סורינם - מדריך מסע אחר אונליין: טיול לסורינם, מסלולים והמלצות https://www.masa.co.il/location/suriname/ Sat, 26 May 2018 05:05:18 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.0.8 שימושוןhttps://www.masa.co.il/object/%d7%a9%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%a9%d7%95%d7%9f/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%259e%25d7%2595%25d7%25a9%25d7%2595%25d7%259f Thu, 20 Apr 2017 09:54:41 +0000 https://www.masa.co.il/object/%d7%a9%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%a9%d7%95%d7%9f/שגרירויותהמראות ונחיתותשעון עולמיהמרת מטבעותמזג אוויר בישראלמזג אוויר בעולם

הפוסט שימושון הופיע ראשון במסע אחר

]]>
שגרירויות
המראות ונחיתות
שעון עולמי
המרת מטבעות
מזג אוויר בישראל
מזג אוויר בעולם

הפוסט שימושון הופיע ראשון במסע אחר

]]>
יהודים בקריבים – על נהרות סורינם וחופי ג'מייקהhttps://www.masa.co.il/article/%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%a0%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%95%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%92/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2599%25d7%2594%25d7%2595%25d7%2593%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%25a7%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%2591%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a2%25d7%259c-%25d7%25a0%25d7%2594%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%25a1%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%259d-%25d7%2595%25d7%2597%25d7%2595%25d7%25a4%25d7%2599-%25d7%2592 https://www.masa.co.il/article/%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%a0%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%95%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%92/#comments Tue, 10 Jan 2017 10:34:25 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%a0%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%95%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%92/בעשרות איים בים הקריבי פזורים בתי קברות עם מצבות בעברית, בתי כנסת חרבים ושרידי קהילות יהודיות זעירות. איך הגיעו לכאן יהודים, למה הם מפזרים חול על רצפת בתי הכנסת, וכיצד הפך נינו של הפיראט היהודי לבנקאי מצליח? מסע בעקבות יהדות הסוואנה

הפוסט יהודים בקריבים – על נהרות סורינם וחופי ג'מייקה הופיע ראשון במסע אחר

]]>

הג'יפ היטלטל בדרך עפר בוצית, עמוק יותר ויותר אל תוך יער הגשם הסורינמי. עונת הגשמים בסורינם אמורה להסתיים בסוף ינואר, ואנחנו היינו כבר בשלהי פברואר; אבל הגשם הטרופי המשיך להפוך את אדמת הג'ונגל לעיסה חומה דביקה, שאפילו הג'יפ הנאמן צלח רק בקושי רב. השביל התפתל בין עצי ענק, שמטפסים ושרכים כרוכים סביב גזעיהם העבים, וביניהם צמחי ציפור גן עדן גבוהים כקומת אדם. היינו פחות מ־100 קילומטרים מפרמאריבו (Paramaribo), בירת סורינם, אבל הדרכים המשובשות והבוץ הטובעני הפכו את מה שהיה אמור להיות נסיעה קצרה למסע בן שעות רבות.

את הקטע האחרון של הדרך עשינו ברגל. צווחות של תוכים וקופים נשמעו ברקע. בכל פעם שנחש חסר מזל חצה את דרכנו, רוצץ מורה הדרך את ראשו במקל, קצץ אותו במצ'טה והשליך את גווייתו לצד הדרך. בתום הליכה לא ארוכה הגענו אל מחוז חפצנו: מצבות מלבניות ביצבצו מבעד לקני העשב העשיר והרטוב, ועליהן אותיות בעברית.

מפת הקהילות היהודיות בים הקריבי

האותיות היו מטושטשות מעט אחרי 200 שנה באקלים הטרופי, אך עדיין אפשר היה לקרוא. "פה נקבר המשכיל הנבון הישיש והנכבד / הגביר הנעלה ב"ר שמואל רובליס מדינה / ז"ה וז"י בק"ק נוה שלום / בעיר סורינם שנת התקנ"ו", אמרה הכתובת שעל המצבה. סקרנותי לקרוא את הכתוב היתה גדולה יותר מהחשש פן יגיח מסבך הצמחייה אחד מאותם נחשי ענק שחורים־צהובים. הסטתי במהירות את וילון העשבים שעל המצבה הסמוכה: "עלה האיש שמואל הרמתה / נפשו חיק מלאכי השרת הגיעה / על פיו לא נמצאה לעד עוולתה". כרעתי על ברכי בבוץ וחשפתי בקדחתנות עוד ועוד כתובות בעברית חגיגית ונמלצת.

לא כל הכתובות היו קריאות, לא כל השמות ניתנו לפענוח, מצבות רבות היו סדוקות ושבורות, אבל מבין האבנים המסותתות עלו סיפוריהם של רבים: רחל ישורון, שנפטרה במאי 1762 "כי אשר הקשתה עד מאוד בלידתה"; אברהם דה אגילאר, שנפטר ביולי 1767 ועכשיו "שוכב פה על עפר ארץ"; והרבה קברים קטנים, שוברי לב כפי שרק קברים של ילדים יכולים להיות. על רוב המצבות חקוקים הספדים גם בהולנדית ובפורטוגזית, שהיו שגורות בפי היהודים בקהילת סורינם באותה תקופה.

בימים ההם לא היה קשה לאסוף מניין לאמירת "קדיש" על קבריהם של אלה שנחו תחת המצבות, שפרפרי ענק צבעוניים מרחפים עכשיו ביניהן. היהודים היוו כמחצית האוכלוסיה הלבנה בסורינם במאה ה־18, ועל שם היהודים הרבים שחיו על גדת נהר סורינם נקרא האיזור, עד היום, הסוואנה היהודית (Joden Savanne). רבים מהם היו חקלאים, בעלים של מטעי סוכר, והם העניקו לחוותיהם שמות עבריים כמו "סוכות", "חברון" ו"כרמל". בהמשך דרך העפר הבוצית שוכנים שרידיו של בית הכנסת "ברכה ושלום", שנבנה במתכונת דומה לזו של בית הכנסת הפורטוגלי באמסטרדם. גם היום אפשר להבחין בכך שהוא היה עשוי לבנים אדומות, המאפיינות בנייה הולנדית. לא מפתיע שזה מקור ההשראה; רבים מהיהודים הללו היו הולנדים, צאצאים של מגורשי ספרד ופורטוגל שהיגרו לעולם החדש במאות ה־16 וה־17.

ברוכים הבאים לעולם החדש
איש אינו יודע בוודאות מתי הגיעו ראשוני היהודים לסורינם, השוכנת בחוף הקריבי של אמריקה הדרומית. ככל הנראה, ראשית היישוב בקומץ אנוסים מפורטוגל, שניצלו מדי פעם היתרי יציאה נדירים מהמדינה במהלך המאה ה־16 ונמלטו לאירופה ולעולם החדש. הקבוצה הראשונה הגיעה ככל הנראה ב־1652 מאנגליה. קבוצה נוספת הגיעה ב־1656, אחרי דרך נדודים ארוכה. תחילה היגרו מאירופה לברזיל, שעברה מידי פורטוגל להולנד. כשחזרה ברזיל לידיים פורטוגליות, הנהיג ג'וזף נונייז דה פונסקה, הידוע גם בשם דוד נשיא, את בני הקהילה למסע נדודים ברחבי העולם החדש. אחרי כמה נסיונות התיישבות במקומות שונים, התמקמה הקהילה בסוואנה היהודית. לקראת סוף המאה ה־17 התחילו להגיע גם יהודים אשכנזים, בעיקר מגרמניה ומרוטרדם, וב־1735 הם ייסדו בפרמאריבו קהילה משלהם. ב־17300 כבר היו יותר מרבע ממטעי הסוכר במושבה בבעלות יהודים.


בית כנסת נווה שלום בפאראמריבו, בירת סורינם | צילום: שאטרסטוק

"אף פעם לא היתה כאן אנטישמיות", מספר רנה פרננדס, ראש הקהילה היהודית בסורינם, איש עסקים וקונסול כבוד של ישראל במקום. "הרבה לא־יהודים עונדים מגן דוד, משום שהם מאמינים שזה קמיע לברכה ולמזל טוב. רבים מתגאים באב או סב יהודי, על אף שכלל לא בטוח שהדבר נכון". ואכן, ב־1665, כאשר שלטו הבריטים במקום, ניתן ליהודים כתב זכויות שהשווה את זכויותיהם לאלה של תושבי סורינאם האנגלים, וזכויותיהם נשמרו גם כשנכבשה המושבה על ידי ההולנדים ב־1667.

גם בהעדר אנטישמיות, התמודדו המתיישבים היהודים בסורינם עם קשיים לא מעטים: המרחק הרב מה"ציוויליזציה", האקלים הקשה, מחלות לא מוכרות, בדידות ותחושת זרות בקרב התושבים המקומיים – אינדיאנים ילידי המקום ועבדים שחורים שהובאו מאפריקה לעבוד במטעי הסוכר.

כמו רוב הלבנים באיזור, גם היהודים היו בעלי עבדים. אלא שבניגוד לטענת גורמים אנטישמים (בעיקר שחורים), הם לא נטלו חלק פעיל בסחר העבדים. לא שהיו כל כך צדיקים, פשוט לא הותר להם; לחברה ההולנדית להודו המערבית היה מונופול על סחר עבדים. היו אמנם יוצאי דופן, כמו פיליפ אנריקס מקורסאו, שהחזיק ברשיון מיוחד לסחור בעבדים, וכמה יהודים בג'מייקה, אבל הם היו מעטים. למעשה, היהודים הוגבלו אף במספר העבדים שהורשו להחזיק, כדי למנוע מהם להפוך לבעלי חוות גדולות. צאצאיהם טוענים כי הם התייחסו לעבדיהם טוב יותר מהאדונים הנוצרים, וכי הקפידו לתת להם יום מנוחה בשבת ויחס הוגן במונחי התקופה.

השחורים של היערות
לא מן הנמנע שסבי סביהם של השחורים החיים היום בכפר אפובקאווג (Affobakkaweg), השוכן לא רחוק מהסוואנה היהודית, עבדו במטעים של משפחות ישורון, קרדוזו, דה אגילאר, אריאס ואחרות, שבניהן טמונים בבית הקברות הנידח בג'ונגל. גם התנאים שבהם חיים היום צאצאי העבדים אינם שונים במידה רבה מאלה של סבי סביהם. הכפר אינו מסומן במפה, אינו מחובר לרשתות החשמל, המים והטלפון, ואינו אלא אוסף בקתות עלובות, שביניהן מתרוצצים ילדים יחפים ורזים בבלואי סחבות, וחלקם עירומים לגמרי.

