אז מה יש לעשות בעיר ובסביבתה? הנה כמה חוויות שלא כדאי להחמיץ:

סיור רגלי במרכז העתיק

כמו הרבה ערים אירופיות אחרות, גולת הכותרת של קלוז' היא המרכז העתיק שלה, עם רחובות מרוצפי אבן המשובצים בכנסיות בארוקיות ובתים ימי ביניימיים.  כיכר האיחוד (Piaţă Unirii), הגדולה בכיכרות העיר, היא לב לבה של העיר העתיקה. בכיכר וסביבה מרוכזים כמה מהמונומנטים החשובים בעיר, ובהם פסלו של מתיאש קורבינוס, מלך הונגריה מהמאה ה-15, וכנסיית מיכאל הקדוש הרומית קתולית. הכנסייה השנייה בגודלה ברומניה ואחת מהמרשימות במדינה נבנתה במאה ה-15 בסגנון גותי. מבנה נוסף שלא תוכלו להתעלם ממנו הוא ארמון באנפי (Bánffy) הבארוקי מהמאה ה-18, שמאכלס את בית העירייה ואת המוזיאון לאמנות של קלוז'. הכיכר גדושה בבתי קפה ומסעדות, בהן אפשר לשבת, לתפוס שמש ולצפות בעוברים ושבים. מפעם לפעם, בעיקר בקיץ, מתקיימות בכיכר הופעות. כיכר מרכזית נוספת היא Piaţă Mihai Viteazul, שסביבה בתים צבעוניים יפים ובמרכזה מזרקה נאה.

כיכר האיחוד על המונומנטים שלה | צילום: Glen Berlin, שאטרסטוק

תצפית מפארק צ'טטויה

התצפית היפה ביותר על קלוז' נשקפת מפארק צ'טטויה (Parcul Cetăţuia) ששוכן על גבעה בגובה 405 מטר בצפון המרכז ההיסטורי של העיר. מהביצורים ההבסבורגיים שהוקמו כאן במאה ה-18 נשארו רק חלק מהחומות, מבנים בודדים ושני שערים, אבל עדיין נעים לטייל כאן וליהנות מתצפית על העיר, במיוחד בשעת השקיעה.

תצפית על העיר מפארק צ'טטויה | צילום: PICTOR PICTURES, שאטרסטוק

ביקור במוזיאון

בקלוז' יש כמה מוזיאונים משובחים ואם אתם מתעניינים בהיסטוריה, תרבות ואמנות כדאי לבקר לפחות בחלקם. המוזיאון לאמנות של קלוז' ששוכן בארמון באנפי המרשים מציג יצירות של טובי האמנים הרומנים. אל תוותרו על המוזיאון הטרנסילבני לאתנוגרפיה שלו שני אגפים. אגף אחד ממוקם בארמון רדוטה ובו פריטים ובגדים בהם נהגו להשתמש באזורים הכפריים של טרנסילבניה. האגף השני הוא למעשה מוזיאון פתוח שממוקם בפארק Romulus Vuia ובו מבנים של בתי חווה מאזורים שונים בטרנסילבניה ובהם גם טחנות רוח וכנסיות עץ. במוזיאון יש גם סדנאות בהן ניתן לחזות בהדגמות של מלאכות קדומות שונות. הנחל שזורם בשטח הפארק, העזים המשוטטות והסנאים שמקפצים בין העצים תורמים לאווירה הפסטורלית במקום.

המוזיאון הפתוח מציג מבנים של בתי חווה מאזורים שונים בטרנסילבניה ולא כדאי לוותר על הביקור בו

אחד המוזיאונים המרתקים והמפתיעים הוא מוזיאון הרוקחות, ששוכן במבנה של בית המרקחת העתיק ביותר בקלוז, מהמאה ה-16. המבנה מעוטר בציור קיר יפהפה מ-1766, ויש בו כלי רוקחות כמו סירים, בקבוקים ומאזניים, לצד תרופות שהיו מקובלות בימים עברו ונעלמו מן העולם, כמו אבקת אלמוגים ועיני לובסטר בהם נעשה שימוש הודות לתכולת הסידן הגבוהה שבהן.

אל תוותרו גם על המוזיאון היהודי, אשר מתמקד בסיפורים אישיים על בסיס עדויות אישיות, מכתבים, מסמכים וזיכרונות.

בקלוז' יש גם סצנת אמנות תוססת, ולצד המוזיאון לאמנות של קלוז' יש בה המון גלריות כמו Galeria Quadro לאמנות מודרנית ו- Fabrica de Pensule המחתרתית יותר באופייה.

ירוק בעיניים

הריאה הירוקה של קלוז' היא הפארק המרכזי (Parcul Central) הסמוך למרכז העיר, ובו שבילים המתפתלים בין מדשאות, עצים ושפע של צמחייה. בפארק זורם קטע של נהר Someşul Mic River, ויש מזרקה מרשימה ואגם מקסים בו ניתן לשוט בסירות דמויות ברבורים.

אם אתם רוצים עוד בריחה קטנה לטבע, בקרו בגן הבוטני (Grădina Botanică) שהוא אחד מהיפים ברומניה. הגן משתרע על שטח של 140 דונם, ובו למעלה מ-10,000 מיני צמחים מכל העולם.  גן יפני מקסים עם גשר עץ מעל בריכת המים, ביצות מנגרובים סוב-טרופיות, חממות של צמחים טרופיים, גן קקטוסים, פלגי מים ומפל הם חלק מההפתעות שמצפות לכם בגן.

שייט בסירות דמויות ברבורים בפארק המרכזי של קלוז' | צילום: PICTOR PICTURES, שאטרסטוק

לילה באופרה

גם אם אופרה אינה כוס התה שלכם, ביקור בבית האופרה של קלוז'  (Opera Națională Română Cluj-Napoca) הוא חוויה מומלצת, ולו בשל המבנה הנאו-בארוקי המרהיב מ-1919 שנחשב לאחד המבנים המפוארים ביותר בעיר. פנים המבנה מרהיב לא פחות מן החוץ וכולל עיטורי זהב ומושבים בצבע ארגמן. במקום מוצגים לא רק מופעי אופרה אלא גם בלט ותיאטרון.

בית האופרה המפואר של קלוז' | צילום: PICTOR PICTURES, שאטרסטוק

פסטיבלים

קלוז' נהדרת בכל עונה, אבל הקיץ הוא עונת הפסטיבלים של העיר, עם שורה של אירועים מלהיבים. הפסטיבל הגדול ביותר בעיר הוא Electric Castle, פסטיבל מוזיקה שמתקיים מדי יולי בטירת באנפי (Castelul Bánffy). בפסטיבל יש הופעות של מוזיקאים מקומיים ובינלאומיים מז'אנרים שונים – רוק, אינדי, היפ הופ ואלקטרוני, כשההופעות מתקיימות על עשר במות שונות כך שכל אחד יכול למצוא משהו לטעמו. לצד ההופעות יש מיצבים אמנותיים. פסטיבל נוסף הוא פסטיבל Untold למוזיקה אלקטרונית שמתקיים באוגוסט ומארח שורה ארוכה של מוזיקאים בינלאומיים נחשבים כמו ארמין ואן ביורן, דיוויד גואטה וטייסטו. בחודש ספטמבר מתקיים בפארק המרכזי פסטיבל ג'אז בפארק, שנחשב לאחד מהפסטיבלים הקטנים הטובים באירופה, עם הופעות של מוזיקאים בינלאומיים נחשבים (השנה, בין היתר, יופיעו בפסטיבל אסף אבידן ואבישי כהן) ואווירה מצוינת. אם אתם מעדיפים בילוי רגוע יותר, נסו את פסטיבל הסרטים הבינלאומי של טרנסילבניה (TIFF), פסטיבל קולנוע נחשב שמתקיים ביולי/אוגוסט.

קהל משולהב וזיקוקים בפסטיבל Untold בקלוז' | צילום: Melinda Nagy, שאטרסטוק

ברים ובתי קפה

קלוז' היא עיר סטודנטיאלית צעירה וככזו, יש בה המון מקומות מצוינים לשתות בהם, בין אם אתם חובבי אלכוהול ובין אם אתם מעדיפים קפה. אחד מהברים האופנתיים בעיר הוא Enigma, בר מעוצב להפליא עם פסלים קינטיים  וקוקטיילים מצוינים, כולל כאלה עם בירה! בר נוסף ששווה לבקר בו הוא Insomnia, שהקהל שלו מורכב בעיקר מאמנים ושחקנים.

אם אתם מאנשי הקפה, תמצאו בקלוז' תרבות קפה מפותחת למדי, שריד לימי האימפריה האוסטרו-הונגרית. Meron היא רשת בתי קפה עם קפה משובח שנקלה במקום ושבעה מיקומים שונים ברחבי העיר. Sisters הוא בית קפה היפסטרי עם אווירה ברלינאית. יש בתי קפה שמגישים אוכל מצוין, כמו Eggcetera שמגיש בראנצ'ים לאורך כל היום.

בית קפה בעיר העתיקה של קלוז' | צילום: Giannis Papanikos, שאטרסטוק

קניות

בבירת רומניה יש כמה קניונים מצוינים, אחד הגדולים שבהם הוא Iulius Mall Cluj ובו 230 חנויות של מותגים מקומיים ובינלאומיים, בתי קפה ומסעדות, מתחם שעשועים לילדים, מתחם טרמפולינות ומתחם אולמות קולנוע. בצמוד לקניון יש פארק ירוק. קניון נוסף הוא VIVO Cluj Napoca, ובו חנויות של מותגים מובילים, עשרות מסעדות ובתי קפה, ג'ימבורי ובתי קולנוע.

אם אתם מעדיפים קניות עם קצת יותר אופי, תמצאו בעיר כמה חנויות יד שניה מצוינות. Helofita היא אאוטלט גדול שמתמחה בבגדי יד שנייה במצב טוב ולו כמה סניפים ברחבי העיר. גם Tabita היא רשת של חנויות יד שנייה בה אפשר למצוא הרבה מציאות וינטג'יות.

אם אתם מעדיפים בגדי מעצבים, תשמחו לדעת שבקלוז' יש פקולטה לעיצוב אופנה, ומעצבים צעירים רבים פותחים חנויות בעיר. אחת החנויות המעניינות היא Dopium Urban של המעצבת כריסטינה טלפטין שלוקחת בגדים ישנים, ממחזרת אותם ויוצרת מהם בגדים אחרים לגמרי.

שייט באגם התת קרקעי בסלינה טורדה | צילום: omihay, שאטרסטוק

טיול למכרה המלח סלינה טורדה

אם יש טיול יום אחד שאתם לא רוצים להחמיץ בקלוז' הרי שזהו ביקור במכרה המלח סלינה טורדה (Salina Turda) אשר נמצא במרחק נסיעה קצרה מהעיר. עמוק מתחת לפני הקרקע מסתתר מכרה מלח מרשים אשר נסגר ב-1932 ונפתח ב-1992 כיעד תיירותי. המתחם כולל, בין היתר, אולם ענק ובו נטיפי מלח מרהיבים בשלל צורות, אגם תת קרקעי שאפשר לשוט בו בסירת פדלים, ואפילו פארק שעשועים תת קרקעי עם גלגל ענק,  מיני גולף, טניס שולחן, באולינג ועוד.

אתר מכרה המלח

למידע נוסף – מדריך מסע אחר לרומניה

הפוסט קלוז' נאפוקה: המקומות והחוויות שלא כדאי להחמיץ הופיע ראשון במסע אחר

מיקאלוש גר בחצר האחורית של כפר רומני אמיד כי ירקו אותו מהכפר אל שוליו.

בחצרו האחורית, צמוד לנפחייה ובקו התפר עם שדות התירס, קשורים הכלבים שלו בשלשלאות ברזל.

נביחותיהם הבלתי פוסקות הפכו עבורי, בכל פעם שאנחנו שם, ל"רעש לבן".

כבר פעמיים חדר אל החצר שלו דב חום מהיערות וטרף את התרנגולות; מכה הפוקדת את טרנסילבניה שברומניה בשנים האחרונות; מאז ש"קשר" את נביחת הכלבים אל ביתו, הם פוחדים להתקרב.

בקצה החצר של משפחת יאנקו הצוענית – כ-25 איש בני כמה דורות החיים בחצר משותפת – ניצב צריף קטן מעץ. השירותים של המשפחה. שרותי "בול קליעה".

בפעם הראשונה שביקרתי בהם, כמעט התעלפתי מהמראה. אפשר לטעות ולחשוב שסיבת העילפון היתה ענני הריח והזבובים שבפנים, אבל אלו איבדו את הדומיננטיות שלהם אל מול ה"קישוטים" שעל הקירות הפנימיים של הצריף.

היה נדמה כי נכנסתי לכוך פורנוגרפי.

דפנות השירותים עטויים בצילומי עירום של נשים מהמערב וסקס מתפרץ בתנוחות שונות.

המחשבה שילדי השבט, הזקנים והטף חולקים את התא הזה, עוררה בי שאלה שהופנתה לאשתו של מיקאלוש. שאלה שהעזתי לשאול אותה רק בפעם השלישית שביקרנו אצלם. אז גם קיבלתי תשובה מפתיעה ולא מאשתו, אלא מכיוון קצת אחר…

יאנקו מיקאלוש בעת מלאכת פרזול פרסות הסוסים בנפחייה בחצר ביתו

אל יאנקו מיקאלוש הגעתי בטיולי הצילום שאני מדריכה. את הדלת אל החצרות האחוריות של טרנסילבניה פתח לנו צלם מקומי, המכיר את הצוענים באופן אישי. הוא הזהיר אותנו מפני המפגשים איתם. הורה לנו לא ליצור קשר עין, להישאר צמודים אליו ולהתרחק ברגע שמופיע רמז למחווה אגרסיבית מצדם.

