מידע וטיולים בהרי ירושלים כאן

המרכז הקולינרי ביד השמונה

קפיצה של רבע שעה מירושלים או חצי שעה מתל אביב להרי ירושלים, והגעתם לגן עדן בשם יד השמונה – מושב המאוכלס בתושבים נוצרים ויהודים משיחיים, ברובם פינים, המתהדר כבר שנים רבות באירוח הכפרי שלו – מלון לוגוס ובו שוכן המרכז הקולינרי של לואיזה.

המרכז הקולינרי מתפרס על מספר תחומי הסעדה: ארוחות המלון, ארוחות בראנץ' (הידועות בכל האזור), אירועים חגיגיים, שירותי קייטרינג וטייק אוויי (בקרוב), וגולת הכותרת של אביב וקיץ 2024 – חופשת "טעם מקומי".

נוף מיד השמונה. צילום באדיבות לואיזה

ארוחת שף ממשק חביביאן

פתחנו בארוחת הערב של שף נדב מלין שהיתה הפעם על טהרת הירקות של משק חביביאן. כעשרים איש ואישה צבעוניים ומעניינים כמו האוכל עצמו התכנסו באווירה ירושלמית אינטימית לאפריטיף וגבינות משובחות ממחלבת בארי ברחבה החיצונית. בין הסועדים היו איש העסקים סמואל סמגד'ה ובת זוגו, הבעלים החביבים של סוכנות הנסיעות שר-אל, המתמחה בתיירות צליינית, ועטרה קניגסברג, עורכת דין ופעילה חברתית פמיניסטית, שהגיעה עם משפחתה המקסימה.

כשהחושך ירד נכנסנו לחדר האירוח והתקבלנו בחגיגיות על ידי הצוות המקצועי והחייכן, ומשם והלאה נחתו על צלחותינו ועל לשוננו, לקולות תשואות ומחיאות כפיים, מגוון מנות וטעמים משכרי חושים, שלוו ביינות שהותאמו למנות. בין השאר זללנו סלק שלם "מהשורש לעלה" שממנו הוכנו סשימי סלק מושחר, עלי סלק פריכים, גבעולי סלק מוחמצים, קרקר טף וסלק, פורל מהדן כבוש בסלק וקוקטייל קמבוצ'ה סלק. טעמנו גספאצ'ו חמציצים נדיר בטעמו, לחמים משובחים, שורש סלרי צלוי, אומצת חציל במיסו ועוד. גולת הכותרת, שעוררה קריאות התפעלות רמות וכמובן צילומים אינספור היתה "העונה כתמונה" – צלחת בצורת תמונה, או שמא תמונה בצורת צלחת, שעליה הונחו ביד אומן ירקות, שורשים, פקעות, גבעולים, עלים, פרחים ונבטים שיצרו ביחד קומפוזיציה של ציור אביבי מושלם לעין ולחיך. קינחנו עם בצק קרואסון עם מרנג וקרם ליים אגדי, עוגת סולת קלמנטינה וגלידת יוגורט משובחת מוואדי עתיר עם לימון כבוש.

ארוחת הערב של שף נדב מלין היתה הפעם על טהרת הירקות של משק חביביאן

גולת הכותרת, שעוררה קריאות התפעלות רמות וכמובן צילומים אינספור היתה "העונה כתמונה" – צלחת בצורת תמונה, או שמא תמונה בצורת צלחת

בראנץ' מגוון אצל לואיזה

בבוקר שוב נפגשנו, אחרי ליל לינה במלון, לבראנץ' עשיר ומגוון – ארוחה צבעונית, מזינה וטעימה המתקיימת במסעדה באולם רחב הידיים המשקיף על הנוף הירוק מסביב. האוכל כאן הוא חגיגה לעיניים ולחיך, ורובו הום-מייד ומבוסס על תבואת היצרנים שמסביב.

קרקר טף, לחמים עשירים, סלטים ערבים לחיך מהירקות של משק חביביאן, חמאה מותססת וחמאת שום שחור, גבינות מבארי, לאבנה עם יוגורט מוואדי עתיר, פורל מעושן מנחל דן, טחינה מאל יסמין מאבו גוש, ביצי חופש ממשק כרמלים, מטבלים על בסיס שמן זית, קיש בטטות ומלפפונים מוחמצים בתסיסה טבעית הם רק חלק ממה שמגישים כאן, בתצוגה צבעונית וטעימה עד מאוד.

את האוכל מלווה שתייה מגוונת: קמבוצ'ה היביסקוס ביתית, סיידרים של המתססה בנטף, יינות ממיטב היקבים בהרי יהודה ועמק האלה, חליטות תה נפלאות של SHALVATEA וקפה משובח מהפולים של אגרו קפה בעמק האלה. ומי שהיה לו מקום בבטן אחרי כל זה (למדנו להגיע עם מכנסיים רפויים ללא כפתורים) קינח עם טארט הדבש המעולה מדבש נטף ועוד שלל מנות אחרונות נפלאות המוכנות במקום על ידי הקונדיטור.

