כשסיפרתי שאני נוסעת לטייל באירופה למשך כמה חודשים אף אחד לא חשב שאני הרפתקנית במיוחד. רק כשסיפרתי שאני עומדת להתארח בבתים של אנשים שלא פגשתי מעולם והכרתי דרך האינטרנט, זכיתי לשמוע תגובות כמו: "הוא יכול להיות פסיכופת שמנסה להרוג אותך", "ומה אם זה בחור שרק מתחזה לבחורה?" ו"אולי הוא בכלל עובד עלייך ובסוף תמצאי את עצמך ברחוב".

לכל השאלות הנ"ל לא היו לי תשובות וכנראה לא יהיו גם בעתיד, אבל למסקנה אחת הגעתי – עם קצת אמון בבני אדם ועם הרבה זהירות – אפשר לטייל בכל מקום בעולם בדרך הכי הרפתקנית, חוויתית ומעניינת. השם המלא הוא couchsurfing או בקיצור CS (www.couchsurfing.com). מדובר באתר שמפגיש בין אנשים מכל רחבי העולם, שמעוניינים להכיר אנשים מתרבויות וארצות שונות. כל אחד יכול לפתוח פרופיל ולהציע לתיירים את הספה שלו (שיכולה להיות גם סתם מזרון). אם אין אפשרות לארח, אפשר גם להציע מפגש לכוס קפה או בירה וסיור בעיר.

כל חבר באתר יכול לבקש להתארח אצל חברים אחרים באמצעות שליחת הודעה. בכל פרופיל מופיעים התיאור שהחבר באתר כתב על עצמו- תחביבים, תחומי עניין וכו,. ולצידם מופיעות חוות דעת של חברי האתר שפגשו אותו בעבר. חוות הדעת יכולות להיות חיוביות או שליליות, אבל בכל מקרה החבר לא יכול להסיר או לערוך אותן.

ספה בהלסינקי
הספה הראשונה שנחתתי עליה הייתה בהלסינקי, בירת פינלנד. בחורה בשם מריה, אירחה אותי ושני חברים למשך שני לילות. היא גרה בקאליו, שכונת מעמד פועלים בעיר, שלעולם לא הייתי מגיעה אליה אם לא הייתי מתגוררת אצלה. בלילה הראשון היא לקחה אותנו לסיור לילי בשכונה המקסימה – ממש מאחוריי הבית שלה התגלה אגם גדול, ועל הדשא לידו קיפצו ארנבים (כי אין חתולי רחוב בהלסינקי, אבל יש ארנבי רחוב). ממש מתחת לביתה יש מיצג קול שבוקע מתוך פתח של ביוב בשפת המדרכה. במשך 24 שעות ביממה נשמע קול של דיילת שקוראת לנוסעים להזדרז כדי שלא יחמיצו את הטיסה שלהם. מי שלא יודע במה מדובר, חושב שמישהו נתקע בביוב וקורא לעזרה. לטייל במקום המיוחד הייתה חוויה נהדרת, וגם המפגש איתה היה חוויתי- אבל בצורה שונה. היה מוזר לבלות ערב שלם בשיחה עם אדם שלא הכרתי, שחי במדינה אחרת, כל כך שונה ומרוחקת מישראל. אז דיברנו על מזג האוויר, ואחרי דקות ארוכות של דיון סיכמנו שבישראל חם ושבפינלנד סגרירי. ההתחלה הייתה קשה ומאולצת והיו רגעים מלאים בשתיקות ארוכות, אבל בסופו של דבר הקרח נשבר, וניהלנו שיחה ארוכה על מזג האוויר- הפעם ללא הפוגה.מתחת לבית פועלת מאפייה קטנה ושכונתית של אישה בת 80, יכולנו להריח את הניחוחות שעולים ממנה כשאנחנו לוגמים קפה מספלים של המומינים- הדמויות שמככבות על הספלים, המצעים והקירות של כל בית פיני טיפוסי. מריה לומדת עבודה סוציאלית אבל היא גם עובדת בלונה פארק של הלסינקי והיא נתנה לנו כרטיסים חינם לרכבות ההרים וניצלנו אותם בשמחה. אחרי יומיים עם שלישייה ישראלית קולנית, היא הודיעה שהיא מתכוונת לבקר בישראל בקיץ הבא.

ספה בדבלין
הספה השנייה שלי הייתה בדבלין, אבל היא כמעט ולא הייתה בכלל. יומיים לפני שטסתי, אחת החברות באתר כתבה שאוכל להתארח אצלה, אבל היא לא ציינה מקום או שעה שבה ניפגש וגם לא כתבה מספר טלפון. קיוויתי שבזמן הטיסה שלי היא כבר הספיקה לשלוח את הפרטים החיוניים הללו, שיגרמו לי לא לבלות את הלילה על ספסל ברחוב. ישר כשנחתתי מיהרתי לאינטרנט קפה כדי לגלות שהייתה סיבה לחששות שלי, ושהיא לא שלחה לי הודעה נוספת. למזלי, ותודות לשכלי שצפה מראש שאולי יהיו בעיות- היה לי את מספר הטלפון של דורותה, הבחורה שאצלה הייתי אמורה לישון רק בלילה הבא. סיפרתי לה מה קרה והיא הסכימה לארח אותי כבר באותו לילה ולא הפסיקה להתנצל על כך שהיא לא סידרה את הבית ולא בישלה ארוחת ערב עבורי, כי היא לא ציפתה שאבוא היום.

היא לא הייתה אירית, אלא פולנייה במקור, והיא הגיעה לדבלין כדי לעבוד בבנק למשכנתאות. מהרגע הראשון היה חיבור ביניני, והשיחה זרמה ואיכשהו הגענו לדבר על שורשיי הפולניים. הגילוי הזה הביא לשיחה של כשלוש שעות על מלחמת העולם השנייה ועל ההשלכות שלה על העם הפולני ועל העם היהודי. כשבצורה אירונית, תוך כדי השיחה מוקרן בטלוויזיה טריילר לסרט רשימת שינדלר. היה מרתק לשמוע לראשונה נקודת מבט של צעירה שחיה בפולין, אבל זה גם היה מדכדך מאוד והביא לחלומות מוזרים באותו לילה. למחרת היה ערב מוצלח יותר, הלכנו לפגישת CS.

פגישות כאלה מתקיימות אחת לכמה זמן ומאורגנות על ידי החברים שגרים באותה עיר שמזמינים את כל מי שגר בה או מבקר בה להצטרף. בפאב אירי ישבו כעשרים אנשים מכל רחבי העולם- צרפתייה, זוג קנדים, איטלקייה וגם בחור ברזילאי שאמא שלו לבנונית. האירי היחיד שנכח שם, בכלל לא היה מדבלין והגיע במיוחד לפגישה.

ספה בפריז
נפרדתי מדורותה והמשכתי לספה הבאה שלי- בפריז. למרות שבפריז יש 8,000 חברים באתר, היא נחשבת ליעד שהכי קשה למצוא בו ספה מאחר והעיר מאוד פופולרית ומי שגר בה מקבל בקשות רבות על בסיס יומיומי.

לשמחתי הצלחתי למצוא ספה, אצל בחורה בשם קלימנס. אבל לרוע המזל הטיסה שלי איחרה, והגעתי לפריז רק באחת בלילה, הרבה אחרי המטרו או האוטובוס האחרון. בתחנה אליה הגעתי חיכתה לי קלימנס ואיתה מרסיס- בחור לטבי שהגיע גם הוא להתארח אצלה. המרחק לבית שלה היה ארוך מדי בשביל הליכה ברגל ויקר מדי בשביל לקחת מונית והחלטנו להשתמש באמצעי תחבורה פופלרי בפריז- האופניים להשכרה הפזורות ברחבי העיר. משלמים עבורן בכרטיס אשראי על זמן הרכיבה, אבל מהרגע שלוקחים את האופניים מוקפאים 150 אירו מחשבון הבנק עד לרגע שבו מוחזר הזוג לתחנה אחרת. המכונה שמאפשרת את ההשכרה לא קיבלה את כרטיסי האשראי שלי ושל מרסיס ולקלימנס לא היה מספיק קרדיט בחשבון בשביל לשכור שלושה זוגות אופניים, ולכן נאלצנו להסתפק רק בשניים. עליתי על האופניים והנחתי מקדימה את התיק שלי, שמשקלו- כפי שנמסר לי בשדה התעופה- עומד על 10.3 קילו. באחת מצאתי את עצמי נאבקת על חיי ומתקשה לעמוד בקצב של מרסיס שהרכיב את קלימנס על האופניים ודהר ברחובות פריז.

הלילה השני היה רגוע יותר, קלימנס הכירה לי את אודרי, בחורה שבכלל לא חברה באתר אבל בכל זאת שמחה לארח אותי ליומיים. היא גרה 100 מ' ממגדל אייפל, ועובדת למחייתה בחברת פרסום. היא לקחה אותי לסיור לילי בחצר, כלומר בגנים למרגלות האייפל ולמחרת עזבנו את הבית מוקדם כי היא הלכה לעבודה.

חדר המדרגות היה מלא בניחוחות בשמים צרפתיים, וטפיפות נעלי העקב של הצרפתיות שממהרות לעבודה הידהדו בו. התיישבתי למרגלות האייפל, וצפיתי באתר בשעה היחידה ביום שבה אין תיירים ואפשר לראות פריזאים למרגלות האייפל, ברי מזל שרצו להנאתם ובריאותם.

ביום האחרון שלי בפריז, הלכתי עם קלימנס ואודרי למיסה של הכנסייה הקתולית. זו הייתה חוויה מעניינת, למרות שלא הבנתי דבר מהנאמר. במפגש החברותי שאחרי המיסה, קיבלתי 20 נשיקות- אחת על כל לחי, מעשרה אנשים שלא פגשתי מעולם.

ספה בשטוקהולם
נפרדתי מהן והמשכתי לשטוקהולם, שם אירחה אותי קרולינה, בחורה עם שיער ורוד וקעקועים. בת 27 ואמא לשני ילדים שחיים עם אבא שלהם, ממנו התגרשה לא מזמן. ביליתי אצלה שלושה ימים נהדרים והתוודעתי למאכל הנפוץ בשוודיה- "פודינג דם חזיר",כשהיא סיפרה לי על זה לראשונה חשבתי שהיא מתבדחת, אבל כדי להוכיח שהיא רצינית היא אכן קנתה את הקינוח המיוחד הזה בסופר. לשמחתי היא הסתפקה בלהראות לי אותו, ולא להראות לי איך אוכלים אותו.

כשנפרדתי ממנה היא סיפרה לי שכשהיא אמרה לאנשים מהעבודה שלה שהיא ממהרת הבייתה כי היא צריכה לפגוש איזו בחורה ישראלית שישנה על הספה שלה, הם אמרו לה דברים כמו:"מה אם היא תשדוד אותך או תפגע בך?", "לא כל בני האדם טובים!" ו"להכניס זר לבית שלך? את השתגעת?"

אם לבטוח באנשים שאני לא מכירה נחשב לשיגעון, לא אכפת לי לבטוח במשוגעים אחרים, שיאפשרו לי לא רק לראות את המקום אלא גם לחיות בו ולהבין את ההוויה. תיירים מבקרים במקומות התיירותים וישנה במלון עם תיירים אחרים ולא באמת מכירים את מי שחי במקומות האלו. האתר הזה מאפשר לגור ולהרגיש בבית בכל מקום, אפילו אם זה רק לכמה ימים, ולרכוש חברים חדשים מכל רחבי העולם.

הפוסט קאוצ'סרפינג: לינה חינם לגולשי הספה הופיע ראשון במסע אחר

חטא עגל הזהב סימן את המשבר הרוחני הגדול ביותר שפקד את בני ישראל לאחר יציאת מצרים, והתבטא בגשמיות יתר מצדם: הם סגדו לגוש מתכת והרבו לאכול, לשתות ולצחק – "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (ספר שמות פרק לב פסוק ו'). העונש היה כבד: 3,000 מבני ישראל שסגדו לעגל הומתו, ואחר כך ניתן לנו צום יום הכיפורים, שאם נבצע אותו באדיקות ובאמונה יימחלו לנו חטאי הגשמיות של השנה החולפת.

המהר"ל מפראג מסביר כי ביום הכיפורים אנחנו מתקרבים לדרגת מלאכים, שאינם זקוקים לדבר מכל אותו קיום פיזי שלנו. פרופסור נחום מגד, מהחוג ללימודי דתות באוניברסיטה העברית, הרחיב את הפרשנות: "הצום הופך את האדם לאַיִן, ללוח חלק – טבולה רסה. בזמן הצום הוא לא אדם. הוא הופך למן רוח, לנפש. כך הוא יכול לעשות בשקט את חשבון הנפש שלו. מכיוון שהוא חדל להיות, אז יש לו פרספקטיבה על עצמו".

וכך נתפש הצום גם בתרבויות אחרות?

"זה ביהדות. בכל המקומות האחרים קיימת התפישה הראשונית, לפיה אני נותן לעצמי מכה קטנה כדי למנוע מכה גדולה יותר. תפישה זו היא אוניברסלית". מגד, אנתרופולוג בעל שם עולמי, חי לסירוגין 20 שנה בקרב שבטים אינדיאנים ביבשת אמריקה, שם הוא מוכר כרוח אינדיאנית עתיקה, שאמאן. "הרוחניות האינדיאנית היא מאוד פיזית", הוא מדגיש, "אין בה חלוקה בין רוח, נפש וגוף. לכן, לתפישתם, הצום מטהר את המכלול. מתוך כך, צומות הם עניין נפוץ בקרב השבטים האינדיאנים. כל פעולה בעלת משמעות – כמו ריפוי מחלה קשה, פעולה שאמאנית כלשהי או טקס של עלייה לרגל – קשורה בהתחלה בהימנעות ממזון, ולפעמים גם ממים.

"אנשי שבט הוויצ'ול במקסיקו, למשל, נוהגים לצום באופן מוחלט כאשר הם הולכים למקום הקדוש, שם גדל קקטוס הפיוטה. משך כל העלייה לרגל אל הפיוטה אסור להם לאכול, לשתות ולהתרחץ. העלייה לרגל יכולה להימשך אפילו שלושה ימים. בכניסה לאזור המקודש יש שלולית, מקווה מים קטן, הנקרא בשפתם 'אם  האוקיינוס', שם מותר להם להתרחץ לפני שהם קוטפים את הפיוטה. גם אצל שבט הקורה ממקסיקו כרוכה אכילת הפיוטה בצום. אצלם הוא נמשך במהלך הטיפוס על ההר בו צומח הקקטוס. מנהג הצום קשור גם בכך שההשפעה של אכילת הצמח על קיבה ריקה הרבה יותר חזקה ויעילה, ומתחילים לחוש בה הרבה יותר מהר".

קקטוס פיוטה. אנשי שבט הוויצ'ול במקסיקו צמים בעת ההליכה למקום הקדוש, שם גדל הקקטוס הזה

האם הרעיונות הבריאותיים הקשורים בצום, שנהפכו לאופנתיים בעולם המערבי, מוצאים ביטוי גם במסורת האינדיאנית העתיקה?

"בהחלט. האינדיאנים מקיימים גם צומות לצורכי ריפוי, בעיקר למחלות מעיים. הם נמשכים ונערכים בהתאם למצב החולה ולחומרת המחלה. השאמאן צם יחד עם החולה, כדי שהרוח שלו תהיה יותר פתוחה לדעת מה מתרחש אצל החולה ואיך יוכל לעזור. לפעמים צומות כאלה נמשכים מספר ימים, במהלכם נמצא השאמאן כל הזמן עם החולה. הוא מטפל בו, שואל שאלות חלום, נותן לו חומרים פסיכוטרופיים (שמשפיעים על מצב הרוח, ת"נ). גם כאשר מטופל פונה אל שאמאן וצריך להיכנס לטראנס באמצעות אכילת פטריות, שניהם נמנעים מאוכל. המודעות הבריאותית משתלבת בתוך תפישת העולם הרחבה יותר, כאשר ביום שלמחרת לילה אחד של טיפול אינטנסיבי, עדיין לא אוכלים, ובימים הבאים נמנעים מאכילת דברים שיש לגביהם טאבו מיוחד, כמו מזון מלוח או חריף ובשר ציד".

מהו הצום המלא הארוך ביותר המוכר מהמסורות האינדיאניות?

"טקס החניכה לשאמאניות בשבט יאנומאני, החי בג'ונגלים של ונצואלה וברזיל, נמשך שבעה ימים ללא מאכל ומשקה זולת חומר פסיכוטרופי שנקרא 'הזרע של הירח'. החומר ממוצה מצמח מטפס ונלקח בהסנפה דרך האף, והשפעתו מאוד חזקה. יש בודדים שאינם חזקים דיים לעמוד בעוצמות הצום והטקס של שבעת הימים, ומתים במהלכו. לפי תפישת אנשי השבט, הרוח של השאמאן צריכה להיקלט בתוך האיש שעבר את שלב החניכה. אם היא נכנסת, הרי אין סיכוי שימות. אם האדם מת סימן שלא היה האדם הנכון. הרוב עומדים בזה".

האם יש גם ימי צום קולקטיביים, המחייבים גם את 'פשוטי העם'?

"במסורות האינדיאניות קיימים גם ימים המוגדרים בלוח השנה כמקודשים לאלים, ולמעשה אלה הם חגים שכרוכים בהם צומות. למשל חג אל חידוש הצמחייה, שהוא למעשה חג החריש. החג מבטא את קריעת 'עור האדמה' לצורך זריעה, לאחר שהוא התייבש במהלך עונת היובש. מכיוון שצריך לרַצות את האל במשהו כדי שהאדמה לא תכזיב, אז כל אחד מקריב משהו מעצמו, ולשם כך צמים. בדרך כלל, וגם בחג החריש, המנהגים של צום קשורים גם להימנעות מינית. אני נותן לאל את כל כוחי, כדי שהוא ייתן לי כוח בחזרה. צום החל על כל בני השבט מקובל גם לפני עריכת טקס גדול. למשל, טקסים לבקשת גשם הנמשכים בדרך כלל יום אחד עד ארבעה ימים. בזמן הטקסים ולפניהם אסור לאכול".

שמאנית במקסיקו מבצעת טקס ריפוי

לחיות מאוויר, לאכול קרני שמש

הצום כפרקטיקה רוחנית המבקשת להפריד אותנו מן הגשמיות ומתוך כך לחבר את האדם לעולמות עליונים, מושרש היטב גם במסורת ההודית העתיקה. "ההסתגפות במתכונתה היוגית הקלאסית מבוססת על תפישה, לפיה המצב האנושי הרגיל הוא מצב של ריחוק מהזהות האמיתית שלנו. זאת משום שאנחנו כל הזמן מזרימים פנימה דברים שמגיעים מבחוץ", מסביר פרופסור דוד שולמן מהחוג ללימודי הודו באוניברסיטה העברית.

"בקיום היומיומי אנחנו מפציצים את הגוף באינפורמציה חושית ודברים שבאים מבחוץ. העיניים רואות, האף מריח, אנחנו אוכלים ושותים. לדעת היוגים, אופן הקיום הזה מפזר את דעתנו, ועד שלא נפסיק את הדבר ונאטום את הפתחים אנחנו נהיה משועבדים לקיום שקרי. זהו סוג של שעבוד. הדרך להשתחרר ממנו היא להיסגר, תוך הפניית תשומת הלב פנימה. אז נתחבר למציאות האלוהית שהיא פנימית ונתונה לכל אחד".

כלומר הצום הוא חלק מאורח חיים, ולא עניין של טיהור רוחני תקופתי

"אפשר לומר שהצום הוא חלק ממשמעת עצמית חדשה. ביוגה הקלאסית יש אידיאל של מיעוט באכילה והתעלות מעל התשוקה הגופנית הפיזית היומיומית. גם הרעיון של סיגוף כרוך באותה השקפה עצמה: הכאב הפיזי יגרום לנו להשיר מעלינו את הקליפות הבזויות, השקריות, ואז נגיע למציאות האלוהית שאינה כרוכה בסבל. מתוקף הרעיון הזה יש בהודו אנשים שישנים על מסמרים ומעבירים את גופם מיני ייסורים. הצום קשור גם לרעיונות האלה".

