברמת הגולן, רוג'ום אל־הירי, הוא דוגמה לכך. למקומות אחרים צריך לבוא מתוך כוונה של ריפוי ואהבה. במיוחד למקומות הסוחבים עימם משקעים של מלחמות, שפיכות דמים, כאב ואנטגוניזם. ואני הייתי מתחיל בירושלים. לפני שנפליג לתחזיות על המסעות הרוחניים של 100 השנים הבאות, כמה דוגמאות לאלה פירמידת קוקולקאן בצ'יצ'ן איצה, מכסיקו. פעמיים בשנה, במרץ ובספטמבר, כאשר היום והלילה שווים באורכם, נופל צל השמש בצד אחד של מדרגות הפירמידה בצורה של נחש, ומתחבר לפסל של ראש צפע בתחתית המדרגות. במקום נערכים טקסי מאיה, שבהם משתתפים היפים, תיירים וחובבי רוחניות למיניהם | צילום: איתי בר שכבר נערכים. באמצע שנות השמונים התחילו לערוך בפרו סוג של טיול שזכה לשם "טיול מיסטי". היו אלו טיולים בעקבות האתרים המקודשים של תרבות האינקה. קהל היעד היה בדרך כלל אמריקאים, ואליהם הצטרפו אחר כך גם ארגנטינאים וברזילאים. כולם חיפשו מקורות רוחניים וסימנו את פרו כאתר עלייה לרגל, ובמיוחד את העיר העתיקה מאצ'ו פיצ'ו באזור קוסקו ואת ימת טיטיקקה. הטיולים המיסטיים לפרו הפכו לשם דבר בשל הנוף היפהפה, ההיסטוריה המרתקת והתרבות העשירה של בני האינקה, ובמהלכם שולבו טקסים מסורתיים שנערכו באתרים שהיו מקודשים לעם הקדום. מאצ'ו פיצ'ו היא כיום אתר עלייה לרגל כלל עולמי, ולהערכתי גם ימת טיטיקקה תהיה כזו בעשורים הבאים. גם הפירמידות נמצאות על מסלול הטיולים הרוחניים. בליקוי החמה באוגוסט 1999, ביקרתי עם חבורה של מטיילים מאירופה בפירמידות של גיזה במצרים. באנו בכוונה ברורה להתחבר לאנרגיות של המקום, ולא היינו שם לבד. רבים הגיעו מכל העולם לפירמידות ביום מיוחד זה למטרות מדיטציה והתקדשות. המצרים הבינו את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בהיבט הרוחני של הפירמידות, ותמורת סכום צנוע של 1,000 דולר הם מנפיקים אישור מיוחד לערוך מדיטציה ותפילה בתוך הפירמידות. בנתיב גל הטיולים הרוחניים המתפתח נמצאים גם הסלע הענק שבמרכז אוסטרליה, איירס רוק, הפירמידות של תרבות המאיה בטיקאל וביוקטאן ושמורות של אינדיאנים באמריקה הצפונית. מרכז רוחני חשוב נוסף ההולך ומתפתח הוא איי הוואי, אשר לפי כמה מסורות הם שרידיה של יבשת למוריה האבודה. לפי האמונה, ביבשת זו, שהיתה במרכז האוקיינוס השקט, צמחה תרבות רוחנית גדולה. כיום, אנשי רוח רבים עוברים לגור בהוואי, במקום מתנהלות סדנאות ייחודיות והאזור כולו מבטיח רבות לעתיד. גם הר קאילאש שבמערב טיבט, ההר הקדוש ביותר באסיה, נכנס לרשימת האתרים הרוחניים הפופולריים. מאז ומתמיד עלו אליו לרגל אלפי מאמינים בודהיסטים והינדואים, והיום מצטרפים אליהם גם מערביים רבים. וגם אנחנו בעסק הזה, ובגדול. טיולים לארץ הקודש היו תמיד, אבל ירושלים 2000 זוכה ליחס מיוחד: מורים רוחניים רבים מדברים על "תודעת ירושלים" – רמת תודעה חדשה שאמורה להתפתח בפלנטה שלנו ולהביא עימה שלום ואחווה, ומוקד היווצרותה – ירושלים. גם איזור ים המלח זוכה לתשומת לב מיוחדת, בזכות הנוף המיוחד ואיכויות הריפוי שלו וגם בזכות המסורת הנוצרית והכיתות השונות שפעלו במדבר יהודה. אגם צומורירי (Tsumoriri), לדאק. פסגות הרים בהימלאיה נחשבות מקומות קדושים. באגמים של הרמה הטיבטית ושל חבל לדאק שבהודו אסור להתרחץ מפאת קדושתם. סוג של חיבור למארג האנרגטי של אמא אדמה | צילום: מולי שאול בעקבות וירהקוצ'ה, קצלקואטל ומשה רבנו ענף טיולי הרוח נמצא רק בחיתוליו, ואני מאמין כי במאה הבאה הוא יילך ויגדל ויתפתח לכיוונים שונים: המעטפת החיצונית תהיה קשורה לסדנאות בטבע ולטכניקות שונות של ריפוי ומדיטציה. הגרעין הפנימי של הטיולים יהיה קשור במיקוד ובהתכוונות לאדמה, במסגרת טיולי נושא ומטרה. כיוון אחד שכבר אפשר להצביע עליו הוא שחזור של מסעות רוחניים מן העבר. למשל, מסע יציאת מצרים. בחזוני, רבים יילכו בעקבות משה ובני ישראל במאה הקרובה, מהפירמידות צעיפי תפילה בהר קאילאש בטיבט, ההר הקדוש ביותר באסיה, שנכנס בשנים האחרונות לרשימת האתרים הרוחניים הפופולריים. אל אלפי המאמינים הבודהיסטים וההינדואים העולים אליו לרגל מצטרפים כיום גם מערביים רבים | צילום: זהר קניאל לכיוון ירושלים, בטיול שמתמקד ברעיונות החופש, החירות והמסע לעתיד. אחרים יילכו בכיוון ההפוך, מסע חזרה למצרים, בדומה לטיול שערכתי בקיץ האחרון: יצאנו מירושלים והגענו עד לפירמידות, בטיול שממוקד בידע רוחני עתיק ובמסע אל העבר. באסיה, רבים יילכו בעקבותיו של פדמסמבהווה, היוגי שהביא לטיבט את הבודהיזם, מהודו