כבר במפגש הראשון בבית משפחתו של יאנקו מיקאלוש, קיבלנו יחס שונה לחלוטין מכל האזהרות ומההכנות ה"דרקוניות". התקבלנו ביחס חם ולבבי ובהכנסת אורחים נדיבה. אם המשפחה פתחה את המקרר הקטן שבמרכז הבית ושלפה מתוכו צנצנות עם שאריות של קונפיטורה משזיפים שקטפה מהעץ ו… מעין גבץ' ירקות מתקתק ועדין.

אנחנו הבאנו איתנו לחם כפרי חם, שנאפה בימי שישי בלבד בביתם של זוג האופים הקשישים בכניסה לכפר. מדי שישי הם אופים עשרים וארבע כיכרות לחם בלבד. כל כיכר מיועדת לשכן אחר מהכפר. הפעם אפו אחד נוסף עבורנו.

כאן, בביקור השלישי שלנו, חידת שירותי ה"בול קליעה" הנועזים, קיבלה מימד הבנה נוסף, כאשר אב המשפחה המריץ את חיזוריו כלפי והציע לי להתלוות אתו לחדר. ילדי המשפחה הציעו לעמית אלוני, מדריך הצילום, להתנשק עם אימם וליוסקה – אחד מחברי הקבוצה –  להתייחד עם הבת הבכורה, זו שבעלה עובד הרחק מהבית ומגיע לבקר רק פעמיים בשנה.

הסיפורים, שאיתם הגענו אל הצוענים, נותרו ארוזים בדפי המידע הכתובים. שם נכתב שאשה אשר תעז לבגוד בבעלה, תטופל בסכין. שם נכתב על הנשים האחראיות לבדוק את קרום הבתולין של הכלה ועל מטפחת אדומה הנקשרת על גדר הבית ומסמלת כי גרה כאן בחורה בתולה הבשלה לנישואין.

כפרי קולעי סלי הקשה הצועניים. מהמעמד הנמוך ומהכפרים העניים ביותר בטרנסילבניה

מדוע בחרנו לפגוש צוענים דווקא ברומניה?

כעשרה מיליון צוענים חיים בעולם. כשמונה וחצי מיליון מתוכם הם המיעוט האתני הגדול ביותר באירופה.

ברומניה נמצא המספר הגדול ביותר של הצוענים באירופה. שם הם מרוכזים בעיקר בטרנסילבניה, שבה התמקדו טיולי הצילום שלנו.

להגיע לטרנסילבניה, משמעו להגיע לעולם אחר; לפתוח אשנב אל חלקת האיכרים של אירופה מהאחרונות שאפשר עדיין לפגוש.

כאן עדיין עמלים בשדות עם חרמש, מגל, קלשון ומחרשת שוורים. כאן הנשים עדיין כובסות במתקני עץ בני מאות שנים, שאמה מזרימה אליהם מים בזרם מתערבל. כאן מפנים את הכביש הצר והמשובש לעגלות סוסים עמוסות חציר, וכאן אוכלים ממליגה בשמנת וטורפים שומן חזיר על גריל כאילו אין מחר; יש רק שימור העבר והמסורת…

טרנסילבניה נמצאת במרכז רומניה, היא הגדולה במחוזותיה ומוקפת בהרי הקרפטים משלשה עברים. פירוש שמה "מעבר ליער", זה המכסה בפרווה ירוקת עד את רכסי ההרים. מאז שהרומים הגדירו אותה לפני כאלפיים שנה כארץ שמעבר ליערות (טראנס-סלווה), התחוללו בה אין ספור מלחמות שליטה, חילופי זהויות אתניות, שינויים במאפייני התרבות והשפה השלטת, מעברים מדת לדת, ובסך הכל, שיוכה לרומניה ולא להונגריה (שטוענת לבעלות על טרנסילבניה), הוא תולדת מהפכים פוליטיים שהתרחשו כאן לפני כ-100 שנים בלבד.

היום חיים בה כשמונה מיליון תושבים, רובם רומנים, ולצידם מיעוט הונגרי גדול – כשני מיליון איש, גרמנים, סרבים וצוענים המונים כ-3% מאוכלוסיית רומניה.

אשה צוענייה מלבישה את כותבת המאמר לימור צדוק בלבוש הצועני המסורתי

לרקוד עם צוענים

בטיולי הצילום יצאנו להכיר ארבעה כפרי צוענים המתמחים במלאכות יד שונות. עוד בארץ התרגשנו לקראת המפגש עמם. אולי אפילו חששנו מהם. ניזונו משמועות על אגרסיביות ועל גניבות.

רגע לפני שנכנסנו לכפר הראשון, התקלפנו משעונים, מתכשיטים ומטלפונים. שיננו בעל פה הנחיות זהירות ובטיחות ונצמדנו לגיולה, הצלם המקומי, כאפרוחים החוסים אצל אימם והוא ידע להנחות אותנו – ב"פינצטה" ממש – מאיזה בית להתרחק ולאיזו חצר להעז ולהיכנס.

נכנסנו בדריכות, משפילים מבט, מטמינים מצלמה. נשים כבסו בגדים בתוך גיגיות צבעוניות סביב המעיין במרכז הכפר ואותתו לנו לא להתקרב. מבטיהן  המנוכרים יצרו קווי גבול ומרחק.

היתה זו המוזיקה שבקעה מבית בקצה הכפר, שהובילה למהפך ממש לקראת סיום הביקור כאן, בטיול הראשון שלנו.

המוזיקה חצתה את גדרות הבתים, הסתלסלה אל דרך העפר החוצה את הכפר היישר אל תנועת האגן שלנו. העלתה בנו חיוך, הרפתה את טונוס השרירים המכווצים  והפכה לריקוד מתפרץ משותף. ריקוד שהסתיים בילדים הנתלים עלי מכל צד ומלווים את כולנו במורד הכפר בחיבוק.

מהרגע הזה, תושבי הכפר ביקשו להצטלם, גילו סקרנות כלפי המצלמה והתרגשו למראה דמויותיהם במצלמות שלנו. המצלמה הפכה לכלי לתקשורת וקירבה. ומה שהפכו לתפאורה דרמטית לפורטרטים של נשים, גברים וטף היו הטקסטורות של הטיח הצבעוני המתקלף מקירות הבתים…

"לחיים" עם משקה הפלינקה החריף האופייני לטרנסילבניה ומיוצר משזיפים או אוכמניות

בטיול השני, כשחזרנו אליהם, היה נדמה כי בתי הכפר מתרוקנים מתושביהם ושכולם רצים אלינו בשמחה. בנות הכפר כבר קראו לי בשמי ואף העירו לי על האודם החיוור שדהה על שפתי. שלפתי מספר שפתונים ו… התאפרנו יחד. הן פרעו את תלתלי הזהובים שוב ושוב, ביקשו לגעת וללטף.

הם זכרו את הריקוד שחיבר בינינו בטיול הראשון. בית אחר בית, החלו התושבים להוציא רמקולים אל החצר. נכנסו לתחרות סמויה בין החצרות בניסיון למשוך אותנו אליהם. כל חצר ניסתה להשמיע מוזיקה קצבית וחזקה יותר וכך לייצר שוב קירבה וריקוד משותף. כך מצאנו את עצמינו עוברים מחצר לחצר ורוקדים ביחד בטירוף מקסים שכזה.

מיוזעים עם דופק של מאתיים, התיישבנו לסעודה משותפת. על שולחן ומפת פלסטיק צבעונית במרכז חצר הבית, הנחנו עגבניות שקטפנו בשדה וגבינות שקנינו במכולת מקומית.  ידיים צועניות התערבבו בידיים שלנו. טבלו את הלחם יחדיו בשמנת המקומית ולצידם זיתים שחורים וירקות ישר מהגינה.

את כלי האיפור שלי השארתי לבנות הכפר ולמדתי  – לקראת ההדרכה הבאה, לעבור לפני כן בשוק 'הכרמל' ולרוקן עבורן את דוכני כלי האיפור.

בכפר צועני אחר, פגשנו את הילדה הכי יפה בגן ואת עיניה היפות והעצובות. דרכה נחשפנו לסיפור לא פשוט אשר משקף תהליך שמתרחש לאחרונה בכפרי הצוענים בטרנסילבניה.

בכפר הצוענים העני הזה, הבתים מטים לנפול. הם עשויים מבוץ ותבן ומגובבים על פיגומי ענפים מעצים מקומיים. את האשפה המצטברת משליכים בחצרות. הדרך הראשית בכפר, היא דרך עפר מאובקת.

לפני שנתיים קרה אירוע מסעיר בליבו של הכפר, כאשר נכנס לתוכו לפתע רכב שחור, מבריק, גדול ומטופח.

תושבי הכפר הקיפו אותו בהמוניהם. ליטפו אותו כאוצר, כדרך בה מלטפים גוף של גבר נחשק.

הם נדהמו לגלות שהנהג הוא הבחור הצעיר תושב הכפר, שבוקר בהיר אחד קם ועזב.

סביב קמין ברזל מפוייח, הם ישבו סביבו אל תוך הלילה. לגמו 'שוטים' של פלינקת אוכמניות חריפה והוא הפליג בסיפוריו וריתק אותם. הם לא הצליחו להירדם. גם לא בלילות הבאים שלאחריו.

בחשכת אותם הלילות גמלה בליבם החלטה, לנסות כמוהו – לנסוע "לאירופה" (הצוענים של טרנסילבניה לא מחשיבים את עצמם ואת רומניה כ"אירופה"). מ"אירופה" יגיע הכסף הגדול. הבטן תפסיק לרעוב.

"מה יהיה עם הילדים שלנו", שאלה רוזה את בקהאטאלו, בעלה. הוא הידק שפם עבות בין אצבעותיו ואמר כשלחלוחית בעיניו: "הבת הבכורה שלנו בת 12, היא כבר יכולה להיות אמא בעצמה. היא תטפל בשלושת אחיה הקטנים. גם השכנים יתנו יד".

הם קמו ונסעו.

מאז, המבע של הילדה הכי יפה בגן, התרוקן מתוך עיניה והחיוך נעלם.

לצד דרך העפר הראשית בכפר, נבנים כרגע שלושה בתים מאבן אמיתית ומלט. גם ביתה יהפוך לכזה בהמשך, כשהוריה ישובו מעבודתם בגרמניה.

"הבת הבכורה שלנו בת 12, היא כבר יכולה להיות אמא בעצמה. היא תטפל בשלושת אחיה הקטנים. גם השכנים יתנו יד".

מי הם הצוענים? מאיפה הופיעו ומתי?

הצוענים יצאו ממדבר סינד, בצפון הודו על גבול פקיסטן, במאה ה-15. הם הגיעו לקצה המערבי של אירופה בפחות ממאה שנה. הסיבה להגירה ההמונית והחפוזה הזו נשאר בגדר תעלומה עד היום, שכן לא ידוע על רעב, אסון טבע גדול או מלחמה קשה שאירעו בתקופה זו ויכלו להוביל לכך.

בדרכם לאירופה עצרו הצוענים בצפון פרס ובקווקז, ומשם התפצלה דרך הנדידה שלהם. זרוע אחת נדדה לצפון אפריקה דרך סוריה ומצרים. קהילת צוענים זעירה – ה”נורים”, מתגוררת עד היום בירושלים העתיקה. הם סובלים ממעמד חברתי נחות בקרב הפלסטינים ונדחקו לעבודות שנחשבות ל”בזויות”, כניקוי מחראות בהר הבית. זרוע אחרת המשיכה לטורקיה ולאירופה.

עד סוף המאה ה-15 כבר היו מפוזרים בכל אירופה – משפחות משפחות שהתייחסו באופן רופף למדי לשלושה שבטים: מאנוש, במזרח אירופה ובדרומה; קאלדראש, במרכז אירופה וז'יטאן (חיטאנוס בהיגוי הספרדי) בדרום מערב אירופה ובמערב הים התיכון.

שברי שבטים, רסיסי משפחות ובודדים חסרי זהות-רקע, נקראים באופן כללי "ג'יפסי", כלומר: אלה שבאו ממצרים – Egypt, ומתוך היעדר ידיעה, אף חשבו אותם לצאצאי מצרים הפרעונית. שמם זה, תורגם לעברית – "צוענים", כשמה העתיק של מצרים – צוען.

בשל חזותם השונה ועורם הכהה, ובשל כך שלא היו ממש נוצרים או ממש מוסלמים – על אף שבמעברם מהודו לאירופה סיגלו לעצמם את השפה והדת של כל ארץ שבה נעצרו – מעולם לא הצליחו להתערות, באף לא אחת מהחברות המקומיות. תמיד נחשבו לזרים, חשודים, ולמעשה כבר עם תום מסעם בסוף המאה ה-15, נחקקו נגדם חוקי גזע קשים בספרד של פרדיננד ואיזבלה, 'המלכים הקתולים', אלה שבימיהם גורשו מאיבריה יהודי ספרד, גורשו אחרוני הכובשים המרוקאים וקולומבוס הגיע לאמריקה.