אנשים אלה, שנקראים בעגה המקומית "השחורים של היערות" (Bush Negro), הם צאצאי עבדים שברחו מהמטעים וחיו בחבורות ביער. הם ניזונו מציד, מלקט וממעט חקלאות בסיסית, בניסיון לשחזר את מה ששמעו מסיפורי אבותיהם על החיים בכפרים באפריקה. עם ביטול העבדות ב־1863 הצטרפו אליהם עבדים משוחררים, שלא היו מעוניינים בשום מגע עם לבנים. גם היום מעדיפים "השחורים של היערות" שיניחו להם לנפשם, אבל יש בהם אנשים שלא אכפת להם להתפרנס מכספם של לבנים: הם מגלפים פסלונים קריביים־אפריקניים ומוכרים אותם למתווכים, ואלה משווקים אותם במחירים מופקעים לחנויות המזכרות בפרמאריבו הבירה. לפי תנאי החיים בבקתות, נראה כי מעט מאוד מהכסף הזה מגיע לידי האומנים עצמם.


בתי כנסת, בתי קברות וסממנים יהודיים שונים ב-12 איים קריביים

בשנים האחרונות נהנים תושבי הכפר ממקור הכנסה חדש. הנהייה המודרנית אחרי רפואה אלטרנטיבית הפכה את מכשף הכפר, השמאן, למרפא פופולרי, שבעלי ממון סורינאים ואף תיירים מערביים משחרים לפתחו. הללו באים לשבוע ל"חוות הבריאות" של השמאן, בקתה מזוהמת לא פחות מכל האחרות, גדושה בקבוקי בירה ריקים, פגרי נרות כבויים ואפילו בטריות שהובאו לו כמנחה. למראה הבקתה המטונפת, נראה שרק אנשים נואשים מאוד יבואו לחפש בה ישועה. אבל תושבי הכפר מספרים על ניסים ונפלאות שמחולל האיש בחולים שרופאים מערביים נואשו מכל תקווה לגביהם.

לא רחוק מהכפר "האפריקני" שוכן כפר "אינדיאני" (Amerindian), המהווה דוגמה מעציבה ומאלפת ליתרונות הגלומים בשיתוף פעולה עם הכובש. הכפר נקי ומסודר, מחובר לרשתות החשמל והמים, והילדים הנקיים והלבושים היטב נהנים מהסעה לבית הספר של המחוז. הסיבה פשוטה: בניגוד ל"שחורים של היערות", האינדיאנים באיזור התנצרו מזמן, ומאז דואג המיסיון לכל צורכיהם. בנוסף לכך, בימי מלחמת האזרחים, שהסתיימה רק ב־1995, שיתפו השחורים פעולה עם תנועות גרילה שהתנגדו לממשלה. האינדיאנים שיתפו פעולה עם השלטונות, ותוגמלו בהתאם. עכשיו שורר שקט בסורינאם, והממשלה שולטת במצב, אבל ביערות השלווים עדיין ניכרים שרידי המלחמה: גשרים הרוסים מהפצצות, כפרים חרבים, בקתות מנוקבות כדורים.

 

אביר מסדר הדקל
רנה פרננדס מעורה היטב בחיי הכלכלה, החברה והפוליטיקה של סורינאם. משפחתו יושבת כאן כבר חמישה דורות, הוא אביר מסדר הדקל, אחד התארים הגבוהים ביותר בסורינם, ואף קיבל מדליה מהנשיא. פרננדס התקרב ליהדות בגיל מבוגר יחסית, והיום הוא פעיל בשמירה על המורשת והאתרים היהודיים במקום. לדבריו, באחרונה הוגשה בקשה מיוחדת לאיחוד האירופי, לקחת תחת חסותו את שיקום בית הקברות ובית הכנסת בסוואנה היהודית.

על אף שאינו שומר מצוות, מקפיד פרננדס על ארוחת ליל שבת ותפילת שחרית בבית הכנסת "נווה שלום" בפרמאריבו. בשבת שבה הצטרפתי אליו ולקומץ הקשישים שנאספו לתפילה, לא היה מניין. ובכל זאת נערכה תפילה, אותה ניהל אחד מחברי הקהילה, משום שמאז 1969 אין רב לקהילה הזעירה המונה כ־150 אנשים. גם שוחט אין, ואחד הרופאים היהודים משמש מוהל בשעת הצורך.

גם היום שוררות בסורינם סובלנות ואחווה בין כל הדתות. זה לצד זה חיים מוסלמים, נוצרים, הינדואים ויהודים. כ־50 מטרים מבית הכנסת "נווה שלום" ניצב מסגד גדול, ושתי הקהילות חולקות מגרש ללא שום בעיה.

בית הכנסת נבנה בתחילת המאה ה־18 ושופץ ב־1992. זהו מבנה עץ צבוע לבן בסגנון בתי האחוזה הקולוניאליים, שהיו אופנתיים בקריבים באותה תקופה. עדיין ניכרים בו סימני פאר ותהילת עבר, על אף שמרבית חפצי הערך מאוחסנים במקום אחר, מחשש פריצות. כמו מרבית בתי הכנסת באיזור הקריבי, רצפתו מכוסה חול. זה אחד המאפיינים של בתי כנסת של צאצאי האנוסים. לפי המסורת המקומית, זהו זכר לימים שבהם התקבצו אבותיהם להתפלל בחבורות קטנות במרתפים שרצפתם מכוסה חול, כדי שלא יגיע קול פסיעותיהם לאוזניהם של מרגלי האינקוויזיציה.

"נווה שלום" הוא בית הכנסת של שתי הקהילות הסורינאיות, הספרדית והאשכנזית, שהתאחדו בשנות השמונים של המאה ה־20 בשל מיעוט היהודים במקום. זה היה סופו של סכסוך רב שנים בין שתי הקהילות, שעליו אוהבים לספר במקום את הבדיחה הנושנה, לפיה יהודי המגיע לאי בודד בונה מיד שני בתי כנסת: אחד כדי להתפלל בו ואחד כדי שכף רגלו לא תדרוך בו לעולם. בסוף המאה ה־18 ובראשית המאה ה־19 אסור היה לחברים בקהילה אחת להשתתף בתפילות ובטקסים של הקהילה האחרת, ועד 1813 אפילו נאסרו נישואים מעורבים בין הקהילות, שנשאו את השמות הסמליים "נווה שלום" ו"צדק ושלום". מי שרוצה להתרשם מבתי הכנסת של סורינם לא חייב להרחיק לים הקריבי. ב-2010 הועתק בית כנסת מהמאה ה-18 בשלמותו מסורינם וכעת הוא מוצג באגף לתרבות ואמנות יהודית במוזיאון ישראל בירושלים.

"כשאני הייתי ילד", מספר פרננדס בעוד הוא יושב בגינת ביתו המפואר ורוח נעימה נושבת בין הדקלים והצמחים הטרופיים, "שני בתי הכנסת היו מלאים בחגים. עכשיו, שתי הקהילות מתמעטות והולכות". הוא רואה עצמו יהודי־סורינמי, ומתבדח שהוא "בן תערובת": אמו אשכנזיה ואביו צאצא לאחת המשפחות הספרדיות המיוחסות. ב־1975, כשעזבו ההולנדים את סורינאם (אז, גיאנה ההולנדית), עזבו רבים מבני המעמד הבינוני־גבוה, בהם יהודים לא מעטים. רובם להולנד, מיעוטם לישראל. פרננדס אומר שאפילו לא העלה על דעתו לעזוב. זה מקומו.

בית קברות יהודי בקינגסטון, ג'מייקה | צילום: הראל סטנטון


תפילת הודיה לקולומבוס

המסע בין שרידי קהילות יהודיות בקריבים הוא מסע עצוב ומרגש בין בתי קברות רבים ומעט יהודים חיים. למרות השוני והגיוון בין אי לאי ובין קהילה לקהילה, יש לא מעט מכנים משותפים. באופן לא מקרי התפתחו הקהילות בעיקר באיים שהיו בשליטת הולנד, דנמרק ובריטניה. הולנד ובריטניה היו פרוטסטנטיות ואויבות של ספרד, והן קלטו בשמחה את המגורשים שהביאו איתם פעמים רבות נדוניה נאה של ממון, קשרים והשכלה.

אמרה יהודית טוענת כי לא במקרה הגיע קולומבוס לעולם החדש בשנה שבה גורשו היהודים מספרד. ברוח זו נוספה בסידור התפילות של יהודי ג'מייקה תפילה מיוחדת, שאינה קיימת בשום סידור מחוץ לקריבים: תפילת הודיה לכריסטופר קולומבוס, על שגילה את האיים שנתנו ביטחון ושגשוג לבני ישראל. לפי מסורות אחדות, היה קולומבוס עצמו צאצא של יהודים מומרים, ויש הטוענים שהיה אפילו יהודי אנוס. יש הגורסים שבין חברי הצוות שלו היו כמה וכמה אנוסים, שירדו לחופי ג'מייקה, שהיתה אז מושבה ספרדית. לפי טענה זו, הם הקימו קהילות יהודיות נסתרות, שיצאו ממחבואן רק אחרי הכיבוש הבריטי ב־1655.

בין אם נכונה הטענה ובין אם לא, ידוע שאכן היו בג'מייקה קהילות של יהודים שחיו בהסתר, לפעמים תחת הגנתה של משפחת קולומבוס, ששלטה באי. דייגו, בנו של קולומבוס, נתן רשות מיוחדת ל"נוצרים חדשים" (קונברסוס) להתיישב בג'מייקה. כינו אותם "פורטוגלים", והספרדים שנאו אותם. כשסילקו הבריטים את הספרדים מג'מייקה, הם הניחו ל"פורטוגלים" להישאר.

ישנן עדויות לפיהן סיפקו אנטוניו דה קרוואחאל וסימון דה קאסארס, מייסדי הקהילה היהודית באנגליה, לשליטי אנגליה מידע שסייע להם לכבוש את ג'מייקה. לא מן הנמנע שהמידע הזה התקבל מיהודי ג'מייקה.

פגישה עם רוחות רפאים
משפחתה של ננסי סאמסון, צעירה קתולית העושה בימים אלה את דרכה חזרה אל היהדות, חיה דורות רבים בג'מייקה. על אף שהתחנכה בפנימייה קתולית אריסטוקרטית באנגליה, כמקובל בשכבות האמידות בג'מייקה, יודעת ננסי כי היא מצאצאי האנוסים. מוצאה של משפחת סאמסון באיזור אליגטור ביי בג'מייקה, ועד היום שומרת המשפחה על קבוצת קברים מוזרים בעבי היער, שכולם של בני סאמסון מהמאה ה־17. על כמה מהם יש כתובות גם בעברית. למרות שהתנצרו, הקפידו אביה וסבה ללכת ליער עם צעירי המשפחה, לנכש את העשבים בין המצבות, פן תכסה הצמחייה הטרופית את שרידי בית הקברות המשפחתי הקטן. גם סבי סביהם עשו כך לפניהם.

