בין המצבות של בית הקברות הסתובבה מרינה אגילר, עטופה ברדיד האינדיאני שלה, להגן עליה מהקור הצורב. מרינה, אנתרופולוגית וארכיאולוגית מקסיקנית ופעילה לשמירת מורשת תרבותית, שליוותה אותנו במסענו, הייתה רחוקה מאוד באותו לילה מביתה שבדרום מקסיקו. "בואנס נוצ'ס, תנחומי. כמה הקבר שלכם יפה!" אמרה, כמיטב המסורת, למקומיים שישבו מול קברי קרוביהם. היא התעכבה ליד קבר קטן שעל מצבתו הניחה אישה מבוגרת מכונית צעצוע, מוקפת בפרחי המתים, ציפורנים בצבעים לוהטים, כתומים ואדומים. האנתרופולוגית, שאיבדה לאחרונה בעצמה את תינוקה, חיבקה את האישה הבלתי מוכרת לה, שסיפרה שהייתה בת 17 כשהילד מת. עד היום, כשהיא כבר סבתא לנכדים, המתרוצצים ליד קברו, היא מתגעגעת אליו, "הוא עוד בא אלי, המלאך שלי".

על פי המסורת, היום הראשון של החג, החל בראשון בנובמבר, מוקדש  לנשמות הילדים, המלאכים, אל אניחליוס, והיום השני נועד למתים הבוגרים. אך למעשה, ביום הראשון נוהגים בדרך כלל לבקר בקברי המשפחה וביום השני מבקרים קרובים אחרים ומכרים שהלכו לעולמם. ולכן, למחרת, בבית הקברות המרכזי של העיר, פנתיאון גנראל, זכה לחיבוק התנחומים החם של מרינה סטודנט אלמוני ממקסיקו סיטי שעשה את הדרך הארוכה לוואחקה כדי לבקר את קברו של חברו, שנהרג בתאונת דרכים. על מצבתו נכתב "חברים טובים הם כמו כוכבים, הם תמיד אתך גם שהם רחוקים, האור שלהם עוד זורח".

בדומה להם, אלפי אנשים פוקדים במהלך החגיגות את בתי הקברות ודוכני השעשועים, האוכל, המוסיקה והמזכרות שמקימים מסביבם בחג המתים. באווירה של מסיבה עממית לצד אבל וגעגוע, התכנסות ותנחומים. המבקרים עוברים ליד הקברים ומדברים זה עם זה על מתיהם, מנחמים אנשים שכלל לא הכירו, חולקים איתם מזון ומשקה. אלה שידם משגת שוכרים נגנים להנעים את ליל השימורים. "אף אחד לא אוהב להיות עצוב", שרים המריאצ'י, "כולם מעדיפים לחגוג ולשמוח". גם המתים.

מורשת תרבותית עולמית

לצד ההיבטים הדתיים, הקהילתיים, המשפחתיים והפסיכולוגיים של המפגש השנתי עם נשמות הקרובים, "חג המתים הוא תעשייה" הסביר חורחה מרטינז  נציג חברת תיירות מהעיר מרידה (Merida), הבירה הקולוניאלית המקסימה של חצי האי יוקטן (Yucatan), הנחשבת לאחד המקומות המומלצים במקסיקו לאירועי חג המתים, ברשימה הכוללת ערים היסטוריות גדולות ומפורסמות ממנה כמקסיקו סיטי וואחקה. מרטינז. לא מתכוון רק למיליוני התיירים מכל רחבי מקסיקו ומחו"ל. הוא מונה גם את מיליוני התרנגולות שיקפחו את חייהן ברוטב מולה, מיליוני ככרות לחם המתים ופרחי הציפורן שנועדו לחג, ואת מיליוני הפזות שיגלגלו בעלי מקצועות ייעודיים – אמנים לקישוט, נגנים ויצרני התחפושות.

מקורו של החג בערפילי העבר הטרום ספרדי. בדומה לתרבויות מסורתיות בנות זמננו באזורים אחרים של העולם, באסיה ובאפריקה, בהם נהוג עדיין פולחן רוחות האבות, גם חג המתים של ילידי תרבויות אמריקה היה קשור למחזור החקלאי השנתי ולאיסוף היבול. בתרבות האצטקית, למשל, בעת קציר התירס, בחודש התשיעי על פי הלוח האצטקי, החל בחודש אוגוסט, התקיים חגה של אלת המתים,  מיקטקאקיוואדל, בעלת פני הגולגולת. בחגיגות, שהתקיימו במהלך החודש, נערכו סעודות טקסיות לרוחות אבות המשפחה.

הקודם

1מתוך4

הבא

עם הכיבוש הספרדי, במאה ה-16, איחדו המיסיונרים את החג המתים עם יום כל הקדושים ויום כל הנשמות של הכנסייה הקתולית, החלים בראשית נובמבר. ובעקבות התפשטות הנצרות כך חוגגים בימינו את החג במקסיקו ובגואטמלה, וגם במדינות אחרות באמריקה הלטינית ובברזיל, בשילוב של מנהגים פגאניים עתיקים ונוצריים.

עם זאת, נדמה שעד היום החג מזוהה במיוחד עם מקסיקו, שם משלבים החוגגים את סמלי ומנהגי האצטקים (לא על כולם, הם בכל זאת ויתרו על קורבנות האדם) עם מנהגי ליל כל הקדושים, ההלואין, הנחגג באותו מועד בצפון אמריקה. השילוב המלבב, שמקורו במהגרים מקסיקנים לארה"ב שחזרו למולדתם, כולל תהלוכות תחפושות ומנהגי קרנבל, בנוסף למנהגים המסורתיים: ביקור בכנסיות ובבתי הקברות, קישוט הקברים בנרות ובפרחים, והמנהג, במקור בעיקר של הילדים, לעטות דמויות של שלדים, ולהעניק ממתקים וקמעות בצורת גולגולות, המסמלות את כוח החיים. ב-2008 הכריז אונסק"ו, ארגון החינוך והתרבות של האו"ם, על מנהגי יום המתים המקסיקני כאחד מנכסי מורשת התרבות הבלתי מוחשית העולמית (Intangible cultural heritage).

הקודם

1מתוך6

הבא

ציורי חול ועצי החיים

למרות שהמתכונת של החג דומה בכל רחבי מקסיקו, ניכרים הבדלים בין הקהילות והאזורים השונים, המרמזים על מוצאם התרבותי של התושבים, והתרבויות הקדומות של הארץ העצומה.

בוואחקה, לדוגמא, המצטיינת בעליזות ובצבעוניות של טקסי יום המתים, מתקיימת מסורת ייחודית של ציורי חול מורכבים המוקדשים כמנחה למתים, ומעוצבים על גבי הקברים ובכנסיות. ציורי החול המסורתיים הם בעלי אופי דתי, והפופולריים ביותר הם דמויות של גבירתנו מגאונדלופה (מריה המקסיקנית, הנערצת באמריקה הלטינית), ישו התינוק, המלאכים והקדושים, כולם נועדו להגנה. לצד הסוגה המסורתית התפתחה אמנות חופשית, חלקה מעוצבת ומתוחכמת, של לבבות ופרחים, וגם דמויות של בעלי חיים פנטסטיים, וציורים המייצגים את סיפור חייהם, תכונותיהם ועיסוקם של המתים. קהילות ואנשים אמידים נוהגים להזמין אמנים שיבצעו את המלאכה, במשך ימי עבודה רבים, ותמורת מאות דולרים. אחרים עושים זאת בעצמם, באמצעות דגמים מוכנים ואפילו בעזרת אפליקציות דיגיטליות.

הקודם

1מתוך3

הבא

בחבל הצ'יאפס (Chiapas), לעומת זאת, בתי הקברות והטקסים בכפרי הזפוטקים מאופיינים בפשטות מיסטית, ומקושטים לעיתים רק ב"צלב של בני המאיה" –  צלב ירוק עם עלים למעלה, המסמל את עץ החיים, המחבר בין ארץ ושמיים. צאצאי המאיה בגאוטמלה מגישים ביום החג ארוחה משפחתית חגיגית, שהמאכל המסורתי המרכזי בה הוא פיאמברה: סלט צבעוני מסוגים רבים של בשר ונקניק, ירקות, גבינות, ופלפלים בשלל צבעים.

הקודם

1מתוך3

הבא

מנחות ותערוכות

המנהג המשותף לכל הקבוצות האתניות השונות, והמוכר ביותר, הוא הקמת מזבחות למתים. המזבחות והמנחות המסורתיות, האופרנדס, קושרים בין העולמות והזמנים – מחברים את מנהגי הקרנבל המודרניים והחג הנוצרי אל שורשיו הפגאניים, הסעודות הטקסיות לאבות ואמהות המשפחה הקדומים.

אנטוניו ואוגניה באטיסטה מנדוסה, משפחת אורגים זפוטקים – "אנשי העננים", קבוצה אתנית מתרבויותיה העתיקות של מקסיקו – מכינים בכל שנה מזבח כפי שהכינו אבותיהם. כיום מתחילים בהצבת תמונותיהם: הוריה של אוגניה, שהיו אורגים כמו ביתם, ואבא של אנטוניו שהיה נגן חצוצרה. משווקי החג שבכפרם, טאוטיטלאן (Teotitlàn del Valle), הם מביאים את המנחות המסורתיות, ביניהם מוצרים שמייצרים לכבוד החג, כפרחי הציפורן ולחם המתים, מוסיפים קנה סוכר ותפוזים המסמלים את היבול, מסקל משקה אלכוהול מצמח האגבה, ומסיימים בהדלקת הנרות והקטורת. המהדרים, כמוהם, שמים בדלועים את המזון, ובעיקר תבשלי הבשר, המיועדים למתים בלבד. המקסיקנים מאמינים שהרוחות אוכלות את המזון המוגש להם, ומי שאוכל את מזון המתים לא ישבע לעולם.

הקודם

1מתוך3

הבא

בנוסף למזבחות בכנסיות ובבתים, בכל בית עסק, ברחובות ובכיכרות ובכל המוסדות הציבוריים, לצד המנחות המסורתיות, מעצבים גם מנחות יצירתיות, עממיות. בחוגי האמנים ובמוסדות האמנות והתרבות נוצרה בהשראת המורשת סוגה מיוחדת של מנחות – מיצבים ותערוכות. "זה המזבח שלנו" אמרו האמנים הצעירים פדרו מנדוסה ובלאזר קסטל, שהציגו בגלריה של קואפרטיב אמנים מקומי בוואחקה במהלך החג את המיצב "החזרה אל לב האדמה": ציור חול ענק בסגנון המסורתי, מוקף בנרות וכדי מנחות עתיקים, ובמרכזו שחזור שלד המלך השליט של מונט אלבן, האתר הארכיאולוגי הזפוטקי המפורסם הסמוך לעיר. מסביב, על קירות הגלריה, יצרו השניים שורות של הדפסי גולגולות, כל אחת ייחודית כפנים אנושיות. המבקרים בגלריה רכשו את ההדפסים, עד שכל "הרוחות" נעלמו, כשהמתים חזרו אל ממלכתם בלב האדמה.

יצירת המנחות האמנותיות נעשית במהלך השנה, והן מוצגות לקראת יום המתים ונסגרות מיד לאחר החג, לעיתים הן נשמרות עד חג המולד. אחת מהתצוגות הידועות מוצגת בלב העיר מקסיקו סיטי, ברחבה של מגדל לטינו-אמריקה, בחסות הקרן לשימור מרכז העיר ההיסטורי. הקרן עורכת בכל שנה תחרות יוקרתית שבה נבחר האמן או האמנים שיעצבו את המיצב האמנותי של הבירה לחג המתים. האמנים הנבחרים זוכים לתהילה ארצית.

הקודם

1מתוך3

הבא

קטרינה מלכת המתים

האמנים המקסיקנים הנודעים ביותר הם פרידה קאלו ודייגו ריברה, גיבורי תרבות מקסיקנים, הנערצים כאלים. אל "הבית הכחול" בו התגוררו במקסיקו סיטי מגיעים המוני מקומיים ותיירים לסגוד לזכרם של שניים מהבולטים ביוצרי המאה ה-20, שמילאו חלק בתהפוכותיה הפוליטיות והחברתיות, וביצירת הזהות התרבותית והלאומית של ארצם. היא הייתה ציירת מוכשרת, שחייה הסוערים ורווי הסבל, ודמותה המיוחדת הפכו לאיקונה מקסיקנית, שנייה בחשיבותה רק לדמות הדתית של הגאונדלופה. והוא, מורה, מאהבה ובעלה של קאלו, מהפכן ואמן לאומי. במקביל לפעילותם בתחום האמנות המודרנית, שניהם טיפחו את התרבות המקסיקנית המסורתית, העתיקה והעממית – פרידה במלבושיה, ודייגו ביצירותיו ובאוספיו הארכיאולוגים.

במוזיאון דולרס אולמנדו (Museo Dolores Olmedo) שבקסיקו-סיטי, אחוזת פטרוניתו העשירה של ריברה (וגם מאהבת שלו, אחת מרבות, ושותפה לדרכו האידאולוגית הסוציאליסטית), שתרמה את ביתה לציבור לאחר מותה בשנת 2002, נמצא האוסף הגדול של יצירותיו, מיטב חפצי העתיקות והפולקלור שלו, וציורי רעייתו. בכל שנה, בנובמבר, מציג המוזיאון תערוכת-מיצב כמנחה לאב והאם הקדמונים של האמנות המקסיקנית בת-זמננו. אשתקד (2016) כללה תערוכת המנחה מיצב  קסום של צבע ופנטסיה לרוחה הססגונית של פרידה,  ומיצב של דמויות עיסת נייר בסגנון של אמנות עממית, כמחווה לציור קיר ידוע ויפיפה של דייגו – "חלום של יום ראשון אחר הצהרים בפארק אלאמדה סנטראל". במרכז הציור של קבוצת המבקרים בפארק, כולל רעייתו והוא עצמו כילד, ניצבת "קטרינה". דמות שלד אישה, שהפכה לאיקונה המוכרת והמזוהה עם מקסיקו, לצד פרידה והגאונדלופה.

ציור הקיר של דייגו ריברה "חלום של יום ראשון אחר הצהרים בפארק אלאמדה סנטראל"

בניגוד למה שמקובל לחשוב, קטרינה לא נוצרה על ידי דייגו ריברה, אלא אומצה על ידיו בהצלחה. אביה מולידה היה ג'וזה גואדלופה פוסדה, מאייר ואמן מקסיקני,  שיצר בימי הדיקטטורה שקדמו למהפכה, בראשית המאה ה-20, את שלד האישה בשמלת הקרינולינה והכובע הגנדרני, כמחאה על הנובורישיות של בני המעמד השליט. ריברה, ששאב את השראתו מהדמות הנלעגת, שכונתה "גרבונסרה" (שעועית), הציב אותה במרכז ציור הקיר של הפארק הפופולרי, וקרא לה קטרינה, הגנדרנית. והשאר היסטוריה, או היסטריה המונית. עם הזמן התנתקה קטרינה משני האמנים המודרניים שיצרו אותה, ונהייתה לסמל העממי של חג המתים. מהדהדת מבלי דעת את אלת המוות האצטקית העתיקה, ומאפשרת לכל אישה מקסיקנית, גדולה וקטנה, לעטות שמלת מפוארת, ולהפוך ליום אחד לכוכבת נשף התחפושות, מלכת המתים. מאות אלפי קטרינות משוטטות ברחובות ביום המתים.

הקודם

1מתוך4

הבא

לאהוב מעבר למקום ולזמן

למחרת יום המתים, ישבנו לארוחת בוקר מוקדמת בכיכר העיר פואבלה (Puebla), ממזרח למקסיקו סיטי, כשברקע מסתמנים פסגות שני הרי הגעש הנאהבים. המיתוס מספר שההר האימתני והמעשן, "הלוחם", פופוקטפטיל (Popocatepetl), התאהב בהר הגעש הסמוך לו, איצטאקיווטל (Iztaccihuatl), "האישה הנרדמת". באחד הימים, כך אומרים, היא הרגישה חולשה ושכבה לישון. מאז הר הגעש הלוחם הפנה לה את גבו כדי לשמור עליה. הוא התפרץ שוב ברוב חימה כמה שבועות לאחר ביקורנו. אבל באותו היום עלתה השמש, כיסתה את ההרים הנאהבים השלווים בערפילי עננים, וחזרה וחיממה את עמק מקסיקו.

"האוויר שוב מתחמם כי המתים הולכים לדרכם, מחוממים שוב מהאור והשמחה של יום המתים" אמר המלצר. בעל הבית, מנהל המסעדה, היה עסוק בפירוק המזבח, ופרחי ציפורן כתומים ואדומים וקישוטי נייר נישאו ברוח. עד השנה הבאה.

מרינה אגילר פשטה את הרדיד האינדיאני שלה, שהגן עליה מהקור. היא חשבה על התינוק המת שזכרו יחיה איתה תמיד, ועל כל שאר בני ביתה שהמתינו לה בקוצר רוח בביתה שבדרום מקסיקו. היא מאוד רוצה שנבין את סוד חיי הנצח. "כל עוד שאנחנו זוכרים את המתים, הם נשארים אתנו". בכל שנה, כשאנו חוגגים עם המתים את חג החיים, אנו חוגגים את היכולת שלנו לאהוב, מעבר לזמן ולמקום. גם אם אהובינו נמים את שנתם הנצחית, אנו שומרים עליהם בליבנו.

אנו מודים לחברת דלתא איירליינס המפעילה מגוון יעדים בארה"ב ובאמריקה הלטינית על החסות לטיסות, ולצוות המומחים של חברת אקו – טיולי שטח על הייעוץ והסיוע בהפקת המסע למרכז אמריקה.

Heartfelt gratitude to Dr. Marina Aguirre, our guide and operator in the filed in Mexico, for sharing her great knowledge with us, her kind hospitality, and for her vital contribution to our assignment

ד"ר דבי הרשמן – ארכיאולוגית ואנתרופולוגית המתמחה בפולחן. סמנכלי"ת ואוצרת ראשית של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. מתערוכותיה "אלילות מקומיות", "בראשית – הסיפור האמיתי", "פנים מול פנים – המסכות הקדומות בעולם".

נפתלי הילגר – כתב וצלם מערכת מסע אחר, מרצה בליווי תצלומים.

הפוסט מקסיקו: קולות החיים והמתים הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט לפלנד – ביקור בכפר של סנטה קלאוס הופיע ראשון במסע אחר

