תופעת העלייה לרגל מהלכת עלי קסם. זוכר את עצמי פוסע עם עוד אלפי הינדים, בנחש אנושי צבעוני, שהתפתל על הרי ההימאליה בקשמיר, בדרכי למערת אמרנת. זוכר את התכונה הרבה סביב הייטרה (כך נקראת בהודו עליה לרגל), את הדבקות, את הנחישות, את האמונה ואת העסקים שפרחו סביב האירוע הדתי. את המוסלמים הקווקזיים, העולם לרגל להר Shalbuzdag שבדגסאטן.

איטליה – מדריך מסע אחר

ממסלולי העליה לרגל החשובים

קמינו פרנסיצקוס, הוא רק חלק מ"ויה פרנסיגנה" (Via Francigena), שנחשב לאחד ממסלולי העלייה לרגל החשובים בעולם  הקתולי. המסלול מתחיל כאלפיים ק"מ צפונה-מערבה מכאן, בקתדרלה של קטנברי (Canterbury) אשר באנגליה ועובר בצרפת. הקטע עובר בצרפת, מ- Calais (Pas-de-Calais), שבצפון מערב, דרך מאסיב סנט תיראי (Massif de Saint Thierry) ועד  ל- Les Fourgs  לא הרחק מלוזאן שלמרגלות האלפים, אורכו 982 ק"מ והוא נקרא GR145.

דרך זו היא חלק מרשת הדרכים החוצה ארצות שונות באירופה, הנקראת בצרפתית Grande Randonnée (בקיצור GR), שעוברת ברובה בצרפת, בלגיה, הולנד וספרד. אורך הדרכים בצרפת לבדה הוא 60,000 ק"מ. רשת זו היא חלק מצירי הליכה ארוכים, החוצים בדרכם כמה מדינות אירופאיות.

הקטע האנגלי של ויה פרנסיג'נה. מתחיל בקנטברי (Canterbury) ומסתיים בדובר (Dover), שלגדת התעלה. הקטע הצרפתי של ויה פרנסג'ינה, עובר מ-Calais שבצפון מערב, סמוך לתעלת למנש ועד לגבול השוויצרי, סמוך ל-Jougne , לא הרחק מאגם ז'נווה. הקטע החוצה את שוויץ, מאגם ז'נבה ועד למעבר סן ברנארד, מסומן כ-Route 70. אורכו 215 ק"מ והוא נחשב לאחד מנתיבי הצליינים הפופולריים באירופה.

החלק האיטלקי של הדרך, מתחיל בבקעת אאוסטה (Valle d’Aosta), בהרי האלפים ועובר דרך המחוזות פיידמונטה (Piedmont), לומברדיה (Lombardy), אמיליה רומנה (Emilia-Romagna), ליגוריה (Liguria), טוסקנה (Tuscany), אומבריה ולציו (Lazio). אורכו 858 ק"מ. דרך זו הוכרזה כאחת מ"דרכי התרבות של אירופה" (Cultural Route of the Council of Europe). איטליה פנתה לארגון אונסק"ו, בבקשה להכיר בדרך כאתר מורשת עולמית.

בימי הביניים, נהגו עולי הרגל מאנגליה לחצות את תעלת למנש בסירות ולהמשיך ברגל, דרך הארצות שנקראות היום, צרפת שוויץ ואיטליה, עד רומא. לאחר שהתפללו בכנסיית פטר הקדוש, המשיכו בדרך הרומית ויה אפיה (Via Appia), דרומה אל פוליה ומנמל ברינדיסיום (Brundisium) , כיום ברנדיזי (Brindisi), הפליגו אל ארץ הקודש. זוהי דרך עתיקה, שנסללה כבר בשנת 312 לפני הספירה ונקראת על שמו של המדינאי אפיוס קלאודיוס קאיקוס, שיזם את סלילתה בשנת 312 לפנה"ס. המשורר סטטיוס כתב על הדרך: "Appia longarum teritur regina viarum" (לטינית: "דרך אפיה היא מלכת הדרכים הארוכות"). על פי המסורת הנוצרית, פטרוס, שהגיע לאיטליה, הלך בדרך ואז ישו נגלה אליו ושאל אותו מה ששאל ופטרוס ענה שהוא הולך לצליבה ואכן נצלב ברומא, עם ראשו למטה.

תולדות הדרך

הדרך נקראה תחילה "הדרך הלומברדית" ובהמשך, כבר בשנת 725, היא מוזכרת במסמכים כנסייתיים בתור Iter Francorum, כלומר, "הדרך הפרנקית". בממלכת הפרנקים של קרל הגדול הדרך כונתה Chemin des Anglois, כלומר, "דרך האנגלים". בסביבות שנת 990, הארכיבישופ סיגריק (Sigeric) הלך ברגל מקנטברי לרומא ובחזרה. אבל תיעד בכתובים רק את הדרך חזרה. לאחר שחצה את תעלת למנש, הוא עבר בכל יום 20 ק"מ, סה"כ 1700 ק"מ. כשנה של הליכה רצופה לכול כיוון.

הנזיר הבנדיקטי ויליאם מסנט טיראי (St-Thierry), הלך מצרפת לרומא, לאורך הדרך לקראת סוף המאה ה-11. הדרך חזרה, בספינה, היתה קלה הרבה יותר.

בשנת 1154 צעד בדרך הנוסע האיסלנדי ניקולאס ברגסון (Nikolás Bergsson), שהיה אב מנזר Þverá, אשר לחוף Eyjafjörður, שבצפון איסלנד. הוא תיאר את מסעו בספר Leiðarvísir og borgarskipan (מ"מדריך ורשימה של ערים"). זהו למעשה ספר מסע המתאר את דרכי הצליינים מצפון אירופה, אל רומא וירושלים. בשנת 1191 פסע לאורכה פיליפ אוגוסטוס (Philip Augustus) מלך צרפת. שתי מפות שונות, המתוארות את הדרך, מופיעות בכתב היד, Historia Anglorum של  הנזיר הבנדיקטי והקרטוגרף מתיאו פאריס (Matthew Paris), במחצית הראשונה של המאה ה-12.

ויה פרנג'ליקה לא היתה דרך יחידה, כמו הדרכים הרומאיות, סלולה באבנים ולאורכה תחנות להחלפת סוסים עבור נוסעים בעלי תפקיד רשמי. זו היתה אלומת דרכים שהשתנו במהלך השנים, בהתאם לפריחה ולדעיכת המסחר והצליינות. הנוסעים הקדומים חצו את הרי האלפים והאפנינים במספר דרכים אלטרנטיביות, בהתאם לנסיבות הפוליטיות, פופולריות של מקומות פולחן ואנשים קדושים שחיו לאורך הדרך.

הדרך קיבלה את שמה, משום שרוב עולי הרגל הגיעו אליה מצרפת, בדומה ל"דרך הצרפתית" החוצה את ספרד, עד לסנטיאגו דה קומפוסטלה. הם היטלטלו בדרכים קשות, הסתכנו בשוד ובטריפה. רבים מהם מתו בדרך, ממחלות, מתשישות או מפגיונות מרצחים.

הלומברדים, שפלשו לאיטליה הביזנטית במאה השישית, תחזקו את הדרך בקטעים שעברו בשטחם ואף סיפקו את ההגנה על הצליינים. במקור, הדרך נמנעה מלעבור בערים והעדיפה להוביל את ההולכים בה, ללון במנזרים, או במחסות שנקראו spedali.

גם כאן הלינה היתה בדרך כלל בחינם, למי שהחזיק במכתב מהכומר של עירו. גם כאן החתימו הצליינים דרכון מיוחד בכל תחנה, אותו היה עליהם להציג בפני הכומר המוודה, אות שמלאו את נדרם ולכן יהיו זכאים להנחה משמעותית בזמן בו ישהו בכור המצרף, שם יטעמו מעט מחומו של הגיהינום, בטרם יגיעו לגן העדן. גם כאן המניעים לנדידה, בנוסף לכפרת עוונות, היו חווית השהיה במקום הקדוש, קבלת ברכה ומין הסתם, גם רצון לגוון את שגרת החיים. בדומה לתיירות המודרנית. גם כאן היו למסע הזה, היבטים כלכליים ופוליטיים. במהלך השנים, כיוונו גורמים אינטרסנטיים את הדרך למרכזי הערים, דבר שאפשר לצליינים להתפלל בכנסיות ולתרום לכלכלת העיר. המטייל המודרני יוצא נשכר מכך, משום שהוא מגוון את הנופים והמנזרים בהם הוא מבקר, בעיירות מדייוואליות יפהפיות.

מרביתו של הקטע אותו הלכנו, עובר במחוז אומבריה (Umbria), הטומן בחובו מראות מרשימים ותרבות עשירה. מעת לעת נראו מצודות על ראשי ההרים. כהרף עין צצו ונעלמו כפרים ממדייוואליים, שבתיהם החומים כמעט ונבלעו בין הגבעות. במאה השמינית לפני הספירה התיישבו באזור האומברים, שבט חקלאי שוחר שלום ואחריהם הגיעו האטרוסקים והרומאים. בימי הביניים הוקמו כאן, על שרידי הישובים האטרוסקים, ערים ציוריות, המשקיפות על נוף מבותר.

עליה לרגל

עלייה לרגל היא מנהג אוניברסלי. היא תופעה דתית וחברתית, המשלבת הליכה ותפילה ואפשר לגלות בה קווים יסודיים, המשותפים לדתות שונות וזרות זו לזו. זו פעולה מקובלת, בה יוצאים המאמינים במסע למקום קדוש על פי דתם, על מנת לטהר את עצמם או למלא אחר מצווה. עלייה לרגל מוגדרת כ"מסע, הנובע ממניעים דתיים, הן כלפי חוץ: אל מטרה קדושה, למשהו חדש ושונה, והן כלפי פנים: למטרה רוחנית והבנה פנימית".

בכול שלוש הדתית המונותאיסטיות, מטרת העלייה לרגל היא תפילה במקומות הקדושים, מתוך אמונה שתפילה במקומות אלו, יעילים מתפילה מקומות אחרים. אם כי, אין בדת הנוצרית הוראה על עליה לרגל, שלא כמו ביהדות המקראית ובאסלם. אצל הנוצרים זה מנהג או ציווי פרטני לחוטא אך לא הוראה כללית. מאמינים מכל הדתות, הקבוצות והכתות, נוהרים למקומות הקדושים, כדי לבקש מחילה, מזור ורחמים. יש עליות לרגל שתפקידן להביא ברכה רוחנית לעולה, יש עליות לרגל הקשורות לתאריך מסוים, יש שנועדו להמוני אדם, ויש כאלה שדי אם אדם בודד ייטול בהן חלק.

ממקום של חול למקום של קדושה

מאמינים היוצאים למסע של עלייה לרגל, עוברים ממקום של חול, למקום שכולו קדושה. הדרך הארוכה אל המקומות הקדושים וביניהם, היא חלק מהותי ממעשה העלייה לרגל והיא נותנת לו תוקף. עולי רגל הולכים למרחקים, למקומות קדושים, כדי להתקרב ליסודות אמונתם. המסע הוא מעשה פיזי, אך מטרתו רוחנית. אורה לימור מדגישה בספרה "עלייה לרגל, יהודים, נוצרים ומוסלמים", כי: "הוא [עולה הרגל] הולך לאחור, אל מקומות של העבר ההיסטורי, אך מטרתו קדימה, אל העולם הבא, הגאולה". בכול עליה לרגל, קיים השילוב הזה, בין הפיזי לרוחני, בין עבר לעתיד, בין החיצוני לפנימי. במובן מסוים, העלייה לרגל היא מטפורה לחיי האדם, שאינם אלא מסע אל אושר נצחי, אל חיי נצח. האדם בעולם הזה, אינו אלא הלך, עובר אורח. עולה הרגל עוזב בית ארעי ומולדת בת חלוף, ומסעו הוא חיפוש אחר בית אחר, ומולדת אחרת, אחר עיר אלוהית, שם גם ימצא לו שלווה ומשמעות לחייו. האנתרופולוג ויקטור טרנר (Turner Victor), מסביר כי  בכול הדתות, המסע הוא מסע למעלה, אל האל ופנימה, אל לב האמונה. זהו מסע במרחב ובו בזמן גם מסע למעמקי החוויה הדתית… זהו מסע אופקי במרחב, עד המקום הקדוש, שכרוך בו מסע רוחני כלפי מעלה, אל עולמות עליונים.

אקט העלייה לרגל מקורו בהוויה מאגית (מאגיה=פעולה מעשית, שתפקידה לגרום לפעולה אצל האל), של החברה הקדומה, שמקנה כוח אלוהי לאתרים שונים והופכת אותם ליעד לביקור, כדי לספוג משהו מהכוח הזה, ובעיקר כדי להיפטר ממצוקות ולהביע משאלות.

המניעים הרווחים לתופעת הצליינות, הם כפרת עוונות, עבודת האל במקום של קדושה מיוחדת, השגת ברכה, או טהרה רוחנית. היסוד של כפרת עוונות, הצמיח מנהגי סיגוף הקשורים לצליינות (כללי טהרה, פרישות מינית, הליכה ברגליים יחפות ועוד). התלאות שבהן היה כרוך מסע ארוך ולעתים מסוכן, שיוו למסע הצלייני, אופי סגפני. בנצרות של ימי הביניים, היה מקובל להטיל על מי שביקש לכפר על עוונותיו, עלייה צליינית לארץ הקודש, או למקום מרוחק אחר. בתקופות מסוימות, מרכיב הכפרה נעשה עיקר בתופעת העלייה לרגל וצובע את התופעה כולה בצבעים של התבוננות פנימה והכאה על חטא. החל מהמאה העשירית, ידוע בנצרות, גם על עלייה לרגל, שהוטלה כעונש על חטא. על חטא חמור במיוחד, הוטלה עלייה לרגל תמידית. החוטאים נודו מן הקהילה והיו למשל ולשנינה בקרב כל רואיהם. כך נעשתה העלייה לרגל גם סוג של נידוי. יחד עם זאת, הרשויות היו מודעות לקושי לפקח על ביצועו של עונש זה ולכן מיעטו להשתמש בו. גם בקרב יהודי אשכנז, הכפרה העיקרית על רצח היתה גלות, שמשמעותה פעמים רבות, עליה לרגל. כנראה שדפוס ענישה זה, אומץ על ידי היהודים, בהשפעת הסביבה הנוצרית ישנן עדויות על אנשים שגלו לירושלים, להר הזיתים, כדי לכפר על עוונותיהם.

מפגש משולש של קדושה

האנתרופולוג יורם בילו, במאמרו ב"מסע אחר", מסביר כי עלייה לרגל היא מפגש משולש של קדושה: מקום קדוש, זמן קדוש, פעילות מקודשת (ריטואל). זוהי תופעה דתית-עממית וולונטארית. חלק מפולחני קדושים. אלו רווחים בדתות גדולות, כולל מונותיאיסטיות. תפקידם מילוי החלל בין האל המרוחק והמופשט למאמין ובעיותיו "הקטנות" (שהם חומרי החיים).. בעלייה לרגל מתמזגים, בצירופים שונים, יסודות דתיים-רוחניים, חברתיים ואף כלכליים. הצד השווה בכול תופעות הצליינות, הוא קודם כל התנועה ממקום מושב הצליין, אל המקום המקודש. חשוב לציין, כי על אף שהעלייה לרגל כרוכה בניתוק מהבית ומהקהילה, היה בה ערך גם למאמינים שנותרו בבית. עולה הרגל מתפלל במקומות הקדושים עבור אנשי משפחתו, קהילתו וסביבתו הרחבה. בשובו מהמקום הקדוש, הוא מלמד את בני קהילתו דברים חשובים על אמונתם. העברת המידע מין המקומות הקדושים ומין הפולחנים המונהגים שם, לאתרי המוצא המרוחקים, תורמת לאחדותם של המאמינים, לגיבוש החוויה הדתית שלהם ולהאדרת פולחנם.

דמותו של פרנציסקוס הקדוש

במרכז הטרק בו עוסק תיאור זה עומדת דמותו של פרנציסקוס הקדוש (Francesco d'Assisi;‏ 1181 או 1182 – 1226) , כשהמסלול עובר בתחנות שונות של חייו, מעיין מחרוזת של אתרים, הקשורים זה לזה. עולה הרגל ובעקבותיו המטייל, מתקדם מאתר לאתר, לומד את הסיפור עליו התחנך, באמצעות הגיאוגרפיה שלו ובאמצעות הפולחן שנערך בו.

פרנציסקוס נולד באסיזי שבאומבריה באיטליה, בשנת 1181 או 1182. עד גיל 20 בילה פרנציסקוס את רוב זמנו בסיוע לאביו בעסק המשפחתי. הוא חי חיים מלאים ועשירים. כמו כן, השתתף בסכסוכים המזויינים בין הבורגנים לאצולת הדם שאפיינו את ערי איטליה. הוא חלם להיות אביר ולמצוא לו רעיה יפה ועשירה. אולם, חייו עברו נקודת מפנה בשנת, 1202, כשהשתתף בקרב בין אסיזי לפרוג'יה ונפל בשבי ושהה כשנה בכלא ב- Collestrada (קריירה מקבילה, חווה לימים, גם איגנציו מלויולה (Ignacio de Loyola), מייסד מסדר הישועים. לאחר שחרורו, חלה במחלה קשה ועבר משברים נוספים בחייו האישיים. הוא החל להתבודד ולהרהר אם לא עדיף להתבודד ולהגשים אידיאל דתי  כפי שקרה בעוד מקרים בהיסטוריה, לאחר חיפוש אישי, גילה פרנציסקוס את חיי השליחים. מאוחר יותר שיפץ את הקפלה פורטיונקולה (Portiuncula), שנמצאה בכפר מריה של המלאכים (santa Maria degli Angeli), הסמוך לאסיזי, שהפכה למרכז פעילותו. הוא החל להטיף לאורח חיים של פשטות ועוני מתוך מתן דוגמה אישית. במהרה הצטרף אליו בן עירו, ברנרדו די קווינטוואלה (Bernard of Quintavalle), אשר תרם את כל כולו לעבודה. תום שנה הגיעו מספר חברי האחווה ל־11 איש. הם התגוררו בבית מצורעים נטוש ליד אסיזי, אך בילו חלק ניכר מזמנם במסעות דרך האזור ההררי של אומבריה, בעודם עליזים ושרים ובכל זאת משפיעים עמוקות על שומעיהם בתוכחתם הרצינית. חייהם של חברי האחווה היו נזיריים. הם לא עבדו, ובאקט של השפלה מודעת חיו על קיבוץ נדבות.

בהשראת הכתוב בברית החדשה, הטיף פרנציסקוס לעוני מוחלט ודרש זאת אף מתלמידיו הן כיחידים והן כקולקטיב. נאסר עליהם לקבל תרומות מעבר לצורכי היום והם חיו מעמל כפיהם או מנדבות המאמינים. אהבתו של פרנציסקוס לבריות, פרצה אל מעבר גבולות הנצרות. הוא התנגד למסעי הצלב והעמיד כנגדם את עקרון המיסיון אשר גורס כי את הנצרות יש להפיץ מתוך דרכי נעם – מתוך הנחה שגם ישו המשיח היה בוחר בדרך זו.

בשנת 1209 הלך לרומא יחד עם אחד עשר תלמידיו על מנת לקבל את אישור האפיפיור אינוקנטיוס השלישי. במסע זה, החליף בגדים עם אחד הקבצנים שבכיכר פטרוס הקדוש ויום שלם קיבץ נדבות. אחרי שטעם טעם עוני – הן מרירותו והן השמחה על התערטלות בכול רכוש ושחרור מכול הכבלים הכובלים אדם לעולם הזה, הבין את דברי ישו באוונגליון של מתי, בדבר הכרח לנטוש את הכול וללכת אחריו. פרנציסקוס לבש קרעים וקשר חבל למותניו .מאז החבל משולש הקשרים הוא סימן זיהוי לפרנציסקנים (ה"חובלים" בעברית של ימי הבינים).