גורלם של בתי קברות יהודיים אחרים בג'מייקה לא שפר עליהם כדי כך. כששמע ארנסט דה־סוזה, מנהיגה הרוחני של הקהילה היהודית בקינגסטון הבירה, על תוכניתי לבקר בבית הקברות היהודי, ניסה לשכנע אותי לוותר על הרעיון. בית הקברות נמצא באיזור שבו חיו יהודים רבים במאות ה־18 וה־19, אבל אלה עזבו אותו זה מכבר, והמקום הפך לשכונת עוני אלימה. "אפילו אני בקושי מעז ללכת לשם", אמר דה־סוזה, "וגם זה רק כשאין ברירה, כשיש הלוויה או אזכרה, ובשום אופן לא לבד".

ואכן, לא היה קל למצוא מתנדבים לטיול. אפילו נהגי מוניות סירבו להסיע אותי לשכונה המפוקפקת. חלקם מתוך אמונות וודו, שלפיהן מוטב לא להלך בבתי קברות אם אין סיבה להימצא שם, ואחרים מתוך אמונה מוצקה לא פחות באשר לגורלה של מכונית המושארת ללא השגחה ברחובות השכונה. מרבית הנהגים, כך נראה, מחזיקים בשתי האמונות גם יחד. לבסוף נמצא הנהג שהסכים לנסוע לשם ואף להתלוות אלי פנימה, וגם זאת רק בתעריף משולש, שכלל תשלום לילדי השכונה שישמרו על המכונית, דמי לא ייחרץ לחסרי בית שחיים בין הקברים ותוספת סיכון לנהג עצמו.

בנוסף לכך, הבטחתי לדבוק בסיפור הכיסוי שהגה הנהג ג'יימס, ולפיו הוא ואני אחים מבטן ומלידה העולים לפקוד את קברו של סבא. "שלא תעזי להגיד שאת תיירת", התרה בי, "אחרת ישדדו אותנו מיד". סיפור הכיסוי נראה תמוה, במיוחד בהתחשב בעובדה המצערת שעורי לבן כחלב ואילו עורו של ג'יימס שחור כקפה; אבל זה מה שג'יימס דרש, ואני הסכמתי.

כשנכנסנו בשערי בית הקברות, הגיחו מבין המצבות דמויות צנומות, יחפות ומזוהמות, עטופות בשיער וזקן עד ברכיהן, התקרבו אלינו ועמדו סביבנו במעגל. ג'יימס טפח על כתפיהן של רוחות הרפאים בידידות מופגנת, חילק שטרות כסף וקרא לכולן "אחי", וכך התעשרה משפחתנו הקטנה בעוד חמישה אחים שחורים. אולי הכסף עזר להם להשתכנע, ואולי אמונות וודו על נשמה שחורה שהתגלגלה בגופי הלבן; תהיה הסיבה אשר תהיה – סיפור הכיסוי עבד. שוטטנו ללא הפרעה בבית הקברות המתפורר, שבו קוברים יהודי קינגסטון ונקברים גם היום. רבים מהקברים היו מנופצים ומחוללים, ומצבות השיש הוסרו מהם. לא בגלל אנטישמיות: עניי השכונה פשוט גנבו את השיש ומכרו אותו בעבור מזון ובגדים.

בית הכנסת מקווה ישראל-עמנואל בקורסאו | צילום: Dolly442, cc-by-sa 3.0

הפרלמנט סגור ביום כיפור
קורות היהודים בקריבים אינן נפרדות מתולדות האיזור כולו. במאות ה־16 וה־17 עבר האיזור קולוניאליזציה מואצת, ובמהלכה גדלו גם הקהילות היהודיות. ספרד ופורטוגל, שהגיעו לכאן ראשונות, השתלטו על חלקים נכבדים מאמריקה הדרומית והמרכזית ומאיי הים הקריבי, אך ככל שעלה כוחן של בריטניה, צרפת והולנד הן נגסו עוד ועוד איים. במסגרת המלחמות הרבות בין המעצמות האירופיות, עברו האיים מיד ליד. סנט לושה עבר בין צרפת לבריטניה 14 פעמים; סנט אוסטאסיוס עבר בין צרפת, הולנד ובריטניה 22 פעמים, ובשיא המפוקפק מחזיק האי טובאגו, שהחליף ידיים לא פחות מ־32 פעמים. כולם היו שם: ספרדים, הולנדים, צרפתים, אנגלים, שוודים ואפילו לאטבים.

עקבות הכיבושים השונים עדיין ניכרות באיים, בין היתר בשמות המקומות ובשפות המדוברות בהם. כך, למשל, האי מונסראט, הקרוי על שם המנזר המפורסם שליד ברצלונה, או האי גוואדלופה, על שמה של העיר הספרדית שבמחוז אסטרמדורה. במרבית האיים דוברת השכבה החברתית הגבוהה את שפת הכובש (באנטיגואה, במרטיניק ובהאיטי מדברים צרפתית; בג'מייקה, בברבדוס ובטרינידד – אנגלית; בקורסאו, בבונאיר ובארובה – הולנדית).

השחורים, צאצאי העבדים במטעים שהפכו לרוב, מדברים בינם לבין עצמם דיאלקטים מקומיים, שנחשבים לשפה "נחותה" מבחינה חברתית. באיים שהיו בשליטת צרפת מדברים קריאולית או פטואה (Patois), תערובת של צרפתית עם שפות אפריקניות; באיים שהיו בשליטה הולנדית מדברים פפיאמנטו (Papiamento), תערובת של הולנדית עם פורטוגלית וקצת עברית עם שפות אפריקניות; ובמקומות שעברו פעמים רבות מיד ליד, כמו טרינידד וטובאגו, נוצרו שעטנזים מוזרים אף יותר. בטרינידד יש כפרים מבודדים, שעדיין מדברים בהם צרפתית, אבל שירי העם מושרים בספרדית.

היהודים העדיפו בדרך כלל את האיים שהיו בשליטת המעצמות הפרוטסטנטיות, שם האנטישמיות היתה פחותה ולא נשקפה סכנה שייפתח לפתע סניף מקומי של האינקוויזיציה, כפי שקרה למשל בברזיל. ידיעת השפות, נסיון היהודים במסחר בינלאומי וקשריהם המסועפים עם קהילות יהודיות באיים קריבים אחרים ועם קהילות יהודיות באירופה, באמריקה, במזרח התיכון ובמזרח הרחוק היו להם לעזר רב. המושבות נהנו מתנופת התפתחות, וההון והידע הטכנולוגי שהביאו איתם התקבלו בזרועות פתוחות.

בזכות האווירה הזו התפתח בקריבים אורח חיים יהודי שונה מזה הידוע לנו מההיסטוריה היהודית במקומות אחרים בעולם. היהודים כאן לא חויבו להגדיר את עצמם על רקע של שנאה ואפליה; ולכן לא התבדלו מהסביבה הלא־יהודית, והסביבה הלא־יהודית לא התרחקה מהם. במאה ה־19, למשל, היו בפרלמנט הג'מייקני כל כך הרבה יהודים, שאך טבעי היה לסגור אותו ביום כיפור.

אחת מתוצאות הלוואי של מצב זה היתה התבוללות מואצת. מרבית הקהילות בקריבים היום קטנות מאוד, אף על פי שיהודים רבים היגרו לאיים מאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. בתפילת השבת בבית הכנסת "שערי שלום" בקינגסטון, למשל, השתתפו כ־50 מ־250 חברי הקהילה. היו שם ספרדים ואשכנזים, לבנים, שחורים ובני תערובת, יהודים שהתפללו בדבקות, יהודים שלא ידעו צורת אות עברית, בני זוג של יהודים, גֵרים מצבעים שונים ואחרים, הנמצאים בשלבים שונים של תהליך גיור.

בקבלת השבת צוינו זה לצד זה 300 שנות הקהילה ו־500 שנה לגירוש ספרד ולגילוי אמריקה, ונישאה תפילה לשלום מדינת ישראל וחיילי צה"ל. קולות התפילה וזמירות השבת התערבבו באיוושת דקלי הקוקוס ובצלילי רגאיי, שבקעו מטייפ ענק של קבוצת שחורים שישבו על מדרגות הבית הסמוך.

תלמידות בקורסאו. הולנד קטנה בלב הים הקריבי | צילום: הראל סטנטון

הולנד באמצע הקריבים
התחושה היתה כאילו הגעתי לאי קורסאו במכונת זמן ולא בטיסה. אחרי פעמים רבות כל כך שנתקלתי בשמות היהודיים העתיקים הללו – דה קוסטה, דה קסארס, אנריקס, אריאס, קרדוזו, קוריאל, מאדורו, סניור – בדרך כלל בספרים או על גבי מצבות, עכשיו הם היו סביבי, חיים, נושמים, מדברים ושותים מיץ בקבלת פנים לכבוד חתן בר מצווה. בית הכנסת "מקווה ישראל־עמנואל" בווילמסטד (Willemstad) הבירה היה מלא מפה לפה. צ'רלס גומז קסארס לבש חליפה לבנה ועניבה על אף החום הכבד, דיוויד סרפוס (סניור מצד אמו) לבש חליפה כחולה ועניבה, והגברות בוססו בעקביהן הגבוהים בחול הלבן שעל רצפת בית הכנסת העתיק ביותר בחצי הכדור המערבי; כאילו לא חלפו מאות שנים מאז נחתו אבותיהם על חופי האי הזעיר קורסאו.

כאן השמות היהודיים הספרדיים הקלאסיים אינם מופיעים רק על גבי מצבות, אלא גם בספר הטלפונים ועל שלטי עסקים, חנויות, בנקים; עסק המכוניות של משפחת סניור, חברת הספנות של משפחת מאדורו, הבנק של משפחת קוריאל.

ב־1659 באו לקורסאו ראשוני היהודים, 70 מהגרים מאמסטרדם בהנהגתו של יצחק דה קוסטה, צאצא למשפחתו של אוריאל דה קוסטה, והקימו את קהילת "מקווה ישראל". הם קיבלו זכויות נרחבות על ידי החברה ההולנדית להודו המערבית, התבססו במקום וקנו לעצמם אחיזה בסחר בינלאומי. היו בהם שהפכו לבעלי אוניות ועסקו בסחר ימי. במהלך המאה ה־18, ספינות הנושאות שמות עבריים לא היו מחזה נדיר בחופי מרכז אמריקה. באותה תקופה הגיעו לקורסאו גם עניים רבים מקרב הקהילה היהודית הספרדית באמסטרדם, שבדומה לשאר הקהילות היהודיות־ספרדיות המבוססות באירופה ביקשה להיפטר מענייה באמצעות שילוחם למושבות העולם החדש.

בניגוד למושבות אחרות, תושבי קורסאו, אחד משלושת האיים האנטיליים ההולנדיים, לא ביקשו להשתחרר משלטון הולנד וויתרו על עצמאות. הם נשארו מושבה הולנדית לאורך השנים, ורק משנת 2010 קיבלו מעמד של אוטונומיה במלכת הולנד. האי קורסאו כמו הולנד קטנה באמצע הים הקריבי: בתים הולנדיים טיפוסיים על תעלות מים, חלקם צבועים בצבעים עזים במיטב המסורת הקריבית. האי נקי ומטופח, ותשתית הכבישים מפותחת, בניגוד לרבים מהאיים הקריבים.

