כאן תצטרכו להיצמד לדופן של גשר צר כשפרות ישתרעו במרחב. קופי רזוס יעוטו על כל מה שתחזיקו ביד או יונח עליכם על הגוף. תפגשו כלבים עם "טיקות" על המצח ושרשראות פרחים על צווארם ותוכלו להאזין לחיזוי העתיד שלכם, על ידי הסאדואים – "הבאבות הכתומים".

במקום זה שעלול להראות לעין מערבית כמעט מטורלל, בחרתי לפתוח את ההדרכות שלי בנפאל. ככה, סוג של טבילת אש. "על החיים ועל המוות", תרתי משמע.

אלא שכאן המוות, הוא לא סוף פסוק. להפך, הוא הזדמנות חדשה, אפילו סוג של לידה. הנשמה תעבור מהגוף המת לגוף אחר ותשאף לגלגול גבוה יותר.

אתר שריפת הגופות, קרוב לשדה התעופה. מרחק נסיעה של כעשר דקות. הוא שוכן לצד נהר בגמאנטי, הזורם בקטמנדו, בירת נפאל וממשיך לזרום אל הגנגס, הנהר הקדוש בהודו. הוא הוכרז כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו. האתר משופע במקדשים עם תבליטים יפהפיים המוקדשים לשיווה, אחד משלושת האלים המרכזיים בהינדואיזם ומי שאחראי על המוות, על הרס ובריאת העולם מחדש.

כאן ניתן לפגוש את המנעד של מערכת הקסטות (המעמדות החברתיים) המרבדת את החברה ההינדית בצורה אכזרית. בקצה האחד שלה, הטמאים – המעמד הנמוך ביותר, האחראי כאן על טאטו עפר הגופות אל הנהר ולצידם הברהמינים העומדים בראש הפירמידה החברתית ומנהלים כאן את הטקסים.

כאן ניתן לפגוש את המנעד של מערכת הקסטות (המעמדות החברתיים) המרבדת את החברה ההינדית בצורה אכזרית

טקסי מוות

אם נבחן את הקווים המשותפים בטקסי המוות בקרב תרבויות שונות בעולם, יהיה מעניין לגלות שטקסי המוות, נשענים על אחד מארבעת היסודות: אש, אדמה, רוח ומים. כל חברה וכל תרבות ברחבי העולם, בחרה לאמץ לעצמה אחד או יותר מתוך ארבעת היסודות הללו ובנתה סביבם טקסי פרידה.

בעוד אנחנו ומרבית מדינות המערב, מבססים את טקסי המוות על יסוד האדמה והנפטר מובא לקבורה בקרקע, בנפאל ובהודו מקדשים את יסודות האש והמים. שני האלמנטים האלו שלובים בטקסי הפרידה מהמת. תחילה יטהרו את הגופה באמצעות טבילה ורחיצה שלה בנהר הקדוש. אח"כ יעטפו אותה בתכריכים לבנים ויניחו אותה לשריפה על גבי המזבח. את העפר ישובו לפזר בנהר, בסיום הטקס. המשפחה תלווה את הטקס הארוך הזה שיכול להימשך שעות ארוכות תחת גשמי מונסונים סיזיפיים או תחת חום כבד.

הטיבטים בדומה למנהג הזרתוסטרים בפרס בעבר, מבססים את טקסי המוות על יסוד – האוויר. "קבורת שמיים". על פי מנהג זה, גופה אנושית מפורקת לחלקים קטנים ומושארת על הר. הכהן מבתר את הגופה ומפריד בין הבשר לעצמות. שם בראש ההר, הגופה נאכלת על ידי חיות, ובעיקר על ידי עופות דורסים, לרוב נשרים. בטיבטית שמו של המנהג הוא "ג'האטור", שפירושה: "נתינת צדקה לעופות". בחלקים רבים של טיבט האדמה קשה מאוד ואינה מאפשרת לכרות קבר. לאורך רב השנה האדמה מכוסה בשכבת שלג עבה ועצים וחומרי בעירה נדירים ויקרים בטיבט, ולכן קבורת השמים פרקטית יותר.

העיסוק במוות מעורר בנו אימה, בעוד שבתרבויות המזרח ובבודהיזם הטיבטי, החיים והמוות נותנים יד ומדלגים יחד לאורך כל הדרך. בבהוטן, מצופה מאדם לחשוב על המוות חמש פעמים ביום.  עבורם פעולה זו, מסייעת לטפל בחרדה ממנה סובלים לטענתם האנשים במערב. התעלמות מהאמת המהותית הזו כרוכה במחיר פסיכולוגי כבד. קבלה של המוות באופן פרדוכסלי יכולה להביא לנפש הקלה גדולה. קבלה זו מאפשרת לאדם לחיות את הרגע, להעריך את ה"כאן והעכשיו" ואת מה שעלול היה להחוות כברור מאליו.

שביל ארוך מוביל מחניית הטוקטוקים לפשופאטינט. דוכנים עם חפצי אומנות ודת, בגדים ותכשיטים – ממתיקים בתאווה ארצית, את המפגש הקשוח שעתיד להתרחש בסופו.

קופים מגיחים אל השביל ובאבות בגלימה כתומה וראסטות ארוכות חולפים על פנינו. הנהר מתגלה בפיתול ועמו עשן מתמר. עמדות של מזבחים קטנים, גרמי מדרגות והמולה אנושית שותקת מתחילים להופיע מעברו האחר של השביל. השקט מופר ביללות של יגון וקינה נשית. הידיעה שהנפש נולדת ברגע זה ממש בגוף אחר, לא מקלה על כאב הפרידה מהיקרים שלהם בגלגול הנוכחי.

בפשופאטינט ידאגו לשרוף את גופת המת עוד באותו היום (בתנאי שהוא מעל לגיל שנה), על מנת לא לייצר קיטוע ברצף גלגול הנשמות.

על מזבחות, בצדו האחד של הגשר שורפים את גופות פשוטי העם ומצידו האחר את העשירים או בעלי הקסטות הגבוהות.

גברי המשפחה האבלים, מגלחים את שיער הראש ומשאירים ציצית שיער קטנה בחלק האחורי של הקרחת. הם לובשים בגדים לבנים המסמלים טוהר עבור הטקס.

שביל ארוך מוביל מחניית הטוקטוקים לפשופאטינט

קופים מגיחים אל השביל ובאבות בגלימה כתומה וראסטות ארוכות חולפים על פנינו. הנהר מתגלה בפיתול ועמו עשן מתמר

גברי המשפחה האבלים, מגלחים את שיער הראש ומשאירים ציצית שיער קטנה בחלק האחורי של הקרחת. הם לובשים בגדים לבנים המסמלים טוהר עבור הטקס.

תפיסת העולם כלפי היחס שבין החיים למוות

אלו יכולנו לאסוף את אוכלוסיית העולם כולו (8 מיליארד בני אדם), על פסיפס הדתות והפילוסופיות השונות והמגוונות שבה ואלו יכולנו לשאול אותם על תפיסת העולם שלהם לגבי היחס שבין החיים למוות, היינו מגלים כי הקולאז' הזה, נשען למעשה על שלוש גישות מרכזיות.

גישה אחת היא הגישה החומרית-המטריאליסטית, האומרת שמה שקיים זה רק החומר ושאין שום דבר מעבר לו. נשמה ומיסטיקה הן בגדר שטויות ואלוהים הוא חבר דמיוני בלבד. מוצאים את השורשים של גישה זו במצרים העתיקה והיא מקבלת דחיפה גדולה קדימה בתקופת ההתפתחות של המדע, דרכו אנו מקבלים כיום תשובות לשאלות שפעם רק דרך כח עליון יכולנו להסביר אותן. תופעות הטבע הוסברו באמצעות מעשה האלים (ברקים נוצרו על ידי זאוס, גלי צונאמי על ידי פוסידון  ובמזרח אסונות טבע היו תוצר של שדים ורוחות רעות). העולם המערבי עובר לגישה זו יותר ויותר, קיימת הפרדה בין דת למדינה ואנשים הופכים לחילוניים.

הגישה השנייה מאפיינת את הדתות המונותאיסטיות. דתות האומרות שאנחנו לא רק גוף וחומר ושיש בנו גם נשמה. לפיהן, הנשמה נכנסת לגוף הגשמי שלנו (לעובר) מתקיימת בתוכנו ולאחר שנמות, תעבור הנשמה לגן עדן או לגיהינום בהתאם למעשים הטובים או הרעים שעשינו בחיים האלה. זו תפיסה רוחנית לפיה הנשמה באה להתנסות אחת בלבד בעולם הזה וההתנסות תיקבע לנצח נצחים לאן הנשמה תגיע בעולם הבא. גם אם היה זה תינוק שמת בגיל שלושה חודשים, זו היתה ההזדמנות היחידה של הנשמה שלו להיות בעולם הזה.

הגישה השלישית היא הגישה שמשותפת לבודהיזם ולהינדו מהמזרח ובמערב היא משותפת לזרמים המיסטיים המלווים את הדתות המונותאיסטיות: ביהדות – הקבלה, בנצרות – הזרמים הגונוסטיים ובאסלאם – הזרם הסופי. במערב הידע היה כמוס ושייך תמיד לאותם מתי מעט שהחזיקו בידע של "התורה הפנימית", באותו צופן סודי שלא היה נגיש לנחלת הכלל אשר נאחז בפשט של התורה החיצונית.

ידע זה זהה בתפיסת הבסיס שלו לאותו ידע המשותף והגלוי לאנשי המזרח, לפיו הנשמה נכנסת לגוף לא להתנסות חד פעמית בלבד, אלא היא חוזרת שוב ושוב – בתהליך שאנו מכנים "גלגול נשמות" או כפי שמכונה במזרח כ-"סמסרה".

מדוע הנשמה חוזרת שוב ושוב? בקבלה יאמרו שכדי ללמוד את השיעורים שלה וכדי לתקן את מה שהיא צריכה לתקן כי קלקלה בחיים הקודמים. במזרח יאמרו שהנשמה צריכה לנקות את הקרמה שלה, לאחר שהיא צברה קרמה שלילית. לאחר שהנשמה תסיים לנקות את הקארמה ולתקן את התיקונים, היא לא תצטרך להתגלגל יותר ותוכל להישאר לנצח בעולם הרוח. החיים נתפסים כמסע התפתחותי-רוחני ארוך וממושך בעולם, שלא ניתן להשלים בגלגול אחד. תפיסה זו של המיסטיקה במערב ותפיסת הרוח במזרח, היא אותה התפיסה וכיום במסגרת העידן החדש והודות לידע שניפתח במערב, ניתן לעשות את ההשוואות האלה.

בפשופאטינט ידאגו לשרוף את גופת המת עוד באותו היום (בתנאי שהוא מעל לגיל שנה), על מנת לא לייצר קיטוע ברצף גלגול הנשמות.

הסאדואים – הבאבות הכתומים

בירח המלא האחרון בכל חורף, מתמלאות טראסות האבן לצד הנהר בפשופאטינט בסאדואים – חסידי האל. מאמינים הינדים, אשר בחרו לפרוש מהסדר החברתי לטובת תרגול מדיטציה ושיטות שונות של סיגוף עצמי .

הם נאספים במטרה להעריץ את שיווה בחגו העיקרי – שיוואראטרי. השתתפותם כוללת לעתים מעשים קשים של סיגוף עצמי, הליכה על גחלים, אכילה מגולגולת של מת ובעבר אפילו הרמת אבנים כבדות באמצעות איבר המין. מטרת הסיגופים מכוונת להמחיש את הדבקות באל ואת חוסר העניין בתענוגות הגוף. הסאדו אמאר בהראטי למשל, יושב בהודו עם יד מורמת מזה למעלה משלושה עשורים ומאמין שכך יקדם את השלום העולמי.

חלק מהסאדואים יושבים בפשופאטינט באורח קבע גם בשאר חלקי השנה וזוכים להערצה מצד עולי הרגל המאמינים בכוחם. מתייחסים אליהם כאל שלוחה של שיווה. מאכילים אותם, נותנים להם כסף ומבקשים מהם לתווך בינם לבין האל.

אנשים אלה בחרו מרצון לוותר על חיי הרכוש והחומר בשביל מציאת אמת פנימית גבוהה יותר. חלקם כבר בעלי משפחות, מקום עבודה וקהילה. מורים לשעבר, אנשי עסקים לשעבר, משכילים שהחליטו ביום בהיר אחד, לפתוח בחיים אחרים (השלב הרביעי בחיים לפי תורת ההינדואיזם). הם יצעדו יחפים כשברשותם מים ושמיכה בלבד ויחיו חיים של צניעות.

אדם הרוצה להפוך לסאדו צריך לחפש תחילה גורו, אשר יחליט אם האדם זכאי וראוי להפוך לסאדו. ומה באשר לנשים? האם גם הן יכולות לבחור להיות סאדו?

סאדוס נקבה קיים בכתות רבות. מדובר לרב באלמנות. לאישה הודית, פרישה מהעולם, היא צעד מרחיק לכת. החברה ההודית המסורתית מגוננת על נשיה, עוטפת אותן בסארי, מכפיפה אותן לאביהן, אחר כך לבעליהן ולבסוף לבנן בכורן. ובכל זאת נמצאות האמיצות שמעזות להשתחרר מסייגי החברה וללכת בנתיב משלהן.

בשנים האחרונות התפתחה בפשופאטינט תופעה חדשה של "פייק סאדו". אנשים שהחליטו להפוך את האמונה למקצוע רווחי ומחקים את הלבוש והמראה של הסאדואים על מנת לקבל נדבות. הם דורשים כסף עבור צילומים מתיירים. בירנדה, אחד הסאדואים שישב לצד המקדש, אחז את ידי כשחלפתי על פניו והורה לי לשבת. הוא היה גמיש במיוחד והראה לי כיצד הוא מעביר את כף רגלו הימנית מעבר לעורף שלו. הפתעתי אותו בחזרה כשחיקיתי אותו והראיתי לו את כישורי הגמישות שלי משיעורי הבלט. בירנדה התעקש לחזות את העתיד שלי, "נוט פור מאני, ג'אסט פור פרנד". הוא אחז בכף היד שלי, לחץ על קמרונות, מתח קמטים ופסק: "את עובדת קשה מדי. תלמדי את עצמך לנוח!". הוא הפליג אל חיי האהבה שלי ומשפחתיות. רשמתי הכל על פתק וג'אסט פור פרנד, השארתי בידיו כמה עשרות רופי והוא מצמץ שהיה שמח ליותר.

בירח המלא האחרון בכל חורף, מתמלאות טראסות האבן לצד הנהר בפשופאטינט בסאדואים – חסידי האל

השתתפות הסאדואים כוללת לעתים מעשים קשים של סיגוף עצמי, הליכה על גחלים, אכילה מגולגולת של מת ובעבר אפילו הרמת אבנים כבדות באמצעות איבר המין

ספארי של חיות קדושות

לצד הסאדואים ניתן לפגוש בפשופאטינט "ספארי" של חיות קדושות.

הכי מוכרות לנו כקדושות הן הפרות. הפרות הקדושות רובצות כמלכות העולם ופוקקות את מדרכות העוברים ושבים. כיום הם פוסעים לצידן "על ביצים" כבר פחות ביראת כבוד ויותר בתחושה שהן הופכות להיות עול וגורם מטריד.

הפרה היא הסמל לאדמה ולאמא. כל המוצרים שההודים והנפאלים מקבלים מהפרה, נחשבים בעיניהם לצרכים שהאם נותנת לתינוק שלה וזו סיבה טובה להפוך אותה לקדושה. הפרה נחשבת לאם כל האלים. על פי האמונה ההינדית, בגוף הפרה ישנם 330 מיליון אלים ואלות.

בשנים האחרונות יותר ויותר תושבים לא רוצים שהפרה תזדקן ותמות בחצר ביתם ותפיל עליהם קללה. הם משחררים לחופשי את הפרות הזקנות שאינן נותנות חלב. הפרות משוטטות ברחובות הערים, מלכלכות וגורמות לתאונות ונזקים. משום כך נבנים בשנים האחרונות "בתי אבות" לפרות קדושות וזקנות והן מטופלות שם בכבוד עד ליום מותן.

תופעה חדשה המתרחשת סביב הפרות הקדושות, היא חטיפה שלהן מהרחוב, מכירה שלהן לתעשיית הבשר והעור. התופעה הזו נפוצה בעיקר בדלהי, בירת הודו. עם רדת החשיכה, מתמלאים הרחובות האפלים של הבירה בכנופיות החוטפות פרות לתוך משאיות. ארבעים אלף הפרות המשוטטות בעיר הן מטרה קלה לגנבים, שתופסים ומוכרים אותן לבתי מטבחיים בכפרים הסובבים את העיר. בשר הבקר נצרך בכמויות גדולות על ידי המוסלמים ובני קסטת הטמאים, הנחשבים לאוכלוסיות שוליים.

חיות קדושות נוספות שתפגשו בפשופאטינט בנפאל הן הקופים. הנומן, אל הקוף הוא אחד האלים האהובים ביותר בהינדואיזם והפסל שלו מופיע במקדשים רבים. הוא נחשב לאמיץ ומסור ויש לו כוח סופר על כזה. במיתוסים מקומיים רבים הוא מסוגל לשנות צורה על פי רצונו, לנתר באוויר למרחקים עצומים, לדלג מעל אוקיינוס שלם, להזיז הרים ולהביס צבא שלם לבד.

הקופים שתראו כאן הם מסוג מקוק רזוס ולכולנו צריכה להיות הכרת תודה גדולה כלפי התרומה העצומה שלהם בהבנת נפש האדם.

בתחילת דרכה טענה הפסיכואנליזה שמה שחשוב בהתפתחות הנפשית התקינה של התינוק, הוא סיפוק הצרכים הבסיסיים שלו על ידי האם. הניסוי שערך הארלו בסוף שנות החמישים, הרחיב והעמיק את ההבנה סביב תפקיד האם וצרכי התינוק. הארלו העביר תינוקות של קופי רזוס לכלוב לגידול על ידי שתי "אמהות פונדקאיות". אחת הפונדקאיות היתה עשויה תיל עם בקבוק חלב מתוק צמוד והשנייה היתה עשויה מבד רך אך ללא מזון. הארלו הופתע שהתינוקות העדיפו לבלות זמן רב יותר עם אם הבד מאשר עם אם התיל ובקבוק החלב ובכך הוכיח שלאהבה ולמגע יש תפקיד לא פחות חשוב מההזנה בהתפתחות התינוק.

מפתיע לפגוש כאן בעל חיים קדוש נוסף – הכלבים. הכלבים נחשבים בנפאל לשומרי שער החיים בגלגול שלאחר המוות. הם השליחים של "יאמה" שליט ושופט המתים ובחג הדיוואלי מוקדש להם יום שלם, היום השני של החג. ביום זה, לא תאמינו, מקשטים את צוואר הכלבים בשרשראות של פרחים כתומים וצובעים את המצח שלהם בטיקה.

