המסע לאנטארקטיקה החל מבחינתי עם קפה על המרפסת, כשפתאום גיליתי שישנה יבשת אחת שעדיין לא הגעתי אליה. היבשת השביעית. את הגילוי הזה צירפתי לשתי תובנות ותיקות יותר – שחיים רק פעם אחת והחיים קצרים. המשוואה הזאת גרמה לי להרים טלפון ולהתחיל לתכנן את הנסיעה לאנטארקטיקה כדי לראות מראות של "פעם בחיים".

דברים שרואים שם לא רואים בשום מקום אחר (וגם חיים פעם אחת והחיים קצרים) | צילומים: משה שי

לפני הכל, טעימה מצולמת מהמסע לאנטארקטיקה –
לחצו על התמונות להגדלה:

ארוכה הדרך לאנטארקטיקה

התחלתי לחקור לעומק את היבשת המרתקת והקרה הזאת כדי להבין לאן אני נוסע. התארגנתי בהתאם, גם מנטאלית, אספתי את ציוד הצילום והצטיידתי בלבוש שמעולם לא היה לי. בניגוד לשאר העולם, אנטארקטיקה זה לא מקום שאפשר להגיע אליו באופן עצמאי.

באמצע נובמבר יצאתי לדרך הארוכה: טיסה של 23 שעות נטו, כולל שתי עצירות – במדריד ובבואנוס איירס, משם טיסה נוספת לאושואיה (Ushuaia) בדרום ארגנטינה, העיר הדרומית ביותר בעולם. מאושואיה יצאתי בשייט באונייה קווארק אקספדישנס למסע של 19 יום לאורך 6,208 קילומטר – לאורכה של תעלת ביגל המפרידה בין ארגנטינה לצ'ילה ומשם אל האוקיאנוס הפתוח עם גליו הגבוהים והמטלטלים. השייט עובר במסלול מעגלי דרך האיים פוקלנד, דרום ג'ורג'יה, דרום הורקני  ועד לאנטארקטיקה, ומשם חזרה לאושואיה.

את מסלול השייט לאנרארקטיקה מלוות להקות של אלבטרוסים

ג'ורג'יה הדרומית: ויסקי לזכר שקלטון

ראיתי סרטי טבע רבים על אנטארקטיקה, סרטים שצולמו היטב וערוכים למשעי, עם קריינות מקצועית ומדויקת, אך שום דבר לא שווה בעוצמתו לעמידה על הקרח בקור המקפיא, מוקף ביופי בראשתי ופראי, כדי לעשות פורטרט לפינגווין ממרחק אפס ולראות לו את הלבן בעיניים.

עם כל הכבוד לסרטי הטבע, דבר לא משתווה בעצמתו למפגש עם פינגווינים במציאות

חודשי הקיץ באנטארקטיקה הם נובמבר עד פברואר, לכן מועד השייט נקבע ל-15 בנובמבר, תקופה בה הטמפרטורות הן בין 4 מעלות מעל האפס למינוס 10 מעלות, אם כי גם בעונה הזאת הטמפרטורות משתנות במהירות רבה ובקיצוניות לעיתים – משב של רוח מצניח את הטמפרטורה באופן מידי, וזה קשוח למדי.

אנחנו שטים בתעלת ביגל אל עבר איי פוקלנד, מושבה בריטית, שהתפרסמה בזכות המלחמה שהתרחשה כאן במאי 1982. לאחר שהחונטה הארגנטינאית השתלטה לזמן קצר על האי, שהיה תחת שלטון בריטי, הבריטים שלחו כוחות צבא שהשתלטו על האי בכוח. במשאל עם, שנערך בשנת 2013 לגבי השלטון באי, 99.8% מ-1,518 המצביעים הצביעו בעד שלטון בריטי.

עצירה באיי פוקלנד בדרך לאנטארקטיקה. החיים בבדידות כמעט מוחלטת

בפוקלנד, המשמשת תחנה מעניינת בדרך לאנטארקטיקה, יש בעיקר בעלי חוות, שמתפרנסים מגידול בקר וכבשים, וחיים בבדידות עצומה. על האי יש מושבות של אלפי אלבטרוסים המקננים על החוף ומגדלים את גוזליהם, והפינגווינים שמקדמים את פנינו רק מבשרים על מה שעוד מחכה לנו בהמשך הדרך.

היעד המשמעותי הבא, מעבר לאנטארקטיקה עצמה, הוא איי ג'ורג'יה הדרומית, אליהם אנחנו מגיעים בתום כיומיים של שיט. אלו הם שתי קבוצות של איים, שאחת מהן מורכבת מהאי הגדול ג'ורג'יה הדרומית ואיים קטנים נוספים. הישוב הגדול באי, המשמש כבירתו, הוא גריטוויקן (Grytviken) ומתגוררים בו בסך הכל שישה תושבים. בישוב הכמעט נטוש הזה ניתן למצוא חנות אחת, דואר, כנסייה, מוזיאון ומפעל ענק חלוד ונטוש מהימים האפלים שבהם עיבדו פה בשר ושומן לווייתנים.

כך נראית גריטוויקן, בירת אי ג'ורג'יה הדרומית. חנות אחת, כנסייה, מפעל נטוש ומוזיאון

במשך עשרות שנים הלווייתנים באזור נטבחו, מדברים על יותר מיליון. בשנות השישים הטבח הופסק, לא ממניעים הומניטאריים או אקולוגיים, אלא פשוט כי הלווייתנים אזלו מן הים וכמעט נכחדו. כשמסתובבים באזור עדיין ניתן לראות עצמות וגולגולות של לווייתנים זרוקות, עדות לטבח הנוראי שהתרחש שם.