הקתדרלה של אסיזי, בה נקבר פרנציסקוס הקדוש

פרוג'יה

אידיאלים של עוני ופשטות

רעיון ה"עניות הקדושה" לא היה חדש והוא היה נפוץ בעיקר מאז המאה ה-11. תנועות דתיות רבות הטיפו, לעתים במחאה נגד שחיתות הכמורה ועושר הכנסיות והמנזרים, לחיי עוני מוחלטים, דגמת ישו ותלמידיו, השליחים הראשונים ולכן קראו לרעיון זה בשם "הדרך האפוסטלית" (Via apostolica). באותה תקופה הופיעו באירופה תנועות מינות (כפירה) המוניות, ששילבו אידיאלים של עוני ופשטות,  בביקורת חריפה כלפי הכנסייה הרשמית. האיום שהציבו המינים (למשל, תנועת הוולדסים) היה כפול: הם הציבו מנהיגות כריזמטית, שביססה את כוחה על דוגמא אישית והם איימו על המונופול של הכנסייה, כקובעת יחידה בנושאי דת. אלא שתנועות אלה נדחקו על ידי הכנסייה וממילא נדחפו למצב של עימות.[ למרות זאת הצליחה האחווה מאסיזי, לקבל את אישורו של האפיפיור, בעיקר בשל כישרונו הפוליטי של פרנציסקוס עצמו, ויכולתו לשכנע את האפיפיור שאינו מהווה איום, אלא יתרון. אינוקנטיוס  השלישי, הבין לרוח הזמן ובמקום לדכא את תנועת פרנציסקוס, שילב אותה במסגרת הכנסייתית.

האפיפיור הבין כי לא ניתן יהיה להילחם במינות רק באמצעות נידויים וחרמות וכי על הכנסייה לגייס לשורותיה, אנשים שיוכלו להתחרות במנהגי המינות, לא רק בוויכוח תיאולוגי, אלא גם באורח חייהם[. האפיפיור קיווה שנזירים עניים שנאמנותם נתונה לכנסייה הקתולית, יסייעו למאבק בכתות המינות שקראו תיגר על הכנסייה בשל עושרה המופלג והתרחקותה מרעיונותיו הרדיקליים של ישו עצמו. מעתה, אימצה קהילתו את הכינוי "אחים קטנים" (Ordo Fratrum Minorum) וחיה במבנים רעועים, תוך דבקות בעזרה לעניים ולנזקקים. מסדר זה יקרא לימים "המסדר הפרנציסקני" (אולם משמו הרשמי נעדר שם מייסדו).

בניגוד למגמתם של מסדרים אחרים,  שהקימו את בתיהם הרחק מריכוזי אוכלוסין, הפרנציסקנים פעלו בתוך הערים וגרו בשכונות העוני שבשוליהן. הם העניקו סיוע וסיעוד לנזקקים ולחולים. בשל מעשים אלו, יש חוקרים הרואים בפרנציסקנים את העובדים הסוציאליים הראשונים במערב האורבני. בניגוד לעקרון הפרישות מן העולם, שהיה סימן ההיכר של הזרמים הבנדיקטינים, טען פרנציסקוס כי "העולם כולו הוא מנזרי" וכי אהבת האל מחייבת לאו דווקא חיי פרישות מן החברה, כי אם מתן סיוע לחלש ולעני מתוך התערות בה. רוב בתי היולדות הוחזקו על ידי פרנציסקנים, שהורישו לעולם, בשינוי גוון, את מדי האחיות הרחמנות.

הפרנציסקנים עשו לכנסייה שירות תעמולתי גדול, אך גם היו ליסוד חתרני. אף שפרנציסקוס שב והכריז על נאמנותו לכנסייה, הייתה במעשיו ביקורת על עושרה של הכנסייה ועל כוחה הפוליטי הרב. בשנת 1220 פרש פרנציסקוס מהנהגת המסדר. לכאורה, בשל מחלתו. אולם למעשה הופעלו עליו לחצים לעשות זאת. למרות יכולתו להצית את הלבבות בהתלהבות, הוא היה אדמיניסטרטור כושל, שלא השכיל להבין את צרכיו המשתנים של המסדר. בניגוד לדומיניקוס הקדוש, שהבין את חשיבותם של מוסדות הידע החדשים ושלח את תלמידיו ללמוד באוניברסיטאות[,  פרנציסקוס, דחה את הלימוד כמקור לגאווה. עבורו היו העוני וחי השליחים , מטרה עצמה ולא אמצעי. פרנציסקוס עצמו מלמתוח ביקורת על הכנסיה, אבל דבקותו באידיאל האפוסטלי כדרך היחידה לגאולה, טמנה בחובה ביקורת סמויה על אלו שאינם נוקטים בה.

אישיותו המיוחדת של פרנציסקוס קרנה פשטות, ענווה, אהבת הבורא והבריות, סגפנות, חסידות עממית ושמחה כנה, כפי שבאה לידי ביטוי בתפילותיו ובשיריו,  השאירה רושם עמוק, שהבשיל תוך זמן קצר לאוסף אגדות אודות מנהגיו וחוויותיו. נפוץ במיוחד קובץ שנכתב ב-1325 בלטינית ותורגם לניב טוסקאני ומכונה בשפה זו "הפרחים הקטנים של פרנציסקוס" (Little Flowers of St. Francis), אוסף זה מספר אודות דמותו של פרנציסקוס וקשור לפועלו ולתוכן דבריו בנוגע לטבע ולבריות.

פטרונה של איטליה

אחרי פרישתו מראשות המסדר, עבר פרנציסקוס להטפה במעשים. בשנותיו האחרונות התפתח סביבו פולחן אישיות, שלא היה לו תקדים בימי הביניים. תלמידיו החשיבו אותו לקדוש נעלה יותר מכול קדוש אחר  וראו בו את החיקוי הנאמן לישו. שנתיים לפני מותו, בתקופת הצום שלפני חג הפסחא, העפיל פרנציסקוס להר ובמשך ארבעים ימים הרהר בסבלו של ישו. בתום התקופה התגלה לעיניו שרף, שדמותו כדמות הצלוב והטביע בגופו את פצעי הצליבה – הסטיגמטה (Stigmata). זוהי מילה יוונית, שפירושה המקורי הוא כתובת קעקע, אות או סימן שנוצרו מכלי חד. בנצרות היא מכונה גם "חמשת הפצעים המקודשים" (ארבעת הפצעים שנגרמו לישו במפרקי (או בכפות) הידיים והרגליים כתוצאה ממסמור גופו לצלב, ופצע אחד בצדו הימני של הגוף, שגרם החייל הרומי לונגינוס (Longinus), מדקירת חנית בגופו, על מנת לסיים את ייסוריו). פצעים אלו סימלו את הקשר הרוחני והפיזי, בינו לבין ישו המשיח. למסדר הפרנציסקני מספר סמלים: צלבים אדומים המקיפים צלב רומאי אדום – הם כנראה התייחסות לסטימגטה זרוע לבושה לצד זרוע חשופה וחגורה פשוטה עשוית חבל, המנציחות את מתן בגדיו לקבצן. ב-3 באוקטובר 1226 מת פרנציסקוס באסיזי. דמותו של פרנציסקוס נזכרת רבות גם במוזיקה, בספרות ובאמנות. הוא נחשב פטרונה של איטליה ומטבע הדברים מופיע ביצירות אמנות רבות.

מסע באומבריה

בטיול זה ויתרנו על החלק העובר בטוסקנה והסתפקנו באומבריה ובטעימה מלצ'יו. זוהי ארץ של גבעות מוריקות, עמקים ואגני נהרות, שבה גדלים עצי דולב ערמון וצפצפה מרובים. כרמי הזית צובעים את הגבעות בגוון אפרפר וכרי המרעה שבעמקים נראים כתשבץ של כתמים בצבעי ירוק וצהבהב. אומבריה התפרסמה בעמק קליטונו (Clituno) הפורה, ששדות המרעה שלו נודעו כבר בימי קדם, באגם טראזימנו (Trasimeno) הזכור מהקרב הגדול של חניבעל, במלחמה הפונית השנייה (מלחמה שהתנהלה בין הרפובליקה הרומית לקרתגו המושבה הפיניקית ("פּוּנים" בלשון הרומאים), בשנים 218–201 לפנה"ס, והיא הקשה מבין שלוש המלחמות הפוניות בין רומא לקרתגו)  ובנהרות רבים, לרבות הנהר טיבר (Tiber), שלגדותיו שוכנת רומא . גודלה של אומבריה, חבל הארץ היחיד במרכז איטליה, שאין לו מוצא לים, הוא כ-8,500 קמ"ר. (לשם השוואה, גודלה של טוסקנה, השוכנת צפון-מערבית לאומבריה, הוא כ-23,000 קמ"ר.

אומבריה דרמטית, פראית ורומנטית. יש המכנים אותה "אחותה הסוררת והפראית" ואולי אפילו "הזנוחה" של טוסקנה, שנחשבת כיהלום שבכתר האיטלקי. אולם, יש לאומבריה הרבה מה להציע, כמעט כמו לאחותה הנוצצת. היא פחות עמוסה בגדודי התיירים המציפים את טוסקנה ומאפשרת מבט שלו ורגוע יותר אל תוכה של איטליה.

המסע לאורך דרך פרנציסקוס, אינו רק מסע בין כנסיות ואינו רק שיעור מאלף ההיסטוריה של איטליה בימי הבינים. זהו טיול על מורדות האפנינים ומשלב נופים הרריים יפים, עם שטחים מעובדים. מרביתו של המסע עובר באומבריה, המכונה בפי אוהביה "ליבה הירוק של איטליה"

זהו אינו "טרק", אלא עלייה לרגל. יש בו קטעים דרמטיים, יש בו קטעים שלווים ומפעם לפעם, גם קטעים משעממים. לעתים הוא עובר בשבילים הרריים, לעתים בדרכי עפר ולעתים לאורך כבישים. הוא עובר דרך כפרים קטנים, מנזרים וגם ערים. הלינה אינה בבקתות או באהלים. אין כאן אכסניות לצליינים כפי שקיימים ב"דרך סנטיאגו" המפורסמת. הלינה היא בבתי מלון והטיול משלב, בנוסף להליכה, גם ביקור באתרים היסטוריים רבי רושם, ופינוק בקפוצ'ינו משובח בבקר, או בקמפרי בסופו של יום.

———-
ד"ר גילי חסקין: יליד כפר ביל"ו (1957); בוגר החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת בית ברל, מורה דרך מוסמך ובעל תואר דוקטור מטעם החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שהגיש עוסקת ב'טוהר-הנשק', באתוס, במיתוס ובמציאות, בתקופה שבין ראשית ההתיישבות הציונית ועד להקמת המדינה.

הפוסט דרך פרנציסקוס הקדוש, איטליה: עלייה לרגל הופיע ראשון במסע אחר

רק במאמץ, ברגל, בשוטטות בוואדיות מחוץ לשבילי התיירות, ניתן לגלות את הבוסתנים

הצבעים של סיני לכאורה נראים לעין צחיחים בשמש הקופחת, אך כשמתקרבים לאזור ההר הגבוה, מעל 1600 מ', ניצבים להם סלעי הגרניט החומים-אדמדמים, הפסגות הוולקניות השחורות, והשמיים הכחולים שיוצרים דרמה הולכת וגדלה ככל שמטפסים גבוה יותר. בימים בהירים במיוחד, במבט אל האופק מהפסגות הגבוהות אפשר בעזרת משקפת לזהות פנורמה רחבה ולעיתים גם את הטורקיז המנצנץ של מפרץ סואץ. מבטים מלמעלה אל הקפלים הגיאולוגיים הנצחיים למטה מגלים נוף סלעי, משטחי גרניט היוצרים ממשקי מים, והפתעה כשזיק לוכד את העיניים, אלו הם הבוסתנים הירוקים, פנינה חבויה הרחק מהעין הסקרנית של רוב התיירים המגיעים לבקר במנזר סנטה קתרינה, או העולים להר משה לזריחה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד סיני,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

בבוסתנים שלל עצי פרי: שקדים, תפוחים, שזיפים, זית ורימון, משמש, ענבים, והכלאות שונות של אגס כמו "שיתווי" ו"קלאבי", שטעם פירותיהם בקיץ ובסתיו ערב לחך

ההיסטוריה של הבוסתנים הללו מתחילה כנראה בתקופה הביזנטית, במאות הרביעית-חמישית לספה"נ, כך מספרים עולי רגל נוצריים שהגיעו לאזור המקודש בעיניהם, סביבות הר סיני. במספר בוסתנים עתיקים השייכים למנזר סנטה קתרינה ניצבים שרידי מבנים וסביבם חומת אבן, המעידים שהסביבה לא הייתה תמיד מקום קל ובטוח לשרוד בו. הניסיון שנצבר במלאכת הבוסתנאות, שהחל ביבוא ידע על ידי נזירים מארצות הים התיכון, הוא פרי למידה ועבודה רבה של הבדואים במהלך מאות שנים בבנייה וסימון גבולות החלקות בקירות חלוקי אבן, בניצול דייק גיאולוגי ושכבות ללכידת נגר גשמים, בהקמת סכרים וטראסות, ובזיהוי אילו עצים וצמחי תבלין ישגשגו בצורה הטובה ביותר. במרכז כל בוסתן חפרו באר עמוקה, הלב הפועם שלו, והותקן קילון ("שדוף" בערבית) לשאיבת המים, לעיתים משתרגת לה גם פיקוס בת השקמה, אחותה של התאנה.

כשההתיישבות הנוצרית דעכה עם השנים, היו אלה הבדואים של ההר הגבוה, בני אאולד סעיד וג'בלייה, שאימצו את המסורת החקלאית הזו ושיפרו במשך מאות השנים האחרונות את טכניקות הגינון והגידול. מיקום המגורים בקרבה לבוסתנים, במרחק יום הליכה מהם, השפיע על אורח חייהם של שבטים אלה שהפכו לסמי-נומדיים, בחורף יורדים בגובה לבתי האבן בכפר, ובקיץ עולים עם המשפחה והעדר להרים. כיום שבטים אלה הם המשמרים והשומרים הבלעדיים על מורשת ייחודית זו הנמצאת בסכנה. בהר הגבוה התפתחה תרבות בוסתנים ייחודית באקלים יבש, בסודות מקצועיים ששרדו במשך דורות, בעוד ששבטים בדואים אחרים בדרום סיני העדיפו לחיות אורח חיים מסורתי יותר, של נדודים במדבר עם עדריהם, או שעברו לערי החוף בחיפוש פרנסה, לחיי קבע.

האם המורשת בת מאות השנים הזו תוכל לשרוד? מבט אל עשרות השנים האחרונות מצביע על כך שמורשת חקלאית אקולוגית עתיקה זו בהר הגבוה נמצאת בדעיכה. בוסתנים רבים ("כארם" בערבית) ננטשו והוזנחו בהיעדר יד עובדת ואוהבת, והידע רב השנים יורד לטמיון. הזמנים השתנו, הדור הצעיר של הבדואים הולך ללמוד באוניברסיטאות במצריים, מתעניין בעתידו הכלכלי שלו ושל משפחתו, למגינת ליבו של הדור הוותיק, זקני השבט, ועימם עלולה להיעלם המסורת והרקמה החברתית-תרבותית רבת השנים.

הטיילות שחזרה לסיני בשנים האחרונות אחרי הפסקה גדולה, ומספר יוזמות אירופיות ומקומיות ברוכות לאיגום מים בסכרים בנויים בוואדיות, הביאו לתקווה לחידוש המסורת החקלאית רבת השנים, שהיא גם אורח חיים וגם פוטנציאל להתחדשות כענף כלכלי. הוקמו מספר פרויקטים לגידול צמחי תבלין בבוסתנים ומכירתם, ורוקמות בבתיהן משחזרות דגמי רקמה מסורתית מקומית.

לצד הבוסתנים גדלים קורנית, נענע קטנת פרחים (חבג בערבית), מרווה לסוגיה. לכל צמח סיפור משלו המשמר מנהגים עתיקי יומין, וניסיון מקומי לתיבול, לעידון התה, לשיכוך כאבים, לטיהור, וכן גם נגד רוחות רעות, עין הרע וכישוף. בחירת הזנים בבוסתנים גוונה גם היא בשנים האחרונות למיני צמחים מבוקשים יותר בשוק כמו ה"חודרי", טבק אורגני מקומי וסוגי ״מלוחייה״, כוורות לגידול דבורים נוספו, ונכנסו שיטות עיבוד והשקיה חדשים, ביניהם הגנרטור לשאיבת המים מהבאר, המכניס רעשים חדשים לנאת המדבר השקטה. במקומות הרחוקים מן העין עולה ופורח גידול הפרגים, עמוד תווך כלכלי עולמי.

הטיילות שחזרה לסיני בשנים האחרונות אחרי הפסקה גדולה, ומספר יוזמות אירופיות ומקומיות ברוכות לאיגום מים בסכרים בנויים בוואדיות, הביאו בשנים האחרונות  לתקווה לחידוש המסורת החקלאית רבת השנים

חידושים כמו פאנלים סולריים נכנסו לשימוש בבוסתנים

בוסתנים אחדים הפכו  למקומות מנוחה ולינה למטיילים, בהשקעה רבה ועצמאית של בעלי הבוסתן שבנו במו ידיהם שירותים ומקלחת מאולתרים, ברזי מים, ולעיתים אף מבני אבן (ומזרונים בתוכם) ובריכה לשכשוך. (ראו מפה מצורפת). רגע נדיר בתחושתו הוא להגיע לאחר הליכה מאומצת, לעבור בפשפש הקטן מהשביל אל פנים הבוסתן, כשהבדואי, הדליל הקדים ורקח כבר תה מתוק עם "חבג" על ערימת גחלים בוערות. הארומה שבאוויר משתלבת עם היופי הטבעי של ההרים שאין לעמוד בפניו, והירוק בעיניים שהוא פרי תושייה אנושית, ואהבה למקום ולמדבר. רק קולות רשרוש העלים, זמזום הציקדות (סרסור אל מישמיש בערבית), ולעיתים "פק פק" הגנרטור יפריעו למנוחה הטוטאלית שמקום כזה משרה.

בוסתנים אחדים הפכו  למקומות מנוחה ולינה למטיילים, בהשקעה רבה ועצמאית של בעלי הבוסתן שבנו במו ידיהם שירותים ומקלחת מאולתרים, ברזי מים, ולעיתים אף מבני אבן (ומזרונים בתוכם) ובריכה לשכשוך

כניסה לבוסתן אירוח גדול של סעד בחדיד א-ד'ב, בואדי זוואתין.

זהו סיפור הבוסתנים בהר הגבוה, אתם המטיילים תהיו הכותבים את הפרק הבא!

מוטלת על המטיילים אחריות מוסרית לשימורם של הבוסתנים כערך מורשת עולמית, גם אם ארגון אונסקו עדיין לא הכריז עליהם כך.

אל תיכנסו לבוסתנים ללא הזמנה ואל תקטפו מפירותיהם ללא רשות!

המדריך הבדואי יכנס לפניכם לבוסתן, יפתח לכם את השער, יערוך לכם היכרות עם המרחב הפנימי שלו ומרגע זה, בצל עצי הפרי וקירות הגרניט הסוככים, אתם הופכים מיידית לשותפים לכיבוד מסורת חקלאית עתיקה ומשמעותית למטפחיה לדורות הבאים.

הבוסתן הגדול בהר הגבוה בדיר אל ארבעין

פרישת הבוסתנים הפתוחים למטיילים במסלולי ההר הגבוה על פי סקר שערכה רויטל ביוני 2023

————-

רויטל בר יוסף, שהתה והדריכה בשנות ה-70 בצוות "צוקי דוד" בבית ספר שדה שהיה ממוקם בפתחו של ואדי אל ארבעין באזור סנטה קתרינה. הקשר שלה ושל חבריה אל המקום וההיכרות המעמיקה עם שביליו ותושביו הבדואים, רק התחזקו עם השנים, לאחר החזרת סיני לידי מצרים.

הפוסט הבוסתנים בהר הגבוה בסיני: תחת גפנם ותחת תאנתם הופיע ראשון במסע אחר

הכותבת, רויטל בר יוסף, שהתה והדריכה בשנות ה-70 בצוות "צוקי דוד" בבית ספר שדה שהיה ממוקם בפתחו של ואדי אל ארבעין באזור סנטה קתרינה. הקשר שלה ושל חבריה אל המקום וההיכרות המעמיקה עם שביליו ותושביו הבדואים, רק התחזקו עם השנים, לאחר החזרת סיני לידי מצרים.

הכפר הבדואי "אל מלגה" בו מתגוררים מאות בשנים בני שבט הג׳בלייה ואאולד סעיד שוכן בקרבת הר סיני, מקום עלייה לרגל לדורות של צליינים, ונזירים הבאים להתבודד. כוכי התבודדות, הקפלות והמנזרים הקטנים המפוזרים בהרים מספרים על הפריחה שהביאה הקדושה למקום בכל התקופות. הפסגות הגבוהות והמסלע המיוחד מגרניט אדום, יצרו מיקרו אקלים שאיפשר באמצע המדבר, לשמור על רצף של חיים מהתקופה הביזנטית, בה בנה יוסטיניאנוס את מנזר סנטה קתרינה, ועד היום.

