יש מקומות שעצם הנסיעה אליהם דורשת הסבר. למה לך לנסוע לפלורידה? מה כבר יש שם? למה שלא תיסע פעם למקום מעניין? משהו בעולם השלישי? תרבות אחרת? פלורידה, אם להאמין לעיתונים ולמגזינים מרחבי העולם, היא אחד המקומות המעניינים ביותר בעולם כיום. בכל יום מגיעים לפלורידה 1,000 תושבים חדשים. כיום זו המדינה בעלת האוכלוסייה הרביעית בגודלה בארצות הברית. השינוי כולל כאן, בין היתר, פיתוח כלכלי מואץ, שינוי תרבותי, גיוון אתני, הגירה מאסיבית מקובה וממרכז אמריקה, שינוי בגיל האוכלוסייה ועוד.

בדיוק לפני מאה שנים לא היה כאן כמעט כלום. ב-1895, כשהמיליונר הנרי פלאגלר הגיע למיאמי בפעם הראשונה, חילקו בעיירה הקטנה דואר שיצא שבוע קודם לכן מפאלם ביץ', 100 קילומטרים צפונה משם. פלאגלר היה מיליונר שעשה את הכסף שלו בצפון, בעיקר כשותף של רוקפלר בעסקי הנפט. הוא היה אחד הבעלים של חברת הנפט "סטנדארד אויל", וכאשר הגיע למיאמי הספיק כבר לפתח את החלק הצפוני של פלורידה (כשאומרים בפלורידה "פיתח" מתכוונים לומר שהוא בנה הרבה, השקיע המון כסף ועשה הון תועפות).

פלאגלר התחיל את הרומן עם פלורידה כאשר קנה את מסילת הברזל שהובילה לסנט אוגוסטין, בצפון מזרח המדינה. הוא בנה בעיר הזו כמה מלונות פאר ושכנע את העשירים מניו יורק שאין כמו חורף בדרום כדי לשפר את הבריאות ואת מצב הרוח. הבעיה היחידה היתה שבסנט אוגוסטין היה לפעמים קר מאוד. פלאגלר המשיך דרומה, הקים את פאלם ביץ' וב-1895 היה מוכן לעשות את הקפיצה הבאה – לעיירה הזעירה מיאמי, ששכנה בלב ביצות טובעניות וענן יתושים, על חוף מפרץ ביסקיין.

שנתיים לאחר ביקורו של פלאגלר כבר נחנכה מסילת הברזל הראשונה, שחיברה את מיאמי לציוויליזציה. כדי להביע את הכרת התודה שלהם רצו תושבי העיר לשנות את שמה ולקרוא לה "פלאגלר סיטי", אבל מושא ההערצה הודה להם, דחה את הצעתם באדיבות וביקש שימשיכו לקרוא לעירם מיאמי.

שעתיים אחרי שנחתתי בעיר שלא הפכה לפלאגלר סיטי נהגתי באוטוסטראדה של שמונה מסלולים לכיוון דרום, אל האיים. הכביש היוצא ממיאמי הוא כביש האגרה של פלורידה (FLA821). וכשהוא מסתיים מדרום לפלורידה סיטי הוא הופך לכביש מס' 1 וממשיך ישר דרומה אל תוך הים. מנקודה זו הוא זוכה במפות ובשל טים לשם מעורר הדמיון "כביש חוצה ים" (OVERSEAS HIGHWAY).

הכביש והאיים היו הסיבה האמיתית לכך שנסעתי לפלורידה. ראיתי פעם צילום של הכביש הזה: תלוי על עמודים באמצע המים. כביש שמחבר את שרשרת האיים – FLORIDA KEYS – ליבשת.