"בואו וראו את ארצי. האדמה הזו מקודשת! היא היתה פעם, לפני זמן רב, מולדתם של אבות- אבותי. בואו באוזניים קשובות, בעיניים פקוחות, בלב פתוח…" (דבריו של אחד מזקני שבט האננגו, מרכז אוסטרליה) ב-26 באוקטובר 1985, נערך טקס רשמי צנוע למרגלות האיירס רוק (Ayers Rock), צוק המקודש לילידי מרכז אוסטרליה. במהלך הטקס החזירה ממשלת הטריטוריה הצפונית את הצוק, אחד מסמליה הידועים של אוסטרליה, לבעליו החוקיים, האבוריג'ינים בני שבט האננגו (Ananngu). האדמה הוחזרה לבעליה רק לשעה קלה. על פי ההסכם, בתום הטקס, החכירו בני האננגו את השטח לממשלה. עם זאת, הכריזו נציגי הממשלה כי מעתה ואילך יסמנו במפות את הסלע בשמו האבוריג'יני המקורי, "אוּלרוּ" (Uluru), שאחד מפירושיו הוא "מקום המפגש". מפות ומדריכים מודפסים ליעד אוסטרליה, בהנחה לגולשי מסע אחר! בשמורת אולורו, המנוהלת מאז בשיתוף על ידי הממשלה והילידים, מתחולל בשנים האחרונות מפגש תרבויות – ניסיון לשלב השקפות עולם שונות על יחסי הגומלין של האדם והטבע. אחרי יותר מעשור של שיתוף פעולה, נדמה עדיין שב"לב האדום" (Red Center) של אוסטרליה עומדים זה מול זה הנטייה של הלבנים להכריע את איתני הטבע, וה"חלום" של האבוריג'ינים, הרואים בנופי מולדתם ישות חיה ומקודשת. "בבקשה אל תטפסו על אולרו" – כותבים בעלי האדמה בדפי המידע שהם מחלקים למבקרים בכניסה לשמורה – "בני האננגו לא מטפסים". גיאוגרפיה מטאפיזית בטקס החזרתה של אדמת אולרו לבעליה המסורתיים, כ־200 בני אננגו ששרדו, אמר אחד מנציגיהם, טוני טג'מיווה, מחברי הוועד המנהל של השמורה: "אבות־אבותי וכל בני שבטי הכירו את המקום הזה. אבל כשהלבנים הגיעו הם לא הכירו את החוק [המסורתי] ואת המקומות הקדושים [של האדמה]… הם באו רכובים על גמלים והתבוננו באולרו, אבל הם לא ראו. הם חשבו שהמקום הזה הוא רק סלע…". בדבריו סיכם טג'מיווה את ההיסטוריה של אולרו, שראשיתה בימי בראשית של הנטייה של הלבנים להכניע את איתני הטבע, לטפס לפסגה ולכבוש את ההר מתנגשת ב"חלום" של האבוריג'ינים, הרואים בנופי מולדתם ישות חיה ומקודשת האבוריג'ינים, את המפגש הטרגי שלהם עם האירופאים ואת שורשי העימות התרבותי בין הילידים ללבנים: בני המערב, הכובשים והמגלים, ראו בטבע אתגר לכישוריהם, ואילו ילידי אוסטרליה סבורים שהאדמה היא ביטוי פיזי ורוחני לחוקי הבריאה. חלוצי המחקר האנתרופולוגי באוסטרליה, ספנסר וגילן, בחרו לכנות את תפיסת העולם הייחודית של האבוריג'ינים במינוח הפיוטי "חלום" (Dream). אבל להשקפה זו אין קשר עם חלומות. הילידים מעדיפים לתרגם את המושג – ששמו בלשון בני האננגו, למשל, הוא טג'וקורפה (Tjukurpa) – כ"חוק" (Law). לא מדובר בחוקים במובן המערבי של המלה. החוק המסורתי של הילידים הוא מאגר של מידע ודגמי התנהגות, שהועברו מדור לדור בשפת סמלים מילולית וחזותית, באמצעות מיתוסים המסבירים את ההיסטוריה של הקבוצה ומגדירים את מערכת היחסים עם הסביבה הפיזית והאנושית: הזמן והטריטוריה השבטית, הצומח והחי, קשרי השארות, הארגון החברתי והכלכלי, אורח החיים והטקסים הדתיים. על פי המסורת, נברא ה"חוק" כשעלו רוחות האבות מהאדמה וירדו מהשמים. האבות הקדומים, ישויות שהופיעו לעיתים כבני אדם ולעיתים כבעלי חיים, נדדו על פני האדמה, התהלכו ושרו. במהלך המסע נתנו שם לכל היצורים וביצעו את הטקסים והריקודים שהפיחו בהם רוח חיים. הצעדים וצלילי השיר הפכו להרים, נהרות וכוכבים, לנתיבי הנדודים ולנופי הארץ. במקומות שבהם עסקו בציד ובליקוט, אהבו ונלחמו – נבראו מקווי המים, מקומות המפגש והאתרים המקודשים. בגלל שנוצרו ב"זמן רב עוצמה", הם לא תוויים טופוגרפיים אלא מאגרים של אנרגיה, המכונה בקרב ילידי מרכז אוסטרליה "קורנפה" (Kurunpa), רוח האבות הקדמונים. לכן, בניגוד למה שרואים האנשים הלבנים, יודע כל ילד מבני האננגו כי אולרו אינו סלע העשוי אבן חול, שגילו כ־600 מיליון שנה, היקפו כתשעה קילומטרים, והוא מתנשא לגובה של כ־350 מטרים מהחוֹליות של מרכז אוסטרליה. צבעיו המשתנים עם הזריחה ולעת ערב, המערות המסתוריות, ערוצי המפלים, תעלות הסחף ומקווי המים הם "נתיבי השיר" (Song Lines) של האבות הקדמונים של בני השבט: לונגקטה (Lungkata) – איש הלטאה כחול הלשון; קונייה (Kuniya) – אשת הפיתון; לירו (Liru) – איש הנחש; אנשי המאלה (Mala) – הוולאבי. האבוריג'ינים מאמינים שאם הולכים בשקט באתרים המקודשים האלה, אפשר להרגיש את העוצמה הקמאית של ימי הבריאה, לשמוע את האבות הקדומים שרים. מיניבוס קטן עם ציורים ציורים של האבות הבוראים, הנחשים קונייה ולירו וטביעות רגליהם של אנשי המאלה ושל הדינגו המרושע, שהבריח אותם לדרום אוסטרליה, מעטרים את המיניבוס של חברת הטיולים החדשה של השבט. בכל בוקר, בטרם שחר, כשאלפי מצלמות מתקתקות בשמורת אולרו, מזדחל המיניבוס הקטן בקצה טור האוטובוסים של חברות התיירות, המובילים את המטיילים לתחנת היציאה למסלול הטיפוס. באחרונה, מציעים בני השבט לכ־250 אלף המבקרים מדי שנה בשמורה דרך אחרת לטייל ולהכיר את אולרו. "הם מודאגים כשאנשים אינם מכבדים את ה'חוק' ומהמספר הגדול של המטיילים שנהרגו ג'ייקוב פוטורה, מזקני שבט האננגו, מדגים הבערת אש באמצעים מסורתיים, במהלך סיור מסוג אחר ב"נתיבי השיר" במהלך הטיפוס. על פי המסורת, נשמתו של אדם שמת רחוק מביתו אינה יכולה לחזור לאדמת אבותיו", אומר לורי ברימן, לשעבר פקח בשמורה וכיום מנהל את חברת הטיולים של השבט, אחד האוסטרלים הלבנים היחידים שמעסיקיו הם אבוריג'ינים. "החברה הוקמה בתקווה שהיכרות עם בני השבט תסייע להבין את המשמעות התרבותית והרוחנית של המקום. בדרך זו אפשר אולי לשכנע אנשים לוותר על הספורט הזה, לכבוש את פסגת הסלע". ארנסט גילס, ש"גילה" בשנת 1872 את אולרו, היה כנראה גם האדם הראשון שטיפס לפסגתו. הוא ובני דורו, המתיישבים האירופאים, סברו שהם מגלים "ארץ ריקה" (terra nullius) ועל כן העניקו שמות לחבלי ארץ ולתוויי הנוף. שנה לאחר מכן, טיפס על הסלע וויליאם גוס, והוא העניק למקום את השם "איירס רוק", על שמו של סר הנרי איירס, מושל אוסטרליה הדרומית. על פי רשימותיו, תכנן גוס את מסעו במשך שנה כמעט ורכב על גמל שלושה חודשים מאליס ספרינגס (Alice Springs) למחוזות ה"חלום" של בני האננגו. בגלל קשיי הגישה, נסללה הדרך לאולרו רק בשנת 1930. דרך העפר, שעברה בין חוליות טובעניות, היתה משובשת וקשה למעבר, במיוחד בעונת הגשמים. אבל נדמה כי תלאות הדרך רק הגבירו את קסמו של הסלע התלול, אשר הפך למוקד עלייה לרגל ולסמל לאומי, בדומה למצדה של הישראלים. השלטונות הכריזו על השטח כשמורת טבע בשלהי שנות החמישים, בשנות השישים והשבעים כבר הגיעו לאתר עשרות אלפי מטיילים, רובם תלמידי בתי ספר תיכוניים מרחבי אוסטרליה, ובעשורים האחרונים מגיעים למקום כאלף איש מדי יום. בני האננגו, שאולרו הופקע מטריטוריית המחיה שלהם, עבדו כאנשי שירותים במלונות ובמסעדות וכעוזרים לפקחי השמורה. הסלע שימש לספורט הלאומי, הטיפוס לפסגה, והילידים שימשו אובייקטים לצילומים. בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז שהם שותפים לניהול, השתפר המצב בהרבה. האכסניות והמזללות סולקו משטח השמורה, והמטיילים מתארחים בכפר הארחה חדשני המשתלב בנוף וכולל מרכז מבקרים. השמורה והכפר זכו למוניטין ולפרסים בינלאומיים על שימור הטבע והתרבות. בנתיבי האבות הקדומים שלמרגלות הסלע כבר אסור לצלם. בקטה טג'וטה (Kata Tjuta), "ראשים רבים" בלשון הילידים, הנחשב לאתר קדוש יותר, נסגרו רוב האזורים לכניסת מטיילים. אבל התיירים יכולים עדיין לטפס לפסגת אולרו. דאמיין קונור, שהגיע מטסמניה הרחוקה כדי לעבוד בשמורה, מודה באכזבה: "הממשלה טוענת שזה סמל לאומי, אבל זה עסק כלכלי. תעשייה של סיורי גמלים, אופנועים והליקופטרים, טיולי שקיעה עם שמפניה וברביקיו לצלילי הדידג'רידו. המשקיעים חוששים כנראה שאם לא ייתנו לתיירים לטפס, הם לא יגיעו". ה"חוק" של ג'ייקוב ג'ייקוב פונטורה, בן 75, זוכר את הימים שהלבנים הגיעו לאולרו רכובים על גמלים. הוא היה עוזרו של מנהל השמורה הראשון, ביל הנרי האגדי. השיחה נערכת באמצעות מתורגמן, כי ג'ייקוב, כרבים מילידי מרכז אוסטרליה, אינו יודע אנגלית. ג'ייקוב הוא מאנשי ה"חוק", זקני שבט האננגו. החוק המסורתי הוא סודי ומיועד לילידים שעברו טקסי חניכה. אבל כמחווה, במסגרת הניהול המשותף של השמורה, החליטו זקני השבט לפתוח לביקור את האתרים המקודשים שלמרגלות האולרו ולחלוק מעט מהידע שלהם עם לבנים. מדמי החכירה הם הקימו ביישוב הקהילתי שלהם מרכז תרבות, המציג את אולרו מנקודת מבטם של בני האננגו, ומשם אנו יוצאים לטייל יחד ב"נתיבי השיר". משפחה אבוריג'ינית, אליס ספרינגס "אני שמח להראות את ה'חוק' שלי", אומר ג'ייקוב ומצביע על בעלי חיים, צמחים ועצים המשמשים לציד וליקוט, לבניית מחסה ולהתקנת כלים. כל ההיבטים של הקיום הם חלק מהחוק המסורתי. בידיו ובסל הפלסטיק שלו נושא ג'ייקוב את מקל החפירה וקעריות העץ של הנשים הלוקטות, ואת המגינים, החניתות, האלה והבומרנג המשמשים את הגברים לציד. בניגוד לדעה המקובלת, לא כל ילידי אוסטרליה השתמשו בבומרנג להטלה (Returning Boomerang), ששימש לציד ציפורים באזורי החוף. במרכז אוסטרליה, הבומרנג גדול וכבד, קצותיו חדים, והוא משמש גם כלי עזר להדלקת אש ולעיתים אף כלי נגינה. גם בדידג'רידו, הכלי המוסיקלי המזוהה ביותר עם האבוריג'ינים, לא ניגנו כל ילידי היבשת. בני האננגו, למשל, נוהגים לנגן ב"מקלות מוסיקה" (Timpilypa). ה"חוק", שהוא הבסיס למערכת היחסים עם הסביבה, מחייב לשמור על משאביה. על אף שהם חיים באיזור צחיח למחצה, מחבלי היבשת הקשים יותר למחיה, מגדיר החוק המסורתי של ילידי מרכז אוסטרליה מאות ואלפי מינים שונים של זוחלים ובעלי חיים, צמחי מאכל ומרפא. ה"חוק" מגדיר גם את קשרי השארות, השייכות לטריטוריה השבטית ולקבוצה. עם הולדתו מקבל האבוריג'יני שם של אב קדמון, מהאבות הבוראים של ה"חוק" שלו, הקובע את זהותו האתנית, את שטח המחיה שלו ואת קשריו המשפחתיים. הקשרים המשפחתיים מבוססים על מערכת סמלים, לא על קשרי דם, ולכן מכונה שמו השבטי של היליד "שם העור" (skin name). שיטת השארות נועדה למנוע נישואי קרובים בקבוצות קטנות של ציידים ולקטים, ולהבטיח שבסביבה העוינת יהיו לכל אחד קשרי משפחה. ג'ייקוב, האומר שהוא מצאצאי אנשי המאלה, משרטט בחול את "נתיב השיר" שלהם. הוא מספר כי באחת הפעמים שערכו את הטקס, הפרו אנשי המאלה את כללי ההפרדה בין הפולחנים של שני המינים – "ענייני גברים, ענייני נשים" (men’s business, women’s business) – והרגיזו את השכנים, אנשי זרע עץ השיטה (Mulga). אלה שילחו בהם כלב שטני, שהבריח אותם מאולרו. "אם רוצים לדעת את סוף הסיפור, צריך ללכת לדרום אוסטרליה", הוא אומר. אנתרופולוגים מאשרים שתושבי דרום היבשת מכירים את המיתוס. במשך אלפי שנים, מציירים האבוריג'ינים את נתיבי ה"חלום": תיאורים סמליים של המיתוס – מקווי המים, ההרים ומקומות המפגש – האבות הקדומים והילידים המספרים. הציור בצבעי האדמה המקודשים הוא חלק מה"קורובורי" (Corroboree) – טקסים המציגים את ה"חוק" בריקוד ובצליל. הם מאמינים כי הטקסים שומרים על חיוניות הטבע, ושבלעדיהם – תגווע האדמה. אבל כלי פולחן רבים, הנחוצים לביצוע הטקסים של ילידי מרכז אוסטרליה, נלקחו מהם ונמצאים במוזיאונים ובמוסדות מחקר. קניון המלכים (King's Canyon), שבו צולמו חלקים מהסרט "פריסיליה מלכת המדבר" האוסף של סטרלו כלי הפולחן, שאסף פרופ' תיאודור סטרלו (Strehlow) במסגרת מחקר על הדתות והאמונות של ילידי מרכז אוסטרליה, נחשבים לעוד אחד מהסמלים הלאומיים. לכן, בדומה לאולרו, זכויות הבעלות ואופי השימוש ב"אוסף סטרלו" הפכו לסלע מחלוקת בין לבנים לילידים. האוסף נשמר במכון מחקר באליס ספרינגס, המרוחקת כ־500 קילומטרים מאולרו, יום נסיעה בכביש המהיר החוצה את האאוטבק. ה"אוטוסטרדה של סטיוארט" (Stuart Highway) עוברת בלב של אוסטרליה, בנתיב גילוי היבשת על ידי האירופאים. בשנת 1860 יצא ג'ון סטיוארט בניסיון להשיג את הפרס בסך 2,000 לירות שטרלינג, אשר הובטח לראשון שיחצה את היבשת מדרום לצפון. הוא הגיע לליבה הגיאוגרפי של אוסטרליה, אך נאלץ לשוב על עקבותיו. רק כעבור שנתיים, בנסיונו השלישי, הצליח לחצות את המדבר ולהגיע לחוף הצפוני. המסלול שעשה עובר בסמוך לאתרי טבע ונוף מרהיבים, בהם קניון המלכים (Kings Canyon), שבו צולמו חלקים מהסרט "פריסיליה מלכת המדבר". קו הטלגרף היבשתי, שהושלם שנים רבות אחר כך, והכביש המהיר המודרני עוברים בנתיב המסע של סטיוארט. אליס ספרינגס נוסדה כתחנת שירות עבור קו הטלגרף, שקישר ישירות בין חלקי היבשת ובין אוסטרליה לאירופה. היתה זו משימה אדירה, שהושלמה תוך זמן קצר להפתיע. אבל העיר, אשר הוקמה בסמוך לתחנת הטלגרף, התפתחה לאט ושגשגה רק משנות השלושים, אחרי שהסתיימה הנחת מסילת הברזל. באותם ימים התחיל סטרלו, בלשן ואתנוגרף, את המחקר על אמונותיהם של בני הארנדה (Aranda), ילידי האיזור. זקני הארנדה בטחו בסטרלו, בנו של מיסיונר, אשר גדל בין האבוריג'ינים ודיבר את שפתם. הם מסרו לו מידע על טקסיהם והפקידו בידיו למשמרת את כלי הפולחן. סטרלו ראה בעבודתו שליחות. הוא האמין שהוא מתעד עולם הולך ונעלם, תרבות נכחדת. אבל בני הארנדה שרדו, והפיקדון שהעניקו לסטרלו לא הושב מעולם. הממשלה, שהחזירה באחרונה שרידי אדם וחפצים אבוריג'יניים ממוזיאונים וממוסדות מחקר, החליטה לשמור על אוסף סטרלו, בטענה כי החפצים ניתנו לו על ידי זקני הארנדה ולא נלקחו מהם. עם זאת, בלחץ אגודות הילידים נסגרה בחודש שעבר התצוגה במכון המחקר, והמוצגים הועברו למחסנים. "אנחנו עדיין חוקרים את החפצים, הסרטים, התמונות ויומני השדה", מסביר מנהל מכון המחקר, האנתרופולוג ברט גאלט־סמית. "אנו מנסים לארגן את האוסף כך שיהיה נגיש הן לאנתרופולוגים והן לאבוריג'ינים". לדבריו, אילנות היוחסין שהכין סטרלו מסייעים לילידים לאתר את קרוביהם, וכלי הפולחן – שהם חלק מהחוק המסורתי – משמשים כראיות לזכויות הבעלות על אדמותיהם. "שלמות האוסף", הוא מוסיף, "מחייבת לשמור את החפצים עם התיעוד המדעי". נציגי האבוריג'ינים טוענים כי החזקת החפצים המקודשים במכון המחקר מסכנת את חייהם ואת תרבותם. לא לכל אדם, גם אם הוא אבוריג'יני, יש זכות לראות את כלי הפולחן. ילידים העוברים על האיסור צפויים עד היום לעונש המסורתי, שיפוד בחניתות. יתרה מזו, ללא החפצים המקודשים, אי־אפשר לקיים חלק מהטקסים. "אנו נאבקים על החזרת האדמות, האתרים המקודשים וכלי הפולחן כי הם לא תוויי נוף וחפצים אתנוגרפיים – הם התרבות שלנו", אומר מקס סטיוארט, יו"ר מועצת האדמות המרכזית (Central Land Council, אגודות הילידים) באליס ספרינגס. כל צבעי הקשת שורשי המחלוקת בין הילידים ללבנים באים לידי ביטוי בשיר שכתב מוֹטה, אבוריג'יני מבני המורינברה (Murinbara): "לאיש הלבן אין 'חלום'. הוא הולך בדרך אחרת… יש לו דרך השייכת לו". רק באחרונה הכירו הלבנים באחריות שלהם להכחדה הפיזית והתרבותית של ילידי מכון התרבות של אגודות הילידים באליס ספרינגס מסייע בשמירת השפה והמורשת האבוריג'יניות אוסטרליה. רבים מהאבוריג'ינים לוחצים בשנים האחרונות על ממשלת אוסטרליה להתנצל על כך. עם זאת, חשוב להכיר גם את נקודת המבט של הלבנים. המתיישבים האירופאים הראשונים הגיעו לארץ לא נודעת: בינם ובין מדינת האם שלהם הפריד מסע ימי של 24 אלף קילומטרים, שנמשך שמונה חודשים. שנתיים וחצי של קיום על סף רעב עברו בין הגעתה של ספינת אספקה אחת של הצי האנגלי לזו שבאה בעקבותיה. רבים מהמתיישבים היו אסירים, שהיבטיהם האכזריים של החיים במושבת העונשין הותירו בהם צלקות. הם השתמשו בכישורים ובמיומנויות המערביות, בסקרנות ובאומץ, על מנת להגיע אל חבלי ארץ נידחים וליישבם, ושרדו למרות התנאים הקשים. הם מילאו את היבשת, בנו מדינה דמוקרטית וגיבשו אופי לאומי ייחודי. הילידים ה"פראים" – שנחשבו בעיניהם כמו הצמחייה ובעלי החיים של הארץ העוינת – שילמו את מחיר ההישרדות וה"קדמה" המערבית. ואף על פי כן, במרכז אוסטרליה הצליחו הילידים לשמר את התרבות שלהם. קשיי הגישה שנמשכו עד המאה ה־20, הסביבה העוינת, מיעוט המתיישבים הלבנים והריחוק מהמרכזים העירוניים תרמו לשימור אורח החיים המסורתי בקרב קבוצות רבות. מכון התרבות של אגודות הילידים באליס ספרינגס מסייע בשמירת השפה והמורשת האבוריג'יניות, בעת ובעונה אחת עם חשיפה לתרבות המערבית. שירותי התרגום, הקורסים והסדנאות מיועדים לילידים וללבנים. "אחרי ככלות הכל, כשמשלבים את שתי השקפות העולם, זוכים בטוב שבעולמות", אומרת ג'וי מאסורס מהמכון לתרבות הילידים, בת ל"דור האבוד". "אני גאה באמי השחורה ובאבי הלבן. כולנו ילדיו של וואנאמפי [נחש הקשת, האב הקדום של כל תושבי אוסטרליה], ויכולים ליצור יחד את כל צבעי הקשת".

הפוסט סלע המחלוקת – איירס רוק, אוסטרליה הופיע ראשון במסע אחר

אם עוברים יומיים־שלושה ללא בשר בקרב שבט השָרוּנאווה, החי בג'ונגלים של מזרח פרו, מתכנסות נשות השבט, עונדות את חרוזיהן, צובעות את פניהן ומזמרות לגברים: "אנו שולחות אתכם ליער, צאו והביאו לנו בשר". הגברים מתנהגים כאילו לא שמעו דבר, אבל למחרת הם יוצאים לציד. הם יודעים כי עד שלא יהיה בשר בכפר, הנשים לא ישכבו איתם. האנתרופולוגית ג'נט זיסקינד מספרת במחקרה על מנהגי השבט, כי "התאווה לבשר מעסיקה את בני השבט כל הזמן. גברים, נשים וילדים מבלים זמן רב בשיחות על בשר, מתכננים ביקורים אצל משפחות שיש להן בשר ומשקרים בדבר כמות הבשר שיש בביתם". אתנוגרפים שחיו בקרב ילידי יערות־הגשם של אמריקה הדרומית מדווחים על תופעות ומנהגים דומים.
גם האנתרופולוגים לורנה מרשל וריצ'רד לי, שחיו בקרב הבושמנים בדרום־אפריקה, התרשמו שהם מוקירים בשר הרבה יותר מאשר מזונות מהצומח. "כאשר חסר בשר במחנה", מתאר ריצ'רד לי, "מביעים האנשים את כמיהתם לבשר, גם כאשר יש שפע של מאכלי ירק". מתברר, כי גם אצל האבוריג'ינים שבאוסטרליה ובני האיים בדרום האוקיינוס השקט, בשר הוא מצרך נדיר ונחשק יותר. בגיניאה החדשה, למשל, קל ללקט ולגדל יאם, בטטות ומזונות אחרים מהצומח, אבל בני המקום נוהגים להקדיש שעות רבות לגידול חזירים. הם עורכים כֵּרות, שבהן אוכלים עד להתפקע ומכבדים את הקרובים בנתחי בשר. לעומת זאת, בחברות שבטיות וכפריות אחרות, עלול מחסור בבשר להביא לקרע בתוך הקהילה וכן לסכסוכים ולקרבות בין מחנות ויישובים שכנים.
ממחקרים אנתרופולוגיים עולה איפוא, כי הלהיטות לבשר מאפיינת את כל עמי הציד והלקט ברחבי העולם, וגם בחברות ראשוניות ביותר הידועות היום משמש הציד אחד ממקורות הקיום החשובים. מאחר שהחקלאות היא המצאה מאוחרת יחסית, שבאה לעולם לפני כ־10,000 שנה, משערים החוקרים כי במשך מאות אלפי השנים הראשונות לתולדותיו, היה האדם הקדמון צייד ולקט. לכן משמשות חברות ציידים בנות זמננו מקור השוואה לחברות פרהיסטוריות ואורח חייהן מהווה השראה למחקרים העוסקים בהתפתחות התרבות ובדפוסי ההתנהגות שלנו. משום כך, יש הסבורים כי כבר בשלבים המוקדמים להופעת משפחת האדם עסקו היצורים האנושיים בציד והתחלקו בבשר עם בני חבורתם. בין המחזיקים בדעה זו, המכונה "השערת הציד", היו שסברו כי מעשה הציד הוליד את ייצור הכלים, הקשרים החברתיים, השפה וערכים אנושיים רבים, כמו שיתוף פעולה, אומץ לב והקרבה עצמית. היו שהרחיבו את היריעה ואף הציעו לראות את התפתחות חיי המין של האדם על רקע זה. לדעתם, כדי להבטיח את ליטרת הבשר שלה, הסתגלה הנקבה האנושית, בניגוד לפרימאטים ויונקים אחרים, לקיום יחסי מין שאינם מוגבלים לתקופות ייחום קצרות.
על פי "השערת הציד", החלה ההרפתקה האנושית בתאוות הבשרים המאפיינת את בני משפחת האדם ובמיומנויות שפיתחו אבות־אבותינו, כדי לכלול בתפריטם חלבון מהחי. האם אכן הפכו העדפותיהם הקולינריות ואסטרטגיית השגת המזון שלהם את היצורים האנושיים הקדומים לבני אדם?

ציידים או אוכלי נבלות?
בעבר, טענו החוקרים כי תאוות הבשרים מבדילה בין האדם לקרוביו בעולם החי – הפרימאטים, היונקים העיליים. הקופים וקופי־העל נחשבו עד לפני זמן לא רב צמחונים מושבעים. אבל בתצפיות בחיי בר שנערכו בעשורים האחרונים התברר כי רוב הפרימאטים הם אוכלי־כל; בדומה לבני האדם, הם אוכלים מזונות מהצומח ומהחי. מינים רבים של קופים אוכלים חרקים, תוצר־לוואי של אכילת עלים ופירות; אך כשהם מוצאים זחלים או תולעים במזונם הצמחי הם מעדיפים לאכול אותם ויורקים את העלה או הפרי. בבונים מפסיקים לאכול כל דבר אחר, כשהם מוצאים נחילי חרקים. שימפנזים מקדישים זמן ומאמצים רבים לאכילת טרמיטים ונצפו פעמים רבות כשהם "צדים" וטורפים גורי יונקים קטנים ועופרים. התצפיות מלמדות איפוא, שמוצא האדם בשושלת של חובבי בשר סדרתיים, חלקם אף בעלי כישורים קטלניים. אלה עשויים לרמז, כי התאווה לבשר וכישורי הציד אינן תכונות אנושיות בלבדיות.  