הפרה היא הסמל לאדמה ולאמא. כל המוצרים שההודים והנפאלים מקבלים מהפרה, נחשבים בעיניהם לצרכים שהאם נותנת לתינוק שלה וזו סיבה טובה להפוך אותה לקדושה

הנומן, אל הקוף הוא אחד האלים האהובים ביותר בהינדואיזם והפסל שלו מופיע במקדשים רבים. הוא נחשב לאמיץ ומסור ויש לו כוח סופר על כזה. במיתוסים מקומיים רבים הוא מסוגל לשנות צורה על פי רצונו

———-

לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

הפוסט פשופאטינט – הגבול הדק שבין החיים למוות הופיע ראשון במסע אחר

אחרי זמן של התבוננות, מדיטטיבי שלא במכוון, אפשר להבחין בעוד פסגות, לשמוע עוד הדים, רחוקים יותר; פעמון עגלים או כבשים שלא נרדמו עדיין. אולי רעבים, אולי הלכו לאיבוד.

הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה, להגיע לממלכה המסתורית והיפה שבהרי ההימלאיה

יש גן עדן

ממלכת מוסטנג נמצאת באזור נידח שלא מעט פרוצדורה כרוכה בהגעה אליו. זהו אזור שמור ומורכב פוליטית שמצריך אישור (פרמיט) יקר וליווי של מדריך דרך סוכנויות. הגענו לטרק אחרי נסיעה ארוכה ומתישה של 10 שעות מפוקרה לקגבני (Kagbeni), בדרך עם הרבה מזכרות שהותירה הסופה שפקדה את נפאל שבוע קודם (ועצימת עיניים תכופה שלי). יש גם אפשרות של טיסה מפוקרה לג'ומסום, בדרך כלל יצא יקר יותר ומפסידים את הנוף בדרך. צריך לשים לב שיש עלייה חדה בגובה מפוקרה לקגבני והדבר יכול לגרום לכאבי ראש. בקגבני יש צ'ק פוינט מנומנם ומשם למעשה מתחילים להיספר עשרת ימי הפרמיט. שלושה תיירים אסמטיים, מצוידים בבלוני חמצן קיבלו את פנינו. "גבוה כאן, אבל זה מתקזז עם האיכות של האוויר הנקי".

הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה, להגיע לממלכה המסתורית והיפה ביותר שבהרי ההימלאיה, על פי השמועה שרצה לפחות בין הפורטרים והמדריכים הנפאלים שפגשתי. שבוע שעבר עוד היינו בדרכנו למנסלו אך הסופה אמרה את דברה ונאלצנו לחתוך. המדריך המקסים שלנו, מודו, במקום לספר לנו על מורשת המנסלו המפוארת, לעודד אותנו קצת בצל מסוקי החילוץ שליוו את הדרך, לא הפסיק לדבר איתנו על מוסטנג. שבוע אחרי מצאתי את עצמי כאן.

כפר צ'וסנג

הכפר הראשון שישנו בו הוא צ'וסנג (Chhusang/Chhuksang). הלכנו שעות ספורות אך הכפר ואנשיו שבו אותנו והחלטנו להישאר; מטעים של תפוחים ושדות תירס בין צוקים אדומים והרים של שלג ומדבר. את הגעתנו ליוו שריקות שלא הבנו תחילה את משמעותן. יותר מאוחר התבררו לנו כקריאות של נשות הכפר לבואה של הרוח, קריאה לעזרה במלאכת הפרדת המוץ מהבר. כולם בשדות; קיץ, מתאספים יחד לקצור את התבואה. עושה רושם שהנשים מנהלות את העניינים, זורקות הוראות זו לזו בטון סמכותי, סוחבות, מזיזות. הגברים יושבים בצד, מדברים, משועשעים. קבוצה אחרת של תושבי הכפר מפוזרת במטע תפוחים סמוך, הם קוטפים תפוחים וסוחבים אותם לכפר, גם ילדים.

כולם בשדות; קיץ, מתאספים יחד לקצור את התבואה. עושה רושם שהנשים מנהלות את העניינים, זורקות הוראות זו לזו בטון סמכותי, סוחבות, מזיזות. הגברים יושבים בצד

אל גילינג

ביום השני פנינו היו מועדות לכפר גילינג (Ghiling/Geiling). מדובר ביום הליכה ארוך יותר של טיפוס ונופים משגעים וכדאי להתחיל אותו מוקדם. בכלל שווה להתחיל טרקים בנפאל בשעה מוקדמת כי לעיתים קרובות גשם מגיע בצהריים או במקרה שלנו – רוחות. הן מלוות באבק וכדאי להצטייד במשקפי שמש, באפ (מגן פנים) ומעיל רוח. תוך כדי הליכה הנופים משתנים, עוד צורות, עוד צבעים. גילינג הוא כפר גדול יותר. יש אנשים שבוחרים לישון לפני בסימבוצ'ה (Syanboche), מקום קטן בדרך עם גסטהאוסים ספורים. תלוי בהספק ההליכה. יש משהו לא הגיוני במוסטנג. משהו שמרגיש כמו טעות אולי. כל כך הרבה נופים וצבעים וצורות. כל כך הרבה ניגודים שחיים בשלום יחד. זה לא הגיוני. מדבר ושלג וצוקים אדומים ומים. כל יום חשבנו שהגענו לשיא, וכל יום הוא נשבר מחדש.

הכפר הבא בו ישנו הוא דקמהר (Dhakmar) – כפר שמתאפיין בצוקים האדומים המקיפים אותו. לאורך המסלול ברוב הזמן היינו לבד. יש משהו כמעט מרפה בהליכה הזאת, בין מרחבים מרשימים ולא נגועים. לא מיהרנו לשום מקום ובעיקר בהינו ממושכות, מהופנטים מכל היופי הזה שנח על עינינו לא משנה לאן הן פונות. בערב הקור נכנס וחודר פנימה ויכול להגיע למינוס 15 מעלות. יש קור מיוחד במוסטנג, קור שאנחנו לא רגילים אליו, וכדאי להצטייד באופן מתאים ולהביא שק"ש.

מדובר בטיול קל יחסית ויש הרבה זמן ודרכים לעשות אותו, כך שאין מה למהר ואפשר ליהנות מהנוף בעיקר ולצלם הרבה, "One step two pictures" צחק עלינו המדריך. יש שביל ג'יפים שניתן להתחבר אליו לאורכו. צריך לקחת בחשבון שהתנאים מינימאליים – מדובר בטרק פחות מתוייר, לא תמיד יש הרבה אפשרויות שינה, ולא תמיד יש חשמל. היו ערבים שהסתפקנו בנרות ולהבה של האח – מקום ההתכנסות המרכזי אחרי שהשמש שוקעת.

יום הליכה ארוך של טיפוס ונופים משגעים וכדאי להתחיל אותו מוקדם

היעד הבא – צ'ארנג

המשכנו לכיוון צ'ארנג (Chrang/Tsarang). הסוליות של הנעליים, סימן ההיכר לדרכים בנפאל, מלוות אותנו לכל אורך הטרק. אנחנו נתקלים לעיתים בסוסים משוטטים ועדרים של באפלו. אחרי שאנחנו עוברים את הכפר גאמי, נותרות עוד בערך 5 שעות של הליכה עד לצ'ארנג. הרוחות מתחילות להתחזק ואני נזכרת בשריקותיהן של נשות הכפר, מאשימה אותן בהזמנתן. לאורך הכפרים ניתן לראות לעיתים נזירים טיבטים עם שמלות אדומות על הגגות ונשים בשמלות הטיבטיות המסורתיות. לא פגשתי קודם עם פטריוטי ואצילי כמו העם הטיבטי שההיסטוריה היא חלק כל כך יומיומי מהווייתו.

לו מנתנג (Lo Manthang) – עבור תיירים רבים זאת הנקודה האחרונה שמגיעים אליה. זמן קצר לפני ההגעה לכפר ישנה נקודת תצפית יפהפייה מקושטת בדגלי תפילה צבעוניים האופייניים לנפאל. מדובר בכפר גדול יחסית עם גסטהאוסים רבים ומקלחת חמה, מצרך נדיר לאורך הטרק. לדרכנו הזדמן חקלאי מקומי, 18 שנה היה נזיר בהודו ו-31 שנה נזיר כאן במוסטנג. היום הוא חקלאי ועוזר לאחיו בגסטהאוס. הוא מספר לנו ההיסטוריה והקרבות שהיו כאן. כאשר אנחנו שואלים אותו איפה עוברת נקודת הגבול עם סין, הוא מתקן אותנו בעדינות, אך בתקיפות "טיבט".

מתקרבים לגבול

בחרנו להמשיך עוד יום קרוב יותר לגבול וטיול בכפרים שאחרי, צ'וסר (Choser) ונמדו (Nyamdo) כפרים פשוטים וקטנים, עם מבנים עתיקים מבוץ ונחל קטן שמלווה אותם. מדובר במקומות נידחים שכל הימצאותו של בן אנוש כאן מרגישה מקרית לחלוטין. לתיירים ניתן להגיע עד לכפר נומברוג שם יש צ'ק פוינט לגבול. למקומיים מותר להמשיך עד לגבול עצמו ולתושבי לו מנטנג מותר לעבור את הגבול פעמיים בשנה לעשרה ימים. מדובר בנקודה גבוהה יותר יחסית ומומלץ לישון פה שתי לילות על מנת שהגוף יתרגל לגובה.

ביומיים האחרונים בחרנו לבלות שוב בצ'וסאנג, הכפר הראשון בו ישנו. משהו באינטימיות של הכפר, באנשים, במטעים. יש להם זמן, הם לא ממהרים לשום מקום. עולים על העצים, קוטפים תפוחים, קוצרים חיטה (ושלווה). את תשומת ליבי תופסת ילדה החוזרת לכפר; היא נושאת סל על גבה, עניין הכרוך במאמץ מצידה, מחפשת שיווי משקל. יותר מדי תפוחים. השמש שוקעת והחושך יורד. אין כבר איש בשדות, שקט משתרר ומשכיח את השריקות הצוהלות. גם הרוחות הפסיקו. יש רגעים כאלו, של שקט אמיתי.

מדובר במקומות נידחים שכל הימצאותו של בן אנוש כאן מרגישה מקרית לחלוטין

מידע שימושי למטיילים למוסטנג

איך מגיעים – יש אפשרות לקחת טיסה מפוקרה לג'ומסום (jomsom), ומשם להמשיך בנסיעה לקגבני (kagbeni). או לקחת ג'יפ מפוקרה עד לקגבני. לא מומלץ לנסוע באוטובוסים המקומיים כי הדרך שם לא טובה. ממליצה גם לוודא לפני כן שהדרכים פתוחות.

עונה – הסוכנויות טיולים ממליצות על ספטמבר עד דצמבר ומרץ עד מאי. בכל אופן כדאי, כמו לפני כל טרק בנפאל, לבדוק מזג אוויר באפליקציות אמינות, מקומיים, מטיילים במקום וסוכנויות טיולים.

מפת מוסטנג והאזור, צפון נפאל:

הפוסט טרק בממלכת מוסטנג הנידחת, אי שם בצפון נפאל הופיע ראשון במסע אחר

מקדש הקופים

מקדש הקופים (Swayambhunath Temple) הוא המקדש המפורסם ביותר בקטמנדו, הוא מתנשא לגובה 1,406 מטרים ומהווה נקודת תצפית פנורמית מרהיבה על כל עמק קטמנדו. על מנת ליהנות מכל היופי הזה תצטרכו לטפס 365 מדרגות, סוג של חימום יעיל עבור אלו מכם המתכננים גם לצאת אל אחד מהטרקים שנפאל מציעה. שמו של המקדש נגזר מעצם היותו ממוקם במרכזה של מושבת קופים שנמצאים בכל פינה ונחשבים לקדושים. המקדש עצמו מהווה מרכז בודהיסטי חשוב ופעיל שקיים מעל ל2,500 שנה, תוכלו להגיע אליו בנסיעה של כרבע שעה ממרכז קטמנדו. מומלץ שלא להתקרב יותר מדי ובטח שלא לנסות לגעת או להאכיל את הקופים שבמקדש שעלולים לנשוך. הכניסה בתשלום, אם כי לא גבוה במיוחד. אל תפספסו.

הסטופה המרכזית במקדש הקופים

נזיר בודהיסטי צעיר במקדש הקופים

מקדש פשופטינאת

פשופטינאת (Pashupatinath) הוא מקדש הינדי שמפורסם בעיקר בשל טקסי שריפת הגופות המתקיימים בו. את מתחם המקדש חוצה נהר הבגמטי (Bagmati) הקדוש, על גדותיו מתקיימים טקסי שריפת הגופות, שעל פי האמונה מביאים את המת למוקשה (Moksha), אל הגאולה ושחרור ממעגל גלגולי הנשמות. פשופטינאת הוא המקדש ההינדי החשוב ביותר בעמק קטמנדו, תוכלו לפגוש סהאדואים (נזירים הינדים) המתגוררים במתחם, להצטלם איתם תמורת תשלום סמלי ולצפות בטקסי שריפת הגופות ממרחק לא גדול יחסית. הביקור במקדש מספק חוויה לא כל כך פשוטה, אך מרשימה ומרתקת, נקודת חובה למטיילים באזור.

סוחר מקומי באחד מהשווקים בעיר

נזיר צעיר במנזר סצ'ן (Shechen) הבודהיסטי

סאדהו (Sadhu), נזיר-סגפן הינדי במקדש פשופטינאת

כיכר דורבאר – Durbar Square

כיכר העיר המרכזית שנבנתה במאה ה-11 הייתה למרכזה השילטוני של נפאל ומקום משכנה של משפחת המלוכה עד למאה ה-19. כיכר דורבאר היא "מרכז העניינים" של תושבי קטמנדו ותוכלו לראות בה עשרות מקדשים במגוון גדלים וסגנונות, מוזיאונים ובתי תפילה בעיצובים עתיקים ומרשימים, תוכלו לפגוש באוכלוסייה המקומית ולהכיר לעומק את ההיסטוריה והתרבות הנפאלית. הכיכר שהוכרזה אתר מורשת עולמית על ידי אונס"קו נפגעה קשות ברעידת האדמה בשנת 2015 ועדיין ניתן לראות סמני שיחזור ושיפוץ בכמה מהמבנים השונים. מומלץ להגיע אל הכיכר בהליכה של כרבע שעה מהטאמל, הכניסה למתחם בתשלום.

ילדים נזירים בודהיסטים במהלך פסטיבל צ'אם השנתי

בודהנאת –  Bouddhanath

סטופת בודהנאת היא אחד ממוקדי התיירות הפופולאריים ביותר בקטמנדו. "סטופה" היא מבנה קודש דמוי כיפה שעל פי האמונה, קבורים בו שרידים של בודהה או של תלמידיו לאורך השנים. סטופת בודהנאת היא הגדולה ביותר בנפאל ואחת מהגדולות בעולם, המאמינים נוהגים להקיף את אותה בהליכה בכיוון השעון ולגלגל גלגלי תפילה טיבטיים המוצבים סביבה. זה המקום בו תוכלו ללמוד על דת הבודהיזם והמורשת הטיבטית, לפגוש נזירים בודהיסטים, לשתות קפה טוב באחד מבתי הקפה הפזורים סביב, לבקר באחד מהמנזרים שבמתחם ולשוטט בשווקים והחנויות הפזורים סביב השטח המעגלי שבמרכזו כיפת הענק הלבנה.

הטאמל (Thamel): רובע המטיילים של קטמנדו

לבנגקוק יש את הקוואסאן, לדלהי יש את המיין בזאר, ולנפאל יש את הטאמל שבמרכז קטמנדו,  הטאמל הוא מתחם הכולל מספר רחובות ומהווה רובע המטיילים של מטיילי העיר ונפאל כולה. המקום שוקק ופעיל וכולל אינספור מקומות לינה ברמות שונות, מסעדות, פאבים ובתי קפה, סוכנויות נסיעות, חנויות מכל סוג, חיי לילה עשירים ומטיילים מכל העולם. הטאמל הוא אטרקציה בפני עצמה ומהווה בסיס יציאה אל מוקדי העניין הרבים שבעמק קטמנדו ואל הטרקים שבהרי ההימלאיה.

מתי וכיצד להגיע לקטמנדו?

נכון לכתיבת שורות אילו אין טיסה ישירה מישראל אל נפאל. ניתן להגיע בטיסה עם עצירת ביניים בהודו, טורקיה, דובאי, בחריין או אבו דאבי. מבחינת מזג האויר, עונות הטרקים בנפאל הן בין החודשים אוקטובר לדצמבר ובנוסף בין מרץ למאי, בשתי עונות אלו מזג האויר יציב באופן יחסי להרי ההימלאיה, הטמפרטורה סבירה וכמות המשקעים נמוכה. בנוסף, בתקופות אלו נפאל שוקקת חיים ועמוסה בתיירים מכל העולם, אך קחו בחשבון שהמחירים עולים בהתאם. בקטמנדו עצמה ששוכנת בעמק נמוך יחסית להרים שמקיפים אותה, ניתן לטייל כל השנה אך קחו בחשבון שמחוץ לעונות הטרקים שציינו, עלול להיות קר וגשום ובהיעדר מטיילים העיר נראית מעט שוממת, לכן גם אם אתם מתכננים לטייל בקטמנדו בלבד, ההמלצה היא לעשות זאת באחת משתי עונות הטרקים של נפאל. טיול מהנה!

העיניים של בודהה בסטופת בודהנאת

סוחר ביצים מקומי ברחובות העיר

סטופת בודהנת, המאמינים הבודהיסטים נוהגים להקיף אותה בכיוון השעון

נזירים בודהיסטים בסטופת בודהנת

אדון נפאלי בעל חיוך כובש

סאדהו (Sadhu) במקדש פשופטינאת

ילד נזיר מתוק משתעשע עם המצלמה

נזיר בודהיסטי תכול עיניים

מוכר חלילים ברחובות קטמנדו

בסמטאות קטמנדו

נזירה בודהיסטית מבוגרת ומרשימה במיוחד

ברחובות העיר

ילד נפאלי פוטוגני במיוחד

——————-

חמי כרם – מתעד תרבויות רחוקות, טקסים ופולחן, דת ואמונה ומנציח נקודות קיצון במרחב האנושי מסביב לעולם. לעבודות נוספות של הצלם חמי כרם, היכנסו לאינסטגרם שלו, או לאתר.

הפוסט מסע צילום במוקדי העניין בקטמנדו הופיע ראשון במסע אחר

דבורי האפיס לבוריאוסה, גדולות פי ארבע מדבורה רגילה, בערך בגודל אגודל. העקיצה שלהן צורבת ומכה בך. חטפנו כמה כאלה, במסע שלנו בעקבות ציידי הדבש בנפאל. שם בינות להתרחשות סוערת ונרגשת של הדבורים האימתניות, ממשיכה להתקיים עבודת רדיית הדבש.