יוגה על גדות הגנגס בוורנאסי | צילום: .OlegD / Shutterstock

ולאן מבקשים להגיע אותם יוגים הנוקטים כללי אכילה נוקשים?

"היוגי המתקדם שואף להגיע למצב בו הגוף אינו ניזון מאוכל גס, אלא רק מהאוויר. יש מיתוס על האלה הארווטי, שרצתה להתחתן עם האל שיווה, הידוע כיוגי גדול. הוא יכול לשבת במדיטציה עשרות שנים. היא הבינה שהסיכוי היחידי למשוך את תשומת לבו היא להפוך ליוגיני – אישה יוגית. הארווטי הפסיקה לאכול. במשך חודשים היא אכלה רק עלים יבשים, ואז הגיעה למצב שהתנזרה גם מהעלים וניזונה רק מאור השמש. זהו הדגם העילאי".

האם הצום מושרש במסורת ההודית גם מעבר לאורחות החיים של היוגה?

"בהחלט. הצום גם יכול להיות מכוון למניעים חילוניים פרגמטיים. אדם מחליט לעלות לרגל למקדש כדי לבקש הצלחה בלימודים, החלמה לקרוב חולה, נישואין לבת וכדומה. כחלק מהעלייה לרגל מקובל מאוד שאדם יצום, או ינדור נדר לפיו הוא מסתפק בתפריט דל מאוד לאורך תקופה נתונה. זה חלק מיצירת מערכת יחסים ישירה ואינטימית עם האל. ברגע שהוא עולה אליו לרגל הוא רוצה להפוך עצמו לאדם שונה מבחינה פנימית וחיצונית. הוא הולך לראות את האלוהים פנים אל פנים. אתה לא יכול להיות במצב פיזור הדעת הרגיל שלנו במפגש עם האלוהים, והצום הוא אחד האמצעים להכשיר את עצמך לקראת רגע המפגש. קבלת נדר כזה אינה חייבת להיות במסגרת של עלייה לרגל, והיא נפוצה גם במסגרת חיי היומיום לשם השגת מטרה יומיומית כלשהי".

לקריאה נוספת:

צילומים: שאטרסטוק

הפוסט ימי צום בתרבויות העולם הופיע ראשון במסע אחר

מה ההבדל בין טיול שבו את מטיילת לבד או בחברת נשים אחרות לטיול "רגיל", עם בן זוג או בקבוצה מעורבת של נשים וגברים? האם אישה המטיילת לבדה צריכה להתנהג בצורה אחרת, להתלבש בדרך מסוימת, לנסות לא להתבלט או להימנע מקשר הדוק מדי עם המקומיים? שלוש נשים שראו עולם מספרות על חוויות המסע הנשי:

טפס גבוה, גבר. אני בעומק // דבי הרשמן
לכל מקום בחיי הגעתי למרות – ובגלל – שאני אשה. בעצם יציאתי לעולם, ללא ליווי בן זוג או קבוצה מגוננת, העובדה שאני אישה הופכת לחולשה. אשה שמסתובבת בעולם מפירה טאבו עתיק, שלפיו מקום האישה הוא בבית, במסגרת המשפחה והחברים. כך שבדרך כלל, אישה שמטיילת בעולם חשופה לסכנות יותר ממרבית הגברים.

במקומות רבים, אישה שנוסעת לבדה צריכה לשים לב שהמסרים שהיא מעבירה לסביבתה לא יתפרשו באופן שגוי, או לפי קודים מקומיים, שהיא אינה מכירה, למשל: כרמזים מיניים.

אני מבינה את זה כאנתרופולוגית, ואינני כועסת. כאישה, לעומת זאת, זה עניין לא פשוט. בתרבות שלי אני יודעת איך להדוף מחזר לא רצוי מבלי להביא להסלמה, מבלי להסתכן ומבלי לפגוע בכבודו. ככל שהקודים התרבותיים זרים לי יותר, אני מתקשה לטפל בבעיה, וגם נוטה לראות כל אקט חיזור – אפילו תמים – כהטרדה.

גברים, על פי רוב, אינם חשופים להתנסויות כאלה, שמציבות אותם בעמדת חולשה. לעמדה זו יש גם היבטים מעשיים: רצוי שאשה תצא לדרך מצויידת ביותר כסף מאשר המטייל הגבר הממוצע, כדי שלא תצטרך ללון במקומות זולים ולא בטוחים, וכדי שתוכל להימנע מתחבורה ציבורית במקומות מועדים לפורענות.

היכרות עם המגבלות העומדות בפני נשים עוזרת להפוך את החולשה ליתרון

אבל אסור לשכוח שלצד כל חולשה – יש עוצמה. דווקא משום שאני מכירה את המגבלות שעומדות בפני, כאישה, אני ערה למנגנונים המאפשרים לי להפוך את החולשה הזו ליתרון. אלה הם מנגנונים עתיקי יומין, שפיתחו דורות של נשים. הן ידעו כי שימוש בחולשותיהן עשוי לעמוד כעזר לנגדן.

רבות מאיתנו משתמשות במנגנונים הללו באופן בלתי מודע, כמעט כאינסטינקט. פעמים רבות, כשאישה נוסעת לבדה, פועלת הנשיוּת גם לטובתה. היא מעוררת אמון ופתיחות, "מותר לה" לקבל סיוע והגנה מהסביבה, ודלתות ולבבות רבים נפתחים בפניה. בזכות חולשתה, כביכול, האישה אינה נתפסת כאיום. כך, היא יכולה להגיע למקומות רבים שלגברים מראש לא היו נותנים להיכנס אליהם.

היותי אישה משפיעה גם על מה שאני מחפשת במסע, על הדברים שאני רואה ועל האופן שבו אני מפרשת אותם. אני מתעניינת באנשים יותר מאשר בנופים, למשל. יש לזה, לדעתי, קשר הדוק לנשיות שלי. לא מעניין אותי להגיע "רחוק יותר", "גבוה יותר"; אני מעדיפה את המגע האנושי, את התרבות האנושית. הם מרתקים אותי בהרבה. גברים אולי "מטפסים גבוה יותר", אבל נשים "מגיעות עמוק יותר". בעיני, זה לפחות מקזז את החולשות והחסרונות.

גברים אולי מטפסים גבוה יותר אבל נשים מגיעות עמוק יותר

קשה לי לשקר. אבל אני חייבת // דינה היימן
זה עשוי להישמע מוזר, אבל הקושי הגדול ביותר שלי בטיולים הוא הצורך לשקר. כל רווקה מטיילת מכירה את זה. במוקדם או במאוחר תגיע השאלה הבלתי נמנעת: "נשואה?". התשובה הנכונה, לאישה שאינה רוצה להסתבך בהטרדות, היא "כן, באושר", גם אם תעודת הזהות כתוב אחרת.

אבל גם תשובה כזאת אינה לא תמיד עובדת. היא מיד מזמינה שרשרת של שאלות המשך: אז איך בעלך נותן לך לנסוע לבד? איך הוא מסתדר? איזה מין אישה נוטשת את בעלה?  פעם באינדונזיה נהג ג'יפ אחד הוציא ממני שקר אחרי שקר על אודות בעלי הסבלני, המכבס, המבשל – פנטזיה מושלמת של בעל. עם זאת, כששאל איך בעלי מסתדר תקופה ארוכה כל כך בלי חיי מין, כבר נדרשתי לאקרובטיקה לשונית מיוחדת.

קשה לי לשקר. אני שונאת את זה ומרגישה מאוד לא נוח, אבל אין ברירה. כי אשה שנוסעת לבד בחלקים האלה של העולם, נתפשת כיצור משונה. לא שייכת לשום קטגוריה. מוזרה. כמעט ברמה מאגית. אולי אפילו כאישה שבביתה שלה היא אישה דחויה.

כל ניסיון להשיב על השאלה האם נשים נוסעות אחרת יציג בהכרח סטריאוטיפים ותיוגים. יש נשים שמתנהגות בצורה "גברית" וגברים שמתנהגים בצורה "נשית".

אין לי ספק שבהיותי אישה איני תמיד מודעת לגבולותי, כלומר מתי אני פועלת כאישה ומתי אני מגבילה את עצמי באופן בלתי מודע. אני רוצה לחשוב שנשיותי אינה מגבילה אותי במסעותי; אבל זה לא נכון. אני מגבילה את עצמי.

במסע לטיבט, למשל, אחי הציע שניסע דרך אפגניסטן ופקיסטן. דחיתי את הרעיון. ידעתי שאלה מדינות שבהן לא אוכל לנוע בחופשיות, ואאלץ להיות תלויה בו, כמלווה .כבר הסתובבתי במקומות מפוקפקים, ויצאתי בשלום. ובכל זאת, המגבלה הנשית הברורה מאליה היא הצורך להיות מודעת לשפת הגוף ולבגדים שאני לובשת – כל הזמן. כך, חשוב להיות מודעת לסימנים שאני משדרת. לא לשדר, בטעות, סימנים לא נכונים.

לא רק נשים מערביות מוטרדות בהודו, גם נשים הודיות סובלות מכך מאוד

קשה לי להבין נשים וגברים בבגדים חשופים ופרובוקטיביים דווקא בארצות מסורתיות. בהודו ,למשל, גוף האשה פרוץ לחלוטין. כל הזמן שולחים ידיים ולוחשים באוזן. גם כשנמנעתי מנסיעה באוטובוס, וישבתי בריקשה, גברים שלחו לעברי ידיים .נשים הודיות סובלות אף הן מאוד מהטרדות כאלה. התופעה מגבילה את חופש התנועה שלהן מאוד. מעט מאוד גברים מתנסים בחוויה דומה. ובכל זאת: לאישה המטיילת בעולם יש גם יתרונות. אני מאמינה שיש אחוות נשים, שבקלות פותחת דלתות לעולמות הסגורים בפני גברים. היכולת ליצור אינטימיות וקשרים אישיים היא אחד המאפיינים של "התנהגות נשית", ולגברים רבים קל לחלוק חוויות רגשיות עם נשים יותר מאשר עם גברים.

מסע במדינות עולם שלישי, הנוף האנושי מורכב, בדרך כלל, מגברים. הם נמצאים בחזית החברה, כחלק מן הספירה הציבורית. אבל אם לא פוגשים את הנשים, מקבלים רק את הגרסה הגברית למציאות המקומית. הנשים, על פי רוב, נשארות בבית.

מפגש עם נשים דורש מאמץ. בדרך כלל, אני מבקשת מגברים שאני פוגשת שיכירו לי נשים. אני רוצה לדעת באילו מלכודים הן מתפקדות, מהם מקורות הכוח שלהן, אם הן מצליחות לפרוץ את המלכוד, ואיך הן עושות את זה .חשוב לי ליצור קשרים לאורך זמן, לא להיות רק עוברת אורח.

טיפים לנוסעת העצמאית // זהרה רון
הפעם הראשונה בה נחשפתי לאחוות נשים נוסעות היתה בשירותים שירותים ציבוריים בדנמרק. שם, לראשונה, נחשפתי לאחוות נשים מטיילות. הייתי בת 18, וזו היתה הפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל. החברה שאיתה יצאתי מהארץ החליטה לחזור הביתה לפני הזמן. הייתי צריכה להחליט אם לחזור איתה ארצה, או להמשיך את הטיול לבדי. בחרתי באפשרות השנייה, מבלי שיהיה לי מושג במסעות. מעולם לא התחרטתי על הבחירה הזו.

אף פעם אין לדעת מאיפה יגיע הטיפ אשר ירומם את מצב הרוח וישפר את המצב

אותו יום, בתא השירותים הציבוריים בדנמרק, היה אחד מאותם ימים שכל נוסע נאלץ לסבול לפעמים: יום דפוק. שום דבר לא הסתדר. מזג האוויר היה גרוע. לא פוגשים את האנשים הנכונים, וכל הזמן את שואלת את עצמך – של מי היה הרעיון האווילי לנסוע.

פתאום ראיתי, על דלת השירותים, כתובת בטוש שחור. "טיפים לאישה הנוסעת לבדה", היה כתוב שם. אחד הטיפים עסק בהתמודדות עם יום רע במהלך הנסיעה. מאז קיבלתי הרבה עצות לנסיעות, ונתתי לא מעט עצות בעצמי. הלוואי שהייתי שומעת על הטיפים האלה לפני שנסעתי לבד בפעם הראשונה. ולפני הפעם השנייה. וגם לפני הפעם השלישית.
___

על הנוסעות: ד"ר דבי הרשמן – ארכיאולוגית ואנתרופולוגית המתמחה בתרבויות פרהיסטוריות, אוצרת במוזיאון ישראל. ערכה מסע ממושך בלפלנד, טיילה בהאיטי, יפן, הודו, רוסיה, אוסטרליה, באיי פולינזיה, מערב אפריקה ובמדינות רבות במזרח התיכון. דינה היימן – אנתרופולוגית שהתמחתה בלימודי נשים, מחברת הספר "צברים על דרך המשי" ומדריכה טיולים במזרח אסיה. טיילה במלזיה, אינדונזיה, סין, טיבט, הונג קונג, הודו, סינגפור, יפן, תאילנד, סרי לנקה, בוטאן ועוד. זהרה רון – עיתונאית, לשעבר עורכת המגזין "מסע אחר". טיילה בהודו, ג'מייקה, טרינידד, טייוואן, ארצות הברית, קנדה, סקנדינביה ורבות מארצות אירופה. טיילה ברגל, ברכבות, בטרמפים וגם בעגלה רתומה לסוסה.

הפוסט נשים מטיילות – מבט אישי הופיע ראשון במסע אחר

לפני זמן לא רב נפטר איטלקי בשם אוברטו איירודי, שהיה ידוע לרבים בכינוי "פלקו" (Falco, בז). בן 63 היה במותו. זכיתי לפגוש אותו כמה פעמים בחייו ולהיות נוכח באירועים שהיו קשורים למותו. פלקו היה מורה רוחני, שהנהיג קהילה גדולה בשם דמנהור (Damanhur). חסידיו התיישבו ביחד איתו לרגלי הרי האלפים וחידשו את מסורות העולם העתיק בלבוש מודרני. זה התחיל בבית ספר למאגיה מצרית שהוא ייסד בטורינו. בשנת 1975 הם בחרו להתיישב במקומות משלהם בצפון איטליה, מקימים פדרציה של קהילות המונה כיום יותר מאלף בוגרים, שמרכזה בעמק הוולצואלה (Valchiusella). חסידיו של פלקו פיתחו אורח חיים אלטרנטיבי, תיאוריות מסובכות ועמוקות לגבי מבנה העולם והאדם, פרקטיקות שונות, אך מה שחשוב מכך – הם הקימו קהילות למופת ובנו בכוחות עצמם מקדש תת קרקעי מתחת לאדמה, שנחשב לגדול והמרשים מסוגו בעולם.

בתוך המקדש. המוטו בדמנהור הוא פילוסופיה בעשייה

שמעתי על הקהילה המיוחדת ועל המקדש לפני יותר מעשר שנים, ומאז ביקרתי כאן כמה וכמה פעמים, ובכל פעם התרשמתי מחדש מגודל המעשה. בדמנהור מאמינים בכוחה של האמנות ככלי לשינוי והמוטו שלהם הוא פילוסופיה בעשייה. עקבות העשייה ניכרים בכל מקום: ליד משרד קבלת האורחים, למשל, ניתן למצוא מעגל אבנים ענק בנוסח סטונהג, עם אבנים שמתנשאות לגובה של עשרה מטרים. לידו, מקדש פתוח בסגנון תיאטרון יווני, שאליו מוליכה דרך תהלוכות ובמרכזו במה מוגבהת. מסביב למקדש-תיאטרון פסלים, בריכות מים, שבכות מתכת אומנותיות. בכל מקום ניתן למצוא טוטמים, פסלי אלים, אבנים עומדות, פסיפסים. על קירות הבניינים ציורי ענק של פרחים ובעלי חיים, ובין לבין ניתן למצוא גני זן סגורים ופינות קסומות בטבע.

קודש הקודשים במקדש דמנהור בצפון איטליה | צילום: זאב בן אריה

דמנהור היא פדרציה של קהילות. צורת החיים המיוחדת כוללת חיים במשפחה גדולה, המונה עד 20 אנשים ונקראת נוקלאו – כמה נוקלאו מהווים קהילה. הקהילות מפוזרות בכל רחבי העמק ומרוחקות אחת מהשנייה, ויחד עם זאת, יש כמה אתרים מרכזיים המשותפים לכולם: הדמנהורים רכשו מפעל ישן והפכו אותו למרכז אמנים. שתי קומות של בתי מלאכה, גלריות, סדנאות. המקום נקרא crea ובמרכזו גלריה גדולה עם ציורים של פלקו, שהיה גם צייר. בהר שמתנשא מעל בית האומנויות מתוחם קילומטר רבוע של יער מקודש, אותו טיפחו ושיקמו אנשי דמנהור, ובו 15 ק"מ של מעגלי אבנים, מתחמים מקודשים של אבנים עומדות, מזבחות למנחות טבע ומבנים מושכי אנרגיה, כגון הפירמידה של וויליאם רייך. בלב היער נבנה כפר בסגנון טרזן, הממוקם על כלונסאות במרומי העצים. במקום זה עושים ניסויים של תקשורת עם עולם הצומח הכוללים גם מכשיר מיוחד, שחברי הקהילה המציאו והמאפשר לצמחים להשמיע מוזיקה, לא פחות ולא יותר.

המסדרון המוביל אל תוך ההר מקושט בציורים בסגנון מצרי

למרות כל הפלאים שנראים על פני האדמה, הרי שהפלא הגדול שקהילת דמנהור יצרה נמצא מתחת לאדמה. קצת לאחר ההתיישבות בעמק החלו חסידי פלקו לחפור אולמות, חדרים, מסדרונות ומבוכים, שכיום מהווים את המקדש התת קרקעי הגדול בעולם. החפירה החלה בעקבות הדרכה שמימית ונעשתה בחשאי במשך עשרים שנה. באמצע שנות ה-90 נגלה המקדש המופלא לעולם ומאז הוא פתוח לביקורים.

המקדש הוא כמו ספר באבן, הוא מלא ביצירות אמנות: ציורים, פסיפסים, מנדלות, פסלים, תבליטי חימר ומוזאיקות של זכוכית, המספרים את סיפור האנושות והעולם. ביקור במקום הוא כמו סרט של אינדיאנה ג'ונס: הכניסה אל המקדש חבויה בתוך מחסן באחד הבתים, מהמחסן נכנס מסדרון קצר לתוך ההר, שלא מוביל לשום מקום. על הקירות ציורים בסגנון מצרי, וכשנשענים על אחת הדמויות המצוירות נפתח פתח בקיר וגרם מדרגות מוליך את המבקר המופתע לבטן האדמה. שטחו של המקדש הוא יותר מ-7,000 מ"ר ועומקו מגיע ל-70 מטר. הוא חפור בתוך עורק נדיר וצר של מינרל הנקרא מלוניט, שנמצא במקום המפגש המדויק של הלוח האפריקני והלוח האירופאי. לפי אמונת אנשי דמנהור, כדור הארץ מרושת על ידי 28 קווי אנרגיה (כמו מרדיאנים בגוף האנושי), ומקום מפגש ארבע מהם הוא באזור המקדש, ולכן יש השפעה וחשיבות גדולה למיקום זה.

אולם האדמה במקדש

בתוך המקדש ישנם שמונה אולמות, שכל אחד מהם מוקדש למוטיב אחר: האולם הגדול ביותר נקרא אולם המראות, כיוון שהוא מוקף במראות מכל צדדיו. הקירות משופעים קלות, מה שיוצר אינספור השתקפויות, וגורם למבקר להרגיש שהוא כמו אליס בארץ הפלאות. אולם גדול אחר הוא אולם האדמה העליון, שעל קירותיו מצוירת כל ההיסטוריה האנושית מנקודת מבט אזוטרית. אולמות נוספים הם אולם האדמה התחתון, שעל תקרתו יש ייצוג של הכוכבים בשמיים בצורה זוהרת, שמדמה את שמי הלילה. אולם המתכות קשור לתורת האלכימיה, החדר הכחול משמש למדיטציה, באולמות המבוך יש ייצוג למאה אלוהיות שונות שהשפיעו על המין האנושי, כולל האלוהות היהודית. לב המקדש הוא חדר שנראה כמו קודש הקודשים בירושלים, בכך שקירותיו ותקרתו מצופים זהב. בתוך החדר ישנם גביעים מקודשים, פסלים של חיבור בין אישה וגבר וכדורי בדולח אלכימיים.