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

ציור סלע, שנמצא במערה בטנזניה ומתאר ציד קבוצתי של פיל. החוקרים חלוקים ביניהם אם ציורי סלע אלו נוצרו לפני 35 אלף שנה או 60 אלף שנה | צילום: אייל ברטוב

יש הטוענים כי בראשית דרכם לא היו אבות־אבותיה של משפחת האדם ציידים רבי־יכולת, וכי הבשר שכללו בתפריטם היה משיירי נבלות שהותירו הטורפים. החוקר האמריקאי לואיס בינפורד בדק ריכוזי עצמות של בעלי חיים, שנמצאו באתרים פרהיסטוריים קדומים במזרח אפריקה, וגילה כי ברובם שכיחים שרידי עצמות של גפיים. חלקים דלי בשר אלה מועדפים פחות בתפריטם של ציידים בני זמננו, ולכן סבור בינפורד כי היצורים האנושיים ליקטו נתחי בשר שנותרו מסעודות הטורפים. בינפורד טוען כי גם אתרים מאוחרים יותר מתקופת האבן הקדומה (מיליון עד 200 אלף שנים לפני זמננו), שבהם התגלו כלי אבן ועצמות פילים – למשל, בטוראבלה ובאברונה שבספרד – אינם אתרי ציד אלא מצבורי פסולת של צבועים. עדויות מובהקות לכישורי הציד של האדם מופיעות  רק בשלהי תקופת האבן לפני כ־40 אלף שנה. בשלב זה הופיעו לראשונה כלי נשק לציד בעלי חיים גדולים ומסוכנים ממרחק בטוח, בהם צִלצלים משוננים ומטול חניתות. במערות באפריקה הדרומית שהיו מיושבות בתקופה זו, אפשר למצוא עצמות בעלי חיים כתאו אפריקאי וחזירים בוגרים, ומפלסי המגורים במערות באירופה גדושות בעצמות ביזונים, איילים, סוסים ויעלים. אחדים ממינים אלה מציבים אתגר קשה גם בפני ציידים מודרנים ואין ספק שלכידתם מצביעה על שיטות מתוחכמות של ציד שיתופי, בקיאות רבה בייצור כלי נשק ובהכרת התנהגותם של בעלי החיים. לכן סבור בינפורד כי הציידים הראשונים הופיעו לפני 100 אלף שנים, והם היו בני מיננו, אבותיו של ההומו סאפיינס, האדם הנבון.
ייתכן, אמנם, שחיפוש פעיל אחר בשר לא היה חלק משגרת יומם של היצורים האנושיים הקדומים יותר. אפשר ששרידי בעלי החיים התגלו להם בדרך מקרה, כשחיפשו אגוזים, שורשים, פירות וצמחי בר אחרים החביבים על הפרימאטים. אך נראה כי הם שיכללו כישורים אלה, ובסופו של דבר לבשו חיפושי הבשר שלהם אופי מאורגן יותר.
ממצאים ארכיאולוגיים שנחשפו באחרונה מעידים על כך שבני משפחת האדם הפכו לציידים זמן רב לפני הופעת בני מיננו: באתר שונינגן (Schoningen) שבגרמניה, שגילו 400 אלף שנה, התגלו חניתות ציד עשויות עץ, הקדומות ביותר הידועות לנו היום. באתר גשר בנות־יעקב שבעמק הירדן, שגילו 780 אלף שנה, נחשפו גולגולת פיל פרהיסטורי ובסמוך לה בול עץ, גוש מסותת של בזלת שמשקלו 16.5 קילוגרם, וכלי אבן אחרים ששימשו לפיצוח קופסת המוח של הפיל. החופרת, הפרהיסטוריונית נעמה גורן־ענבר, טוענת שממצאים אלה הם קרוב לוודאי עדויות לציד (ראו  "מסע אחר" 83, עמ' 6).
מממצאים אלה עולה כי מאחר שהבשר הוא מזון עתיר־אנרגיה, התחילו הזכרים של המין האנושי, בנקודת מפנה בלתי ידועה בתולדותינו, לגלות עניין בציד כדרך להשגת מזון. בתחילה, גברו כנראה על טרפם בעזרת אבנים או ענפים ששימשו אלות וחניתות. כדי להרוג חיה שכשלה בביצה או לפגוע בבעלי חיים נמלטים, אין צורך בטכנולוגיה מתוחכמת; אפשר להשתמש באבני שדה שעובדו לצרכים אחרים ולבתר את השלל באמצעות נתזי אבן, ששימשו לחידוד מקלות חפירה לחיפוש מזון מהצומח. כלומר, לא מעשה הציד הפך את אבותינו לבני אדם; הציד, כמו הטכנולוגיה, היו תוצרים של היותם יצורים אנושיים.
אבל אנתרופולוגים וסופרים בני המערב אינם הגברים היחידים המייחסים לציד חשיבות מופרזת. מספר ג'ארד דיימונד, מומחה לפיסיולוגיה שערך מחקרי שדה אצל ציידים־לקטים בגיניאה החדשה: "חייתי במחיצת ציידים אמיתיים, אנשים שהגיחו רק באחרונה מתקופת האבן. ליד המדורה מתנהלות שיחות ארוכות על בעלי החיים הניצודים, הרגליהם והשיטה הטובה ביותר לצוד אותם. אילו הקשבתם לידידי מגיניאה החדשה, הייתם חושבים שהם סועדים את ליבם בבשר קנגורו טרי כל ערב וכי הציד הוא עיסוקם היחיד כמעט כל ימות השנה". אבל כשמשדלים את הציידים לפרט, מדווח דיימונד, אומרים רובם שלכדו רק קנגורים ספורים בימי חייהם. לרוב הם לוכדים גוזלי גדרון, ארנבות וחיות קטנות אחרות, שאינן מוזכרות, כמובן, בסיפורי הגבורה סביב המדורה.
"ההשערה שלי היא שציד חיות גדולות תרם תרומה צנועה בלבד לאספקת המזון שלנו, גם לאחר שהאנטומיה וההתנהגות שלנו כבר היו מודרניות לגמרי… במשך רוב ההיסטוריה שלו לא היה האדם צייד גדול, אלא שימפנזה מוכשר שהשתמש בכלי אבן כדי להשיג ולעבד מזון צמחי ובעלי חיים קטנים", סיכם דיימונד את התרשמויותיו. למסקנות דומות הגיעו גם חוקרים אחרים שערכו מחקרי שדה בקרב ציידים־לקטים בני זמננו. למרות שמדובר בחברות ראשוניות, יש לציידים אלה כלי ציד יעילים הרבה יותר מאלה שהיו לבני משפחת האדם הקדומים, אבל כמעט בכל המקרים המזון הצמחי שמלקטות הנשים מספק את עיקר הקלוריות לתזונת המשפחה.            

בראשית היה הסלט
בניגוד לדחף המנחה את הטורפים לחפש ולאכול מזון מהחי, בגוף האדם אין תיכנוּת גנטי המעורר דפוסי התנהגות אלה. גם הגיוון הרב במקומם של מזון מהחי ומהצומח במנהגי התזונה של תרבויות שונות אינו תומך בהנחה שאנו מכירים אינסטינקטיבית במזון מהחי משהו שאנו חייבים לאכול. אבל מתברר שהפיסיולוגיה ותהליכי העיכול שלנו מלמדים אותנו להעדיף מזונות מהחי, מפני שהם מזינים יותר.
שיעור החלבון בבשר גבוה בהשוואה לרוב המזונות שמקורם בצומח. מלבד כמה יוצאים מהכלל, גם איכות החלבון במזון מהחי גבוהה מאיכות החלבון במזון מהצומח. החיטה,

סיישל. למרות חיבתו לחלבון מהחי נהג האדם משחר ימיו לאכול תפריט מגוון, שכלל בעיקר לקט מהצומח. על הציד מספרים עלילות גבורה, אבל בפועל אוכלים הרבה שורשים ואגוזים | צילום: איתמר גרינברג

לדוגמה, מכילה אמנם את כל חומצות האמינו הנחוצות לגוף, אך כדי לקבל גם את החומצות שרמתן נמוכה, צריך אדם במשקל 80 קילוגרם להתפטם בקילוגרם וחצי של לחם מחיטה מלאה ביום. לעומת זאת, הוא זקוק ל־340 גרם בשר בלבד כדי להגיע לרמה נחוצה של חלבון. מזונות מהחי הם גם מקור מרוכז לוויטמינים A, E, כל סוגי ויטמין B, ובמקומות המרוחקים מקו המשווה, שבהם החורף ארוך ומזג האוויר סגרירי ימים רבים בשנה, גם ויטמין D. על ידי אכילת כמויות גדולות של בשר, הצליחו האינואיט (אסקימואים) לשמור על מצב בריאות מעולה, ולא סבלו ממחלות הנגרמות ממחסור בוויטמין C.
צירופים שונים של צמחים עם בשר משפרים את איכות התזונה: גוף המקבל אך ורק בשר רזה משתמש בחלבונים כמקור אנרגיה, ולא לבניית הגוף וּויסות פעולתו. אחת הדרכים לשמירת החלבון שבבשר היא אכילתו בלוויית מזונות עמילניים עתירי קלוריות. האנתרופולוג קנת גוד מדווח, למשל, כי בני הינומאני, החיים באיזור הגבול של ברזיל עם ונצואלה, מסרבים לאכול בשר שלא בלוויית בננות בר. עם זאת, הצירוף הטוב ביותר לשמירת החלבונים צריך להכיל בשר שמן, מפני שהשומן מכיל כמות כפולה של קלוריות. עצם קיומם של צמחונים וטבעונים אינו משנה אם כן את העובדה שאנו נמנים עם סדרה ביולוגית של אוכלי־כל, המעדיפים בדרך כלל מזון מהחי.
כאמור, הבשר הוא מצרך נחשק, אך הציד לא תמיד יכול לספקו. לכן היו מנות הבשר קטנות תמיד, וכבר בתקופת האבן הן נאכלו בתוספת גידולי שורש עמילניים ודגני בר. באתר הפרהיסטורי בגשר בנות־יעקב התגלו במפלסי המגורים – בנוסף לשרידי הפיל שניצוד ועצמותיהם של קרנפים, סוסים, איילים, חזירים ועוד – גם כמאה סוגים של צמחי בר. ממצאים אלה, ושרידי צמחי בר משכבות פרהיסטוריות במערת כָּבָּרָה במורדות הכרמל, מעידים על כך שלמרות חיבתו לחלבון מהחי נהג האדם משחר ימיו לאכול תפריט מגוון, שכלל בעיקר לקט מהצומח.
את שורשי הקשר בין נשים למזון מהצומח ניתן אולי למצוא בחלוקת העבודה המקובלת בקרב ציידים־לקטים. מאחר שהציד הוא עיסוק המחייב תנועה ארוכת טווח ברחבי הטריטוריה, ולעיתים אף כמה ימים של היעדרות מאתר המגורים, היתה השגת מזון מהחי לעסק של גברים. הלקט, הנערך בדרך כלל באיזור הקרוב למחנה, מתאים יותר לנשים הנושאות את התינוקות וצמודות לילדים. לכן, על אף שהציד הוא עיסוק של גברים בוגרים בעלי כושר גופני גבוה, המעניק למזון בעל הערך התזונתי שהם מספקים גם סטטוס חברתי, מתברר שהנשים המלקטות תורמות את עיקר המחיה בחברות שכלכלתן מבוססת על ציד ולקט.
מהמחקר שערך ריצ'רד לי על מנהגי התזונה של הבושמנים מתברר, כי המזון מהצומח שמלקטות הנשים מהווה יותר מ־60 אחוזים מכמות המזון היומית. לעיתים מלקטת האשה ביום אחד מזון המאפשר להאכיל את המשפחה במשך שלושה ימים. בחברות אלה יש לנשים שליטה על כמה משאבים: מזון מהצומח, ידע על תנועת בעלי החיים וידע על מקורות המים. בכך יש להן, למעשה, מונופול גם על המידע המשמש את הגברים היוצאים לצוד. תפקיד האשה חיוני איפוא לקיום הכלכלי של הקבוצה, והיא וסובביה מודעים לכך. לורנה מרשל, שחקרה את חיי הנשים הבושמניות, מדווחת על נשים בעלות כבוד וביטחון עצמי ועל ציידים הנוטלים חלק ב"עבודות נשים" כשאיבת מים ובישול, פעילויות בעלות סטטוס נמוך בחברות של רועים וחקלאים.
חשיבותה של האשה במערך הכלכלי של ציד ולקט באה לידי ביטוי בצלמיות ה"ונוס" שהתגלו באתרים רבים משלהי תקופת האבן. צלמיות אלה, בעלות האחוריים והחזה השופעים, אינן נשים שגולפו על פי צו האופנה של אותם ימים, אלא ייצוגים של אלוהוּיות ראשונות. דמיונן של צלמיות ה"ונוס" הפרהיסטוריות לפסלי "האלה האם" של חברות ציידים בצפון אירופה ואסיה מצביע על אמונה קמאית באם קדמונית, פטרונית של בעלי החיים ובני האדם. ממצאים אלה השפיעו בעבר על ההשערה המקובלת, והמוטעית, שהחברות הפרהיסטוריות היו מטריארכליות. היום מעריכים כי שכיחותן ותפוצתן של הצלמיות משקפות את תדמיתן של נשים בחברות ראשוניות: מאחר שהיא תורמת את המזון מהצומח, שמהווה את עיקר המחיה, מסמלת האשה־האלילה שפע וחיים. 

תקציר תולדות הסעודה
אצל הבושמנים במדבר קלהארי ראה ריצ'רד לי קבוצות קטנות של גברים ונשים חוזרות הביתה, מדי ערב, עם בעלי חיים, פירות וצמחי בר – שלל הציד והלקט של היום. "יושבי המחנה כולו – תושבים ואורחים כאחד – מחלקים שווה בשווה את המזון", כתב לי. "ארוחת הערב של כל משפחה מורכבת ממנות שהתקבלו מכל שאר המשפחות במחנה. המזונות מחולקים בצורתם הגולמית, או מבושלים תחילה על ידי מלקטיהם ואחר כך מחולקים. יש זרימה מתמדת של אגוזים, גרגירים, שורשים ואבטיחים ממדורה

נשים בושמניות ליד המדורה, מדבר קלהארי, נמיביה. ממחקר שנערך על מנהגי התזונה של הבושמנים מתברר, כי המזון והצומח שמלקטות הנשים מהווה יותר מ-60 אחוזים מכמות המזון היומית | צילום: דנדן בולוטין

משפחתית אחת לשכנתה, עד שכל תושבי המחנה מקבלים את חלקם". על פי עדותו, הבושמנים לעולם לא יגיעו למצב שמשפחה אחת תאכל מזונות בעלי ערך תזונתי גבוה, כמו בשר, ושאר המשפחות לא. "זה קורה אצל האריות", אומרים הבושמנים, "לא אצלנו".
המזון שהבושמנים מביאים מדי ערב למחנה, כמו השקיות גדושות המצרכים שאנו נושאים הביתה מהסופרמרקט, הם כל הסיפור; תקציר תולדותיה של היצירה הקולינרית האנושית. אריות סועדים במקום הקטל, והגורים לומדים להמתין לשיירים שיותירו הבוגרים החזקים בלהקה. קרובינו, השימפנזים, מחפשים מזון בצוותא, אבל אוכלים ביחידות. בני אדם, לעומת זאת, מתחלקים דרך קבע במזונם. גם אם לא היו אבות־אבותיה של משפחת האדם ציידים מהוללים, אתרים פרהיסטוריים קדומים במזרח אפריקה מעידים על כך שכבר לפני כשני מיליון שנה אספו היצורים האנושיים את נתחי הבשר והביאו אותם "הביתה", לארוחה משותפת עם בני החבורה. ועד היום, השולחן הערוך לסעודה, הנמצא במוקד הבית וחיי החברה שלנו, הוא מאפיין מובהק וחשוב ביותר בתרבות האדם.
עם זאת, נדמה שכבר בתקופות הפרהיסטוריות היו כאלה שהיו קרובים לצלחת יותר מאחרים. מחקרים חדשניים בחבורות של ציידים־לקטים מטילים ספק בדיווחי השדה על הדדיות ושוויוניות בחלוקת המזון. החידוש טמון בעיקר בממצאים על ערכיהם התזונתיים השונים של נתחי שלל הציד, שמחלקים בני החבורה. בחלק מהחברות הללו מקבלות הנשים, למרות תרומתן למחיה ומעמדן השוויוני כביכול, מנות בשר שערכן התזונתי דל יותר. בקרב האבוריג'ינים, ילידי אוסטרליה, למשל, בריאותן של נשים ירודה מזו של הגברים; לא רק כתוצאה מלידות ועבודה קשה, אלא גם בגלל בעיות תזונה. אחד הגורמים לכך הוא, כנראה, טאבו האוסר על נשים הרות ומיניקות לאכול שומן מהחי. גם האינואיט מעניקים לגברים ולילדים את חלקי הבשר רווי השומן הנחוצים לקיום באקלים הארקטי, והנשים נאלצות להסתפק בבשר הרזה.
האנתרופולוג ג'ון ספאט וחוקרים אחרים, שהעלו טענות אלה, מציינים כי דגמי ההתנהגות של ציידים־לקטים באפריקה – כולל חלוקת הבשר וחוקי הטאבו – שונים מאלה המקובלים בקרב האבוריג'ינים והאינואיט. אמנם, גם באפריקה זוכים הציידים לנתחי בשר בעלי ערך תזונתי גבוה יותר, אך עובדה זו אינה מיוחסת ליחסים בין המינים, אלא נתפסת כתמריץ למשתתפים במעשה הציד. למרות שהנושא לא נבדק עדיין על ידי אנתרופולוגים, ייתכן שגם הנשים, הזוכות לשליטה על חלוקת הלקט מהצומח, מחלקות מנות השונות בערכן התזונתי על פי שיטה של תגמולים וקרבה משפחתית.  
אחת הדרכים לקבל ולקחת מזון בחברות ראשוניות מכונה "חלוקה מחדש". במהלכה, מוסרים אנשים מצרכים לדמות בעלת יוקרה (מנהיג כריזמטי או ראש הכפר), כדי שהמוצרים ירוכזו ויחולקו מחדש. שיטה זו נולדה בוודאי בתקופות קדומות, כשהצטברו במחנה כמויות מזון גדולות. מאחר שבמחנה היו יותר בשר ומעדנים אחרים, סדרי החלוקה הרגילים לא הבטיחו שכל אחד יקבל את חלקו. במצבים אלה נראה שאנשים בעלי יוקרה חברתית קיבלו על עצמם לחלק את עודפי המזון, שהיו גם עילה לחגיגות המחזקות את הזהות הקבוצתית.
צעד אבולוציוני קטן מפריד בין מנהיגי החבורות הפרהיסטוריים הללו לבין "האנשים הגדולים" בחברות ראשוניות בנות זמננו, הממריצים את חבריהם לאסוף ולצוד יותר, כדי שיוכלו ליהנות ממשתאות גדולים ועשירים יותר. ממחקר אנתרופולוגי שערך דאגלס אוליבר בקרב בני בסיואי מהאי בוגנוויל (Bougainville) שבאוקיינוס השקט, מתברר ש"האיש הגדול" – מָמִי, בשפתם – לא נהנה ממנות מזון גדולות יותר, אלא מהיוקרה הכרוכה במעמדו החברתי. מנהגים אלה השתמרו גם בחברות מורכבות יותר. מנהיגים ושועים בכל הדורות הפגינו ועדיין מפגינים את מעמדם החברתי בסעודות המוניות, שבהן הם מחלקים לאורחיהם עודפי מזון שמייצרים עבורם תומכיהם.

מסל המזונות לשקית הקניות
רבים בתרבות המערב משערים שהאדם הקדמון, בהיותו צייד ולקט, ניהל מאבק הישרדות יומיומי  של מציאת מזון בטבע והימנעות מגוויעה ברעב. על פי גישה זו, נדמה

חיפוש אחר שורשי מאכל. הבושמנים לעולם לא יגיעו למצב שמשפחה אחת תאכל מזונות בלי ערך תזונתי גבוה, כמו בשר, ושאר המשפחות לא. "זה קורה אצל האריות", אומרים הבושמנים, "לא אצלנו" | צילום: דנדן בולוטין

שסל המזונות של אותם ציידים־לקטים פרהיסטוריים היה דל במידה רבה מהתפריט שהיה נהוג בתקופות מאוחרות יותר, ובוודאי משקית הקניות של האדם המודרני. לא כך מתברר ממחקרי השדה של אנתרופולוגים. בעוד שחקלאים מתרכזים ביבולים עתירי פחממות, ציידים־לקטים – החיים היום באזורי שוליים קשים למחיה הרבה יותר מאלה של אבותיהם הפרהיסטוריים – ניזונים מתערובת של צמחי בר וחיות בר, המספקת להם יותר חלבונים ושילוב מאוזן יותר של מרכיבי תזונה אחרים. צריכת המזון היומית הממוצעת של הבושמנים, למשל – 2,140 קלוריות ו־93 גרם חלבון – גבוהה במידה משמעותית מההקצבה היומית המומלצת לאנשים קטני גוף כמותם. ציידים־לקטים נהנים מבריאות טובה, אינם לוקים במחלות רבות המאפיינות חברות מורכבות יותר, ניזונים מתפריט מגוון מאוד ואינם מתנסים בגלי הרעב התקופתיים הפוקדים חקלאים התלויים בגידולים מועטים. כמו כן, מתברר למרבה הפלא שרוב הציידים האלה אינם עובדים קשה יותר משכניהם החקלאים. הבושמנים, למשל, מקדישים רק 12 עד 19 שעות בשבוע למציאת מזון. ונראה שזה מוצא חן בעיניהם; בתשובה לשאלתו של ריצ'רד לי, מדוע אינו עושה כדוגמת השבטים השכנים ומאמץ את החקלאות, השיב לו אחד הבושמנים: "למה לי לזרוע, כשיש כל כך הרבה אגוזי מונגונגו בעולם?"
בפעם הבאה שתשתתפו באחת הכרות של חברת השפע – המכונות "אסאדו" אצל הגאוצ'וס, "ברביקיו" אצל היאפים ו"מנגל" במקומותינו – זכרו שעשרות אלפי שנים של ארוחות פרהיסטוריות בחברות ציידים־לקטים גיבשו את טקסי חלוקת המזון האלה: הנשים מכינות את הסלטים, הגברים חותכים ומטפלים בבשר וכולם מחלקים אותם למשתתפים. אוכל וחיי חברה, טקס קדמון, שורשי התרבות האנושית.

---

תודה לפרופ' אנה בלפר־כהן ממדור פרהיסטוריה, המחלקה לארכיאולוגיה, האוניברסיטה העברית ולפרופ' יוסף טרקל מהחוג לזואולוגיה, אוניברסיטת תל־אביב, על הערותיהם המועילות.