צריך לחשוב בקנה מידה גדול, עם הרבה מאוד תעוזה, ביטחון עצמי וכסף, כדי להמציא דבר כזה. הנרי פלאגלר השתעשע ברעיון הגשרים כבר לפני 90 שנה. ב-1905, לאחר שערך בדיקה הנדסית, החליט שאפשר לחבר את קי ווסט (KEY WEST), האי האחרון בשרשרת, במסילת ברזל למיאמי. המרחק בין קי ווסט לקצה היבשת הוא כ-150 קילומטרים. ב-1912 חנכו את נסיעתה הראשונה של הרכבת המדהימה הזו, שחצתה 22 איים וחיברה ביניהם בגשרים ארוכים. פלאגלר בן ה-83 מת מרוצה מאוד שנה אחת לאחר מכן.

לא עצרתי עד שהגעתי אל הגשר הראשון, ועברתי לקי לארגו. סמוך לגשר, בצילו של טנדר ישן, עמדו ארבעה: בחורה לבנה ורצינית עם צמה ארוכה, בחור שחור, גדול מאוד, ממושקף וחייכן ולצידם אבא ובן, שניהם צהובי שיער ושזופים מאוד. הבן חייך אלי והאבא הציג אותו: "זהו טימבו. מכונת דיג חסרת שיניים בת חמש. נכון טימבו?" הילד חייך בביישנות, חשף פה ששתי השיניים הקדמיות חסרות בו, והניף את החכה שלו בחוזקה.
"מה אתה עושה?" שאל אותי האב.
"סליחה?"
"שאלתי מה אתה עושה?"
"עובד בעיתון".
שני הגברים צחקו בקול רם. האשה הסתובבה, הסתכלה עלי וחייכה.
"לא, לא שאלתי במה אתה עובד. שאלתי מה אתה עושה. התכוונתי אם אתה בעניין של דיג, סירות, גולף, מה אתה עושה?"
"אהה. אני, אני לא ממש יודע".
"לא יודע? כדאי לך לנסות לדוג. זה טוב לנשמה שלך. גם אם אין לך כסף לסירה. אפילו כמונו, עם חכה. יותר טוב לצאת עם סירה, אבל זה לא זול. לפעמים אנחנו לוקחים את הסירה של חבר שלי. מנוע ג'ונסון 300. חיה אמיתית. טימבו מת על זה".
"אתם גרים פה בסביבה?"
"אני וטימבו גרים בקי לארגו. מקום מצוין. כדאי לך להישאר. יש כאן המון דגים ומקומות טובים לדוג".
תוך כדי דיבור הוא הטיל למים רשת והחל לאסוף אותה. היו בתוכה שני דגים קטנים. הוא נתן אותם למכונת הדיג הבלונדיני, שישתמש בהם כפתיונות.

הדרך לקי ווסט
הבאר של מלון הולידיי אין במרתון ממוקם על מזח העץ מעל המים. מעל דלפק הבאר תלוי צילום שחור-לבן מתחילת המאה: רכבת קיטור על אחד הגשרים של פלאגלר. מסילת הברזל החלוצית הזו סבלה מכמה סופות הוריקאן והחזיקה מעמד עד 1935, אז קרסו כמה קטעים שלה לים. התנועה היבשתית הופסקה, אבל כמה שנים לאחר מכן שימשה המסילה כבסיס לבנייתו של כביש מס' 1 לקי ווסט. בחלק מן הקטעים עדיין משתמשים בנתיב הקודם, אך ברוב המקומות נבנה כביש חדש, מוצק יותר, צמוד ומקביל לגשרי מסילת הברזל. המסילה הנטושה היא אנדרטה ענקית לחלום של פלאגלר.

