רבות נכתב אודות מושלה הראשון של ירושלים, סר רונלד סטורס, ששימש בתפקיד בין השנים 1917 (כיבוש העיר על ידי אלנבי) ועד 1926, ועל השפעתו על ירושלים הן בתחומי התרבות והן בעיצוב העיר. בתי ירושלים מצופים באבן כתוצאה מיוזמה שלו: "ירושלים נבנתה מאבן ותמשיך להיבנות מאבן".

השפעה גדולה נודעה לפעילותו על דמותה של העיר העתיקה במסגרת אגודה שהקים, "למען ירושלים". על מגדל השעון, שהתווסף לשער יפו בשנת 1907 לרגל 25 שנים לשלטונו של הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני, אמר כי הוא אינו משתלב בחומות שבנה הסולטאן סולימאן במחצית המאה ה-16. סטורס סבר שהמגדל, שגובהו 13 מטר ובו ארבעה שעונים בכל אחד מצלעותיו, גורם נזק לשער יפו בכך "שכיער אותו זמן רב מדי". ב-1922 הוא הסיר את מגדל השעון והעבירו לכיכר הדואר המרכזי (כיכר צה"ל), שם המגדל שרד רק עד 1931, אז הוחלט שמיקומו מפריע לתנועה והוא נהרס.

גנרל אלנבי מבקר בירושלים במרץ 1920

סטורס היה זה שהרס את החנויות הצמודות לשער יפו על מנת לחשוף אותו לעיניהם של מבקרי העיר, ובזכותו אנו נהנים מחומות נקיות ממבנים חיצוניים. הוא טרח על שיקום אתרים בתוך העיר, בהם שוק הכותנה, שהיה עד להגעתו לעיר "בית כיסא ציבורי", ודלתות החנויות הנטושות נופצו על ידי התורכים על מנת לשמש חומרי בעירה.

משימה חשובה נוספת שלקח על עצמו השליט הראשון היתה שילוט של רחובות העיר. לטובת המשימה הוא גייס את האומן הארמני דוד אוהנסיאן. אוהנסיאן הגיע לירושלים בעקבות טבח העם הארמני במלחמת העולם הראשונה כדי לשקם את אריחי הקרמיקה שעיטרו את כיפת הסלע. בסדנה שלו ייצרו את שלטי הקרמיקה עם שמות רחובות העיר העתיקה בשלוש השפות: אנגלית (למעלה), ערבית (באמצע) ועברית (למטה). בתערוכה במוזיאון ארץ ישראל אפשר לראות את שרידיו של השלט הראשון שצייר אוהנסיאן לרחוב סנט פרנציס. שלט נוסף מתקופת הבריטים מתנוסס עד היום על הקיר החיצוני המזרחי של שער יפו.

שלט הרחוב הראשון שהוכן בידי דוד אוהנסיאן, בשנת 1922. כל שלט נכתב בשלוש שפות: אנגלית (למעלה), ערבית (באמצע) ועברית (למטה)

מעניין לבחון כיצד התגלגל שילוט רחובות העיר העתיקה אחרי עזיבת הבריטים. גם הירדנים סברו ששילוט בקרמיקה הוא מכובד, אולם הם שינו את סדר השמות: בראש השלט מופיע שם הרחוב בערבית ומתחתיו השם באנגלית; כמובן שלעברית לא נותר זכר. אחרי מלחמת ששת הימים מדינת ישראל הוסיפה עברית לשילוט הירדני, וכך אפשר לראות מסגרת שמקיפה את השמות בערבית ובאנגלית, ומעליה את התוספת בעברית.

הגרסה החדשה של שלטי הקרמיקה: עברית למעלה, ערבית באמצע ובתחתית אנגלית | צילום: עמי מיטב

בשנים האחרונות חידשה עיריית ירושלים את השילוט מקרמיקה, אולם בסדר אחר: עברית בראש, מתחתיה הערבית, ורק בתחתית השלט האנגלית. ללמדך שגם שלט של רחוב יכול להיות טעון משמעויות פוליטיות.

למרות הביקורת שנשמעה נגדו מצד היהודים, אי אפשר לקחת מהמושל הראשון של ירושלים את תרומתו האדירה לעיצובה של העיר ולטיפוחה. 