הפוסט התפריט של האדם הקדמון הופיע ראשון במסע אחר

היה זה הנוף היפה והעצוב ביותר בעולם. השמש להטה, החול היה רך, המרחבים הריקים השתרעו עד אינסוף. נדמה היה לי שאני מכירה את המקום, אבל לא הייתי בו אף פעם לפני שנתקעתי שם בדרך אל הסהרה. כנראה נזכרתי במראות שתיאר מישהו שהלך שם לאיבוד. המישור הצהוב היה דומה להפליא לציור האחרון בספר "הנסיך הקטן", רישום המקום שבו הופיע הנוסע המסתורי הזה על הארץ ושם גם נעלם, מלווה במלים של הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט־אכזיפרי, שהיה טייס של מטעני דואר באפריקה המערבית והשתמש בנופיה הגיאוגרפיים והאנושיים כהשראה לעלילה דמוית הזיית שרב: "הסתכלו בנוף הזה יפה־יפה. כדי שלא יהיה לכם ספק שתכירו אותו אם תצאו יום אחד למסע באפריקה, למדבר. ואם תזדמנו לשם במקרה, אנא, אל תמהרו". לא יכולתי להיענות לבקשתו. מיהרתי מפני שהייתי שקועה בצרה צרורה: נשארתי לבד, בשולי אחד המדבריות הגדולים בכדור הארץ, ולא ידעתי מה עלה בגורלו של הצלם נפתלי הילגר, שותפי למסע. חיכיתי הרבה זמן בשומקום, שנראה כמו השרבוטים של סנט־אכזיפרי מוכה השמש, ונדמה היה לי שאם לא יחלצו אותי משם, גם אני אתחיל לראות נסיכים קטנים מופיעים פתאום בחול הרך; או שהנוף הזה יהיה בעיני היפה והעצוב בכל הנופים מפני שבמקום הזה ייגמר המסע שלנו לסוף העולם. מפות ומדריכים מודפסים ליעד מאלי, בהנחה לגולשי מסע אחר! רחובות מצופים זהב היעד הסופי של המסע – העיר האגדית טימבוקטו (Timbuktu), היישוב האחרון לפני שנכנסים אל מרחבי הסהרה – מסומן אמנם באטלס אבל נמצא בגבול בין מציאות לדמיון. כך מסבירים היסטוריונים את לידתו של המיתוס: לפני אלף שנה נשלט המדבר העצום על ידי מובילי שיירות גמלים משבטים ברבריים מקומיים. נוודים אלה, בני הטוארג (Tuareg), בעלי הרעלות הכחולות, שלטו בצומת הדרכים שחיבר בין הארצות הערביות ובין התרבויות האפריקאיות, נתיבי מסחר שהובילו מחופי האוקיינוס האטלנטי עד נמלי הים התיכון. באותם ימים רחוקים הקימו אדוני המדבר את העיר טימבוקטו, המשמשת עד היום נקודת מוצא לשיירות החוצות את ים החולות המשתרע מצפון מאלי עד דרום מרוקו. במהלך הדורות הפך שמה למלה נרדפת לסוף העולם, דימוי למקום הנידח ביותר עלי אדמות. שמועות שהגיעו לאירופה במהלך ימי הביניים סיפרו על שיירות של אלפי גמלים עמוסים לוחות מלח, שנכרו במדבר ויועדו למכירה בשווקים של טימבוקטו. בעבר שילמו הסוחרים את משקלו של המצרך הנדיר הזה בזהב, בעבדים ובסחורות יקרות ערך אחרות. בזכות העושר האגדי של המסחר הטרנס סהרי שגשגו אימפריות אדירות ברחבי הסהל (Sahel) – מישור צחיח למחצה בשולי המדבר, המכסה שטח נרחב מאפריקה המערבית כדי לשמור על סוד דרכי השיירות, אסרו המלכים המוסלמים על הכופרים את הכניסה אל העיר. קשיי הגישה אל המקום והאגדות על הרחובות המצופים זהב הלהיבו את דמיונם של בני המערב. במאה ה־19 ארגנו אירופאים לראשונה משלחות למציאת עיר הזהב המסתורית. במהלך החיפושים חצו הרפתקנים נועזים את מרחבי הסהרה מחופשים לסוחרים ערבים או חדרו לטימבוקטו מלב היבשת בנתיב העתיק של הסוחרים האפריקאים. כאשר היטלטלנו בעקבותיהם על פני אלפי קילומטרים במסלול היבשתי המפרך הזה – החוצה את אפריקה המערבית מהאוקיינוס האטלנטי עד המדבר – מצאנו, בדומה לגיבורו של סנט־אכזיפרי, כי כל הדרכים מוליכות אל בני האדם. ייבוש דגים בכפר בנגה גונגו שלגדות נהר הניז'ר. הסירה עצרה מדי פעם בכפרים, רובם יישובים ארעיים של דייגים, עשויים בקתות קש עבדים בצל הבוגנווילאה "הם יצאו מהפתח הזה. לכולם היה זה המראה האחרון של מולדתם, ולרבים מהם הדבר האחרון שראו בחייהם", סיפרה אשה שחורה, נרגשת, דוברת ספרדית, לילדה שעמדה לצדה. בתמונה שצילמו למזכרת הן נראות כמו כל אמא ובת בחופשה, על רקע פתח המוביל אל הים בחצר של בית קולוניאלי יפהפה. יש הרבה בתים דומים, בגוונים אדומים וצהובים, מוקפים בשיחי בוגנווילאה, שנבנו על ידי סוחרים פורטוגלים, הולנדים ואנגלים באי גורֶה (Gorèe), הסמוך לדקאר (Dakar), בירת סנגל. אבל התיירות האלה נולדו בקצה השני של העולם, מפני שסוחרים לבנים לקחו כעשרים מיליון מערב אפריקאים בספינות העבדים אל העולם החדש. כתוצאה מהתנאים האיומים שבהם הוחזקו לאחר שנשבו, נכבלו בבטן האוניות, חלו, הוכו ורעבו, הגיעה אל היעד רק מחצית מהסחורה האנושית. למרות מחקרים המלמדים כי ביתו של סוחר הולנדי באי גורה, המכונה "בית העבדים", לא שימש כנראה לסחר המוני בבני אדם, בשביל מיליוני שחורים מסמל המקום את התחנה האחרונה של אבותיהם. מגורה אפשר לראות את דקאר, הנקודה המערבית ביותר באפריקה, שם מתחילה הדרך אל ממלכות הסהל האבודות. הצרפתים, שזכו ברוב השטח של אימפריות הזהב העתיקות, הקימו על החוף את בירת האימפריה שלהם, המשמשת עד היום בירתה הכלכלית והתרבותית של אפריקה המערבית מתחנת הרכבת של דקאר יוצאת המסילה הקולוניאלית הישנה שמובילה אל פנים היבשת. קריאות פרידה וצפירות עזות מלוות את יציאת הרכבת כשהמוני נוסעים, לבושים בגלימות מסורתיות הנקראות "בובו", יוצאים למסע לוהט, שנמשך 1,200 קילומטר ו־35 שעות נטולות שינה מדוחק ואימת הכייסים, עד התחנה האחרונה בבמקו (Bamako), בירת המדינה השכנה מאלי. "בני האדם", אמר הנסיך הקטן לסופר שזכר את המסע הזה, "דוחסים עצמם לתוך הרכבות המהירות, אבל אינם יודעים עוד מה הם מחפשים". מטוסי צעצוע במעבר לאפריקה החום ריצד באדים רוטטים על רצועת האספלט הצרה שהתפתלה כנחש במישור המנוקד באיי עשב ובעצי באובב. מאליק סטיבה, בוגר תואר בספרות מאוניברסיטת במקו, שהיה מורה הדרך שלנו, נראה מוטרד. השמש שהפכה לכדור רותח בשמים והכבשן הבוער על פני האדמה עוררו בו דאגה שלא נספיק להגיע למעבורת החוצה את הנהר באני (Bani) לפני ירידת מפלס המים בעונה היבשה. גאוסו סאניו, אחד מילדי הבוזו, קבוצה אתנית של דייגים, מכנה את עצמו "מיסטר גוד פרייס". סאניו מוכר מטוסי צעצוע שמעוצבים מחלקי קופסאות שימורים שוב לא עצרנו לצדי הכביש בכפרים הקטנים של בתי הקש והטין ובשווקים הצבעוניים – לנוח בצל באר של משפחת רועים, לדבר עם איכרים ובעלי מלאכה או לקנות מנגו מהנשים הרוכלות. באור אחרון של דמדומים הצלחנו להגיע אל גדת הבאני, שמסמן את גבול ההשפעה הקולוניאלית. פה, אומרים תושבי הסוואנה, מתחילה אפריקה. אבל לאכזבתנו המעבורת כבר שקעה בנהר. "טובאב (כינוי מקומי ללבנים, זרים), אולי את רוצה לקנות מטוס?" שאל אחד מילדי הבוזו (Bozo), קבוצה אתנית של דייגים, שהסתכלו בנו בסקרנות. "קוראים לי מיסטר גוּד פרייס" (מחיר טוב), שמו המסחרי הוא צירוף המלים היחידי שיודע גאוסו סאניו באנגלית. הוא החזיק בידו מכסה של קופסת קרטון ישנה, שבה חנו מטוסי צעצוע מעוצבים מחלקי קופסאות שימורים. בתום מיקוח קצר הוא סיכם את החשבון ברגלו היחפה על החול, ובמקום לתת לנו עודף העביר אותנו את הנהר בסירתו הקטנה. למחרת בבוקר חיפשנו טרמפ לג'נה (Djenné), עיר ימיביניימית המשמרת את הארכיטקטורה ואורחות החיים של ממלכות הסהל ונמצאת על אי בלב הנהר. ליד האתר ג'נה־ז'נו (Jeno-Djenné), התל הקדום של העיר שנוסדה במאה השלישית לפני הספירה, אסף אותנו ג'יפ של ארכיאולוגים, וקרטענו בין כרכרות בשביל המאובק המוביל אל הגשר וחומות החומר. מקומית מנקה את כלי הבית במי נהר הניז'ר, בגדת הכפר דורוז שמצפון לאגם דבו. למרות החזה החשוף, תושבי במקום הם מוסלמים אדוקים המכשפים של ג'נה באנו ביום השוק. הכרכרות הרתומות לשוורים וסוסים זרמו אל הכיכר, גדושות באנשים לבושים במיטב בגדיהם, שעשויים מהבדים המסורתיים של אפריקה המערבית או מאריגי כותנה בצבעים עזים המודפסים בדגמי באטיק ססגוניים. עד מהרה התכסתה הרחבה ביריעות בד צבעוניות, ובצלן נמכרו מנגו ובננות, דגים מיובשים, מוצרי פלסטיק, עזים וכבשים. על גג המסגד בכפר קוטקה שלגדות נהר הניז'ר, בדרך לטימבוקטו. השמש החמה אינה מתבזבזת: קולטים של אנרגיה סולרית מותקנים על הגג ומשמשים את מתפלליו מסביב לרחבה העלו ריח ערמות של בוץ טרי. עתה ידענו כי למרות העיכובים ותלאות הדרך הגענו בזמן לחגיגת הבוץ הגדולה: פעם בשנה, בעונה החמה, משפצים תושבי ג'נה את המבנה המקודש של העיר, מבנה הבוץ הגדול בעולם, שמשמש היום מסגד. המועד המדויק של האירוע הוא סודי, אבל נודע לנו שהבנאים כבר הכינו את הבוץ שנועד לשיפוצים, והמכשפים אמרו את הלחשים. המכשפים המכונים מָרָבּּוּ – מנהיגים דתיים בעלי כוחות על טבעיים – הם השליטים האמיתיים של אפריקה המערבית. "בזכות המרבו שרדה העיר במשך מאות שנים", טען רב הבנאים בודאקאר באיירה, הממונה על שימור מבני העיר במסגרת פרויקט בינלאומי בחסות אונסק"ו. לדבריו, גם שיפוץ המסגד נעשה בעזרת קסמיהם. כעבור כמה ימים, בזריחת החמה, הותקנו על הגגות הסמוכים לחצר המסגד רמקולים, ובקעו מהם מיטב הלהיטים של הזמר האהוב סליף קייטה באפריקה המערבית מפגינים התלהבות דומה בכל הנוגע למוזיקה ואיסלאם, הדבק המאחד את הקבוצות האתניות השונות. לצלילי השירים הפופולריים, קולות התופים ושריקת המשרוקיות הסתערו אלפים מתושבי העיר על קירות המסגד העצום. חבורות של גברים, על ראשיהם קערות קש גדושות בוץ, שעטו עם סולמות עץ גבוהים וטיפסו על הצריחים. תהלוכות של נשים עם דליים של מים עלו מהנהר, חדרו אל הפתחים, חלפו כמו גלים במדרגות. האווירה היתה מחושמלת, נסערת, אלימה. ואכן היה משהו על טבעי במבצע, שנמשך שלוש שעות בלבד, מתחילתו עד סיומו, ובמהלכו איש לא נפגע או נפל מכותלי המבנה הענקי. לפני שעזבנו את העיר הלכנו למרבו לבקש ברכה להמשך המסע. "כל אחד מכם ילמד מה שהוא צריך ללמוד", אמר המכשף ולא פירש. משפחה חדשה על גדת הניז'ר כמה ימים אחר כך, בעיצומה של העונה החמה, חליתי. כאשר שכבתי חסרת אונים, סובלת מהזיות חום, הבנתי לפתע את דברי החידה של המרבו: מעתה יהיה על כל אחד מאיתנו למצוא את הדרך שנועדה לו כדי להגיע לטימבוקטו. ד"ר קונטה טאמה, בגלימת בובו ורודה הדורה ומשקפי קריאה במסגרת זהב, הוא הרופא הראשי בבית החולים במופטי (Mopti), עיר גדולה בדלתא של נהר הניז'ר (Niger). חלון משרדו פונה אל החצר, שם מאושפזים החולים, שכובים על גבי מחצלות, מוקפים בקרוביהם מלאי החיים, המפטפטים ומבשלים. הוא הודיע שעלי להישאר שם, בעיר האפריקאית המרוחקת כמה ימים בלבד מסוף העולם, כדי להחלים. נפתלי הילגר, הצלם, היה צריך להפליג במעלה הנהר לפני שהחום הכבד וירידת מפלס המים יהפכו את השיט לבלתי אפשרי. הוא מצא סירת עץ מדגם פורטוגלי עתיק המכונה "פירוג", כלי תחבורה שכיח באזור. בעת שצוות הסירה – הנער הנווט ועוזריו, הטבח ושואב המים – עסק בהכנות להפלגה, חיפשו בעבורי מכרינו המקומיים "אבא מארח". באפריקה המערבית אף אחד לא נשאר לבד, אפילו לא אשה לבנה שמדברת צרפתית עילגת בעזרת שיחון. מנהג חברתי מאפשר לאנשים בכל מקום לזכות בקרובים המחויבים לרווחתם. התפקיד נפל בחלקו של מוחמד טורה, סוחר של חפצי אמנות ושחקן כדורגל בנבחרת המקומית, המתגורר עם שארי בשרו העשירים בבניין היחידי בעיר שעשוי מבטון ומקושט בצלחת לוויין. לפיכך, עד שיצאה הספינה לדרכה היתה לי כבר משפחה. כאשר שכבתי חסרת אונים, סובלת מהזיות חום, הבנתי את דברי החידה של המרבו: מעתה יהיה על כל אחד מאיתנו למצוא את הדרך שנועדה לו לטימבוקטו מופטי, עיר הנמל של הנהר הגדול ביותר באפריקה המערבית, מרכזת את הסחר בין צפון הארץ לדרומה. רבים ממכרי החדשים באו לעיר לחפש את עתידם. בלטה בהם עיישה סאנקאיה, בוגרת אוניברסיטה, שהשאירה את ארוסה בבמקו הבירה ובאה למופטי לעבוד לפרנסתה ולחסוך כסף להמשך לימודיה – תופעה מיוחדת במאלי. רוב הנשים זוכות להשכלה בסיסית בלבד ומתחתנות בגיל ההתבגרות. "הצלחתי בעזרת אללה ובזכות חברי הטובים", הסבירה סאנקאיה את מקור כוחה. באחד הערבים ניסו הבליינים ב"בוזו בר" במופטי להמר אם אצליח למצוא טיסה לטימבוקטו בימים החמים ביותר בשנה, כאשר אפילו מטוסי הדואר לסהרה לא נוחתים באזור, ומה הסיכוי שהסירה של נפתלי הילגר לא תשקע בשרטונות החול הנוצרים בנהר בעונה היבשה. הסיכויים של שנינו נראו גרועים במיוחד. השוק והנהר במופטי. מופטי היא עיר נמל המציעה טיילת שוקקת חיים, אזור מזחים הומה ואפילו חיי לילה ב"בוזו בר" העיר האגדית נעלמה בינתיים, במעלה הנהר, המשיכה סירת העץ הקטנה שנפתלי הילגר הפליג בה לעשות את דרכה במים הרדודים. מדי פעם עצרה בכפרים, רובם יישובים ארעיים של דייגים,  עשויים בקתות קש. נוף הסהל היה חדגוני: מים, חול, מעט שדות, עדרי כבשים ופרות. ככל שהתקרבה הסירה לטימבוקטו התכסו גדות הנהר בדיונות. קשיי הגישה לטימבוקטו והאגדות על הרחובות המצופים זהב הלהיבו את דמיונם של בני המערב. במאה ה־19 ארגנו אירופאים לראשונה משלחות למציאת עיר הזהב המסתורית במופטי, בעזרת אללה והקשרים של מוחמד טורה, מצאתי את מי צריך לשחד כדי לביים נחיתת חירום של מטוס הדואר. באחד הבקרים החמים ביותר של העונה היבשה לקח אותי אחד מקרובי החדשים הרחק מהעיר אל נקודת המפגש, ליד עץ בודד בלב המישור הלוהט. חיכיתי שעות ארוכות, המים שלי כמעט אזלו כאשר ירד מהשמים מטוס חד מנועי מדגם מיושן, נהוג בידי טייס רוסי, המעביר לפרנסתו מטענים לסוף העולם. מבעד לאשנב המאובק אפשר היה לראות את מרחבי הסהרה, פס זוהר של מי הנהר, גמלים ונוודי מדבר. אבל העיר האגדית נעלמה. טימבוקטו היא עיירה של בתי בוץ ורחובות מכוסים בחול. נדמה שהמדבר מאיים להשתלט על הסמטאות הצרות והמבנים הנמוכים שטוחי הגגות, חסרי הביוב והחשמל, שבהם שוק המלח של מופטי, עיר הנמל השוכנת בדלתא של הניז'ר, הנהר הגדול ביותר אפריקה המערבית, ומרכזת את הסחר בין צפון הארץ לדרומה מתגוררים בצפיפות 15 אלף תושבים, רובם עניים מרודים. מההיסטוריה המפוארת נותרו שלושה מסגדים בלבד וכמה מבני אבן מעוטרים בדלתות עץ כבדות עם קישוטי פליז – צל של ימי הזוהר של העיר, במאה ה־15, כשחיו בה מאה אלף תושבים, ביניהם רופאים ומלומדים רבים. מאה שנה לאחר מכן היא נהרסה על ידי כובשים ממרוקו ושקעה בתהום הנשייה. על פתחי הבתים שבהם התארחו הרפתקנים שחיפשו את העיר האבודה קבעו לאחרונה שלטי מתכת. מעניין, למשל, אם גורדון ליינג הסקוטי, האירופאי הראשון שהצליח להגיע לטימבוקטו בשנת 1826 ושילם על כך בחייו, חשב שהאגדה משתלמת. נוסעים שמזלם שפר עליהם יותר – כמו רנה קאייה הצרפתי, היינריך בארת הגרמני, הרב היהודי מרדכי אבי צרור ודיוויד ברטי האמריקאי, שעמד בראש המשלחת הראשונה שחצתה את הסהרה – כתבו דוחות וספרים על נפלאותיה של טימבוקטו ופרסמו את שמה ברחבי העולם. נדמה כי בעיני דמיונם לא ראו את העיירה המאובקת אלא את מקסם השרב של הפנטזיה. הלכתי אל שוק המלח העתיק. נוודים בני הטוארג עדיין מובילים לטימבוקטו גמלים עמוסים לוחות מלח מהמכרות שבלב הסהרה. "היהלומים המלוחים" הם מצרך נדיר ביבשת השחורה עד היום, אבל הסוחרים האפריקאים כבר לא מגיעים לפה. עסקי המלח, כמו כל שאר העסקים, מתנהלים כיום קילומטרים רבים דרומה במורד הנהר, בשווקים של מופטי. המיקום, שבגללו היתה בעבר טימבוקטו העיר העשירה בתבל, הפך אותה בעת המודרנית ליישוב עני ונידח. שיירת המלח האחרונה שיירת גמלים נושאת מלח מטימבוקטו למופטי. נוודים בני הטווארג עדיין מובילים לטימבוקטו גמלים עמוסים לוחות  מלח מהמכרות שבלב הסהרה, אבל הסוחרים האפריקאים כבר לא מגעים זה היה בסוף העונה החמה. שיירת המלח האחרונה חזרה מהמדבר. העיירה העלובה נעלמה בחשכה. בשעת לילה מאוחרת נפגשנו, הצלם ואני. אף שהלכנו בדרכים אחרות הגענו שנינו לסוף המסלול. רוח התחילה לנשב בסמטאות הרפאים וידענו שהגשם קרוב. מסביב התערבלו הדיונות ונצנצו כוכבים בהירים. אין מקום כזה, סוף העולם, ולא קיימים בו עיר שאבדה בחולות או שער אל הסהרה. ובכל זאת היה שווה ללכת לשם: מחווה לאנשי ממלכות הסהל, לחוקרי הארצות, לסנט־אכזיפרי, ולכולנו – הנוסעים שעדיין מחפשים. כמו שאמר הנסיך הקטן: "בית, כוכבים, מדבר – כל אלה, יופיים בא להם מדבר הסמוי מהעין".   אין מקום כזה, סוף העולם, ולא קיימים בו עיר שאבדה בחולות או שער אל הסהרה, אלא עיירה של בתי בוץ ורחובות מכוסים בחול המסע נערך בחסות חברת  AHAVA מבית מעבדות ים המלח. תודותינו למשרד החוץ: ליואל ברנע, לשלמה מורגן ולצוות שגרירות ישראל בדקאר, במיוחד לרז שבתאי ולמיכל אזאז'י, על הסיוע בהפקת הכתבה והכנסת האורחים; ולפרופ' מיכאל אביטבול ורות מולכו על המידע והעצות. הציטוטים מ"הנסיך הקטן" הם מהתרגום חדש של אילנה המרמן, הוצאת עם עובד.   Sankaré du Mali; Mme Martine Louis du Sénégal. Sineyoko, M. Mohamed Deen Traore, Mme Aïssata M. Bory Sidebé, M. Houssey Toka, Gaoussou et Kakaï Sidibé, Dr. Boubacar Hama Diaby, M. Bayere Boudacar, Nous tenos à adresser nos remeciements à M. Malic k

הפוסט טימבוקטו, מסע לסוף העולם הופיע ראשון במסע אחר

הזמן, האל הנצחי הזה השולט בחיינו, לא היה פה תמיד. כחוויה אנושית, ראשית הזמן היא תוצר של הכרת בני האדם במשחקי האור והצל, בתנועת החול והמים, במצגי הירח ובחילופי העונות. הוא התחיל כאשר בני אדם הצליחו למדוד את מחזורי הטבע ולקבוע את החודשים והשבועות, הימים והשעות. ומתברר שזה קרה מזמן, הרבה לפני המצאת הכתב, הרבה לפני ראשית ההיסטוריה. מאז, כך נראה, רק שכללנו את השיטות.

נקודת ההתחלה: התיעוד הקדום ביותר של הזמן

מסע אל אותה נקודת התחלה, אל הפטרונים הקדמונים של לוחות השנה והשעונים שלנו, אל השאמאן שהמציא את הזמן, הציע אלכסנדר מרשק, מומחה לאמנות פרהיסטורית, בספרו המרתק והמהפכני "The Roots of Civilization", שפורסם לפני כשלושה עשורים. מרשק גילה את העדויות הקדומות ביותר בעולם למדידת הזמן: חפצים פרהיסטוריים שעליהם נרשמו הסימנים הקדומים ביותר המתעדים את חילופי העתים.

הסימנים המסתוריים שפענח מרשק חרוטים על חפצים שנמצאו באתרים של חברות ציידים שחיו בתקופת הקרח האחרונה, בשלהי תקופת האבן, לפני יותר מעשרים אלף שנה: שורות של חריצים וחורים זעירים, מקובצים בקבוצות, מופיעים על לוחות עצם או על קרניים, המעוטרים לעתים בציורי בעלי חיים. ארכיאולוגים שיערו תחילה כי הסימנים מתעדים את מספר בעלי החיים שנקטלו בעת הציד. אבל מרשק רואה בחוֹרים ובחריצים תיעוד של ירחים וימים.

