דיאטות בלי סיבה
כשנעמי וולף מדברת על "מיתוס היופי", למה היא בעצם מתכוונת?
כותרת המשנה של הספר היא "כיצד דימויים של יופי משמשים נגד נשים". וולף טוענת שמיתוס היופי הוא סדרה של כללים וקונוונציות שקובעים מהי אשה יפה. הם נולדו במוח של גברים מתוך ניסיון של גברים להגדיר את הגבריות שלהם ולהרחיק מהם את הנשיות, ומתוך רצון לדכא נשים. כדי לדעת שהכללים האלה הם תוצר גברי לא היה צריך לחכות לנעמי וולף.

אודרי הפבורן. בעלת מראה אלטרנטיבי למודל היופי של אלילות המין ההוליוודיות כמו מרילין מונרו ולנה טרנר

הפואנטה היא שהמיתוס נולד מתוך רצון לדכא נשים באופן קונקרטי.
המילה "לדכא" אולי נשמעת קשה, אבל היא מתארת מציאות. דיכוי זה מבנה חברתי, שמחזיק היררכיה, ומי שנמצא למטה מדוכא מתוך הגדרה. בבית הספר התלמיד מדוכא. זה דיכוי מאוד מבוקר, כי יש מערכת חוק, אבל הוא מובנה לתוך המערכת משום שבמדינות המודרניות האלימות היא ברשות המוסדות.
המדינה לקחה לעצמה מונופול על האלימות, היא אלימה בהיתר ורק לה מותר להיות אלימה. היא יכולה להעניש ולכלוא, והיא מפעילה את הדיכוי כדי לשמור על עצמה, על המבנה הקיים. כאזרחים אנחנו נותנים את הכוח הזה לממסד וממקמים את עצמנו כמדוכאים.
בחברה שלנו, שבה כמעט כל המוסדות הם גבריים ופטריארכליים, מופעל דיכוי כדי לשמור על המצב הזה. מיתוס היופי, לפיכך, הוא בעצם כללים של דיכוי חברתי שנוצרו כדי להחזיק את ההיררכיות הגבריות יציבות. כדי למלא אחר הכללים האלה, האשה צריכה לעבור סדרה של דיכויים, השפלות ואלימוּת. לעתים קרובות היא מפנימה אותם, כך שהיא מפעילה אותם על עצמה ברצון ובשמחה. כל הדברים האלה הם בנאליים כשלעצמם, אבל בספר וולף מפרקת את האמירות הכלליות לפרטים הכי קטנים, וזה הכוח שלו. היא תוקפת חזית אחר חזית של תחומי החיים והתרבות שלנו ומראה בפרוטרוט איך מיתוס היופי פועל.
ואיך הוא פועל?
מיתוס היופי הוא דינמי. תמיד יש מי שאומר: "עכשיו אופנתי נשים רזות ופעם היו שמנות, אז איך זה יכול להיות?". על כך אומרת וולף: מיתוס היופי משתנה. לכאורה, הוא מוכר דימוי של יופי על־זמני ואוניברסלי. אבל היופי הזה הוא לא על־זמני מכיוון שכל שינוי שמשפר את מעמדן או מצבן של נשים בחברה או בתרבות גורר איתו שינוי ועדכון של מיתוס היופי.
ניקח לדוגמה את יציאת נשים לעבודה. זה היה הישג מבחינת התנועות לשחרור האשה, והוא יצר חשש אדיר בחברה. וולף מראה איך מיתוס היופי התעדכן מיד: נשים שיוצאות לעבודה צריכות ללבוש בגדים יפים, "חליפות עבודה" לנשים. כלומר, את הכסף שהן מרוויחות הן צריכות להשקיע בחזרה בבגדים. חוץ מזה, כמובן, הן עדיין צריכות את בגדי הבית לעבודה בבית. לכאורה יש כאן הישג לנשים, ואז באים ולוקחים להן את השחרור הכלכלי, שהוא חלק מהותי מעניין היציאה לעבודה.
אבל גם גבר צריך את החליפה הנכונה והעניבה הנכונה וכולי.
כן, אבל הגבר ישתמש בחליפה ובעניבה באופנים שיותר תואמים את אורח החיים הרגיל שלו. כלומר, עבור הגבר זה תמיד היה קיים, ההכנסה שלו גבוהה יותר וכאילו מביאה את זה בחשבון. אשה, ולא משנה במה היא עובדת, כמעט אף פעם לא תוכל לבוא עם הבגד של הבית לעבודה.
וולף עושה השוואות בלתי פוסקות בין נשים לגברים, למשל בעניין ניתוחים פלסטיים. יש טענה שגם גברים עושים ניתוחים פלסטיים. אבל זה עניין של כמויות. חוץ מזה, גבר שהולך לעשות ניתוח פלסטי או להוריד שערות מאוד חושש מהסטיגמה של הנשיות. החברה עדיין תופסת את הטיפוח הגופני של הגבר כעניין נשי.
לגבר לא נעים אפילו לעשות דיאטה, הוא ישר צריך להתנצל שיש לו כולסטרול. אשה סתם עושה דיאטה. אפילו כשהיא מזיקה לעצמה היא עושה דיאטה – אנורקסיה כידוע זו תופעה נשית באופן כמעט אקסקלוסיבי. הטיפוח הגופני הגברי גם מזוהה הרבה פעמים עם הומוסקסואליות. כך שלא משנה אם גם גברים עושים ניתוחים פלסטיים. אין בזה עוצמה חברתית ותרבותית שיכולה לשנות את ההגדרות המגדריות. הם פשוט עושים משהו שאינו חלק מהמגדר שלהם.