מאחת התחנות ששימשה את ציידי הלווייתנים בתחילת המאה הקודמת, במפרץ בשם Stromness, יצא מגלה הארצות הבריטי המפורסם סר ארנסט הנרי שקלטון. שקלטון עמד בראש משלחת שיצאה בשנת 1914 עם הספינה האנגלית אנדיורנס לחצות את אנטארקטיקה למטרות חקר. על הספינה היו 28 אנשים, בדרך הספינה נתקעה בין קרחונים, שבסופו של דבר מחצו וריסקו אותה. במסע הישרדות בלתי ייאמן, שארך כשנה וחצי, שקלטון הצליח לחזור לג'ורג'יה הדרומית, אל התחנה שממנה יצא, והזעיק עזרה כדי לחלץ את אנשיו.

המפעל הנטוש לעיבוד שומן לווייתנים במפרץ סטרומנס, ממנו יצא שקלטון למסע לאנטארקטיקה

כל 28 אנשי המשלחת ניצלו בזכות גבורתו הראויה לציון ודאגתו לאנשיו. בשנת 1921 יצא שקלטון למסע מחקר אחרון לאנטארקטיקה, ממנו לא שב. ב-5 בינואר 1922 הוא נפטר מדום לב, כשהוא בן 47 בלבד. לבקשת אשתו, הוא נקבר ב גריטוויקן, המקום הכי טבעי לו, וקברו הפך למוקד עלייה לרגל לכל מי שפוקד את האי.

בבית הקברות הקטן שבו שקלטון קבור, כמיטב המסורת המקומית, קיימנו טקס לזכרו. איש צוות של הספינה אמר מספר מילים לזכרו, וויסקי משובח ויקר במיוחד נמזג אל הכוסות, חצי ממנו זכינו לשתות ואת החצי השני שפכנו על קברו של שקלטון, כנהוג.

נרים כוסית: טקס לזכרו של שקלטון בבית הקברות הזעיר באיי ג'ורג'יה הדרומית

אחרי ארבעה ימים שבהם חקרנו מספר מפרצים, שהם בתי גידול של בעלי חיים שחיים שם במספרים עצומים, אני נפרד מהאי היפה. אנחנו ממשיכים דרומה, לשלושה ימי שייט נוספים אל אנטארקטיקה.

היבשת ששייכת לכולם ולאף אחד

אנחנו חוצים את קו הרוחב  66.5 מעלות דרום, הקו המציין את חוג הקוטב הדרומי או בשמו הנוסף, החוג האנטארקטי (החוג הארקטי נמצא בקו רוחב 66.5 מעלות צפון). מעבר לקו הזה לא גדלים יותר עצים או צמחים, ולפחות פעם בשנה השמש לא זורחת ופעם בשנה היא לא שוקעת. כמובן שככל שאנחנו מדרימים או מצפינים יש חודשים שלמים שבהם השמש לא שוקעת או לא זורחת. כשאנחנו חוצים את הקו, החוג הדרומי כבר מורגש בכל פינה. המראה של האוקיינוס האינסופי, כשלהקת אלבטרוסים, עופות המים הענקיים, מלווים במעופם את מסלול השייט, ממכר עד כדי כך שהקור מפסיק להטריד. השמש שוקעת באחת עשרה בלילה וזורחת בשעה שתיים לפנות בוקר, וכשעומדים על הסיפון בשעה שש בבוקר, אפשר ממש לראות את הקור על רקע הים המאוד כחול. שלג מתחיל לרדת על האנייה וקרחוני ענק שניתקו מהיבשת שטים בים ומשלימים את התפאורה.

האוויר הארקטי מורגש היטב על סיפון האנייה

אלו הם הקרחונים שבשנים האחרונות מאיצים את עליית מפלס המים בעולם. בשונה מקרחון ים קפוא, המפשיר בחזרה אל תוך הים ולא גורם לעלייה במפלס המים, קרחוני יבשה, כמו אלה שיש באנטארקטיקה, עלולים להעלות את מפלס הים ב-66 מטר, מה שיגרום לאזורים נרחבים בעולם פשוט להיעלם מתחת למים.

כאשר פוגשים קרחוני הענק האלה, שהתנתקו מהיבשת, שטים בים הגדול, אין שום דרך לאמוד את גודלם, כי אין שום קנה מידה שניתן להשוות אותם אליו. בזכות מכשירי המדידה שיש על הספינה אני יכול להגיד שהקרחון העצום שראיתי הוא באורך של חמישה קילומטרים ובגובה של כמאה מטר מעל פני המים, כך שאם היו שולפים אותו מהים ומניחים על הקרקע הוא יהיה בגובה של קילומטר.

הקרחונים הצפים בים נראים כפסלים שפיסל הטבע

על הקרחונים השבורים ניתן לראות את שכבות ההיסטוריה של העולם. קרחון בצבע טורקיז הוא קרחון הדוק מאוד, ששוכב שם מיליוני שנים. שכבה בצבע חום-אדום או שחור, מצביעה על אפר וולקני שנדבק אל הקרחון בעת התפרצות געשית במשך שנים רבות.

כמות המשקעים באנטארקטיקה דומה לכמות המשקעים במדבר סהרה, כלומר אנטארקטיקה היא למעשה סוג של מדבר קפוא. אין באנטארקטיקה כבישים, אין שדות תעופה, אין אזרחים, אין בתי מלון, אין שליטים וגם אין סוסים שמדברים עברית. כשמגיעים אליה, אף אחד לא יחתים לכם את הדרכון. היא שייכת לכולם ולא שייכת לאף אחד.

קרחון גולש לים. איש לא מחתים את דרכונך בכניסה לאנטארקטיקה, היבשת שלא שייכת לאף מדינה

היא נחשבת לשמורת הטבע הגדולה ביותר בעולם, וליבשת הכי גבוהה והכי קרה. במרכז היבשת נמדדו בעבר טמפרטורות של מינוס 89.2 מעלות, אך הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה שם, נמדדה מהחלל ועמדה על 92.3 מעלות מתחת לאפס. בניגוד לקוטב הצפוני, שהוא ים מוקף יבשות, הקוטב הדרומי הוא יבשת מוקפת ים.