בראנץ' עשיר ומגוון – ארוחה צבעונית, מזינה וטעימה המתקיימת במסעדה באולם רחב הידיים המשקיף על הנוף הירוק מסביב

האוכל כאן הוא חגיגה לעיניים ולחיך, ורובו הום-מייד ומבוסס על תבואת היצרנים שמסביב. צילום באדיבות לואיזה

צילום באדיבות לואיזה

סיור קולינרי אצל יצרנים מקומיים

הסיור הקולינרי, החלק השלישי בחוויה, מתקיים בימי חמישי בבוקר מיד אחרי הבראנץ' בהרי יהודה ובעמק האלה בהובלת שפית עדי מוטיל, המתמחה בבישול טבעי. הסיור עובר במשקים של יצרנים מקומיים איכותיים בסביבת המרכז הקולינרי ומספר את סיפורם. בסיור טועמים את מרכולתם, לומדים על הכנת התוצרת, הערכים המובילים את המשקים, הקשיים והאתגרים העומדים בפניהם וכיצד מתמודדים אתם. הוא מלווה כמובן בטעימות וכן בשיח עם השפים נדב מלין ועדי מוטיל על קהילה, קיימות ומקומיות.

את המרכז הקולינרי של לואיזה מנהלת ענת לב ארי, שפית ידועה מאזור הרי ירושלים, שבבעלותה, יחד עם עמית כהן ובנה, שף נדב מלין, הקייטרינג המצוין של לואיזה, שנדד מאז שהוקם לפני כ-25 שנים בין בית זית לאבו גוש והגיע למלון לוגוס לפני כ 3 שנים.

המרכז הקולינרי של לואיזה רב גוני ומקורי ומתבסס על עקרונות תנועת הסלואו פוד (מזון איטי) העולמית, הדוגלת בצרכנות מוסרית וייצור סביבת מזון טבעית ובריאה, אותה הקים מחדש בארץ שף נדב מלין.

המטבח המקומי המשפחתי של לואיזה חרט על דגלו לקדם את התוצרת הקולינרית המקומית העונתית, תוך פיתוח ושמירה על קשר הדוק עם היצרנים המקומיים מהם נרכשים רוב חומרי הגלם של המטבח. כך נוצרת כלכלה שיתופית המבוססת על סחר ברטר ומערכת יחסי אמון קרובה בין העסקים המקומיים במטה יהודה בעיקר (אבל לא רק) לבין המרכז הקולינרי המשתמש בתוצרתם ומהווה צומת לאזור כולו.

בין היצרנים המקומיים שהמרכז עובד אתם ניתן למצוא את משק חביביאן, יקב קסטל, דבש נטף, יקב פלם, מזקקת הולנדר, גבינות ממחלבת בארי, טחינה יסמין מאבו גוש, מתססת נטף, מבשלת הבירה HATCH, חליטות התה SHALVATEA של יערן מבית זית ומוצרי חלב מפרויקט ואדי עתיר המשלב עבודה של בדואים ויהודים לקידום חקלאות בת קיימא.

שף נדב מלין, שלמד באוניברסיטה למדעי הגסטרונומיה במחוז פיימונטה בצפון איטליה ובמרכז הקולינרי הבסקי בסן סבסטיאן בספרד, ביחד עם שותפיו, עובדים על התפריטים המיוחדים, הנשענים על התוצרת המקומית, שמוקדשים להם זמן ומחשבה רבים.

צילום באדיבות לואיזה

משק חביביאן. צילום באדיבות לואיזה

צילום: אסף קרלה

צילום: אסף קרלה

מידע ומחירים:

את החופשה הקולינרית המשובחת ניתן לקחת במלואה (ארוחת שף ברביעי, בראנ'ץ בחמישי בבוקר ואחריו סיור) או רק חלק ממנה, וכל שילוב בין רכיביה.
מומלץ מאוד לחובבי קולינריה, שקט וניתוק מהיומיום. חוויה מעולה ובלתי נשכחת.
כתובת מרכזית לכינוס: מלון לוגוס יד השמונה
החופשה הקולינרית, טעם מקומי:
בסוף השבוע האחרון של כל חודש (ימי רביעי וחמישי),
שעות וימי הבראנץ' הכללי:
בכל ימי חמישי ושישי בין השעות 10:00-14:00
תחילת הבראנץ' הכולל סיור:
יום חמישי ב 9:00 בבוקר
תחילת ואורך הסיור
9:30 בבוקר, ל5-6 שעות
מתאים ל:
קבוצות פרטיות וסגורות של 8-30 משתתפים.ות בתיאום מראש.
קבוצות של עד 25 משתתפים בסיורים פתוחים שיפורסמו מראש
לא מתאים לילדים, אין הליכה מרובה וכל נקודה מקורה או בחלל ממוזג .

הוראות הגעה

לכל נקודה נגיע ברכבים פרטיים או באוטובוס/מיניבוס בתוספת תשלום ובתיאום מראש.

מחירים

חופשה קולינרית מלאה, הכוללת ארוחה + לינה + בראנץ' + סיור – 1840 ש"ח לזוג

סיור + בראנץ' – 350 ₪ (כולל יין)

בראנץ' בלבד (כשרות של רבנות מטה יהודה) – 125 ₪ לאדם.

טלפון להזמנת מקום לבראנץ': 02-5942000 (יש להזמין מקום מראש)

טלפון לאירועים וחבילת הנופש: 02-5337120

* הארוחות הבאות יוקדשו לדגים מקומיים, גבינות מקומיות ובשרים ממרעה גולן ומקנה דקל בשילוב בירות ממבשלת HATCH.