בתמונה הפותחת: שיירת הנציב העליון עושה דרכה מיפו לירושלים מלווה במאבטחים חמושים מחשש להתנקשות 

עמי מיטב

הוא מנהל בית הספר לתיירות במכון לנדר

הפוסט ירושלים: מושלים, שלטים ומה שביניהם הופיע ראשון במסע אחר

הכנסייה החשובה ביותר בעולם נמצאת במרכז הרובע הנוצרי בעיר העתיקה ירושלים. זהו המקום שלפי המסורת ישו מנצרת נצלב בערב פסח על ידי החיילים הרומאיים לאחר המשפט שערך לו בשעות הבקר פונטיוס פילטוס, הנציב הרומי של יהודה. על הצלב הוציא את נשמתו, נקבר וקם לתחייה תוך פחות מיומיים לאחר מותו. אתרים רבים בעולם הנוצרי מקבלים את משמעות קדושתם מההקשר שלהם לכנסיית הקבר, והאתרים של הכנסייה כגון הגולגולתא (גבעת הצליבה) ואף הדרך ממקום המשפט שוכפלו בכנסיות רבות וברחבי העולם הנוצרי. שיאו של מסע צליינות הוא בנגיעה ובתפילה באתרים שבתוך כנסייה זו.

מכאן ניתן להבין מדוע כל כך חשוב לעדות שונות לשמור על מעמדן ועל חלקן היחסי בתוך כנסייה קדושה זו. אבל לא רק זכויות על חדרים וקפלות בתוך הכנסייה נשמרים באדיקות על בסיס הסטאטוס קוו שנקבע בשנת 1852 על ידי העות'מאנים אלא אפילו מפתח הכנסייה והזכות לפתיחה וסגירת הכנסייה נחשבים כנכס, שמי שמחזיק בו, לא יוותר עליו גם אם לכאורה אין לכך שום משמעות אופרטיבית עבורו.

את המפתח ואת זכות פתיחת וסגירת דלתות הכנסייה מחזיקות שתי משפחות מוסלמיות: ג'ודה ונוסייבה. הרקע הוא ללא ספק הוראה של השלטון המוסלמי, שאפשר את המשך הפולחן של הנוצרים בכנסייתם אולם שלט על הכניסה באמצעות המשפחות המוסלמיות.

מי נתן את המפתח?
ממתי אוחזות המשפחות המוסלמיות את מפתחות הכנסייה? התשובה אינה ברורה. יש מסורות מוסלמיות הטוענות שמסירת המפתחות התקיימה בימיו של הח'ליף השני, עומר אבן אלח'טאב. לפי המסורת עומר הוא זה שקיבל בכבודו ובעצמו את כניעת ירושלים מידי הבזנטים ב-638 לספירה וכי הפטריארך סופרוניוס מסר לו את המפתחות על מנת לפתור סכסוכים פנימיים של הנוצרים, והוא מצדו מסר את המפתחות למשפחת נוסייבה. חוקרים מטילים ספק במהימנות המידע הזה. הערכה הסבירה יותר מייחסת את מסירת המפתחות למשפחות המוסלמיות לתקופה האיובית, לאחר כיבוש ירושלים מידי הצלבנים ב-1099 בידי צלאח א-דין.

העדות הקדומה ביותר במקורות לגבי המפתחות הללו מספרת על הח'ליף העבאסי הארון אלרשיד (809-786), שקשר קשרים דיפלומטיים וכלכליים עם קרל הגדול שליט הממלכה הרומית העצומה ששלטה על כל מערב אירופה. מטרת הקשרים האלו הייתה האינטרס המשותף של שני הצדדים באיבתם כלפי הממלכה הביזנטית שאיימה עליהם. במסגרת יחסים אלו וכמחווה כלפי קרל הגדול שלח לו הארון אלרשיד את מפתחות כנסית הקבר.

למרות שעברו מאות שנים והשלטון התחלף, הזכויות של המשפחות המוסלמיות לא השתנו. אפילו בתקופה הבריטית, בין השנים 1948-1917, לא נשללו זכויות אלו מידי המוסלמים. מדוע ממשיכות שתי המשפחות לשאת בנטל הזה? הרי לא מדובר בזכויות כלכליות, שכן כבר ב-1831 ביטל אברהים פחה את תשלום דמי הכניסה. לאחר מכן קיבלו המשפחות משכורת מכובדת מהעדות בכנסייה, אולם לאחר 1967 הן מקבלות סכום סמלי בלבד.

כבוד? יש והרבה. שהרי עיני כל העולם הנוצרי נשואות לאתר הזה, אולם מדוע המוסלמים יתעקשו לזכות בכבוד שהעולם הנוצרי מעניק למקום הקדוש להם? ואולי שליחות? שליחות מטעם העולם האסלאמי כולו להמשיך ולהציג שליטה מוסלמית, עליונות דתית של האסלאם על הנצרות? ואם כך, מדוע העולם הנוצרי אינו מנסה לקבל לרשותו את המפתחות? סטאטוס-קוו? או שמא אין הם רואים בפתיחת הכנסייה אקט של כבוד, והפעילות של המשפחות המוסלמיות מתפרשת אצלם כאקט של מתן שירות ולא כשליטה? ננסה לפרק את הפאזל.