לוח העצם מבלנשאר. לחורים יש צורה ירחית מובהקת

לוח עצם שהתגלה ליד בלנשאר (Blanchard), בדרום־מערב צרפת, הוא הקדום ביותר בין ממצאים אלה. גילו, כגילם של ציורי המערות הראשונים, כשלושים אלף שנה. מבעד לעדשת המיקרוסקופ אפשר לראות כי לחורים הנקובים בלוח יש צורה ירחית מובהקת: חלקם עגולים לגמרי, אחרים דמויי סהרון, והם מעוצבים בתבנית של ספירלה. מרשק טוען כי בעזרת הצורה הזאת שמר השאמאן שצפה בכוכבים על רציפות התיעוד של מולדי הירח, וכי העיקולים נקבעו כך שיתאימו לסימון של תפניות חשובות במולד.

לדבריו, העובדה שסימנים קרובים נראים שונים זה מזה, כאילו נעשה שימוש בכלים שונים לחריטתם, מעידה על תצפית אסטרונומית שנערכה לאורך חודשים ושנים. תגלית זו של מרשק מעידה על קדמותה המופלגת של התרבות האנושית ומחייבת אותנו להרחיב את גבולות התודעה בעשרות אלפי שנים.

לא רק באירופה הפרהיסטורית ערכו עמים נטולי כתב תצפיות אסטרונומיות על מנת להתחקות אחר מהלך הזמן. באתר אוהלו שעל שפת הכנרת, יישוב של ציידים־לקטים ודייגים שגילו כ־19 אלף שנה, התגלה לאחרונה שבר של לוח עצם עם חריצים של קווים קצרים ומקבילים. בושמנים, ציידים־לקטים בני זמננו, מסמנים עד היום את מחזורי הירח באמצעות חריצים דומים על גבי עצמות, מקלות וסלעים. הם, כמו עמים ילידים אחרים, מברכים על מולד הירח וחוגגים לכבודו בשירה ובריקודים. הקשר הקמאי הזה בין תצפיות הירח ומדידת הזמן נשמר גם בשפות רבות. צמד המלים יַרֵחַ ויֶרַח, למשל, מציין את תפקידו של הירח כמודד הזמן האוניברסלי הראשון.

השנה הנודדת וסוד העיבור
החברות החקלאיות הקדומות למדו להפיק לוחות שנה מתנועותיהם של גרמי השמים. בשחר ההיסטוריה, לפני 5,000 שנה, הוקמו ברחבי מערב אירופה ואגן הים התיכון מֶגָליתים – מבנים העשויים גושי אבן עצומים. המגליתים שימשו פעמים רבות כמכונות עתיקות לחישוב הזמן, שחלקיהן הנעים היו גרמי השמים. במזרח התיכון התגלה עד כה אתר מגליתים אחד בלבד, ברוּג'וּם אל־הירי שברמת הגולן. במקומות אחרים נמצאו מאות אתרים. הידועים ביותר הם מעגלי האבן של סטונהנג' (Stonehenge) באנגליה והמֶנְהירים, עמודי האבן, בקרנאק (Carnac) שבצרפת. המעגלים ושורות סלעי הענק הוקמו על ידי חוזים בכוכבים, שסימנו בגושי האבן את מפנה הקיץ ומועדים אחרים במהלך התנועה השנתי של כדור הארץ מסביב לשמש. היו אלה מקדשים קלנדריים, מבני פולחן שנועדו לקבוע את לוח השנה, ובין מצבות האבן נהגו הקדמונים לחגוג את הטקסים העונתיים ואת הפולחנים הקשורים לחידוש הזמן.
תבליט בבלי, שנעשה כ-450 שנה לפני שכוהני בבל גילו את "סוד העיבור", מתאר את פולחן השמש

ברבים ממקדשי העולם העתיק השתמשו הכוהנים בלוח לבָנה לקביעת העונות. אלא שחוסר ההתאמה בין מחזורי הירח והשמש הוביל אותם למבוי סתום. בחיפושיהם אחר דרך למדוד את העונות בכפולות של מחזורי ירח גילו כוהני בבל, בשנת 423 לפני הספירה, את "סוד העיבור". לוח זה, בקבוצות מחזוריות של 19 שנים, היה מסובך לשימוש יומיומי. בקרב היהודים, ששמרו על לוח הירח, היה העיבור שנים רבות סוד הידוע לסנהדרין בלבד. בעולם המוסלמי, שבו אין נוהגים להוסיף חודשי עיבור למחזורי שנת הלבנה, מתקיימת תופעה המכונה "שנה נודדת", הבאה לידי ביטוי בשינויים במועדים שבהם חלים החגים והעונות.

לוח השמש של העולם הנוצרי נולד במקדשי מצרים העתיקה. המצרים ביססו את לוח השנה שלהם על סיריוס, "כוכב הכלב", הכוכב הבהיר ביותר ברקיע, הזורח פעם בשנה בקו ישר עם השמש העולה. הזריחה של סיריוס, המתרחשת בעונת הגאות של הנילוס, אִפשרה להם להימנע מפיתויי הירח ולקבוע לוח חמה. הלוח המצרי, שאורכו 365 ימים, היה מדויק ושימושי יותר מכל לוח אחר בעולם העתיק, ולכן אומץ על ידי יוליוס קיסר. האפיפיור גרגוריוס ה־13 תיקן בשנת 1582 את הסטייה המצטברת של הלוח היוליאני־הפרעוני ויצר את הלוח הגרגוריאני, שבו משתמשים כיום רוב תושבי העולם המערבי.

שניים במחיר אחד: מצפן כיס ושעון שמש נישא מפרס, מהמאה ה-17

שבוע של כוכבים
בכל רחבי העולם מצאו תרבויות שונות כ־15 שיטות לקבץ את הימים בקבוצות של חמישה עד עשרה. השבוע של שבעת הימים, הנהוג במערב, מקורו באימפריה הרומית. בתחילה הנהיגו הרומאים שבוע של שמונה ימים. היום השמיני, יום המנוחה, היה יום השוק של האיכרים. השינוי במספר ימי השבוע איננו מתועד בצו רשמי, אבל בראשית המאה השלישית לפני הספירה כבר חיו הרומאים בשבוע של שבעה ימים.

היסטוריונים משערים שרעיון המנוחה ביום השביעי הגיע אל הרומאים בהשפעת דתות המזרח הקדום. הדת היהודית מצווה "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה" (דברים ה', י"ב־י"ג). מקור המלה שבת הוא במלה הבבלית Sabbattu. סבאטו הוא אחד המועדים המקודשים שבהם נערכו טקסים שמקורם בצפייה בגרמי השמים. ייתכן שהוא קשור למספר שבע, כפי שהוא מופיע בשפות שמיות. הבבלים שמרו על ימים מסוימים – היום השביעי, ה־14, ה־21 וה־28 בחודש – שבהם נאסר על המלך לבצע פעילויות חשובות. ימים אלה נחשבו למועדים המושפעים מכוכב שבתאי הכבד והאטי, המסמל את המגבלות ואת המבחנים העומדים בפני האדם.

השעון בקתדרלה של שטרסבורג, צרפת, מראה גם את ימי השבוע | צילום: ברוך גיאן

ייתכן שבהשפעת האסטרולוגיה הבבלית האמינו הרומאים שהיום השביעי, יומו של שבתאי (או בשמו הלטיני, סאטוּרן), הוא יום שבו רצוי להימנע מפעילות. לדברי ההיסטור־יון בן המאה השלישית טָקיטוּס, שמרו הרומאים על יום המנוחה "לכבודו של סאטורן, הנמצא בספירה הגבוהה ביותר מכל שבעת הכוכבים השולטים בענייני האדם, ולו הכוח הגדול ביותר".

סדר ימי השבוע ושמותיהם, המוכרים לנו מרוב שפות אירופה, באים משבעת כוכבי הלכת האלה: השמש ביום ראשון (Sunday); הירח ביום שני (Monday); מרס (מאדים) ביום שלישי (באנגלית הוא נקרא אמנם Tuesday, אך בשפות אחרות נשמר השם המקורי, למשל Mardi בצרפתית); מרקורי ביום רביעי (באנגלית Wednesday, על שמו של האל הנורדי ווֹדין, בצרפתית Mercredi); יופיטר ביום חמישי (Thursday באנגלית, יומו של האל תוֹר, בצרפתית Jeudi); ונוס (נוגה) ביום שישי (Friday באנגלית, על שמה של אלת הפריון הנורדית פְרֵיאָה, ובצרפתית Vendredi); וסאטורן ביום שבת (Saturday).

אחת הסיבות לכך שהנוצרים העבירו את השבת מהיום השביעי (יומו של סאטורן) לראשון (יום השמש) היתה ההשפעה של דת הכוכבים העתיקה על מדידת הזמן של חיי היומיום. בשלהי המאה הרביעית כתב ההיסטוריון הרומאי אַמְיאנוּס מַרְקֶלינוּס: "רבים הם האנשים שאינם מעלים על דעתם להתרחץ או לסעוד או להופיע בציבור לפני שבדקו את מקומו של מרקורי או את מצב הירח. למרבה הפלא, אמונת שווא זאת היא בעיקר נחלתם של החילונים הספקנים". העיקר שייעשו הדברים, כמו שאנו אומרים עד היום, בסימן טוב ובשעה טובה.

להחזיר את הצל לאחור
השמש והצל היו כלי המדידה הראשונים של השעות. כבר המצרים השתמשו בשעון צל, כמו שאפשר ללמוד ממתקן שהשתמר מימיו של פרעה תְחוֹתְמֶס השלישי, בערך 1,500 שנה לפני הספירה. מתקנים דומים שימשו כנראה גם את העברים. הנביא ישעיהו, למשל, הבטיח לרפא את המלך חזקיהו על ידי החזרת הצל לאחור עשר מעלות. היוונים, מפתחי הגיאומטריה, הצליחו להכניס שכלולים רבים בשעוני השמש, והרומאים הפכו אותם למכשירים נפוצים: האדריכל הרומי ויטְרוּבִיוּס, שחי במאה הראשונה לפני הספירה, מפרט 13 סוגים שונים של שעונים כאלה.

שעון שמש על קשתות הכניסה לבמה המוגבהת של כיפת הסלע | צילום: ברוך גיאן

כמה מאות שנים לאחר שהמציאו את שעוני השמש, השתמשו המצרים הקדומים בשעוני מים למדידת השעות האפלות של הלילה. היוונים השתמשו בשעון מים גם למדידת הזמן בשעות היום. הם העניקו לו את שמו הפיוטי, קְלֶפְסידְרָה, שפירושו גנב מים. הרומאים השתמשו בשעוני השמש לכיול שעוני המים. אבל מאחר שכל השעונים האלה הראו שעות גמישות להפליא – השעה היתה החלק ה־12 של אור היום או של חשכת הלילה, ללא קשר לשינויים החלים באורכם במהלך העונות – לא ידע איש בעולם העתיק את השעה המדויקת. הבעיה לא נפתרה גם לאחר הופעת שעוני החול באירופה והמצאת שעוני האש והקטורת בדרום־מזרח אסיה.

השעונים המכניים הראשונים הופיעו במנזרים של ימי הביניים. בניגוד למִתקנים העתיקים, הם לא עוצבו כדי להראות את הזמן, אלא כדי להשמיע אותו בצלצולי פעמונים. מקור המלה האנגלית clock הוא במלה ההולנדית  clocke או, לפי גִרסה שונה, במלה הצרפתית cloche, שפירוש שתיהן פעמון. המנגנון המכני של מכת הפטיש על הפעמון והחידושים הטכנולוגיים שנולדו בעקבותיו שחררו את האדם לראשונה מהתלות במחזורי הטבע, ששימשו את הקדמונים למדידת הזמן. בראשית המאה ה־14 צלצלו הפעמונים במגדלי השעונים לראשונה את השעה המודרנית שלנו והודיעו על הופעתה של יחידת הזמן המשותפת, הקבועה והמדויקת, המלווה אותנו עד היום.

שעון חול צרפתי לשימוש ביתי מאמצע המאה ה-18

למי צלצלו הפעמונים?
הפעמונים בישרו את שלהי ימי הביניים והולדת העת המודרנית – התרבות העירונית המתקיימת מסביב לשעון. מוקד החיים של הערים באירופה היה מגדלי השעונים המפוארים שבכיכר העיר. השעונים הודיעו על השעות החולפות, קבעו את הפעילות היומיומית, השכימו אנשים לעבודה ושלחו אותם לישון. צלצולי הפעמונים הודיעו על זמני התפילות, בישרו ידיעות חשובות, הזעיקו צבאות, הכריזו על תבוסות ועל נצחונות. האמריקאים צלצלו בפעמון של העיר פילדלפיה, פעמון החירות, כדי להכריז על עצמאותם. "עכשיו הם מצלצלים בפעמונים", אמר מדינאי בריטי במאה ה־18 כששמע את הפעמונים מבשרים על המלחמה נגד ספרד, "בקרוב תצלינה אוזניהם".

במגדלי השעונים האלה, בראשית העת החדשה, נולדו הדקות והשניות, והזמן החל לרוץ מהר מתמיד. במחצית המאה ה־18 המציא ג'ון הריסון, בנו של נגר מיורקשיר (Yorkshire) שבאנגליה, את השעון הנייד. הדגם שלו עמד במבחן כאשר במהלך מסע של תשעה שבועות לג'מייקה איחר בחמש שניות בלבד. מאז הפכו אנשי המערב, ובעקבותיהם בני העולם כולו כמעט, לאדוני הזמן החולף ולמשרתיו. "מעטות הן המהפכות הגדולות יותר בחיי האדם מאשר מעבר זה מהשעה הארעית לשעה השווה… אך לימים התברר שהאדם השיג את השליטה בחייו במחיר השתעבדות למכונה עריצה", כתב ההיסטוריון דניאל בורסטין בספרו "המגלים".

כחלק מתהליך ההתפשטות הקולוניאליסטית הביא השעון הנייד את הזמן המערבי לכל רחבי העולם ובישר את יצירתו של "הכפר הגלובלי". לראשונה הפך הזמן לחוויה משותפת של האנושות. תחושת הזמן הקולקטיבי באה לידי ביטוי מוחשי בחגיגות המילניום, במהלך התצפית הכלל עולמית שערכו רבים מתושבי כדור הארץ, באמצעות מסכי הטלוויזיה, אחר שעת לידתו של האלף החדש.

הזמן הוא היצירה האנושית הקושרת בין תרבויות וארצות רחוקות בהווה, מחברת אותנו אל העבר ומובילה אותנו אל העתיד. זה הזמן של ציידי תקופת האבן, הכוהנים של בבל ומצרים, הנזירים, הממציאים והמגלים – שאנו סופרים לאחור ולוקחים איתנו בדרכנו אל הכוכבים. כמו שכתב אפלטון: "היום והלילה, החודשים ותמורות השנים, חוללו את המִספר והעניקו לנו תפישה של הזמן ואת היכולת לתהות על טיבו של היקום… טובה גדולה ממנה לא העניקו האלים לבני התמותה".

הפוסט מתי התחילו למדוד את הזמן הופיע ראשון במסע אחר

בכל יום בשעה ארבע אחר הצהרים, ליד השלט "הכניסה אסורה", מציגים שישה נבחרים את דרכוניהם ואת רשיונות המעבר המיוחדים שלהם למערת לאסקו (LASCAUX), המצויה בחורשת האורנים, על הגבעה הסלעית שמדרום לעיירה מונטינייאק. המערה נסגרה לקהל ב-1963, לאחר שביקרו בה למעלה מ-100,000 בני אדם ונגרם נזק רב נגרם ליצירות האמנות הפרהיסטוריות שעל כתליה. בעל הנחלה, הרוזן דה לה רושפוקו, מכר את האתר למדינה תמורת מיליון פרנק, ומאז שנפתחה מחדש, לפני עשרים שנה, מורשים לבקר בה אך ורק שישה מבקרים ביום. רוב המבקרים הם מדענים, צרפתים וזרים, המחכים לאישור הכניסה חודשים רבים, ואוצר המערה אומר שמעולם לא היו איחורים או ביטולים.

אנחנו יורדים במדרגות האבן, והאוצר פותח את מנעוליה של דלת מתכת, דמויית כספת. חייבים לפתוח עוד שני מנעולים, לעבור עוד שתי דלתות. בכל תא שכזה מתעמעמים האורות, יורדת הטמפרטורה ומתייצבת הלחות. בתא האחרון עוברים חיטוי. עכשיו נעלם גם האור הקלוש – והחשיכה מוחלטת. אין זו חשכת הלילה, אלא האפילה שחווינו בוודאי לפני שנולדנו, בטרם הכרנו כל אור, חסרי חושים. הקול היחידי בדממה הוא טירטור מרוחק, מונוטוני, של המכונות המשוכללות השומרות, יום ולילה, על התנאים המלאכותיים שיצר האדם כדי לשמר את האוצרות הטמונים במעבה האדמה. אנחנו מתכופפים, נדחקים בכניסה הצרה, ונישאים, מעשה כשפים, אחורה במסדרונות הזמן.

600 ציורי קיר ו-1,500 יצירות חרוטות באבן יש בלאסקו. אוצר המערה, מצויד במדי חום ובמדי לחות, שר הטקס של פולחן מיסתורי המתרחש בכל יום בשעה ארבע, מדליק לפעמים את הפנס המשמש אותו כמטה קסמים. להרף עין מתגלים על כתלי האולם הגדול מתגלים פרים קדמונים שגודלם למעלה מחמישה מטרים, מיתאריהם מצוירים בצבע שחור, ולמרגלותיהם עדר איילים אדומים. בפרוזדור הסמוך, על גבי סלע שלאורכו זרם נחל תת-קרקעי קדום, שוחים צבאים מצוירים, ראשיהם וקרניהם מבצבצים מעל קו המים של ערוץ שיבש לפני אלפי שנים. מנגד, באלומת האור, אריה מאיים וצמד ביזונים, ניצבים גב אל גב, כתם דם על ירכו של השמאלי.

בעלי חיים שנכחדו זה כבר מהעולם, או נדדו מאירופה בשלהי תקופת הקרח האחרונה, קורמים עור וגידים לנגד עינינו. על קירותיו של נקיק צר ומפותל, ועל תיקרתו דמויית הכיפה, צצים פתאום עדרים של סוסים וסייחים, ראשיהם כהים ופרוותיהם בהירות. בעלי החיים במערה מצוירים פעמים רבות זה על זה, ובאור הפנס המהבהב הם מתמלאים חיים, שועטים על הקירות והתקרה, בין סימני החידה של נקודות וקוים, באפרים של גיר ואוקרה.

ציור קיר במערת לסקו. 600 ציורי קיר ו-1,500 יצירות חרוטות באבן

במורד הגבעה המולה, ואוטובוסים רבים של תיירים המבקרים בלאסקו 2 – ההעתק של המערה המפורסמת. שם, בתאורה ובתנאים נוחים, נראים ההעתקים המושלמים של הציורים, שנעשו בטכניקות הפרהיסטוריות ובצבעים המקוריים, כאמנות מרהיבה ביופיה ותו לא. דומה שמעתיקי לאסקו המודרניים – אלה שעמלו לצייר את השור הגדול 17 פעמים, עד שקרניו דמויות הנבל התאימו לחללים ולבליטות של היצירה שנעשתה במקור בקו אחד – לא הצליחו להעביר את המסר הסמוי. חסר שם הרושם המכושף של עולם הדימויים שברא האדם הקדמון בעמקי המערות החשוכות.

בלילה, אחרי ארוחה צרפתית נפלאה במסעדה כפרית קטנה המגישה את ממרח כבד האווז המשובח והיינות המהוללים של מחוז הדורדון, אני מתקשה להירדם. מעבר לתחושה המדהימה של המסע בזמן ובמרחב היה עבורי הביקור במערה, על ציוריה מלאי החיים, חוויה מדהימה, מראות שאי אפשר לשכוח, בלשון ששוב איננו יכולים להבין. למה הלכו אבותינו הפרהיסטוריים בתקופת האבן לצייר במערות, ומדוע קרה הדבר דווקא באיזור זה של העולם?

ביזוני פלסטיק
בבוקר, כשאני מתעוררת, שרוי הכפר הציורי בערפל. סימטה צרה יורדת מהמצוק התלול אל גדת הנהר הארוך והרוגע. מהחלון נשקף נוף הררי, מצוקי גיר לבנים, יערות וטירות מבודדות. סתיו בצבעים של זהב ויין. בוצרים את אחרוני הענבים, אוספים את אגוזי המלך בעמקים הפוריים, קוטפים את הטבק. פרות וסוסים רועים באחו. חוות אווזים. נופשים אחרונים מדוושים באופניים, שטים בסירה על הנהר. הדורדון הוא אחד המחוזות הכפריים החביבים יותר על הצרפתים. הם מבלים פה את חופשותיהם במלונות קטנים ובחדרים שכורים, מחלקים את זמנם בין טיולים בחיק הטבע, האטרקציות הקולינריות וסיורים באתרים היסטוריים ופרהיסטוריים. בחנויות מוכרים תוצרת חקלאית ושימורי כבד אווז, גלויות של ציורים פרהיסטוריים וסיכות של ממותות. בפארק הסמוך לכפר טורסק (TURSAC) אפשר לערוך פיקניק בחברת פסלי פלסטיק של ציידי תקופת האבן, דובי מערות וביזונים. לא לחינם זכה האיזור לשם "LE PAYS DE L'HOMME" – ארץ האדם.

כאן, על גדות הנהר וואזר (VEZERE), בסביבותיה של העיירה לה זזי (LES EYZIES), המכונה גם "בירת הפרהיסטוריה", התגלו מאות אתרים של האדם הקדמון. רובם מקומות ידועים שהעניקו את שמותיהם לתרבויות פרהיסטוריות, למיני האדם. בשבילי זה לא רק טיול באיזור גיאוגרפי יפהפה, אלא עלייה לרגל לאתרים המקודשים ששמם הוא כמאנטרה לפרהיסטוריונים וחוקרי האדם. הנה האתר בו נחשפו לראשונה כליו של האדם הניאנדרטלי, וזאת הדרך למחצבה שבה התגלו שלדי ההומו סאפיינס הראשונים באירופה. במעלה הרחוב שבו התגוררנו, ליד הבית של מארי, נמצא "המוזיאון הלאומי לפרהיסטוריה", שנבנה על גבי מחסה סלע בראש המצוק החולש על העיירה. בקומת הקרקע של המוזיאון מציגים את ה"וונוס מלאוסל", תבליט של אשה הרה המחזיקה קרן שפע, ה"מונה ליזה" של תקופת האבן. נערת השער האהובה ביותר על עורכי הירחונים המדעיים וצלמי ספרי האמנות.

דסמונד מוריס, הזואולוג האנגלי הנודע, הגיע לדורדון לצלם דווקא את ציורי הנחשים הקדומים ביותר בעולם. על עלילותיו הוא מספר בספרו "ימי ביבר". הוא ורעייתו, ראמונה, הצטיידו בחבלים, בנעליים כבדות ובפנס, ויצאו למערת רופינייאק (RUFFIGNAC). שם גילו להפתעתם שהסיור נערך בליווי מדריך, ברכבת חשמלית שבה כסאות מסתובבים, וזרקורים המוסתרים בקפידה נדלקים כשמגיעים המבקרים לכתלים המצוירים. מאות הנחשים המתפתלים על התיקרה המקומרת לא השביעו את רצונו של מוריס, והם המשיכו בדרכם לצלם ציור של שפיפון ענק במחוז אחר. הפעם יצאו למערה לבושים בבגדי נופש ונעולים סנדלים. אך להוותם לא מצאו הדרכה וקטלוגים צבעוניים למכירה. הזחילה בבוץ הלח והחלקלק, לאורך קילומטרים רבים במחילות ובמעברים הצרים, הסתיימה בגילוי ציורי זימה של בית שימוש אקסלוסיבי, ששימש לוחמי מחתרת שהתחבאו מפני הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר שחזר ללונדון מצא מוריס המאוכזב תרשים של המערה, וגילה שהשפיפון הסתתר במרחק פסיעות אחדות מהמקום שבו עצרו בייאושם.