מדריך מסע אחר לנפאל

רדיית הדבש נחשבת לאחד המקצועות העתיקים בעולם. פעמיים בשנה בלבד, בתחילת חודש נובמבר ובחודש מאי, נרתמים גברי השבט לעבודת הפרך המסוכנת במצוקים בני מאות מטרים. זקני השבט זוכרים כי בימים עברו, פרנסת תושבי הכפרים היתה תלויה במלאכתם. אנחנו התלווינו לנאוק בן ה-71, העוסק בזה מזה חמישים שנה ברציפות. הוא למד את המקצוע מסבו והפך להיות אחד מרודי הדבש המבוקשים והמפורסמים באזור. "הצעירים שלנו בכפר מפנים לנו עורף" אמר נאוק, "הם עוזבים את הכפר. מחפשים עבודה קלה יותר בערים. שוברים את השושלת והמסורת המשפחתית שלנו".

ללא מאמץ ובהינף יד, העמיס נאוק על גבו סל מקש, לתוכו הכניס סולם חבלים בן שבעים מטרים. סולם נוסף הועמס על גב חברו. ברגליים קלילות כמרחף באוויר החל לפסוע במורד דרך עפר רווית שלוליות, מגשם הזלעפות שירד באותו הלילה.

דלקנו בעקבותיו אל מעבה היער, שם נעלמה הדרך לטובת גלישה בוצית על כסות של עלי שלכת.
אך כדאי אולי שנתחיל מההתחלה…

רכס האנאפורנה בהימלאיה (מתוך טרק של כותבת המאמר לפון היל)

לא שיערנו שעוד באותו היום, נמצא את עצמנו גולשים בג'ונגל תלול ובוצי

הפתעה בדרך

זה היה בוקר כזה בו לבשנו בגדים מחויטים לטיסת הפנים (מקטמנדו לפוקרה), במסגרת טיול צילום לנפאל, אותו הדרכתי עם שותפי למסע. טמנו את נעלי הטיול במזוודה, נעטפנו בביגוד רב שכבתי ושכבות נוספות נארזו בתרמיל.

יום בו התכוונו להתרחק ממסלול התיירים ולהעפיל בג'יפים אל המצוקים הקרים של המורדות הדרומיים של רכס האנפורנה, מקום משכנם של אנשי שבט הגורונג.

לא שיערנו שעוד באותו היום, נמצא את עצמנו גולשים בג'ונגל תלול ובוצי, מטפסים חסרי נשימה ומיוזעים בתוך חום ולחות שהדביקו לגופנו את החליפות החגיגיות ועוד כמה עלים וענפים שבורים. גם לא שיערנו שנאלץ לתלוש עשרות עלוקות מהרגליים ונדמם.

בדרך ג'יפים מאתגרת – בין סלעים, בורות ובוץ, העפלנו בין ג'ונגלים עבותים לגובה של למעלה מ-2200 מטר. על אם הדרך הופיעו בני הכפר עם חצוצרות טיבטיות בעלות חוטם ארוך ותופים. פגשנו את נאוק, רודה הדבש הקשיש החייכן נמוך הקומה.

תוך דקות הבנו שהוא עומד לצאת אל הג'ונגל, אל דרגש סלע במצוק על מנת להתקין מאחז ממנו ישלשל למחרת היום, את סולם החבלים עבור רדיית הדבש. כפי שאנחנו ומבלי להצליח להתארגן ולהחליף את "נעלי העקב" והמלמלות, התחלנו במרדף אחריו. תחילה בדרך עפר ובהמשך בירידה תלולה עמוק במעבה הג'ונגל. גלשנו על התחת, במגלשת עלים ובוץ בליבו של מצוק בן 100 מטרים. מקלות ההליכה שהבאנו במיוחד לאירוע נותרו כלואים במזוודה. נתמכנו זה בזו ובמקלות מאולתרים שהכינו עבורנו תוך דקות אנשי השבט.

אי שם במצוק, באמצע שום מקום, פגשנו בשמאן. הוא פיזר קטורת, נרות ומנחות לרוחות המצוק והדבורים. ביקש להשקיט אותן על מנת שלא יפגעו לרעה ברודי הדבש ובנו. השמאן מלמל בין עצי הג'ונגל. ביקש להזכיר לרוח השומרת על הדבורים, שאנשיו, אנשי שבט הגורונג אינם שודדים או גנבים. "אנחנו עם אבותינו. בבקשה תעוף, עזוב את המצוק, הנח לנו".

קיר תמך הוכן מבולי עץ על דרגש הסלע, באמצעות סכין דמוי מגל וליפוף סיבים של במבוק. סולם החבלים חובר אליו. המלאכה נערכה כשעה בידיהם של חמישה רודי דבש מיומנים. בליבם הם ידעו, כי רוחות המצוק והדבורים, לא יכעסו על התערבותם. הם ילוו וישגיחו עליהם ביום המחר. ההכנות לרדיית הדבש ליום המחר, הושלמו.

כעת חיכתה לנו עלייה תלולה חזרה.
באור קלוש אחרון, דהרנו עם הג'יפים אל הגסט האוס. הקור השתלט על ההר. רטובים מזיעה, מאובקים ממאמץ, התחלנו לפנטז על מקלחת וארוחת ערב חמה. חריקת בלמים בוצית הפתיעה את כולנו, הפכה משאלה לאשליה.

עץ גדול שהתמוטט, שכב על הדרך וחסם אותה. מסע רגלי חדש החל. מסע לילי. טיפוס במעבה הג'ונגל. במהלכו הניידים היוו לנו פנס. פנס שעתיד יהיה לגלות לנו שרגלינו מלאות בעלוקות.

בחברותא קבוצתית המצאנו הובי משותף – תלישת עלוקות וחקר עולם של חרקים מתקופת הדינוזאורים, שהתקבצו סביב אור הגסט האוס וסביבנו והפיקו מאיתנו קסילופון אנושי של צרחות וצחוק מתגלגל.

נהגי הג'יפים ניסרו את העץ במהלך הלילה ועל גבי פרידות העלו אלינו את המזוודות.

אהבתי את היום הזה כל כך. טוב, אולי לא באותם הרגעים הקפואים במקלחת.

עננים של דבורים ענקיות

היום הבא במסענו בעקבות ציידי הדבש, החל בעצם בלילה. קרנבל קולני של חרקים העיר אותנו אל התה המקומי הרווי בג'ינג'ר חי, לימון ודבש.

יצאנו לדרך. תחילה בג'יפים ובהמשך שוב בטיפוס רגלי במעבה הג'ונגל. כובעי כוורנים חולקו לכולנו ונגלה כבר בדקות הראשונות שמזל שכך.

על מנת לסלק את הדבורים מחלות הדבש ולאפשר לנאוק, רודה הדבש, להגיע אליהן, הדליקו אנשי השבט "מדורה מעשנת" במיוחד מעלי במבוק טריים למרגלות המצוק וסמוך אלינו. העשן מסלק את הדבורים מחלות הדבש, וממסטל אותן.

חלות הדבש הנראות כ"פטריות מדף" ענקיות הנאחזות בסלע, התרוקנו באחת מן הדבורים וצבען החום הפך לצהוב עז. מחזה מרהיב.

הרגעים הבאים הפכו לרכבת הרים רגשית מטלטלת והמחזה המרהיב הפך למחזה מעורר אימה. הדבורים הנמלטות נחתו עלינו.

עננים של דבורים ע נ ק י ו ת…

גילינו כי הדבורים נמשכות בעיקר לשיער ועוד יותר לשיער המתולתל הבלונדיני שלי. הכובעים המרושתים, הצילו אותנו.

מבעד לעשן המיתמר אל פני המצוק, גילינו את נאוק על הסולם. לצידו היה תלוי סל קש ענק. כזה היכול להכיל את חלת הדבש המגיעה לגדלים של כשני מטרים.
נאוק אחז במגל המחובר בקצהו למקל במבוק ארוך. בעזרתו היכה שוב ושוב בחיבור שבין חלת הדבש לסלע. הוא קצר את החלות אחת אחרי השנייה במשך שעות ארוכות, בתוך ענן דבורים סמיך. הוא שלשל את חלות הדבש אל חבריו במורד המצוק והם קרבו אותן אלינו והחלו לסחוט מהן את הדבש.

השמאן פיזר קטורת, נרות ומנחות לרוחות המצוק והדבורים

רודי הדבש מקימים קיר עץ בקצה המצוק אליו יחברו את סולם החבלים של רודה הדבש

מדובר בדבש שונה ומיוחד – "הדבש המשוגע". כמות קטנה ממנו (2-3 כפיות) גורמת להזיות וכמות גדולה יותר עלולה לגרום למוות. את הדבש מפיקות דבורי האפיס לבוריאוסה, מפרחי עצי הרודנדרון העוטפים בכיסוי פרוותי וצבעוני את מורדות ההימאליה. שושנות הפרחים שלהם, הלוהבים באדום, ורוד ולבן, רעילים מאד. מן הדבש מפיקים הכפריים תרופות שונות. הדבש עולה הון תועפות. פי שש ממחירו של דבש נפאלי רגיל. אנשי הגורונג השתמשו בדבש במשך מאות שנים כסירופ נגד שיעול וכחומר חיטוי. השעווה מוצאת את דרכה לבתי מלאכה בסמטאות קטמנדו, שם היא משמשת ליציקת פסלי ברונזה של אלים ואלות.

אנחנו העזנו ונשנשנו ממנו קצת.

מאותו הרגע, החיים הפכו לדבש וכל מי שהיה לצידנו נהייה מותק של בן אדם.

מבעד לעשן המיתמר אל פני המצוק, גילינו את נאוק על הסולם

נאוק שלשל את חלות הדבש אל חבריו במורד המצוק והם קרבו אותן אלינו והחלו לסחוט מהן את הדבש

מדובר בדבש שונה ומיוחד – "הדבש המשוגע"

להמתיק את החלומות

בסופן של שעות רדייה רבות, ירד אלינו נאוק כשמבט מלא גאווה נסוך עליו פניו העקוצות. הפעם נעקץ רק פעמיים במצח ובלחי פעם אחת. דבורים הצליחו לחדור את כובע הרשת שלו ועקצו אותו אל מותן. גם ידיו היו מנוקדות מעקיצות. "היום אני כבר לא מתרגש מזה" אמר לנו נאוק, "אבל אני זוכר עד היום את הפעם הראשונה שבה ירדתי אל המצוק. חטפתי 17 עקיצות בבת אחת".

נאוק הזמין אותנו אל ביתו. היה לו חשוב שנכיר את אשתו. אולי נשמח אותה. אשתו, כך סיפר, "חולה עמוק בלב. חולה מעצב. היא ילדה לנו שלושה בנים והם עזבו את הכפר לטובת חיפוש עבודה אחרת בעיירות רחוקות. לא ראינו אותם הרבה זמן". הוא שלף שקית עמוסה בכדורים ותרופות.

בבית אפלולי עשוי מבוץ, ללא חשמל ומים זורמים. לאורו של חלון ונר, ישבה אשתו על שרפרף נמוך. היא פתחה בפנינו את ביתם, חילצה חיוך ארעי ושבה ושקעה אל רצינותה. כיסא או שולחן לא היו בו, רק מיטה, טאבון ומספר מדפים מעץ. שקים עם אורז ותירס נתלו מהתקרה, על מנת שחולדות ומיני שרצים לא יפגעו בהם. הקומה השנייה אליה הוביל סולם עץ, שמשה כמקום אחסון ולינה.

הבית הוקף בטרסות מוריקות קטנות, בהם מגדלים הזוג תירס, דגנים וירקות למחייתם. הם הקימו בטרסות צריף עץ קטן המשמש אותם כשירותים, מהם מנותבים הצרכים לדישון היבולים. שם גם מוקמה מכלאה מבמבוק עבור הג'אמוס.

מאותו הרגע, החיים הפכו לדבש וכל מי שהיה לצידנו נהייה מותק של בן אדם. הכותבת ונאוק

על גבי לוח שנה התלוי על קיר הבוץ במפתן הבית, הופיע הלו"ז הצפוף של נאוק ברדיית הדבש. עליו להספיק לרדות תוך שבוע בלבד (עונת הרדייה קצרה) למעלה מעשרה מצוקים עבור הכפרים בסביבה.
הוא ישוב לעת ערב אל ביתו. ישלוף מן השקית שני כדורים ורודים ויגיש לאשתו עם כוס תה חם, עשוי מג'ינג'ר ולימון ומומתק עם כפית אחת בלבד מן ה"דבש המשוגע", כדי לדאוג שהחלומות שיפקדו את אשת חייו, ישמחו אותה, לפחות בלילותיה.
———————-
לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

טיול לחובבי צילום בבהוטן ונפאל עם לימור כאן

הפוסט בעקבות ציידי הדבש בהימלאיה בנפאל הופיע ראשון במסע אחר

איך נוצר רכס ההימלאיה?

ההימלאיה הם מה"צעירים" ומה"פעילים" ביותר על פני כדור הארץ. ההרים ממשיכים לגבוה, ובמקביל להישחק בתהליכי בלייה. קרחונים נמסים, אגמים נוצרים, נהרות ונחלים משנים את נתיבם, והעוצמה הניצבת דוממת ושקטה לכאורה, אך למעשה רוחשת – מעל פני השטח ותחתיהם.

עובדה מרתקת זו, קשורה לסיפור היווצרות הרי ההימלאיה. סיפור אפי. תלוי בעצם את מי שואלים ובאיזו גרסה בוחרים לצדד.

על פי המהאבהרטה, אחד משני האפוסים החשובים ביותר של הודו, היווצרות ההימלאיה היא אירוע טראגי וקשה.

סיפור שהיה, כך היה: בראשיתה של תקופת הבריאה, על גדתו של הים הענק, ניסו לשווא לקנן זוג שחפים. מדי שנה הטילה הנקבה ביצים, אך הים סחף אותן. לבם של השחפים נשבר ובייאושם, הם פנו לעזרתו של האל וישנו שחי על חופו של הים. וישנו שריחם עליהם, פתח את פיו לרווחה ובלע את הים בלגימה אחת גדולה. במקום שבו היה קודם הים, נחשפה כעת אמא אדמה. וישנו שהיה מותש מבליעתו של ים כה רחב, שכב לנוח ושקע בשינה עמוקה. השד הנורא הירניאקשה שארב בקרבת מקום, ניצל את ההזדמנות ותקף את אמא אדמה חסרת ההגנה בברוטליות כזאת, עד שצלעותיה נשברו ופנו מעלה. צלעותיה השבורות של האדמה, המתרוממות לעבר השמים, יצרו את הרי ההימלאיה העצומים.

סיפור מדעי יותר ואולי טראגי לא פחות, יזקוף את ההתרוממות העצומה של ההימלאיה, לתוצאה של "תאונת דרכים" עצומה שאירעה לפני כ 250 מיליון שנה.

בזמנו בעולם היתה רק יבשת גדולה אחת – יבשת פנגיאה. יבשת, שלימים תתחיל להתפרק ותיצור את אותן שבע היבשות שאנחנו מכירים היום. בתחילת ההתפרקות שלה, לפני כמאתיים וחמישים מיליון שנה, מחלקה הדרומי ניתק מה שכיום תת היבשת ההודית, יצא למסע ארוך צפונה על פני האוקיינוס הגדול בקצב "מטאורי" של 15 ס"מ בשנה והתנגש ביבשת האירו-אסייתית. ההתנגשות האדירה הזו, יצרה את ההתרוממות של רכסי ההימלאיה. "מעון השלג" בסנסקריט (הודית עתיקה).

"תאונת הדרכים" הזו, התרחשה מזמן אך ה'אפטר שוק' שלה עדיין חי ופועל, שכן הלוח ההודי ממשיך לנוע צפונה בקצב של 2 ס"מ בשנה תוך דחיקת רכס ההימלאיה. כתוצאה מכך ממשיכים הרי ההימלאיה לגבוה בכחצי ס"מ מדי שנה.

משערים שבעשרה מיליון השנים הקרובות צפויה הודו להמשיך ולנוע צפונה. תנועה זו גורמת לאי יציבות סייסמית באזור ולרעידות אדמה קשות. האחרונה שבהן ואחת הקשות ביותר, אירעה בנפאל בשנת 2015.

בשנה זו, נפאל הוכתה על ידי רעידת אדמה בעוצמה של 7.9 בסולם ריכטר. למעלה מתשעת אלפים איש נהרגו. כפרים שלמים חרבו. עשרות אלפים נפצעו ומיליונים נזקקו למחסה ולטיפול רפואי.

מקדשים וערים עתיקות רבות, שהוכרו כאתרי מורשת נדירים של אונסק"ו חרבו. רובם עדיין נתמכים בפיגומים מבמבוק ותחת שיפוצים המתנהלים בעצלתיים.

רעידת האדמה גרמה למפולות שלגים בהימלאיה שגבו מחירים כבדים. עשרות תרמילאים נהרגו על ההר ומאות חולצו על ידי הצבא ההודי.

בעקבות רעידת האדמה, התגלתה בנפאל תופעה קשה. כנופיות מהודו הסתננו למדינה ו"קנו" ילדים שניצלו מרעידת האדמה כדי שיהיו משרתים בבתיהן של משפחות בריטיות אמידות. חלקם בני עשר בלבד ובמחיר של 7,500 דולר בשוק השחור.

100 שנים של טיפוס על האוורסט

כיצד קרה שפסגת ההר הגבוה בעולם שבמשך דורות נקרא בטיבטית צ'ומו-לונגמה (אלת אם העולם) ובנפאלית – סגארמאטה (ההר שראשו בעננים), שינתה את שמה – לאוורסט ?

האוורסט זוהה לראשונה כהר הגבוה בעולם באמצע המאה ה-19, במסגרת מאמץ בריטי מקיף למפות את הרי ההימלאיה. כמחווה וכאות כבוד, שונה שם ההר הטיבטי לכבוד הגיאוגרף סר ג'ורג' איוורסט, שהיה הסוקר הראשי של הודו. תושבי האזור התרעמו על כך, אך הקלות בה כבשו הבריטים את העולם בתקופה הקולוניאלית והאופן בו שיחקו בעולם כבמשחק מונופול בו כל הקודם לוקח, אפילו לא קונה, הותירו את הקול המקומי הזועם, מעומעם ודהוי. מעניין שאיוורסט עצמו, שעוד היה אז בחיים, התנגד לכך בטענה שדוברי ההינדית בהודו אינם יכולים לבטא את השם. איוורסט עצמו, מעולם לא טיפס על ההר. יותר מכך, הוא אפילו לא צפה בו ממרחק ולא עסק במיפוי ההר או האזור.

ההר הזה, שבצבץ אל מעבר לעננים, משכנם של האלים ההינדים והטיבטים, בדומה לאולימפוס – משכן האלים היווניים, הפך לסוג של מגדל בבל. מעין סולם דרכו ניסה האדם לגעת בשמיים. לבקוע את גבולות יכולותיו האנושיות אל עבר הבלתי מושג.

החל משנות העשרים של המאה הקודמת, ניסה האדם לכבוש את ההר. ניסיונות אלו גבו מחירים כבדים וחיי אדם. כל ניסיון טיפוס כלל משלחת רבת משתתפים. ציוד שהלך והשתכלל עם השנים. כל ניסיון טיפוס שהחל מבסיס ההר לכיוון הפסגה, ערך למעלה מחודש ימים.