———
הכותבת היתה אורחת של לואיזה

הפוסט טעם מקומי – חופשה קולינרית בהרי ירושלים הופיע ראשון במסע אחר

"שום דבר בתאילנד איננו כפי שהוא נראה", אומר פרופ' אֵריק כהן, חוקר החברה התאית ותרבותה, שאף העביר את מוקד חייו לתאילנד. במדינה מכוננת באופן רשמי דמוקרטיה, אבל היא מעורבת ביסודות רודניים חזקים; מוסד הנזירות זוכה להערכה גבוהה, אבל השחיתות חלחלה עמוק אל שורותיו; המין הוא גורם משיכה מרכזי לתיירים, אבל הממסד מתעלם מתיירות המין; נשים עדיין מושוות שם לרגל האחורית של הפיל (דהיינו, מוּבָלות ולא מוֹבילות), אבל הן מנהלות עסקי ענק; וכמעט כל פעולה של האזרח מוסדרת בחוק, אבל יישום החוק סלקטיבי. "הדואליות הזו, בין החזות החיצונית לתכנים בפועל, היא מקור לאי הבנות לא מעטות", אומר פרופ' (אמריטוס) כהן מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, אחד מחלוצי מחקר התיירות בעולם. מדריך מסע אחר לתאילנד מדריך מסע אחר לצפון תאילנד מדריך מסע אחר לבנגקוק "אנקדוטה קטנה שתדגים את זה", מספר כהן, "היא מקרה שקרה לי עם תלמידת בית ספר יסודי תאית שהגיעה אלי למשימת ראיון באנגלית שהמורה הטילה עליה. היא באה עם שאלון מוכן באנגלית, הקריאה לי אותו והקליטה את תשובותי. בסוף הראיון שאלתי אותה, בתאית, אם הבינה את מה שעניתי לה. היא אמרה שלא. הוספתי ושאלתי אם היא מבינה בכלל את מה שהיא שואלת אותי, והיא נאלצה לומר שגם את זה לא. "ישנן כמובן דוגמאות משמעותיות הרבה יותר לפער בין מראית העין ובין מה שבאמת מתרחש. ראש הממשלה, המיליארדר ממוצא סיני תקסין שינוואטרה, מציג את עצמו כאוהב העם ודואג לרווחתו, אך למעשה הוא מייצג אינטרסים של בעלי הון ומבטיח את מעמדו על ידי חלוקת מינויים והטבות לאנשי שלומו. השלטון שהוא מנהיג הוא רק לכאורה דמוקרטי. לכאורה – דעת העם קובעת, למעשה – דעתו. לא מזמן קראתי שתקסין נסע ברחובות בנגקוק והתרעם על כך שהם מלאים בשלטים. מיד הורה להורידם, כאילו היה ראש עיריית בנגקוק". במה עוד בא לידי ביטוי הפער בין מראית העין למציאות? "תאילנד היא חברה טקסית מאוד. החיצוניות ו'שמירת הפנים' חשובות לה מאוד. ההקפדה אינה דווקא על התוכן, אלא על הצורה. קחי, למשל, את הצבא: יש לו את כל הסממנים החיצוניים של צבא מערבי, שעבר רפורמה כבר בסוף המאה ה־19, אבל הוא אינו יודע להילחם. הצבא התאי משמש להצגת הפנים המכובדות והטקסיות של המלכות התאית. הפעילות הבולטת שלו היא מצעדים למיניהם, שגולת הכותרת שלהם היא מצעד משמר המלוכה ביום ההולדת של המלך, ושמירה על הסדר החברתי בתוך המדינה. "דוגמה נוספת היא הפער בין הפנים המסורתיות כביכול של החברה – הנהגים הנעימים, דרכי הארץ והחיוך – ובין מידה רבה של ניצול הדדי, פגיעה בזולת, אי התחשבות ומעשי מרמה שמלווים גם באלימות רבה". וזה מתקשר גם לדבריך, שכמעט כל פעולה של האזרח מוסדרת בחוק אבל יישומו סלקטיבי? "יש פער בין החזית המודרנית, הסדר הטוב והשמירה על החוקים ובין שחיתות, אי ציות לחוק ומעשי מרמה. יש בתאילנד המון חוקים שמסדירים כמעט כל פעולה, אך הם מיושמים בהתאם לצורכי המשטר ובעלי העוצמה. למשל, כשהחליטו על 'סדר חברתי חדש' ורצו למנוע מצעירים לצאת אחרי עשר בלילה, מצאו חוקי חירום שמתירים למנוע מצעירים לצאת ללא ליווי הורים. במדינת חוק לא רק החוקים אוניברסליים, אלא גם יישומם. בתאילנד יישום החוק הוא בהתאם לאינטרסים, לחצים ומאבקים של פוליטיקאים ואנשי עסקים". מפות ומדריכים מודפסים ליעד תאילנד, בהנחה לגולשי מסע אחר! דוכן למכירת שמשיות. "החיצוניות ו'שמירת הפנים' חשובות לחברה התאית מאוד. ההקפדה אינה דווקא על התוכן, אלא על הצורה", מסביר פרופ' כהן | צילום : TAT מי הם התאילנדים? אני פוגשת את פרופ' כהן באחד מביקוריו בישראל ומתארחת בביתו עמוס הספרים בירושלים. סביבנו עשרות פסלונים, יצירות אמנות ומזכרות מטיוליו בעולם, בעיקר בדרום־מזרח אסיה. באחת המגירות בסלון, הוא מגלה לי, מסתתר אוסף של עשרים אלף גלויות מתאילנד, שליקט במשך השנים וגם שימש במחקרו. את הידע העצום שצבר חלק כהן עם הציבור בעשרות מאמרים וספרים, בהם הספר "Contemporary Tourism: Diversity and Change". בניסיון להבין מי הם התאילנדים כיום, לקח אותי פרופ' כהן למסע מזורז במנהרת