מבט ממעלה אבו ג'יפה אל הכפר אל מילגה, שבקרוב יהפוך ל"העיר סנטה קתרינה" (צילמה רויטל בר יוסף)

במקום נבנית בימים אלה עיר מצרית חדשה – ״העיר סנטה קתרינה", והאזור כולו נראה כמו סדום ועמורה, לפחות לשנתיים הקרובות עד לסיום התשתיות. החוויה האמיתית מתחילה אם כן כשמטפסים ללב ההר הגבוה, שם כל טרדות הציוויליזציה מתפוגגות לנוכח השקט, השמיים הכחולים, הפשטות של הטבע, פסגות הגרניט הדרמטיות, ופסלי הטבע החרותים בהם.

בוסתן בואדי טלאח (צילמה רויטל בר יוסף)

כללים לא כתובים לטיול בהר הגבוה

התמסרו מתוך שוויון וכבוד לבדואים הדלילים, ולמגמלים הדואגים לציוד, שיובילו אתכם בבטחה בשבילים. כבדו אותם ואת אורח חייהם, שמרו על הניקיון בבוסתנים, בשבילים ובשטחים הפתוחים, וקחו את האשפה אתכם עד לחזרתכם לכפר. שקט והליכה בצניעות יאפשרו חיבור מתוך התחשבות בעוצמת הנוף ורחשיו.

שלוש אופציות טיול:

1. הגעה לאזור סנטה עם ערב, לינה בכפר הבדואי, ולמחרת בבוקר לעלות להרים למספר ימים. זוהי אופציה נוחה למי שמגיע ביום אחד מצפון הארץ, או למי שנהנה בבוקר בחוף המפרץ. את הערב מקדישים להתארגן על כל הלוגיסטיקה וקניית האוכל ולמחרת בבוקר, מוקדם, עולים להרים, בשעה קרירה ומוצלת. בכפר ובמנזר קיימים מספר מקומות לינה נעימים.
2. הגעה לסנטה לקראת צהריים מאוחרות, ועליה באותו יום ללינה באחד מהבוסתנים בהרים. (זוהי האפשרות המועדפת עלי!). נפגשים עם הדליל והמגמלים שתואמו עמם הפרטים מראש בווטסאפ, מתארגנים במכולת המקומית על מצרכי מזון, (המבחר גדול וזול) ויוצאים להרים. יש לזכור כי לא מומלץ ללכת בחושך בהר הגבוה… בקיץ מחשיך בשעה 19:30 ובחורף כבר בשעה 16:30.
3. לאלה מביננו שמעדיפים טיולי "כוכב" מהכפר, זו אופציה, אבל לא ממש מומלצת כרגע בגלל תנופת הבנייה, וחסימת הדרכים והשבילים; אולי בשיא החורף כשקר מאוד בהרים היא עדיפה:

טיולי יום קצרים

• מסלול אחה"צ קצר יחסית קל ויפהפה מהכפר: מנקב קוויז אל "המעין המטפטף" משם ל"דיר רהב" (מנזר הנזיר) בואדי טלעה קטן, וחזרה לכפר דרך מעלה נקב רהב (שעתיים הליכה).
• מנזר סנטה קתרינה – מהמנזרים היוונים-אורתודוכסים היפים בעולם, עם אוסף האיקונות וכתבי העתיק העתיקים ביותר (פתוח לביקורים רק בבוקר). ממנו ניתן לצאת למסלול אחד בלבד – לג'בל מוסה, בהליכה בשביל הרחב, או ברכיבה על גמל ודליל מקומי (מסלול של שעה וחצי הליכה לכל כיוון).
• "הרפתקאות בואדי טלעה קטן" – מסלול נפלא לילדים. מתחילים מהכפר בעלייה באבו ג'יפה עד למלכודת הנמרים העתיקה, משם לואדי טלעה קטן המשובץ בבולדרים ענקיים, מאתרים את ה"חורמה", משתחלים דרכה, וממשיכים עד ל"דיר רהב" (מנזר הנזיר), שריד לתקופת פריחת הנזירות באזור. ב"מעיין המטפטף", אחת מפינות החמד באזור, עוצרים לתה, ומסיימים או בואדי טלאח (נחל השיזף) במעלה נקב אבו סילא לכפרון באותו שם (מחייב הקפצה של רכב לכפר), או בדרך קצרה יותר דרך במעלה נקב קוויז לכפר. (4-5 שעות הליכה ומנוחה).

טיולי יום למיטיבי לכת

• יום בדגש נזירות ב"ג'בל צפצפה" – דרך השריג' העליון בעלייה מאומצת מגיעים לפארש פרעה ומשם מתחברים לדרך הנזירית העולה לצפצפה. השיטוט בין העמקים הפנימיים של הצפצפה, הקפלות וכוכי ההתבודדות, מאפשר תחושה רוחנית וחיבור למוטיבציה שהביאה את עולי הרגל והנזירים לאזור. ניתן לעלות לראס צפצפה (2168 מ') ממנו נשקף נוף מרהיב. בקפלת אליהו עוצרים לתה, ומשם מתחילה העליה במדרגות לג'בל מוסה. החזרה היא דרך הפריעה לשריג' כי ואדי אל ארבעין סגור. (7 שעות הליכה ומנוחה).

חסיין הדליל בג'בל צפצפה (צילמה לינור אלנבלום)

• אל ג'בל עבאס בשא (2310 מ') – זכתה סנטה קתרינה ששמעה יצא למרחוק כששלטו בני מחמד עלי הממלוכים במצריים. היה זה עבאס בשא שהחליט לבנות לו ארמון על פסגת אחד ההרים ודרך שתוביל את כרכרתו ממפרץ סואץ. מפעל ענק זה נפסק באמצע בשל מותו הפתאומי בשנת 1854. מסלול ההליכה מתחיל בכפר בעלייה בנקב אבו ג'יפא, לואדי טובוג, ומואדי זוואתין לאוכף ולפסגת ג'בל עבאס בשא, מן היפות שבתצפיות הרי דרום סיני. מהאוכף יורדים לואדי טיניה, משתכשכים במוית חרזה בואדי שג גדול, ויורדים בו עד מפגש ואדי טלאח ונקב אבו סילא לפגישה עם רכב שיחזיר אתכם לכפר (7 שעות).

המלצות לטרקים ארוכים של מספר ימים

טרק לפסגות הגבוהות של ההר הגבוה: 4 ימים – 3 לילות

היום הראשון: מואדי שריג' לדיר אל ארבעין

מגיעים מהגבול בצהריים לסנטה, מתארגנים ועולים בואדי שריג׳ עליה רצינית של כ-250 – 300 מ׳ לגובה 1900 מ', כשעה של טיפוס (בקיץ בשעה 16:00 עדיין השביל כולו בשמש… בחורף מומלץ להתחיל את העלייה בשעה 14:00 כדי לסיים לפני החושך).  למעלה, בפארש פריעה, מהעמקים היפים החבויים בהרים, ניתן לצפות לעבר פסגת ג'בל מוסה המתנשאת, כשהבולדרים הענקיים מסביב יוצרים מעין גן פסלים. בהמשך יורדים לגובה 1700 מ' לבוסתן של רמדאן בואדי אל ארבעין ללינה. בבוסתן יש מתחמי שינה בסוכות, שלושה חדרים בנויים לימי קור, מזרנים, שמיכות, מרבדים, גז במטבח, שני כדי מים קרים. בית שימוש אחד (חור בקצה הבוסתן) ומקלחת מאולתרת אחת.
זמן הליכה: כ-3 שעות הליכה עם עצירות.

היום השני: אל ג'בל צ'פצ'פה וג'בל מוסה

מצטיידים בבוסתן בבוקר בפתירים טריים ויוצאים מוקדם לדרך. עולים בעלייה מתונה בנויה על ידי נזירים קדומים לג׳בל צפצפה, כ-200-300 מ' גובה,  לסיור בין הקפלות, וזו "הנעלמת", משלבים עליה לתצפית מראס צפצפה (2168מ'), ומשם בשבילים הבנויים לקפלת אליהו לפיקניק צהריים. מעל לפארש אליהו ניצב ג׳בל מוסה (שהיה בעידן הגיאולוגי הקדום לוע הר געש) ומי שמעוניין מוזמן לטפס אליו במדרגות עד לפסגה – חצי שעה עליה מאומצת לגובה 2,300 מ'. חוזרים מההר בירידה ללינה בבוסתן של רמאדן בואדי אל ארבעין.
זמן הליכה 6-7 שעות עם מנוחות.

היום השלישי: אל ג'בל קתרינה וג'בל אחמר

בוסתן רמאדן בדיר אל ארבעין (צילמה: רויטל בר יוסף)

פותחים את הבוקר באריזת הציוד על הגמלים ועולים במעלה שאג מוסה בשביל סללום חכם המוביל לאוכף בין ג׳בל קתרינה לג׳בל אחמר. אם עולים בקצב אחיד, מגיעים לאוכף בטווח של שעה מאומצת. משם עליה נוספת בדרך לא דרך לפסגת הגרניט המהממת של ג׳בל אחמר לתצפית ומנוחה, או (למיטיבי לכת מאוד) ניתן לשלב את שתי הפסגות ג'בל קתרינה (2642 מ') וג'בל אחמר (2318 מ'). פסגת ג'בל אחמר על משטחי הסלע שלה, היא האהובה עלי ביותר בהר הגבוה… הרבה חוויות עם קבוצות מטיילים… הירידה מההר היא בתוך ואדי אחמר הפראי, עד למפגש ואדיות עם ואדי ע'זנה. ומשם לואדי זוואתין, שם לבחירתכם מספר בוסתנים ללינה.
זמן הליכה: 7 שעות עם מנוחות.

היום הרביעי: אל ג'בל עבאס בשא או לואדי טלעה קטן (ניתן לבחור בין יום טיול מלא לחצי)

יום הליכה מלא: עלייה לג'בל עבאס באשא (2310 מ') לתצפית מהמרהיבות בסיני, משרידי ארמון המלך הממלוכי. מהפסגה יורדים  חזרה לאוכף, ממשיכים לואדי טיניה עד לברכת המיים בואדי שג גדול. לאחר מנוחה ופיקניק לצד הבריכה, שהיא פנינה מיוחדת בהר הגבוה, יורדים בואדי שג גדול התלול לעבר מפגש עם ואדי טלאח, שם משתרע בוסתן דר' אחמד המפורסם בגידול צמחי מרפא. שתי דרכים אפשריות מכאן: לעלות באופן מתון בואדי טלאח אל נקב קוויז, ומשם אל הכפר בשעתיים וחצי הליכה, או (עדיף בעיני) עליה מאומצת קצרה של חצי שעה במעלה נקב אבו סילא אל כפרון קטן בשם אבו סילא, שם ימתין הרכב.

זמן הליכה עד אבו סילא: 6-7 שעות עם מנוחות.

חצי יום טיול: ל"סיבוב ואדיות", דרך מפלוני ואדי שג קטן (חרזת א-שג) לואדי טובוג הקניוני שמלא בבוסתנים (לא לפספס את עץ התות הגדול), ומשם לבולדרים של ואדי טלעה קטן, לדיר רהב המבוצר, או בכינויו מנזר הנזיר, על שמו של יוחנן קלימכוס מחשובי נזירי סיני. עוקפים את הבוסתן עם כרם הזיתים הגדול ומשם ל"מעיין המטפטף", פינת חמד חבויה ושערות שולמית מציצות ממחילות בין הסלעים. נפרדים מהמעיין המטפטף, מתחברים לואדי טלאח מהואדיות המרכזיים בהר הגבוה, עולים לשביל נקב קוויז לתצפית יפה מהאוכף, מתרשמים מקו השבר שראשיתו בואדי אל ארבעין, המשכו במרכז בקעת א-רבה בה יושב הכפר הבדואי, וסופו בקצה ואדי טלאח. הרכב ימתין בשולי הכפר.

זמן הליכה: 4 שעות עם מנוחות.

גבים בואדי שג גדול (צילם מורדי פרקש)

טרק לג'בל באב ולגלת אל אזרק (הבריכה הכחולה) 5 ימים – 4  לילות:

היום הראשון: עלייה והתמקמות בוואדי ג'יבל

מתחילים בכפר בשעות אחה"צ, מטפסים במעלה אבו ג'יפא, מנוחה באוכף ליד מלכודת הנמרים ההיסטורית (עקבות אחרונות לנמר נראו על ידי המושל הבריטי ג'רוויס בשנת 1926) ומשם לואדי הקניוני טובוג, לחפש את עץ התות העתיק למנוחה ותה, ומשם במעלה ואדי זוואתין לנקב ג׳יבל שיוביל אתכם למפגש עם ואדי בולע ללינה בוסתן של חסין סאלח, מתחת לג'בל אם לוז המרשים בכיפת הגרניט שלו.
משך ההליכה כ-3 שעות.

היום השני: מוקדש לפסגות ועמקי ג'בל באב:

משלבים עליה לפסגות ההר ביניהן ג'בל אבו גסבה (2205 מ') או פסגת ראס אבו עלדה (2165), מהן נשקף נוף פראי, חרוץ ואדיות עמוקים ופסגות הרים. לאחר שיטוט בין השרידים הביזנטיים בפארש עין נג'ילה, המעין היחיד על ההר, לא מפספסים עליה מערבה לתצפית מיוחדת מיתולוגית, פתח בחומת הגרניט – "באב אל דוניה" (שער העולם), מהתצפיות היפות ביותר בסיני, לעבר ג'בל סרבל, פסגות "הדייק הטבעתי" המכתר את הרי הגרניט, מפרץ סואץ ועוד. יש מספר אפשרויות לירידה מעין נג'ילה, התייעצו עם הדליל. מנקב בחרייה יש ירידה תלולה לפארש רומנה ללינה.
משך ההליכה והמנוחה: יום שלם.

ביום השלישי: גלת אל אזרק

יורדים כשעתיים בואדי טלעה גדול המפורסם אל נקיק הפטל, משם לבריכה הכחולה, גלת אל אזרק, סדרת ברכות ענק צלולות ומשטחי סלע. מטפסים מהבריכה מזרחה בנקב אם סילה התלול – לפארש הגדול מעל, גן פסלים ענק, וממנו לעבר ואדי אבו טויטה (התות) ללינה בבוסתן של שוב (SHOB) במפגש ואדי טיניה ואדי סגר – מקום לינה מוסדר עם שירותים, ובריכה לרחצה..
6 שעות הליכה ומנוחה.

עין נג'ילה בג'בל באב בחורף (צילמה תמר שק)

ביום הרביעי: לג'בל עבאס בשא:

מוואדי אבו טויטה מתחברים לאחד מהקניונים המפתיעים בהר הגבוה בואדי סגר (נחל העייט), משם לואדי טיניה, משתכשכים בבריכת אל חרזה במפגש טיניה-שאג, ועולים בעלייה מתונה וארוכה בואדי טיניה לאוכף ג'בל עבאס בשא, ממנו עלייה קצרה לתצפית המרהיבה משרידי הארמון של המלך הממלוכי בגובה 2310 מ'. לינה בבוסתני ואדי זוואתין, או אצל רועת הצאן עמרייה.
כ-7 שעות הליכה ומנוחה.

ביום החמישי: "סיבוב ואדיות ובוסתנים"

ירידה דרך ואדי שג קטן על גבי ומשטחי הסלע שבו, המשך בואדי טובוג בו הלכנו ביום הראשון ופנייה לואדי טלעה קטן שבכל פינה בו ממתינה הפתעה אתגרית חדשה. מנווטים בינות הבולדרים הענקיים ל"חורמה" משתחלים דרכה ומשם ל"דיר רהב" (מנזר הנזיר) על שם יוחנן קלימכוס שהיה מהנזירים המפורסמים בסיני בתקופה הביזנטית. הדרך חזרה לכפר עוברת דרך "המעיין המטפטף", פנינת חובה, ומתחברים לנקב קוויז שבמפגש ואדי טלאח, ממנו עולים חזרה אל הכפר.
4 שעות הליכה.

(טרק זה של 5 ימים ניתן לשנות בכל מיני וריאציות. למשל ביום הראשון לעלות מאבו ג'יפא עד לבוסתני הזוואתין. ביום השני לעלות לג'בל עבאס בשא, לרדת  לעבר ואדי טיניה, ואדי סגר, ללינה באבו טוויטה. ביום השלישי לרדת לגלת אל אזרק בואדי טלעה גדול וללון בפארש רומנה. ביום הרביעי לעלות לג'בל באב ולישון בחזרה בואדי בולע. ביום החמישי חזרה לכפר דרך סיבוב ואדיות, כמו באופציה שלעיל.).

מפת תרשים של האזור:

מפת תרשים ההר הגבוה

מושגים חשובים בערבית:

דיר: מנזר. כניסה: קפלה, כנסייה. כרם: בוסתן. מויה: מים. סיד: מפל. נקב, סיכה, טריק: דרך, שביל, מעלה. סיל: שפך נחל. פארש: בקעה, עמק מוקף הרים. ג'בל: הר (ברבים ג'יבל). שרפה: אוכף. סוואח: מטיילים. דליל: מדריך בדואי. שגיף: נקיק צר. חרזה: ברכת מים. בירכה: גב מים. תין: עץ תאנה. טופאח: עץ תפוח. ד'יב: זאב. נימר: נמר. קאסר: ארמון. רוג'ום: גל אבנים. חג'ר: אבן, סלע. ראס: פסגה. ביר: באר. עין: מעיין.

הבוסתנים

הבוסתנים  הם בתי הקיץ של המשפחות הבדואיות, שם, בעבודת כפיים הם משקיעים כל השנה בגידול ירקות ועצים נשירים מניבי פרי. במספר בוסתנים נערכו הבדואים ובמו ידיהם ארגנו תנאים בסיסיים לקליטת מטיילים: סוכות, חדרי אבן ללינה בחורף, מזרונים, שמיכות, בלון גז לבישול, צינור לרחצה ובור לבית שימוש שדה. הניקיון תלוי בנו, אנא, אנא, היו ערניים ומתחשבים!

בכל פעם שאני מגיעה לסנטה אני בוחרת בבוסתן אחד כמרכז, לפעמים בשניים. אהובים עלי במיוחד הבוסתנים של עודה בשג הקטן, לצד בריכות טבעיות ומשטחי סלע, או של חסין סאלח בואדי בולע תחת קירות ג'בל לוז שמעל. בוסתן חדש ומושקע מאוד, עם נוף עוצר נשימה, נמצא בואדי טלאח בסמוך לבוסתן המפורסם של דר' אחמד. אם במקרה זכיתם לפגוש בדוקטור, תכירו בדואי ששמעו יצא למרחוק בגידול צמחי מרפא.

זריחה בואדי טלאח (צילמה רויטל בר יוסף)

מידע שימושי

שני מרכזי יציאה לטיולים באזור סנטה קטרינה:

"שייח מוסה" ו"פוקס קמפ" – לשניהם יש ניסיון רב בהתארגנות  ויציאה לשטח. משאירים אצלם את הדרכונים וכל ציוד שלא זקוקים לו בהרים,  מתייעצים שם עם הדליל על מסלולי ההליכה, בוסתני הלינה, מתארגנים על מזון למספר הימים המתוכנן, וביחד עם הדליל יוצאים לדרך. אחריכם יצאו המגמלים עם הציוד ישירות למקום הלינה.

* מתחם "שיח מוסא "ממוקם בתוך הכפר ונקרא גם "בדואין קמפ גסטהאוס" Bedouin Camp and Guesthouse, ניתן לתקשר איתם בטלפון ובמייל:

010-6413575 (002) או or (002) 010-6880820

Website: http://sheikmousa.com

Email: sheikmousa@yahoo.com

* מתחם "פוקס קמפ" – מנהל פארג', בסיוע חמדי – Fox Camp – בטלפון: 20-100-389-7416+

מומלץ לתקשר אתם דרך הוואטצאפ – נסו בכתיבה באנגלית ואם לא הולך, שלחו הודעה קולית.

מספר מדריכים בדואים מנוסים מארגנים עצמאית טיולים ואין בכך כל בעיה, בדרך כלל הם מחוברים ללוגיסטיקה של פוקס או לשייח מוסה.

מפת הכפר (מלגה) בסנטה קתרינה. סמנו לכם את שני מרכזי היציאה לטיולים: פוקס קמפ (21) ושייח מוסה (08).