תהיי יפה ותשתקי
איפה עוד אנחנו נתקלים במיתוס היופי בתרבות שלנו?
בכל מקום. רק תפתח טלוויזיה ותסתכל על פרסומות. הדבר הקשה הוא השימוש בנשים בתפקידים ממוגדרים באופן קיצוני. לדוגמה, תפקיד האמא: יש פרסומת שמראה בחור שמטייל במזרח ומתגעגע לאמא. הוא כמובן לא מתגעגע אליה סתם, הוא מתגעגע כי רוצים לפרסם איזה דבר מזון מהבית. על המוצר מופיעה באופן בולט פרה. בפרסומת הזאת האשה לא רק תקועה בתפקיד שלה כמאכילה ודואגת, צורת העריכה של הפרסומת גורמת לצופה לזהות את הגעגוע לפרה כגעגוע לאמא. בעיני זה מזעזע.
חוץ מזה נשים עדיין מופיעות בפרסומות בעיקר בענייני כביסה, ניקיון ומזון, וגם אם הן מופיעות כמופקדות על עסק, אז תמיד יהיה שם איזה יועץ גבר. וכמובן, יש בלי סוף פרסומות שמציגות מיניות נשית בצורה בוטה ואלימה. אם מדובר בפרסומת לתחתונים או לקרם גוף, אז ניחא, אפשר לקבל את

השחקנית לנה טרנר, 1950. בלונדינית, מלאת גזרה, זוהרת ופרובוקטיבית, מייצגת את מודל היופי ההוליוודי בשנות ה-40 וה-50

