בשנים האחרונות עולה מקדוניה, או בשמה הרשמי הרפובליקה של מקדוניה (Republic of Macedonia), על מפת התיירות, ולא בכדי. זוהי אחת המדינות היפות באירופה, ארץ עם מורשת תרבותית עשירה, אזורי טבע נפלאים ועם חביב ומכניס אורחים. גודלה כגודל מדינת ישראל והיא נמצאת בלב הבלקן, ללא מוצא לים, דחוקה בין יוון, אלבניה, בולגריה, סרביה וקוסובו.

המקדונים טוענים למוצא עתיק, עם הודו-אירופי שהתיישב באזורי הבלקן לפני יותר מ-3,000 שנה בעת הפלישות של הדורים ליוון. הדורים והיונים התערבבו עם תושבי יוון הקדומה, ואילו מצפון להם התיישבו שלושה עמים גדולים, שלמעשה לא היו עמים אלא ערב של שבטים המדברים שפה דומה. במערב היו אלו האילירים, שאכלסו את חופי הים האדריאטי, במזרח היו אלו התרקים, שאכלסו את אזורי בולגריה של היום, ואילו במרכז היו אלו המקדונים.

אגם אוכריד, המקום המתויר ביותר במקדוניה | צילומים: שאטרסטוק

במאה ה-4 לפני הספירה השליט פיליפוס השני הצליח להפוך את המקדונים למדינה. הוא התחנך בתבי שביוון והעביר את מקדוניה תהליך של אורבניזציה, הכולל יצירת ערי פוליס, ובמקביל לכך בונה מוסדות מדינה מודרניים וצבא חזק. פיליפוס כבש גם כל יוון ונקרא מלך היוונים והמקדונים. בנו, אלכסנדר מוקדון, כבש בעזרת הצבא שהקים פיליפוס את העולם כולו, ושמה של מקדוניה יצא למרחקים וזכה לתהילה.

לאחר אלכסנדר שלטו במקדוניה שליטים מקומיים, שהמשיכו לטפח ולפתח אותה. מקדוניה היוותה יריב ראוי לכוח העולה של העולם העתיק – רומא. נדרשו לרומאים שלוש מלחמות בכדי להכניע את המקדונים. הפחד מהמקדונים היה כה גדול, עד שהרומאים חילקו את מקדוניה למחוזות (מכאן הביטוי "הפרד ומשול") והגלו חלק גדול מהאוכלוסייה. מקדוניה לא חזרה יותר להיות מה שהיתה, אבל היא השתלבה באימפריה הרומית, שהביאה שלום ורווחה לבלקן.

מקדוניה עשירה באזורי טבע נפלאים

מקדוניה ההיסטורית היתה גדולה יותר מהמדינה הנוכחית וכללה את כל צפון יוון וחלקים מבולגריה ומאלבניה. הבירה שלה בימים עברו היתה לא רחוק מסלוניקי, בתחילה היתה זו עיר בשם ורגינה, ולאחר מכן פלה. לאחר שהרומאים הפכו לנוצרים והוקמה האימפריה הביזנטית, במאה ה-5 לספירה, המרכז של מחוז מקדוניה עבר לסלוניקי, ושם הוא נשאר עד שלהי התקופה העות'מאנית. העות'מאנים החליפו את הביזנטים, כאשר בין לבין ישנן תקופות של שליטה בולגרית וסרבית. מקדוניה היתה חלק חשוב ומהותי מהאימפריה הביזנטית, שאחת השושלות הגדולות שלה, השושלת המקדונית, הגיעה מאזור מקדוניה, והמרכז הדתי שלה מוקם בגבולות המחוז, בהר אתוס. אלא שבתקופה העות'מאנית הנוצרים סבלו דיכוי מהכובשים המוסלמים. בנוסף לארמניה, המקדונים היו העם הנוצרי האחרון שנשאר בשליטה מוסלמית ובסוף המאה ה-19 דובר הרבה בחצרות הפוליטיקה האירופית על ה"בעיה המקדונית".

החלק העתיק של אוכריד, אתר מורשת עולמית, נמצא על גבעה הצופה אל האגם

רק ב-1912 השתחררה מקדוניה מהעול התורכי, אלא שאז היא מחולקת בין כמה מדינות: יוון מקבלת את האזורים הגובלים בים האגאי – יותר מחצי מהשטח. בולגריה מקבלת את אזור הרי פירין, ואילו סרביה את כל השאר. עם הקמת יוגוסלביה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, חלקים אלו הופכים למדינה של מקדוניה בתוך הפדרציה היוגוסלבית, ועם התפוררות יוגוסלביה, חלק זה נהפך למדינה עצמאית שקוראת לעצמה "הרפובליקה היוגסלבית לשעבר של מקדוניה".

מדינת מקדוניה מחולקת לשלושה אזורים: במערב יש הרים גבוהים ואגמים גדולים ומקסימים, במזרח ישנם אזורי הרים מיוערים, וביניהם עיירות נידחות, ובמרכז – שפלה פורייה וגדולה שבמרכזה זורם נהר הוורדר, הנשפך אל הים ליד סלוניקי. אזור השפלות המרכזיות הוא המאוכלס ביותר ומאופיין בגידולי טבק ויין. יש בו עשרות יקבים, שלאחרונה פתחו מלונות בוטיק, ובו נמצאת סקופיה, בירת מקדוניה שבה גרים כשליש מאוכלוסיית המדינה, המונה שני מיליון תושבים. אזור ההרים שבמזרח כמעט שאינו מתויר. יש שם עיירות שכוחות אל ויערות נרחבים, ומבחינת המטיילים מעניינים במיוחד הם אתרים מגאליתיים עצומים ובהם מעגלי אבנים גדולות בסגנון סטונהג', מהעתיקים באירופה. האזור המערבי נחשב ליפה ביותר, ובחלקו התחילה להתפתח תיירות. בדרומו נמצאים שני אגמים נפלאים – אגם אוכריד ואגם פרספה, ובצפונו שמורת הטבע הגדולה במקדוניה, שמורת מברובו שתופשת נתח חשוב מאזורי ההרים של חורב וביסטריצה.

הכפר גליצ'ניק משקיף על הפסגה הגבוהה במקדוניה

לאן כדאי לטייל?
טיול למקדוניה ראוי לו שיכלול את שלושת האזורים הללו, והוא יכול לארוך בין חמישה לשבעה ימים. ישנם כמה אתרים שכדאי מאוד לבקר בהם: ראשית דבר, סקופיה (Skopje), עיר הבירה שבימים אלו משנה את פניה. לאורך הנהר נבנים מבנים מונומנטאליים ופסלים המבטאים את המיתוס הלאומי ההולך ונבנה ואת המורשת התרבותית וההיסטורית העשירה. על סקופיה חולשת מצודה מרשימה מתקופת הביזנטים (יוסטניאנוס) ולרגליה נמצא המוזיאון היהודי המספר על הכחדת יהדות מקדוניה בשואה וגם על החיים של קהילות יהדות ספרד בבלקן. בסקופיה יש כמה מוזיאונים, שהמעניין בהם הוא מוזיאון המורשת הלאומית, רובע אלבני עתיק ובו סמטאות ציוריות, המהוות את ה"בזאר" המקומי, ורחובות הומי אדם היוצאים לבלות. כחצי שעה נסיעה מסקופיה נמצא אחד מאתרי הטבע המרשימים במקדוניה – קניון מטקה, בו נאגם נהר המטקה ויוצר פיורד מרהיב.

קניון מטקה, אחד מאתרי הטבע המרשימים של מקדוניה

העיר השנייה בגודלה במקדוניה, עם כ-100 אלף תושבים, היא ביטולה (Bitola), שבעבר נקראה מונסטיר. בעיר זו היתה קהילה יהודית עתיקה וחשובה, שרבים מבניה עלו לארץ בשנות ה-30. מי שנשאר בעיר נהרג בשואה, וכיום כמעט שלא נותר כאן זכר ליהודים. ביטולה שוכנת לרגלי הר פליסטר, המתנשא לגובה 2,600 מטר ונחשב לאולימפוס של דרום מקדוניה. במקום זה הקים בתחילה פיליפוס השני עיר בשם הרקאליה, ששרידים יפים ממנה נמצאים בפרברי ביטולה של היום. בתקופה העות'מאנית היתה זו העיר השנייה בחשיבותה במחוז מקדוניה הגדולה, אחרי סלוניקי, ולכן הוקמו כאן קונסוליות ופרחה קהילה יהודית ממוצא ספרדי. למעשה, עד לפני 100 שנה היו שכונות שבהן דיברו לאדינו. מביטולה אפשר לצאת לטיולים מסביב להר פליסטר, לגלות עמקים נסתרים, שבהם חבויים כפרים ציוריים בין יערות ופלגי מים, וההרפתקנים שבנו יוכלו לעלות לראש ההר, שם יש אגמים אלפיניים ונוף נפלא.

רחוב בביטולה. בעבר היתה כאן קהילה יהודית משגשגת

גולת הכותרת של טיול למקדוניה היא האגמים בדרום-מערב המדינה, אוכריד ופרספה. הישראלים מכירים את אגם אוכריד, אך אגם פרספה (Prespa) יפה לא פחות ולגמרי לא מתויר – אין לחופיו ולו מלון אחד. הוא שוכן בגובה 950 מטר, בשטחן של שלוש מדינות – אלבניה, יוון ומקדוניה, וקרוי על שם פרספונה, בתה של אלת האדמה שנחטפה לשאול על ידי האדס. בלב האגם יש איים ועליהם כנסיות ומבצרים עתיקים, ומסביבו עמקים עם מטעי תפוחים ושני פארקים לאומיים, הפארק של גליצניק ופארק פליסטר. למי שיש די זמן, מומלץ לגלות את סביבות האגם, אלא שלשם כך יש צורך בעזרה מקומית.

אגם פרספה. בשונה מאוכריד, לאגם הזה כמעט שלא מגיעים מטיילים

אגם אוכריד (Orhid) הוא אתר התיירות המרכזי של מקדוניה. במקום יש שדה תעופה ויש שנים שבקיץ מגיעות אליו טיסות שכר מישראל. העיר אוכריד שוכנת לחופי צפון האגם ויש לה חשיבות היסטורית גדולה: בה התחילה הנצרות הסלאבית והומצא הכתב הקירילי. היא הייתה מרכז רוחני, שהאיר את סביבתו במשך כל ימי הביניים, וגם כיום זהו האתר הקדוש והחשוב למקדונים בעולם. החלק העתיק של אוכריד, שהוכרז כאתר מורשת עולמית, נמצא על גבעה הצופה אל האגם, הוא מוקף בחומה ויש בו סמטאות ציוריות וכנסיות נפלאות. ממזרח ומצפון משתרעת העיר החדשה, שאינה גדולה במיוחד. לאורך חופי האגם בצדו המזרחי והדרומי יש ריביירה יפהפייה, שבה פזורים מלונות רבים בכל הרמות. זהו אתר הנופש העיקרי של תושבי סקופיה, הנמלטים לכאן מחום הקיץ, לצד התיירים הרבים המציפים את העיר בחודשי הקיץ.

מנזר על חופו של אגם אוכריד

כל שנה באוגוסט מתקיימים באוכריד פסטיבלי מוזיקה, המשתמשים באמפי הרומאי העתיק ובכנסיות העיר כתפאורה מרהיבה. ב-20 באוגוסט מסתיים פסטיבל מוזיקה בינלאומי, ובו להקות מכל העולם, ויום לאחר מכן, ב-21 באוגוסט מתחיל פסטיבל מקהלות עם הרכבים אתניים מכל רחבי הבלקן.

הפוסט מקדוניה – היפהפייה המתעוררת הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט פסטיבל פרניק, בולגריה – מסכות ומוזיקה הופיע ראשון במסע אחר

בחלומות המסעות הוורודים ביותר שלי לא חלמתי שאגלה אי שם בהרי מרכז אסיה עם שלכאורה נעלם מההיסטוריה. כותבי מסעותיו של אלכסנדר מוקדון מספרים על הסוגדינים, עם שחי בהרים אדירים שפגש במסעות כיבושיו. שנתיים לקח לאלכסנדר מוקדון להכניע אותם, אלא שבמהלך הזמן הזה הוא הפך לאחד מהם, ואף התאהב ונישא לאחת מבנותיו, רוקסנה.