הצוות המלווה בטיול

הצוות מורכב מבדואים מקומיים משבט הג'בלייה או אאולד סעיד שאזור ההר הגבוה הוא ביתם, מרחב הרעייה של עדריהם, ואליו הם קשורים בעבותות של מסורת ארוכת ימים. לרובם בתי אבן בכפר או בסביבתו, לחלקם בוסתנים בהרים לשם הם עולים עם המשפחה בחודשי הקיץ החמים "להתפנק" בצל העצים. נהוג לדבר אתם בנימוס, בקול רגוע, בפרגון לאורח החיים שבחרו, תוך כיבוד מנהגיהם. תמצאו שהם פתוחים ומעניין מאוד לשוחח וללמוד על זווית הראייה שלהם לכל המודרניזציה שמתרחשת מסביבם.

בוסתן "פוקס קמפ" בפתח "ואדי שרייג", בפאתי הכפר הבדואי. (צילמה רויטל בר יוסף)

עלויות:

התשלום מחושב בדרך כלל לפי יום עבודה עבור דליל, מגמל ועמלת ארגון – כ-650 לירות מצריות לכל אחד מהם, כלומר כ-1950 לירות מצריות ליום סה"כ (נכון ליולי 2023). מרכיב הגמל הוא אחד לארבעה מטיילים ליום, דליל אחד לכל הקבוצה ליום, וכך גם העמלה. ככל שהחבורה גדלה ניתן לחסוך במחיר לאדם. יש לקחת בחשבון תוספת לקניית המזון (מאוד זול), ותשלום ללינה בבוסתנים כ-100 לירות מצריות לאדם ללילה.

לאחרונה  החלו המארגנים לספק "חבילה" שלמה לאדם הכוללת הכל: הסעות לתחילת המסלול, דליל, גמל, ארוחות, מזרונים, שמיכות ללינה בבוסתנים. תבדקו אם משתלם לכם. מקובל להשאיר טיפ נדיב לאות הערכה בסוף הטיול.

מבט מגג דיר רהב אל ואדי טלעה קטן (רויטל בר יוסף)

מפות

מפת צילום לווין של האזור

מפת אתרים, תצפיות ובוסתנים בהר הגבוה:

המלצה חמה – סלימה ג'בלי

במישור א-רחה תוכלו לפגוש את סלימה ג'בלי, בדואית בעלת יוזמה וכישרון שבנתה רשת ובה מעל 400 בדואיות המשחזרות מלאכות יד עתיקות של שבטי סיני. סלימה מוכרת את עבודות היד בביתה והמבקרים מוזמנים לשבת בחצר הבית ולהתרשם.
אתר המיזם כאן

המיזם של סלימה בואדי א-רחה

בהנאה!

————–

מטרת הכתבה היא לפנות למתעניינים ולבוחרים לטייל עצמאית בהר הגבוה בסנטה קתרינה שבסיני, להצטרף לקהילה ששמה לה למטרה לשמר את האופי המיוחד של הטיילות באזור ייחודי זה. לאלה המעוניינים להתלבט, לשאול שאלות ולהתייעץ, מומלץ להצטרף לקבוצת הפייסבוק, שנפתחה ללא כל כוונה מסחרית, אלא אך ורק מתוך אהבה למקום ולתושביו ודאגה ואחריות לשימור רוח המקום לדורות הבאים.

קישור לקבוצת הפייסבוק

https://www.facebook.com/groups/987727508590843/announcements

חומרים שהוצאו לאור בבית ספר שדה צוקי דוד על אזור ההר הגבוה, השמורים באוסף הספרייה הלאומית:

https://www.cultureil.org/skn/e944684?nsid=2

הפוסט מסלולי הליכה בהר הגבוה בסיני הופיע ראשון במסע אחר

התחלתי לדאוג. הטרק המפורסם אל העיר האבודה הוא אחד מהיפים בקולומביה, אך הוא מיועד למיטיבי לכת, ברובם בשנות העשרים והשלושים שלהם, המוכנים לתנאים בסיסיים ולחות בשמיים. המסלול עובר עמוק בתוך הג'ונגל הירוק-זרחני של רכס הרי סיירה נבדה דה סנטה מרתה, וחוצה נחלים ומעברי הרים.

למחרת בבוקר הופיע במלון שלנו דייגו, שידריך אותנו בטרק התובעני הזה. אליו התלווה חואן מקבוצת וויווה (Wiwa, אחת משתי הקבוצות האתניות שחיות בג'ונגלים סביב העיר האבודה). כדי להגיע לתחילת המסלול נדחסנו – נהג הרכב, דייגו , חואן, בעלי ואני ברכב קטן. תוך נסיעת עוועים בנוף ירוק-עוצמתי סיפר דייגו על יוזמות שונות שקמו במטרה להפוך את העיר האבודה לתיירותית, בכלל זה בניית אתר לנחיתת מסוקים כדי שמבקרים יוכלו להגיע מבלי להתייגע. למרבה השמחה היוזמות האלו נעצרו, וכך נשמר יופיו המסתורי של המקום.

אחרי כמה שעות של טלטולים על דרך עפר בוצית הגענו אל הכפר מאצ'טה פלאו (Machete Pelao, הנקרא גם El Mamey) שבו מתחיל המסלול. אין כאן שום שלט המורה על הכיוון אל העיר האבודה, אבל המדריכים יודעים…

הגאוצ'וס של הג'ונגל

השביל התפתל בעליה, בדרך שהכפריים מגדלים לצידה קפה וקקאו בתוך טבע מהמם סביב. פעם גידלו פה גם צמחי קוקה לרוב, אשר שימשו ברובם לייצור קוקאין. בחסות הג'ונגל פעלו כאן המעבדות לייצור סמים של קרטל מדיין ומכאן שונעו לנמל סנטה מרתה ובדרך הים למדינת היעד ארצות הברית.

הגאוצ'וס (נהגי הפרדות) של הג'ונגל שחלקם הגדול עבדו במטעי הקוקה ובמעבדות הקרטל, מובילים כיום בשבילי הג'ונגל סחורות וצידה לישובים הקטנים ולמחנות המטיילים

ב-2 בדצמבר 1993 נורה ונהרג ברון הסמים פבלו אסקובר בידי אנשי מחלק הסמים של קולומביה וארצות הברית. עם הזמן, בעקבות פעולות שונות שנקטה ממשלת קולומביה, השתכנעו רוב חקלאי האזור שעדיף להם לנסות ולהתפרנס בצורה חוקית מתיירות.

כך למשל, הגאוצ'וס (נהגי הפרדות) של הג'ונגל שחלקם הגדול עבדו במטעי הקוקה ובמעבדות הקרטל, מובילים כיום בשבילי הג'ונגל סחורות וצידה לישובים הקטנים ולמחנות המטיילים, וב-2018 מספר התיירים בטרק גדל בכ-35 אחוז לעומת השנה הקודמת.

כמו טרזן וג'יין

לעת ערב הגענו למחנה הראשון – מבנה בטון מקורה אך לגמרי פתוח. לרשות המטיילים עומדות כמה שורות של מיטות קומתיים המצוידות בכילות נגד יתושים, צפרדעים, חרקים ונחשים. וכשקמים בלילה לשירותים רצוי לוודא שבתוך הנעל לא מתחבא איזה נחש.

במקום יש גם כמה תאי שירותים ומקלחות בסיסיות, מטבח, חדר אוכל עם ספסלים ושולחנות עץ, כמה טבחים, ומצרכים שהפרדות נושאות על גבן.

המחנה הראשון. כשקמים בלילה לשירותים רצוי לוודא שבתוך הנעל לא מתחבא איזה נחש

חואן ואני ירדנו לנהר הזורם לרגלי המחנה. את השם חואן אימץ לעצמו בשביל המטיילים, אך שמו האמתי הוא קנקוומאקו (Kankwemaku)

השחר אך עלה. חואן ואני ירדנו לנהר הזורם לרגלי המחנה. את השם חואן אימץ לעצמו בשביל המטיילים, אך שמו האמתי הוא קנקוומאקו (Kankwemaku). שפת אמו היא וויווה והוא מבין גם קוגי (Cogi), השפה הילידית השנייה המדוברת באזור.

עקבתי בהשתאות אחר העלם הזה, בן 24, ללא חתימת זקן או שפם, שערו השחור מגיע כמעט עד מותניו ומבריק כעורב. הוא וחבריו קולעים את שערם לצמה ומגלגלים מתחת לכובעיהם הלבנים הקלילים.

הוא דילג מסלע לסלע וכשהגיע לברכה הטבעית הירקרקה שלרגלי המפל קפץ לתוכה כמו טרזן. שחיתי בעקבותיו. קנקוומאקו הוא ילד טבע. בחושי ילד הג'ונגל שלו הוא יודע לזהות כל צמח, ציפור או נחש. הוא נשוי ואז היה ללא ילדים. אשתו והוא והמשפחה המורחבת חיים בישוב קהילתי של בני וויווה ליד סנטה מרתה. אשתו מטפלת בחיות המשק, כך סיפר, ויש לה חזירה, פרה ותרנגולות.

יצאתי באי חשק מהמים. אבל בג'ונגל הערב יורד כבר בחמש וחצי, ובחושך משתדלים שלא לטייל בו, ולפנינו הייתה דרך ארוכה אל המחנה הבא.

עליסה בארץ הגחליליות

מדי פעם פגשנו מקומיים – גברים נשים, ילדים – כולם בבגדים לבנים צחורים, נעולים במגפי גומי גבוהים לחציית מעברי מים, נהרות ולהליכה בבוץ, ככה בלחות הבלתי אפשרית הזאת.

נראה היה שהם פשוט רוצים לחיות את חייהם במעבה הג'ונגל ולרוב לא מעוניינים במגע עם התיירים הזרים. על פנינו חלפו שיירות של פרדות שמובילות לישובים ולחניונים שבמעלה הדרך משאות כבדים של אבטיחים, אננס, קוקוס, ארגזי קולה ועד חומרי בניין וכלי עבודה.  נשמנו לחות והזענו פלגי מים.

לא יודעת כמה קילומטרים הלכנו, אך להגיע למחנה באור יום לא הצלחנו. היינו מצוידים אמנם בפנסי ראש, אך כל מי שצעד בג'ונגל לאור פנס יודע עד כמה זה מאתגר. ההליכה בחושך על סלעים חלקלקים לאורכו של נהר שוצף הייתה מפחידה. בשלב הזה שכחתי מהאגו, אחזתי כמו ילדה קטנה בידו של קנקוומאקו ונזהרתי על כל צעד. כמה דקות אחר כך, כשכמעט הנחתי את כף היד על סלע, חואן צעק והניף לי את היד. לאורו של הפנס שכב נחש שצבעיו לא הותירו מקום לספק. זה היה נחש ארסי.

אבל אז התחיל המופע הפנטסטי של הגחליליות. כל עשירית שנייה הן אותתו מתוך הסבך, יפהפיות חמקמקות שכמותן, קורצות, מרצדות. שכחתי מהעייפות ומהלחות והתמסרתי למחזה, מכושפת. הרגשתי כמו עליסה בארץ הגחליליות.

בדרך למחנה עוד היה עלינו לחצות נהר. מישהו יאמין לי שגלשתי מעל נהר שוצף בחושך מוחלט בכלוב ברזל רעוע  התלוי על אומגה? זה היה הג'ונגל הכי אמתי שהייתי בו. אחרי כארבעים דקות נוספות של טיפוס בעליה הגענו למחנה שלרגלי העיר האבודה. מותשים לגמרי צנחנו על דרגשי הקומות שמתחת לכילות, מחכים לבוקר.

אבל אז התחיל המופע הפנטסטי של הגחליליות (שאטרסטוק)

עתיקה בהרבה ממאצ'ו פיקצ'ו

השכם בבוקר, אחרי כחצי שעה של הליכה מזורזת, חצינו את נהר בוריטקה (Buritaca), אותו נהר מאתמול בלילה, ומיד התחלנו לטפס. ממבט ראשון זה נראה חסר תקוה; מדרגות סלע שחורות חצובות במדרון תלול, חלקלקות, גבוהות ובלתי נגמרות. המדרגות התפתלו בין עצים ענקיים ואנחנו המשכנו לטפס, לאט.

כמה טיפסנו? אחרי כ-1,250 מדרגות, אולי קצת יותר, ניצבנו בפתחה של טיונה (Teyuna), היא עירם האבודה של בני טיירונה (Tayrona), תושביו הקדומים של האזור. תרבות הטיירונה הייתה בין המשוכללות שבתרבויות הפרה קולומביאניות ביבשת אמריקה. היא החלה להתפתח במאה  ה-5 לספירה והגיעה לשיא פריחתה במאה ה-11.

אחרי כ-1,250 מדרגות, אולי קצת יותר, ניצבנו בפתחה של טיונה (Teyuna), היא עירם האבודה של בני טיירונה (Tayrona), תושביו הקדומים של האזור (שאטרסטוק)

העיר האבודה נוסדה כפי הנראה במאה השמינית לספירה, כ-650 שנים לפני מאצ'ו פיקצ'ו, והייתה מהגדולות בעריה העתיקות של דרום אמריקה. בוניה הפגינו יכולת טכנית ואורבנית גבוהה מאוד, סללו דרכים, בנו מדרגות אבן, כיכרות ואמות מים. הם גם הצטיינו בעיבוד זהב ונחושת, והמוטיבים העיקריים שיצרו היו שמאנים עם מסיכות.

על במות האבן ניצבו פעם מבני עץ. אם חשבתי שאחרי העלייה הגדולה תגיע רגיעה – כדי להגיע לאתרים השונים עלינו עוד ועוד. איזה כושר היה להם למי שבנו את המקום וחיו וערכו פה טקסים. ואיך הובילו את חומרי הבנייה? שהרי הקושי להגיע לאתר המכושף הזה הוא אדיר.

ואיך הובילו את חומרי הבנייה? שהרי הקושי להגיע לאתר המכושף הזה הוא אדיר (שאטרסטוק)

גיהינום ירוק

העיר האבודה ננטשה מתישהו לאחר הכיבוש הספרדי, בין המאות ה-16 ל-17. בדומה למאצ'ו פיקצ'ו שנשכחה במעבה הג'ונגל במשך מאות בשנים, טיונה נשכחה גם היא. אך לעומת מאצ'ו פיקצ'ו שהתגלתה מחדש כבר ב-1911, טיונה חזרה לתודעה רק ב-1972, במצב השתמרות מצוין.

מי שגילה את העיר היו שודדי קברים. בגלל הלחות ותנאי השטח הם כינו "גיהינום ירוק" את העיר הנטושה שבמעלה מדרונות הסיירה נבדה. זמן מה אחר כך החלו להגיע אל השוק השחור שבסנטה מרתה דמויות זעירות עשויות זהב וכדי קבורה מקרמיקה.

השמועות על העיר המסתורית עשו להן כנפיים ובעקבותיהן החלו לפקוד את האתר משלחות מחקר ארכיאולוגיות. "הסבים והסבתות שלנו ידעו תמיד על העיר האבודה", סיפר קנקוומאקו, "אבל שמרו על כך בסוד מפני האדם הלבן".

ציפור נסתרת שרה גבוה בעץ. הרגשתי כמו מגלי עולם. על המקום שרתה אווירת מסתורין. כמי שחי את המקום ומכיר אותו כאת כף ידו, הסביר קנקוומאקו בהתרגשות על אתרים לאורך המסלול והוביל אותי בין במות ומזבחות, מרפסות ואתרי פולחן המסתתרים בין עצי דקל תמירים.

זמן מה אחר כך החלו להגיע אל השוק השחור שבסנטה מרתה דמויות זעירות עשויות זהב וכדי קבורה מקרמיקה (שאטרסטוק)

ציפור שחורה-צהובה

קנקוומאקו פורר בידו עלי קוקה והוביל אותי אל מעגל האבנים הראשון. אחרי שהקפנו אותו הנחנו את עלי הקוקה על אבן עגולה, עמדנו דקה שלמה בדומיה, לטיהור המחשבות והמשכנו לטפס במדרגות התלולות. בכל פינה ציפתה הפתעה. הגענו ללוח אבן גדול שעליו עורך המאמו (mamo, השמאן המקומי) את הטקסים כיום, כמו למשל "הטבלת" תינוק אחרי שהוריו נתנו לו שם. חואן עצמו "הוטבל" ממש על הלוח הזה. ניסיתי לדמיין את המחזה: הורים נרגשים ועימם תינוק קטן וכל המשפחה המורחבת, מטפסים בבגדיהם הצחורים על המדרגות הכהות בין עצי הג'ונגל העבותים כדי לקבל את ברכתו של  השמאן.

אחרי עוד אי אילו מדרגות הגענו ל"מרפאה". קנקוומאקו דיבר על המאמו בהערצה, סיפר שהוא מכיר כל סוג ומין של צמח, יודע מה "לרשום" לכל מדווה, חולי ובעיה גופנית, נפשית או משפחתית, ואף מכיר את הפרקטיקה של הרפואה המודרנית.

בבקתת המאמו פגשנו את אשתו ושני ילדיהם. מדורת התמיד הדולקת בבית משמשת לבישול ולהרחקת יתושים. בצד הקיר ניצבו ספסלים ונתלו ערסלים. תמורת 2,000 פסו גם קיבלתי בננה בטעם גן עדן וחוט ברכה עם חרוז. שאלתי את קנקוומאקו למה רוב המקומיים אינם ששים להצטלם ומתרחקים מתיירים. "הם עדיין חוששים מזרים ומהאדם הלבן בפרט, ומדור לדור גדלים על העוולות שהספרדים חוללו פה ועל סיפורי השואה שלהם" אמר.

קנקוומאקו דיבר על המאמו בהערצה, סיפר שהוא מכיר כל סוג ומין של צמח, יודע מה "לרשום" לכל מדווה, חולי ובעיה גופנית, נפשית או משפחתית

"טנגרים צהוב-שחור יפהפה המבשר את בוא הקיץ וגם מודיע כשמגיע יומך האחרון" (ויקיפדיה)

היה קשה להינתק מהמקום הטמיר הזה. בדרך חזרה שמענו ציוץ נהדר של ציפור. "זהו טנגרים, ציפור צהובה-שחורה יפהפייה המבשרת את בוא הקיץ וגם מודיעה כשמגיע יומך האחרון", חייך קנקוומאקו.

אני בוחרת להאמין באפשרות הראשונה…

מידע מעשי:

עונה: דצמבר-ינואר, יולי-אוגוסט (העונות היבשות)
אורך הטרק: 47 קילומטר הלוך-חזור באותו מסלול
משך הטרק: 4-5 ימים
לינה: במחנות לאורך הדרך
גובה מצטבר: כ-2,650 מטר
עם מי: ניתן לארגן מראש עם חברות מקומיות כמו Expotur או Turcol ואחרות. אנחנו נעזרנו בלילי ברוג (בשיתוף אקו טיולי שטח) בישראל.

———-

גליה גוטמן – עיתונאית ומרצה על מסעות מיוחדים של טבע ותרבות בעולם.

האתר של גליה

הפוסט העיר האבודה, קולומביה: מסע הופיע ראשון במסע אחר

לפני שהגעתי לרואנדה קראתי לא מעט על שמורות הטבע העיקריות שלה, ידעתי אילו בעלי חיים נמצאים בכל אחת מהן, כך שהייתי בטוחה למדי שיהיה קשה להפתיע אותי. אבל כמה הופתעתי! דבר לא הכין אותי למציאות, שעולה בעשרות מונים על הדמיון, וגם לא הייתי מוכנה לתגובה הרגשית העמוקה שהנופים, האנשים והמפגשים עם בעלי חיים יעוררו בי. תשכחו את מה שאתם חושבים שאתם יודעים על רואנדה, ופשוט תרשו לעצמכם להתאהב. אם אתם אוהבים טבע, פתוחים להכיר סיפורי חיים שונים ולא מפחדים מקצת מאמץ – מחכה לכם חוויה סוחפת.

דבר לא הכין אותי ליופייה של רואנדה כפי שהוא נגלה במהלך הטיול | הצילומים בכתבה: אלון כהן, Scandi Studios by Alon

משפחה מורחבת בלב היער

בין שלל המראות והמפגשים שרואנדה מציעה, ללא ספק המפגש עם גורילות ההרים מהווה שיא מרגש. בשטחה של רואנדה חיות 604 מתוך אלף גורילות ההרים שנמצאות בטבע. גורילות ההרים חיות ביערות גשם הרריים, הן נמצאות בסכנת הכחדה ובטבע אפשר לראותן רק במפגש הגבולות של שלוש מדינות: רואנדה, אוגנדה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.

