אבות וקרובים

אבותיהם הקדמונים של הדובים הופיעו ביערות אירואסיה בראשונה לפני כ־38 מיליוני שנים. באותה תקופה חיו בחציו הצפוני של כדור הארץ שלוש משפחות שונות של טורפים דמויי כלב – הרקונים, דובי הכלב והדובים. דובי הכלב דמו לדובים במראם ולכלבים הם דמו במהירותם. הם תפסו את טרפם לאחר שהתישו אותו בריצה. גורלם האבולוציוני נחרץ עם הופעת משפחת הכלביים, שבניה היו מהירים יותר.
לפני כ־35 מיליון שנים הופיעו ביערות אירואסיה דובים שוכני עצים. בתחילה היו להם שיני כלב שחתכו וריסקו הכל. בהדרגה, הופיעו בפיהם גם שיניים טוחנות, שטוחות, ומזונם נעשה צמחי בעיקרו. 23 מיליון שנים אחר כך הופיעו דובים ענקיים שצעדו על אדמת אמריקה הצפונית והדרומית והתקיימו שם ברווחה עד תקופת הקרח האחרונה, לפני כ־10,000 שנים.
הדובים הנפוצים היום על פני כדור הארץ הופיעו לפני כ־20 מיליון שנים. גודלו של היצור המוצג על ידי החוקרים כדוב הראשון, Ursavus elmensis, היה כגודל שועל. הגולגולת המאסיבית המאפיינת את הדוב של היום התפתחה בהדרגה במשך הרבה מאוד שנים. מבנה השיניים השתנה, הזנב התקצר, הרגליים התעבו והצעדים התרחבו. בעקבות שינויים אבולוציוניים אלה, הופיע לפני כ־2.5 מיליוני שנה הדוב הזעיר (Ursus minimus), שנחשב  לראשון הדובים מסוג Ursus, ואבי כל מיני הדובים הקיימים היום.
חלק מהחוקרים רואים בדוב הקדמוני (Ursus etruscus), את אביהם של הגריזלי (Ursus horbilis) ושל הדוב הלבן. הדוב הקדמוני נטש את היבשה וחי בים הקרח שבצפון, ושם נעלם כנראה לפני כ־200 עד 100 אלף שנים. הדוב הלבן הופיע על פני כדור הארץ לפני כ־150 אלף שנים, והוא כנראה ההתפתחות המאוחרת ביותר בעולם הדובים. הערכה זו נסמכת על מאובנים שגילם אינו עולה על 70 אלף שנים. כשהופיע הדוב הלבן על פני האדמה, היו האי הבריטי וסקנדינביה מכוסים בשלג. באותה תקופה הוא היה גדול מהדובים הלבנים של היום, והיה מסוגל לחיות בתנאי קור קשים ביותר.
הדוב הלבן בן זמננו נמנה עם משפחת הדוביים (Ursidae) ומשתייך לסדרת הטורפים היבשתיים (Carnivora). אין הסכמה בין החוקרים לגבי מבנה המשפחה. יש הטוענים כי קיימים שבעה מינים שונים של דובים, המשתייכים לחמישה סוגים ומתחלקים לתתי־מינים רבים; ויש חוקרים הממיינים אותם לתשעה מינים, המשתייכים לשבעה סוגים. הבעיה נעוצה בהגדרות, שכן תת־מין לפי הגדרה אחת הוא מין לפי אחרת.
בין קרוביו של הדוב הלבן, שהתפתחו מאב משותף לאחר התקררות האקלים, אפשר לזהות את הגריזלי ואת הדוב החום האסיאני. שני מינים אלה נדדו בעבר בכל אירואסיה הצפונית, אך תפוצתם הצטמצמה. עוד קרובים הם הבָּרִיבָּל (דוב שחור, Ursus americanus) והקודיאק. הקודיאק, תת־מין של הדוב החום, חי באלסקה, מתנשא לעיתים לגובה של שלושה מטרים ונמנה עם גדולי הדובים.
מיני הדובים האחרים משתייכים בעיקר לארבעה סוגים, הנכללים בקבוצת הדובים הקטנים. צבעם של מינים אלה שחור, למעט כתם לבן על החזה. ואלה הם: הדוב השחור האסיאני (דוב ההימלאים, Selenarctos thibetanus), הדוב השפתני (Mellursus ursinus), הדוב המלאי (Helarctos malayanus), שהוא הקטן ביותר מן הדובים החיים היום, ודוב המשקפיים   (Tremarctos ornatus)החי באמריקה הדרומית. דוב המשקפיים הוא הצאצא  היחיד של דובי העצים הקדמוניים.

תנור מתחת לפרווה

לדוב הלבן לא רק אבות קדמונים רבים, אלא גם מספר רב של שמות פופולריים: הדוב הארקטי, בשל האיזור שבו הוא חי; דוב הקרח, בשל יכולתו לצעוד על הקרח; דוב הים או דוב האוקיינוס משום יכולתו לשחות מרחקים ארוכים במים קפואים. הדוב הלבן מסוגל לשחות לאורך 95 קילומטרים, ללא מנוחה, במהירות של 10 קילומטרים לשעה.
הדובים הלבנים חיים בקצה הדרומי של חוג הקוטב בצפון אסיה, בצפון אירופה ובצפון אמריקה. הם חיים בקרבת חופי ים קפואים ואגמים, על איים ובקרבת האוקיינוסים הצפוניים, מקו הרוחב 55 מעלות צפון עד לאיזור הקוטב. בקיץ הם נודדים צפונה, ובחורף הם עושים מאות קילומטרים דרומה. אבל לנדידות אלה יש גבול. במחקרים שעשו הנורווגים בים בארנט (BARNET) ובגרינלנד בתחילת האביב ובקיץ נמצא כי רק שלושה דובים מ־181 שהיו באיזור שהו צפונית לקו הרוחב 82 מעלות צפון.
הדוב הלבן הוא חיה גדולה. אורכו, מראש עד זנב, נע בין שניים ל־2.5 מטרים, וגובה כתפיו מגיע ל־1.6 מטרים. רגליו קצרות יחסית, צווארו וראשו מחודדים ומאורכים, ניביו גדולים ואוזניו קצרות בהתאמה לאיזור הקר. אורך הזנב הוא סנטימטרים אחדים. משקלו של הזכר הוא בין 350 ל־650 קילוגרמים, ומשקלה של הנקבה הוא 190 עד 350 קילוגרמים. גודלו נמצא ביחס ישר לתנאי הקור בהם הוא חי; ככל שהקור רב יותר – הדוב גדול יותר. זו הסיבה לכך שבאזורים קרים במיוחד אפשר למצוא זכרים השוקלים כ־930 קילוגרמים.
הקרומים שבכפות רגליו הקדמיות, השעירות והרחבות מאפשרים לו לצעוד בשלג בלי לשקוע ולשחות בקלות. הדוב מתקדם תוך הליכה על כפות רגליו, וכשהוא חוצה משטחי קרח הוא מפשק את רגליו, כדי להימנע מהחלקה. גם השערות הרכות המכסות את כפות הרגליים יוצרות חיכוך ומפחיתות את סכנת ההחלקה.
גופו מכוסה פרווה לבנה, צפופה מאוד, למעט קצות רגליו ואפו. פרוותו הבהירה מהווה אמצעי הסוואה בנוף הקוטבי ומקילה על ההתגנבות במהלך הציד של כלבי הים. פרוותו היא שומנית ויש לה גוון צהבהב. היא נשארת באותו עובי כל חודשי השנה ומגינה על הדוב מקור של מינוס 30 עד מינוס 60 מעלות צלזיוס.
קבוצת מדענים בראשות ריצ'רד גרוז'ן מהאוניברסיטה הצפון־מערבית של בוסטון בדקה את אופיין של שערות הדובים הלבנים באמצעות צילום בקרניים אינפרא־אדומות. הצילום איפשר לקבוע את מידת הבידוד של חום הגוף על ידי הפרווה. התברר, כי פרוותם של דובים אלה לוכדת 95 אחוזים מקרינת השמש ואינה פולטת חום. כשנבדק המבנה של שערות הפרווה התגלה כי הן חלולות, וכל אחת מהן פועלת כעין סיב אופטי. הן קולטות את קרינת השמש ומחדירות אותה אל מתחת לפרווה. באופן זה הופכת הפרווה למבודד מעולה שאינו מאפשר פליטת חום החוצה.
טמפרטורת הגוף הממוצעת של הדוב היא 37 מעלות צלזיוס; אך משום שהפרווה אינה מאפשרת פליטת חום, עולה חום גופו ל־39 מעלות בעת הליכה בקור במהירות של כארבעה קילומטרים לשעה. עלייה נוספת בחום הגוף מתרחשת כשהדוב מתחיל לרוץ. הוא מסוגל לרוץ במהירות של כ־90 קילומטרים לשעה, אך רק לזמן קצר, משום שגופו עלול לסבול מהתחממות־יתר. במקרה כזה הוא מקרר את גופו באמצעות קפיצה למי האוקיינוס או שתיית מי קרח.
בימי הקיץ החמים נמנע הדוב מהתחממות־יתר על ידי הפחתת הפעילות. במהלך ימים אלה הוא ניזון מכמות השומן שהוא אוגר באביב, כך שעד סוף הקיץ הוא מאבד ממשקלו. הוא חוזר לפעילות מלאה עם סופות הסתיו הראשונות. אז הוא עוסק באגירת שומן לקראת תרדמת החורף (היברנציה) – התקופה שבה יש האטה ניכרת בפעילותו הפיזיולוגית.