ההתפשטות. גם את זה אני לא מצדיקה, אבל קוראים לזה
Professional Qualification – כישור מקצועי – ואפשר להצדיק את זה משפטית. כמו שאם רוצים לפרסם בגדים, צריך אשה שהבגדים מונחים עליה טוב. במקרים כאלה אפשר לטעון שאפשר לפט מישהי שעלתה במשקל. אבל ההגדרה של יופי ככישור מקצועי הורחבה הרבה מעבר לגבולות הסביר.
קח לדוגמה קרייניות בטלוויזיה: איפה כרמית גיא? איפה שרי רז? אז לפעמים צומחות כוכבות יוצאות דופן, אבל תראה כמה עובדים על היופי שלהן! יופי של קריינית טלוויזיה הוא לא כישור מקצועי בעיני. זה לא מפריע לי שהיא יפה, אבל מה קורה כשהיא מזדקנת? אלו מקומות שדרישות היופי מפלות בין גברים לנשים באופן מאוד חזק ומאוד ברור.
דבר דומה קורה בפוליטיקה. כשפנינה רוזנבלום נכנסה בפעם הראשונה לעולם הפוליטי, אני זוכרת את כל ההשמצות, את כל המתנשאים – גם נשים – שאמרו עליה דברים בנוסח "מה לזאת בינינו". לדעתי ההשכלה שלה עולה על הממוצע של רוב חברי הכנסת והשרים שהיו לנו, ובלי קשר לזה, לפחות היא ניהלה עסק! היו לה קבלות טובות יותר מאשר להרבה אחרים. איך, למשל, נותנים לאדם שבא מעולם של ישיבות להיות ראש ועדת הכספים של מדינת ישראל? אני לא מזלזלת במקום שהוא בא ממנו, אבל אם מדברים על כישורים מקצועיים, את זה אין לו. פנינה רוזנבלום, לעומת זאת, הקימה עסק וניהלה אותו. בעצם כל אשה ניהלה לפחות עסק קטן אחד – את הבית שלה.
כלומר, מיתוס היופי יכול לעבוד נגד האשה גם כשהיא יפה?
בוודאי! מפני שאם היא יפה, היא טיפשה. זה חלק מהכללים, חלק מהדיכוי. וולף מביאה דוגמאות מדהימות לאופן התפקוד של מיתוס היופי בעבודה. היא מספרת, למשל, על בר בארצות הברית שבעליו החליטו להלביש את העובדים בו במדים אחידים. לגברים הביאו חליפה ועניבה ולנשים הביאו מין מחוך לוחץ. אחת העובדות הגישה תביעה משפטית בטענה שהבגד גרם לה לדימום פנימי באזור הצלעות ודרשה שיחליפו את המדים. ואתה יודע מה קרה? המעבידים ניצחו בבית המשפט. הם הוכיחו שלבישת המחוך היא דרישה מקצועית לגיטימית לעבודה כזאת.
בהמון מקומות אפשר לראות שאפילו כשהחקיקה נאורה, בית המשפט פוסק בצורה שמנוגדת לרוח החוק ותואמת את רוח מיתוס היופי. כפי שוולף מראה, בכל פעם מצאו בבית המשפט איזו נישת "יוצא מהכלל" לשים בה את המקרה והעמיסו על האשה עוד איזה אלמנט מתוך מיתוס היופי. משהו שגרם לה להתפטר, להסתפק במשכורת יותר נמוכה או להיות ממודרגת: קודם היית מגישת חדשות, עכשיו תהיי כתבת לענייני אופנה באמצע הלילה. בסופו של דבר מיתוס היופי מצריך נשים להשתעבד לו יותר ויותר. בכל פעם שהן משיגות משהו, הוא מחכה להן במקום אחר. המערכת הפטריארכלית כל הזמן שומרת על האיזונים: אתן מתקדמות לפה? נעצור אתכן פה. קיבלתן שחרור מזה? ניתן לכן קנס על זה. חדרתן? נשים עוד קיר זכוכית, עוד לבנים.