היבשת עשירה באורניום, זהב, פחם ונפט, ולמרות שמעולם לא נמצאה בה אוכלוסייה ילידת המקום, מדינות כמו צ'ילה, ארגנטינה, אוסטרליה וניו זילנד, טוענות לבעלות חלקית עליה. בדצמבר 1959 נחתמה אמנה (אמנת אנטארקטיקה), עליה חתומות 46 מדינות, שהסכימו שאנטארקטיקה תישאר שמורה מדעית, שבה יהיה חופש מדעי לחקור, ותיאסר כל פעילות צבאית של היבשת. כל המדינות, החתומות על האמנה, התחייבו שלא להכניס אליה צבא ודלק גרעיני, וכמובן לא לחצוב ולא להוציא מתוכה את המשאבים שהתגלו. לכאורה, כל תחנות המחקר שקיימות שם היום עוסקות במחקר אקולוגי, אך ברור לי לחלוטין שכל המדינות, ובעיקר המעצמות הגדולות, מחכות ליום שבו אולי יפור ההסכם, ואז יוכלו לשים יד על כל המשאבים האלה.

מנופי אנטארקטיקה, היבשת שאין בה תושבים אנושיים

באחד הימים של השייט עצרנו ליד תחנת מחקר ארגנטינאית. בכל תחנת מחקר כזאת יש מספר מבנים שצבועים בצבע אדום-כתום הבולט מאוד על משטחי הקרח הלבן. יש כאן מבנים למגורים, ספרייה, מועדון לשעות הפנאי עבור 18 החוקרים שנמצאים כאן למשך שנה שלמה, חנות ומרפאה. המבנים לא מחוברים במעברים ביניהם, ולעיתים, אם יש סופה קשה, לא ניתן במשך ימים שלמים לעבור ממבנה למבנה. בגלל תנאי מזג האוויר הקשים ששוררים ביבשת במהלך החורף ולא מאפשרים יציאה ממנה, המשלחות החוקרות מביאות אספקה לשנה שלמה ואף הרבה יותר, על כל צרה שלא תבוא.

תחנת מחקר באנטארקטיקה. שנה שלמה בבידוד מוחלט, לעיתים מזג האוויר לא מאפשר לעבור ממבנה למבנה

יש להם חשמל, מים חמים, אוכל וכל מה שהם צריכים כדי להתקיים. ראיתי שם הרבה מאוד חביות של סולר ומספר גנרטורים, ובניגוד למה שהאמנה מחייבת, ראיתי שם גם חיילים. אחד הדברים המפתיעים, שלא ציפיתי לראות שם, היה מקרר. אבל האמת היא שזה הגיוני לחלוטין, הרי לא תשמור יוגורט במינוס 40. למעשה, למרות שמדובר ב 18 אנשים, מהן ארבע נשים, זאת שנה מאוד בודדה לכל אחד ואחת מהם.

דוב טורף פינגווין? אין דבר כזה!

בקוטב הדרומי אין הרבה מיני בעלי חיים, אך כל מין נמצא שם בכמויות עצומות, בניגוד לקוטב הצפוני ששם חיים אלפי מינים של בעלי חיים. אין כאן דובי קוטב לבנים, כפי שרבים סבורים, והפינגווינים חיים רק בחצי הכדור הדרומי, כך שלא תוכלו לראות דוב טורף פינגווין, אין פריים כזה…

בניגוד למה שרבים חושבים, פינגווינים חיים רק בחצי הכדור הדרומי

אחד התבלינים העיקריים של אנטארקטיקה, שעושים את היבשת לכיפית ומעשירים את נופיה הם הפינגווינים. זהו עוף מוזר, שלא יודע לעוף, וגם בהליכה הוא לא משהו, אבל הוא שחיין נפלא. עד היום אני לא יודע להגיד אם זה עוף שהפך להיות דג, או דג שהפך להיות עוף.

פינגוונים מדדים בחבורה. עוף שלא עף, וגם בהליכה הוא לא משהו, אבל הוא שחיין מצוין

בעולם יש 17 סוגים של פינגווינים, והערכה היא שמספרם מגיע לכ-30 מיליון בסך הכל. שלושה סוגי פינגווינים נמצאים באנטארקטיקה. הקיסר המלכותי הוא אחד מהם. הוא מגיע לגובה של עד מטר, ואחד המראות המיוחדים הוא לעלות אל החוף ולראות אותם עם האפרוחים. אחד הדברים המעניינים אצל הפינגווינים הוא שהזכר שיורד אל הים להביא אוכל לצאצא שלו, יודע למצוא אותו ללא בעיה בין מיליון פינגווינים שכולם נראים בדיוק אותו הדבר. במחקר שעשו, חיברו לפינגווינים ג'י.פי.אס, ואחרי שהזכר יצא אל הים, הזיזו את הנקבה עם האפרוח בכחצי קילומטר. לאחר יומיים בים, הפינגווין הזכר הצליח למצוא אותם בזכות הצליל שהם השמיעו. מכאן למדו שההבדל בין פינגווין לפינגווין הוא לא במראה, כי אם בקולות.

מושבה של פינגווינים מלכותיים עם גוזליהם (בצבע חום). ההבדל הוא לא במראה אלא בקולות

לפינגווינים אין טורף יבשתי ולכן הם לא חוששים מבני אדם. אני בשבילם רק עוד עצם שזז על הקרח. אחד הכללים הלא כתובים באנטארקטיקה הוא שאסור לעמוד בין הפינגווינים למים, כי זה מלחיץ אותם. החוף הוא מקום המפלט שלהם מפני כלב הים הנמרי שטורף אותם בתוך המים. האויב של כלבי הים הוא הלוויתן הקטלן (אורקה), הטורף הכי גדול בים, שטורף גם את הכריש האימתני, העמלץ הלבן.