דרך לדאק ועד לרמה הטיבטית; בסין יתחקו אחר מסעותיו של הנזיר שהלך למצוא את הכתבים הקדושים במערב סין. במכסיקו יעקבו אחר המסלול המיתי של קצָלקוֹאטֶל, אל נחש הנוצות, שעזב את אזור מקסיקו סיטי ונדד צפונה עד שנעלם באוקיינוס השקט. במקביל, יערכו בפרו מסע  בעקבות וירהקוצ'ה, שברא את העולם בימת טיטיקקה ואחר כך נדד לאורך האנדים עד צפון פרו, וגם הוא נעלם באוקיינוס. ובאוסטרליה יתפתחו בוודאי טיולים בעקבות "זמן החלום" של האבוריג'ינים , מסעות הליכה ארוכים שאותם היו עושים הילידים האוסטרלים כתרגיל להתבוננות פנימית. אל מקדשי האדמה החדשים במקביל לשחזור מסעות רוחניים מן העבר יתעצם נושא העלייה לרגל, אבל לא מתוך המסורות הדתיות המקובלות, אלא מתוך ההכרה בכך שמקומות מסוימים בפלנטה הם בעלי עוצמה מיוחדת, וחשוב לעשות איתם עבודה אנרגטית. אתרי העלייה לרגל החשובים יהיו אלה שכבר הזכרתי – הפירמידות, ירושלים, ימת טיטיקקה, מאצ'ו פיצ'ו, הר קאילאש וכל הרמה הטיבטית, איירס רוק, הוואי, טיקאל והפירמידות של תרבות המאיה, שמורות אינדיאנים באמריקה הצפונית, מעגלי אבנים באנגליה וגם נהר הגנגס שבהודו, וכפי שאני רואה זאת, טיולים רוחניים ייערכו גם לאתרים באירלנד, בסיביר ובלב אפריקה. בצד טיולי המסע, יתפתח מגזר שלם של טיולים למקדשי אדמה – מבנים חדשים שייבנו בטבע, ובהם תתאפשר עבודה רוחנית הקשורה לתודעה של אמא אדמה. אלה יהיו מבנים אנרגטיים שייבנו על פי גיאומטריה מדויקת ומחושבת מראש, והם יאפשרו למבקר בהם לצאת למסע אסטרלי בעולם הרוח. בחירת המיקום של מקדשי האדמה תיעשה מתוך הקשבה לאנרגיות של המרחב, ובתחושה שלי – אפריקה תהיה יעד מועדף לבניית מקדשים שכאלה. המבנים יהיו בצורות שונות, ממעגלי אבנים ועד למבנים מורכבים, ובעזרת טכנולוגיות מתקדמות יוכלו להסתובב סביב עצמם. גם מסעות אל מתחת לאדמה, כלומר טיולים אל מערות, יהיו חלק מהטיולים הרוחניים, וככל שהמערות עמוקות יותר, כך תלך חשיבותן ותגדל. הפלח האחרון, שאיתו אסיים את חזוני, קשור לטיולי מסה. לפי עקרון המסה, ככל שעולה מספר דמונד הילרי טיפס על האוורסט "כי הוא היה שם", ובאמירה המפורסמת שלו יצר ז'אנר עולמי של יוצאים לדרך. פעם גם אני הייתי שייך לז'אנר הזה. יצאתי לדרך כי היא טיפול באנרגיה ליד הפירמידות בסאקארה, מצרים. אתר של עלייה לרגל לא מתוך מסורת דתית מקובלת, אלא מתוך ההכרה בכך שמקומות מסוימים בפלנטה הם בעלי עוצמה מיוחדת | צילום: מולי שאול היתה שם. אבל הדרך לימדה אותי אחרת. היא לימדה אותי שלא סתם אני נודד. היא לימדה אותי שהדרך שלי החוצה היא בעצם הדרך שלי פנימה. היא לימדה אותי שהיציאה אל המרחב היא בעצם כלי להתפתחות רוחנית. כמו אנשים שמשתתפים בסדנאות או מתרגלים טכניקות של מדיטציה ותנועה על מנת להתחבר לעולמם הפנימי, אני בוחר במסע, בטיול, ביציאה החוצה כדי להתחבר אל עולמי הפנימי. וכמו אדם שמוצא לעצמו מורה רוחני, אני מוצא שהמורה שלי היא אמא אדמה. כי כשאדם יוצא אל המרחב ומתחיל להקשיב לטבע, הוא מתחיל להקשיב לעצמו. האמונה הבסיסית שאיתה אני יוצא לדרך היא שאני לא הולך לטייל בטבע, אלא עם הטבע. כשאני יוצא לטיול, אני לא הולך לכבוש, לראות או להגיע, אלא לפגוש. להקשיב למרחב, לנהל איתו דיאלוג וליצור איתו משהו משותף. זוהי נקודת המוצא של הטיול הרוחני, טרנד הולך ומתפתח לא רק בקרב אלה שמגדירים עצמם "אנשים רוחניים", אלא בעולם התיירות כולו: טיולים רוחניים להימלאיה, להרי האנדים ולעתיקות המאיה במרכז אמריקה, וסדנאות רבות בטבע. קהל המשתתפים בטיולים אלו גדל משנה לשנה. את הטיולים הרוחניים הקיימים כיום אפשר לחלק לשני סוגים: אלה שבהם האדם יוצא לטבע כדי להתבודד ולמצוא מרחב להתבוננות (למשל, סדנאות מדיטציה בטבע), ואלה שבהם יוצאים למקומות מסוימים, הנחשבים לעתירי אנרגיה (למשל, סטונהנג' בדרום אנגליה או הר בֶּלוּכָה בסיביר) או כאלה הקשורים למסורת רוחנית זו או אחרת (כמו מקדשי המאיה והאינקה במרכז אמריקה ובדרומה או הפירמידות במצרים). ב־100 השנים הבאות, כך נראה, ז'אנר המסעות הרוחניים יתפוס תאוצה. כי בעולם שהתקשורת והטכנולוגיה בו יכחידו כל פיסה של שקט ופרטיות, בעולם שבו כמות הגירויים החיצוניים והאינטנסיביות יובילו את האדם לקצות שפיות דעתו, יותר ויותר אנשים ייצאו למרחב ויחפשו קווים פתוחים של אופק, מרווח נשימה, מקום שנוגע בשקט ומתחבר ללב. כי הטיול הרוחני מציע מסע משולב, אל מרחב פיזי ואל מעמקי התודעה. מוצר אידיאלי לצרכים הנפשיים של האדם בשנות ה־2000.