לראשונה הצליחו להגיע אל פסגת האוורסט שגובהה 8,848 מטרים, לפני שבעים שנה.

בשנת 1953, אחרי שלושים שנה של ניסיונות כושלים, יצאה לדרך, משלחת טיפוס בריטית נוספת. בחירת המשתתפים לא הייתה פשוטה ובעורפם נשפה קבוצה צרפתית שרצתה גם היא לזכות בכתר. במשלחת היו חברים חמישה מטפסי הרים בריטים שלוו בקבוצה של 150 בני שרפה. (שרפה הם קבוצה אתנית שנדדה ממונגוליה והתיישבה ברכס ההימלאיה בנפאל. עבור התרמילאים והמטיילים, המילה "שרפה" הפכה שם נרדף למדריכי הרים וטוענים כי הם סיגלו עמידות בפני קשיי נשימה ומחלת גבהים).

המשלחת הגיעה ב-12 באפריל למחנה הבסיס שלמרגלות ההר, בגובה של קצת יותר מ-5,000 מטר. בהמשך הטיפוס הם הקימו עוד כמה מחנות ביניים בגבהים גבוהים יותר. כעבור כמעט חודש מתחילת הטיפוס, יצאו שניים מתוך המשלחת מהמחנה הכי גבוה לניסיון הראשון להעפיל לפסגה, אולם נעצרו בגובה של כ-8,750 מטר ונאלצו לסגת בגלל עייפות ותקלות במכלי החמצן שלהם. למחרת יצאו אדמונד הילרי הניו זילנדי ובן השרפה טנזינג נורגיי לניסיון השני. לראשונה בתולדות ההעפלות להר, הם הצליחו להעפיל אל הפסגה. פסגה שכדאי אולי לציין, כי שטחה, קודקודו של ההר, הוא בגודל שולחן אוכל בלבד…

בשטח צר זה שבפסגת העולם, שהו הילרי וטנזינג זמן קצרצר של כרבע שעה בלבד. בזמן הזה, הם טמנו בשלג צלב קטן, ממתקים והילרי צילם את טנזינג. הילרי עצמו לא צולם על ההר, שכן בן זוגו לא ידע להפעיל מצלמה וה"סלפי" עוד לא נולד…

המשימה הוכתרה בהצלחה!

הידיעה על ההישג המרעיש הגיעה ללונדון ביום חגיגי במיוחד ובתזמון מושלם – בדיוק ביום שבו הוכתרה המלכה אליזבת השנייה. הילרי זכה בתואר אצולה על הכבוד שהעניק לממלכה המאוחדת וטנזינג קיבל מדליה ומילות ברכה…..

ההעפלה לאוורסט נותרה גם כיום אתגר לא פשוט אך פופולרי מאוד. מאז שפסגת האוורסט  נכבשה לראשונה, 5,789  בני אדם הצליחו להגיע לפסגה. יותר משלוש מאות בני אדם מתו על מורדותיו.

מאז 2008 מתקיימת כל שנה משלחת טיפוס, במטרה לנקות את ההר מהפסולת הרבה שהשאירו שם המטפסים ולחלץ את גופותיהם הקפואות והמשומרות היטב של קורבנות ההר. כמאה גופות נשארו עדיין בנקיקי ההר בלי יכולת לחלץ אותן, חלקן אף הפכו לנקודות ציון עבור המטפסים. בשנת 2014 הכריזה ממשלת נפאל שכל מטפס יחויב להחזיר אתו מההר שמונה ק"ג של אשפה, בנוסף לפסולת האישית שלו.

הטיפוס על ההימלאיה הפך כיום לענף התיירות המכניס ביותר של נפאל. זהו משאב כלכלי חשוב עבור המדינה הנחשבת לאחת מעשר המדינות העניות בעולם.

עד לאחרונה עלות של כל אשרה לטיפוס על האוורסט, עמדה על 11,000 דולר, אך אחרי עונת הטיפוס הקטלנית האחרונה ב-2019, שבה נהרגו שמונה עשר אנשים בדרך לפסגה, הדרישה שונתה. מעתה, מטפסים שירצו לעלות על ההר, יצטרכו תחילה להתמודד עם הר נוסף בנפאל. הר נמוך יותר, בגובה של 6,500 מטר בלבד. האגרה שיצטרכו לשלם, תרקיע לסכום של לפחות שלושים וחמישה אלף דולרים.

"מכרה הזהב" הזה, התרוקן ונדם בשנה האחרונה. שנת 2020-2021 הסתמנה כשנה השוממת ביותר בתולדות ההר, שכן אפילו באוורסט היתה התפרצות של קורונה.

בשנה זו, נפאל הגיעה לשלב בו נדבקו יותר מעשרת אלפים איש ביום. שתיים מכל שלוש בדיקות שנעשו יצאו חיוביות. מטפסים שהחלו להשתעל ירדו, נבדקו וגילו שחולים בקורונה.

מי ש"נלחצה" מעובדה זו יותר מכל, היתה דווקא זו שאחראית על הפצת נגיף הקורונה בעולם. סין נכנסה ללחץ שמא הנגיף יחזור אליה דרך פסגת האוורסט ושלחה מדריכי טיפוס לגובה 8,848 מטר, כדי לסמן קו שיחצוץ בין מטפסים מהצד שלה למטפסים מנפאל.

על אף מסעות הטיפוס והחקר באזור, הלב הפועם של ההימלאיה נותר בלתי חדיר, גם עבור המעזים לחצות את גבולות הציוויליזציה אל מחוזות הטבע הפראי. מחוזות רבים בהימלאיה אינם נגישים למטייל ורגל אדם טרם דרכה בהם.

מפת אזור ההימלאיה בנפאל

———————-
לימור צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
מקימה ושותפה במיזם "בדרך הצילום שלנו" עם מדריך הצילום עמית אלוני.

הפוסט הקשר המיוחד שבין רכס הרי ההימלאיה לנפאל הופיע ראשון במסע אחר

נדמה כי זו קמה לתחייה ברגע בו נחתנו בג'אנאקפור (Janakpur) שבדרום נפאל, לא רחוק מהגבול עם הודו וכ-225 ק"מ דרומית-מזרחית לקטמנדו – בירת נפאל.

עיר מוטרפת בה חיים למעלה ממאה שבעים אלף תושבים, תשעים אחוז מהם הינדים והשאר בודהיסטים ומוסלמים.

ג'אנאקפור שוקקת חיים, כאוטית ומחרישת אוזניים. נדמה כי נהגי רבבות האופנועים בעיר, לא מורידים מהצופר את היד. כולם מנסים להידחק אל כביש צר ולעקוף את הפרות בעלות הדבשת – ללא ספק בעלות הבית.

עוד על נפאל כאן

ג'אנאקפור נמצאת מחוץ למסלול של התייר המערבי. הגענו אליה לכבוד חגיגות פסטיבל הצ'אט, במסגרת טיול צילום אותו הדרכתי. למלון היחיד שמצאנו (מלון המשרת אנשי עסקים מהודו), נכנסנו תוך סגירת האף ועצימת העיניים. אבל המרתק הוא, שמתוך העליבות שלה והדלות, מתוך הלכלוך וערמות הזבל ברחובות, מתקמרים כלפי מעלה – מקדשים אגדתיים.

בצבעוניות יוצאת דופן, בעיטור של קרמבו עם קציפת תות, סחפו אותנו המקדשים אל סיפורה המרתק של העיר ואל אפוס הודי עתיק, מקסים ומרתק.

סיפורה של ג'אנאקפור ומקדשיה הציוריים, שזורים באפוס ההודי המפורסם – הראמיינה. אפוס הבנוי כשירה בת 24 אלף בתים(!), אך מקפל בתוכו ז'אנרים שונים ומגוונים הנעים בין סיפור אהבה מרתק, כזה שצריך לצאת אליו עם חבית ענקית של פופקורן וחברה טובה ודרך סרט מתח והרפתקה בדיונית מעולה – שנדמה כי מוחם היצירתי ביותר של טובי הבמאים במאה הנוכחית שלנו, לא יצליחו ליצור.

מיליוני התושבים של דרום מזרח אסיה, בשעה 20:00 בדיוק, זורקים הכל מהיד ורצים לצפות בפרק ה-2931 בסדרת הטלנובלה הטלוויזיונית המשודרת מדי ערב ברחבי המזרח ומבוססת על אפוס זה. כך נשמרת עכשיויותו של האפוס על אף שהוא כבר בן למעלה מאלפיים שנה.

הסיפור על סיטה היפהפיה

אולי בכלל היה עלי לפתוח את הכתבה הזו בסיפורה של נערה יפהפייה, סיטה שמה.

סיטה, בתו האהובה של המלך, ישבה בבדידותה שנים רבות וקיוותה לאהבה. אביה הכריז כי רק מי שיצליח לירות בחץ וקשת המלכותיים הענקיים, יזכה לשאת את ידה.

לשם כך, ערך פסטיבל גדול אחת לשנה, אליו הוזמנו נסיכים רבים בעלי שיעור קומה.

והנה בין כל הנסיכים המהודרים, עמד לו בצד בחור מסוקס, לבוש בפשטות ובבגדי ציד, ראמה שמו.

כמדי שנה, הובאו הקשת והחץ המלכותיים למרכז זירת הפסטיבל, כשהם רכובים על כרכרה בת חמש מאות סוסים.

נסיך אחר נסיך, ניגש לנסות את כוחו. נסיך אחר נסיך, קרס אל כשלונו.

ראמה נותר אחרון.

סיטה ליוותה במבטה וליבה את צעדיו.

לקול תדהמת הקהל, הצליח ראמה להניף את הקשת ולפלח בעזרת החץ את שמי הרקיע שהחלו להיצבע בזהב השקיעה. איוושת חץ רועמת. הקהל נדם.

סיטה, לא ידעה את נפשה מרב התרגשות. היא חוותה רעד בגופה. רטט שלימים תדע לזהות ולכנות אותו בשם – "אהבה".

וכאן נכנסת העיר ג'אנאקפור לתמונה.

המסורת המקומית, טוענת כי טקס החתונה של סיטה וראמה, התקיים במקדש המרכזי המהמם של העיר. במרכז המקדש, מונח פסלה המוזהב של סיטה ולצידה פסליהם של ראמה ואחיו לקשמן. מנחות רבות מונחות לרגליהם על ידי תושבי העיר. אנחנו חגנו סביב המקדש המצויר הזה, אשר בלילה מואר בשלל אורות צבעוניים, ביום ובליל, כשאנו חומקים מנפצים וזיקוקים וחוטפים כוויות פה ושם תוך כדי תנועה.

מקדש ג'אנקי מנדיר (על שם מושל העיר, אביה של סיטה) נבנה לפני כמאתיים שנה, על ידי השושלת המוגולית המוסלמית מהודו, אשר אחד משליטיה בנה את הטאג' מאהל לזכר אשתו האהובה שמתה במהלך לידת בנם ה-14. המקדש הגדול והמרשים, בן שלוש הקומות בנוי כולו מאבן ושיש ונפרש על פני שטח של 1480 מ"ר. המקדש הוכרז כאתר מורשת של אונסק"ו בשנת 2008.

פסטיבל הצ'אט

בעיר למעלה ממאתיים בריכות המשמשות לפסטיבלים הרבים הנחגגים כאן. מדרגות וטרסות מקיפות אותן ונכבשות על ידי המון נשי, פרחים, נרות ומנחות בפסטיבלים השונים.

אנו הגענו כאמור לג'אנאקפור בפסטיבל הצ'אט. פסטיבל הנחגג אחת לשנה במרחב של צפון הודו ודרום נפאל. פסטיבל זה נחגג לאורך אלפי שנים ושייך לתרבות ולמסורת ההודית הקדומה. הוא מוקדש לסגידה לכוחה של השמש (סוריה), הנחשבת לאל זכר על פי הוודות (הכתבים ההודים הקדומים) ולצ'אטי מאיה – המגינה על בריאותם של הילדים ואחראית על עושר ורווחה.

על פי אגדה עתיקה, למלך פרייאברט לא היו ילדים. הוא הלך ונעצב עם השנים. והנה הצליחה אשתו להרות, אך בלידת הבן התינוק נולד מת. ברגעים אלו, נתגלתה בשמים למלך – צ'אטי מאיה. היא הציגה עצמה כבתו של הלורד ברהמה, אחזה בתינוק חסר החיים והוא שב לנשום. מאותו היום, הזוג המלכותי אסיר התודה, המשיך לסגוד לאלה וכל תושבי האזור מחויבים לחוג את החג במשך כל ימי חייהם.

ילדים, נשים וטף יצאו אל הרחובות בחשכת הליל. כמספר הילדים, כך מספר הנפצים והזיקוקים שהוצתו ברחובות. הנשים שקדו בהכנות קדחתניות לקראת הזריחה. על פי תפיסתם, השמש – האל אשר מעניק את החיים על פני כדור הארץ, הוא האל היחיד שניתן לראות ולכן עם הזריחה והשקיעה, מתרכזים המאמינים בהמוניהם, סביב הבריכות הקדושות ומרפדים את דפנותיהם באינספור מנחות של פירות, אורז, סבונים, קטורות, עוגיות חומות מיוחדות ונרות.

נוהג הגשת המנחות, משקף בעיני את אחד הערכים היפים ביותר בהינדואיזם – הנתינה. המאמינים מגיעים לבריכות החג, עם צורך פנימי עז ורצון להביע משאלה לאל השמש, אך הם מאפקים את הרצון הזה ועסוקים תחילה בנתינה. קודם לתת, אחר כך לבקש.

במשך שלושת ימי הפסטיבל, הם ירעיפו על האל מנחות. יגבילו את האכילה והשתייה של עצמם עד לכדי צום מלא ביום השלישי לחג ולצד זה יעסקו ללא לאות במתן אוכל ומנחה לאל. רק בסופם של שלושת ימים אלו, הם יביעו משאלה, יאספו לחיקם את המנחות וישובו לביתם לארוחת חג משפחתית.

ביום השלישי והאחרון של החג, מיד לאחר הזריחה, חוויתי את שיאו של החג.

נשים הלבושות בסארי צבעוני, חלצו סנדלים, פלסו את דרכן דרך עושר המנחות ונכנסו לבריכה. כל אחת מהן, עמדה בתוך המים שהגיעו אל קו המותניים שלהן ואחזה בידה סלסלת קש שטוחה, עמוסה במנחות ונירות. חלקן השיטו נירות בכלי חרס קטנים או על גבי בקבוקי פלסטיק מקומטים. הן עמדו בתוך המים הקפואים במשך זמן רב ולצד רעד קל, התפללו לאל. קו המים המקיף את הבריכה וצמוד לדופן שלה, נצבע בצבעוניות משובבת לב. ההשתקפות של הנשים בתוך המים, העצימה את קשת הצבעים.

עמדתי לצידן על שפת הבריכה. עטופה במעיל וכובע צמר וחשתי דרך הרעד שלהן, את ההקרבה, הוויתור על הנוחות, הנתינה ואת כוחה המרגש של האמונה.

במשך שלושת ימי החג, ליווינו את תושבי ג'אנאקפור בהכנות, בחגיגות ו"בקיפול הבסטה". הופתעתי והתרגשתי מאד, בשלביו הסופיים של החג. משפחות שלמות החלו לאסוף כמו בסרט נע את המנחות משפת הבריכה. משפחה, משפחה ניגשה אלי והגישה לי את המנחות. בידי נערמו צלחות קטנטנות עשויות עלים יבשים של בננה שהודקו לכדי צלחת בעזרת שבבי עץ קטנטנים בלבד. לתוכן הועמסו פירות ועוגיות טעימות להפליא. כשכפות ידי הפכו לצרות מלהכיל את השפע הזה, פתחו תושבי העיר שקיות ניילון שחורות והחלו למלא אותן באשכולות של בננה ופפאיה. הפירות כולם נצבעו באבקות צבעוניות. אקט הצביעה, סימן אותם כקדושים ושייכו אותם לאלים במהלך ימי החג.

נסו להביט בצילומים שצילמתי בעת החג ולעטוף אותם בצפיפות, ריחות משכרים של קטורת, רעש והמון, אבל המון זיקוקים ונפצים…

מידע מעשי

———————-
לימור צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
מקימה ושותפה במיזם "בדרך הצילום שלנו" עם מדריך הצילום עמית אלוני.

הפוסט פסטיבל הצ'אט בג'אנאקפור, נפאל: מסע לארץ האגדות הופיע ראשון במסע אחר

שנה קודם לכן התווכחנו אני ואריה במשרד מנהל הכפר על משמעות הביטוי.

"מה זה צרכים מיוחדים? הם כמו כל אחד, אין איתם שום בעיה", אריה נוזף בי. "הכי פשוט זה להרחיק את השונים והאחרים, להגלות אותם מהחברה. הם מעוררים פחד. אנשים מסתכלים בהם ורואים את הפחדים של עצמם מעצמם". הוא פושט את רגליו ונשען לאחור, "אלא שלכל אחד, גם לי ולך, יש 'צרכים מיוחדים', אז להם יש קצת יותר".

"אריה, מדובר בבייס קמפ של האוורסט, זה לא סתם אתגר", אני עונה. "הבייס קמפ הוא פנטזיה שלנו, היא לא קיימת בעולם שלהם".

"אין עולם שלנו ועולם שלהם. זה בולשיט. 'אנחנו' ו'הם' זה בסך הכול עוד סטריאוטיפ שקובע ש'הם' לא מסוגלים לחיות במציאות שלנו. את זה אני הולך לשנות. בסוף המסע כולנו נגיע לבייס קמפ".

"אתה חושב שיש להם מושג מה זה המסע הזה? שהם מבינים לאן אתה לוקח אותם?"

"ועוד איך!" הוא מתפרץ לעברי. "הם מבינים הרבה יותר ממה שנדמה לך. אתה תקוע עם מה שדחפו לך לראש".

המשרד של אריה עמוס חפצים ורהיטים: כן ציור שחלוק מוכתם פרוש עליו, מכשיר חתירה, מכונת תפירה שתיבת בדים צבעוניים לצידה, שולחן עבודה שעליו מונחים גזירי תמונות של אנשי הכפר לצד תמונות שנחתכו ממגזיני אופנה. הוא עוקב אחר מבטי ואומר, "אלו לקולאז'ים, תתבונן ותבין". הקולאז'ים תלויים על קיר מאחוריו. אני קם וניגש לבחון אותם. דמויותיהם של אנשי הכפר מודבקות על רקע נופי ארצות רחוקות או משולבות בתוך סיטואציות יומיומיות.

הוא נעמד לצידי. "המסע הזה יקרה. אני מגייס כסף, גם לסרט שנעשה עליו. נוציא אותם מהכלא של הסטיגמה", הוא מתנשף קרוב לאוזני. "יש לך הזדמנות להצטרף". מהמסדרון בחוץ מחלחלים למשרד קולות שמחה. "תקשיב טוב לצחוק", הוא מכריז כאילו כבר חזרנו מהאוורסט.