הגורילות הן חיות חברתיות והן נמצאות בקבוצות קבועות, פחות או יותר. בראש כל משפחה מורחבת עומד זכר שליט, כסוף גב (silverback), שתחת חסותו נמצאות כמה נקבות, הגורים שלהן וזכרים צעירים, שעדיין לא הגיעו לגיל בו הם מאיימים על מעמדו של הזכר השליט. כסוף הגב שומר בקפדנות על הקבוצה שלו, הוא השליט הבלתי מעורער וכולם מתנהגים בהתאם. כך, למשל, ראינו אותו נכנס לסבך השיחים כדי לאכול את העלים הכי עסיסיים, לצדו אכלו שני צעירים מתבגרים, כנראה הצאצאים החביבים עליו. שאר חברי הקבוצה נותרו במרחק מה, מסתפקים בענפים פחות נחשקים. ברגע שכסוף הגב סיים את הארוחה והסתובב ללכת, הצעירים שאכלו לידו הפסיקו אף הם לאכול ומיהרו בעקבותיו.

הזכר השליט, כסוף הגב. אף אחד לא מערער על מעמדו הרם במשפחת הגורילות

בשמורת וולקנו (Volcano National Park), שבצפון-מערב רואנדה, סמוך לגבול עם אוגנדה וקונגו, חיות 20 משפחות של גורילות הרים. מטיילים יכולים לבקר 12 מהן, אל המשפחות הנותרות מותר רק לחוקרים להגיע. ולמרות שהן נעות ברחבי היער, הקבוצות נמצאות פחות או יותר באותם אזורים ביער, כל קבוצה באזור שלה.

שמירת טבע ראויה להערכה

למרות שנהוג לכנותו טרק הגורילות, זהו לא טרק קלאסי של כמה ימים, אלא הליכה שאורכת לרוב בין ארבע לשש שעות, תלוי במיקום קבוצת הגורילות שאתם אמורים לפגוש. עם זאת, זהו טיול מאתגר מכמה בחינות. מעבר לכך שהוא קשה למדי (אם כי באופן אישי מצאתי אותו פחות קשה ממה שחששתי), הוא גם יקר מאוד וצריך להזמין אותו זמן רב מראש. המחיר למטייל עצמאי הוא 1,500 דולר, קבוצה בטיול מאורגן משלמת 500 דולר למטייל. אם תשאלו את אחד המדריכים המקומיים למה המחיר גבוה כל כך, במיוחד כשבאוגנדה ובקונגו משלמים פחות, הוא יסביר לכם שברואנדה המפגש עם הגורילות מובטח, וזאת סיבה טובה לשלם הרבה. אבל יש עוד סיבה למחיר הגבוה, סיבה מרתקת שמעידה על הדאגה העמוקה לטבע ולסביבה.

גורילה צעיר משתעשע ביער

ברואנדה נעשים מאמצים מעוררי הערכה כדי לשמור על הטבע ולהגן על הסביבה. בין השאר, המדינה מכשירה תושבים המתגוררים סמוך לשמורות טבע, רבים מהם היו בעבר ציידים, לתפקידים שונים בשמורה – מדריכים, גששים, אחראים על ניקיון ועוד. עם פרנסה קבועה ומשכורת מובטחת, הציידים לשעבר הופכים למגנים על בעלי החיים והצמחייה. בנוסף לכך, נעשה ניסיון ראוי לשבח להגדיל את שטחי היערות ברחבי המדינה, שטחים שהצטמצמו לאורך השנים לטובת גידולים חקלאיים. הידיעה שעצי היער תורמים תרומה עצומה לאיכות הסביבה עומדת בלב המשא ומתן שהממשלה מנהלת עם חקלאים המעבדים שדות בשולי היערות. התקווה היא שהחקלאים יסכימו לפיצוי שמוצע להם, פיצוי שיאפשר להם לקנות ולעבד קרקעות באזורים פחות רגישים מבחינה אקולוגית. הכסף שנכנס לקופת המדינה מתיירות, בין השאר מטרק הגורילות, נועד לסייע לתושבים המקומיים, על מנת שיוכלו להתפרנס בכבוד, ובה בעת הוא מושקע בשיפור מצבם של משאבי הטבע.

חקלאים מעבדים את השדות למרגלות היער בשמורת וולקנו. המדינה מציעה לפצות אותם אם יעברו לעבד את האדמה באזורים פחות רגישים מבחינה אקולוגית

כדי להבטיח מפגש עם הגורילות, גששים (טרקרים) יוצאים בשעת בוקר מוקדמת כדי לאתר ביער את מיקומן של משפחות הגורילות השונות. כשהם מאתרים קבוצת גורילות, הם מעדכנים את המדריכים במיקום שאליו יש להוביל את המטיילים. העדכונים השוטפים מגיעים גם במהלך הטרק עצמו, מה שמצריך לעיתים הארכה או קיצור של המסלול. בכל מקרה, אפשר להיות בטוחים שהמפגש עם הגורילות אכן יתקיים.

גששים יוצאים מוקדם בבוקר לאתר היכן נמצאות משפחות הגורילות ומעדכנים בקשר את המדריכים שמובילים את הטרק

מצוידים בהבטחה שהטרק יוביל לתוצאות הרצויות, נעבור לענות על כמה שאלות נפוצות שמעסיקות מטיילים לפני היציאה לטרק ובמהלך המפגש עם הגורילות:

מה באמת קורה בטרק הגורילות?

הפעילות מתחילה במרכז המבקרים של השמורה. בשעת בוקר מוקדמת מתאספים במרכז כל המטיילים שיוצאים באותו יום לטרק, שם הם מתחלקים לקבוצות קטנות, כשכל קבוצה מקבלת מדריך מוסמך שיוביל אותה במהלך הטרק. בימים של שגרה, בכל יום יוצאות לטרק הגורילות 12 קבוצות של שמונה מטיילים כל אחת, כלומר 96 מטיילים בסך הכל. בתקופת הקורונה מספר המשתתפים הצטמצם, ורק 72 מטיילים מורשים לצאת בכל יום לטרק. הכמות המצומצמת של המטיילים מצריכה להירשם זמן רב מראש, בשנים עמוסות בתיירים – אפילו שנה מראש. בתקופה הנוכחית, בשל מיעוט התיירים, אפשר למצוא מקום פנוי בהתרעה קצרה בהרבה.

בשונה מקופים אחרים שפוגשים במהלך הטיול, הגורילות חיות על הקרקע וקל מאוד לראות אותן ולשהות בקרבתן

אחרי שמציגים תוצאה שלילית לקורונה (ברואנדה נדרשת בדיקת קורונה לפני כל ביקור בשמורת טבע, בשל החשש להדבקה של בעלי חיים), מקבלים תדרוך לגבי הטרק והסבר על כללי ההתנהגות בעת המפגש עם הגורילות. אחרי התדרוך כל קבוצת מטיילים יוצאת ברכב נפרד לאזור שונה של השמורה כדי להתחיל את מסלול ההליכה, שבסופו מצפה המפגש המיוחל עם הגורילות.

המפגש עם הגורילות הוא מסוג המפגשים שנשארים חרוטים לנצח בזיכרון

מה דרגת הקושי של טרק הגורילות?

רבים שאלו אותי אחרי שחזרתי מרואנדה עד כמה קשה היה הטרק. אין לכך תשובה חד משמעית, ולאו דווקא כי קושי הוא עניין סובייקטיבי. בהרשמה לטרק הגורילות אפשר לבחור את דרגת הקושי המתאימה ליכולות שלכם: קלה, בינונית או קשה. הדרגה הזאת נובעת מהמרחק של המשפחה לפתח היער, אבל כיוון שהגורילות לא מתחשבות בקשיי ההליכה שלכם, קורה שהן נכנסות עמוק יותר לתוך היער, דבר שמוסיף זמן ורמת קושי לטרק. יכול מאוד להיות שבבוקר, כשתגיעו למרכז המבקרים לתדרוך, תגלו שבגלל מיקום המשפחה שאותה אתם אמורים לפגוש, הטרק הקל שבחרתם התחלף בטרק בינוני.

בדרך אל הגורילות. בתקופה זאת כל המטיילים חייבים לעטות מסכות במהלך כל המסלול

הטרק שלנו היה ברמה בינונית, וכשמו כן הוא, לא קל אבל בהחלט אפשרי גם למי שלא נמצא בכושר שיא. עם זאת, יש כמה דברים שמקשים על ההליכה: הטרק מתבצע בגובה רב, 2,700 מטר ומעלה, ואם לא שהיתם בגובה הזה מספיק זמן לפני היציאה לטרק, אתם עלולים לסבול מקוצר נשימה ומכאב ראש קל. אם התופעות מחמירות, תיאלצו להפסיק את הטרק. אם הן קלות, פשוט בקשו מהמדריך לעצור מדי פעם כדי לנוח זמן מה לפני שממשיכים בהליכה. חשוב לדעת שגם לפני שנכנסים לתוך היער, שההליכה בין כפרים ושדות מעובדים לא נעשית בשביל מישורי או כבוש. השביל בוצי וזרוע באבנים וסלעים, חלק ניכר ממנו בעלייה. בסופו של דבר, אין דרך להימנע מעליות, שכן זהו יער הררי וגם אם הגורילות "התחשבו" בכם והתמקמו לארוחת בוקר בפתח היער, צריך לטפס כדי לראות אותן. לנו היה מזל גדול, לא רק שהגששים איתרו את המשפחה שהיינו אמורים לפגוש קרוב לשולי היער, זמן קצר לפני שהגענו למקום, היא התאחדה עם קבוצה נוספת, כך שיכולנו לראות כמות מרשימה מאוד של גורילות.

הזכר השליט משקיף על משפחתו, משגיח שהמטיילים לא יתקרבו יותר מדי

מה ללבוש ומה להביא לטרק הגורילות?

טרק הגורילות מצריך הליכה בתוך יער גשם, עם צמחים דוקרניים, חלקם רעילים, וחרקים שממש לא כדאי לפגוש בעור חשוף, לכן חובה לנעול נעלים סגורות וללבוש מכנסיים ארוכים. נעלי הליכה טובות ונוחות יקלו מאוד על ההליכה והן ישמשו אתכם בטרקים נוספים במהלך הטיול ברואנדה, למשל, בטרק בעקבות שימפנזים ביער נינגווה.

מכנסיים ארוכים, כאמור, נחוצים, עדיף מכנסי טיולים מבד קליל ואטום למים (אפשר לקנות בחנויות לציוד טיולים לפני הנסיעה). מומלץ גם חולצה עם שרוולים ארוכים או מעיל קל מעל חולצה קצרה. הביאו אתכם שכמייה או מעיל גשם דק, יער הגשם מצדיק את שמו לא פעם ולא כיף לצעוד בבגדים רטובים. כדי לא להפריע לגורילות, נסו לא לבלוט יותר מדי בשטח – את החולצה הכתומה עם הנקודות הירוקות שמרו להזדמנות אחרת, עדיף ללבוש בגדים בצבעים שקטים וסולידיים, שישתלבו בסביבה.

עוד לפני שנכנסים למעבה היער ההליכה נעשית בשבילים בוציים וזרועי אבנים, לרוב בעלייה

לודג'ים ומלונות איכותיים בשמורת וולקנו (יש כמה כאלה, כולל שניים שישאירו אתכם פעורי פה – ראו המלצות בהמשך) מציידים את המטיילים בחותלות, שעוזרות למנוע עקיצות של נמלי אש אשר יכולות לחדור ברווח שבין הנעלים למכנסיים. אם לא קיבלתם חותלות, פשוט משכו את הגרביים מעל קצה המכנסיים.

קחו אתכם תיק גב קטן ובו מים ומשהו לנשנש אחרי היציאה מהיער – חטיף אנרגיה, חופן שקדים ופירות יבשים או כריך קטן. מניסיון, אין צורך ביותר מזה, גם אם הטרק נמשך שעות אחדות, האדרנלין מהמפגש עם הגורילות משכיח את תחושת הרעב. אם אתם מתקשים לסחוב את התיק, בתחילת הטרק מחכים פורטרים שגרים בכפרים באזור. הם לא רק יסחבו עבורכם את הציוד, אלא גם יעזרו לכם מאוד ברגעים קשים בדרך. בסוף הטרק, נהוג לתת לכל פורטר טיפ של 10,000 פרנקים רואנדים (כ-10 דולר). גם אם אתם בטוחים שתוכלו לצלוח את הטרק בקלות וללא עזרה, כדאי בכל זאת לקחת פורטר – מעבר לסיוע שאולי תזדקקו לו, הכסף שאתם משלמים לפורטר עוזר מאוד בפרנסת משפחות מקומיות.

תושבי הכפרים הסמוכים לשמורה מועסקים בתפקידים שונים שעוזרים לפרנסת המשפחה ותורמים לשמירה על הטבע

מה קורה כשפוגשים את הגורילות?

יש רגעים שמילים לא יכולות לתאר, המפגש עם הגורילות הוא בהחלט רגע כזה. קשיי הנשימה והשרירים התפוסים נשכחים כלא היו, הכל מתגמד למראה משפחת גורילות שעוסקת בענייניה: הזכר השליט יושב באדנות ומביט על החבורה, לידו גור בן כמה חודשים משחק עם ענף קטן, כמה נקבות נמצאות במרחק מה מהם, אחת מניקה גור בן יומו. מדי פעם הגורילות מתקדמות מעט בסבך היער, מוצאות פינה חדשה ומתמקמות בה ואתם הולכים בשקט אחריהם.

חיבוק בין-דורי: הזכר השליט וגור צעיר שמתכרבל בחיקו

אסור להתקרב מדי אל הגורילות, אם מישהו מהמטיילים שוכח לשמור מרחק מרוב התרגשות, כסוף הגב דואג להזכיר לכולם מי הבוס. במקרה שלנו הוא נהם נהמה עמוקה, המדריך סימן לנו לזוז אחורה בזמן שהוא עצמו נהם נהמה דומה. החלפת נהמות קצרה בין המדריך לגורילה סידרה את העניינים ולשמחתנו לא היינו צריכים להוציא אל הפועל את ההוראות שקיבלנו: אם הזכר יתחיל להכות על החזה עם הזרועות, עלינו להתכופף מיד בתנוחה כנועה, להשפיל מבט ולהשמיע נהמה נמוכה.

בזמן שאנחנו בקושי מצליחים לעצור את ההתרגשות, הגורילות עסוקות בשלהן, מתעלמות מהמבקרים שצצו ביער

השהות לצד הגורילות נמשכת כשעה, שחולפת במהירות הבזק. אחרי שעה המדריך מסמן לנו ובלית ברירה אנחנו נפרדים מהמשפחה "שלנו", יוצאים מהיער ויושבים כמה דקות להירגע מול נוף יפה כמו חלום, עם ערפילים שיורדים מההר לעבר השדות. מכאן מתחילה הדרך חזרה אל הרכב. בסופה חיכה לנו בקבוק של יין מבעבע כדי לחגוג את הצלחת הטרק. אבל מי צריך יין, כשהחגיגה האמיתית צרובה בלב, חוויה שלא תישכח לעולם.

איפה לנים בשמורת וולקנו?

ברואנדה יש הרבה מלונות מצוינים, כמה מהאיכותיים שבהם נמצאים באזור הקרוב לנקודת היציאה לטרק הגורילות. אם אתם רוצים לחגוג את המפגש עם הגורילות בענק, קבלו המלצות למקומות לינה יוצאי דופן ברמתם ובחוויה שהם מציעים (וגם במחיר…). באופן כללי, כדאי לדעת שהמחירים המצוינים באתרים גבוהים לפעמים ממה שתשלמו בפועל, לכן כדאי ליצור קשר עם המלון ישירות ולבדוק אם אפשר לקבל מחיר נוח יותר.

Gorilla's Nest. ברואנדה יש שני מלונות של הרשת הבינלאומית היוקרתית One&Only, האחד נמצא בשמורת יער נינגווה, שעליה נספר בהזדמנות אחרת, השני – בשמורת וולקנו. שניהם מציעים חווית אירוח מדהימה, אבל כיוון שאנחנו עוסקים בגורילות נתמקד בקן הגורילות, Gorilla's Nest, המלון הקרוב לטרק המדובר.

מלון One&Only Gorilla's Nest, למי שרוצה למקסם את חווית הגורילות

המלון, שאולי יותר מדויק לתאר אותו כאחוזת נופש, משתרע על שטח עצום המכוסה בצמחייה שופעת. החדרים נפרדים לגמרי זה מזה, אל כל אחד מהם מוביל שביל גישה פרטי והמרפסת האחורית הגדולה משקיפה אל היער, כך שהתחושה היא שאתם לבדכם במיקום מופלא. החדר עצמו גדול מאוד, עם אח בוערת, ספה נוחה, ספרייה קטנה עם ספרים על אפריקה ועל רואנדה ומגדירי ציפורים, מיטה שברגע שתשכבו עליה לא תרצו לקום ממנה וחדר אמבטיה חלומי. בחדר יש כל מיני נשנושים ומשקאות לשימוש חופשי, ובכל ערב תמצאו בו הפתעה קטנה מהצוות, משהו מקומי שמגיע מהכפרים מסביב. האירוח כולל שלוש ארוחות גורמה ביום, וקוקטיילים ויינות בלי הגבלה – תנו לברמן המקסים להפתיע אתכם בקוקטייל אקזוטי, מניסיון אישי, לא תתאכזבו… יש גם פעילויות שונות וסיורים, והכל כלול במחיר (החל מ-2,500 דולר ללילה). לפרטים נוספים לחצו כאן >>

הבר של מלון One&Only Gorilla's Nest – הזדמנות נחמדה לנסות סוגים שונים של קוקטיילים אקזוטיים

Kwitonda Lodge. לודג' איכותי ששייך לרשת Singita הדרום אפריקאית. יש כאן רק שמונה סוויטות, שבכל אחת מהן יש בריכת טבילה פרטית במרפסת, ממנה נשקף נוף שאין די מילים לתאר את יופיו. גם בתפוסה מלאה, המקום מארח רק 18 אורחים, כך שלעולם לא צפוף או רועש. הטבע הפראי מקיף את הלודג' מכל עבר והתחושה היא שאתם בלבו של סרט טבע: בערבים לפעמים מתקרבים למלון באפלו ופילים, על גגות הסוויטות עומדות ציפורים ארוכות מקור שממלאות את האוויר בקריאות רמות. בבניין המרכזי יש בר פתוח, כל אורח יכול למזוג לעצמו קוקטייל, בירה או יין, לקחת משהו קטן לאכול מהמקרר ולשבת מול הנוף המפעים.

מרפסת ב-Kwitonda Lodge. הטבע הפראי מקיף מכל עבר | צילום: רותם בר כהן

אם לא הבאתם אתכם ציוד מתאים לטרק הגורילות, אל דאגה – המקום מציע מבחר נעלי טרקים ובגדי טיולים לשימוש חופשי של האורחים. אם משום מה לא תסתפקו בפינוקים שבחדר, בארוחות שמתבשלות במטבח הפתוח ובמרתף היינות, יש גם חדר מיוחד שמוקדש לשימור טבע, עם ספרים וחומרי קריאה אינטרנטיים, תמונות ואביזרים שונים, כולל ציוד מקורי ששימש לצילום הסרט "גורילות בערפל". מחיר החל ב-1,950 דולר ללילה, לפרטים נוספים לחצו כאן >>

בריכת טבילה פרטית באחת משמונה הסוויטות רפסת ב-Kwitonda Lodge | צילום: רותם בר כהן

Bishop House. העיר מוסנזה (Musanze), המוכרת גם בשם Ruhengeri, נמצאת למרגלות רכס וירונגה, כ-13 ק"מ ממרכז המבקרים שממנו יוצאים לטרק הגורילות. זוהי עיר תוססת ונחמדה, עם מסעדות, שווקים ומקומות לינה ברמות מחירים שונות. אחד המלונות הנחמדים בעיר הוא בית הבישוף – Bishop House, מלון שלושה כוכבים עם אווירה ביתית. בית המידות המרשים נבנה במקור למגורי הבישוף המקומי, וכשהוא עזב את העיר, הבית שלו הפך למלון עם 10 חדרים מרווחים מאוד.