הפוסט מסעות רוחניים: לגעת במים לגעת ברוח הופיע ראשון במסע אחר

כשתייר מבקר באתרי תרבות המאיה הקדומה – בטיקאל, לדוגמה – מותיר בו הביקור רושם חזק. אחר כך, כשימשיך התייר דרומה אל השוק של צ'יצ'י, ייתקל בצאצאי פלג של אותה תרבות עשירה – בני הקיצ'ה. תרבות המאיה היא אחת מהתרבויות הפרה-קולומביאניות (לפני הגעת קולומבוס לאמריקה) שהתקיימו ביבשת: תרבות עשירה וחשובה שהתקיימה – ועדיין קיימת – באותו מרחב גיאוגרפי במשך כ-4,000 שנה. כמו תרבויות אחרות, תרבות המאיה התפתחה במהלך השנים, ספגה השפעות מבחוץ ועברה שינויים. כמה ממרכיביה אבדו ונותרו בגדר נעלם. פרופ' נחום מגד, חוקר דתות ותרבויות ומהחוקרים הבולטים של תרבויות אמריקה, מסייע לנו להבין משהו על אותה תרבות ומה ממנה אפשר לראות כשנוסעים לגואטמלה.

לתרבות המאיה יש דימוי מסתורי. מדוע?
"אנשים הפכו את זה למסתורי. כי פתאום, בתקופה הקלאסית, כל האופק התרבותי חוסל: ברצף, כמו דומינו, עיר אחרי עיר נפלה. איך הן נפלו ומדוע – לא ברור. ומכיוון שלא מצאו תשובה, זה הפך למסתורי. מעבר לכך, כאשר מלבישים על משהו את המילה מסתורי זה מעורר עניין".
מקובל לחלק את הזמן שבו פעלה תרבות המאיה הקדומה לשלוש תקופות: טרום קלאסית (1,000 לפני הספירה עד 300 לפני לספירה), קלאסית (מ-300 לפני הספירה עד כ-1,000 אחריה) ופוסט קלאסית (מהמאה ה-11 עד המאה ה-17, עת נפילת המבצר האחרון).
תרבות המאיה, שלעתים רואים אותה כמקשה אחת, הורכבה למעשה מממלכות שונות (ששרידי הערים שנמצאו בג'ונגל היוו את המרכז שלהן) ומקבוצות אתניות שונות. אפשר לזהות, מציין מגד, מרכיבים המשותפים לממלכות הללו: שפה, אידיאלים של יופי, התייחסות לטבע, כהונה, חשיבות התירס בפולחן ובכלכלה. המרחב הגיאוגרפי שבו הן פעלו כולל את בליז, חבל צ'יאפס וחצי האי יוקַטַן שבדרום מקסיקו, הונדורס, אל סלוודור, ניקרגואה וגואטמלה של היום.
השרידים המרשימים שנמצאו בג'ונגלים של גואטמלה מעידים על חשיבותו של האזור הזה – גואטמלה – בתרבות המפוארת. עדויות מאוחרות יותר מלמדות על תרבות המאיה שלאחר תור הזהב.

גואטמלה: על ציר הזמן של המאיה
"כל מה שהתרחש לאורך ההיסטוריה של שבטי המאיה התרחש בגואטמלה. העיר הקדומה ביותר של תרבות המאיה שהתגלתה עד כה נמצאת ביערות גואטמלה, ושמה בפי הארכיאולוגים 'המצפה', אל מירדור. אחד מפלאי העולם הקלאסי של תרבות זאת, העיר טיקאל (Tikal) שבצפון גואטמלה, יחד עם עשרות ערים אחרות מימי קדם, מסמנות את מפת העבר. רוב הספרים הקדומים, הכתובים באותיות לטיניות בשפת אנשי המקום, נמצאו בגואטמלה, כולל הפופול ווך, 'ספר המועצה', המיתוס המושלם ביותר של תרבות היבשת", כותב מגד בספרו "שערי תקווה ושערי אימה".
הפופול ווך הוא למעשה ספר המיתוסים של בני הקיצ'ה, שמרכזם בדרום מזרח גואטמלה. הזמן המדויק שבו נכתב הפופול ווך (שסייע רבות למחקר תרבות המאיה) אינו ידוע. הספר הועלה על הכתב באותיות לטיניות (בשפת הקיצ'ה) על ידי אחד מבני השבט, שברח לאזור צ'יצ'יקַסטֶנַנְגו לאחר מפלת ממלכת הקיצ'ה בידי הספרדים בשנת 1524. כומר ספרדי גילה את הספר בצ'יצ'י בראשית המאה ה-18 ותרגם אותו.

השפעות: ספרדים, וודו ואחרים
"בגואטמלה השתמרו הרבה שרידים של תרבות המאיה, כולל ההבדלים בין השבטים השונים. כלומר, זו עדיין תרבות חיה", אומר מגד. דוגמה לכך היא ההיכרות של כוהני המאיה עם לוח המאיה הקדום. "בערי המאיה הקדומות השתמשו בשני לוחות. לוח בעל 365 יום המורכב משמונה עשר חודשים בני עשרים יום, שלהם מתוספים חמישה ימים אסורים, שאין אלוהות אחראית עליהם, והלוח הקדוש הקדום של 260 יום הבנוי משלושה עשר חודשים בני עשרים יום, והמשמש במיוחד לניחוש שמאני", כותב מגד בספרו. הלוח השני הפולחני מוכר גם היום לכוהני המאיה (אנו מכנים אותם שמאנים, אך הם יעדיפו להיקרא כוהני מאיה).
כשהגיעה הנצרות הקתולית לגואטמלה התלבשו חגים נוצריים על חגים מקומיים, שהיו שונים לעתים מכפר לכפר. "כל אחד קידש לעצמו את הקדוש הנוצרי שהתאים – מבחינת התאריך או מבחינת התוכן – לאל קדום יותר. כלומר, מה שקרה בפועל הוא שהתפללו לקדוש הנוצרי והתכוונו לקדוש האינדיאני המקומי".
והיו השפעות נוספות. "בסנטיאגו אטיטלן, למשל, אפשר לראות את משומון. תושבי הכפר מאמינים בפסל קטן ושמן שלבושו לא אינדיאני, המסמל את העושר, וממנו מבקשים בקשות. הוא כנראה התגלגל מתוך הוודו".

גואטמלה העצמאית: לאן הולכת הזהות
מאמצע המאה עשרים ובמשך כמה עשורים זעזעה את אדמתה של גואטמלה מלחמת אזרחים. מחתרת שמאלית נלחמה בממשלים הצבאיים ששלטו במדינה. משלמי המחיר העיקריים היו הכפריים – אינדיאנים צאצאי המאיה.

האם נעשה שימוש במורשת האינדיאנית במלחמת האזרחים?
"כן. אפשר לומר שהעניין האינדיאני נכנס למאבק במקרה, כי המאבק בעיקרו היה חברתי. מה שקרה הוא שהאינטלקטואל הגדול של המורדים כינה את עצמו בשם גספאר אילום, על שמו של גיבור ספרותי-מיתי אינדיאני (דמות שבנה הסופר הגואטמלי מיגל אנחל אסתוריאס, בעל פרס נובל לספרות, בספרו 'אנשי התירס'. המורד שכינה את עצמו בשם זה הוא גונסלו, בנו של הסופר).
"מן הצד השני, השלטונות הצבאיים אסרו על האינדיאנים ללבוש תלבושות מיוחדות. כתגובה לכך השתמשו המורדים בתלבושות שלא השתמשו בהן קודם לכן. בסולולה, למשל, השתמשו במוטיב ארוג של עטלף, מוטיב שהשתייך לשבט. אבל הכפריים האינדיאנים שלא לחמו בשורות המחתרת לא הרוויחו מזה. במלחמה הזאת, הן המורדים והן הצבא ראו אותם כמשתפי פעולה עם האויב. ומובן שזה נגמר בשחיטות (עשרות אלפי אינדיאנים מתו במלחמה), והטראגי הוא שמי שלחצו על ההדק היו אינדיאנים שגויסו לצבא", מוסיף מגד.
בסוף שנת 1996, כשנחתם ההסכם עם המחתרת השמאלית, התקבלה ההחלטה כי גואטמלה היא מדינה רב תרבותית ורב לאומית; היתה זו הפעם הראשונה שהשלטונות הכירו במאיה כתרבות עם זכות קיום.