שלא כמו בג'מייקה, טרינידד או סורינאם, שבהן חיה שכבה אמידה בתנאי פאר, ודלת העם במשכנות עוני מוזנחים, מלוכלכים ואלימים – בקורסאו מתגוררים גם בני השכבות הנמוכות, רובם שחורים, בשכונות נקיות ונאות יחסית, וגם לעניים יש אפשרות לזכות בהשכלה ובדמי אבטלה. קורסאו שונה משאר האיים הקריבים גם מבחינה גיאוגרפית. הוא מזכיר שילוב בין נופי אילת לנופי אריזונה יותר מאשר אי טרופי. האקלים יבש, והצמח האופייני אינו דקל הקוקוס ולא פרחים בשלל צבעים, אלא דווקא קקטוס, שממנו מכינים תושבי האי השחורים מרק קקטוס מיוחד במינו.

לאור כל זאת, לא מפתיע שגם הקהילה היהודית התפתחה אחרת מאשר ביתר האיים. זוהי קהילה עשירה, אריסטוקרטית וגאה, המודעת היטב למעמדה ומשחקת תפקיד חשוב בחיי הכלכלה והממשל באי; כאבותיהם בספרד של תור הזהב. החלוקה המעמדית ברורה: הספרדים הם אצולת הדם, הקשרים והממון, האשכנזים – מתעשרים חדשים זה מקרוב באו. בניגוד לסורינאם, שם טישטשו ההתבוללות וההגירה את ההבדלים בין ספרדים לאשכנזים, בקורסאו הקהילה הספרדית חזקה דיה להמשיך ולהביט באשכנזים מלמעלה.

האציל היהודי האחרון
אם רוצים, אפשר לראות במוריס קוריאל מיקרוקוסמוס של האצולה היהודית שגלתה מספרד. קוריאל הוא בנקאי, אספן אמנות, תורם נדיב למכוני מחקר ואמנות, הצאצא האחרון למשפחה עתיקה ומפוארת, עתירת ממון וקשרים בכל רחבי תבל. בחדר העבודה שלו תלוי כתב המינוי שהעניק מלך פורטוגל לאחד מאבותיו, משה קוריאל, שגריר פורטוגל באמסטרדם במאה ה־15. על קיר אחר תלויה תעודה המעידה שאברהם קוריאל הניח את אבן הפינה לבית הכנסת הפורטוגלי באמסטרדם.

נכדו, סב־סבו של מוריס קוריאל, הניח את אבן הפינה בבית הכנסת המפואר בקורסאו. מוריס קוריאל עצמו היה הרוח החיה בבניית המודל המוקטן של בית הכנסת, המוצג בתצוגת הקבע של מוזיאון בית התפוצות בתל אביב. על שולחן העבודה של מוריס קוריאל תצלום ממוסגר נוסף מ־1992, ובו הוא נראה בחברת האפיפיור. לציון 500 שנה לגירוש ספרד זימן האפיפיור כמה נציגים יהודים וישראלים למחווה של פיוס ובקשת סליחה, ולא במקרה היה קוריאל אחד המוזמנים. קוריאל מראה בגאווה תצלומים שבהם חיילי המשמר השוויצרי בוותיקן מצדיעים לו, היהודי, שמשפחתו גורשה מפורטוגל על ידי שליחי מוסד האפיפיורות 500 שנה קודם לכן. קרוב מפורסם אחר של הבנקאי קוריאל הוא יעקב קוריאל, שודד ים יהודי מצליח, שהחזיק שלוש ספינות שוד בים הקריבי. באחרית ימיו חזר יעקב קוריאל בתשובה, עלה לארץ ישראל, למד קבלה בגליל ואף זכה להיקבר למרגלות האר"י הקדוש.

הנצר האחרון לבית קוריאל חי בבועה של זמן, שיכולה להתקיים רק באי כמו קורסאו. הוא גר בסכארלו Scharloo)), רובע הפאר של בירת קורסאו במאה הקודמת, שירד בינתיים מגדולתו. רבים מבתיו היפים של הרובע כבר מתפוררים, כי כמעט אף אחד אינו יכול להרשות לעצמו לתחזק את הבתים הקולוניאליים הענקיים הללו. השכונה הידרדרה וננטשה בחלקה, ורבות מהחצרות שאירחו בעבר מסיבות גן אלגנטיות נכבשו על ידי זונות, סוחרי סמים ונרקומנים. אך לא איש כקוריאל ייתן לזוטות כאלה להפריע לו. הוא ממשיך לגור, לבדו, בבית הגדול והמפואר שאבותיו גרו בו לפניו, וצי של משרתים ואנשי ביטחון דואג לשמר סביבו את הבועה. הבית מתוחזק לתפארת, הגן מטופח, ואנשי הביטחון משלמים לזונות ולנרקומנים כדי שירחיקו את פעילותם מביתו של מר קוריאל.

גם בקורסאו יש, כמובן, בית קברות יהודי עתיק. שוב חוזרים השמות, המצבות והעיטורים המוכרים מבתי הקברות היהודיים בכל רחבי הקריבים. מעל בית הקברות מיתמרות ארובות של מפעל זיקוק הנפט המקומי, שמביאות לאי חלק מעושרו הרב, אבל גם מזהמות את האוויר. אדי הנפט מאכלים אט־אט את הכתובות שעל המצבות, ובעוד מאה שנה איש לא יוכל להבחין בין קבריהם של הספרדים לאלה של האשכנזים, בין צאצאי הבנקאים ויועצי הסתרים של בתי המלוכה לנכדיהם של סוחרי הסוסים מן השטעטל, בין צאצאי האנוסים לבין המתבוללים החדשים.


לקריאה נוספת:
סורינם: יהודי הסוואנה
סורינם: יהודי הסוואנה
בלב היער הטרופי בסורינם, מדינה קטנה לחוף הים הקריבי, מבצבצות לפתע מתוך הצמחייה העבותה מצבות עם כיתובים בעברית, עדות לקהילה היהודית ששגשגה כאן

בתמונה הפותחת: הדפס אבן משנת 1839 המראה את היודן סוואנה, הסוואנה היהודית בסורינם

 

הפוסט יהודים בקריבים – על נהרות סורינם וחופי ג'מייקה הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%a0%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%95%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%92/feed/ 1
דרום אמריקה הלא מוכרתhttps://www.masa.co.il/article/%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%9d-%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%94%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%95%d7%9b%d7%a8%d7%aa/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2593%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%259d-%25d7%2590%25d7%259e%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%25a7%25d7%2594-%25d7%2594%25d7%259c%25d7%2590-%25d7%259e%25d7%2595%25d7%259b%25d7%25a8%25d7%25aa https://www.masa.co.il/article/%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%9d-%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%94%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%95%d7%9b%d7%a8%d7%aa/#respond Fri, 25 Jan 2013 07:31:12 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%9d-%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%94%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%95%d7%9b%d7%a8%d7%aa/מחוץ למסלול התיירות הרגיל, אמריקה הדרומית מציעה אינספור מקומות נהדרים: יערות גשם בתוליים, קרחונים מרשימים, חופים נפלאים, אתרים ארכיאולוגיים, ערים קולוניאליות יפהפיות. הנה עשרה מקומות דרום אמריקאים פחות מוכרים, ששווה להתאמץ להגיע אליהם

הפוסט דרום אמריקה הלא מוכרת הופיע ראשון במסע אחר

]]>

מאצ'ו פיצ'ו, ריו דה ז'ניירו, מפלי האיגואסו, פריטו מורנו, טורס דל פיינה – לא חסרים מקומות בדרום אמריקה שמושכים אליהם המוני תיירים, ובצדק. אבל יש בדרום אמריקה גם לא מעט פנינים שנחבאות מעיני התיירים, וחבל. לעיתים מדובר במדינות שעדיין לא נכבשו על ידי גדודי התיירים, כמו סורינם או גיאנה הצרפתית, ולעיתים מדובר בפינות חמד לא מוכרות שעומדות בצילן של אטרקציות גדולות. הנה כמה הצעות:

סורינם: יערות עבותים וזיכרונות הולנדיים
רק תיירים מעטים מגיעים לסורינם, המדינה הקטנה ששוכנת מצפון לברזיל ומכונה "הלב הפועם של האמזונס". התשתיות התיירותיות בסורינם לא מפותחות במיוחד, אבל מי שיגיע אליה ימצא ג'ונגלים עבותים, כפרים מבודדים, וגם עיר בירה תוססת, פרמריבו (Paramaribo), עם ארכיטקטורה קולוניאלית הולנדית, אוכלוסייה רב-תרבותית ססגונית והיצע מפתיע של מסעדות אתניות מצוינות ומקומות בילוי רבים. יותר מכל, סורינם מציעה מפגשים תרבותיים מרתקים וטיול בטבע לא נגוע.


שייט בקאנו באזור הכפר פלומאו בסורינם | צילום: Eelke de Blouw, flickr

מחוץ לבירה כדאי לבקר בשמורת הטבע גליבי (Galibi), רצועת חוף ארוכה שמשמשת כאתר רבייה לצבי ים ממינים שונים. את חווית הג'ונגל אפשר לחוות בכפר פלומאו (Palumeu) ששוכן על גדות נהר הטאפאנאוני, בלב יער הגשם, וממנו אפשר לצאת לטיולים בסביבה, בקאנו או ברגל. גם בהר קסיקסימה (Kasikasima), בדרום הרחוק של סורינם, אפשר ליהנות מחוויית ג'ונגל אותנטית. בנוסף לטיפוס לפסגה (718 מטר), ממנה נשקף נוף נפלא, אפשר לשוט בקאנו בנהרות הרבים שבאזור.

גיאנה הצרפתית: אווירה צרפתית, טבע מתפרץ
גיאנה הצרפתית (Guyane française), ששוכנת לחוף הים הקריבי, בין סורינאם לברזיל, היא אחת הארצות הכי פחות מתוירות בדרום אמריקה. למעשה, מדובר בטריטוריה של צרפת: התושבים דוברים צרפתית והמטבע המקומי הוא האירו. אחת הסיבות למיעוט התיירים נעוצה ביוקר המחייה הגבוה, הנובע מכך שמוצרים רבים הנמכרים כאן מקורם באירופה. אמנם אין בגיאנה הצרפתית את האותנטיות שיש במדינות האחרות בדרום אמריקה, אבל יש בה אווירה צרפתית, ארכיטקטורה נהדרת, ועולם חי וצומח מהעשירים בעולם, עם יותר מ-1,300 מיני עצים, 190 מינים של יונקים ו-720 מינים של ציפורים. גיאנה הצרפתית היא גן עדן לחובבי טבע. יערות הגשם הבתוליים מכסים חלק נרחב משטחה ומזמינים את המטיילים לטרקים מאתגרים, והתיירות האקולוגית נמצאת בפריחה.