גילוי המערות
ההרפתקאה המשעשעת של דסמונד מוריס יכולה ללמד מדוע התגלו הציורים הפרהיסטוריים רק במקרה, ומה היו הקשיים הכרוכים בחשיפתם. הם צוירו, בדרך כלל, במחילות ובאולמות פנימיים נסתרים, במערות שהגישה אליהן קשה. בעיה אחרת היתה התיארוך: כיצד אפשר לדעת שמדובר בציורים עתיקים ולא במעשה ידיהם של חומדי לצון שעסקו בכך בשבוע שעבר?

הסיפור מתחיל בעצם מעבר לגבול, במערת אלטמירה (ALTAMIRA) שבצפון ספרד. באחד מימי נובמבר 1879 הסתכלה ילדה קטנה בתקרת האבן בעוד אביה, פרהיסטוריון חובב, נובר בקרקע בחיפוש אחר עצמות וכלי צור. "תראה אבא, שוורים מצוירים", קראה – בחושפה בתום לב את אחת התגליות הגדולות ביותר בקורות האמנות האנושית. על התקרה הבחין האב המשתאה בדמויות רבגוניות של בעלי חיים, אחדים מהם כמעט בגודל טבעי. הדמויות צוירו בעידון אמנותי רב, וקשה היה להאמין שאלה ציורים עתיקים. למעשה, רבים הטילו ספק בזהותם. בקונגרס לאנתרופולוגיה ולארכיאולוגיה, שהתכנס ב-1880 בליסבון, נפסלו ציורי אלטמירה כזיופים.

כמה שנים לאחר מכן התגלו הציורים במערת לה מוט (LA MOUTHE) שבדורדון. הפעם נחשפו יצירות האמנות במהלך חפירה במעבר תת-קרקעי, שהיה חסום במפולות עפר מאז תקופת הקרח. בראשית המאה גילו הכומר אנרי בריי והמורה דניס פירוני, שהפכו אחר כך לבולטים שבין חוקרי המערות, את מערות קומברל (COMBARELLES) ופון דה גום (FONT DE GOMBE) בסמוך לעיירה לה-זזי. משקעי הגיר עתיקי היומין שהצטברו על פני התחריטים והציורים שיכנעו גם את הספקנים בגילם המופלג, כ-30,000 שנה. בקומברל התגלו לראשונה חריטות של דמויות אדם: גבר מזוקן הרודף אחרי אשה ואנשים במסיכות.
מערות נוספות התגלו בדורדון. הידועה שביניהן היא, כאמור, מערת לאסקו שהתגלתה ב-1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, על-ידי נערים מהעיירה מונטינייאק שטיילו בחורשה. בשנות ה-50 התגלו הציורים במערת רופינייאק. אז יצאה שוב הזעקה שכל זה תרמית, ושהמגלים עצמם ציירו את היצירות כדי לזכות בתהילה. החל ויכוח של מומחים-יריבים, שניתן היה למונעו אילו טרחו לבדוק ברישומים שנעשו כבר במאה ה-16, המזכירים במפורש כי במערה זו מצויים "אולמות, ציורים ומזבחות שבהם הביאו עובדי האלילים הקדומים קורבנות לאלוהי השאול". במקביל התגלו המערות בפירנאים הצרפתים, וסמוך לגבול, בספרד. מערות ציורים אחדות התגלו באיטליה ושתי מערות נוספות נמצאו בשנים האחרונות ביוגוסלביה וברומניה. אך רוב המערות מסוג זה, כ-270 במספר, נתגלו בדרום-מערב צרפת ובגבול ספרד. עובדה זו העניקה לתופעה הייחודית את שמה "האמנות הפרנקו-קנטברית", הציורים הראשונים בדברי ימי האדם.

הדורדון. בני אדם הגיעו לאיזור השופע נחלים ויערות בתקופת האבן הקדומה

קרו מניון מגיע
בדרך לכף בלאן (CAP BLAN), מחסה סלע שעל קירותיו התבליטים היפים ביותר בארץ זו, העשירה כל-כך בשרידי אמנות תקופת האבן, אנחנו עוצרים במטווייה ישנה. אשה קשישה מוכרת גלילים של צמר. "המטווייה", היא אומרת בגאווה, "הוקמה לפני שנים רבות מאוד, עוד לפני המלחמה".

בני אדם הגיעו אל הדורדון, איזור שופע נחלים ויערות, בתקופת האבן הקדומה, לפני יותר מ-200,000 שנה. לפני 35,000 שנה לערך הגיעו לכאן אנשים חדשים, בני מיננו, ההומו סאפיינס. שלדיהם נמצאו במחצבה הישנה "קרו מניון", וכך הם מכונים במחקר עד היום. כאן, בשולי הקרחונים, היה האקלים נוח יותר, ומצוקי הגיר הלבנים, על מחסות הסלע הטבעיים שלהם, היו אידיאליים למגורים. עדרים של אוכלי עשב רעו במישורי הדשא, בעמקים. אגוזים ובלוטים רבים צמחו על העצים.

כשהופיע לפתע "קרו מניון" המודרני באירופה, הביא עימו טכנולוגיה אחרת מזו של האדם הניאנדרטלי, שחי באיזור אלפי שנים לפניו. הומו סאפיינס המודרני השתמש במטולי חניתות להגדלת טווח ההטלה של חניתות וחיצים, וצלצליו היו מצוידים במבחר של חודים משוננים ועוקצניים. הוא המציא את המחט, וככל הנראה תפר בגדים כדי להתאימם לצורת גופו. הוא היה אומן גדול בחיתוך, בגילוף ובקידוח, בעצם, שנהב וקרן. לראשונה ייצר גם כלי נגינה – חלילים עשויים עצמות ציפור חלולות ומנוקבות. אנשי "קרו מיניון" ערכו ככל הנראה תצפיות אסטרונומיות. הם חרטו את תצפיותיהם על לוחות עצם, סימנו שורות סדורות של חריצים וחורים זעירים, מקובצים בקבוצות. תחילה סברו הארכיאולוגים שמדובר במניין בעלי החיים שניצודו, אבל לאחרונה הציע החוקר אלכסנדר מרשק, שחריטות אלה שימשו לציון ירחים וימים.

בן רגע גיאולוגי נולדו לפתע כל צורות האמנות, והדתות החלו לשגשג. התכשיטים נעשו נפוצים: תליונים וענקים עשויים שן וצדף וצמידים מקושטים בדוגמאות חקוקות. כלים לשימוש יומיומי עוטרו, ועל לוחות אבן נחרטו דמויות בעלי חיים ודיוקנאות אנושיים מן הקדומים ביותר המוכרים לנו, ולהם אפים ארוכים ושערות מגודלות. באתרי המגורים התגלו גם תבליטי אבן ופסלים, במיוחד צלמיות של נשים בריאות בשר, בעלות אחוריים ושדיים שופעים. פסלוני "ונוס" אלה נועדו, ככל הנראה, לשימוש פולחני בטקסי פריון קמאיים. יצירות האמנות האלה התגלו בכל רחבי אירופה ובמיוחד במזרחה. ייחודן של המערות בדרום מערב צרפת טמון בכך שרק בהן נתגלו ציורי קיר שיוצריהם השתמשו בשלל צבעים.

שלל צבעים
"קרו מניון" לא המציא את הצבע. השימוש בצבעי אדמה היה ידוע כבר לפני 350,000 שנה. בטרה אמטה, אתר המצוי בניס, בדרום צרפת על חוף הריביירה הצרפתית, נמצאו עשרות גושים של מינרלים צבעוניים בצהוב ובחום, אדום וסגול. הניאנדרטלים, שאיכלסו את אירופה בראשית תקופת הקרח האחרונה, נהגו לקבור את מתיהם ספוגים באוכרה (צבע אדמה), אדומים כדם ובאתריו של "קרו מניון" התגלו עשרות קילוגרמים של אבקת אוכרה וסוגי צבע אחרים.

השימוש באוכרה היה נפוץ עד המאה ה-20 באזורים הכפריים של אירופה, כחומר מחטא לשם טיפול בפצעים. ממחקרים אתנוגרפיים שנעשו ברחבי העולם מתברר, שהאוכרה משמשת גם לעיבוד עורות בעלי חיים ומסייעת לקבע ולשמור על גמישות העור. ייתכן שזו היתה הסיבה לקבורת המתים משוחים באוכרה, ולאו דווקא הסמליות הכרוכה בצבע הדם. יתרה מזו, שבטי האינדיאנים של צפון אמריקה נהגו למרוח אוכרה על לחיי הילדים והנשים כדי להגן על עורם משמש ומרוח. פולינזים, מלנזים והוטנטוטים נוהגים למשוח את גופם באוכרה לשמירה על טמפרטורת הגוף בימי הקור.

ייתכן שכך החלה גם ההרפתקאה האמנותית של אנשי "קרו מניון". בחורפים הקרים של תקופת הקרח עיבדו עורות ופרוות של בעלי חיים בעזרת האוכרה, והגנו על גופם באמצעות צבעי אדמה מפני פגעי האקלים. באתריהם נמצאו גם גושי צבע מחודדים, מעין עפרונות, ששימשו כנראה להצטבעות, לקישוט הגוף. במערה שבפירנאים נמצאה "עוגת צבע" מחוררת, ולצידה מחטי עצם, עדות לציורי קעקע. רבים משבטי הציידים-לקטים בני זמננו נוהגים לקשט עדיין את גופם בציורים ססגוניים. חוקרים רבים סבורים שכך באה האמנות לעולם.

אלא שהכישורים האסתטיים והביטויים האמנותיים המובהקים של אנשי "קרו מניון" אינם הסיבה היחידה לאמנות המערות. בניגוד לדעה המקובלת, העדיפו האנשים הפרהיסטוריים מחנות תחת כיפת השמים ובמחסות סלע על פני מגורים במערות. את אתרי המגורים ובמיוחד את מחסות הסלע נהגו לקשט בתבליטים. על פי הידוע לנו היום כמעט תמיד בחרו לצייר את ציורי הקיר במערות נידחות, באולמות פנימיים ובמעברים צדדיים, במרחק רב מהפתח ומאור השמש. החוקרים נוהגים לכנות את ציורי הקיר "אמנות המחשכים" בניגוד ל"אמנות אור היום" של אתרי המגורים. לא אחת כרוך הסיור במערות מצוירות בקשיים ניכרים ואפילו בסכנה.

הם נאלצו להשתמש במנורות שמן. במערות רבות נמצאו קערות אבן ששימשו כמנורות ובהן שרידי חומר שומני, ולוחיות ציפחה חרוכות, ששימשו ככל הנראה כלפידים. לעתים הדליקו מדורות. התעתועים האופטיים שנגרמו בעת הציור באור הלהבות המרצדות, טוען חוקר האמנות פול באן, יוצרים את האשליה של חיים ותנועה. למעשה, בעלי החיים השונים המצוירים בריאליזם מושלם, הם על פי תנוחתם, כמעט בכל המקרים, מתים.

כדי לצייר על תקרות ובמרומי כתלים נעזרו בסולמות עץ ובפיגומים. מחקר שנערך לאחרונה בלאסקו מוכיח שליצירת הצבעים השתמשו בלמעלה מ-30 סוגים של מינרלים, שנהגו לערבב – לא בשומן בעלי חיים, כמו שחשבו בעבר – אלא במים עשירים בגיר, שמקורם בנחלים ובאגמים התת קרקעיים של המערות. כלי הציור היו, ככל הנראה, מכחולים עשויים שיער בעלי-חיים וספוגיות פרווה. לפעמים נשפו את הצבע ישירות על גבי הסלע באמצעות הפה, או דרך קנה חלול, כנהוג עד היום אצל הילידים האוסטרליינים. לחריטה השתמשו בנקרים עשויים מצור. מבדיקות סגנוניות שעשו חוקרי האמנות מסתבר, שהסצינות והציורים בכל מערה נעשו על-ידי קבוצה קטנה ביותר של אמנים. בחלק מהמערות אפשר להבחין בבירור בסגנון (ובטעויות) של אמן אחד בלבד. בניסיונות שנערכו בכמה מערות מתברר שציור קווי המיתאר וצביעת גוף החיה על ידי אמן מיומן נעשו תוך 20 דקות, וציור סצינה שלמה תוך לא יותר משלוש שעות.

אמנים אלה ציירו בגדלים שונים, ולעיתים קרובות זה על גבי זה, ביזונים וסוסים, איילי צפון, יעלים, בקר בר, חזיר בר, קרנפים שעירים וממותות שעירות. החוקר הצרפתי, אנדרה לראוה-גורן, ערך ניתוח כמותי של מיני בעלי חיים המיוצגים באמנות המערות, ומצא שהמינים השכיחים יותר, כמו הסוסים והביזונים, מצוירים בדרך-כלל באולמות גדולים ומרכזיים, ואילו מינים ששכיחותם נמוכה, כמו טורפים למשל, מצויים במעברים צדדיים. נדירים יותר נחשים, בעלי כנף, דגים, אנשים וצמחים. העובדה שהמינים שהעדיפו האמנים הקדומים לצייר היו הגדולים בבעלי החיים שנצודו, אך לאו דווקא הנפוצים ביותר בסביבה, מרמזת שהמערות הן לא מוזיאונים פרהיסטוריים, ושהציור לא היה "אמנות לשם אמנות".

מערת לסקו ואוצרות העבר שהיא טומנת בחובה

מאגיית הציד
אני אומרת לטל, שבסיפורי עם רבים מסופר כי החיות מקורן במעמקי האדמה או בנבכי מערות. הוא, לדבריו, מעדיף את האור ואת צבעי הסתיו, את הכפרים הקטנים של בתי האבן המקורים ברעפי הציפחה, על פני הצבעים המכושפים בחשיכה. למסע הזה יש שני ממדים: הטבע ובני האדם על פני האדמה הכהה והפורייה, היערות והמים, והמימד העל-טבעי באולמות ובמבוכים התת קרקעיים באפלה. טל בחר בצד השמש. לאורך הנהר, למרגלות המצוקים הלבנים, באור בין הערביים, המשכנו מ"בירת הפרהיסטוריה" לה זזי לעיירת השוק קבררה (CABRERETS), שבמחוז לוט (LOT).

גם מי שממהר להגיע מהדורדון להרי הפירנאים, יסטה מדרכו ויעבור פה כדי לבקר במערת פש מרל (PECH MERLE). נטיפים וזקיפים משווים לאולמות ולמחילות קסם מיוחד, לצד עדרים של ממותות, סוסים נקודים וצלליות ידיים ערטילאיות. בקירבת האולם המרכזי במערה, שיכול היה להכיל צופים רבים, נמצאת "קונכייה אקוסטית" טבעית מקושטת בצפיפות בדגמי קווים ונקודות. קונכיות אקוסטיות שנוצלו על-ידי האדם הקדמון אופייניות רק למערות באיזור זה. באחרות, ביחוד באלה שבהרי הפירנאים, אפשר להבחין עדיין בטביעות רגליים מרקדות, שהתקשו לפני אלפי שנים בטין הלח. מוסיקה וריקודים במעמקי המערות האפילות הם עוד הוכחה שהציורים אכן שימשו כחלק ממופעי מולטימדיה פולחניים.

בעקבות עבודות אתנוגרפיות על חייהם ואמונותיהם של ציידים-לקטים שפירסמו אנתרופולוגים בראשית המאה, פירשו חוקרי האמנות הראשונים, בריי ועמיתיו, את ציורי המערות כשרידים ל"מאגיית הציד". ציור בעלי החיים, על פי הסבר זה, היה חלק מטקסים שנועדו להבטיח את הצלחת הציד ואת הגדלת המלאי העתידי של הבשר, או לסגוד לרוחותיהם הזועמות של אלה שכבר נטבחו. הארונטה לדוגמה, ציידים-לקטים ממרכז אוסטרליה, נוהגים "לתרום" להגדלת מספרם של בעלי החיים על-ידי ציור דמויותיהם בעונות הרבייה על סלעים בשטחי הציד. העובדה שלציורי הסלע מאוסטרליה מוטיבים דומים בעליל לציורי המערות, מוצאת את ביטויה גם בעולם הסמלים: למשל, צלליות ידיים אדומות ושחורות, "חתימה" מחייבת של האמנים כלפי הקבוצה השבטית והכוחות העליונים. צלליות הידיים, באמנות הסלע בת זמננו ועל כותלי מערות, חסרות לעיתים קרובות פירקי אצבעות שהוסרו במהלך טקסים פולחניים.

אחרים העדיפו לראות באמנות המערות הפרהיסטוריות ביטוי לטוטמיזם, אמונה בקירבה מיוחדת לבעל חיים, הנחשב כאב הקדמון של השבט, הנפוצה גם היא בתרבויות ציד ולקט ברחבי העולם. במסגרת המחויבות ההדדית מקיימים חברי השבט טקסים שמטרתם להזין את הטוטמיזם של בעלי החיים, ולהגן עליהם כדי שיסייעו לבריאותם ולרווחתם של בני האדם. הסבר אחר, המבוסס על מחקר אתנוגרפי מסיביר, קושר את הציורים המכושפים עם תופעת השאמאניזם. השאמאן הוא יצור אנושי שניחן בכוחות מיוחדים ובכישורים רוחניים, המאפשרים לו תקשורת עם עולם הרוחות והאבות הקדמונים. הם נוטלים חומרים המעוררים הזיות, רוקדים לקצב תופים או מזעיקים את הרוחות הטובות לרפא חולים, לחזות את העתיד, למצוא אובדים ולהדוף כוחות רוחשי רעה. על-פי תיאוריה זו, הסצינות הצבעוניות במערות הן תיאורים של מסעות בעולמות נסתרים, שבהם נוטלים חלק רוחות, המיוצגות על-ידי בעלי החיים ושאמאנים, ומכשפים עוטי מסיכות ועורות בעלי חיים. הסצינה המפורסמת ממערת לאסקו, המציגה ביזון נוגח גבר השרוע לרגליו כמת, מלווה בציפור על מוט, מתארת אולי קרב איתנים בין מכשף לרוח או בין שני שאמאנים. תיאורים דומים, הכוללים את החיה האדירה, המכשף והציפור, אכן מוכרים מתרבויות שונות באמריקה הדרומית. פריסת שלום מתקופת האבן לקרלוס קסטנדה, מעמיתיו הקדומים של גיבורו, דון חואן, המכשף האגדי.

העיירה Motignac, שלידה נמצאה מערה לסקו | צילום: אייסטק

חשיבות הסימנים
באותם ימים, כשהעולם היה עוד צעיר, ומכשפים רבי עוצמה התהלכו עלי אדמות, נרשמו גם הסימנים המיסתוריים על כתלי המערות – קווים ונקודות, סימנים דמויי מבנים וצורות גיאומטריות אחרות. סימנים אלה רשומים על גבי ציורי בעלי החיים, בקירבתם או על משטחי סלע בנקודות שבהן משתנה הטופוגרפיה, בפיתחי אולמות ובמסעפי פרוזדורים ומחילות. שנים רבות לא ייחסו המבקרים והחוקרים חשיבות לסימנים המיסתוריים, למרות שהאדם הקדמון ייחס להם, ללא ספק, חשיבות רבה. מבחינה כמותית, מספר הסימנים גדול בעליל ממספר הציורים.

כשהתגלתה אמנות המערות, הניחו החוקרים שהסימנים גם הם ציורים, חלק מתיאורי "מאגיית הציד". היינו, תיאורים פיגורטיביים של חיצים, אלות, אבני קלע ומלכודות – שנועדו לקטילתם המאגית של בעלי החיים – וכן של בקתות ציידים ומכלאות.

אנדרה לראוה-גורן היה זה שהעלה לראשונה את האפשרות שהסימנים הם למעשה סמלים. לדעתו מסמלים הסימנים דמויי הקווים, הצרים והארוכים, את איבר המין הזכרי, ואילו סימונים "מלאים", מסוגים שונים, מסמלים נקבות. לפיכך מייצגים מינים שונים של בעלי חיים את היסודות הזכריים והנקביים של העולם, והסצינות המצוירות הן למעשה סיפורים מיתולוגיים המתארים את בריאת העולם, חוקי הטבע והסדר הקוסמי. על ידי חידוש הסמלים החזותיים, זה על גבי זה, חידשו אנשי "קרו מניון" את מחזורי הטבע, חילופי העונות והפריון, בדומה לטקסים הנהוגים אצל הילידים האוסטרליינים עד היום.

בשנים האחרונות מקובל להניח שהסימנים הם בעצם מידע חזותי. למשל, "דגמים אתניים" המייצגים קבוצות חברתיות. ואכן, למערות המצויות באזורים גיאוגרפיים מסוימים מגוון סימנים הדומה למערות אחרות בסביבה הקרובה. לדוגמה, במערות לאסקו ופון דה גום סימנים דמויי ביקתה, ואילו במערת פש מרל ובמערות סמוכות סימנים דמויי ציפור, בניגוד למערות אחרות באיזור הפירנאים, שבהן נפוצים דגמים דמויי אלה. ייתכן שהסימנים הם "סימוני שבילים" בתוך המערות, או מידע הנוגע לטופוגרפיה של שטחי הציד ומסלולי הנדידה של בעלי החיים. בציורים אפשר להבחין בסוסים בפרוות קיץ או חורף, באיילי צפון מגודלי קרניים הנוערים בייחום הסתיו, ובביזונים המתוארים בפרווה מלאה או קלושה – וכל סוג פונה לכיוון אחר. האם משקף הדבר את כיוון הנדידה השנתית של הביזונים, צפונה בקיץ ודרומה בחורף, והסימנים המיסתוריים הם רישומים של תצפיות אסטרונומיות חשובות לאסטרטגיית הקיום והכלכלה?

התיאוריה, שלפיה הציורים והסימנים הם סמלים רבי עוצמה ומידע חזותי חשוב, הופכת את המערות הפרנקו-קנטבריות למרכזי מידע שבהם הנציחו ושמרו אנשים פרהיסטוריים נתונים חשובים על העולם והאדם. לכן מקובל כיום לחשוב שבמערות אלה התקיימו טקסי החניכה, שנועדו ללמד את צעירי החבורה או השבט את הידע והחוקים של החברות הפרהיסטוריות. במיסתורין ובחשיכה, בדממה, תוך כדי זחילה ומאמצים גופניים אחרים, איבוד חוש הכיוון, פחדי הנטישה ובעתת הסגירות – טכניקות המשמשות גם כיום לצורכי שטיפת מוח פסיכולוגית – התערערה אישיותו של החניך הצעיר, והמידע החזותי, שנרשם בסמלים מוכרים ורבי-משמעות באותם ימים, נקלט בצורה חווייתית ובלתי נשכחת במוחו.

להבין את המסר
הסימנים והציורים מתארים אירועים, מצבים או רעיונות שהיו מובנים היטב לאנשי "קרו מניון". לא ממש כתב ציורים (פיקטוגרפים), אבל ללא ספק מערכת תקשורת חזותית משמעותית ביותר ליוצריה. את המידע, שהביעו ושמרו באמצעות הסמלים, שימרו באתרים מקודשים. בכל הזמנים התקשרו המערות עם אמהות, רחם ולידה מחדש, ובמיתולוגיות רבות הן נחשבות כאיזורי מעבר בין העולם הטבעי והעל-טבעי. מערות הציורים מצויות בדרך-כלל סמוך למעיינות חמים, ובחלקן זורמים נחלים תת-קרקעיים. למים זורמים תפקיד חשוב בדתות רבות כקשר עם כוחות ועולמות אחרים.

