• טיולים באזור ערד
• תל ערד
• מתל ערד ללקיה

לקראת סוף השנה שעברה, יצאנו לדרך עם פרויקט "נוף משותף" בחסות המרכז לאמנות עכשווית בערד, להכיר מעט את מרחב העיר, מתוך רצון לרדת לעומק יחסי הקהילות בו וקשריהן למקום בו הן שוכנות. אני ועמיתי, דוד בהר פרחיה, שני אמנים בעלי ניסיון רב בפרויקטים תלויי-מקום, אשר שעוסקים שנים רבות במפגש בין האדם למקום, צירפנו אלינו את האוצרת עירית כרמון פופר שמתמחה בקשר בין תרבות ושימור. הרעיון מאחורי הפרויקט פשוט: כולנו כאן חולקים נוף משותף – כיצד אנו חולקים אותו באמת, הלכה למעשה? מהם יחסי הגומלין בינינו לסביבה – בין התיישבות למקום בו היא שוכנת – וכיצד אלה קשורים ביחסי הגומלין בינינו לבין שכנינו, ואיך הם יכולים להוביל אותנו לקראת שיתוף פעולה או קונפליקט?

נוף משותף – תיעוד| צילום: דן פרברוף

מים במדבר: הזהב השקוף

המרחב סביב לעיר ערד מחורר באינספור בורות מים. הבורות הם עדות לכך שהמקום שוכן על גבול המדבר הצחיח, ושהמים היוו כאן לאורכה של ההיסטוריה משאב יקר, נדיר וחיוני. כאן, במדבר, בסביבה הקיצונית והצחיחה הזו, בצל הגשם של המדרונות המוליכים לים המלח, אפשר לעמוד היטב על יחסי אדם וסביבה וכיצד יחסים אלה קשורים קשר הדוק ביחסי הקהילות השוכנות בו. בייחוד המים מגלים לנו זאת: הזהב השקוף, המשאב החיוני לנו כל כך, שכל כך קל להתעלם מחשיבותו כל עוד הוא זורם בצינורות ומגיע עד אלינו לברז, עד לרגע שבו הוא חסר. מכאן מזרחה, עם הירידה התלולה לעבר ים המלח וסדום, נופלת כמות המשקעים בחדות לפחות מ-100 מ"מ בשנה, כמות ששמה את המקום באותה קטגוריה כמו מרבית הסהרה ועמק המוות שבקליפורניה. נוכחות אנושית כאן אינה עניין של מה בכך וריבוי הבורות מעיד על התיישבות עיקשת רבת שנים. בשמות בורות המים כוללים הבדואים את הציון “אוּם“ (אֶם) – "אום אל אתין", "אום פאדל", ואכן, צורתם, עם בטן רחבה ועמוקה, צוואר ארוך וצר ופתח שסוגר עליו, מזכירה רחם. בור המים הוא כאן אם כל חי.

העיר ערד עצמה נדמית כמקבץ אקראי של אוכלוסיות, מי ותיקים יותר ומי ותיקים פחות – עבור מי שחולף על פניה לא יותר מצומת דרכים בירידה לים המלח או בדרך למצדה. מי שמגיע למרכז העיר וצפה בסרט מלחמת הכוכבים יוכל להיזכר בסצנה המפורסמת, בה נכנסים הגיבורים לקנטינה שעל כוכב מדברי ובה מקבץ יצורים משונים מרחבי הגלקסיה, מוזרים יותר ומוזרים עוד יותר, כל אחד ומראהו, לבושו ושפתו. כך גם במרכז המסחרי הישן בערד: חסידי גור בשטריימל עם ההויזען-אין-די-זאקען, נשותיהם חבושות פאות בליווי שרשרת ילדים בלבוש תואם, בצד זקני בדואים בגלביות לבנות, נשים בדואיות מכוסות בשחור מכף רגל עד ראש, זקנות יוצאות ברית המועצות לשעבר בשמלות פרחוניות, הצעירות על עקבים ומשקפי מעצבים, יוצאי סודאן ואריתריאה בנופך היפּ-הופּי, ואפריקאים עבריים בצמות קלויות או זקנים עבותים. מדי פעם חולף גם שריד לדור המייסדים, עברי מסונדל, אקדמאי שעבר את ועדת הקבלה ובא להקים כאן עיר נאורה. ישראלים שנודדים למרחקים לחפש מגוון תרבותי מתעלמים כמעט לחלוטין מהשונית הייחודית הזו ונדמה שבמקום לחגוג את הרבגוניות הרב-תרבותית ישנה כאן מעין מבוכה.

החיבור בין אדם למקום

הכוכב המדברי הצחיח בו שוכנת העיר אינו שומם. סביב לה מתגוררת אוכלוסייה משמעותית של בדואים, חלקם נצר לשבטים ששהו באזור לפני קום המדינה, חלקם בני שבטים וקבוצות שהועברו לכאן מיד לאחר קומה ולאורך השנים. על קו האופק של הגבעות שמסביב לעיר חולפים בקביעות אורחות גמלים, ילדים רכובים על חמורים, עדרי עזים וכבשים. מניין הם באים ולאן הם הולכים? מי הם שמגיעים לעיר בקביעות, לקניות, לדואר, לבנק, לקופת חולים ומהווים חלק בלתי נפרד מהנוף התרבותי שלה?

המרחב המדברי בו שוכנת ערד אינו שומם. סביב לעיר מתגוררת אוכלוסיה משמעותית של בדואים | צילום: דן פרברוף

פרויקט "נוף משותף" בוחן את החיבור בין האדם למקום, תוך התבוננות ביחסי הקהילות השוכנות במרחב. במסגרת הפעילות בערד, בחרנו להתמקד ביחסי תושבי העיר וקהילת הבדואים היושבים בבקעת קנאים הסמוכה, בואכה מצדה. המרחק בין העיר לבקעה קצר, למעשה כמה מאות מטרים בקו אווירי – 6 ק“מ במורד הכביש המתפתל, אך על מי שיורד בו חולפות, כך נדמה, שנות אור. החתך חד והפער שנפער משקף את המציאות בשטח. אחד הסממנים הבולטים ביותר שלו, ועניין שמצא מקום מרכזי בפרויקט, הוא משאב המים, אותו משאב יקר ומכריע במדבר, ואופן השימוש בו.

על הכביש בדרך למצדה נקרה בפני המבקרים כפר הנוקדים, שנראה כאן כנקודה ירוקה ברקע: מרכז אירוח מדברי, מעין נווה מדבר הנובע מתוך צינור המים ערד-מצדה. מימין, מזרחית לו, נראה הר קנאים. תחילת המרכז בשנות השמונים משהגיע יהורם רודד, מייסד הכפר, למוסא חוומשה מבני המקום לבקש לשבת אצלו ולארח תיירים בדרך למצדה. מוסא נתן לו אוהל שיער וספייס ומאז צמח וגדל כפר הנוקדים לחווה המשתרעת על שטח נרחב ומארחת אלפים רבים. רבים מהבדואים השוכנים במקום עובדים בכפר, כמארחים, כשומרים, כנהגי גמלים, בבישול, בניקיון. אך ההתיישבות הבדואית כאן קדמה לו בהרבה. חלקן הגדול של המשפחות הבדואיות הועברו לכאן על ידי הצבא בתחילת שנות החמישים מאזור ממשית שליד דימונה, כורנוב בפי הבדואים, שם תקום לימים קמ"ג. יש גם מי שמכורתם פה ונותרו כשפינה הצבא את בני שבט הג'הלין שישבו במקום לפנים ויש גם כמה ששבו מאז. לדבריהם הטיל עליהם הצבא לשמש כגששים ולשמור קו בקרבת הגבול עם ירדן כנגד חדירות הפדאיון והמפגעים. מתגוררים כאן יוצאי צבא, עובדי רשות הטבע והגנים, עובדי מפעלי ים המלח, נהגי אגד.

רשת של צינורות שחורים

הבדואים במקום מתגאים בעובדה שמעולם לא היה כאן פיגוע, שהמקום מוגן מגניבות ושבמקרה בו אבד אדם בשטח יוצאים מיד הבדואים המקומיים לחפשו ומוצאים אותו, בין אם נותר בחיים או מת. הם מראים לנו מכתבי הוקרה ממשפחות שילדיהם אותרו בידי הבדואים ומספרים כיצד סיפקו אבותיהם גמלים לצבא ופרצו את כביש סדום בטוריה. כיום הם נאלצים להתמודד עם העובדה שכמו שאר תושבי הבקעה הבדואים, לאחר ששהו כאן 70 שנה והשתרשו במקום, בהוראת המדינה ובחסותה, כעת היא דורשת שיתפנו.

בקרבת הצינור והכפר מקובצות מספר התיישבויות בדואיות, למראית עין גיבוב של פחונים, למעשה חוות חקלאיות סמי-אוטרקיות ששורדות כאן עם מינימום תשתיות. הבדואים כאן גרים במתחמי מחייה, כפרים משפחתיים קטנים. בעבר היו אלה מאהלים, אך משנאסר על התושבים לנוע ממקומם מצד אחד ולבנות מבני קבע מצד שני, חדלו לגור באוהלי שיער והחלו לבנות לעצמם מבנים קצת פחות ארעיים מפח גלי. ברוב המקומות אין קליטה סלולרית, אך יש קולטים סולאריים ליצירת חשמל ואל המתחמים מובילות דרכי עפר. הבדואים כאן מסתפקים במועט, מגדלים גידולים ואפילו עצים בתנאי אקלים וקרקע שהם מהקשים בנגב, תוך שימוש במחזור ומים אפורים.

כמה מההתיישבויות, כמו זו בתמונה, מרוחקות יותר מצינור המים, אך קרובות למיקומם של בורות מים. עד שהונח צינור המים ערד-מצדה בתחילת שנות ה-60 התקיימו הבדואים כאן ממי הבורות במקום. משהגיעו מים זורמים החלו למלא מכלים ולהביאם ברגל, על חמורים, גמלים וברכב מהצינור למקום מגוריהם. בהדרגה, הניחו רשת של צינורות השקיה שחורים שמובילים את המים מהצינור הראשי עד למקום מגוריהם. בתחילת כל צינור כזה יש לכל משפחה שעון מים נפרד והרי לכם מערכת שירותים חלופית למופת בהעדר הרשויות. הצינורות, שנאסר להטמינם בקרקע, חשופים לשמש הקופחת ודורשים תחזוקה מתמדת.

רשת של צינורות השקיה שחורים מובילים מים מהצינור הראשי למגורי הבדואים | צילום: דן פרברוף

תרבות שימור המים

למשפחתו של עלי חמייסה, אחיו של מוסא חוומשה, הגענו בעקבות בור המים הגדול, או יותר נכון מאגורה שנמצאת בסמוך להם. זו מאגורה עמוקה ועתיקה, שמופיעה במפות בשם בור עטין וידועה לבדואים בשם בִּיר אוּם אל אתין. עומקה לפי זכרונו, עמד פעם על כעשרה מטרים. פעם היו נותרים בה מים במשך כל ימות השנה ועדרי צאן, כבשים, עזים וגמלים, וחיות הבר, כולם היו באים לשתות. הילדים היו קופצים למים ממרום קשת הסלע שמעל לבור. אבל המאגורה מלאה כיום בסחף כמעט עד שפתה. בימינו ומזה שנים רבות אין למשפחה יותר צורך במאגורה. יש את צינור הפלסטיק השחור שמתפתל ומוליך דרך המדבר אל המכלים שבכפר. כמו רוב בורות המים באזור, גם המאגורה של משפחת חמייסה, שהוכרזה בינתיים כאתר רשות העתיקות אשר אין לגעת בו ללא אישור, מחכה לגואל.

צילם: דורון אורגיל

הרעיון להתמקד בתרבות שימור המים בבקעה עלה מהנהגת הבדואים, במסגרת יוזמה שהחלה להתגבש כבר לפני יותר מעשור בשיתוף גורמי תיירות מקומיים, להחיל מרחב ביוספרי באזור. היוזמה קיבלה כעת משנה תוקף כפתרון מעשי אפשרי להסדרת התיישבות הבדואים במקום, ששואף להיענות לצרכי שלל הגורמים המעורבים: המרחב הטבעי, התושבים הבדואים, תושבי העיר ערד, תיירים וטיילים. המודל הביוספרי הינו יוזמה בינלאומית שנוסדה לפני 50 שנה כדי לשפר את היחסים בין האדם לסביבתו. בניגוד לשמורות ששואפות לשמר את הטבע על ידי הגבלת מעורבות האדם למינימום האפשרי, מרחב ביוספרי הינו אזור שבו חיים אנשים כחלק בלתי נפרד מהמערכת האקולוגית שסביבם. באזור כזה מתקיימת שמירה על נופים, מערכות אקולוגיות, מגוון מינים ומשאבי טבע, אך במקביל מתקיים בו גם פיתוח בר-קיימא בכל תחומי החיים: כלכלה ותעסוקה, חקלאות, תשתיות, תיירות ושירותים קהילתיים.