מחזיקי המפתח ופותחי השער
המשפחה העיקרית שאחראית על המפתח היא משפחת ג'ודה. בעבר נקראה משפחה זו בשם: אלע'ודייה והם אלו שמחזיקים בפועל, פיזית, את המפתח (door keeper) ואילו משפחת נוסייבה הם אלו שאחראים על הפעילות של פתיחת השער (open door).

כך מתבצע התהליך: בשעת הפתיחה מתייצבים בכנסייה מאחורי השער הנעול שלושה נציגים של העדות השונות – העדה היוונית-אורתודוכסית, העדה הפרנציסקאנית-קתולית והעדה הארמנית. הסמכות לפתיחה פנימית של החלון שמורה אך ורק לנציג הפטריארכיה היוונית-קתולית, אולם לכל אחד מהם יש זמן מוגדר שבו הוא בתורו זוכה להוציא את הסולם מתוך החלון שבדלת למשפחות המוסלמיות הממתינות מחוץ לדלת. את הסולם קולטים נציגי המשפחות המוסלמיות ומניחים אותו על הדלת. נציג משפחת ג'ודה נותן את המפתח לנציג משפחת נוסייבה, העולה על הסולם ופותח את דלתות הכנסייה. לאחר מכן, נציג משפחת נוסייבה הוא זה שדוחף את הדלתות – ובכך הכנסייה פתוחה למבקרים ולמתפללים.

אז מי יותר חשוב: נוסייבה או ג'ודה? תלוי את מי שואלים. כל משפחה נוטה להציג את עצמה כאחראית על פתיחת השער, והמבקר, שאין לו ידע מוקדם, מקבל את ההסבר ממורי הדרך ומספרי ההדרכה שמייחסים את הזכויות למשפחת נוסייבה בלבד, אולי בגלל שנציג המשפחה יושב על הספסל בכניסה במשך שעות לא מעטות, והוא מוכר למדריכים רבים. משפחת ג'ודה טוענת כי בני משפחת נוסייבה התבקשו לסייע לבני משפחתם, שהיו אנשים עשירים, מכובדים ושיח'ים בהר הבית ולא רצו להתאמץ פיזית, לעלות על סולם ולהתבזות, ולמעשה בני משפחת נוסייבה הם נספחים שקיבלו ברבות הימים אישור רשמי (פירמאן) על זכויותיהם. יש להדגיש כי בין המשפחות אין סכסוך וכל אחד יודע ומכיר את הזכויות המדויקות שיש לו בטקסי הפתיחה והסגירה.

עד לפני כמה חודשים נציג משפחת ג'ודה היה עבד אל-קאדר אדיב ג'ודה, מכונה אבו איהאב, יליד 1930, אולם בעקבות מחלותיו עברה החזקת המפתח לאחיינו, אדיב ג'ודה. כאן המקום לציין כי העברת הזכויות אינה בירושה מאב לבן אלא מאח לאח. רק כאשר האח הצעיר הולך לעולמו או נופל למשכב, עוברות הזכויות לדור הבא – מאח לאח. נציג משפחת נוסייבה בשנים האחרונות הוא וג'יה נוסייבה, המכונה אבו עובאדה, שיושב על ספסל המיוחד לו בכניסה לכנסיית הקבר ומרבית מורי בדרך בישראל מכירים אותו.

עבד אלקאדר ג'ודה (עם המפתח) ווגי'יה נוסייבה בפתח הכנסייה

יחסי עובד מעביד
מה התמורה לפעילות זו? בעבר היה נהוג לתת למשפחות מצרכי מזון יבש כמו קמח או שמן, כיום הן מקבלות סכום שנתי סמלי. מצד המשפחות, ההקפדה על קבלת התשלום היא על מנת ליצור רצף של חזקת הזכויות, ומצד העדות המטרה היא ליצור יחסי עובד ומעביד, כלומר להבהיר מי הוא המעסיק.

האם כל יום אנשים האלו משכימים לפתיחת הכנסייה? ברור שלא. מזה כמה עשרות שנים החליטו המשפחות להקל על עצמן ומינו (בתשלום) את אחד מעובדי הכנסייה שיפתח ויסגור במקומם את הדלת מדי יום. מי שעושה את הפתיחה בדרך כלל הוא עומר אבו סומריין, שקיבל רשות ללון במנזר אברהם היווני-אורתודוכסי, שברחבת כנסיית הקבר. הסיבה שהיוונים הסכימו שהוא יקבל חדר במנזר היא כדי לחסוך מהם את הטרחה שבהבאת פותחי הכנסייה. בעבר, העדות היו חייבים לשכור כלי תחבורה שיביא את נציגי המשפחות לשעת הפתיחה. זאת טרחה לא פשוטה, ולכן עובד שפותח את הכנסייה לן במנזר הסמוך, זה מצב שטוב לכולם.