איך הושפעה תרבות המאיה מהמפגש עם התיירות?
"מצד אחד התיירות מאפשרת לבני המאיה להתקיים גם מבחינה תרבותית, כי התרבות היא שלהם והיא מעניינת את התיירים. ומצד שני, התיירות מרחיקה מכל מה שהיה, מכל המוסדות המסורתיים. אם למכור בגד לתייר זה יותר רווחי מאשר לגדל תירס, אז עוזבים את התירס. הם מתרחקים מהאדמה. נוצר ניתוק ותהליך 'לדינוזציה', שבו האינדיאנים הופכים ללדינוס (כלומר, לא אינדיאנים). אבל הם עדיין סוחרים גרועים. הם יכולים להקדיש לעשיית מוצר ימים רבים, והזמן לא נחשב מבחינת המחיר שידרשו תמורתו. הם יחשבו את החוטים, ולא את הזמן. בזה הם נשארו כמו שהיו".

הפוסט תרבות המאיה: מבוא הופיע ראשון במסע אחר

שמש גדולה ואדומה התרוממה מעל אתר המאיה בפאלנקה, שבמחוז צ'יאפס, מקסיקו. בשעת בוקר מוקדמת מגיחים בנייני העיר המתה מן הצל, בוהקים באור השמש. מקדשים פזורים בהרמוניה, שרידי מובלעת אנושית בסבך יער העד הירוק, הפרוש על הגבעות סביב. קוף נוהם, זוג טוקאנים חולף ממעל, קופי עכביש משתרגים בין הענפים.

אני עולה אל מקדש הכתובות, מדרגות תלולות ומרשימות המטפסות על בסיס פירמידה רחב. על ארבעת עמודי הכניסה שרידי תבליט המתארים דמויות. במבט ראשון קשה לראות ולהבין. אחר כך נשבים בקסם. על קיר האולם הפנימי לוח ובו 620 הירוגליפים (כתב תמונות או הברות, מה שנהוג לכנות "כתב חרטומים"). קל לספור. זהו מלבן סימטרי. את הרצפה מכסים לוחות אבן גדולים.

ב-1952 גילה כאן הארכיאולוג המקסיקני אלברטו רוס את אחת התגליות המרעישות של המאה ה-20: מתחת לאחד הלוחות, בו יש שורה כפולה של חורים, הסתתר גרם מדרגות. במדרגות אלו אני יורד אל לב הפירמידה. במשך ארבע עונות חפירה פינו את מה שהצטבר כאן במהלך השנים. באמצע הדרך משתנה כיוון המדרגות והן מגיעות אל חדר פנימי, הנמצא במפלס של בסיס הפירמידה. פה גילה רוס שרידי שלדים של חמישה או שישה אנשים צעירים, שהוקרבו לאלים. את סוף המעבר חסמה אבן משולשת גדולת מידות, שהיום מונחת בצד המעבר ומאפשרת מבט אל מה שהיה חבוי מאחוריה – קברו של המלך פאקאל "המגן". בפנים מונח לוח אבן גדול ומגולף, המכסה את הגומחה – הסרקופאג המונוליטי. כאשר הורם הלוח נמצא שלד גופתו של פאקאל. פני הגולגולת היו מכוסות במסיכת מוזאיקה מדהימה של אבן הירקן (JADE), הנמצאת כיום במוזיאון האנתרופולוגי של מקסיקו סיטי.

אתר המאיה בפאלנקה במקסיקו. בלב הפירמידה נמצאו ב-1952 גופותיהם של כמה צעירים מבני המאיה שהוקרבו לאלים

אני עולה בחזרה למעלה. בראש המדרגות מסנוור האור את עיני והדשא הרטוב נוצץ בשמש. האתר ריק ממבקרים. אני עוצם את עיני ומדמיין את צ'אן באהלום – "נחש היגואר" – בנו של פאקאל, יוצא מלב הפירמידה, לאחר שהניח שם את גופת אביו, חלוש מכמה ימי צום. הקהל האדיר עומד כבר מזה כמה שעות בדממה למרגלות הפירמידה, ממתין לפולחן. צ'אן באהלום לוקח להב חד של האבן השחורה והמסתורית (אובסידיום), ששבב שלה מונח כעת על שולחני ודוקר בחוזקה את איבר מינו, אולי גם משחיל חוט דרך הפצע ומניח לדם להיספג על קליפות של עצים. לאחר מכן הוא יורד, תשוש לגמרי ואפוף הזיות, במדרגות התלולות אל העם. בגאווה הוא מציג לקהל את קליפות העצים המוכתמות בדמו ומשליך אותן אל לב המדורה הבוערת, סביבה ניצבים הכוהנים ובני האצולה. הוא מבשר מהו המסר שקיבל מהאלים.

תיאור בדיוני? תסריט לסרט אמריקני שמתיימר להציג מיתוס? לאו דווקא. התיאור לעיל קרוב כנראה למציאות והשאלות שהוא מעורר עומדות בלב המחקר הארכיאולוגי העכשווי של תרבות המאיה. מי היו בני המאיה? מי היו האנשים שבנו את מאות ואולי אלפי האתרים המופלאים דוגמת אלה שבפאלנקה, אושמאל, צ'יצ'ן איצה, טיקאל, טולום וקובה, הפזורים בשטח הרחב מיוקטאן שבמקסיקו ועד להונדוראס? מדוע זנחו אותם? מה היה אורח חייהם? כיצד רכשו את הידע הנרחב במתמטיקה ובאסטרונומיה עליו מעיד לוח השנה שלהם? הכתב הציורי המוזר שלהם, מבני הפירמידות המרשימים, התכנון האורבני של היישובים, הסגנון האמנותי המתוחכם, שבא לידי ביטוי בציורי הקיר והתבליטים, הקדרות הפוליכרומית המפותחת, כל אלה מסקרנים את החוקרים המתמקדים בהבנת תרבות המאיה מזה כ-150 שנה.

מפת אתרי המאיה במרכז אמריקה

כתב מסתורי

הרפתקה ארכיאולוגית מופלאה זו החלה בתחילת המאה ה-19. אדם בשם קונסטנטין ראפינסק הסתקרן מדיווחיהם של הבארון אלכסנדר פון הומבולט ואנטוניו דל ריו. הם סיפרו על כתב מוזר ומסתורי שמצאו במסעותיהם באיזור הידוע כיום בשם צ'יאפס, שבמקסיקו. ראפינסק היה הראשון שזיהה את הכתב ככתב המאיה, הצליח לפענח את המספרים, ופרסם את תגליתו ב"סאטרדיי איבניניג פוסט" ב-13 בינואר 1827. הוא גם שלח את תוצאות מחקרו לשאמפוליון, ששמו יצא לפניו בזכות פיענוח כתב החרטומים המצרי.

אבל מה שהצית את דמיונם של אלפי קוראים היה דווקא ספרו של החוקר ועורך הדין האמריקאי ג'ון לויד סטפנס, "אירועי מסעות במרכז אמריקה, צ'יאפס ויוקטאן", שיצא לאור ב-1841 ולווה ברישומים של הצייר האנגלי פרדריק קאטרווד. הספר, שחשף מידע על התרבות האבודה של המאיה, הפך לרב מכר בארצות הברית ובאירופה. ספרים חשובים לא פחות הופיעו בסוף המאה ה-19 ובתחילת ה-20, ביניהם קטלוג ארכיאולוגי של אתרי המאיה שפרסם החוקר האנגלי, אלפרד מאודסליי, וקובץ מאמרים ורישומים של טאוברט מאלר מאוניברסיטת הרווארד.