אל תתעסק עם קטלנים

הקטלנים האינטליגנטים מסתובבים בלהקות. כל להקה מתקשרת בדרך שונה וצדה בצורה שונה. יש כאלו שצדים גם על החוף – הם עולים עם חצי גוף על החוף וטורפים כל מה שנמצא בטווח שלהם. מהצד זה עשוי להיראות כמו ניסיון התאבדות כושל. ויש כאלו, שאם הם רואים כלב ים שוכב על קרחון, הם באים מולו, וכולם ביחד צוללים ממש לפני הקרחון על מנת ליצור גל, שהופך את כלב הים אל המים. מהרגע שהוא נופל למים, אין לו שום סיכוי לשרוד והוא נטרף בשניות.

הקטלנים (אורקות) שוחים בלהקות וצדים בשיתוף פעולה ותחכום רב את טרפם

באחת הפעמים, כשירדנו מהספינה עם הזודיאק אל המים, להקה של קטלנים צללה מתחתינו. היה לי ברור שבנפנוף קל בסנפיר הם מעיפים את הזודיאק לגובה בלי מאמץ. לשמחתי, הם לא ניסו, כנראה שלא היה להם תיאבון למנת זודיאק מלאה באנשים.

איך באים גורים של פילי ים לעולם?

באנטארקטיקה ניתן למצוא גם דובי ים, אריות ים ופילי ים. פיל ים הוא חיה ענקית, עם אף שמזכיר חדק של פיל, ומשם שמה. הזכר עשוי להגיע למשקל של עד ארבעה טון, הנקבה לכשליש ממנו.

גור של פיל ים נולד במשקל של חמישים ק"ג אך תוך מספר חודשים הוא כבר מגיע למשקל של מאות ק"ג.  לרוב הם שורצים על הקרקע כמו גושי שומן ענקיים או כמו סלעים, לרוב די אדישים. אך כשפעם לא שמתי לב ואחד מהם חטף ממני בטעות בעיטה, שגרמה לו להתעורר ולשאוג עלי עם פה ענק. לשמחתי, הספקתי לצלם אותו. למרות גודלם, הם מתקדמים בזחילה בקצב מהיר יחסית, וכשחוקרים הצמידו להם מכשיר שמודד עומק, התגלה שהם צוללים עד לעומק של 1,700 מטר כדי לאכול. הסיבה לכך היא להימנע  מהקטלנים שעלולים לצוד אותם.

מבט קרוב (מדי?) אל לועו הפעור של פיל ים

רוב השנה פילי הים נמצאים בים, בתקופת הרבייה הם שורצים על החוף במספרים גדולים, מנמנמים במשך שעות, אך גם עסוקים ברבייה, וכך זכיתי לראות איך פילי ים מגיעים לעולם במקום בו אין חסידות.

באחד החופים, רגע לפני שעזבתי, שמעתי לפתע שאגה רמה, שנשמעה כמו גרעפס אימתני שהשמיע ראש הלהקה, שהוא גם הגדול ביותר בשכונה הזאת. ואז אני רואה אותו זוחל בדהרה, כמו תולעת ענקית, אל עבר זוג אוהבים שמזדווג על החוף לעיני כולם. פיל הים המבוהל, שנתפס במערומיו, נכנס לנוהל של משגל נסוג זריז וברח למים, אחד אחר שהיה בתור נבהל גם הוא ודפק רוורס בלי לאותת ובלי להסתכל לאחור, שם עמדה חבורת פינגווינים נינוחה בשיחת רכילות של אחר הצהריים ואשר הצליחה להתחמק בשנייה האחרונה בלי שאף פינגווין שינה צורה לפיתה. סצנת הקנאה של הטלנובלה שהייתי עד לה, אם אני מצליח לתרגם נכון את מה שהשריף צעק לזה שברח למים: "חכה חכה, יא פושטק, אתה עוד תחזור לחוף ותראה מה אני אעשה לך…".

כלב ים מצדיק את שמו

השהות באנטארקטיקה מתקצרת בחצי יום בעקבות התראות על סופה שאמורה לפקוד את האזור, ואנחנו ממהרים להפליג בחזרה אל עבר אושואיה. כל יום של שייט מרחיק אותי עוד קצת מהיבשת הנפלאה הזאת, שארצה בעתיד לחזור אליה שוב. ענני עדשה במראה של שכבות מהפנטות, שנראים כמו ציור קוסמי, מלווים אותי על הסיפון. להקת לווייתנים שטה בסמוך לספינה, ומעל להקת אלבטרוסים דואה על זרמי האוויר.

הייתי בכל היבשות וראיתי מראות רבות של "פעם בחיים" ומבחינתי זו היבשת השביעית והאחרונה שלי. ובדרך הארוכה חזרה הדהד לי בראש המשפט שכתב נתן אלתרמן בהקשר אחר לגמרי, אך נכון גם כאן: "ישנן יפות ממנה אך אין יפה כמוה".

___

משה שי – צלם עיתונות ותיק ומוערך, בין השאר צלם מערכת של מסע אחר, הוציא לאור ספר צילומים "אומרים שהיה פה שמח", מעביר הרצאות על מסעותיו בעולם. המסע לאנטארקטיקה נערך על ידי אקו טיולי שטח.

מדריך מסע אחר לאנטרארקטיקה

הפוסט אנטארקטיקה: מסע מצולם ביבשת הקפואה הופיע ראשון במסע אחר

ורונה. עיר מקסימה ונעימה, עם בניינים עתיקים, נהר, מסעדות נהדרות וברי יין מוצלחים

אבל ורונה היא הרבה יותר מצמד אוהבים ספרותי. זוהי עיר מקסימה, כזאת שלא מכריזה בקולי קולות על עצמה, כמו למשל ונציה, "תסתכלו עלי, אני אחת ויחידה!". יש כאן פשטות כובשת לב, שלווה ונעימות, וכמובן באיטליה כמו באיטליה – הרבה מאוד מסעדות מצוינות, ברי יין מעולים ויותר חנויות ממה שגם המכור הכבד ביותר לשופינג יספיק לבקר.