חדר ב-Bishop House. מלון נעים וביתי | צילום: רותם בר כהן

הלובי מעוצב כסלון ביתי, יש מסעדה, ספרייה, חדר יינות ובתקופה שבה המלונות היו סגורים בגלל הקורונה הוספו בחצר גם בריכת שחייה וספא. הצוות ידידותי ומסביר פנים. המחיר ללילה החל מ-900 דולר. למלון אין אתר אינטרנט, אבל אפשר להזמין חדר דרך אחד מאתרי הזמנת מלונות או לפנות ישירות בטלפון: 250-785474851 +

• פרטים נוספים על טרק הגורילות תמצאו באתר של לשכת התיירות של רואנדה, Visit Rwanda

מפת אזור שמורת וולקנוס, צפון רואנדה

הפוסט בעקבות גורילות ההרים ברואנדה הופיע ראשון במסע אחר

מבוך גבעות אבן חול לבנה לצידה יורד נתיב הגישה אל נחל מובארכ

"גילוי" קניונים לא מוכרים

לאחר טיולים רבים בערוצי הקניונים עליהם פורסם סיפור דרך ומידע מאורגן, החלנו, קבוצת מטיילים, בניסיון להכיר גם ערוצים נוספים אשר נחבאו מעיני קודמינו. בדיקת קניון בלתי מוכר אינה פעולה פשוטה ונדרש בה ניסיון רב והיכרות מעמיקה עם תא השטח ומאפייניו. מידע בסיסי על הנחל, דוגמת: אורכו, הפרש הגובה האנכי אותו עובר הערוץ, סוג המסלע בו מתחתר הנחל וכד', ניתן לשאוב ממפות שונות או תצלומי אויר. הנעלמים העיקריים המעיבים על ארגון הטיול בנחל לא מוכר הם בעיקר: מצב המכשולים בנחל (מפלים בלתי עקיפים, קטעי סבך קשים) והימצאות מים. בדיקה שיטתית של קניונים בלתי מוכרים נעשית על ידנו החל מחורף 2010. עד כה נסקרו כמה עשרות קניונים, החרוצים בתא השטח שבין ואדי מוסא (פטרה) בדרום ועד לואדי אל הירי (ג'בל נבו) בצפון.

הערוץ המבטיח

אחת מגיחת הסקר אליה יצאנו יועדה לבדיקתו של ערוץ גדול הנשפך אל חלקו העליון של ואדי ע'וויר. חלקו העליון של הערוץ נבדק בעבר על ידי איתי חביב, אשר כתב אודותיו בספר העוסק במסלולי טיול העוברים בקניונים. כמה חודשים לפני היציאה אל גיחת הסקר ערכנו תצפית אל חלקו התחתון של הנחל ונראה היה כי קיימת בו סדרת מפלים גבוהים, החתורים במסלע גירני. התצפית על סדרת המפלים, יחד עם העובדה כי בנחל ישנם קטעים בלתי מוכרים נוספים, הותירה בנו רושם עז.  מתוך פרק הזמן בו שהינו בירדן בגיחה זו, הקדשנו יומיים מלאים בהם תכננו לבדוק את ערוץ הנחל. בתיקים נארז אוכל ומים ליומיים, מפות, ציוד לינה, מצלמה וציוד הכרחי נוסף לשהות בת יומיים בשטח. לציוד השגרתי התווסף גם ציוד גלישה רב – המשקולת המעיקה של טיולי הקניונים. ציוד הגלישה כולל: רתמה וקסדה, טבעות, מכשירי חיכוך, עיגונים וכמובן – חבלים. מכיוון שלא ידענו להעריך את גבהי המפלים לקחנו עימנו כ- 200 מ' חבל גלישה. לאחר איתור נקודה נוחה לירידה אל ראש הנחל החלנו את דרכנו מטה. כעבור שעות אחדות הגענו לקצה המקטע שתואר בספרו של חביב ומשם המשכנו במורד הנחל סקרנים לבאות. עם הירידה בערוץ ניתן היה להבחין כי זה הולך ומעמיק. גדותיו הופכות מצוקיות ואפיקו נמשך בפיתולים חריפים. אנו ממשיכים וממשיכים אך מפלים אין. מפל זעיר הניתן לעקיפה פשוטה הופיע במורד הנחל, בנקודה הנראית כבר קרובה מאד לסופו. את ארוחת הצהרים פרשנו כבר באפיקו של ואדי ע'וויר, אליו הגענו לאחר חצי יום הליכה בלבד. טיול מקסים אך קצר משמעותית משתוכנן. עין במפה רענן את זיכרוננו כי ישנו ערוץ סמוך אותו חשבנו לבדוק בעבר והנה צצה ההזדמנות. ברשותנו עוד יום ומחצה ובידנו כל הציוד הדרוש לבדיקה שכזו. הערוץ נמצא מספר קילומטרים ממערב לנו.

גלישה במפל נמוך בחלקו העליון של הנחל

ראש הערוץ בצידו המערבי של הכפר מונסורה ובתחתיתו הוא מתחבר אל מרכז אפיק ואדי ע'וויר. עם סיום ארוחת הצהרים החלנו בהליכה מהירה במורד הנחל. לאחר כמה דקות הליכה נפגשנו בחבורת בחורים, ישובים סביב מגש מנסף (המאכל הלאומי הירדני), ומפצירים בנו להצטרף לסעודה. סירבנו בנימוס אך ניצלנו את ההזדמנות לבקשה קטנה. נהג המונית איתו קבענו איסוף אמור לפגוש אותנו למחרת בשעות הערב. מכיוון שזמננו אץ ביקשנו מהחבורה כי ידברו עם הנהג שיקדים להגיע ויפגוש אותנו למחרת בשעה 13:00 בצהרים, עד אז ודאי שנגיע. נציג החבורה נשבע כי ידבר עם הנהג ומסר כי עוד מוכן הוא להגיש לנו כל עזרה שנצטרך בירדן. הודנו ונפרדנו לשלום. אך-מעט לאחר שנפרדנו מחבורת הסועדים הגענו לנקודה בה יורד אל הנחל כביש אספלט חדש. בתוכניתנו היה לעלות עד למרכז כביש זה וממנו לרדת אל ראש ערוץ הנחל. רכב פתוח שהחל בנסיעה במעלה הכביש לא סירב לאוספנו ואכן לאחר מספר דקות מצאנו עצמנו במרכז הכביש, סמוך לתחילת המסלול. מכיוון שמדובר היה בשעות אחר הצהרים של יום שישי, שהו בנקודה זו משפחות רבות אשר הגיעו לצפות בנוף המרשים הנשקף במערב. לסקרנות השואלים סיפרנו כי בכוונתנו לרדת אל ערוץ הנחל הסמוך ולצאת ממנו אל אפיק ואדי ע'וויר. לשמע תשובתנו הומטרנו במבול אזהרות אודות אימת הצבוע והסכנות הרבות שבשהות בשטח בזמן הלילה. אזהרה מיוחדת קיבלנו מאדם מבוגר אשר סיפר כי כל חייו משוטט הוא בתא השטח אליו בכוונתנו ללכת וכי ידוע לו בוודאות מוחלטת, ערוץ הנחל אליו אנו נכנסים לא מתחבר אל ואדי ע'וויר. ניתן להיכנס אל הנחל אך כעבור מרחק קצר הוא נחסם ונעצר כשמנקודה אין לו המשך. ענינו לזקן כי בכוונתו לבחון את תופעה מעניינת זו ולכל היותר נשוב על עקבותינו.

טיול שהפך למסע

את הלילה עשינו בראש ערוץ הנחל, בנקודה בה מתכנסים ערוציו העליונים לנקיק סגור. אל הנקיק תכננו להיכנס רק למחרת בבוקר. עם זריחה נכנסנו לנחל וכבר לאחר מרחק קצר החלו להופיע מפלים נמוכים. המפלים לא היוו מבחינתנו בעיה (בינתיים) יותר הוטרדנו מגבי המים שבתחתיתם. אומנם היה עימנו שקיות ומיכלים אטומים למים אך אלו הספיקו לאריזת הציוד החשוב בלבד. על עיקר הדברים, כמו שקי השינה, ביגוד וכד', לא היה בידנו להגן מרטיבות. בשלב זה ניתן היה לחצות את גבי המים בהליכה, ללא צורך להרטיב את התיקים, כך שההתקדמות התאפשרה ללא קושי. אחד החברים אף נמנע מהרטבת הנעלים והחליט להעבירן בזריקה מעל גבי המים. לתומו חשב שיוכל לסיים את ההליכה בנחל בנעלים יבשות. אחרי הכל מדובר בערוץ שאורכו קצר מ-3 ק"מ…

גלישה במפל יבש בחלקו המרכזי של הנחל

ככל שהתקדמנו בנחל כך התרבו בו המפלים וגבי המים, אשר נעשו עמוקים יותר. לקראת צהרים הגענו לנקודה בה פונה הנחל ומצר לנקיק סגור. בנקודה זו מוצף הערוץ בגבי מים עמוקים הנמשכים לאורך מקטעי נחל ארוכים. הבנו כי אפשרויות לניוד הציוד ללא הרטבתו נגמרו. לאחר אריזת הציוד החשוב (מסמכים, מוצרי חשמל) נכנסנו לשחייה בגבים הפעם יחד עם התיקים. הימים ימי אמצע החורף וקור המים הורגש היטב – חודר עצמות ומקפיא. חום הגוף פשוט נעלם עם הכניסה למים. לאחר היציאה אינך מספיק להסדיר את חום הגוף וכבר ממתין לו גב המים הבא. החוויה הפכה לסיוט. 3 ק"מ של טיול שאמור להסתיים כבר בשעה 13:00 הפכו למסע מתמשך ובלתי נגמר. התקדמנו בידיעה אחת – היציאה מהנחל היא בחלקו התחתון ולנו אין אפשרות אלא להגיע לשם היום! ברשותנו אוכל ליום אחד בלבד, שקי השינה רטובים וממילא גם אין בנמצא מקום בו נוכל ללון שלושה אנשים. הכול מוצף במים. שעת המפגש עם נהג המונית עברה. אותנו עניין יותר להספיק לצאת מהנחל לפני החושך. לאחר חציית מספר גבים עמוקים הודיע אחד החברים בקושי רב כי אינו יכול להמשיך. גופו סובל קשות מהקור וכי חייב הוא להתחמם בדרך כלשהי. לאחר רבע שעה של התעטפות בשק שינה רטוב נאלצנו לגדוע את ההפסקה האומללה ולהמשיך במורד. בשעות אחר הצהרים הגענו למפל אנכי, גבוה יותר ביחס ליתר מפלי הנחל (כ-10 מ'). בתחתית המפל מכתשת עמוקה ולהפתעתנו נמצאה היא ריקה ממים. ראשון יורד ומדווח כי הוא "כלוא" בתוככי המכתשת ללא יכולת להתקדם במורד. למכתשת ישנה שפה גבוהה עליה לא ניתן לטפס ללא סיוע. היציאה מהמכתשת התאפשרה לבסוף רק לאחר הגעתו של אדם נוסף אשר טיפס על גבי הראשון.

בריכת מים לפני המפל האחרון ולאחר 12 שעות של ירידה רצופה במפלי הנחל

לאחר ההגעה אל שפת המכתשת נמסר כי היא למעשה ראשו של מפל נוסף, בו בלתי אפשרי למצוא עיגונים ועל כן יש צורך לגלוש את שני המפלים ברצף. מעט לאחר מפל המכתשת הגענו למפל נוסף תחתיו ראינו מחזה מענין. בריכת מים מציפה את תחתית המפל אך הפעם אלו מים תכולים-שקופים! מכיוון שהנחל פונה בחריפות מיד לאחר המפל, בלתי אפשרי לראות את קצה הבריכה מראשו והיה חשש שמא מדובר שוב במכתשת עמוקה אלא שהפעם עוד מלאה היא במים! במקרה שכזה עלולה היציאה מהמכתשת להיות בעיתית ביותר. לאחר התקנת העיגונים ופרישת החבל ירד הראשון כשעם הגעתו צריך היה למסור האם הבריכה עמוקה ומחייבת שחיה וכן האם מדובר שוב על מכתשת עמוקה בעלת שפה גבוהה. עם הגעת הגולש אל תחתית המפל דיווח הוא שניתן לעמוד ולהתנתק מהחבל ללא צורך לשחות במים. לאחר כניסתו למים מסר כי לא מדובר במכתשת סגורה וכי היציאה אפשרית ללא קושי, מה גם שהמים אינם קרים וכן ניתן לראות את ואדי ע'וויר כבר מקצה הבריכה!!! מצב הרוח השתפר ברגע – סוף כל סוף הגענו לסוף. הנה בורחים אנו מהנחל ועוד נותרו כמה עשרות דקות של אור לפנינו. נהדר! לאחר סיום הגלישה הסתבר כי הבריכה היא איננה גב אלא בריכת מעין איתן אשר ממנו נמשך הנחל כערוץ זורם ובו צמחיית גנים תלויים. מול בריכת המעין נחסם הנחל על ידי קיר סלע אדיר אשר בתחתיתו חצבו המים פתח מעוגל הנראה כשער צר בו עוברים מי הנחל וכך גם אנחנו. לכולנו עברה אותה המחשבה, בשביל פינה כזו, אין ספק כי שווה להתקדם במשך 11 שעות בשחייה בגבי מים קפואים, עם תיקים רטובים במשקל אדיר. דקות האור שעוד נותרו הלכו והתמעטו כך שעל אף הרצון לשהות בפינה זו כמה שיותר התקדמנו אל המפל האחרון בנחל – מפל המתחבר אל מרכז הקניון הסגור של ואדי ע'וויר. את המפל זיהינו היטב מטילונו הקודמים באפיקו של ואדי ע'וויר. אז חשבנו כי יהיה מעניין להגיע מתישהו אל מפל זה מחלקו העליון….

בטיולים נוספים באזור, אשר בחלקם גם חזרנו אל הנחל, הבנו כי לערוץ זה אין שם. כשבחור בדואי צעיר ממטה העזזמה הציע את השם מובארכ (כמו גם שמות נוספים שניסה להציע) קיבלנו את הצעתו. שיהיה מובארכ (מבורך) אחרי הכל אכן כזה הוא.

מפת אזור נחל מובארכ

———————
בבדיקת הקניון וגילויו השתתפו: מיקה אולמן, גלעד דנון, יואל שטרלינג, הוד שטרלינג ודגן לברן. הצילומים באדיבות געש חזן www.Gaashh.com.

בועז לנגפורד הוא דוקטורנט במרכז לחקר מערות של האוניברסיטה העברית ובמרכז מדע ים המלח והערבה. מזה מספר שנים בועז, יחד עם טמיר אהרוני, מבצעים סקר שטח מקיף בקניוני מערב ירדן. הסקר נתמך על ידי מרכז מדע ים המלח והערבה כחלק מפרויקט לקידום שיתוף פעולה אזורי.

השתתפו בסקר: בועז לנגפורד, נדב אלון, יאיר מצליח, שחר קדמיאל, עמרי לנדר, יובל אלמליח, רונאל שלום, משה מאיירס, שי עופר, רון עופר, אמיר גינת, טמיר אהרוני, דניאל אורן, חנן גינת, עטר בש, אפרים כהן, ראובן נייט, גיל שי, מיקה אולמן, גלעד דנון, מרינה גרין, שחר פרקל, אורי פרקל, דולב שלף ועוד רבים וטובים.

ספר קניוני צפון אדום: פרטים אודות ואדי מובארכ ועוד כ-40 קניונים נוספים מופיעים בספר קניוני צפון אדום שפורסם לאחרונה. לפרטים על הספר ולרכישתו ניתן לפנות לכותבים ב:

מייל: north.edom.canyons@gmail.com

פייסבוק: https://www.facebook.com/NorthEdomCanyons/?modal=admin_todo_tour

הפוסט ואדי מובארכ – גילויו של קניון "חדש" בצפון אדום הופיע ראשון במסע אחר

כך תם הפרק המאתגר של אותו קיץ. הברכיים לא התרשמו מחלב הסוסות, והמשיכו בכאבן.

כעבר כחודש, יורם חן מתקשר אלי ושואל מה דעתי על טיול פרטי לקילימנג'רו, ומוסיף שזה יכול להיות אתגר מעניין בגילי המתקדם. לא ידעתי איך להתייחס לשאלה המפתיעה. חששתי שמא תתעוררנה הברכיים, וגם הכתף כאבה, ובמסעות כאלו משתמשים גם בכתפיים להיעזרות במקלות ההליכה בשטח. כפיתוי הוסיף יורם: "גם דרור כרמלי אמר שיצטרף". דרור הוא חבר טוב שלי, עם מוגבלות ראייה וצעיר ממני בכ-15 שנים. הפיתוי עשה את שלו, והשבתי בחיוב.

פסגתו המושלגת של הקילימנג'רו חולשת על הסביבה | צילום: שאטרסטוק

יוצאים לדרך או אם בארזים נפלה שלהבת

במטוס לאתיופיה, לקראת טיסת המשך לטנזניה, היינו שני עיוורים ושישה מלווים. בחניית הביניים באתיופיה התקשרנו לסופי דוניו, שיצאה עם טיול אחר לקילימנג'רו שבוע קודם לכן. והנה, היא עונה לנו מבית חולים בטנזניה. היא סיפרה שלפני שהספיקה לטפס לאיזורים הגבוהים ביותר, היא לקתה במחלת גבהים וחולצה בהליקופטר מההר אל בית החולים. סופי היתה הקפטנית שלי במסע אופניים ממנלי לקרדונג לה שבהודו בשנה שלפני כן. להזכירכם, קרדונג לה, שבמדינת לדאק בהודו, מתנוסס לגובה 5,603 מטר ודוושנו אליו בבטחה. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? אם עד עכשיו לא דאגתי לעניין הקושי והגובה, מעכשיו זה נכנס לי למחשבות.

לקראת נחיתה בשדה התעופה של קילימנג'רו אמורים לראות מחלונות המטוס את ההר מתנשא ממול. הנוסעים האחרים ראו אותו. אני ארגיש אותו ממש, תוך כמה ימים, כך אני מקווה.

ראובן (במעיל צהוב) אוחז בתיק הגב של המדריך בדרך לפסגה | צילומים בכתבה: יורם חן

לאחר פינוקים בבית ההארחה בארושה הגענו אל רונגאי, השער לשמורת הטבע קילימנג'רו, הקרוב ביותר לגבול קניה. הקילימנג'רו הוא גוש הרים שמתרומם מעל סביבתו בעקבות התפרצות געשית בעבר. פסגתו היא המקום הגבוה ביותר ביבשת אפריקה – 5,895 מטר מעל פני הים. תראו איזה פספוס – עוד קצת יותר מ-100 מטר, עוד התפרצות אחת קטנה, והגובה היה יכול להיות עגול….

עיוור יחיד בקבוצה

שער רונגאי היה בעבר בגובה של 1,950 מטר מעל פני הים, אך לאחר שיפוץ השבילים בשמורה הוא נמצא עכשיו בגובה של כ- 2,300 מטרים. זהו החסכון הראשון, ואולי גם היחיד, מבחינת קושי וצבירת מרחקי טיפוס. השביל המוליך למחנה סימבה, בגובה 2,600 מטרים, כבוש ונוח. הבעיה היחידה לעיוורים היא תעלות ניקוז למי גשמים העוברות באלכסון לרוחב השביל, בלא שום חוקיות וסדר. אנו, העיוורים, נתקלים פה ושם בגומה.

כך מטפסים מבלי לראות: ראובן ודני עם המקל המנחה ביניהם

אנו ישנים באוהלים זוגיים, בנוסף, מקימים הסבלים גם אוהל מטבח וחדר אוכל ואוהל שירותים. למזלי, השותף שלי לאוהל, דני מושיוב, לא נוחר, או שאני לא שומע נחירות מרוב עייפות.

בבוקר הסתבר לי שחברי דרור חש ברע. הוא מרוקן את האוכל של אתמול מבטנו ורועד כמו מקדחה רוטטת. כשמצבו לא השתפר, החליטו המדריכים להחזירו לנופש במלון מחוץ לשמורה. כך ירדו מחצית העיוורים בקבוצה. נשארתי עיוור יחיד, מבלי שאוכל להחליף חוויות וצחוקים עם מוגבל ראייה אחר כלבבי.

הולכים על אבנים

ביום הבא ממשיכים בשביל דומה לזה של היום הקודם, עד שבשלב מסוים הוא נפסק, וההליכה ממשיכה על אבנים ואדמה. בדרך אני שואל את שירי סטולרו, רופאת ילדים צעירה העומדת להתחיל התמחות, למה החליטה להצטרף לטיול עם עיוורים. היא השיבה, שמתוך סקרנות מזמן היא ביקשה מיורם להצטרף לטיול עם עיוורים. בלבי תהיתי אם הדבר דומה לביקור בגן חיות או הליכה עם חיית מחמד…

מטפסים בין בולדרים, ברקע – הפסגה

אנחנו מגיעים לאזור הנקרא "המערות". אלו הם חללים שנוצרו מתחת הלבה שזרמה מלוע ההר. הלבה ככל הנראה כלאה אוויר מתחתיה, או שאדמה שהיתה מתחת הלבה נסחפה.