כאשר יצאתי מוקדם בבוקר ממרתון, אפשר היה לראות עד כמה שימושי הנתיב הישן של הרכבת. עשרות אנשים טיילו עליו, נסעו עליו באופניים, רצו בקצב שהשמיע להם הווקמן והטילו למים עשרות חכות מגובה הגשר. במקביל, במרחק כעשרים מטרים, טסו מכוניות על הגשרים שהובילו דרומה. ליד כל אחד מהגשרים המרשימים האלה, שהארוך שבהם נמתח מעל הים למרחק של כ-11 קילומטרים (SEVEN MILES BRIDGE), יש מפרץ חנייה וכדאי מאוד לעצור בו. ליד כל אחד מן הגשרים יושבים הורים עם ילדים ומטילים חכות למים. מדי פעם הם מצליחים, אבל אפשר לראות בבירור שהם לא באים בשביל הדגים. רובם באים בשביל השמש, הבירה בצידנית, ההתעסקות עם חוטים ופתיונות שמנוניים.

חלק מהם גם צוללים. יש לאורך האיים כמה חופים שנחשבים כאתרים מצוינים לצלילה. בייחוד ממליצים המדריכים על שתי שמורות בדרך לקי ווסט. האחת היא ג'ון פנקמפ קוראל ריף (JOHN PENNECAMP CORAL REEF STATE PARK), בצפון קי לארגו (שמורה גדולה ומסודרת מאוד, שגם בלי שניסיתי לצלול בה, אני יכול להעיד שיש לה חופים מרהיבים, עם דקלי קוקוס, חול זהוב ומים תכולים ומזמינים). השמורה השנייה נמצאת דרומה בראמרוד קי (RAMROD KEY) שבאיים התחתונים, קצת אחרי שחוצים את גשר שבעת המייל. השמורה נקראת "השמורה הימית לו קי" (LOOE KEY MARINE SANCTUARY).

בקי ווסט מסתיים הכביש ומתחילים החיים הסואנים. תושבי קי ווסט התפרנסו ושגשגו במשך שנים רבות, בסוף המאה הקודמת ובתחילת המאה הזאת, מאיסוף תכולתן של שברי אוניות טרופות. למרות שזה לא נשמע היום כמו פרנסה מוצלחת במיוחד, מסתבר שהשיט לאורך החופים האלה היה מסוכן כל כך, עד שיש בקי ווסט לא מעט משפחות שהתעשרו.

העיר, גדולה יותר מכל המקומות שעל פניהם חולפים בדרך, נראית שונה בכל אחד מרבעיה. יש בה שכונות עתיקות, שמזכירות את עברה המפואר, ובהן בתי עץ ואבן מרהיבים. לצידן יש רובע שחור ועני, שכונה שמורה היטב של משפחות קציני חיל הים האמריקאי, בית ששימש את הנשיא טרומן כבית נופש ומכונה "הבית הלבן הקטן", והבית המפורסם ביותר בעיר – ביתו של הסופר ארנסט המינגווי.

הסופר האמריקאי חי כאן בחברת אשתו השנייה, פאולין ושני בניהם בין השנים 1931 ל-1961. בקי ווסט כתב המינגווי כמה מן הספרים והסיפורים הטובים ביותר שלו: "הקץ לנשק", "למי צלצלו הפעמונים", "שלגי הקילימנג'רו", "חייו הקצרים והמאושרים של פרנסיס מקומבר" ואחרים. פאולין ירשה את הבית לאחר שהמינגווי עזב אותה והתחתן עם עיתונאית, שבאה לקי ווסט כדי לראיין אותו.

לאחר מותו הפך הבית למוזיאון. מדריך בעל אורח דיבור נשי מסביר למבקרים בתנועות ידיים רחבות איזו מיטה שימשה את הסופר, איך בנתה פאולין את בריכת השחייה היקרה, את מי שימשו השירותים בקומה השנייה ודברים חשובים דומים (המינגווי היה יורה בעצמו פעם שנייה מייד לאחר סיור כזה). האטרקציה העיקרית הם 56 החתולים השעירים, צאצאי המשפחה המקורית, שחיים עדיין בבית ובחצר המרווחת. נתוני ההנהלה מורים על כך ש-400 אנשים מבקרים בבית בכל יום, והמקום פתוח 365 ימים בשנה.