אז מי שולט בפתיחה? לכאורה, המשפחות המוסלמיות, אבל בפועל אין אפשרות לפתוח את הכנסייה ללא פתיחה מוקדמת של הדלתות מבפנים, וזאת זכות השמורה ליוונים אורתודוכסים. באשר לזמני הפתיחה – למרות ששעות הפתיחה קבועות שנים מראש, היחידים שיכולים לערוך שינוי הם העדות הנוצריות ולא מחזיקי המפתח. שלוש פעמים בשנה, ערב שבת האור, עובר המפתח לאחת העדות, כך שהרצף השנתי נשבר וכל אחת מהעדות הגדולות זוכה לפתוח את הכנסייה. ביום חמישי שלפני שבת האור המפתח נמצא אצל היוונים-אורתודוכסים, ביום שישי אצל הפרנציסקאנים וביום שבת אצל הארמנים.

בכל טקס נוצרי חשוב יקפידו להתייצב נציגי העדות, לבושים במיטב בגדיהם, ויוכיחו לעולם כולו כי הזכויות שלהם והם רשאים לכבוד הנובע מחזקה זו.
____

עמי מיטב הוא מנהל בית ספר לתיירות במכון לנדר

לקריאה נוספת:

		כנסיית הקבר בירושלים מה יש בה, בכנסיית הקבר, אחד האתרים הקדושים ביותר לעולם הנוצרי, שגורם לעדות השונות להתקוטט ביניהן על כל עמוד, לריב על הזכות לנקות אבק מהדלת ולטאטא את המדרגות, ומדוע הופך אותה המאבק למקום כה מרתק לכתבה המלאה >

הפוסט כנסיית הקבר – המפתח הקדוש הופיע ראשון במסע אחר

כדי להיכנס לכנסיית הקבר (או כפי שאחרים מכנים אותה "כנסיית התחייה") יש לחצות את הרחבה בין מסגד עומר והכנסיות הקטנות של הארמנים והאתיופים, לכיוון דרום, ומשם נכנסים דרך השערים הצלבניים המעוטרים אל מול אבן המשיחה. אבל לא רבים יודעים כי הכניסה המקורית לכנסיית הקבר הייתה דווקא מצד מזרח.

ככלל, כנסיות פונות לכיוון מזרח, כנגד השמש העולה, על מנת להקל על הפגאנים את המעבר לאמונה המונותיאיסטית. כלומר, הכניסה למרבית הכנסיות בעולם הנה ממערב. אבל כמו בכל כלל, כאן יש יוצאים מהכלל. כך, למשל, כנסיית סנט פטרוס ביפו פונה לכיוון מערב, כדי לסמן את יציאת הנצרות אל העמים שמעבר לים. גם הכנסייה החשובה בעולם, הלא היא כנסיית הקבר, נבנתה במקור כשהכניסה אליה היתה הפוכה, כלומר ממזרח למערב. הצליין היה פוגש בכניסתו את מקום הצליבה (הגולגולתא), ממשיך לחצר פתוחה, ומשם עובר מערבה אל הרוטונדה, מקום הקבורה והתחייה. את הכניסה ממזרח אנו מזהים כיום ברחוב בית הבד (ח'אן א-זית), בחנות המתוקים של זלטימו.

בחלקו הצפוני ובצדו המזרחי של רחוב הנוצרים אפשר לראות קטע של שער אטום בלבנים, התוחם את כנסיית הקבר ממערב. אין ספק שהשער הזה הוא צלבני, והיה חלק מתוכנית הבנייה הכללית של השערים הדרומיים המפוארים ומגדל הפעמון. על כך מעידים ה"כריות", חידוד הקשת והשתלבותו של השער במבנה הכללי. מיקומו מצביע בבירור כי זהו שער כניסה למכלול הפטריארך, שהיה בחלק הצפוני של הכנסייה. כיום זהו מתחם מסגד אלחאנקה, שהוסב על ידי צלאח א-דין לאחר כיבוש ירושלים ב-1187 למקום מגורי נזירים סופיים.