הזמן. על פי ההיסטוריוגרפיה הרשמית של תאילנד, שכונתה עד 1939 "סיאם", עד סוף המאה ה־19 היתה זו ממלכה אימפריאלית שהשליטה בה עוברת בירושה. המלך ומקורביו שלטו על חבלי ארץ נרחבים. בממלכה חיו עמים שונים בנסיכויות שמלך תאילנד נהנה מריבונות עליהן. המדינה התאית הראשונה היתה סוקותאי (Sukhothai), מאוחר יותר איותאיה (Ayutthaya), ובעקבות הריסתה בידי הבורמזים ב־1767 – תונבורי (Thonburi). ההיסטוריה החדשה של תאילנד מתחילה במחצית השנייה של המאה ה־19, בתהליך מודרניזציה שהחל בו המלך החמישי של שושלת צ'אקרי (המכונה ראמה החמישי). בהדרגה בוטלו הנסיכויות ותאילנד צעדה לעבר כינונה של מדינת לאום. בסוף המאה ה־19 נוצר המושג Chat Thai – הלאום התאי, שקיבל ביטוי בדגל המדינה, המשלב את הצבע האדום (המסמל לאום), הלבן (המסמל דת) והכחול (המסמל את המלוכה). הסמלת העם היתה ניסיון ליצור לאומיות תאית במובן המודרני־מערבי של המושג. השינוי הגדול ביותר אולי שעוברת תאילנד בשנים האחרונות הוא במעמד הנשים. צילום : TAT אז מי הם התאילנדים היום? כיצד אפשר להגדיר אותם? "הלאומיות התאית, שאותה הוביל בעיקר המלך ראמה השישי, עמומה. מצד אחד, היא תופסת את הקולקטיב ככולל כל אדם שמוצאו תאי; מצד שני, חובקת הלאומיות התאית לתוכה גם אזרחים שאינם תאים או בודהיסטים – כמו תאים ממוצא סיני, אנשי שבטי הצפון (ראו כתבה >>) והמוסלמים המלאיים של הדרום. בתאילנד עדיין חיים שבטים וקבוצות שאנשיהם נטולי אזרחות, וחיים בה גם כמיליון מהגרי עבודה – מבורמה, לאוס, סין ובנגלדש – הדורשים מעמד זמני. "קבוצות אתניות אחרות הולאמו בתהליך ביטול הנסיכויות והפיכת תאילנד ללאום. כך, למשל, הנסיך דאמרונג החליט שעשרים מיליון הלאוטים (מתוך כ־62 מיליון תושבי המדינה) החיים בצפון־מזרח המדינה הם תאים: הוא אסר את השימוש במלה 'לאו' והכריז על שפתם כעל ניב של השפה התאית, שהפכה לשפה הרשמית היחידה במדינה. פורמלית, אם כן, יש הומוגניות גבוהה בחברה התאית – הרוב תאים ובודהיסטים. למעשה, אין זה מדויק". תאילנד היא המדינה היחידה בדרום־מזרח אסיה שלא נכבשה על ידי מעצמה אירופאית. האם היעדר עבר קולוניאליסטי השפיע על גיבוש הזהות הלאומית? "תאילנד אכן לא נכבשה אף פעם באופן רשמי על ידי כוחות אימפריאליים מערביים, אבל היא הפסידה בתקופה הקולוניאלית חלק גדול מאזורי הריבונות שלה, בעיקר במזרח – בלאוס ובקמבודיה – וגם בדרום ובצפון. אובדן האזורים שסופחו למושבות הבריטיות והצרפתיות דווקא תרם להומוגניזציה של תאילנד והקל על המעבר למדינת לאום, כי השוליים של הממלכה נחתכו ונשאר רק לב המדינה". המיליארדר, הצמחונים ואלת החסד בשנת 1932, לאחר הפיכה ללא שפיכות דמים, העניק המלך ראמה השביעי לעם התאי חוקה, ותאילנד הפכה ממונרכיה אבסולוטית למלוכה חוקתית על פי הדגם הבריטי (אבל בשיתוף אנשי צבא בצמרת). "זו היתה דמוקרטיה רק לכאורה", מדגיש פרופ' כהן. "מאז התרחשו במדינה אינספור הפיכות והפיכות נגד, השלטון הוחלף תכופות על ידי רודנים שונים והצבא התערב ללא הרף במערכת הפוליטית. למרות תהליך הדרגתי של דמוקרטיזציה, כולל כינונה של חוקה חדשה, גם כיום ניכרים בתאילנד סימני השתלטות – הפעם מצד בעלי הון, שראש הממשלה הנוכחי נמנה עימם". תקסין שינוואטרה הוא בן למשפחת יצרני משי מצ'יאנג מאי, דוקטור לקרימינולוגיה, אשר שירת במשטרה והקים את חברת הטלקומוניקציה הגדולה ביותר בתאילנד שהיא עתה בבעלות משפחתו. את הונו האדיר הוא השקיע במפלגה חדשה שהקים בשנת 2000, "תאים אוהבים תאים", שזכתה לפופולריות עצומה וניצחה בבחירות ב־2001. רבים זוקפים לזכותו את שיקום הכלכלה התאית לאחר המשבר הגדול – ביולי 1997. לאחר שנים של צמיחה כלכלית מהירה, הפכה תאילנד לקורבן הראשון של המשבר הכלכלי באסיה. הבאהט איבד עשרים אחוז מערכו בשבוע והכלכלה התאית התרסקה. בסוף 2002 כבר היתה הכלכלה איתנה. פרופ' כהן מצביע על כך שתהליך השיקום הכלכלי החל עוד בתקופת קודמו של תקסין בתפקיד. הוא גם מצביע על כך שכאשר מונה תקסין לראש ממשלה, הוערך הונו בחמישים מיליון באהט. כיום מוערכים עסקי משפחתו ונכסיה ב־760 מיליון באהט. איך צברו בעלי ההון כוח כה רב בתאילנד? "יש להפנות את תשומת הלב למיעוט הסיני, שהגיע לתאילנד