קי ווסט רחוקה רק 140 קילומטרים מקובה (המרחק למיאמי כמעט כפול), וכאשר סללו לכאן את מסילת הברזל, באותו זמן בו כרו את תעלת פנמה, היה בכך היגיון כלכלי שכרוך בהימור. הנחתו של פלאגלר היתה שקי ווסט תהפוך לנמל חשוב, ותשמש כפתח הכניסה הדרומי של ארצות הברית. הנמל משרת כיום בעיקר יאכטות של תיירים ומבחינה זו ההימור נכשל. קי ווסט לעומת זאת משגשגת. לא קל להשיג כאן חדר במלון ו-30 אלף התושבים מארחים כמיליון תיירים בכל שנה.

את המוטל בו ישנתי בחרתי לפי שמו. שלט ענק שהתנוסס עליו הכריז: "המוטל הדרומי ביותר בארצות הברית" (65$ ללילה). הוא קרוב לקצה העיר, מול המקום בו ניצב מין מצוף משונה, עליו כתוב באותיות מאירות עיניים: "הנקודה הדרומית ביותר – 90 מייל לקובה".

הביצות של האברגליידס
"יו וונט טו היר מי סיי א בירד אין היברו?"
"סליחה?"
"טיפור – א בירד".
הסכמתי ללא היסוס שבירד בעברית היא אכן טיפור. זה היה סיכומה של שיחה ממושכת שניהלתי באולם הכניסה לפארק אברגליידס (EVERGLADES NATIONAL PARK). פקיד הקבלה בשמורה, שאמור היה לתת לי כמה מפות, חוברות מידע ואולי תרסיס נגד יתושים, התעקש להרשים אותי בידע שלו בעברית. בסופו של דבר הסכים הבחור חובב הלשון, במדי החאקי המגוהצים, למכור לי כרטיס כניסה ולהעניק לי מפת דרכים. המפה הזו הכרחית כי שטחה הענק של השמורה, אינו מאפשר שיטוט לא מתוכנן. אחרי המפגש איתו נראו לי תניני השמורה כחיות מחמד.

האיזור כולו, כמו רוב הנוף ברחבי פלורידה ובאיים, שטוח לחלוטין. האור היה אפרורי, האוויר מהביל ומעורפל, והאדים מעל הביצות השרו אווירה של "הכל היה נחמד, אבל זה נגמר, להתראות בעולם אחר".

השמורה משתרעת על שטח ענק ותופסת את כל הקצה הדרומי מערבי של חצי האי של פלורידה. העניין שמעוררת שמורת האברגליידס נובע מן הצירוף הייחודי שיש בה של מים מתוקים, בעיקר מי ביצות ושטפונות, עם מים מלוחים, שחודרים מן הים. הצירוף הזה יצר במקום סביבה ייחודית, עם צמחייה ומגוון של בעלי חיים, זוחלים וציפורים, שקשה מאוד למצוא במקומות אחרים.

60 קילומטרים מפרידים בין שער הכניסה לפלמינגו, מקום היישוב היחיד בשטחו של הפארק. כאן נמצאים האכסנייה, מעגן הסירות, הקמפינג ושירותים אחרים. השאלה הגדולה היא איך שומרים על הנוף הייחודי הזה מבלי לפגוע בו, ומאפשרים לקהל רחב, ככל האפשר, לבקר בו ולהתרשם ממנו. חלק ניכר מן הסיורים הרגליים מתנהל על גשרי עץ צרים וצנועים, שנבנו מעל הביצות. בכמה מקומות ברחבי השמורה יש מגדלי תצפית לא בולטים במיוחד, עשויים גם הם מעץ לא צבוע.
"מה אתה מצלם? אין כאן כלום". הילד במושב לצידי החליט שהחיפוש אחר תנינים הספיק לו.
"זה בדיוק העניין". ניסיתי להציל את השעה שעוד נותרה עד סוף ההפלגה על סיפונה של ה"פליקן" (יוצאת כמה פעמים ביום מפלמינגו לשיט של שעתיים ברחבי הביצות).
"נו, אז תגיד כבר, מה יש כאן לראות?"
"ניק, תעזוב את האיש". אימו הניחה לרגע את אחת מששת פחיות הבירה שהביאה איתה כדי להתגבר על ההפלגה, וניסתה לחלץ אותי.
"לא לא, זה בסדר".