כנסיית הקבר בצילום משנת 1885

ארמון הפטריארך הלטיני של ירושלים, שהיה צמוד מצפון למבנה האנסטסיס, היה קיים כנראה כבר בכנסייה הקונסטנטינית. כמו במקומות אחרים, גם כאן הצלבנים שאפו לאחד את המבנים הבודדים (הצליבה, מציאת הצלב של הלנה, הקבר והתחייה) על ידי שינויים פנימיים, אך בעיקר על ידי תוספת מסגרת מבחוץ. במקרה שלנו – על ידי בניית חזית הכוללת את השערים, שהשער הזה הוא חלק ממנו (גם אם הוא בצדו), ככניסה למכלול הפטריארך.

ומדוע מכונה השער על שמה של מרים? אתרים רבים מזכירים את מקומה של מרים בסיפור הצליבה, החל בספודיון היווני האורתודוקסי (המקום בו התעלפה), דרך המאטר סטאבט (שם עמדה לפי הלטינים) וכלה בשתי כנסיות מדרום לכנסיית הקבר – מריה הגדולה והקטנה (או הלטינה). מבין שלוש הקפלות שצורפו לאנסטיס מדרום-מערב, ככל הנראה אחת מהן (האמצעית) הוקדשה בעבר למרים. הקפלות הללו שייכות לתוכנית של שיקום הכנסייה ובנייתה מחדש אחרי שנהרסה בידי החליף הפאטימי אל-חכים, והמיוחסות לרוב לקונסטנטינוס מונומכוס באמצע המאה ה-11. יש חוקרים הסבורים שתאריך שיפוץ הכנסייה מוקדם יותר, והם מייחסים את הבנייה מחדש להסכם שעסק בחילופי שבויים בין מצרים וביזנטיון בשנת 1027 . כלומר, הקפלה על שם מרים נמצאת בחלק הצפוני מאז המאה ה-11 לכל הפחות. השער לחלק הזה של המכלול נבנה על ידי הצלבנים, אולם אין הוכחה לכך שהם קראו לו על שם מרים.

עד לפני שנה וחצי היה "שער מרים" חסום גם בסורג ברזל. איש אינו יודע בבירור מי הניח את רשת הסורג ומדוע. הרשת החלידה עם השנים והמרווח בינה לבין השער האטום התמלא עם השנים באשפה – מראה שלא הוסיף כבוד לרחוב התיירותי המרכזי ברובע הנוצרי או לצדה האחורי של הכנסייה החשובה בעולם. כל זה היה נכון עד שהרשות לפיתוח ירושלים (הרל"י), בשיתוף רשות העתיקות, החליטה לשמר את המונומנט. הפעולה הראשונה היתה לעקור את הרשת הישנה והחלודה, ולאחר מכן בוצעו אבודות שימור נוספות, בהן ניקוי האבנים ועוד.

השער האטום והגדר החדשה. כולם מרוצים

אלא שבירושלים כמו בירושלים, שום דבר אינו פשוט. כל פעולה רגישה, ודאי כשמטפלים באבנים בעלות משמעות ארכיאולוגית ודתית. הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית חזרה בה מהסכמתה הראשונית, והביעה התנגדות לשינויי המתוכנן. למרות זאת, עבודות השימור יצאו לדרך, הסורג נעלם ושרידי השער נראו טוב יותר מבעבר.

ביצוע פעולות השימור ללא הסכמה מלאה מצד הפטריארכיה הותיר משקע מיותר בין הכנסייה היוונית אורתודוכסית והרשויות, ונבדקו דרכים לתיקון מערכת היחסים. בדיונים בין הפטריארכיה ורשות העתיקות הוחלט על התקנת מעקה נמוך ואסתטי בגובה של 1.10 מטר, ואכן המעקה הותקן לשביעות רצון כל הצדדים. בעיתונות המזרח ירושלמית יצאה הודעה מטעם הפטריארכיה על החזרת סורגי הברזל לשער של מתחם "החאנקה", ומבחינתם הוחזרה העטרה ליושנה מבלי לפגוע בסטטוס קוו. בפועל, מדובר בסורג שונה, בעל מראה אסתטי, כזה שמכבד את המקום ואת האתר.

________

המחבר מבקש להודות לפרופ' איוון פרידמן ולפרופ' דני בהט על שהאירו את עיניו לנושא ירושלים הצלבנית בכלל והמונומנט בו עוסקת הכתבה בפרט

הפוסט ירושלים – אשרי הברזל שכיבה להבות הופיע ראשון במסע אחר

במפה המשורטטת על תצלום אוויר מפורטים שמות הרחובות שבשפה העברית ובשפה הערבית (שאינם שמות זהים), אתרי התיירות היהודיים, פירוט כל המסגדים, כנסיות ומנזרים, בתי מלון, אכסניות ואף השירותים הציבוריים. המפה משורטטת על גבי תצלום אוויר ומרשימה מבחינה ויזואלית.

