כמו לוח שחמט אדיר, מחולקת וושינגטון לרחובות ערוכים בשתי וערב. את הרחובות חוצות באלכסון חמישים שדרות (הנקראות על שם המדינות בארצות הברית), ובכל מקום שבו חוצה שדרה צומת רחובות – נוצרת כיכר דמוית כוכב. כך התמלאה וושינגטון בעשרות כיכרות. מסורת האנדרטאות של וושינגטון התפתחה למעשה לא רק כדי להנציח את מנהיגי האומה ואת האירועים ההיסטוריים, אלא גם מתוך רצון למלא את הכיכרות הללו בתכנים מכובדים.

לכן גם מומלץ לשוטט בוושינגטון ברגל: בקצה כל רחוב יש סיכוי טוב לראות גן יפה, פסל או אנדרטה מרשימה. לא נוכל למנות כאן את כל 450 האנדרטאות של העיר, וגם די מסובך להגדיר מהי אנדרטה. האם היא רק פסל לזכר מישהו, או גם אבן זיכרון? האם היא יכולה להיות בית או מכלול שלם של גן ובו פסלים, מפלים ומילים חקוקות באבן? בוושינגטון, בכל אופן, תמצאו את כל הסוגים.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד וושינגטון די.סי,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

אגב, רבות מהאנדרטאות פתוחות עד חצות הלילה, ומוארות היטב. כדאי לסייר לידן בשעות החשכה, ולו כדי להציץ במראה היפה (וחוץ מזה, קל יותר למצוא חניה בשעות הללו).

אנדרטת וושינגטון. אסור לבנות מבנה גבוה ממנה בעיר | צילום: משה שי

אנדרטת וושינגטון: אבי האומה
האנדרטה המנציחה את ג'ורג' וושינגטון (Washington Monument), "אבי האומה" והנשיא הראשון (1797-1789), היא המונומנט המרכזי והבולט ביותר בעיר. עוד לפני היותו נשיא, הנהיג וושינגטון את המושבות האמריקאיות במלחמתן לקבלת עצמאות מאנגליה. גדולתו של האיש ניכרת לא רק בתרומתו העצומה להקמתה של ארצות הברית כמדינה עצמאית, אלא גם בעניינים אחרים, כמו יחסו לעבדות. הוא נולד למציאות שבה עבדים הם עובדת חיים זה 150 שנה. עם התבגרותו החל להבין את הרע שבשעבוד, ושחרר מיוזמתו את כל העבדים שהיו שייכים לו עוד לפני ביטול העבדות. בכך היה לאב המייסד היחיד ששחרר את עבדיו. ועוד פרט מעניין: ג'ורג' וושינגטון היה הנשיא היחיד שלא התגורר בבית הלבן, שכן בנייתו לא הושלמה עד אחרי מותו.

האנדרטה שהוקדשה לו מעוצבת כאובליסק קלאסי וחולשת על העיר כולה – אסור לבנות בוושינגטון מעל לגובהה, 169.40 מטר. סביבה יש מרחב פתוח המכוסה דשא מוריק, ומעגל בן חמישים דגלים, כמספר המדינות, מקיף אותה. היא מציינת את אחד מקודקודי "המשולש הפדרלי" – הקודקודים האחרים הם הבית הלבן ובניין הקפיטול, שבו יושב הקונגרס.

את האנדרטה, הבנויה מ־36 אלף אבני גרניט ושיש, תכנן רוברט מילס, ובנייתה החלה בשנת 1848, במימון כספי תרומות של אזרחים. לאחר כמה שנים הופסקה הבנייה בגלל חיכוכים פוליטיים והתרוקנות הקופה, והיא חודשה רק אחרי מלחמת האזרחים, כ־25 שנה יותר מאוחר, ב־1876. חדי העין יכולים להבחין בהבדלי הגוון בין חלקי האובליסק שנבנו בשני השלבים. הביצוע היה שונה מהתוכנית המקורית של מילס (למשל, לא נבנה סביב האובליסק מעגל של עמודים בסגנון קלאסי, כפי שתוכנן), ונראה ששיפר אותה מאוד. האנדרטה נחנכה בשנת 1885, ונפתחה לציבור שלוש שנים אחר כך.

אל פסגת האנדרטה עולים במעלית, אם כי יש גם מדרגות פנימיות – 897 מספרן. גרם המדרגות סגור כיום בפני מבקרים, אבל בעבר יכלו לרדת בו ולקרוא תוך כדי כך את הכתובות החקוקות על 193 אבנים המשובצות באנדרטה, לכבוד אישים, ארגונים ומדינות.

• כתובת:  SW,15th St
• תחנת מטרו: Smithsonian (קו כחול וכתום)
• אוטובוס: קווים מספר 13, 52
• מתי לבוא: בשעות אחר הצהרים, כשאין רוח, מתגלה האנדרטה בכל תפארתה ממדרגות אנדרטת לינקולן, אז ניבטת בבואתה מ"בריכת ההשתקפות" (Reflecting Pool). היא יפה במיוחד בעונת האביב, בעת פריחת הדובדבן, כשמביטים עליה מכיוון "אגן הגאות" (Tidal Pool).
  אתר אינטרנט

אנדרטת ג'פרסון. נבנתה בסגנון ניאו-קלאסי שהיה אהוב על הנשיא השלישי | צילום: דובי טל

אנדרטת ג'פרסון: מנסח הצהרת העצמאות
האנדרטה הזאת (Thomas Jefferson Memorial) מנציחה את תומס ג'פרסון, הנשיא השלישי (1809-1801), שנודע כאיש אשכולות ברוך כשרונות אשר עסק בעבודות שונות ונגע בתחומים אינטלקטואליים מגוונים טרם הגעתו לכס הנשיאות. הוא היה גנן, ממציא, מדען, אדריכל, מוזיקאי, דיפלומט והוגה דעות, נשא את דגל החינוך לכל והאמין בחופש דת ובהפרדה בין דת למדינה. בהיסטוריה האמריקאית הוא זכור כאחד האבות המייסדים, מגדולי הנשיאים ומי שניסח את הצהרת העצמאות. עם שובו מתפקיד השגריר בצרפת הביא לארצות הברית את סגנון הבנייה הקלאסי. סגנון זה הפך להיות דומיננטי באזור הנשיונל מול (The National Mall) בוושינגטון, וזכה לכינוי סגנון פדרלי.

כנשיא, טיפל ברכישת לואיזיאנה מהצרפתים, מדינה שהכפילה את שטח ארצות הברית. בחסותו נשלחה משלחת בראשותם של קפטן לואיס ולוטננט קלארק להגיע למערב היבשת. פטירתו בגיל 83, כמה סמלי, היתה ביום העצמאות החמישים של ארצות הברית, שעות מספר לפני מות עמיתו, הנשיא השני, ג'ון אדמס. אחת הדוגמאות למעמדו הרם של ג'פרסון בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי היא אמירתו הידועה של הנשיא קנדי, בפני כנס של מקבלי פרס נובל שהתארח בבית הלבן: "זה הריכוז הגדול ביותר של כשרונות שהתכנס בבית הלבן מאז שתומס ג'פרסון סעד כאן לבדו".

כהוקרה לתרומתו לארצות הברית נבחר מקום מיוחד לאתר שינציח את שמו – בגדה הדרומית של "אגן הגאות", בקו ישר מדרום לבית הלבן ולאנדרטת וושינגטון. את אבן הפינה לאתר יצק הנשיא רוזוולט בשנת 1939, והאתר נחנך ביום הולדתו ה־200 של ג'פרסון, בשנת 1943.

האדריכל ג'ון ראסל פופ התחשב בטעמו האישי של ג'פרסון, כפי שבא לידי ביטוי בכתביו, ותכנן את האנדרטה כמעגל של עמודים שכותרותיהם יוֹניות, בסגנון ניאו־קלאסי. במרכז, מתחת לכיפה, ניצב פסל ברונזה של ג'פרסון בגובה שישה מטרים, יצירתו של רודולף אוונס, ועל הקירות חקוקים דבריו, הלקוחים ממגילת העצמאות. מספרים שבוני האתר שיבשו בכוונה את ציטוטיו של ג'פרסון החקוקים על הקירות, כאות מחאה על כך שלא הוקצה להם מרחב הולם לכתיבתם.