ההמשך היה נעים יותר. ניק ואני ניהלנו שיחה מעמיקה ורצינית על הסוגיה "האם הביצה היא סביבה ריקה או מלאה". מדי פעם הקשבנו לנסיונות של המדריכה בעלת המיקרופון להפוך את השיט לחווייה זואולוגית מסעירה. אמא של ניק היתה מאושרת לחזור לבירה שלה (בכל זאת, שישיית בירות בשעתיים, בלי שירותים על הסיפון, זה לא צחוק). שעה לאחר מכן נפרדנו כידידים ותיקים. הם פנו לאכסנייה שבתוך הפארק ואני, שמראה כילות גדולות נגד יתושים גורם לי לנדודי שינה, המשכתי לנסוע.

מייד לאחר שיצאתי מן הפארק טעיתי בדרך. ניסיתי לחזור לכבישים שמסומנים במפה שלי והגעתי לאיזור חקלאי, עם כמה בתי חווה ישנים, שדות מעובדים, פועלים שלא דיברו אנגלית ומשכו כתפיים באדישות כששאלתי אותם איך יוצאים לכביש הראשי.

בסופו של דבר, בחשש מסוים, עצרתי ליד שני צעירים שחורים, שכמעט חסמו את הכביש הצר שאליו נקלעתי. הם ניסו לתקן מכונית מקולקלת ולרגע, באור הערב המתמעט, זה נראה בדיוק כמו המלכודת שהבטיחו לי. ניצלתי מן הקרוקודילים ועכשיו כלום לא יעזור. פתחתי את החלון ושאלתי בנימוס איך יוצאים לכיוון פלורידה סיטי. אחד מהם ניגב את שתי ידיו באחורי מכנסיו, ניגש אלי, נשען על החלון הפתוח והסביר הסבר פשוט וברור: פניית פרסה, ישר, ימינה ובצומת השני שמאלה. כמה דקות אחר כך, כשכבר הגעתי לצומת, הבנתי שאפילו לא הצעתי לקחת אותם לתחנת הדלק, או למקום ממנו יוכלו להזמין עזרה. כמה נחמד.

המזח של נאפולי
נאפולי היא מסוג המקומות שלא חשבתי שכדאי לעצור בהם. האמריקאים אינם צריכים בדרך כלל סיבות כדי לאמץ שמות אירופיים גדולים. יש להם פריס בטקסס ורומא בניו יורק. המקרה של נאפולי קצת שונה. שמה של העיר הוענק לה בסוף המאה ה-19, כאשר רבים הכתירו את פלורידה בתואר "איטליה של אמריקה". כוונתם היתה שיש כאן שמש, שמחת חיים ודיג מצוין. נאפולי של פלורידה, כמו אחותה הגדולה, שוכנת בקצה הדרומי מערבי של לשון יבשה ארוכה מאוד. בכך מסתיים כנראה הדמיון.

המזח של העיר נבנה ב-1888 ושימש אוניות קיטור, שהביאו את ראשוני התיירים אל העיר. המזח, שניצב בקצה רחוב 12, הוקם ב-1961, לאחר שאחיו המקורי עלה באש.