בהגירה שוטפת, שהתגברה בעיקר מהמחצית השנייה של המאה ה־19 עד אמצע המאה העשרים. הסינים השכילו להשתלב בתאילנד בצורה כה חלקה, שכיום הם מכונים סינוֹ־תאים, וקשה לאמוד את מספרם ולהבחין בינם ובין התאים. בתחילה השתלט המיעוט הסיני על תחום המסחר, בעיקר על הסחר באורז, ובהדרגה על הייבוא, הייצוא והפיננסים. כל הבנקים התאיים כיום – לרבות 'בנגקוק בנק', הגדול ביותר באסיה – נוסדו ונשלטים בידי הסינים. הסינים יצרו סימביוזה עם אנשי הממסד הפוליטי כשצירפו אותם לדירקטוריונים של חברות הענק שהקימו, והעניקו להם כספים רבים. "אט־אט צברו הסינים כוח, ובשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים החלו בעלי ההון מביניהם לקחת חלק פעיל יותר בפעילות הפוליטית. מהלך זה סימן שינוי בחברה התאית: מעבר ממערכת שבה הפוליטיקה התנהלה על ידי הפקידות הגבוהה והצבא, לשלטון של בעלי הון. ראש הממשלה הנוכחי הוא כאמור סיני, כך גם רוב חברי ממשלתו, ותרבות סינית חודרת לחברת התאים". כיצד זה בא לידי ביטוי? "קודם כל בהשפעה הסינית על הבודהיזם התאי. דוגמה בולטת היא הסגידה בשנים האחרונות לאלת החסד, קואן יין. יש לפחות 12 מקדשים חדשים בבנגקוק המוקדשים לה, וגם במקדשים בודהיסטיים ישנים הציבו פסלים גדולים שלה. אחד התחביבים של התאים הוא לתרום כסף לבניית פסל של קואן יין, וככל שהוא גדול יותר – כך גדלה היוקרה שלהם. "סימן נוסף לסיניזציה של תאילנד הוא גאוות הסינים במוצאם התרבותי, שבעבר ניסו להסתיר אותו. כשהגיעו הסינים לתאילנד הם אימצו שמות משפחה תאיים וניסו להתבולל; היום קורה תהליך הפוך – אנשים נזכרים במוצאם מהורים או סבים סינים ומתגאים בו. "אחד האירועים הסיניים המרכזיים בתאילנד כיום הוא חג הצמחונים. זהו פסטיבל בן תשעה ימים, שבו נמנעים המאמינים לא רק מבשר, אלא מכל מוצרי החי. בעבר היה החג מתקיים במספר מצומצם של מקומות בהיקף קטן. היום היבטים מסוימים של החג הפכו לנחלת הכלל, ולאי פוקט – המקום המרכזי בו נערך הפסטיבל – מגיעים עשרות אלפי אנשים". השוק הצף דאמנאן סדואק. במסגרת תהליך המודרניזציה, תפסו ענפי התעשייה, האלקטרוניקה והמחשבים את מקום האורז כענף הייצוא הראשון. החידושים והשינוי באורחות החיים לא הקיפו את כל המדינה, אלא את המרכזים הגדולים, במיוחד את בנגקוק | צילום : משה שי הקאובוי הנועז ותיירות המין עד לפני כשלושים שנה השכבות הרחבות של האיכרות התאית היו מנותקות לגמרי מהמרכז וחיו בכלכלת קיום עצמי שנשענה בעיקר על אורז (ראו כתבה >). אורז, קסאווה, תירס וקנה סוכר היו למוצרי ייצוא. במסגרת תהליך המודרניזציה שעוברת תאילנד, תפסו ענפי התעשייה, האלקטרוניקה והמחשבים את מקום האורז כענף הייצוא הראשון. "אבל כמו שקרה בארצות מתפתחות רבות", מסביר כהן, "חידושים מודרניים ושינויים באורחות החיים לא הקיפו את כל המדינה, אלא את המרכזים הגדולים, במיוחד את בנגקוק. זה יצר פער עצום בין המרכז לפריפריה. הכוח הפוליטי שקובע את המדיניות הכלכלית וקשור ליזמים הגדולים ובידיו הטכנולוגיות – נמצא בעיר. נעשו אמנם נסיונות של המשטר להגדיל את תפוקת האורז, אבל המאמץ נכשל". כיצד זה השפיע על האיכרות התאית? "התוצאה היתה הגירה של איכרים העירה, שהחלה משנות השישים של המאה העשרים, וחיפוש מקורות פרנסה אלטרנטיביים כמו זנות, בנייה, תעשייה, שירותים ועוד – במזרח התיכון, בטייוואן וביפן. המדינה דווקא השקיעה לא מעט בבניית תשתיות באזורים הכפריים – כבישים, ביוב, חשמל, סניטציה ורפואה. מצבם הבריאותי של האיכרים השתפר, אך הם נותרו עניים. בתקופה האחרונה, תקסין מנסה להניע שם פעילות חברתית וכלכלית, והוא אִפשר לראשונה לאיכרים למשכן את קרקעותיהם כנגד הלוואות בנקאיות. בכך הוא גם אפשר לבנקים להשתלט על אדמות האיכרים, אם אינם מסוגלים להחזיר את ההלוואות. "תהליכי המודרניזציה והתרחקותה של תאילנד מהתדמית המסורתית־שמרנית־אסייתית שלה מתבטאים גם בתיירות. בעבר, נהנתה תאילנד בעיקר מתיירות תרבותית אליטיסטית ומתיירות הזנות. פרופיל התייר הממוצע היה: אמריקאי, זכר, בעל אמצעים, שביקר באתרים ובמקדשים. כיום יותר ויותר תיירים – בהם סינים, הודים ואחרים – נמשכים לתיירות הנופש והחופים שמציעה תאילנד. "האי הגדול בדרום המדינה, פוקט, הפך במסגרת