איל דה סאלו בגיאנה הצרפתית, היה בעבר מושבת עונשין | צילום: Bagolina, flickr

כדי ליהנות מהטבע הפראי כדאי לטייל בשמורת Trésor Nature Reserve, בה שבילי הליכה המתפתלים בתוך יער גשם טרופי. השמורה גובלת בשמורת טבע נוספת, Kaw Nature Reserve, שמציעה מישורי עשב, ביצות ושפע של עופות מים. הטבע של גיאנה הצרפתית שופע נהרות ומפלים, וכדאי במיוחד להגיע למפלי פורגסי (Fourgassié Waterfalls), שנופלים בשצף בתוך יער גשם טרופי.

אוהבי החופים מוזמנים לאי איל דה סאלו (Îles du Salut), ששימש בעבר כמושבת עונשין והיום ניתן להתרשם מהשרידים של אותם ימים אפלים לצד חופים יפים עם עצי קוקוס, צבי ים ותוכים צבעוניים. חוויה מסוג אחר לגמרי אפשר לחוות בעיר קארו, שהפכה בית לכמה סוכנויות חלל שהתמקמו באזור בשל קרבתו לקו המשווה. במרכז החלל שבמקום נערכים סיורים מודרכים בני שלוש שעות, שמציעים חוויה שאי אפשר לחוות בשום מקום אחר באמריקה הדרומית.

קולומביה: העיר האבודה
טיול לקולומביה הופך בשנים האחרונות ליותר ויותר פופולרי בקרב המטיילים, שפוקדים בהמוניהם את החוף הקריבי והעיר הצבעונית קרטחנה, אבל רק מעטים מרחיקים עד הפארק הלאומי טיירונה שבאזור סיירה נבדה, בצפון קולומביה, שם נמצאת העיר האבודה (Ciudad Perdida) של בני הטאיירונה. במשך תקופה ארוכה תיירים נמנעו להגיע לאזור בשל פעילות של ברוני סמים וארגוני גרילה (ב-2003 נחטפה כאן קבוצה של מטיילים ישראלים), אבל בשנים האחרונות האזור נחשב בטוח למדי. הסיבה להגיע לכאן היא אחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים ביותר בדרום אמריקה.


מטיילים בעיר האבודה בקולומביה | צילום: tyo, flickr

העיר האבודה נבנתה על ידי בני הטאיירונה בשנת 800 לערך, כ-650 שנה לפני עיר האינקה הידועה, מאצ'ו פיצ'ו, בפרו. העיר ששוכנת בלבו של ג'ונגל עבות ננטשה, והתגלתה רק בשנות השבעים של המאה העשרים. אל העיר מגיעים במסגרת טרק מאתגר בן שישה ימים ביער הגשם, שנחשב לאחד מהטרקים היפים בדרום אמריקה. הדרך כוללת עליות תלולות בתוך היער, מפגש עם בני השבטים המקומיים ומפלים שאפשר להתרענן בהם. לאחר שלושה ימים מגיעים אל העיר האבודה, אליה מובילות כ-1,200 מדרגות אבן תלולות שמכונות "מדרגות השטן". בעיר האבודה נעשו עבודות שימור ופיתוח מעטות בלבד, כך שניתן לשוטט בין החורבות ולהתרשם מהראשוניות של המקום שעטוף ביער סבוך. הטרסות עליהן בנויה העיר, הכיכרות ושבילי האבן, כולם השתמרו היטב.

בוליביה: הפארק הלאומי הגדול במדינה
בוליביה אוצרת בתוכה לא מעט פניני טבע ותרבות, כמו סלאר דה אויוני ואגם טיטיקקה, שמושכים את המטיילים בהמוניהם, אבל דווקא אחד מאתרי הטבע המרשימים ביותר במדינה נמצא מחוץ למסלול של מרבית המטיילים. הפארק הלאומי Parque Nacional Kaa-Iya del Gran Chaco, הוא הפארק הלאומי הגדול ביותר בבוליביה – שטחו גדול משטחה של בלגיה כולה. הפארק שוכן במיקום מבודד בדרום מחוז סנטה קרוז, סמוך לגבול עם פרגוואי, וההגעה אליו אינה פשוטה, אבל מטיילים הרפתקנים יוכלו לבלות בו ימים רבים בלי לשבוע מהמראות.

בעבר ידע האזור ימים לא קלים, כשהאזור שימש זירה למלחמה בין פרגוואי לבוליביה, בין 1935-1932. כיום, זהו פארק מגוון להפליא, עם יערות עצומים בגודלם, מישורי עשב, ביצות ומישורי מלח, הרים ועמקים, דיונות חול ועוד. כל אלה מהווים ביתם ליותר מ-1,500 מינים של ציפורים ובעלי חיים, ובהם יגוארים, פומות, טפירים, גואנקו ומינים רבים נוספים, חלקם נדירים. כדאי לדעת שהפארק מבודד ואין בו כל תשתיות תיירות – אין מקומות לינה, מסעדות או חנויות, כך שמי שמחליט לבקר במקום, חייב להצטייד בהתאם.


קניון דו איטיימבזינו בברזיל. כאילו ענק קדמון הניף את גרזנו וביקע אותו בקרקע | צילום: josé hilton, flickr

אבל מוקד המשיכה העיקרי של האזור הוא הפארק הלאומי אפראדוס דה סרה (Aparados da Serra), שרובו נמצא במדינת ריו גרנדה דו סול ומקצתו במדינת סנטה קטרינה שמצפון לה. יש בו קניונים מרשימים להפליא, שהידוע בהם הוא קניון דו איטיימבזינו (Cânion do Itaimbezinho), הנראה כאילו ענק קדמון הניף את גרזנו וביקע אותו בקרקע. הקניון הזה והקניונים היוצאים ממנו הם למעשה יובלים של נהר פרדיז, שחצבו בסלע הגיר הקשה בדרכם לאוקיינוס האטלנטי. זהו מעוק עוצר נשימה ממש: נקיק צר למדי שאורכו כשישה קילומטרים כלוא בין קירות המתנשאים לגובה של מאות מטרים. מומלץ ללכת ברגל על שפת הקניון, שממנה ומטה נשקפות תצפיות נפלאות עד הקרקעית ממש. זו חוויה שכולה צבעים: לקירות הקניון קשת של גוונים הנעים בין צהוב לאדמדם, מנומרים בנקודות של אינספור גוני ירוק.

בקצה הצפוני של הפארק נמצא עוד פארק לאומי, Parque Nacional da Serra Geral, ובו שני קניונים שאינם נופלים ביופיים מזה של קניון איטיימבזינו: הקטן מהשניים הוא קניון מלקרה (Malacara), ולצדו קניון פורטלזה (Fortaleza), שאורכו שמונה קילומטרים וקירותיו מזדקרים לגובה של 900 מטרים. יופי שקשה להאמין.

ממליץ: גילי חסקין

ארגנטינה: מחוז חוחוי

מחוז חוחוי (Jujuy) שוכן למרגלות הרי האנדים בצפון ארגנטינה, ממש ליד הגבול עם בוליביה. האזור משופע בנופים מגוונים ורבי ניגודים: בכל סיבוב בנסיעה מתגלים הרים מושלגים לצד מדבר צחיח. ג'ונגל יונגס (Yungas) הטרופי נמצא כשעה נסיעה ממדבריות המלח המרהיבים סלינס גרנדס (Salinas Grandes), והר שבעת הצבעים (Cerro de los Siete Colores), שלמרגלותיו שוכן הכפר פוממרקה (Purmamarca), הוא לעצמו יצירה צבעונית של הטבע, שתזכיר לכם את בקבוקי החול שפעם היינו מכינים. המרקם התרבותי שנוצר בין האינדיאנים המקומיים לשכניהם הספרדים מעניין לא פחות מהנוף. האינדאנים משמרים כאן את תרבותם המקורית, אולי יותר מבכל מקום אחר בארגנטינה. הם מזמנים לעוברים באזור הצצה חד פעמית לארגנטינה של עידן אחר: השפה המדוברת בכפרים, האוכל המוגש בצדי הדרך, חפצי האומנות הנמכרים בשווקים והמוזיקה הנשמעת בכל פינה. גם בני המתיישבים מספרד שמרו על תרבותם, והם מציעים למבקר אירוח ספרדי מסורתי במעין טברנה דרום אמריקאית, עם ארוחות בשר ענקיות מלוות במוזיקת פולקלור אל תוך הלילה.


הר שבעת הצבעים בארגנטינה. יצירה צבעונית של הטבע | צילום: ronchyto, flickr

בירת המחוז היא סן סלוודור דה חוחוי, שממנה אפשר לצאת לטיולים בעמק הומוואקה (Quebrada de Humahuaca), שהוכרז כאתר מורשת עולמית. המתיישבים הראשונים הגיעו למקום לפני יותר מעשרת אלפים שנה, נמצאו בו שרידים פרהיסטוריים המעידים על תרבות של ציידים-לקטים, והוא חלק משביל האינקה. אל תחמיצו ביקור בכפר הומוואקה, כפר ציורי עם רחובות צרים ובתים חד-קומתיים עתיקים השוכן בין הרים אדומים, ובעיר המבצר הארכיאולוגית טילקרה (Tilacra), עיר שבנו האינדיאנים על גדות נהר גרנדה.

ממליץ: אריאל תגר

צ'ילה: קרחון פיו אונסה
כמעט כל מי שמטייל בפטגוניה מגיע גם לקרחונים: פריטו מורנו (Moreno Perito) בארגנטינה, סן רפאל (San Rafael) בצ'ילה, קרחון גריי (Grey) בפארק פיינה (Torres del Paine), אף הוא בצ'ילה. אבל רק מעטים מגיעים לראות את הקרחון הגדול, המרשים והיפה ביותר – פיו אונסה (Pio XI).

בפטגוניה יש שני שדות קרח: הצפוני, הקטן יותר, והדרומי. רוב הקרחונים המרשימים גולשים מהשדה הדרומי: פריטו מורנו, אופסלה (Upsala), קרחוני הפיינה וגם פיו אונסה. אורכו של פיו אונסה כ-60 ק"מ, וגובהו כ-75 מ'. צבעו נע מלבן בוהק עד כחול עמוק, והוא ממוקם ממש באמצע שומקום.