• כתובת: East Basin Drive, SW
• תחנת מטרו: Smithsonian (קו כחול וכתום)
  
• מתי לבוא: בכל עונות השנה. המקום יפה במיוחד באביב, בעת פריחת הדובדבן. כל שעות היום מתאימות לביקור
  אתר אינטרנט
  

 

פסלו העצום של לינקולן נמצא בתוך מבנה אדיר דמוי מקדש | צילום: משה שי

אנדרטת לינקולן: מבטל העבדות
בהמשך הקו המוביל מהקפיטול לאנדרטת וושינגטון נמצאת אנדרטת אברהם לינקולן (Lincoln Memorial), שהיה ללא ספק אחד מגדולי הנשיאים. הוא לחם למען שני עקרונות יסוד בחיים האמריקאיים: "הברית היא אחת ואינה ניתנת להפרדה", ו"כל בני האדם נולדו שווים". בשם עקרון שימור הברית בין מדינות הפדרציה (כך כונתה אז ארצות הברית) שקבע, הנהיג לינקולן את מדינות הצפון במלחמת האחים העקובה מדם (1861־1865) נגד 11 מדינות הדרום שפרשו מן הפדרציה. בשנת 1863 הכריז לינקולן על ביטול העבדות בארצות הברית. כעבור מאה שנה בדיוק בחר מרטין לותר קינג, מנהיג האפרו־אמריקאים שנאבק נגד אפלייתם בחברה האמריקאית, לשאת את נאומו המפורסם "יש לי חלום" על מדרגות אנדרטת לינקולן.

האתר שנבחר להקמת האנדרטה תאם את תוכניתו המקורית של פייר ל'אנפאן – מי שתכנן בשנת 1790 את הבירה וושינגטון – להשאיר מרחב פתוח מבניין הקפיטול ועד לנהר פוטומק. האזור נקרא פארק פוטומק המערבי (להבדיל מהמזרחי, שנמצא בקצה חצי האי הבולט לתוך הנהר). בניית האנדרטה, שתכנן האדריכל הנרי בייקון, החלה בשנת 1914 ונמשכה שמונה שנים. היא עשויה משיש שהובא מקולורדו ומאבן גיר מאינדיאנה, ומזכירה בצורתה מקדש: מדרגות האנדרטה מובילות אל המפלס המרכזי, שעליו הוקם מבנה של עמודים בסגנון ניאו־קלאסי בעלי כותרות דוריות. 36 עמודים תומכים במבנה – כמספר המדינות בארצות הברית בימי נשיאותו של לינקולן. שמותיהן חקוקים בתוך המבנה, ושמות 12 המדינות שנוספו עד לחנוכתו חקוקים גם הם. בכיכר שבחזית האנדרטה חקוקים שמותיהן של שתי המדינות האחרונות שצורפו לארצות הברית – אלסקה והוואי.

בתוך המבנה האדיר ניצב פסלו של לינקולן, שתוכנן על ידי הפסל דניאל צ'סטר פרנץ'. הוא גולף בידי האחים פיקירילי מ־28 גושי שיש שהובאו ממדינת ג'ורג'יה. במקור הוא תוכנן למחצית מגודלו העכשווי, אך לבסוף הוכפל לממדים של 5.8 מטרים גובה ו־5.8 מטרים רוחב, כדי שלא יתגמד בחלל שיצר הבניין. הפסל מתאר את לינקולן יושב, וממדיו אמורים לסמל את גדולתו ואת עוצמתו המוסרית של האיש. על קירותיו הפנימיים של המבנה חקוקות ציטטות מנאומו של לינקולן בטקס הכתרתו השנייה לנשיאות. כמו  כן מופיעות שם ציטטות מנאום גטיסברג, שבו הביע כבוד לנופלים משני הצדדים במלחמת האזרחים והדגיש שבארצות הברית תשרור החירות לנצח.

• כתובת:  NW,23rd St
• תחנת מטרו: Foggy Bottom
  מתי לבוא: בשעות הבוקר נגלה לעיני המתבונן מראה יפה של האנדרטה, בעיקר אם מביטים עליה מכיוון אנדרטת וושינגטון, אז נשקפת תמונת הראי שלה ב"בריכת ההשתקפות".
  אתר אינטרנט

 

פסל של רוזוולט ולצידו כלבתו האהובה פאלה. האנדרטה לזכרו היא ההפך הגמור ממה שביקש לעצמו  | צילום: אייסטוק

אנדרטת רוזוולט: היציאה מהשפל הגדול
פרנקלין דלאנו רוזוולט הנהיג את ארצות הברית במשך 12 שנה (1945-1933), בתקופה מהקשות בתולדותיה. תחילת כהונתו כנשיא היתה בימי השפל הגדול (חלק מהמשבר הכלכלי הנורא שפקד את העולם), כשהאבטלה הפכה לבעיה המרכזית של החברה האמריקאית. רוזוולט הציל את המדינה מהתמוטטות ואת העם מהידרדרות חברתית הרת אסון. בעוד שהתשובה למשבר בדמוקרטיות האירופיות היתה פנייה לטוטליטריות, השכיל רוזוולט לשמר את הדמוקרטיה באמצעות מדיניות "המערך החדש" (New Deal), שעיקרה פיקוח ממשלתי על הכלכלה ושירותי הבנקאות, וייזום עבודות ציבוריות. כך יצר מקומות עבודה, הוביל לרפורמות בזכויות אזרח ובשירות הציבורי, והקים את הביטוח הלאומי. משנת 1941 הנהיג רוזוולט את ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, שאליה נשלחו 16 מיליון חיילים אמריקאים. יחד עם הסיוע הכלכלי והצבאי האמריקאי – הוכרעה המלחמה.

לתפקידיו העיקריים – מושל מדינת ניו יורק ונשיא ארצות הברית – נבחר רוזוולט לאחר שכבר היה משותק כתוצאה ממחלת פוליו. נחישותו להתמודד על תפקידים אלה מעידה על אישיותו לא פחות מהצלחותיו בעת משבר. הוא גם נהג להעביר את מסריו לציבור באמצעות הרדיו: סדרת נאומיו נקראה "שיחות ליד האח", ובהם נשא דבריו אל העם.

האנדרטה לרוזוולט (Franklin Delano Roosevelt Memorial) היא ההפך הגמור ממה שביקש לעצמו. בעודו בחייו התבטא בנושא, וציין שאם תוקם אנדרטה לזכרו, הוא היה מעדיף גוש אבן שיונח במרחב הפתוח של העיר. במקום אבן זיכרון צנועה הוקם גן רחב ידיים, המחולק לארבע חצרות, כל אחת מוקדשת לתקופה בנשיאותו. בין החצרות מפרידים קירות של גרניט אדום, שעליהם חקוקים קטעים מנאומיו, המעוררים געגוע לסוג מנהיגות שכנראה עבר מעולמנו. הגן כולו הוא אנדרטה: יש בו שטחים מרוצפים וכרי דשא, עצי דובדבן, מפלים, בריכות ופסלים. נוסף על פסל רוזוולט היושב (ולידו פאלה, כלבתו האהובה), יש פסל של מובטלים בתור לחלוקת מזון ופסל של אזרח המאזין לרוזוולט ברדיו. קיר בחצר הרביעית מוקדש לאלינור רוזוולט, אישה רבת פעלים הראויה לאנדרטה בזכות עצמה, לאו דווקא בשל היותה אשת הנשיא. היא פעלה למען זכויות האדם וכיהנה כשגרירת ארצות הברית באו"ם.

אף שלא לפאר כזה ייחל רוזוולט, ביקור באנדרטה לזכרו הוא מהמרגשים ביותר בוושינגטון, ובעיני הינו בחזקת חובה. היא תוכננה על ידי האדריכל לורנס הלפרין, ואמנים רבים השתתפו בהקמתה. מיקומה מעיד על חשיבותה – באזור פארק פוטומק המערבי, בין "אגן הגאות" והנהר ובין אנדרטאות ג'פרסון ולינקולן. אפשר וכדאי לשלב את הביקור בשלוש האנדרטאות.

נקודת ביקורת נגד המתכננים היתה על הימנעות מאזכור הנאצים כצד הרע במלחמת העולם, והתעלמות מאחד הנאומים המפורסמים של רוזוולט אחרי ההתקפה היפנית בפרל הרבור ("יום שייזכר לדיראון עולם"). המבקרים ראו בהימנעות מאזכור יפן וגרמניה ניסיון להיות "פוליטיקלי קורקט" – על חשבון האמת ההיסטורית.