דלת הסתרים המובילה למקדש | צילום: זאב בן אריה

בפעם הראשונה שביקרתי בדמנהור שאלתי את פלקו לגבי הרס כדור הארץ. הוא ענה לי שהיכחדות המינים איננה רק בקרב החיות והצמחים שבטבע, אלא גם בהקשר לסוגים שונים של חיי אדם, מסורות רוחניות ותרבויות, שהולכות ונעלמות מהעולם ואיתן אוצר אנושי שנלמד ונצבר במשך אלפי שנים. תשובה זו נתנה לי השראה להקים את חברת תרבויות עולמי, שמטרתה להציג לקהל המטיילים צורות חיים שונות ואת החיפוש האנושי אחר משמעות במהלך הדורות. במסגרת טיולי החברה הגעתי לדמנהור מפעם לפעם, ובכל פעם למדתי משהו חדש ומסעיר.

אחד מהטקסים והמסורות הרוחניות שפלקו חידש הן נשים מתנבאות, כפי שהיו במקדש דלפי ביוון ובמקומות אחרים בעולם העתיק (ראו כתבה על הסיביליה – הנביאה של איטליה). אחת לחודש, בליל ירח מלא, מתכנסת כל הקהילה במקדש הפתוח, ועם זריחת הירח מודלקת אש על הבמה במרכז התיאטרון. נשים שהוכשרו לכך במיוחד מתנועעות לצלילי מוזיקה קצבית של תופים. לאחר שהן שואפות עשן מהמדורה, הן מתנבאות על עתיד הקהילה ונותנות תשובות לשואלים, ממש כמו הפיתיה מדלפי. הנשים לבושות בתלבושות מיוחדות והתשובות ניתנות בצורה אניגמטית, כך שהן ניתנות לפרשנות. הטקס עורך כשעה וחצי והוא מלווה בהרגשה אמיתית של קדושה.

בכל מקום בקהילה רואים ציורים ועבודות אמנות

בחודש יוני השנה נערך טקס שונה מהרגיל. זאת היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של הקהילה, שביום אחד נחגגו שני טקסים. בנוסף ללילות הירח, אנשי דמנהור חוגגים גם את הימים הסולאריים: היום הארוך בשנה, היום הקצר בשנה וימי השוויון. בימים אלו מתכנסת כל הקהילה במעגל אבני הענק, כולם לבושים בתלבושות טקסיות צבעוניות. מנהיגי הקהילה מדליקים אש פולחנית במרכז המעגל ומקריבים מנחות לכוחות הטבע, נגנים מלווים את הטקס במוזיקה והקהל משתתף מפעם לפעם במנטרות אום ארוכות ועמוקות. ביום ראשון 23.6.13 הסתנכרנו תאריכי הירח המלא וטקסי היום הארוך בשנה, כך שבאותו היום היה טקס ביום וטקס נבואה בלילה (אנשי דמנהור חוגגים את היום הארוך בשנה ביום ראשון – יום השמש, למרות שהוא חל יומיים לאחר התאריך הסולארי). הקהילה כולה לבשה חג. גברים, נשים וטף התאספו במעגל האבנים, עצמו עיניים, ולצלילי הגונג, המוזיקה והצליל הגרוני העמוק שעלה מן הקהל, ניסו להתחבר לאנרגיות של האדמה, שמקבלות בימים אלו משנה כוח מתוקף הקרינה של השמש. היום הארוך בשנה הוא היום החשוב ביותר בלוח השנה של דמנהור.

כמה שעות לאחר הטקס המרשים התאספה הקהילה שוב לעת ערב ופנתה אל המקדש הפתוח. התופים תופפו בעוז, הנביאות התנועעו כאחוזות תזזית. ממול לספסלי התיאטרון נגלה מחזה מופלא: הירח, שזרח בין שורות העמודים של שדרת התהלוכות, היה שונה מכל ירח אחר שנראה על פני כדור הארץ בשנים האחרונות. זה היה סופר ירח – תופעת טבע המתרחשת כתוצאה מהתקרבות הירח לכדור הארץ, שגורמת לו להיות זוהר וגדול ב-20 אחוזים ממה שהוא בדרך כלל.

אולם המים במקדש | צילום: זאב בן אריה

ישבתי בטקס כאחוז כישוף, התיפוף חדר לעצמותי והרעיד את מיתרי הנפש. נדמה היה שאני בעולם אחר, מימד אחר. כמה ימים לפני כן ראיתי את פלקו בפעם האחרונה. הוא נראה רע, היה ברור שהוא חולה מאוד, ולמרות זאת הוא ענה על שאלות חברי הקהילה והנחה אותם לאהוב אחד את השני, לסלוח ולשתף פעולה במאמץ הגשמת החלום של יצירת עולם יותר טוב ודוגמה לחברה אנושית בריאה. מאות אנשים ישבו בטקס ביחד איתי, בהם חברים מישראל שבאו להכיר את דמנהור. הרגשתי שאני עד לרגע מכונן, חוויה אדירה, התרחשות יוצאת דופן. בסוף הטקס ביקשו מאנשי הקהילה להישאר על מקומם בעוד שהאורחים עזבו לביתם.

יותר מאוחר הודיעו לנו שבזמן הטקס, עם זריחת הירח, פלקו נפטר, עוזב את העולם הזה ויוצא למסע אל עולמות אחרים, שאותם כל כך אהב. אחד העקרונות הקוסמיים הנלמדים בדמנהור הוא עיקרון הסינכרוניות – צירופי מקרים. אין זה מקרה שפלקו נפטר דווקא ביום החשוב ביותר לקהילה במשך השנה, ובזמן התרחשות תופעה פלנטרית נדירה. הוא היה איש מיוחד בחייו וגם במותו. האם זה מקרה שהייתי שם באותו הזמן? אינני יודע. אולי הגורל הביא אותי לשם בכדי שאוכל לספר על האיש לקהל הישראלי, ולהזמין אותו לבוא ולבקר במקום שאין כמותו בכל העולם.

זאב בן אריה – מדריך בכיר בארץ ובחו"ל ומומחה לתרבויות ודתות, מחבר הספר "מקדש אדם", על המשמעות במבנה המקדש בדמנהור ובמקדשים בעולם העתיק. 

___

צילומים בכתבה: זאב בן אריה, מפליקר – Alex Jarvis, is able

הפוסט דמנהור – מקדש האדם, צפון איטליה הופיע ראשון במסע אחר

ארבע אחר הצהריים. חברי הקיבוץ העירוני תמוז חוזרים מעמל יום העבודה ונפגשים על הדשא. לאט־לאט המעגל מתרחב. המבוגרים משתרעים על הדשא, מחליפים דעות על דא ועל הא, מדסקסים את "המצב". הילדים הרבים שמתרוצצים מסביב מתעניינים דווקא במזרן קפיצים ישן שמישהו סחב מהבית. כמה אמהות מנענעות עגלות עם עוללים, ובין כל אלה מתרוצץ כלבלב מדובלל אחד. אמנם אין בנמצא ריח זבל, ניחוח חציר וגעיית פרה ברפת, אבל אווירה מיוחדת של שיתוף וחופש יש ויש. השיכונים של בית שמש הישנה, שכמעט סוגרים על תמוז, הם התזכורת היחידה לכך שהסצנה הקיבוצית הזו מתרחשת בלב עיר.
בתמוז מודעים לניגוד בין השכונה שלהם לשיכונים שליד, המאוכלסים ברובם במשפחות קשות יום. "זה לא פשוט", אומר חבר הקיבוץ חנן כהן (42), "אך בדיוק לשם כך אנחנו כאן, כדי להוביל רעיונות חברתיים. הקבוצה שלנו איננה גוף פוליטי, אבל יש לנו השפעה".
הקיבוץ העירוני תמוז שבבית שמש נוסד בשנת 1987. בתחילה התגוררו חבריו בדירות שיכון בעיר ובהמשך בנו לעצמם שכונה משלהם, שתוכננה על ידי האדריכל רם כרמי. המתחם, הבנוי במעין חצי עיגול סביב כר דשא קטן, כולל שני בניינים מרכזיים ובהם 16 דירות שבהן מתגוררים החברים. המבנה המרכזי משמש לצורכי הקהילה, בכלל זה אספות חברים וארוחות ליל שבת. שש דירות נוספות השייכות לקהילת תמוז נמכרו לתושבי בית שמש שאינם חברים בקהילה אך חפצו להתגורר בסמוך לה. חדר הכביסה משותף ולצדו מתקיים מדי פעם שוק מציאות של בגדים ומשחקים משומשים.
כבקיבוצים עירוניים אחרים, המשכורות של חברי תמוז מנותבות לחשבון משותף, "על פי הרוח התמוזית של שיתוף, שוויון, דיאלוג וחיים יהודיים", מסביר כהן, בן קיבוץ משמר הנגב. הוא מצביע על שלט עם שם של רחוב, הקבוע בקיר אחד הבתים בתמוז, ואומר: "זו בדיוק התמצית של קיבוץ עירוני, אין דבר כזה בשום קיבוץ כפרי".

כעוף החול
ימיו של רעיון הקיבוץ העירוני כימי היישוב בארץ ישראל. מדובר בקהילה המוגדרת אגודה שיתופית, המקיימת חיי שיתוף בתוך סביבה עירונית. קיבוצים עירוניים כיגור הסמוך

לחיפה, רמת רחל שליד ירושלים, גליל ים שבהרצליה ואפע"ל שבין רמת גן לקרית אונו של היום, קמו עוד לפני קום המדינה במסגרת המדיניות של המוסדות המיישבים. הם היו אמורים להיות גורם חשוב בעיצוב דמות החברה היישובית שישבה במרכזים עירוניים, ואנשיהם חיו חיי שיתוף מלא. אחרי מלחמת השחרור, שבמהלכה התפנו שטחים חקלאיים רבים ותשומת הלב של המדינה הצעירה הופנתה לאתגרים החקלאיים, הפכו יגור, רמת רחל וגליל ים לקיבוצים כפריים. חברי קיבוץ אפע"ל לעומתם העדיפו את העיר ונטמעו בה.
בשנת 1979, כעוף החול, צץ מחדש רעיון הקיבוץ העירוני. ראשון היה קיבוץ ראשית שהוקם בירושלים. הבאים בתור היו מגוון בשדרות ותמוז בבית שמש, שהוקמו בשנת 1987, ובית ישראל שהוקם בשנת 1991 בירושלים. ארבעת הקיבוצים סימנו את הדרך לאחרים, ותנועה חדשה קמה בישראל. כיום היא חובקת כתשעה קיבוצים עירוניים, קבוצות שיתופיות וגופים הדוגלים בבלימת ההפרטה העוברת על המשק הישראלי ופועלים למען מטרות חינוכיות־חברתיות. "אנחנו חיים אמנם חיי שיתוף, אך בלי טיפת נאיביות", מסביר כהן. "רבים מתעניינים איך קבוצה של אנשים משכילים ואינטליגנטים מקיימת מעין חיי קומונה במאה ה־21. אני מקווה שאנחנו ושכמותנו מהווים משקל נגד לחברה שנעה במהירות לעבר קפיטליזם בוטה, ושבה כל אחד מנסה להסתגר בדל"ת אמותיו".

אפקט מגוון
רוח נעימה נושבת לעת ערב במרפסת ביתה של משפחת בסודו, אחת מ־15 המשפחות

פגישה קבוצתית בקיבוץ תמוז. המבנה המרכזי משמש לצורכי הקהילה, בכלל זה אספות חברים וארוחות ליל שבת

החברות בקיבוץ העירוני מגוון שבשדרות. גלי בסודו, בת 32, נשואה לבטו ואם לשני ילדים קטנים, היא בת קיבוץ עמיר שבעמק החולה, שהגיעה למגוון במסגרת גרעין נח"ל וקשרה בו את גורלה. כרבים מחברי הקיבוץ, היא עובדת בעמותת גוונים, המעסיקה כמאה עובדים ומפעילה שירותים חברתיים בתחומים רבים בשדרות ומחוצה לה – מתעסוקה ותרבות הפנאי ועד פעילויות מניעה והעשרה לנוער ולאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים. בטו הוא מנכ"ל משותף ב"מגוון אפקט", חברת ההיי־טק שהקימו חברי הקיבוץ. החברה הקטנה – עשרה עובדים בסך הכל, מחציתם חברי מגוון וחלקם עולים ובני שדרות – מספקת פתרונות אינטרנט למועצות אזוריות ורשויות.
למרות שעמותת מגוון קמה מתוך צורך של חברי הקיבוץ להוביל שינויים ולפתח יוזמות חברתיות, בסודו נרתעת מהשאלה אם היא וחבריה רואים עצמם מתקני עולם. "לא נראה לי שהמונח הזה מקובל עלינו", היא מחייכת. "העשייה שלנו נטועה בתוך הוויית חיים קיימת, ולכן לגבי לא מדובר בתיקון עולם אלא ברצון לשינוי מתוך מקום של צורך. יש אמנם הרבה יופי בדרך החיים שלנו — בכך שרובנו עובדים בבית או במשרדי מגוון הקרובים, באווירה הכפרית ובתחושת החברות, ובכך שיצרנו צורת חיים עם משמעות והרבה איכות חיים — אך איננו מנסים לצייר את חיינו כאידיליה. יש קשיים כלכליים לא קלים, יש עליות ומורדות, ולכן אנחנו שומרים כל העת על רב שיח, כדי לשמור על הקהילה הקטנה שלנו ובעיקר על מקומו של הפרט בתוכה".

ילדים בקיבוץ תמוז. "בין המשפחות שלנון יש קשר חזק יותר מאשר בין משפחות רגילות בעיר"

מקומו של הפרט הוא אולי אחד ההבדלים העיקריים שבין התנועה הקיבוצית, שעל ברכיה גדלו רוב חברי מגוון, ובין הרעיון המרכזי שעליו מושתת הקיבוץ העירוני. "הדבר הכי לא שוויוני הוא להתייחס לאנשים שונים בצורה שווה", מסבירה בסודו.
קיבוץ מגוון כולו משתרע על פני רחוב אחד בלבד בשדרות, רחוב השקד. הגרעין הראשון – אם להשתמש במונח השאול מהקיבוצים של פעם – עלה כאמור על הקרקע בשנת 1987. במשך 13 שנה הם התגוררו בצפיפות רבה בכמה בתי דירות של חברת עמיגור. לפני כארבע שנים נטלו משכנתאות ועברו לשכונה חדשה, שתוכננה להפליא על ידי האדריכל דני פנציאס. חברי הקיבוץ היו שותפים פעילים בעיצוב התפיסה האדריכלית במקום, ומי שמגיע לכאן לא יכול שלא להתפעל מאופיים המיוחד של הבתים הדו משפחתיים. עיצובם החיצוני של הבתים זהה בסגנונו, אך כל משפחה תכננה על פי טעמה וצרכיה את החלוקה הפנימית בביתה. העובדה שאין כמעט חציצה בין שטחי הגינות, ושכל שתי משפחות חולקות מכונת כביסה ומייבש, היא אחד הסממנים החיצוניים לשותפות המיוחדת במקום. גם הארוחות המשותפות בלילות שבת, המתקיימות במבנה המרכזי של הקיבוץ, הן סממן המבדיל בין ההוויה הקיבוצית של רחוב השקד ובין ההווי השכונתי ברחובות הסמוכים.

שקיעה כפרית
נדמה שכל הדרכים במגוון מובילות אל נעמיקה, מהוגי רעיון הקיבוץ העירוני ונכדתו של יעקב חזן המנוח, שהיה מנפילי התנועה הקיבוצית וממייסדי הקיבוץ הארצי של תנועת השומר הצעיר. קיבוץ משמר העמק שבעמק יזרעאל, שחזן נמנה עם מייסדיו, נחשב עד היום לאחד מעמודי התווך של התנועה הקיבוצית. "במובנים רבים אני ממשיכת דרכו של סבא", מחייכת נעמיקה, "רק החלטתי לתת לה מובן יותר רלוונטי".

"גדלתי בקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן, בבית פוליטי וחברתי מאוד. אולי בשל כך הטריד אותי תמיד הציבור שמעבר לגדר הקיבוץ", היא מספרת. "את שנת השירות שלי עשיתי עם נערי רפול. עבדתי בשכונת מצוקה. שם, לראשונה בחיי, נתקלתי בעוינות ואיבה קשות מאוד כלפי כל מה שייצגתי. החוויה הזו הכתה בי עד כדי כך, שהחלטתי לחפש דיאלוג עם הציבור שמעבר לגדר".
במקום לחפש את עצמה בארצות הברית, יעד פופולרי באותם ימים בקרב צעירים שסיימו שירות צבאי, החלה לעבוד בהנהגת השומר הצעיר. "שכנעתי קבוצות של בני קיבוצים בכיתות הגבוהות של התיכון להתיישב בקומונות עירוניות כדי שיוכלו להיחשף למציאות אחרת. עוד לפני היות הקיבוץ העירוני כתבתי מאמר על השקיעה הקיבוצית. שם המאמר היה 'שקיעה כפרית' על משקל שם ספרו של הסופר יצחק בן נר. קראתי בו לקיבוצים לפתוח את שעריהם בפני עיירות הפיתוח ולהקים בתי ספר משותפים".
נעמיקה וחבריה לרעיון החליטו להרוס את הגדר הפיזית והמנטלית שחצצה בין הקיבוץ הכפרי לעולם שמסביב. הם עזבו את החיק המגונן עם הדשאים הירוקים והלכו לחיות בהוויה שונה וזרה להם לחלוטין. המטרה היתה חיפוש אחר תיקון חברתי ואישי. "היינו קבוצה של בני עשרים עד שלושים. במשך שנתיים טווינו חלומות, התלבטנו בסוגיות על מהותו של הקיבוץ העירוני, ומתוך מה שהחל כפנטזיה גיבשנו אמנה ומכנה רעיוני משותף. כשהרעיון החל להתגבש עלתה השאלה היכן להגשים אותו. על הפרק עמדו ירושלים, תל אביב וחולון. היו בינינו שרצו מקום קטן, אחרים, ובהם אני, חשבנו שכרך גדול מתאים יותר".

הקבוצה האירונית
"לא מעט ויכוחים בסוגיה התנהלו באותן שנים בין סבא וביני", מספרת נעמיקה. "לטעמו של

אחד מבתי מגוון. חברי הקיבוץ היו שותפים פעילים בעיצוב התפיסה האדריכלית של השכונה-קיבוץ

סבא החברה הישראלית עוד לא היתה בשלה אז לרעיון של קיבוץ עירוני, אך בסופו של דבר הוא נתן לי את ברכתו". מאז חלפו שני עשורים ועל התנועה הקיבוצית עברו תהפוכות גדולות. שקיעתו של הקיבוץ הכפרי המסורתי היתה במידה מסוימת הזרז ללידתו של הקיבוץ העירוני.
"התחלנו מלא כלום", אומרת נעמיקה. "למדנו את ההיסטוריה של כל הקבוצות שקמו בארץ והלכנו אל הלא נודע. התנועה הקיבוצית לא נתנה לנו את ברכתה. קראו לנו 'הקבוצה האירונית', על משקל 'הקבוצה העירונית'. אחר כך הבינו שזהו מקור ההתחדשות של הקיבוץ. כיום מדובר בתופעה חברתית בעלת משמעות רחבה המסמלת את תחיית הרעיון השיתופי, שאלפי אנשים קשורים בה, ותשע עבודות דוקטורט נכתבות עליה".
"לא מקרה הוא", היא ממשיכה, "שרוב מקימי הקיבוצים העירוניים בישראל הם יוצאי קיבוצים. הם זיהו הרבה מאוד כשלים ואי נחת בחיי הקיבוץ המסורתי, אך חיי השיתוף לא היו זרים להם. הם לא חיפשו דרך למרוד, אלא ניסו לתת לחיי השיתוף ביטוי עכשווי. למזלנו היתה לנו הפרספקטיבה ההיסטורית של סבינו והורינו כדי ללמוד ממנה".
מה למדתם?
"לא להתרחב יותר מדי ולשמור על גודל אינטימי של הקבוצה. מגוון מונה כיום כשישים איש. אנחנו רוצים לגדול עוד קצת, אך בשום אופן לא מעבר לשמונים עד מאה חברים. הפנמנו היטב גם את הצורך בדיאלוג רעיוני על הסוגיה הכי חשובה: למה אנחנו חיים ביחד. בעיני שותפות אינה ערך אבסולוטי. השאלה היא עם מי אתה יוצא לדרך".