אמא דובה

הדובים הלבנים מגיעים לבגרות מינית בין גיל שלוש לחמש שנים. עונת ההזדווגות היא בין סוף חודש מרץ לתחילת יוני, ובעיקר באפריל. בעונה זו מחפש הזכר בעזרת חוש הריח אחרי נקבה מיוחמת, ומעדיף כזו שאינה מטופלת בגורים. זמן קצר לאחר ההזדווגות נפסקת התפתחותה של הביצית המופרית בגופה של הדובה, והיא נשארת באותו מצב בחלל הרחם עד ספטמבר־אוקטובר. מנגנון זה מאפשר לנקבות להמליט ולהיניק במהלך החורף, ונועד להבטיח שגורי הדובים ייצאו מהמאורה לראשונה בחייהם בחודשים מרץ או אפריל; שכן אז מזג האוויר חם יחסית והמזון זמין. התהליך נקרא "קינון מאוחר של הביצית" או "הריון מושהה".
ההריון, כולל ההשהיה, נמשך שמונה חודשים. כחודשיים לפני ההמלטה, בחודשים אוקטובר נובמבר, חופרים שני בני הזוג מאורת המלטה בשלג או לאורך החוף. הנקבה ממליטה בדרך כלל בדצמבר או בתחילת ינואר. בכל המלטה יש בין גור אחד לשלושה, בדרך כלל שניים. משקלם של הוולדות נע בין 450 ל־900 גרם בלבד.
הפעוטות נשמרים במאורה צמודים לפרוות האם ונהנים מטמפרטורה הגבוהה ב־10 עד 40 מעלות מזו שבחוץ. הגורים נולדים עיוורים וקירחים, וגודלם כגודל חולדה. חלב האם, המכיל 31 אחוזי שומן, מזרז את גידולם ומספק להם את צורכיהם בארבעת חודשי חייהם הראשונים. הם אינם יוצאים מהמאורה במשך כחודשיים, וכשהם עוזבים אותה באביב גודלם הוא כשל חתול בית. הם נשארים בחברת אמם עד לאביב השלישי של חייהם. עם זאת, לאחר כעשרה חודשים מיום ההמלטה עשויה אמם להתייחם ולהזדווג שוב.

שינה לא שינה

העובדה שהדובות ממליטות ומיניקות במהלך החורף מבהירה כי תרדמת החורף של הדובים הלבנים אינה מלאה. שנת חורף מלאה ואמיתית, זו הפוקדת מרמיטות, קיפודים מסוימים ועטלפים, פירושה חוסר תנועה, ירידה בטמפרטורת הגוף, בקצב הנשימה ובפעילות הלב. אצל הדובים הלבנים יורדת אמנם רמת הפעילות במשך כחמישה חודשים – הם אינם אוכלים כמעט וניזונים מהשומן הרב שנאגר בגופם – אך טמפרטורת גופם אינה יורדת, וקצב פעימות ליבם אינו מואט.
מחקרים על חילוף החומרים של הבָָָָּּּּּרִִיבָָּּל הוכיחו, כי הוא יכול לחיות במשך חמישה חודשים בלי לאכול דבר ובלי להטיל שתן וצואה. אך נראה שבמרבית המקרים ממשיכים הדובים לאכול גם בחורף ואינם מפסיקים לעשות את צורכיהם בעונה זו. מחקרים מראים עוד כי הדוב הלבן מחפש מזון גם בחודשים קשים אלה, וכשדבר אינו צומח על פני האדמה, הוא חופר בשלג ומחפש אחר גרגרים, שורשים, אצות, טחבים, חרקים ודו־חיים שקפאו.
אך שלא כמו הזכרים, הנקבות הממליטות ומיניקות את גוריהן ספונות במאורות במהלך חודשי הקור ומאבדות בתקופה זו מחצית ממשקלן. עם תום החורף הן מתקשות לחזור לפעילות מלאה בגלל מצבן הגופני הירוד יחסית, שאינו מאפשר להן לצוד כלבי ים, ומשום שאינן ששות לעזוב את גוריהן לבדם. הזכרים חוזרים לפעילות מלאה מהר יותר, אם כי גם הם ניזונים במהלך החודש הראשון של האביב בעיקר ממאגרי השומן שעדיין נותרו בגופם.
הדוב הלבן, כך מתברר, הוא חיה סתגלנית הניזונה ממה שזמין לה. חלק מאוכלוסיות הדובים התמחו בציד עופות־ים החיים במושבות או באיסוף ביציהן; אוכלוסיות אחרות התמחו בלקט תותי בר; אוכלוסיות נוספות תרות אחרי צמחים, ויש אוכלוסיות שניזונות מלווייתנים שעלו ונתקעו על החוף. זוהי התמחותה של אוכלוסיית הדובים הלבנים המתגוררת במפרץ הדסון בקנדה, סמוך לעיר צ'רצ'יל. בגלל הפיתוח המואץ של השנים האחרונות, הפך הדוב הלבן לאוכל פגרים מובהק המוצא את מזונו במזבלות.
אבל המעדן האהוב ביותר על הדובים הלבנים הוא כלב הים. בחצי האי סוואלברד (Svalbard) שמצפון לנורווגיה עוקבים החוקרים אחרי יחסי הדובים עם כלבי הים. זהו איזור רבייה של כלבי ים, והגורים העולים על הקרח הופכים לעיתים קרובות לטרף לדובים הלבנים. לדובים יש חוש ריח חזק, המאפשר להם לחוש בנוכחותו של כלב ים ממרחק של קילומטר ואף יותר.
אז מאתר הדוב את מקומו של טרפו מתחת לקרח ושולף אותו כשהוא מציץ מחור הנשימה שבקרח, לא לפני שהוא מרוצץ את גולגולתו במכת כפה אחת. לאחר מכן הוא זולל בתאווה את השומן והעור של כלב הים, ואת הבשר הוא מותיר לסוף הארוחה. כשאינו רעב, נעזב הבשר ואז הוא משמש כמזונם של השועלים הארקטיים  המשוטטים גם הם בנוף הקפוא.
למרות שהדוב הלבן הוא גדול הטורפים, בדרך כלל הוא סובל מרעב. למעשה, הוא אינו הופך לאוכל פגרים מובהק משום שהוא מסוגל לשאת רעב במשך כמה חודשים. אבל העדר מזון אינו הסכנה היחידה האורבת לו. הוא עלול למות בעת מאבק עם זכר אחר על נקבה, או להיפגע קשות על־ידי ניבתנים (סוסי־ים) גדולי ממדים שמשקלם עשוי להגיע לכ־1,400 קילוגרמים.
אם למרות הסכנות מצליח הדוב להגיע לגיל שיבה, הוא אינו מסוגל ליהנות מכך. הדובים הזקנים מתרחקים מדובים אחרים ובדרך כלל הופכים ל"גל עצמות מהלך". מקצתם מתים ביבשה, אבל רובם שבים לים הקפוא ומתים על רכס או על תל המשקיפים אל האוקיינוס.

מקור משיכה

אבל הדובים אינם מתים רק בנסיבות טבעיות. רובם מתים, כמו בעלי חיים רבים אחרים, בגלל פעילות האדם. פרוות הדוב הפכה אותו למקור משיכה לציידים, ומעורו מייצרים האסקימואים מוצרים שונים. האסקימואים נוהגים גם לאכול חלקים מהבשר, לא לפני שהם מבשלים אותו בקפידה כדי לסלק רעלנים – בעיקר את הכמות הגדולה של ויטמין A המצוי בכבד – או טפילים החודרים לגוף הדוב משומנו ומבשרו של כלב הים.
האם מצויים הדובים הלבנים בסכנת הכחדה? כבר בשנת 1930 התברר כי מספרם פחת, אך העניין הגיע למודעות הציבור רק בשנת 1967, כשהמדינות שבשטחן משוטטים הדובים הלבנים – ארצות־הברית (אלסקה), קנדה, רוסיה, דנמרק (גרינלנד) ונורווגיה חתמו על אמנה שבה התחייבו לדאוג  לדובים הלבנים שבשטחן. למרות האמנה, הולך מספרם ופוחת. בתחילת שנות התשעים נאמד  בכ־40,000 פרטים, ובדצמבר 1997 ירד מספר הדובים הללו ל־20,000 עד 30,000.
אין ספק, כדי לשמור על המין הזה יש צורך לשמר את סביבת חייו. התחממות החוג הארקטי בעקבות שינויי אקלים גלובליים פגעה במקורות המזון של כלבי הים, ובעקיפין גם בדובים הניזונים מהם. אבל הסכנה העיקרית לדובים היא הזיהום הסביבתי, תולדה של פיתוח מואץ הנובע בעיקר מחיפושים מוגברים אחר נפט וגז באזורי הים הצפוני ובאלסקה שהחלו בשנות השישים.
בינתיים, נעשים מאמצים להפחית את הסכנה האורבת לקיומו של הדוב הלבן. המדינות שבתחומן חיים הדובים אוספות ומחליפות ביניהן מידע מדעי ומבצעות מחקרים וסקרים משותפים לגבי גודל האוכלוסיות. ברוב הארצות מותר עדיין לצוד דובים לבנים, אך מכסות הציד קטנו. בקנדה מאפשרים לצוד כ־600 דובים בשנה; הציידים העיקריים הם האסקימואים, הצדים אותם כדי לאכול את בשרם ולהכין מפרוותם ומעורם חפצים שונים. לאסקימואים הותר גם לשמש כמורי דרך וכמדריכים של ציד דובים ספורטיבי, שבמהלכו מותר להרוג דובים צעירים שגילם פחות מ־15 שנים. באלסקה התיר הממשל לאסקימואים ב־1972 לצוד עד כ־100 דובים לבנים בשנה. בגרינלנד הם הורשו לצוד עד 150 דובים.
המדינות היחידות שהפסיקו את ציד הדובים הלבנים היו רוסיה, כבר ב־1956, ונורווגיה, לאחר שהתגלה כי בחצי־האי סוואלברד היתה ירידה מדאיגה במספר הדובים. משנת 1945 עד 1970 ניצודו בשפיצברגן שבחצי־האי הנורווגי כ־8,000 דובים לבנים.
אבל לדובים – שלא כמו לחלק מן החיות האחרות – יש תקווה. הם אמנם מתמעטים, אך לא נראה כי הם עומדים בפני סכנת הכחדה. חיה המסוגלת לצעוד כמה אלפי קילומטרים בתוך מספר חודשים בקור עז ולשחות במי הקוטב הקפואים בלי שיכריעו אותה הרעב או התשישות – לא תוותר בקלות על נוכחותה על פני בכדור הארץ.