• כתובת: West Basin Drive
• תחנת מטרו: Smithsonian (קו כחול וכתום)
  
• מתי לבוא: בשעות אחר הצהריים האווירה נעימה, אך כל שעות היום יפות לביקור
  
• אתר אינטרנט

בית הקברות בארלינגטון. מאות אלפי קברים של חללי מלחמות | צילום: משה שי

בית הקברות הלאומי בארלינגטון: לכבוד רוח האדם
יותר מ־280 אלף גברים ונשים הובאו למנוחת עולם בבית הקברות הלאומי בארלינגטון (Arlington  National Cemetery). הקברים הראשונים יועדו לחללי מלחמת האזרחים, אך יותר מאוחר הועברו אליו גם חללי המלחמות הקודמות, וכיום קבורים בארלינגטון חללים מכל המלחמות של ארצות הברית, עד מלחמת עיראק האחרונה. כ־3,800 מהקבורים במקום הם עבדים משוחררים, שעל מצבותיהם נכתב "אזרח". באתר, שיותר מארבעה מיליון מבקרים בו מדי שנה, יש אנדרטאות רבות ליחידים ולקבוצות, אבל אפשר להתייחס לשדה הקברים הענקי כאל אנדרטה אחת גדולה. כל אחד יכול לבחור עבורה את הכותרת: האם זו אנדרטה לגבורה ולהקרבה למען אידיאלים? או דווקא לסכלותו של האדם, שטרם השכיל לשלוט ביצר המלחמה וההרס? ואולי זו אנדרטה המציינת את מורכבותו של האדם – שגבורה, אומץ, נאמנות וחוכמה מעורבים אצלו באינסטינקטים שבהם טרם למד לשלוט.

אף שארלינגטון נמצא כבר בשטחה של מדינת וירג'יניה, בית העלמין והאנדרטאות קשורים לוושינגטון הבירה מבחינה היסטורית ורגשית. גשר הזיכרון (Memorial Bridge) ודרך הזיכרון (Memorial Drive) יוצרים את הקשר הפיזי ביניהם, ויש הרואים בהם הרבה יותר מחיבור פיזי – סמל לקשר החדש בין הצפון לדרום. לדעתי, ביקור בוושינגטון אינו שלם אם לא מבקרים כאן.

עם המפורסמים שבאתרי הזיכרון של ארלינגטון נמנים מצבת החייל האלמוני, האנדרטה לחללי המארינס, האנדרטה לנשים החיילות וקברי האחים קנדי, שמצטיינים בצניעותם. סביב קברי הנשיא קנדי ורעייתו חקוקים קטעים מנאומיו המפורסמים. אלמנתו היא שהדליקה את אש התמיד שליד הקבר.

מצבת החייל האלמוני היא גוש שיש במשקל שבעים טונות. משמר כבוד צועד לידו ללא הפסק, וכמה פעמים ביום מתקיים טקס להחלפת המשמר. המצבה מנציחה את הנופלים במלחמות העולם, במלחמת קוריאה ובווייטנאם, ואמורים להימצא בתוכה שרידיהם של ארבעה חיילים אנונימים – אחד מכל מלחמה. בפועל, גופת החייל מווייטנאם זוהתה בינתיים, ונשלחה למנוחת עולמים בעיר הולדתו.

האנדרטה לחללי המארינס היא אולי המצולמת ביותר בארלינגטון. היא מתארת שישה לוחמים (חמישה חיילי מארינס ואיש הצי) מניפים את דגל ארצות הברית לאחר הניצחון בקרב על האי איווֹ־ג'ימה (Iwo Jima) במלחמת וייטנאם. רעיון האנדרטה נלקח מתצלום של האירוע ההיסטורי, שנעשה בידי ג'ו רוזנטל, צלם עיתונות יהודי. התצלום זיכה אותו בפרס פוליצר. על פי הסיפור, בין ששת החיילים שדגמנו עבור הפסל פליקס דה־וולדון היו שלושה שהופיעו בתצלום המקורי. שלושת האחרים נהרגו. הפסל, בגובה כ־24 מטר, מרשים ביותר.

האנדרטה לנשים החיילות נבנתה לכבוד 1.8 מיליון נשים ששירתו בחילות ארצות הברית בכל מלחמותיה. חלקה הקדמי של האנדרטה בנוי בצורת חצי מעגל, שגובהו עשרה מטרים. סגנונו הקלאסי כולל סמלים ומוטיבים רבים הלקוחים מתרבויות יוון ורומא. מאחוריו ניצב מרכז הסברה, ובו מוזיאון עם תצוגות ופרטים על הסיפורים האישיים של החיילות. על לוחות זכוכית צרובים קטעים שנאמרו ונכתבו על ידי הנשים. בחזית המבנה המעוגל יש רחבה עם בריכה, שאליה מגיעים מים ממזרקה המסמלת את החיים. הבריכה שאליה מתנקזים המים מסמלת את איסוף כל הסיפורים האישיים המגולמים באנדרטה להיסטוריה קולקטיבית של תרומת הנשים לצבאות ארצות הברית.

• כתובת: בית הקברות הלאומי נמצא מעבר לנהר הפוטומק, במדינת וירג'יניה
• הגעה: לארלינגטון ניתן להגיע במטרו מוושינגטון (בקו הכחול)
  
• מתי לבוא: בקיץ (החם מאוד בוושינגטון) עדיף להתחיל את הסיור בבוקר, מאחר שביקור בכמה אתרים בארלינגטון כרוך בהליכה רגלית.
  
• אתר אינטרנט

מבקרים באנדרטה לחללי מלחמת וייטנאם. שמות כל הנופלים חקוקים באופן זהה כדי לסמל שכולם שווים במותם | צילום: משה שי

אנדרטה לחללי מלחמת וייטנאם: לכל איש יש שם
האנדרטה (The Vietnam Veterans Memorial) נמצאת למרגלות אנדרטת לינקולן. יותר מכל היא מסמלת את הזדהותו של העם האמריקאי עם לוחמי וייטנאם, שנשלחו בשם ארצם למלחמה במדינה רחוקה (1955־1975), שקרעה את החברה האמריקאית, הפילה נשיא והשאירה צלקת בלב העם. עם שובם של הלוחמים הם זכו ליחס מתנכר, אף שההחלטה לשלוח אותם לשדה הקרב התקבלה בוושינגטון. ארגון ותיקי מלחמת וייטנאם נאבק מאז להכרה בחיילים שחזרו ויזם את הקמת האנדרטה בשנת 1982.

מזמיני האנדרטה ביקשו לבטא כמה רעיונות: ראשית, הם לא הסתפקו בהנצחה תחת כותרת כללית, סתמית, אלא ביקשו ששמותיהם של כל חייל וחיילת שנפלו, שנעדרו או שלא חזרו מהשבי יונצחו באופן אישי ויהיו חקוקים על האנדרטה. הם ביקשו אנדרטה לבני האדם, שלא תהיה בה שום אמירה פוליטית, ושתביא את המסתכל בה להתבוננות פנימית ולמחשבה. בהיבט האסתטי והתכנוני, האנדרטה היתה אמורה להתמזג בסביבתה, הן מבחינה ויזואלית והן מבחינת התוכן.

הצעתה של סטודנטית בת 21 בשם מאיה יינג לין נבחרה לאנדרטה. היא בנויה משני קירות משולשים, עשויים גרניט שחור מלוטש, המחוברים ביניהם בזווית של 125 מעלות. יש המפרשים את צורתה כאוהל, יש הרואים בה צלקת על פני האדמה. חודו של קיר אחד פונה לכיוון אנדרטת וושינגטון וחודו של הקיר השני פונה לאנדרטת לינקולן. על הקירות חקוקים שמותיהם של 58,191 חללים ונעדרים, לפי תאריך מותם, נפילתם בשבי, או היעלמם בשדה הקרב. השמות מסודרים כך שהם יוצרים מעגל: שם החלל האחרון כתוב ליד ראשוני הנופלים. כל השמות חקוקים באותן אותיות, ללא קשר לדרגה. כולם שווים בעת מותם. סימון מיוחד מציין אם מדובר בחלל (מעוין), נעדר או שבוי שלא חזר (צלב). אם נעדר או שבוי חזר חי – מקיפים את שמו בעיגול, כסמל לחיים. אם נודע שנעדר או שבוי נפל חלל – משנים את הצלב למעוין.

גאוניותה של האנדרטה בפשטותה. היא אינה מפוארת, אבל לנוכח השמות הרבים, היא מרגשת כל אדם המתבונן בה. לזה בדיוק התכוונה המתכננת, באומרה: "השמות יהיו האנדרטה". אבל יש בה משהו נוסף – עם המתים והנעדרים משולבים בה החיים: בקירותיה החלקים כזכוכית משתקפים – על רקע השמות – המבקרים באתר, העצים והמדשאות שמסביב. נוגע ללב לראות את בני משפחות החיילים מניחים פרחים או שי צנוע כלשהו ליד המקום שבו חקוק השם של יקירם, או מעתיקים את שמו על נייר. כאן, בניגוד לאנדרטאות של ראשוני האומה, הכאב עדיין חד, טרי, אישי מאוד.