המרחב הביוספרי המוצע בבקעה מתבסס על מודל קיים בשמורת דנה שבירדן, שם שטח מדברי נרחב עם התיישבות בדואית הפך לאזור תיירות תוסס ולמרכז משמעותי לשימור וחינוך סביבתי. שמורת דנה, שנמצאת ממש מעבר לבקעת הירדן מערד, מזרחית לדרום ים המלח, היא הגדולה ביותר בממלכת ירדן ומשתרעת על 300 קמ“ר.

בדואי על סוס צופה במשתתפים (הצלליות בקדמת התמונה) בפעילות להחייאת בור מים במדבר | צילום: דן פרברוף

מחדשים את בור עטין

כך קרה שיצאנו לחדש בורות מים בבקעה, בכוונה ליזום פרויקט אמנות השתתפותי שיוכל לעניין ולערב את הקהילות השונות שחיות באזור, את הבדואים ואת בני קהילות ערד המגוונות, וללמדנו מעט על השימוש והתלות במשאבים – על תלותנו האחד בשני ועל האפשרות לחיות במדבר זה בצד זה, בצד המדבר, בהתאם לעקרונות השימור הביוספרי. במסגרת הפרויקט ערכנו מספר פעולות השתתפותיות לחידוש בור עטין / ביר אום אל אתין. בתמונה כאן נראה בדואי חולף על גב סוס, צופה על המשתתפים באחת הפעולות – חבורה מגוונת של בדואים תושבי בקעת קנאים ותושבי ערד מכל הגילאים ועוד כמה שהגיעו מרחוק במיוחד כדי לקחת חלק בתהליך של החייאת בור מים במדבר. שורת הצלליות שנראות בקדמת התמונה למעלה היא של כמה מהמשתתפים שחופרים במעדרים זה לצד זה לאורכה של אחת משתי תעלות הניקוז המובילות אל המאגורה.

נוף משותף: פעולה השתתפותית לחידוש בור עטין (בּיר אוּם אל אתין) | צילום: דן פרברוף

כפי שניתן לראות, המאגורה הרחבה שבבקעת קנאים מלאה כיום בסחף רב, אך זקני הבדואים במקום זוכרים שעומקה עלה על 10 מטרים ושהיתה מחזיקה מים עבור תושבי המקום ועדריהם, גמלים, עזים וכבשים, במשך כל ימות השנה. בעבר היה עמוד במרכזה מחזיק את התקרה, שחלקה קרס בעשורים האחרונים. השם אתין מקורו בערבית בזבל החיות העשיר שהיה מצטבר במקום. בורות המים כאן נחלקים לבורות פעמון, שצורתם כשמם, צורת פעמון, שהינם קטנים יותר ובעלי פתח צר ולעתים קרובות חוליית אבן שסוגרת עליו, ומאגורות שצורתן צורת בריכה עמוקה. הבורות דורשים תחזוק מתמיד, מדי שנה, לתיקון תעלות הניקוז שאוספות אליהם את מי הגשמים לאורך המדרונות, ולניקוי הסחף הרב שמצטבר בבור עצמו עם בוא השטפונות. במסגרת אחת הפעולות, בשיתוף עם רשות העתיקות וכחלק מתהליך אימוץ האתר, פעלו המשתתפים לחשוף את בור השיקוע שבקדמת המאגורה ואת התעלה המקורה שהובילה את המים ממנו למאגורה עצמה.

שלושה דימויים מהמרחב מסביב לעיר ערד | צילומים: דן פרברוף

שלושה דימויים מהמרחב סביב לעיר שעובדים יחד: בראשון, מכסה חלוד של בור מים היסטורי עם נעילה כפולה, ממש כספת, שהבטון סביבו ניצוק לפני כמעט 90 שנה; בשני, כלוב מתכת, אחד מני רבים שסוגרים על השיברים שלאורך צינור המים שמוביל מערד למצדה; השלישי קופסת ברזל מאולתרת שיוצרה בידי רתך בדואי כדי לסגור על ברז ושעון המים שמחברים בין אותו צינור מתכת רשמי של מקורות לצינורות הפלסטיק השחורים שמובילים את המים אל ההתיישבויות הלא מוסדרות. בעל השעון מגיע מדי פעם לפתוח את המנעול ואת הברז כדי למלא את מיכלי המים במאהל/כפר מרחק כמה קילומטרים משם. הצורך לשלוט במשאב מעידה על החשיבות הרבה שיש לו במרחב.

תיעוד של בין מים למים. המיכל הכחול שהדמות אוחזת נמצא זרוק באחד הוואדיות שבפאתי ערד | צילום: דוד בהר פרחיה

בתמונה הזאת, אחד האמנים נראה צופה אל עבר ערוץ נחל יעלים. המיכל הכחול שבידו נמצא באותו יום זרוק בשטח באחד הוואדיות שבפאתי ערד. למחרת ימצא גם פקק תואם. המיכלים הכחולים משמשים את הבדואים לסחיבת מים. לעתים טנדר מלא בהם יעצור ליד אחד השיברים המשמשים את הבדואים והם ימלאו אותם אחד-אחד במים עבור עדריהם. בתמונה, מעבר לרכס הקרוב מבצבצת התיישבות בדואית בבקעה. במורד הערוץ מימין ישנו בור פעמון פעיל אליו מגיעות באופן קבוע אורחות גמלים ועדרי עיזים וכבשים. המיכל שבתמונה ישמש את האמן עבור מיצג וידאו שמתעד שאיבת מים מהבור והבאתם ברגל עד לקאנטרי בערד, מרחק הליכה של כארבעה קילומטרים במעלה ההר, בכדי למלא את בריכת השחייה בו. בעוד הבדואים המתגוררים בבקעה אוגרים מים לכל צרכיהם, כולל צרכי העדרים ושאר בעלי החיים שברשותם, ב“תרמוקנים“ – קוביות פלסטיק מכוסות גריד מתכת שמכילות קוב מים בודד כל אחת – בריכת שחייה ציבורית ממוצעת עשויה להכיל כ-1,000 קוב מים. מה גם שהכניסה לקאנטרי בערד והשכשוך בבריכה בו מתאפשרים רק לתושבי העיר. משפחה ממוצעת בערד צורכת כ-200 קוב בשנה; תושב ממוצע כ-66 קוב בשנה. הצריכה הממוצעת בבקעה כמחצית מכך. הקונטרסט בין תרבות השפע, ויש שיאמרו של בזבזנות על אף היובש המדברי הסובב, אל מול הצורך בשימור הוביל לרעיון להדגים את זאת באמצעות האקט הסיזיפי של מילוי בריכת שחייה באופן שכזה.

צילום סטיל מתוך תנועה עצורה | צילום: דן פרברוף

אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אבל במקרה הזה גם עשרת אלפים לא יספיקו. הצילום הפנורמי הוא סטיל בודד מתוך יצירת וידאו º360 שצולמה במסגרת הפרויקט. הצילומים נערכו לאורכו של יום שלם, מלפנות בוקר ועד שקיעה, למרגלות הר קנאים, באזור התעשיה של ערד, ובשטחי מפעלי מישור רותם שמופיעים כאן ברקע. בצד ימין רואים את צל המצלמה והחצובה. הצלם חבוי הרחק מעבר לאופק. הנוף נראה מדברי ושומם והררי פסולת הכרייה עליהם מופיע מדי פעם דחפור אימתני נדמים חלק אינטגרלי מהנוף. סיטואציה פוטוגנית להחריד. למעשה, לא שרדנו אני וארבעת הרקדניות יותר מ-20 דקות במקום לפני שנאלצנו לברוח כל עוד נפשינו בנו מהזיהום המחניק והאויר עמוס הכימיקלים שצרב בגרון.

רבים מהתושבים הבדואים מהסביבה עובדים כאן. גם שני אנשי הביטחון שהגיעו במהרה ברכב שטח לשאול למעשינו היו בדואים. לא מובן איך אפשר לשרוד כאן יום שלם, שלא לדבר על עבודה מאומצת יום אחר יום. הכוונה בנוכחות הנשית הפשוטה, בביגוד השחור ובבחירת הנופים – הטבעי הבתולי, העירוני והמתועש – לגעת בנושא הקשר שבין היחס שלנו לטבע והמשאבים שבו לבין האופן שבו אנו מדכאים את הטבע האנושי ומאוויו; כיצד אנו מתעלים אותם לתועלתנו ומונעים את הזרימה והביטוי הטבעיים שלהם. אפשר לאמור שהמציאות הקיצונית במישור רותם משקפת אונס סביבתי, שרואה במרחבי הטבע משהו לבעול אותו ולנצלו.

הכניסה לבעלי חיים אסורה

בצילום הפותח את הכתבה נראה אחד האמנים רכוב על גבי האתון זהרה בדרכם מהבקעה לערד. קו הרקיע של בתי העיר נראה מרחוק על קו האופק. תושבי העיר, שאליה אסורה בדרך כלל כניסת בעלי חיים, מכירים את עדרי הצאן, החמורים והגמלים כדמויות רקע שחולפות על פניהם כחלק מהנוף התרבותי של העיר ושל המרחב. ובעוד תושבי העיר והמטיילים המגיעים לאזור אינם פוגשים כמעט את ההתיישבויות הבדואיות, הבדואים שגדלו בבקעה למדו להכיר את המרחב ברכיבה על חמורים ובהליכה במדבר הפתוח, בשבילי העיזים המקשרים בין ההתיישבויות הבדואיות ובינן לבין העיר. המסע על גבי החמור שארך יום שלם, מהבקעה אל העיר וחזרה, אפשר ראייה חדשה של האופן שבו היא פוגשת את המדבר, וקצב תנועה אחר במרחב שמאפשר מעבר יותר הדרגתי בין המרחב הבנוי והתרבות העירונית, לטבע ולתרבות המדבריים. אחת מכוונות הפרויקט היא יצירת תוואי שביל העובר בין בורות המים ומקשר בין העיר להתיישבויות הבדואיות במטרה לאפשר מעבר וחיבור שכזה עבור תושבי המרחב והמבקרים בו.

ילדים לוקחים חלק בפעולה השתתפותית לחידוש המאגורה בבור עטין | צילומים: דן פרברוף

בתמונות נראים ילדים לוקחים חלק בפעולה השתתפותית לחידוש המאגורה, ילדי בדואים מגיעים לפעולה רכובים על אופני הרים וילדים תושבי ערד בביקור ב"שיג", מתחם האירוח של משפחת חמייסה. החלוקה במרחב, שמבוססת בעיקר על הבדלי שפה, מתמוססת ברגע שמביאים את הקהילות יחדיו לפעול לשם מטרה משותפת. ואנו שבים אל השאלה – מה הלאה? לאן מכאן?

אחד היעדים המרכזיים של תכנית המתאר לעיר ערד הוא יצירת עיר מדברית, רב-תרבותית. אך מה משמעות היות עיר "מדברית"? האם די שהיא מתקיימת בתוך המדבר? מבלי האקלים והאוויר המדברי, האור המדברי וגבעות המדבר, היתה העיר ערד מקום שונה לחלוטין. הנוף המדברי מהווה חלק נכבד, עם לא עיקרי, מנכסיה של העיר ערד. אבל הנוף המדברי מורכב למעשה מנוף פיסי – מהרים וגבעות, ואדיות ומצוקים, בעלי חיים וצמחיה – ובמידה רבה גם מנוף תרבותי. מהו נוף מדברי ללא תנועתם של עדרי עיזים וכבשים, רועים וכלבי מרעה, וללא אורחות גמלים? מהי תיירות מדברית ללא יושבי מדבר, וללא סיפורי המדבר? האם ערכו של המדבר הריק עדיין אותו ערך? והאם ביכולתה של הרב-תרבותיות להכיל גם את תרבות המקום? כיצד יכולה העיר, שמתקיימת כאן על אף המדבר, לפגוש את המקום שחי בתוך המדבר ובשכנות טובה איתו?