ממלכת סוגדיה (Sogdia) השתרעה משני צדדיו של עמק זרפשאן (Zarafshan), על פני הרי הפאן (Fann) והרי מול הפאן. רובה נמצאה בתחום טג'יקיסטן של היום וחלקה באוזבקיסטן. עמק זרפשאן הוא לא בדיוק עמק, אלא אחד הקניונים העמוקים בעולם, הרבה יותר עמוק מהגרנד קניון. בתוכו זורם נהר זרפשאן, שאורכו מאות קילומטרים והוא עובר דרך סמרקנד, ממשיך לבוכרה ובסופו של דבר מתחבר אל נהר האמו דריה. ביוצאו מן ההרים הוא יוצר נאת מדבר פוריה, שבה התפתחו יישובים כבר לפני יותר מ-5,000 שנה.

אזור הרי הפאן בטג'יקיסטן מושך אליו בשנים האחרונות מטיילים הבאים לעשות טרקים בנופי בראשית

ההתיישבות הראשונה בעמק היתה כנראה בסרזם (Sarazm), יישוב שגילו קרוב ל-6,000 שנה ואשר שימש כמרכז של מכרות כסף וזהב. מכאן הובא חלק מהזהב של מצרים, ועד היום יש מפעל לכריית זהב באזור. על פי הכתבים הפרסיים הקדומים, העמים ההודו-אירופאים הגיעו לאזור לפני כ-3000 שנה מארץ אגדית בשם אריאן. בין אותם עמים שהתיישבו באזורי ההרים הגבוהים היו הסוגדינים, בעוד שבעמקים התיישבו הבקטרים שייסדו את בקטריה, בפרס הסמוכה התיישבו האיראנים ובהודו – הארים. כולם היו חלק מברית עמים קדומה, שהאמינה בנביא זרתוסטרא.

הסוגדינים הפכו חלק מהאימפריה הפרסית הקדומה, זו של אחשוורוש ממגילת אסתר, ולאחר מכן ארץ מארצותיו של אלכסנדר מוקדון. עם התפוררות השליטה היוונית הפכו לחלק מהאימפריות של הקושנים (עם מונגולי ששלט במרכז אסיה), ההונים הלבנים ועוד ממלכות מבוזרות אחרות שהיו בנויות על דרכי הסחר הפורה בין מזרח למערב (מה שנקרא דרכי המשי). מפעם לפעם הן הגיעו לעצמאות, וכך היה במאות 7-6 לספירה, עת הקימו ממלכה עצמאית חזקה ובעלת תרבות מתקדמת. מתקופה זו נשארו שרידים של ערים, ארמונות, ציורים, פסלים וכתבים. סמרקנד היתה אחת מעריהם החשובות, אבל בירת הממלכה במאה ה-7 היתה פנג'יקנט (Penjikent), שנמצאת כ-80 ק"מ ממזרח לסמרקנד.

ציור סוגדי בפנג'יקנט

בזמן שכל ארצות העולם נכנעו בפני צבאות המוסלמים שעלו מחצי האי ערב, הצליחה פנג'יקנט להחזיק מעמד כמאה שנים נוספות בהנהגת שושלת מלכים, שתחילתה בתקופה הפרסים האחמנים (המאה החמישית לפני הספירה). תמונותיו האצילות של המלך האחרון, Divashtich, מופיעות על קירות הארמון המלכותי. לסוגדינים הייתה מסורת של ציורי פרסקאות נהדרים שכיסו את קירות הבניין. בשנת 722 נכנעה העיר האדירה והמלך ברח להרים, לפי מקורות היסטוריים הוא נתפס והוצא להורג על ידי הערבים, אך כנראה שזה לא כל הסיפור.

ליד פנג'יקנט ישנם הרים אדירים, המגיעים לגבהים של יותר מ-5,000 מטר, בראשם קרחוני עד וביניהם נהרות ואגמים, ולעיתים גם עמקים נסתרים שבהם אפשר להתקיים בצמצום. באזור יורד מספיק גשם בכדי לקיים חקלאות זעירה ויש די עשב לגידול צאן. למקום זה עשו פליטי פנג'יקנט את פעמיהם. שם, בין ההרים הגבוהים, במקומות שאין אליהם גישה, מצאו מפלט מרודפיהם והמשיכו לקיים את הדת ואת המסורת העתיקה. על פי סיפורים שעברו לאורך הדורות מאב לבן, מי ששלט עליהם היה המלך הסוגודיני האחרון. ואכן, במשך מאות שנים המשיכה להתקיים התרבות העתיקה באזור עמק יגנוב (Yagnob), ועד לפני כמה עשרות שנים יכולת לשמוע ילדים משחקים בסוגדינית. תושבי העמק שמרו על מנהגי דת האש וחיו צורת חיים שיתופית מיוחדת בכפריהם המבודדים, שהיו מנותקים משאר העולם במשך כמה חודשים בכל שנה על ידי השלגים הכבדים.

אגם בהרי הפאן

אלא שמה שהיה טוב כנגד המוסלמים במאה ה-8 לא הספיק בשלהי המאה ה-20. בשנות השבעים של המאה הקודמת, כשטג'יקיסטן היתה עדיין חלק מברית המועצות, עשרות אלפים מתושבי עמק יגנוב הועברו בכפייה לאזור נהר הסיר דריה (Syr Darya) בכדי לשמש כפועלים בקטיף הכותנה. הטרגדיה האנושית הזאת היא גם טרגדיה אתנית והיסטורית.

יצאתי עם זוגתי למסע בטג'יקיסטן בכדי לגלות את סודותיה של המדינה הזאת, שללא ספק היא המרתקת והיפה במרכז אסיה. לאחר שבוע בהרי פמיר ובדושנבה הבירה, יצאנו לגלות את סודותיהם של הרי הפאן. זהו יעד אידיאלי לטרקים ולאחרונה החלה להתפתח כאן תיירות קיץ ברכבי שטח, שבמסגרתה ישנים בבתים של מקומיים. ההרים מפורסמים באגמי הטורקיז הנהדרים שלהם, שבהם משתקפות הפסגות הנישאות, חלקן חשופות ומצוקיות, אחרות מכוסות יערות ערערים דלילים וכרי דשא. האגם המפורסם ביותר הוא איסקנדר קול (Iskanderkul) על שמו של אלכסנדר הגדול, שעל פי האגדה נהג להירגע לצדו. מרחק כמה שעות נסיעה בג'יפ מאגם זה נמצא עמק יגנוב, שהוזכר לעיל.

הדרך אל הכפר. הבתים המקומיים בנויים מאבן ועל גגותיהם ערמות של חציר

עשינו את דרכנו בין קירות סלע אדירים, תלויים מעל נקיקי נהרות, אל העמק הנסתר. לאחר שעברנו בקניון אדיר, שבתוכו זורם נהר היגנוב, בדרך עפר מטורפת, הנוף נפתח ומצאנו עצמנו בעמק רחב ובו מדרונות מתונים, שעליהם שרידי כפרים ושדות חקלאיים. מסביב נראו פסגות מושלגות, ופה ושם נגלו סימני חיים.

לאחר שחרור טג'יקיסטן מהשלטון הקומוניסטי החלו היגנובים לחזור אט אט לעמק האהוב ולחדש בו את חייהם ואת המסורת. רועה שפגשנו בדרך כיוון אותנו למקום בו נוכל לפגוש את "זקני הכפר", אלו שיודעים את ההיסטוריה. הדרך התפתלה לה בין גבעות ומעל צוקים, על פני מדרונות ובעמקים, כשמדי פעם נראו שרידים של כפר נטוש. היגנובים נהגו לבנות בתים מדורגים במדרון, מחוברים זה לזה כך שיצרו מעין מבוך סגור, שבו אפשר היה לבלות את חודשי החורף, לעבור מבית לבית מבלי לצאת לקור הגדול ולשכן שם גם את החיות. זהו המשך של מסורת הכפרים בפרס האחמנית, שיא האימפריה הפרסית, עת מרכז אסיה היתה חלק אינטגרלי וחשוב מהאימפריה.

גשר על נהר היגנוב

לאחר כשעה וחצי של נסיעה הגענו לקצה הדרך, אל בניין מודרני יחסית, שהתברר כמרכז מקומי, ולצדו מגרש חניה מעפר עם שיירת חמורים. מכאן והלאה אפשר להמשיך רק ברכיבה על חמורים, והגשר הצר על הנהר לא הותיר מקום לספקות. לשאלתנו, הסבירו לנו שהאדם שאותו אנחנו מחפשים נמצא בכפר שנראה למרחוק. התחלנו במסע רגלי, שהזכיר לי מאוד את הטרקים בהימלאיה. עברנו בגשר חבלים את הנהר הגועש וטיפסנו על המדרון. לאורך הדרך היו פזורים פה ושם בתים מבוץ, שהיו מכוסים בערמות חציר ענקיות שכמו קברו אותם. אישה עדרה בבוץ ויצרה לבנים לבנייה, היא נופפה לנו לשלום והזמינה אותנו לתה, אבל אנחנו רצינו להגיע למעלה.

בכניסה לכפר קידמו את פנינו ערימות גדולות של גללים מיובשים, משל היו החומה הסינית… הכפר עצמו היה גיבוב של בקתות, מבוך פנטסטי של מדרגות, חצרות, בתים ומעברים, וכולו נראה כחלק טבעי מהמדרון. בראשו היה בית מעט יותר מודרני ולשם שמנו פעמינו. הכניסו אותנו לחדר אורחים שבו שטיח שעליו ישנים ואוכלים.

זקן הכפר. מהיחדים שעדיין זוכרים את השפה הסוגדינית

את פנינו קיבל זקן הכפר שהעלה זיכרונות מימים עברו. הוא סיפר על ילדות מאושרת ואז מעבר כפוי אל שדות הכותנה הארורים בעמק. העבודה היתה קשה וקוטלי המזיקים גרמו לו לחלות. כשהתפורר הקומוניזם הוא חזר לכפר, אוויר ההרים עושה לו טוב, "תראו אותי! בן 84", הוא אומר בגאווה. יש לו כמה כבשים ופנסיה קטנה, שממנה הוא מתקיים, הילדים שלו חיים בדושנבה, טוב להם שם והם כבר לא יחזרו לכפר. הוא מהיחידים שעדיין זוכרים את האגדות, המסורת והשפה הסוגדינית. לבקשתנו, שר לנו שיר בשפה העתיקה. המעגל נסגר, הממלכה העתיקה חיה וקיימת גם היום בהרים הגבוהים של טג'יקיסטן.

בתמונה הראשית: מנופי הרי הפאן בטג'יקיסטן

לקריאה נוספת:

		טרמז – אלכסנדריה של אוזבקיסטן טיול בדרום אוזבקיסטן, בעיר טרמז ובעמק האמו דריה שעל הגבול עם אפגניסטן, מוביל למחוזות נידחים, לא מוכרים ולא מתוירים, בעקבותיה של ממלכה עתיקה ומשגשגת

הפוסט טג'יקיסטן – הממלכה הסוגדונית האבודה הופיע ראשון במסע אחר

אחד המקומות המרתקים בעולם הוא אזור לא גדול במרכז הבלקן (חצי ממדינת ישראל) שנקרא קוסובו. זאת פיסת ארץ שעליה נאבקים כבר מאות שנים שני עמים, דבר שהביא לשפך דם רב ומלחמה קשה שהסתיימה רק בשנת 2000. כיום קוסובו שקטה ומהווה יעד מעניין לטיולים.

מרכזה של קוסובו הוא רמה גבוהה (בגובה ממוצע של 500 מ'), מוקפת ברכסי הרים. בדרום נמצאים הרי השאר (Šar), הגובלים במקדוניה, במערב – האלפים האלבניים, המכונים בסרבית "ההרים המקוללים", במזרח ובצפון – הרי דרום סרביה. בעמק הפורה התפתחו חיים עשירים כבר בתקופה הניאוליתית והכלכוליתית, כמה מיישובי האדם הקדומים באירופה נמצאים כאן, והמקום היה מרכז לפולחן האלוהות הנשית. בתקופה הקלאסית התיישבו כאן שבטים הודו-אירופאים, האילירים, שהיו לוחמים אמיצים ולתקופה מסוימת הקימו ממלכה מבוזרת שהתחרתה ברומא על ההגמוניה בים האדריאטי. רק כעבור שלוש מלחמות הרומאים הכריעו את האילירים. האמיצים מבין השבטים האילירים היו הדודונים, שישבו באזור קוסובו.