צוענים נודדים, עגלות העץ הרתומות לסוסים משמשות להם כבית

עד השואה שהמיטו עליהם הנאצים, הצוענים סבלו ממאות שנים של רדיפות גזעניות ומטרור כלכלי, נאסר עליהם לרכוש קרקע, הם נדחקו למקצועות שוליים ובלית ברירה גם לזרועות הפשע (בעקר גניבות מזון ורכוש). לא התחתנו בהם ומנעו מילדיהם חינוך והשכלה. גם החוקים הנאורים, שנחקקו מאז מלחמת העולם השנייה ברוב הארצות שבהן חיים צוענים, עדיין לא הצליחו להוציא אותם מהמדמנה הקיומית שבה הם מבוססים. רובם עדיין חסר השכלה, חסר קביעות בעבודה ועם יכולות סוציאליות מוגבלות ביותר.

מרבית הצוענים הנודדים התיישבו על פי המקצועות שלהם נדרשו מסביבתם הלא צוענית – בשכונות של פחחים, מפרזלים, רצענים, קולעי סלים, פרוונים, תכשיטאים, מוזיקאים וכד'. היחידים כמעט, שהתרוממו מן העליבות הקיומית הם בדרך כלל מוזיקאים, שהצליחו לעשות לעצמם שם כקומפוזיטורים (פאבלו סרסאטה, זארקו יובאנוביץ') או כנגנים וירטואוזים (ניקנור זבאלטה, חוסה רייס, אל-לבריחאנו) וכמובן, שורה ארוכה של יוצרי פלמנקו ומבצעיו – ווקלית ואינסטרומנטאלית, שעל כן מהמוסיקה הספרדית הימי ביניימית התפתחו כ-160 סגנונות פלמנקו, שהם שילוב של המוסיקה הצוענית אשר הביאו איתם לאיבריה. במוסיקה הזו משוקעים אלמנטים רבים מפולחן המוות הצועני, אשר עוצב מחדש באירופה, ללא הכר, ושינה את צורתו המקורית, תוך שהוא משפיע לתמיד על המוסיקה הספרדית.

אין לצוענים שום ארגון גג ושום מכנה משותף ואף לא כתב משלהם. אחד המונחים הבודדים ששרדו מן הלשון המקורית שבה דברו הצוענים בעברם הפרה-אירופי הוא הגדרתם את עצמם: "רום", ופירושו – "האנשים", שבין כך וכך הוא מושג נפוץ אצל הרבה חברות נוודים בכל העולם.

הצוענים של מזרח אירופה ומערבה אינם מכירים אלה את אלה, במחקר לשוני מעמיק אפשר אכן לעמוד על מוצא-שפה משותף ועל נוכחות אלמנטים לשוניים דומים, על פי הארצות השונות במסלול נדודיהם מהודו לפני כ-550 שנה, אך כאמור, קהילות הצוענים השונות אינן חולקות שום מורשת משותפת. חגים וכנסים אזוריים – משפחתיים, מתקיימים אמנם במקומות שונים ובימים מסויימים, אך גם הם אינם משותפים לכל קהילות הצוענים, אלא למעטות בלבד.

על דעות קדומות

אחת האגדות (המטופשות) שנפוצו באירופה בדורות האחרונים, תיארה דמות של "מלך הצוענים", שמקורה ביצירה מוסיקלית "ברון הצוענים" של המלחין האוסטרי יוהן שטראוס הבן עם טקסט (בגרמנית…) של ההונגרי איגנאץ שניצר, משנת 1885… את התואר התיאטרלי הזה הדביק לעצמו, אחרי מלחמת העולם השניה, שרלטן ומאחז עיניים צרפתי והמושג הרומנטי הזה, נמכר לא רע…

את הקהילות הצועניות ניהלו עד לדור האחרון זקנים מכובדים ומקובלים (במזרח אירופה ובדרומה הם נקראים וויווד ובמערב אירופה הם נקראים בארו) ולצידם עמדה ה"פורי דאי", אישה זקנה בעלת מעמד חברתי נכבד באופן יוצא דופן. היא למעשה מייצגת את תמצית הכוח הנשי והעצמה המיסטית המאיימת שנלווית אליו, ואפשר במידה מסויימת לראות בה מעין גרסה צוענית למכשפה וגם לדמות המיתולוגית של "האם הגדולה" בתרבויות הקדומות של אירופה והמזרח התיכון.

אין שום אמת בתליית תכונות יוצאות דופן בהתנהגות המינית של הצוענים. לא משולחי רסן ולא פוריטאנים. בארצות שבה התרבות הכללית מחפיצה את הנשים ומשעבדת אותן לגבר – תימצא הבבואה המתאימה אצל צועני אותה ארץ, ובארצות שבהן עוניים של הצוענים מגיע לממדים קשים ומכאיבים, תמצא ביניהם גם התופעה של זנות ומסחר בילדות. לתלות בחברה הצוענית תארים קיצוניים, זו שגיאה מכוערת כמו להאשימם בחטיפת ילדים, בגילוי עריות מול הירח המלא ובכישוף.

גם מוסד השידוכין בקרב הצוענים, כמו מנהגי קהילה מסורתיים נוספים, איבד בדורות האחרונים את מקומו, כפי שהדבר מתרחש בכל רחבי אירופה.

בעבר הלא רחוק התקיים תהליך שידוכין בכפרי הצוענים במזרח אירופה. היוזמה לשידוך, החלה לרוב מצד משפחת החתן, אשר הגיעה למשפחת הכלה עם בקבוק יין מעוטר במטבעות יקרים ועם "כיכר חתונה", כלומר, עוגה שאפו בעצמם וכוסתה במטפחת. אם משפחת הכלה הסכימה וקיבלה את ההצעה, הונחה שרשרת עם מטבע "זהב" על צוואר הכלה המיועדת, כסמל של אקט קנייה. אם החתן היה עדיין תינוק או צעיר מאד, אביו ענד את השרשרת על צוואר הכלה המיועדת או שהניח מטבעות זהב בכוס עם מי מלח או וודקה, שהחזיק אבי הכלה.

היום, כאמור, מנהגים מסורתיים אלו משתנים בכפרי הצוענים בטרנסילבניה. ולמשל, יש הקשבה רבה יותר לרצון הילדים, נעשה מאמץ גדול לשלב את הילדים במערכות החינוך ועוד. יחד עם זאת, עדיין יש קהילות מסוימות (בתורכיה) ששתי נשים מתמנות לבדוק את בתולי הכלה לפני הנישואים והחתן גאה להראות את הסדין המוכתם בדם אחרי הלילה הראשון לכולם.

לאחר החתונה מראה הכלה חייב להשתנות! הצמות הארוכות אותן לא גזרה מיום הולדתה ונשזרו בסרט צבעוני מבריק, נאספות תחת צעיף על ראשה וקצותיו נקשרות מעבר לעורפה. מרגע זה יאסר עליה להיות בלי כיסוי ראש ליד גברים. בנוסף יתווסף סינר מעל חצאיתה. סמל סטטוס ואמירה חד משמעית, לגבי תפקידיה מעתה.

ועם זאת, כפי שנוכחנו בטיול הצילום שלנו, חברת עוני נאלצת לא פעם לפרוץ את כללי המוסר והחוקים החברתיים למען פת לחם…

******

בסופו של כל ביקור בכפרי הצוענים, יצאנו רוויים בפלינקה חריפה ומתוקה ותושבי הכפר ליוו אותנו אל הרכב. כמו תמיד, הם נעמדו לאורך הכביש הצר בשורה ארוכה. שורה של ילדים, גברים, נשים וטף. הם נופפו לנו לשלום באהבה. ליוו אותנו במבט כשהרכב שלנו התניע והחל במסע חזרה, כמו שסבא וסבתא שלי נהגו לעשות בילדותי, עד שהרכב בו ישבתי נעלם בפיתול הכביש וקשר העין ניתק.

הגענו לכפרי הצוענים עם חששות ונפרדנו בחיבוק אוהב. משהו מהלב שלי נשאר אצלם ומשהו מהלב שלהם לקחתי איתי.

———————-
לימור צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.

הפוסט מפגשים עם צוענים בטרנסילבניה, רומניה הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט הטיול שלנו בבוקרשט – 4 ימים מדהימים!!! הופיע ראשון במסע אחר

מועדון מסע אחר בשיתוף תרבויות עולמי

טיול פרטי – חוויית הדנובה ובלגרד 
סוף שבוע ארוך הכולל היכרות ראשונית עם החלק היפה ביותר של הנהר החשוב באירופה, הדנובה מתחתר בין צוקים אדירים לאורך 100 ק"מ בין סרביה לרומניה, מצודות עתיקות, ערים רומאיות לאורך מה שנקרא "שערי הברזל". במסע ראשוני ובלתי נשכח. כולל חיי הלילה של בלגרד.
הטיול מתאים לכל קבוצה החל מ2 אנשים הרוצה לחוות סוף שבוע מסוג אחר. אתם מצטרפים לשייט ותוכניות של המלונות בליווי מדריך מקומי, ניתן לעשות התאמות
** אפשרויות יציאה ממאי עד ספטבר

תוכנית הטיול – 5 ימים
יום חמישי בלילה – חיי הלילה של בלגרד
נצא לבלגרד בטיסת ערב ישירה, מייד עם הנחיתה יחכה לנו המארח שיוציא אותנו לסיבוב היכרות עם חיי הלילה המרתקים של העיר הגדולה, רחוב סקדריה, שדרת מיכאלוב, כולל ארוחת ערב, ולאחר מכן למלון המפואר והחדש – קראון פלאזה. לינה בלגרד

יום שישי – שייט על הדנובה, שערי הברזל
נצא עם בוקר לשיט של 9 שעות בחלק היפה ביותר של הנהר, נתחיל בבלגרד, נמשיך לראות מצודות עתיקות הגדולות באירופה. ניכנס לקניון שערי הברזל, מסביב יערות, הרים ומצוקים אדירים. לקראת ערב נגיע מלון ספא לחופי האגם. לינה בקלדובו

יום שבת – נופש בקלדובו כולל טיול בהרי הבלקן
ביום זה ננוח ונהנה ממלון הספא על שפת הנהר, לידו חוף רחצה מוכרז, בצהריים נצא להכיר מעט את הסביבה, מצודות רומאיות, ייקבים, הסכר הענק, ומי שמעוניין יצא גם להרי הבלקן הקרובים, מקום שם יש טבע מופלא, מערות נטיפים ויערות, לינה בקלדובו

יום ראשון – רומאים וטבע
ביום זה נבקר בכמה מהאתרים המעניינים באירופה, ניסע לאורך הנהר בשמורת הטבע, נבקר בכפר ניאוליתי קדום לפנסקי וויר, בכפר אתני, בעיר רומאית, ובמצודות ימי ביניים, לעת ערב נגיע לבלגרד להמשך גילוי סודותיה של העיר. לינה בקראון פלאזה בלגרד

יום שני – בלגרד
עם בוקר נצא להשלים את הביקור בבלגרד – הכנסייה האורתודוקסית הגדולה בעולם, המצודה העתיקה שממנה יש נופים אדירים של מפגש שתי הנהרות – סבה והדנובה, בית הכנסת, כיכר הרפובליקה ועוד. לקראת צהריים נגיע לשדה התעופה לטיסה לארץ

מחיר סוף השבוע – 450$ לאדם בחדר זוגי ללא טיסות

המחיר כולל הכל חוץ מטיסות:
תוכנית בלעדית וייחודית
מדריך מקומי
הופעות מוזיקאליות
רכב או אוטובוס ממוזג
שייט מבלגרד לקלדובו
2 לילות במלון מפואר קראון פלאזה בלגרד
2 לילות במלון ספא קלדובו לחופי הדנובה
הצצה לחיי הלילה של בלגרד
כלכלה מלאה
(המחיר לא כולל: הוצאות אישיות, ביטוח בריאות)

document.write(unescape('%3Cif'+'rame%20width%3D%22462%22%20height%3D%22260%22%20style%3D%22max-width%3A100%25%22%20src%3D%22http%3A%2F%2Fmembers.viplus.com%2FLandingPage%2Cc354cd18-5459-43f3-a5cf-df2ae7ce5a5f%2C46522.aspx%22%20frameborder%3D%220%22%20allowfullscreen%3E%3C%2Fif'+'rame%3E'));

הפוסט טיול פרטי – חוויית הדנובה ובלגרד הופיע ראשון במסע אחר

בדיוק כך הרגשתי עם התרמיל החורג שהיה תלוי על גבי. התרמיל ששקל לפחות 20 קילו, נתלה ברצועות רחבות לאורך כתפיי, חבק את מותניי, ואיים כל רגע להחליף איתי תפקידים, בקטע של מי תלוי על מי. זיעה פרצה החוצה מכל חריר אפשרי בגופי, סילונים קולחים בקצב נשימות ונשיפות קולניות, העולות למרבה האימה מתוכי.

ישנם רגעים בחיים בהם אנו שואלים את עצמנו שאלות קיומיות כמו: "מי אני? מה אני? והאם להיות או לא?", ולפעמים גם: "מה לעזאזל אני עושה פה???". על מנת לענות על השאלה החשובה והקיומית הזו, נחזור חצי שנה אחורה. במסגרת אותה מחלה נוראית התוקפת אותנו בשלהי גיל הארבעים, שההשלכות שלה מלוות אותנו עמוק לתוך העשור הבעייתי, החלטנו להקים קבוצה שתיקרא מועדון הארבעים. זוהי עמותה שהוקמה שלא למטרות רווח, ומטרתה העיקרית והיחידה – להוכיח לעולם (אפשר גם ליקום), ולחברים עצמם, שהם עדיין חיים, נושמים ובועטים (בכל מיני מוסכמות טיפשיות), למרות הגיל המופלג. לאחר ראיונות ומבחני סינון נוקשים של אלפי מועמדים, נבחרו ארבעה קורבנות לשאת בגאווה את לפיד המועדון: גיא, עופר, פאול ואנוכי עבדכם הנאמן והסובל, משה.