בתמונה הפותחת: גיחה אל העיר, צילום: דן פרברוף

הפוסט נוף משותף: יחסי אדם סביבה בערד והאזור הופיע ראשון במסע אחר

הגעתי לים המלח כמעט מהצד השני של העולם, מעיר הנקראת לי וינינג (Lee Vining) בהרי קליפורניה, מימה אחות שנקראת אגם מונו (Mono Lake), שמימיה הוסטו לטובת מי שתייה לאוכלוסיית לוס אנג'לס. לאחר שנים רבות של מאבק הצלחנו להגן על אגם מונו ובתי הגידול הטבעיים שסביבו תוך כדי שמירה על צורכי המים של תושבי לוס אנג'לס. באתי לכאן לחלוק איתכם את ההיסטוריה של המאמץ להגן על אגם מונו ולהציע כיצד הלקחים שלמדנו במונו יכולים לעזור בעבודה הקשה העומדת לפניכם כאן, בים המלח.
ים המלח נמוך בהרבה מפני הים. אגם מונו, לעומת זאת, נמצא אלפיים מטר מעל האוקיינוס ומדי שנה מכסות אותו סופות חורף בשמיכת שלג. בכל זאת, שתי הימות ממוקמות באזורים צחיחים. אגם מונו נמצא מזרחית לרכס הסיירה נבדה

כמו בים המלח, גם באגם מונו עלתה הטענה שמאוחר, מסובך, יקר ולא מציאותי לעשות משהו. וכמו שאני מקווה שנראה בים המלח, קואליציה של קבוצות דחפה, מצאה תשובות והצילה את האגם

(Sierra Nevada). כמו ים המלח, אגם מונו הוא אגם סגור: בשל הגיאולוגיה של האזור, נחלים זורמים לתוך האגם אבל לא ממנו החוצה. כתוצאה מכך, במהלך שנות קיומו של האגם, כמיליון שנה, הצטברו בו מלחים והפכו אותו למלוח פי שניים וחצי מהאוקיינוס. בהשוואה למליחות ים המלח מדובר בחלק צנוע – אחד חלקי ארבעים – אך די בכך ליצור מערכת אקולוגית ייחודית.
האגם מלוח מכדי שיתקיימו בו דגים. במקום דגים מתקיים בו שפע של אצות וכן מין מיוחד של זמרגל המליחות (סרטן) בשם Artemia monica. טריליונים של סרטנים כאלה ממלאים את מי האגם, ויחד עם זבובונים רבים לאורך קו החוף הם מהווים אספקת מזון בלתי נפסקת לציפורים נודדות ומקננות. ואכן מיליוני ציפורים מבקרות במקום. פלגי הנחלים של מונו מתפתלים למטה מפסגות בגובה 3,700 מטר ונושאים שלג שנמס ומגיע אל האגם. לאורך נתיביהם פרחו בעבר יערות עשירים, דגים שגשגו במימיהם וציפורי שיר קיננו לאורך גדותיהם.
ערוצי הזרימה הם בעלי משמעות אקולוגית יוצאת דופן מכיוון שהם מספקים בית גידול לח ומיוער, שהוא נדיר ביותר במדבר הגבוה והצחיח של האזור. המים של ארבעה נחלים הוסטו כדי למלא את צרכיה של לוס אנג'לס, מה שהרס את בית הגידול במורד הזרימה.
לא רק האגם עצמו נהרס, אלא גם היובלים שמזינים אותו, בתי הגידול העשירים שהם מקיימים, הציפורים הנודדות דרך האזור ובעצם כל האקולוגיה של אגן ההיקוות. אותו דבר נכון גם כאן, כאשר אנחנו מדברים על הצלת ים המלח.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אסיה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

חיים חדשים לאזור נדיר
בתחילת המאה העשרים קנתה לוס אנג'לס את זכויות המים באגם מונו וב־1941 החלה להסיט מים אל מוביל המים שלה. זמן קצר לאחר מכן התייבשו היובלים העיקריים של האגם לחלוטין, ומפלס האגם החל לרדת בעקביות עד שאיבד 15 מטר (מחצית מנפח האגם). המליחות הוכפלה עד מאה גרם לליטר.
חיי הטבע הושפעו במידה רבה ועמדו בפני הרס. ציפורים שקיומן תלוי במערכת האקולוגית במהלך מסעות נדידה היו בסכנה. כמו בים המלח, כלכלה על בסיס נופש שתלויה באגם היתה בסכנה בשל הרס המקום שנופשים נהגו לנסוע אליו. כמו בים המלח, עלתה הטענה שמאוחר מדי, מסובך מדי, יקר מדי, לא מציאותי מדי, לעשות משהו. וכמו שאני מקווה שנראה בים המלח, קואליציה של קבוצות דחפה, מצאה תשובות ועיצבה חיים חדשים לאזור נדיר, מיוחד ובעל משמעות אקולוגית גורלית.
על החולצות הראשונות של פעילי המאבק באגם מונו היה כתוב "אגם מונו – הוא ראוי להצלה". הבחנתי בקריאה דומה כאן: "להציל את ים המלח". הביטוי הזה, "ראוי להצלה", מסכם הרבה מהאתגר: לשכנע אנשים שיש כאן משהו בעל ערך שיאבד. לאחר שאנשים מבקרים באגמים, לאחר שהם חווים אותם, הם נדהמים ומתפעלים. וכשאכפת להם מהם הם רוצים להגן עליהם.

עמודי אבן. בעבר היו מכוסים במים עד ראשיהם צילום: באדיבות GNF – Global Nature Fund

אז מה עבד באגם מונו?
אני רוצה להציג שלושה מרכיבים שהביאו בסופו של דבר להצלת האגם. ראשית, מחקר מדעי. שנית, הסברה, ושלישית, אסטרטגיה ארוכת טווח להצלת האגם.
ראשית, נעזרנו במחקר מדעי כדי להדגיש את חשיבותם של נושאים שונים באגם. בין השאר, בוצעו מחקרים על נדידת הטבלן הבינוני (Podiceps nigricollis) ועל משטחי המלח הנרחבים שנוצרים בתחתית האגם המתייבש ועלולים לגרום לסערות אבק רעיל.
מחקרים אלה אפשרו לנו להדגיש מדוע האגם ראוי להצלה ומה הבעיות שיצרה שאיבת המים. המדע גם אפשר לנו לנסח עמדה במונחי "העולם האמיתי" לגבי הפתרון לבעיה. ודאי שהפתרון היה מים, אבל כמה מים? הוועד להצלת אגם מונו מעולם לא דרש את החזרת כל המים מלוס אנג'לס  לאגם. הוועד רצה מספיק מים כדי להגן על המשאבים האקולוגיים של אגם מונו. באמצעות כלים מדעיים הגדירו הפעילים בדיוק את כמות המים הנדרשת.
שנית, הבנו שצריך לעזור לאנשים להבין שהאגם ראוי להצלה. אין טיעון טוב להריסת אגם. אבל כדי להסביר מדוע אגם ראוי להצלה צריך להצביע על סיבות מוחשיות, למשל, האיום שנוצר על הציפורים, מקווי המים, הנחלים והכלכלה המקומית.
באגם מונו היה צורך להסביר את כל הפרטים האלה בפירוט רב שוב ושוב דרך כלי התקשורת, בטיולי טבע יומיים, במרכז המידע הציבורי שלנו, מעל דפי עלון אגם מונו ועל ידי הקרנת השקופיות של האגם בפני כל קבוצה שהיתה מוכנה להקשיב.
עשרים שנה לאחר הקמת הוועד רצו מאות אלפי תושבי קליפורניה ומנהיגים ציבוריים רבים לראות בהצלתו של אגם מונו, וכך היה. המפתח הוא לחלוק את כל המידע הזה. הסוד הוא להראות שאתה אוהב בעצמך את המקום בעודך עושה זאת.
שלישית, הכנו מערך אסטרטגי להתמודדות עם היעלמות האגם. ניסינו דרכים שונות, וחלק קטן מהן היה מוצלח. בדיעבד, מתברר שהחלק הכי יעיל באסטרטגיה שלנו היה דווקא הטיעון המשפטי.
הטיעון המשפטי היה טמון בחוקת קליפורניה, מכיוון שלקליפורניה כמדינה יש מחויבות להגן על ערכי הטבע של הציבור. העובדה שהמדינה התעלמה משמירת הטבע של אגם מונו לטובת הנפקת זכויות מים ללוס אנג'לס היתה כישלון מובהק של המדינה.
הארגונים הפעילים הגישו תביעה שהגיעה לבית המשפט העליון של קליפורניה ויצרה תקדים בזכויות מים. בית המשפט כתב: "יש להביא בחשבון את השימושים האנושיים והסביבתיים של אגם מונו. שימושים כאלה לא צריכים להיפגע מכיוון שהמדינה סברה בטעות שאין לה יכולת להגן עליהם".
אמנם ההתדיינות בבית משפט היתה חשובה, אך היא רק מרכיב אחד באסטרטגיה שהובילה להצלחה במונו. מרכיבים רבים אחרים בפעילות מוכרים לכם: מעורבות ציבורית, תשומת לב תקשורתית, חקיקה ואיסוף כספים. אך מה שאני רואה בו את הבחירה האסטרטגית הכי חשובה שלנו היא שנמנענו מלהאשים, לגנות או להתלונן. במקום זאת פשוט הצענו פתרונות.

הפתרונות
ועד אגם מונו מעולם לא אמר: אגם מונו הוא מקום ייחודי שחייב להיות מוגן ועל לוס אנג'לס למצוא דרך להסתדר עם פחות מים. במקום זאת אמר הוועד: אגם מונו הוא מקום ייחודי שחייב להיות מוגן ולוס אנג'לס יכולה לעשות זאת בעלות מינימלית דרך שימור והשבה.
תוכניות השימור כללו פריסת בתי שימוש חסכוניים במים ברחבי העיר ויישום תוכניות לניהול מים. השבת המים כללה טיפול בשפכים וניקויָם כדי שישתמשו בהם שוב לצרכים תעשייתיים.
כאשר לוס אנג'לס השיבה: "רעיון נחמד אבל הוא לא יעבוד", רצנו לוועדות והראינו איך זה כן יכול לעבוד. וכאשר הגיעה התשובה: "נהדר, אבל זה יקר מדי", עבדנו עם המחוקקים על הקצבת כשישים מיליון דולר למתקנים. לקח עשרים שנה לעשות את זה, אבל בסוף זה הצליח.
משמעות הצלת אגם מונו לא היתה להתעלם מזה שלוס אנג'לס זקוקה למי שתייה. להגן על ים המלח זה לא אומר להתעלם מצורכי המים הלגיטימיים של אנשים בישראל, בירדן וברשות הפלסטינית. מתנגדינו רצו להציג אותנו כך, אבל הם לא יכלו לעשות זאת, מכיוון שאנחנו חיפשנו פתרונות לצורכי המים האמיתיים של לוס אנג'לס באותה מידה שחיפשנו מים לאגם מונו. זו היתה גישה מוצלחת מאוד מכיוון שהיא היתה כנה.
יש עוד לקח שנלמד באגם מונו שהוא רלוונטי במיוחד לים המלח. במקרה של מונו היתה לוס אנג'לס חייבת ללמוד לחיות במסגרת מגבלות. היא יכלה להשתמש בחלק ממי האגם, אך לא בכולם. מה שצריך לזכור הוא שאפילו עם כל המים העיר עדיין היתה חייבת ללמוד לחיות במסגרת מגבלות.

אגם מונו. יש לפתוח את הבעיות כמה שיותר מוקדם צילום: באדיבות GNF – Global Nature Fund

הנקודה היא שהאגמים המתייבשים הללו הם לא הבעיה כולה ולמעשה מצביעים על בעיה רחבה יותר, שיש להתמודד איתה במוקדם או במאוחר. אנו עשינו זאת מוקדם, וכיום יש לנו אגם שניצל וגם הצלחנו לחסוך כי הקדמנו לטפל בבעיות שהיו מתעוררות ממילא.
זה מה שאתם צריכים כאן, בים המלח: פתרו את הבעיות האלה כעת, לא אחר כך; עשו זאת לפני שדברים גרועים יותר קורים למערכת האקולוגית. אגמים מלוחים כמו מונו וים המלח הם מדד. הם משקפים את השימוש שלנו במים. אם תשתמשו בהרבה מים, המפלס שלהם יירד; תשתמשו ביותר מדי מים והם ימותו.
אגמים כאלה הם כמו מדי חום שמודדים את הטמפרטורה של המערכות האנושיות שלנו לאגירת ומים וצריכתם. מבחינה מסוימת אתה לא חייב שיהיה לך אכפת מגוויעתם של אגמים, אבל בסופו של דבר עדיין תצטרךְ להתמודד עם הבעיה.

 

---

יום העיון "ים המלח – בין חיים למוות" ותערוכת הצילומים של ים המלח התקיימו בשיתוף ארגון ידידי כדור הארץ וקרן הטבע העולמית (GNF- Global Nature Fund) במסגרת הפרויקט "אגמים חיים -Living Lakes" ובתמיכתם האדיבה של האיחוד האירופאי, המועצה האזורית תמר, מו"פ ים המלח ומלון היאט ריג'נסי ים המלח.

הפוסט הצלת אגם מונו בקליפורניה, כמודל הופיע ראשון במסע אחר

פתח הנקבה בעין טייסים. אנשים מאמצים מעיין ומטפחים אותו

עין אל קף

עין יעל

גידי בשן, רכז יער וקהילה של קק"ל באזור ההר ומנהל אתר הסטף, הוא מי שהתחיל את שיפוץ המעיינות ב־1981, כשהיה סטודנט. "עין יעל היה המעיין הראשון שטופל בהרי ירושלים", הוא מספר. "במקביל טופלו כמה מעיינות קטנים, דוגמת עינות עוזי, על ידי חוגי הסיירות. הדרכתי חוג בקריית יובל, ועלה העניין של 'אמץ אתר', שהיום כבר הפך לקלישאה: לחבר את הנוער לארץ באמצעות חיבורו למקום אחד. מעיינות היו הדבר הכי מושך".

עין יעל (יאלו) נבחר אז בעיקר מכיוון שהיה קרוב לקריית יובל. "שיפצנו את הבריכה ואת הנִקבה, ניקינו טרסות, שיקמנו את העצים ואת מערכות החקלאות העתיקה", הוא נזכר. "רק אחר כך התגלתה שם החווה הרומית". היום עין יעל הוא מוזיאון פעיל, לא בדיוק המקום שבאים אליו צעירים עם נרגילה שמבקשים להם שלווה בחיק הטבע. בשן מגלה סובלנות כלפי מי שעושה פעולות בשטח על דעת עצמו גם כשלא מדובר בחוגי הסיירות של קק"ל. "אנחנו רואים את זה בהבנה, ואפילו בעין יפה, כל עוד אין נזקים או השתלטות".