רחוב בוורונה

מעבר לכל אלה, כשהולכים ברחובות בין הבניינים ההיסטוריים, מבקרים בכיכרות המרשימות ועוצרים לצד אתרים כמו הארנה של ורונה או הגשר העתיק (Ponte di Castel Vecchio) מרגישים כמו מסע בזמן. לא במקרה, העיר שהשתמרה כל כך לאורך ההיסטוריה הוכרזה כולה כאתר מורשת עולמית.

ובכל זאת, איך אפשר בלי המרפסת המפורסמת של רומיאו ויוליה?

סלפי ליד קיר עם הכרזות אהבה של מבקרים מכל העולם

רוב המבקרים מגיעים לוורונה בקיץ, אבל אם אתם רוצים להימנע מגדודי התיירים, כדאי לבקר דווקא מחוץ לעונה החמה. בחורף, למשל, יופייה המיוחד של ורונה זוהר מתמיד, עם שלל אורות מנצנצים ופתיתי שלג שמוסיפים לחוויה.

גלריית תמונות של ורונה בחורף, לחצו להגדלה:

הקודם

1מתוך8

הבא

מחוז ונטו: בין הרים לים

עם כל החן והקסם של ורונה, מומלץ בחום לצאת מהעיר לטיולי כוכב במחוז ונטו, חבל ארץ בצפון איטליה, שנמצא במיקום מושלם בין הדולומטים לים האדריאטי. המקומות המוכרים ביותר במחוז הזה הם בירתו, ונציה, ואגם גרדה, שבקיץ מושך אליו משפחות רבות. אבל יש פה כל כך הרבה נקודות עניין נוספות שלא כדאי להחמיץ, רבות מהן קשורות לצד הגסטרונומי – אוכל ויין.

מחוז ונטו. גבעות ירוקות, כרמים וכפרים עתיקים

נתחיל בכפר בורגטו (Borghetto), הנמצא במרחק של כ-40 דקות נסיעה מוורונה. זהו כפר קטן ומקסים, אחד היפים לא רק בוונטו, אלא באיטליה כולה. הכפר הימי ביניימי שוכן ליד נהר מינצ'יו ופלג של הנהר עובר בלבו. לתמונה המושלמת גם כך נוספות טחנות קמח ציוריות הפועלות בכוח המים וסמטאות צרות עם בוטיקים וחנויות קטנות. תצפית נהדרת על כל האזור יש מהמבצר החולש על הכפר.

תמונת נוף ערפילית בוונטו

נרים כוסית (ועוד אחת)

כאמור, מחוז ונטו מפורסם ביין שלו, וההוכחה נראית היטב בשטח עם גבעות מכוסות כרמים והרבה יקבים מצוינים, כל יקב וההתמחות שלו.

חובבי יינות לבנים ודאי מכירים את היין היבש והקליל סואבה (Soave). אפשר לטעום את היין, המיוצר באזור בעל אותו שם במחוז ונטו, ביקב קטן, קופאלה שמו, שנמצא בבעלות של אותה משפחה כבר יותר מ-150 שנה. ביקב מייצרים בעיקר יינות אורגניים, מענבים שנבצרו ביד ולא רוססו בכימיקליים. הטעם נהדר והמחיר של בקבוק בחנות היקב מפתה להצטייד בכמה בקבוקים לדרך.

ענבים ביקב

אבל עדיין אל תמלאו את התיק בבקבוקים, כי בחבל ונטו נמצא אחד מאזורי היין המשובחים באיטליה (יש המדרגים אותו ברמה אחת עם חבל בורדו ובורגונדי הצרפתיים) – ולפוליצ'לה (Valpolicella). כאן, בלב הכרמים, נמצא היקב של משפחת אלגריני, אחד היקבים האיכותיים והמעוטרים ביותר באיטליה, עם יינות שנמכרים ברחבי העולם, וגם בישראל. היקב ממוקם בווילה מתקופת הרנסנס וסמוך לו יש מלון בוטיק יוקרתי, אידיאלי למי שרוצה לבלות לילה בלתי נשכח, כולל טעימה מהיינות המשובחים, מבלי לחשוש לגבי הנהיגה חזרה לוורונה…

חביות במרתף היקב

טעים ואיטי

הטרנד החם בתחום הקולינריה בעולם, שמוצאו מצפון איטליה, הוא אוכל איטי, slow food. הזרם הזה דוגל בטכניקות בישול מקומיות ובשימוש במוצרים אזוריים, טריים ועונתיים. כיוון שהבישול נעשה באופן ידני ולא תעשייתי, פעמים רבות אחרי שההזמנה מגיעה למטבח, קחו בחשבון שאיטי הוא לא רק הקצב שבו מתנהל התהליך אלא גם משך הזמן שבו תצטרכו לחכות למנה. אז התאזרו בסבלנות, התוצאות כמעט תמיד יהיה משובחות כל כך שהן יצדיקו את הציפייה.

פסטה בעבודת יד

לצד הפסטות הטריות בעבודת יד והריזוטו, מגישים פה הרבה בשר ונקניקים וגם הגבינות של ונטו מומלצות בחום. מסעדה מומלצת בוורונה: 12 Apostoli, שלא רק מגישה אוכל טוב (נסו את הריזוטו עם פטריות פורצ'יני ושבבי כמהין) אלא גם קיימת מאות שנים, עם ציורי קיר עתיקים התורמים לאווירה המיוחדת (כתובת: Vicolo Corticella San Marco 3). אחרי הארוחה מומלץ לקפוץ לאחד מברי היין הרבים בעיר, הזדמנות נוספת לטעום את היינות המצוינים של ונטו. ובאזור הכפרי מחוץ לעיר, נסו את Trattoria Caprini, עם מנות נהדרות של פסטה בעבודת יד, כמו טורטליני או לזניה עם בשר, פולנטה ועוד (כתובת: Via Zanotti Paolo 9, Torbe).