הרי רוגובה במערב קוסבו. חלק ניכר משטחה של המדינה הקטנה הוא הררי | צילום: Ben Njeri, cc-by-sa 3.0

וכאן מתחילות הבעיות: העם האלבני של היום טוען שהוא צאצא ישיר של האילירים הקדמונים ולכן יש לו זכות אבות על המקום. הסמל של שבט הדודונים האילירי הוכנס בדגל הנוכחי של קוסובו, אלא שמאז תקופת האילירים עבר הבלקן תהפוכות רבות.

בימי הביניים היה אזור קוסובו מרכזה של האימפריה הסרבית והעם הסרבי. הסרבים הם חלק מהעמים הסלאבים שהגיעו לבלקן בגלי הגירות החל מהמאה ה-7, הם הפכו לרוב האוכלוסייה ובמאה ה-9 החלו להתארגן כממלכות עצמאיות. במאה 12 הפכה סרביה לממלכה החשובה והחזקה בבלקן, בהנהגת 12 מלכים אגדים משושלת נמנג'ק. הסרבים פיתחו תרבות ונצרות ייחודית, תור הזהב נמשך עד המאה ה-14 ובמהלכו שלטו מלכי סרביה על הבלקן כולו, מרכז שלטונם, תרבותם ועוצמתם היה בקוסובו.

בפריזרן קבע המלך הסרבי הגדול, סטפן דושן, את בירתו. בפג'ה נוצרה הנצרות הסרבית הייחודית. הקדוש סנט סבא הקים את מקום מושב הנהגת הכנסייה, והפך את קוסובו למקום הקדוש ביותר בעולם לסרבים, המלכים האגדיים הקימו קתדרלות מפוארות ברחבי הארץ ובהן הם קבורים. זאת ועוד – במאה ה14 התרחש בשדות קוסובו הקרב המכריע והמעצב ביותר של האומה הסרבית כנגד הפולשים העות'מאניים. בקרב זה הצליח גיבור סרבי להרוג את הסולטן והמלך וכל האצילים נלחמו עד מוות על חירותם. במשך מאות שנים דורות של סרבים גדלו על אתוס קרב קוסובו, עלו לרגל למקומות הקדושים, והתרפקו על סיפורי העבר. קוסובו נהפכה להיות "ירושלים" של הסרבים.

מנופי "ההרים המקוללים", שלמטייל כאן הם נראים מבורכים מאוד | צילום: זאב בן אריה

עד תחילת המאה ה-20 היה בקוסובו רוב סרבי מוצק, וזאת במקביל למיעוט אלבני שטען לבכורה בימים קדומים. איש לא חלם אז שיבוא יום והאלבנים יהוו רוב, אבל זה בדיוק מה שקרה: מ-15% אלבנים בתחילת המאה הם הפכו להיות 75% בסוף המאה ה-20. יש לכך כמה גורמים. בזמן שאלבניה נאנקה תחת שלטון דיקטטורי בסגנון צפון קוריאה במשך עשרות שנים, נהנתה שכנתה יוגוסלביה מרווחה יחסית ועשרות אלפי אלבנים חצו את הגבול לקוסובו. ילודה גבוהה של האוכלוסייה האלבנית וההגירה השלילית של הסרבים (בעיקר לבלגרד) אחראיות אף הן לגידול במספר האלבנים בקוסבו. ויתכן גם שמפקדי האוכלוסין בתחילת המאה היו לא מדויקים, כך טוענים האלבנים.

כך או כך, קוסובו עברה שינוי דמוגרפי משמעותי – מרוב סרבי מוצק למדינה שרוב תושביה הם אלבנים. הדבר בא לידי ביטוי כבר במפקדי האוכלוסין של שנות השמונים, וניכר ביתר שאת לאחר פירוק יוגוסלביה והמלחמה. האלבנים ברובם הם מוסלמים (יש בהם גם קתולים) והסרבים הם נוצרים אורתודוקסים, האלבנים שיתפו פעולה עם השלטון העות'מאני במשך דורות, הסרבים נאבקו בתורכים מאבק מר וקשה.

גשר אבן עתיק בעיר פריזרן שבמערב קוסובו

בתקופתה של יוגוסלביה קוסובו היתה חלק ממדינה גדולה והיא זכתה לאוטונומיה תרבותית. טיטו השכיל לפשר ולגשר בין העמים השונים בארצו, והרווחה הכללית עשתה את שלה וטשטשה את ההבדלים. לאחר פירוק יוגוסלביה עלו כל המתחים על פני השטח, במיוחד כשקוסובו היתה תחת מרות המדינה הסרבית הצעירה ולשלטון עלה השליט הלאומן סלובודן מילושוביץ, שהחליט להפוך את קוסובו לסרבית בכל מחיר. הוא אסר על לימוד בשפה האלבנית באוניברסיטאות (לאחר עשרות שנים של הכרה בשפה זו כרשמית) וביטל את האוטונומיה התרבותית והחברתית שהיתה בתקופת טיטו. מנגד, גורמים אסלאמיים קיצוניים הסיתו את האוכלוסייה. ידם של הקיצוניים משני הצדדים גברה, ונוצרה מחתרת קוסוברית שהחלה במאבק מר עם השלטון שכלל פיגועים. עם הזמן הפך המאבק למלחמה מלאה.

בתחילה היתה ידם של הסרבים על העליונה, ואולם ניצחון הסרבים לווה במעשי זוועה וטבח שזעזעו את אירופה, במיוחד לאחר רצח העם שהתרחש בבוסניה כמה שנים לפני כן. ארצות הברית ונאט"ו הציבו אולטימטום לצבא הסרבי לפנות את קוסובו, ומשזה לא נענה החלו מתקפות אוויריות, שנמשכו יותר מחודשיים ואשר הביאו לתבוסת הסרבים ונסיגתם מקוסובו.

פסל של סקנדרבג, הגיבור האלבני הלאומי, בלב פרישטינה, בירת קוסובו | צילום: זאב בן אריה

במהלך המלחמה גירש מילושוביץ כמיליון וחצי תושבים אלבנים מהמדינה, לאחר תבוסת הסרבים חזרו התושבים האלבנים ובמקרים רבים גירשו את האוכלוסייה הסרבית. רובה של קוסובו הפכה להיות מדינה אלבנית עצמאית, כשהסרבים הנותרים חיים באזורים סגורים בהגנת נאט"ו (החלק הצפוני הפך להיות מובלעת סרבית המשייכת עצמה למדינת האם).

מאז שקטה הארץ והיא מתפתחת במהירות. לקוסובו יש נתוני פתיחה טובים: אזורים חקלאיים עשירים, מחצבים, מים, מיקום אסטרטגי. חיים שם שני מיליון תושבים, שרבים מהם צעירים בגיל, וכוח של נאט"ו שוהה שם דרך קבע תומך בכלכלה ובתיירות המקומיים. ניתן למצוא בקוסובו מלונות ומסעדות ברמה אירופאית ורחובות נעימים המזכירים את רחובות תל אביב. למזלה של קוסובו היה לה "גנדי" משלה, מנהיג בשם איברהים רוגובה, שהטיף לאי אלימות ולשלום בין אלבנים וסרבים. הוא עלה לשלטון ב-2006 והביא לרגיעה והשלמה בין הצדדים ולמצב שבו הם יכולים לחיות זה לצד זה, גם אם לא יד ביד.

כשביקרתי בקוסובו לראשונה ניתן היה לראות את עקבות המלחמה בכל מקום: בתים שרופים, חורבות, קירות מחוררים בחורי כדורים. כיום חלק גדול מהנזק תוקן וגם הכבישים עוברים שדרוג רבתי. האתרים הקדושים לסרבים נשמרים על ידי כוח נאט"ו ועשרות נזירים שוהים בהם. פה ושם מתחיל מגע מחודש ומהוסס בין האוכלוסיות השונות.

כמה מקומות לביקור במערב קוסובו
בדרום-מערב קוסובו נמצאת העיר פריזרן (Prizren), ששולטת עליה מצודה אדירה, שנותרה כשהייתה במשך אלפי שנים. מכאן שלט המלך סטפן דושן על כל הבלקן, ולאחריו הגיעו העות'מאניים. מה שמייחד את הבלקן הן המצודות שבהן חיים אנשים, ופריזרן אחת היפות בערי המצודות האלו. מתחת למצודה פרושה העיר העתיקה ובה מסגדים עתיקים וכנסיות קתוליות ואורתודוקסיות. הכנסיות של הסרבים נפגעו ונשרפו, אבל אלו של האלבנים הקתולים נותרו לצד המסגדים. פריזרן שוקקת חיים במיוחד בלילה. אלפי אנשים יוצאים אל המדרחוב המרכזי של העיר ובתי הקפה והמועדונים פתוחים עד מאוחר. כאן מבלים חיילי נאט"ו, ולמרות שקוסובו מוסלמית, אף קוסוברי הגון לא יתנגד לכוס של ראקי.

גגות פריזרן. גם בלילות העיר שוקקת חיים | צילום: אנדראה אנסטסקיס, פליקר

כשעה נסיעה מפריזרן נמצאת העיירה ג'קובה (Gjacova), בה נמצא אחד השווקים העות'מאניים המשומרים והיפים בעולם, וגם הפתעה: קהילה של יהודים שבתאים – מוסלמים המקיימים את היהדות בסתר ומאמינים באלוהותו של שבתאי צבי (משיח השקר בן המאה ה-17). אפשר לאכול בשוק מרק מקומי מיוחד ובו עין של עגל, המוגש רק בשעות הבוקר, ולבקר במרכז של מיסטיקנים מוסלמים הנקראים בקטשים.

ג'קובה בשעת דמדומים

מפריזרן ממשיכים כשעה נוספת צפונה עד שמגיעים לאחד היהלומים של קוסובו – מנזר דקאני (Decani) ובו קתדרלה שלא היתה מביישת את פיזה או את פירנצה. קוסובו היא אחד המקומות היחידים בעולם שאליהם חדרו השפעות של האדריכלות האיטלקית בימי הביניים. המלכים בנו קתדרלות מדהימות בסגנון רומנסקי וגותי, והקתדרלה בדקאני היא אחת הדוגמאות היפות ביותר. היא נבנתה על ידי המלך סטפן דקאני, ובה הוא קבור.

מנזר דקאני. השפעות של אדריכלות איטלקית מימי הביניים | צילום: זאב בן אריה

עוד שעה וחצי צפונה יביאו אותנו לעיר פג'ה (Peja) ולמנזר שלידה. זה היה מקום הפטריארכיה הסרבית במשך מאות שנים. המרכז של הנצרות הסרבית, שהיא זרם עצמאי לחלוטין בעל מאפיינים משלו, התחיל כאן לפני יותר מ-800 שנה על ידי הקדוש סנט סבא, שגם תכנן את הבניין. לפי הנזירות שבמקום הבניין מבטא את מבנה היקום ויש בו סודות המספרים על העתיד לקרות באחרית הימים. כך או כך, הציורים בפנים מקסימים וכך גם הסביבה.

המנזר ליד פג'ה. מקום מושבה של הפטריארכיה הסרבית במשך מאות שנים | צילום: זאב בן אריה

המנזר נמצא בפתח קניון רוגובה (Rugova), אחד הקניונים היפים בבלקן. מכאן לוקח אותנו הכביש דרך קירות סלע זקופים בגובה של מאות מטרים כשמתחת שוצף נהר, אל אזור של יערות, הרים גבוהים ועמקים שבהם בקושי דורכת רגל אדם, ורק הדובים והאיילים מסתובבים בחופשיות. איש לא מגיע לכאן, כיוון שההרים הללו, החלק הגבוה והפראי של האלפים הדינריים, נחשבים מקוללים. בקניון הרוגובין, שהוא השער להרים, נמצאים כמה בתי הארחה מקסימים ומבורכים מאוד.

הפוסט קוסובו – היכרות ראשונה הופיע ראשון במסע אחר

אתר העלייה לרגל הקדוש ביותר באתיופיה היה עד מלחמת העולם הראשונה מנזר דברה ליבנוס (Debre Libanos), שנמצא כשעתיים נסיעה מאדיס אבבה. במערה שליד מנזר זה התבודד במשך 21 שנה הקדוש תקל היינמות (Tekle Haymanot), תוך שהוא עובר סיגופים קשים. הוא נשאר ער כל אותו הזמן, לא אכל ולא שתה, ולא רק זאת, אלא שכל הזמן הזה עמד על רגל אחת, עד שרגלו השנייה התייבשה ונשרה עקב חוסר שימוש. מי שלא מאמין יכול לראות את התמונות שלו בכל הכנסיות האתיופיות, עומד על רגל אחת ורגלו השנייה נפרדת מגופו, שרועה על הרצפה.