הבריכה בעין טייסים. למרות הכוונות הטובות, לעיתים נוצרים חיכוכים בין משפצי המעיינות לרשויות האחראיות על שמירת הטבע

כל ציבור והמגניבות שלו

חלק ניכר בסצנת המעיינות הם בני הציבור הדתי־לאומי. לא מעט ממשפצי המעיינות משתייכים לקבוצה המכנה את עצמה "האברבנאלים" – משוגעים לדבר שמשקיעים הרבה מרץ בעניין מתוך אהבת הארץ. הסמל שלהם הוא דגי הזהב שהם משאירים במעיינות שניקו ושיפצו. זו, אגב, תופעה חביבה הרבה פחות מכפי שהיא נראית. הדוגמה המטרידה ביותר היא דגי הזהב שהשאיר מי שניקה את עין נבורייה שביער ביריה בגליל. דגי הזהב הגדולים אולי מייפים את הבריכה, אבל ראשני הסלמנדרות כבר לא שם.

"לכל ציבור יש את המגניבות שלו; אצלנו זה טיולים בארץ", אומר אורי צוברי, שעומד מאחורי בניית בריכת המעיין ביישוב עטרת. צוברי מספר שבמשך רוב שנות נעוריו בילה עם חבריו במעיינות: "לומדים לבחינת בגרות – הולכים למעיין, יש למישהו יומולדת – חוגגים במעיין". בציבור הדתי־לאומי, ידיעת הארץ בכלל והכרת מעיינותיה בפרט הן עניין נחשב. "יש חבר'ה שמכירים את המעיינות הסודיים, את המעיינות שאף אחד לא מכיר ואף אחד לא יספר לך עליהם", הוא אומר בנימה של יראת כבוד.

אחד הדברים שהביאו למעיינות את הנוער הדתי־הלאומי בהמוניו היה הספר "מעיינות בהר" של עזריאל יחזקאל ובו מיפוי המעיינות, תיאור המקום והוראות הגעה. בהתאם להילה שנרקמה סביב המעיינות, הספר עבר מיד ליד, המידע נמסר תמיד בטון ממתיק סוד, ולכל העניין נוסף נופך מחתרתי, גם אם לא באמת מדובר בנקודות שאיש אינו יודע עליהן. לא פעם מדברים על כך שמעיין "נהרס" בגלל כמות המבקרים. גם אם המבקרים לא הורסים את המעיין ממש, חלק מהקסם הוא בהיותו סודי כביכול. אין פלא שמי שמגיע לעין שריג, בקרבת ח'רבת סעדים, נתקל בשלט דהוי שמבקש: "נהנית? נפלא! אין צורך לכתוב על כך ספר!"

עינות עמינדב. "לכל ציבור יש את המגניבות שלו", אומר אחד ממשפצי המעיינות

עין אל עריק, עלי

פרסומם של המקומות הללו, שהופכים לנחלת הכלל, מעורר אנשים להקים מקומות נוספים, דוגמת זה שביישוב עטרת. "תמיד היה חסר לי שאין לי מים ליד הבית", מסביר צוברי מה הביא בחור בסוף תיכון לבנות בריכה למעיין. היה לו גם מקור השראה: "זה הרבה בזכות עלי. הגעתי לשם והתלהבתי חבל על הזמן".

כוונתו לעין אל־עריק, שהיה ל"מעיין הגבורה" שבשולי היישוב עלי. עין אל־עריק, מספרת אליענה פסנטין, תושבת המקום, היה שם מאז ומעולם. "מעיין קטן ומאכזב. מעיין שכבה עם בריכה קטנה". היא הגיעה למקום במסגרת טיול בית הספר של בנה, ועלה הרעיון לשפץ את המעיין לזכר שני חברים מהיישוב שנרצחו בפיגוע ירי. "אנדרטה חיה יותר. מקום שאפשר להמשיך לחיות בו ולהמשיך לשמוח". שלא כמו במעיינות רבים, לא מדובר כאן בחבורת נערים שמשפצת מעיין כמעט־בהיחבא, בכוחות עצמה ועל דעת עצמה. הפעם זו קהילה. "כל יום שישי הגיעו למקום בני נוער וגם אנשים ממועדון גיל הזהב. החבר'ה מהמכינה חפרו הכל. הילדים של התלמוד תורה היו יורדים מבית הספר ועובדים", אומרת פסנטין. העבודות נמשכו כשנה, היא מספרת: "זה היה פשוט נפלא, כל התהליך הזה. ברמה הקהילתית זה היה משהו יוצא דופן".

גם הבריכה יוצאת דופן: מלבד העיצוב (שתי בריכות משולבות זו בזו), היא גדולה ועמוקה – ממש בריכת שחייה לעומת אחיותיה הקטנות שבהרים. הדבר שאִפשר את זה היה זרם המים שפרץ במהלך העבודה. "היתה מעין שקערורית שכלאה את המים, וברגע שעשינו תעלה, פתאום המים זרמו בקצב מדהים החוצה". הנביעה צריכה להספיק לא רק כדי למלא את בריכת האיגום, אלא כדי למלא אותה במחזוריות כזו שתשאיר את המים נקיים. החברים מדדו את ספיקת המים, חישבו את נפח הבריכה בהתאם, ובנו דגם מקדים.

גם בעטרת החליטו בסופו של דבר לבנות בגדול. "הכוונה היתה לשפץ את המעיין הקיים. יש במקום בוסתן, ומלא צינורות יצאו משם", מספר צוברי. "יש איזה בחור שאולי שמעת עליו, אילן, נשמה חבל על הזמן, הבאתי אותו לשטח, הוא אמר מה אפשר לעשות ואיך". אין כמעט מעיין בהר שפותח ללא מעורבותו של אילן ברונסון, הרוח החיה שמאחורי האברבנאלים, שקשה להאמין שדחף את פיתוחם של כל כך הרבה מעיינות ללא סיוע. ברונסון לא לוקח שום קרדיט לעצמו. "אתה לא צריך להזכיר אותי", הוא אומר. "תכתוב 'כל הכבוד לקבוצת אברבנאל שזכתה לנקות הרבה מעיינות בארץ ישראל'".

צוברי וחבריו ניקו את המעיין הקטן, אך מכיוון שהנביעה לא הספיקה לבריכה, החליטו לקחת את המים מהנִקבה שהיתה שם. "יש שם נביעה של ממש במשך כל השנה. החלטנו לבנות בריכות גדולות של שישה מטרים על שישה". תהליך הבנייה לא היה פשוט. "פעם אחת נשפך לנו בטון בשטח, והיה לי שותף לפרויקט שפרש באמצע", נזכר צוברי. לא אחת נראה שלא יהיה סוף טוב לעניין, ומכאן גם השם הזמני שקיבל המקום: עין ייאוש.

מתן שמות חדשים למעיינות הוא עניין בפני עצמו. מי שבנה את המעיין גם נותן לו שם. אחת האופנות היא משחק המילים הנדוש בין "אין" ל"עין". יש כבר עין אלוהים, ועין עוד מלבדו, ואותו עין ייאוש. אחרים נותנים למעיין שם שעיקרו הנצחה, למשל עין תמר, מעיין ששיפצו חוגי הסיירות של קק"ל לפני כעשור וקראוהו על שם חברתם שנהרגה. הגדיל לעשות האיש שבנה שתי בריכות בנביעה סמוכה לעין מסלע, וקרא למקום על שמו – עין עמית. לפעמים חלק מהעניין הוא לתת שמות עבריים תחת השמות הערביים.

זה גם לא עסק זול. עלות השיפוצים מגיעה לאלפי שקלים. יותר מעשרים אלף שקל עלה פיתוח המעיין בעטרת, שרוב מימונו בא מהיישוב עצמו. גם ביישוב עלי מדובר בעשרות אלפי שקלים. "כל יציקות הבטון האלה עולות הרבה כסף", אומרת פסנטין. למעורבות הקהילה ולמימון יש השפעה גם על מראה המקום בסופו של דבר. פסנטין מודה כי לטעמה "זה יצא קצת יותר מדי תיירותי".

עינות עוזי. ניסיון לקרב את הנוער לארץ על ידי אימוץ של אתר מסוים

מעיין אין עוד מלבדו

סגנון תיירותי מדי רחוק מלהיות הבעיה הגדולה של תופעת שיפוץ המעיינות. לא תמיד הכל טוב ויפה, ויש מקרים של השחתת מעיינות. המקרה הידוע ביותר הוא של עין עוד מלבדו. המעיין נמצא במדרון היורד דרומה מרכס אורה עמינדב. חבורת צעירים דתיים וחילוניים מירושלים ומיישובי האזור בנתה בריכת בטון גדולה. זמן לא רב לאחר שמילאו את הבריכה החדשה במים, המקום הושחת. אומרים שמי שעשה את זה הוא חוזר בתשובה אלים למדי שהתיישב בעין אל־בלד הסמוך ושלא מצאה חן בעיניו ה"פריצות" במקום. לאחרונה, אחרי שנה של שברון בריכה ולב, נבנתה הבריכה בשנית.

עין אל-קף. התגלה בעת תחקיר על הכפר ח'רבת אל-לוז שהיה כאן עד 1948

ויש גם בעיות

בעניין הכוונות הטובות – ומזה יש לכולם – לעתים עושים שוחרי הטוב גם נזק. בגלל חוסר ידע אפשר לעתים לפגוע בעתיקות ובשרידי החקלאות הקדומה. ליד אלון מורה למשל היתה נקבת מים עתיקה באורך שלושים מטרים עם מים זורמים. התחילו לשפץ את המקום, אבל העבודות נעצרו מסיבות ארכיאולוגיות. "אנחנו ממש לא רוצים לעצור את שיפוץ המעיינות, רק להנחות את המשפצים", אומרת הארכיאולוגית של מחוז יהודה ברשות העתיקות, אלה נגורסקי. "הם באים עם לב פתוח לעשות עבודה טובה, רק שלא תמיד יוצא מה שהתכוונו לו".

לא פעם נפגעים גם ערכי טבע, וכשהדברים אמורים במעיינות בשטחי רשות הטבע והגנים (שמורות וגנים לאומיים) – זו גם עבירה. "נכון שאלה אנשים טובים שאכפת להם, אנשים שרוצים לעשות מקום יפה להם ולאחרים, אבל זו עבירה על החוק", אומרת דינה וינשטיין, פקחית תשתיות של רשות הטבע והגנים בהרי יהודה. "בעין טייסים למשל אנשים סתמו את פתח הניקוז כדי לאגם את המים. סתמו – פתחנו, סתמו – פתחנו, סתמו – פתחנו, סתמו. זה גם מושך אנשים ויוצר עומס על השמורה". העומס על השמורה בעייתי לא בגלל אי־הנעימות הנגרמת למבקרים, אלא בגלל הנזק לחי ולצומח: מרבד הסחלבים המדהים שהיה שם איננו עוד. כשיש מעיין, יותר אנשים שוהים במקום בלילה ומבעירים אש; ומאחר ששני הדברים אסורים, הדבר גורר אחריו שילוט יתר, וגם הוא לא מוסיף יופי למקום. "אסור לשהות בשמורה בלילה, אבל לך תיתן קנס למישהו שמציע נישואים לחברה שלו לאור נרות ליד מעיין". במעיינות מסוימים הרשות דווקא מבצעת עבודות פיתוח, ומנהלת אותן בשיתוף עם הקהילה. וינשטיין מבינה שהחלק המעניין הוא העשייה המחתרתית, אבל "צריך לעשות את זה באופן מסודר", היא מסכמת.

הבעייתיות לא נגמרת כאן. בבנייה של זולה או של סככת צל יש משום הצהרת חזקה. "זו בעיה מהפן של המקרקעין. רוב המעיינות הם באדמות מדינה שמזמינות פולשים ומשתלטים. אנחנו לא מאפשרים את העניין הזה", אומר נפתלי כהן, מנהל היחידה לפיקוח בשטחים הפתוחים (הסיירת הירוקה). לדעתו צריך למסד את התופעה: "הנושא הזה חייב להיות מרוכז בידי אחד הגופים שאמונים עליו". כהן אומר שבצפון הארץ היקף ההשתלטות על המעיינות נמוך בהרבה, ככל הנראה משום ששם סתם מתיישבים לאורך הנחלים. מלבד זאת, הוא מחייך, כמות האנשים המשונים באזור ירושלים גדולה יותר. "בהרי ירושלים זה מקבל לא פעם נופך דתי, משהו ברמה משיחית, שמתחבר עם עניין ההתמזגות עם הטבע".

הפוסט מעיינות בהרי ירושלים: קרובים אל הלב הופיע ראשון במסע אחר

בלב הערבה התיכונה, בין עין יהב לחצבה, נמצא השטח האחרון בישראל המשמר נוף טבעי של חולות ועצי שיטה. באזור זה מוצאים מינים רבים של חי וצומח את התנאים היחידים שיאפשרו להם לשרוד, וחלקם אף מוצאים בשטח החולות מקום המפלט האחרון בעולם כולו. מיני חיות מאזורים גיאוגרפיים שונים נפגשים באזור זה ועבור רבים מהמינים זהו קצה אזור התפוצה שלהם בעולם. 