לצד האוכל המצוין, בוורונה יש גם הרבה ברי יין שבהם אפשר ליהנות מהיין המקומי המעולה

אוכל ויין הם חלק אחד מתענוגות הביקור בוורונה וסביבתה, הנה עוד דברים שלא כדאי להחמיץ במהלך הביקור:

• חובבי מכוניות קלאסיות יתמוגגו במוזיאון ניקוליס (Nicolis museum), ששמו המלא – מוזיאון ניקוליס למכוניות, טכנולוגיה ומכניקה – מעיד במקצת על המוצגים. מאות מכוניות, אופנועים ואופניים מספרים על התפתחות התחבורה ב-200 השנים האחרונות, ולצד כל אלה תוכלו לראות מכונות כתיבה, מצלמות, כלים מוזיקליים ועוד פריטים היסטוריים מהאוסף המרתק של איש העסקים והיזם לוצ'יאנו ניקוליס. כתובת: Villafranca di Verona, אתר אינטרנט
• מוזיאון מסוג אחר לגמרי תמצאו בבולקה (Bolca) – מוזיאון מאובנים (Museo dei Fossili), שבו אפשר ללמוד על התופעה המדהימה שהתגלתה בבוקה: כמות אדירה של מאובני דגים בתוך סלעי האזור. זהו ממש "אקווריום בסלע" וגם אם אתם לא באמת מתעניינים בפלאונטולוגיה תתקשו לעזוב את המקום המרתק הזה. כתובת: Via S. Giovanni Battista – Bolca di Vestenanova אתר אינטרנט (באיטלקית).

איך מגיעים? לאורך השנה יש טיסות ישירות וסדירות מישראל למילאנו ולוונציה, ולאחרונה נוספו גם טיסות מוזלות (לואו קוסט) לברגמו. בתקופת החגים (פסח וחגי תשרי) ובקיץ פועלות טיסות שכר ישירות לוורונה, כך שההגעה לעיר פשוטה וקלה.

____

הכותב היה אורח של לשכת המסחר ישראל-איטליה ושל לשכת המסחר של ורונה

הפוסט ורונה וחבל ונטו: תענוגות חורפיים הופיע ראשון במסע אחר

יש מקומות בעולם שאתה חולם עליהם ויודע שלא תגיע שם לעולם. ואז, כשמזדמנת האפשרות להגיע אליהם, איך אפשר לסרב? זה קרה לי עם וייטנאם ועם קובה כשרק נפתחו למבקרים מבחוץ, זה קרה עם דרום סודאן, כשהפכה למדינה נפרדת מסודאן. וזה קרה שוב לאחרונה: ישבתי בפגישה ועל הקיר ראיתי פוסטר של צפון קוריאה. התברר לי שאוכל לבקר שם. אמנם רק בלוויית מדריכים צמודים, אבל זה אפשרי. ברור שקפצתי על ההזדמנות.

למרות שאי אפשר להתסובב בחופשיות, קיוויתי לחזור עם כמה שיותר צילומים

לצפון קוריאה באתי עם כוונות ברורות: היא סקרנה אותי, רציתי לחזור עם כמה שיותר צילומים, ידעתי שאצטרך להתפשר על אטרקציות תיירותיות שנבחרו בקפידה. איך מצלמים במדינה שאסור לעשות את זה באופן חופשי ובלי מגבלות? בתחבולות. לפני הנסיעה קניתי מצלמה קטנה וממזרית, שנראתה חנונית כך שבבדיקות בכניסה למדינה לא יחשדו בה או בי, והשתקתי אותה כדי שלא ישמעו קליק כשאני מצלם. וככה, במשך שמונה ימים צילמתי רוב הזמן – מהמותן, בלי לכוון, בלי להסתכל דרך העדשה, אפילו בלי לשמוע את הצליל המוכר כל כך כשלוחצים על הכפתור. אין לי ספק שהמיומנות שלי כצלם עיתונות במשך שנים רבות עזרה לי מאוד.

ברכבת התחתית בפיונגיאנג. הצפון קוריאנים לא יוצרים קשר עין עם זרים

לא פשוט לצלם בצפון קוריאה. בעצם, שום דבר לא פשוט שם. בכל נסיעה שלי לחו"ל, דבר ראשון שאני עושה זה לזרוק את המזוודה בחדר ולצאת לרחוב, לשתות בירה, לאכול משהו בבית קפה מקומי. בצפון קוריאה אין דבר כזה. אי אפשר לצאת מהמלון. קראתי לזה "לצאת עד גבול המאפרה". מעבר לזה, תמיד יהיה מי שיחזיר אותך בנימוס פנימה.

פעוטות מנפנפים לשלום למבקרים. הכל מפוקח ומתוזמן

ידעתי שאני נוסע למדינה שהולכת לעשות לי הצגה, שזה "טיול בלוף", וזה בעצם העניין של לטייל בצפון קוריאה, אבל אבל גם בתוך הבלוף הזה דולפים דברים. כשאני בא למקום כמו צפון קוריאה לא מעניין אותי נחל או גשר, מעניין אותי לראות את החיים מעבר להצגה, להציץ מעבר לחומות. ובאמת, הכל מפוקח ומתוזמן. לאורך כל השהות בצפון קוריאה אתה מלווה בשתי מדריכות, האחת בקדמת האוטובוס שמסבירה על האתרים שרואים בדרך, השנייה מאחור מפקחת על התיירים ועל המדריכה מקדימה, לוודא שהיא לא אומרת משהו שלא צריך להגיד. וכמובן שכל המסלול וכל האתרים נבחרו בקפידה על ידי השלטונות. אפילו הילדים הקטנים שעושים שלום כשעוברים ליד הגן שלהם מיומנים היטב.