פרויקט מיוחד של השלטון לאתר של תיירות בינלאומית ולמרכז תעשיות ידע. פיתוח מואץ ניכר גם באיים הקטנים, דבר שיוצר עומס על החופים ובעיות סביבתיות קשות. במקביל, מנסה השלטון להפוך את בנגקוק למטרופולין בסגנון מערבי — 'עיר עולם' שתמשוך תיירים – ומנהיג בה פסטיבלים בינלאומיים בתחום הקולנוע, התיאטרון, האופנה, ובצפון־מזרח המדינה מתקיימים פסטיבלי קאובויז בסגנון אמריקאי". קאובויז? האם תאילנד עוברת תהליך של אמריקניזציה? "יש, כמובן, חדירה של אמצעי התקשורת הגלובליים לתאילנד, והם משפיעים בעיקר על הצריכה החומרית המערבית, אבל לאו דווקא האמריקאית. חלק גדול ממוצרי היוקרה התאיים הם דווקא אירופאיים, וליפנים יש השפעה תרבותית גדולה, שמתבטאת בתעשייה שלמה של תרגום קומיקס יפניים לתאית. בתרבות העממית ניכרת השפעה של תרבות הקאובויז, אבל לא מתוך חיקוי התרבות האמריקאית אלא בשל משיכה לדימוי של האינדיאני והקאובוי, הנתפסים כחופשיים ונועזים. התאים קונים כובעי בוקרים, אקדחים, חגורות מקושטות עם אבזמים גדולים ושרשראות בד, שחלקם מיובאים מארצות הברית, בעוד שאחרים מיוצרים בתאילנד. "נקודה מעניינת היא ערבוב אלמנטים מערביים עם אלמנטים תאיים. כך, למשל, נרשמה זניחה של האגרוף התאי ומעבר לאגרוף הכללי, כי שם נמצא רוב הכסף, אבל המתאגרפים התאים עדיין שואבים תנועות מהאגרוף התאי. גם האמנות הגבוהה מכוונת למערב, אבל מוטיבים רבים בה הם בודהיסטיים". כשמדברים על השפעה מערבית על תאילנד, אי אפשר להתעלם מתיירות המין, מוקד מפגש מרכזי בין המקומיים למערביים. "נכון. בשנות השמונים של המאה העשרים, כאשר תאים רבים נפטרו מאיידס, אפילו הפנו בתאילנד אצבע מאשימה לתיירים המערביים, בטענה שהם הפיצו את המחלה. שורשיה של תיירות המין נטועים בשירותי הזנות שהעניקו מקומיות לחיילים אמריקאים שהוצבו בבסיסים ובמחנות חיל אוויר בתאילנד ובדרום־מזרח אסיה בכלל. התופעה התפשטה, ובשנים האחרונות ניכר ניסיון לפקח בריאותית על ברים וסוכנויות ליווי ולצמצם את ממדיה. אבל הממשלה גם מודעת לרווחים הכלכליים העצומים מתעשייה זו, ולכן מעדיפה לרוב להתעלם או להכחיש את התופעה. בסדרה בת תשעה מאמרים על תיירות בתאילנד שהתפרסמה לאחרונה בעיתון התאי 'The Nation' לא הופיע כלל המושג 'תיירות סקס'". האשה, הנזיר ובתי הרוחות יש הטוענים כי השינוי הגדול ביותר שעוברת תאילנד בשנים האחרונות הוא במעמד הנשים. בשלושים השנים האחרונות פרצו נשים תאיות רבות קדימה והגיעו לתפקידים בכירים מאוד בכלכלה, באקדמיה ובפוליטיקה. "הישגיהן גבוהים מאלה של נשים ממדינות אחרות בדרום־מזרח אסיה ואפילו מאלה של נשים ממדינות מערביות רבות", אומר פרופ' כהן, "והן לוחמות בעוז על זכויותיהן. אך בתחום אחד עדיין ניכרת נגדן אפליה – הדת. לא רק שלאנשי דת בודהיסטים אסור לגעת באשה, נשים אינן יכולות להיות נזירות. אבל גם בנושא זה עשוי להתחולל שינוי. בהשפעת התמורות שחלות במעמד האשה בעולם, החלו נשים תאיות במאבק נוסף בשרשרת מאבקיהן – לעבור את טקס ההתנזרות". בהקשר זה, חשוב לפרופ' כהן להדגיש כי למרות רוחות השינוי, טעות תהיה לחשוב שתאילנד עברה תהליך מודרניזציה מואץ וזנחה לגמרי סממנים מסורתיים. "רבים מהתאים מאמינים עדיין בקיומן של רוחות, ובתפיסה שלפיה לכל אלמנט בסביבה יש רוח השוכנת בו. בתי רוחות מצויים ברוב בתי התושבים, לידם בתי רוחות אם ואב הבית, ובהם נערכים טקסי סגידה לרוחות. גם הדת עדיין מרכזית מאוד. 94 אחוזים מתושבי המדינה הם בודהיסטים, ועל אף שמרבית האוכלוסייה אינה מקפידה על כללי הדת, קיימת הערכה גבוהה מאוד כלפי אלה שחיים אורח חיים בודהיסטי". אמרת שגם בנושא זה בולט הפער בין מראית העין ובין מה שמתרחש במציאות. "נכון, כי גם אל אנשי הדת חלחלה השחיתות. למקדשים רבים אין רישיון, וחלקם מהווים מקומות מקלט לפושעים. כספים רבים, אדמות ומכוניות שנתרמים על ידי התושבים כדי להבטיח חיים טובים יותר בגלגול הבא מעשירים את חשבונות הבנקים הפרטיים של הנזירים, וחלקם משתמשים בהם כדי לנהל חיי מותרות ולהחזיק פילגשים. הירידה ברמת הנזירות פגעה באמונה במוסד הנזירות, בעיקר בשכבות הביניים של האוכלוסייה, והובילה להקמת תנועות בודהיסטיות אלטרנטיביות, שגם בחלקן נמצאו סימני שחיתות".