קרחון פיו אונסה בצ'ילה. הכי גדול בפטגוניה | צילום: AlaskaGM, flickr


אז איך בכל זאת אפשר לראותו? הדרך הסלולה הראשית בדרומה של צ'ילה (Carretera Austral) מסתיימת בכפר קטן ונטוש בשם פוארטו יונגאי (Puerto Yungay). הדרך היבשתית הבאה מתחילה יותר מאלף קילומטרים דרומה משם, באזור פוארטו נטלס (Puerto Natales). בין שתי הדרכים הללו משתרעים מאות פיורדים וטבע בתולי כמעט לא מתויר. הקרחון נמצא באמצע הדרך, לא הרחק מהיישוב הקטן פוארטו עדן (Puerto Eden), ומגיעים אליו בהפלגה מצפון או מדרום – מרחק 550 קילומטרים מכל כיוון. ההפלגה נמשכת יום עד יומיים, ולפני שיוצאים לדרך יש להצטייד באישורים מתאימים מרשות שמורות הטבע של צ'ילה. אפשר לשכור כלי שיט בפוארטו נטלס ולצאת להפלגה שממחישה איך היינו רוצים שכדור הארץ ייראה: פיורדים שביניהם שלוחות מיוערות, עופות ים וקונדורים מרחפים מעל, פינגווינים ויונקים ימיים מתחת, ואתם – פעורי פה מול הקרחון המתנפץ. רק כשנמצאים קרוב לקרחון (לא להגזים, חשוב לשמור על מרחק ביטחון) מבינים כמה הוא גדול וכמה אנחנו קטנים. אפשר לרדת לחוף מצדו הצפוני של הקרחון, לטפס בדרך לא קשה ולצפות עליו מלמעלה. אני משער שרק בודדים מביניכם יגיעו לשם, אבל מי שבכל זאת יגיע – יהיה אסיר תודה לנצח. זאת הבטחה.

ממליץ: דנדן בולוטין

אקוודור: חופים במצ'ליגה
דרום אמריקה משופעת בחופים נפלאים ומפורסמים – מחופי ברזיל, עם חול לבן-לבן שמשמש תפאורה מושלמת למים הצלולים (וכמובן למשתזפות ולמשתזפים), ועד לפיורדים של חופי צ'ילה. לעומתם, המפרצונים הקטנים באזור מצ'ליג'ה (Machalilla) ופוארטו לופס (Puerto Lopez) באקוודור אינם נחשבים לאתרי תיירות, אבל הם פשוט נפלאים. כמעט כל יום בשעות הבוקר חוזרות ספינות הדיג מהים, ומאותו הרגע, במשך כמה שעות, המראה מהמם. הספינות עוגנות במרחק מה מהחוף, הדייגים מעבירים את שלל הדיג לסירות משוטים קטנות וחותרים בהן אל החוף. הם ממלאים דליים גדולים בדגים, וסוחבים אותם על כתפיהם אל החוף לפירוק ומיון. לאורך כל הדרך החגיגה בעיצומה: פריגטות, סולות, שקנאים, שחפים – כולם מנסים לגנוב דגים מהסירה, מהדליים שעל כתפי הדייגים, משולחנות הניקוי, וגם זה מזה. על החוף מתרוצצים כלבים, ולפעמים גם חזירים, ומלקטים את מה שנופל על החול. כשיש שלל מיוחד, כמו כרישי פטיש או דגי מכשפה ענקיים, הטיפול בדגים ומכירתם נעשים מיד על החוף, והדבר מדרבן אף יותר את הפעילות התוססת.

בפוארטו לופס יש מלון קטן וחביב, ומסעדות הדגים ופירות הים המקומיות פשוטות ונפלאות. אפשר לארגן מכאן הפלגה בסירה לאי קטן, איסלה דה לה פלטה (Isla de la Plata), שעליו מקננים סולות ושקנאים, ובעונה חולפים לידו לווייתנים.

ממליץ: דנדן בולוטין

פרו: מסתורי העיר קואלפ
מאצ'ו פיצ'ו, העיר האבודה של האינקה, היא האתר הארכיאולוגי החשוב ביותר בפרו, ואחד החשובים בעולם, ואין מבקר בפרו שפוסח על ביקור בו. אבל יש בפרו עוד אתרים ארכיאולוגיים חשובים, בהם קואלפ (Kuelap), עיר מבוצרת מרשימה של בני הצ'צ'פויס, שזכתה לכינוי "מאצ'ו פיצ'ו של צפון פרו", ובדומה לעיר המפורסמת גם היא נתגלתה במעבה הג'ונגל.


קואלפ. מאצ'ו פיצ'ו של צפון פרו | צילום: Jorge Gobbi, flickr

האתר נבנה במשך כמאתיים שנה, בשנים 1300-1100 לספירה, אז תרבות הצ'צ'פויס הגיעה לשכגיאה. העיר המסתורית נהנית ממיקום מרהיב בצפון פרו, על רכס ירוק בגובה 3,100 מ' מעל פני הים, בלב יער גשם, כשמכל עבר ניבטים הרים נישאים, צוקים תלולים, קניונים עמוקים, יערות עבותים ומפלים. באזור כולו יש אתרים ארכיאולוגיים רבים שממחישים את ההישגים הרבים של בני הצ'צ'פויס בכל הקשור להנדסה ולבניין, אבל המרשים מכולם הוא קואלפ, שגם השתמר בצורה הטובה ביותר. האתר מוקף בחומת אבן שמתנשאת לגובה 19 מטרים. החומה שימשה לא רק להגנה – עשרות קברים נחפרו בתוך החומה ומתחתיה. בתוך המתחם יש כ-400 מבנים עגולים, חלקם בנויים על גבי במות, שמעוטרים בעיטורים גיאומטריים. גודלו של המתחם ושל החומות, המצב הטוב בו השתמרו המבנים והנופים המרהיבים שמסביב הופכים את המקום לאחד האתרים החשובים בפרו, אם לא בכל דרום אמריקה, והעובדה שהוא מוכר פחות, מבטיחה שלווה ושקט למבקרים בו.
רבים מהמוצגים שנחשפו בקואלפ נמצאים במוזיאון שבעיירה ליימבמבה (Leymebamba), וכדאי מאוד לבקר בו.

פרגוואי: שמורות טבע וערים מלאות חן
רבים פוסחים על טיול לפרגוואי (Paraguay) הקטנה במהלך הטיול בדרום אמריקה. חלקם סבורים שהאטרקציה המרכזית של פרגוואי היא התצפית על מפלי האיגואסו המרשימים, אותם ניתן לראות ממילא מברזיל וארגנטינה השכנות. אבל אין זה כך. פרגוואי היא מדינה מרתקת עם טבע פראי ועולם חי עשיר, ערים קולוניאליות מתוחכמות, כפרים שנדמה שהזמן עצר בהם מלכת ותושבים ידידותיים להפליא.


הפארק הלאומי איביקוי בפרגוואי. מפלים ופרפרים | צילום: Laura Cuttier, flickr

כמו רבות מהמדינות באזור, גם בפרגוואי הטבע הוא השחקן הראשי. בנוסף למפלי האיגואסו, מאתרי הטבע המרשימים בעולם, יש בפרגוואי שמורות ואתרי טבע נפלאים דוגמת הפארק הלאומי איביקוי (Parque Nacional Ybycuí), שבו יער גשם סוב-טרופי עם מפלים נפלאים ופרפרים כחולים שמתעופפים בין העצים; הפארק הלאומי סרו קורה (Cerro Cora), עם יערות, סוואנה טבעית מוקפת בגבעות, נהרות, מפלים ומינים רבים של קופים וציפורים; הפארק הלאומי דפנסורס דל צ'אקו (Defensores del Chaco) שבו מישורי עשב נרחבים, ביצות ומינים רבים של יונקים כמו יגוארים, פומות וקופים מסוגים שונים.

בפרגוואי יש גם מפעלים מרשימים מעשה ידי אדם, כמו סכר איטאיפו שעל נהר פרנה, אחד מהסכרים ההידרואלקטריים הגדולים בעולם, שמספק כמעט את כל תצרוכת החשמל של פרגוואי.

בנוסף לכל אלה פרגוואי מציעה גם ערים ועיירות מרתקות, כמו הבירה אסונסיון, שהיא עיר תוססת עם ארכיטקטורה קולוניאלית, מוסדות תרבות ומוזיאונים, העיירה איטאוגואה, שמפורסמת בעבודות התחרה שלה, ופילדלפיה שהוקמה על ידי קהילה מנוניטית.

הפוסט דרום אמריקה הלא מוכרת הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%9d-%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%94%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%95%d7%9b%d7%a8%d7%aa/feed/ 0
סורינם: יהודי הסוואנהhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%95%d7%90%d7%a0%d7%94/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a1%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%259d-%25d7%2599%25d7%2594%25d7%2595%25d7%2593%25d7%2599-%25d7%2594%25d7%25a1%25d7%2595%25d7%2595%25d7%2590%25d7%25a0%25d7%2594 https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%95%d7%90%d7%a0%d7%94/#respond Sat, 03 Mar 2012 20:06:29 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%95%d7%90%d7%a0%d7%94/בלב היער הטרופי בסורינם, מדינה קטנה לחוף הים הקאריבי, מבצבצות לפתע מתוך הצמחייה העבותה מצבות עם כיתובים בעברית, עדות לקהילה היהודית ששגשגה כאן

הפוסט סורינם: יהודי הסוואנה הופיע ראשון במסע אחר

]]>
זה עשוי להישמע מוזר, אבל לסורינם (Suriname), מושבה הולנדית לשעבר על החוף הצפוני של דרום אמריקה, הגעתי דווקא מתוך חיפוש אחר שורשים יהודיים. אלה לא שורשי משפחתי, לצערי, אבל באתי לשם מתוך חיבה גדולה אל הצדדים האקזוטיים של ההיסטוריה היהודית, שתקעה יתד גם בחלק זה של העולם. הנופים, המראות והאווירה רחוקים מאוד מכל מה שאנחנו רגילים לקשור עם יהדות: יערות גשם, צמחייה טרופית, קופים, תוכים, נחשים. גן עדן לחובבי טבע, לא רק לחובבי היסטוריה.

מפגש בלתי נתפש בלב הג'ונגל
השביל התפתל בין עצי ענק שסביב גזעיהם העבים כרוכים מטפסים ושרכים, וביניהם צמחי בר של ציפור גן עדן, גבוהים כקומת אדם, ופרפרי ענק צבעוניים. היינו פחות ממאה קילומטרים מפרמריבו (Paramaribo) בירת סורינם, אבל הדרכים המשובשות והבוץ הטובעני הפכו את מה שהיה אמור להיות נסיעה קצרה למסע של שעות רבות. ואז, בתוך הנוף הבלתי צפוי הזה, הגענו למחוז חפצנו: מצבות מלבניות בצבצו מבעד לצמחיית הג'ונגל ועליהן אותיות בעברית.

מדרגות בית הכנסת "ברכה ושלום" מבצבצות מצמחיית הג'ונגל | צילום: זהרה רון

האותיות היו מטושטשות מעט אחרי 200 שנה באקלים הטרופי, אבל עדיין היה אפשר לקרוא: "פה נקבר המשכיל הנבון הישיש והנכבד/ הגביר הנעלה ב"ר שמואל רובליס מדינה/ ז"ה וז"י בק"ק נוה שלום/ בעיר סורינם שנת התקנ"ו", היתה לשון הכתובת שעל המצבה. על זו שלידה נכתב: "עלה האיש שמואל הרמתה/ נפשו חיק מלאכי השרת הגיעה/ על פיו לא נמצאה לעד עוולתה".