ציור של הקדוש תקל היינמות, שעמד 21 שנה על רגל אחת,
עד שרגלו השנייה נפלה

תקל היינמות חי במאה ה-14 והוא הקדוש החשוב ביותר בכנסייה האתיופית. בזמן שהיה במערה הוא בכה על מר גורלם של אנשי אתיופיה, ובעזרת בכי זה וסיגופיו הוא הצליח לכפר על חטאיהם של האתיופים ולייצר, יש מאין, אפשרות והתחלה חדשה לאומה. השפעתו הייתה כה גדולה עד שהביאה לכדי יצירת שושלת מלכות חדשה – הלא היא השושלת הסלומונית, שהעבירה את מרכז הכובד של הממלכה מלליבלה במזרח אל אזור אגם טאנה (Tana) והאמהרים במערב, מביאה את אתיופיה לתקופת תור הזהב שלה.

מנזר דברה ליבנוס. בעבר היה זה אתר העלייה לרגל הקדוש ביותר באתיופיה | צילום: Owen Barder, flickr

פירוש המילה "היינמות" הוא "אמונה", הדמיון בצליל מראה על הקשר שבין השפה האמהרית והשפה העברית, שתיהן שפות שמיות ששואבות מילים מאותו המקור. באתיופיה יש ערב רב של עמים ושבטים, אולם רק שניים מהם מופיעים בהיסטוריה העתיקה, ושניהם עמים בעלי מאפיינים שמיים בנוסף לאפריקאים – חמים. שני העמים, שבאופן מסורתי משחקים תפקיד חשוב בהיסטוריה האתיופית, הם העם האמהרי והעם התיגראי. התיגראים מונים כיום כ-11 מיליון איש והם יושבים בחלקים הצפוניים-מזרחיים של הרמה האתיופית. האמהרים מונים כיום כ-24 מיליון איש והם יושבים באזורי אגם טאנה והחלק המערבי והמרכזי של הרמה האתיופית. בנוסף אליהם יש את עם האורמו, שנחשב לגדול ביותר ומונה כ-26 מיליון איש, ועוד ערב רב של שבטים ועמים שמונים ביחד כ-90 מיליון איש.

דייג על אגם טאנה. השושלת הסלומונית העבירה את מרכז הממלכה מלליבלה אל אזור אגם טאנה | צילום: wo de shijie ,flickr

אתיופיה היא המדינה המאוכלסת ביותר באפריקה לאחר ניגריה ושטחה גדול פי 55 ממדינת ישראל. זו אימפריה אדירה, שגרעינה ההיסטורי הוא אזור רמות ההר בצפון-מערב, שמהווה כיום רק רבע משטח המדינה. באזור זה, שבו האקלים הוא אביב נצחי והאדמה פורייה, התפתחו תרבויות עתיקות כבר לפני 2,500 שנה. תרבויות אלו נודעו לעמי קדם והיו ביחסי גומלין אתם – ההלנים, הרומאים, הפרסים והביזנטים סחרו עם אתיופיה וסיפרו עליה.

במאה הרביעית לספירה הגיעו לאתיופיה שני סוחרים סורים שספינתם נטרפה, ובהשפעתם התנצר המלך אזנה ובעקבותיו כל הממלכה. לאחר הארמנים, היו האתיופים העם הראשון שהתנצר כיחידה אחת, במקביל ובסמיכות זמנים לקבלת הנצרות כדת מוכרת ורשמית באימפריה הרומאית. במהלך השנים פיתחה הנצרות האתיופית מאפיינים ייחודיים ומשונים, שאין כמותם בשום מקום אחר בעולם. הבנת מאפיינים אלו עוזרת להבין את רוחו של העם האתיופי, מורשתו, אומנותו וההיסטוריה שלו.

כומר בלליבלה אוחז בצלב מעוטר. הכנסייה איחדה את העם האתיופי ושמרה עליו כעל ישות עצמאית וגאה | צילום: Sam Effron, flickr

תולדות העם האתיופי שזורים, החל מהמאה ה-4 לספירה, בתולדות הכנסייה שלו. היא זו שאיחדה אותם ושמרה עליהם כישות עצמאית וגאה. האתיופים הם העם האפריקאי היחיד שלא היה תחת כיבוש זר והצליח לשמור על עצמאותו, הרבה הודות לכוחה של האמונה והכנסייה.

האתרים הנוצריים הקדומים ביותר נמצאים באזור אקסום (Axum) – בירתה העתיקה של אתיופיה. לאזור זה הגיעו במאה ה-5 תשעה קדושים ממדבריות סוריה וייסדו מנזרים. מעל העיר אקסום ישנה גבעה בולטת ועליה מנזר שנוסד על ידי אחד מתשעה קדושים אלו, אדם בשם פנטלמון. בתוך הכנסייה שעל הגבעה רואים תמונה של תשע הקדושים, מחוץ לה גומחות חצובות בסלע שלפי המקומיים היו אתר פולחן יהודי קדום. האתיופים מאמינים, שלפני הפיכתם לנוצרים הם היו יהודים ושהאמונה היהודית הובאה לאקסום ביחד עם ארון הברית על ידי מלניק, בנם המשותף של שלמה המלך ומלכת שבא התנ"כית, לפני קרוב ל-3,000 שנה.

פסל של גור אריה יהודה במוזיאון הלאומי באדיס אבבה | צילום: זאב בן אריה

באקסום נמצאת הכנסייה הנוצרית החשובה ביותר באתיופיה, הלא היא כנסיית מריה ציון. חשיבותה נובעת מכך שבתוך אחד מהאגפים שלה מוחזק ארון הברית המקורי. השם של הכנסייה איננו מקרי: ארון הברית מזוהה על ידי האתיופים עם מרים אם ישו, נוכחותו של ארון הברית באקסום משמעותה נוכחות השכינה בארץ. נוכחות זו נקראת הן ציון והן מריה. כשם שארון הברית הכיל את השכינה בתוכו, כך מריה הכילה את אלוהים בתוך גופה.

כנסיית מריה ציון באקסום.,באחד מאגפיה מוחזק ארון הברית | צילום: זאב בן אריה

הכנסייה האתיופית מאמינה בנוכחות אלוהית על פני אדמה המקבילה לשכינה שלנו, נוכחות זו היא נשית באופייה ומתוארת בצורה הטובה ביותר על ידי דמותה של מריה, אם ישו. האתיופים מאמינים שמריה הגיעה באופן פיזי לאתיופיה ביחד עם ישו הצעיר בזמן שהם היו במצרים, ויש להם ספרים משלהם המספרים על מעשי מרים והניסים המיוחסים אליה. חשיבות מרים בכנסייה האתיופית עולה על חשיבותה בכל כנסייה אחרת, והמיוחד שבכך הוא ההקבלה בין מרים לבין השכינה היהודית, הלא היא ציון, שאותה הביא מלניק מירושלים ועל ידי כך הפך את אתיופיה לארץ הברוכה החדשה, ציון החדשה. ציון איננה מקום בעיני האתיופים, אלא מצב רוחני, שפע שזורם לאדמה, ברכה השורה על הארץ.

מעשי מרים בביקורה באתיופיה, מצוירים על קיר אחת מכנסיות אגם טאנה. לפי האמונה האתיופית מרים ביקרה באתיופיה עם ישו שהיה קטן | צילום: זאב בן אריה

בחבל ארץ תיגריי, הסמוך לאקסום, ישנם מנזרים רבים חצובים בסלע, כדוגמת אלה שבקפדוקיה, בסוריה, בישראל ובמצרים. חלקם נמצאים במקומות בלתי אפשריים – במרומי ההרים או בין הצוקים, החשוב שביניהם הוא מנזר אבא גרימא (Abba Garima), שנוסד על ידי אחד מתשעה הקדושים. הכניסה אליו היא רק לגברים ורק בעזרת חבל המשתלשל מלמעלה. המנזר נמצא על הר שולחן המוקף צוקים אדירים מכל הצדדים. המקום היה אתר פולחן פאגאני חשוב לפני שהנוצרים אימצו אותו. עבדו בו נחש קדמוני, הנזיר גרימא שהגיע למקום נעזר בנחש הענק כדי לטפס במעלה הצוקים והתנחל במקום לכל החיים.

כנסייה מסתורית בגיש אביי, מקום נביעת הנילוס שנקרא גיחון בפי המקומיים | צילום: זאב בן אריה

במאה ה-14 המנזרים באזור תיגריי מאבדים מחשיבותם, ובעקבות השפעתו של תקלה היינמות עולה חשיבות המנזרים באיי אגם טאנה ומנזר דברה ליבנוס. סכסוך תיאולוגי מתגלה בין המנזרים באזור תיגריי ובין המנזרים באזור אמהרה ושואה, שהולכים בדרכו של תקלה היינמות והעם האמהרי. המנזרים התיגריים שומרים בקנאות על השבת ועל חוקי היהדות כחלק מהמורשת שלהם, ואילו אלו החדשים באמהרה מנסים לחדש את הנצרות ברוח הברית החדשה. ההיסטוריה האתיופית נכתבת מחדש בספר "כבוד המלכים", האמנות מתחדשת וכמותה גם השירה והספרות. המלכים הם אלו שמובילים את המהפכה הדתית, אך בסופו של דבר הם נאלצים להתפשר עם התנועה התיגריית ולקבל עליהם את חוקי השבת והמוסר היהודי.

נזיר אתיופי מראה את אוצרות המנזר של פנטלאון, אחד מתשעה הקדושים, ליד אקסום | צילום: זאב בן אריה

היצירה האמנותית החדשה באה לידי ביטוי בבניית המנזרים והכנסיות באיי אגם טאנה. בכנסיות אלו ניתן למצוא שרידים מקודשים, ציורים, ספרים וחפצים מתקופת הזהב של השושלת הסלומונית. בין הציורים ניתן למצוא אנשים עם כובעים משונים דוקרים את ישוע הצלוב בצדדיו עם כידונים. אלו הם ה"אהוד" – כלומר, אנחנו היהודים.

המלכים הסלומונים היו עסוקים במלחמות קשות עם הממלכות היהודיות העצמאיות למחצה בהרי סימיאן (Semien), ולכן פיתחו אידיאולוגיה אנטי יהודית, שנשארה עד לימינו, אולם אם נתעלם מהיבט זה הרי שניתן ליהנות מיופיים של הכנסיות ומהאדריכלות המיוחדת שלהן. פנימיותן היא בניין מרובע המכוון לארבע רוחות השמיים, ובו ארבע דלתות, על הקירות יש ציורים הבאים לפי סדר תיאולוגי קבוע. בתוך הבניין המרובע נמצא העתק של ארון הברית, מסביב לו מסדרון עגול ובו כלי נגינה, מסביב למסדרון העגול יש לעיתים מרפסת עגולה או מסדרון עגול נוסף. הריבוע נקרא "קודש", פנימיותו "קודש הקודשים", והעיגול נקרא "קוואין" – שיר, כי הוא מקום השירה והנגינה של הכנסייה. לאתיופים מסורת נפלאה של ריקוד ושירה כחלק מהטקס הדתי, המזכירה את שירת הלווים בבית המקדש. התוף מסמל את גופו של ישו והתיפוף בו את המכות שישו קיבל.