כמעט גן עדן

נעמיקה ציון, שיזמה את הקמת קבוצת מגוון. לא חיפשו דרך למרוד, אלא ניסו לתת לחיי השיתוף ביטוי עכשווי

24 ילדים בגילים שונים גדלים כיום במגוון. חלקם לומדים במוסדות חינוך בקיבוץ השכן יד מרדכי, חלקם בבית הספר האזורי שער הנגב, שבו לומדים בני קיבוצים רבים מהסביבה, וחלקם בשדרות עצמה. ילדי מגוון, כך דומה, אוהבים את החיים בקיבוץ שלהם. "להם זה כמעט גן עדן", אומרת גלי בסודו, מהורהרת. "מצד שני, גם עלינו אמרו בזמנו שאנחנו גדלים בגן עדן וכיום יש בנו לא מעטים שבועטים בגן העדן הזה".
שיר אדם בת ה־13 מספרת כי "כשהילדים מסביב שואלים אותי מה זה קיבוץ עירוני, אני מסבירה שבשבילי זו קבוצה של אנשים שגרים בתוך עיר, אבל בין המשפחות שלנו יש קשר יותר חזק מאשר בין משפחות רגילות בעיר. אני חושבת שילדי מגוון מרגישים את עצמם קיבוצניקים, למרות שאנחנו בתוך העיר".
"אני מאוד אוהבת את הביחד הזה, שיושבים אחר הצהריים ליד חדר האוכל ומדברים", היא ממשיכה. "כשאהיה גדולה אני רוצה לגור במגוון, אבל אמרו לי שלא יהיה מקום". בקיבוץ מגוון נותרו בסך הכל עוד שלושה מגרשים לבניית שלושה בתים דו משפחתיים. ליובל ילין בן העשר יש פתרון: "אם לא יהיה מקום", הוא אומר ברצינות, "אז אנחנו הילדים נקים לנו קיבוץ עירוני משלנו".

הפוסט קיבוצים עירוניים הופיע ראשון במסע אחר

עיר הקודש, מושא כיסופיהם של המוני מאמינים שנקבצו מכל רחבי אירופה כדי לגאול את קבר מושיעם מידי הכופרים, נגלתה לעיניהם בכל הדרה, כשהעפילו אל פסגת נבי סמואל ביום 7 ביוני 1099. היה זה סיומו של מסע מפרך, שהחל יותר משלוש שנים קודם לכן, כאשר אינספור פשוטי עם ואצילים, איכרים ועירוניים, כמרים ואבירים "נטלו את הצלב" בידיהם (או תפרו אותו על בגדיהם) במענה לקריאתו הדרמטית של האפיפיור אורבן השני (קלרמון, צרפת, 27 בנובמבר 1095) "לשחרר את ירושלים". 

עד היום אנו עומדים, משתאים, לנוכח תנועת המונים זאת שזעזעה את אירופה, ומחפשים לה הסברים מלומדים: תרבותיים, דתיים, כלכליים, פוליטיים. מעטות

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ירושלים,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

חנות איקוניות בשוק העיר עתיקה בירושלים. הרחוב הראשי של השוק נבנה על ידי המלכה הצלבנית מליסנדה. בשיא פריחתה, הגיע מספר התושבים בירושלים הצלבנית לכ-30 אלף נפש, הרבה יותר מערי אירופה באותה תקופה | צילום: שמעון לב

התופעות בתולדות האנושות שהציתו את דמיונם של בני אדם – והטביעו חותם בל יימחה על נופה של ארץ ישראל – כתקופת מסעי הצלב. גם העובדה שהצלבנים היו אחראים להשמדת קהילות שלמות של יהודי אירופה ולאירועים מזעזעים, שנעשו על קידוש השם, אינה מונעת מאיתנו להבין את הרגע הגדול, כאשר ראו את צריחיה ואת כיפותיה של ירושלים. "הם לא יכלו לעצור בעד רגשותיהם, הזילו דמעות, נפלו על פניהם ושיבחו את האל, שבטובו שמע את תפילותיהם והעניק להם את משאת נפשם, להגיע אל המקום הקדוש ביותר הזה, מושא כל תקוותיהם", תיאר אחד המשתתפים את המחזה שהתרחש על ההר, אשר נקרא מאז בפי הצלבנים מוֹנְז'וּאה (הר השמחה).

רק מיעוט ממאות האלפים, שנקבצו במערב אירופה ועשו את דרך החתחתים ממקום כינוסם דרך הבלקן, אסיה הקטנה וסוריה, הגיע ליעדו. רובם מתו ברעב, במחלות ובמעשי איבה בלתי פוסקים. מנהיגיהם – כולם אבירים מנוסים במלחמות – האמינו שעיר הקודש תיפול לידיהם באורח פלא, שהרי האל נלחם לצידם ודמותו של ג'ורג' הקדוש, ובידו חרב מתהפכת, נגלתה מעל פסגת הר הזיתים. הכמרים הקיפו את חומות העיר ותקעו בשופרות, בציפייה שחומות ירושלים ייפלו כחומות יריחו. אבל שום נס לא אירע, והצלבנים נאלצו להטיל עליה מצור שנמשך שבועות רבים.

ביום שישי, 15 ביולי 1099, לאחר מאמצים רבים, הצליח אביר פלמי ושמו לֶתוֹלד – איש מחנהו של גוטפריד מבּּוּיוֹן, השליט הצלבני הראשון, שחנה מול החומה הצפונית של העיר – לקפוץ מעל למגדל המצור העשוי עץ ולהגיע אל ראש החומה. השעה היתה תשע בבוקר, שעת צליבתו של ישוע הנוצרי. הגנת העיר (שבה השתתפו מוסלמים ויהודים יחד) התמוטטה והגַיִס הצלבני פרץ לתוכה מכל הכיוונים. עיר הקודש וקבר המשיח שוחררו, אבל המשחררים לא כרעו על ברכיהם בתפילה זכה. הם פתחו באורגיה של רצח וביזה שמעטות דומות לה. 

כרוניקאי צלבני מתאר: "אי־אפשר היה לחזות במספר העצום של הנשחטים מבלי לחוש אימה; בכל מקום היו מונחים חלקי גופות של בני אדם; האדמה היתה מכוסה בדמם של ההרוגים – אבל נורא עוד יותר היה להביט במנצחים עצמם, נוטפי דם מכף רגל ועד ראש, מראה נורא שעורר אימה בקרב מי שפגש בהם". בני הקהילה היהודית שהתכנסו בבית הכנסת הגדול נשרפו חיים.

כך נפתחה התקופה הצלבנית בירושלים, שכעת בדיוק אנו מציינים מלאת לה 900 שנה. היא נמשכה רק 88 שנה (ועוד פחות משני עשורים במהלך המאה ה־13) – הרף עין בדברי ימיה של עיר בת יותר מ־4,000 שנה. אבל התקופה הזאת טבעה את חותמה בנופה של ירושלים העתיקה יותר מהרבה תקופות אחרות, והמבנים המונומנטליים שהותירה מעוררים את התפעלותנו בתכנונם, ברמת ביצועם ובפרטי העיטורים והתבליטים שלהם. בעיקר אנו מתפעלים מהמאמץ המתמשך, שחייב השקעת משאבים עצומים, לפאר את עיר הקודש – והכל במהלך שלושה דורות בלבד. זאת, למרות היותה של הממלכה הצלבנית דלת אמצעים ועל אף שהיתה נתונה תחת איום צבאי מתמיד. ואכן, מי שאינו מכיר את ירושלים הצלבנית – אינו מכיר את ירושלים.

מכנסיית הקבר לרחוב הבישול הרע
סיור צלבני בעיר העתיקה חייב להתחיל בכנסיית הקבר. אחרי הכל, זה היה יעדם המקורי של הצלבנים, ואפשר לצפות ששם הם השקיעו את מיטב מאמצי הבנייה שלהם. שנים רבות קשה היה להתרשם ממבנה מונומנטלי זה, שעבר סדרת שיפוצים אינסופית, ופיגומים מכוערים מילאו את חלליו. עתה, משנסתיימו רוב העבודות, אפשר להעריך את גודל המשימה שנטלו הצלבנים ואת איכות ביצועה: הם שמו תחת גג אחד את כל האתרים הקשורים לפאסיון של ישוע – מותו, קברו ותחייתו. לצורך זה הם הרחיבו ואיחדו את המבנים הביזנטיים (שנחרבו בחלקם) אשר היו במקום, והוסיפו ממזרח להם מבנים מפוארים

איזור המוּרִיסְטַאן, כנסיית הקבר, כנסיית הגואל. ירושלים הצלבנית ידועה לנו לפרטי פרטיה. אנו יכולים לזהות בביטחון את רחובותיה, ביצוריה, שוּקיה, כנסיותיה וארמונותיה, ואפילו את שמות הרחובות בתקופה הצלבנית אנו יודעים צילום: דובי טל

לצורכי הכמרים ששימשו בקתדרלה. הצלבנים בנו גם את הכניסה המונומנטלית, המעוטרת בגילופי אבן, ולידה מגדל פעמונים מסיבי, שרק קומותיו התחתונות השתמרו. כל הבנייה הנרחבת הזאת תוכננה כך שתסתיים ביובל ה־50 לקיומה של המדינה הצלבנית, ואכן, הכנסייה נחנכה בטקס מפואר ב־15 ביולי 1149, יום שחרור ירושלים.

הרבה אירועים דתיים וממלכתיים נערכו בכנסיית הקבר, אבל הביטוי המובהק ביותר לקשר שבין המלוכה לבין המקום הקדוש ביותר לנצרות הוא שבאחת מן הקאפלות שבכנסיית הקבר נמצא מקום קבורתם של מלכי ירושלים. מצבות הקברים שנמצאו ב"קאפלה של אדם הראשון", ליד הגולגתא, השתמרו עד סוף המאה ה־18 ונהרסו בידי כמרים יוונים־אורתודוקסים, אשר ביקשו לטשטש בכך את הנוכחות הקתולית בכנסייה, שהשְליטה עליה היתה עילה למריבות דמים בין הכיתות הנוצריות. 

למזלנו, תיארו עולי רגל את המצבות וציטטו את הכתובות שהיו חקוקות עליהן. על מצבת קברו של השליט האגדי, גוטפריד מבויון (שלא נטל את התואר מלך), נכתב: "פה נח הדוכס גוטפריד מבויון המהולל: הוא אשר הנחיל ארץ זו כולה לדת המשיח, תנוח נשמתו עם המשיח. אמן". במצבת קברו של המלך בלדווין הראשון הוא מתואר כ"יהודה המכבי השני".

מי שהאווירה הכבדה, ריבוי פרטי הבנייה והמולת עולי הרגל שבכנסיית הקבר מעייפים אותו מוזמן לנוח מעט בחצרה הצלבנית של כנסיית הגואל, הנמצאת במרחק הליכה קצר מזרחה, מעבר לכיכר מוּרִיסְטַאן. כנסייה זו נבנתה במחציתה השנייה של המאה ה־19, ובוניה כללו באתרה את שרידי המנזר והכנסייה הבנדיקטינית סנטה מריה לטינה. נוטלים רשות מן השוער ונכנסים לאתר מרהיב ושלו, המתנשא לגובה שתי קומות, בנוי מערכות של קשתות המקיפות חצר עטורת צמחייה.

יותר מ־40 מבני דת צלבניים קיימים בירושלים, שמהם ראוי ביותר לבקר בפנינה ארכיטקטונית יחידה במינה – כנסיית סנטה אנה, הנמצאת כמה צעדים משער האריות (שער יהושפט בפי הצלבנים). כנסייה זו נבנתה בשנת 1140 כחלק ממנזר של נזירות בנדיקטיניות, והמימון להקמתה ניתן על ידי משפחת המלוכה, שכן הנזירה איווט, בתו של המלך בלדווין השני ואחותה של מֶלִיסָנְדָה מלכת ירושלים, גרה במנזר זה. הכנסייה בנויה על פי תוכנית הבזיליקה (אולם תווך ושתי סטראות) בסגנון רומנסקי. קוויה הישרים והפשוטים, קמרונותיה המצטלבים, קשתותיה המחודדות ועמודי התווך המסיביים משרים אווירה של כובד ראש וריכוז, שאינם מתפזרים עקב ריבוי עיטורים ופסלים, כבכנסיות אחרות. כנסייה זו השתמרה כמעט בשלמותה משום שסלאח א־דין, הסולטאן המוסלמי שכבש את ירושלים ב־1187, הפך אותה למדרסה איסלאמית. בשנת 1856, העניק הסולטאן העות'מאני את המבנה לממשלת צרפת.

מנזר סנטה אנה החזיק נכסים רבים בירושלים ובמקומות אחרים. אחד החשובים והרווחיים ביותר היה השוק המרכזי של ירושלים. שוק זה, על שלושת

אולמות האבירים, עכו. זהו רק חלק קטן מהמתחם ההוספיטלרי בעיר. הצלבנים השקיעו משאבי ענק בבנייתם מחדש של המוסדות שנעקרו מירושלים לעכו צילום: דורון הורוביץ

רחובותיו, השתמר עד היום: זהו הבזאר המקורה, ששוכן במרכז העיר העתיקה. המלכה מליסנדה בנתה בשנת 1152 את הרחוב המרכזי, בהשתמשה בעבודת כפייה של תושבי אל־בירה המוסלמים. השוק נמסר לבעלותו של מנזר סנטה אנה, ועד היום אפשר לראות על משקופי כמה מן החנויות (כאשר מסירים את האריגים המכסים אותם) את הכתובת SCA ANNA החקוקה בהם. 

רחוב זה נקרא בפי הצלבנים "רחוב הבישול הרע", כנראה משום נסיונם המר בטעימת המזון שבושל ונמכר שם. הרחובות המקבילים נקראו בשם "רחוב התבלינים" (כיום רחוב הקצבים) במערב, ו"הרחוב המקוּרה" במזרח; באחרון פעלו הספרים והגלבים. האווירה בבזארים האלה היתה רבת חיוּת. בין הדוכנים, שבפתחיהם ישבו בעליהם ושיחקו שח וקובייה, נדחקו אלפי בני אדם שהתקבצו לירושלים: עולה רגל מנורווגיה בצד סוחר ממרכז אסיה, יהודים ומוסלמים מספרד, קופטים וסקוטים, ארמנים ויוונים, הונגרים והודים. לא פלא שבמפות העתיקות מתוארת ירושלים כמרכז העולם.

עידוד ההתנחלויות בחסות הצלב
ירושלים הצלבנית ידועה לנו לפרטי פרטיה. אנו יכולים לזהות בביטחון את רחובותיה, ביצוריה, שוּקיה, כנסיותיה וארמונותיה, ואפילו את שמות הרחובות אנו יודעים. כתביהם של עולי רגל ומבקרים, מפות מפורטות מן התקופה, תעודות בעלות על רכוש ועל נכסי דלא־ניידי, כתבי הענקת נכסים שנחתמו בידי מלכים, רבי כנסייה ואצילים – כל אלה מאפשרים לנו לתאר את תמונת העיר, שהגיעה לשיא פריחתה בשנות השישים של המאה ה־12, כ־20 שנה לפני שנכבשה וכל אוכלוסייתה הנוצרית גורשה ממנה. 

בשיא פריחתה הגיע מספר התושבים בירושלים הצלבנית לכ־30 אלף נפש, מספר עצום בהשוואה לערי אירופה של אותה תקופה. פריחה זו לא הושגה

רק חלק קטן מעכו הצלבנית נחשף ונוקה. חבל שרשויות המדינה אינן מקצות לשחזור עכו יותר משאבים, בדומה לרודוס ולדוברובניק. אז יכלה עכו להפוך לאחת מפניני הים התיכון צילום: דובי טל

בנקל: המלכים הצלבנים עודדו את הגירתם והשתקעותם בעיר של עולי רגל, וגם של תושבי כפרים נוצרים. אחד האמצעים לעידוד ההתנחלות היה חוק מיוחד, שקבע כי בעל בית הפסיד את רכושו אם דירתו נותרה ריקה במשך שנה ויום. על יהודים ומוסלמים נאסרה השהייה בעיר לאחר שקיעת השמש, אבל איסור מגורים זה לא נאכף באורח מוחלט, וכבר בשנות העשרים של המאה ה־12 נזכרים תושבים מוסלמים. הקהילה היהודית שהושמדה ב־1099 לא חודשה, אולם הנוסע בנימין מטודֵלה מצא בירושלים שלוש משפחות יהודיות שעסקו בצביעת בדים.

תיאורה של ירושלים הצלבנית לא יהיה שלם בלי להזכיר את ביצוריה של העיר, ובעיקר את מצודת העיר, שכבר אז היתה ידועה בשם מגדל דוד. הצלבנים הרחיבו את המצודה, שכללה עד אז רק את מגדל פצאל, והוסיפו לה כמה מגדלים. מגדל דוד שימש שנים אחדות כארמון המלך הצלבני, עד שזה עקר משם למסגד אל־אקצא. בשנת 1119 נמסר המסגד (שנקרא בפי הצלבנים "טמפלום סולומוניס", "מקדש שלמה") לידי מסדר אבירים שנוסד בשנה זו, הוא מסדר הטמפלרים (ראו כתבה בעמ' 44). ארמון המלוכה עקר שוב, למתחם שמדרום למגדל דוד, ושרידיו נתגלו לפני כמה עשרות שנים.

מתחם צלבני אחד, אולי המפואר ביותר שנבנה על ידיהם, נהרס כמעט כליל ולא נותרו ממנו שרידים כיום. זהו מתחם אבירי ההוספיטל על שם יוחנן הקדוש, או בקיצור – ההוספיטלרים. מתחם זה היה בנוי על שטח ענק של 17 אלף מטרים רבועים, והוא כלל מבנה בית חולים, שיכול היה לאכלס 2,000 חולים, וכן מבנים לשימושם של אבירי המסדר. משימתו של המסדר היתה כפולה: לטפל בחולים ובפצועים, ולשמש גַיִס צבאי להגנה על הממלכה. המבנים המפוארים האלה נהרסו והושחתו, אף כי במאה ה־15 עוד תיארו את חורבותיהם בהתפעלות רבה. באמצע המאה ה־19 פונו החורבות, ועל מקומן נבנה האיזור המסחרי המכונה מוּריסטאן, שגובל באיזור כנסיית הקבר מצד אחד ורחוב דוד (היורד משער יפו) מצד שני.

מעכו וקפריסין עד נפוליאון בונפרטה
על היקפם העצום של מבני ההוספיטלרים ופאר בנייתם אפשר ללמוד מן השרידים שנחשפו בעכו, העיר שאליה עקרו הצלבנים לאחר שירושלים נפלה בידי המוסלמים, בסתיו 1187. סלאח א־דין, שכבש את העיר לאחר מצור קצר, התיר לתושביה הנוצרים לעזוב אותה בשלום, בניגוד לצלבנים שהשמידו, כאמור, את האוכלוסיה המקומית ב־1099. רבים מן הנוצרים, ובראשם בית המלוכה, המסדרים הצבאיים, רבי הכנסייה והמנזרים, השתקעו בעכו לאחר שזו נכבשה מחדש על ידי הצלבנים, בסיומו של מצור שנמשך חמש שנים.