לא כל הכתובות היו קריאות, לא את כל השמות היה אפשר לפענח, מצבות רבות היו סדוקות ושבורות, אבל חוויית המפגש עם העברית ועם יהודי המקום המתים היתה בלתי נתפשת. מבין השורות הצטייר דיוקן של קהילה חיה ותוססת, ומבין האבנים עלו סיפורים מרגשים: רחל ישורון, שנפטרה במאי 1762 "כי אשר הקשתה עד מאוד בלידתה"; אברהם דה אגילאר, שנפטר ביולי 1767 ועכשיו הוא "שוכב פה על עפר ארץ"; והרבה קברים קטנים ושוברי לב של ילדים.

היהודים היוו כמחצית האוכלוסייה הלבנה בסורינם במאה ה-18, ועל שם היהודים הרבים שחיו על גדת נהר סורינם נקרא האזור, עד היום, הסוואנה היהודית (Joden Savanne). רבים מהם היו חקלאים, בעלים של מטעי סוכר וקקאו – ענפי הכלכלה העיקריים באיים הקאריביים באותם ימים – והעניקו לחוותיהם שמות עבריים כמו "סוכות", "חברון", "כרמל" ו"פתח ונעים". עכשיו הג'ונגל כבש הכל, כמעט. מבית הכנסת המפואר "ברכה ושלום", שנבנה בהשראת בית הכנסת הפורטוגזי המפורסם באמסטרדם, נותרו רק חורבות.

הדפס משנת 1839 המראה את הסוואנה היהודית בסורינם

נווה שלום מול צדק ושלום
תולדות היהודים שזורות כמו תמיד בתולדות המקום, ומי שרוצה להעמיק בהן ימצא מידע רב בספרו של מרדכי ארבל "בני האומה היהודית באזור הקאריבי". כמו במרבית האיים בים הקאריבי, עד שבאו במאה ה-17 האירופאים (בהתחלה האנגלים ואחר כך ההולנדים), ישבו בסורינם אינדיאנים, בעיקר משבטי קאריב וארוואק. השפות הללו מדוברות בסורינם עד היום. אבל באירופה השתוקקו למעדני העולם החדש – לקפה, לסוכר, לרום ולטבק – וכל אלה הצדיקו לדעתם השתלטות על המקום והפיכת המקומיים לכוח עבודה זול במטעים.

ומאחר שהביקוש היה רב ונוצר מחסור בידיים עובדות, ייבאו הכובשים גם עבדים שחורים מאפריקה ושינו את הדמוגרפיה, ההיסטוריה והתרבות של האזור הקאריבי לצמיתות. לאחר ביטול העבדות במאה ה-19 הובאו פועלי דחק מהודו, מסין ומאינדונזיה, וכך נוצר פסיפס תרבויות צבעוני ומרתק.

גם היהודים תרמו את חלקם לפסיפס. הוותיקים היו צאצאים של גולי ספרד ופורטוגל שהיגרו להולנד ולאנגליה הפרוטסטנטיות, יריבותיה של ספרד. משם הגיעו למושבותיהן בעולם החדש במאות ה-16 וה-17 והיו לבעלי מטעים. ב–1730 כבר היו יותר מרבע ממטעי הסוכר במושבה בבעלות יהודים. לקראת סוף המאה ה-17 הגיעו גם יהודים אשכנזים, בעיקר מגרמניה ומהולנד. אלה לא היו עשירים ומצליחים כמו היהודים הספרדים. בסוף המאה ה-18 נהגו יהודי אמסטרדם לשלוח לסורינם בעיקר מהגרים יהודים עניים ולא רצויים שהגיעו להולנד. יהודי הולנד מימנו את נסיעתם, בתנאי שלא יחזרו במשך 15 שנים לפחות. מתח רב שרר בין הקהילה הספרדית והאשכנזית, שלמרבה האירוניה כינו את עצמן בשמות הסמליים "צדק ושלום" ו"נווה שלום". במשך שנים ארוכות נאסרו אפילו "נישואי תערובת" בין שתי הקהילות. היום "נווה שלום", בבירה פרמריבו, הוא בית הכנסת של שתי הקהילות, הספרדית והאשכנזית, לאחר שהתאחדו בשנות השמונים של המאה ה-20 בשל מיעוט היהודים במקום.

בית הכנסת "צדק ושלום" שהועתק בשלמותו למוזיאון ישראל בירושלים, כולל ארון הקודש, תשמישי הקדושה ורצפת החול | צילום: אלי פוזנר

תפילת שבת במקום היא חוויה מרגשת, אך גם עצובה. בשבת שבה הצטרפתי לקומץ הקשישים שנאספו לתפילה, לא היה אפילו מניין. ובכל זאת נערכה תפילה, שאותה ניהל אחד מחברי הקהילה, משום שמאז 1969 אין רב לקהילה הזעירה, המונה כ-150 אנשים. גם שוחט אין. בית הכנסת נבנה בתחילת המאה ה-18 ושופץ ב-1992. זהו מבנה עץ צבוע לבן בסגנון בתי האחוזה הקולוניאליים שהיו אופנתיים בקאריבים באותה תקופה. עדיין ניכרים בו סימני פאר ותהילת עבר. כמו מרבית בתי הכנסת בקאריבים, רצפתו מכוסה חול. זה אחד ממאפייני בתי הכנסת של צאצאי האנוסים, זכר לימים שבהם התקבצו אבותיהם להתפלל בחבורות קטנות במרתפים שרצפתם מכוסה בחול, כדי שלא יגיע קול הפסיעות לאוזניהם של מרגלי האינקוויזיציה.
יהודי סורינם מתפארים על שבית הכנסת הזה הוא היחיד בעולם החולק מגרש עם מסגד. יש בכך משהו סמלי, שכן בסורינם שוררת סובלנות ואחווה בין כל הדתות. זה לצד זה חיים מוסלמים, נוצרים, הינדואים, יהודים, אינדיאנים, תושבים ממוצא אירופי, בעיקר הולנדי, צאצאי מהגרים מסין ועוד.
האוכלוסייה הקטנה (קרוב לחצי מיליון נפש) של סורינם, היא בין המגוונות ביבשת אמריקה. יותר משליש מהאוכלוסייה הם צאצאים של מהגרים מהודו שהגיעו כפועלים אחרי ביטול העבדות. עוד שליש הם קריאולים, בני תערובת של שחורים ואירופאים. כ-15 אחוזים הם יוצאי אינדונזיה, והשאר הם מרונים, צאצאיהם של עבדים שברחו מהמטעים וחיו בקהילות מאורגנות ביערות. אלה חיו מציד, מלקט וממעט חקלאות, וגם מפשיטות שוד על החוות והאחוזות. הם נהגו לצאת מבסיסיהם, לתקוף, להרוג את הבעלים ולקחת איתם אל החופש את עבדי המטעים. ב-1702 הוערך מספרם בכ-6,000 איש, והם נחשבו לבעיה רצינית. אנתרופולוגים והיסטוריונים של אפריקה מציינים שביישובי המרונים השתמרו עד היום אורחות חיים אותנטיות של אפריקה במאות ה-17 וה-18, אפילו יותר ממה שאפשר למצוא באפריקה עצמה היום.
אישה מקומית מבשלת. האוכלוסייה הקטנה של סורינם, פחות מחצי מיליון נפש, הין מהמגוונות ביותר ביבשת אמריקה | צילום: אייסטוק

גם היהודים היו בעלי עבדים, אם כי לא השתתפו בסחר העבדים. היהודים הוגבלו במספר העבדים שהורשו להחזיק, כדי למנוע מהם להפוך לבעלי חוות גדולות. צאצאיהם טוענים כי יחסם אל העבדים היה טוב מזה של האדונים הנוצרים, וכי הקפידו לתת להם יום מנוחה בשבת ויחס הוגן במונחי התקופה. זה כנראה נכון, משום שהפושטים השחורים מיעטו לתקוף חוות יהודיות.

ארבל מספר בספרו שעל היהודים נמתחה ביקורת על כך שהם נוהגים בעבדים ביד רכה מדי, נותנים להם יותר מדי ימי חופשה בגלל ריבוי החגים היהודיים, והגרוע מכל – משחררים אותם לחופשי בתום מספר מסוים של שנות עבדות. רבים מבעלי החוות היהודיים לקחו להם פילגשים שחורות, אבל שלא כמו הנוצרים האירופאים, נטו להכיר בילדים, למול אותם ולתת להם (גם לבנות) חינוך והשכלה אצל ה"מלמד". ב-1759 הוקמה אפילו אגודה של יהודים מולטיים, בני תערובת, שנקראה "דרכי ישרים" ותבעה הכרה ושוויון זכויות בקהילה.

עד היום שומרות הקבוצות השונות בסורינם על אופיין הנבדל, וגם הפוליטיקה המקומית מבוססת על זהות אתנית. ביקור בסורינם אינו יכול להיות שלם בלי לבקר בכפר של המרונים לשעבר. התנאים שבהם חיים היום צאצאי העבדים אינם שונים במידה רבה מאלה של סבי סביהם. הכפר שבו ביקרנו אינו מסומן במפה, אינו מחובר לרשתות החשמל, המים והטלפון, והוא אינו אלא אוסף של בקתות עלובות, שביניהן מתרוצצים ילדים יחפים ורזים בבלויי סחבות, מקצתם עירומים לגמרי.

דרך בוצית בלב היער הטרופי בסורינם | צילום: אייסטוק

לא הרחק משם שוכן כפר אינדיאני, דוגמה מעציבה ליתרונות הגלומים בשיתוף פעולה עם הכובש. הכפר מחובר לרשתות החשמל והמים, והילדים לבושים היטב ונהנים מהסעה לבית הספר של המחוז. הסיבה פשוטה: בניגוד לשחורים, התנצרו האינדיאנים באזור מזמן, ומאז דואג המיסיון לכל צורכיהם. מלבד זאת, בימי מלחמת האזרחים, שהסתיימה ב-1995, שיתפו השחורים פעולה עם תנועות גרילה שהתנגדו לממשלה. האינדיאנים שיתפו פעולה עם השלטונות, ותוגמלו בהתאם.

אין ספק שסורינם היא מכרה זהב תיירותי. יש בה שמורות טבע עשירות, היסטוריה מעניינת, ארכיטקטורה יוצאת דופן, אבל התשתית התיירותית עדיין לא מפותחת. את החסר משלימים יזמים מקומיים: פה בחור עם ג'יפ לוקח מטיילים לסוואנה היהודית, שם טיול אופניים לשרידיו של מפעל לייצור סוכר, והנה יזם שמוציא שיט-ספארי על נהר סורינם (הדרך המומלצת להגיע לסוואנה היהודית). האתרים היהודיים נחשבים לאטרקציה, ולא רק בקרב יהודים. בשנים האחרונות המצב הכלכלי במדינה משתפר, ויש בהחלט סיכוי שהארץ המרתקת הזאת תעלה על מפת התיירות, כמו שמגיע לה.