רק מעיינות מעטים באירופה לא קפאו בתקופת הקרח האחרונה, והם מצויים בדרום-מערב צרפת ובצפון ספרד. באיזור זה, סבורים החוקרים, בשל התנאים האקלימיים הנוחים יחסית ושפע החי והצומח, התקיימה "גומחת המקלט" האקולוגית של אותם ימים קרים. האנשים שחיו כאן לא נאלצו לנדוד למרחקים, וכאן העדיפו לקבוע את מערות המקדשים. אילו פולחנים באמת התקיימו במערות? כנראה לעולם לא נדע. הסימנים והציורים שעל הכתלים לא לנו נועדו. אמנות המערות התקיימה 20,000 שנה, וייתכן שכל האפשרויות, מ"מאגיית הציד" ועד לטקסי החניכה, אכן נכונות.

סוף הדרך. מפות, בקבוקים ריקים של מים מינרליים ועטיפות שוקולד מוטלים על המושבים. המכונית עושה את דרכה בחשיכה, בכבישי ההרים הצרים, בתחילת חורף שבו לא יבואו שוב יריעות הקרח לכסות את הנופים שמעבר להרים האלה. לפני 10,000 שנה לערך נסוגו הקרחונים לאיטם אל תחומי האלפים והאזורים הארקטיים. עדרי בעלי החיים הגדולים נכחדו או נדדו, ובעקבותיהם השתנו אורחות חייו ואמונותיו של האדם. מפולות תקרה, רעידות אדמה ושינויים גיאולוגיים אחרים חסמו את פתחי המערות המצוירות, מילאו את האולמות והמעברים התת-קרקעיים במצבורי סלע ועפר. במעבה האדמה ודאי עוד מצפות מערות רבות לגילויין, ובמעמקי הכרתנו מהבהבים עדיין הסמלים והסודות של השפה שנשתכחה.

הפוסט דורדון, צרפת – ארץ הציירים הראשונים הופיע ראשון במסע אחר

כל דבר שהוא עמוק אוהב את המסכה
(פרידריך ניטשה, "מעבר לטוב ולרוע")

אמדו סייבא רץ מהר, מנסה להקדים את הנערים האחרים. המרוץ הזה היה המבחן האחרון בטקס החניכה שלו. הוא וחבריו עברו רק כמה שבועות לפני כן את טקס המילה, והם היו עדיין חלשים וכואבים. אבל כולם רצו בשארית כוחותיהם. על אחד להיות הראשון שיגיע מהעץ הגדול ליד הכפר אל המערה שבראש המצוק ויצליח לגעת בסמל הזעיר של השמש, הנמצא על אחד מכתליה. הראשון לנוגע בשמש נחשב לנער בר מזל, שיהיה לגבר בעל יבולים גדולים של דוחן. מי שמגיע אחריו, ונוגע בסמל הכוכב, יזכה באישה היפה בכפר. "אני הייתי השלישי במרוץ, ונגעתי בירח", אומר אמדו בגאווה, ומצביע על סמל הלבנה, שהבטיח לו פרה ועושר.

זקני השבט, שחיכו לחניכים במחסה הסלע, שאלו אותם את החידות המסורתיות: "אם יש לכם פרה, במה תאכילו אותה?", והנערים ענו במקהלה: "בדוחן". "ואם יש לכם אישה, במה תאכילו אותה?", "בפרה!". כך מלמדים בני הדוגון (Dogon), החיים בלב המישור הצחיח במאלי שבמערב אפריקה, את צעירי השבט שהדבר החשוב ביותר בחיים הוא דוחן. אם יהיה להם דוחן, הם יוכלו לרכוש נכסים, להינשא ולהביא ילדים רבים לעולם. באמצעות התחרות, המסיימת את טקסי הבגרות, מחנכים את הנערים שהדברים החשובים ביותר בארץ הדוגון הם היבולים והחקלאות.

אמדו סייבא ליד מערת המילה בכפר סונגו. למרות שעברו יותר מעשר שנים, הוא זוכר כל פרט מטקס הבגרות

עמדנו במערת המילה, הנמצאת מעל לכפר סונגו (Songo), והשקפנו מראש מצוק בנדיאגרה (Bandiagra) על הכפרים הקטנים, העשויים בתי בוץ, המשתרעים לרגלי חומת הסלע. בעונה החמה, כאשר הכל שובתים ממלאכה בשדות, מכנסים בני הדוגון את הנערים מכל הכפרים בסביבה ומביאים אותם אל מחסה הסלע הזה המכוסה בציורים צבעוניים. הנחש הענק, מסביר אמדו, הוא לבה (Lebe), האב הקדמון של בני הדוגון; מתחתיו סמלי אבות נוספים כמו הצב, העקרב, התנין, הצפרדע, הארנב והלטאה; העיגולים האדומים והשחורים מסמלים את השמיכות שבהן נקברים המתים.

במשך 45 יום עוברים פה הנערים מבחנים גופניים ונפשיים קשים. חוקי ההתנהגות בימי החניכה נוקשים וגדושים באיסורים טקסיים. אם אחד מהמתבגרים מפר את החוקים, הקבוצה כולה נענשת. במשך היום הם נמצאים במערה. בלילות הם ישנים יחד במבנה ארעי הסמוך למקום. כשהגענו לארץ הדוגון, בשלהי הקיץ, הסתיימו טקסי הבגרות. בשבילי העפר הלכו הנערים בגלימות לבנות, מנגנים ושרים, מבשרים לעוברי האורח שהפכו לגברים.

אמדו, בג'ינס ובכובע אדום של מותג ידוע, עבר את טקס הבגרות שלו לפני יותר מעשר שנים. הוא עדיין זוכר את כל הפרטים כאילו זה היה בקיץ האחרון – הכאב, הפחד, רגעי האחווה והסודות שעליהם הוא לא יכול לספר לנו.

במערה לומדים צעירי השבט את המיתוסים, הקוסמולוגיה ופולחני הרוחות, שעושים את בני הדוגון בעיני האנתרפולוגים לאחת הקבוצות האנושיות המרתקות בתבל. אבל ארץ הדוגון היא עולם הולך ונעלם. בעקבות הכרזת אונסק"ו על האזור כאתר מורשת עולמית, באים לאחרונה לכפרים המבודדים מטיילים, עיתונאים, במאים של סרטי תעודה וסוחרי אמנות. חלקם מוכנים לשלם כסף רב בעבור צילומים, אביזרי פולחן וחפצי אמנות. בני הדוגון עורכים מכירת חיסול של תרבותם.

קבוצה של נערים במהלך טקס התבגרות באזור הכפר סאנגה

הרוח של גריאול
תעלומת מוצאם של בני הדוגון היא חידה בלשית המעסיקה ארכיאולוגים ובלשנים. הם עצמם מספרים כי נמלטו מאזור מאנדה (Mande), לב ממלכת מאלי העתיקה (דרום מאלי של היום), עם התפשטות האיסלאם, בסביבות המאה ה-13. יום אחד, מספר המיתוס, נטשו את מולדתם ארבע אחיות וארבעה אחים בכדי להציל את התרבות של בני שבטם. הם רצו לקחת איתם את עצמות אביהם, לבה, אך בקברו מצאו נחש. הם נטלו עימם את הנחש, רוח האב, לארצם החדשה.

בחגווי הסלע גרו באותם הימים בני שבט אחר, ננסים אדומי עור, שידעו לעוף. האנשים הקטנים, המכונים טלם (Tellem), התקיימו מציד ולקט. שני השבטים לא דיברו באותה שפה, אך שמרו על האמונות הישנות, הקדם איסלאמיות. לכן קיבלו בני הטלם את המהגרים במאור פנים והרשו להם להקים את כפריהם למרגלות המצוקים. המתיישבים, שהיו חקלאים, הביאו זרעים והחלו לברא יערות. כשנכחדו העצים, נעלמו הציידים הננסים ובני הדוגון נשארו לבדם.

החוקרים סבורים כי מקורם של בני הדוגון איננו במאלי; שפתם שונה במקצת מזו של דוברי מאנדה, ודומה יותר ללשונם של תושבי בורקינה פאסו (Burkina Faso) הדכנה. אבל הם מסכימים כי במיתוס הזה השתמרו הדים מאירועים היסטוריים שקשורים להגירתם אל אזור הבנדיאגרה. הארכיאולוג ההולנדי רוגייר בדאו גילה לאחרונה עדויות לקיומם של אנשי הטלם, שהתגוררו במערות הגבוהות מעל לכפרי הדוגון. הם בוודאי השתמשו בחבלים בכדי לטפס אליהן, אך השכנים מלמטה האמינו כי מכשפים רבי עוצמה מעניקים להם משחות קסם שאפשרו להם להדביק את ידיהם ורגליהם לקירות הסלע התלולים. הממצאים מלמדים שאנשי הטלם אכן נכחדו במאה ה-15 כשהגיעו המהגרים.

ריקוד המסכות, מהביטויים המפורסמים של תרבות הדוגון

בני הדוגון, המונים כיום כ-240 אלף נפש, הקימו לאורך שרשרת המצוקים, שאורכה כמאתיים קילומטר, קרוב לאלף כפרים. סלעי הענק, המפרידים בין הרמה הגבוהה ונהר הניז'ר (Niger) הסמוך, הגנו עליהם מאות שנים מעליית ממלכת סונגהיי (Songhai) שביקשה להמיר את דתם, מסוחרי העבדים של ממלכת מוסי (Mossi), ומלוחמי ממלכת הטוקולור (Tukulor).

בעידן הקולוניאלי, במהלך המאה ה-20, כאשר נכבשה אפריקה המערבית על ידי הצרפתים, החלט להגיע למערב יצירות האמנות המרהיבות של בני הדוגון שעוררו סקרנות בקרב אספנים וחוקרי תרבות. בשנת 1931 הגיעה לארצם המבודדת משלחת של אנתרופולוגים צרפתים, ובראשה מרסל גריאול, שספרו הידוע, "שיחות עם אוגוטמלי", הפך לרב מכר. אוגוטמלי, אחד מזקני הכפר סאנגה (Sanga) שבו התגורר גריאול, לימד אותו כי כל ההיבטים השונים של החיים בארץ הדוגון – יצירות האמנות, הארכיטקטורה, מבנה הכפרים, החקלאות, היחסים החברתיים והטקסים – קשורים למיתוסים העוסקים בבריאת העולם, במאבקם של כוחות הכאוס והסדר, ובמקומו של האדם בשמירת ההרמוניה ביניהם. האנתרופולוג הנודע נפטר בפריז, אך סמוך לכפר זה, שמשמעות שמו היא "תכשיט", הציבו בני הדוגון לוח אבן המציין את המקום בו נחה רוחו.

ה"טונוגה", הפרלמנט של אירלי, על מדרגת סלע הצופה אל המישור

שבת בכל יום חמישי
אנחנו מבקרים בכפר טירלי (Tirelli). הכפרים בארץ הדוגון לא השתנו כמעט ביובל השנים שחלפו מאז מותו. כשליש מבני הדוגון כיום הם אמנם מוסלמים, ומיעוטם נוצרים, אבל כשנכנסים לכפר דוגוני עוברים לממלכה אפריקאית מכושפת, שבה שולטים חוקים על טבעיים. בכניסה ניצב פֶטיש, עצם קדוש, לעתים קרובות ערמת עפר, המסייע לאנשים לתקשר עם הרוחות. ליד הפטיש מוצאים את שרידי הקורבנות שמעניקים להן בתמורה לשירותיהן. כאשר מתבצעת גנבה, למשל, נוהגים להקריב תרנגולת. כתוצאה מהקורבן, כך מאמינים, הגנב ימות. בני הדוגון, על פי השמועה, אינם מסתכנים: הם אינם גונבים. הכפר נתפס כגוף אנושי, הכיכר במרכזו היא הטבור, ובכל מיני מקומות נסתרים, הידועים רק לתושבי המקום, נמצאים איברים אחרים שבהם אסור לפגוע. טעות נימוסים עלולה להסתיים בממון רב הנחוץ להקרבת עזים רבות לריצוי הרוחות.

במקום היפה ביותר בכל כפר, על מדרגת סלע הצופה אל המישור, נמצא ה"טוגונה" (Toguna), בית המפגש של הזקנים, הגברים המנהלים את ענייני הקהילה. כמקובל בארץ הדוגון, הלכנו תחילה להביא לזקני טירלי אגוזי קולה, המתנה הנחשקת ביותר במערב אפריקה, ולבקש את רשותם לבקר בכפרם. כחום היום מצאנו אותם מתנמנמים במבנה הנמוך, בעל שמונה העמודים המגולפים בדיוקנותיהם של האבות והאמהות הקדומים, המקיפים את העמוד המרכזי, המייצג את הנחש לבה. פתחנו במסכת של ברכות טקסיות הדדיות לכל הנוכחים, להוריהם ולשאר קורביהם. לאחר מכן הציע לי אחד הקשישים בבדיחות הדעת להפוך לאשתו השלישית, והבטיח שיבנה לי אסם. אבל בני הדוגון אינם נוהגים להתחתן עם נשים משבטים אחרים.

בתום עונת הקציר מתחילה בארץ הדוגון עת המתים, והעוצמה הרוחנית עוברת מכהני הדת לחברי האחווה הסודית של המסכות

נושא השיחה המדובר ביותר בימים אלה בכפרים שלמרגלות המצוק הוא הכביש לבורקינה פאסו המתוכנן על ידי שלטונות מאלי, במימון הבנק העולמי, שיחבר לראשונה את ארץ הדוגון אל העולם. במקום נידח בו עדיין הולכים ברגל, לעתים מספר ימים, בכדי להגיע לכפר אחר או למופטי (Mopti), עיר הפלך בשפך נהר הניז'ר, מעורר הכביש ציפיות גדולות. "כביש אספלט יאפשר חיבור לרשת החשמל, פיתוח של האזור, עלייה במספר התיירים, ושיפור הכלכלה ותנאי החיים", חולם בקול רם דוגולו סאי, ראש הכפר של טירלי. הוא רוצה שהדור הצעיר, אלה שסיימו את טקסי הבגרות, יוכל לנסוע לערים הגדולות ולהכיר את העולם שמעבר לחומת הסלעים. סאי, שהחליף את בגדיו המערביים ללבוש מסורתי בכדי ללכת אל השוק, מאמין שהם יחזרו תמיד אל הכפר והתרבות שלהם.

בסופו של כל שבוע דוגוני, שבו חמישה ימים בלבד, נערך יום שוק בכפר אחר. השווקים הם מקומות מפגש חברתיים, ויום שוק מוצלח נגמר בשתיית קוֹז'וֹ, בירת דוחן, בכלי טין ענקיים. בערב, כשחזרו כולם מבושמים ומרוצים, מצאנו גג פנוי להשכיר, הגרסה המקומית למלון אורחים. הלילה היה אפל ומאובק, השמים היו קרובים כל כך וכוכבים נצצו מעל ראש המצוקים.

מתווכים בין העולמות
בתום עונת הקציר, בחודשים מרץ עד מאי, מתחילה בארץ הדוגון עת המתים. העוצמה הרוחנית והפוליטית עוברת מההוגונים, כוהני לבה, לחברי האחווה הסודית של המסכות, האווה (Awa). מטרתה העיקרית של אחוות המסכות היא לקיים את הטקסים הציבוריים המבטיחים את המעבר של רוחות המתים אל העולם העל טבעי, שם הם משמשים כמתווכים בין העולמות וכפטרוני הקהילה.

דוגולו סאי, ראש הכפר טירלי, רוצה שבני הדור הצעיר יכירו את העולם מעבר לחומת הסלעים, ומאמין שהם יחזרו תמיד אל הכפר והתרבות שלהם

השמש האפריקאית, כדור רותח בשמים, הכתה בנו בעוצמתה האכזרית כשהלכנו לאירלי (Ireli) לטקסי המתים. בדרך עברנו ליד הקברים, הנמצאים במערות גבוהות וקשות לגישה, שבהן התגוררו בעבר בני הטלם. לכאן נוהגים להביא בריצה את גופת המת הקשורה למשטח עץ, עטופה בשמיכה טקסית מיוחדת, ולמשוך אותה למערת הקבורה בחבלים. בסוף הטקס מחזירים לקרובים את השמיכה היקרה (לכל משפחה יש בדרך כלל רק שמיכה אחת המיועדת לטקסי הלוויה). בנקודת הסיום של תהלוכת המתים מפוזרים שברי כלי בית של נשים וכלי עבודה של גברים. נוהגים להביא את הכלים האלה עם הגופה למקום הקבורה, ולשבור אותם בסוף ההלוויה. לאחר מכן מוציאים מהמערה את "אבי המסכות", האימנָנָה – נחש שאורכו עשוי להגיע לעשרה מטרים, הנוטל בריקוד את רוח המת וחוזר למשכנו שבמרומי המצוק.

כעבור כמה שנים מבצעים את טקס הדאמה, המציין את תום תקופת האבל. באירוע, הנמשך שישה ימים, נוטלות חלק עשרות מסכות, ובמהלכו מבצעים ראשי האחווה הסודית פולחנים שמטרתם לגרש את רוחו של המת, להכריח אותו לעזוב את ארצם של החיים. עד לביצוע הטקס, הכולל מנחות של חפצים בעלי ערך וקורבנות של בעלי חיים, משוטטת הרוח, חסרת מנוח, ואינה יכולהל הצטרף אל אבותיה.

בחצרו של ראש הכפר טירלי. הכפר הדוגוני נתפס כגוף אנושי שאין לפגוע בחלקיו

טקס כזה מחייב הכנות ממושכות והתארגנות של כמה משפחות אבלות, כדי לחסוך בהוצאות. המטיילים, הצלמים וצוותי הטלוויזיה המבקרים לאחרונה בארץ הדוגון משלמים בעבור הופעת מסכות מחיר של שנות עבודה רבות. זה שווה כנראה את הפגיעה בכמה מהאיסורים הטקסיים: נשים, ילדים וזרים אינם רשאים כלל לצפות במסכות.

אירלי הוא אחד הכפרים העתיקים והיפים בארץ הדוגון. מגדלי מגורים עשויים חומר, שנבנו במעלה המצוק, סמוך למערות של אנשי הטלם. מהסמטאות שבפאתי הכפר נשמע קול התופים. מכל העברים קפצו אל הכיכר גברים במסכות ססגוניות. מסכה איננה רק כיסוי פנים, אלא חלק מתלבושת שלמה, העשויה מקלעות חבלים וקש צבעוניות, מעוטרות בקונכיות פי הכושי, ולעתים ניצבת על כלונסאות גבוהות. המסכות הן דמויות של בעלי חיים מיתיים שנטלו חלק באירועי הבריאה. ריקוד המסכות מתפתל ומזכיר את דרך התקדמותו של הנחש, לבה.

המסכה הראשונה המופיעה תמיד בראש טור הרקדנים היא סאטימה, המכונה "אחות המסכות", זכר לימים קדומים שבהם היו טקסי המסכות פולחני נשים. הגברים, שפחדו מעוצמתן, אילצו אותם להסגיר להם את סודותיהן. מאז מתקבלים לאחוות המסכות גברים בוגרים בלבד שעברו טקסי חניכה מיוחדים ויודעים לדבר בשפה הפולחנית. הם בלבד זכאים לריקוד מסכות אחרי מותם. פעם בשישים שנה עורכים חברי האחווה את טקס הסיגהיי, שבמהלכו מציגים ריקודים המשחזרים את מעשי האבות הקדומים, ומציינים את תחילתו דל מחזור חדש, הקשור למהלכו של הכוכב סיריוס. בחודש יוני, בשלהי העונה החמה, מקיימים רקדני המסכות את טקסי הגשם. הקיץ תם ועימו הולכים גם המתים.

חרדתו של השומר הקשיש
ריקוד המסכות של בני הדוגון הוא מהביטויים המפורסמים של תרבותם העשירה. למסכות שלהם היתה השפעה רבה על אמנים כמו פיקאסו, בראק ואחרים, שפיתחו את הציור המודרני בהשראת יצירות של אמנות שבטית. אחדות מהמסכות מגיעות לגובה של שישה מטרים, וערכן המוזיאלי בכל אוסף אמנות אפריקאית גבוה במיוחד. היפות והעתיקות שבהן הוברחו למערב. טאפילי גינדו, השומר הקשיש של המוזיאון הקטן בכפר פומבורי (Fombori), המקום היחידי בארץ הדוגון שבו נשמרים חפצים מקוריים ועתיקים – בהם מסכות, פסלים, בגדים מסורתיים, כלי נשק ועבודה – לא יכול לפרוש מתפקידו. "ברגע שאעביר את המפתח לצעירים, הם ימכרו הכל כדי לבנות בתים עשויים בטון ולקנות מוצרים מערביים. אני יודע שבוקר אחד אפתח את השער ואמצא שהכל ריק, הכל נגנב בלילה".

בינתיים מזדחל אל הכפרים המבודדים נחש האספלט השחור, שיביא איתו אנשים ומנהגים חדשים, העלולים להכחיד את תושבי המצוקים. כמו מסכת הענק, העשויה בדמותו, הוא מאיים לקחת את רוחם של בני הדוגון. כתב הפילוסוף הסנגלי שייח אנטה דיופ: "יום אחד אפריקה תיאלץ לחפש את אפריקה באירופה".

הפוסט מאלי, אפריקה: סודות המסכה הופיע ראשון במסע אחר

הכל התחיל ביום שבו נכנסו החופרים אל קברו של המלך תות־ענח'־אמון בעמק המלכים שבמצרים. באותו אחר צהריים הכיש נחש קוברה את הקנרית של מנהל המשלחת, הארוורד קרטר, ובלע את הציפור האומללה. בהלה פרצה כשהתברר לכתבים הרבים שהגיעו לסקר את פתיחת הקבר, כי על פי מסורת עתיקה היה תפקידו הסמלי של נחש הקוברה, המעטר את כתר הפרעונים, לירוק אש על אויבי המלך.

האירוע המצער הפך במהירות לסיפור מצמרר בתפוצה בינלאומית. בעקבות התקרית הזהירה הסופרת והעיתונאית הבריטית מרי קורלי את ציבור הקוראים: "עונש נורא צפוי לכל הפורצים הנמהרים אל הקבר". כמה שבועות לאחר שפרסמה את האזהרה, נפטר לורד הרברט קרנרבון, חובב מכוניות ועתיקות עשיר, שמימן את חפירותיו של קרטר. הלורד מת מהרעלה שנגרמה מעקיצת יתוש, בלילה של 5 באפריל 1923, פחות משנה לאחר חשיפת הקבר.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מזרח-תיכון,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

בני משפחתו וחבריו, שסעדו אותו על ערש דווי, סיפרו כי בשעת מותו כבו לפתע כל האורות בקהיר. "לרגע אחד, חסר פשר, היתה העיר כולה שרויה באפלה כבדה", נזכר

טכנאי הרנטגן שהיה בדרכו לבדוק את המומיה הזאת מת בטרם הגיע ליעדו

רופאו האישי, שהגיע מלונדון ערב מותו. בנו סיפר שבאותה שעה, באחוזת המשפחה באנגליה, ייללה כלבת הטרייר האהובה של הלורד ונפחה את נשמתה. "קללת הפרעונים" יצאה לדרך.

מוות על הנילוס
מותו של לורד קרנרבון פתח סדרה של אירועים טרגיים. במשך עשר השנים שחלפו מאז שגילה קרטר את גופו החנוט של תות־ענח'־אמון ועד שהצליח לפנות מהקבר את אלפי חפצי הקבורה מרהיבי העין, פרסמו העיתונים לעיתים קרובות ידיעות על חופרים ומבקרים שהלכו לעולמם בטרם עת.