אין סולידריות
מה החברה מרוויחה?
כוח. הגישה של וולף היא מרקסיסטית: החברות הגדולות בעולם צריכות לשמור על שליטה. כוח הקנייה של נשים, מתברר, הוא מאוד גדול. הסיבה לכך היא גם המהפכה הפמיניסטית וגם העובדה שניהול משק הבית נותן בידי האשה החלטות. האשה בדרך כלל ממונה על קניית חומרי ניקוי ומצרכי מזון, שזה תקציב רציני מאוד. כך שכוח הקנייה של נשים הוא עצום, וצריך לנצל אותו. כדי לנצל אותו צריך לקבוע עבורן מה הן צריכות להיות ואז לספק להן את המוצרים שיעזרו להן לעשות זאת.
וולף מדגימה את זה בצורה מוחצת באמצעות עיתוני הנשים. היא טוענת שעיתוני הנשים היו יכולים להיות אחד הדברים המופלאים ביותר עבור נשים בעולם. אפשר היה לדמיין שנשים ישתמשו בעיתוני הנשים כדי להתאגד, הן היו יכולות לקבל דרכם אינפורמציה מהימנה על הפלות, הקטנה והגדלה של חזה, דיאטות, גידול ילדים. במקום זה, היא אומרת, התוכן של עיתוני הנשים נשלט על ידי המפרסמים.
מעבר לכך, הגישה המרקסיסטית של וולף מתבטאת באופן שהיא מתארת את הדינמיקה של מיתוס היופי. לכל תנועה קמה מיד תנועת נגד, שמביאה בחזרה לאותו מקום, שהוא בעצם מקום אחר־אך־דומה. אחר, כי המיתוס נראה בכל פעם אחרת: פעם רזה, פעם שמן, פעם עם ציצים, פעם בלי ציצים. בתקופה של קייט מוס, למשל, היה צריך להיות שטוח; היום – רק

קליסטה פלוקהארט מייצגת את מודל היופי של שנות התשעים. רזה מאוד, כמעט שטוחה. היא מכחישה שרזונה הוא תוצאה של הפרעות אכילה

השתלות. דומה, כי הוא דומה בדיכוי. הוא דומה במחיר שנשים משלמות בגללו: הוצאות כספיות, זמן, אבל לא רק זה.
וולף טוענת שמיתוס היופי מדכא את רוחן של הנשים, שבגלל מיתוס היופי נשים מתביישות בעצמן רוב הזמן, שונאות את עצמן, ולפיכך שונאות גם נשים אחרות. היא טוענת שמיתוס היופי משמש גם ל"הפרד ומשול": נשים מתרחקות מנשים אחרות, מיפות ובוודאי ממכוערות, והן רואות את הסבל שלהן כמשהו שאי אפשר לדבר עליו ברבים ובוודאי לא ליצור סביבו סולידריות.

לבנים וצעירים לנצח
איזה תהליך חברתי צריך לקרות בשביל להפוך את מה שמתואר בספר ללא רלוונטי?
המהפך שנדרש הוא כל כך עמוק, שאפשר להשוות אותו למהפך אבולוציוני בסדר גודל
של היעלמות כנפיים. היא דורשת שוויון מלא בין גברים לנשים. וולף שואפת להגיע למקום שבו אנחנו שונים, אבל באמת שתי גרסאות שונות של אותו דבר. המצב היום הוא שיש סטנדרט, דגם שלפיו קובעים מה זה אדם – שזה הגבר – ויש נגזרות.
אחת מהן היא נשים. רואים את זה בכל מקום. דוגמה טובה היא הציור שציירו לינדה וקרל סייגן, שנשלח לחלל בפיוניר 10. בציור הזה רואים גבר במבט מלפנים, ולצדו אשה קטנה יותר, כפופה, במבט מהצד. שניהם כמובן בלונדינים, לבנים וצעירים, ואלו עוד דברים שאפשר לומר על מיתוס היופי: הוא לבן או צעיר לנצח.
לעניין הגיל מתייחסת וולף בהרחבה. היא אומרת לנשים: שמחו בזקנתכן, התגאו בקמטים שעל פניכן, התגאו בשדיים המדולדלים שלכן, כי זו ההיסטוריה שלכן. זה אומר שילדתן, שהינקתן, שאתן כבר בנות חמישים או שישים ואתן מלומדות. אל תתחילו להרים ולסדר. בעצם זאת המהפכה שאני רוצה.
אבל איך עושים את זה? איך אני יכולה לשמוח בזה שאני מזדקנת? איך אני יכולה להסתכל בראי ולהגיד: זו ההיסטוריה שלך, יש פה עבר עשיר, אדם משכמו ומעלה, עם ניסיון וידע? איך אני יכולה כשבכל פעם שאני מסתכלת בראי אני אומרת: איך אני אמתח את הפרצוף הזה, במינימום כאב ובמינימום מחיר, ואני דוהרת לקליניקה? איך עושים את זה?
כאן אני לא רואה איך וולף תצליח. איך היא תפתה אותי ליהנות ממה שאני רואה במראה? היו כמה שנים שהתביישתי ללכת בלי שרוול בגלל מה שחשבתי על הזרועות שלי. רק לפני כמה שנים התחלתי להגיד לעצמי שלא אכפת לי. וזה דבר קטן, וולף רוצה שאני אעשה יותר. היא רוצה שנשים יאהבו אחת את השנייה ויעריצו אחת את השנייה, גם בגלל הגופות המשתנים והפרצופים המקומטים. וזה כל כך מסובך, גם אצל אשה כמוני, שמתקוממת נגד מיתוס היופי כל יום. הוא כל כך מופנם. זה השינוי שנדרש, ואני לא רואה אותו. אני לא באמת רואה איך דבר כזה קורה.