הפוסט דובים לבנים: החיים לא קלים הופיע ראשון במסע אחר

עשרים זוגות העיניים של הילדים שישבו על הבמה הגדולה לא ידעו במה להתמקד. מימינם חיכתה סירת משוטים כחולה, ולצדה עמד ארגז עץ סגור. מולם, על כיסאות מתקפלים, ישבו מאות צופים נלהבים כשגבם אל מפרץ מיין, ורק חיכו שהאקשן יתחיל. משמאלם – מת – התחמם בערסל הכוכב של האירוע: דג בקלה שמשקלו כ–12 קילוגרם.

מנחת התחרות, אישה עם שיער צהוב ודיבור שופע אופטימיות אמריקאית, לא בזבזה זמן: "אנחנו עומדים לפתוח את אחד האירועים המרכזיים של פסטיבל הלובסטרים השנתי השישים של מדינת מיין". הילדים, בני שבע, שמונה ותשע, הקשיבו בריכוז. "החוקים פשוטים מאוד: ברגע שאתן את האות, תרוצו לארגז, תפתחו אותו, תוציאו את זוג המגפיים הכחולים ותנעלו אותם. אחר כך תלבשו את מעיל הדייגים הצהוב ותרכסו לפחות שניים מכפתוריו. אז תחבשו את כובע הדייגים כשהוא פונה לכיוון הנכון", אמרה והדגימה כיצד לחבוש את כובע הגומי הצהוב. "רק אחרי שתשימו עליכם את כל הציוד, תוכלו לרוץ לערסל, להרים את דג הבקלה, להיכנס לסירה ולהתיישב בה. ואז ייעצר השעון. הילד שיעשה את כל זה בזמן הקצר ביותר הוא המנצח". הילדים הסתכלו בדג הבקלה שעיניו חסרות ההבעה בהו בגגון שמעל הבמה. המבטים שלהם היו מוטרדים, אבל הם נראו מוכנים למשימה. הקהל הריע. תחרות סחיבת דג הבקלה השנתית לילדים יצאה לדרך.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד בוסטון וניו אינגלנד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

תחרות סחיבת דג הבקלה. צריך לרכוס שני כפתורים במעיל ולחבוש את הכובע בכיוון הנכון | צילום: שחר סמוחה

חג אסיף מקומי
דג הבקלה הגדול והחלקלק היה רק שחקן משנה שזכה לדקות תהילה קצרות בפסטיבל לכבוד חיה ימית אחרת. הכוכב הבלתי מעורער של הפסטיבל הוא הלובסטר, ואין פלא שבמיין חשים צורך עז לחגוג את קיומו. לא רק משום שהלובסטרים של מדינת מיין – הצפונית–מזרחית ביותר במדינות ארצות הברית – נחשבים הטובים בעולם, ולא רק מפני שהלובסטרים אחראים במידה רבה לזרם אדיר של תיירים ששוטפים את המדינה מדי קיץ, וגם לא רק משום שעד לפני כמה שנים היה הלובסטר הסמל הרשמי של המדינה, אלא בעיקר כי דֵיג הלובסטרים הוא עסק כלכלי עצום.

בשנת 2005 מכרו דייגי מדינת מיין יותר משלושים מיליון טון של לובסטרים בסכום של 311 מיליון דולר. אבל המספרים האלה רחוקים מלשקף את הסיפור כולו, משום שאינם כוללים את מחזורי המכירות של התעשיות הנלוות, כמו פיתיונות, מלכודות, סירות, חברות הובלה ועוד ועוד. על פי כמה הערכות, מגלגלת תעשיית הלובסטרים של מיין יותר ממיליארד דולר בשנה, סכום כמעט בלתי נתפס עבור מדינה שאוכלוסייתה מונה פחות ממיליון וחצי תושבים.

כך שמאז שנת 1947 מתקיים בסוף חודש יולי ובתחילת אוגוסט – בשיא עונת הדיג – פסטיבל הלובסטרים השנתי של המדינה. המקום שבו הכל קורה הוא עיירת הדייגים רוקלנד (Rockland), שנמצאת פחות או יותר במרכז רצועת החוף משוסעת המפרצים של מיין. האווירה בפסטיבל היא שילוב בין חג אסיף מקומי שבו החקלאים חוגגים את הצלחת גידוליהם (ואז מרתיחים אותם בסירים גדולים ואוכלים אותם עם קצת מלח וחמאה מותכת), ובין עשרות פסטיבלים תיירותיים–קולינריים אחרים שאפשר למצוא ברחבי ארצות הברית.

ד"ר דיאן קוואן עם אחד ממושאי המחקר שלה. הדייגים מכנים אותה "ד"ר לובסטר" | צילום: שחר סמוחה

שיטוט קצר בשטח המגודר של הפסטיבל מגלה מה עומד למכירה: בצד חולצות עם הדפסי לובסטרים יש תכשיטים בצורת לובסטרים, קערות עם ציורי לובסטרים, צעצועי בריכה מתנפחים שנראים כמו לובסטרים, ואיך אפשר להתעלם מהכובע האדום ששתי צבתות גדולות יוצאות ממנו ומשיכה בחוט גורמת להן להכות זו בזו בחדווה.

החלק הקולינרי של הפסטיבל חשוב ומרכזי לא פחות מדוכני המזכרות. בחוגים חובבי מזון נחשב פסטיבל הלובסטרים של מיין אחד הפסטיבלים הקולינריים הטובים בעולם. אפשר לטעום בו לובסטרים צלויים, מטוגנים, אפויים, מוקפצים וכמובן מורתחים – השיטה הפופולרית ביותר להכנת לובסטר. בחלקו הצפוני של המתחם, מתחת לסככה קטנה ומול רחבה לא גדולה שבה פורקות משאיות ארגזי לובסטרים חיים שנלכדו זה עתה, נמצא מתקן הבישול הגדול בעולם ללובסטרים. הוא מורכב משישה מכלים גדולים, מלאים עד שלישם במים רותחים. עד מאה לובסטרים חיים נזרקים לתוכם בעת ובעונה אחת במהירות מסחררת לסיבוב בישול שאורך כ–13 דקות. כשהלובסטרים נכנסים למכלים צבעם חום מהגוני מבריק; כשהם יוצאים הם אדומים. יותר מ–12 אלף קילוגרם של לובסטרים נטרפו השנה ברוקלנד על ידי כתשעים אלף מבקרים, מדווח צ'אק קרוגר מהמועצה לקידום הלובסטרים של מיין (MLPC), הגוף המארגן את הפסטיבל.

מבתי הכלא אל שולחנות האצולה
הלובסטר הוא בן קדום למחלקת הסרטניים, ויש לו ארבעה זוגות של רגליים בעלות מפרקים ושתי צבתות אימתניות. כמו אחיו למערכת פרוקי הרגליים – העכבישים למשל – הלובסטר נטול מוח או חוט שדרה. אמנם יש לו שריון קשיח שמגן עליו מפני טורפים (ומקשה על בני אדם לאכול אותו), אבל אין לו שלד פנימי. בעצם, הלובסטר הוא חרק ימי עצום שכמעט לא השתנה מאז תקופת היורה.

ללובסטרים יש עיניים בולטות, שערות דקיקות שמכסות את רגליהם ומחושים ארוכים שבאמצעותם הם אומדים מרווחים לפני שהם מחליטים לעבור דרכם או להתנחל בהם לזמן מה. הם לא מפסיקים לגדול במשך כל חייהם, תקופה שעשויה להגיע למאה שנה. הלובסטר הגדול ביותר שנלכד אי פעם שקל יותר מעשרים קילוגרם.

כמו יצורים אחרים שמעבירים את זמנם על קרקעית הים, גם הלובסטרים הם ציידים ואוכלי נבלות. יש המכנים אותם "פועלי האשפה של הים", בגלל נטייתם לנקות באכילה כמעט כל דבר שהם נתקלים בו. חוש הריח שלהם מפותח במיוחד ומשתווה לחוש הריח האגדי של הכרישים.

ללובסטר יש מרקם עשיר יותר מזה של רוב הדגים וטעם עדין יותר מזה של צדפות או שבלולי ים. עם זאת, לא פשוט לאכול אותו. כמעט כל בשרו נמצא בזנב ובצבתות. את הזנב אפשר למלוק ולפצפץ בנקל ולשלוף ממנו נתח גדול ומרשים, אבל הצבתות מאתגרות. לא בכדי דואגים הסועדים להצטייד במזלגון שמאפשר להם לחטט בשריונו של הלובסטר ולתור אחר קרעי בשר לבן, ולא בכדי עונדים רבים מהם סינרים לצווארם.

קרוגר ועמיתיו מרוצים מחשיבותו של הפסטיבל בסצנת המזון האמריקאית ומההיענות הגבוהה של התיירים, אבל הם נלחמים בכל כוחם בתדמית של הלובסטר כמזון שחיתות של האלפיון העליון. כרזות ועלונים שפזורים בכל מקום מספרים שבלובסטר יש פחות קלוריות, כולסטרול ושומן רווי ממה שיש בעוף, ומחירו בפסטיבל זול למדי. תמורת 10 דולרים מקבלים צלחת סלט, שקית צ'יפס ושתייה קרה, מלווים בלחמנייה שעליה מונחת ערמה נדיבה של לובסטר קצוץ. הרעיון הוא להוכיח למבקרים שלובסטר לא אמור להיות מוזכר בהקשר של יוקרה דווקא, שני רק לקוויאר.

מעגן סירות ברוקפורד, עיירת דייגים ציורית בחופי מיין | צילום: טד וייד

לא תמיד זה היה כך. עד למאה ה–19 נחשבו הלובסטרים מאכל נחות שראוי רק לבני המעמדות הנמוכים, לאסירים ולחולי נפש. אם מביאים בחשבון את צורתם הדוחה ואת העדויות על כך שחופיהן של בוסטון ופלימות' הקולוניאליות היו נשטפים בכמויות אדירות של לובסטרים, לא קשה להבין מדוע. בכמה מהמושבות אפילו חוקקו חוקים נגד התאכזרות לאסירים, ובהם הגבילו את מספר הלובסטרים שמותר להגיש להם בשבוע.