בשבע בבוקר כבר שוטטו כמה אנשים על החוף. מישהו צעד בשיטתיות מימין לשמאל, מפעיל מכשיר לגילוי מתכות, דייג שלא רוצה להתעסק עם מים ודגים. אחרים, מסורתיים יותר, שלשלו את חוטי הניילון ההכרחיים מעל מעקה העץ, מתחממים בשמש ולוגמים קפה. במרכז המזח ניצבים שני קיוסקים, שבהם מוכרים קפה מצוין עם חלב.

נאפולי נראית כמו המקום האידיאלי לפרישה מכובדת: בתים יפים, חוף נהדר, המון עצים, מסעדות, חנויות מהודרות, בתי קפה מרווחים. לאורך החוף המערבי של פלורידה יש עוד כמה מקומות כאלה (פורט מאיירס, סאראסוטה, סנט פטרסבורג), אבל נאפולי היא לדעתי החביבה והנעימה מכולן ולו רק בגלל המזח. אם כבר לפרוש אז עם מזח יפה מעץ.

העיר הראשונה והאחרונה
סנט אוגוסטין בצפון (נסיעה רצופה של יום שלם מנאפולי, עם חניות חפוזות בערי החוף המערבי) היא המקום להיזכר בהנרי פלאגלר. במידה רבה זו העיר שלו. הוא הביא לכאן את הרכבת, בנה ארבעה בתי מלון, והוא קבור בבית הקברות המקומי. בית המלון הראשון והגדול ביותר שבנה פלאגלר, נקרא "פונסה דה ליאון", על שמו של הקברניט הספרדי שגילה ב-1513 את חופי פלורידה. הבניין, הניצב במרכז סנט אוגוסטין, משמש כיום כקולג'. פסלו של פלאגלר עומד בפתח, ובאותו בוקר תחב מישהו עיתון מקומי לתוך יד הברונזה שלו.

חצי יום בפארק "אפקוט", עיר העתיד של קונצרן דיסני, וחצי יום נוסף, למחרת, בקייפ קנדי מטשטשים לחלוטין את ההבדלים בין שני האתרים. טכנולוגיית החלל של נאסא נראית קצת מיושנת לעומת מה שמציעים אנשי דיסני. דרך האירוח שלהם קונבנציונלית יותר, הדמיון שלהם עשיר פחות, וההיצמדות הזו למציאות אינה בהכרח לטובתם. למה שלא ילמדו קצת מאנשי העתיד של אפקוט?
השיא הוא סרט שלושת הממדים "מותק הקהל התכווץ", שמוצג עכשיו באפקוט. רואים אותו עם משקפיים מיוחדים ואני מודה שפעמיים במהלך ההקרנה הורדתי אותם כדי להיות בטוח שלא התכווצתי. יצאתי מן האולם מתנדנד מצד לצד בסחרחורת איומה, ושאלתי מייד מתי ההקרנה הבאה.
שני לילות ב"קלאב מד" של פלורידה עזרו לי להתאושש. כפר הנופש היה מלא במשפחות עם ילדים, שבין הארוחות הדשנות סיפרו ללא הרף חוויות מדיסני וורלד.

מיאמי והחופים
כאשר מצפים לקשישות סניליות בכסאות קש ומקבלים עיר מלאה בדוגמניות גבוהות וצעירות, זו הפתעה. כאשר חושבים על ישישים שמחלימים, עטופים בשמיכות צמר, ממחלה כרונית, ומקבלים צעירים שחומי עור, ששועטים כמעט עירומים על רולרבליידס באמצע הכביש, זו הפתעה. כשמגיעים לרובע הארט-דקו של מיאמי ביץ' באחת בלילה, ונקלעים לרחוב מואר, צפוף בהמוני צעירים שמבלים באכילה, בשתייה, בריקודי ממבו על המדרכה ובפטפוט בספרדית, זו הפתעה.