החוקרים הסכימו על כך שהתרבות הקלאסית הגדולה של המאיה פרחה במשך יותר מ-1,000 שנים, בין 200 לפני הספירה ל-900 לספירה, ודעכה במפתיע. מאות ערים ומבנים קבורים תחת המעטה ההדוק והסמיך של יער העד, יחד עם כתובות מסתוריות, שרק מעטים הצליחו לפענח וקברים המכילים אוצרות. לפי הערכות גסות של החוקרים רק אחוז אחד מאוצרות תרבות המאיה שרד באקלים הטרופי. למרות זאת זהו אחד מתחומי המחקר המסעירים ביותר כיום, המושך אליו ארכיאולוגים, היסטוריונים של אמנות, אנתרופולוגים, מפענחי כתבים, בלשנים וחוקרים חובבים נלהבים. ההתלהבות האינטלקטואלית והרגשית הדביקה גם נוסעים סקרנים כמוני.

רק מי שצעד או שהה ביער העד הסבוך, באקלים החם והמתיש, יכול להבין את המאמץ הפיסי של החוקרים הראשונים. הם סחבו איתם מצלמות כבדות והנציחו כתובות ומבנים על לוחות זכוכית. אלה נותרו לא אחת כעדות יחידה לאוצרות הללו, שנהרסו במהלך השנים או נשדדו בידי שודדי עתיקות.

בין דוגמאות האריגים של בנות המאיה במקסיקו ובגואטמלה יש דמיון מפתיע לדוגמאות המופיעות בתבליטי אבן בערי המאיה העתיקות | צילום: יגאל צור

ב-1913 הציע הרברט ספינדן, ובעקבותיו החוקר הידוע סילבאנוס מורליי, הסבר מקיף למשמעות הכתב הלא מפוענח של המאיה. כך תיאר ספינדן תבליט ידוע מיאשצ'ילאן: "על גופות השבויים יש סימנים המתעדים כנראה את שמותיהם וזמן שבייתם. על החלק העליון של האבן יש שתי רצועות של סימנים המגוללים, כנראה, את סיפור הניצחון או מידע אחר בעל עניין היסטורי". מורליי טען אף הוא שעל כתובות האבן: "מתועדים קטעים מההיסטוריה של המאיה. בדיוק כאן נמצא שדה המחקר העשיר ביותר של העתיד, שכן רק פיענוח מוצלח ייתן את המשמעות האמיתית של כתב המאיה".

השערות אלו לא התקבלו בתחילה, משום שנשללו על-ידי החוקר הכאריזמטי ג'י. אריק תומפסון, שנחשב לאחד החוקרים הדגולים של המאיה. ב-1950 טען תומפסון שכתב המאיה מתאר רק את הזמן החולף. כיום ברור לכל שטענתו היתה מוטעת. "ההתקדמות האינסופית של הזמן היא החידה הגדולה ביותר של דת בני המאיה," כתב תומפסון, "נושא זה העסיק את מחשבת המאיה באופן חסר תקדים בתולדות האנושות. לאור זאת לא היה מקום לתיעודים אישיים, שכן, ביחס למרחב הזמן מצטמקים האדם ופועלו לדבר חסר ערך. להוסיף פרטים על מלחמה ושלום, נישואין ואירוסין, למהלך הרציני של תקופות הזמן, זה כמו תייר החורת את ראשי התיבות של שמו על דוד של מיכלאנג'לו".

תחום מחקר זה, הניסיון העקבי להבין את כתב המאיה המוזר, את הכתובות והציורים החקוקים בסלע, הפך בשנות השבעים של המאה ה-20 לתחום מחקר סוער ביותר. ב-1973 הצליחו שלושה חוקרים, ובראשם לינדה של, לפצח כתובות בכמות מספקת כדי לשחזר את ההיסטוריה של פאלנקה מן המאה השביעית ועד לדעיכתה בסוף המאה השמינית. הפיענוח הזה, שהושג במה שהחוקרים עצמם כינו "הארה" בת כמה שעות בכנס אקדמי בפאלנקה, זכה מאז לאישושים מדעיים רבים.

למרות ההצלחה הזאת, ולמרות שחלפו מאז כבר יותר מעשרים שנים, הכתב של המאיה מציג עדיין תעלומות קשות בפני החוקרים והתחום עדיין תוסס מאוד. פועלים בו כמה צעירים מבריקים כסטפן יוסטון ודייוויד סטיוארט. והויכוחים הסוערים ביניהם עוסקים במשמעותן של הכתובות ובדרכים לפרש את הטקסטים שכבר הצליחו להבין. אחת הטענות היא שיש להתייחס לטקסטים אלה בחשדנות רבה, כיוון שהם תעמולה של שליטי המאיה ולא עדויות היסטוריות אובייקטיביות. החומרים איתם עובדים חוקרי הכתב הם שרידי הספרים של בני המאיה ובעיקר כתובות, תבליטים וחריתות הפזורים במאות אתרי המאיה במקסיקו, בגואטמלה, בבליז, בהונדורס ובאל סלבאדור.

אתר טיקאל בגואטמאלה. העיר החשובה, שננטשה לפי כאלף שנה, השתמרה הודות לחסותו של הג'ונגל

עם צמא דם

התיאוריה של תומפסון לגבי תוכנו של כתב המאיה לא היתה התיאוריה היחידה על בני המאיה שהתמוטטה. אחת ההשערות הראשונות והמקובלות מאוד היתה שבני המאיה היו איכרים שקטים ושוחרי שלום, שחיו סביב מרכזי פולחן גדולים. כיום ברור לרוב החוקרים שהם היו עם שואף מלחמה וצמא דם. מלחמות ופשיטות לשם תפיסת שבויים, היו חלק מהסדר החברתי המקובל שלהם. כמו שריצו את האלים בדם המלכים, כך הזינו אותם בדם של אצילים שבויים.

על פי הפופול וו, "ספר הקהילה", שכתב אינדיאני בן קיצ'ה מאיה במאה ה-16, המערב בתוכו עובדות היסטוריות, מיתוסים ופולקלור, נוצרו בני האדם מצמח התירס, כדי להעניק בעזרת תפילה וקורבנות אדם מזון לאלים. הם היו היצירה האחרונה בכמה מחזורים של בריאה והרס, שבכל אחד מהם נוצר סוג אחר של בני אדם. כל בני האדם הקודמים הושמדו לאחר שעם בריאתם חדלו מלחשוב על בוראיהם. על סופם של אנשי העץ מסופר למשל: "הם הוטבעו במבול. שרף כבד ירד מהשמיים. זה ששמו קוטקובאץ בא ועקר את עיניהם. קאמלוץ בא וכרת את ראשיהם. קוצבאלאם בא ואכל את בשרם. טוקומבאלאם בא אף הוא, שבר ומעך את עצמותיהם ועצביהם, כתש ושחק את עצמותיהם". משרידי אנשי העץ, מספר הספר, נוצרו אנשי הקופים.