רבים התקשו לקבל אנדרטה אבסטרקטית, וביקשו משהו מוחשי יותר. כדי לכבד את רצונם הוצב באתר פסל המתאר שלושה חיילים המייצגים את הקבוצות האתניות העיקריות בחברה האמריקאית – לבן, אפרו־אמריקאי והיספני. במרחק מאה מטר משם הוצב פסל נוסף לכבוד כ־11 אלף הנשים ששירתו בווייטנאם. מתוארת בו אחות המטפלת בחייל פצוע (תשעים אחוז מהחיילות היו בכוחות הרפואיים). שני הפסלים הם חלק מהמכלול של אנדרטת חיילי וייטנאם.

• כתובת: Bacon Drive & Constitution Ave
• תחנת מטרו: Foggy Bottom
• מתי לבוא: בשעות היום, כאשר נגלה המראה היפה של השתקפות האנשים והסביבה בקירות האנדרטה החלקים.
• אתר אינטרנט

הפוסט וושינגטון: בעקבות אתרי מורשת הופיע ראשון במסע אחר

לא פחות מ-41 אתרי מורשת עולמית פזורים ברחבי גרמניה, חלקם ברבעים היסטוריים בערים או מבנים בעלי חשיבות תרבותית או אדריכלית, אחרים נמצאים באזורי טבע מיוחדים. טיול בכמה מאתרי המורשת של גרמניה עובר באזורים שונים מאוד מבחינה גאוגרפית ומאפשרים להכיר צדדים נוספים של גרמניה, מעבר למקומות המוכרים ביותר למטייל הישראלי, כלומר ברלין, מינכן והיער השחור.

בחרנו חמישה אתרי מורשת מסוגים שונים, הפזורים ברחבי המדינה, כדי לתת טעימה ממה שגרמניה מציעה למטיילים המחפשים ערך מוסף מעבר לנופים היפים ולערים התוססות:

ליבק: עיר ההנזה
ליבק (Lübeck), עיר נמל בצפון גרמניה, נוסדה ב-1143 בתור "העיר המערבית הראשונה על חוף הים הבלטי". בימי הביניים היא שימשה כבירת ערי ההנזה, ברית של ערים באזור הים הבלטי, והתבלטה באדריכלות גותית לבנים המאפיינת את צפון גרמניה ואשר עשתה שימוש בלבנים אדומות. במהלך מלחמת העולם השנייה הרובע העתיק של ליבק נהרס כמעט כליל, אולם אחרי המלחמה הוא שופץ בדייקנות והמבנים שוחזרו להפליא.

העיר העתיקה של ליבק. מופת של אדריכלות לבנים גותית | צילום: Lübeck und Travemünde Marketing,Freitag

המרכז העתיק של ליבק, עם בנייני ההנזה המרהיבים שלו, הוכרז כאתר מורשת עולמית בראשית שנות ה-80. כדאי לשוטט בין בניין העירייה המרשים, כנסיית סן פטר, הקתדרלה, בתי המלח על גדת נהר הטרווה (Trave) וכמובן שער הולשטן (Holste), האתר המפורסם ביותר בעיר, שכיום יש בו מוזיאון אינטראקטיבי.

הלבנים האדומות המאפיינות את הבניינים ההיסטוריים בליבק | צילום: Kruschel

אל תחמיצו את המרציפן של ליבק, המפורסם ברחבי העולם. בחנות Niederegger, שקיימת מאז 1806 בלב עיר ההנזה, תמצאו מיני דברי מתיקה לצד סוגים רבים של מרציפן. במקום פועל בית קפה, שממנו אפשר להשקיף על בית העירייה והכנסיות היפות (כתובת: Breite Str. 89).

מרציפנים ב-Niederegger, חנות הפועלת בליבק מאז 1806 | צילום: J. G. Niederegger GmbH

אי הטווסים ליד ברלין
אחרי כמה ימים בברלין ההומה והתוססת יתכן שתרצו לבלות שעות אחדות באזור שקט וירוק ועם זאת לא להתרחק יותר מדי ממרכז העיר. בדיוק זה מה שתוכלו לעשות בביקור באי הטווסים (Pfaueninse). זהו אי בנהר האפל ברובע צלנדורף בדרום-מערב ברלין, סמוך לפוטסדאם, האי, ששטחו כ-900 דונם, הוכרז כאתר מורשת עולמית (ביחד עם הגנים והארמונות של פוטסדאם), והוא גם שמורת טבע ואזור מוגן לציפורים ועופות בר.

אי הטווסים, הירוק והרומנטי, במרחק קצר ממרכז ברלין | צילום: Deutsche Zentrale für Tourismus, Guy Yechiely

את שמו קיבל מהטווסים המסתובבים חופשי בשטחו, כ-100 במספר, שריד לימים בהם המלך פרידריך ויליהם השלישי הקים גן חיות לצד הארמון המשפחתי. גן החיות, שבחלק מהזמן היה פתוח גם לציבור, משך אל האי המוני מבקרים עד שנסגר במאה ה-19 ובעלי החיים הועברו לגן החיות החדש שנפתח בברלין בתקופה ההיא. באי יש צמחייה עשירה, גנים מעוצבים, ארמון ששימש את משפחת המלוכה. אפשר להגיע לכאן רק במעבורת קטנה השטה בנהר, דבר התורם לנופך הרומנטי של הטיול – נוסעים באוטובוס 218 עד תחנת Pfaueninsel ומשם ממשיכים במעבורת (בחודשי הקיץ המעבורת פועלת מ-8:00 עד 20:00, בחורף מ-10:00 עד 16:00).

אל אי הטווסים בנהר האפל אפשר להגיע רק בשייט | צילום: Deutsche Zentrale für Tourismus, Pär Olsson

הקתדרלה של אאכן
הקתדרלה של אאכן (Aachener Dom), בעיר אאכן שבמערב גרמניה, על הגבול עם הולנד ובלגיה, נחשבת לקתדרלה העתיקה ביותר בצפון אירופה. בנייתה החלה במאה השמינית, תחת פיקוחו של קרל הגדול, שאף נקבר בה. בהמשך היא הורחבה מאוד ולאורך השנים נוספו לה עיטורים מרובים ואלמנטים נוספים האחראים על המראה הנוכחי שלה.

הקתדרלה של אאכן, העתיקה ביותר בצפון אירופה | צילום: aachen tourist service e.v

פנים הקתדרלה מרשים לא פחות מחלקה החיצוני והוא מעוטר להפליא בוויטרז'ים, פסלים, נברשות וציורים. גולת הכותרת היא הקפלה הפלטינית, עם תקרה מצוירת מרהיבה. למראה הקתדרלה, אין פלא שקיסרי רומא בחרו בה כמקום הכתרתם – לא פחות מ-30 קיסרים הוכתרו כאן מהמאה ה-10 ועד מחצית המאה ה-16.

שווה להרים עיניים למעלה: התקרה של הקפלה הפלטינית בקתדרלה של אאכן | צילום: Polybert49, flickr

עמק הריין המרכזי עילי
קטע של 65 ק"מ לאורך נהר הריין, בין קובלנץ (Koblenz) לבינגן (Bingen), הוכנס לרשימת אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו בשנת 2002 בזכות חשיבותו הגאולוגית, ההיסטורית והתרבותית. ואפשר להוסיף: זהו גם אזור מקסים ביותר מבחינה נופית.

טירת ריינשטיין משיקפה על נהר הריין | צילום: Deutsche Zentrale für Tourismus, Andrew Cowin

שכבות של סלעי צפחה בני מיליוני שנים, מורדות תלולים שעליהם טרסות של כרמים, טירות המשקיפות על הנהר, כפרים קטנים ועיירות היסטורות – כל אלה הופכים את העמק למקום נפלא לטיול ברכב, ברגל או על אופניים. אל תחמיצו את המקום בו שני הנהרות, הריין והמוזל, נפגשים בקובלנץ. במקום, שנקרא "הפינה הגרמנית" (Deutsches Eck), יש רכבל, קחו אותו לטירת ארנברייטשטיין (Ehrenbreitstein) הנמצאת בגדה המזרחית של הריין, משם יש תצפית נפלאה על כל האזור.

השרידים הרומיים וכנסיות בטריר
טריר (Trier) על גדות נהר המוזל, היא העיר העתיקה ביותר בגרמניה. היא נמצאת במערב גרמניה, סמוך לגבול עם לוקסמבורג, באזור מקסים של גבעות מכוסות בכרמים. העיר הוקמה על ידי הקלטים במאה ה-4 לפני הספירה ונכבשה על ידי הרומאים במאה הראשונה לפני הספירה. אתרים מהתקופה הרומית השתמרו היטב, והמפורסם שבהם, הפורטה ניגרה (Porta Nigra, השער השחור), שנחשב לשער הרומי השמור ביותר מצפון לרכס האלפים.