במשך כמעט 100 שנה (1192־1291) היתה עיר החוף בירתה ומרכז חייה של הממלכה המצומקת, שהמשיכה להיקרא "ממלכת ירושלים". הצלבנים השקיעו משאבי ענק בבנייתם מחדש של המוסדות שנעקרו מירושלים. המבקרים בפסטיבל התיאטרון של עכו מכירים היטב את אולמות האבירים, שהם חלק קטן ממתחם ההוספיטלרים, וכל תייר מבקר בקריפטה המונומנטלית, שהיא אולם האוכל של אבירי המסדר. חפירות שנערכו בחצר מצודת עכו העות'מאנית (בית הסוהר המנדטורי ואגף עולי הגרדום) חשפו את מטה המסדר המפואר. המתחם של המסדר הטמפלרי לא שרד, ורק יסודותיו מבצבצים מתחת למים הרדודים של הלגונה, ליד המגדלור של עכו.

רוב המבנים המונומנטליים של עכו הצלבנית מסתתרים מתחת למבנים חדשים יותר, ורק מיעוטם נחשף ונוקה. סיור בעכו התת־קרקעית מותיר את התייר עצור נשימה. כמה חבל שרשויות המדינה אינן מעניקות לשחזור עכו הצלבנית

"צלבן משוחזר" ליד השרידים הצלבניים בקיסריה. קשה שלא להתרשם מהישגי הצלבנים במהלך שלושה דורות בלבד, תחת קשיי תקציב ואיום צבאי מתמיד צילום: ברוך גיאן

עדיפות בהקצאת משאבים, שהרי אם היו משקיעים כאן משאבים כמו ברודוס ובדוברובניק, היתה עכו הופכת לפנינת הים התיכון.

אבל גם כך מזומנת למבקר חוויה מיוחדת כאשר הוא משוטט ברחובות הרובע של בני גֵנוּאה, שחלקים גדולים ממנו השתמרו על פני האדמה. אפשר להבחין במגדלי השמירה שהגנו על קמרונות הכניסה המוליכים אל הפיאצה המרכזית, אשר בה ניצבה הכנסייה על שם הקדוש־פטרון של גנואה – לורנצו הקדוש (היום כנסיית סנט ג'ורג' האורתודוקסית), ומולה – ארמון הקומונה הישן, שבו שכן נציגה של הקומונה הגנואזית. 

רובע זה היה אחד משלושת הרבעים שבנו הקומונות הימיות האיטלקיות, והיחיד שהשתמר ברובו על פני הקרקע. הרובע הוונציאני נמצא מסביב לחאן אל־אָפְרָנְג' ("החאן של האירופאים"), לא רחוק מנמל הדייגים. חצר החאן היתה בזמן הצלבנים הפיאצה של סן מרקו המקומית. הרובע של בני פיזה השתרע לאורך חוף הים שבין המגדלור לבין מסעדת "אבו כריסטו" כיום.

מרכז חייה של עכו הצלבנית היה, כמובן, הנמל הגדול, שאליו הגיעו סוחרי אירופה כדי לקנות את סחורות המזרח, אשר הובאו בשיירות של בהמות משא. ליבו של האיזור ההומה והססגוני הזה היה במקום שבו שוכן כיום חאן אל־עומדאן ("חאן העמודים"), אשר הוקם  בשלהי המאה ה־19. הוא שומר על צורתו של מבנה צלבני גדול, שבו שכן המכס הצלבני. המבנה  מכונה "חצר השלשלת" על שם השלשלת הכבדה, אשר נתלתה בין שני מגדלי השמירה, והיתה מועלית בערב וסוגרת את פתח הנמל.

לא כל פליטי ירושלים ושאר הערים שנכבשו בידי סלאח א־דין ב־1187 השתקעו בעכו. רבים מהם בחרו להתרחק מאיום המוסלמים ומצאו להם מקלט נוח באי קפריסין. אי זה נכבש בידי ריצ'רד לב הארי בשנת 1191, בדרכו לארץ הקודש. ריצ'רד, שבזכותו ניצלה "ממלכת ירושלים" (אף כי קטנו ממדיה), מכר את קפריסין למלכה האחרון של ירושלים, גי דה לוסיניאן, שהפסיד את מלכותו. אחיו ויורשו של גי, אימֶרי, הקים בקפריסין שושלת שהמשיכה לשלוט שם 300 שנה בקירוב – כ־200 שנה לאחר שנכבשו עכו וכל איזור החוף של ארץ ישראל
 (1291). שושלת לוסיניאן ביססה את שלטונה באי, שתושביו היו יוונים־אורתודוקסים, בכך שהעניקה נחלות נרחבות לאציליה המגורשים של ממלכת ירושלים, ובראשם משפחת אִיבֶּלֵן – רוזני יבנה ורמלה. לאחר כיבושה של עכו מצאו בקפריסין מקלט גם פליטי המסדרים הצבאיים והכנסיות ששכנו בעיר.

השלטון הצלבני בקפריסין הביא לאי תקופת שגשוג ופריחה, הניכרת היטב במבנים המפוארים הפזורים ברחבי האי. הקתדרלה של ניקוסייה (כיום מסגד), מנזר בֶּלָפָּאִיס, חומות העיר פמגוסטה וכנסיותיה, מבצרי קִירֵנְיָה וסנט הילָריון הם רק כמה מן האתרים המנציחים את שלטון אבירי אירופה במזרח הים התיכון.

נוכחותם של כובשים ממוצא אירופי באגן המזרחי של הים התיכון ניכרת לא רק בארץ הקודש ובקפריסין. במפרצי הפלופונס, באָכָאיָה ובאתונה, בסמירנה (איזמיר) ובבודרום, ברודוס, בכרתים ובמלטה ניצבים מונומנטים מפוארים, המנציחים תקופה שהחלה ב־1096 והסתיימה רק ב־1798, עת נכנע המעוז ההוספיטלרי האחרון – האי מלטה – לנפוליאון בונפרטה. מעטים המסעות שאנו יכולים לערוך, המשתווים למסע בעקבות הצלבנים.

הפוסט ירושלים של החרב המתהפכת – ממלכת הצלבנים הופיע ראשון במסע אחר

בירה לפני לחם. לתת, דגן המשמש להכנת בירה | צילום: Finlay McWalter, GFDL

רגע הגילוי ההיסטורי אינו מתוארך בדיוק, וההשערה הרווחת היא שהוא התרחש בערך באותו הזמן בכמה תרבויות שונות. כל תרבות מספרת את הסיפור שלה: הסינים מספרים על קערת אורז שנשכחה ותססה, המצרים על דייסת דגנים שהחמיצה והאירופאים על ענבים שתססו בשמש על סלע. עדויות ארכיאולוגיות רבות מעידות על כך שיין יוצר באזור דרום קווקז עוד באלף השישי לפני הספירה. גם באזור מסופוטמיה ההיסטורית ובעמק הנילוס נמצאו הירוגליפים משנת 2500 לפני הספירה, שמתארים ייצור יין. אך נראה שיוון העתיקה היא שהעניקה לייצור היין תנופה אדירה והיתה השער שדרכו הגיע לאירופה כולה.

ציור קיר פרסי מהמאה ה-17 המראה אישה מוזגת יין

רמז על חשיבות היין בעת העתיקה אפשר למצוא במיתוסים שנרקמו סביב דיוניסוס, אל היין, ובסיפורים הרבים שנרקמו על אודות מסעות ההרס האכזריים שאליהם יצאו הכוהנות שלו לאחר ששתו לשוכרה. האימפריה הרומית שִכללה את הטכניקות לייצור יין והביאה את הבשורה לארצות נוספות במהלך מסעות הכיבוש שלה ברחבי אגן הים התיכון ובאירופה. היין שימש את הרומאים לא רק בחיי התרבות והחברה שלהם אלא גם לצרכים מעשיים יותר. שלמה פפירבלט, עיתונאי ומחבר ספרים בנושא יין ואלכוהול, מספר שהיין כיכב לא רק בארוחות השחיתות אלא גם בשדות הקרב של לגיונות הצבא הרומי, שכן הוא נחשב הבטוח ביותר לשתייה. "כשהתקדמו הרומים בארץ ברברית זרה הם נתקלו בבעיות בטיחות של מי השתייה. הם פחדו מזיהומים טבעיים או מהרעלה של מקורות המים בידי תושבי המקום. היין היה משקה שהם יכלו לשאת איתם ממקום למקום, הוא לא התקלקל והאלכוהול שבו שימש כמחטא טבעי של המשקה. כל חייל רומאי קיבל אספקה של ליטר עד ליטר וחצי יין ביום, והם שתו יין כמו מים במלוא מובן המילה". השפעת האלכוהול, אומר פפירבלט, הקלה על הרומאים להילחם פנים מול פנים בקרבות אכזריים ושותתי דם, שספק אם אפשר לשאתם בדעה צלולה.

אלפיים שנה מאוחר יותר אימץ גם צבאו של סטלין את שיטת הלחימה השיכורה. לכל חייל הוקצבו 200־300 גרם וודקה ביום. כשנגמרה המלחמה, מספר פפירבלט, הציפו את ברית המועצות מיליוני חיילים אלכוהוליסטים משוחררים שלא הצליחו לתפקד בלי מנת הוודקה היומית.

כדי לייצר יין צריך לשתול כרם, לגזום ולטפח אותו. רק כעבור שלוש שנים מהשתילה אפשר לייצר את היין הראשון | צילום: דונלד גרונר

האח המיוחס, האחות העממית
באירופה של ימי הביניים יצא ליין שם של סם מרפא. אף שרוב ייצור היין באותם הימים נעשה במנזרים, ייצור יין לצריכה עצמית היה נפוץ גם בקרב האיכרים, שהשתמשו בו לרקיחת שיקויי מרפא. באותם הימים גם התפתחו טכנולוגיות לזיקוק אלכוהול וליצירת משקאות חריפים אחרים. טכניקת הזיקוק, שהיתה ידועה במצרים, בסין ובהודו כבר במאות הראשונות לספירה ושימשה לרקיחת תרופות, בשמים ומוצרי קוסמטיקה, עשתה אז את צעדיה הראשונים בתחום המשקאות החריפים. הגבול שבין משקה אלכוהולי לתרופה נשאר מטושטש עוד זמן רב, ותוצרי הזיקוק שימשו לשתי המטרות גם יחד.

אף כי ייצור יין לצריכה עצמית היה מקובל גם בקרב האיכרים ופשוטי העם, יינות משובחים באמת נשארו תמיד נחלתם של שועי העם. הבירה, לעומת זאת, נחשבה תמיד משקה עממי שמאחד את כל שדרות העם: מלכים ובני אצולה שתו ממנה, וגם לוחמים, איכרים וסוחרים. "לדעתי הבירה, ולא הגלגל, היא ההמצאה הגדולה ביותר של האנושות. גם הגלגל חשוב, אבל הוא הולך פחות טוב עם פיצה", התבדח העיתונאי והסטיריקן האמריקאי דייב בארי והמחיש את התפקיד המרכזי שיש לבירה בחיי החברה היומיומיים שלנו. בעבר בירה היתה יותר מכוס משקה צונן לצד ארוחה. היא שימשה לריפוי, לפולחן ולמסחר לא פחות מאחיה המיוחס.

העדויות הכתובות הראשונות לייצור בירה הן משנת 3200 לפני הספירה. אחת מהן היא כתובת טיט מארם נהריים, שנקבע בה כי על אם טובה הרוצה להבטיח את בריאותו של בנה לספק לו מדי יום לא שלוש כיכרות לחם קטנות אלא שני כדי בירה.

פפירבלט מספר כי בקרב העם השומרי שהתגורר במסופוטמיה היה לבירה תפקיד חברתי, פולחני וכלכלי ראשון במעלה: "מכתבים עתיקים אנחנו לומדים שבבבל היה לבירה תפקיד חשוב בכל תחומי החיים. היא שימשה סוג של תשלום לפועלים, מנחה לאלים בפולחנים דתיים וגם מרכיב שסביבו נוצרו חיי חברה. היא יוצרה בידי הנשים שהפעילו את בתי הבושת, והשתייה היתה חלק בלתי נפרד מהבילוי בהם". הבירה אף נזכרת פעמים רבות באפוס הבבלי "עלילות גלגמש" (מ־2700 לפני הספירה בערך), שם היא מוצגת כחלק מעולמו של האדם התרבותי וכתנאי להתפתחותו. יש חוקרים שסבורים כי הגנים התלויים המפורסמים של בבל היו בעצם אסמים עצומים לאחסון דגן לייצור בירה.

בקבוקי שתייה חריפה בבר בפראג. מאז ומתמיד אלכוהול עמד במרכזם של טקסים דתיים ואירועים חברתיים | צילום: Karel Kulhavy, GFDL

בין דת לאלכוהול
אנשי דת אדוקים שמתנגדים לשתיית אלכוהול אולי לא אוהבים להכיר בכך, אך בתקופות קדומות הקשר שבין האלכוהול לדת היה חלק מסוד ההצלחה שלו, ונראה שגם הוסיף לדת לא מעט מאמינים. את התרוממות הרוח שמעניק האלכוהול ייחסו הבריות לאקסטזה דתית. הם ראו באלכוהול מתנה שהעניק להם האל כדי להקל עליהם במעט את קשיי החיים, ונהגו להשיב לו במנחות יין ומשקאות אלכוהוליים אחרים. הברכה היהודית "ברוך אתה ה' בורא פרי הגפן" היא רק דרך אחת שבה מודים הבריות לאל על המתנה.

ישו נהג לשתות יין בקביעות, ובסעודה האחרונה הוא אף אמר למסובים כי היין הוא דמו שלו, והאיץ בהם לשתות מכוסו. שרידי טקס זה נשמרו בטקס המיסה שבו שתו המאמינים יין המשול לדמו של הצלוב. גם בתנ"ך זוכה היין לאזכור חיובי כבר בספר בראשית, שם מסופר כיצד עם תום המבול נטע נח את הכרם הראשון. גם כיום נוכח היין כמעט בכל טקס יהודי דתי, החל בברית המילה, שבה נתחבת פיסת צמר גפן טבולה ביין לפיו של התינוק, וכלה בכוס היין הנגמעת מתחת לחופה ובברכה על היין בערב שבת. באסלאם לא נאסרה בתחילה שתיית יין, ומוחמד אף הבטיח למאמיניו שבגן העדן ישתו יין, אך כשנוכח שמאמינים מגיעים לתפילה שיכורים, אסר על שתיית יין לפני התפילות ואחר כך על שתיית יין בכלל.

בימי הביניים באירופה קיבל הקשר הזה משמעות מעשית יותר. המנזרים שימרו אז את מסורת ייצור היין והבירה במשך שנים ארוכות, מסביר פפירבלט, כי כדי לייצר יין צריך לשתול כרם, לגזום ולטפח אותו. רק כעבור שלוש שנים מהשתילה אפשר לייצר את היין הראשון, ואז צריך לשמור אותו בחביות. בבלגן של ימי הביניים תהליך כזה היה אפשרי בדרך כלל רק במנזרים, הוא מוסיף. בארצות הדרומיות שבהן גדלות גפנים ייצרו במנזרים יין, ואילו בארצות הצפוניות שבהן האקלים קר מכדי לגדל גפנים, ייצרו במנזרים בירה. במאה ה־14, ה־15 וה־16, עם עליית הכוח הכלכלי של הערים הגדולות ויצירת מעמד הסוחרים, יצא ייצור היין והבירה מן המנזרים והיה לענף פרטי מסחרי.

כשבוחנים את חלקו של האלכוהול בתרבות האנושית לאורך הדורות נוכחים לדעת שמיום שהופיע על במת ההיסטוריה ועד ימינו אלה נשמר לו תפקיד חשוב כמעט בכל אינטראקציה חברתית של המין האנושי. לזכותו נזקפות כמה מן ההתפתחויות התרבותיות החשובות ביותר, ולא בכדי.

בתמונה הפותחת: פרסקו מהמאה ה-17 שמתאר את אל היין הכחוס, שלפי המיתולוגיה הרומית לימד את בני האדם להפיק יין

לקריאה נוספת:

		יין – כל מה שרציתם לדעת גם מי שלא שותה כוס יין בארוחה שגרתית, פותח בקבוק בחגים ובאירועים חגיגיים. ומאחורי כל בקבוק יין מסתתר עולם ומלואו: איפה נמצאו כדי היין העתיקים בעולם, מה נותן מתיקות ליינות חצי יבשים, מה זה יין מחוזק ולמה הנזירים בצרפת נהגו לטעום את אדמת הכרם? הכל על יין

הפוסט אלכוהול: ההיסטוריה השתויה של האנושות הופיע ראשון במסע אחר

הנהייה אחר אידיאל היופי מתקיימת לכל אורך ההיסטוריה האנושית ובכל תרבויות העולם, אם כי כל תרבות מחזיקה בתפיסת יופי משלה שבאה לידי ביטוי באופן שונה. מה שנראה נורמלי ומובן בעיננו יכול להיראות תמוה וחריג בתרבות אחרת, ולהיפך. יתכן שמראה של נערה אפריקאית עם צלחת מתוחה על שפתה התחתונה מזעזע אתכם, אך אם תספרו לה כי ישנן נשים במערב המשתילות גושי פלסטיק בשדיים, היא תתקשה להאמין ולו בשל העובדה שבחברות שבטיות הדבר נחשב להשחתה של השדיים, שתפקידם מיועד להזנה. הכל עניין של תפיסה תרבותית.

בחרתי בכתבה זו לסקור שלושה פולחני יופי ייחודיים לתרבותם: מתיחת השפה בצלחת באתיופיה, קשירת הרגליים בסין והארכת צוואר בבורמה. למרות שהם נראים שונים בתכלית זה מזה, גיליתי שיש קווי דמיון מפתיעים ביניהם, שאולי אינם מקריים.

מתיחת שפה – כגודל הצלחת, גודל המוהר
בשבטים מסוימים בדרום אתיופיה נשים המותחות את שפתן התחתונה באמצעות צלחת חרס גדולה נחשבות כהתגלמות היופי. יש הטוענים כי מתיחת השפה, הנפוצה בקרב השבטים שימשו כמקור עיקרי לעבדות, נועדה לכער את הנשים בעיני סוחרי העבדים על מנת להגן עליהן, אך למעשה זהו טקס מעבר לבגרות המעמיד במבחן את יכולתה של הנערה לשאת כאב ומכמת את ערכה לנישואים. 

כאשר הנערה מגיעה לבשלות מינית ומוכנה להינשא, יוצרים חתך בשפתה התחתונה ומותחים אותה באמצעות צלחת חרס קטנה, המוחלפת בהדרגה בצלחת גדולה יותר ויותר. זהו תהליך כואב וממושך, אך הנערות נושאות אותו בגבורה משום שצלחת גדולה יותר משמעה מוהר גבוה יותר שיינתן עבורן, אשר יכול להגיע אפילו ל-60 פרות. לאחר הנישואין האישה יכולה להסיר את הצלחת, אבל "המראה המשוחרר" אינו מלבב ואולי כוונתו להרחיק מחזרים פוטנציאלים מן הנשים הנשואות בשבט. 

הגדלת שפתיים: מימין – בת לשבט המורסי בדרום אתיופיה עם צלחת בשפתה התחתונה, משמאל – מילוי שפתיים במערב | צילומים: MauritsV, שאטרסטוק

שפתיים נשיות תפוחות נחשבות סקסיות מכיוון שנפיחותן מרמזת על גירוי מיני עז. נשים רבות בעולם מדגישות אותן באמצעים שונים, החל מצבעי שפתון בוהקים, איפור קבוע ואפילו הזרקות המעניקות להן מראה תפוח. משעשעת במיוחד היא תופעת "פרצוף הברווז" (Duck face) שצמחה מתרבות הסלפי, הצילום העצמי בטלפון הסלולרי, בה משרבבת המצולמת את שפתיה מול המצלמה בהבעה מחושבת שאין בה כל ריגוש מיני. 