שליטי המאיה מצאו תמיד צידוקים תרבותיים להקרבת קורבנות אדם: מחגיגות דתיות וממסדיות ועד לאירועי ספורט כמו משחק הכדור יוצא הדופן, ה"פוק-פוק", שבסופו נערף ראשו של מנהיג הקבוצה המנוצחת (או המנצחת לפי גרסה אחרת). מגרש ה"פוק פוק" הגדול ביותר במרכז אמריקה נמצא בצ'יצ'ן איצה שבמקסיקו. אורכו 149 מטר, רוחבו 30 וגובה קירותיו 8.2 מטרים. המגרש בנוי על הציר מזרח מערב וצורתו כצורת האות I. על הקירות יש שתי טבעות אבן, מעין סלים. חוקי המשחק אסרו על שבעת השחקנים לתפוש את הכדור בידיהם. רק ראש הקבוצה יכול היה להכות בו באגרוף. ההוראות מתבררות בפירוש המילולי של שמו של המשחק: "מרפק, מותן, ברך".

על הקירות במרכז המגרש יש כתובות המתארות את המשחק. אחת מהסצינות מתארת את כריתת ראשו של מנהיג הקבוצה המנוצחת. בצד ימין מתואר הגוף נטול הראש עם שישה נחשים, כשהדם פורץ לכל עבר. בצד שמאל מתוארת דמות של שחקן האוחז בימינו בסכין האבן ושמאלו מושיטה קדימה את הראש שנערף. תחתיו ניתן לראות את הכדור, שפניו כפני גולגולת, שכן לא אחת שימש הראש ככדור משחק לביזוי המנוצחים.

משחק הכדור, טוענים החוקרים, שימש מטרות רבות. הוא היה לא רק משחק ספורט, אלא גם ובעיקר פולחן בעל משמעות. לעיתים הכריחו שבויים לשחק במשחק, כשהמפסידים הוקרבו לאלים. לעיתים נקשרו הקורבנות ככדור ונזרקו במורד מדרגות המקדש. בצורתו הרוחנית ביותר היה המשחק מימוש מטפורי של סיפור מיתולוגי: מלחמתם של התאומים בעולם התחתון, שיבאלבה, ולעיתים קרובות היוו את הרקע המטפורי לאירועי הקרבת קורבן שבאמצעותם הכריזו מלך או יורשו על כוחם.

מגרש המשחקים נתפס גם כדרך המובילה אל העולם התחתון, זאת משום שהעונש על ההפסד היה הקרבת המפסיד לאלים. לוחמים מחופשים לציפורים שלפו לנידונים את הלב כשנחש הנוצות, קוקולאקאן, מעופף מעליהם. במוזיאון האנתרופולוגי של מקסיקו סיטי ניצב פסל המראה את תנועת הקורבן מכופף את החזה קדימה, כך שבתנועת סכין אפשר היה לחדור לבית חזהו ולעקור את ליבו המפרפר.

אלו שמנהגם של המאיה נראה להם אכזרי, צריכים לזכור שהמאיה לא נלחמו כדי להרוג, אלא כדי להקריב את אויביהם בטקסיות לאלים. אין ספק שהעובדה שבתרבותנו שולחים המנהיגים את מיטב הנוער אל שדה הקרב, היתה מזעזעת את בני המאיה. מנהיג המאיה היה יוצא בעצמו לקרב ונלחם פנים אל פנים נגד אויבו. לעיתים הכריע מאבק זה את גורלן של ערים יריבות.

השוק הכפרי בסולולה שבמרכז גואטמלה | צילום: נלי שפר

העיר והעולם

אני פוסע במגרש בו שיחקו המאיה "מרפק, מותן, ברך". צ'יצ'ן איצה הוא אתר גדול מלא תיירים, שנדבקו בחיידק המאיה, המשוטטים כשבידיהם ספרים ומצלמות, מדברים למיקרופונים ומקשיבים להסברים. אני פוסע ממבנה למבנה, טרוד, מחפש זוויות התבוננות שונות. מודד הכל בעיניים וברגליים. אי אפשר שלא לחוש בתחכום של המקום. תפיסות אסטרולוגיות, קוסמיות והיסטוריות מוטבעות בכל מבנה, תבליט או כתובת.

אין כמעט ספק בלב החוקרים שערי המאיה הן מודלים סימבוליים של העולם. למרות הריחוק הגיאוגרפי איני יכול שלא לחשוב על מאנדלות בודהיסטיות. לא הופתעתי כשגיליתי שחוקר מאיה בעל שיעור קומה כמיכאל ד. קו כתב (בספרו ה"מאיה") על האפשרות שתרבויות מרכז אמריקה הושפעו מתרבויות אסיאתיות, דרום-מזרח אסיאתיות וסיניות. הוא מציין במיוחד את הדמיון בתפיסה הקוסמולוגית, החל מהדמיון במבנה לוח השנה עד לתפיסה הדומה של ארבעת כיווני הרוחות, שסומנו בדמות של חיה, צבע, צמח ודמות אל דומה.

היקום של המאיה היה מורכב משלושה אזורים: קשת השמיים זרועת הכוכבים, העולם האמצעי והסלעי של האדמה, הניזון מדם המלכים ונותן פירות ופרחים; והעולם התחתון, העולם של המים הכהים. הציר המרכזי של היקום היה ציר השמש בתנועתה היומית ממזרח למערב. לכן המזרח, בו נולדת השמש, היה הכיוון החשוב ביותר. בתרשימי העולם של המאיה המזרח מופיע תמיד למעלה. מערב, שם השמש מתה, הוא תמיד שחור ולמטה. הציר מרכזי שחיבר את כל העולמות היה עץ העולם, ששורשיו בעולם התחתון, גזעו בעולם האמצעי – העולם של בני האדם, וענפיו נוסקים אל השמיים.

עבור המאיה היה העולם האמצעי חי וטעון באווירת קדושה, במיוחד במקומות כמערות והרים. נקודות כוח אלה העתיקו המאיה לאחר מכן למבנה הערים. הפירמידות, למשל, היו מעוטרות בדמות מפלצת הוויץ (WITZ), מלה המציינת הר או גבעה. הפירמידות נבנו על גבי פירמידות קודמות, הכילו אותן בקרבן, וכך הוסיפו וצברו עוצמה. המקדש שבראש הפירמידה מוביל אל המערה שבלב ההר, שהיא הדרך המובילה אל עולם הרוחות והאלים. בתוך המערה גדל עץ העולם, המסמן את מרכז היקום. קבוצת פירמידות נתפסה לכן כרכס הרים המתרומם מעל ליער העד. הכיכרות שבין הפירמידות היו מלאות בלוחות אבן שנקראו "עצי אבן", ועליהן דמויות המלכים.

אני נכנס אל החלל הפנימי בפירמידה הגדולה של צ'יצ'ן איצה. שלא כמו בפאלנקה אינך יורד כאן אל לב הפירמידה, אלא עולה אל מרכזה. בחלל הפנימי העליון דמות מרשימה, אפילו מפחידה מעט, של יגואר. כאן, לבד, קל לעשות מסעות רוחניים בזמן. אתה נע בעולם האמצעי, אבל מוקף בעולמות האחרים מכל עבר וקיומם מוחשי בכל מבנה, תבליט וסימן.

חשוב להבין שמרכז היקום, עץ העולם של המאיה, אינו מצוי בנקודה קונקרטית בעולם, כמו האבן העגולה במקדש השמיים בבייג'ינג, או אבן הכעבה במכה. זוהי מהות מופשטת, שיכולה להתממש באמצעות פולחן בכל מקום בנוף הטבעי או בנוף מעשה ידי אדם. היא התממשה גם באישיותו של המלך, שעלה מלב הפירמידה במצב אקסטטי וביצע את הפולחן החשוב מכל – הקזת הדם.