הפוסט תאילנד – מבוא: אוריינט אקספרס הופיע ראשון במסע אחר

באחד מערבי השישי של הקיץ ביקרנו שוב בג'עוני. כמו בכל גיחה לצפון. הביקור הראשון שלנו במסעדה היה לפני כשלוש שנים, בהמלצתה של כרמית, בעלת הצימר החמודה שלנו, ומאז אנחנו מתמידים. גם הפעם התרווחנו על אחת הספות הנוחות שלהם בחצר הגדולה, תחת עצי האקליפטוס, וכל אחד מאתנו – אני, בן זוגי, והילד – מצאנו לעצמינו משחק מחשבתי עד שיגיעו המנות. בג'עוני מחלקים לכל סועד, עוד לפני שפתח את הפה – קוביות קטנות וצבעוניות שצריך להרכיב מהן משהו (פירמידה, משולש, פאזל). למבוגרים – זה מאתגר, ונדרשת התעסקות רבה, ולילדים – זה פשוט כיף, וכך אנחנו מעבירים את הזמן עד שמגיעות המנות הנפלאות שלנו. יש מסעדות שנוטות לחזור על עצמן ולשעמם. לא כך ג'עוני, שבניצוחה של תמי, שהקימה אותו לפני כ-18 שנים, מתחדשת כל הזמן. השנה, למשל, הם זורמים עם הטרנד הטבעי ובתפריט צמחוני וטבעוני (שהתווסף לזה הקיים) אפשר למצוא מיצי ירקות ופירות נהדרים (כמו שייק טחינה, מיץ ירקות ירוקים ועוד).

התחלנו עם משקה תותפוח מרענן (18 שקל), והמשכנו עם מנה ראשונה של קרפצ'יו בקר – פרוסות בקר נא עם רוקט, בלסמי ופרמז'ן עם לחם קלוי וחמאת שום ואנטיפסטי נהדר (כל המנות הראשונות מתומחרות באופן סביר מאוד בין 23 ל-49 שקל). בעודנו מתענגים על הטעמים המגוונים שנמסכים בפה – החלה רביעיית נגנים לענג את אוזנינו במוסיקה חיה מלווה בשירה, והפעוט שלנו התחיל לשלב ריקוד קצבי עם אכילה. ואז הגיעו המנות העיקריות, שפשוט עילפו אותנו. מסאבח פרגיות – רצועות פרגיות מוקפצות עם פטריות ובצל, עגבניות טריות, טחינה, פטרוזיליה וצנוברים על מצע ג'פיתה (87 שקל) – מנה נהדרת ועשירה, ולזניה צמחונית – אחת הלזניות הטעימות ביותר שאכלתי, שנמזגים בה טעמי מלוח וחמצמץ, כרובית, חציל, קישוא, עגבניות בשמל ופרמז'ן (63 שקל). אוריין הקטן הסתפק באורז הלבן האהוב עליו. את המנה הנוספת של האוסובוקו העסיסי כבר לא צלחנו (אבל לקחנו טייק אוויי והתענגנו עליו למחרת בצימר), והשתרענו על הספות לצלילי הגיטרה החשמלית והאקוסטית עד שהגיעו העוגות המצוינות (שוקולד וגבינה) שנתנו את האות לסיום הארוחה הנהדרת.