הוא משרבט עיגול על נייר, "זה המוח, כמו עוגה". הוא מחלק את העיגול לפלחים בגדלים שונים. "לכל אחד יש פלחים שפחות מתפקדים או שמשהו משובש בתקשורת ביניהם. אבל החלקים האחרים תקינים לגמרי. אלא שאנחנו והממסד עושים מהעוגה דייסה וזורקים הכול לפח". הוא איש גבוה ונאה, עיניים כחולות חודרות ובלורית בלונדינית משתפלת על מצחו. כשהוא פורש את התיאוריה שלו, פניו הלבנות מתלהטות, והוא מסרק באצבעותיו את בלוריתו.

"ואם יש יותר מדי פלחים פגועים? אם משהו באמת משובש כאן בפנים?" אני נוקש על גולגולתי באצבע. "אולי הנוירולוגיה יצרה 'הם' ו'אנחנו'? הרי אפילו לא שאלת אותם אם הם רוצים לצאת למסע".

"אני לא צריך לשאול אותם. המסע הזה הוא בשבילם. הוא ישבור את צרות האופקים שגם אתה שבוי בה". הוא מתנשף, "אני זוכר שהגעתי לישראל כנער ובאתי לבית הספר לבוש ז'קט חדש, מכנסיים מגוהצים ונעליים מצוחצחות. נערים גדולים ממני במכנסיים קצרים, טי-שרט וסנדלים דחפו אותי לארונות במסדרון והחטיפו לי אגרופים בבטן ובראש. כשביקשתי להחליף בגדים, אימי לא הסכימה. חצי שנה הרביצו לי. גם עכשיו אני לא מוותר. אנחנו נגיע לבייס קמפ של האוורסט, נוכיח שהם יכולים לאתגר את עצמם ולהצליח במקומות של שיא הישראליות, שיא הנורמליות הישראלית — הטיול של אחרי הצבא".

"כן, אבל…" אני מתחיל לומר.

"אל תהיה חלק מהכוחנות של הממסד. אל תדבר איתי על תקציבים וכללים. בכל פעם שאני בא עם רעיון גדול, מופיע איזה פקיד שאין לו מושג מי הם באמת".

"גם הבחירה שלך לקחת אותם לבייס קמפ היא כוחנית. המסע יכול להיות עינוי בשבילם".

"שוב אתה חוזר למקום הזה. גם לי זה יהיה קשה, לא זזתי מהכיסא כבר שנים, פעם הייתי שחקן כדורסל". כתפיו רחבות ושמוטות. הוא טופח קלות על הכרס הקטנה שלו, "מה אתה אומר, אני אצליח?"

"אתה נראה לי כמו אחד שלא מוותר".

הוא בולע אוויר, מיישיר אליי מבט. "העולם צריך להיות מקום הוגן יותר בשבילם, מגיע להם להיות מאושרים, אתה מבין?" הוא מנופף בידיו כקוסם שמסוגל להפוך משאָלָה למציאות, ואני הולך ומשתכנע. "זה קצת גבוה, אז מה, נוֹ ביג דיל. כולנו יצורים שבירים עם חולשות", הוא מוסיף בטון מפויס.

ג'ינג'ית מנומשת מתפרצת לחדר. "אריה, רובי לא מסכים שאני אסע בלעדיו, הוא משתגע". היא שמה לב אליי ותולה בי מבט. "מי אתה?"

"הוא מטפס הרים מומחה, הוא יבוא איתנו לבייס קמפ", אריה אומר לה.

"יווו, אתה מכיר את הדרך? איזה כיף יהיה שם בסוף", קולה מתנגן.

"אתה רואה!" אריה זורק לכיווני. "בואו, נלך לדבר עם רובי". אני מצטרף אליהם.

ערכנו כמה מסעות הכנה במדבר יהודה. במהלכם כשלתי בניסיון לקוראם. לא ידעתי מתי קשה להם ומתי לא, אם הם נהנים מהנוף, אם הם רוצים לחזור הביתה. כשאני מנסה לבטא את לבטיי וחששותיי בפני אריה והצוות הם מתייחסים אליהם כהתנשאות. בסוף כל מסע המשפטים השגורים הם: "ההתמודדות שלהם מעוררת השתאות", "אני מופתע מהיכולת שלהם",
"באמת יש להם כוח רצון". אני קורא סיפורי מסע ותוהה אם לטבע כוחות ריפוי, אם הליכה בשבילי ההימלאיה, שעל פסגותיהם אפשר בקלות לדמיין את משכנות האלים, תחולל שינוי
תודעתי — בי, בהם, בנו. ככל שאני שוהה יותר במחיצתם הספקות מתגברים והתנהגותו של אריה מגבירה את החששות. כאשר הם מתקשים להירדם בשטח הוא מבטיח להם שיצליחו, כאשר הם נעצרים חסרי נשימה במעלה השביל הוא מבקש מהמדריכים לעזור להם, וכשהם מגיעים למעלה הוא מחבק
אותם.

מאז ומתמיד אנשים שאפו להגיע לפסגות ההרים הגבוהים, מתוך ביטחון ששם מתבודדים האלים, ששם אפשר יהיה לפגוש בנסתר ובנשגב, לחשוף את הסוד, שכמו כל סוד מכיל נחמה, אמת ובעיקר כוח. או לכבוש את הפסגות כי הן שם, כי הן קריאת תיגר של הטבע. האופוריה ההרקולסית לעמוד על הפסגה כשמתחתיך העולם. בשל ספקותיי ביקשתי לצרף למסע את דורון אראל, חבר ומטפס הרים, שהגיע עד פסגת האוורסט ובעל ניסיון רב בליווי משלחות וטיולים באזור ההימלאיה, ואת שמואל, איש מסעות שמוליך אנשים לריפוי בהרים. לפי שמואל, אדמת ההרים היא כמו מראה, משקפת את קיומך המקביל. בהרים שני מצבי הקיום שלך אמיתיים באותה מידה. מתגלה לך אתה במלוא היותך. שמואל מאמין בכוחו של המסע. "המוח עצלן גדול, ובהרים הוא מתחיל ללכת. משהו במרחב מעורר את המוח לקבל אחריות על החלקים הפצועים. זה לא חשוב אם נגיע לבייס קמפ או לא, אין שם כלום חוץ מהרבה אשפה שהשאירו מטיילים, אבל לדרך יש סגולות ריפוי".

אריה בוחר שנים עשר מתושבי הכפר למסע. הוא אינו מתייעץ איתנו, ואני מניח שהוא יודע מי מבין תושבי הכפר יתמודד טוב יותר עם מצבים לא צפויים ומי יצליח לצלוח קשיים פיזיים ונפשיים, או שאולי הוא בוחר את אלה שיגשימו את שאיפותיו? זה המסע שלו. אנחנו נהיה שם בשביל אנשי הכפר.

אני מתקשר להתייעץ עם פאנדי, סוכן הנסיעות הנפאלי שמארגן מסעות להרי ההימלאיה. אני מסביר לו על הרכב הקבוצה שלנו. הוא לא מבין מה זה אנשים עם צרכים מיוחדים, וכשהוא מבין הוא תוהה למה אנחנו לוקחים אותם לשם. בסוף הוא שואל, "אבל הם יודעים ללכת, לא?"

"זו הפעם הראשונה שלהם בהרים…" אני אומר. "יכולים להתעורר קשיים, אולי מישהו ירצה לחזור, אולי מישהו יחליט שהוא לא זז יותר".

"אין בעיה", הוא חותך, "שלושה שרפות לאדם. הסבלים והמטבח יֵצאו מוקדם, איתכם ילכו בערך שלושים וחמישה, שני מלווים לכל אחד. סך הכול שמונים".

ביום הראשון צהלת קולות מהדהדת מהעמק. המוח מזנק מעבר לעצמו ומשמש גשר אל דברים שמעבר לראייה. "נורא יפה כאן, תיארתי לעצמי שזה אחרת". אני הולך בסוף הטור לצד נירית.

"מה תיארת לעצמֵךְ?"

"לא יודעת".

"עכשיו השלגים מפשירים, העולם כאן מתעורר", אני אומר.

"השביל זה ככה כל הזמן? כי זה בכלל לא קשה. רובי רוצה שנלך בהתחלה, הוא חושב שמי שבהתחלה יותר קל לו, אבל לי טוב בסוף".

"גם אני אוהב ללכת בסוף".

"איזה מזל שאריה בחר אותי. חשבתי שבגלל מה שרובי עשה הוא ייתן לנו עונש ולא ניסע".

רובי מסתכל אל עבר פסגת ההר ששמו "האישה עם התיק". השלג על פסגתו בוהק ומנצנץ. "אני רוצה להגיע אל מאחורי הלבן הלבן הזה", הוא אומר. "אני רוצה ללכת לשם, אפשר?"

"השתגעת?" נירית אומרת. "אתה תמות שם".

"לא אכפת לי למות".

"אם תמות לא תהיה יותר, וגם אני לא אהיה יותר בשבילך. תגיד לו", היא פונה אליי. "הוא לא מבין מה זה למות".

"אני דווקא מבין מצוין, זה לא להיות יותר", הוא מעווה כלפיה את פניו וצוחק בקול.

"לא בטוח שאני מבין", אני עונה לה.

"כשהייתי חולה ולקחו אותי הביתה, לנתניה, הוא גנב אופניים ורכב אליי. הוא משוגע. אריה מאוד כעס עליו".

"את משוגעת", רובי מתפרץ.

"יום שלם חיפשו את המשוגע הזה עד שמצאו אותו, כי הוא התבלבל בדרך".

"הוא רכב מכפר תקווה עד נתניה?" אני שואל.

"כן, הוא משוגע".

"לא יודע… הוא אוהב אותך. גם אני אהבתי פעם מישהי ועשיתי דברים משוגעים בשביל להיות איתה".

"כן?"

אנחנו מטפסים אל אוכף ההר ונעמדים לצפות בנוף.

"ואווו, איזה יופי זה", היא מצביעה לעבר רכסי פסגות הרי ההימלאיה, שמכתרים את כחול השמים. אחר כך מסתכלת כלפי מטה, עוקבת אחר השביל המתפתל במורד. "שם זה הסוף?" היא שואלת אותי.

רובי מתיישב על סלע ומתנשף. "זה עוד רחוק?" נירית מתיישבת לידו, מחבקת את כתפו ונותנת לו נשיקה.

"די. את לא רואה שקשה לי?"

"מה אתה מתלונן? תראה אותם", היא מצביעה לעבר שיירת שרפות שחולפים על פנינו בשביל, כל אחד נושא על גבו צרור ענק של ציוד קשור ברצועת בד שמקיפה את פדחתו. "רואה? הם לא מתלוננים! הם הולכים ולא מתלוננים". היא קמה ומתחילה ללכת ביניהם.

"חכי לי", רובי מתרומם מהסלע.

"נו בוא כבר", היא קוראת לעברו. "כבר עוד מעט יהיה חושך".

"מי אמר לך?"

"השרפה שלי", היא נצמדת לשרפה שמלווה אותה, והוא מחייך. "תצלם אותנו", היא מבקשת ממני.

למטה מזדהר הנהר ולידו מוקם אוהל גדול.

"זה שם? זה שלנו?" רובי שואל, ואני מהנהן.

הם צוהלים ומתחבקים. קרני השמש מבעירות את הפסגות המושלגות, לפידי אבן שמימיים.

מחשיך.

"אמאל'ה!" נירית נותנת לי יד.

"הוווו, הוווו", רובי עושה קולות מפחידים.

"אף פעם אני לא מפחדת. חוץ מפעם אחת כשלקחו אותי לניתוח", היא משתתקת. "הייתי בהיריון, ואמא שלי לא הסכימה, אז הייתי צריכה לעשות את הניתוח. שכבתי במיטה הירוקה ופתאום נהיה חושך ונורא פחדתי".

"כן", רובי אומר, "מאז היא מפחדת מחושך".

"לא נכון, תמיד אני מפחדת מחושך".

השרפות חובשים לראשם פנסי ראש, הם מטלטלים את הראשים, צוחקים מריקוד האלומות. היום בשעות הצהריים עברנו ליד כפר שבו נערכה לוויה לתינוק. קבוצה של מקומיים עמדו סביב מגדל עצים נמוך, שעליו הונחה חבילה קטנה, ומלמלו תפילות. אש הוצתה, והלהבות פרצו באחת. עמדנו דוממים, מרוחקים מהם.

"אם היית הולכת כמו שאת מדברת, היינו כבר מגיעים", רובי נותן לה יד. "בואי". היא עוזבת את ידי והם מדלגים למטה.

האוהל הגדול מתגלה, מואר מבפנים, צלליות אנשים מתארכות ומתכווצות על יריעותיו. אנחנו נעמדים בפתח. אלו שהגיעו לפנינו כבר ישובים לאורך השולחן הארוך, אוכלים ומחליפים קריאות צוהלות. אחד מהם צועק לעברנו, "גמרנו לכם את האוכל. נכון, אריה?" כולם צוחקים. אריה גולש על הספסל, דוחק את הצמודים אליו ומפנה לנו מקום. "תביא להם אוכל", הוא קורא באנגלית לג'נגו, האחראי על השרפות.

אני מקבל צלחת עם דאל-באט, אורז ועדשים, ויוצא החוצה לאכול. השמים אטומים. רחש זרימת הנהר מעמעם את הקולות הצוהלים בפנים. אריה יוצא ונעמד לידי, "אתה רואה? היה קל לחבר'ה". אני יכול להבחין בתווי פניו מחייכים, "אפילו ירון הלך כמו שד. אמרתי לך שאתה שוכר יותר מדי שרפות".

"זה היום הראשון, אריה, יש עוד עשרים ושישה ימים", אני אומר, רוכס את המעיל ויורד אל גדת הנהר.

הוא הולך לצידי, מעיל הפּוך מקנה לו מראה דובי. אלומת הפנס על מצחו מרצדת בחלל, מאירה להרף עין את הנהר, את המצוקים, את הדמויות שיוצאות מהאוהל והולכות לאוהלי השינה הקטנים. מחשבותיי נודדות אל ירון. הוא נגע לליבי מהרגע הראשון שנפגשנו. הוא היחידי עם תסמונת דאון בקבוצה. דיבורו מגומגם וכמעט בלתי ניתן להבנה, אבל משהו במנעד הטונים מאפשר תקשורת. אני מדבר אליו, והוא עונה בקריאות, תוך
שהוא מניע את ידיו בשפת חירשים אילמים. אם איני תופס את כוונתו בתוך שני סבבי דיבור הוא מתעצבן, תופס את ראשו בשתי ידיו ומניע אותו מצד לצד. אני תוהה איך המסע נתפס אצלו. אולי בשבילו המסע, כמו ששמואל מסביר, הוא עלייה לרגל אל שפת טבע פשוטה וברורה שהוא כבר יודע לדבר בה.

אל תוך השקט פורצת נגינת אקורדיון. אופרה של פוצ'יני. מוטי, אחד מאנשי הכפר, שר את האריה בקול טנור.

"הוא יודע לנגן ולשיר בעל פה עשרות אופרות. לא תתפוס אותו מזייף", אריה מסנוור את פניי.

"יפה", אני אומר.

"אני אומר לך, כל ההפחדות על הגובה והמחסור בחמצן… הכול בראש שלך, כמו שאמרתי לך. המוח הוא עוגה".

אריה צודק. בימים הבאים המסע מתקיים ללא תקלות. הבקרים נראים כסצנה מבוימת מתוך סרט אימפרסיוניסטי. האור רוחץ כתמי צבע, שנעים בתזזית בתוך רקע דומם. אריה שולף את האנשים מהאוהלים הקטנים, רובם חוזרים וזוחלים פנימה אל החמימות בקריאות צחוק. שרפות מסתובבים עם קערות אלומיניום שבתוכן מים חמים, מציעים למתעוררים לשטוף פנים. טיפות מים חמים ניתזות לכל עבר. הרופא והאחות עומדים ספונים במעיליהם, מחבקים את כוסות התה החם לפני שהם מקבצים את כולם למעגל ומוודאים שכל אחד מהם יבלע את התרופות שלו. אני נזכר איך כילדים בקיבוץ היו מושיבים אותנו עירומים על ספסל עץ במקלחת הגדולה, שבקצהו ישבה המטפלת. היינו מתקדמים לעברה בתורנו, והיא הייתה מנקה לנו את האוזניים, בודקת בשערות שאין כינים ונותנת לנו לבלוע שתי כפות של סירופ מחזק.

היום נטפס לנמצ'ה באזר, כפר סואן בגובה 3,400 מטר, כאלף מטר טיפוס. נשהה שם יומיים להסתגלות לגובה. בארבע לפנות בוקר כבר יצאו הסבלים עם הציוד. השרפות עדיין נעים ברוגע בין האוהלים, נוקשים על קערת המים החמים, "אוטו-פאני, אוטו-פאני, גוד מורנינג, גוד מורנינג". זה היום השישי, ואני מזהה איך נוצרת אחווה ביניהם ובין חברי הכפר. קולות צחוק נשמעים בינות לאוהלים הקטנים. ההסתגלות שלהם לתנאי המסע קלה מששיערתי.

ג'נגו, השרפה הבכיר, בחר את הסבלים למסע ואת השרפות שמלווים באופן אישי את אנשי המשלחת. עכשיו הוא עובר בינינו, עיניו בוחנות את הלבוש של אנשי הקבוצה ואת מצב הנעליים. פה ושם הוא מבקש שיסירו מעיל או יקשרו טוב יותר את הנעליים. כל שרפה מלווה מראה לו את הביגוד הנוסף בתרמיל ואת מנות המזון, ורק אז הוא משחרר לצאת לדרך.

היום כל אחד מחברי הכפר יטפס בקצב שלו. אני מסתכל במעלה המתלול, אורות פנסי הראש מהבהבים בתוך הערפל, שיתפוגג כשהשמש תעלה. הטיפוס לנמצ'ה קשה גם לאנשים מנוסים. מחלת הגבהים אינה תלויה בהכרח בכושר גופני, ותופעות של מחסור בחמצן, סחרור, חולשה וכאב ראש מסמא מופיעות באופן אקראי.

ג'נגו טיפס לפסגת האוורסט עם אחת המשלחות. הוא צמח מסבל פשוט למטפס מומחה, מאלו שמעלים את הציוד למשלחת עד לגבהים של 6,000 ו-7,000 מטר. שלוש פעמים הגיע ג'נגו למדרגת הילרי (מקום החניה בלילה שלפני הטיפוס לפסגה), ובפעם הרביעית עלה לפסגה. ההיררכיה בין השרפות ברורה: הסבלים הפשוטים, רובם צעירים שלומדים את הדרכים ומתַרגלים את ההליכה; הסבלים לגובה רב, אלו המנוסים שיודעים לטפס ומסוגלים לשהות בגובה 7,000 מטר ואף יותר; ואלו שהגיעו לפסגה. לטבחים שמור מקום של כבוד, הם מעל הסבלים. נדרשת מיומנות לבשל היכן שמים רותחים בטמפרטורה של כשישים מעלות ולנהל באופן מושכל את המלאי המוגבל של המצרכים מתוך מחשבה על תזונת המטפסים.