הפורטה ניגרה, האתר הרומי המופרסם בטריר | צילום: Deutsche Zentrale für Tourismus, Ernst Wrba

האתרים הרומיים, לצד הקתדרלה של טריר (Trierer Dom), שבה מוצגת הכותונת שעל פי המסורת ישו לבש בעת הצליבה, וכנסיית גבירתנו (Liebfrauenkirche), אחד המבנים הגותיים המוקדמים החשובים ביותר בגרמניה, כל אלה יחדיו הוכרזו כאתר מורשת עולמית. בנוסף להם יש בעיר עוד מקומות מרשימים רבים, בהם גשר רומי שעדיין משמש לחציית הנהר, כנסיות, ארמונות, בית קברות יהודי עתיק והבית שבו קרל מארקס נולד ואשר משמש כמוזיאון.

הקתדרלה של טריר | צילום: Tourist Information Trier

מפת גרמניה (לחצו על המפה להגדלה):

הפוסט גרמניה: טיול באתרי מורשת עולמית הופיע ראשון במסע אחר

ביוני 2014 הכריז ארגון אונסק"ו על מערות מרשה ובית גוברין כעל אתר מורשת עולמית. זהו אתר המורשת העולמית התשיעי של ישראל (כולל ירושלים המופיעה בנפרד ברשימה של אונסק"ו), מספר מכובד בהחלט, ודאי אם משווים אותו למספר אתרי המורשת במדינות כמו אירלנד (שני אתרים), קניה (חמישה אתרים) או ניו זילנד (שלושה אתרים). אבל מהו בעצם אתר מורשת עולמית, איך בוחרים אתר שכזה ומה המשמעות של הבחירה?

מי בוחר את אתרי המורשת העולמית?
אתר מורשת עולמית הוא אתר שהוכרז על ידי ועדת המורשת העולמית של אונסק"ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם) כאתר הראוי לשימור בזכות חשיבותו המיוחדת למורשת המשותפת לאנושות. הוועדה, האחראית על בחירת אתרים חדשים והמפקחת על ניהולם של אתרים קיימים, הוקמה בנובמבר 1972 במטרה "להגן על המורשת הטבעית והתרבותית העולמית". כל אחת מהמדינות החברות באונסק"ו יכולה להציע אתרים בשטחה (בישראל האחריות הזאת ניתנת לוועד הישראלי לאונסק"ו הכפוף למשרד החינוך), אחת לשנה ועדת המורשת מתכנסת כדי לבחון את האתרים שהוצעו במהלך אותה שנה ולהחליט על אלו שייכנסו לרשימה הסופית. נכון לכתיבת שורות אלו הרשימה של אתרי מורשת עולמית כוללת 1,007 אתרים ב-162 מדינות, 779 מהם מוגדרים כאתרי תרבות, 197 כאתרי טבע ו-31 כאתרים משולבים, כלומר כאלה המשלבים תרבות וטבע.

הגנים המקיפים את מקום קבורתו של בהא אללה, מייסד הדת הבהאית, מצפון לעכו. האתרים הבהאים הקדושים בישראל, בחיפה ובגליל המערבי, נבחרו כאתר מורשת עולמית ב- 2008 | צילום: © הקהילה הבהאית העולמית

בתנאים מסוימים, האתרים שברשימה יכולים לזכות את המדינה בסיוע כספי מקרן המורשת העולמית על מנת לשמר אותם, אולם על פי רוב הבחירה חשובה יותר מבחינה תדמיתית. ובסופו של דבר, הכרזה על מקום מסוים כעל אתר מורשת עולמית מושכת אליו יותר תיירים, דבר התורם לכלכלה המקומית. אבל מעבר לתרומה כספית, הבחירה באתר לרשימת המורשת העולמית שמה אותו באור הזרקורים העולמי ובכך מעודדת את המדינה או את הרשות המקומית לשמור עליו טוב יותר. כך, למשל, קרה עם תעלות ונציה, שלאחר בחירתן כאתר מורשת עולמית עברו ניקוי ושימור לטובת הדורות הבאים. 

שבטה, אחת מארבע ערים נבטיות על דרך הבשמים – אתר מורשת עולמית משנת 2005 | צילום: אסתר ענבר

איך בוחרים אתר מורשת עולמית?
יש עשרה קריטריונים לבחירת אתרי מורשת, שישה מהם נועדו לקביעת אתרי תרבות וארבעה לאתרי טבע. כדי להיכנס לרשימה על האתר לעמוד לפחות בקריטריון אחד, אם כי פעמים רבות האתרים הנבחרים עומדים בכמה קריטריונים בעת ובעונה אחת. מצדה, למשל, עומדת בשלושה קריטריונים שונים והתלים המקראיים – בארבעה קריטריונים. במקרה שאתר מסוים עומד בקריטריונים משתי הקטגוריות, תרבות וטבע, הוא נחשב לאתר משולב. כל האתרים הישראלים הם אתרי תרבות, כלומר הם עומדים בקריטריונים 1 עד 6.

העיר העתיקה של עכו (בצילום) הוכרזה כאתר מורשת עולמית ובאותה שנה גם מצדה זכתה בתואר | צילום: גל אלמוג

באיזה קריטריונים יש לעמוד כדי להיחשב לאתר מורשת עולמית?
הנה רשימה של עשרת הקריטריונים שיש לעמוד לפחות באחד או יותר מהם (בתרגום חופשי ובקיצורים נדרשים):
1. יצירת מופת של העשייה האנושית.
2. אתר המציג שינוי חשוב בערכים אנושיים תוך שימוש בפתרונות יצירתיים בתחומים שונים.
3. עדות ייחודית או יוצאת דופן להתפתחות תרבותית.
4. דוגמה יוצאת דופן לאדריכלות, טכנולוגיה או נוף המציגים שלבים משמעותיים בהיסטוריה האנושית.
5. דוגמה יוצאת דופן להתיישבות מסורתית, בים או על הקרקע, או ליחסי גומלין בין האדם לבין סביבתו הטבעית.
6. אתר הקשור לאירועים או למסורות חיות, לאמונות או ליצירות אמנותיות.
7. תופעות טבעיות יוצאות דופן או אזורים בעלי יופי טבעי יוצא דופן.
8. דוגמה יוצאת דופן לשלבים בהתפתחות כדור הארץ, תהליכים גיאולוגיים, עיצוב פני הקרקע ותהליכים גיאומורפולוגיים.
9. דוגמה יוצאת דופן להתפתחות של בתי גידול ימיים (מים מתוקים, מים מלוחים או אזורי חופים) ושל אוכלוסיות הצמחים ובעלי החיים שבהם.
10. בית גידול טבעי בעל חשיבות משמעותית, מגוון ביולוגי הכולל מינים בסכנת הכחדה בעלי חשיבות אוניברסאלית מבחינה מדעית או מבחינת שימור.

מתוך התלים המקראיים בישראל נבחרו שלושה – תל מגידו (בצילום), תל באר שבע ותל חצור כאתרי מורשת עולמית | צילום: גולף בראבו, cc-by-sa 3.0

אתרי המורשת העולמית בישראל – נא להכיר
ישראל נכנסה לרשימת אתרי המורשת העולמית בפעם הראשונה בשנת 2001 עם שני אתרים – מצדה והעיר העתיקה בעכו. ליתר דיוק, ב-1981 נבחרה לרשימה העיר העתיקה של ירושלים, אלא שהיא מופיעה כקטגוריה עצמאית, ללא שיוך מדיני (ברשימה של אונסק"ו היא מופיעה בין יפן לירדן, על פי הסדר האלפבתי באנגלית). ירושלים נבחרה על פי קריטריונים 2, 3 ו-6, ובנימוקי הוועדה נכתב כי העיר הקדושה לשלוש הדתות – יהדות, נצרות ואסלאם – היתה מאז ומתמיד בעלת חשיבות סמלית רבה. בין 220 האתרים ההיסטוריים בעיר מצוינים באופן מיוחד שלושה: הכותל המערבי, כנסיית הקבר וכיפת הסלע.

חומות העיר העתיקה של ירושלים. בנימוקי הוועדה לבחירת העיר כאתר מורשת עולמית צוינו במיוחד שלושה אתרים הקדושים לשלוש הדתות – הכותל המערבי, כנסיית הקבר וכיפת הסלע | צילום: יונה בייבי, cc-by-sa 3.0  

העיר העתיקה של עכו נבחרה בהתאם לקריטריונים 2, 3 ו-5 (ראו למעלה) ובתיאור של אונסק"ו נכתב עליה כי היא "עיר נמל היסטורית מוקפת חומה, שמיושבת ברציפות מאז התקופה הפיניקית… שרידי העיר הצלבנית, מהשנים 1291-1104, נותרו כמעט בשלמותם, מעל הקרקע ומתחתיה".