מי אני, מה אני ואיך לעזאזל הגעתי לפה? אלפיניסטים מתחילים בדרך לפסגת הר אומו | צילומים: משה ינקו

בתום גיבוש ארוך ומפרך, שכלל ישיבות אל תוך הלילה בפאב השכונתי, הוחלט לצאת לאתגר האמתי הראשון: מסע מגבש בחו"ל. רומניה נבחרה כיעד מועדף בשל קרבתה הפיזית והמנטלית (לפחות לשני הרומנים שבנינו), ואם כבר רומניה, אז כמה שיותר גבוה ויפה: אזור הרי הקרפטים הדרומיים.

דלק לנשמה ותובנות ראשונות

לאחר טיסה קצרה שארכה קצת יותר משעתיים, נחתנו ברכות על אדמת רומניה. השעה ארבע לפנות בוקר, הטרמינל שקט וכמעט ריק מאדם. לאחר המתנה ארוכה ודי היסטרית לציוד אנחנו בחוץ, מתקבלים בסבר פנים עייף על ידי הנהג הפרטי שלנו: בחור צעיר המחזיק במהופך שלט בעברית שעליו כתוב גיא קלומק, בתוספת הערה – "לא לשלם לנהג". היום הוא יום ראשון, השעה די מוקדמת בבוקר ואנו חולפים על פני עיירות ורחובות ריקים מאדם. בשמונה בבוקר נפרדים בדמעות מהנהג ומההוויה שנקראת "נסיעה באוטו".

העיירה הקטנה זרנשט (Zarnesti) מתחילה להתעורר לחיים. לאחר תקופת הסתגלות על המדרכה נופלת החלטה להצטייד בדלק לנשמה, "אוכל". בסמטה ממול מתגלה לנו שוק כפרי תוסס וחי. סבב טעימות קצר בין דוכני האוכל השונים, מביא אותנו לידי כמה אמיתות:

א. הרומנים מאוד נדיבים, לפחות במה שנוגע לגבינות אותם הם מייצרים. כל טעימה כוללת פלח גבינה שמן במיוחד.

ב. אנחנו כבר לא כל כך רעבים (ראו סעיף קודם).

ג. הרומנית שבפינו מובנת ומקובלת על ידי המקומיים.

דוכן גבינות בשוק רומני. אפשר לשבוע רק מהטעימות שמציעים המוכרים בשוק | צילום: שאטרסטוק

מצוידים בכמה קילוגרמים של גבינות מקומיות, בשתי כיכרות לחם עגולות ובכמה עגבניות עסיסיות אנו פותחים במסע רגלי ברומניה, שנמשך לאורך שישה ימים מפרכים, ויהיו בנינו (המזוכיסטים) שיאמרו – גם מהנים.

היום הראשון: שווייץ זה כאן (וגם: פעמיים מים קפואים)

היעד שלנו ליום הראשון הוא בקתת ההרים Cabana Plaiul Foii (בקתות ההרים ברומניה נקראות קבאנה, cabana), הממוקמת בשולי הרי הפגרש (Fagaras) ועל פיתחה של שמורת רכס המצוקים Piatra Craiului. יום ראשון היום, והרומנים, כך מסתבר, אוהבים לטייל. השבילים מוצפים בהמוני מטיילים הצועדים ומטפסים אל פסגות ההרים, הנישאים מעל עמק פרחובה. הצבע הירוק שולט, כיאה לאביב, ושלל פרחים זעירים מסמנים את גבולות השבילים. מידי פעם חוצה את הדרך עגלה רתומה לסוסים, גוררת אחריה פרה שופעת עטינים. בדיעבד, התברר שלכל אזור כפרי כזה יש מכון חליבה, המשרת את כל המשקים בסביבה. יש גם את אלו שלא יכולים להרשות לעצמם סוס ועגלה, ולכן מראה של גברים בחליפות, נושאים ביד אחת תיק משרדי וביד השנייה גוררים פרה איננו נדיר באזורים הכפריים.

בדרך לעבודה עוצרים לחליבה היומית

הכל טוב ויפה כל עוד השביל מתנהל בעצלתיים לאורך השיפולים הרדודים של העמק. הסיפור משתנה ברגע שהוא מתחיל לטפס במעלה ההר. בשלב ראשון הנשימה מתחילה להיות תכופה יותר ואז הזיעה מתחילה לשטוף, המטען על הגב כבר לא יושב כל כך טוב ומתחילים לשחק ברצועות על מנת לרכך את הלחץ על הכתפיים ועל מפתח בית החזה הזועק לכל סנטימטר מעוקב של אוויר.

היום הראשון, מתחילים לטפס ומגלים את היתרונות והחסרונות של הגיל…

אנחנו מגיעים לפסגה, שוקעים בתוך הדשא הגבוה, ומרגישים שתכף תצוץ לה ילדה קטנה זהובת צמות, שתברך אותנו בקריאות יודל ותספר שקוראים לה אדלינה ושהיא הגרסה הרומנית להיידי בת ההרים השווייצרית. זה הזמן להתרווח ולשכב שעונים על התרמיל מול רוח פסגות קרירה, המייבשת את הזיעה ומחזירה לנו את רוח החיים שאיבדנו בעלייה הראשונה שלנו ברומניה. גזיה, פינג'אן, והזמנות שנלקחות מהקליינטים. בתפריט תה צמחים וקפה שחור בסגנון בוץ עמוק.

מנוחת הצועד: גיא בהמתנה לקפה

סופן של הפסקות שבסוף הן מסתיימות. הצד השני של העלייה מתגלה כמדרון די מתון, המסתיים בנחל  Barsa Mare הפסטורלי למראה שחוצה את העמק לאורכו. כאילו בתזמון ידוע מראש, מגיעים איתנו משני ציידי הנחל שתי קבוצות: האחת מורכבת מרועה ועדר סוסים והשנייה מרועה עם עדר פרות. כעת נותר רק להמתין להצגת תכלית שתדגים לנו בזמן אמת חצייה רגלית של נחל גועש למראה. די מהר הבנו שהמפגש הארעי לכאורה של שני הקבוצות, לא היה מקרי, ושאנחנו, בניגוד אליהם, כנראה נצטרך להירטב. הפרות עברו לצד אחד, חוברות לרועה הסוסים, והסוסים עברו לצד השני באותה מתכונת, רק אנחנו בלית ברירה חלצנו נעלים, קיפלנו מכנסים ונכנסנו לתוך הנחל. המים קפואים ואנו צורחים… מעולם לא תיארתי לעצמי כמה מגע של גרביים יכול להיות מענג.

הייתי בטוח שיש פה גשר…

גשם מתחיל לטפטף, אני שולף מטרייה ופורס אותה מעלי למרות מבטי הזלזול של הקולגות האלפיניסטים שאיתי. השעה תשע בערב, עדיין אור בחוץ ואנחנו ממוקמים עמוק בתוך הקאבנה. שעות הדוד מוגבלות וניתן לקבל מים חמים רק מעשר בערב, כך שאנחנו שוב חוטפים מקלחת מים צוננים. מסעדת האכסניה מרשימה למדי ובנויה בסגנון של מסעדת ציידים. שולחנות וכיסאות מעץ כבד, על השולחנות מפות משובצות, חיות מקומיות מפוחלצות על הקירות ותפריט די עשיר ומגוון (המילה צ'ורבה מככבת). הפור נופל על פלטת בשרים ולאחריה – נכון, צ'ורבה.

היום השני: פנחס מצטרף לחבורה

על הבוקר עם הרבה התלהבות ורוח גבית (ואחרי ארוחת בוקר של פרוסות לחם לבן והרבה שמן עם מעט ביצה מעל) אנחנו מתארגנים ליציאה. השביל בעל השם המזמין דיאנה אמור להוביל אותנו לקאבנה הבאה. הדרך עצמה אמורה לעבור על פני מכשול קטן: פיטרה קרולאה – שרשרת מצוקים המתנשאת לגבהים של 2,400 מטר ומהווה תווך בין הרי הפאגרש האימתניים לבין שרשרת הרי בוצ'גי (Bucegi), שבעצמם אינם קוטלי קנים. חוצים את הנחל (הפעם על גשר) ומעברו השני מחכה לנו עדת כלבים מקומית. התקהלות קצרה סביבנו ואז נופלת החלטה (לא שלנו, של הכלבים) – המלווה התורן שלנו הוא בן כלאיים לא מוגדר, קצוץ זנב ולבן. לא היינו צריכים לשאול אותו לשמו, מיד ידענו: פנג הלבן. בשלב יותר מאוחר, כשמערכת היחסים התחממה ולמדנו להכיר אחד את השני, עברתנו את שמו וקראנו לו פנחס.

עופר ופנחס בתחילת שביל דיאנה

שמחים ועולצים התחלנו לצעוד לאורכו של שביל הגישה, שממנו עלינו על דיאנה. זה המקום לציין לשבח את המדיניות הרומנית בכל מה שקשור לסימון מדויק וברור של שבילי ההליכה בפרט וליחס הרציני והמשכיל כלפי הנושאים הקשורים לתרבות הטיול והשהייה בחיק הטבע בכלל. ישנם כמה מאפיינים בסימון השבילים שיכולנו לאמץ וליישם גם אצלנו: לדוגמה, צבעי השבילים משתנים משביל לשביל כצפוי, אך לסימון עצמו ישנה משמעות שאפשר להיעזר בה גם בשלב התכנון וגם בשטח עצמו – סימון של משולש מורה על שביל שמוביל לפסגה, עיגול מציין שביל מעגלי, צלב מתייחס למפגש עם שביל אחר לאורך הדרך. הכיתוב על השלטים בצמתי השבילים המורה על המרחק ליעד, לא מופיע בקילומטרים כמו אצלנו, אלא בזמן הליכה (ממוצע) בשעות. הנתון הזה מאוד נוח ומתאים למסלולים ההררים, בהם המרחק פחות משמעותי, עקב הקושי הפיזי בהליכה בהם.

דיאנה לא מקלה עלינו

השביל של דיאנה הפסיק די מהר להיות נחמד והחל מטפס באופן די אגרסיבי וישיר כלפי מעלה. הקטעים הראשונים של הדרך עברו בחורש סבוך מאוד של עצי ארז אימתניים, ככל שהוספנו לטפס מספרם קטן ואת מקומם תפסו שיחי טונדרה נמוכים. בשלב הזה אנחנו נתקלים יותר ויותר בערימות שלג, שחסמו וכיסו את השביל הצר. הצעידה בשלג איננה קלה, מעבר להחלקות מצחיקות (כשזה קורה לאחרים) ולעיתים מסוכנות, התמודדנו גם עם היעלמויות של אחת מכפות הרגלים בתוך נקיק סמוי. או אז, היה צורך בהמון עזרה משתי הידיים על מנת לשלוף אותה חזרה למסלול. לא עובר זמן רב והרטיבות המושלגת חודרת לנעלים, ומשם הדרך לגרביים קצרה (וכמו שאימא שלי נוהגת לומר: "המחלות הכי קשות מתחילות מלמטה, בכפות הרגלים…").

שביל דיאנה. העלייה הזאת כבר לא מצחיקה

אבל השלב הקשה ביותר היה עוד לפנינו, המצוק. קירות של סלע לבנים, בעלי שיפוע של לפחות 80 מעלות ובקטעים רבים מלווה גם בערימות של חלוקי אבן. זה הרגע שבו ההתקדמות מפסיקה להיות הליכה רגילה והופכת להיות ריקוד טנגו, כלומר, צעד אחד קדימה ועוד שנים בדרדור לאחור.

הגענו לפסגה, מכאן רק יורדים

הפסגה בידינו, וכאן מצפה הפתעה: שולחן פיקניק ענק מעץ לא מהוקצע עם ספסלים תואמים ומבנה עגול בצבע אדום העשוי פיברגלאס עם דרגש קטן מעץ ומספר חטיפים וסוכריות שהושארו במקום על ידי מטיילים. בדיעבד, התברר שהמבנה משמש כמחסה לילי לכאלו שנתקעו על ההר ללא תכנית חלופית. החולצות מוסרות ונתלות לייבוש ברוח הפסגות. התיקים נפתחים ועל השולחן נערמים פירות יבשים, קרקרים בשלל טעמים והכי חשוב – קפה ותה. לאחר שגם אנחנו הותרנו מעשר בתוך האיגלו, המשכנו בדרכנו.

לאן עכשיו?? שילוט לאורך השביל

השביל מוביל בתחילה לאורך מצוקי הפסגות ואז מושך בחוזק כלפי מטה. בנקודה זו הייתי רוצה לעצור ולהתייחס לרגע לאחד מהחבר'ה (בלי לנקוב בשמות חלילה). מדובר בפנחס. ראשית, היה לי חשד סביר, שלמרות היותו מדריך מוסמך מטעם אגודת הכלבים הרומנית, הוא אינו מכיר את הדרך. בכל פנייה ונתיב שבחרנו, גם אם היה מוטעה, הוא לא ניסה לתקן, נהפוך הוא – פנחס נראה מרוצה ושמח על כל עיכוב אפשרי. שנית, אני כמעט בטוח שהוא ניסה להפעיל עלינו כל מיני שיטות התשה פסיכולוגיות על מנת לשבור את רוחנו. הבחור פשוט לא הראה שום סימני עייפות או קושי מיוחד, להפך, על כל צעד שלנו היה עושה שלושה, עולה, יורד ורץ לסוף התור ושוב להתחלה, ממש שחצנות והתעללות לשמה.