במשך עשרות שנים ניהלו גופי שמירת הטבע בארץ מאבק לשימור האזור הייחודי: פעם הייתה זו תחנת "קול אמריקה" שאיימה עליו, פעמים אחרות היו אלו בקשות להרחיב תשתיות אדם או חקלאות. באפריל 2009, לאחר שנים של המתנה, הכריז שר הפנים על שמורת טבע נחל שיזף, המשתרעת על שטח כולל של כ-54 אלף דונם. משמעות ההכרזה היא ששטחים אלו יהיו מוגנים מפני בנייה, פיתוח תשתיות ופגיעות אחרות מעשה ידי אדם. טיול בשמורה מאפשר מפגש עם נופי ערבה, ועם צמחים ובעלי חיים ייחודיים. 

שמורת טבע נחל שיזף. נופי ערבה ובעלי חיים ייחודיים

עץ השיזף הגדול בארץ
מגיעים בנסיעה על כביש 25, מבאר שבע לדימונה. משם ממשיכים לכיוון חצבה על כביש 227 (אפשר גם להגיע מכביש 90). כ-600 מ' מערבה מצומת חצבה פונים שמאלה ומגלים מצודה בין הביתנים העזובים. המבנה המבוצר הוא מצד חצבה מתקופת מלכי ישראל, שחלש על הדרך הקדומה שעברה כאן. על חורבות המצד קמה מאוחר יותר תחנת דרכים נבטית, ועליה נבנתה מצודה רומית. סמוך למצודה נחשפו שרידי בית מרחץ קטן. בסך הכול לא היה כאן כל כך רע, במקום שאותו מזהים החוקרים עם תמר המקראית.

שנים על שנים חלמו העוברים בנתיבי המדבר המאובקים על המנוחה שתהיה מנת חלקם בצל העצים המצלים על עין חצבה השופע. בינתיים, בעקבות קידוחי מים, המעיין בעין חצבה יבש למדי, אך עץ השיזף הענק שצומח כאן מזכיר לכל את הימים הטובים. השיזף הזה מתחרה, וכנראה מנצח, בתחרות על עץ השיזף הגדול בישראל. העץ מקבל השקיה כדי שימשיך לחיות ולשמור על תארו הרם.

צבי נגב. ברי המזל יפגשו צבאים במהלך הטיול

חוזרים לכיוון השער של מושב חצבה. כאן פונים שמאלה ונוסעים לכיוון צפון לפי סימון דרכים כחול, לאורך גדר המושב, עד שמגיעים לשלט הכניסה לשמורת טבע נחל שיזף. חולפים בסמוך לבריכות המים הישנות של המושב, שנמצאות כיום בתהליך של שיקום נופי ואקולוגי, ממשיכים על השביל הכחול ויורדים איתו לערוץ נחל שחק. משם ממשיכים מזרחה עם הנחל עד שמגיעים לגדר נוספת (שימו לב, האזור חשוד במיקוש). נוסעים לאורך הגדר עד שהשביל פונה צפונה ואז מערבה, כמה מאות מטרים, עד לחניה קטנה ושלט שמפנה לעין גדרון. חונים והולכים ברגל עם הסימון עד אזור המעיינות – המעיינות עצמם כבר יבשים, אך הקרקע עדיין עשירה ויש כאן הרבה צמחייה. זה מקום מצוין לעצירה קלה.

עננים מעל נחל שיזף. המעיינות בשמורה יבשים, אבל הצמחייה מרובה

חולות מדבר אדומים
חוזרים לרכב וממשיכים עם השביל הכחול לכיוון מערב, מעל נחל גדרון היפהפה, כשבדרך עוצרים לנוח בצל עצי השיטה הוותיקים. שמורת טבע נחל שיזף משמרת נוף של חולות מדבר אדומים, שכמעט לא קיים כבר בארץ. באזור זה נשמר עולם שלם של צמחים ובעלי חיים מדבריים. שימו לב לציפורים בצבע חום-אפור, המקפצות על הקרקע בחבורות קטנות כשהן מניעות ללא הרף את זנבן הארוך מטה ומעלה. אלה הם הזנבנים – ציפורים המקיימות אורח חיים חברתי מיוחד. כל זנבן יודע בדיוק את מעמדו בחבורה. כל קבוצה שומרת על טריטוריה משלה והגבולות בין הנחלות נקבעים בקרבות בין הקבוצות. הזנבנים בשמורה די התרגלו לנוכחות האדם ואפשר לצפות בהם מקרוב, אך בכל זאת מומלץ מאוד להצטייד במשקפת. ברי המזל יוכלו אולי לצפות גם בעדר צבאים מקפץ. המסלול מוביל אותנו בסמוך לשטחים החקלאיים של חצבה ויוצא בסמוך לבית ספר שדה חצבה – ליד כביש 90. משם אפשר להמשיך לאילת, ולעבור גם דרך שמורת טבע חי-בר יטבתה.

מסלול נוסף לוקח אותנו ימינה מהכניסה, אל השער האחורי של מושב חצבה, על גבי סימון שבילים ירוק. הדרך הזו עוברת בין החממות ומגיעה לאחר כארבעה קילומטרים לבריכת מים בראש גבעה, הצופה על סביבותיה. כאן נמצא מצפור השיזף, וגם כאן אפשר לבלות לפחות שעתיים בשיטוט רגלי בדרכי העפר שמדרום לבריכה. מכאן גם אפשר להתחבר ל"דרך השלום", העוברת לאורך הגבול בין ישראל לירדן.

____

הכותב הוא מנהל מרחב ערבה של רשות הטבע והגנים

עוד בנושא:

	תצפית על זנבנים בשמורת שיזף בשמורת שיזף בערבה אפשר לצפות מקרוב בזנבנים, שכבר התרגלו לנוכחות בני האדם מערכת מסע אחר אונליין

הפוסט שמורת נחל שיזף – נופי חולות ועצי שיטה הופיע ראשון במסע אחר

צילום: לירן רחמני

חוף הים הוא מקום הבילוי הנפוץ ביותר בקיץ הישראלי הלוהט. אלא שברבים מהחופים בישראל האפשרות לרבוץ בנחת על החוף וליהנות מרחש הגלים היא משאלת לב בלבד. אל הקייטנים המבקשים לשבת ולהצטנן מעט מצטרפים גם כלי המשחית: ג'יפים, טרקטורונים ואופנועים, ולפעמים גם סתם מכוניות משפחתיות שמצליחות למצוא את הנתיב אל קו המים ולחסוך את הצעידה בחול החם.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ישראל,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

חופים רבים בארצנו הפכו למעשה לאוטוסטרדה שוקקת המסכנת את השוהים בחוף, מאיימת על הילדים המתרוצצים בצהלה על קו המים וגם מטרידה, מרעישה ומתיזה חול. המכוניות גם רומסות בגלגליהן את הסביבה החופית הייחודית ואת ערכי הטבע שלה. הקו שבין הים ליבשה הוא גבול אקולוגי עדין, והצמיגים חסרי הרסן בוטשים בו באופן הרסני.

מדובר בתופעה רחבה ההולכת ומתפשטת. אפשר להבחין בתנועה ערה של כלי רכב בין פלמחים לזיקים, בחוף הכרמל דרומית לחיפה ועד חוף קיסריה, וכן מצפון לחיפה. נראה שבכל מקום שהנהגים יכולים להגיע עם רכבם אל קו המים – הם עושים זאת.

"האכיפה אינה משמעותית"
"חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, התשנ"ז – 1997", קובע בפשטות כי "לא ינהג אדם ברכב בחוף הים". הקנס על נהיגה בחוף עומד היום על 500 שקלים, ובחוף רחצה מוכרז על 1,000 שקלים. את הדוחות יכולים לרשום פקחי הרשויות העירוניות, או פקחים של רשות הטבע והגנים, רשות העתיקות וקק"ל שהוסמכו לכך, וכמובן גם שוטרים. ואולם, למרות החוק הברור והגורמים הרבים שיכולים לאכוף אותו, נראה כי לא הרבה נעשה.

מלשכת דובר המשטרה מוסרים שיש אכיפה, שבכל חוף מוצבים שוטרים בשכר הדואגים בין היתר למניעת העברה הפלילית של נסיעה על החוף, אבל אין נתונים על מספר הדוחות שניתנו לנהגים עבריינים. במשרד הפנים יודעים לומר כי המשרד הכשיר והסמיך כ–300 פקחים לצורך העניין, וכי בכל שנה נרשמים עשרות דוחות ומוגשות תביעות רבות, אבל גם שם נתונים מדויקים – אין.

גם במשרד להגנת הסביבה אין כל מידע על היקף התופעה. יצחק בן דוד, סמנכ"ל לאכיפה במשרד, מסביר שהמשרד להגנת הסביבה לא הסמיך פקחים, מכיוון שמשרד הפנים לא הקים מנגנון אכיפה לחוק (מערכת שתאסוף את הדוחות, תשלח אותם לעבריינים ותדאג לגבייה). המשרד להגנת הסביבה מבצע אכיפה בעיקר בתל אביב, ולאחרונה נערך גם מבצע בשיתוף עם משטרת זבולון. אבל גם בן דוד מודה ש"האכיפה אינה משמעותית".

קצין באגף התנועה של מרחב חוף, רפ"ק אלי ממן, מספר על מבצעי אכיפה שהשתתפו בהם יחידות של ג'יפאים, שוטרים ומתנדבים ואפילו מסוק משטרתי. "זה לא שאתה יוצא לרחוב ומוצא מישהו שלא מציית לב' 36 (תמרור תן זכות קדימה – ג"ס), אנחנו מדברים על חבר'ה שבמודע נכנסים לחופים, אפילו שהם יודעים שאסור להם להיות שם". במבצעים האלה, המכוונים בעיקר ללכידת טרקטורונים, נרשמים בין חמישה לעשרים דוחות, אומר ממן.

הפער בין הכוונות הטובות למציאות
כוונות טובות יש לכולם, אך אם לשפוט על פי המצב בשטח, מבצעי האכיפה רחוקים מלהרתיע נהגים. "בפועל", אומר ח"כ דב חנין, "החוק כמעט שאינו מיושם". על מנת לתקן את המעוות, הגישו חנין ושותפו לראשות השדולה הסביבתית–חברתית של הכנסת, ח"כ מיכאל מלכיאור, הצעת תיקון לחוק. בחוק הקיים יש הרבה מאוד פרצות, וקשה מאוד ליישם אותו, מסביר חנין. "מה שאנחנו עושים הוא להגדיר בצורה מדויקת יותר את האזור שבו החוק חל, ולהגדיר את הענישה בצורה מוגדרת וחמורה יותר". חנין רצה מאוד לקדם את החוק בהליכים מהירים, כדי שייושם כבר בעונת הרחצה הנוכחית, אבל הממשלה החליטה שלא לתמוך ביוזמת החקיקה הזאת. חנין לא יודע לומר מדוע. "אפילו פרוטוקול הם לא מוציאים, זו שערורייה".

אז מה עושים? מתלוננים במשטרה, ולדברי ממן רבים אכן עושים זאת. כדי לדווח על עברה בזמן אמת, אפשר לחייג 100 מהנייד ולהגיע לתחנת המשטרה הקרובה. לדברי ממן, כשמגיעה תלונה המשטרה שולחת ניידת שתטפל בעניין. אפשרות נוספת היא לצלם את כלי הרכב העבריין. "אתה מצלם, כותב מכתב לראש לשכת התנועה, מתאר את פרטי המקרה, מי נסע איפה ומתי, מספר שהוא סיכן את הציבור, ומבקש להגיש תלונה נגד הנהג", אומר ממן. לדבריו, כשיש מספר רישוי, מאתרים את בעל הרכב ומזמינים אותו לתחנת המשטרה. "במקרים רבים האזרח שרואה את התמונה מודה, ומגיע לבית משפט עם עסקת טיעון". רק אם יתנהל משפט הוכחות, יזומן מגיש התלונה כדי להעיד בבית המשפט.

בינתיים, ביותר מדי מקומות לאורך החוף ירידה עם רכב אל קו המים היא עניין של מה בכך, הג'יפים רובצים על החול באין מפריע, והטרקטורונים בשלהם. וכמו שהדברים נראים מגובה פני הים, זה רק עניין של זמן עד שילד או תינוק המשחקים בחול יידרסו.

הפוסט נהיגה בחופים – אוטוסטרדה בחול הופיע ראשון במסע אחר

שמונה יעלים מבוגרים ליחכו את שאריות העשב הקמל על המדרון שמתחת למעיין עין גדי. היו אלה זכרים גדולים, כבדי גוף, ארוכי קרניים ובעלי זקן כהה וארוך. גילם – שמונה עד 12 שנים. זה הגיל שבו מגיעים היעלים לשיא כוחם ואונם. פרווה חומה כהה כיסתה את מרבית גופם, ואילו בחזה, בצוואר ובצידי הבטן נטה צבעה לשחור. גם מעל לטלפיהם בלטו כתמים שחורים, מעין גרביים חדשים. כך נראים היעלים ב"בגד החיזור", שאותו הם עוטים בסתיו, לקראת עת דודים.