היום ג'נגו מתעכב. רגע לפני שדניאלה מתארגנת לצאת, אריה לוקח אותו הצידה ומשתף אותו בהיסוסיו לגבי יכולתה להמשיך. דניאלה כבדת ראייה ומתקשה לראות את הדרך בערפל. אני מקשיב לשיחה מהצד.

"לא תהיה איתה בעיה", ג'נגו אומר. "אנחנו יכולים לשאת אותה על הידיים אם נצטרך". היא יושבת על סלע גדול בצד, מקשיבה לאריה, שמשוחח עליה עם ג'נגו. הרופא והאחות מצטרפים למעגל השיחה, ואני מתיישב לצידה.

"אריה לא רוצה שאני אמשיך", קולה רועד, ראשה פונה לעבר הפסגות, שנעשות צלולות ובהירות מרגע לרגע.

אני נותן לה יד.

"תגיד לו שאני יכולה להמשיך", היא פונה אליי.

"זה לא תלוי בי".

"כבר כמעט הגענו, נכון?"

"לא. אנחנו עדיין רחוקים".

"אמא שלי תתאכזב", היא מושכת באפה. "אריה הבטיח שישלח לה תמונה שלי מהאוורסט".

היא נותנת לי את המצלמה שלה ומבקשת שאצלם בשבילה את הדרך. אני מצלם אותה יושבת עצובה. דרך עדשת המצלמה אני רואה איך מחלת ניוון השרירים הנדירה שהיא לוקה בה נותנת בה את אותותיה. עוד מעט לא תוכל לראות כלל.

אריה קרב, רוכן אליה ומסביר לה בקול חם שהיא צריכה לחזור. "שלושה שרפות ילוו אותך בדרך חזרה", הוא הוא אומר מניח יד על זרועה.

גם ג'נגו ניגש לדניאלה. "אל תהיי עצובה", הוא אומר לה באנגלית, "את טובה מאוד".

דניאלה מצביעה על ראשו ואומרת, "יש לך כובע הורס".

ג'נגו מסיר מעל ראשו את כובע המצחייה, שמעוטר בתמונה של האוורסט, ומניח אותו על ראשה. "שמחה?" הוא מקרב את פניו לשלה.

דניאלה צוחקת ומצטרפת לשלושת השרפות שילוו אותה עד לוקלה.

לפנות ערב אנחנו מגיעים לכפר נמצ'ה בזאר. נירית ורובי צועדים באיטיות במעלה התלול של הרחוב הראשי.

"אנחנו אחרונים, נכון?" נירית פונה אליי. "לרובי קשה בגלל שאין חמצן באוויר. לי זה לא מפריע".

"כמה את מדברת, גומרת את כל החמצן", רובי מתנשף בקול.

נירית מחזיקה בידו ומושכת אותו במעלה. "די כבר את", הוא מנסה להשתחרר מאחיזתה.

"אתה יודע למה חסר לך חמצן? בגלל שלא הקשבת כשהסבירו על זה, זה למה".

הכפר שוקק חיים, בתי התה רוחשים מטיילים, שלטים צבעוניים תלויים על קירות האבן של הבתים: בית הארחה, מקלחת בדולר, מאפייה. ססגוניות רועשת מתנפלת על המבט שהורגל לגוונים שקטים של ירוק, לבן וכחול. אנחנו חולפים לצד קיוסק, ורובי נעצר, "תקני לי קולה".

"לא!" נירית חולפת על פני הדוכן.

"ראית אותה?!" רובי אומר למוכרת המחייכת. "לא רוצה, לא צריך. ואן קולה פליז". הוא מתיישב על ספסל לצד הדוכן.

"בגלל זה אנחנו אחרונים", נירית חוזרת ומתיישבת לידו. "קולה זה טוב לחמצן?" היא שואלת אותי.

"לא חושב", אני עונה. "אני לא אוהב קולה, אף פעם לא שתיתי".

"אתה משוגע", רובי אומר.

אני חוזר במורד הרחוב לראות מה שלום ירון. הוא עם האחות והרופא בשביל המטפס אל הכפר. ירון נע באיטיות. העלייה התלולה והמחסור בחמצן מקשים עליו. השרפות רוצים להעמיס אותו על כתפיהם והוא מתנגד. "תניחו לו", אני אומר לרופא. "יש לנו זמן, שיעשה את זה בקצב שלו". ירון רטוב מזיעה. הוא מרים אליי מבט ומנסה לומר לי משהו בשפת הבועות הקוליות שלו ובתנועות ידיים. אחר כך הוא נשכב על סלע גדול, ידיו בתנוחת תנומה תחת לחיו. אני מדבר אליו, מצביע על הילת האור של נמצ'ה, "שם!" אני אומר לו. "עוד קצת, בסדר?"

הוא שולח לעברי מבט שובב ועוצם את עיניו.

אני כורע לידו ומבקש, "ירון, עוד קצת. תן לשרפות לעזור לך, בסדר?"

הוא מתרומם לאיטו, וסביבנו הערב יורד. אני מסדר לו את פנס הראש על המצח, ואנחנו מתקדמים במעלה ההר לאיטנו.

אריה ממתין לו בקצה הדרך שחוצה את הכפר, מעט מתחת להיכן שממוקם המחנה. כשירון מבחין באריה הוא מתמלא בעליצות ומנסה לרוץ לעברו. אריה יורד לקראתו, מחבק אותו ומסובב אותו במין ריקוד. ירון מנשק אותו על לחייו ומצחו ושניהם צוחקים.

"אנחנו צריכים להישאר כאן לפחות שלושה לילות", אני אומר לאריה. "הם עייפים, קשה להם. הם צריכים לנוח ולהתרגל לגובה".

"מה זה אומר לגבי הבייס קמפ?" הוא מפנה את השאלה לדורון, שעומד לצידי.

"ננסה, אבל בהחלט יש סיכוי שנצטרך להפסיק לפני שנגיע לשם", דורון מסביר.

"זכותם להגיע לבייס קמפ!" אריה מתרגז, כמעט צועק. "אנחנו נגיע לבייס קמפ! זו המטרה של המסע הזה!"

חשכה משתררת. האוהל, שמשמש חדר אוכל, מתמלא. בדרך לשם אריה מודיע שוב ושוב לדורון ולי שהמטרה של המסע היא להגיע לבייס קמפ ושלא מקובלת עליו שום אפשרות אחרת. חלל האוהל שקט מבדרך כלל. רוב תושבי הכפר עייפים ורצוצים. נשימתם כבדה ואין להם תיאבון. אריה עובר ביניהם ומעודד אותם כהרגלו, בטפיחות ובבדיחות, אך הם מגיבים אליו בקהות.

בלילה אני חולם את עצמי כירון. פנס הראש שלי מאיר שביל מפותל, שמטפס על הר מעונן. אני באפיסת כוחות. כשאני מנסה לומר משהו לשרפה שלפניי, פורצות מפי קריאות חנוקות. אף אחד לא מקשיב לי, קולות של דיבור וצחוק סובבים. המילים הבהירות שבתוכי פורצות החוצה כאוושות של ייאוש וזעם. רגליי קורסות תחתיי, ואני מתגלגל מטה במדרון כסלע. איש אינו שם לב להיעלמותי. אני מתעורר בבהלה, רגליי רדומות ונוקשות. אני זוחל מן האוהל החוצה, מצטרף לשמואל, שיושב ליד המדורה ומחטט במקל ברמצי הגחלים.

"מה אנחנו עושים כאן, שמואל?"

"מגשימים את החלום של אריה", הוא עונה ואנחנו צוחקים.

בבוקר העולם לבן. שלג מכסה את מגרש הכדורגל של הכפר, שעליו חנינו. הכפור מקשה את יריעות האוהלים. קפוא. השמים רחוצים מעננים. השמש עוד לא עברה את קו ההרים הגבוהים, והכפר עוד שרוי באפלולית של צילָם. צחוק משוחרר והתפעמות ממלאים את האוויר. בעודי קושר את נעליי אני רואה כמה מאנשי החבורה מתרוצצים יחפים, זורקים זה על זה כדורי שלג. אני מקנא, רוצה לרוץ איתם, אבל אני מרגיש מגושם לידם. על ספסל שולחן ארוחת הבוקר אני מוצא מקום לצד ירון. הוא שקוע בקילוף ביצה קשה. אני מדבר אליו, מציע שאקח אותו לסיבוב בשוק. הוא מפנה לעברי מבט מחויך, עיניו מאירות.

הוא פוער את פיו ומשמיע צליל גרוני ארוך, טנור רוטט שמהדהד את שירת הנזירים בתפילת הבוקר מהמנזר שלצד המגרש.

"הוא רוצה", אריה מתפרץ בינינו פתאום, וירון מנענע בראשו.

השוק הוא מבוך של מסדרונות, מדרגות וביתנים. ירון נע בתוכו בביטחון ונענה לרוכלות הנפאליות שמלבישות אותו בחולצה ססגונית ומניחות כובע על ראשו. הוא מחייך אליהן. אחת מושיבה אותו על כיסא גבוה בתוך הביתן, מגישה לו כוס תה יסמין. הוא מטלטל את רגליו באושר ולוגם מהתה. בדרך חזרה הוא נעצר להתבונן באיש מסתפר. הוא מביט בהשתאות בתנועות התער של הספר. אני שואל אותו אם גם הוא רוצה. כמה דקות אחר כך פניו וגולגולתו של ירון מכוסים קצף לבן וסמיך. הספר מעביר את התער על לחייו וקרקפתו, ומתוכם מגיח ילד מגולח ומלא גאווה. כשאנחנו מגיעים למאהל כולם מחמיאים לירון, וחלק מהם מהינים אפילו לגעת בראשו החלק. אריה מרים לי בוהן לאישור ואומר, "הוא מוכן לטקס בבייס קמפ".

היום השנים עשר. אנו מתקרבים לבייס קמפ של האוורסט, אבל כל פסיעה נדמית כמו התרחקות. השביל מתעתע, הרבה ירידות שאחריהן עליות תלולות. בתחילת היום יורד גשם והצינה גוברת. האדמה בוצית וחלקלקה, הרגליים, רועדות מקור ועייפות, כמו מניחות כי אין דבר בקרקע שהוא יציב ובטוח. דורון נע לאורך הטור וקושר את האנשים בקבוצות של שלושה, שרפה ושני חברי כפר. שרפות עם סלים עצומים חולפים על פנינו בקלילות. הם הולכים יחפים, רגליהם הדקות חשופות, שריריהן ארוכים ומשורטטים. אני הולך אחרי ירון, שמבוסס בבוץ החלק ומאבד תדיר את שיווי משקלו. התנשפויותיו אינן סדירות, ונראה לי שדלילות החמצן באוויר משפיעה עליו מאוד. אני מעודד אותו במילים, מנסה להסביר לו מדוע הוא עייף כל כך. חליתי פעם במחלת גבהים. דרכי הנשימה אינן מעבירות מספיק חמצן לריאות. אתה שואף ונושף והחמצן אינו מגיע, אינו נמצא. הנשימה לא נושמת. הראש מתפוצץ והעולם מסתחרר. מייגע לדבר, הקולות שהפה משמיע קצוצים ואטומים. אבל ירון לא מקשיב לדבריי. אנחנו עוצרים לארוחת צהריים. כולם מותשים. מצוק אדיר מתנשא מעלינו וחוסם את מעט אור השמש. הגשם מתחזק, השרפות פותחים מטריות, כל אחד מרוכז בצלחתו, אוכלים בשקט מהתבשיל החם של עדשים ואורז. רובי אומר, "הגשם הזה גומר לי את החמצן", ונירית עונה לו, "זה לא מהגשם, זה מהאוויר, לא הקשבת אתמול כששמואל הסביר?"

"לא משנה. העיקר שנגיע כבר לבייס קמפ", הוא פונה לשמואל. "עוד כמה זמן זה הבייס קמפ?"

"ייקח כמה זמן שייקח", אריה מתערב בשיחה. "אנחנו לא ממהרים לשום מקום".

"אין לך תשובה?" רובי מתרגז. "גם מהלאט שלך אנחנו עייפים. מה כבר יש שם בבייס קמפ הזה?"

"אין שם כלום", שמואל אומר.

"תפסיק לעשות בעיות", נירית משתיקה את רובי, ושארית הארוחה נמשכת בשתיקה.

לפנות ערב מזדקרת מראש הר שנראה בקצה העולם, הגומפה של מנזר טנגבוצ'ה בגובה 3867 מטר. הטור נפרש על השביל למרחק גדול, כל שלישייה בקצב משלה. אני הולך, כמו בכל הימים האחרונים, עם ירון בסוף הטור. החשכה יורדת. אני מדליק לו ולי את פנסי הראש. לפתע ירון נעצר, מכופף את ברכיו, ובאחת קורס אל תוך האדמה הבוצית. כל גופו אומר אומללות. הוא שוכב שם, פניו המגולחות מלוכלכות מבוץ. השרפה מנסה להרים אותו ולשאת אותו על גבו, אבל ירון מסרב. "עזוב אותו", אני מורה לשרפה וכורע לצד ירון. מי הגשם שוטפים את השביל הצר. אני פותח מטרייה מעל ירון ומדבר אליו, מנסה לשכנע אותו להמשיך, אומר לו שעוד קצת מגיעים. הוא מניע את ראשו בתנועות שלילה החלטיות, הודף את דיבורי בהברות חלושות. הוא עוצם עיניים ומצטנף. אני חסר אונים מול חוסר האונים שלו. משום מה אני נזכר איך אחרי שברחתי בלילה מבית הילדים לחדר הוריי, אבי שאל אותי בייאוש מדוע איני יכול להיות כמו כולם. אני מתחנן בפני ירון, מבטיח לו שעוד כמה צעדים אנחנו מגיעים ושמחר נתחיל לרדת; שלרדת זה קלי קלות. הוא מתרומם ונאבק כדי להניע את רגליו. קול המלמול שלו מבעבע, השביל תלול, הוא נלחם ודמעות זולגות מעיניו, מסכים לתת לי יד שאסייע לו מעט. בחצר המנזר אריה מקבל את פניו בחיבוק הדובי הקבוע. אני מתרחק מהחיבוק. הרוח מרחששת, חריקת קולו המתנשף של ירון חודרת. דמעות זולגות גם מעיניי.

בלילה אנחנו מודיעים לאריה שהמסע הגיע לסיומו, שלא ממשיכים. אריה מסמיק מזעם ואומר לנו שאנחנו יכולים להישאר כאן! שהוא, השרפות ותושבי הכפר ימשיכו בלעדינו. אני מזכיר לו שהתנאי שלי להצטרפות היה שהמסע מסתיים ברגע שהקושי הופך לסבל, ושההחלטה הזאת בידינו.

אריה מתעקש. "אני ממשיך בלעדיכם. תראו שחברי הכפר יבואו איתי, רק מי שירצה, רק מי שיכול".

שמואל עונה לו בחריפות, "מה ההבדל בין כאן לבייס קמפ? מה זה בכלל משנה? אתה בעצמך בקושי נושם, תחשוב איך הם מרגישים".

"בסדר", אומר אריה, "נישאר כאן לעוד לילה או שניים, ננוח ונמשיך". הוא נעמד. "אתם לא יכולים לעשות לי את זה", קולו רועד.

עם בוקר הגשם פסק. השמים נקיים, ואפשר לראות את פסגת האוורסט, אצבע גרניט זקורה. אני עומד עם כוס תה ביד, קר מאוד, והאנשים עוד ספונים באוהלים. אריה קרֵב לעברי. הוא חיוור ואחוז צמרמורות.

"אתה נראה לא טוב", אני אומר.

"כל הלילה הקאתי, הראש מתפוצץ".

אני אומר לו שכנראה הוא סובל ממחלת גבהים, שתעבור ברגע שנרד קצת.

"זה האוורסט?" הוא מצביע לעבר גוש הגרניט.

"כן".

"נראה רחוק".

"כן".

דקות ארוכות חולפות. אריה שותק. מחלת הגבהים מקשה עליו את הדיבור. "טוב", הוא אומר לבסוף, "נפסיק כאן". הוא פונה לעבר האוהל שלו, ולפני שהוא נבלע בתוכו הוא מבקש ממני למצוא מקום יפה לעשות טקס, "שירגישו שהם הגיעו".

בצהריים אנחנו מטפסים לעבר פסגה שוממה במרחק מה מהמנזר. אנחנו לבושים חולצות טריקו לבנות, שעליהן מודפס "מכפר תקווה — לבייס קמפ של האוורסט". ערב רב של קולות פטפוט חוזר כהד מעומק המרחב המבותר. רוח חזקה שורקת בין הסלעים. אנחנו גבוהים מהמנזר.

"כשנהיה מעל 4,000 מטר תגיד לי", אריה אומר.

"אתה כבר מעל 4,000", דורון עונה לו.

"אז זהו". אריה אומר ומכריז בקול: "הגענו!"

אנחנו מסתדרים בשורה על קצה המצוק. שרפה מוריד מגבו את תיבת האקורדיון של מוטי. הוא מנגן במרץ מנגינה שמחה שאינני מכיר. אריה מנער בקבוק שמפניה ומשחרר את הפקק לחלל. כולם צוחקים כשהיא מתיזה על פניו. הוא שותה לגימה ומעביר את הבקבוק. נירית אומרת, "היום מותר לנו לשתות, רובי. בוא נשתכר וכולם יאהבו את כולם".

"עוד לא שתית, ואת כבר שיכורה", רובי צועק לה.

"זה שיכרון גבהים, תשאל את מולי", היא צוחקת.

האקורדיון של מוטי משמיע נעימה דרמטית, והוא שר אָריָה בעוצמה בקול הטנור שלו. "שכל אחד יאמר משהו על המסע". שמואל עובר מאחד לאחד, מקרב את פניו לפניהם, והם מדברים אליו. הרוח מתגברת וטורפת את הקולות, נשמעים רק שברי הצחוק של שמואל. כשמגיע תורי אני אומר: "כאן הבייס קמפ שלנו. כל אחד והאוורסט שלו". ממרחק נראה שפסגת האוורסט נחתכת על ידי ענן, ורובי אומר בקול צוחק, "הפסגה של האוורסט עפה".

שער "לאיבוד", יפתח אלוני

צילומים: שאטרסטוק

הפוסט כל אחד והאוורסט שלו: סיפור מסע הופיע ראשון במסע אחר

טרק בנפאל, אל הרי ההימלאיה – אל רכסי הלנגטאנג וההילמבו, ואגמי הגוזאייקונד!

למה לצאת עם "אקו" לטרק בנפאל?

• זהו הטרק היחידי אשר משלב שלושה טרקים שונים: לנגטאנג, אגמי גוזאיקונד והלמבו. לפיכך זהו הטרק המגוון ביותר מבחינה נופית ואתנית והארוך ביותר.
• קבוצה קטנה! מחיר הטיול מבוסס על מינ' 10 נוסעים!
• העברה מקטמנדו לסיברו בנשי במיניבוסים שמקלים על הנסיעה הארוכה.
• כלכלה מלאה בימי הטרק. צוות מלווה מיומן של סבלים והדרכה מקומית, איתו יש לנו ניסיון רב ושיתוף פעולה לאורך שנים.
• הכנה מלאה לטרק ומפגש מקדים עם המדריך
• תיקשורת לווינית במהלך הטרק

אופי הטיול: טרק למטיבי לכת לאזור מרכזי ומרשים של הרי ההימלאיה. מסלול ההליכה נמשך עשרה ימים, כשש עד שמונה שעות הליכה מידי יום, ומתבצע בתנאי לינה בבתי תה (פנסיונים). לינה בגובה מירבי של 4380 מטר.