פנחס בניהול נכון של משק האנרגיה

ואז הגיעו הירידות מהמצוק. מה שהחל במדרגות חצובות בסלע, הפך להיות תלול מאוד ובקטעים מסוימים נדרשנו להיעזר בחבלים. בשלב זה הבחנתי שידידינו הזחוח מתחיל לאבד את שלוותו. מרגע לרגע ובפתחה של כל ירידה חדשה, הוא הפך להיות יותר מהוסס ועצבני, עד שזה קרה. באחת הירידות היותר תלולות הוא פשוט עמד ולא הסכים לרדת. לא עזרו כל התחנונים וההסברים, הוא נותר בשלו, ממאן לזוז, רץ לאחור ולצדדים, מסתובב סביב עצמו ולא מפסיק ליבב. לאורך קילומטרים רבים עוד שמענו אותו מלווה אותנו בנביחותיו.

פאול מגלה שהדרך לג'קוזי ארוכה וקשה

האמנם החלום על ג'קוזי עומד להתגשם?

היער שוב צמח סביבנו והשלט בצומת הורה על רבע שעה הליכה ל-Cabana Curmatura. ואכן, אחרי רבע שעה, מאחורי העיקול מתגלה הקאבנה: מבנה עץ דו קומתי תלוי על צלע ההר. העשן שעלה מהארובה הפיג את החששות – אנחנו לא לבד, ההכנות לארוחת הערב בעיצומן וכנראה גם מחממים לנו את המים בג'קוזי… נכנסנו פנימה. אין זכר לדלפק קבלה. חדר האוכל כולל שני שולחנות מעץ גס, כמה ספסלים ופתח צר המשקיף אל המטבח.

מבט מלמעלה על השביל שבו טיפסנו

הטבח הראשי, כך מתברר, הוא גם בעל המקום. לאחר משא ומתן קצר מפתחות הסוויטה הכי מפוארת בידינו: חדר רחב ידיים עם נוף מרהיב להרים ושש מיטות זוגיות (לגבוה) מסודרות לאורכו. כל אחד תופס מיטה ומאמץ  סידור נוח של שינה במיטה התחתונה וציוד פרוס על העליונה. לאחר התארגנות קצרה אנו יורדים ללובי להתעדכן בשאר הפעילויות שיש למקום להציע. ארוחת הערב תוגש בתשע בערב, וכן, שוב תתבסס על צ'ורבה, פירה (שהתברר שהוא הוא המאכל הלאומי האמתי) ונקניקיות קבנוס. לנוכח פנינו הנפולות, מובטח לנו, שמחר כשההנהלה תתחלף (אשתו מגיעה במקומו), הדברים יראו אחרת, ובכדי להדגיש את רצינות כוונותיו, הוציא פנקס קטן מכיסו ורשם את ההזמנות האקזוטיות ששמע מפינו. מסוחררים מרוחב הלב שנפתח כלפינו, שאלנו לגבי הג'קוזי. מצוידים בתיקי רחצה ומגבות על הכתף, אנו צועדים לאורך השביל לכיוון אתר הרחצה הרשמי: גיגית מבול עץ חלול ומעליו צינור (מעץ, כמובן) שהמים הזורמים לתוכו ללא הפסקה הם מי מעיין קרים כמו שרק מי שלגים מופשרים יכולים להיות.

היום השלישי: פיסת גן עדן

בוקר יום שלישי מקבל את פנינו בחיוך רחב. מתעוררים בעצלתיים לתוך פוסטר מושלם של חברת התיירות השוויצרית (או לחילופין האוסטרית): מרבדים של דשא, יערות ירוקים ואיך אפשר בלי פסגות הרים מושלגות המביטות בנו מכל עבר. לאחר התארגנות קצרה אנו בתנועה. היער אוסף אותנו בזרועותיו העבות. השביל צר ומתפתל במעלה ההר, לא מתפשר, אפילו לא לטובת איזה מדרון קטן. גוויות של עצים המוטלות מסביב מאלצות אותנו לזחול את דרכינו בינות ענפים ושורשים עבותים. בתכנית היומית – טיפוס על המצוק והליכה לאורכו של שביל הפסגה. בסופה של עלייה תלולה אנו מוצאים את עצמנו פוסעים על שביל עזים צר, עולים ויורדים מפסגה אחת לשנייה.

לא קלה הדרך: משה מטפס בין עצים שנפלו וחוסמים את השביל

רוח פראית נושבת בחופשיות בגבהים הללו, משכיבה לאחור את העשב הצהבהב המכסה את המורדות החשופים. זה הזמן לעצור ולהתיישב בזהירות על השטיח הטבעי, להביט בנוף המדהים הנפרש מתחתינו, לגמוע כמויות עצומות של אוויר מזוקק ולהרגיש קטנים. השמש כבר לוטפת את צמרות העצים כשאנו פוסעים  חזרה לבקתה. שעות האור האחרונות מנוצלות לזמן איכות – כל אחד מאתנו תופס פינה קטנה מגן העדן,  ושוקע בתוך עצמו. זהו הלילה השני והאחרון בבקתה.

סוף סוף הגענו: בקתת ההרים Cabana Curmatura תלויה על צלע ההר

לאחר ארוחת ערב משופרת (כפי שהובטח, ההנהלה התחלפה ואשתו הגדולה של פויו תפסה פיקוד), קיבלנו הזמנה להצטרף לקומזיץ בסגנון רומני. מדורה קטנה, סיפורים ובדיחות ובקבוק של צויקה, שפותח סתימות ועכבות בתקשורת הבין אישית, עובר מיד ליד.

היום הרביעי: בירה בעירו של דרקולה

בוקר כחול וחמים מקבל את פנינו על השביל. אנחנו שמים פעמינו לבראן (Bran), עירו של מיודענו ולאד, הידוע בכינוי דרקולה. הדרך היפה מתגלגלת במורד (רק שלא תיגמר לי הירידה), חוצה מרבדי דשא ירוק, שזור בנקודות צבעוניות של פרחים. לקראת סופה של הירידה אנו פוגשים בשני תרמילים ענקיים (על גבם של זוג צעיר), העושים דרכם במעלה ההר וגם אותם מלווה (איך לא) מדריך מקומי ההולך על ארבע.

בצדו השני של העמק אנו מזהים ניצנים של התיישבות – העיירה מגורה (Magura), המתאפיינת בבתי כפר קטנים פזורים על גב ההר, רובם מקיימים משק חקלאי זעיר. נשים עבדו בשדות, ולא הקדישו לנו מבט כשחלפנו על פניהן. "הגברים בטח עובדים מחוץ לבית", נזרקה ההשערה באוויר. התעלומה נפתרה מהר יותר מחשבנו: בזמן שעצרנו להרוות צימאוננו בקיוסק המקומי, מצאנו את כולם, כולל הכומר, מצטופפים במכולה בגודל שני מטרים רבועים, אוחזים בקבוקי בירה ומלהגים על נושאים ברומו עולם. לאחר תצפית מרהיבה על העיר בראן, גלשנו אליה לאורכו של כביש כפרי צר.

בתי העיירה מגורה מוקפים בנופי הקרפטים | צילום: שאטרסטוק

לקח לנו שעתים ארוכות לחצות את הישובים הקטנים שמסביב ולהגיע למרכז העיר. עונת התיירות עדיין לא הוכרזה רשמית. כך שניתן היה לחרוג מהרגלינו הסגפניים ולשכור סוויטה של שני חדרים במלון הטוב בעיר. זהו מלון יפה בכל קנה מידה מוכר, מעוטר בשלל דגלים מלאומיים שונים, כולל מדינתנו הקטנה. סבב המקלחות הפעם אינו מלווה בזעקות שבר, ומתארך על חשבון משלם המיסים הרומני. לעובדה שעונת התיירות עדין לא החלה יש גם פן אחר שמתבטא ביובש של כל מקומות הבילוי. אנו מסתפקים בסיבוב קצר במרכז הבילויים השומם, מקנחים בבקבוק בירה בפאב מחתרתי תרתי משמע (ממוקם במרתף) ויאללה למיטה, נרדמים כמו תינוקות.

היום החמישי: שלג וערפל (וסלט מפתיע לסיום)

יום המחרת ניפתח בסיור תיירותי דביק בטירה המקומית. זהו מבנה מרשים הבנוי מלבנים מסותתות ויושב על צוק, מוקף בגן מטופח. הטירה, שהוקמה על מנת לפקח על דרכי המסחר באזור, שופצה בשנות העשרים של המאה הקודמת והפכה לארמון הקיץ של משפחת המלוכה הרומנית. החדרים עברו עיצוב מחדש ורוהטו בקפידה ובחן. בשנת 1947 בוטלה המלוכה, ומשנת 1956 הפכה הטירה למוזיאון. יותר מכל מזוהה הטירה עם הרוזן ולאד השלישי, הידוע בכינוי ולאד צפש, כלומר ולאד המשפד. את הכינוי הרוויח ביושר, עקב מנהג אותו אימץ בזמן שלטונו – לשפד אנשים כאקט הענשה, ללא קשר לחומרת פשעם, למוצאם או למעמדם – החוק זהה לעשירים ועניים. מיותר לציין שרמת הפשיעה בזמנו ירדה לאפס.

הטירה של ולאד המשפד (שעליו מבוססת דמותו של דרקולה) בעיר בראן

בשנת 1462 הוא יצא למלחמה נגד הפלישה העותומאנית באירופה וגם אז השתמש בשיטותיו הנוראיות על מנת להכניס מורא בלב אויביו. לא פלא ששנים מאוחר יותר, דמותו היוותה השראה לבניית מיתוס הערפד, בספר של הסופר האירי בראם סטוקר בשנת 1897. הסיפור מגולל את קורותיו של הרוזן דרקולה, ערפד רב און דמוי אדם, המופיע בלילות, מפתה נשים צעירות, נושך את צווארן ויונק את דמן עד מוות, וכך זוכה לחיי נצח. בדיעבד התברר, שהטירה לא הייתה שייכת לוולאכיה, נסיכותו של ולאד צפש, ואם בכלל שהה בה, היה זה זמן קצר בתא המעצר לפני שהוסגר להונגריה.

בתכנית המקורית היינו אמורים לטפס מנקודה זו ישירות על הר אומו (Omu), המתנשא לגובה של 2,506 מטר ומהווה חלק מרכס בוצ'גי. אבל בשל השלגים הרבים שירדו באזור בחורף האחרון, שבילי הגישה אל ההר היו עדיין חסומים ונאלצנו לוותר על הטיפוס. במקום זה סגרנו דיל עם נהג מונית מקומי, שהסיע אותנו לעיירה הסמוכה בושטן (BuştenI) ומשם לקחנו רכבל עד בקתת ההרים Cabana Babele.

קאבנה באבלה ("בקתת הזקנות"). בימים ערפיליים המראה קודר ואפל משהו | צילום: Wikimedia Commons

הבקתה האדומה בעלת הגג ירוק בנויה בגובה של 2,200 מטר, עטופה בערפילים ושלג, המשרים עליה נופך מסתורי ואפל. מיותר לציין שאנו האורחים היחידים במקום. לאחר התארגנות קצרה בחדר שכלל ארבע מיטות בודדות, עם חלון גדול הצופה אל הערפל ותנור חימום שאי אפשר בלעדיו, אנו יוצאים לערפל ולשלג, עטופים בשלל ביגוד ומצוידים בתכנית מגובשת לכיבוש ההומו – מהלך של כמעט שלוש שעות לכל צד. די מהר אנו מבינים שבתנאי הראות הקיימים לא נוכל להגיע (בכל אופן בחתיכה אחת) אל היעד. כל שנותר הוא לקיים תחרות מאולתרת בהטלת מקלות הליכה למרחק ובמלחמת כדורי שלג אכזרית של הכל בכל.

בסיום הקרב, אנו מגששים את דרכנו חזרה לקאבנה ומסתגרים איש איש תחת ספרו. קרע שנפער לפתע בחומת הערפילים מעודד אותנו לצאת מהחדר. אנו מסיירים בין קבוצת סלעים בצורת פטריות ענק הקרויות babele, כלומר הזקנות, וסלע המכונה הספינקס (כולם מצדיקים את השמות).

קבוצת הסלעים דמויי הפטריות שזכו לשם Babele, הזקנות או הסבתות | צילום: שאטרסטוק

ההתבהרות החלקית מחזיקה מעמד ומעודדת אותנו להמשיך בסיור. אנו פונים לכיוון אחד האתרים המפורסמים באזור: צלב ענק, בגובה של מעל עשרה מטרים, הצופה אל העמק. לאחר שעה של הליכה מאומצת בשלג אנו מגיעים. הצלב אכן גדול ומרשים, כשלאורך זרועותיו פזורות עשרות נורות צבעוניות. יש להניח שמראה הצלב המואר בחושך הוא חוויה בפני עצמה.

בדרך חזרה אנו מחישים צעדינו, מונעים מהתעבותם של הערפילים. ואמנם זה קורה בדיוק כשהגענו למחצית הדרך – הראות ירדה כמעט לאפס. בנקודה זו הבנו מדוע סימוני השבילים נעשו על גבי מוטות גבוהים כמו גם שימור מרחק ראייה בין מוט אחד לשני. לנוכח תנאי הראות הקשים, השתדלנו לא לאבד קשר עין, או יותר נכון קשר צעקות בנינו בזמן שהתפרסנו כל פעם כשאחד הסימנים הלך לנו לאיבוד.