היעלים רעו בשקט. מדי פעם תיבלו את ארוחתם העשבונית בענפים של שיח רכפתן או בעלים של עץ שיטה שהתנשא מעליהם. צופה שהתקרב אליהם לאיטו, על משקפתו ומצלמתו, והגיע עד לטווח של כ־20 מטר מהם, כלל לא הפריע להם. הם היו שקועים באכילה. בעוד כשבועיים אמורה להתחיל עונת החיזור, ועד אז עליהם לצבור שומן רב ככל האפשר ולאגור רזרבות של אנרגיה. רק כך יוכל כל אחד מהזכרים לעמוד במשימה החשובה המצפה לו, ולמלא את ייעודו הביולוגי: להתמיד בחיזורים אחר יעלות החן ולשכנען כי הוא, הוא ולא אחר, ראוי להרביען ולהיות אב לגדייהן.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ישראל,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

בינתיים הם לא הקדישו תשומת לב מיוחדת לעדר הנקבות שחלף בסמוך; למען הדיוק, התעלמו מהן ואפילו לא הפנו ראש. ניסיון של דורות לימד את היעלים כי כל דבר בעיתו. לכשתתחיל עונת הייחום, הם יצטרפו לנקבות ואז לא ירפו מהן, ילוו אותן על כל צעד ושעל ויפגינו מחוות חיזור שונות ומשונות. בינתיים צריך לאכול ולנוח, לנוח ולאכול. גם תקתוקי המצלמה, שקצבם הלך וגבר ככל שצומצם המרחק בינם לבין הצלם, לא הפריעו להם להמשיך בשלהם.

לפתע, מאי שם, התקרב זכר נוסף. היה זה יעל גדול, כהה פרווה ועבה צוואר. אורך קרניו הקשתיות הגיע כדי 120 סנטימטר – אורכן המרבי של קרני היעלים. הוא התקרב לאיטו. מדי פעם עצר, מהסס ומתבונן. בסופו של דבר הצטרף לעדר. עד מהרה ליחך גם הוא את שיירי העשב בסמוך לזכרים האחרים. חלפו דקות אחדות. ואז, ללא כל התרעה מוקדמת, זינק אחד היעלים על רגליו האחוריות. מן הסתם זהו אותו זכר שהזואולוגים מכנים "אלפא" – הפרט השליט בחבורתו, שזכויותיו על המזון המועדף, על הראשוניות בגישה אל המים ובעיקר על הנקבות המיוחמות אינן ניתנות לערעור. הוא קפץ לגובה מטר, ובתנועה מכוונת היטב צנח במלוא כובד משקלו על האורח; וזה, שהספיק מבעוד מועד לקלוט את הסכנה, הרכין את ראשו והיטה את קרניו כך שיבלמו את החבטה.

התוקף לא ויתר: הוא נסוג צעדים אחדים, טיפס קמעה במעלה המדרון ומיד רץ במורד, צבר תנופה ושב לנתר על רגליו האחוריות, פעם ועוד פעם, ושוב צנח ממרומים ונגח בעוצמה רבה בפולש. הקרניים כמו ננעלו אלה באלה בסיקוסים הבולטים לאורכן. כל אחד מן המתגוששים דחף את יריבו, מנסה לכופף את ראשו ולהצמידו לקרקע. ברגע שנותק המגע, החל סיבוב נוסף: התוקף עלה במדרון, שב על עקבותיו, ותוך כדי ריצה במורד זינק על רגליו האחוריות ונחת על יריבו.

קול התנגשותן של הקרניים נשמע למרחוק. שוב קפיצה, ובעקבותיה נגיחה והמשך קרב המגע. המתגוששים הלכו ונחלשו, המהלומות התמתנו, אך אף אחד לא ויתר. בתחילה התבוננו שאר היעלים בהתגוששות, כמו גילו סקרנות בתוצאותיה. בהדרגה איבדו בה כל עניין; הם המשיכו לרעות ואט אט הלכו והתרחקו מזירת הקרב, אבל שני הניצים בשלהם. 13 סיבובים נמשך הקרב, סיבוב אחד יותר מאשר באליפות העולם באגרוף במשקל כבד (אגב, בשווייץ נספרו באחת מהתצפיות 178 מהלומות בין שני זכרי יעלים בהתגוששות שנמשכה יותר ממחצית השעה). בסופו של דבר הבין הפולש שקרנו על התחתונה וכי סיכוייו לזכות בקרב אפסו, וכשהוא מתנדנד על רגליו מהמאמץ ומהחבטות, התרחק מהמקום.

לורנס איש ערב וציד היעלים
האירוע המתואר התרחש בספטמבר 1978. עשור קודם לכן היה צריך להיות בר מזל כדי לחזות בארץ ביעלים הנוביים (Capra ibex nubiana). אז, על פי רוב, הסתפקו במראה זנבם ואחוריהם, בעת שהם נסו על נפשם כדי להתרחק מהר ורחוק ככל האפשר מהסכנה המהלכת על שתיים. תצפית מסודרת באורח חייהם היתה מעבר לדמיון. בשנת 1959, התפרסמה בכרך הראשון של "טבע וארץ" רשימה על תצפיות בחיי היעלים, פרי עטו של חבר קיבוץ עין גדי. המערכת הדגישה בהערת שוליים, ובצדק: "על אורח חייו של היעל ידוע אך מעט". באותם הימים גם לא היה בנמצא ולו צילום אחד ראוי לשמו של יעל. כל מי שרצה לאייר יעל בספר, במאמר או בכרזה נאלץ להשתמש בציור עתיק יומין, משנת 1868, שהופיע בספרו של הכומר הבריטי הנרי בייקר טריסטראם.

במשך דורות רבים צדו יעלים ללא רחם בכל רחבי המזרח התיכון. אחרי הכל, מדובר בבעל חיים גדול, שחוץ מחזיר הבר, הוא היונק הגדול ביותר בארץ. משקלו של זכר בוגר הוא 50־60 קילוגרם, ועשוי לעיתים להגיע אף ל־80 קילוגרם; הנקבה קטנה יותר ומשקלה כ־35 קילוגרם. לצַיִד מוצלח יש איפוא תמורה נאותה. גורלם של היעלים התערער במיוחד בעקבות מלחמת העולם הראשונה. לורנס איש ערב רכש את אמונם של הבדווים לא רק במטבעות זהב. הנשק החם שנתן להם סייע בכך רבות: עד אותה עת עמדו לרשות הבדווים אמצעי ציד פרימיטיביים, והרובה פתח בפניהם אופקים חדשים.

מתברר כי אין קל מלצוד יעל ברובה. חרף היותם בעלי חיים מדבריים, היעלים שותים מים לעיתים מזומנות, ובקיץ, ככל הנראה, מדי יום ביומו. כדי לשתות הם נוהגים לכרוע על ברכיהם – תנוחה המגבילה את ערנותם ומעכבת את מנוסתם. שרידים של עמדות ירי שנבנו למטרה זו אפשר לראות עדיין ליד עין נטפים שבהרי אילת, סמוך לעין קטורה בערבה וסביב גבי המים בגיא בהק שבנחל צאלים.

עם קום המדינה לא נותרו בארץ אלא עשרות יעלים מבוהלים ונפחדים. מנקודת מבטם, באה ההכרזה על מדינת ישראל ממש בזמן. לו נמשך הציד הפראי כפי שהתנהל במשך כל ימי המנדט הבריטי, היו היעלים מצטרפים אל האקו, הדישון, התאו והזמר, שנזכרו במקרא אך הושמדו אי שם בעבר מבלי להותיר אחריהם שריד ופליט בנוף, ואל אחיהם ברחבי הגדה המערבית, בתחומי מדבר יהודה הצפוני, שעד למלחמת ששת הימים היה נתון לשלטון ירדני. בסיורים הראשונים בשטח זה ב־1967־1968 לא היה אפשר לראות ולו יעל אחד.

יעל זכר על מצוק מעל ים המלח | צילום: עמית ארז

החוק להגנת חיות הבר שנחקק בשנת 1955 ואכיפת התקנות שהותקנו לפיו על ידי פקחים מיומנים הביאו להיפוך התהליך: היעלים התחילו להתרבות ברחבי הנגב ובדרום מדבר יהודה. בעין גדי לבדה נאמד כיום מספרם של היעלים ביותר מ־200.

סיפור הצלחה ישראלי
השינוי חל לא רק במספרם של היעלים. המפנה באורח חייהם ובהתנהגותם בול ט אף יותר: הם חדלו לפחוד מבני אדם. כיום אפשר לפגוש ביעלים בחוצות מצפה רמון או בשולי מדרשת שדה בוקר, לראותם בסמוך לכלי הרכב החולפים לאורכו של נחל שלמה שבאיזור אילת או ליד המטיילים הפוסעים בשביל שבקניון עין עבדת.

למי שמעוניין לצפות ביעלים, ואינו מסתפק במבט חטוף ובצילום חפוז, מומלץ לרדת לשמורת עין גדי. כאן אפשר לראותם בשולי שביל הכניסה לנחל דוד או על הדשא של בית ספר שדה עין גדי, לאורך ערוצו של נחל ערוגות ובמורדות תל גורן, והם שקטים ושלווים. המוני המטיילים כמעט שלא גורמים להם אפילו להרים את ראשם. הם ממשיכים לרעות, לנוח, להעלות גרה, לגרד מרבצי מנוחה ולהכין משטחי לינה, לחזר, לינוק, להתקוטט ולעסוק בשאר פעילויותיהם השגרתיות, תוך התעלמות מוחלטת כמעט מהצופים.

ריבוי היעלים והשינוי שחל בהתנהגותם נחשב במשך שנים רבות לאחד ההישגים הבולטים של שמירת הטבע בישראל, ולא בכדי הפך ראש יעל לסמלה של רשות שמורות הטבע. לארגון הבינלאומי לשמירת הטבע יש "ספר אדום", ובו רשימה של כל מיני בעלי החיים הנתונים בסכנת הכחדה ברחבי העולם. במהדורתו הראשונה של הספר, משנת 1966, מופיעים 277 מינים של יונקים, בהם היעל הנובי, הוא היעל החי בארץ. במהדורה השנייה של הספר, שראתה אור שנים אחדות לאחר מכן, הוצא היעל מהרשימה, בזכות עדרי היעלים שהתרבו פה בינתיים. אט אט התחילו היעלים להתפשט גם לצפון מדבר יהודה, לעבר צוקי נחל דרגות ואל ערוץ נחל קדרון, והגיעו אף למצוק ההעתקים שמעל עינות צוקים – תחום שבו הם ניצודו לפני מלחמת ששת הימים עד תום.

אך די ברפיון מה בשמירת היעלים, והמגמה עלולה להתהפך. החל מאמצע שנות התשעים התמעט מספרם של היעלים באזורים שונים של מדבר יהודה בשיעור מעורר דאגה. רק בנאת עין גדי לא חל כל שינוי במספר היעלים. ייתכן שלבצורת הקשה היה חלק בתהליך התמעטות היעלים, אך אין להוציא מכלל אפשרות כי שוב צדים יעלים במדבר יהודה, ובקנה מידה נרחב.

מטפסי הרים בלי פחד גבהים
ספר תהילים קובע: "הרים הגבוהים ליעלים" (תהילים ק"ד 18). ואמנם, היעלים מאכלסים נופים הרריים שונים בדרום אירופה ובאסיה, כגון האלפים או הרי הקווקז, ויש להם נציגים גם בהרי אתיופיה. אך היעל הנובי, המצוי בישראל, בירדן, בערב הסעודית ובמצרים, נחשב העדין, היפה והאטרקטיבי שבהם. במקומות אחדים ברחבי הנגב מצטלבים שביליהם של היעלים באלה של הצבאים. במבט ראשון רב הדמיון בין אלה לאלה, אך בחינה מעמיקה יותר תדגיש את ההבדלים: היעלים מותאמים היטב לחיים בצוקי ההרים ובקניונים. גופם כבד ומסורבל, ורגליהם, המותאמות לטיפוס ולקפיצה, קצרות ושריריות, בשעה שלצבאים רגליים ארוכות ודקות, כיאה לאצנים זריזים. היעלים מצטיינים גם בחוש שיווי משקל מפותח ביותר ובהיעדר פחד גבהים.

בשל נדירותו של היעל הנובי, האמיר מחירו לצורכי תצוגה בגני חיות. באמצע שנות השישים החליטה רשות שמורות הטבע ללכוד גדיי יעלים אחדים כדי ליצור גרעין רבייה בחי־בר ביוטבתה. הכוונה היתה למכור את העודפים שייווצרו, ובתמורה לרכוש אחדות מחיות התנ"ך שנכחדו מהארץ, כגון הפרא או הראם הלבן. בדווים זריזי רגליים נשכרו למטרה זו, וכ־20 גדיים בני יומם נאספו מהצוקים של נחל צאלים והועברו לחי־בר ביוטבתה. לכידת גדיים בגיל מבוגר יותר היא משימה בלתי אפשרית כמעט: הם כבר רצים, מטפסים ומקפצים בזריזות ובמיומנות מדהימה.