מצדה נבחרה על פי קריטריונים 3, 4 ו-6, וכך כתבו עליה באתר של אונסק"ו: "…המחנה, הביצורים וסוללת המצור הם השרידים השלמים ביותר למצור רומי שנותרו בימינו".

דוגמה מופתית לסגנון הבאהואוס בעיר הלבנה של תל אביב | צילום: יאיר טלמור, cc-by-sa 3.0

שנתיים לאחר עכו ומצדה, ב-2003, נבחרה העיר הלבנה של תל אביב בזכות ריכוז של אלפי בתים שנבנו בסגנון האדריכלות הבינלאומית (המכונה באוהאוס). העיר הלבנה נבחרה על פי הקריטריונים 2 ו-4, וכך נכתב בהחלטה של אונסק"ו: "העיר הלבנה נבנתה משנות השלושים המקודמות ועד שנות החמישים, על פי תוכנית עירונית של סר פטריק גדס, והיא משקפת עקרונות מודרניים ואורגניים של תכנון אורבני. הבניינים עוצבו על ידי אדריכלים שלמדו באירופה לפני שהיגרו לישראל, והם יצרו מבנה אדריכלי יוצא מן הכלל שמשקף את התנועה המודרנית בהקשר תרבותי חדש".

עברו עוד שנתיים וב-2005 שני אתרים ישראליים נוספים נכנסו לרשימה היוקרתית – התלים המקראיים ודרך הבשמים. התלים המקראיים שנבחרו – תל באר שבע, תל חצור ותל מגידו – נבחרו בהתאם לארבעה קריטריונים שונים, 2, 3, 4 ו-6. וכך נכתב בהחלטת אונסק"ו: "שלושת התלים מייצגים את הדוגמה הטובה ביותר בלבאנט להתיישבות עירונית צפופה בתקופת הברזל. שרידי המבנים שנותרו מעידים על קיומו של שלטון מרכזי, פעילות חקלאית משגשגת ושליטה על דרכי מסחר חשובות".

שער המקדש הנבטי בעבדת, אחת הערים הנבטיות על דרך הבשמים | צילום: מארק וילסון

האתר השני שנבחר באותה שנה הוא דרך הבשמים – ערי מדבר בנגב. האתר כולל ארבע ערים נבטיות – עבדת, ממשית, חלוצה ושבטה – ויחד עמן מצודות וחאנים על דרך הבשמים וכן עדויות לעיבוד חקלאי, והכל על פי קריטריונים 3 ו-5. באתר אונסק"ו נכתב כי האתרים שעל דרך הבשמים "…משקפים את המסחר הענף בין דרום חצי האי ערב לים התיכון, ששגשג בין המאה ה-3 לפני הספירה למאה ה-2 לספירה. שיטות ההשקיה המתוחכמות, המבנים העירוניים, המצודות והחאנים – כולם מעידים על התיישבות ועל מסחר ענף על אף תנאי המדבר הקשים".

ב-2008 נבחרו המקומות הבהאים הקדושים בחיפה ובגליל המערבי. הבחירה במקומות אלו נעשתה על פי קריטריונים 3 ו-6, ובאתר אונסק"ו נכתב עליהם כי הם נבחרו בשל "המשמעות הרוחנית העמוקה שלהם וכי הם מעידים על מסורת חזקה של עלייה לרגל של האמונה הבהאית".

הגנים המעוצבים ומקדש הבאב בחיפה, אחד משני המקומות הקדושים ביותר לבהאים (השני נמצא מצפון לעכו)
צילום: © הקהילה הבהאית העולמית

ארבע שנים חלפו עד שב-2012 נבחרו מקבץ המערות בנחל מערות שבכרמל, אתרי התיישבות של האדם הקדמון. המערות – מערת תנור, מערת גמל, מערת הנחל ומערת הגדי – נבחרו על פי קריטריונים 3 ו-5. וכך נכתב עליהן באתר של אונסק"ו: "המערות מהוות מפתח לתיארוך של האבולוציה האנושית בכלל ושל הפרהיסטוריה של הלבאנט בפרט".

מערת הפעמון בבית גוברין, אחת ממערות מרשה-בית גוברין שנבחרו כאתר מורשת עולמית בקיץ 2014

בקיץ 2014 נוסף אתר ישראלי חדש לרשימה, מערות מרשה – בית גוברין. האתר, שנבחר על פי קריטריון 5, מכיל אלפי מערות – מערת בית הבד, מערת הפעמון, מערת קולמבריום ורבות אחרות, שנחצבו בסלע הקירטון הרך בגבעות השפלה. בין השאר נכתב באתר אונסק"ו כי האתר הזה מהווה "עדות למארג ענף של תרבויות ולהתפתחות שלהן לאורך יותר מ-2,000 שנה, מהמאה השמינית לפני הספירה, אז נבנתה העיר מרשה, ועד לתקופת הצלבנים".

 בתמונה הראשית: נמל עכו. העיר העתיקה של עכו הוכרזה כאתר מורשת עולמית ב-2003

הפוסט אתרי מורשת עולמית בישראל הופיע ראשון במסע אחר

רשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו היא מאוד מגוונת, וכוללת אתרי טבע, אתרי תרבות, וגם אתרים מעורבים של טבע ותרבות. יש ערים שלמות שהוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ומצד שני אתר מורשת עולמית יכול להיות גם בית בודד. ולא תמיד מדובר באתר ספציפי – ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו נכללים גם נושאים הרבה יותר מופשטים הקשורים לתרבות מקומית או למסורת שחשוב לשמר.

ברשימה הארוכה של אתרי מורשת עולמית, שהולכת וגדלה מדי שנה, יש הרבה אתרים מוכרים מאוד, כמו החומה הגדולה של סין, הוותיקן, קתדרלת נוטרדם בפריז ואחרים. אבל רשימת האתרים הפחות מוכרים גדולה בהרבה. מתוכה בחרנו עשרה אתרים כאלה, שכדאי להכיר.

הפארק הלאומי מערות קרלסבד, ניו מקסיקו, ארצות הברית
הפארק הלאומי מערות קרלסבד (Carlsbad Caverns National Park) מכיל מעל מאה מערות אבן גיר קרסטיות, שייחודן לא רק בגודלן (בפארק נמצאות כמה מן המערות הגדולות ביותר בצפון אמריקה) אלא גם בשפע התצורות המינרליות המרהיבות ביופיין שבתוך מערות הנטיפים. הגדולה והידועה ביותר היא מערת קרלסבד. זוהי מערה עצומה בגודלה, שבה נמצא "האולם הגדול" (The Big Room), אולם סלע גיר טבעי באורך 1,200 מטר, רוחב 191 מטר וגובה 78 מטר (נתונים שהופכים אותו לשביעי בגודלו בעולם), שנמצא בעומק 230 מטר מתחת לאדמה. במערה יש מוקדי עניין נוספים כמו "הבור חסר התחתית" (תהום בעומק של למעלה מ-40 מטר), אולם המלכה היפהפה ועוד.

"מקדש השמש", אחד החדרים במערת קרלסבד | צילום: NPS, Peter Jones

בתוך המערות מתקיימים כל הזמן תהליכים גיאולוגיים מערה בולטת נוספת בפארק הלאומי היא מערת לצ'וגייה (Lechuguilla), שהיא החמישית באורכה בעולם, ומשמשת כמעין מעבדה תת קרקעית שבה ניתן ללמוד על תהליכים גיאולוגיים, שיוצרים תצורות סלע ייחודיות חדשות. בתחום זו בולטת במיוחד מערת לצ'וגייה (Lechuguilla), שהיא החמישית באורכה בעולם, ומשמשת כמעין מעבדה תת קרקעית שבה ניתן ללמוד על תהליכים גיאולוגיים. המערה סגורה בפני מבקרים ופתוחה רק לצוותי מחקר.

סבך של נטיפים במערת קרלסבד | צילום: NPS, Peter Jones

אנדרטת השלום בהירושימה, יפן
אנדרטת השלום של הירושימה (Hiroshima Peace Memorial), שמכונה גם הכיפה האטומית (Genbaku Dome), היא המבנה היחיד באזור ששרד את הפצצה האטומית הראשונה שהתפוצצה בהירושימה ב-6 באוגוסט 1945. יש להניח שהמתכנן הצ'כי של המבנה, האדריכל יאן לטסל, לא העלה על דעתו שזה יהיה גורלו של הבניין, שנפתח ב-1915 והחל את דרכו כמרכז תערוכות וכנסים עירוני. המבנה היה עשוי לבנים מעליו הונחה כיפה אליפטית עשויה מסגרת פלדה ומצופה נחושת. בשנת 1933 שונה שמו של המבנה ל"אולם קידום התעשייה של מחוז הירושימה".