אבל פרטי טריוויה מהסוג הזה לא עשו את דרכם לרוקלנד שבמיין. מיד לאחר ההכרזה על המנצח בתחרות סחיבת הבקלה – פיטר סלינו בן התשע מניו יורק, שזכה לקריאות בוז כי חבש כובע של היינקיז – הודיעה המנחה על תחרות אכילת הלובסטר לילדים. החוקים הפעם היו פשוטים: מי שמחסל ראשון את הלובסטר שמונח מולו – מנצח. הילדים אינם רשאים להשתמש באביזרים כלשהם.

בתוך שניות היה ברור שרוקלנד השקטה עומדת לחוות אחר צהריים של פורענות. הגרגרנים הצעירים ניתקו באלימות את זנבותיהם של הלובסטרים ונברו בקרביהם. ילדה אחת דרכה בעוצמה על הלובסטר שלה כדי לחלץ ממנו עוד פיסת בשר זעירה.

השקט שלפני ההתחממות
הספיק לי. הסתובבתי לאחור ופסעתי אל המזח. כשעמדתי ליד משאית שפרקה במהירות ארגזים של לובסטרים חיים, כמעט שכחתי מה אמרה לי ד"ר דיאן קוואן יום קודם לכן. הביולוגית הימית, שנחשבת המומחית מספר אחת בעולם ללובסטרים ומתוארת לעתים קרובות כ"ג'יין גודול של הלובסטרים" (השוואה מחמיאה אל החוקרת הבריטית שהקדישה את חייה לחקר שימפנזים), הבטיחה שמה שאראה יהיה מטעה ומבלבל.

קוואן צדקה. עננים לבנים ויפים קישטו את הרקיע הכחול והגדול. דגלים אמריקאיים התנופפו בגאווה ובאופטימיות. אלפים החזיקו בידיהם מנת לובסטר ביד אחת וכוס בירה בשנייה והתמקמו על שפת האוקיינוס לקראת המרוץ המסורתי. כמויות בלתי נתפסות של לובסטרים נפרקו מסירות אל מזחים וממשאיות אל מכלי ההרתחה. דייג שזוף וקשוח ששמו כריס צ'פמן נשבע לי שהדיג השנה נפלא ושקרקעית הים שורצת לובסטרים צעירים. "פי ארבעה יותר מבעבר", הוא אמר. אבל ד"ר קוואן, או "ד"ר לובסטר" כפי שמכנים אותה הדייגים במפרץ מיין, אינה שותפה לאופטימיות. החוקרת בת ה–46, שהחלה להתעניין בלובסטרים כשכתבה עבודה לבית הספר בכיתה ט' ומאז לא עזבה אותם לרגע, פסימית מאוד לגבי עתידם.

הסיבה לדאגה של קוואן היא ההתחממות הגלובלית. מיום שהחלה לחקור את אוכלוסיית הלובסטרים במפרץ מיין לפני כ–15 שנה, היא גילתה שטמפרטורת המים במפרץ עלתה ביותר מעשר מעלות פרנהייט (כשש מעלות צלזיוס). מאמצע שנות התשעים, אומרת קוואן, נרשמה ירידה ניכרת באוכלוסיית הלובסטרים ששגשגה זה עידן ועידנים מול חופי דרום ניו אינגלנד. הירידה גדולה עד כדי כך, שדייגי הלובסטרים של מצר לונג איילנד אינם יכולים להתפרנס מהמקצוע שפעם הבטיח להם הכנסה יפה. "לובסטרים צריכים טמפרטורה של כחמש מעלות צלזיוס כדי להתרבות", מסבירה קוואן כשאנחנו יושבים במרפסת ביתה, הבית היחיד על אי קטן מרחק עשר דקות הפלגה מהעיירה פרנדשיפ (Friendship). "אם תמשיך הטמפרטורה של המים לעלות, ייאלצו הלובסטרים לנדוד מזרחה וצפונה כדי להגיע למים קרים יותר. שם הם גדלים מהר יותר ומתחילים להתרבות בגיל צעיר יותר". החוקרת מסכימה עם הדייגים שבשנים האחרונות חל גידול של ממש באוכלוסיית הלובסטרים באזור, אבל לדבריה המצב הזה זמני. "הלובסטרים הצעירים יתחילו להזדווג בינם לבין עצמם", היא מזהירה. פירוש הדבר שאוכלוסיית הלובסטרים הקרובה לחוף תהיה הומוגנית, ומשום כך ייווצרו בה מוטציות שיחלישו את הלובסטרים ויהפכו אותם לפגיעים יותר למחלות ולטורפים. "כל זה כבר קרה דרומה מכאן, אבל אם טמפרטורת המים תמשיך לטפס, הלובסטרים באזור ימשיכו לנדוד צפונה, לקנדה, אחרת הם פשוט יתבשלו", היא אומרת בחיוך מריר. "תסתכל על עיירה כמו פרנדשיפ, ותוכל לדמיין מה תהיה ההשפעה של שינוי כזה על האוכלוסייה. גרים פה כאלף בני אדם, שלמאתיים מהם יש רישיון ללכוד לובסטרים. רוב האחרים הם בני משפחות שתלויים בדייגים. אם הלובסטרים ייעלמו, הקהילה הזאת לא תוכל להתקיים".

תחרות אכילת לובסטרים לילדים. מי שמחסל את הלובסטר ללא שימוש באביזרים – מנצח | צילום: שחר סמוחה

אהוב אותי, אכול אותי
קוואן יודעת שאינה יכולה לעצור לבדה את השפעות ההתחממות הגלובלית, אבל היא עושה כמיטב יכולתה. היא הקימה את הרשות לשימור הלובסטרים (Lobster Conservancy), ארגון ללא כוונות רווח שמרכז את חקר הלובסטרים במפרץ מיין; היא מנסה להסביר לפוליטיקאים המקומיים שהסכנה אורבת ממש מעבר לפינה ("הם מבינים את זה, אבל לא יכולים לעשות הרבה"); והיא מעבירה ימי עיון וסדנאות לתושבים המקומיים ולילדיהם.

גם ברמה האישית היא מקפידה לשמש דוגמה. "ברוך הבא לגן העדן שלי", היא אומרת כשאנחנו עוגנים מול הבית. החשמל שבו היא משתמשת מופק מאנרגיה סולרית. היא מחממת את הבית בעצים ולא בדלק. מים מתוקים היא שואבת מבאר שנמצאת מאחורי המבנה, ואת הירקות והפירות שהיא אוכלת היא מגדלת בעצמה. הדיאטה שלה מורכבת בעיקר מהמשק האוטרקי שהיא מקיימת ומלובסטרים שהיא תופסת. "כולם שואלים אותי אם אני אוכלת לובסטרים", היא אומרת בחיוך. "מבחינתי אין בכלל שאלה. זה מקומי, וזה בריא, והם חיים חיים טובים. אני עושה הפרדה בין האהבה שלי ללובסטרים ובין זה שאני אוכלת אותם".

כדי להבין עד כמה קוואן אוהבת לובסטרים, לא די לשמוע אותה מתארת בהתלהבות את דפוסי ההתנהגות המינית שלהם או לראות איך היא מחזיקה אותם בחיבה בידיה. סיור קצרצר בביתה מגלה הרבה יותר. הקירות מכוסים בתמונות ובפוסטרים של לובסטרים, על המקרר שלה יש מגנטים בצורת לובסטר, בובות קטנות של לובסטרים מונחות על כל מדף, והמגבות במקלחת תלויות על מתלים בצורת לובסטר. על צווארה של ד"ר קוואן מתנדנדת שרשרת עם תליון בצורת לובסטר כסוף, ועל לוחית הרישוי של מכוניתה מצויר לובסטר, וכתוב עליה Lobbie – כינוי ללובסטר צעיר. קוואן שילמה במיטב כספה כדי להשיג את הלוחית הייחודית, והיא מתלוננת שעד 1999 קושטו כל לוחיות הזיהוי של מדינת מיין בציור של לובסטר, ואילו היום יש עליהן ציורי אצטרובלים "סתמיים".

לא הצלחתי להתאפק. המחשבה על החוקרת שאוהבת כל כך לובסטרים ומכניסה אותם חיים לתוך סיר רותח הטרידה אותי. שאלתי את קוואן אם הלובסטרים אינם מרגישים כאב כשמרתיחים אותם בעודם חיים. "אין להם מערכת עצבים כמו זו של בני האדם. אין להם מוח ואין להם חוט שדרה ואין להם מוליכי כאב. אני יודעת שהם מרגישים לחץ ושיש להם תחושה במחושים, אבל קשה לי לומר שהם חשים כאב באופן שאנו חשים אותו".

אכזבות קטנות, עתיד לא ידוע
למחרת בפסטיבל עמדתי קרוב למכלי המים הרותחים וניסיתי לשמוע אם הלובסטרים בכל זאת צורחים מכאב כשמכניסים אותם לתחנה האחרונה בחייהם, כמו שמספרת האגדה. אבל הקיטור אפף אותי ואת מבשלי הלובסטרים, וקריאות ההתפעלות של התיירים לא אפשרו לי לבחון את הטענה.

בינתיים, על פני המים כבר היה הכל מוכן לקראת מרוץ המלכודות המסורתי. 75 מתחרים נרשמו לתחרות בחמש בבוקר, וכעת הם התרכזו בקצה מזח שמולו היו קשורים זה לזה חמישים ארגזי עץ ריקים שקועים כמעט לגמרי במים. בארגזים כאלה מאחסנים את הלובסטרים אחרי שהם נשלפים מהמלכודות, אבל היום יש להם שימוש אחר: כל מתחרה צריך לרוץ עליהם ולעבור מרחק גדול ככל האפשר. המנצח הוא מי שמצליח לעבור על פני מספר הארגזים הגדול ביותר.

למבוגרים אין סיכוי. המתחרים מעל גיל 16 התרסקו עד מהרה אל מי המפרץ לקול צהלת הקהל. אבל אז באו הילדים. בזה אחר זה הם דילגו בקלילות על פני הארגזים, הגיעו לקצה השרשרת, נחו לכמה שניות על דוברה שחוברה לארגז האחרון, ושוב חצו את השרשרת הצפה בריצה קלילה, כשהם משקיעים בכל פעם במים את הארגז האחרון שדרכו עליו.