כאן בצ'יצ'ן איצה אפשר להבין את המבנה הפוליטי-חברתי של המאיה, שכן העיר גדולה דיה כדי לשמר את תחושת המרחב העירוני. תרבות המאיה לא היתה אימפריה אחת גדולה, אלא קובץ של ערי-מדינה, שבכל אחת התגוררה אוכלוסייה של כ-40 אלף תושבים. היו אלה מרכזים עירוניים עצמאיים, בדומה לפוליס היווניות. הקרבה התרבותית והלשונית, והקשרים החברתיים והכלכליים לא מנעו מהן להילחם זו בזו. סכסוכים מקומיים הפכו מהר מאוד למלחמות עקובות דם, ואלה היו כנראה אחת הסיבות להתפוררותן של ערי המאיה ב-900 לספירה. עם זאת בכמה אזורים כמו בצפון בליז וביוקטאן המשיכו בני המאיה את אורח חייהם המיוחד עד לכיבוש הספרדי. יוקטאן נכבשה ב-1541, אך שבט איצה הצליח לעמוד בלחץ המתקפות של הספרדים עד 1697.

למרות הדמיון בין הפירמידות, המבנים והתבליטים בערי המאיה השונות, יש גם הבדלים ניכרים. חלק מההבדלים נובעים מכך שהערים נבנו בתקופות היסטוריות שונות, או שהיו נתונות להשפעות ארכיטקטוניות שונות, אבל ההבדל העיקרי נעוץ בכך שכל עיר בנתה את עצמה סביב רעיון אחר, כך שהתבנית של הערים אולי דומה, אבל הסיפור והתוכן שונים. צ'יצ'ן איצה תיעדה את המעבר התרבותי-היסטורי של בני השבט מקבוצת פולשים מן הים, שנאחזה בקצה חצי האי יוקטאן, לקבוצה שבנתה את אחת הערים המפוארות והחזקות ביותר. פאלנקה המסתורית, לעומתה, מתעדת את יישוב ההדורים בין המלכים השונים באמצעות זיוף הירושה. המבנים, הכתובות והתבליטים המפוזרים בה הם בעיקר צידוקים מיתיים של פאקאל וצ'אן באהלום לתקפות שלטונם.

תיעוד האירועים והשושלות על פני משטחי האבן של המקדשים, הארמונות והקברים הוא מצבת זיכרון לעבר. האם זה יועד לחיים או למתים? התשובה היא כנראה לשניהם. אין ספק שהמסר היה לבני העם שביקרו במרכז העירוני-פולחני, אבל חלק מהכתובות האלה חקוקות במקומות סמויים מן העין כקברי המלכים ומטרתן ללוות את המת לעולם התחתון.

מסכת מאיה מהמוזיאון לארכיאולוגיה במקסיקו | צילום: Wolfgang Sauber, GFDL

כוכבי המאיה

בטיקאל, אתר המאיה בחבל פטן שבגואטמלה, אני פוסע לצידו של עמנואל, בן תערובת צרפתי ואינדיאני, איש מעניין, עצוב ושקוע בעצמו. בטיקאל היער חי ונושם בין החורבות. מטפסים ושורשי עצים מכסים שרידים שעדיין לא נחפרו. קשה לתפוס את התמונה הכוללת של המקום הענק הזה. בשטח של כתשעה קילומטרים רבועים זוהו כשלושת אלפי מבנים שונים. כשהיתה טיקאל בשיאה, במאה ה-4, התגוררו בה כ-90 אלף תושבים. אם הדבר נכון, ורוב החוקרים מסכימים על נתון זה, הרי שהצפיפות לנפש בעיר היתה גדולה מזו של עיר ממוצעת באירופה או באמריקה.

עמנואל מכיר את טיקאל שנים רבות והמקום עדיין מסעיר אותו. בדרך הוא מצביע על צמחי התועלת השונים שהיו בשימוש המאיה, שרובם עדיין בשימוש כיום: אגוז הלחם האכיל, שמקליפתו התוססת מכינים חומץ ויין; אמלה, סוג של פיקוס ממנו הכינו המאיה נייר; עץ המטאטא, דקל, שקוציו החדים שימשו לתפירה, ומינים שונים של צמחי רפואה ובושם שאינם מוכרים לי.

אני עולה על הפירמידה, הידועה כמקדש ארבע. זהו המבנה הגבוה ביותר המוכר לחוקרים, 64 מטרים. כאן למעלה, לאחר טיפוס על סולמות עץ וברזל, נפרסת שפעת המרחב הירוק על פני קילומטרים רבים. מלמעלה נראים תוכיי הדררה כציפורים זעירות. כאן, בתקופה של הצלחה פוליטית וכלכלית, ניהלו המאיה מלחמה מסוג חדש, שנקראה "מלחמת הכוכבים". ב-16 בינואר 378 לספירה כבשה טיקאל עיר מתחרה שכנה בשם אושאקטון (UAXACTUN). זאת לא היתה מלחמה מסורתית כפי שהיתה נהוגה עד אז, מלחמה לשם תפיסת שבויים, המתנהלת בין אצילים בודדים הנלחמים על כבודם וחייהם, אלא מלחמה של כיבוש ומוות, בה זוכה המנצח בממלכה של המפסיד. מלחמה כפי שהיא מוכרת לנו.

המאיה אימצו סוג זה של מלחמה בהשפעת אחד הכוחות התרבותיים המרכזיים במרכז אמריקה – טאוטיהואקאן (TEOTIHUACAN) – עיר ששכנה בעמק של מקסיקו והגיעה לשיאה במאות השלישית והרביעית לספירה. לא רק את האופן החדש של הלחימה שאלו בני המאיה מטיקאל ואושאקטון מתרבות זו, אלא גם פולחן ולבוש הקשורים למחזור כוכב נוגה. הם קשרו את נוגה למלחמה ותיאמו את הקרבות למחזור הופעתו בן 78 הימים. לא ברור עדיין מדוע קישרו המאיה בין הכוכבים למלחמה, אם כי ברור שקישור זה היה גם נחלת ממלכות אחרות, מאוחרות יותר, כמו האצטקים.

גרמי השמיים קשורים גם לאחד הסיפורים המיתיים הידועים ביותר: מלחמתם של התאומים בעולם התחתון. המלחמה מתחילה במגרש משחק הכדור. התאומים משחקים ועושים רעש מעל לראשם של שליטי העולם התחתון. מוות אחד ומוות שבע (או אולי המוות הראשון והמוות השביעי) קוראים לאלי המוות ולכל המחלות לבוא ולהרוג את האחים. בערמומיותם מצליחים השניים לנצח את אלי המוות ולהשמיד את הממלכה הרעה של שיבאלבה. בעקבות ניצחון זה הם עולים לשמיים והופכים להיות השמש והירח.

מספרים בכתב המאיה. הכתב פוענח בתחילת המאה ה-19

חיי כפר

לאחר כמעט מאתיים שנה של מחקר הידע שלנו על המאיה רחב יותר. לא מעט ידוע על חיי היומיום שלהם, זאת תודות לתאווה של המיסיונרים הספרדים הראשונים, שתיעדו את תרבות בני המקום, לפני שהכריחו את התושבים להמיר את דתם לנצרות.