אנדרטת השלום בהירושימה. המבנה היחיד באזור ששרד את הפצצה האטומית שהוטלה על העיר ב-6 באוגוסט 1945 | צילום: SElefant, GFDL

ב-6 באוגוסט 1945 הטילה ארצות הברית פצצה אטומית על הירושימה, שהתפוצצה במרחק 150 מטר מהבניין. הבניין הוא המבנה הקרוב ביותר למוקד הפיצוץ ששרד לפחות בחלקו. שלד האגף המרכזי של המבנה נותר עומד, וממשלת יפן החליטה לא לשפצו, אלא להשאירו בדיוק כפי שהיה מיד אחרי הפיצוץ ולהפכו לאנדרטה. האנדרטה מנציחה באופן מלא עצמה את הפעולה הכי הרסנית שהמין האנושי יצר אי פעם במו ידיו, אבל מבטאת גם את התקווה לשלום העולם ולהתפרקות מנשק גרעיני. מסביב למבנה הוקם פארק השלום של הירושימה, פארק זיכרון שמטרתו להנציח את זכר הקרבנות ולהזכיר את זוועות הנשק הגרעיני.

אתרי המאובנים ההומינידים, דרום אפריקה
שמו של האתר – Fossil Hominid Sites of South Africa, עשוי להרתיע מעט, אבל המקום המרתק הזה הוא ככל הנראה ערש המין האנושי. זהו מקבץ של אתרים פרהיסטוריים שמאובני ההומינידים שנמצאו בהם – חלקם בני יותר משלושה מיליון שנים – שופכים אור על ראשיתה של האנושות. השטח כולל כמה מערות אבן גיר פרהיסטוריות, את עמק מאקאפאן, בו נמצאו מאובני עצמות בני 3.3 מיליון שנים, ואת אתר מאובני הגולגולות בטאונג, שבו נתגלתה גולגולת אשר זכתה מאוחר יותר לכינוי "הילד מטאונג", השייכת לאוסטרלופיתקוס אפריקנוס ואשר גילה מתוארך בין 3 ל-3.5 מיליון שנים. את הממצא החשוב הזה לא גילו מדענים, אלא דווקא כורים שחצבו כאן בשנת 1924 ונתקלו בה במקרה. הגולגולת המקורית שמורה באוניברסיטת ויטוואטרדראנד ביוהנסבורג, אבל אפשר לראות העתק מדויק שלה בתצוגה באתר (ראו תמונה מתחת).

העתק גולגולת בת יותר משלושה מיליון שנים, המכונה "הילד מטאונג"

באחת המערות באזור נמצאו כשליש מכל מאובני ההומינידים שנמצאו אי פעם. באזור נמצאו גם כלי האבן העתיקים ביותר שנמצאו עד כה (בני 2-1.5 מיליון שנים). באחת המערות נמצאו גם עדויות לשימוש מבוקר באש לפני יותר ממיליון שנה. כל אלה הופכים את המתחם כולו, שמרוחק כ-50 קילומטר מיוהנסבורג, לאתר מרתק, שעוזר לנו להבין טוב יותר מאיפה באנו.

בית ריטפלד שרדר, הולנד
בית ריטפלד שרדר (Rietveld Schröderhuis) שבעיר אוטרכט הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך שגם בית בודד יכול לזכות בתואר אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. הבית, נבנה ב-1924 על ידי האדריכל ההולנדי חריט ריטפלד עבור לקוחה בשם טרוס שרדר, שביקשה לגור עם שלושת ילדיה בבית שיהיה במידת האפשר ללא קירות פנימיים. האדריכל נענה לבקשתה, וקומתו השנייה של הבית היא למעשה חלל אחד פתוח ודינמי, עם מערכת של לוחות נעים ומסתובבים שמאפשרים לשנות את החלוקה הפנימית של הבית בכל רגע נתון. חזית המבנה שונה לחלוטין מבתי הלבנים שבאותו רחוב, והיא נראית כמעין קולאז' של מישורים דו ממדיים וקווים חד ממדיים המנותקים בכוונה זה מזה ונראים כגולשים זה על פני זה, כשלכל אחד מהם צורה וצבע משלו.

בית ריטפלד שרדר בעיר אוטרכט. מופת של אדריכלות דה סטייל ההולנדית | צילום: Hay Kranen, cc-by

הבית הוא אחת הדוגמאות המוכרות והמייצגות ביותר של אדריכלות דה סטייל, של תנועה באותו שם שפעלה בהולנד בשנות העשרים, דגלה באמנות מופשטת וטהורה תוך שימוש בקווים אנכים ואופקיים בלבד ושימוש בצבעי היסוד – אדום, כחול, צהוב, לבן ושחור. יש הטוענים שזהו המבנה היחידי שמשתייך לחלוטין לסגנון דה סטייל, ונתון זה, ביחד עם הגישה הרדיקלית לעיצוב ולשימוש בחלל שהשפיעה על התפתחות הארכיטקטורה בתקופה זו, הם שהעניקו לבית את תואר אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

בתי הכלונסאות הפרהיסטוריים בהרי האלפים
הפעם לא מדובר בבית אחד שזכה בתואר אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, אלא ב-111 בתים, שפזורים בשש מדינות. בתי הכלונסאות הפרהיסטוריים הם בתים שנבנו בין השנים 5000 ל-500 לפנה"ס, על כלונסאות עץ לגדות אגמים, נהרות וביצות. ידוע על 937 בתים כאלה באירופה, כאשר מתוכם נבחרו 111 בתים שהשתמרו היטב כאתרי מורשת עולמית של אונסק"ו, כמחציתם בשווייץ והאחרים באיטליה, גרמניה, צרפת, אוסטריה וסלובניה.

שחזור של בית כלונסאות פרהיסטורי ליד אגם קונסטנץ | צילום: ANKAWÜ, cc-0.1

המחקר הארכיאולוגי שנעשה בחלק מהאתרים חושף ממצאים מרתקים על החיים בתקופת הברונזה והאבן בהרי האלפים. דרכו ניתן להבין לאיזו רמה של התפתחות טכנולוגית הגיעו יושבי המקום (דרך כלי העבודה שנמצאו במקום, דוגמת גרזנים, והמעבר משימוש באבן לנחושת וברונזה); על אמצעי התחבורה בהם השתמשו (ליד הבתים נחשפו סירות קאנו עשויות עץ וכן גלגלי עץ של מרכבות דו גלגליות מהעתיקות בעולם); ועל קיומה של חקלאות באזורים אלה (ומכאן גם על התפריט של יושבי הבתים, שכלל, ככל הנראה, חיטה ושעורה, דגים ובשר ציד וגם דבש וביצים).

ממצאים מהתקופה הפרהיסטורית שהתגלו בהרי האלפים | צילום UNESCO

מתחם צ'יף רוי מאטה, ונואטו
מתחם צ'יף רוי מאטה (Chief Roi Mata’s Domain) קשור למוות, ולא רק של האדם שעל שמו הוא קרוי, אבל הוא גם שייך לחיים – לאורח החיים הייחודי בוונואטו, מדינת איים קטנה בדרום האוקיינוס השקט. רוי מאטה היה צ'יף מלנזי נודע באיים המרכזיים והדרומיים של ונואטו במאה ה-13. הוא הורעל לכאורה על ידי אחיו, ולאחר מותו, 46 אנשים מבני משפחתו ושבטו הקריבו עצמם על מנת להיקבר עמו בעודם חיים. באונסק"ו הכריזו על שלושה אתרים שקשורים לחייו ולמותו של הצ'יף כאתרי מורשת עולמית. האתרים פזורים על פני שלושה איים: אפאטה (Efate), בו התגורר רוי מאטה, ללפה (Lélépa) בו נמצאת מערת פלה בה הוא מת והאי רטוקה (Retoka), בו נקבר הצ'יף, אשר נחשב מאז לאי של רוחות ומתים.

מערת פלה בה צ'יף רוי מאטה קבור | צילום: Philip Capper, flickr

זהו אתר המורשת העולמית הראשון שהוכרז בוונואטו, והוא נבחר משום ששלושת האתרים הכלולים בו משקפים את הקשר שבין מסורת בעל פה וארכיאולוגיה, ומאפשרים להבין טוב יותר את מערכת שלטון הצ'יפים אשר היתה נהוגה בפסיפיק.