לא במקרה כונסה דווקא כאן פסגת האמריקות. מיאמי מרכזת היום את הפעילות העסקית, ואת הקשרים הכלכליים של ארצות הברית עם מדינות רבות במרכז אמריקה ובדרומה. אליה נוהרים הפליטים שבורחים מקובה, ולכאן מגיעים גם הסמים שמוברחים מחלקים אחרים של היבשת. מחצית משני מיליון התושבים בעיר הם היספאנים, רובם ממוצא קובני. העיר דו-לשונית לחלוטין וכל השלטים וההודעות (בשדה התעופה למשל) מופיעים בספרדית ובאנגלית.

אליס מק'דניאל, העובדת בלשכת העיתונות של העיר, הודתה בחפץ לב שהשינוי הגדול בתדמית של מיאמי חל עם יציאתה למסך של סדרת הטלוויזיה "מיאמי – מחלק המוסר". הבגדים שלבש דון ג'ונסון, כוכב הסדרה, המכוניות שבהן נסע והסירות שבהן שט, עניינו את הצופים הרבה יותר מהפשעים שהעיר התפרסמה בהם בתחילת שנות השמונים (מיאמי היתה אז העיר בעלת אחוז הפשיעה הגבוה ביותר בארצות הברית).

במשרדה המרווח, בקומה ה-38 בעיר התחתית של מיאמי, הסבירה לי אליס, שתעשיית התיירות נחשבת לענף הכלכלי מספר אחד באיזור.  "הנה, שים לב, המספרים שמופיעים על הדף הזה מאלפים. ב-1993 ביקרו באיזור מיאמי 11.6 מיליון בני אדם. ההמון הזה השאיר כאן 7.4 מיליארד דולר. חישוב ההכנסה על פי מספר תושבי האיזור העלה שהמבקרים הכניסו לכל גבר, אשה וילד שחיים באיזור 6,113 דולר. תאר לעצמך. כשליש מן המבקרים מגיעים מארצות הברית ושני שלישים ממדינות אחרות. מבין המבקרים שהגיעו למיאמי מחוץ לארץ, כמוך, כרבע הגיעו מאירופה וכשליש מאמריקה הדרומית. 13% הגיעו מאמריקה המרכזית ו-15% מן הקאריביים. תעשיית התיירות העסיקה באופן ישיר 230 אלף בני אדם. ההכנסה הגדולה ביותר, שמעידה היטב גם על תדמיתה המשתפרת של העיר, באה מארגון כנסים. זה הדבר שאנחנו עושים הכי טוב בעולם. ב-1993 קיימה התאחדות מוכרי הספרים האמריקאיים את הכנס השנתי שלה במיאמי. כינוס בודד זה הביא לעיר 30 אלף משתתפים והכנסה של 30 מיליון דולר. אתה יודע מה זה 30 אלף מוכרי ספרים? חישוב מהיר גם מגלה שהם קמצנים או תפרנים, קשה לדעת".

שטף הנתונים הזה שכנע אותי שמוטב לי להסתתר במיאמי ביץ'. סיבה טובה נוספת היתה המלון שבו התאכסנתי. ה"פארק סנטרל הוטל" הוא מוסד מכובד במיוחד. ראשית, הוא מופיע ברשימה האקסקלוסיבית של "המלונות ההיסטוריים של אמריקה" (אני אוחז את הרשימה הזו בידי. היא מכילה יותר ממאה מלונות בכל רחבי ארצות הברית, ואם לשפוט על פי ה"פארק סנטרל", בהחלט כדאי להצטייד בה). המלון שוכן על חוף האוקיינוס, בלב רובע הארט דקו הצבעוני והנפלא של העיר.

בכל ערב מנגנת בבאר של הפארק סנטרל תזמורת, וכמו במקומות רבים אחרים במיאמי ביץ' כל הצעירות שעובדות בו נראות כמין אמאזונות תמירות, שהגיעו לעיר כדי למצוא עבודה באחת מסוכנויות הדוגמנות שפורחות במיאמי ביץ'. בינתיים, עד שזה יסתדר, הן עובדות כמלצריות, כבארמניות וכפקידות קבלה. במשך שלושת הימים שבהם הייתי במיאמי ביץ', נתקלתי בעשרה צוותי צילום שונים, שתיעדו באופן מתיש בגדי ים, לבוש חוף, לבוש ערב, חלוקים, עיצוב לשיער ותכשיטים.