לא תיארתי לעצמי שאשמח כל כך למראה המבנה הקודר של הקאבנה. מקלחת, ארוחת ערב, כולל הפתעה מהשף: סלט עשיר המורכב משני מלפפונים חמוצים, חתוכים לפרוסות שקופות ומסודרות במעגל מושלם על גבי הצלחת.

היום האחרון: השמיים והשלג מתחברים (וגם חלום קטן ומתוק)

בוקר יום חמישי. כדי להתמודד עם מכת הערפילים ערכנו מחקר קצר. התברר שזו תופעה המתרחשת כל יום בקיץ בסביבות הצהריים, ונובעת מעצם התעבות האוויר החם העולה מתחתית העמק. לכן, ההשכמה מוקדמת, כיאה ליום הארוך והאחרון שלנו במסע.

הר אומו. עופר, גיא ופאול משתלבים באופק

אורזים ומעמיסים את כל הציוד ופוסעים על השביל הצהוב בדרך לכיבוש הר אומו. כיאה לאלפיניסטים מיומנים, אנו מטפסים על פסגות מושלגות, חוצים מדרונות מצופים קרח חלקלק וצוחקים לתהומות שנפערים מתחתינו. הנוף מרהיב ביופיו ובקטעים רבים משלב בין שמים מעוננים ושלג לבן ויוצר אשליה של חיבור מושלם בין השנים.

הר אומו. שמש אביבית על מדרון מושלג

על ראש ההר מחכה לנו בקתה נעולה (עונת החורף כאן עדיין בעיצומה) עם עמדה מטאורולוגית לא מאוישת וטרקטור צהוב מכוסה בשלג עד הגג. אנחנו נשארים שעה ארוכה במקום, מתענגים על הנוף ומנשנשים פירות יבשים.

פסגת הר אומו. בקתה נעולה ותחנה מטאורולוגית

בדרך חזרה חולפים מבלי לעצור על פני בקתת הזקנות מהלילה הקודם, ומושכים לאורך הרכס לכיוון דרום. ככל שאנו מאבדים גובה, הצבעים והנוף משתנים. יותר ירוק, פחות שלג וצמחייה גבוהה יותר. בשלב מסוים השביל מתחיל לרדת בחדות לכיוון פאתי העיר סינאיה (Sinaia), הקרויה על שם הר סיני.

כבר מריחים את הסוף וזה מלווה אותנו בניחוחות משכרים של שלל פרחים צבעוניים, חורשות יער סבוכות  ושביל ארוך ויפה המתוחזק ברמה גבוהה (קטעים גדולים ממנו מרוצפים).

סינאיה מקבלת אותנו בזורעות פתוחות ובסבר פנים יפות. מכל עבר מתקבלות הצעות מפתות ללינה, אוכל ובידור. אבל קודם כל משהו שחלמנו עליו כל הדרך (לא מה שאתם חושבים, זה מועדון הארבעים לא העשרים). אנו מאתרים את הקיוסק שמכיל הכי הרבה צילומים של גלידות ואז כל אחד ניגש בתורו, פותח את המקרר ובוחר לעצמו את ה"לוקס" המועדף. זהו. יום וחצי של מנוחה עירונית, רכבת לבוקרשט ומשם טיסה ישירה הביתה.

מפת רכס בוצ'גי (פסגת הר אומו מסומנת באדום):

משה ינקו – עובד בחברת החשמל, נשוי ואב לשתי בנות מקסימות, בעל חולשה לשבילים ארוכים ומאתגרים.

הפוסט טרק בקרפטים: אל ראש ההר הופיע ראשון במסע אחר

קשה להאמין שבאירופה של המאה ה-21 אפשר לפגוש אנשים שחיים בדיוק כמו לפני מאות שנים. בכפרים של מחוז טרנסילבניה, במרכז רומניה, כלי התחבורה העיקרי הוא סוס ועגלה, תרנגולות מתרוצצות בחופשיות בחצר הבית, את הגבינה והלחם מכינים לבד והקש שהתייבש נערם ביד לערמות מחודדות. הצצה מרתקת לחיי הכפר בטרנסילבניה

הפוסט חיי הכפר בטרנסילבניה הופיע ראשון במסע אחר

פיאצה מארה, הכיכר המרכזית של סיביו | צילום: שאטרסטוק

העיר סיביו הממוקמת במרכז המדינה היא אחת מאותן פנינות נסתרות שצריך לגלות ולחשוף לאט לאט. הנה ציטטה מתוך כתבה מרתקת באתר מסע אחר ובהחלט מומלצת לקריאה: "כמתוך ספר נפרשת מול העיניים תמונה של עיירה גרמנית מימי הביניים: קו הרקיע שלה מצטייר על רקע הרי הקרפטים מדרום, על העיר העילית חולשת כנסייה גותית גדולה, והעיר התחתית משתרעת עד נהר צ'יבין (Cibin). כל הבניינים המרכזיים מרוכזים בעיר העילית, אבל הקסם של העיר התחתית טמון במבוך של שבילים צרים ובתים בני מאות שנים, מלאים בפרטים שובי לב".

המוזיאון הפתוח אסטרה

מחוז סיביו מספק אטרקציות בשפע. אם אתם ממוקמים בעיר עצמה ותרים אחר חוויות ומקומות מרתקים לטייל בהם, כל מה שאתם צריכים זה לקום בבוקר ולבחור לכם כיוון. סביר להניח שזו שתהיה עסקה טובה.

בחרתם לדוגמה בדרום, לא תתאכזבו. ארבעה קילומטרים בלבד דרומה מסיביו נמצא המוזיאון הפתוח "אסטרה" (ASTRA). המונח מוזיאון נתפש אצלנו כמקום תרבותי ומהוגן, תחום בתוך קירות. אלא שכאן המוזיאון נמצא בחוץ, באוויר הפתוח. מדובר ללא ספק  באחת התצוגות היותר מרשימות בכל מה שקשור בתרבות עממית ומסורתית. "אסטרה" שוכן בשמורה טבע יפה, המעוטרת בשני אגמים מלאכותיים, ומהווה מעין כמוסת זמן גדולה שבה אתה יכול להלך בעולם של פעם. המקום מייצג בעצם ארבעה מוזיאונים בתחומי התרבות והאתנולוגיה, לרבות סדרה של מעבדות לשימור ולמחקר, וכן מרכז תיעוד.

המוזיאון הפתוח אסטרה. עולם של פעם בלב שמורת טבע | צילומים בכתבה: עמי בן-בסט

אפשר להלך כאן בעשרות השבילים שבחורש, ולראות עשרות רבות של בתים ובניינים, בהם כנסיות ובתי עץ עתיקים, לחוות סדנאות בתחומי החיים בעבר הרחוק, ובאותה ההזדמנות להציץ במטעי פרי, כבשים הרועים באחו, מכונות ודגמים כלים עתיקים, לרבות דגמים נדירים של טחנות מים ורוח מהעבר הרחוק. כתובת: str. Pădurea Dumbrava, nr. 16-20, פרטים נוספים (באנגלית) כאן >>

כביש הטראנספגרשאן והאגם

בדיוק כמו שהערפדים דומיננטיים בפולקלור של טרנסילבניה (בעיקר במחוז וולאכיה) ברומניה, הרי הקרפטים דומיננטיים בגאוגרפיה שלה. שלושת הרכסים של הקרפטים תופסים כשליש משטחה של המדינה, ויוצרים, במבט מלמעלה, צורה של חצי ירח. אם אנחנו יוצאים מסיביו לכיוון דרום-מזרח נגיע לאחר כשעה נסיעה לרכס הררי השייך לשרשרת הקרפטית והמכונה הרי פאגארש (Făgăraș). פסגתו מתנשאת לגובה של כ-2,500 מטר, אולם מה שמעניין אותנו הוא אגם קטן המונח לו בשקע שנוצר ברכס – אגם בלאה (Bâlea Lake).

בקתת אירוח ליד אגם בלאה. מיקום אידיאלי למטיילים, גולשי סקי (בחורף) וגם לחתנים וכלות

רגע לפני שנגיע אל האגם צריך להגיד משהו על הדרך עצמה, כביש המכונה הטראנספגרשאן (Transfăgărășan). הכביש המתפתל והיפהפה הזה, שנבנה בשנות ה-70 של המאה הקודמת תחת שלטונו (הקומוניסטי) של צ'אוצ'סקו, נועד מלכתחילה להוות נתיב צבאי אסטרטגי שחצה את רכס הפאגארש והיה אמור לשמש דרך נגישה למעבר צבא יבשתי במקרה של פלישה סובייטית. את הכביש, שאורכו הכולל מגיע לכ-90 ק"מ, סללו אנשי הצבא הרומני בעבודה רציפה שארכה למעלה מארבע שנים, כולל במהלך החורפים הקפואים במקום. סלילת הטראנספגרשאן גבתה לא רק כסף רב, אלא חייהם של מאות עובדים.

כביש הטראנספגרשאן עוצר הנשימה מתעקל במישור הררי בינות עצי החורש

הדרך מתעקלת בצורה אלגנטית במישור ההררי ובינות לחורש הירוק והיא פשוט עוצרת נשימה. כאשר אתה מגיע לפסגה בגובה של כ-2,034 מטר אתה בא על שכרך. הרכס כולו, כולל אגם בלאה, נוצרו בעבר הקדום כתוצאה מקרחוני ענק שנמסו ועיצבו את הגיאוגרפיה הקיימת במקום. לצד האגם ממוקמות שתי בקתות אירוח שמאחסנות את המטיילים, חובבי הטרקים וגולשי אתר הסקי הפועל במקום בימי החורף. קשה קצת להאמין, אבל אגם בלאה, כנראה בזכות יופיו וייחודו, משמש גם כאתר חתונות. אי אפשר היה שלא להתפעל מאותו זוג (ראו תמונה) שבחר להתחתן בטמפרטורות של 5-4 מעלות.

חתונה לצד אגם בלאה. בחוץ הטמפרטורה כחמש מעלות

מידיאש: בית כנסת וטיל בחצר

סיביו. נוסעים צפונה. היעד הראשון הוא העיר מידיאש (Mediaş), טרנסילבניה (כשעה נסיעה). אחר כך, כ-20 דקות נסיעה מזרחה משם, נמצא היעד השני: ארץ הכנסיות המבוצרות. האזור כולו יושב החל מהמאות ה-12-13 בסקסונים (שבטים גרמניים) שבנו כאן כפרים וערים שנושאים את החותם הגרמני גם בימינו אלה.

בית הכנסת במידיאש. הבניין המרשים יכול להכיל עד אלף מתפללים

בעבר הרחוק הייתה בעיר מידיאש גם קהילה יהודית גדולה, ונבנה בית כנסת גדול ומרשים במיוחד. בית הכנסת הזה כמעט אינו מוכר, למרות שמדובר בבניין מפואר במיוחד שיכול להכיל עד 1000 מתפללים. מסתבר כי אחרי מלחמת העולם שנייה רוב היהודים נטשו את העיר ובית הכנסת הגדול נותר בשיממונו. במקום יכולנו לראות תקרה רעועה וקירות מתקלפים בצד הרבה כתבי יד וספרי קודש נטושים. נראה כי בשנים האחרונות נעשים במקום מאמצי שימור ושחזור ויכול להיות שיהיה סוף טוב יחסית לסיפור הזה.

התקרה המתקלפת של בית הכנסת. מרבית היהודים עזבו את מידיאש אחרי מלחמת העולם השנייה

במהלך נסיעה ברחוב המרכזי החוצה את העיר מידיאש קשה שלא להיתקל במראה הזוי משהו; בית עם רקטה גדולה הונחת בחצרו, כאילו מוכנה לשיגור. המדובר בביתו של הרמן יוליוס אוברט (Oberth), פיזיקאי ומהנדס אוסטרו-הונגרי שהיה מחלוצי האווירונאוטיקה ומדע הטילים והיה שותף בפיתוח רקטת ה-V2 עבור המשטר הנאצי במלחמת העולם השנייה, ומאוחר יותר, גם במחקר ופיתוח טילים בארה"ב שלאחר המלחמה. אוברט נולד אמנם בסיביו, אבל עבר בצעירותו למדיאש, שם שימש כמורה לפיזיקה ומתמטיקה בתיכון בעיר, וזו הדרך בה בחרו ראשי העיר להנציח אותו.

מראה לא שגרתי: הרקטה בחצר ביתו של אוברט

הכנסייה המבוצרת של ביירטאן

ממידיאש אנו פונים מזרחה, בואכה הכפר ביירטאן (Biertan) עם הכנסייה הלותראנית הגדולה והמבוצרת שבו. ביירטאן הוא אחד מקבוצה של כפרים באזור שיש בהן כנסיות בצורות. הרקע לסיפור הזה ולמדיניות ההתבצרות הזאת הם הקרבות והסכסוכים הבלתי פוסקים שהתושבים הסקסוניים, בני המקום, נאלצו לעבור ולהתמודד במהלך התקופות, לרבות פלישות מבחוץ, החל מהאימפריה המונגולית ועד העות'מאנית. מתוך כך, חלקה הדרום-מזרחי של טרנסילבניה עמוס בעשרות רבות של כנסיות מבוצרות שנבנו במקום בין המאות ה-13 ל-16 ושרדו עד היום, רובן במצב טוב.

הכנסייה המבוצרת בביירטאן, אתר מורשת עולמית

אחת מהכנסיות היותר מרשימות מצויה בביירטאן (Biertan), אתר מורשת עולמית של אונסקו. הכנסייה המרשימה היא למעשה מתחם מבוצר, הכולל חומה וארבעה מגדלי שמירה, לרבות קו ביצורים נוסף שנבנה מאוחר יותר במאה -16. אחד המבנים היותר מלבבים בכנסייה הזאת נועד לבני זוג נשואים אשר ביקשו להיפרד. הם נדרשו לשהות במשך שבועיים בחדר קטן יחסית, לחלוק אוכל ומיטה אחת. מספרים כי במשך 300 שנה שבהן היו בישופים במקום, רק זוג אחד ביקש להתגרש עם תום השהות בכנסייה.