כמה חודשים לאחר שמת לורד קרנרבון, נפטר אחיו הצעיר, אוֹבֶּרי הרברט. טכנאי רנטגן שהיה בדרכו למצרים לבחון את המומיה מת לפני שהגיע ליעדו. איל ההון האמריקאי ג'יי גוּלד מת מדלקת ריאות לאחר שלקה בהצטננות במהלך הביקור באתר. הארכיאולוג הצרפתי ז'ורז' בנידיט נפל בעת הביקור ומת מפצעיו. הנסיך המצרי עלי כמאל פהמי בֶּה נרצח על ידי אשתו הצרפתייה הקנאית. ארתור מייס, עוזרו של קרטר, נפטר לפני פינוי הקבר. מזכירו, ריצ'רד בת'ל, מת בנסיבות מסתוריות באמבטיה. אביו של המזכיר, לורד וויסטברי, התאבד. בהלוויה נהרג ילד בן שמונה, שנפגע מרכב המתים.

כל אלה הם רק חלק מרשימה ארוכה של אנשים שנפטרו, על פי השמועה לאחר שנחשפה בקברו של תות־ענח'־אמון קללה מסתורית. כותרות העיתונים בישרו על טקסטים של קללות שפוענחו על כותלי הקבר ועל חפצי הקבורה. משפטים מעורפלים כמו "מוות יבוא בכנפיים מהירות על כל מי שיפגע במשכן הנצח של פרעה" נכתבו, כך נטען, על תיבת העץ המוזהבת של המקדש, שעליו מגוננות ארבע דמויות של אלות, בחדר הכניסה אל הקבר. איומים ברורים יותר בנוסח "אני אהרוג כל מי שיחצה את מפתן הקבר המקודש של המלך החי לעד" הופיעו, כך נאמר, למרגלות פסל אנוביס, האל בעל ראש התן, שומר בית הקברות במיתולוגיה המצרית.

החרדה גברה כאשר הסופר ארתור קונן דויל, אביו הרוחני של שרלוק הולמס, הצהיר כי "אמצעים טבעיים – לא נשמות ורוחות – שיצרו הכוהנים של תות־ענח'־אמון מגינים על הקבר". פרשנים אחרים הסבירו את כוח "קללת הפרעונים" ברעל שהכילו חפצי הקבורה או בחיידקים קטלניים.

פסל של רעמסס השני בלוקסור. דמותו של המלך ומפעלי הבנייה שלו שימשו השראה לסיפור המקראי של יציאת מצרים | צילום: סטיב ארד-אלן

אספנים מיהרו לשלוח את אוספי העתיקות שלהם למוזיאון הבריטי בניסיון להיפטר מהחפצים המקוללים. פוליטיקאים אמריקאים קראו להקים ועדת חקירה לבדיקת הסיכונים הרפואיים הכרוכים בהצגת המומיות המצריות במוזיאון המטרופוליטן. מיליוני צופים נהרו אל הקולנוע לצפות בסרט "המומיה", בכיכובו של בוריס קרלוף בתפקיד חנוט מצרי שנוקם בארכיאולוגים החופרים את קברו, שנעשה בהשראת החפירה בעמק המלכים.

חול, סלע ותעתועי שרב
בימת הדרמה של "קללת הפרעונים" נמצאת על הגדה המערבית של הנילוס, חמישה קילומטרים מהעיר לוּקסוֹר, מעבר לנהר שהפריד בימי המצרים הקדומים בין ארצם של

קרטר וקרנרבון נכנסים לקבר. באותו יום בלע נחש קוברה את הקנרית של קרטר

החיים למחוזות המתים. "עמק המלכים הוא שם רומנטי", כתב תומס הוֹבִינג, שהיה האוצר הראשי של המחלקה לאגיפטולוגיה במוזיאון המטרופוליטן, "אבל איש לא יכול להעלות בדעתו מקום נידח, חם, יבש ובודד ממנו בעולם".

כשקראתי את דבריו נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי את קברי הפרעונים. חציתי את הנהר בסירת פלוּקָה, המפליגה מהגדה המזרחית, והלכתי אל "ארץ המערב", כפי שמכונה המקום במקורות עתיקים. בדרך נעלמו פתאום הכפרים, השדות הירוקים ועצי הדקל. כמעשה כשפים הם הפכו לחול, לסלע, לרוחות ולתעתועי שרב.

בין חומות המצוקים הגבוהים, שהטילו צללים אפלים עצומים על פני המדבר, נפערו פתחי הקברים. מדרגות אבן הובילו לחדרים חשוכים וקרים, חצובים בסלע, מכוסים בציורים של מלכים ואלים שחלפו מן העולם. הירוגליפים צופני חידות וארונות קבורה מנופצים, שנותרו בהיכלות האבן הריקים, לקחו אותי אחורה במסדרונות הזמן.

לפני 3,500 שנה החליטו ראשוני המלכים של תקופת הממלכה החדשה (1550־1070 לפני הספירה) להפוך את המצוקים מעוררי האימה לבתי הנצח שלהם. במשך מאות שנים נקברו בעמק הנידח 30 פרעונים, מהידועים ביותר בתולדות מצרים העתיקה, ובהם רעמסס השני – שדמותו ומפעלי הבנייה שלו שימשו השראה לסיפור יציאת מצרים במקרא – והמלכים הכובשים סתי הראשון ותחותמס השלישי.

על כותלי קבריהם ציירו מיטב האמנים את מסעות המלכים לעולם הבא, הסופרים כתבו טקסטים מ"ספר המתים", כדי לסייע לנשמותיהם לעמוד במשפט האלים, והכוהנים הוסיפו את מנחות הקבורה והחפצים המפוארים, שנועדו לאפשר למלכים ליהנות מחייהם הנצחיים ב"ארץ המערב".

קברו של תות-ענח'-אמון הכיל שלושה חדרים מלאים ברהיטים מפוארים, כלי בהט, שידות ותיבות שכל אחת מהן היתה מלאה בחפצים יקרים

נסיבות מותו אינן ידועות
כדי למנוע את חשיפת סודותיהם של אוצרות הפרעונים, התגוררו האומנים שהשתתפו בהקמת הקברים בכפר הפועלים שבגדה המערבית. הם לא חזרו מעולם לגדה המזרחית של הנהר, אל ארצות החיים, מחשש שיעבירו מידע לשודדים.
למרות אמצעי הזהירות של משטרת בית הקברות, רוקנו שודדי עתיקות – ולפעמים גם הפועלים עצמם – את הקברים מהאוצרות יקרי הערך ומהחנוטים המלכותיים. כשהתרבו מעשי השוד, והאימפריה המצרית שקעה באחת מתקופות השפל (תקופת

דיר אל-בחרי, לוקסור. המלכים החליטו להפוך את המצוקים מעוררי האימה לבתי הנצח שלהם | צילום: שמעון לב

הביניים השלישית, 1070־712 לפני הספירה), הועברו המומיות של המלכים למקום מסתור באחד המצוקים שמעל למקדש המוות של המלכה חתשפסות.
בנקיק הסלע הזה מצאו הארכיאולוגים בשלהי המאה ה־19 את עשרות המומיות וחפצי הקבורה. התגלית סייעה להבין מדוע הקברים בעמק המלכים נמצאו ריקים. אולם גם כאשר נדמה שלא נותרו
בעמק אוצרות, האמין הארוורד קרטר, שרטט מוכשר שנעשה לארכיאולוג במהלך עבודתו במצרים, שאי שם בין המצוקים מכסים חולות המדבר קבר אחד שעדיין לא התגלה.

הקבר האבוד שחיפש היה שייך למלך צעיר, כמעט לא ידוע, שעלה על כס המלכות כשהיה בן תשע בלבד, ככל הנראה בשנת 1333 לפני הספירה. מפני שהיה חתנו, או אולי בנו, של פרעה אח'נתון – שחולל מהפכה מונותיאיסטית והעמיד אל אחד, הוא אתון, במוקד הפולחן המצרי – קראו לו בילדותו תות־ענח'־אתון. לאחר שהכוהנים השיבו את האלים הישנים אל המקדשים, הם החליפו את שמו של היורש הצעיר לתות־ענח'־אמון, והעניקו לו חונך שאפתן, שכנראה רצח אותו עוד לפני שמלאו לו 20. נסיבות מותו וקבורתו נותרו תעלומה.

מצאתי קבר נהדר
הארוורד קרטר פוטר ממחלקת העתיקות, עסק לפרנסתו בהדרכת תיירים ונראה שהקריירה שלו עמדה לפני סיום. למעשה, ייתכן שקברו של תות־ענח'־אמון לא היה מתגלה לעולם אם קרטר לא היה פוגש את פטרונו, לורד הרברט קרנרבון, ואלמלא נהגה הממשלה המצרית באותם ימים למכור רשיונות חפירה.

בשנת 1914 ויתר איל הון אמריקאי על רשיון החפירה שלו והעביר אותו ללורד הבריטי, שהחלים מתאונת דרכים והחליט לנטוש את חיבתו למכוניות ולהתמסר לתחביב אחר, ארכיאולוגיה. "קח את הרשיון", אמר לו המיליונר האמריקאי, "אין עוד מה לגלות בעמק המלכים".

קרנרבון נזכר בוודאי באזהרה הזאת כאשר שילם את החשבונות בעבור שש עונות החפירה הראשונות. 200 אלף טון של חול ואבנים הניבו חפירותיו של קרטר, שהחלו בשנת 1917, עד שקיבל קרנרבון ב־6 בנובמבר 1922 את המברק המיוחל: "סוף סוף מצאתי תגלית נפלאה בעמק: קבר נהדר, שלא נפתח מעולם, עם חותמות מקוריות על דלת הכניסה. כיסיתי שוב את מדרגות הכניסה עד שתגיע. ברכות!".

הארכיאולוג הארוורד קטרט בעבודה. גם כאשר נדמה שלא נותרו עוד אוצרות בעמק המלכים, קרטר האמין שיש קבר אחד שעדיין לא התגלה. הוא צדק

שלושה שבועות לאחר מכן חדרו קרטר וקרנרבון לקבר. בסוף המסדרון, שהיה חסום באבנים, הם מצאו את הדלת שעליה נטבעו החותמות המלכותיים של תות־ענח'־אמון. קרטר הסיר את אחת האבנים והכניס פנימה את הנר.

"אתה רואה משהו?", לחש הלורד. "כן", ענה קרטר, "דברים נפלאים". "כשהתרגלו עיני לחשכה", תיאר לאחר מכן קרטר את הרגע הדרמטי, "התבהרו באיטיות פרטי החדר מבעד לצעיפי האבק. בעלי חיים מוזרים, פסלים וזהב – בכל מקום נצנוץ הזהב".

הקבר הכיל שלושה חדרים מלאים בחפציו האישיים של תות־ענח'־אמון, שהיו מוטלים בערבוביה, עדות לנסיון שוד עתיק שמבצעיו נתפסו כנראה בשעת מעשה. מאחורי ערמות של רהיטים מפוארים, כלי בהט, שידות ותיבות, ניצבו שני פסלי זקיפים מצופים זהב שהגנו על חדר הקבורה.

בחדר הזה נמצאו ארבע תיבות, זו בתוך זו, ובכל אחת מהן חפצים יקרים נוספים. בתיבה הרביעית התגלו ארבעה ארונות קבורה מעוצבים בדמותו החנוטה של המלך, כשהאחרון שבהם עשוי אלף קילוגרם של זהב טהור. כאשר פתחו את הארון, מצאו את המומיה של המלך־הנער, מעוטרת במסכת זהב ובעשרות תכשיטים עשויים זהב ומשובצים אבני חן.

עסקה חשאית
הקבר של תות־ענח'־אמון קטן בהשוואה לקברי המלכים הגדולים שבעמק. עושרו המדהים הוא רק רמז לאוצרות האגדתיים שנטמנו עם הפרעונים. אף על פי כן, התברר עד מהרה שיחלפו שנים רבות של עבודה עד שיצליחו קרטר וצוות עוזריו לתעד ולשמר את החפצים הנדירים. לצורך המבצע נרכשו אלפי סרטי צילום, גלונים של כימיקלים

לורד קרנרבון, שמימן את החפירות, מת מהרעלה פחות משנה לאחר חשיפת הקבר

וטונות של חומרי אריזה. בחום שהגיע לעיתים קרובות ל־50 מעלות צלזיוס, נארזו כל הממצאים בתיבות והוטענו על קרונות רכבת, שנדחפו על ידי הפועלים יותר מתשעה קילומטרים בדרך אל הנילוס.

שומרים רבים הגנו על האתר משודדים ומפני המוני התיירים שהגיעו לצפות בהוצאת הממצאים מהקבר. נחילי עיתונאים תבעו בכל יום לקבל דיווחים חדשים. העשירים והמפורסמים דרשו שייערכו להם סיורים מודרכים. המשטמה של לורד קרנרבון למבקרים הרבים הלכה וגברה ככל שבריאותו הידרדרה והוצאותיו עלו ותפחו.

כדי להפסיק את נהירת המבקרים ולהשיג תקציב לחפירה, לאחר שש שנות חיפושים וכשלונות שעלו הון עתק, עשה הלורד קרנרבון עסקה חשאית ומכר את זכויות הפרסום הבלעדיות של התגליות ל"טיימס" של לונדון. הכניסה לאתר נאסרה על כתבים מכלי תקשורת אחרים, על נציגי מחלקת העתיקות, על פוליטיקאים מצרים בעלי השפעה ועל אגיפטולוגים רבים.

מעטה של סודיות כיסה על החפירה. העניין התקשורתי העצום באוצרותיו של תות־ענח'־אמון, והעובדה שעיתונים אחרים נאלצו לחכות לפרסומי ה"טיימס", הולידו סקופים שהתבססו על שמועות בחוגי הארכיאולוגים שהורחקו מהאתר ורחשו טינה לקרטר. באותה עת החלו להתפרסם הידיעות על קללה שנחשפה בקבר. רק לאחרונה, כ־50 שנה מאוחר יותר, חשפו החוקרים את הסיפור האמיתי שמאחורי "קללת הפרעונים".

משפט רצח וקנוניה מודרנית
במסגרת המסע הבינלאומי של תערוכת תות־ענח'־אמון, שנערך בשלהי שנות השבעים של המאה שעברה, עלתה שוב "קללת הפרעונים" לכותרות. כשהגיעו האוצרות לארצות הברית, הודיע ה"וושינגטון פוסט": "'ארור האיש אשר יפריע את מנוחתו של פרעה' – נכתב בכתובת שנחשפה על כותלי הקבר".

בעת שהוצגה התערוכה התנהל משפט רצח, ובמהלכו טענה ההגנה כי הנאשם רצח את אשתו בהשפעת חפץ מאגי שרכשו בני הזוג בטיול במצרים. העד המומחה מטעם התביעה היה פרופ' דייוויד סילברמן, מהידועים בחוקרי מצרים העתיקה ואחד מאוצרי

הממצאים מהקבר הוטענו על קרונות, שנדחפו בידי הפועלים בדרך הארוכה אל הנילוס

התערוכה. במהלך עדותו, ובמחקר שהתפרסם מאוחר יותר בכתב העת "Expedition", גילה סילברמן כיצד נוצרה הקללה העתיקה כתוצאה מקנוניה מודרנית, שנועדה להרחיק מהאתר מבקרים, עיתונאים ועמיתים מתחרים.
העיתונאים, שהסתמכו על דעתם של מומחים מטעם עצמם, אשר הכירו את ממצאי הקבר רק מהתמונות שפורסמו ב"טיימס", בחרו להלהיב את דמיון הקוראים באמצעות טקסטים של קללות. סילברמן, שבדק את הכתובות במסגרת הכנת התערוכה, קובע כי לא נמצאה אפילו קללה אחת על כותלי הקבר או על החפצים שנחשפו בתוכו.

סילברמן מסביר, למשל, שהכתובת למרגלות פסל אנוביס, האל בעל ראש התן, שפוענחה כביכול כקללה "אני אהרוג כל מי שיחצה את המפתן", מצהירה למעשה "אני הוא האחד המונע את חדירת חולות המדבר החוסמים את הקבר המקודש". אבל קוראי העיתונים – שאינם שולטים בכתב ההירוגליפים, בתפיסת העולם הדתית של המצרים הקדומים או בהרגלי האכילה של תנים – לא מצאו כל סיבה לפקפק באחד מסיפורי האימה הפופולריים ביותר של המאה ה־20.

במחקרו טוען סילברמן שהמצרים הקדומים אכן השתמשו בקללות, כפי שאפשר ללמוד מקבריהם של אנשים פרטיים בתקופת הממלכה הקדומה (2575־2134 לפני הספירה) ומ"כתבי המארות", שנכתבו על קערות חרס וצלמיות טין בתקופת הממלכה התיכונה (2040־1640 לפני הספירה). לדבריו, הקללות נועדו לחסל באמצעים מאגיים את אויבי האימפריה המצרית. באותם מקרים נדירים שבהם מופיעות קללות בקברים מלכותיים מדובר באיומים מעשיים, שמבהירים מעבר לכל ספק מה יקרה לשודדים בעולם הזה.

הקללה, שלא היתה, קשורה לדעתו של סילברמן לדימוי של מצרים העתיקה, הנחשבת תרבות אפלה ומסתורית. ראשיתו של הדימוי הזה בעת העתיקה, בימי היוונים, שכתבו על הדרכים המוזרות שבהן סגדו המצרים לאלים האנושיים למחצה, דמויי בעלי החיים, ולמלכים האלוהיים. כתבי הכוהנים, שנכתבו בהירוגליפים, היו בעיניהם של ההיסטוריונים הקדומים והנוסעים הראשונים בני התרבות היוונית טקסטים סודיים של מעשי קסם וכישוף. הדים לתפיסת עולם זאת אפשר למצוא גם בתלמוד: "עשרה קבים של כשפים ירדו לעולם, תשעה נטלה מצרים ואחד כל העולם כולו" (תלמוד בבלי, קידושין, מ"ט ע"ב).

על רקע השקפת עולם זאת, שקיימת גם היום, אפשר להבין את הקלות הבלתי נסבלת שבה השתכנעו מיליוני קוראים בקיומה של קללת הפרעונים. עם זאת, עדיין נותר לחוקרים הספקנים לברר את סדרת מקרי המוות והאירועים התמוהים שאירעו בעת חפירת קברו של תות־ענח'־אמון.

רעמסס השני, מוזיאון קהיר | צילום: ברוך גיאן

ספר המתים החיים
ממחקרו של סילברמן מתברר שלורד קרנרבון, הקורבן הראשון והמפורסם ביותר של קללת הפרעונים, לא החלים לגמרי מתאונת הדרכים שממנה ניצל בנס בשעתו. התנאים הקשים בעמק המלכים, הבעיות הכספיות, המריבות עם קרטר והתככים של הפוליטיקאים המצרים השפיעו על מצבו הנפשי והפיזי. על פי העדויות הרפואיות, הלורד מת מהרעלת דם, שנגרמה בעקבות זיהום, שנוצר לאחר שחתך בעת הגילוח פצע שהותירה בפניו עקיצת יתוש. המוות היה טרגי, אבל לא כל כך מסתורי בימים שבהם עדיין לא מכרו אנטיביוטיקה בבתי המרקחת של קהיר.

הפסקת החשמל, שהתרחשה ברגעי מותו, היא אחת התופעות השכיחות במצרים גם היום. קרוביו, שהגיעו מלונדון כמה ימים לפני כן, כנראה לא הכירו את בעיות התאורה המקומיות. ובאשר לכלבת הטרייר האהובה של הלורד, סוזי, שמתה על פי טענת בנו באותם רגעים ממש, לא נדע לעולם. הבן, פורצ'סטר קרנרבון, שהעיד על מותה, היה בכלל בהודו בעת שהכלבה הנאמנה הלכה לעולמה.

קורבנות אחרים כביכול של הקללה לא היו בכלל באתר: הנסיך המצרי עלי כמאל פהמי בה שהה בלונדון. אביו של המזכיר של קרטר, לורד וויסטברי, החזיק אמנם אוסף של עתיקות מצריות, אבל לא ביקר בעמק המלכים.

אנוביס, האל בעל ראש התן. הכתובת למרגלות הפסל פוענחה בטעות כקללה: "אהרוג כל מי שיחצה את מפתן הקבר המקודש של המלך החי לעד"

לכמה מקרי מוות אחרים, של אנשים שהיו חלק מצוות החפירות ומבצע הפינוי של ממצאי הקבר, קיימים הסברים הגיוניים. ארתור מייס, למשל, עוזרו הבכיר של קרטר, סבל ממחלה כרונית שהחמירה בשנות החפירה הארוכות במדבר.

סטטיסטיקה שנעשתה על ידי האגיפטולוג האמריקאי הרברט ווינלוֹק כבר בשנת 1934 מוכיחה כי מ־26 האנשים שהשתתפו בפתיחת הקבר אכן מתו שישה בתוך עשור. לעומת זאת, מ־22 הנוכחים בפתיחה של ארון הקבורה מתו רק שניים. העשרה שהסירו את התכריכים של המומיה נותרו כולם בחיים – בהם קרטר, שנפטר במיטתו בגיל 65, וגם בתו של הלורד קרנרבון, שמתה בשיבה טובה בגיל 79. המומחה שעסק בפענוח הכתובות שעל הקבר נפטר בגיל 84, והרופא שערך למומיה את הניתוח שלאחר המוות האריך חיים ונפטר כשהיה בן 87!

על סמך נתונים אלה דוחה סילברמן גם את התיאוריה שהתפרסמה במחצית שנות השמונים של המאה ה־20, שלפיה פטרייה קטלנית – ולא קללה – הביאה למותם של חופרי הקבר של תות־ענח'־אמון. בכל מקרה, הפטרייה לא היתה שורדת בתנאי האקלים של המדבר המערבי. "כמובן שהתיאוריה הזאת לא מביאה בחשבון את החסינות הבלתי רגילה שהיתה לקרטר בפני הפטרייה", כתב סילברמן באירוניה במאמרו "הקללה של קללת הפרעונים", "שלא לדבר על הפועלים והמדענים שלקחו חלק במבצע, נציגי הרשויות ואלפי התיירים – כולם שרדו".

ובכל זאת, מתברר שיש עוד כאלה המאמינים בקללה. בראיון טלוויזיה שנתן באחרונה אמר לורד קרנרבון הנוכחי, נכדו של הסב המפורסם שמימן את חפירותיו של קרטר, "לא הייתי מסכים להיכנס לקבר תות־ענח'־אמון בעמק המלכים גם בעבור מיליון לירות שטרלינג". על פי טורי הרכילות, הוא הגיע באותו ערב לארוחה שנערכה באחד המגדלים הגבוהים במנהטן והשקיף מהחלון על אורותיה של ניו יורק, כשלפתע כבו כל האורות בעיר. כשהודלקו הנרות הוא פנה למארחת ואמר: "זאת שוב הצרה הזאת, קללת הפרעונים".

הפוסט קללת הפרעונים: נקמת המומיה הופיע ראשון במסע אחר

חלק מציור קיר שנחשף באקרוטירי, שבסנטוריני. זהו האתר הארכיאולוגי היחידי בעולם הקשור באופן כלשהו לתעלומת אטלנטיס

מפה דימיונית של אטלנטיס משנת 1669

צילום לווין של האי היווני סנטוריני. האם ההתפרצות הגעשית ובעקבותיה גלי הצונמי השמידו את אטלנטיס? | צילום: NASA

סנטוריני. היעלמותה הדרמטית של התרבות המינואית חיזקה את המיתוס של יבשת אבודה שטבעה בים | צילום: אייסטוק

הפוסט אטלנטיס – תעלומת היבשת האבודה הופיע ראשון במסע אחר