נעל עקב משנות החמישים. הסטילטו, עקב המחט, זכה לעדנה מחודשת לא מעט בזכות קארי ברדשו, גיבורת הסדרה "סקס והעיר הגדולה"

אם אני, כאשה בעלת קריירה, אם לארבעה, שאוהבת את מה שאני עושה ומרבה כוח במוסד שבו אני עובדת, מעבירה לפחות חמישים אחוז מזמני הערני במחשבות שקשורות במיתוס היופי, כגון מה אלבש, מה אוכל, איך להתאפר וכן הלאה – אז מה אני? אני עבד, ועבד טוב.
עבד עם מודעות.
זה הכי גרוע. בכל פעם שאני מתחילה דיאטה אני אומרת שזה בשביל הבריאות. אבל אחרי יומיים אני נגעלת מעצמי, מזה שאני בדיאטה, כי אני נורא בריאה. אני עושה בדיקות דם, אין לי כולסטרול. תראה מה נשים בריאות עושות לעצמן. לא אוכלות, לא נושמות, מכניסות רגל לתוך נעל שעינוי סיני זה כלום לידה. נשים משעבדות את גופן הבריא, היפה, הנשי, הבשל, המזדקן, למיתוס היופי. כדי לראות איך הן משועבדות, צריך רק להסתכל מסביב ולראות.

ממשיכות להילחם
יכול בכלל להיות מצב חברתי שהוא בלי דיכוי? כלומר, השאיפה להשתחרר מהמיתוס היא בכלל ריאלית?
אין מצב שהוא בלי דיכוי, אבל אני יכולה לשאוף לזה שהדיכוי יהיה מבוקר ושתהיה לי יכולת להשפיע על הבקרה הזאת. כשהמדינה דמוקרטית, יש לנו השפעה על הרשות המדכאת. במקרה של מיתוס היופי אני לא יכולה להשפיע על הדיכוי, בעיקר מפני שהמיתוס הוא לא בידי המדינה. כשהמדינה תחליט לקחת אחריות על המקומות שהפצת מיתוס היופי בהם ניתנת לשליטה, כמו הפרסומות, ישר יזדעקו אנשים להגנת "חופש הדיבור". אני בפירוש רוצה שהמדינה תתערב שם. אני בעד צנזורה על הדברים האלה. ברגע שזה יופנם, המדינה לא תצטרך להתערב יותר. אבל עד אז – בשביל זה היא שם. כי גם אם אני לא רואה איך מיתוס היופי נעלם, זה לא אומר שלא צריך להילחם בו בכל דרך אפשרית.