חנוכיה עתיקה, שהובאה מירושלים, באחד מאיי אגם טאנה | צילום: זאב בן אריה

כמה שעות נסיעה מאגם טאנה ישנו אתר דתי חשוב בשם גיש אביי (Gish Abay), זהו אתר מקודש שנקרא בפי האתיופים "גיחון", מכיוון ששם נמצאים המעיינות המזינים את היובל הגדול ביותר של הנילוס הכחול. לאחר תקופת השיא של השושלת הסלומונית חוותה אתיופיה שנים מספר בהן הייתה תחת כיבוש מוסלמי שדיכא את הנוצרים והנצרות. הקדוש אבא אברייק נמלט למקום במאה ה-16 והחביא ליד המעיין שבעה ספרים קדושים שהיו ברשותו. להפתעתו הספרים הגיחו ביום המחרת מהמעיין ללא פגע, ומאז הם נשמרים בכנסייה שבמקום, ולמים יש תכונות מרפאות. במקום נישאות דרשות מדי יום, ואנשים טובלים במים. מכל רחבי אתיופיה באים לכאן, וגם התיירים מוזמנים, אלא שאליה וקוץ בה: מי שמגיע למקום צריך לבוא טהור, זאת אומרת, לא לאכול כל אותו היום, וגרוע מכך – לא לקיים יחסי מין לילה קודם…

מפת אתיופיה:

עוד מידע על טיול לאתיופיה
____

זאב בן אריה
– מדריך וחוקר המתמחה בתרבויות ודתות, מוציא טיולים לאתיופיה בעקבות ארון הברית והשבטים האבודים. אתר על אתיופיה: www.ethiopia.org.il

לקריאה נוספת:

ארון הברית האבוד: התעלומה מובילה לאתיופיה ארון הברית המקראי, כלי הפולחן החשוב ביותר שנזכר בתורה, נעלם לאחר ימי המלך שלמה, אך לאחרונה התעורר בו עניין מחודש. מחקר שהתפרסם בבריטניה מצביע על כך שיש בסיס לטענת הנוצרים באתיופיה, המציגים עצמם כשומרי ארון הקודש האמיתי. צוות "מסע אחר" יצא לאתיופיה לתור אחר הארון האבוד

הפוסט מסתרי התרבות הנוצרית האתיופית הופיע ראשון במסע אחר

האם אפשר לדעת מה צופן לנו העתיד? לפי היוונים העתיקים התשובה היא כן. לכל אדם גורל שנגזר מראש על ידי האלים ובעזרת נביאות ועלייה לרגל למקומות מקודשים ניתן לדעת מהו. בעולם היהודי העתיק היו נביאים, בעולם הקלאסי – נביאות. אחד ההבדלים ביניהם הוא שאצל הנביאות הגורל היה קבוע מראש ואילו הנביאים הזהירו, כיוונו והתנו את העתיד בעשייה כזו או אחרת, שכן לפי המסורת היהודית לאדם יש זכות בחירה. אצל היווונים הבחירה היחידה היתה כיצד לקבל את הדברים שנגזרו מראש, וגם אם אדם ניסה להימלט מגורלו הוא לא הצליח, כפי שניתן לראות בסיפורו של אדיפוס. רעיון זה נמצא בבסיס הטרגדיה היוונית.

דלפי. הנביאות נהגו לשאוף עשן שיצא מסדק בקרקע ואז לנבא את העתיד

לאדם שחי ביוון הקלאסית היו כמה אפשרויות מעניינות כדי לדעת את עתידו. הוא יכול היה ללכת לאורקאל בדלפי, מקום בו ישבו פיתיות, נשים שהתחברו לאנרגיות של אמא אדמה דרך שאיפת עשן שיצא מסדק בקרקע. אפשרות אחרת היתה להצפין להרי אפירוס, למתחם המקודש דודוני, שם היו נביאים או נביאות שהקשיבו לקול רשרוש עצי אלון קדושים, ובדרך זו ניבאו את העתיד. אותו אדם היה יכול גם ללכת לפתח נהר האכרון בצפון-מערב יוון, אל מתחם שבו היה פתח לשאול, לעבור הכנה מיוחדת ולרדת לחדר תת קרקעי, שם היה מתקשר עם רוחות המתים שגילו לו את עתידו, והוא יכול היה אפילו להרחיק עד לתרקיה (כיום בדרום בולגריה), למקדש דיוניסוס, שם היו שופכים יין על אש ולפי הענן של האדים אומרים לו מה יהיה בגורלו.

פריחה אביבית באולימפיה

לפני זמנם של האלים האולימפיים, הדת היוונית התרכזה בדמטר – אלת האדמה, וקידשה מקומות מיוחדים על פני האדמה לכבודה. אחד המקומות האלה היה בדלפי, שנמצאת במיקום נהדר למרגלות שני קירות סלע נישאים בשיפולי הר פרנסוס. במקום זה היתה מערה מקודשת לאלת האדמה והתבואה דמטר, שעליה שמר בנה, נחש הפיתון. האל אפולו, שהגיע למקום, הרג את הנחש והשתלט על המתחם המקודש, בו הוקם מקדש לכבודו. אלא שפטור בלא כלום אי אפשר, ובעונש על מעשיו הוא ייסד במקדש את מסורת האורקאל, נשים שנבחרו לכך במיוחד וניבאו את העתיד לאחר שאיפת עשן. את השם פיתיות, שבו נקראו, קיבלו על שם נחש הפיתון שאפולו הרג.

דלפי, אתר חובה בטיול ביוון, ולא רק בגלל הנוף הנפלא הנשקף מהמקום

דלפי הוא אתר חובה במסגרת טיול ביוון. הנוף הנשקף מהאתר נפלא והעתיקות שבו מרשימות. באמצע האתר יש את שרידי מקדש אפולו, מסביבו מבנים שונים שחלקם שימשו לאחסון אוצרות. המוזיאון שבמקום מכיל חלק מאוצרות אלו, ולא רחוק מהאתר המרכזי נמצא המעיין הקטסיליאני, בו היו עולי הרגל מיטהרים, ולידו מקדש עגול לאתנה ואיצטדיון בו היו נערכים המשחקים הדלפיים. ליד דלפי נמצא הר פרנסוס העצום, שלמרגלותיו כפרים ציוריים ויערות עבותים. אתר הסקי החשוב ביותר ביוון נמצא גם הוא כאן.

בעמק גבוה באזור אפירוס, למרגלות הר תומרוס, נמצא האתר המקודש דודוני, שם ישבה הנביאה של עץ האלון. גם אתר זה היה מקודש לאלת האדמה, עד שהגיע זאוס וניכס אותו לעצמו. חלק מעסקת העברת הבעלות היה כנראה המשך מסורת הנבואה הקשורה לאלת האדמה, אלא שזאוס זוהה עם עץ האלון, והנבואה מזמנו והלאה היתה קשורה להקשבה לרשרוש עלי האלון. המילה אלון מכילה בתוכה את המילה "אל", ואכן העץ היה מקודש גם לכנענים הקדמונים שקישרו אותו לראש הפנתאון המקומי שנקרא אל. הסיבה שהאלון קודש גם בכנען וגם ביוון היתה תכונתו למשוך אליו ברקים, והקשר עקב כך עם אלוהי השמים. חורשות אלון נחשבו למקום משכנו של האל.

האלון המקודש בדודני. רשרוש העלים גילה מה צופן העתיד בחובו

האתר של דודני נמצא לא רחוק מהעיר יואנינה. ניתן לראות בו שרידי תיאטרון עתיק, שרידי מקדשים (בתוך אחד מהם צומח אלון צעיר), בחצר מקדש האלון היה בתקופה הקלאסית אלון עתיק ומקודש, זה שניבא את העתיד ולידו נובע מעיין קדוש. במיתולוגיה היוונית מוזכרת דודוני בהקשר של אכילס, אודיסוס, יאסון ורבים אחרים. זה היה האתר החשוב ביותר לאחר דלפי וניתן היה לתקשר איתו גם ממרחקים. במקום עש מוזיאון קטן ושרידי מבנים נוספים, אך עיקר יופיו הוא במיקום הנהדר ובחורשות האלונים המקיפות אותו מכל עבר עד עצם היום הזה.

בצפון מערב יוון, לא רחוק מחוף הים, בשפך נהר האכרון, נמצא אחד האתרים המקודשים ביוון ומקום האורקאל של המתים. זהו מקום מפגש של שלוש נהרות היורדים מהרי אפירוס – האכרון, הפיריפלגטון והקוקיטוס. בתרגום חופשי משמעות שמות שלוש הנהרות הוא: ללא שמחה, גחלים לוחשות וקינה. השמות הללו קשורים לתפישת המוות של היוונים. מי שמת ירד לשאול ולא היה לו סיכוי לצאת משם. אלא שנשמות המתים היו מעבר לזמן ויכלו לדעת את העתיד, ולכן אחד ממוסדות הנבואה החשובים ביוון היה האורקאל של המתים.

כניסה לחדר תת קרקעי בנקרומנטיון, האורקאל של המתים, בשפך נהר האכרון

במקום מפגש הנהרות ישנה גבעה סלעית ועליה המתחם המקודש שנקרא נקרומנטיון. עולי רגל היו באים לכאן מכל רחבי יוון ועולים למתחם המקודש בדרך התהלוכות. עם הכניסה למקום, הם היו שוהים בחדרים ועוברים הכנה בת כמה ימים הכוללת דיאטה מיוחדת. לאחר ההכנה הם היו יורדים לחדר תת קרקעי עם הנביא או הנביאה. מעל החדר היו 15 קשתות, כשבקצהו מפתח סלע טבעי ובמרכזו סדק. דרך הסדק הזה היו נשמות המתים יוצאות ומספרות לנוכחים מה עומד לקרות בעתיד. לאחר החוויה המטלטלת המבקרים היו מועלים למעלה ויוצאים מהמתחם בדרך אחרת ממנה נכנסו. כיום, מעל חלק מהמקום יש כנסייה שהוקמה מאוחר יותר. האתר נתגלה מחדש רק ב-1958 וזוהה על סמך תיאורים של הרודטוס וכותבים יוונים אחרים.

לא רחוק מנקרומנטיון (משמעות השם היא "האורקאל של המתים") נמצאים האיים היוניים, ובהם האי לפקדה, אחד מאתרי הנופש הפופולריים ביוון, ולא בכדי. יש פה ערי נמל עתיקות, שרידי מקדשים, כפרים ציורים, משולבים בפסיפס של איים, מפרצים חוליים נהדרים, הרים ויערות. זהו מקומה של אתיקה העתיקה, ממנה יצא אודיסוס ואליה חזר לאחר מסע ייסורים שארך עשר שנים. שדה תעופה הנמצא לא רחוק מהאי מקצר מאוד את זמן ההגעה למקום. רבים מהישראלים מבקרים בחופים ובאיים המזרחיים של יוון, בעוד שאזור החוף של מערב יוון נשאר מחוץ למסלול התיירות הרגיל, וחבל. זהו אזור יפה להפליא עם תחושה של יוון האמיתית. אפשר להגיע אליו בנסיעה של כמה שעות מאתונה ולבקר בדרך כמה מהאתרים הקלאסיים כגון דלפי, אולימפיה, קורינתוס ואחרים.

חוף בלפקדה, אחד מהאיים היוניים. מכאן יצא אודיסאוס למסעותיו

במהלך הטיול כאן אפשר להרהר בשאלה האם ניתן לדעת את העתיד או לא, ובשאלה הגדולה יותר – האם יש לאדם זכות בחירה. לפי היהדות, הכל צפוי והרשות נתונה, כלומר אדם יכול לקבוע בעצמו את גורלו. מסיבה זו התנ"ך מתנגד להתייעצות עם נביאות, דוגמת בעלת האוב ששאול פנה אליה. היוונים, לעומת זאת, האמינו שהכול קבוע מראש ומצאו נחמה בידיעה זו, גם אם הגורל התאכזר לפעמים.

 צילומים: זאב בן אריה., פליקר – Dan Diffendale, Mr G Travels, Ggia, GFDL

הפוסט מסע ביוון בעקבות נביאות הופיע ראשון במסע אחר

לפני זמן לא רב נפטר איטלקי בשם אוברטו איירודי, שהיה ידוע לרבים בכינוי "פלקו" (Falco, בז). בן 63 היה במותו. זכיתי לפגוש אותו כמה פעמים בחייו ולהיות נוכח באירועים שהיו קשורים למותו. פלקו היה מורה רוחני, שהנהיג קהילה גדולה בשם דמנהור (Damanhur). חסידיו התיישבו ביחד איתו לרגלי הרי האלפים וחידשו את מסורות העולם העתיק בלבוש מודרני. זה התחיל בבית ספר למאגיה מצרית שהוא ייסד בטורינו. בשנת 1975 הם בחרו להתיישב במקומות משלהם בצפון איטליה, מקימים פדרציה של קהילות המונה כיום יותר מאלף בוגרים, שמרכזה בעמק הוולצואלה (Valchiusella). חסידיו של פלקו פיתחו אורח חיים אלטרנטיבי, תיאוריות מסובכות ועמוקות לגבי מבנה העולם והאדם, פרקטיקות שונות, אך מה שחשוב מכך – הם הקימו קהילות למופת ובנו בכוחות עצמם מקדש תת קרקעי מתחת לאדמה, שנחשב לגדול והמרשים מסוגו בעולם.