קשירת רגליים – בצעדים קטנטנים
מנהג קשירת הרגליים, הנקרא "פרח הלוטוס", היה קיים בסין עד תחילת המאה ה-20, ונועד להדגיש את מידתן הקטנה של כפות הרגליים הנשיות. האגדה מספרת כי רקדנית יפהפייה אשר רקדה בפני קיסר סין כה הקסימה אותו בכפות רגליה הקטנות הקשורות בסרטים, עד כי השאיר אותה לחיות עמו בארמון. סיפור רומנטי זה מזכיר את האגדה על סינדרלה ונעל הזכוכית המכאיבה, שהתאימה רק למידת כף רגלה הזעירה, אך מקור המנהג בסין נבע ממניעים הרבה פחות רומנטיים. קשירת הרגליים שימשה למעשה כאמצעי להקשות על פילגשי הקיסר להימלט מארמונו באמצעות הגבלת תנועתן וגזרה עליהן חיים של איפוק מעודן, בטלה מאונס ונאמנות כפויה.

קשירת הרגליים, אשר הפכה עד מהרה לסמל סטטוס, התפשטה מארמון הקיסר והושרשה במהלך מאות השנים בצורה כה עמוקה בתרבות הסינית עד כי אישה בעלת כפות רגליים רגילות נחשבה פגומה ולא ראויה לשידוך.

ההליך המכאיב החל בגיל צעיר מאוד ובמהלכו נמחצו האצבעות תחת כף הרגל וקובעו בקשירה הדוקה בתחבושות לחות, אשר התייבשו ויצרו מעין תבנית מגובסת, שמנעה מהרגל לגדול בצורה נורמלית. למרות הכאב המייסר, הזיהומים שנגרמו בשל הקשירה הממושכת והסבל הצפוי להן בכל חייהן עקב תנועה מוגבלת עד כדי נכות של ממש – ילדות אלו התייחסו לקשירה כאל טקס התבגרות נשי המודד את יכולתן לעבור "התפתחות" ומשפר את סיכוייהן להינשא בעתיד, והן היו משוות את כפות רגליהן ומקנאות בבעלת הרגליים הזערוריות ביותר, אשר תהא יותר מבוקשת בעתיד.

"העינוי הסיני" בגרסת המערב – עקבים דקיקים המאלצים נשים ללכת על קצות האצבעות בצעדים עדינים | צילום: שאטרסטוק

מנהג קשירת הרגליים, אשר שלט בסין למעלה מאלף שנים הוצא מחוץ לחוק בתחילת המאה ה-20, אך למרבה האירוניה את "העינוי הסיני" הזה אימצו מרצון נשים רבות במערב ולמרות כאבי הרגליים והגב המייסרים, הן נועלות נעלי עקב גבוהות ודקיקות המאלצות אותן ללכת על קצות האצבעות בצעדים קטנים ועדינים, ממש כמו הנשים קשורות הרגלים בסין.

הארכת צוואר – 32 טבעות
בתרבויות רבות, "צוואר ברבור" דק וארוך מסמל אידיאל יופי נשי. בשבט הפאדונג (Padaung) שבצפון בורמה (חלק מבני השבט עברו להתגורר בצפון תאילנד) הנשים מאריכות את צווארן באופן מלאכותי באמצעות טבעות פליז אותן הן עונדות זו על גבי זו. זקני השבט מספרים כי הטבעות נועדו להגן על נשות השבט לאחר שטיגריס אכזרי תפס את יפהפיית הכפר בצווארה, אך למעשה העובדה שמסורת ארוכת שנים זו ייחודית רק לפאדונג (פירוש השם "עונדות הפליז") ורק עבור נשים מרמזת כי היא הגדירה את שייכותן לשבט והבטיחה את נישואיהן בתוכו.

בת לשבט הפאדונג. הטבעות הכבדות מגבילות מאוד את תנועת הנשים וגוזרות עליהן חיים של ישיבה | צילום: שאטרסטוק

גם כאן מתחיל התהליך בגיל צעיר. את חמש הטבעות הראשונות מתאימים לילדה כאשר היא בת חמש, ומדי שנה מוסיפים טבעת נוספת לצווארה, כשהמטרה להגיע למקסימום – 32 טבעות. טבעות הצוואר הכבדות, שמשקלן הממוצע מגיע לחמישה קילוגרמים, דוחקות את עצם הבריח כלפי מטה בזווית של 45 מעלות וגורמות לאשליה של צוואר מוארך, כמו של ג'ירף. הנשים עונדות טבעות גם סביב הזרועות והרגליים, כך שאישה בוגרת נושאת נטל קבוע שמשקלו נע בין 25-20 ק"ג. ככל שמספר הטבעות רב יותר והמשקל רב יותר – כך רמת הפעילות היומיומית של האישה פוחתת: היא אינה יכולה לזוז בחופשיות ומוגבלת בתנועתה עד כדי כך שהיא מוגבלת לאורח חיים בישיבה. 

בגיל חמש מתאימים לילדות מהשבט חמש טבעות, ובכל שנה מוסיפים עוד טבעת | צילום: David Iliff, cc-by-sa 3.0

אנחנו אולי לא עונדות טבעות מתכת כדי להאריך את צווארנו, אבל בחיי היומיום שלנו אנו משתמשות באופן תדיר באביזרים שמעצבים את גופנו למרות חוסר הנוחות הכרוך בהם. כל אישה שלבשה אי פעם מחוך, בגד מחטב או אפילו חזיית פוש אפ עם ברזלים תומכים – יודעת בדיוק על מה אני מדברת…

בסקירת פולחני היופי הללו נראה שכל חברה מייצרת מיתוס יופי משלה ומשכפלת אותו שוב ושוב דרך דימויים תרבותיים שונים, אך למעשה יש בסיס משותף לפולחני היופי:
• הם תמיד מיושמים על נקבות ומוטמעים בגיל צעיר, טרם התבגרות המינית.
• הם מתמקדים באיבר המשדר איתות מיני נשי: שפתיים, צוואר, כפות רגליים – ומדגישים אותו בצורה מוגזמת.
• הם מקבלים תוקף בסיפור מיתולוגי המציג את האישה כעדינה ופגיעה ומעורר את האינסטינקט המגונן של הזכר, אך למעשה הם טומנים בחובם מרכיבים של צמצום, הקטנה או הגבלת תנועה, אשר מנציחים את הנשים כ"מין החלש" .
• הם תמיד כרוכים באי נוחות או כאב (לעיתים עד כדי פגיעה ונכות לצמיתות) ונושאים עמם את המסר שכל אישה מכירה – "בשביל יופי צריך לסבול".
• הם מסמנים את שייכותה, מכמתים את התאמתה להיות אישה טובה ולמעשה מגדירים את ערכה.

תחשבו כמה משאבים אנחנו משקיעות כדי להתאים לאידיאל היופי שהחברה שלנו קבעה עבורנו. כמה זמן, אנרגיה, כסף, כאב וחוסר נוחות היינו יכולות לחסוך לעצמנו או להשקיע בדברים אחרים, שישפרו את החיים שלנו, במקום להתרכז בשיפור עצמי מתמשך. ולמרות זאת, בכל תרבות אנחנו הנשים ממשיכות להשתעבד לפולחן היופי ומנסות בכל כוחנו להיאחז בו, כי החברה שלנו משדרת לנו כי מראה חיצוני הוא מדד מרכזי להצלחה עבור בנות "המין היפה" וערכנו החברתי נקבע לפי מידת היופי שלנו.

לקריאה נוספת:

		מיתוס היופי: עבדים היינו עידו הררי     נשים בריאות לא אוכלות ולא נושמות, משעבדות את גופן הבריא, היפה, הנשי, הבשל, המזדקן, למיתוס היופי, המיתוס שבחברה שלנו מתחדש כל הזמן רק כדי להשאיר את הנשים במצב זהה: של שעבוד, של מאמץ ושל תחושה קבועה של אי שביעות רצון עצמית. שיחה עם פרופ' חנה נוה על הספר "מיתוס היופי" של נעמי וולף ועל פמיניזם, יופי ודיכוי

		יופי וזהות: שחור זה יפה אירית בק     האם הפך האדם השחור מהתגלמות הכיעור בתודעה המערבית לאחד מסמלי היופי האוניברסלי? על אסתטיקה, תודעה גזעית והמספרה להחלקת שיער – ממרקוס גארווי, דרך הסרט "שיער" ותנועת "הפנתרים השחורים" האמריקאית, ועד לראפר הישראלי סאבלימינל. ולא, לא שכחנו את מייקל ג'קסון

		לבן זה יפה – יופי בקולנוע ההודי רוני פרצ'ק     משיער כהה, גבות שחורות, שדיים מלאים וחמוקיים דשנים לשיער שטני, עור בהיר וגוף שברירי – הקולנוע הפופולרי בהודו מבשר שינוי במודל היופי של תת היבשת. על יופיים של כוכבות וכוכבי קולנוע כביטוי לתהליך ההתמערבות המהיר העובר על הודו

		יופי בעולם העתיק: מלכת האמבטיה ד"ר דבי הרשמן     באיזה גוון צבעו את פניהן נשים שומריות ואיזה צבע העדיפו נשות יוון, למה צבע הורדוס את שיערו ומדוע חבשו מלכי מצרים פאות, למה נשמרו הבשמים בימי קדם יחד עם הכסף והזהב ומה היה הסוד השמור של עין גדי, בירת ייצור הבשמים של ארץ ישראל בימי בית שני? על מור, אפרסמון ושאר סודות היופי של העולם העתיק