החדר שאליו הוכנסו המבקשים להתגרש. אחרי שבועיים באינטימיות כפויה, רק מעטים המשיכו עם הגירושים

הנסיעה חזרה לסיביו מזמנת, בדיוק כמו הנסיעה לכאן, שפע של מראות פסטורליים של נוף עירוני וכפרי קסום. מחלון המכונית אפשר לראות בקתות פשוטות, חלקן צבעוניות, נטועות לצדי הכביש, כאשר מאחוריהן שדות תבואה עם כרכרות סוסים ואיכרים בני המקום, בחלקם צועניים, שהופכים את הנסיעה לחוויה צבעונית ואסתטית. הוסיפו לזה את הדמויות המהלכות או לעיתים ישובות בפתחי הבתים, ותקבל תמונה מרגשת של חיים פשוטים, כמו בסרט צועני ישן.

נשים מקומיות משוחחות על מפתן הבית. מסוג המראות שמוסיפים צבע ועניין לטיול

____

הכותב היה אורח של חברת התעופה WizzAir ושל לשכת התיירות של סיביו. וויז אייר מציעה שתי טיסות ישירות שבועיות מנתב"ג לסיביו במהלך כל השנה בימי שלישי ושבת, במחיר של החל מ-129 שקל לכיוון.

הפוסט סיביו, רומניה: טיול בעיר ובסביבתה הופיע ראשון במסע אחר

לקריאה נוספת:

• מדריך מסע אחר לרומניה
• אתרים ברומניה: המקומות הכי שווים
• טיול ברומניה – עד חצי המלכות
• סינאיה – אוויר הרים צלול כיין

כיכר המועצה והשוק

הכיכר המרכזית של בראשוב היא מקום טוב להתחיל את הביקור בעיר. כיכר המועצה, Piața Sfatului, נבנתה במאה ה-14, ומאז היא משמשת הלב הפועם של העיר. כאן נמצא בית העירייה וכאן מתקיימים מזה מאות שנים ירידים שנתיים ואירועים מיוחדים. בימים עברו היא שימשה גם להוצאות להורג – על עמוד הקלון שניצב במרכזה תלו פושעים, מתנגדי משטר ואחרים. במקומו של העמוד ניצבת במרכז הכיכר מזרקה מקסימה. מדי סופשבוע מתקיים בכיכר שוק של עבודות יד ומזכרות, ובקיץ מתקיימים בה פסטיבלים, מצעדים ומופעים. מסביבה יש בתים היסטוריים שמורים היטב, בהם בית העירייה שהיום פועל בו מוזיאון, ובית המרקחת הראשון של בראשוב. בכיכר ובאזור סביבה יש הרבה בתי קפה, שנעים לשבת בהם בנחת ולצפות בעוברים והשבים.

המזרקה בלב כיכר המועצה | צילום: Balate Dorin / Shutterstock.com

הכנסייה השחורה

הכנסייה השחורה (Biserica Neagră), הממוקמת סמוך לכיכר המועצה, נחשבת למונומנט הגותי החשוב ביותר ברומניה. בשל מידותיה – אורכה 89 מטרים, רוחבה 38 מטרים וגובה מגדל הפעמונים שלה הוא 65 מטרים – היא נחשבת לאחת הכנסיות הלותרניות הגדולות ביותר באזור כולו. בנוסף, פעמון הכנסייה הוא הגדול ביותר ברומניה. הכנסייה נבנתה על ידי הקהילה הגרמנית בעיר בין 1477-1385. היא החלה את דרכה ככנסייה קתולית אך הוסבה לכנסייה לותרנית לאחר הרפורמציה. את שמה היא קיבלה בעקבות השריפה שפרצה בה ב-1689 במהלך אחד הקרבות בין הנוצרים לתורכים. הכנסייה שרדה אך קירותיה השחירו והעניקו לה את שמה.

הכנסייה השחורה. נקראת כך בעקבות שריפה שהשחירה את קירותיה | צילומים: שאטרסטוק

הרכבל להר טמפה

בראשוב מוקפת בנופים הרריים, בהם הר טמפה (Tampa) שגובהו 960 מטר והוא חולש על העיר. בפסגת ההר ניצב שלט עם שמה של בראשוב, הדומה להפליא לשלט המפורסם על הגבעות מעל הוליווד. מראש ההר נשקפים נופים נפלאים של העיר והאזור, והעלייה ברכבל אל הפסגה מהנה מאוד. ההר הוכרז כשמורת טבע ונעים מאוד לטייל כאן ברגל. זהו גם אחד המקומות המומלצים ברומניה לצפייה בפרפרים, עם ריכוז גבוה במיוחד שלהם. את הדרך למטה תוכלו לעשות ברכבל או ברגל – כמה מסלולים מקסימים, חלקם מיוערים, מובילים בחזרה אל העיר.

ירח תלוי מעל השלט "בראשוב" בפסגת הר טמפה. הדמיון לשלט המפורסם של הוליווד אינו מקרי…

טיול רגלי במרכז ההיסטורי של בראשוב

טיול רגלי ברחובות בראשוב הוא גולת הכותרת של הביקור. מה יכול להיות מהנה יותר משיטוט ברחובות צרים ומרוצפי אבן, ללא מכוניות, עם בתים עתיקים, בתי קפה וחנויות מפתות? אל תשכחו להרים את העיניים ולראות את הפרטים הקטנים שמעטרים את הבתים. אחד הרחובות הכי מיוחדים ברובע העתיק הוא Strada Sforii ("רחוב החוט"), שנחשב לאחד הרחובות הצרים באירופה – בנקודה הצרה ביותר רוחבו רק 112 ס"מ. זהו שריד למעברים שהוקמו בעבר עבור כבאים, כדי שיוכלו לעבור במהירות בין שני רחובות (רוחבם תוכנן כך שכבאי יוכל לעבור בהם עם שני דליי מים).

רחוב החוט, אחד הצרים באירופה. במקום תוכנן כמעבר לכבאים

כדי להכיר את העיר העתיקה טוב יותר, תוכלו להצטרף לסיור הליכה חינמי, שיוצא מדי ערב בשעה 18:00 מהמזרקה בכיכר המרכזית. הסיור עובר במרכז הסקסוני ולאורך החומות, והוא מהווה דרך מצוינת ללמוד על העיר ולשמוע אנקדוטות וסיפורים פיקנטיים שלא תמצאו במדריכי הטיולים. הסיורים מתקיימים על ידי חברת Walkabout ולמרות שהם חינמיים, מומלץ להשאיר טיפ למדריך.

רחוב במרכז העתיק של בראשוב. כדאי לשים לב לפרטים היפים על הבתים | צילום: ELEPHOTOS / Shutterstock.com

מחוץ לעיר: מבצר רשנוב

אזור הרי הקרפטים ברומניה גדוש במבצרים עתיקים ומרשימים, המפורסם מכולם הוא מבצר בראן שמפורסם גם כטירתו של דרקולה. אבל למרות שמדובר בטיול יום מומלץ מאוד מבראשוב, אנחנו רוצים להציע כאן מבצר נוסף, קרוב יותר וקצת פחות מוכר. זהו מבצר רשנוב (Rasnov), החולש על העיר הנושאת את אותו שם ומוקף בתפאורה הררית שהופכת אותו לפוטוגני במיוחד. המבצר הוקם במאה ה-13 על ידי הכפריים המקומיים שרצו להגן על עצמם מפני פלישות. מרשים לראות את המבצר מבחוץ, אבל מהנה עוד יותר לטייל בין חומות המבצר שהשתמר היטב, לראות את בתי האבן העתיקים בהם התגוררו תושבי האזור, ולצפות מלמעלה על הנופים הכפריים הנפלאים של האזור.

מבצר רשנוב המרשים | צילום: Arthur Mustafa / Shutterstock.com

סקי: פויאנה בראשוב

בין אם אתם מבקרים בבראשוב בחורף או בקיץ, אל תוותרו על ביקור בפויאנה בראשוב (Poiana Brașov), עיירת סקי הממוקמת סמוך לבראשוב, בגובה של יותר מ-1,000 מ'. בחורף פועל כאן אתר סקי עם כ-24 ק"מ של מסלולים, מקומות לינה כפריים וברים תוססים לאפרה-סקי מוצלח. בקיץ אפשר ליהנות ממסלולי הליכה נפלאים בהרים, עם נופים שכמו יצאו מתוך גלויה.

פויאנה בראשוב בחורף

אוכל בבראשוב: תענוגות המטבח הרומני

הביקור בבראשוב מאפשר להתענג על המטבח הרומני המצוין. זהו מיזוג של המטבח הבלקני והתורכי, עם קבב מעולה, מרקים ממלאים, בהם מרק צ'ורבה, ירקות ממולאים וממליגה – הגרסה המקומית לפולנטה האיטלקית, שמוגשת עם גבינות או בשר. אחת המסעדות האותנטיות בעיר היא Ceasu’ Rau, שבה תוכלו לטעום מכל אלה לצד המקומיים הרבים שסועדים כאן (כתובת: Strada Iuliu Maniu 56).

העיר העתיקה גדושה במסעדות ובתי קפה | צילום: Radu Bercan / Shutterstock.com

אחרי שאכלתם ושבעתם, אל תוותרו על עצירה באחד מדוכני הקיורטוש הפזורים ברחבי העיר. קיורטוש אמנם מוכר לרבים כמאפה הונגרי, אבל למעשה שורשיו הם דווקא ברומניה. ברחבי בראשוב יש דוכנים רבים שבהם תוכלו להתענג על המאפה החם שמסתובב על שיפוד מעל גחלים או בתנור אפייה מיוחד, ומוגש כשהוא מצופה בסוכר מקורמל ושלל תוספות מתוקות.

מידע מעשי על בראשוב

איך להגיע לבראשוב? בטיסה ישירה לבוקרשט בירת רומניה. טיסות כאלה מופעלות על ידי כמה חברות תעופה, ובהן חברות סדירות וחברות לואו קוסט. הטיסה מנתב"ג לבוקרשט נמשכת כשלוש שעות. מבוקרשט ניתן לקחת רכבת לבראשוב. משך הנסיעה נע בין שעתיים וחצי ברכבת מהירה לארבע שעות ברכבת רגילה. אפשרות נוספת היא לשכור רכב בנמל התעופה של בוקרשט ולנסוע לבראשוב.
מתי להגיע? החודשים הפופולריים ביותר לביקור בבראשוב הם יולי-ספטמבר, הודות למזג האוויר החמים. כדאי לקחת בחשבון שבתקופה זו מזג האוויר לח ובמקומות רבים אין מזגנים. חודשי האביב והסתיו נעימים במיוחד ומתאימים לטיולי הליכה בטבע שמסביב לעיר. החורף קר מאוד ולעתים קרובות יורד שלג. יחד עם זאת, המראה של העיר המקושטת לקראת חג המולד קסום. בנוסף, חובבי הסקי ייהנו מגלישה באתר הסקי שבאזור.
תחבורה בבראשוב: אם אין בכוונתכם לטייל מחוץ לעיר או שאתם מסתפקים בטיול אחד או שניים, תוכלו לטייל בעיר בעיקר ברגל ולהיעזר בתחבורה הציבורית או במוניות. אם אתם רוצים להשתמש בבראשוב כבסיס לטיול בהרי הקרפטים, מומלץ לשכור רכב בנמל התעופה של בוקרשט ולטייל באזור במכונית.

מפת בראשוב:

הפוסט בראשוב: דברים שלא כדאי להחמיץ הופיע ראשון במסע אחר

לפני שאתם ממהרים לצאת מהעיר, הקדישו יום לקראיובה המודרנית והתוססת. זוהי אחת מחמש הערים הגדולות ברומניה, עיר הידועה בתעשיית המכוניות שלה ועם זאת היא גם עיר אוניברסיטאית מלאת חיים עם הרבה מסעדות וחיי לילה. כדאי לטייל במרכז העתיק, לפקוד את המוזיאון לאמנות ולשוטט בפארקים היפים. הנה כמה ממוקדי העניין הבולטים של קראיובה:

קראיובה היא עיר סטודנטיאלית עם בתי קפה וחיי לילה ערים

כיכר פרפקטור

כיכר פרפקטור, הכיכר המרכזית של קראיובה, היא כיכר רחבת ידיים שסביבה מרוכזים כמה מהמונומנטים הבולטים של העיר, בהם בית העירייה. חלק ניכר מהכיכר הוא למעשה פארק ירוק וגולת הכותרת היא מזרקה מוזיקלית אשר מדי ערב מתקיים בה מופע שבו זרמי המים משנים את צבעם לצלילי המוזיקה. סביב הכיכר מרוכזים הרבה בתי קפה ומסעדות, ובקיץ מומלץ לשבת בשולחן בחוץ ולצפות בעוברים ושבים. בסמוך נמצא מרכז קניות גדול כך שאם אתם בעניין של קניות במחירי מציאה – זה המקום.