מפרץ הכרישים, אוסטרליה
מפרץ הכרישים (Shark Bay) נמצא בנקודה המערבית ביותר באוסטרליה, ויש בו כל מה שעשוי להסעיר את הדמיון: השם מסתורי, מיעוט התושבים (קצת פחות מאלף) שגרים על קו החוף שאורכו 1,500 ק"מ, וכמובן – המיקום, שאפשר להגדירו, בלי לחטוא לאמת, כ"קצה העולם". זהו האתר האוסטרלי הראשון שזכה להיכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו, ויש לכך כמה סיבות טובות. זהו אזור בעל חשיבות זואולוגית עצומה. חיים בו מינים רבים שנמצאים בסכנת הכחדה, כולל תחש המשכן, יונק ימי ממשפחת התחשיים שמזכיר מאוד פרות ים. במפרץ הכרישים חיים כ-11,000 תחשים, לצד דולפינים (שרבים מהם ניתן לראות מקרוב בחוף במונקי מיה) וכן מינים רבים של יונקים, ציפורים, זוחלים ודגים. וגם כרישים כמובן יש במפרץ הכרישים.

קצה העולם זה כאן. מפרץ הכרישים, האתר האוסטרלי הראשון שזכה להיכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית | צילום: Evergreen ©

המפרץ מתייחד גם בכרי מרעה נרחבים של עשב ים, שמכסים שטח של 4,800 קמ"ר, מה שהופך אותם לגדולים מסוגם בעולם. ואם לא די בכך, במפרץ יש גם מושבות עצומות של אצות שיוצרות משקעים קשים דמויי כיפה שנחשבים לאחת מצורות החיים הקדומות ביותר על פני כדור הארץ.

כרישים מתקרבים לחוף במפרץ שנקרא על שמם | צילום: Evergreen ©

מגדלי הפעמונים של בלגיה וצרפת
בשנת 1999 הכריז ארגון אונסק"ו על 32 מגדלי פעמונים בבלגיה כאתר מורשת עולמית תת השם "מגדלי הפעמונים של פלנדריה וולוניה". שש שנים מאוחר יותר החליטו בארגון להרחיב את הרשימה והוסיפו לה 23 מגדלי פעמונים בצפון צרפת ואת מגדל הפעמונים בעיר הבלגית ז'מבלו. המגדלים נבדלים זה מזה – הם הוקמו בין המאה ה-11 למאה ה-17, ושייכים לסגנונות אדריכליים שוניים – יש בהם מגדלים גותיים, מגדלים בארוקיים ומגדלים בסגנון הרנסנס. עם זאת, יש דבר אחד שמשותף לכולם: הם מסמלים את נצחון הרשות האזרחית ואת השתחררות תושבי האזור מהמשטר הפיאודלי ומהסמכות הכנסייתית.

החל מהמאה התשיעית החלו להתפתח מרכזים עירוניים באזור שמהווה היום את בלגיה וצפון צרפת. במאה ה-11 החלו לקום סביב המרכזים העירוניים האלה חומות ומגדלים, אשר הורחבו והוסבו למבני אבן במהלך המאה ה-12. הערים המבוצרות העניקו לתושביהן הגנה ואט אט תפסו את מקומן של הטירות הפאדוליות. בתחילה היה למגדלים מראה של מגדלי שמירה, אבל לקראת המאה ה-15 הם נטשו את המראה הצבאי. במאות ה-15 וה-16 החלו לשלב מגדלי פעמונים בבתי העיריות, על מנת להעניק להם מראה ממלכתי.

מגדל פעמונים בעיר הבלגית מונס, חלק מאתר מורשת המשתרע על פני שתי מדינות – צרפת ובלגיה | צילום: Jean-Pol GRANDMONT, GFDL

בין מגדלי הפעמונים שנכנסו לרשימה ניתן למנות את קתדרלת גבירתנו האהובה באנטוורפן, מגדל הפעמונים המכונה מגדל האולמות בברוז', מגדל הפעמונים של נאמור, מגדל הפעמונים של בית העירייה של ליל ועוד.

שדות האגבה ליד טקילה, מקסיקו
באזור העיר טקילה, בין המורדות של הר הגעש טקילה והעמק של נהר ריו גרנדה, משתרעים השדות העצומים של אגבה כחולה, צמח מדברי סוקולנטי (למרות הדמיון, הוא אינו קקטוס). מהליבה של האגבה הכחולה מכינים, מאז המאה ה-16, את הטקילה, המשקה האלכוהולי המפורסם של מקסיקו. באזור כולו פזורות מזקקות טקילה, כשבעיר טקילה לבדה יש כשלושים מזקקות כאלה. הטקילה מהווה חלק בלתי נפרד מהתרבות המקסיקנית, ושדות האגבה מסמלים היטב את התרבות הזו, מה שהביא לבחירתם כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

שדה אגבות ליד העיר המקסיקנית טקילה | צילום: UNESCO / Carlo Tomas

יש עדויות לכך שצמח האגבה גדל באזור כבר קרוב ל-3,500 שנה. בתקופת תרבות הטאוצ'יטלן, שהיתה בשיא פריתה בשנים 900-200 לספירה, נעשה שימוש רב בכל חלקי הצמח, למטרות שונות – החל מייצור בגדים, חבלים וניירות מסיבי הצמח ועד לתרופות מסוגים שונים. משם קצרה היתה הדרך ליימור משקאות אלכוהוליים מן הצמח. הצמח היווה חלק בלתי נפרד מחיי היום יום באותה תקופה, ובני ה-טאוצ'יטלן טיפחו את שדות האגבה. במאה ה-16, האזור נכבש על ידי הספרדים שייסדו את העיר טקילה. כדי להקל על המחסור במשקאות אלכוהוליים מאירופה החלו הספרדים לזקק את ליבת צמח האגבה למשקה שנודע בהמשך כטקילה, שצריכתו עלתה בהתמדה ואיתה נפתחו מזקקות חדשות. באמצע המאה ה-19, כשייצוא הטקילה הלך וגדל, נפתחו בערים מזקקות גדולות, מה שהביא לפגיעה במזקקות הכפריות הקטנות.בסוף המאה העשרים חלה ירידה היקף הייצור של הטקילה באזור, אבל יש לשער שהחירה בשדות האגבה הכחולים ובמזקקות המסורתיות כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו תסייע לשמור על האופי הייחודי של המקום.

הארוחה הצרפתית
רשימת המורשת העולמית של אונסק"ו כוללת, כאמור, לא רק מקומות, אלא גם נושאים מופשטים שקשורים לתרבויות מקומיות או למסורות שיש לשמר. כך אפשר למצוא ברשימה, בין היתר, את הארוחה הצרפתית. אין הכוונה למנה מסוימת אלא לארוחה הצרפתית כמוסד חברתי. הצרפתים לוקחים את האוכל שלהם ברצינות רבה והם נוהגים לציין אירועים משמעותיים בחייהם בארוחות חגיגיות. הארוחה הופכת לטקס שלם, שבו ניתנת תשומת לב מיוחדת לבחירת המנות, להרמוניה שבין הרכיבים השונים, לההתאמה בין האוכל ליין, לסידור נאה של השולחן וכן נעשות מחוות שונות בזמן הארוחה, כמו הרחה של היין לפני השתייה וכדומה.

מרק בצל צרפתי. ארוחה מסורתית מכילה ארבע מנות לפחות | צילום: אייסטוק

לארוחה הצרפתית המסורתית יש מבנה קבוע – היא נפתחת בשתיית אפריטיף לפני שהאוכל מוגש, מסתיימת בשתיית ליקרים (דג'סטיף) וכוללת באמצע לפחות ארבע מנות: מנה ראשונה, מנה עיקרית שמורכבת מבשר או דג עם ירקות, גבינות וקינוח. באונסק"ו הכניסו את הארוחה לרשימת המורשת העולמית בשל היותה חלק בלתי נפרד מהתרבות הצרפתית כמסורת שעוברת מדור לדור, ובשל התפקיד החשוב שלה בחיי הקהילה כאמצעי לחיזוק קשרים חברתיים. מסורות תרבותיות נוספות שנכללות ברשימת אתרי המורשת העולמתי הן המטבח המקסיקני, ריקוד הפלמנקו הספרדי וכלי ההקשה הקולומביאני מרימבה.

לקריאה נוספת:

		אתרי מורשת עולמית – המורשת של כולנו ברשימת אתרי המורשת העולמית כלולים הטאג' מהאל שבהודו, מדרגות האורז שבפיליפינים, התעלות של ונציה, העיר הלבנה בתל אביב ועוד מאות רבות של אתרים. מי מחליט מהו אתר מורשת עולמית ואילו אתרים כלולים ברשימה? כל מה שרציתם לדעת על אתרי המורשת של אונסק"ו

הפוסט אתרי מורשת מפתיעים הופיע ראשון במסע אחר