כתבת של רשת טלוויזיה מניו יורק, שצילמה בבריכת המלון כתבה על אופנת הקיץ הבא, הסבירה לי כמה זה פשוט: "לפני כמה שנים הבינו צלמים מקצועיים, ובראשם צלם האופנה ברוס וובר, שבמיאמי אפשר לצלם במשך כל השנה, בלי לחשוש ממזג האוויר. החוף, הדקלים, הבנייה החדשה ורובע הארט דקו הצבעוני העניקו מגוון גדול של תפאורות מוכנות. סוכנויות הדוגמניות הגיעו לעיר בעקבות הצלמים ועכשיו זו כבר תעשייה שלמה".

רובע הארט דקו של מיאמי הוא פנינה ייחודית, שרק כדי להתפעל ממנה כדאי לטרוח ולהגיע לפלורידה. העיר כולה בנויה על רצועת אדמה ארוכה וצרה בין מפרץ ביסקיין לאוקיינוס האטלנטי. בקצהו הדרומי של האי, באיזור שנקרא סאות' ביץ', בין הרחובות החמישי ו-23 נבנו בשנות השלושים מאות בניינים בסגנון ארכיטקטוני מיוחד, שזכה לכינוי "ארט דקו". "דרך האוקיינוס" (OCEAN DRIVE), הרחוב הגובל בים, בו ניצב גם הפארק סנטרל, הוא המקום הטוב ביותר להתחיל בו סיור ברובע (סיורים מודרכים, שמדגישים את הארכיטקטורה של הרובע, יוצאים בימי שבת וראשון ממרכז האגודה לשימור הרובע).

בשנות השישים התדרדר רובע הארט דקו לשפל המדרגה. המלונות, שנבנו שלושים שנים קודם לכן, התפוררו. האוכלוסייה, שהתגוררה במקום, לא יכלה לשפץ את האיזור ובמקום פרחו פשיעה וסחר בסמים. כמה יזמים זריזים, ובראשם טוני גולדמן, בעליו הנוכחי של הפארק סנטרל ושל נכסים רבים נוספים, מיהרו לקנות את הבניינים באיזור במחירים מצחיקים. תנופת הפיתוח המהירה החזירה לרובע הארט דקו את הזוהר שלו. הבתים היפהפיים נצבעו בצבעי פסטל חדשים. המלונות שופצו, שדרת החוף טופחה והתיירים חזרו בכוחות מחודשים.

לין מוצ'יאנו, אשת יחסי הציבור של גולדמן, העניקה לי תיק שמן ובו מידע על פעילותו של היזם. בדפים של מוצ'יאנו מתואר גולדמן כ"חלוץ אורבאני". פלאגלר היה מאמץ אותו כבנו האהוב. ב-1993 הוא נבחר במיאמי ביץ' כ"אזרח השנה". בפלורידה אוהבים אותם עשירים, כסופי שיער ונמרצים.

ווסלי, הפסנתרן השחור שמנגן שלוש פעמים בשבוע ב"קזבלנקה", הגיע לפני 12 שנים מניקארגווה. בערב השלישי, כשעמדנו ופטפטנו על מרפסת הכניסה של המלון הביט בי לפתע בצער: "אתה חוזר מחר לתל אביב?"
"כן, זה מקום טוב. דומה קצת למיאמי ביץ'".
"אל תצחיק אותי. לי זה נשמע דומה יותר לבוסניה. למה לך לחזור? תישאר כאן. אין מקום טוב יותר ממיאמי ביץ', תאמין לי, אני הייתי כבר בכל מקום".