ימים 1-2:  מת"א לקטמנדו

נפגש בשעות הצהריים בנתב"ג ונמריא בטיסה לקטמנדו. הגעה בשעות הבוקר והעברה למלון באזור הטאמל, לב ההתרחשויות של העיר התוססת, סמטאות, מקדשים, שווקי מזון, מסעדות ובתי קפה. סיור במרכז העיר יגלה לנו שווקים עשירים, מקדשי עץ הינדיים מרהיבים, ילדים-אלים שאנשי נפאל סוגדים להם, מקדשים טיבטיים, וכל זאת בלב עמק מוקף בשדות חקלאיים, הרים ירוקים ופסגות לבנות. נבקר בכיכר העיר העתיקה על שלל מקדשיה ונקנח בתצפית על עמק קטמנדו מסטופת סוויהמבו (מכונה גם "מקדש הקופים") הנמצאת על גבעה ממערב לעיר. לינה בקטמנדו.

יום 3 : הנסיעה לסיברו בנשי

נצא לנסיעה בת כשמונה שעות ברכבים פרטיים מעמק קטמנדו לעבר מעלה נהר הטריסולי. נגיע לכפר סיברו בנשי, השוכן מעל נהר הלנגטאנג (1503 מטר), המתמשך בשורת בתים אחת לאורך שלוחה הררית צרה. בכפר חיים בני שבט הטמאנג ובני שבט הבוטיה, המעבדים את הקרקע באזור. מכאן מתחיל הטרק הרגלי, בשבילים הכפריים שבאזורי ההרים לאורך עמק הנהר. לינה בסיברו בנשי.

צילום: גל קליין

יום 4 :בדרך אל צ'אנגטאנג

יום זה יתחיל בירידה חדה דרך טרסות של אורז ויערות עצי אלון, מייפל ובמבוק. ביום זה וביום שלמחרת נראה מעט מאוד ישובים, אך  הרבה יערות ירוקים המשופעים במיני ציפורים ויונקים המאפיינים את האזור. לאחר מכן נמשיך בעלייה תלולה ונעבור לגדתו הצפונית של נהר הלנגטאנג עד אשר נגיע ליעדנו, הכפר צ'אנגטאנג בגובה 2400 מטר. לינה בצ'אנגטאנג (הליכה של 12 ק"מ עליה של 947 מטר)

יום 5 במעלה הרכס אל יערות הרודודנדרון ושמורת לנגטאנג

נתחיל בטיפוס תלול במעלה מדרון קניון הלנגטאנג. העמק הצר נפתח אל מדרון של צמחיית שרכים ויער רודודנדרון. בהמשך העמק מגיעים אל הכפר גורה טאבלה ואל הכניסה לשמורת הטבע לנגטאנג. מכאן הדרך עולה במתינות עד אשר נגיע לכפר הגדול והמרכז המנהלי של השמורה – הכפר לנגטאנג, בו יושב שבט הבוטיה. לינה בכפר לנגטאנג והתאקלמות לגובה (3430 מטר). לינה בלנגטאנג (עליה של 1030 מטר מרחק של 16 ק"מ)

ימים 6 – 7  אל קיאנג'ין גומפה –  הכי קרוב לפסגות הלבנות

נמשיך דרך הכפר במעלה העמק המתרחב, נעבור ליד שדות מרעה של יאקים עד שנגיע לכפר הגבוה ביותר באזור, קיאנצ'ן גומפה, השוכן בגובה 3840 מטר. בכפר יש בית הארחה, בית חרושת לגבינה ומקדש בודהיסטי. הכפר משמש בסיס למסלולי הליכה מרהיבים בכל האזור, אל הקרחון הקרוב לנגטאנג לירונג שמעל המקדש, מזרחה אל הקרחון לאנגסיסה, או טיפוס קשה צפונה אל פסגת יאלה, ממנה נשקף נוף פסגות מרהיב מערבה לעבר פסגת לירונג (7234 מטר) ורכס גאנש הימאל, ודרומה לעבר גאנג'ה לה הימאל ומעברי ההרים של רכס הלאמבו. לינה בקיאנג'ין גומפה. ביום הראשון נלך 8 ק"מ ונעלה 410 מטר , ביום השני נערוך יום התאקלמות נעלה לפסגה מקומית 510 מטר ונרד אותם.

ימים 8 – 9 במורד העמק אל צ'אנגטאנג והכפר טולו סיברו

בבוקר נעלה על המורנה שנמצאת מעל קיאנצ'ן גומפה ונצפה על הפסגה הגבוהה שבשמורה ועל הקרחון, לנגטאנג לירונג. לאחר מכן נרד בשביל החוזר דרך הכפרים של אנשי הטמאנג והבוטיה, עוקב אחר הפלגים הזורמים מן ההרים, ויורד אל יערות הרודודנדרון. נגיע אל הכפר צ'אנגטאנג ללינה (גובה 2400 מטר). למחרת המשך ירידה דרך היערות ומעבר לגדה הדרומית של הנהר, וטיפוס אל הכפר טולו סיברו לגובה 2130 מטר. לינה בטולו סיברו.

צילום: גל קליין

יום 10 תצפיות לרכסי המערב

בשעות הבוקר נטפס בעלייה תלולה מהכפר סיברו אל קו הרכס, ממנה נפתח נוף מרהיב לרכס המערבי  האנאפורנה, ואל רמת טיבט מצפון. הליכה בשביל הרים הסובב יער רודודנדרון, ומגיע אל הכפר סימגומפה (נקרא גם צ'נדנבארי), השוכן גבוה מעל נהר הטריסולי. האביב פורח כאן בשלל צבעים, עטיני הצאן מלאים חלב ואנשי המקום מייצרים גבינה. לינה בסימגומפה (גובה 3580 מטר).

יום 11 מסימגומפה אל האגם הקדוש גוזאיקונד

הדרך עולה בתלילות ומשנה את נופיה מאיזור ירוק ולח דרך אזור טרשים גרניטי מרשים וקשוח, אל האזור האקלימי האלפיני בואכה שמורת גוזאיקונד. הדרך ממשיכה לעלות עד לכפר לאוריביניאק (3930 מטר), ממנו נגלים מראות מרהיבים של רכסי האנאפורנה, הר מנסלו, גנאש הימאל, לנגטאנג לירונג ועוד פסגות רבות חסרות שם הצובעות את קו הרקיע בלבן. לאחר התצפית נמשיך בדרך העוברת ביפים שבנופי הטרק, ובמזג אוויר נוח אפשר לראות את פסגות ההרים שבטיבט. מהשביל החולש על עמק טריצ'ולי נוכל לצפות גם באגמים סארסוואטי ובהריב עד אשר נגיע לאגם השלישי, הקדוש והמפורסם הגוזאיקונד (4380 מטר). אגם זה הוא יעד לעולי רגל, שבאים בהמוניהם בזמן הירח המלא של חודש אוגוסט לרחוץ בו ולהיטהר. לינה לצד האגם.

יום 12 מגוזאיקונד אל הכפר גופטה

ניפרד מהאגמים הקפואים ונמשיך לטפס עד מעבר ההרים, בגובה 4600 מטר. מכאן מתחיל השביל לרדת בתלילות. כעבור ארבע שעות נגיע אל הכפר גופטה השוכן גבוה מעל היערות שלמרגלותיו, ומסמן למעשה את קו הגבול בין שמורת לנגטאנג האלפינית לבין שמורת הלאמבו המאופיינת ביערות ובכפרים של בני השרפה. לינה בגופטה (3560 מ').

יום 13 מגופטה אל קוטומסאנג

נמשיך לרדת דרך יערות ההלאמבו דרומה, כאשר ממזרח נפרש רכס יער הימאל וממערב לנו נוכל לראות את רכסי המנסלו והלמג'ונג הימאל. כפרים בודהיסטיים וכפרי בני הטאמאנג ילוונו עד שנגיע בסופו של יום אל הכפר קוטומסאנג ללינה (2470 מטר).

יום 14 מקוטומסאנג – צ'סאפאני

עם בוקר נצעד במגמת ירידה ונלך בין יערות אלון והרודודנדרון נעבור בכפרים מקומיים ונחווה את שוב את חיי המקומיים הנפאלים נעלה קלות לאחת הגבעות המקומיות לתצפית מרהיבה על רכס המנסלו ורכס האוורסט נלון בכפר מקומי . יום הליכה מרהיב שירגש אותנו מחדש.

צילום: גל קליין

יום 15  צ'סאפאני – סונדריג'אל – קטמנדו

ירידה קלה של תביאנו אל סונדרג'ל בדרך נעבור בשמורת הטבע שיוואפורי , ונעפיל בדרך פס מקומי  ממנו נרד ונגיע לכפר סונדריג'ל נקודת הסיום של הטרק. מכאן נצא בנסיעה אל הבירה, קטמנדו.  אחה"צ נשלים את סיורנו בעיר הבירה של נפאל נסיים בארוחת ערב חגיגית . לינה בקטמנדו.

יום 16  קטמנדו –  ת"א

בבוקר נשלים את סיורנו בקטמנדו ומשם נמשיך לשדה התעופה לטיסה חזרה ארצה. נחיתה בארץ לפנות ערב.

• לינה: בפנסיונים Tea Houses במהלך הטרק. בקטמנדו לנים במלון טוב בלב העיר במלון מקומי.
• תחבורה: אוטובוס להעברות משדה התעופה ובחזרה, ומקטמנדו לנקודת התחלת הטרק ובחזרה.
• קבוצה וצוות: 10 – 20 מטיילים. צוות מקומי נפאלי כולל סבלים לכל הציוד, מדריך הרים מקומי, ומדריך שטח ישראלי מצוות אקו טיולי שטח.
• הערות חשובות:
• חיסונים – לקבלת מידע על חיסונים יש להפנות ללשכת הבריאות באזור המגורים.

תוספת ליחיד בחדר (רק בקטמנדו): 210$

המחיר כולל:

• טיסות בינלאומיות ומס נמל (359$) בחברת טורקיש איירלינס
• כלכלה מלאה – מארוחת צהריים ביום הראשון ועד ארוחת בוקר ביום האחרון
• שני לילות בקטמנדו בבית מלון מדרגת תיירות טובה ולינה בפנסיונים מקומיים במהלך הטרק.
• תחבורה בקטמנדו ומיניבוסים לרכס הלאנגטאנד וחזרה לקטמנדו.
• כל רשיונות טיפוס ברכס הלאנגטאנג
• כניסה לאתרים בקטמנדו
• תשר לנותני השירותים המקומיים (סבלים ומדריכים מקומיים ונהגים)
• מפגש הכנה לפני היציאה לטיול.
• טלפון לוויני במהלך הטרק וערכת מכשירי קשר מהארץ.
• מדריך הרים מקצועי וצוות סבלים מקומי, ומדריך ישראלי מצוות אקו טיולי שטח
• אשרת כניסה  לנפאל  בעלות של 25$ לאדם

המחיר אינו כולל: ביטוח אישי ומטען; שתייה; כביסה; מיסי נמל שאינם נקובים בכרטיס ומשולמים במקום;; מס יציאה מנפאל באם יידרש.

לתשומת לבכם:

• מיסי הנמל והדלק נכונים ליום פרסום הטיול. במידה והם ישתנו, יעודכן המחיר בהתאם.
• גודל הקבוצה בין 10 ל- 20 מטיילים בלבד
• סדר הביקורים בשטח יכול להשתנות עפ"י שיקול דעת המדריך
• הטרק מיועד למטיבי לכת בלבד
• רישום לטיול בהתאם לטופס הרישום של אקו
• הלינה במהלך הטרק : בפנסיונים Tea Houses שנים בחדר ללא שירותים ומקלחות בחדר. בקטמנדו לנים במלון טוב בלב העיר
• במידה והויזה לנפאל תעשה בישראל מחירה יהיה בהתאם לעלות בישראל ויותאם בהתאם למחיר הטיול.
  

הפוסט טרק בנפאל 16 יום הופיע ראשון במסע אחר

מצאנו את גילזן שרפה בחנות שלו – חור בקיר, עם כמה מעילי פוך ושקי שינה להשכרה. הוא סיפר שכל אחד משבט השרפה נולד לטפסנות. בהשוואה לטיפוס על קרחונים ומצוקים בדרך אל הפסגות, המשלחת שלנו היתה עניין פשוט. אחרי שבוע הגיע שאר הכוח – אבא, הצלם ועוד "בחור עם גב חזק".

סוחבים סלעים במעלה הבולדר, 1981 | צילום: אברהם חי

אבא העיר אותנו בחמש לפנות בוקר: "קומו, השמש כבר שוקעת". נסענו על גג האוטובוס. הכביש התפתל בין מפולות בוץ שהמונסון גרף אל הנהר, ששצף הרחק מתחתינו. הרחק מעלינו, מאחורי קרעי העננים, התגלו מדי פעם פסגות מושלגות. בפוקהרה חיכו לנו סבלים מוצקי רגלים. הלכנו לאורך נהר גועש. נחנו ליד ספסל אבן שחבק עץ ענק. גילזן סיפר שקוראים לזה צַ'אוּטָרה. אנשים בונים ספסלים כאלה לטובת הציבור, כדי לשפר את הקארמה שלהם. צ'אוטרה ממוקמת תמיד במקום בו נפתח הנוף, שם אפשר לנוח, לחשוב מחשבות טובות על העולם ולברך את הבנאי. אבא אמר שהוא רוצה לבנות "משהו כמו צ'אוטרה".

עלינו מגובה 900 מטר, בין שדות אורז מטופחים. מערכות מסובכות של אמות היטו מים אל חלקות זעירות – שמיכת טלאים חקלאית. מהמדרונות המיוערים דילגו אלינו מפלי מים. היינו עטופים בקולות פכפוך ושיקשוק. טיפסנו מתנשפים דרך יער של רודודנדרום – שרכים, שיחים וטחבים מתפרצים בשלל צורות וצבעים. האוויר היה מלא קולות שריקה, צפצוף, זימזום, קירקור וצירצור. הערפל התפזר לאט, עד שהתגלו המצוקים הלבנים של האנפורנה. השביל תפר בתלילות – יורד, חוצה נהר גועש, מטפס אל הרכס הבא, בין כפרים עם שמות מתגלגלים – לנדרונג, גנדרונג. במפה טופוגרפית, הגובה בין הקווים הוא 100 מטר – הנוף תלול פי עשר…

עזרא אוריון בעבודה על הפסל הטקטוני מול פסגת האנפורנה המושלגת, 1981 | צילום: אברהם חי

אבא לחץ קדימה, התקדם בצעידה מזורזת, חדור משימה. מג"ד חי"ר, חותר אל היעד. לא היתה לו סבלנות לקצב "הקייטנה הנודדת" של גילזן. "כשחייל אומר שאפסו כוחותיו, הוא מיצה רק 10% מיכולתו". הקצב המהיר והמשקל המוגזם שבר את רוחם של הסבלים. אחד מהם ברח עוד בלילה הראשון. הסבל ששכרו במקומו המריד שלושה אחרים וגם הם ערקו. המטען הנטוש התחלק בין הסבלים הנותרים, אבל הם סירבו להמשיך. גילזן פתר את המשבר בהעלאת השכר ובבקבוק של אלכהול.

אבא החליט לפצל את הכוח, כך שהקצב של הסבלים לא יעכב אותו. הוא ואני הפכנו לחוליית החוד והמשכנו במלוא המרץ למעלה. השביל היה מנהרה בג'ונגל. אבא אמר: "בשביל יש משהו אִמַהי, הוא פותר לך בעיות, כמו פס של בית בתוך האדישות". הוא דהר ואני התנשפתי אחריו. יער העצים התחלף ביער במבוקים. האור נשבר במפלים לקשתות צבעוניות, שוצפות.

שיקום הפסל בסתיו 1983. שכבת שלג בעומק כחצי מטר כיסתה אז את הבקעה | צילומים: אברהם חי

כשעלינו מעל קו היער, נראו הפסגות הענקיות קרובות ומדהימות. אבא מנה את השמות והגבהים של כולן, כאילו מספר על החברים שלו. לקראת הערב הגענו אל סוכה בשם מלון הימלאיה. החשיך לאט והתקרר מהר. עננים סמיכים סגרו עלינו. התחממנו ליד המדורה עד הלילה, אז נעשו השמים צלולים. הצוקים התמתחו כלפי הירח המלא של ערב סוכות. בקור הנושכני של הבוקר התנפלנו על השביל. היער התחלף בשיחים למודי סבל. ככל שעלינו היה פחות חמצן באוויר. השביל נעשה יותר תלול וחייב הפוגות תכופות.

במחנה הבסיס של המצ'פורה השארנו את התרמילים והמשכנו במעלה אל היעד. בקעת אנפורנה – 4,100 מטר מעל הים – היתה מכוסה בפלומה של עשב זהוב. במרכז הבקעה יש קלחת קטנה, אגם של בוץ קפוא, מוקף במדרונות תלולים של דרדרת. מסביב קרחונים, שהשמיעו רעמים עמומים, ממפולות של קרח ואבן. הרחק מעל כל זה, בין העננים, הציצו הפסגות העצומות.

אבא חיפש בשקט, דרוך וקודר. הוא הלך לאורך שפת הבקעה, עלה לתצפית אל המדרונות. הוא נרגע כשאיתר את הסלע הנכון – בולדר שעליו יוכלו לטפס המדרגות של הפסל. בדמדומים התחיל לרדת שלג דק. חזרנו אל המדורה של האכסניה. באור אחרון, עודנו מפשירים, הגיע שאר הכוח.

בבוקר הקפוא עלינו אל הבקעה. בפלגים הקטנים היו גלידי קרח וכפור נצץ על העשב. מסביבנו הזדקפו הפסגות. מדדנו את הבולדר, מתחנו חוט בנאים והתחלנו לגלגל אבנים. לסבלים שעלו איתנו מפוקהרה היה קר מדי והם עזבו. גילזן שכר כמה סבלים שהשתחררו ממשלחות הטיפוס השכנות. הסבלים האלה היו עמידים וקשוחים יותר. הם לבשו מעילים מרופטים, מכנסים קצרים והלכו יחפים על האדמה הקפואה. היו להם עגילים גדולים וסכיני קוּקוּרי מעוקלים באבנט.