הצבעוניות וההתנהלות בתחנת הרכבת התחתית תפסה לי את העין

ציור קיר ברכבת התחתית. לתיירים מראים רק שתי תחנות ייצוגיות

ולמרות המגבלות, היה מרתק. פיונגיאנג הבירה נראית טוב – נקייה ומצוחצחת, עם בניינים גבוהים, חנויות מעטות ומוניות. יש מעט מאוד מכוניות בכבישים, מעט מאוד רמזורים והרבה מאוד שוטרי תנועה. לגור בפיונגיאנג נחשב לצ'ופר שניתן למקורבי השלטון. הגעתי לצפון קוריאה ב-15 באפריל, בין השאר, כדי לראות את המצעד לכבוד יום ההולדת של "המנהיג הדגול", קים איל-סונג, אבי האומה, הבן גוריון וההרצל שלהם (וסבא של המנהיג הנוכחי, קום ג'ונג און). לדאבוני קיבלתי רק את שוליו של המצעד. אבל הרחובות היו מלאים באנשים לבושים בבגדים חגיגיים, אוחזים בפרחים מבד כדי לנופף ולהריע למנהיג. זאת היתה הזדמנות מצוינת לראות אותם מקרוב ובמיטבם. מעבר לנהר ראיתי שיירות של משאיות וטנקים באורך של קילומטרים מתכוננות למצעד, אבל לשם אסור היה לי להגיע.

פסלי ענק של קים איל סונג וקים ג'ונג איל. כל מי שמגיע לכאן, מקומי או תייר, חייב להניח זר פרחים ולקוד קידה

שוטר תנועה בפיונגיאנג. בעיר יש מעט מכוניות, מעט רמזורים והרבה מאוד שוטרי תנועה

ברגע שיוצאים מהעיר ונוסעים בין הכפרים הכבישים משובשים מאוד והחיים נראים עגמומיים, קודרים. בדרך רואים חקלאים שעובדים בשדות כמו לפני 200 שנה, חורשים עם שוורים, מראות של עוני ודלות. דיכוי העם ניכר לעין, הצפון קוריאנים נראים ממש נחמדים, אבל אסור להם לדבר עם זרים או אפילו ליצור קשר עין. ובכל מקום ששאלתי אם אפשר לצלם אמרו שזה שטח צבאי סגור.

אנשים מניפים פרחים אדומים מבד ודגלי מפלגה בחגיגות יום ההולדת למנהיג הדגול

המונים גודשים את הרחובות בחגיגות יום ההולדת למנהיג

משאית עם חיילים במצעד. בשום מקום אחר לא ראיתי חיילים במצעד מתקשרים בשמחה כזאת עם הקהל

חיילים צוהלים בטנקים במצעד

נשים בבגדי חג בדרך לחגיגות יום ההולדת למנהיג

בלילות הרחובות חשוכים, הבתים מוארים במנורות של 40 וואט – המדריכה כמובן הסבירה שהסיבה לכך שזוהי מדינה ירוקה שלא מבזבזת חשמל. ביקרנו בכלבו גדול, שאפשר להחליף בו דולרים לכסף מקומי, החלפתי 50 דולר, קיבלתי ערמה של שטרות ויצאתי להסתובב ברחבי החנות. עליתי וירדתי בקומות השונות וכמה שלא ניסיתי, לא מצאתי אפילו דבר אחד לקנות. אחרי חצי שעה החלפתי את הכסף המקומי בחזרה לדולרים (באותו שער בדיוק). ברחובות אין דוכני אוכל, פה ושם יש קיוסק עם מעט מאוד מוצרים – קצת ופלים, מין במבה מקומית, שתייה וזהו. בשדה התעופה הבינלאומי, על לוח הטיסות מופיעות רק שתי טיסות במשך כל היום: אחת לבייג'ין והשנייה לשנחאי.

קו הרקיע של פיונגיאנג. מגורים בעיר הבירה נחשבים לצ'ופר הניתן למקורבים לשלטון

מחוץ לעיר הגדולה החיים נראים קודרים ומדכדכים

מסוג הנופים שהתייר לא אמור לצלם

בדרכים. מעט מכוניות, הרבה שוטרי תנועה

הכנתי את עצמי נפשית שאגיע למקומות שיכאב לי הלב שאני לא יכול לצלם בהם. אבל כמעט תמיד הצלחתי להחביא את המצלמה ולצלם במהירות. הייתי בצפון קוריאה במשך שמונה ימים ולא נמאס לי לרגע.

בקיוסקים יש רק מספר מצומצם מאוד של מוצרים למכירה

חיילים דרוכים באזור המפורז בין שתי הקוריאות

משה שי מתחת לתמונת המנהיג. את המצלמה הרגילה החליף במצלמה אחרת, קטנה, שאפשר להסתיר בקלות

משה שי – צלם, מדריך טיולים ומרצה על המקומות בהם טייל. mosheshai5@gmail.com

הפוסט צפון קוריאה כמו שלא ראיתם מעולם הופיע ראשון במסע אחר

באחד מלילות הקיץ החמים של אוגוסט 1985 הגעתי לכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין), כדי לצלם את אריק איינשטיין וחבורתו, שצילמו בעצמם קליפ לשיר "שלוש ארבע לעבודה". לאחר כמה דקות פנה אלי איינשטיין בתנועת היד האופיינית שלו ואמר: "תקשיב, יש לנו כבר ים, ים, ים של תמונות. בחייאת, עזוב". לא עזבתי. נשארתי לצלם שם עד הבוקר. לא ידעתי לנסח לעצמי בדיוק את הסיבה, משהו באינסטינקט שלי רצה לשמר את הרגעים החולפים האלה, כמו במקרים רבים אחרים, ולימים הם התבררו כרגעים ויזואליים יקרי ערך.