אנשי המאיה התקיימו מחקלאות וציד, גידלו כותנה ויצרו אריגים. אחד ממרכיבי המסחר החשובים ביותר שלהם היה המלח. זרעי הקקאו (דומה מעט לזרע הקיקיון) שימשו אותם ככסף. מרבית המסחר היה דווקא דרך הים, שכן מצבן של הדרכים היבשתיות היה ירוד. תומפסון כינה את המאיה: "הפניקים של מרכז אמריקה".

מייד לאחר הלידה היו האימהות מצמידות לראשם של ילדיהן הרכים שני לוחות עץ מהודקים, כדי להפוך את הגולגולת לשטוחה ובולטת קדימה. מראה זה היה סימן של יופי. בין גיל ארבע ל-12 עברו הילדים טקס טבילה שלאחריו היו הבנות בשלות להקים משפחה. בנים גדלו בנפרד ממשפחותיהם בבתים מיוחדים, בהם ביקרו זונות דרך קבע. הבנות שגודלו על ידי אימהותיהן נענשו קשות כאשר התנהגו באופן שנחשב כלא מוסרי. החברה היתה לרוב מונוגמית ועל גילוי עריות הוטל עונש מוות.

האסתטיקה של המאיה היתה שונה משלנו. הם נהגו לצייר ציורים על השיניים הקדמיות, או לצפותן באבן הירקן. גברים צעירים צבעו עצמם בדרך כלל בשחור וכתובות קעקע עיטרו את גופם של גברים ונשים. פזילת עיניים נחשבה כדבר אסתטי ונהגו ליצור אותה או להגבירה על ידי תליית חרוזים קטנים מעל לאף.

השאלה הגדולה היא מדוע "נעלמה" תרבות זאת כמעט במפתיע בסביבות 900 לספירה. למעשה צריך לנסח את השאלה אחרת: מדוע דעכה תרבות המאיה לכדי תרבות איכרית מינימלית בעובי יער העד? המלחמות הרבות הפכו בהדרגה את הערים לעיי חורבות. ייתכן גם שהניצול האינטנסיבי של הסביבה גרם להפרת האיזון האקולוגי ביער הגשם, פגע במקורות המזון והביא לתקופות של רעב (שלדים מהתקופה הקלאסית המאוחרת הראו סימנים של תת-תזונה). סיבה משוערת נוספת היא מחסור במים בעקבות התפוצצות אוכלוסין, שכן בשלבים המאוחרים של תרבות זו חיו על קילומטר רבוע 200 בני אדם.

כך או כך ב-900 לספירה דעכה תרבות המאיה המפוארת ומה שנותר מעברה העשיר הן ערים חרבות אי שם בלב הג'ונגל. אלא שבני המאיה חיים. למעשה מעולם לא חדלו לחיות בשטחים בהם התגוררו אבות אבותיהם. על פי ההערכה המקובלת חיים 1.2 מיליון בני מאיה בחבל צ'יאפס, בדרומה של מקסיקו. חמישה מיליון נוספים פזורים בחבל יוקטאן במקסיקו ובאזורי המאיה בבליז, בגואטמלה, בהונדוראס ובאל-סלבדור. מבחינה אתנית אין ספק בכך שתושבי מרכז אמריקה המכונים צאצאי המאיה הם אכן יורשיהם הישירים של בני המאיה שבנו את ערי הפאר בקופאן, בפאלנקה, בטולום ובמקומות אחרים. הבעיה היא שהמבקרים, המגיעים כיום למרכז אמריקה, מתקשים להאמין שהתושבים המקומיים, החיים בתנאים לא קלים ובתרבות לא מפותחת בכל מידה עכשווי, הם יורשי בני המאיה שיסדו את תרבות הפאר המפותחת המשתקפת משרידי הערים.

דיכוים של בני המאיה החל מיד לאחר הכיבוש הספרדי. כבר במאה ה-16 הוציאו מסיונרים ספרדים את דת המאיה אל מחוץ לחוק ושרפו את כל ספרי התיעוד של תרבות המאיה. למרבית צערם של החוקרים נותרו מספרי נייר אלה רק ארבעה ספרים, המשמשים עדות לא מספקת לצורכי מחקר של הכתב המפותח, הידע הרב במתמטיקה, התיעוד והתיארוך המדויקים של בני המאיה. תושבי אזורים אלה שלא נהרגו במלחמות, או מתו במחלות הועסקו בעבודות כפייה ולעיתים אפילו כעבדים. במשך 400 שנים תמימות פעלה מחתרת של המאיה, תחילה כנגד השלטון הספרדי ולאחר מכן כנגד השלטון המרכזי של מקסיקו.

כיום גאים שלטונות מקסיקו בהקפדה יתרה על זכויותיהם של המאיה, אם כי נתונים עדיין מצביעים על כך שכ-50 אחוזים מבני המאיה אינם יודעים קרוא וכתוב, בעוד שבקרב האוכלוסייה בכל מקסיקו הנתון הוא 12% בלבד.

בכל אזורי המאיה ממשיכים עדיין התושבים לטפח את התרבות המסורתית, את המנהגים, את המסורת, ואת הפולקלור והאומנות העממית. התחום שבו בולטים טיפוח ושימור אלה במיוחד הוא אריגת הבדים. השוואה מרתקת שערכו אנתרופולוגים מצביעה על דימיון ואפילו זהות מושלמת בין דוגמאות האריגים שבהם עוטפות עצמן בנות המאיה במקסיקו ובגואטמלה לאלה המופיעים בתבליטי האבן שבערי המאיה העתיקות.

הקישור הישיר והברור הזה בין אומנות עכשווית ושימושית כאריגת הבדים לבין המסורת העתיקה מהווה עבור בני המאיה את ההוכחה הטובה ביותר להמשכיות. הם עדיין לובשים את הבדים שנושאים את הסמלים האוניברסליים והמאגיים שאותם לבשו אבות אבותיהם, בוני הערים המדהימות. בשום מקום אי אפשר לראות בד צבעוני ובו ארוגים מוטיבים עכשוויים או מודרניים. בכל האריגים מופיעים מוטיבים על טבעיים, חלומות הקשורים לאלים ולפולחן העתיק. שרידים של התרבות שהותירה כביכול רק ערים מפוארות עשויות אבן.

לקריאה נוספת:

גואטמלה: שירת החוטים של בנות המאיה האריגה היא עבודה מקודשת בתרבות המאיה. האלים שוזרים את חוט הזמן ואורגים את השמים, ובנות האדם לומדות מגיל צעיר לארוג בדים ולרקום עליהם מיתוסים, חלומות ותפילות. מסע לגווטמאלה בעקבות הסודות המסתתרים מאחורי בעלי החיים, הצבעים והדגמים שמשלבות נשות המאיה בבגדים המסורתיים לכתבה המלאה >

המחבר מבקש להודות לפרופ' איוון פרידמן ולפרופ' דני בהט על שהאירו את עיניו לנושא ירושלים הצלבנית בכלל והמונומנט בו עוסקת הכתבה בפרט

הפוסט המאיה – תרבות עתיקה, פנים חדשות הופיע ראשון במסע אחר