למידע נוסף והזמנות>>

קטעים מהמפה:

מפת העיר העתיקה – איזור שער שכם מפת הרובע היהודי והכותל המערבי

הפוסט מפה חדשה של העיר העתיקה הוצבה בשער יפו הופיע ראשון במסע אחר

דואר ישראל ירש את הדואר המנדטורי, שהפסיק את שירותיו עשרה ימים לפני מועד סיום המנדט, במאי 1948. 15 בתי דואר, כמאה סניפים ואלפי תיבות דואר של הוד מלכותו הפסיקו לתת שירותי דואר חיוניים. הודעה על הפסקת הפעילות נמסרה באופן רשמי ב-13 באפריל והנהגת היישוב התארגנה למצוא חלופות. במשך שבועיים, בין 14-2 במאי, הנפיקה קק"ל בולי דואר של מנהלת העם, המסגרת המדינית הזמנית שבין המנדט להקמת מדינת ישראל, ועובדי הדואר היהודיים המשיכו להפעיל את שירותי הדואר ב-80 סניפים שהיו פזורים ברחבי הארץ. חוקי הדואר הבריטי והעלויות לצרכן נשארו בתוקף עד הכרזת המדינה ב-14 במאי. מנהלת העם הפסיקה להתקיים, ויומיים לאחר מכן הודפסה סדרת הבולים הראשונה של הדואר העברי.

מאז ועד היום: תיבת דואר מתקופת המנדט בתחנה השמינית של דרך הייסורים

משרד הדואר הישראלי, בראשות דוד רמז, החל לפעול ב-16 במאי ונהלי העבודה היו אותן נהלים שהיו נהוגים בתקופת המנדט הבריטי. ביום הקמת המדינה היו כ-40 בתי דואר וכ-60 סניפים וסוכנויות ברחבי הארץ. בשנת 1950 התקבלה ישראל לאיגוד הדואר הבינלאומי ובשנת 1971 משרד הדואר שינה את שמו למשרד התקשורת. סמל דואר ישראל הוא "איילה שלוחה", הלקוח מהמקורות על הכינוי שניתן לנפתלי שהיה מהיר ריצה. הסמל הזה על רקע אדום הוא הסמל הקבוע עד היום על כל סניף ועל כל תיבת דואר.

אבל מסתבר שאין זה מדויק. אם אתם תושבי העיר העתיקה בירושלים ואתם נזקקים לשירותי דואר, סביר שתפנו לסניף ברובע היהודי או לסניף המרכזי ברחבת שער יפו, סמוך למרחב דוד ("הקישלה"). מכתב שיונח בתיבת הדואר לא יזכה לחוות את המהפכה הציונית, כיוון שתיבת הדואר הפעילה עד היום היא תיבת הוד מלכותו המלך ג'ורג' החמישי, מלך אנגליה בין השנים 1810 -1936, וכתר האימפריה הבריטית בולט במרכז התיבה בדומה לתיבות דואר ברחבי בריטניה. מעל פתח חריץ המכתבים, בולטת כתובת באנגלית POST OFFICE. ג'ורג' החמישי הותיר לנו עוד ארבע תיבות דואר ברחבי העיר העתיקה, אולם אלו אינן פעילות, לפחות לא כתיבות דואר, אלא כפחי אשפה שאיש אינו טורח לרוקן.

תיבת הדואר ברחוב השלשלת 124. כתר האימפריה מתנוסס במרכזה

תיבה אחת תוכלו למצוא ברחוב השלשלת 124, בין צומת רחוב הכותל לצומת רחוב הגיא. במרכז התיבה יש כתר האימפריה ומצדדיו האותיות האנגליות GR, ראשי תיבות של George Rex , המלך ג'ורג'. תיבה נוספת נמצאת על הדרך המפורסמת ביותר בעולם, זו שכל תייר נוצרי המגיע לירושלים הולך בה, דרך הייסורים (ויה דולורוזה). סמוך לתחנה השלישית, על קיר האכסניה האוסטרית ("ההוספיס"), ניתן לראות את תיבת הדואר עם סמל הכתר והאותיות GR. בתוך התיבה ניתן למצוא בדרך כלל בדלי סיגריות ושרידי זבל של עוברים ושבים.

צליינים שלא מסתפקים בתחנה השלישית וממשיכים לתחנה השמינית, יזכו לראות תיבת דואר נוספת ללא שום סימון הצבועה משום מה בצבע שחור, אבל אם הם יעלו לכוון הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית, "אם הכנסיות" בארץ ישראל, הם שוב יפגשו בתיבת דואר ישנה ומוזנחת.