הפוסט סורינם: יהודי הסוואנה הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%95%d7%90%d7%a0%d7%94/feed/ 0
בית כנסת מסורינם מוצג בשלמותו בישראלhttps://www.masa.co.il/article/%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%9b%d7%a0%d7%a1%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%9e%d7%95%d7%a6%d7%92-%d7%91%d7%a9%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%95-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2591%25d7%2599%25d7%25aa-%25d7%259b%25d7%25a0%25d7%25a1%25d7%25aa-%25d7%259e%25d7%25a1%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%259d-%25d7%259e%25d7%2595%25d7%25a6%25d7%2592-%25d7%2591%25d7%25a9%25d7%259c%25d7%259e%25d7%2595%25d7%25aa%25d7%2595-%25d7%2591%25d7%2599%25d7%25a9%25d7%25a8%25d7%2590%25d7%259c https://www.masa.co.il/article/%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%9b%d7%a0%d7%a1%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%9e%d7%95%d7%a6%d7%92-%d7%91%d7%a9%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%95-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c/#respond Sun, 27 Nov 2011 11:19:51 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%9b%d7%a0%d7%a1%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%9e%d7%95%d7%a6%d7%92-%d7%91%d7%a9%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%95-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c/בית הכנסת "צדק ושלום" של הקהילה היהודית בסורינם שבאמריקה הדרומית הועבר על כל תכולתו למוזיאון ישראל בירושלים, שם הוא מספר את סיפורה של קהילה יהודית קטנה ולא מוכרת

הפוסט בית כנסת מסורינם מוצג בשלמותו בישראל הופיע ראשון במסע אחר

]]>

בית הכנסת "צדק ושלום" מסורינם שבאמריקה הדרומית הוקם מחדש במוזיאון ישראל לאחר עבודת שחזור ארוכה וקפדנית. בית הכנסת המאה ה-18 הוא אחד מתוך שניים שנותרו בעולם, והוא הופך לחלק מתצוגת האגף לתרבות ואמנות יהודית על שם מנדל. בית הכנסת הנדיר והמרתק הזה מוצג בשורת בתי הכנסת, לצד בתי כנסת מאיטליה, מגרמניה ומהודו. "צדק ושלום" מוצג על תכולתו המקורית, כולל רצפת החול שלו, והביקור בו מלמד על חייה של הקהילה היהודית בסורינם. "הוספת 'צדק ושלום' לאוסף מוזיאון ישראל עושה אותו למוסד היחיד בעולם שהמבקרים בו יכולים להכיר מקרוב ארבעה בתי כנסת משלוש יבשות ולחוות ארבע חוויות שונות", אומר ג'יימס סניידר, מנכ"ל מוזיאון ישראל.

בית הכנסת נבנה בשנת 1736 בבירת סורינם, פַּרַמַריבּו, והפסיק לשמש מקום תפילה בשנות ה-90 של המאה העשרים. כדי להציל את תשמישי הקדושה של הקהילה היהודית הנידחת, מוזיאון ישראל פנה למנהיגיה והציע להם לשחזר ולשמר את בית הכנסת לטובת הדורות הבאים. תכולת בית הכנסת, כולל ארון הקודש, הבמה, הרהיטים ותשמישי הקדושה נשלחו למוזיאון ישראל לפני כעשור וכאן הוא נבנה מחדש בתהליך ממושך ומדוקדק.

הקהילה היהודית בסורינם נוסדה באמצע המאה ה-17 על ידי צאצאים של יהודי  ספרד ופורטוגל שברחו מאימת האינקוויזיציה להולנד, ומשם היגרו לסורינם ביחד עם ראשוני המתיישבים מאירופה. "צדק ושלום" הוא בית כנסת ספרדי-פורטוגלי טיפוסי לעולם החדש. התכנון שלו ינק את השראתו מה"אסנוגה", בית הכנסת הפורטוגלי הגדול באמסטרדם, והוא משלב סגנון אירופי מסורתי עם מאפיינים אדריכליים מקומיים, כמו מבנה סימטרי פשוט, קירות לבנים, חלונות גדולים המאפשרים לאור השמש לחדור מבעדם ורצפה מכוסה בחול. נברשות פליז מפוארות מתוצרת הולנד משתלשלות מתקרתו.


על הקהילה היהודית של סורינם בכתבה הבאה:

סורינם: יהודי הסוואנה
סורינם: יהודי הסוואנה
בלב היער הטרופי בסורינם, מדינה קטנה לחוף הים הקאריבי, מבצבצות לפתע מתוך הצמחייה העבותה מצבות עם כיתובים בעברית, עדות לקהילה היהודית ששגשגה כאן

הפוסט בית כנסת מסורינם מוצג בשלמותו בישראל הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%9b%d7%a0%d7%a1%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%9e%d7%95%d7%a6%d7%92-%d7%91%d7%a9%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%95-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c/feed/ 0
https://www.masa.co.il/usefull_info/100751/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=100751 Tue, 13 Jul 2010 07:11:30 +0000 https://www.masa.co.il/usefull_info/100751/לשכות תיירות, מטבע מקומי בשימוש, הפרש השעות בין היעד לבין שעון ישראל, קידומת טלפון בינלאומית, אמצעי תחבורה מומלצים ונפוצים, מידע למטיילים עם מוגבלויות ועוד

הפוסט הופיע ראשון במסע אחר

]]>
לשכות תיירות
אתר לשכת התיירות של סורינם
 


מטבע
המטבע המקומי הוא דולר סורינמי. חלק מהעסקים נוקבים מחירים באירו. כרטיסי אשראי מתקבלים בבתי המלון הגדולים ובסוכנויות הנסיעות, אבל תתקשו לשלם בהם במקומות אחרים. 
 


הפרש שעות
סורינם מאחרת את שעון ישראל בשש שעות.
 


תקשורת
קידומת החיוג הבינלאומית של סורינם היא 597. 
 


תחבורה
באוויר: מטוסים קטנים של חברות התעופה Suriname Airways ו-Gum Air טסים בין הבירה פרמריבו ליעדים מרוחקים, כולל כמה שמורות טבע.
סירה: הנהרות מציעים נתיב נופי נהדר לחלקים בפנים המדינה שבלתי אפשרי להגיע אליהם בדרך אחרת. כדאי לארגן את הסידורים לשיט בפרמריבו. מעבורות חוצות מה מהנהרות הגדולים, נו נהר סורינם.
רכב: הדרכים בסורינם אינן נוחות והנהיגה בהן עלולה להיות מאתגרת. הנהיגה היא בצד שמאל של הכביש. לנסיעה לאורך החוף אפשר להסתפק ברכב רגיל, אך לנסיעה בפנים המדינה יש לשכור רכב שטח.
אוטובוס: לאורף החוף האוטובוסים תדירים וזולים. האוטובוסים הממשלתיים זולים יותר מן האוטובוסים הפרטיים אך עשויים להיות צפופים יותר. יש מעט אוטובוסים מחוץ לדרכים הראשיות.
 

הפוסט הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/usefull_info/100752/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=100752 Tue, 13 Jul 2010 07:09:15 +0000 https://www.masa.co.il/usefull_info/100752/פרמריבו הבירה, שהוקמה במאה ה-17, ממזגת תרבויות וסגנונות ארכיטקטוניים שונים. כדאי לבקר כאן בארמון הנשיא, שבחצרו יש גן דקלים מעניין; בקתדרלה הקתולית, שנבנתה במאה ה-19, ובבית הכנסת הסמוך לה, שהוקם במאה ה-18, ובפארק פַלמֶנטוּאין, שבו דקלים וציפורים ססגוניות. במזרח העיר נמצא פארק זילַנדָיה, שהוקם במאה ה-17, ושבו שוכן היום המוזיאון של סורינם. במרחק חצי שעה […]

הפוסט הופיע ראשון במסע אחר

]]>
פרמריבו
הבירה, שהוקמה במאה ה-17, ממזגת תרבויות וסגנונות ארכיטקטוניים שונים. כדאי לבקר כאן בארמון הנשיא, שבחצרו יש גן דקלים מעניין; בקתדרלה הקתולית, שנבנתה במאה ה-19, ובבית הכנסת הסמוך לה, שהוקם במאה ה-18, ובפארק פַלמֶנטוּאין, שבו דקלים וציפורים ססגוניות. במזרח העיר נמצא פארק זילַנדָיה, שהוקם במאה ה-17, ושבו שוכן היום המוזיאון של סורינם. במרחק חצי שעה נסיעה מהעיר נמצא פארק הטבע ברַאוּנסבֶּרג.
 


פלומאו
הכפר השלו ששוכן על גדות נהר הטאפאנאוני, מציע למבקרים בו לינה בבקתות עץ פשוטות ביער גשם בלב סורינם. בבוקר תתעוררו לקול ציוצי הציפורים וצווחות הקופים שחיים ביער, ואת הסביבה תוכלו לתור באמצעות קאנו. אפשר להגיע למקום במסע לאורך הנהר שנמשך 12-8 ימים ויוצא מאלבינה, או, אם אינכם מחפשים הרפתקאות, לטוס כשעה מפרמריבו.
 


שמורת הטבע גליבי
רצועת חוף שאורכה כ-13 קילומטר, שמשמשת כאתר רבייה של המוני צבי ים ממינים שונים, כמה מהם גדולי מימדים במיוחד. צפייה בנקבות הגוררות עצמן במעלה החוף אל הקן היא חוויה מרגשת שלא תישכח.
 

הפוסט הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/usefull_info/100750/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=100750 Tue, 13 Jul 2010 07:07:09 +0000 https://www.masa.co.il/usefull_info/100750/כל מה שצריך לדעת כשמתיישבים לתכנן את הטיול: מידע על שגרירויות ונציגויות קונסולוריות, אשרות והיתרים נדרשים, איך מגיעים ליעד, מתי הכי כדאי לנסוע, האם צריך חיסונים, כללי בטיחות מומלצים ועוד

הפוסט הופיע ראשון במסע אחר

]]>
אשרות ושגרירויות
ישראלים המבקרים בסורינם אינם זקוקים לאשרת כניסה לביקור של עד 60 יום.
לסורינם אין נציגות בישראל ולישראל אין נציגות בסורינם.
 


איך להגיע
חברת התעופה הסורינמית, Suriname Airways, מפעילה טיסות מאמסטרדם, מיאמי, קורקאו וארובה. מאלבינה שבמזרח ומ- Nieuw Nickerieשבמערב חוצות ספינות את הנהרות לגבולות עם גיאנה הצרפתית וגיאנה
 


מתי להגיע
בסורינם יש שתי עונות יבשות ושתי עונות רטובות. העונות היבשות, שהן הזמן המומלץ יותר לביקור, הן בין פברואר לאפריל ובין אמצע אוגוסט לנובמבר.
 

הפוסט הופיע ראשון במסע אחר

]]>
סורינםhttps://www.masa.co.il/maps/%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%9d/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a1%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%259d Tue, 29 Aug 2006 14:39:47 +0000 https://www.masa.co.il/maps/%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%9d/הפוסט סורינם הופיע ראשון במסע אחר

]]>
הפוסט סורינם הופיע ראשון במסע אחר

]]>