בתוך המקדש. המוטו בדמנהור הוא פילוסופיה בעשייה

שמעתי על הקהילה המיוחדת ועל המקדש לפני יותר מעשר שנים, ומאז ביקרתי כאן כמה וכמה פעמים, ובכל פעם התרשמתי מחדש מגודל המעשה. בדמנהור מאמינים בכוחה של האמנות ככלי לשינוי והמוטו שלהם הוא פילוסופיה בעשייה. עקבות העשייה ניכרים בכל מקום: ליד משרד קבלת האורחים, למשל, ניתן למצוא מעגל אבנים ענק בנוסח סטונהג, עם אבנים שמתנשאות לגובה של עשרה מטרים. לידו, מקדש פתוח בסגנון תיאטרון יווני, שאליו מוליכה דרך תהלוכות ובמרכזו במה מוגבהת. מסביב למקדש-תיאטרון פסלים, בריכות מים, שבכות מתכת אומנותיות. בכל מקום ניתן למצוא טוטמים, פסלי אלים, אבנים עומדות, פסיפסים. על קירות הבניינים ציורי ענק של פרחים ובעלי חיים, ובין לבין ניתן למצוא גני זן סגורים ופינות קסומות בטבע.

קודש הקודשים במקדש דמנהור בצפון איטליה | צילום: זאב בן אריה

דמנהור היא פדרציה של קהילות. צורת החיים המיוחדת כוללת חיים במשפחה גדולה, המונה עד 20 אנשים ונקראת נוקלאו – כמה נוקלאו מהווים קהילה. הקהילות מפוזרות בכל רחבי העמק ומרוחקות אחת מהשנייה, ויחד עם זאת, יש כמה אתרים מרכזיים המשותפים לכולם: הדמנהורים רכשו מפעל ישן והפכו אותו למרכז אמנים. שתי קומות של בתי מלאכה, גלריות, סדנאות. המקום נקרא crea ובמרכזו גלריה גדולה עם ציורים של פלקו, שהיה גם צייר. בהר שמתנשא מעל בית האומנויות מתוחם קילומטר רבוע של יער מקודש, אותו טיפחו ושיקמו אנשי דמנהור, ובו 15 ק"מ של מעגלי אבנים, מתחמים מקודשים של אבנים עומדות, מזבחות למנחות טבע ומבנים מושכי אנרגיה, כגון הפירמידה של וויליאם רייך. בלב היער נבנה כפר בסגנון טרזן, הממוקם על כלונסאות במרומי העצים. במקום זה עושים ניסויים של תקשורת עם עולם הצומח הכוללים גם מכשיר מיוחד, שחברי הקהילה המציאו והמאפשר לצמחים להשמיע מוזיקה, לא פחות ולא יותר.

המסדרון המוביל אל תוך ההר מקושט בציורים בסגנון מצרי

למרות כל הפלאים שנראים על פני האדמה, הרי שהפלא הגדול שקהילת דמנהור יצרה נמצא מתחת לאדמה. קצת לאחר ההתיישבות בעמק החלו חסידי פלקו לחפור אולמות, חדרים, מסדרונות ומבוכים, שכיום מהווים את המקדש התת קרקעי הגדול בעולם. החפירה החלה בעקבות הדרכה שמימית ונעשתה בחשאי במשך עשרים שנה. באמצע שנות ה-90 נגלה המקדש המופלא לעולם ומאז הוא פתוח לביקורים.

המקדש הוא כמו ספר באבן, הוא מלא ביצירות אמנות: ציורים, פסיפסים, מנדלות, פסלים, תבליטי חימר ומוזאיקות של זכוכית, המספרים את סיפור האנושות והעולם. ביקור במקום הוא כמו סרט של אינדיאנה ג'ונס: הכניסה אל המקדש חבויה בתוך מחסן באחד הבתים, מהמחסן נכנס מסדרון קצר לתוך ההר, שלא מוביל לשום מקום. על הקירות ציורים בסגנון מצרי, וכשנשענים על אחת הדמויות המצוירות נפתח פתח בקיר וגרם מדרגות מוליך את המבקר המופתע לבטן האדמה. שטחו של המקדש הוא יותר מ-7,000 מ"ר ועומקו מגיע ל-70 מטר. הוא חפור בתוך עורק נדיר וצר של מינרל הנקרא מלוניט, שנמצא במקום המפגש המדויק של הלוח האפריקני והלוח האירופאי. לפי אמונת אנשי דמנהור, כדור הארץ מרושת על ידי 28 קווי אנרגיה (כמו מרדיאנים בגוף האנושי), ומקום מפגש ארבע מהם הוא באזור המקדש, ולכן יש השפעה וחשיבות גדולה למיקום זה.

אולם האדמה במקדש

בתוך המקדש ישנם שמונה אולמות, שכל אחד מהם מוקדש למוטיב אחר: האולם הגדול ביותר נקרא אולם המראות, כיוון שהוא מוקף במראות מכל צדדיו. הקירות משופעים קלות, מה שיוצר אינספור השתקפויות, וגורם למבקר להרגיש שהוא כמו אליס בארץ הפלאות. אולם גדול אחר הוא אולם האדמה העליון, שעל קירותיו מצוירת כל ההיסטוריה האנושית מנקודת מבט אזוטרית. אולמות נוספים הם אולם האדמה התחתון, שעל תקרתו יש ייצוג של הכוכבים בשמיים בצורה זוהרת, שמדמה את שמי הלילה. אולם המתכות קשור לתורת האלכימיה, החדר הכחול משמש למדיטציה, באולמות המבוך יש ייצוג למאה אלוהיות שונות שהשפיעו על המין האנושי, כולל האלוהות היהודית. לב המקדש הוא חדר שנראה כמו קודש הקודשים בירושלים, בכך שקירותיו ותקרתו מצופים זהב. בתוך החדר ישנם גביעים מקודשים, פסלים של חיבור בין אישה וגבר וכדורי בדולח אלכימיים.

דלת הסתרים המובילה למקדש | צילום: זאב בן אריה

בפעם הראשונה שביקרתי בדמנהור שאלתי את פלקו לגבי הרס כדור הארץ. הוא ענה לי שהיכחדות המינים איננה רק בקרב החיות והצמחים שבטבע, אלא גם בהקשר לסוגים שונים של חיי אדם, מסורות רוחניות ותרבויות, שהולכות ונעלמות מהעולם ואיתן אוצר אנושי שנלמד ונצבר במשך אלפי שנים. תשובה זו נתנה לי השראה להקים את חברת תרבויות עולמי, שמטרתה להציג לקהל המטיילים צורות חיים שונות ואת החיפוש האנושי אחר משמעות במהלך הדורות. במסגרת טיולי החברה הגעתי לדמנהור מפעם לפעם, ובכל פעם למדתי משהו חדש ומסעיר.

אחד מהטקסים והמסורות הרוחניות שפלקו חידש הן נשים מתנבאות, כפי שהיו במקדש דלפי ביוון ובמקומות אחרים בעולם העתיק (ראו כתבה על הסיביליה – הנביאה של איטליה). אחת לחודש, בליל ירח מלא, מתכנסת כל הקהילה במקדש הפתוח, ועם זריחת הירח מודלקת אש על הבמה במרכז התיאטרון. נשים שהוכשרו לכך במיוחד מתנועעות לצלילי מוזיקה קצבית של תופים. לאחר שהן שואפות עשן מהמדורה, הן מתנבאות על עתיד הקהילה ונותנות תשובות לשואלים, ממש כמו הפיתיה מדלפי. הנשים לבושות בתלבושות מיוחדות והתשובות ניתנות בצורה אניגמטית, כך שהן ניתנות לפרשנות. הטקס עורך כשעה וחצי והוא מלווה בהרגשה אמיתית של קדושה.

בכל מקום בקהילה רואים ציורים ועבודות אמנות

בחודש יוני השנה נערך טקס שונה מהרגיל. זאת היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של הקהילה, שביום אחד נחגגו שני טקסים. בנוסף ללילות הירח, אנשי דמנהור חוגגים גם את הימים הסולאריים: היום הארוך בשנה, היום הקצר בשנה וימי השוויון. בימים אלו מתכנסת כל הקהילה במעגל אבני הענק, כולם לבושים בתלבושות טקסיות צבעוניות. מנהיגי הקהילה מדליקים אש פולחנית במרכז המעגל ומקריבים מנחות לכוחות הטבע, נגנים מלווים את הטקס במוזיקה והקהל משתתף מפעם לפעם במנטרות אום ארוכות ועמוקות. ביום ראשון 23.6.13 הסתנכרנו תאריכי הירח המלא וטקסי היום הארוך בשנה, כך שבאותו היום היה טקס ביום וטקס נבואה בלילה (אנשי דמנהור חוגגים את היום הארוך בשנה ביום ראשון – יום השמש, למרות שהוא חל יומיים לאחר התאריך הסולארי). הקהילה כולה לבשה חג. גברים, נשים וטף התאספו במעגל האבנים, עצמו עיניים, ולצלילי הגונג, המוזיקה והצליל הגרוני העמוק שעלה מן הקהל, ניסו להתחבר לאנרגיות של האדמה, שמקבלות בימים אלו משנה כוח מתוקף הקרינה של השמש. היום הארוך בשנה הוא היום החשוב ביותר בלוח השנה של דמנהור.

כמה שעות לאחר הטקס המרשים התאספה הקהילה שוב לעת ערב ופנתה אל המקדש הפתוח. התופים תופפו בעוז, הנביאות התנועעו כאחוזות תזזית. ממול לספסלי התיאטרון נגלה מחזה מופלא: הירח, שזרח בין שורות העמודים של שדרת התהלוכות, היה שונה מכל ירח אחר שנראה על פני כדור הארץ בשנים האחרונות. זה היה סופר ירח – תופעת טבע המתרחשת כתוצאה מהתקרבות הירח לכדור הארץ, שגורמת לו להיות זוהר וגדול ב-20 אחוזים ממה שהוא בדרך כלל.

אולם המים במקדש | צילום: זאב בן אריה

ישבתי בטקס כאחוז כישוף, התיפוף חדר לעצמותי והרעיד את מיתרי הנפש. נדמה היה שאני בעולם אחר, מימד אחר. כמה ימים לפני כן ראיתי את פלקו בפעם האחרונה. הוא נראה רע, היה ברור שהוא חולה מאוד, ולמרות זאת הוא ענה על שאלות חברי הקהילה והנחה אותם לאהוב אחד את השני, לסלוח ולשתף פעולה במאמץ הגשמת החלום של יצירת עולם יותר טוב ודוגמה לחברה אנושית בריאה. מאות אנשים ישבו בטקס ביחד איתי, בהם חברים מישראל שבאו להכיר את דמנהור. הרגשתי שאני עד לרגע מכונן, חוויה אדירה, התרחשות יוצאת דופן. בסוף הטקס ביקשו מאנשי הקהילה להישאר על מקומם בעוד שהאורחים עזבו לביתם.

יותר מאוחר הודיעו לנו שבזמן הטקס, עם זריחת הירח, פלקו נפטר, עוזב את העולם הזה ויוצא למסע אל עולמות אחרים, שאותם כל כך אהב. אחד העקרונות הקוסמיים הנלמדים בדמנהור הוא עיקרון הסינכרוניות – צירופי מקרים. אין זה מקרה שפלקו נפטר דווקא ביום החשוב ביותר לקהילה במשך השנה, ובזמן התרחשות תופעה פלנטרית נדירה. הוא היה איש מיוחד בחייו וגם במותו. האם זה מקרה שהייתי שם באותו הזמן? אינני יודע. אולי הגורל הביא אותי לשם בכדי שאוכל לספר על האיש לקהל הישראלי, ולהזמין אותו לבוא ולבקר במקום שאין כמותו בכל העולם.

זאב בן אריה – מדריך בכיר בארץ ובחו"ל ומומחה לתרבויות ודתות, מחבר הספר "מקדש אדם", על המשמעות במבנה המקדש בדמנהור ובמקדשים בעולם העתיק. 

___

צילומים בכתבה: זאב בן אריה, מפליקר – Alex Jarvis, is able

הפוסט דמנהור – מקדש האדם, צפון איטליה הופיע ראשון במסע אחר

אומרים שהרעש העולה מאלפי החצוצרות, טרומבונים, טובות, קרנות יער, סקסופונים ותופים בפסטיבל גוצה הגיע כבר לרקיע השישי, והרי הוא מרעיד מוסדות שמיים ועוד מעט יגיע לרקיע השביעי, מעיר את המלאכים.