הפוסט יופי נשי בתרבויות הופיע ראשון במסע אחר

ארבעה מיליון גברים באים מדי שנה לתאילנד כדי לעשות סקס. "טיולי מין" לתאילנד הפכו בשנים האחרונות לאופנה סוחפת. גם בקרב אלה שמגיעים למדינה לטיול רגיל, בהם ישראלים רבים, תיירות הסקס היא חלק נורמטיבי מהחוויה. הם מבקרים במכוני מין ומועדונים לצד ביקור במקדשים, בארמונות ובשאר אטרקציות. אפילו תיירים מטיולים מאורגנים מגיעים למכונים כמו "מונה ליזה" או לברים כמו "קווין קאסל" בפטפונג (Patpong), רובע חיי הלילה בבנגקוק. אחד המראות הנפוצים ביותר בחופים של איי נופש פופולריים כמו פטאיה (Pattaya) או פוקט (Phuket) הוא נערות תאילנדיות צעירות, לעיתים צעירות מאוד, חבוקות בזרועותיהם של גברים מבוגרים, לעיתים מבוגרים מאוד. מפות ומדריכים מודפסים ליעד בנגקוק, בהנחה לגולשי מסע אחר! לקריאה נוספת: תאילנד – המדריך המלא קטוי בתאילנד – המין השלישי לפי סקר של ממשלת תאילנד, אחוזים ניכרים מן התיירים שמגיעים לתאילנד הם גברים הבאים בגפם, בעקבות סיפורים בעלי מימד מיתי על המנעמים שנשות תאילנד יכולות לספק להם. יש גם מדריכי תיירים שממליצים למטיילים לא להחמיץ את ה"חוויה". תיירות המין בתאילנד היא תעשייה אדירה. לפי ההערכות המתונות ביותר, היא מזרימה לכלכלת המדינה לפחות 100 מיליון דולר בשנה. חוקרים אחרים טוענים כי הכלכלה הלא חוקית של המדינה – הימורים, זנות, סמים, הברחת נפט, סחר בעובדים וסחר בנשק – מגלגלת כמעט 20 אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי. קשה להעריך את מספר הזונות בתאילנד, בין היתר בשל הקשרים הסבוכים שבין תעשיית המין לשוטרים ולפוליטיקאים. לפי המשטרה התאילנדית מדובר בכ־200 אלף נשים. הערכה סבירה הרבה יותר היא כי בזנות עובדות לפחות שני מיליון נשים מתוך כ־60 מיליון אזרחי תאילנד. כמחצית מהן נושאות את נגיף ה־HIV, האחראי למחלת האיידס. לפי ההערכות, לפחות 35 אלף ילדים מתחת לגיל 15, בהם בני שש בלבד, מנוצלים בשוק הבשר במדינה. יותר ממחציתם כבר נדבקו באיידס. האווירה שסובבת את תעשיית המין, המשולבת בחופשה אקזוטית, הביאה למצב שבו התייר מרגיש שבתאילנד "זה בסדר". קשת הנימוקים ארוכה ומגוונת: "בתרבות התאילנדית זה מקובל; זאת העבודה שלה; בכפר מצבה היה הרבה יותר גרוע". במקרים רבים התיירים אינם יודעים כי ביקור אצל זונה הוא לא רק עברה על החוק, אלא גם שיתוף פעולה עם תעשייה של דיכוי נערות ושעבודן, ובמקרים רבים גם אילוצן לספק שירותי מין בכפייה ובאלימות. תפילות בשוק הבשר ניצניה של אופנת טיולי המין במלחמת וייטנאם. החיילים האמריקאים שבאו לנפוש מהקרבות הפכו את פטאיה למרכז בילוי וזנות. עדויות של זונות מספרות שבכל זמן נתון היו שם כ־70 אלף חיילים בחופשה. גם כיום מגיעים חיילים אמריקאים לחופשות בתאילנד, וכשעוגנת ספינת צי לחופי פטאיה, צריך לגייס עוד כ־10,000 נשים כדי לספק את הביקוש. בשנות השישים של המאה ה־20 היתה נפוצה תופעת "האשה המושכרת". האשה כיבסה, ניקתה וסיפקה שירותי מין. "כל האלמנטים המשפילים היו כרוכים בחבילה אחת, בשילוב של שפחה וזונה", סיפרה אשה שעבדה אז בזנות בפטאיה. באותם ימים תמימים הנשים לא תפסו את עצמן כזונות, אלא כ"נשים משניות". פוליגמיה אמנם אסורה בתאילנד מאז 1935, אבל היא קיימת בפועל, והביטוי הנפוץ לכך הוא תופעת האשה המשנית ("מיה נוי"). לפי הבודהיזם, אין כל רע בפוליגמיה, כל עוד אין זו אשת איש אחר. הנשים התאילנדיות האמינו כי בתום המלחמה ייקחו אותן החיילים לארצות הברית על תקן "אשה משנית". כשהמלחמה הסתיימה הן מצאו את עצמן לבד. אחרי המלחמה הוצעו חופשות זולות תחת הכותרת "טיולי מין" גם לשוק הגרמני וההולנדי. בהמשך הצטרפו לגברים האמריקאים והאירופאים עמיתים ממלזיה, מטייוואן ומיפן, ותאילנד הפכה למרכז זנות עולמי. פטפונג, רובע חיי הלילה בבנגקוק. ביקור במועדונים ובמכוני מין הפך לחלק נורמטיבי מחוויית הביקור בתאילנד אבל לא רק תיירים הולכים לזונות. בתרבות התאילנדית נתפס הסקס כבילוי גברי מקובל. לפי סקר של משרד הבריאות התאילנדי, 75 אחוזים מהגברים הולכים באופן קבוע לזונות, ו־47 אחוזים מהם חוו עם זונה את יחסי המין הראשונים שלהם. בסקר של אוניברסיטת צ'וללונגקורן (Chulalongkorn) נמצא שגברים שכבו, לפני נישואיהם, עם 30 נשים (זונות) בממוצע. נשים קיימו יחסים עם 0.03 גברים לפני הנישואים. עם זאת, תהיה זו טעות לראות בתאילנד "בית זונות אחד גדול". להיפך. זו מדינה שמרנית ודתית, שמהוגנות וכבוד הם הבסיס לתרבותה. בכל בר ומועדון שנערכות בו הופעות של ריקודי גוגו יש מזבח קטן, שכן רוב התאילנדים הם בודהיסטים אדוקים. לפני שאשה עולה להופיע, היא עושה מחווה של כבוד אל המזבח, בתפילה למזל טוב. התייר לא יבחין בקידת הקדוּשה. זנות ושוק של בשר לא מתחברים במחשבתו של הצופה לאשה מאמינה. בניגוד למה שחושבים רבים, הזנות בתאילנד אינה חוקית. איסור על סרסרות ועונש חמור על העסקת ילדים בזנות קיימים מ־1960, אך בפועל אין ענישה של ממש, בוודאי שלא ענישה כלפי הלקוחות. הפעם היחידה שבה הובא בעל בית זונות לדין היתה בעקבות שרפה שפרצה בבית זונות בפוקט ב־1984. הכבאים מצאו גופות שרופות של ילדות קטנות, שהיו כבולות בשלשלאות למיטות ברזל, כדי שלא יברחו. איש לא טרח לשחררן כשהשרפה פרצה. הדיון המשפטי ארך שבע שנים, ובסופו נאסרו בעלי המכון וצוו לשלם פיצויים למשפחות. כאמור, בניגוד לדעה הרווחת, החברה התאילנדית אינה מתירנית. נשים מתלבשות באורח צנוע, וההתערטלות, ובוודאי הפעילות המינית עצמה, קשה להן. ברגע שהנערה התקרבה אל עולם הזנות, היא הופכת טמאה בעיני החברה ובעיני עצמה. עובדות המין מספרות על תחושות של השפלה, פחד בפעם הראשונה וחשש מתמיד מאלימות. התרבות התאילנדית היא תרבות של סטנדרטים כפולים. המין נתפס כצורך, כפרס, כהתנהגות מצופה מגבר וכהוכחה נדרשת לגבריות. הנשים נדרשות להתחתן בתולות. אמרה עממית גורסת שלפני נישואיה צריכה האשה לפקוח שתי עיניים, אבל אחרי החתונה עליה לעצום עין אחת, שכן גברים נוהגים להתפרפר. בעבר נשים נחשבו לקניין להתפאר בו. הן הוצגו לראווה כפריטי קישוט, ועושרו ומעמדו של אדם נמדדו על פי מספר הנשים שברשותו. נשים גם הוחלפו כמחווה של פיוס ובריתות בין יריבים. לגבר היתה סמכות למכור את נשותיו ובנותיו על פי רצונו. למיקומן החברתי של נשים בתאילנד יש קשר הדוק להיסטוריה של מוסד הזנות, ותרבות זו של תפיסת האשה כקניין ממשיכה להשפיע על תאילנד גם היום. מעמדן של הנשים נתפס דרך הגישה הבודהיסטית, שלפיה להיוולד אשה פירושו שאדם לא עשה מספיק מעשים טובים בגלגול הקודם. כלומר, הקארמה שלה לא טובה. נשים נתפסות כמעוררות חשק וטמאות, ולכן נזירים פוחדים מהן. כך מאפשרת התרבות לגברים להביע תשוקה בלי לפגוע בקארמה שלהם, כי הנשים הן אלו שעוררו את תשוקתם. "זה רק הגוף שלי" פטפונג, מרכז חיי הלילה ותעשיית המין של בנגקוק. רקדניות גוגו בביקיני מתפתלות על הבמה, נכרכות סביב עמוד אלומיניום. כמות אדירה של גופות צעירים, ילדותיים אפילו, כמעט א־מיניים. עדת שתדלנים מנסה לפתות תיירים להיכנס לראות מופע, שבו אפשר לצפות בנשים שפותחות בקבוקים, יורות חיצים, שולפות סכיני גילוח, מצפצפות ואפילו מעשנות בעזרת אותו מקום בגופן שעטוף במיסטיפיקציה מיתולוגית. מי שמצליח להינתק מן העיסוק באיבר המיסטי ומתבונן בפניהן של הנשים המבצעות את הטריקים יגלה מחזה אחר. יש בנערות המופיעות משהו פתטי, עצוב. אף אחת מהן לא מחייכת. הן נראות עייפות, אדישות, משועממות. הן מספרות על חשיבה שמפצלת בין הגוף לנפש. "זה רק הגוף שלי", הן אומרות, "זה לא אני"; בדומה לדיווח שמוסרים אנשים שעברו עינויים גופניים. ילדות בית ספר בצפון תאילנד. משפחות עניות בצפון-מזרח המדינה מוכרות את בנותיהן לבעלי בתי בושת תמורת כמה מאות דולרים התיירים מוזמנים להיכנס גם ל"הופעה חיה". אני נוטלת את החירות לתאר מופע כזה, כיוון שהתיאור הוא לחלוטין לא אירוטי. את המופע עורך זוג נשוי, שאת התינוק שלו ראיתי לפני כמה שנים, כשהביאו אותו למועדון. כנראה שלא מצאו לו שמרטף. הם מגיעים למופע על אופנוע מפואר או במכונית מפוארת, האשה תמיד נראית אדישה, כאילו זה עתה קמה משינה. היא יורדת מהאופנוע בשמלת בית רפויה וכפכפים זולים. הגבר, בריטואל קבוע, ניגש אל הבר, מסיר מעל צווארו שרשרת זהב כבדה עם איקון ענקי של בודהא, ונותן אותו לברמן למשמרת. הם נראים משועממים מאוד. ברור שהם לא נהנים. הזקפה של הגבר אינה מעידה על הנאה: הוא מושח את איבר המין במשחה בורמזית מיוחדת, כדי שיוכל לעבוד. הגבר מבצע מין אוראלי באשתו למשך עשר שניות, ואז האשה מבצעת מין אוראלי בבעלה לאותו משך זמן. במהלך זמן זה, הגבר מתבונן לעיתים במראות שמקיפות את הבמה ומסדר את שערו. הוא יודע שאיש לא מסתכל על הראש שלו. הזוג מבצע מין בכל תנוחה אפשרית. הגבר חודר לאשה פעמיים בכל תנוחה, באופן מכני לחלוטין. כשהזוג מפסיק, הברמן מוחא כפיים ומסמן שהמופע הסתיים. הזוג מתלבש, הגבר אוסף את השרשרת הענקית שלו והם עוברים למועדון אחר. כל ערב הם מופיעים שש, שבע או שמונה פעמים. לרעוב או לזנות לנו, בעולם המערבי, קשה לדמיין מצב של רעב. אבל בחוף הים של פטאיה אפשר לפגוש זונות המשחרות ללקוח כדי לאכול. יש בהן נשים כפריות, שנמכרו לענף, רבות מהן עוד בהיותן תינוקות, במסגרת מה שמכונה בשפה התאית "דוי קאיי" (Doy Keiw, "יבול ירוק"). משמעות הביטוי היא לקנות דבר לא בשל, משהו כמו "חתול בשק". זה מושג השאול מתחום החקלאות, והוא מתאר קנייה עם סיכון, לפני שיודעים איך יעלה היבול. גנגסטרים מגיעים לכפרים וקונים את הילדה מהוריה על תקן של "דוי קאיי". הם לא יודעים אם היא תגדל להיות מתאימה לזנות. בטווח הקצר ההורים העניים מרוצים: הבת נשארת בבית וחרפת הרעב הוסרה מעליהם לזמן מה. אבל אחרי כמה שנים עליהם להחזיר את החוב ולמסור את הבת. את הגלולה המרה ממתיקות הבנות שחוזרות לכפר בבגדים יפים ועם מוצרי צריכה, מה שמעודד בנות נוספות ללכת בעקבותיהן. יש בושה, מסבירים אנשי הכפר, אבל הכסף מכסה עליה. בונים למשפחה בית חדש, בהתכנסויות במקדש הכפר שומרים להורים מקומות בשורה הראשונה, ואז כבר אין בושה, יש כבוד. עבור חלק מן העובדות בזנות, המעשה הטוב שבתמיכה בהורים ובמשפחה חשוב יותר מהדרך שבה הן משיגות את הכסף. מחקרים מראים שזונות שולחות הביתה כשליש מהכנסתן, ומוסיפות על זה סכומים למקרים מיוחדים – מחלה של בן משפחה, שכר לימוד לאחד האחים. ממחקר שנערך בצפון תאילנד ב־1992, התברר כי 28 אחוזים בממוצע מההכנסות של כל המשפחות באיזור הגיעו מבנות שעבדו רחוק מהבית. האנתרופולוגית האמריקאית קליאו אודזר (Odzer) הקדישה את עבודת הדוקטורט שלה לזונות פטפונג. היא התלוותה אל זונות "מצליחות" לביקור בבתיהן, בכפרים שמהם באו. היא נוכחה לדעת כי בניגוד לסיפורים על הבתים שבנו המשפחות בזכותן, לא תמיד השתפרו כל כך חיי המשפחה הכפרית. אודזר ישנה בבקתה רוחשת חרקים, התרחצה במים עכורים ממקווה מים מקומי ואכלה אוכל דל ומלוכלך. נראה כי ה"עושר" שבו מדובר בסיפורי ההתעשרות שסובבים את התעשייה הוא יחסי: בחורה צעירה שיכולה לקנות ג'ינס אופנתי וחולצת מותג מרגישה עשירה, כיוון שקודם לא יכלה לקנות לעצמה דבר. אחת ההוכחות החותכות לדלותן החומרית היא העובדה שזונות נמנעות פעמים רבות מקבלת טיפול רפואי כשהן חולות, בשל עלות הביקור אצל הרופא ומחיר התרופות. סיפורה של מיטי הסחר בנשים בתאילנד נמשך כבר שנים. מחיר אשה הנמכרת לזנות – כמה מאות דולרים. בתולה נמכרת במחיר גבוה מעט יותר. נערות נמכרות על ידי משפחות עניות מקרב שבטי ההרים ומקבוצות אתניות נחשלות אחרות, לרוב מצפון־מזרח תאילנד. קבוצת נשים גדולה אחרת, שלפי הערכות מהווה היום כשליש מהעובדות בזנות, הגיעה מחוץ לתאילנד, בעיקר ממיאנמר (בורמה), מלאוס ומדרום סין. מעטות מהן ידעו שהעבודה הטובה שהבטיחו להן בארצן היא בעצם זנות. הסרסורים נותנים למשפחותיהן 800 דולר, סכום עתק שהופך לחוב של הנערה. אם היא תנסה לעזוב את בית הזונות, היא תיאסר על ידי המשטרה על שהייה לא חוקית בתאילנד. רבים מהלקוחות הם שוטרים, המשתפים פעולה עם בעלי בתי הזונות ועם סוחרי הנשים. הנערות לא מצליחות להחזיר את "חוב העבדות" שלהן מהעבודה בזנות, ואין להן שליטה על חישוב החבות שלהן, כי בעלי בתי הזונות פושטים על חדריהן וגוזלים את הטיפ שהן מקבלות מן הלקוחות. אם הן חולות, עליהן לשלם בעצמן עבור הטיפול הרפואי. 40 אחוזים מעובדות תעשיית המין (נשים, נערות וילדות) שנגנבות או מרוּמות לזנות ממיאנמר או מסין  נגועות באיידס. רובן נדבקות לפני שהן מגיעות לגיל 20. סיפורה של מיטי, בת לשבט הרים מהקבוצה האתנית אקה, הופיע בינואר 1995 בעיתון "בנגקוק פוסט" תחת הכותרת "טרגדיה רגילה", והוא מאפשר הצצה לעולמן של נשים שהופכות לקניין סחיר: "כאשר הייתי בת 14 בא גבר סיני מכפר קרוב לבקש את אבי להינשא לי. הוא הסכים לשלם לאבי 5,000 בהט [ששוויים אז היה כ־200 דולר] ולדאוג להורי לעת זקנה. אבי, שהוא מכור לאופיום, אמר לי להינשא לאיש הסיני, תוך איום שאם אסרב הוא ישלח אותי לבית זונות. לא רציתי להינשא כיוון שהייתי צעירה, וחשבתי שאבי מתבדח. כאשר סירבתי, הוא מימש את האיום ולקח אותי לבית זונות בבנגקוק. נתנו לי מספר זיהוי, והיה עלי לקבל גברים כבר באותו היום. בדרך כלל היו שבעה עד עשרה גברים ביום, אבל לעיתים היו 20. "אחרי חודש חזר אבי כדי לבקש עוד כסף, ונתנו לו 500 בהט. לאחר חודש נוסף, כשנודע לאחותי הבכורה לאן נעלמתי, היא הגיעה עם אבי, לקחה אותי חזרה לכפר ואמרה לי לא לעזוב שוב לעולם. אבל אחרי שהיא חזרה לביתה, אבי לקח אותי שוב לבנגקוק, לבית זונות אחר. בעלת הבית שילמה לאבי 10,000 בהט. עבדתי שם שנה, אבל בעלת הבית אמרה שעדיין לא החזרתי לה את הכסף שהיא שילמה עבורי. "לאחר פשיטת משטרה נשלחתי לבית זונות אחר, ומשם ברחתי אל קרוב משפחה בבנגקוק כשרק בגדי עלי. קרוב המשפחה שלי השיג עבורי עבודה כמשרתת במשפחה סינית עבור 1,000 בהט בחודש, אבל הם התייחסו אלי כל כך רע, שברחתי משם לפני שהחודש הסתיים. חזרתי לצפון תאילנד, אל העיר צ'אנג ראי, שם פגשתי אשה מהשבט שלנו, והיא השיגה לי עבודה כמשרתת עבור אחותה. כעת אני מאושרת. אבל ב־20 בנובמבר נודע לי שאני נשאית של איידס. "לפני כשנתיים נאמר לנו לדרוש מהגברים להשתמש בקונדום. בתחילה זה היה תלוי בנו, אבל מאוחר יותר אמרו לנו שעלינו לחייב אותם. היו גברים ששילמו לנו יותר כדי לא להשתמש בהם. על איידס שמעתי לראשונה לפני כשלוש שנים בטלוויזיה. כל הנערות ידעו שאם הן יידבקו במחלה הן ימותו. הבנתי שאיידס מועבר דרך דם ויחסי מין לא בטוחים, אבל לא התחלתי להתעקש על השימוש בקונדומים עד לפני שנתיים. תמיד הייתי זהירה, אבל נערה אחרת מן הכפר שלי חשבה שזה טפשי להשתמש בקונדום אם אפשר להרוויח יותר כסף בלעדיו. היא מתה מאיידס לפני שנה". מאות סיפורים כאלה על מכירה, חטיפה, רמייה ואונס מתפרסמים בעיתונות ובספרים, והם נחשבים לטרגדיה כמעט טריוויאלית. ארגונים שמטפלים בנושא מכנים את התופעה "צורהמודרנית של עבדות", אלא שאין בתופעה שום דבר מודרני. זו פשוט עבדות. לזונות אין שליטה על חייהן ועל גופן. אם הן מנסות להתנגד, לא רק שאונסים אותן, אלא מונעים מהן אוכל. אין להן חופש לצאת מבית הזונות, וחלקן אף נכבלות בשלשלאות. לא תמיד נותנים להן להשתמש בקונדום, והן סובלות כאבים מפצעים שלא מחלימים כיוון שהן נדרשות לשרת יותר מדי לקוחות. אם נולדים להן ילדים, הם נחשבים לא חוקיים, ולעיתים הן נאלצות לחפש דרכים להיפטר מהם. תינוק יכול להילקח ואמו לא תדע מה עלה בגורלו, או שהיא תיזרק עימו לרחוב בלי אמצעי מחיה. בטיילת של פטאיה אפשר לפגוש נערות כפריות שהגיעו לזנות מתוך בחירה כביכול, בשל מחסור באפשרויות אחרות להתפרנס מסאז', איידס ובתולים על שלט במכון העיסוי צ'אופאיה 2 בבנגקוק כתוב Aids Free Zone ("איזור נקי מאיידס"). מי שמכיר את ענף הזיופים התאילנדי המפותח – משעונים, דרך בשמים ועד בגדי מעצבים – יודע שאין למהר לקנות את ההבטחה. אם אפשר לזייף את כל אלה, מה הבעיה לזייף אישור מרופא? במכון הזה ודומיו נכנסים הלקוחות לאולם חשוך למחצה, שלא מאפשר לנערות לראות אותם. על המדרגות יושבות לעיתים מאות זונות כשעל גופן מספרים. הלקוח מזמין אותן לפי המספר. המכון מציע מגוון רחב של מסאז'ים ושירותי מין, שהמפורסם בהם הוא ה"בודי־בודי מסאז'" – עיסוי המתבצע בעירום, גוף אל גוף, בעזרת חומר סיכה ועל מזרן מיוחד, וכולל גלישות על גוף הלקוח תוך שימוש באיבריה השונים של המעסה. המפגש הזה מסתיים בדרך כלל במין. כמה חברים טובים לחשו לי שהם הלכו רק כי "כולם הלכו", אבל לא נשארו עד הסוף. המחשבה שהמעסה היתה רק לפני עשרים דקות עם מישהו אחר דחתה אותם. דיווחים כאלה מושמעים לרוב בשקט. בחברה מאצ'ואיסטית כמו ישראל, גבר שחוזר מתאילנד ולא ביקר במוסד כזה נחשב כאילו הפסיד את חוויית תאילנד כולה, תוך התכחשות לעובדה שכמה מקרי הידבקות באיידס הגיעו לישראל מתאילנד. בין 1989 ל־1995 עברה תאילנד את גל ההדבקות המהיר ביותר בעולם, בשל מנהג הביקור אצל זונות. בשנים אלו נדבקו 600 אלף איש. כיום נושאים את הנגיף כמיליון איש, אך הערכה פסימית יותר מדברת על כחמישה מיליון. בכל שעה מתים בתאילנד שלושה אנשים מאיידס. יש בקרב האוכלוסיה נטייה להתעלם מן הסיכון שבמחלה, כיוון שלא מתים ממנה מיד, ומי שצריך להיאבק יום יום כדי לאכול לא רואה בה אויב. גורלה של זונה שנדבקה במחלה הוא מר. היא נאלצת לעזוב את מקום עבודתה, שכן יש אספקה שוטפת של נשים חדשות. בלית ברירה היא עוברת לעבוד כזונה במקום פחות טוב, שבו לא בודקים את הנשים. בין 30 ל־50 אחוזים מהזונות שפועלות בשוק המקומי נושאות את נגיף ה־HIV. החברה התאילנדית נוטה להאשים אותן במצבן, לא את הגברים המבקרים אצלן ומסרבים להשתמש בקונדום. בספרו "מלחמה בדם", מדווח כריס ביירר כי לרוב חולות האיידס בתאילנד היה רק בן זוג אחד כל חייהן – הבעל שלהן. ההתנהגות המסוכנת היחידה שנקטו היתה קיום יחסי מין לא מוגנים עם בעליהן. על אף שהן אלמנות איידס ואמהות המגדלות את ילדיהן לבד, החברה מנדה אותן. האיידס הביא אף להתרחבות הסחר בילדים. לקוחות מחפשים ילדות וילדים צעירים יותר ויותר, בשל ההנחה המוטעית שמהם אינם יכולים להידבק. ארגוני סיוע בתאילנד מעריכים שבין 200 ל־800 אלף ילדים מתחת לגיל 15 מנוצלים בשוק המין במזרח אסיה, וכי 50 עד 70 אחוזים מהילדים והילדות העוסקים בזנות הם נשאים. אלה שמצליחים להימנע מהידבקות באיידס הם דווקא עובדי המין המנוסים יותר, שיודעים להשתמש בקונדום ויש להם יכולת לנהל משא ומתן עם הלקוח ולחייב אותו להשתמש באמצעי מניעה. ברובע הסיני של בנגקוק נעולות ילדות בנות 9 עד 11 בבתי זונות מחתרתיים, הקשורים לרשת העולם התחתון. סינים רבים מאמינים שמין עם בתולה יאריך את חייהם. בתולים נמכרים ב־20 אלף בהט (כ־500 דולר), לעיתים בחצי מכך. אל המקומות הללו מגיעים בעיקר סינים, אבל גם פדופילים ממקומות אחרים. גם מתיירים רגילים לא נדיר לשמוע משפטים כמו "אני נשוי כבר 30 שנה, איפה אמצא הזדמנות לבלות עם צעירה יפהפייה? החוויה החזירה לי את נעורי האבודים". ומה לגבי נעוריה האבודים של הנערה? קורבנות הפמיניזם המערבי מהו סוד הקסם של תעשיית המין בתאילנד? חוקרים מערביים שעסקו בנושא מציינים כי גברים רבים, שלא היו הולכים לזונה בארצם ואף היו רואים בכך הודאה משפילה כי אינם יכולים להשיג מין בדרך אחרת, מתגאים ב"כיבושיהם" כשמדובר בתאילנד, נהנים להתפאר במעלליהם ופועלים בתחושה של גאווה וחופש השמורים לבעלי זכות. ממחקרה של האנתרופולוגית קליאו אודזר עולה כי ההנאה המינית היא לא הדבר היחיד שהגברים מחפשים במרכזי המין. לא פחות משמעותית ממנה היא תחושת העליונות שהם חווים מבחינה מינית, כלכלית, מעמדית וגם גזעית. הם חזקים יותר, עשירים יותר ואי אפשר לדחות אותם או לסרב להם, בניגוד למצב בבית. אחד הדברים שקונים אותם הוא התחושה שבניגוד לנשים המערביות, את האשה התאילנדית הם יכולים לעצב כרצונם. את הכניעות הנשית התאילנדית, שנובעת למעשה מיחסים כלכליים לא שוויוניים, הם מתרגמים ל"נשיות אמיתית", כזו שלא הוכתמה בידי הפמיניזם המערבי. חוקרים שעוקבים אחר הנושא מציינים שפעמים רבות משתמשים תיירי המין בנשים התאילנדיות כמקור לנגח בו נשים מערביות, ש"איבדו את נשיותן", כביכול. במבט שטחי, הלקוחות צודקים. בקניית המוצר שהם יצרו, הם מוצאים שהוא ממלא את המפרט באופן מושלם. הם מתעלמים מן העובדה שזהו מוצר שהם קנו בכסף, ולזמן מוגבל. הזונות בתאילנד מספקות לא רק מין. הן גם מעניקות חיבה, חיבוקים ודיבורי הערצה ואהבה. ה"זוג" יוצא לאכול במסעדות, לעשות קניות, לעיתים נוסע ברחבי תאילנד, כאילו היתה זו חופשת אוהבים. היא מראה לו את ארצה, לפעמים אפילו לוקחת אותו לביתה שבכפר (וכך מממנת ביקור, שלעיתים אינו בהישג ידה). הגברים אינם טועים לגמרי. מדובר לא רק במפגש מיני, אלא באינטראקציה שמכילה פוטנציאל להרבה יותר. רבות מהנערות אכן מחפשות בן זוג שיפטור אותן מחיי הדחק והזנות, בידיעה שבארצן סיכוייהן למצוא בן זוג קטנים. פרופ' אריק כהן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שחוקר את התיירות בתאילנד, מתאר את מנגנון יחסי החליפין הזה: האשה מציגה עצמה כאילו היא נמשכת לגבר, מציעה לבלות לילה במחיצתו ומשאירה לו להחליט על המחיר. כך מקבל התשלום אופי של מתנה. אם היא מבלה איתו תקופת זמן ממושכת, הסכום שהיא מבקשת מוצג כפיצוי על הכסף שהפסידה בכך שהיא לא עובדת בבר, או כתמיכה במשפחתה. גברים מערביים חשים עליונות מבחינה מינית, כלכלית, מעמדית וגזעית הם חזקים יותר, עשירים יותר ואי אפשר לדחות אותם או לסרב להם, בניגוד למצב בבית השיחה נפתחת בדרך כלל במחמאות על גבריותו, וכוללת תיאורים שאולי לא היו מתקבלים כמחמאה מאשה מערבית. אמירות כמו "אתה כל כך גדול" או "קינג קונג, אתה כל כך שעיר, מאוד גברי" הן חלק מהטכניקה הזו. הגבר, שעד כה חש מבוכה בשל גופו השעיר, חושב שבתרבות אחרת רמת השיעור שלו מעלה אותו בסולם הגבריות מעל לגבר התאילנדי חסר השיער, וכי הדבר מעיד על אונו הגברי. אחת הזונות שהתראיינה למחקר תיארה זאת כך: "אין גבר, הכי זקן, הכי מקומט, הכי מסריח, שלא מאמין שמגיעה לו אהבה. וזו החוכמה. אני בוחרת את המאפיין הכי דוחה שלו ואומרת לו שזה מה שאני מעריצה בו. הם לא מסוגלים לעמוד בזה, אין גבר שלא יימס מול מחמאה". הארנק הסקסי של הגבר במקרים רבים מציגה האשה את עצמה כצעירה יותר ממה שהיא באמת, אבל אם היא קטינה, היא תאמר לו שהיא בת 18. כך או כך, הוא יחוש מוחמא מ"חיזוריה" של אשה צעירה כל כך. גבר שספג חוויות של דחייה וביקורת מנשים מערביות נשבה בקלות בקסמה של צעירה יפהפייה ואקזוטית שמכירה בערכו. היא משדרת עדינות, ילדותיות, כבוד, כפיפות ומתיקות, ואז היא מבקשת שיזמין עבורה משקה כי זו חובתה לבר. הפנייה נעשית אל רגשותיו האביריים, והוא נענה ברצון. מרגע שנוצר קשר מתמשך, שיש בו מפגשים חוזרים ואולי נסיעה משותפת, מתחילה פעולת גיוס הכסף מן הלקוח. אין שום עכבות בדרך אל הכיס. הנשים הללו מיומנות מאוד ויודעות שהמלאכה צריכה להתבצע בעדינות. אסור לדרוש יותר מדי, אחרת הוא יחשוב שהן איתו רק בשביל הכסף. היא תבקש כסף לסיגריות, ותספר לו – אם ישאל – סיפור חיים מדוקלם, שישתנה מזמן לזמן ומלקוח ללקוח. פעם היא תספר שיש לה ילד אחד, ופעם שניים, היא אפילו תציג תמונות של התינוק האמיתי, או של תינוק של חברה, שהיא מחזיקה לצורך זה בארנקה. היא תמציא שיש לה יום הולדת, שיש לה הורה חולה או בן משפחה שזקוק לניתוח, בית שניזוק בשיטפון, אח שצריך לשלם עבורו שכר לימוד או חוב על אדמת המשפחה שמטיל מורא על קרוביה. היא תספר שאמה נפטרה, ומלבד האבל (שמגביר את רחמיו) יש הוצאות גדולות של הלוויה, שהחבר/לקוח עוזר לה לממן. תכסיסי הסחיטה הללו, שנשלפים על פי הצורך, הם הכרח מציאות עבור הזונה, ולעיתים גם סיפור אמיתי. יש מקרים שבהם גברים מתאהבים באמת בנערות, ולפעמים הם חווים מצוקה רגשית קשה בשל חוסר הבהירות אם הנערה היא חברתם או הזונה שלהם. קשה להם לדעת אם באמת יש לה רגשות כלפיהם, או שהאיבר הכי סקסי שלהם בעיניה הוא הארנק. אחדים מהמפגשים הללו אמנם מסתיימים בנישואים, וגברים רבים, מבוגרים וגם צעירים, שהביאו את נשותיהם התאילנדיות לארצותיהם, מאושרים בבחירה שעשו. לא כל המפגשים שמובילים לנישואים נעשים דרך הברים, ולא כל גבר שנושא לו אשה תאילנדית בהכרח נשא לו זונה לשעבר. בכל מקרה, הגברים המערביים מוקירים את מסירותן של הנשים התאילנדיות, את טיפולן, את המחויבות הגבוהה שלהן ואת מתן הכבוד או הכניעות שהן מפגינות. "במעשי החיזור של נשים אלה אחר הגבר המערבי מתהפכת נקודת המבט שרואה בזונות קורבנות חסרות ישע, למבט על נשים בעלות עוצמה, שיודעות כיצד לנצל את המצב שבו הן נתונות עד תומו", אומרת בת', אמריקאית שעבדה בארגון בשם "אמפאוור" (Empower). הארגון מנסה ליצור רשת תמיכה עבור הזונות, ויוזם פעולות על מנת להעלות את הערך העצמי שלהן וכדי לתת להן כלים למשא ומתן עם לקוחות ועם בעלי הברים. "מאמציהן מלאי גבורה, אם מביאים בחשבון את הסבל שעליהן לעבור ואת הדיכוי, האלימות והעוני שבהם הן חיות", אומרת בת'. "הן מגלות יצירתיות רבה ביחסיהן עם הלקוחות כדי לשפר את הכנסתן. לא קל להתמודד מדי יום עם זר שיכור, זקן, לעיתים מלוכלך, והכל עם חיוך שליו, כאילו רק לו חיכתה כל חייה". למרות התחכום, יש לזכור כי הסחר בילדות ובנשים הוא שוק של כפייה, שמקורו בניצול כלכלי ונפשי של עבודת נשים ומיניותן. זו בעיה מבנית של חברה, כי נשים צעירות מוצבות בתחתית המבנה החברתי. כחוליה החלשה בחברה, הן חסרות משאבים וחסרות הגנה, ולכן חשופות לניצול השפל ביותר שקיים. הן משתלבות אל תוך הכלכלה העולמית כמשאב של מדינות עניות, המספקות סחורה זולה למדינות שמסוגלות לשלם. יש המאמינים כי אחת הדרכים לשפר את המצב הזה היא מיסוד הזנות. אם הזנות היתה חוקית, אפשר היה לפקח על תנאי ההעסקה, לדאוג לזונות והכסף היה מגיע ישירות אליהן, במקום שייספג בקביעות בכיסיהם של שוטרים ופוליטיקאים. במדינה שבה הזונה יודעת שהגוף שלה הוא העזרה הסוציאלית היחידה שיש למשפחתה, יש צורך בפעולה מקיפה לביעור העוני ולהסדרת ענף הזנות. באופן אישי אני רוצה להאמין שאילו ידעו הלקוחות באילו תנאים מסופקת להם הסחורה, הם היו עושים בחירה צרכנית אחרת. לקריאה נוספת: קטוי בתאילנד – המין השלישי רוב המבקרים בתאילנד נתקלים בקטוי, ה"ליידי בויז", בעיקר בקברטים שמציגים מופעי דראג של גברים בבגדי נשים. אבל הקטוי אינן רק דראג קווינס במובן המוכר במערב. בתרבות התאילנדית הן נחשבות למין נפרד ויש להן מעמד מיוחד בתור "הסוג השני של אשה". על נשים, גברים ומה שביניהם