המזרקות בכיכר פרפקטור | צילום: Aivita Arika / Shutterstock.com

המוזיאון לאמנות

המוזיאון לאמנות של קראיובה (Muzeul de Arta) שוכן בארמון מראשית המאה ה-20 ששווה ביקור בפני עצמו. הארמון, שהיה שייך למשפחת קונסטנטין, מהעשירות ברומניה, מתהדר בתקרות מצוירות, מדרגות שיש, נברשות מזכוכית מוראנו ומראות ונציאניות. המוזיאון מחולק לשני אגפים – אגף של אמנות אירופית עם יצירות של אמנים צרפתים, הולנדים, פלמים ואיטלקים, ואגף של אמנות רומנית. באגף זה מוצגים ציורים ופסלים של אמנים רומנים מובילים, מתוכם מעניינת במיוחד התצוגה של פסליו של קונסטנטין ברנקוסי.

המוזיאון לאמנות של קראיובה שוכן בארמון רב רושם | צילום: Ana del Castillo / Shutterstock.com

פארק רומנסקו

גולת הכותרת של קראיובה היא פארק רומנסקו (Parcul Nicolae Romanescu), הפארק הטבעי הגדול ביותר במזרח אירופה. בלבו של הפארק יש אגם גדול עם מזרקה ושני איים, ומסביב יש הרבה פינות חמד: נהר, מפלים קטנים, גשרונים ושבילי הליכה. הפארק משובץ במבנים מעניינים, בהם ההיפודרום של קראיובה (שמשמש לתחרויות אתלטיקה) וגשר תלוי מראשית המאה שעברה. בשטח הפארק נמצא גן חיות, מהעתיקים ברומניה, עם בעלי חיים ברחבי העולם.

הפארק הלאומי רומנסקו. פנינת טבע באמצע העיר

הגן הבוטני

פינת חמד ירוקה נוספת היא הגן הבוטני (Grădina Botanică din Craiova), ששייך לאוניברסיטת קראיובה וממוקם בדרום-מערב העיר. בגן יש עצים, פרחים וצמחים מכל העולם, חממות של צמחים טרופיים, אגם וערוגות פרחים מטופחות, ושבילי טיול שעוברים בין כל אלה.

מפת קראיובה

בתמונה הפותחת: הכיכר המרכזית של קראיובה | צילום: Aivita Arika / Shutterstock.com

הפוסט קראיובה, רומניה: יום בעיר הופיע ראשון במסע אחר

תצפית פנורמית על המבצר העתיק של סיגישוארה | צילומים: שאטרסטוק

בוקרשט

בוקרשט, בירת רומניה, סובלת מתדמית אפרורית, אבל למעשה זוהי עיר מרתקת, מפתיעה ותוססת, שבהחלט מצדיקה עצירה של יום או יומיים בתחילת הטיול ברומניה או בסופו. וכיוון שהטיסות הבינלאומיות נוחתות כאן, אין פשוט מזה.

אם יש אתר אחד שלא כדאי לוותר עליו הרי שזהו ארמון הפרלמנט (Palatul Parlamentului). משכנו של בית הנבחרים הרומני, שהוקם בהוראת הרודן ניקולאי צ'אושסקו, הוא ארמון גרנדיוזי ועצום ממדים, שמשתרע על שטח של 330,000 מ"ר. זהו המבנה האדמיניסטרטיבי הגדול ביותר, הכבד ביותר והיקר ביותר בעולם. במבנה יש אלף חדרים עם רצפות שיש, וילונות קטיפה, נברשות מפוארות ועיטורי זהב. הדרך הטובה ביותר להתרשם מהארמון היא בסיור מודרך.

ארמון הפרלמנט בבוקרשט, מהמבנים הגדולים בעולם

חוויה שונה לחלוטין מצפה לכם במוזיאון הכפר (Dimitrie Gusti National Village Museum) . זהו מוזיאון אתנוגרפי מרתק שמדגים את הבנייה הייחודית ואת אורחות החיים במחוזות השונים ברומניה. למוזיאון הובאו בתים, חוות, כנסיות ובתי מלאכה מכל רחבי רומניה מהמאה ה-17 ועד לראשית המאה העשרים.

בתי איכרים עתיקים במוזיאון הכפר בבוקרשט

מלבד זאת, יש בבוקרשט כנסיות יפהפיות, כמו כנסיית סטברופולאוס (Biserica Stavropoleos) מהמאה ה-18, שהוכרזה כאתר מורשת עולמית, ומוזיאונים מרתקים שבראשם מוזיאון ההיסטוריה (Muzeul National de Istorie a României), שבו מוצגים פריטים יקרי ערך, כמו זהב ואבני חן, תכשיטים, כתרים משובצים באבנים יקרות, כלי נשק ועוד.

בוקרשט מציעה גם פארקים וגנים ירוקים, בהם הגן הבוטני רחב הידיים שבו למעלה מ-10,000 מיני צמחים מכל העולם; פארק חרסטראו (Herăstrău) שבליבו אגם גדול ושבו נמצא מוזיאון הכפר, ופארק צ'ישמיג'יו (Cismigiu) המעוצב בסגנון אנגלי עם מדשאות, פסלים, אזורי משחק ואגם גדול.

האגם בפארק צ'ישמיג'יו. פינת חמד ירוקה

הקרפטים

רכס הקרפטים משתרע בשטח של 1,500 קמ"ר בשבע מדינות במרכז אירופה. הוא מזוהה במיוחד עם רומניה, שכן הוא תופס כשליש משטחה של המדינה, שבה נמצאות כמה מהפסגות הגבוהות ביותר. הקרפטים ברומניה מחולקים ל-11 רכסים משניים, שמציעים נופים מגוונים להפליא: פסגות דרמטיות, יערות, נחלים ואגמים ועוד. בנוסף, בקרפטים הרומנים יש מגוון עצום של מסלולי הליכה בכל הרמות. האזור מתאפיין גם בכפרים אותנטיים, שמשמרים אורח חיים מסורתי ושהביקור יחזיר אתכם למאות קודמות, ערים סקסוניות עתיקות ועיירות נופש מלאות קסם. בחורף זהו אזור סקי פופולרי.

נוף בהרי הקרפטים

הנה כמה מהאתרים הבולטים ברכס הקרפטים:

סינאיה

סינאיה (Sinaia), שנמצאת בעמק פרחובה בקרפטים, קרויה על שמו של הר רחוק מאוד מכאן – הר סיני. מייסד העיר, הספטאר מיכאיל קנטאקוזינו, ביקר במנזר סנטה קטרינה בהר סיני במאה ה-17 וכשחזר לרומניה הקים מנזר שסביבו נבנתה העיירה, שנקראה על שם סיני. במנזר של סינאיה נמצא העתק של ספר התנ"ך הראשון שנדפס ברומניה. בסינאיה אטרקציה נוספת, מתוירת מאוד – ארמון פלש (Castelul Peleş). הארמון, שנבנה במאה ה-19 על ידי המלך קרול הראשון, שימש כארמון הקיץ של משפחת המלוכה הרומנית והוא אחד היפים באירופה. אבל מה שבולט בעיקר בסינאיה הוא הטבע המקיף אותה. העיירה ממוקמת על מורדות הרי בוצ'ג'י (Bucegi), בגובה שבין 798 ל-1,055 מטר והיא מוקפת במדרונות מיוערים. בחורף פועל כאן אתר סקי פופולרי, בקיץ מטיילים מגיעים כדי ללכת במסלולים נופיים במגוון דרגות קושי.

טירת פלש בסינאיה, ממוקדי העניין הבולטים בעיירה

בראשוב

אחת הערים המרתקות ברכס הקרפטים היא בראשוב (Brasov), שנוסדה במאה ה-12 על ידי אבירים גרמנים. בראשוב מציעה שילוב אופטימלי של עיר עתיקה עם אווירה מכושפת המוקפת בנופים הרריים נהדרים. בראשוב גדושה במבנים בסגנונות ארכיטקטוניים שונים, בהם גותי, בארוק ורנסאנס. בין האתרים המעניינים בעיר: מצודת בראשוב, כנסיית סנט ניקולס והכנסייה השחורה, כנסייה גותית עצומה מהמאה ה-15 אשר קיבלה את שמה לאחר שנשרפה ב-1689 וקירותיה השחירו. מומלץ ללכת לאורכו של רחוב רופ (Rope), הרחוב הצר ביותר ברומניה, ולבלות בכיכר המרכזית, פיאטה ספטולוי (Piata Sfatului) שסביבה תמצאו חנויות מהודרות ובתי קפה אלגנטיים. לתצפית יפה כדאי להעפיל ברכבל לראש הר טמפה (900 מטר) המתנשא מעל העיר. סמוך לבראשוב נמצאת עיירת הסקי המקסימה פויאנה בראשוב (Poiana Brasov), שממוקמת על פסגת הר, מוקפת ביערות ושממנה נשקפים נופים נהדרים.

אתר הסקי פויאנה בראשוב הסמוך לבראשוב

טירת בראן

הטירה המפורסמת ביותר ברומניה, ואחת המפורסמות בעולם, היא טירת בראן (Bran), המוכרת גם בכינוי "הטירה של דרקולה". הטירה העצומה ממוקמת על צוק בכפר הציורי בראן. היא נבנתה על ידי המסדר הטבטוני ב-1212, נהרסה והוקמה שוב ב-1382, ומאז החליפה בעלות פעמים רבות. הטירה עטורה בצריחים מרשימים ובתוכה יש גרמי מדרגות לולייניים שמשווים לה מראה מסתורי, שאולי תרם להתפתחות המיתוס של דרקולה. בתוך הטירה ניתן להתרשם מריהוט ופרטי אמנות תקופתיים. אחרי הביקור בטירה כדאי לשוטט בבראן, שבו מתקיים שוק איכרים נחמד.

טירת בראן והנופים הירוקים המקיפים אותה

סיביו

סיביו (Sibiu), אחת הערים החשובות בחבל טרנסילבניה, הוקמה במאה ה-12 על ידי הסקסונים. זוהי עיר יפהפייה, עם מבוך של סמטאות צרות, כנסיות ובתים עתיקים. המרכז העתיק מחולק לעיר עילית, שבה מרוכזים מרבית האתרים ההיסטוריים, ועיר תחתית שבה רחובות מרוצפי אבן ובתים צבעוניים. אל תוותרו על ארמון ברוקנטל (Brukenthal), שבו ממוקמים שני מוזיאונים הקשורים למוזיאון הלאומי ברוקנטל, הכולל אמנות אירופית מהמאות ה-18-15 וספרייה של ספרים עתיקים. מוזיאונים נוספים ומרתקים המשתייכים למוזיאון הלאומי ברוקנטל (ממוקמים באזורים אחרים בעיר) כוללים את המוזיאון להיסטוריה, מוזיאון הרוקחות, מוזיאון הטבע ומוזיאון הנשק והציד.

כיכר אלגנטית בסיביו | צילום: ZRyzner Shutterstock.com

סיגישוארה

ברומניה יש לא מעט ערים ועיירות יפות ואחת היפות שבהן היא סיגישוארה (Sighişoara), שבחבל טרנסילבניה. את העיר בנו במאה ה-12 גרמנים סקסונים, שהתיישבו באזור. הם בנו חומות וביצורים סביב העיר והפכו אותה למרכז של מסחר ואמנות. במהלך השנים העיר שגשגה והפכה לאחת החשובות בטרנסילבניה. המרכז העתיק והמבוצר של סיגישוארה שמור היטב והוא הוכרז כאתר מורשת עולמית. יש פה רחובות צרים ומלאי אווירה עם בתים צבעוניים בעלי גגות רעפים. מראשו של מגדל השעון, שגובהו 64 מטר, נשקפת תצפית נהדרת על העיר כולה.

רחוב מרוצף אבן עם בתים בשלל צבעים בסיגישוארה

הכנסיות המצוירות במולדובה

בצפון-מזרח רומניה נמצא חבל מולדובה (Moldova), ובמחוז סוצ'אבה שבצפונו אפשר להתרשם מריכוז של כנסיות מצוירות מרהיבות. הקירות החיצוניים של הכנסיות כוסו במאות ה-15 וה-16 בציורי קיר ססגוניים ומפורטים, המציגים נושאים דתיים, סיפורים מהתנ"ך ומיתולוגיה מקומית. הציורים השתמרו היטב ונותרו חדים וצבעוניים עד היום. חלק מהכנסיות משמשות היום כמנזרים, ושבע מהן הוכרזו כאתר מורשת עולמית. האזור טובל בנופים פסטורליים של יערות, כרי מרעה ירוקים וכפרים מנומנמים. לכל מנזר באזור ייחוד משלו, מרשימים במיוחד מנזר וורונץ (Voronet) ומנזר הומור (Humor) המוקף בגן ירוק ופורח.

מנזר וורונץ, אחד מהמרשימים שבכנסיות המצוירות של מולדובה

הדלתא של נהר הדנובה

נהר הדנובה נשפך אל הים השחור בדלתא עצומת ממדים, שמשתרעת על 3,446 קמ"ר, מה שהופך אותה לדלתא הגדולה באירופה. בשטח העצום הזה יש 23 מערכות אקולוגיות שונות – כ-1,700 ק"מ של תעלות, מאות אגמים, יערות, וביצות וכן צמחיית מים עשירה. המים והצמחייה מושכים מאות מינים של עופות מים. בין היתר תראו פה את האוכלוסייה הגדולה באירופה של שקנאים, עשרות אלפי אווזים אדומי חזה, קורמורנים, ברווזים, אגמיות ועוד ועוד. כל אלה הופכים את האזור לגן עדן לחובבי טבע. הדרך הטובה ביותר לטייל פה היא בשייט במבוך של התעלות.

שקנאים לבנים בדלתא של הדנובה

בתמונה הראשית: טירת בראן

הפוסט אתרים ברומניה: המקומות הכי שווים הופיע ראשון במסע אחר