תיבת דואר שחורה ומוזנחת ליד הפטריארכיה היוונית. האותיות GR שמתנוססות בראשה הן ראשי תיבות של ג'ורג' רקס, המלך ג'ורג'

אז מה אנו מציעים? אלו שמתיימרים להשקיע בטיפוח העיר העתיקה צריכים לקבל החלטה. או לעקור את הכיעור הזה מקירות הבתים והאכסניות או (וזאת ההמלצה המועדפת) להשקיע מעט צבע אדום (שאינו מחליד), לאטום את התיבה, ולהוסיף שלט: תיבת דואר מהתקופה הבריטית. מכבוד יותר ופיסת היסטוריה שאפשר להראות למטיילים.

___

הכותב הוא מנהל בית הספר לתיירות במכון לנדר, ירושלים

הפוסט ירושלים: תיבות דואר מנדטוריות הופיע ראשון במסע אחר

הכומר הפולני שהוביל קבוצת מאמינים לפני כשנה בדרך הייסורים ("ויה דולורוזה") בירושלים הופתע כאשר הסבריו בתחנה השלישית נקטעו על ידי ארמני כבן 48 אשר דרש ממנו לשנות את הסבריו ולספר לקבוצה את האמת: התחנה לא נבנתה על ידי החיילים הפולנים, אלא רק זכתה לטיפול קוסמטי של ציורים ופסלים, אבל המקום היה ועדיין שייך לכנסייה הארמנית-קתולית. סירובו של הכומר לקבל את הדברים גרמו לארמני להורות לכומר לצאת ממתחם הכנסייה יחד עם הקבוצה. הכומר סירב ואף הרים את ידיו על הארמני. שוטרים שהגיעו למקום דרשו הסברים, ולאחר ששמעו את הסברו של הארמני, עזבו את המקום מבלי להתערב.

לקריאה נוספת:

• טיולי יום מוורשה
• מדריך מסע אחר לפולין
• מדריך מסע אחר לורשה
• כתבות על קרקוב

דרישתו של אלכס גולוליאן, מנהל נכסי הכנסייה הארמנית-קתולית בירושלים היא עקרונית: "אף אחד לא ייפגע בריבונות שלנו, וכל מי שיתעקש על הטעות ההיסטורית, יגורש מהכנסייה". מדובר בדרך המפורסמת ביותר בעולם הנמצאת בעיר העתיקה ירושלים. מיליוני צליינים פוקדים את הדרך ואת 14 תחנותיה על מנת להזדהות עם דרכו האחרונה של ישו ממקום משפטו ב"פרטוריום" על ידי פונטיוס פילטוס הנציב הרומי ועד לגבעת הגולגולתא והרוטונדא המציינים את מקום צליבתו, קבורתו ותחייתו. אין תייר נוצרי שלא יפקוד את דרך הייסורים ועבור הצליינים זהו שיאו של הביקור בארץ הקודש. בתחנותיה של דרך הייסורים מקיימים לעיתים תפילות קצרות והריגוש הדתי מגיע לפסגות רוחניות.

של מי התחנות האלה?
מתוך 14 התחנות, רק 8 נזכרות בברית החדשה כאירועים בדרכו של ישו, היתר הן תוצאה של מסורות שונות. הנוהג לשחזר את דרכו האחרונה של ישו תוך כדי שירת זמירות הודיה החל כבר במאה ה-4, אך ללא התעכבות על תחנות הביניים. במהלך השנים השתנה התוואי כמה פעמים ונוספו תחנות עצירה. התוואי הנוכחי (בשינויים קלים) נקבע על ידי הממונה על החלק הפרנציסקאני בכנסיית הקבר הקדוש, האב אלזר הורן, בשנת 1725.

בתמונה העליונה: השלט המראה את תרומתם של החיילים הפולנים להקמת הקפלה של התחנה השלישית. בתמונה התחתונה: השלט שהוסר

למי שייכות התחנות? הקתולים בנו במהלך השנים קפלות תפילה וכנסיות ליד מרבית התחנות: הפרנציסקנים בתחנה השנייה, החמישית והשביעית, היוונים קתולים בתחנה השישית והארמנים הקתולים בנו כנסייה גדולה בתחנה הרביעית. בתחנה השלישית הייתה קפלה קטנה שנבנתה מעל החמאם הטורקי שהפסיק לפעול, והיא מציינת אירוע של נפילת ישו מכובד משא הצלב. לאירוע אין סימוכין בברית החדשה. האירוע מתואר בתבליט אבן מעל חזית הקפלה, פסל אבן בתוך הקפלה בסמוך לקיר הצפוני ובציורים נוספים על יתר הקירות הפנימיים.