תודת המחברת  לפרופ' אריק כהן מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, ירושלים

הפוסט תיירות מין בתאילנד הופיע ראשון במסע אחר

נשים וגברים, שחורים ולבנים, כולם נוצרים אבל בני לאומים שונים, חיים ביחד במנזר שיתופי בכפר ערבי במדינה יהודית. זה קורה לא הרחק מירושלים, במנזר הבנדיקטיני שבאבו גוש. כיצד הם עושים זאת? על מה הם מוותרים בשביל חיי השיתוף? ומה הם מרוויחים מכך?

חודש אוגוסט. השמש יוקדת ללא רחם, העצים והשיחים בדרך מירושלים לאבו גוש נראים אפורים־ירוקים, מוכי חום. אני נכנס דרך דלת עץ כחולה לחצר המנזר המוריקה – עצי דקל, קיקיון, שיחים ופרחים. את האח

מפות ומדריכים מודפסים ליעד הרי ירושלים,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

אב המנזר, ז'אן בטיסט: "המפתח לחיי השיתוף במנזר הוא גמישות. יש יסודות רוחניים שאי אפשר לוותר עליהם, אבל בעניינים חברתיים־אנושיים צריך להיות קשובים, ערים וגמישים"

אוליביֶה אני פוגש בטרסות המטופחות שבמעלה המנזר. הוא לבוש בסרבל דהוי ונוח, כובע קש מצל על פניו, וסימני המאמץ של העבודה החקלאית ניכרים בפניו. "Ora et labora", הוא אומר לי.
"התפלל ועבוד" הוא העיקרון החשוב ביותר שקבע במאה השישית לספירה הנזיר בנדיקטוס ברגולה הבנדיקטינית שחיבר – תקנון לחיים במנזר שיתופי, שסחף את אירופה עד כדי כך שבתחילת המאה ה־15 פעלו על פיו כ־15 אלף מנזרים. "הבטלה היא אויב הנשמה", קבע בנדיקטוס, "ומשום כך חייבים האחים להיות מועסקים בעבודת כפיים בזמנים מסוימים, ובשעות מסוימות בקריאה בספרי הקודש".
מנזרים בנדיקטיניים היו לרוב משקים אוטרקיים, שסיפקו את צורכיהם בכוחות עצמם. גם באבו גוש מנסים לחיות כך ולא להעסיק פועלים מבחוץ. הנזירים והנזירות אחראים לניקיון, לבישול, לעבודות החקלאיות, לתיקוני החשמל וגם למחשבים. האח אוליביֶה,  המשנה לאב המנזר, מטפל בגן ובגפנים. לאחרונה ניטעו תשעים שתילי גפן מזן קריניאן, כדי לספק את תצרוכת היין של המנזר.
בשעת סיורנו אפשר לראות את אנשי המנזר בעבודתם, רובם בסרבלים כחולים. בגן המנזר אנו פוגשים את האחות מארי ז'וזף, האחראית לגינה המוריקה והצבעונית, שמנכשת עשבים במרץ. הלאה, בתוך הכנסייה, האח ז'רום, בסרבל כחול ועליו כתמי צבע, מחדש את הצבע בחלקי העץ של העוגב, "כדי לשמור אותו לעוד שנים רבות".
"העבודה נעשית לרוב ביחידות, אבל מדי פעם יש גם מלאכות משותפות", מסביר האח אוליביֶה. "את נקיון הכנסייה אנחנו עושים ביחד וגם את מסיק הזיתים. עיסוקו של הנזיר במתחם נקבע יחד עם אב המנזר, על פי הכישורים. כך, למשל, אחת הנזירות, שבאה מגרמניה, היא מוזיקאית וחלילנית. אף אחד לא חושב כמובן להשתיק את כשרונה המוזיקלי, והוא מגויס לטובת המנזר ברבות מהתפילות. או הנזיר בריס, איש מחשבים מוכשר. בעולמנו המודרני, כאשר המחשב הוא כלי עזר לתקשורת ולידע, אפשר לנצל את הכישורים האלה שלו. למזלנו הרב, הוא גם חשמלאי מוסמך והוא אחראי לתיקונים, אז ברור שהוא לא ייכנס לעבוד במטבח. פעם בשנה מגיעה למנזר תופרת מבחוץ, ויחד עם הנזירות היא אחראית לתפירת בגדי כותנה חדשים, אם יש בכך צורך".

כמו אחים ואחיות
במנזר חיים כיום עשרה גברים, רובם מצרפת, אחד מקונגו ואחד מגאבון, ו־13 נזירות – קנדית, שתיים מקונגו, נזירה חדשה מגרמניה והשאר צרפתיות. אוליביֶה לא ממש מתרגש: "מגורים של נשים וגברים באותו מתחם הם דבר חדש יחסית. לפני 500 שנים, ברומא, התפללו נזירים ונזירות, אך לא חיו במתחם אחד. במקרה שלנו החליט הפטריארך שלא יקום מנזר נשים מבודד. אבל מגורי הבנות הם מחוץ לתחום. למרות הקרבה הגיאוגרפית, אם אצטרך משהו ממנזר הנשים, תמיד אתקשר לפני כן".

תפילה בעברית בכנסייה הצלבנית, אחת הבודדות בארץ שהשתמרו בשלמותן מאז המאה ה-12. רוב הנזירים דוברים עברית ברמות שונות, כמה מהם בוגרי אולפן. אוליביה שולט בעברית וגם בסלנג בזכות מפגשיו עם חיילים שהוא מדריך במנזר והקשרים המיוחדים שרקם עם כמה מהם

ומה באשר למתח מיני? "תחשוב שאנחנו כמו אחים ואחיות", הוא אומר. "כאשר אני מדבר עם נזירה, אני בכלל לא חושב על המין השונה. זה פשוט לא בא בחשבון".
לקראת הצהריים נשמע צלצול בפעמון המנזר. זמן לארוחת צהריים. אוליביֶה מחליף את סרבל העבודה בגלימה לבנה, וכך עושים גם כל הנזירים האחרים. הם נכנסים לחדר האוכל ועומדים לצד השולחן ולאורך הקיר. רק כאשר כולם מגיעים אנחנו מתיישבים על כסאות עץ חסרי משענת. הנזירים אינם מדברים בשעת הארוחה, אולם אחד מהם, היושב על דוכן קטן, קורא לתוך המיקרופון כמה עמודים מתוך ספר. שלמה בן עמי היה בוודאי שמח לדעת שהנזירים קוראים מספר שמאגד סדרת ראיונות שקיימו איתו עיתונאים צרפתים על ישראל.
"אין לקיים סעודת האחים ללא הקראה", כתב בנדיקטוס בתקנון. "שקט מוחלט ישרור שם, כך שישמעו לא לחישה ולא כל קול מפי איש, אלא אך ורק את קול הקורא". אבל בשעת הצהריים הזאת נשמעה בעוצמה חזקה במיוחד דרשת המואזין מן המסגד של אבו גוש.
הארוחה היא טקס, לכן מגיעים לחדר האוכל בגלימות, לא בבגדי עבודה. איסור הדיבור מוסיף לייחודה של הארוחה המשותפת. בתום הארוחה מתכנסים בחדר האירוח הנאה והנוח. הנזירים ז'רום, בריס, אוליביֶה וחבריהם יושבים לשתות קפה. זו השעה שהם משוחחים בה.
ברוב שעות היום חיים הנזירים והנזירות במנותק, אבל בארוחת הצהריים ובשלוש משש התפילות שמתקיימות מדי יום מתפללים הנזירות והנזירים יחדיו. "וגם ביום ראשון, אחרי הערבית, אנחנו נפגשים כולנו – גברים ונשים – ומדברים על השבוע שחלף, מספרים מה שמענו מהמשפחות שלנו", אומר אוליביֶה.
"חיי שיתוף אינם בהכרח חיים של חברות", הוא מסביר. "דווקא שמירה על ריחוק מסוים היא כנראה הדרך המתאימה ביותר לחיי שיתוף. בעבר, כאשר דיברנו זה עם זה, השתמשנו בגוף שני רבים (vous, אתם) ולא באת/אתה (tu) כפי שאנו נוהגים היום. שפת דיבור כזו שומרת על ריחוק מסוים ובקהילות מסוימות בצרפת השימוש ב־vous עדיין קיים".

דברי ימי מנזר
המנזר שוכן בצל אחת הכנסיות הצלבניות הבודדות בארץ שהשתמרו בשלמותן מאז המאה ה־12. בשתיים וחצי בצהריים מתכנסים אוליביֶה וחבריו לתפילה קצרה בעברית בכנסייה, הבולטת במבנה הכבד שלה ובשרידי הפרסקאות הצבעוניים שעל הקירות.

האח אוליביֶה: "מתח מיני? אנחנו כמו אחים ואחיות. כאשר אני מדבר עם נזירה אני בכלל לא חושב על המין השונה. זה פשוט לא בא בחשבון

התאורה במקום – הטבעית והמלאכותית – מקנה אווירת קסם ומסתורין; האקוסטיקה נפלאה; וקולותיהם של הנזירים מהדהדים בחלל הגדול.
ב־1873 העניק הסולטן עבד אל־עזיז את הכנסייה לממשלת צרפת. היא שופצה, ובזמן האחרון עשו בה גם עבודות שחזור של הפרסקאות. רק בתחילת המאה העשרים אוכלס המקום על ידי נזירים בנדיקטינים,  וב־1907 הוקם המבנה הראשון של המנזר. מאז חיים נזירי המקום בדו קיום עם שכניהם המוסלמים והיהודים. "בגלל חיינו הסגורים מאחורי החומות, אני לא יוצא לכפר בכל יום", אומר אוליביֶה. "יחד עם זאת, יש לי ידידים מן הכפר והאווירה טובה. חלק מאדמות המנזר, למשל, נמכר לתושבי אבו גוש באמצעות הקונסול הצרפתי במחיר סמלי. הן למעשה ניתנו במתנה, והוקם עליהן בית ספר".
בראשית ימי המנזר לחצה ממשלת צרפת שהקהילה תהיה צרפתית בלבד. כיום היא בעלת אוריינטציה בינלאומית, אך אב המנזר תמיד יהיה צרפתי וגם רוב הנזירים. "'ולציון ייאמר ואיש יוּלד בה'", מצטט אוליביֶה מתהלים (פ"ז 5). "כלומר, ציון היא מולדת לכל. אנו פתוחים במנזר לכמה שיותר עמים ומקווים שיגיעו אליו נזירים מעוד מקומות בעולם, למשל מאסיה.
"מה שהביא לכאן את הנזירים השחורים מאפריקה זה כמובן היותם דוברי צרפתית", הוא מסביר. "אַנְז', הנזיר מגאבון, רצה דווקא לחיות במנזר בסנגל, אבל לא היה בו מקום. הציעו לו את המנזר שלנו, כי אופיו של המנזר התאים למה שחיפש. המנזר שבו שירת אנטואן, הנזיר מקונגו, נהרס במלחמה העקובה מדם במדינתו.
"הרקע התרבותי שלנו הוא שונה כמובן, והיו מקרים בעבר שנזירים מאפריקה לא הסתגלו ועזבו את המנזר. אבל בעולמנו המודרני נעשה הגישור ביתר קלות בהשוואה לעבר. ובכל זאת, לפעמים קשה בהתחלה לנזירים שאינם צרפתים. למשל, להתמודד עם האוכל שלנו, שהם לא רגילים אליו. אבל בחברה שלנו מוצאים את דרך הביניים, שתשתדל להתאים לכולם".

בחירות בקריפטה העתיקה
לדעת אוליביֶה, כל נזיר המצטרף למנזר הוא מורד בסביבתו. שלושה עקרונות שמניעים בני אדם ב"עולם שבחוץ" – הקמת משפחה, כסף ושלטון – אינם מתקיימים במנזר. שבועת הנזיר כוללת פרישות מחיי מין ומבניית משפחה, ויתור על רכוש פרטי ומחויבות למשמעת. במסגרת המנזר עליו לציית לממונה עליו. כאן נכנסים לתמונה תפקידו ואופיו של אבי המנזר.
כושר הישרדותם של מנזרים טמון במקרים רבים בגמישות, בכושר השיפוט וביכולת של ראש המנזר להתאים את חיי הנזירים למקומות, מצבים וזמנים משתנים. כבר בנדיקטוס היה מודע לכך שבחיים בצוותא בחברה אנושית פועלים גם כוחות כמו קנאה, התמרמרות וחוסר שקט, היכולים לפגוע במרקם האנושי של המנזר.
"האם הכל צריכים לקבל במידה שווה את הנחוץ להם?" כתב בנדיקטוס בתקנון. "כמו שכתוב, 'לכל איש ניתן כפי צורכו' (מעשי השליחים ד' 35). בתוך כך איננו אומרים שיהא חלילה וחס משוא פנים, כי אם תילקחנה בחשבון חולשות האנשים; מי שזקוק לפחות יודה אפוא לאלוהים ואל יתעצב, ואילו מי שזקוק ליותר – עליו להרגיש בשפלותו בגלל חולשתו ואל יתנשא בגלל הרחמים האלו: וכך יחיו כל איברי הקהילה בשלום".
את התפקיד המסובך הזה, של הקשבה לחולשות האנשים, טיפול בהן וניהול החיים בצוותא, מטיל התקנון הבנדיקטיני על אב המנזר. בתקנון ניתן לו מקום חשוב ביותר, ועל פי החלטתו ורוחו נקבע פעמים רבות אופיו של המנזר. את מנזר אבו גוש מנהל האב ז'אן בטיסט, אולם ההחלטות החשובות נעשות במשותף. כך, למשל, כאשר נזיר חדש מעוניין להצטרף למנזר, מתכנסים כל הנזירים בקריפטה העתיקה שמתחת לכנסייה כדי לדון במועמדותו ובסוף הדיון מצביעים על כך.
"באופן כללי", אומר ז'אן בטיסט, "עקרונות ניהול המנזר לא השתנו מאז ימי בנדיקטוס. אבל בתקופה מודרנית, כאשר לאנשים שונים יש רצונות שונים, המפתח לחיי השיתוף במנזר הוא גמישות. יש יסודות רוחניים שאי אפשר לוותר עליהם, אבל בעניינים חברתיים־אנושיים, הקשורים לצרכים הפרטיים של בני אדם, צריך להיות קשובים, ערים וגמישים. זה מבטיח קיום טוב בצוותא".

---

הציטוטים מהרגולה של בנדיקטוס נלקחו מהתרגום העברי של גבריאל גרוסמן, "תורת ברוך הצדיק", תל גמליאל, 1980.

הפוסט המנזר הצרפתי-בנדיקטיני באבו גוש: חיי שיתוף הופיע ראשון במסע אחר