על פסטיבל גוצ'ה לכלי נשיפה שמעתי לראשונה מגיסי, דני ליבוביץ, המנגן בלהקת מארש דונדורמה הישראלית. בשנת 2012 הם הופיעו בפסטיבל וחזרו ממנו מוקסמים. יותר מ-300 אלף אנשים (מתוכם כ-50 אלף מחוץ לסרביה) מציפים מדי שנה, בחודש אוגוסט, את רחובות גוצ'ה (Guca), עיירה קטנה בלב ההרים הירוקים והיפים של מערב סרביה. העיירה המנומנמת רוב השנה מתעוררת לחיים והופכת למשך שבוע למעין וודסטוק בלקני: אוהלים פזורים בכל מקום והרחובות מלאים בדוכנים ובחוגגים. אינספור כוסות בירה ניגרות לגרונות ניחרים משירה ומצחוק, כבשים, עיזים, תרנגולות ועוד מתבשלות על הגריל לספק את רעבם של החוגגים – הסרבים נחשבים לאוכלי הבשר הגדולים באירופה ומהווים תחרות רצינית לארגנטינאים.

תהלוכת נגנים של כלי נשיפה ברחובות גוצ'ה במהלך הפסטיבל

בשנים האחרונות הפסטיבל הפך לאירוע גדול ומרכזי, ובנוסף למוזיקת החצוצרות מגיעות למקום גם עשרות להקות פולקלור הטובות בבלקן, המופיעות בריקוד ובשירה, חבורות של סבתות מופיעות בשירה פוליפונית, סבים מפזזים בתלבושות מסורתיות, מאפשרים הצצה לפולקלור העשיר של סרביה והארצות השכנות. במסגרת הפסטיבל תמצאו גם אומנים רבים, ציירים, מגלפי עץ, יוצרי תכשיטים ועוד. התוכנית כוללת טורניר של היאבקות מסורתית, הצגה של חתונות מסורתיות ועוד.

מדי קיץ, בחודש אוגוסט מתמלאת העיירה המנומנמת גוצ'ה בתרועת חצוצרות והמוני חוגגים

המוזיקה שמלווה מלחמות ושמחות
מקור מוזיקת החצוצרות הבלקנית במוזיקה צבאית עות'מאנית, שנקראת מהטר (mehtr), מסורת שהחלה במאה ה-13 ונוגנה בעיקר בקרב החיילים היאניצרים – מארשים צבאיים שליוו את הופעת הסולטאן ואירועים חגיגיים, והסגנון השפיע על המוזיקה הקלאסית של מרכז אירופה.

לפני 200 שנה אומצו החצוצרות על ידי המורדים הסרבים בראשות "יד שחורה", קאראג'ורג'ה – החצוצרות הובילו את המורדים לקרב, נסכו בהם אומץ. המלך הסרבי הראשון מילוש אוברונוביץ הקים את תזמורת החצוצרות הראשונה כחלק מההדר המלכותי, ומאז יש סיפור אהבה בין העם הסרבי לתזמורות כלי הנשיפה, ובמיוחד מצטיינים בכך הצוענים. הלהקה המפורסמת בעולם היא להקתו של בובן מרקוביץ, זו שמנגנת בסרטיו של הבימאי אמיר קוסטריצה וזוכת פסטיבל גוצה 2001. בכל שנה הלהקה מופיעה במסגרת פסטיבל גוצ'ה ביחד עם מאות להקות מצוינות אחרות. שם גדול נוסף הקשור לפסטיבל בפרט ולמוזיקה צוענית סרבית בכלל הוא גורן ברגוביץ, שהופיע בישראל כמה פעמים.

המוזיקה בפסטיבל גוצ'ה גולשת לרחובות וסוחפת את כולם

החצוצרות מלוות כל שלב בחייו של הסרבי הממוצע, מהלידה ועד הלוויה וכל מה שאמצע – חתונה, ימי הולדת, חגים, ביקורים בכנסייה ועוד. האופי השמח והרועש של כלי הנשיפה מתאים לסרבים כמו כפפה ליד. הסרבים הם עם לוחם והחצוצרות הובילו אותם לקרב וליוו אותם גם בימי שלום. המוזיקה העממית הותאמה לחצוצרות המנגנות את ריקוד הקולו המסורתי, ריקודי הצוצ'ק, ומזרימות כמויות אדירות של אדרנלין לדם – אומרים שאפילו המתים קמים מקברם, רוקדים ומפזזים.

פסטיבל גוצ'ה החל ב-1961 ונמשך ברציפות מאז. האירוע המרכזי הוא תחרות להקת החצוצרות הטובה ביותר, תחרות שבה מופיעות כ-20 להקות מאזורים שונים, ואפשר לשמוע את ההבדלים בין הסגנונות של דרום סרביה וצפון סרביה. אף להקה לא מפספסת את האירוע החשוב, וגם מי שלא משתתף בתחרות מופיע ברחובות ובבמות השונות ברחבי העיירה. התחרות מתנהלת באצטדיון הכדורגל של העיירה, המכיל עשרות אלפי אנשים, במשך היום יש תהלוכות של להקות ברחובות והופעות על במות שונות, ובערב הכל מתנקז להופעה המרכזית. "גוצה מייצגת את הטוב ביותר של סרביה כיום, את פתיחותה, אמונתה באדם, הכנסת האורחים שלה, המוזיקה והחגיגות שלה", אומר ראש ממשלת סרביה לשעבר וויסלב קושטוניצה. "פסטיבל כלי הנשיפה הוא אישור לאומץ והשמחה שלנו בימים טובים ורעים".

לא רק נגינת כלי נשיפה מלווה את פסטיבל גוצ'ה, גם תלבושות מסורתיות, ריקודים ושירה

לאן כדאי לטייל?
אזור דרום-מערב סרביה הוא מהיפים והירוקים בבלקן, כמויות אדירות של גשם היורדות כאן, עד 4,000 מ"מ בשנה, אחראיים לנוף הירוק, לנהרות המתעקלים בפיתולים מרשימים, לאגמים המופלאים. המים הרבים ממיסים בהרים מערות ענקיות, חלקן מערות נטיפים, ובנוסף לכך יש כאן יערות עבותים שבהם עולם חי עשיר, הכולל ריכוזים נדירים של נשר זהוב. חלק מהנהרות מתאימים מאוד לרפטינג, בהם נהר הדרינה, נהר הלין ונהר האיבר. ההרים מצטיינים בכרי דשא, שבמשך כל הקיץ הם מנוקדים בפריחה מדהימה.

קניון נהר האובק (Uvac) הוא אחד מפניני הטבע שבאזור גוצ'ה

האטרקציה העיקרית של האזור היא עמק המלכים, הנמצא כ-80 ק"מ מגוצ'ה. באזור זה הקימו מלכי סרביה בימי הביניים קתדרלות מופלאות, המשתוות רק לאלה של איטליה שלפני הרנסנס. במאות 14-12 סרביה היתה ממלכה אדירה, ששלטה על חלקים גדולים של הבלקן. המלכים התחתנו עם נסיכות אירופיות, שהביאו בנאים מוונציה ומדוברובניק. כל מלך רצה להתעלות על רעהו, והתוצאה: מבחר של קתדרלות מדהימות, הבנויות בסגנון רומנסקי, גותי וסגנון אדריכלי מיוחד שהתפתח בבלקן, הנקרא רסקה והמשלב בין המזרח למערב. בנוסף לאדריכלות מרשימה, ישנם ציורי קיר נפלאים המוכיחים שסגנון הציור הרנסנסי התחיל בבלקן, הרבה לפני שהגיע לאיטליה, וגם פיסול – דבר מאוד לא אופייני לכנסיות אורתודוקסיות.

עמק המלכים משתרע לאורך 100 ק"מ לצדו של נהר האיבר. מסביב לו הרים נישאים ובהם שמורות טבע, הוא שזור בעיירות וכפרים, ובין לבין, בלב הטבע, ניתן למצוא את הקתדרלות העתיקות. מסורת הנצרות הבלקנית היא לבנות מבני דת מחוץ לערים ולא בתוכן, כמו באיטליה, כשסמוך לכל קתדרלה יש מנזר. בצפון העמק ניתן למצוא את מנזר וקתדרלת זיקה (Zica), שנבנו על ידי סנט סבא, מייסד הנצרות הסרבית במאה ה-12. בדרום בעמק, לא רחוק מהעיירה נובי פזאר, נמצאים מנזר וקתדרלת סופוקינה (Sopoćani), שם קבורים אחדים ממלכי סרביה, ובין שתי הקתדרלות הללו נמצאים עוד כמה מבנים נהדרים, שהיפה והחשוב ביניהם הוא קתדרלת סטודינקה (Studinca), שנבנתה על ידי מייסד האימפריה הסרבית במאה ה-13, סטפן נמג'ה.

מנזר וקתדרלת זיקה. עמק המלכים הסרבי עמוס בקתדרלות מרשימות במיוחד

אתר נוסף שחובה לבקר בו נמצא לא רחוק מגוצ'ה, בעמק נהר הלין. זוהי קתדרלת מילושבה (miloseva), ובה נמצא הציור המפורסם והמסתורי ביותר בסרביה – המלאך הלבן. מבטו וחיוכו המסתורי של המלאך שבו את דמיונם של מילוני סרבים במשך הדורות, באופן המזכיר את המונה ליזה, יצירתו של לאונרדו דה וינצ'י. המלאך הלבן הוא יצירה מהמאה ה-13 הקשורה להופעה באזור של כת מיסטית מסתורית, הבוגומילים. הם האמינו שבעולם יש היררכיה של ישויות אנרגטיות, שבראשה נמצאת האנרגיה הלבנה, הקשורה לאור הגנוז שנוצר לפני הבריאה של השמש והמאורות. הבוגומילים הקימו מדינה חצי עצמאית בבוסניה, ומשם ההשפעה שלהם עברה גם לדרום צרפת ונתנה השראה להתפתחות הכפירה הקתרית, אך על כך בפעם אחרת.

נוף מיאנדרי – נפתולי נהר האובקר

צילומים: שאטרסטוק, זאב בן אריה

הפוסט פסטיבל גוצ'ה בסרביה הופיע ראשון במסע אחר

בלב העיר העתיקה של עכו הולך ומוקם בימים אלו אחד האתרים המרשימים בארץ, מקדשים נהדרים בסגנון אנדלוסי שיהוו אתר עלייה לרגל לשלושה מיליון חברי עדת השאזליה ברחבי העולם. ממש כמו הבהאים ובמקביל להם, התפתחה בעכו בסוף המאה ה-19 תנועה מיסטית אסלאמית הדוגלת באהבה ושלום כדרך חיים. מכאן הם שלחו שלוחות לארצות רבות, וכיום הם בונים את המרכז הרוחני שלהם על פני חמישה דונמים בצמוד למצודה, בהשקעה אדירה של מאות מיליוני שקלים.

האתר כולל את הכיפה השנייה בגודלה בעכו, שצופתה לאחרונה במעטפת כחולה בולטת, אולם ענקי ובו קברי מייסדי המסדר, אולמות אירוח, חצר מפוארת ובה גנים בסגנון אלהמברה, אולם טקסים וריקודים ומוזיאון לתולדות העדה. במתחם נמצאות עבודות אומנות בשיש, אבן, עץ וזכוכית ברמה הגבוה ביותר, קליגרפיה ערבית מסוגננת ייחודית מסוגה, ערבסקות וסמלים לרוב המבטאים את אמונת העדה. שטיחים, אריגים, מנורות נחושת, מזרקות וחלונות אבן אלבסטר אף הם חלק מהעיצוב. הוסיפו לכך את העתיקות שנמצאו ומוצגות כאן, כיפות שיש על הקברים, מבנים אדריכליים מרתקים – ותקבלו מקום שבעתיד יהווה את אחת האטרקציות החשובות בארץ.

פנים הבניין. עבודות אמנות באבן, עץ וזכוכית ברמה הגבוהה ביותר

אלא שהדבר המעניין והיפה ביותר במתחם השאזליה הוא הסיפור שמאחוריו. בדת האסלאם יש תנועה מיסטית, שנקראת סופית, המקבילה לקבלה או החסידות ביהדות. הסופים, המונים עשרות מיליונים ברחבי העולם, מאורגנים במסדרים שונים. הם עובדים את אלוהים בשירה, ריקוד, מדיטציה ואמנות. התנועה התחילה בסוף המאה ה-8 לספירה, אלא שמאז התפצלה לאלפי חצרות חסידים, כשכל הזמן נוצרים עוד ועוד פלגים וקבוצות.