אדם ורבקה זוהר | כל הצילומים בכתבה הם של משה שי, מתוך הספר "אומרים שהיה פה שמח"

כולנו היינו אז בגרסתנו הצעירה יותר – גם אני וגם המצולמים, הכול נראה אז חי, ברור מאליו ואף נצחי, אבל מפרספקטיבת הזמן שחלף, העמיקה ההבנה שמדובר ברגעים חד-פעמיים, שלא יחזרו עוד. מבחינתי זהו אחד מקסמי הצילום: לכידת הרגעים הספונטניים, הלא מתוכננים והלא נכונים כביכול – בהפסקות בין הצילומים, מאחורי הקלעים – עם סיגריה, חולצים נעליים, מתרווחים, רגעים שבהם המצולמים, כולם אנשים ידועים, הניחו לרגע את הפרסונה הציבורית שלהם בצד והיו הם עצמם.

שלמה ארצי

המצולמים, אף על פי שהיו גיבורי תרבות ידועים, לא ראו עצמם עדיין כ"סלבס". בעידן שלפני המיתוג העצמי ורדיפת הפפראצי, רובם ככולם היו נגישים, נטולי מחיצות, חלק מאיתנו. צילומים רבים בספר נולדו תוך כדי השתתפות ספונטנית באירועים שבהם נטלנו חלק כולנו, המצולמים ואנחנו. מישהו זרק, "היי, אתם באים למסיבת אמנים?" וקפצנו, עם המצלמות, לראות מה קורה. איש לא שלח אותנו – פשוט אהבנו את העבודה, את מלאכת הצילום ואת האנשים.

עפרה חזה ואדם

כמעט לא היו עכבות, רוב המצולמים לא חששו ואף שמחו להצטלם – אם כי כולם, מטבע הדברים, קיוו שיצאו "מוצלחים" או במיטבם. אלא שגם המושג "צילום מוצלח", בעידן הפילם שלפני הצילום הדיגיטלי והסמארטפון, היה אחר: גולמי יותר, ישיר יותר, ללא פוטושופ. היה בלתי אפשרי להחליק קמטים וסימני גיל, בלתי אפשרי לעבור על תמונות בזמן אמת, לבחור, לתקן, לצלם מחדש. הצילום היה בבחינת "זה מה יש" – ומה שיש זו האמת, המציאות כמו שהיא או כפי שהייתה. כריאליסט מושבע, גם בעידן הצילום הדיגיטלי אני מחסידי הצילום הישיר, הטבעי, המושקע אך לא "משופץ", ורצוי אף לא מבוים.

זוהר ארגוב

העבודה על הספר אילצה אותי להיכנס אל תוך הררי הנגטיבים והקונטקטים שצילמתי אז, למיין, לבחור ולטפל בתמונות – מלאכה סיזיפית, טכנית ונפשית כאחת, שעשיתי באהבה רבה. השארתי בצד כמות חומרים שהייתה יכולה למלא בקלות עוד כמה ספרי צילום. "כולם היו בני", את כל הפריימים אהבתי, כל אחד בדרכו. מצאתי שם רגעים נוסטלגיים, לעתים מרגשים, חלקם היסטוריים. חיפשתי את התמונות שיעבירו באופן הנאמן והמעניין ביותר את הניחוח ואת רוח התקופה ההיא, מתי "שהיה פה שמח". מקווה שהצלחתי.

אריק איינשטיין

טוביה צפיר בשמלת בלט מתכונן לעלות לתוכנית של דן שילון

קרן מור

מני פאר

יפה ירקוני ומאיר סויסה

יאיר לפיד

אסי דיין עם בנו ליאור

אביב גפן

נתן זך

דליה רביקוביץ

ענת עצמון

משה יבגי עם ביתו דאנה

שייקה אופיר ודן בן אמוץ

שושנה דמארי ויפה ירקוני

הפוסט אומרים שהיה פה שמח – הצלם משה שי הופיע ראשון במסע אחר

הנוף האנושי מרתק אותי, אנשים ומצבים מרגשים ומיוחדים, החיבור לרגעים ומקום, אומר משה שי. הוא ממעט לצלם נופים וארכיטקטורה, אך כשהוא עושה את זה, הוא תמיד מכניס פרט נוסף, שמחייה את הצילום. התנועה, לפי צילומיו, היא הכרחית, מכניסה עומק לתמונה. פריים אחד מעביר את כל האינפורמציה, וזה כוח התמונה, להקפיא את הרגע הנכון.

יש לחבר לזה כמובן אור, קומפוזיציה, זוויות, עדשה נכונה, ומעל לכל – הרגע המכריע. הקפאת התנועה בתמונה דורשת דריכות ונחישות, יש את הרגע שלפני, הרגע שאחרי… אך הרגע הנכון הוא הרגע בו כל האלמנטים מתקיימים בפריים בודד אחד.

כצלם ספורט במשך 17 שנים, החושים התחדדו וזה הפך להיות חלק ממני, ללכוד את אותו הרגע שיש להנציח. גם בצילום מגזיני מבויים אני שואף לאותה תוצאה. התנועה בצילום יוצרת דרמה, מעבירה את המסר של המצולם ושל המקום. הרגע המוקפא יוצר סיפור חדש, אחר ומעורר את החושים. אלפית השנייה הזו הנלכדת לפריים אחד ויחיד, היא שתיחרט בזיכרון.

על שובר גלים בסלוודור דה באיה, ברזיל


טורניר היאבקות, נמל תל אביב

בולע אש בחג של ארזילי, אלת האהבה בפולחן הוודו, האיטי

תחרות שחייה, ישראל

על הטיילת בהוואנה, קובה

תצוגת אופנה בתל אביב

גשם שוטף על גדת הגנגס, הודו

רחוב אלנבי, תל אביב

הזמרת מיי פיינגולד

נחל דן, ישראל

אימון טאקוונדו, מכון וינגייט

פיל ורוכבו בסרי לנקה

סטריט פרייד בציריך, שווייץ

פסטיבל ברנינג מן בנוואדה, ארצות הברית

דייגו ארמנדו מראדונה, 1986

דרום סודן

זברות בטנזניה

הפוסט הצלם משה שי: בזכות אלפית השנייה הופיע ראשון במסע אחר