ילד קטן ומתולתל בחולצת פסים חצה את השרשרת פעמיים, ואז נפל למים. "103!" קבע הכרוז לקול תשואות הקהל. ילד אחר חצה את השרשרת שלוש פעמים וחצי וקבע תוצאה נאה של 174 ארגזים. בסביבות ארבע אחרי הצהריים דילג על הארגזים הלוך ושוב תייר אוסטרי דקיק בן 11. "300 ארגזים!" צווח הכרוז, "350! תראו את האוסטרי הקטן הזה! הוא הולך על המים כמו ישו!"

השיא המדהים שנקבע לפני כמה שנים בפסטיבל – 3,007 ארגזים – אמנם היה רחוק מלהישבר, אבל האנשים בקהל החלו להתלחש בחוסר נחת ש"זרים משתלטים לנו על התחרות", והזכירו גם את פיטר סלינו מניו יורק ששדד שעתיים קודם לכן את תואר "סוחב דג הבקלה המצטיין" מהילדים המקומיים.

כבר הייתי צריך לחזור לניו יורק, אבל כשהסתכלתי בקהל ובעובדים ובדייגים, לא יכולתי שלא לחשוב על נבואת הזעם של ד"ר קוואן ולתהות אם בעוד כמה שנים כבר לא תהיה לתושבי מיין סיבה לחגוג את שיא עונת הלובסטרים. אם קוואן צודקת, השכנים מניו פאונדלנד שבקנדה ישדדו בקרוב מרוקלנד את התואר "בירת הלובסטרים העולמית", וזה יכאיב הרבה יותר מילד ניו יורקי זריז ומילד אוסטרי קליל שעשו לילדי מיין בית ספר ביום שמש יפה בקיץ 2007.

הפוסט פסטיבל הלובסטר במיין: מציאות צובטת הופיע ראשון במסע אחר

כמה שלא ידברו על ההתחממות הגלובלית ועל התוצאות הרות הגורל של המסת הקרחונים, אין כמו מראה עיניים. בסרטון מרהיב של ה-BBC נראית המסת קרחונים בטכניקת טיים לאפס – בהתחלה הלב מתרחב למראה מפלי המים האדירים הנופלים מהקרחון, אבל מיד התחושה מתחלפת בעצב גדול על זוג דובים – אם ובנה המתבגר – שנותרו לכודים על גוש קרח הצף באוקיינוס, כל שנותר מהקרחון העצום. מה יעלה בגורלם של הענקים הלבנים הללו? אפשר רק לנחש את התשובה, והיא שוברת לב ומעיקה מאוד:

הפוסט סרטון: איך נראית המסת הקרחונים? הופיע ראשון במסע אחר

כולנו שמענו על הקרחונים הנמסים ועל ההשפעה ההרסנית שתהיה להיעלמותם, אז לפני שהקטבים נמוגים להם באלגנטיות לתוך הים, יצאנו לטיול פרידה מאזור החוג הארקטי. מעבר לסיפור רומנטי על טבע פראי שהולך ונעלם, זהו אזור עוצר נשימה ביופיו, שאינו דומה לשום מקום אחר בעולם.

איי שפיצברגן. טבע פראי שהולך ונעלם

יש הבדל ניכר בין אזור הקוטב הצפוני לאזור הקוטב הדרומי. הקוטב הדרומי הינו יבשת מוקפת ים, בעוד בצפון הים מוקף יבשות. כיפת הקרח המכסה את ים הקרח הצפוני קטנה בשטחה ובעובייה משנה לשנה, ונראה כי היום שבו תימס לגמרי בקיץ כבר לא כל כך רחוק. הקרח פולט בחזרה את הקרינה כמו מראה ענקית, הים קולט את רוב הקרינה וכך קצב ההתחממות עולה עוד יותר. בעלי חיים רבים תלויים בקרח הצף לחייהם, בעיקר דובי הקוטב הלבנים, הסמל של האזור הארקטי. הדובים, הניזונים בעיקר מכלבי ים, הם שחיינים מצוינים, אולם הם אינם יכולים לשהות במים לאורך זמן וחייבים לעלות על פלטות הקרח הצף. בקיץ, כשטח הקרח קטן, קטן בהתאמה שטח המחיה שלהם.

דב לבן בארכיפלג שפיצברגן. משטחי הקרח הנמסים פוגעים בסביבת מחייתם של הדובים

אחד המקומות הטובים ביותר לראות את עושר הטבע הצפוני, אולי ברגעיו האחרונים, הוא ארכיפלג סוואלברד (Svalbard, החוף הקר), המוכר יותר בשם שפיצברגן (Spitzbergen, ההרים המחודדים). תיירות משמעותית לאזור, השייך לנורווגיה, החלה רק בשנות השמונים של המאה שעברה, בתולי למדי במושגים של עולם הטיולים.

שפיצברגן. הכי רחוק שאפשר לדמיין מפריז, לונדון או ניו יורק…

הארכיפלג מורכב משלושה איים ראשיים (שפיצברגן הוא הגדול בהם והיחיד שמיושב באופן קבוע), איים קטנים יותר, ואיים קטנים מאוד עד שהם נראים יותר כמו קוביות קרח צפות… בסך הכל, פזורים כאן מאות איים, ששטחם הכולל כ-63,000 קמ"ר, בערך פי שלושה משטחה של ישראל. כארבעה חודשים בשנה השמש זורחת 24 שעות ביממה ("שמש חצות"), ובחורף היא אינה עולה כלל. האיים הצפוניים ביותר נמצאים מעבר לקו רוחב 80, כפסיעה מהקוטב הצפוני.

הציידים באים
לא ברור מי היו המתיישבים הראשונים באי שפיצברגן. יש הסבורים שספינות הוויקינגים נחתו לראשונה על האי, אחרים אומרים כי היו אלה ציידים מהחוף הצפוני של רוסיה. דבר אחד בטוח: באופן רשמי האי שפיצברגן התגלה ב-1596, במהלך מסע של ווילם בארנטס, שחיפש את המסלול הימי הצפוני המחבר בין האוקיינוס האטלנטי לשקט דרך אוקיינוס הקרח הצפוני.

לווייתנים שוחים בים הקר

העושר הטבעי של האזור משך לכאן את ציידי הלווייתנים האירופים. לא רק הם הגיעו לכאן בהמוניהם – את מקומם של הציידים הרוסים, שעזבו במאה ה-19, החליפו ציידים נורווגים, שנהנו משלל רב של דובי קוטב ושועלים ארקטיים. הטבע הייחודי משך גם משלחות של חוקרים, דבר שהצריך להסדיר את ענייני המנהל של האיים. וכך, ב- 1920 נחתמה אמנת שפיצברגן, שהכירה בריבונות של נורווגיה על הארכיפלג.

במהלך שייט בין האיים נתקלים בהמון בעלי חיים, בהם עופות ימיים

בשנות העשרים התרחשו כמה אירועים משמעותיים בחקר האזור. כך, למשל, ב-1926 החוקר הנורווגי רואלד אמונדסן והטייס אומברטו נובילה היו הראשונים שהצליחו לחלוף מעל הקוטב הצפוני בספינת אוויר וגילו ממצאים מדעיים ראשונים מסוגם על הטבע באזור. כשנתיים לאחר המסע המוצלח, יצא אמונדסן לחיפושים אחר נובילה, שנעדר בעקבות טיסה מעל הקוטב, ולא חזר. נובילה נמצא לבסוף בחיים, אך שברי מטוסו של אמונדסן נמצאו באזור מאוחר יותר באותה שנה. בהמשך, הפרה את שלוות העד של כלבי הים ואיילי הצפון מלחמת העולם השנייה, כשהפצצות הגרמנים הגיעו גם לכאן.

טבע פראי ויופי שכמותו קשה למצוא במקומות אחרים בעולם

התיירים מגיעים
המטיילים בין איי הארכיפלג מבינים עד מהרה מדוע האזור נחשב לאחד מטיולי הטבע המשובחים בעולם כיום. רוב הטיולים נעשים בעונת הקיץ הצפוני, בספינות בגודל בינוני – לא מתנדנדות מדי ולא עמוסות מדי בתיירים (כ-50 עד 100 נוסעים), שעושות את המסלול ההיקפי מסביב לשפיצברגן וחוצות תוך כדי את קו הרוחב 80. חציית קו הרוחב מלווה במסיבת סיפון, כולל פתיחה של בקבוק שמפניה לציון המאורע המרגש.

ההפלגה סביב האי נמשכת שמונה עד עשרה ימים, עם עצירות לטיולים בחופים

ההפלגה ההיקפית נמשכת שמונה עד עשרה ימים, כשבכל יום יורדים בסירות גומי לסיורים בחופים. בקיץ האיים מכוסים במרבדי פריחה נמוכה, ואפשר לראות ולהרגיש את הטבע המתפרץ בעונה הקצרה שיש לרשותו. הסיכויים לפגוש דובי קוטב טובים למדי, וכל ירידה לחוף מחייבת סיור מקדים ומלווים חמושים. הטורף היבשתי הגדול בעולם הוא גם סקרן גדול, ולכן יש לנקוט באמצעים הנדרשים כדי לוודא שהמפגשים איתו לא יהיו קרובים מדי…

שחף על הקרח, לבן על לבן עם קצת אפור וכחול להשלמת התמונה

אז מה מחכה לנו בשפיצברגן?
דובי קוטב לבנים, ניבתנים, כלבי ים, איילי צפון אנדמיים, לווייתנים, שועלי קוטב והמון המון עופות ים, בהם שחפיות ואלפי אוריות שמקננות על המצוקים הסלעיים המתרוממים מתוך הים. בים משייטים קרחונים בשלל צורות וצבעים. ללא ספק, זהו אחד המקומות הטובים בעולם לצפות, ובעיקר לחוות, טבע ארקטי במיטבו.