בגובה של כ- 3,450 מטרים הוקמו האוהלים ללינת הלילה השני. ניימן, המדריך המקומי, מוליך אותנו מהמאהל לגובה נוסף של כ-300 מטר, ואז חזרה אל האוהלים. המטרה שנוכל להתאקלם –  לשהות באוויר דליל יותר בחמצן, ואז לחזור לשינה בגובה נמוך יותר. עד שהשמש שוקעת האוהלים מתחממים מאוד והופכים למעין סאונות, בלילות המצב מתהפך.

אקונה מטטה

ביום ההליכה השלישי מתחילה הצמחייה להיות נמוכה יותר. הקרקע בזלתית, עם עליות וירידות מקומיות חדות. הלינה הבאה בגובה של כ-3,600 מטרים, באזור הנקרא מערת קיקלאווה. עם הגיענו לאזור, התמקמו המלווים המקומיים שלנו על במת סלע והחלו לשיר בלהט שיר קצבי שמילותיו בסואהילית מקדמות בברכה את הבאים לקילימנג'רו ומדגישות "אקונה מטטה" (Akoona Matata), שפירושו "אין בעיות". בימים הבאים נתקלנו בסבלים ומלווים השרים את אותו שיר לקבוצות המטיילים שלהם.

הצוות המקומי מקבל את פני המטיילים בשירה

כביום הקודם, הקבוצה שלנו המשיכה לטפס על עוד כמה גבעות כדי לשהות בגובה רב יותר, וחזרה ללינה במאהל. האזור חשוף ורוחות מנשבות. בארץ אני מעסה רפואי במרכז דווידוף שבבית החולים בילינסון, בטנזניה הייתי מעסה הבית של החברים הזקוקים לטיפול.

קצת על גסטרונומיה וסדר היום שלנו: מתעוררים בשבע ומשהו. מגישים לנו כוס קפה לאוהל. לאחריה מגיעה קערה עם מים חמימים לרחצה. מתארגנים ומגיעים לאוהל חדר האוכל. כאן מוגשת דיסה חמה, חביתות, צ'יפס, תפוחי אדמה מבושלים.

בארוחת הצהריים התפריט נפתח בדרך כלל במרק, לאחריו משולש בצק ממולא בירקות ובשר, לעיתים טוסט צרפתי וקינוח עם קפה ותה. אחר הצהריים יש פופקורן טרי, בוטנים ושאר מנעמים, שמאיימים לקלקל את התיאבון לארוחת הערב. ללא הצלחה. ארוחת הערב נפתחת במרק, ולאחריו מנות מהנזכר עד כה.

אוהל האוכל. לא מוותרים על קינוח וקפה

סלחו לי, אך כמה מילים על השירותים הניידים. אוהל השירותים נסגר באמצעות רוכסן, מושב אסלה מפלסטיק, ובסיום הפעילות מפמפמים בידית מיוחדת לשטיפה קלה, לאחריה משיכת מגירה בתחתית המתקן, והתוצרת נאספת אל אבותיה. בלילה קשה לאנשים עם מוגבלות ראייה ללכת לשירותים: צריך להתגבר על מכשולים, לא לבעוט בטעות באוהלים של השכנים, למצוא הכיוון וכל זאת מבלי להעיר אחרים. לפעמים היה קשה להירדם באמצע הלילה כשצריכים לשירותים. אני שוכב בשק השינה ומקשיב, אולי אשמע רוכסן נפתח מאחד האוהלים ואוכל להצטרף אל מישהו שיוביל אותי לאוהל השירותים. כשלא שמעתי מישהו יוצא, ניסיתי לגמור את העניין בסמוך לאוהל. פעמיים תפסו אותי הסבלים בקלקלתי, והראו לי, לבושתי, את הדרך לשירותים.

טוב שיש מעסה בבית… ראובן, מעסה רפואי במקצועו, מטפל באחד הסבלים

בלילה קר, ואני, המפונק, לא יכול להירדם כשכפות הרגליים קרות. קיבלתי לפני השינה בקבוק חם, שהייתי דוחף עמוק לשק השינה. בקבוק חם בטנזניה הוא בעצם צנצנת זכוכית עגולה עם מכסה אטום, שלתוכה מוזגים מים חמים…

נפרדים מהצמחייה

ביום הבא, אנחנו נפרדים כליל מהצמחייה ומטפסים בתלילות עד מאוונזי בגובה 4,330 מטר. בלילה קר מאוד. עד הבוקר הספיק בקבוק המים החמים שלי להתקרר והיה קר בהרבה מהרגליים שלי. הבוקר התעוררנו וגילינו שהאוהל מצופה בשכבת קרח דקה. האוהלים קטנים, בתוכם מזרונים קטנים ועליהם שקי שינה צרים יחסית, שקשה להסתובב בהם. בשק השינה, כאשר הברך נלחצת, היא מתחילה לכאוב, ואז אני צריך להסתובב לצד השני, אבל אז הכתף נמחצת ומתחילה לכאוב…

מחנה האוהלים שלנו, בלילה לפני העלייה לפסגה

ביום הבא הלכנו למחנה קיבו בגובה 4,700 מטר. מסביב הכל צחיח. בדרך אני מלמד את המלווים המקומיים איך מלווים עיוור, כשהעיוור מחזיק בתרמיל או במקל של המלווה. הרוחות מביאות איתן אבק של אפר וולקני. חלל האף מצופה באפר כזה, ויש צורך לחלצו משם.

לשבור את הקרח

מחנה קיבו גדול יחסית ויש בו אוהלים של קבוצות טיפוס רבות. זה מחנה שמנקז אליו את המסלולים השונים העוברים בשמורה לקראת הטיפוס האחרון אל פסגת ההר. אחרי ארוחת ערב מוקדמת אנחנו נשלחים לישון עד חצות. לקראת חצות מתאספים לארוחה קלה ושתייה חמה. כשאנו לבושים במיטב מעילינו, כובעי גרב וכפפות הסתדרנו להליכה בשורה עורפית. הייתי השני הטור, אחרי ניימן המדריך עצום הממדים. ביד אחת אחזתי במקל, שאת חלקו הקדמי אחז ניימן. בידי השנייה אחזתי במקל הליכה, בעיקר כדי לחוש את הדרך, מרקמה ושוליה.

אנחנו הולכים לאט יחסית, בטור מתפתל. כמו שאומרים "פולה, פולה" (pole pole), שפירושו: לאט לאט. רגלינו מבוססות בטוף ובאפר וולקני. בשלב מסוים חשה מאיה בכאבים בבטנה, אני מנסה לעסות את בטנה. המומחים המקומיים מתייעצים ומחליטים להחזיר אותה למחנה שמתחתינו.

בשיפוע התלול, באמצע הלילה, בדרך לפסגה

אזור הטוף מסתיים ואנו מתחילים לטפס על סלעים תלולים יחסית. עם המקל, המשמש לי כחיישן, אני מזהה תהומות לימיני. בליבי אני חושב איזה מזל שאני לא רואה את התהום… אני מתעייף ומתקשה לעיתים להרים את הרגל על מדרגה גבוהה של סלע. איני יודע אם הקושי בא בעקבות המאמץ המצטבר או בשל דלילות האוויר. אני שם מבטחי בניימן המוצק, שפה ושם עוזר לי לטפס.

אנחנו מגיעים אל נקודת גילמן (5,681 מטר מעל פני הים), המצויה על שולי הלוע. ממשיכים ללכת על השוליים הצרים של הלוע במגמת עלייה אל המקום הגבוה ביותר בשוליים. בצד שמאל אני מרגיש  משהו מפלסטיק, כמו מעקה. כל הכבוד למקומיים, חשבתי לעצמי, לבנות כאן גדר למניעת נפילה זה ממש פרויקט רציני. בהמשך פגעתי בגדר והיא נשברה והתרסקה בקול הדומה לשבירת זכוכית. ליבי נחמץ על שפגעתי ברכוש של אחרים. בהמשך, הופיעה גדר כזאת גם בצד ימין שלי, כך שהלכנו ממש בין שתי גדרות זכוכית. והנה ניימן מורה לי להרים רגל ולעבור מעל הגדר אל שביל דומה המצוי לידינו. אז רק הבנתי שהגדרות הללו הן בעצם קירות קרח דקים, שנוצרו על ידי הרוח. גובה קירות הקרח מגיע לעיתים עד לכמטר. מדי פעם נשבר קיר קרח בקול הדומה לשבירת זכוכית, בשל הליכתי המגושמת. כפות ידי קפאו בתוך הכפפות. בחוץ שרר קור של מינוס 15 מעלות, כך אמרו לי.

זריחה על שדה הקרח בדרך לפסגה

זריחה רחוקה החלה להתאמץ ולצאת לאוויר העולם. שמש לא נראתה, אך אופק כלשהו החל להיות בהיר. והנה חזיון תעתועים. כל קירות הקרח החלו לזהור בצבע כתום אדום. כך גם הקרח שמילא את הלוע. בשרידי הראייה שלי נתקלתי במחזה שמעולם לא ראיתי, וכנראה גם לא אראה. העולם נראה כאילו אנו הולכים בתוך שריפה או לבה רותחת. הרגע הזה הצדיק את כל המאמץ והיווה את גולת הכותרת של המסע.

אל ראש ההר

עוד קצת ואנו מגיעים להורו, הנקודה הגבוהה בהר – 5,895 מטר מעל פני הים. קצת צילומים, חיבוקים, והמלווים מאיצים בנו להתחיל לחזור. עד כה, רק יורם ואני לא נטלנו כדורים כנגד מחלת גבהים. שמתי לב שיורם החל ללכת במהירות רבה אל המחנה שבתחתית ההר. לאחר מכן הוא הסביר לי, שהחלה בצקת באצבעותיו, עד שלא יכול היה לכופפן. ללמדכם, שמחלת הגבהים עלולה לגרום לבצקות בגוף, דבר שהחל לקרות ליורם. הבעיה העיקרית במחלה זאת היא כשהבצקת פוגעת במוח, אלו מצבים מסכני חיים.

הירידה מהירה בהרבה מהעלייה, במיוחד בקטע המצופה טוף עמוק. הרגליים שוקעות בטוף, ומאפשרות פסיעות רחבות ומהירות, מבלי שנצטרך לבלום עצמנו בירידה התלולה.

הגענו! הקבוצה בפסגת הקילימנג'רו (ראובן במעיל הצהוב, שלישי מימין)

זה שעולה וזה שיורד

אנחנו חוזרים למחנה קיבו, אוכלים והולכים לנוח. לאחר התארגנות, פותחים בהליכה מהירה בדרך שבה רוב המטיילים עושים את דרכם אל ההר, דרך התחנות בקתת הורומבו, בקתת מנדרה והשער הראשי לשמורה, שער מראנגו.

תוך שני חצאי ימים אנו מסיימים דרך שאורכת שלושה ימים בעלייה. הדרך רחבה ברובה, אך מרוצפת אבנים, כנראה כדי לשמור על התוואי מפני סחיפה. לעיוורים זה קצת קשה. מי שרואה יודע להניח את רגליו על האבנים, אך מי שלא רואה בועט באבנים, נכנס למרווחים שביניהן ובמדרגות עמוקות הוא צריך להיעזר בהכוונה מדויקת של מלווה רואה.

הירידה מהפסגה בשעת בוקר

עם הירידה מתרבים הצמחים והעצים מגביהים. לקראת שער מראנגו, מי שעיניו תקינות רואה קופים מקפצים בצמרות העצים. במרחק כמה קילומטרים מהשער הדרך הופכת סלולה וטובה. בשער הראשי, מראנגו, מכינים לנו תעודות השתתפות בהעפלה לקילימנג'רו.

ספירת מלאי לגוף שלי מגלה שהברכיים בסדר, ורק שלפוחית ענקית מתחת עקב שמאל מקשה את ההליכה. ההליכה המהירה עם ניימן, בעל הרגליים הארוכות, גבתה את חובה. אל השער מעברו השני הגיע דרור, שהעביר את זמנו במלון לבדו. המשפחה שבה והתאחדה.

___

ראובן ברון – "לא רואה ממטר", יועץ נגישות לאנשים עם מוגבלות ראייה, מעסה רפואי במרכז דווידוף בבית החולים בילינסון. רץ עם מלווים באימונים ומרוצים במסגרת קבוצת "קשר עין", רוכב בקבוצת "כן ולא מרכז", משתתף בטריאתלונים במסגרת קבוצת tri we can ומטייל בטרקים בארץ ובחו”ל. אב לארבעה וסבא לשמונה, גר בקרית אונו.

מפת הקילימנג'רו:

הפוסט לטפס על הקילימנג'רו בלי לראות הופיע ראשון במסע אחר

אוכל הוא חלק חשוב ומשמעותי בטיולים. מעבר לערכיו הפיזיולוגיים הברורים, הוא חלק מחוויית הטיול, הוא עוזר לנו לחוש את היעד בו אנחנו מטיילים ומהווה גורם חברתי מחבר, שתמיד מעלה חיוך.

בשל כך, אני ממליץ לקחת ברצינות את התזונה בטרק ולא להתפשר. עולם המזון בטרקים התפתח בקצב אדיר בשנים האחרונות, וגם בטרק בו אנחנו מחשבים כל גרם, אנחנו יכולים להתפנק בארוחות מקומיות ומזינות. ומעבר לכל זה, הרבה יותר כיף לטייל תוך הידיעה שיש מה לאכול בערב, ושזה באמת טעים.

ארוחת ערב בבקתת הרים. כיף לטייל במשך היום כיודעים שבסופו ממתינה ארוחה חמה | צילומים: יזהר דמטר

ברשימה הבאה אנסה לתת כללים לארגון המזון לפני ותוך כדי הטרק. לפני כל זה, אציין שתזונה וטעמים הם עניינים אישיים מאוד, ולכל אחד יש את ההעדפה שלו. השתמשו ברשימה זו בתור עצות כלליות והכווינו אותן אל הטעם המיוחד שלכם. אפשר להתייחס לרשימה כהכוונה לאריזת מזון לטיול של שבועיים או רק ליום אחד.

עשרת הדיברות של מזון בטרק

1. אל תארזו יותר מדי מזון

אין מה לעשות, לכולנו יש איזה "דודה" אי שם בראש, שתמיד תוסיף עוד מזון שרק יהפוך לעוד משקל בתיק, לארוחה כבדה מדי בערב או במקרה הגרוע – לפסולת. הילחמו באותו צורך בלתי נשלט, רשמו לעצמכם כמה באמת אתם צורכים ביום ממוצע באקלים האופייני לטיול בו אתם נמצאים, ונסו לדייק בכמויות.

2. אל תארזו רק סוכר

זה נכון, חתיכת שוקולד במקום הנכון שווה פי אלף מכל תבשיל אחר ביקום (אני קצת מכור, מודה…), אבל זכרו תמיד שעם כל הכבוד לסוכר, הגוף שלנו זקוק להרבה מעבר לו. כשחושבים על הטעמים השונים, קל יותר ליצור מגוון מזונות לאורך היום.

3. מגוון, מגוון, מגוון

זה רלוונטי גם לארוחת צהריים אחת, וגם לטיול של שבועיים. עבורנו, בני האדם, השפע מסמל הרבה יותר ממגוון טעמים. זה כיף, זה צבעוני וזה נותן הרגשה נהדרת במהלך היום או הטיול. חשבו על טיול של שבוע בו ארזתם רק אורז ופטרוזיליה, איזה דיכאון! נסו לגוון ככל האפשר, הביאו תבלינים, ארזו מנות קטנות מהמעדנייה של הסופר ושתפו את מזונכם עם עוד מטיילים. אלו המקרים בהם 1+1 שווה 3.

אוכמניות טריות שלוקטו לאורך הדרך מגוונות את הארוחה ומשמחות את החיך

4. אל תארזו מים

מה?? איך אפשר בלי מים? אל תיבהלו, כוונתי היא לא למי שתייה, אלא למים שבמזון. במידה שאתם אורזים מזון לטיול ארוך, נסו לצמצם את כמות המים שבו למינימום. בדרך כלל, בנקודות החניה יהיו מים (ובמידה שלא – יש לתכנן את כמות המים הנדרשת מראש), ואם נישא מזון מיובש, נוכל "להרטיב" אותו במי המקום וכך לחסוך את משקל המים מהמזון. דוגמה קלאסית למזון "רטוב" היא קופסאות שימורים, שתמיד יכילו כמות רבה של נוזל. דוגמה קלאסית למזון מיובש היא מנה חמה (הידועה לשמצה…), אבל עם מעט מחשבה אפשר לארוז מזונות מיובשים טובים בהרבה. בתקציב נמוך אפשר להסתפק בעדשים כתומות, למשל, שמתבשלות במהירות, אורז מהיר, פסטה עשירה בביצים ועוד. בתקציב גבוה אפשר לרכוש "מנות טרקים", שהן מזון מעולה ומיובש בהקפאה. וכך, בעזרת מים חמים, ניתן להכין פסטה ברוטב בולונז, אורז בקארי ועוד ועוד, הרשימה אינסופית. המהדרין יוכלו לייבש לעצמם את המזון במתקן ביתי.

5. זיפ-לוקס

אם עוד לא עשיתם זאת, הכניסו כעת שקיות זיפ-לוקס לרשימת הציוד הקבועה שלכם לטרק. ניתן לארוז בהן מחדש מזון ולהימנע מלקחת לטרק המון אריזות מיותרות ולמחזר אותן מראש. ניתן לשמור בזיפ-לוקס שאריות מזון תוך כדי הטיול (כן, גם מזון רטוב ושומני), וניתן גם לאכסן בהן דברים שלא היינו רוצים שיירטבו אם יגיע מזג אויר גרוע.

6. חשבו על "חיי התרמיל" של המזון שלכם

חיי תרמיל היא המקבילה בטיול בטבע לחיי מדף בסופר. לחם לבן, למשל, לא יעמוד בטלטלות הדרך, ויתייבש ויתפורר במהירות. לעומתו, לחמים צפופים וכהים מאוד (פומפרניקל ודומיו, למשל) יחזיקו כמה ימים בקלות. באגף הגבינות, תמיד העדיפו גבינות שמנות או מלוחות, גבינה בעלת יותר מ-10% שומן יכולה להחזיק ללא קירור בטמפרטורות סבירות יותר מיום, וככל שאחוז השומן עולה כך גם זמן חיי התרמיל שלה עולה. בימים חמים או באריזה לא נכונה, גם כמה שעות בתרמיל בדרך לפיקניק של הצהריים יכולים לחרב לנו את ארוחת החלומות לה התכוננו.

7. חשבו על מזון מהיר

כאן כמובן אני לא מתכוון למקדונלדס ודומיו, אלא על מזון מהיר להכנה. זה יכול להתחיל בחיתוך הלחם מראש ואריזה נכונה שלו, ולהמשיך למזונות שזמן הבישול שלהם קצר משמעותית. זמן בישול קצר גם יקל על כמות הדלק שעליכם לקחת אם בכוונתכם לבשל בשטח, וגם יקל על פרק הזמן שבין תחילת ההכנה לאכילה עצמה. כשרעבים אחרי הליכה טובה, זמן כזה הוא נצח…

8. חשבו מה תוכלו להשיג לאורך הדרך

למשל באלפים, כמעט בכל טיול אנחנו עוברים אזור של חוות ומרעה, שם אפשר להשיג גבינה טרייה וטובה. בהרבה מהטיולים אפשר לתכנן את המסלול כך שנעבור דרך עיירה או כפר ונתארגן מחדש בחנות מכולת, ובהרבה מבקתות ההרים בעולם ניתן לרכוש מזון חם ומזין במהלך היום, ובוודאי שגם בערב. אפילו בגרינלנד הנידחת אנחנו קונים דגים טריים ישירות מהדייגים שפוגשים בדרך. כך גם אפשר ליהנות ממזון מקומי וטרי, שמהווה בעיני חלק חשוב בחוויית הטיול.

ארוחה ממוצרים מקומיים שמוצאים לאורך הדרך היא אחת מההנאות הגדולות של הטיול

בהכנה נכונה אפשר אפילו לתכנן היכן נשתה את כוס הקפה של השעה 10:00, ולא לשאת על הגב את ערכת הקפה הכבדה. כלל זה מתכתב כמובן עם כלל מספר 1 שלעיל.