בסתיו 1996, עזרא אוריון חזר לנפאל כדי לשקם את הפסל בפעם האחרונה | צילומים: עופר הררי

אבא הסביר להם שאנחנו בונים צ'אוטרה. הם סחבו סלעים בהתלהבות גדולה ובנו איתנו במרץ. ככל שבנינו גבוה יותר, כך צריך היה יותר אבן, אבל המאמץ הקבוצתי היה מלהיב. בסבך מפותל של ידיים ורגליים, בגניחות, צעקות, התנפשויות וקריאות עידוד – הזזנו סלעים גדולים. העבודה באוויר הדליל התישה אותנו. היה צריך לנוח אחרי כל מאמץ. האברים נגררו והראש הרגיש עטוף צמר גפן. אבא הכתיב קצב מואץ, קשה ורצוף. הלילות היו כל כך קרים שקשה היה להדליק נר, כי הלהבה לא הצליחה להמיס את השעווה. הטל קפא ונצץ, כך שהיו כוכבים בשמים וגם על הארץ. האבנים שאספנו בקרבת הבולדר הצטברו בהדרגה. אבא היה מרוצה: "לפעמים קורים דברים כל כך מוצלחים, שאתה נשאר אובד עצות…".

מעבר לאגם הבוץ הקפוא, גילזן מצא מקום בו אפשר לחצוב לוחות צפחה. בגרזן הקרח וביתדות הוא פרס מהסלעים לוחות צפחה. הסבלים סחבו לוחות ששקלו יותר מ-30 קילו. הזזנו סלעים למקומם, בנינו באבנים בינוניות והשלמנו בלוחות הצפחה. ביום הרביעי המדרגות טיפסו ונגעו בבולדר. ביום השישי המדרגות הגיעו אל ראש הבולדר. "הביצוע הושלם" בסוף היום השביעי. למחרת עם שחר עמיקי עמד בראש הפסל בקור מקפיא. הוא תועד ברגע בו הבקעה היתה עדיין אפלולית, והפסגות נדלקות באור הזריחה.

הפסל בבקעת אנפורנה הפך לאתר עלייה לרגל, 2011 | צילום: עזי קורן

זה פסל לאדם אחד. הולכים לאורכו 32 מטר ומטפסים חמישה. כשאתה עומד על המדרגה העליונה, היא נעלמת מתחת לרגליים. אתה כאילו מרחף מטר מעל הבולדר, והבולדר כאילו מרחף מעל הבקעה. המבט מטפס במעלה המדרונות האדירים אל פסגת ההר העצום שממול. אפשר לעצור שם, אבל אבא "מתחבר אל כוחות העילוי שדוחפים את ההר עצמו, ומשגר את התודעה, בניצב למישור שביל החלב, אל תהומות האינסוף שמעלינו… אל הנצח. כל הכפרים ההרריים האלה שבנויים סלעי צפחה בני מיליארד, הנפאלים שבונים את הפסל ושאני משתתף איתם, במסגרת יכולתי הפיזית, כל זה הוא איזשהו יחד אוניברסלי, כלל אנושי. העם שלנו זה המין האנושי והמולדת שלנו היא כדור הארץ. אנחנו פה ואנחנו עושים פה גם פסל, על סף היקום, מול האינסוף".

הצילום והשחזור, 2018 | צילום: גיל שחם

אבא עלה אל בקעת אנפורנה חמש פעמים. באביב 1980 עלתה איתו רותי אוריון. הבקעה היתה מכוסה שלג. בסתיו 1981 עלינו איתו אברהם חי, עמיר סולד, גבי דבני ואני. הבקעה היתה גלויה והקמנו את הפסל לראשונה. בסתיו 1983 אבא חזר עם רותי, אברהם ומנשה נוי. שכבת שלג בעומק כחצי מטר כיסתה את הבקעה. הפסל שוקם כך שלא היה רצף מדרגות אל ראש הבולדר, אלא "דיאלוג איתו". ב-1993 אבא גייס את אנשי מסע אחר להפיק סרט על המסע אל בקעת אנפורנה. אודי רוט ביים ועופר הררי צילם את "מדרגות לרקיע". בבקעה היה מזג אוויר מאוד סוער. השלג היה כל כך עמוק, שאפשר היה לראות רק את ראש הבולדר. אבא והצוות הנפאלי בנו מחדש את המדרגות העליונות. בסתיו 1996 אבא חזר עם עופר ותיעד את הבנייה של הפסל בפעם האחרונה.

הפסל בבקעת אנפורנה הפך לאתר עלייה לרגל. הצילום הגדול מהתערוכה במוזיאון ישראל הוצג בכניסה לבניין גילמן באוניברסיטת תל אביב ועורר שם השראה במשך יותר משלושים שנה.

נקודת הציון המדויקת של הפסל, אם אתם עולים לשם: N28 ̊31 ̍48.34 ̎ E83 ̊52 ̍25.23 ̎   4147m

הפוסט עזרא אוריון: כן שיגור של התודעה בבקעת אנפורנה הופיע ראשון במסע אחר

טרק לאוורסט בייס קמפ – EBC מסע רגלי בנפאל כולל הבייס קמפ ופסגות הגוקיו והקאלה פאטאר 19 יום

הטרק מתאים למיטיבי לכת בלבד!

למה לצאת עם "אקו" לטרק בשמורת האוורסט בנפאל?

• הטרק נבנה על סמך נסיוננו רב השנים בהוצאת טרקים לנפאל.
• זהו טרק מקיף באזור שמורת האוורסט אשר משלב הליכה אל תצפיות נוף
• ייחודיות באזורי הבייס קמפ , הגוקיו והקאלה פאטאר.
• שתי עצירות להתאקלמות נכונה לגובה עם אפשרות לצום ביום כיפור בנמצ'ה בזר.\
• כלכלה מלאה בימי הטרק. צוות מלווה מיומן של סבלים והדרכה מקומית, איתו יש לנו ניסיון רב ושיתוף פעולה לאורך שנים.
• הכנה מלאה לטרק ומפגש מקדים עם המדריך
• טלפון לויני במהלך הטרק + ערכת מכשירי קשר
• ערכת עזרה ראשונה

יום 1 תל אביב – יעד ביניים – הגעה לקטמנדו

נצא בטיסת ערב לעבר קטמנדו וננחת בצהרי היום שלמחרת בקטמנדו. נצעד מקטמנדו בנסיעה של 4 שעות לעבר עיירה מקומית ללינה.

יום 2 מנזלי – לוקלה – פקדינג

נסיעת בוקר קצרה תביא אותנו לעיר מנזלי ממנה נצא בטיסת בוקר ללוקלה וננחת בגובה של 2840 מטר. נתחיל את המסלול בצעידה לעבר פקדינג בדרך נחצה יערות רודונדרום ונחלוף על פני מספר מנזרים בודהסטים לינה בפקדינג בגובה של 2610 מטר בבית הארחה מקומי.

יום 3 פקדינג – נמצ'ה בזר

נצא בהליכה מפקדינג לעבר נמצ'ה בזר , בדרך נחצה מספר גשרים תלויים עד להגיענו לכפר מונג'ו בגובה של 2835 מטר נערוך מנוחה קצרה בכפר ונלמד על חיי המקומיים אחר נמשיך בהליכה כלפי מעלה, נחצה גשר נוסף מעל נהר הדודהה קושי ומשם המשך לנמצ'ה בזר לנוף פנורמי ראשון על האוורסט . לינה בנמצ'ה בזר.  3440 מטר

יום 4 יום הסתגלות בנמצ'ה בזר (יום כיפור – אפשרות לצום בנמצ'ה בזר)

נצעד מעלה לעבר מלון מיוחד בו תצפית מרהיבה על פסגת האוורסט נעלה לגובה של 3962 מטר לאחר התרשמות מהנוף נצעד לעבר קהומגונג , כפר השרפה הגדול ביותר במחוז קהומבו. נבקר במנזר מקומי ומשם נמשיך לכפר

קהונדה ולמנזר המקומי שבו ומשם חזרה לנמצ'ה בזר ללינה. (3440 מטר)

יום 5 מנמצ'ה בזר – טהמה

נעבור מספר כפרים נלך לצד נהר )Thame) נצעד לכיוון הכפר טהמה הבהוטה קושי , לאחר מכן נחצ האת הנהר על גשר מקומי ונגיע לכפר טהמה בגובה של 3800 מטר.

יום 6 טהמה – לומדה

נעזוב את טהמה ונטפס לכוון מורין, זהו המסלול שבו הלכו הסוחרים במשך מאות שנים ממעבר לנגפה – לה עד לטיבט. נמשיך לטפס במעלה ההר במקביל לזרימת נהר הבוטה קושי נעבור בסטופות מקומיות )נקודות הקדושות לאוכלוסיה הנפאלית המאמינה בדת הבודהיזים( ובמנזרים שונים בדרכנו ללינה. 4370 מטר ) LUMDE ( למרולונג, ומשם נמשיך עד ללומדה)

יום 7 – מלומדה לפסגת הרנג'רו לה לגוקיו

נמשיך ללכת במגמת עליה, נטפס בעליה קשה לפס ופסגת ה- רנג'ו לה בגובה 5360 מטר כדי לראות נוף פנורמי של פסגות מסיביות ( RENJO LA ) של צ'ו אויו 8201  ופסגת האוורסט  8848, לאחר שנהנה מהנוף המדהים ,נרד לעמק גוקיו ללינה במלון מקומי בגובה 4790 מטר.

יום 8 מגוקיו לפסגת הגוקיו רי ולטנגנק

נצא בשעה מוקדמת מאד לטיפוס זריחה לגובה של 5360 מטר לפסגת הגוקיו רי כדי לצפות בזריחה המדהימה מעל פסגות ההרים המושלגים. נקודה מדהימה המאפשרת תצפית לפסגת האוורסט – 8488, מקלו  8481 , צ'ו אויו  8201 ופסגת פומורי 7161  ופסגות נוספות. לאחר מכן נרד מהגוקיו. ונמשיך טנגנק . נחצה פס מקומי ליד הקרחון הענקי 'נגוזומפה' כדי להגיע ללינה בגובה 4700 מטר .(ThangnaK) לתאנגנאק

יום 9 מתאנגנק דרך צ'ולה פס עד ל- דזונגלה

נתחיל את יומנו בטיפוס. נצעד באיטיות רבה כשיתכן שהצעדה כאן תהיה קצת בשלג / קרח נעלה את הפס של צ'ולה בגובה 5420 מטר לתצפית פנורמית וצ'ולטה ) AMA DABLAM( 6856 מהיפות בטרק – אל פסגות עמא דאבלאם לאחר מכן נרד לתצפית באגם הקפוא המקושט ) CHOLATSE ( 6440 למכביר בדגלי תפילה הנותנים אווירה ייחודית למקום עד לדוזנגלה למקום בו נלון 4830 מטר.

יום 10 מדוזנגלה – לגורקשפ

עם בוקר נצעד לכוון גורקשפ כשבדרך נחלוף על פני הכפר לובצ'ה בו נחבור לשביל הקלאסי של הטרק באוורסט בייסקמפ בשילוב של נופים מרתקים של הרי ההימאליה ואף נצעד על קצה קרחון קוהומבו עד שנגיע ללגורקשפ ללינה (5140 מטר)

יום 11 גורקשפ – מחנה הבסיס של האוורסט – גורשקפ

בבוקר נצעד במשך כשעתיים לגובה של 5346 מטר לאזורים הסמוכים למחנה הבסיס, שהוא גם נקודת תצפית פנורמית על פסגות מסביב – פסגת האוורסט יחד עם פנורמה מדהימה של (m8848) לינגטרן ) 6749 מ' (, נופטסה ) 7861 מ(, להוטסה ) 8616 מ' ( ופסגות הרים אחר הצהריים נחזור לגורשקפ לשהייה של לילה. .Khumbu אחרות של אזור.

יום 12 אחד משיאי הטרק – פסגת הקאלה פאטר

נצא מוקדם מוקדם בבוקר בטמפטורה נמוכה לעבר אחד משיאי הטרק – פסגת הקאלה פאטאר )הסלע השחור( כדי לראות את הזריחה מעל פסגות ההרים ותחושת פסגת העולם. נצעד בהליכה איטית של כ – 3 שעות לפסגת הקאלה פאט'אר לפני הזריחה לגובה של 5545 מטר . נקודות המבט מציעות נוף 7861 ) ,נופסטה) 7861 ( ולהוטסה ) 8516 ( וכן m) )8848( מדהים של אוורסט לאחר נוף הזריחה שלא ישכח , נצעד .Khumbu פסגות רבות אחרות של אזור חזרה למחנה שלנו ונמשיך לטפס לכיוון לובצ'ה כשבדרך נחלוף ליד קרחון צ'אנגרי. לינה בלובצ'ה (4910 מטר).

יום 13 מלובצ'ה – לדינג בוצ'ה

יום הליכה באיזורים הקצת יותר פתוחים של הרי ההימאליה, נלך לדינג בוצ'ה ואחר כך נמשיך לעמק אימג'ה ונלך לאורכו עד לדינגבוצ'ה ללינה.  (4410 מטר) זהו יום רגוע יותר.

יום 14 מדינג בוצ'ה דרך פסגת צ'וקונג ראי לפאנגבוצ'ה

נצעד בבוקר בשביל לעבר הפס האחרון האחרון בטרק צ'וקונג ראי כדי לזכות בתצפית הפנורמית האחרונה אל הפסגות המזרחיות להר האוורסט – המאקאלו (8481) , אמה דבלם (6856) , להוטסה (8561) ועוד פסגות רבות. משם נרד לאט לאט כשבדרך נעבור באיזורי מרעה של יאק ומנזרים שונים עד שנגיע פנגבוצ'ה ללינה. (3930 מטר).

יום 15 מפנגבוצ'ה חזרה לנמצ'ה בזר

נעזוב את הכפר פנגבוצ'ה בטיפוס קצר לטנגבוצ'ה דרך השביל המיוער ,בדרך נבקר במנזר טנגבוצ'ה הגדול ביותר באיזור קוהומבו.נמשיך בירידה חזרה לעבר נהר דובה קושי, נעלה קצת לעבר קאיהנג'ומה ומשם נרד לעבר נמצ'ה בזר. (3440 מטר).

.

יום 16 – מנמצ'ה בזר חזרה ללוקלה

נצא ליום ההליכה האחרון שלנו לכיוון לוקלה דרך הנתיב המיוער שגם מצוי בו בשפע הרודונדרום ועצי אורן. חצה מספר גשרים אופיינים להימאליה מעל נהר בוה קושי ,בדרך נעבור דרך פקדנינג עד שנגיע ללוקלה חזרה. לינה בלוקלה. (2840 מטר).

יום 17 – לוקלה מנזלי

טיסת בוקר תביא אותנו חזרה למנזלי ומשם נמשיך בנסיעה של כ – 4 שעות לקטמנדו בירת נפאל. ניסע לבית המלון למנוחה קלה אחה"צ נסייר רגלית בטאמל . לינה בקטמנדו בבית מלון.

יום 18 – קטמנדו עמק קטמנדו וסביבותיה

את היום נקדיש לקטמנדו וסביבותיה, עמק קטמנדו נבקר במקדשים השונים ובסטופות הפזורות בשטח, נעמיק את ידיעותיינו על התרבות הנפאלית, ההיסטוריה ואוכולוסית נפאל המיוחדת. לעת ערב נחזור לקטמנדו ללינה.

יום 19 – קטמנדו יעד ביניים תל אביב

לאחר ארוחת הבוקר ניסע לשדה התעופה לטיסה חזרה ארצה. נחיתה ללקראת הערב בארץ.

מחיר הטיול לאדם בחדר זוגי

תוספת ליחיד בחדר (לקטמנדו בלבד) 300 $

המחיר כולל:

• טיסות בינלאומיות ומיסי נמל וטיסות פנים לוקלה קטמנדו לוקלה – –
• לינה בתי מלון מדרגת תיירות טובה בקטמנדו במהלךהטרק בבתי תה ואכסניות
• ( 2 אנשים בחדר (
• כלכלה מלאה מארוחת ערב ביום הראשון ועד ארוחת בוקר ביום האחרון.
• תחבורה
• הדרכה מדריך ישראלי מצוות אקו ומדריך הרים מקצועי מהטובים בנפאל –
• כניסה לאתרים ושמורות טבע ופרמיט טיפוס בהרי ההימאליה.
• טלפון לוויני + וערכת מכשירי קשר
• ערכת עזרה ראשונה
• תשר לנותני שירותים מקומיים
• אשרת כניסה
• דמי טיפול ורישום
• מפגש הכנה לפני יציאת הטיול

המחיר אינו כולל:

• ביטוח בריאות ומטען
• ארוחות שאינן כלולות ושתייה
• הוצאות בעלות אופי אישי
• מקלחות בטרק(בין 3 ל – 5 דולר תלוי בבית ההארחה)

לתשומת לבכם

גודל הקבוצה – 10 – 18 מטיילים בלבד

הטרק מיועד למיטיבי לכת בלבד או לאנשים ברמת כושר גופני גבוה

מיסי הנמל והדלק נכונים ליום פרסום הטיול. במידה ויחול שינוי, המחיר ישתנה בהתאם.

חיסונים לקבלת מידע על חיסונים יש לפנות ללשכת הבריאות באזור – המגורים.

מסלול הטיול תכנית הטיול כפופה לשינויים ותלויה במזג האוויר, מצב –

הטיסות ללוקלה )לכן אנחנו לוקחים יום ספר לטיול( בתנאי השטח ובנסיבות נוספות. באם יהיה צורך צוות אקו ומדריכינו יערכו שינויים במסלול (לטובת ורווחת הנוסעים) וזאת רק ע"מ לשפר את מסלול הטיול להביא להצלחתו

המלאה בהתאם לתנאים בשטח.

סבלים בטרק בטיסות מקטמנדו ללקוללה יש מגבלה של – 10 ק"ג לציוד האישי. וחמישה ק"ג לתיק גב. כל סבל יוכל לסחוב עד 15 ק"ג למטייל.

טיסות: ע"פ מדיניות חברות התעופה, בטיסות קבוצתיות לא ניתן לבצע הושבה מראש. חלק מחברות התעופה מאפשרות לבצע הליך בידוק אישי )צ'ק אין( באינטרנט 24 שעות לפני הטיסה ובמסגרתו לבחור מושב בטיסה. על המטייל להיכנס לאתר חברת התעופה הרלבנטית ולבצע זאת בעצמו. במקרים בהם אין חברת התעופה מאפשרת זאת 24 שעות לפני הטיסה, על המטייל להגיע לנמל התעופה מוקדם מספיק )כשלוש שעות לפני הטיסה( אם ברצונו להגדיל את אפשרות הבחירה, ולבחור לעצמו ולמי שמטייל עמו מושבים סמוכים. יודגש כי כל נושא ההושבה בטיסות אינה באחריות אקו, ואקו כפופה למדיניות ההושבה הקבוצתית של חברות התעופה השונות. כרטוס מוקדם )לא בכל החברות זה אפשרי(, שינוי מועד יציאה או חזרה, שדרוג למחלקת עסקים, בחירת מושבים מועדפים ושירותים אישיים נוספים הנוגעים לתעופה, אם וככל שניתן להציעם בטיול זה, יוכלו להתבצע בעלות נוספת ומשתנה הכוללת את מחיר חברת התעופה ודמי הטיפול. לצורך שירותים אלו אנא פנו אל הנציג המטפל בכם ב"אקו".

הפוסט טרק לאוורסט בייס קמפ – 19 יום הופיע ראשון במסע אחר