ניבתנים רובצים על החוף. גם אותם פוגשים במהלך טיול בשפיצברגן

הנורווגים שומרים על הטבע באזור בעיקשות קפדנית ומרשימה, אבל על ההשפעה העולמית של שינויי מזג האוויר הם פחות שולטים… אם קצב המסת כיפת הקרח ימשיך להתגבר, הראשונים שיפגעו מכך אנושות הם הניבתנים הענקיים ודובי הקוטב, אשר מחקרים קובעים כי רוב אוכלוסייתם עלולה להיכחד עד שנת 2050. אז איך אמרנו, טיול פרידה? קצת עצוב לחשוב על זה כך, אבל למרבה הצער כל הסימנים מעידים שכבר בשנים הקרובות ילכו ויצטמצמו באופן משמעותי ההזדמנויות לצפות בתופעות הטבע הייחודיות וביצורים המופלאים הללו.

הפוסט איי שפיצברגן – מהר לפני שייגמר הופיע ראשון במסע אחר

נושא שינויי האקלים הגלובליים מהווה מוקד לוויכוח סוער הניטש כבר שנים בקרב הקהילה המדעית. בעוד שמחקרים רבים מצביעים על עלייה במשטר הטמפרטורות העולמי במקביל להתפתחות התעשייתית של האדם, מחקרים אחרים מצביעים על כך שמדובר בראיות נסיבתיות בלבד ושהתופעה עשויה להיות חלק ממחזור טבעי של כדור הארץ. כך או כך, ההשפעות של תהליכים אלו כבר ניכרות במקומות רבים. בקרבת הקטבים, באותם אזורים שבהם שינוי קל של הטמפרטורות עשוי לגרור אחריו שינויים קיצוניים במערכות האקולוגיות, התהליכים בולטים במיוחד. אלסקה, הממוקמת בין קווי הרוחב 51 ל-71, היא דוגמה מצוינת.

יופי קפוא. קרחון באלסקה

ההיסטוריה הכתובה של אלסקה מתחילה עם רצף משלחות מחקר שהגיעו לאזור במאות ה-18 וה-19, כשאחת ממטרותיהן העיקריות היתה למצוא את "המעבר הצפון מערבי" – אותו מעבר ימי שיאפשר תנועת אניות בין החוף המערבי של יבשת צפון אמריקה לבין החוף המזרחי ואירופה. בין החוקרים הבולטים שהגיעו לאזור היו הקפטן ג'יימס קוק וממשיכו ג'ורג' ונקובר, אך שניהם נהדפו על ידי כיפת הקרח הארקטית, אזור נרחב של ים קפוא שלא איפשר תנועה של אניות. אותה כיפת קרח, אשר מתרחבת בחורף ומתכווצת בקיץ, מנעה תנועת אניות באזור מאז ועד תחילת המאה ה-21. לפני שנים ספורות הצביעו מודלים אקלימיים על שינוי אפשרי שעשוי להביא לצמצום של כיפת הקרח בצורה כזו שתאפשר תנועת כלי שייט תוך שנים אחדות, אך גם המדענים המחמירים ביותר הופתעו כשהאונייה המסחרית הראשונה השתמשה בנתיב החדש שנפתח כבר בשנת 2009.

עוד טיולים באלסקה

בטווח המיידי, לא מדובר בהכרח בחדשות רעות: הנתיב החדש מאפשר מעבר סחורות מהיר בין החופים של צפון אמריקה, ופותח אפשרויות כלכליות חדשות באזורים מרוחקים המשוועים למקומות עבודה ולפיתוח. הטווח הארוך, לעומת זאת, מדאיג: הנתיב החדש יאפשר חדירה של מינים פולשים לאזורים שהיו מוגנים בעבר, והפיתוח הצפוי באזור עשוי להיות מלווה בנזקים אקולוגיים משמעותיים. פתיחת נתיב הסחר החדש, כמו גם האפשרות לניצול מחצבים באזורים שצפויים להפוך לנגישים יותר בעתיד הקרוב, עלולים להוביל לסכסוכים בינלאומיים. ואם כל זה לא מספיק, החוף הצפוני של היבשת הופך למעשה לחזית חדשה שלא היתה קיימת עד היום, גבול חשוף בין ארצות הברית וקנדה לשאר העולם.

בתוך מערת קרח מתחת לקרחון בשמורת רנגל – סנט אליאס

היבט אחר של שינויי הטמפרטורות הוא השינוי במשטר השריפות. אזורים חמים או יבשים יותר עשויים להישרף יותר בקלות, כך שמרווחי הזמן בין שריפה טבעית אחת לזו שתבוא אחריה עשויים להתקצר. לדוגמה, באזורים בהם מתרחשת שריפה טבעית פעם במאה שנה, עלול להיווצר מצב שהתדירות תתקצר לפעם בשבעים או שמונים שנה. לכאורה לא שינוי משמעותי, אך למעשה מדובר בהבדל דרמטי. אחד הנפגעים העיקריים מהשינוי הוא הקאריבו (אייל הצפון), המשמש את ילידי אלסקה כמקור מחיה עיקרי מזה מאות דורות. הקאריבו הוא צרכן נלהב של חזזיות אשר גדלות ביערות הטאיגה, בצמוד לעצי האשוח. התנאים לגידול החזזיות נוצרים רק כאשר העצים מגיעים לגודל מסוים, ותנאים אלו לא נוצרים ביערות בני פחות ממאה שנה. אם היער לא מגיע לגיל המינימלי, לא יהיו עצים מתאימים. בלי העצים אין חזזיות, ובלי החזזיות אין קאריבו. הבנתם את הרעיון.

קאריבו (אייל הצפון) על רקע הרים מושלגים

שינויי האקלים לא מדלגים גם על אחת האטרקציות העיקריות של אלסקה: הקרחונים. קרחון הוא למעשה תוצר של הצטברות של שלג לאורך זמן, וגודל הקרחון עומד ביחס ישיר למאזן שבין הצטברות השלגים בחורף לבין המסת השלגים במהלך הקיץ. במקומות בהם היה חורף עתיר במשקעים או קיץ קריר במיוחד, עשוי להצטבר שלג שלא נמס במהלך הקיץ. לאורך זמן, הצטברות מסוג זה תביא ליצירת קרחון ולהתארכותו. לעומת זאת, קיץ חם והמסת שלגים מוגברת או כמות משקעים נמוכה בחורף, יביאו לאובדן של מסת הקרח, להתקצרות הקרחון ובסופו של דבר להיעלמותו. באלסקה יש אלפי קרחונים, ובשנים האחרונות רבים מהם נמצאים במעקב על מנת לעמוד על השינויים בגודלם. התוצאות עגומות למדי: פרט למספר קרחונים שגדלו מעט בשנים האחרונות (ואת כולם ניתן להסביר בתנאים מקומיים), כל שאר הקרחונים שנמדדו התכווצו באופן משמעותי. אמנם אין חשש שהקרחונים ייעלמו כליל, לא בתקופה הקרובה ולא בעוד שנים רבות, אך במקומות רבים ברחבי אלסקה השינויים כבר ניתנים לצפייה גם בעין בלתי מזוינת.

חותרים בקיאקים בין שברי קרח שנפלו מקרחון

אלסקה היא אחד המקומות היפים והפראיים בעולם, ולמרבה השמחה כנראה שזה לא עומד להשתנות בקרוב. אך השילוב של רגישות אקולוגית גבוהה עם קירבה לקוטב הצפוני, גורם לה לעבור תהליכים מהירים שהופכים אותה לאבן בוחן חשובה בנושא שינוי האקלים העולמי. בין אם האחריות לשינויים רובצת על בני האדם והפליטה האינטנסיבית של גזי חממה, ובין אם אלו תהליכים טבעיים – כדאי לכולנו לשים לב.

הפוסט אובן בוחן לשינויי האקלים: אלסקה הופיע ראשון במסע אחר

העצים היו כאן הרבה לפנינו. גם לפני הרכבות והמכוניות שלוקחים אותנו כל בוקר לעבודה. אולם עם הזמן הם הפכו מעץ למשאב. פעם לא קראו לזה ככה, הם פשוט היו התאנה של מישהו, אבל הם כבר נועדו לשימוש שלנו, בני האדם.

תחילה שמרנו עליהם והערכנו אותם. התנ"ך מבהיר זאת היטב, והוא עמוס בפסוקים המבקשים מאיתנו לשמור על עולם החי והצומח טוב טוב. "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבא ז', י"ג). אפילו בחוקי המלחמה המקראיים, אסור לכרות את העצים סביב החומות של ישוב אותו מעוניינים לכבוש, זאת גם כדי להתקיים בהמשך מן העצים הללו, וגם כדי להיות יותר אדיבים כלפי האנשים אותם אולי נצליח לכבוש  (דברים כ', 19). השיא הוא כמובן חג מיוחד שנועד לאילנות, הוא ט"ו בשבט.

אולם ככל שעברו השנים ההערכה לעצים התפוגגה. העץ הפך לגורם מפריע להתפתחות, ועצים רבים נכרתים בשביל לבנות שכונה חדשה או לסלול כביש חדש. במקרה הטוב הפך העץ למקור טוב לריהוט. לעתים נמצא לו גם תפקיד מקורי, כמו שומר אדמות העם היהודי.

יער גשם טרופי בטזמניה. בתמימותנו חשבנו שהעצים תמיד יהיה שם בשבילנו

בתמימות רבה המלווה בעצימת עיניים חשבנו עד לא מזמן שזו דרכו של עולם. יכולנו לדמיין שהעצים אפילו נהנים מזה. ספר הילדים הקלאסי "העץ הנדיב" הוא דוגמה מצויינת לכך. "העץ הנדיב" נכתב ללא כוונות רעות. הסופר המופלא של סילברסטון ביקש לספר לנו סיפור על תהליך התבגרותו של ילד, אבדן הנעורים והפיכתו לאדם מבוגר. העץ הנדיב מצידו פשוט היה שם, בשבילו. הוא שימש את הילד למשחקים ושעשועים, וכשהילד בגר פירותיו של העץ פרנסו את הילד. מענפיו של העץ בנה בית ומגזעו בנה סירה. כשהפך לזקן שימש גזעו הכרות מקום מנוחה. בסיפור הזה יש משהו לא באמת טבעי. העץ היה אמור להישאר כאן גם אחרי הילד. אך כולנו יודעים מה עלה בגורלו. דור שלם גדל על הסיפור הזה. במקרה או שלא במקרה זהו הדור שגדל בתקופת שפע שלא הייתה כמותה, והדור שבו התחממות כדור הארץ הפכה בשקט בשקט לאיום הכי גדול על המשך חיינו כאן. הדור של של סילברסטון האמין באמת ובתמים שהכל, אבל הכל, נועד לו ולילדיו. אמונה זו טרם חלפה מן העולם. הילדים שעבורם נכתב הסיפור בשנת 1964 הם היום בני יותר מ-50. בשנות חייהם נכרתו אלפי דונמים של יערות וכיום מינים רבים של עצים מצויים בסכנת הכחדה. בתקופה זו ריכוז הפחמן הדו חמצני באוויר עלה בעשרות אחוזים.