גדיי יעלים הם טרף קל לנמר, לעיט ניצי ולעיט זהוב

גדיי היעלים התאקלמו ללא קושי למקומם החדש. הם התבגרו, התרבו ועודפיהם נמכרו לגן החיות בסן דייגו שבארצות הברית. היעלים מסתגלים בקלות יחסית למקומות חיוּת חדשים. בשנת 1970 הועברו זכר ושתי נקבות לרמת הגולן. במשך שנים אחדות איש לא ראה אותם ולא היה ברור מה עלה בגורלם. מתברר כי הם התאקלמו במרומי הגולן, למרות השוני הניכר בתנאים האקלימיים השוררים בו בהשוואה לאלה שבמדבר יהודה, וכיום אפשר לצפות בכ-80-70 יעלים בצוקים שמעל לנחל יהודייה או לנחל גמלא.

גם מעבר לים לא היו ליעלים קשיי הסתגלות רבים. וכך, כ־20 שנה לאחר שצאצאי היעלים ממדבר יהודה הגיעו לארצות הברית, ניתנו כמה מצאצאיהם במתנה לחברה המלכותית הירדנית לשמירת הטבע, ואלה הועברו על ידה לשמורת נחל ארנון שבירדן. כך נסגר המעגל: מנחל צאלים שלחופיו המערביים של ים המלח ליוטבתה, ממנה לארצות הברית ולבסוף חזרה לנחלי ממלכת ירדן, מצידו השני של ים המלח.

באביב הם ישובו חזרה
כיום אין קושי רב לראות יעלים בעין גדי: הם משוטטים לאורך ערוצי הנחלים ובמעיין עין גדי, חוצים את הכבישים, חולפים בשולי מגרשי החנייה ואוכלים במטעי התמרים או בפרדס הפומלות. כל זה נכון במשך "שעות העבודה" – בין שמונה בבוקר לשלוש אחר הצהריים לערך, תלוי באורכו של היום. לקראת ערב נוטשים היעלים את תחומי מניפות הסחף ואת השטחים החקלאיים. כשעתיים־שלוש בטרם שקיעה אפשר להבחין בתנועה איטית, אך מוגדרת בכיוונה, לעבר הצוקים. בשלב מסוים מתחילים כל היעלים לצעוד בהחלטיות ולטפס במעלה ההר. פניהם אל אתרי הלינה שלהם, בדרך כלל בתחומי סלעים רכים. במקומות אלה עשויים להתקבץ עשרות פרטים בסמיכות זה לזה. כאן, על דרגשי הסלע, הם חשים בטוחים יותר מאויבם העיקרי – הנמר.

אז אפשר לראות את אחד ההיבטים של המדרג בין היעלים, בעיקר הזכרים: אחד טורח ומכין לעצמו את המצע ללינה, מקפיד לסלק באמצעות טלפיו אבנים טורדניות, אבל די שפרט בכיר יותר יתחיל להתקרב, והיעל שעמל ימהר להסתלק ולפנות את מקומו.

עם בוקר, לרוב כשעתיים לאחר אור ראשון, יורדים היעלים ממעוזיהם ושבים לשגרת יומם. בחורפים גשומים הם עשויים לנטוש את נאת עין גדי למשך חודשים אחדים ולעלות אל רמת המדבר. כאן הם נהנים במשך חודשיים־שלושה ממרעה רענן וממי הגבים. לקראת האביב הם ישובו חזרה.

תרגילים בחיזור והמלטות סודיות
נפרדנו מעדר זכרי היעלים על מדרון מעיין עין גדי מעט לפני עונת הייחום. עונה זו נמשכת כחודשיים ומגיעה לשיאה במחצית השנייה של חודש אוקטובר. הזכרים הבוגרים, שבמשך חודשי האביב והקיץ חיו בעדר נפרד, מצטרפים אל עדר הנקבות. עתה הם כמעט לא מתפנים לאכול, אלא טרודים ללא הרף במחוות חיזור.

ראשית, על הזכר לדעת מי מהנקבות בשלה לחיזוריו. הבדיקה נעשית על ידי דגימת מצב ההורמונים בשתן באמצעות הלשון. אם התשובה חיובית – מאמץ הזכר דגם התנהגותי קבוע למדי: גופו שפוף, צווארו שלוח קדימה, ראשו מורכן וקרניו כמו נחבאות בצידי הגוף; כך הוא נראה קטן יותר ומאיים פחות בעיני הנקבה הנחשקת. זנבו הקצר מזדקר אז מעל לגבו, שפתותיו מופשלות לאחור, לשונו שלופה, ולעיתים מזומנות לא רק היא.

גדיים יונקים. בשנים ברוכות בגשמים הנקבות בדרך כלל ממליטות תאומים

מדי פעם הוא מתקרב אל הנקבה המיועדת בתנועות ריקוד גמלוניות, ומנסה "לשלוח יד" לעבר יעלת החן. אם זו אינה נעתרת לחיזוריו, הוא משנה יעד מבלי לבזבז זמן ומחפש אובייקט אחר. הוא מנסה את מזלו בין שהנקבה אוכלת, רובצת ומעלה גרה, ובין שהיא עדיין מטופלת בגדייה, היונקים ממנה מדי פעם. החיזורים הללו מתרחשים לעין כל, לאור היום. לא כן ההזדווגויות; אלה מתרחשות בצנעה, על פי רוב בלילה, ורק מעטים זכו לראותן. את תוצאותיהן, גדיים קטנים, אפשר לראות לאחר כחמישה חודשים.

ימים אחדים לפני ההמלטה פורשת האם ונפרדת מעדר הזכרים. היא מתבודדת בצוקים הגבוהים, במקומות קשי גישה הן להולך על שתיים והן להולכים על ארבע, למעט היעלים – אלופי טיפוס ההרים. ההמלטה מתרחשת הרחק מעין אדם ובעיקר הרחק מעינם של טורפים ודורסים שונים. לא בכדי נשאל איוב: "הידעת עת לדת יעלי־סלע?" (איוב ל"ט 1).

ההמלטות מתרחשות בין השבוע השני של חודש מרץ לתחילת חודש אפריל, ולעיתים הן נדחות עד לאמצעו. נקבה צעירה, בת שנתיים־שלוש, או קשישה, בת 9־11 שנים, תמליט על פי רוב גדי אחד. בגילי הביניים ובשנים ברוכות גשמים ממליטות הנקבות בדרך כלל תאומים. הגדיים נותרים כמה ימים במרומי הסלע. בגיל זה הם טרף קל לנמר, לעיט ניצי ולעיט זהוב. אמותיהם מרכזות אותם לעיתים ל"גני ילדים", בדומה לאריות ים בגלפגוס ולג'ירפות בשמורת סרנגטי ובמסאי מרה, והם נותרים לבדם או עם אחת האמהות, כך ששאר הנקבות יכולות לצאת למרעה. מדי פעם הן שבות להניק את הגדיים ולחזק את הקשר בין כל יעלה לגדי שלה.

כעבור כמה ימים הם יורדים יחד מהצוקים ומצטרפים לעדר. האמהות, זהירות וחשדניות, מגיבות לכל ניסיון להתקרב אליהן בשריקות אזהרה חדות ולפעמים אף ברקיעות בקרקע, אבל למרות חששנותן – מי שיגיע באפריל לשמורת עין גדי יוכל לראות ללא מאמץ רב את המשפחות שזה עתה התאחדו.

הפוסט יעלים בעין גדי הופיע ראשון במסע אחר

תוואי מסילת רכבת לאילת, שאושר לאחרונה בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה דרום, הרסני לטבע ולנופי הנגב, כך אומרים במשרד להגנת הסביבה וברשות הטבע והגנים. מלבד נופים פתוחים, הנגב הוא גם בית לבעלי חיים רבים ומפלט אחרון למטיילים החפצים להתחבר לפשטות וליופי הבראשיתי של הוואדיות, גבעות הסלע הרכות והמכתשים הייחודיים. אם המסילה תעבור בתוואי שהציעה חברת "נתיבי ישראל" ואשר אושר, כל אלה עלולים להיפגע אנושות.

לא כל תוואי המסילה שרוי במחלוקת – הקטעים שבין באר שבע לדימונה ובין חצבה לאילת אושרו ללא הסתייגויות. החלק הבעייתי הוא זה שבין דימונה לחצבה: על פי ההצעה שאושרה, בשטח בו תרד המסילה מאזור ממשית לכביש הערבה – מרחק של כ-40 ק"מ – ייחצבו הרים, יוקמו סוללות גבוהות ויבנו גדרות אשר יחתכו את שטחי המחייה של בעלי החיים. בנוסף, מחנות העבודה יהיו ממש בלב הטבע הבלתי מופרע של מישור ימין.

תאווי המסילה שנבחר עובר דרך אזור המחייה של בעלי חיים מדבריים רבים

בחלופה הירוקה שמציעים המשרד להגנת הסביבה ורשות הטבע והגנים, בשטח הרגיש המסילה תעבור במנהרה תת קרקעית ארוכה, אשר תותיר את פני השטח המדבריים ללא שינוי. מחנות העבודה יוקמו בשני קצוות המנהרה, באזור מפעלי הכרייה באורון ובצין, וכך לא ייפגעו ערכי הטבע. חלופת המנהרות אמנם תייקר את הפרויקט, אולם החלופה החסכונית יותר תעלה בסופו של דבר באובדן של הנופים הפתוחים לנצח.

בסרטון הבא, שצילם וערך אייל ברטוב, אפשר לראות מה אנחנו עלולים להפסיד אם תוואי הרכבת אכן יעבור בלבו של הנוף המדברי הפתוח:

הפוסט כן לרכבת לאילת, לא לתוואי הרסני לסביבה הופיע ראשון במסע אחר

דו"ח האיומים השישי על השטחים הפתוחים של החברה להגנת הטבע לשנת 2013 חושף 119 איומים על השטחים הפתוחים, תשעה יותר מאשר בשנה שעברה, מתוכם 17 איומים חדשים, שלא היו בדוח הקודם. מהדו"ח עולה כי מרחב חיפה והכרמל הוא האזור המאוים ביותר בארץ, עם לא פחות מ-17 איומים סביבתיים. משנת 2008 ועד היום חלה עלייה של 75 אחוז בכמות האיומים, ונוספו בשנים אלה 51 איומים חדשים (ראו טבלה למטה). לעומת זאת, באותן שנים נרשמה הצלחה ב-28 מקרים, ושטחים פתוחים רבים בכל רחבי הארץ נשארו טבעיים בזכות כך.

הדו"ח, כולל, בין היתר, 10 איומים של הקמת יישובים חדשים, 29 איומים של פיתוח תשתיות תחבורה, 11 איומים של פיתוח תשתיות אנרגיה, 17 איומים של פיתוח כפרי וחקלאי, 20 איומים של פיתוח תשתיות למשק המים ו-17 איומים של פיתוח תיירותי. בין האיומים החדשים שנחשפו השנה ניתן לציין את קיטוע המסדרון האקולוגי במרחב גבעות אלונים על ידי כבישים ותשתיות; הקמת מתקן התפלה בשטחים החקלאיים של שורק (ראו תמונה למטה), ובנייה ברצף גבעות הכורכר והחמרה של נס ציונה, אזור בו מתקיים עולם עשיר של צומח, כולל מינים נדירים.

בשדות הירוקים של שורק אמור לקום מתקן התפלה על שטח של מאות דונמים | צילום דב גרינבלט, החברה להגנת הטבע

עם פרסום הדו"ח אמר מנכ"ל החברה להגנת הטבע, קושה פקמן: "לנושאים הסביבתיים ולשמירה על ערכי טבע ונוף, מעבר לחשיבות אקולוגית, יש השלכות חברתיות וכלכליות והשפעה ישירה על איכות ורווחת החיים של האזרחים. אנו קוראים לחברי הכנסת הבאה, שייכנסו לתפקידם בעוד כמה שבועות, לשים את הנושאים הסביבתיים במקום גבוה בסדר העדיפויות שלהם ולפעול לקידום חקיקה והגנה על השטחים הפתוחים, על המרחב הימי, על מים לטבע ועל המגוון הביולוגי, כדי לחולל שינוי של ממש ביחסה של המדינה לנושאים אלה".

הפוסט עלייה תלולה באיומים על השטחים הפתוחים בישראל הופיע ראשון במסע אחר

"יש ילדים של העמק, ילדים של ההר, ויש ילדים של החולות. אני ילד של חולות, וכאשר הם נעלמים, נעלם לי הדבר שבו נולדתי, ומי שרוצה, יכול לקרוא לזה מולדת" (עמוס קינן)

בשש ושתים עשרה דקות הם הופיעו בקצה השביל. יפים, מלאי חיים ועדינים, ממש כמו בסצנה הלקוחה מתוך סרט טבע בערוץ שמונה. ראשונים הגיחו מצד מערב שלושה: שתי נקבות וזכר. לאורן החיוור של קרני השמש הראשונות, על הרקע הבהיר של החולות, הם נראו תחילה כשלושה  כתמים חומים. ככל שהכתמים התקרבו לנקודת התצפית שלנו, אפשר היה להבחין בצלליות מלאות חן של שתי צביות צעירות ובמרחק מה מהן זכר גאה אחד.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ישראל,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

ההרפתקה שלנו עם הצבאים החלה הרבה לפני עלות השחר, כמעט לאורו של הירח המלא. יגאל בן־ארי, ששימש באותם ימים פקח של רשות שמורות הטבע בדרום הארץ, היה בעיצומו של סקר ייחודי וראשון מסוגו בדיונות מדרום לאשדוד, שמטרתו היתה מיפוי אוכלוסיית הצבאים ומעקב אחריהם בים החולות הנסוג שבין אשדוד לאשקלון.