בספרי ההדרכה מופיע כי חיילים פולנים ששהו בארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה בנו את הקפלה של התחנה השלישית בין השנים 1948-1947, אולם אלכס

גולוליאן מבקש להבהיר: "הקפלה הייתה קיימת קודם כחדר כניסה לחמאם הטורקי, שנבנה על חורבות מנזר קדום ('בית לזרוס' – ע.מ.). תמונות מ-1710 מוכיחות זאת. הטורקים מסרו את המתחם לארמנים-קתולים בסוף המאה ה-19 (1858 – ע.מ.) ויש לנו 'פירמן' על כך. החיילים הפולנים ששהו בארץ הקודש במהלך מלחמת העולם השנייה והיו מלווים בכומר פולני ביקשו מהכומר הארמני-קתולי להתפלל במקום באופן קבוע. יחסי הידידות בין הכמרים אפשרה ביצוע הסכם שכירות במחיר סמלי לתקופה של 25 שנה. המחיר הסמלי נועד להגן על זכויות הכנסייה הארמנית-קתולית ובתום התקופה בשנת 73, ביקשו הפולנים להאריך את החוזה. הארמנים בירושלים בגיבוי הפטריארך הארמני השוהה בלבנון סירבו, אולם הפטריארך התבקש להגיע לשיחה אצל אחד הקרדינלים החזקים בוותיקן ממוצא פולני. הקרדינל הסביר לפטריארך הארמני כי במהלך השנים שקדמו לפקיעת החוזה, נאסף סכום כסף רב מהציבור בפולין לטובת בניית כנסייה פולנית בעיר העתיקה, אולם הכומר שהיה אחראי על איסוף הכסף נעלם עם הכספים. הקרדינל הסביר כי אם פולין תאבד את הקפלה השלישית הדבר יגרום למשבר אמוני בקרב הדור שתרם את הכספים, ולכן ביקש להאריך את החוזה ב- 25 שנים נוספות – עד תום הדור שתרם את הכסף. הפטריארך הסכים, ובתנאי שלא תהיה דרישה נוספת לחידוש החוזה, והחוזה חודש ל- 25 שנים נוספות".

בשנת 1998, בתום תקופת החוזה השני, לקח אלכס את המפתחות מידי הכומר הפולני ששהה ב"דום פולסקי", אכסניה ומנזר בעיר העתיקה, ודאג לביצוע שיפוצים הכוללים חיבור הקפלה לחנות מזכרות, לשרידי החמאם הטורקי ומעבר דרך הקפלות התת-קרקעיות החשובות של התחנה הרביעית אל הכנסייה הארמנית-קתולית "גבירתנו הדואבת" (Our Lady of the Spasm). על מנת לקרב את הציבור הרחב , נפתחה הכנסייה הארמנית-קתולית המשמשת כתחנה הרביעית שבה פגש ישו את אמו. עד לפתיחת דלתות הכנסייה, שימשה קפלה קטנה מדרום לכנסייה כתחנה הרביעית.

התחנה השלישית בדרך הייסורים

הכמרים הפולנים סולקו מהקפלה
כשיחסי פולין-ישראל התהדקו, החלו להגיע קבוצות גדולות מפולין מלווים לעיתים קרובות על ידי כמרים פרנציסקאנים-פולנים אשר הסבירו למאמינים כי הקפלה נבנתה על ידי החיילים הפולנים. כמרים פולנים התבקשו לתקן את גרסתם, ומשסירבו – סולקו מהקפלה. לדברי אלכס, התקרית המתוארת לעיל גרמה לכומר הפולני להתלונן בשגרירות פולין בישראל, ומשם התלונה הגיעה עד ללשכתו של שר התרבות הפולני. הקונסול הפולני, יחד עם הכומר הפולני, הגיעו לתחנה השלישית לברר את הסוגיה, ואלכס דרש מהכומר שיעזוב את המקום. אלכס הבהיר לקונסול את הרקע ההיסטורי, במטרה לשכנעו, וכיוון שהקונסול הפולני לא קיבל את הסבריו, התבקש אלכס להציג את גרסתו בפני שגרירות הוותיקן בישראל. לדברי אלכס, טענתו שמי שתורם פסלים אינו מקבל חזקה במקום התקבלה, ומאז לא נרשמים אירועים חריגים.

על מנת להסיר ספק, אלכס דאג לסלק את לוח האבן שהיה בתוך הקפלה, שבו היה רשום סיפור תרומת החיילים הפולנים, וכל מדריך או מורה-דרך המבקר במקום מתבקש למסור את הגרסה הנכונה על בניית הקפלה והבעלים הנוכחיים. מבקרים השמים לב לרגישויות יכולים ליהנות מהקפיטריה שבמקום.

הפוסט דרך הייסורים בין פולין לארמניה הופיע ראשון במסע אחר