התוצאות העגומות של כריתת יערות הולכות ומתבהרות עם השנים

"מחבקי העצים”, כפי שכונו אנשי התנועה הסביבתית בלעג במשך זמן רב, הרגישו שמשהו כאן לא בסדר. הפגנות נגד כריתת יערות העד בקנדה ובברזיל היו בין הכוחות המניעים והמולידים של התנועה הסביבתית, והיו גם הצלחות מקומיות. אבל הדעה הרווחת לפיה יש מספיק עצים ושה"היפים" האלה סתם מפריעים לחברות לגיטימיות ומשלמות מס לעשות כסף ניצחה בדרך כלל. אך כמו ששר מוריסי, סולן להקת הסמיתס – “אם האהבה לא תחבר בינינו, אז אולי הפצצה כן”. משבר האקלים הוא הפצצה, והוא הזכיר לכולם שהעץ חשוב לא רק לאדם, אלא קודם כל כעץ בפני עצמו.

העץ הוא הצומח הגדול והמשמעותי ביותר. יערות העד הם הבסיס למינים נוספים רבים של צמחים. האקלים הנוח של כדור הארץ נוצר ונשמר בעזרת הרבה הרבה עצים. מחבקי העצים היו יכולים עכשיו לשמוח ולומר שהם צדקו.גם הם הופתעו מעוצמת צדקתם. אך זו שעה די עגומה עבור כולנו, ואין זמן לשמחות שכאלה. במקום זאת, צריך לעשות. היוזמה הכי מעניינת בנושא זה שייכת לאישה אמיצה מקניה, פרופ' וונגארי מטאי, זוכת פרס נובל לשלום. הרעיון שלה הוא נטיעה של מיליארד עצים ברחבי העולם, כאשר המוקד הוא נטיעה בקו המדבר, על מנת ליצור חגורה ירוקה ולסייע בעצירת המידבור אשר הפך למואץ עקב התחממות כדור הארץ. מידבור זה פוגע במדינות על קו המדבר באפריקה, וגם בישראל.

הקרן הקיימת לישראל התחייבה לנטוע שש מיליון עצים במהלך עשר השנים הקרובות במסגרת מאמץ עולמי זה, אשר יינטעו לזכר היהודים שנספו בשואה. יוזמה נוספת המחזירה את כבוד העץ למקומו הראוי היא קיבוע פחמן. במסגרת זו, ארגונים משקיעים בנטיעת עצים, על מנת שיקבעו פחמן שנפלט מפעילות מזהמת. זה דומה לאיזון הפחמן בו משקיעים באנרגיות אלטרנטיביות. העצים והצומח הם הגוף היחיד ביבשה אשר מסוגל לספוח את הפחמן הדו חמצני באוויר, וכידוע הוא פולט לאחר מכן חמצן. מסתבר, שאנחנו זקוקים לעצים פשוט כמו שהם – עצים.

___

צור משעל – מנכ"ל עמותת אקולנוע, המעלה את המודעות לסביבה באמצעות שימוש בקולנוע ובמדיה ויזואלית

הפוסט על עצים ואנשים הופיע ראשון במסע אחר

הספר היה מונח על המדרכה ברחוב בלוך בתל אביב, בין עוד ספרים שנזרקו מתוך בית סמוך. אולי אחד מדיירי הבניין הלך לעולמו. הכותרים בהחלט העידו על טעם לא אופנתי במיוחד. הנה, זה שהחזקתי בידי נקרא "11 שנים בבתי כלא ומחנות סובייטיים". מי ירצה לקרוא דבר כזה? החזרתי אותו לערמה וכמעט שבתי הביתה בלי שלל ספרותי חינמי. אבל כעבור כמה צעדים הופיעה הכותרת ההיא במחשבותי, הפעם מלווה בשלושה סימני קריאה. הרי זה ללא ספק סיפור מדהים.

שוב אספתי את הספר מעל המדרכה, והלכתי להעשיר את סיוטי הלילה שלי במראות מהגולגים. סטלין, כך מתברר, היה אכזרי גם כגיאוגרף. הוא שלח את מחברת הספר, אסירה פוליטית גרמנייה, אל הכתף של סיביר המוליכה אל צ'וקוטקה. למעשה, הוא שלח אותה אל פלנטה אחרת, רחוקה להפליא מן השמש. הקור בצריפי המגורים היה רצחני, הדרך לשוב אל הציביליזציה נוצרה רק בחורף, כאשר קפאו הביצות בין המחנה לעיר יקוצק. בשמים השתוללו אורות צבעוניים, ואת הדממה הנוראה של המרחבים לא הפריע כל קול מושיע.

לא כל מחנות הכפייה של סטלין היו ממוקמים הרחק כל כך. במקרה הזה הוא חצה את הגבול. מהו הגבול הזה? מהו חוג הקוטב הצפוני? למראית עין זהו קו דמיוני לגמרי על המפה, המצוין ב-66 מעלות, 33 דקות ו-39 שניות מצפון לקו המשווה. למעשה הוא מציין תחום מעבר גיאוגרפי טבעי: רק מצפון לו אפשר לחוות יום שאורכו 24 שעות ולילה שאורכו 24 שעות. ככל שממשיכים צפונה, כן מתארכים לילות החורף אף יותר מכך, וימי הקיץ נעשים ארוכים, עד למרחב הקפוא שבו השמש אינה שוקעת במשך עונה שלמה.

פינלנד. ככל שמצפינים, היער מפנה את מקומו לטונדרה הארקטית

האזור שמצפון לחוג, המרחב הארקטי, נמנה עם העוינים שבשטחי כדור הארץ, אבל הוא גם אחד המקומות המגרים ביותר את הדמיון. "האם תרחיק (מהלאה לפיורדים, ליערות האשוח לשפיצברגן) אל כתר הצפון של אדמה זו?" חוקר המשורר פנחס שדה בספרו "החיים כמשל". הוא מבטיח למי שיעשה כן כי ישכח את שפת בני האנוש וידבר בשפת אלים. "יפעת חלומך, כאלומת זוהר מעל למישורים האינסופיים תרום, תרחף".

המקום שבו רוסיה נושקת לאמריקה
מצפון לקוסמו שבפינלנד מציין שלט קטן בדמות סנטה קלאוס את חוג הקוטב הצפוני. היער שמצפון לנקודה הזאת דומה בכל ליער שמדרום לה. כעבור שלוש שעות של נהיגה ברכב, בכבישים שכמעט איש אינו נוהג בהם ושעדרי אייל הצפון חוסמים אותם מדי פעם, יתכווץ היער הזה ויתחיל להיעלם. יתכווץ, לא יתדלדל. עצי האשוח עצמם נעשים קטנים יותר ויותר עד שהם מפנים את מקומם לטונדרה, ערבת העשב הארקטית.

הטונדרה אינה ממהרת לומר את המילה האחרונה. ערים גדולות מנצלות את החמימות היחסית של אזור סקנדינביה, הנובעת מזרם הגולף החמים של האוקיינוס האטלנטי, וצצות אי שם הרחק מצפון לציר. מורמנסק שברוסיה, ממש ממזרח ללפלנד הפינית, היא עיר בת יותר מ-300 אלף תושבים. היא התפתחה מאוד בזמן מרוץ החימוש בין ארצות הברית לברית המועצות, כאשר שימשה מעגן לצוללות הצי הרוסי. מי שקרא ספרים דוגמת "המצוד אחר אוקטובר האדום" יודע עד כמה קרה היתה המלחמה הקרה. כיפת הקרח המכסה את אזור הקוטב היתה מוקד למתח בין המעצמות הגובלות בה.

אין להתעלם מכך שבחוג הקוטב קרובות אלסקה האמריקאית ורוסיה זו לזו כמעט עד כדי נשיקה. מספרים שבני אלסקה שנשאלו על קרבתם לרוסיה בזמן המלחמה הקרה צחקו והשיבו: "מה, השתגעתם? רוסיה נמצאת בכלל בצד השני של העולם!" באותה רוח מסופר על חקלאי פיני שבתום מלחמת העולם השנייה התבקש לבחור היכן יעבור קו הגבול המחודש בין פינלנד לרוסיה, ממזרח לחוותו או ממערב לה. הוא בחר להישאר בפינלנד, משום ששמע שהחורפים ברוסיה קרים מאוד.

זו לא היתה שטות גמורה. במשך שנות השלטון הסובייטי אכן חוו הרוסים את החורפים הקרים יותר משחוו אותם שכניהם במערב המטופח, המפותח והמדושן הסקה. העיר טרומסה הנורווגית, הצפונית עוד יותר ממורמנסק, היא עיר מערב אירופית נינוחה ועשירה למדי הניזונה מבארות הנפט הנורווגיות שבים הצפוני. לא מורגש בה טעמה של תרבות הסאמי, הנוודים החיים בערבות לפלנד. מזנוני המבורגרים, כנסיות מודרניות ובתים חמודים הניבטים אל איים של סלעי גרניט – זה נופה של טרומסה. במרחק, מצפון לה, נראים בים קרחונים, רמז יחיד למיקומה המופלג על המפה.