כך, בשעה חמש בבוקרו של יום קריר וחורפי, מצאתי את עצמי בחצרו של בית ספר שדה "שקמים" בניצנים. כמה דקות מאוחר יותר, מצוידים בלבוש חם, במשקפות ובתרמוס, כבר היינו בדרכנו מערבה, לנקודת התצפית. קשה היה שלא לגלוש לפואטיקה לאור קרני הירח האחרונות, כשאנחנו גולשים מערבה בחולות, ובאוויר עומד לא רק ריחם המשכר של שיחי הרותם, אלא גם ריח מובהק וחריף של חולות בתוליים. כל אלה בתוספת האוויר הצלול, צוויחות הסיקסקים, קריאות לילה אחרונות של הכֶּרְווָנים וקריאות בוקר

ראשונות של העורבים יכולים לגרום התקף חדווה גם לאדם הכי שפוי.

הקמתה של סוכת התצפית – שלוש יריעות של שקי יוטה מתוחים בין כלונסאות – היא עניין פשוט למדי, אך היא צריכה להתמזג בנוף ולא לבלוט בשטח. זו היתה גם הסיבה לשעת היציאה המוקדמת, שכן בשעה שהצבאים עושים את דרכם במסלול הקבוע של טיול הבוקר, הסוכה חייבת כבר להיות שם. כך הם לא יבחינו בשום תנועה מיותרת ויראו בסוכה חלק מהנוף. התצפית נעשתה דרך חריץ צר בין יריעת הגג לבין "קירות" הסוכה, אם באמצעות טלסקופ, משקפת או סתם בעין בלתי מזוינת למיטיבי רואי.

עוד לפני שהספקנו למזוג כוס תה, בין שש לשש ורבע, הם הופיעו. בדיוק כפי שבן־ארי הבטיח. לא עבר רגע, ואל השלישייה הראשונה הצטרפו עוד שניים. כיוון שהיתה זו עונת הייחום של הצבאים, כמעט ללא משחקים מקדימים ניגש הזכר למלאכה. בתקופות לוהטות פחות, כשההורמונים לא עולים לראש, יש לצבאים יותר פנאי למשחקי חברותא ולרעייה בין צמחי החולות.
אבל בתקופת הייחום אין חוכמות. ברגע שהתקרב מספיק אל שתי הנקבות, כבר לא היה ספק בכוונותיו. אחרי שרחרח בתשומת לב את השתן שהטילה אחת מהן, הוא ניגש לעניין. בצוואר נטוי קדימה בזווית חדה, הוא פסע לעבר השתיים בהחלטיות, ואז, ברגע המכריע, נעלמו השלושה אל בין שיחי הרותם. האקט עצמו אורך חצי דקה בערך. זה הכל. שלא כהולכים על ארבע אחרים, הצבי אינו נשען על הצבייה בשעת מעשה, ורגליו הקדמיות נשארות תלויות באוויר, מה שמסביר אולי את החיפזון. ובכל זאת, מלה בשבחו של הצבי המאצ'ו, שהתגלה גם כג'נטלמן למופת. ברגע שחשד כי נשקפת סכנה כלשהי לצביות, הוא נעמד, עקבי רגליו האחוריות מחופרים בחול, מוכן ומזומן להגן על הבנות.

שאר הצבאים הצעירים, ארבעה במספר, השתובבו בינתיים, שיחקו תופסת ולעיתים התקרבו כדי מטרים ספורים מהסוכה שלנו. "אלה הקטעים המעניינים במיוחד", לחש בן־ארי. "לומדים להכיר כל פרט בצבי, עד כדי הבעות הפנים".
בעוד הם מבלים בנעימים, החלה הזריחה. כמו כדור אש אדום ולוהט עלתה השמש במזרח, משכיחה לרגע את המתרחש בין השיחים. עוד רגע של חסד על רקע רחש גלי הים, שנשמע היטב מחוף ניצנים. כאן, באמצע חלקת האלוהים היפהפייה הזאת, כשמצפון נראים שיכוני הבטון והמלט של אשדוד, קשה היה שלא להיתפס להרהורים נוגים על עולם שהולך ונעלם ועל עתידם של הצבאים בפיסת הטבע הזאת שעוד נשארה שלמה. האושר, כך נדמה, לא נמצא בעוד בניין, אלא בצפייה בצבי מדלג בחולות ניצנים בקפיצות מרהיבות השכם בבוקר.

החולות הם ביתם של הצבאים במשך רוב ימות השנה. בימי החורף הם חוזרים מערבה אחרי בילוי הבוקר שלהם, שם ימצאו מסתור בצמחייה הסבוכה של הלענה והרותם בין שקעי חוליות החוף. אך ככל שהקיץ מתקרב קטֵנים משטחי הירק באיזור, והעשבונים שבין שיחי הרותם, אחד המטעמים האהובים עליהם, מתייבשים והולכים. על כן, בשעות הקיץ החמות הם לא יישארו בחולות, אלא ינדדו מזרחה לעבר השקמים והפרדסים הבודדים שעוד נשארו בסביבה. אחר הצהריים ינדדו שוב מערבה, ועם שקיעת השמש יתמקמו לשנת הלילה בחולות הזהב.

מלכת הדיונות הגדולה
מספר הצבאים שחיים בפארק החולות שבין אשדוד לאשקלון נאמד כיום ב־60. מנהלו של פארק החולות, יאיר פרג'ון, שמנהל במשך שנים רבות גם את בית ספר שדה "שקמים" בניצנים, הוא אחד מחבורת משוגעים לדבר. החבורה נלחמת את מלחמתם של החולות, של הצבאים, השועלים והארנבות, של מכרסמים כמו ירבועים וגרבילים (עכברי חולות), שחלקם ייחודיים לאיזור הפארק, של חוגלות ועופות קבועים ומזדמנים אחרים ושל נר הלילה, שיחי הרותם, הקנה, השיזף, עצי השקמה והדקל, חבצלת החוף ועוד שורה ארוכה של בעלי חיים וצמחים המאפיינים את פינת החמד הזאת, אחת האחרונות מסוגה שעוד נותרו בארץ.

בתחילת שנות התשעים, במסגרת עבודתי ככתבת בעיתון "כל הדרום" של רשת "ידיעות תקשורת", הייתי מעורבת במאבק נגד הכוונה לחסל את הדיונה הגדולה של אשדוד, מלכת הדיונות של ים החולות האחרון. היה זה, במלוא הצניעות, מאבק מיוחד במינו, שבו עיתון מקומי, בשיתוף פעולה הדוק ויוצא דופן עם החברה להגנת הטבע, ביצע פעולות בלתי שגרתיות בעליל. לבד מכתבות שליוו את המאבק באופן צמוד, הפיק "כל הדרום" מוסף מיוחד, שכלל את מיטב המאמרים של מומחים, אנשי אקדמיה ומשוררים בנושא החולות.
ככל שהתלהט המאבק, כך הפך אופי הפעולות שננקטו יצירתי יותר: יחד עם יו"ר סניף

החברה להגנת הטבע באשדוד, בועז רענן, שבמשך שנים עומד ללא לאות על המשמר להגנת שדות החול והטבע באיזור, פתחנו תא טלמסר וארגנו תלמידים מבתי הספר היסודיים באשדוד שמילאו שקיות קטנות בחול מן הדיונה ושלחו אותן לראש עיריית אשדוד, צבי צילקר. הפקנו עלונים וסטיקרים, יזמנו תחרות של שירים לדיונה בבתי הספר בעיר, הצבנו דוכני החתמה ואספנו עשרות אלפי חתימות של תושבי האיזור נגד התוכנית להרוס את הדיונה הגדולה.

את המאבק ליוותה באופן צמוד בלהה גבעון, האחראית על שמירת הטבע בחברה להגנת הטבע באותה תקופה, שלזכותה רשומים כמה מהגימיקים המוצלחים של הקמפיין, כמו קונצרט ערבית קאמרי בדיונה, הפנינג ענקי בט"ו באב, חג האהבה, סיורים המוניים בחולות, שאליהם הגיעו אנשים על טפם מכל רחבי הארץ, ומפגש מתוקשר היטב בראש הדיונה בין ראש עיריית אשדוד לבין השר לאיכות הסביבה באותה תקופה, יוסי שריד, שתמך במאבק ועזר להובילו. עוצמת המחאה, שעד מהרה עוררה הדים בכל כלי התקשורת בארץ, הדהימה את עיריית אשדוד, שבסופו של דבר הכריזה על נכונותה לאמץ תוכנית חלופית ולא לכסות את הדיונה בבטון ומלט.

במבט לאחור, היה זה אחד ממאבקי הטבע הבודדים בארץ שהוכתרו בהצלחה, ובעקבותיו הוכרז האיזור כולו כ"שמורת נוף", הגם שאין חיה כזו בחוק התכנון והבנייה. מי שיודע עד כמה קשה להכריז בישראל של תחילת האלף השלישי על איזור מסוים כשמורת טבע יוכל להעריך את ההישג.

אבל גם כיום, אחרי שהקרן הקיימת לישראל לקחה את רוב איזור החולות תחת חסותה, מתוך כוונה לשמר ריאה לבנה בים סוער של פיתוח, הרשויות המקומיות שיושבות לגבולותיו עדיין לוטשות עיניים לעברו. אנחנו כל הזמן עם האצבע על הדופק, שומרים על שכיית החמדה הזאת של הטבע, ממש ליד הבית.

ימין ושמאל רק חול וחול
מגובה של כ־25 מטר, חולשת הדיונה הגדולה של אשדוד על ים החולות שבין אשדוד לניצנים. מדובר בדיונה דמוית סהר, המגיעה לאורך 300 מטר, שבניגוד לדיונות אחרות בארץ היא "דיונה חיה", הנודדת בזכות המרחב שהיא נהנית ממנו ובשל המטיילים הרבים, שלא מאפשרים לקרומי החול להתייצב ומניעים את גלגלי החול הלאה.

פארק החולות עצמו משתרע על שטח של כ־14 אלף דונם בין חוף הים במערב לקרקעות חקלאיות במזרח, ומשכונותיה הדרומיות של אשדוד בצפון ועד נחל אבטח בדרום. בימים יפים, שבת או חול, מגיעים לכאן מאות מטיילים שגולשים להנאתם במורד הדיונה, מסיירים בין שרידי הבוסתנים של חקלאות המוואסי (חקלאות המבוססת על שימוש במי תהום) שהיתה כאן פעם, מטיילים סביב בריכות מי התהום הכחולות־ירוקות של ניצנים, שהן "תופעת טבע" מעשה ידי אדם, או צופים בשקיעה מפסגת הדיונה.

כל מסע רגלי בחולות צופן בחובו הפתעות. עם קצת סבלנות ומזל זה יכול להיות צבי ביישן שחומק אל בין השיחים או עקבות טריים של שועל, גרביל, חוגלה, ארנבת או נחש חולות, שעברו פה בלילה הקודם. בעונת הנדידה אפשר לפגוש גם להקה מזדמנת של עגורים, שקורעים את השמים בצוויחות חדות ומנצלים למנוחה את אחד השטחים הריקים הבודדים שעוד נותרו לאורך ציר הנדידה. ויש אפילו קני סוכר בדרך, חבצלות חוף בסוף הקיץ או סתם בריזה משובבת נפש מכיוון הים.

האיזור הוכרז כ"שמורת נוף", תקדים בחוק התכנון והבנייה

ארגז החול של המדינה
באין תוכנית מאושרת באיזור, החלה מִנהלת הפארק, שהיא גוף משותף לקרן הקיימת לישראל ולחברה להגנת הטבע, להגשים בשטח פעולות שאינן מצריכות התרים מיוחדים. "לבד מפעילות ציבורית של סיורים ללא תשלום ביום, סיורי ליל ירח והפקת אירועים שונים", מספר מנהל הפארק, יאיר פרג'ון, "אנחנו עסוקים גם בשיקום הבוסתנים בשטח ובפעילויות של ממשק ומחקר. יש כאן כמה גפנים, תאנים ורימונים שניטעו בעבר הגדלים ללא טיפול. באחרונה התחלנו בנטיעה יזומה שלהם, ובעתיד אפשר יהיה לטייל ביניהם ולאכול מהם חופשי".

בשנה הקרובה מתוכננים כאן מחקרים שיבדקו את השפעתם של יחסי הגומלין בין האדם, הצמחייה ובעלי החיים באיזור, שבלעדי החול אין להם זכות קיום. "אם המדינה תחליט ליישב פה מאות אלפי אנשים", אומר פרג'ון, שעבר להתגורר בקרבת מקום, ביישוב ניצן, עם אשתו וחמשת ילדיו כדי לשמר את החול מקרוב, "תיעלם אחת מיחידות הנוף הגיאוגרפיות הכי ייחודיות בארץ. מדובר בנישה אקולוגית סהרתית מדברית בתוך איזור ים תיכוני, שצריכה להישאר כפי שהיא. פראית, יפה וקסומה".

הפוסט הדיונה הגדולה באשדוד הופיע ראשון במסע אחר