באמצע המאה ה-19 הגיע לארץ שייח' של אחד המסדרים, עלי נור א דין יאשרוטי שמו. הוא נולד וגדל בתוניסיה, ועם השנים יצא למסעות מיסיונריים ברחבי אפריקה והמזרח התיכון. באחד הימים הפליג על ספינה לנמל עזה בדרכו למכה, אלא שסערה בים הביאה את הספינה לחופי צור, שם הוא ירד לחוף ובילה את הלילה בקברו של הנביא יונה. באמצע הלילה התגלה אליו הנביא וציווה עליו ללכת לעכו ולחדש את פני האסלאם, וכך היה. עלי נור א דין הגיע לעכו, שהייתה אז בירת ארץ ישראל, ושם החל לאסוף סביבו תלמידים וחסידים לרוב. הוא לימד שמוחמד לא היה ככל האדם, אלא התגלמות של האור האלוהי, סיבת הבריאה, הלוגוס שמקיים את היקום, ובתור שכזה מופיע בכל דור ודור בצורה אחרת. מה שהתאים במדבר לפני 1,300 שנה, לא בהכרח מתאים לחיים כיום. בעידן המודרני האור של מוחמד מלמד שעל המוסלמי לאהוב את הנוצרי והיהודי כמוהו, כי אל אחד ברא את כל בני האדם.

מאמינים מהמסדר השאזלי. תנועה מיסטית אסלאמית הדוגלת באהבה ושלום כדרך חיים 

השלטונות אהבו את עלי נור א דין וטיפחו אותו. הם ראו בו משקל נגד להשפעה הולכת וגוברת של הבהאים. בשלב כלשהו נוצר קשר בין השייח' לבין הסולטאן התורכי עבדול חמיד, שנתן לו במתנה שטחים גדולים בביירות, דמשק ועכו. עלי נור א דין הפך אהוד הן בקרב האליטות של ארץ ישראל, סוריה ולבנון, והן בקרב המוני העם. הוא פירש בפעם הראשונה באופן גלוי את תורתו של גדול המיסטיקנים הערביים מהמאה ה-13, איבן על עראבי. לזמן מסוים הוא עבר עם קבוצה של תלמידים לתרשיחא, שם הם חיו במעין קומונה חקלאית וייסדו את התרגולות הייחודיות שלהם הכוללות ספר תפילה עצמאי, מדיטציות וטכניקות של התבוננות בעולם, בכדי לפרש את הסימנים ששולח לנו היקום.

כיפת המתחם בשיא הדרה. זוהי הכיפה השנייה בגודלה בעכו

לאחר תקופה של גלות קצרה ברודוס, הקים השייח' מרכז גדול בעכו, בצמוד למצודה, שם היה בית תמחוי לעניי העיר, אכסניה לאורחים, מרכז לימוד ומקום מפגש לנכבדים. שמעו ותהילתו נודעו בכל רחבי הארץ, כפי שאפשר ללמוד מדברים שכתב יחיאל בריל, אחד מראשוני המושבה יסוד המעלה: "כל איש הבא אליו יגיד לו את כל מחשבות לבו ועל מה בא אליו – ומי לא יאמין באיש מופת כזה?".

במרכז השאזלי בעכו חיו החסידים חיי שיתוף ועמל, המסדר הדגיש עבודה כדרך חיים, והיתה לו מסורת נפלאה של שירה וריקוד שהובאה מתוניסיה. לאחר מותו של עלי נור א דין הוא נקבר בחצר ביתו והמקום הפך להיות קדוש. בנו ונכדו המשיכו להנהיג את המסדר לאחריו וגם הם נקברו בחצר הבית.

קברו של איברהים יאשרוטי כפי שהיה בבניין לפני השיפוצים. הקבר נשאר כפי שהיה

בשנת 1948 עזבו אנשי המסדר את עכו והמקום ניטש. בחצר הגדולה התיישבו פליטים ממקומות אחרים בארץ ורק הקברים נשמרו. אלא שהמסדר המשיך לגדול ולשגשג, המרכז עבר לביירות ומשם, בשנות ה-80, לירדן, בהנהגות של השייח' הנוכחי, ד"ר אחמד יאשרוטי, שהוא איש בעל השפעה רבה וקשרים עם משפחת המלוכה ההאשמית.

עם חתימת הסכם השלום בין ירדן וישראל החלו השאזלים לתכנן את הקמתו מחדש של המרכז בעכו. לפני כעשר שנים, החלו בעבודות שיפוץ ובנייה בקנה מידה רחב. השלט הצנוע "מקום קדוש" ברחוב עלי נור א דין לא מגלה את האוצרות הנמצאים מאחורי דלת הכניסה. אולם קברים ענק וסביבו אכסדרת עמודי שיש צבעוניים, ארמונות אלף לילה ולילה, אולם ריקודים ומעליו כיפה ענקית עם קליגרפיה נהדרת, בריכות מים, מזרקות ותעלות, וכל זה על רקע חומת המצודה והמגדל ממערב. מצפון גובל המתחם בחפיר הצפוני של עכו, מדרום ברחוב הקרוי על שם המייסד ובמלון אפנדי וממזרח במסגד מג'אדלה העתיק.

חלון ותקרה במבואה, כמו יצאו מתוך סיפורי אלף לילה ולילה

במהלך העבודות התגלו שרידים של ארמון המסדר ההוספיטלרי. מתברר שלאולמות האבירים בעכו יש אגף נוסף מתחת למקדש של הסופים, השרידים שולבו בבניינים החדשים וניתן להבחין בהם בחלק מהקירות. נכון לכתיבת שורות אלו, הפרויקט נמצא בשלבי גמר אחרונים וניתן לבקר במקום רק בקבוצות ובתיאום מראש. ניתן לראות ולהתרשם מהמתחם וההיסטוריה שלו באתר האינטרנט. 

הפוסט מתחם השאזליה בעכו הופיע ראשון במסע אחר

אני מדריך בירושלים כבר שנים רבות, גדלתי בעיר הזאת ובתור בן לארכיאולוגית והיסטוריון, הייתי מבלה את זמני החופשי בשיטוט בין סמטאותיה וגילוי אוצרותיה. כשהייתי בשנות העשרים, ובעקבות מפגש עם דרך רוחנית שהתייחסה לאנרגיות של צבעים, התחלתי לתהות האם יש משמעות לצבעים והגוונים הרבים של העיר, כפי שהם מופיעים באמנות, באדריכלות ובטקסים הדתיים.

לא רבים יודעים זאת, אבל לצבעים יש משמעות בדתות השונות. לדוגמה, בקבלה כל אחת מעשר הספירות של עץ החיים קשורה לצבע: חסד ללבן, דין לאדום, תכלת לבינה וצהוב לתפארת. הצבעים בבית המקדש נבעו ממשמעות זו, וכך גם בבתי הכנסת עד היום. להשיג צבע תכלת, למשל, הצריך מאמץ גדול, והסיבה שבחרו בו לטלית, ועקב כך גם לדגל שלנו, היא שהוא נחשב למחבר בין העולמות. תכלת מופיע באדמה, במים, בשמיים (אוויר) וגם באש (בלב הלהבה), ואומרת המשנה "תכלת כצבע מים, מים כצבע שמיים, שמיים כצבע אבן ספיר אשר בכיסא כבוד".

לבן וזהב בכנסיית מריה מגדלנה בהר הזיתים

התכלת הוא צבע שמשמש במדיטציות קבליות. החל מימי הביניים מתחילים להופיע משמעויות של צבעים בספרים כמו הזוהר, פרדס רימונים של הרמ"ק, רבי אברהם אבולעפיה ועוד. בפעם הבאה שתראו את הדגל מתנפנף בגאווה ברוח, חשבו על מקור הצבע שלו, וזה לא רק לגירוש עין הרע, אלא גם להתחברות עם אלוהים.

בבית המקדש בירושלים היו ארבעה צבעים שבהם השתמשו: שני, ארגמן, שש משזר (לבן) ותכלת. אלו מופיעים בבגדי הכוהנים, בבדים שעל המשכן ועוד. בנוסף לכך היה שימוש רב בכסף וזהב. המטייל כיום בירושלים יוכל לראות צבעים אלו בבתי הכנסת וכסף וזהב על הדלת של ישיבת בית אל, שהיא ישיבת הקבלה החשובה והעתיקה ברובע היהודי.

צבעי כסף וזהב על דלת הכניסה לישיבת המקובלים בית אל ברובע היהודי

הרבה פעמים שאלתי את עצמי מדוע כיפת הסלע היא כחולה וזהובה ולא ירוקה, כפי שהיית מצפה למצוא במסגד? מתברר שגם באסלאם יש משמעות לצבעים, ובמיוחד בזרם המיסטי שלו הנקרא סופי. הכחול והצהוב היו הצבעים המקוריים של כיפת הסלע, עם השנים נגנב הזהב ולפני כמה עשרות שנים הכיפה הייתה שחורה. כיום מנצנץ ציפוי הזהב בשמש ומזכיר אותה על הרקע הכחול של אריחי הבניין. וזאת הסיבה שבחרו בצבעים הללו: הייתה זו מסורת פרסית עתיקה לצבוע מקדשים בכחול צהוב – צבעי השמש. האומנים שבנו את כיפת הסלע הגיעו מפרס והביאו איתם מסורת זה.

כיפת הסלע. הזהב והכחול מייצגים את השמש והשמיים

הר הבית הוא המקום ממנו מוחמד עלה לשמיים דרך שבעת הרקיעים, שמזוהים עם שבעה כוכבי הלכת שנראים נעים בשמי הלילה על רקע הכוכבים הקבועים. ואלו הם: שמש, ירח, מרקורי, ונוס, מאדים, יופיטר ושבתאי. מבין השבעה הבולט ביותר הוא השמש, ולכן נבחרו צבעי השמש לייצג את הרקיעים במקום שבו מוחמד עלה דרכם.

באופן כללי, כחול הוא הצבע של האסלאם המיסטי, כמו בקבלה, מכיוון שהוא מחבר בין העולמות. בנוסף לכך לכחול יש השפעה מרגיעה. מחקרים מודרניים מראים שהצבע הכחול מפעיל את מערכת העצבים הפאראסימפטית בגוף, שגורמת להאטת קצב פעימות הלב ולחץ הדם ולתחושה של רגיעה. זאת אחת הסיבות מדוע אנחנו נרגעים בים, ואם רוצים להתחבר עם האלוהים, צריך קודם כל להירגע.

נזירות ביום ראשון של הדקלים

את השימושים היפים ביותר בצבעים בירושלים ניתן למצוא בשלל הכנסיות המפוארות של הזרמים השונים, בציורי הקיר, האיקונין, תלבושות הכמרים ועוד. מתברר שיש קודים של צבעים בעולם הנוצרי הקובעים איזה צבע לובש הכומר ביום מסוים (לדוגמה, ביום רגיל ילבש הכומר ירוק, בתקופות של הכנה וצום – סגול), באיזה צבע יעטרו דמות מסוימת כמו יוחנן המטביל (תמיד ירוק), או מריה (כחול ואדום), ואיזה צבע יהיה בדגלים ובסמלים (הדגל של ירושלים, למשל, הוא לבן וצהוב).

כנסיית השילוש הקדוש במגרש הרוסים. השימושים היפים ביותר בצבעים הם בכנסיות העיר | צילום: איתן טל 

החלונות הצבעוניים והאור הנפלא של ירושלים משלימים את האווירה. מתברר שירושלים היא אחד המקומות בעולם עם הכי הרבה אור סגולי ובאיכות מיוחדת, דבר שהביא השראה לציירים במהלך הדורות. ירושלים היא עיר של אור, של זהב, אלא שהאור הזה מתחלק להרבה צבעים ולכל אחד מהם יש את הייחוד שלו, הספקטרום מרכיב את השלם, מייפה ומעשיר אותו. הצבעוניות היא זו שעושה את האומנות, נותנת טעם לחיים, ולעולם.

לסופי שבוע ייחודיים בירושלים לחצו כאן >> 

הפוסט ירושלים של זהב ושל אדום, כחול וצהוב הופיע ראשון במסע אחר