9. צמצמו את כלי האוכל והבישול

הסיר יכול להיות גם כוס, גם קערת סלט, גם קופסה שתגן על המזון וגם קסדה למקרה שאצטרובלים יפלו עלינו… נסו להתמקד בכלים יעילים וקלים.

10. אחרון והחשוב מכולם – עשו את זה אישי

אני לא מסוגל לטייל בלי מעט פירות טריים. אני מוכן לקחת את המשקל העודף, מוכן לקחת את המים מהם אמרתי להימנע (פירות טריים מכילים אחוז גבוה של לחות, כמובן), ובלבד שאוכל  ליהנות מתפוח טרי בבוקר. לכל אחד מאיתנו יש את הדברים הקטנים שעושים לו את היום. הקפידו עליהם, הם שווים הרבה יותר על השבילים.

לסיכום, כל מה שנותר לי להגיד זה בתיאבון!

_____

יזהר דמטר – מדריך טרקים במגוון יעדים בעולם. בשנים האחרונות מתגורר בצרפת עם בת זוגו והכלב טוביה. מטפס, מטייל, מבשל וכותב. אוהב הרים גבוהים, מדבריות ואוכל טוב. אתר אינטרנט

הפוסט מה אוכלים בטרק? עשרת הדיברות הופיע ראשון במסע אחר

מכיוון ש-30% מהעולם הוא מדבר, והמגוון הוא אינסופי, אתמקד בטיול אחד במדבר אחד שאני אוהב במיוחד – המדבר ברכס האנטי-אטלס המרוקאי, מאחורי הרי האטלס ועל שפת הסהרה.

תצורות אבן חול בסביבת ג’בל סהרו | צילומים בכתבה: יזהר דמטר

האנטי אטלס הוא מדבר אמיתי

למדבר אין הגדרה אחת ברורה, אבל אין ספק שכשנמצאים במדבר מסוים – מרגישים את זה מיד. המדבר יכול להיות חלק מרצועת המדבריות העולמית, כמו הנגב, הוא יכול להיות מאחורי רכס משמעותי, כמו מדבר יהודה, והוא יכול גם להיות באזור בו ישנם מספיק משקעים, אך הקרקע איזה מאפשרת צמיחה.

במדבר עליו אני מדבר שלושת הגורמים הללו משתלבים. רכס האנטי-אטלס, מדרום לקו רוחב 30 צפון, הוא חלק מרצועת המדבריות העולמית – חגורת אקלים שנמצאת בשני חלקי כדור הארץ (הצפוני והדרומי), שבה משטר הקרינה חזק במיוחד והאוויר המגיע אליה יבש בדרך כלל. יחד עם זאת, רכס הרי האטלס הגבוה, שבו פסגות גבוהות מ-4000 מ', מהווה צל-גשם עבור הרכס הקטן ממנו – האנטי-אטלס ("מול האטלס"). האוויר הלח שמגיע מהאוקיינוס האטלנטי מתעבה ומוריד משקעים בצידו המערבי של רכס האטלס (הפונה אל האוקיינוס), וכשהוא עובר אל צידו המזרחי הוא יבש בהרבה וגם מתחמם כתוצאה מהירידה ברום.

בקעת איפורנ’ה ("התנור") בסביבת העמק של נ’קוב

בשל שני גורמים אלו, כמות המשקעים נמוכה במיוחד. בשנת 2018 ירדו לאורך כל השנה 22 מ"מ של גשם באזור. בנוסף, האנטי-אטלס עשוי ברובו מסלעי יסוד ואבני חול, בהם מעט הלחות שמגיעה אל הקרקע, מחלחלת מיד. יחד עם זאת, זהו אחד מאזורי המדבר המעניינים והעשירים בעיניי. רק צריך להתמקד בפרטים.

ארץ הנוודים

ביום הראשון בטרק, אנחנו עולים מכיוון מערב אל הרכס ולמעשה עוזבים את עמק הדאדס השטוח והרחב, לכיוון הפסגות הגרניטיות של האנטי-אטלס. עוזבים נוף של ישובים מרוחקים, מעט שדות ומשאבות שהצרפתים הביאו לאזור לפני 80 שנים, ועולים לכיוון ארצם של הנוודים. האזור הגבוה של האנטי-אטלס הוא ההפתעה הראשונה. עצי ערער עתיקים מפוזרים במרחב, שורשיהם הארוכים במיוחד חודרים אל הסדקים בסלע וניזונים ממארגים קטנים של לחות שמקורה במעט השלג שמגיע לאזור. רועת עיזים צעירה מסתתרת מפנינו מאחורי אחד הגזעים, מסמנת לנו שהגענו לאזור בו מסתובבים נוודים.

בעמק המאגון

בין הפסגות הגבוהות כלואות בקעות קטנות, "אלאמו" בשפה הברברית המקומית, שבהן נוצר מרעה איכותי בזמן החורף. לכל משפחת נוודים יש את המרחב שלה, שכן אין המון שטח לחלוק אותו וחשוב לשמור על מרחק גדול בין המאהלים השונים, על מנת שלא יתפתח סכסוך על חלקות הקרקע. כשאני שואל את חסן, הנווד שבסמוך למאהל שלו אנחנו ישנים בלילה הראשון לטרק, אם אין ויכוחים בין הנוודים על מעט המרעה הטוב, הוא אומר שבוודאי שיש, אבל המלחמות האלו נגמרו כבר לפני הרבה שנים ומאז כולם שומרים על הסדר. אני שואל אותו מתי הן היו, הוא מסתכל עלי מופתע מהשאלה, ועונה "אמרתי לך… פעם!". אני לא מתיימר להבין באמת את הקודים המקומיים, אבל זה מזכיר לי ששנה לפני כן שאלתי אותו מה גילו, הוא ענה 60-45 בערך.

מתחממים במדורת הנוודים

הזמן הנכון

סוד יופיו של המדבר, שהוא צופן אי-שם בחובו מקור מים חיים… (אנטואן דה סנט־אכזופרי, "הנסיך הקטן")

תזמון הוא אחד הדברים המשמעותיים במדבר. צמח שלא יינבט ביום ובשעה המתאימים – ימות. מתחת לפסגות ישנה שכבת אבני חול שמרחוק נראית אחידה למדי, אבל שהולכים בה מגלים צבעים, מרבצי קוורץ עגולים ועצי דקל מפוזרים. אנחנו מגיעים בכל פעם לאזור הזה בשעות אחר הצהריים, כשהאור רך והגוונים בולטים. יצא לי פעם אחת דווקא לחצות את האזור בשעת צהריים, האבנים היו אחידות בצבען, ואם להיות כן – זה היה די משעמם.

גם השלג מגיע לבקר בסהרה מדי שנה

למרגלות אבני החול כבר אפשר לראות את מערכות איסוף המים. הירוק אותו לא ראינו כמה ימים, בולט כל כך, עד שאפשר להסתנוור ממנו. לכל משפחת נוודים יש גם בית קבע שנמצא נמוך יותר באזור, באחד מהכפרים שממוקמים באזור הנחלים, שמנקזים את המים שיש בסביבה. אחד האיכרים המקומיים בועט בתלולית אפר וזרם של מים מציף את החלקה. הוא שולף בגאווה לפת, וקורא לנו להביט. קריאות השמחה מתגברות שהוא מגלה שבמרוקאית ובעברית, אנחנו קוראים ללפת באותו שם.

האזור פתאום נראה כל כך עשיר, וזה ממיס אפילו את הציניקנים הגדולים ביותר.

רק חול וחול?

אז זהו, שלא בדיוק. הנוסעים האירופאים שהגיעו אל צפון אפריקה, גרמו גם לנו להאמין שהמדבר הוא חולות אינסופיים, וזהו. אבל למעשה חולות הם חלק קטן מהסהרה, שרובו הוא מישורים מרוצפים בחצץ. כדי להגיע לדיונות אנחנו מסיימים את הטרק, ונוסעים עוד שלוש שעות לכיוון מרזוגה, אחד מאתרי החולות (והתיירות) המפורסמים במרוקו. נסיעות כאלה בדרך כלל מרדימות אותי. במהירות נסיעה כזאת, המדבר נראה לי אחיד למדי, וכשאני מסיים להתלהב מזה, אני נרדם.

כשמגיעים למרזוגה אפשר כבר לראות מרחוק את אזור החולות. לכל דיונה יש צורה ייחודית, שמשתנה משנה לשנה. אני יכול להבין מדוע נוף הדיונות הפך להיות הפרזנטור של הסהרה. תנועת החולות מאפשרת רק למעט צמחים לגדול, וגם אלו מנהלים מלחמת חורמה שנמצאת רק בשולי החולות. כשנכנסים פנימה באמת שכבר לא רואים שום דבר חוץ מחול. חוויה כזאת מחייבת אותנו למקד עוד יותר את המבט המדברי שניסינו לאמץ בימים האחרונים, פתאום הדמיון עובד והצורות מקבלות חיים משלהן, כשהשקיעה צובעת את הכול באינסוף צבעים.

שקיעה באזור מרזוגה, אחד מאתרי החולות המפורסמים והמתוירים ביותר במרוקו | צילום: שאטרסטוק

בשנים האחרונות כל האזור עובר תהליכי פיתוח משמעותיים, לטוב ולרע. באזור החולות, למשל, דווקא הממשלה הרחיקה מחנות ותשתיות תיירות, על מנת להוריד את כמות כלי הרכב והתעבורה בשטח החולות. מרוקו (ובצדק…) הפכה להיות יותר ויותר תיירותית, ואני שמח שממשלה בחרה לווסת את הכמויות, במקום לגרום לעומס.

לעומת זאת, דווקא באנטי-אטלס התארגנו יחד הנוודים והחלו סוללים דרכים אל האזורים הגבוהים יותר, משום שבאזורים הנמוכים יש פחות ופחות מים משנה לשנה. אני ממש לא מאשים או מבקר אותם, האקלים בעולם משתנה וחיצי הביקורת שלי מופנים דווקא אלינו. קל לקרוא בעיתון שההתחממות הגלובלית פוגעת באפריקה, אבל כשרואים את השינוי בעיניים שנה אחרי שנה, הדברים הופכים ברורים יותר.

בריכות השקיה בקרבת הכפר איגלי

אני חושב שאפשר לטייל (וגם לטוס) בצורה אחראית ומקיימת יותר, וכך להשאיר את הקסם הזה גם לילדינו. הערך החינוכי של המדבר עבור כל אדם הוא גדול יותר מאשר רק תצורת סלע כזו או אחרת עליה כתבתי למעלה, והייתי רוצה להאמין שנוכל להמשיך ולטייל בו.

בתמונה הפותחת: הבקעות המישוריות בסביבת הדאדס

עוד בסדרה:

לטייל אל תופעות טבע: קרחונים

לטייל בעקבות תופעות טבע: הרי געש

_____

יזהר דמטר – מדריך טרקים במגוון יעדים בעולם. בשנים האחרונות מתגורר בצרפת עם בת זוגו והכלב טוביה. מטפס, מטייל, מבשל וכותב. אוהב הרים גבוהים, מדבריות, ואוכל טוב. אתר אינטרנט

מפת מרוקו המדברית:

הפוסט המדבר המרוקאי – לטייל בעקבות תופעות הטבע הופיע ראשון במסע אחר

למרות שהיום אנו מסוגלים לצפות התפרצויות עתידיות, הרי געש עדיין מסעירים את הדמיון בנוף שנוצר בסביבתם. נופים געשיים הם צעירים מבחינה גיאולוגית, צבעוניים במיוחד ובעלי צורה ייחודית. קשה לתזמן טיול בקרבת הר געש פעיל וזהו גם אתגר בטיחותי. אך לעומת זאת, בעולם יש שפע אדיר של נופים געשיים, וכשיורדים לעומק התופעות הגעשיות, הטיול רק הופך למסעיר יותר.

התפרצות של הר הגעש האיסלנדי Eyjafjallajökull | צילום: שאטרסטוק

שימו לב: בכתבה זו אני מתאר תופעות גיאולוגיות בתמציתיות רבה. על כל אחת מהתופעות ניתן להרחיב במידע מקצועי הנמצא ברשת בשפע.

מסע אל בטן האדמה

מה שמעניין אותי הוא לא מה שנמצא על האי הזה, אלא מה שנמצא מתחתיו… (ז'ול וורן, "מסע אל בטן האדמה")

הרי הגעש נותנים לנו הזדמנות להביט עמוק פנימה אל תוך כדור הארץ. למעשה, כשאנו מביטים בתופעות וולקניות, אנו מביטים באנרגיה שמגיעה מבטן האדמה. אותה אנרגיה גורמת לחומר מגמטי לעלות אל פני כדור הארץ בשלוש דרכים עיקריות:

הי הגעש הפעיל פיטון זה פורנז, האי ראוניון | צילום: יזהר דמטר

1. תגובות פירוק רדיואקטיביות בגלעין (חלקו הפנימי ביותר של כדור הארץ. דמיינו אותו כגלעין של אבוקדו) יוצרות חום רב. חום זה מובל דרך המעטפת הנוזלית/צמיגית (החלק הירוק והטעים של האבוקדו) ומתקרב אל פני השטח – קרום כדור הארץ (קליפת האבוקדו), שהוא החלק הדק ביותר בכדור משלושת חלקי כדור הארץ שתיארתי עד כה. המגמה, שבעצמה הובילה את החום, פורצת את הקרום בנקודות החלשות שבו, ויוצרת אזור פתיחה, בו לוחות מתרחקים זה מזה. במצב כזה ייווצר רכס תת-אוקייני, שמפריד בין הלוחות. רכס כזה יכול להתאבן ולעלות בפעילות גיאולוגית מאוחרת יותר, דוגמאות כאלו אפשר למצוא בקפריסין, ובנסיבות מיוחדות יכול להימצא מחוץ לאוקיינוס, דוגמה יחידה שכזו היא האי איסלנד.

עמקים פוריים בקרקע הגעשית, איי כף ורדה | צילום: יזהר דמטר

2. מגמה יכולה להגיע למצב בו היא פורצת מעל פני השטח גם כשלוחות טקטוניים מתקרבים זה לזה, אחד מהם צולל מתחת לשני, והחיכוך שנוצר ביניהם ביחד עם התקרבות הלוח הצולל לפני כדור הארץ (והתחממותו מהתהליך) יכולים ליצור מצב בו נוצרת שוב אנרגיה רבה, שתגרום לחומר מהלוח הנוחת להינתך ולעלות שוב אל פני הקרקע. דוגמה טובה להרי געש באזורים כאלו (אזורי הפחתה) היא "טבעת האש" שסביב הלוח הפסיפי.

3. תופעה אחרונה ומרתקת היא הנקודות החמות בכדור הארץ. נקודות חמות הן למעשה תוצאה של "תימרת מעטפת" – זרם חום שמגיע ישירות מאזור הגלעין, ולא גורם להפרדה בין לוחות עם הגיעו לקרום, אלא רק יוצר כיס של מגמה מותכת שמתפרצת באזורים ספציפיים בעולם. נקודות חמות הן עדיין מסתוריות, וישנן המון תופעות הקשורות בהן שהמדע עוד לא סיים לחקור. דוגמאות טובות לפעילות געשית כתוצאה מנקודות חמות הן למשל האיים הקנריים.

לבה קשה בתוך הקלדרה, טנריף | צילום: יזהר דמטר

יציאת החומר המגמטי יכולה להיות בהתפרצות אלימה, עמוסת גזים, שבה אפר וולקני ושאר חלקיקים עפים לכל עבר, ויכולה להיות גם בקילוחים עדינים יותר, בהם המגמה זורמת כמו דבש צמיגי. אחרי ההתפרצויות, השטח עובר עוד תהליכים רבים שיוצרים תצורות נוף נהדרות.

לנוף הוולקני חוקים משלו

ישנן המון צורות נוף שקשורות בוולקניזם. אציין כאן שתי צורות נוף בולטות, ומיד אחריהן את הפיתוחים שעשויים להיות בהן ודוגמאות לכך בעולם.

• חרוט געשי – הצורה הנפוצה והקלאסית ביותר להרי געש. החרוט בנוי מהחומר שהתפרץ ויצא מלוע הר הגעש, שמצוי במרכזו.

• רמות געשיות/בזלתיות – משטחי סלע גדולים בשטחם ועוביים, שבנויים משכבות שונות של חומר מגמטי. הם יכולים להיות בנויים מאפר וולקני אדמדם שהולחם כשנחת אל הקרקע בעודו חם, ויכולים להיות בנויים גם משכבות של חומר מגמטי נוזלי יחסית שיצר שכבות סלע קשות יותר.

על בסיס שתי צורות אלו יכול להיווצר מגוון נופים אדיר. אתן מספר דוגמאות שאהובות עליי במיוחד:

ראוניון. שני הרי געש שעם החיבור ביניהם נוצר אי קטן באוקיינוס ההודי. את ההר הרדום מביניהם שטפו גשמים עזים ויצרו בו צורות של "קרקסים", מעין קערות ענק שגובה המצוקים הצבעוניים שלהן יכול להגיע ל-1000 מ'. באותן קערות נחשפו הרי געש קדומים שנקברו תחת האפר, ומכיוון שהיו בנויים מסלע קשה יותר מהאפר שכיסה אותן והוסע עם המים, נשארו כמצבות אילמות לאותם אירועים.

מצוקי הקרקסים (“סירקים”) בראוניון | צילום: יזהר דמטר

איסלנד. רכס תת-אוקייני, שתחתיו עוברת נקודה חמה. הנקודה הביאה עמה עוד כמויות חומר מגמטי אדירות, שכאילו הרימו את הרכס התת-אוקייני מעל פני הים. אותו תהליך משוגע קורה על גבול החוג הארקטי, והרי געש רבים באיסלנד התפרצו מתחת לקרחונים, מה שיצר תצורות של הרי שולחן נהדרים, וגם התפרצויות אלימות במיוחד שהרימו אל האטמוספרה ענני אבק ואדים אדירים.

אדים בסביבת הר הגעש מירדס באיסלנד | צילום: יזהר דמטר

טנריף. הפארק הלאומי טיידה בטנריף – מבנה של קלדרה ובלבה הר געש חרוטי. הקלדרה היא תופעה וולקנית מורכבת אך נפוצה, בה התא המגמטי שהזין את הר הגעש מתרוקן ברצף של התפרצויות אלימות, ונוצר בו לחץ נמוך שגורם לכל סביבת הקלדרה לקרוס לתוכה. בטנריף הקלדרה היא ברוחב מקסימלי של 20 ק"מ, וישנן בה תופעות מגמטיות מקומיות צבעוניות ומגוונות.

הפארק הלאומי טיידה בטנריף – מבנה של קלדרה ובלבה הר געש חרוטי | צילום: שאטרסטוק

הקצה הדרומי של האלפים הימיים, דרום צרפת. מאסיב אסטרל (Esterel Massif) – הרים אדומים/צהובים, עשויים מריוליט במרקם פורפירי (בעלת גבישי קוורץ גדולים יחסית), שהם למעשה התקררות בשני שלבים של חומר מגמטי עשיר בקוורץ. ריוליט יוצרת תמיד גווני סלע רבים (גם כאן איסלנד היא דוגמה מעולה), ובדרום צרפת אותם גוונים על רקע הים הכחול נהדרים במיוחד בעיני.

מאסיב אסטרל בדרום צרפת. שילוב מושלם בין צבע ההרים לצבע הים | צילום: שאטרסטוק

אפשר לבנות טיולים רגליים נהדרים בנוף וולקני שנוצר בשנים האחרונות ועדיין מתקרר, וגם באזורים שהתאבנו מזמן ונותרו רק כצורה מעניינת בנוף. הכיף בטיולים באזורים כאלו הוא המגוון האדיר שנמצא בשטח כל כך קטן. בכל צעד אפשר לגלות עוד צבע, עוד פיסת גביש שניתז מלוע הר הגעש ונחת על הקרקע. או לדמיין איך הייתה יכולה להיראות ההתפרצות שיצרה את כל אלו.

עוד בסדרה:

לטייל אל תופעות הטבע: קרחונים

לטייל אל תופעות הטבע: המדבר המרוקאי

_____

יזהר דמטר – מדריך טרקים במגוון יעדים בעולם. בשנים האחרונות מתגורר בצרפת עם בת זוגו והכלב טוביה. מטפס, מטייל, מבשל וכותב. אוהב הרים גבוהים, מדבריות, ואוכל טוב. אתר אינטרנט

הפוסט לטייל אל תופעות הטבע: הרי געש הופיע ראשון במסע אחר