דובים לבנים לצד צוללת אמריקאית באזור הקוטב הצפוני | צילום: US Navy

אלא שאירופה חמימה. ביבשת אמריקה בחוג הקוטב הצפוני האנושות אינה נוכחת כמעט כלל. רק כפרים זעירים של אינואיטים, שהדרך היחידה להגיע אליהם היא בטיסה, פזורים לאורך חופיה הצפוניים של היבשת ולחופי האיים שבצפונה של קנדה. ובגרנלנד מתנשאים רכסים אדירים מעל לעמקים שבהם שרועים קרחונים בבדידות מזהרת, האפשרית רק באי ענקי של למעלה משני מיליון קילומטרים רבועים, שמניין תושביו כמניין תושבי כרמיאל. בקיץ הופך דרומו של האי באפין השכן למדבר הררי אכזרי וצונן. בחורף הוא שממה לבנה, שלעתים רחוקות נשמע בעמקיה זמזומו של אופנוע שלג. כאן, עם כל הכבוד לבני האדם האמיצים המתקיימים בתנאים שכאלה, הטבע מושל.

כיפת הקרח בסכנה, ואנחנו אשמים
המילה "ארקטי" גזורה מן המילה היוונית "ארקטוס" שפירושה דוב. מקור המונח משמה של קבוצת הכוכבים הדובה הקטנה, שבזנבה תלוי כוכב הצפון, אלא שחוג הקוטב הצפוני ידוע גם בדובים אחרים, שאותם היוונים לא הכירו. סמלו המובהק ביותר של החוג הארקטי הוא הדוב הלבן, הטורף הגדול ביותר מבין ההולכים על ארבע. מלבדו חולקים את האזור טורפים אחרים כמו זאבים ושועלי שלג, טורפים ימיים כמו ניבתנים וכלבי ים, וכן יונקים צמחוניים – ארנבת ארקטית, כבש מושק, אייל הצפון. המים הארקטיים עשירים בפלנקטון ומושכים אליהם לווייתנים, ומינים שונים של עופות מרחפים מעליהם.

אך למרבה האירוניה היצור בעל ההשפעה הרבה ביותר על הסביבה באזור הקטבים הוא האדם. ד"ר שלומית פז, חוקרת שינויי אקלים בחוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, אומרת שכתוצאה מהתחממות כדור הארץ חלה בים הארקטי ירידה של כ-1,305,200 קילומטרים רבועים בשטח הקרחונים בשנים 2005-2001. קחו בחשבון ששטחה של ישראל הוא כ-21 אלף קילומטרים רבועים, וגודל האסון יתחיל להתחוור. פעם נשאנו את עינינו בדאגה אל יער הגשם הברזילאי כאתר של אסון אקולוגי. בראשית שנות התשעים דובר על כך שגודל השטח המבורא בברזיל כגודלה של בלגיה, אחר כך כגודלן של שתי בלגיות. ארבעים ושלוש בלגיות של מים חמימים יחסית מצויות היום במקום שבו שכנו קרחונים לפני שנים ספורות. "מודלים אקלימיים שפורסמו בשנה האחרונה חוזים כי עד לשנת 2040 תיעלם לחלוטין כיפת הקרח בקוטב הצפוני בחודשי הקיץ", אומרת פז. "סימן לכך התקבל לאחרונה מתמונות לוויין שצולמו על ידי סוכנות החלל האירופית. הנתיב הקרוי 'המעבר הצפון-מערבי', נתיב השיט הימי הקצר ביותר בין אירופה לאסיה, נעשה בקיץ האחרון חופשי מקרח ופתוח למעבר כלי שיט לכל אורכו – לראשונה בהיסטוריה הידועה".

מפגש עם נבתן ("סוס ים") סמוך לאי אלסמיר, הצפוני מבין איי קנדה

פתיחתו של המעבר עוררה לפתע עניין כלכלי באזור הארקטי, הן משום שנוצר בו נתיב סחר ימי חדש, והן משום שמתחת לקליפת הקרח המתדלדלת מצויים כפי הנראה מרבצים עצומים של נפט וגז טבעי. במקום לנסות ולהציל את הסביבה הנפגעת מכליה, החלו הארצות הגובלות בה מזילות ריר ומתגרות זו בזו באשר לגבולות שטחיהן הטריטוריאליים שעד כה לא נקבעו ממש. למי שייך נתח זה של העולם? מי ינצל את הפשרתו לשם התעשרות? האם תהיה זו קנדה, או שמא ארצות הברית? ואולי דנמרק המחזיקה בבעלות על האי גרנלנד הענק?

בחצי השנה האחרונה ערכו כל הארצות המעורבות באזור מפגני כוח לשם הרתעת המתחרות. קנדה הציגה לראווה את הצי החמוש שלה. רוסיה השיטה צוללות אל הקוטב הצפוני ונטעה את דגלה בקרקעית הים, בדיוק בנקודה שבה מתחברים קווי האורך על מפת כדור הארץ. מוזר לדמיין מאבק מזוין בינה ובין דנמרק הפעוטה, על שטח שבו לא יחיו עוד אפילו דובי קוטב – שהלא הם צפויים להיכחד בעשורים הקרובים בעקבות ההפשרה.

הקוטב הצפוני החמקמק
לא תמיד היה קל כל כך להגיע אל הנקודה שבה נטעה רוסיה את דגלה. בקו הרוחב 90, שאינו קו כלל כי אם נקודה, מסתיים מן הסתם מסענו צפונה. משלחות שניסו להגיע אל הקוטב הצפוני הגיאוגראפי במהלך המאה ה-19 נחלו כולן כישלון. את השרידים של אחדות מהן גילו משלחות מאוחרות יותר. בשנת 1909 טען רוברט אדוין פירי שהגיע אל הקוטב בחברת עוד אמריקאי וארבעה אינואיטים. לא עלה בידו להוכיח את טענתו, משום שאיש מחברי המשלחת לא היה נווט מוכשר דיו לרשום את הקואורדינטות במהלך התקדמותם.

סירה שטה ליד חופי גרנלנד. הקרחונים הולכים ונעלמים

הנה הבעיה: הקוטב הצפוני הוא חמקמק. מכיוון שבניגוד לקוטב הדרומי הוא אינו מצוי על פני יבשה אלא בקרקעית הים, ומכיוון שלוחות הקרח נעים ומשייטים, אין להצביע על נקודה נייחת אחת מתחת לשמים שהיא היא מיקומו, ואי אפשר להקים בו תחנת מחקר. הקוטב הצפוני המגנטי חמקמק עוד יותר – הוא משייט ממש ממקום למקום, ומצוי היום מצפון לחופי קנדה היבשתית. אף על פי כן, החוקרים נוטים לקבל את טענתו של פירי כי היה הראשון שהגיע לנקודה הצפונית ביותר. החוקר הנורווגי רואלד אמונדסן ועמיתו האמריקאי לינקולן אלסוורת' צפו מעל הקוטב בספינת אוויר בשנת 1928. מאיי סבלברד שמצפון לנורווגיה הם הגיעו אל אלסקה, והיו הראשונים שחזו בלא כל ספק בלא כלום הלבן שהוא קו הרוחב 90.

היום מטוסי נוסעים מקצרים את משך טיסתם בין אירופה למערב אמריקה מעל למישורי השלג האינסופיים, ואלה נעשים אינסופיים פחות ופחות. ועם כל זאת, גם אם לא נשלחים עוד אל הצפון הרחוק אסירים ועובדי כפייה, הוא נשאר אדיר, מחריד ומפעים. הזוהר הצפוני עודו משחק מעליו והדממה שורה בו. צינתו מתגנבת עד לרחוב בלוך, עד לימינו הים תיכוניים הכל כך לא ארקטיים, והיא בונה לה איגלואים במרחבי דמיוננו הפרוע.

לקריאה נוספת:

גרנלנד – מסע אל הצפון הרחוק מאות לווייתנים חלפו על פני הקיאק הקטן, ורק כשהאחרון בהם התקרב, אגפוק השליך את הצלצל לעברו. מסע ציד עוצר נשימה בגרנלנד, האי ש-99 אחוזים משטחו מכוסים בקרח ושתושביו האינואיטים עדיין צדים לווייתנים בעזרת צלצלים

הפוסט החוג הארקטי – המרחב העויין הנפלא הופיע ראשון במסע אחר

מדיניות ירוקה: הנשיא האמריקאי, ברק אובמה, יהפוך את המאבק בהתחממות הגלובלית לחלק מקמפיין הבחירות שלו, כך מדווח היומון וושינגטון אקזמינר, המזוהה באופן מובהק עם המפלגה הרפובליקנית. היומון, המחולק בחינם בוושינגטון רבתי, מותח ביקורת על כוונת הבית הלבן להקצות 469 מיליון דולר לצורך השקעה בתוכניות ירוקות בארצות הברית ובמדינות נוספות.

אבל אם נשים בצד את המחלוקות הפוליטיות, מעניין לבחון את עמדתו של אובמה לגבי ההתחממות הגלובלית. בין השאר, אובמה תומך באופן פומבי במתן עזרה כלכלית לחקלאים שיעברו להשתמש בשיטות חקלאות ירוקות ויפחיתו את פליטת הפחמן הדו-חמצני. הממשל גם הביע הסכמה עם דו"ח שהתפרסם לאחרונה מטעם הארגון Center for American Progress. בין השאר, הדו"ח קושר בין התחממות גלובלית להתפתחות של טרור בינלאומי: הגירת תושבים בצפון-מערב אפריקה מאזורים שהפכו מדבריים וצחיחים לאזורים פוריים יותר מאפשרת את כניסתם של ארגוני טרור בינלאומיים, דוגמת אל-קאעידה, לשטחים שהתרוקנו. בשלב הבא, צעירים מובטלים וחסרי הבטחה לעתיד נשאבים לתאים מקומיים של ארגוני הטרור. הפחתת פליטת גזי חממה תטיב לא רק עם הסביבה, אלא גם תפחית את התפשטות הטרור בעולם, כך על פי הדו"ח שאומץ על ידי אובמה.

הפוסט אובמה נרתם למאבק בהתחממות הגלובלית הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט אנטארקטיקה: הקרח נסדק הופיע ראשון במסע אחר