תמי החביבה מצאה זמן לבקר בשולחננו למרות הכמות המרשימה של האנשים שגדשו את המקום, וסיפרה לנו על מיזם חדש שלה – קיוסק חברתי חלבי כשר שיקום במתחם הסינמטק ממש בצמוד אליהם. בירה ושתייה קלה יעלו שם רק שישה שקלים ואספרסו – ארבעה.

ג'עוני, כך תמצאו בכל חיפוש באינטרנט, נקרא על שם הכפר הערבי ג'עונה ששכן במקום עד מלחמת העצמאות, ופירושה של המלה ג'עון בערבית היא רעב. אז אם תוקף אתכם רעב בריא אחרי יום טיול גדוש בצפון – ג'עוני הוא המקום להשביע אותו.

איפה? רחוב דוד שוב 30, ראש פינה
דירוג: 5 מתוך 5
מתי פתוח? כל יום מ-9:00 עד חצות
טלפון: 04-6931881

הפוסט ג'עוני, ראש פינה. ביקור במסעדה הופיע ראשון במסע אחר

חוט דק של אימה מקשר בין היהודים לצוענים; חוט שנטווה מגזענות, דעות קדומות, רדיפות והשמדות. בדומה ליהודים, הצוענים באירופה, שלא תמיד הורשו להיות בעלי קרקעות, נאלצו לחיות בגלות, לנדוד ממקום למקום ולעסוק במלאכות שנחשבו בזויות. הם נרדפו בכל אשר פנו וזכו לדימויים שליליים, לשמות גנאי ולקללות. בדומה ליהודים, גם את הצוענים ניסו הנאצים להשמיד במהלך מלחמת העולם השנייה, והובילו כחצי מיליון מהם לתאי הגזים ולמשרפות על רקע גזעני.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ירושלים,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

בניגוד ליהודים, הצוענים ששרדו לא הצליחו להשתקם אחרי מלחמת העולם השנייה: הם לא הקימו מדינה, לא זכו להכרה בסבלם ועד היום הם לא מציינים את שואתם ביום מיוחד. גם לא כמה אלפי הצוענים שחיים בישראל.
"תמיד היתה לי תחושה שהשנאה כלפי הצוענים מוכרת לי", אומרת קטי כץ, חוקרת צוענים בהונגריה, "יש דמיון בינינו לבינם. הם אחינו לגורל". חברת מועצת עיריית ירושלים ענת הופמן מוסיפה: "ביד ושם יש צילום של רציף במיידנק, שבו מפרידים הנאצים בין היהודים לצוענים בדרכם למשרפות. הצוענים הם ממש אחים שלנו בהרבה מובנים".

למרות תחושת הקרבה, לא ידעו קטי כץ וענת הופמן, כמו רבים אחרים בארץ, שהצוענים אינם כה רחוקים, ובתוך עמנו הם יושבים. שכנים חשאיים, לא מוכרים ולא ידועים, שמזוהים בעל כורחם כערבים, גרים מעבר לפינה. כאלף צוענים, אולי יותר, גרים בשכונת באב אל־חוטה שבעיר העתיקה בירושלים, ליד שער האריות. עוד כמה אלפים חיים בעזה ובאיזור ירושלים – בקלנדיה, עזרייה, ראס אל־עמוד, חארת אל־סעדייה, ענתא, וואדי ג'וז, אבו דיס וחִזמה.

קיצור תולדות צועני ישראל
"לפני שהם פנו אלי, לא ידעתי שיש צוענים בירושלים", מספרת ענת הופמן. "מבחינת השלטון הם לא קיימים. בסקר האוכלוסין והדיור של שנת 1994 הם מופיעים כערבים. פניתי לעורכת השנתון הסטטיסטי של ירושלים והיא היתה מהופנטת מזה שיש פה מיעוט חדש". אבל המיעוט המוזנח והנחבא הזה אינו חדש כלל ועיקר. הוא מתגורר בקרבנו כבר מאות שנים. קשה לדעת בוודאות מתי התקיימו נדידות הצוענים, שכן ההיסטוריה והתרבות שלהם אינן כתובות, בין השאר מפני שאין להם כתב.

מוצאם של הצוענים הוא בצפון מערב הודו. הדעות חלוקות באשר למועד תחילת נדודיהם: ההיסטוריון הערבי אל־בלבחורי (Al-Balabhuri) טוען שהזוט (Zutt) התיישבו בנמלי המפרץ הפרסי עוד לפני הגעת האיסלאם לאיזור. המסורת הצוענית, הנתמכת על ידי ההיסטוריון הערבי חמזה אל־איספהאני (Hamza Al-Isfahani) ועל ידי המשורר הפרסי פירדאוסי (Firdusi) מספרת על בהרם גור, מלך פרס בשנים 420־438, שביקש ממלך הודו לשלוח לו עשרת אלפים לורי (Luri, שם נוסף לצוענים), נשים וגברים, מומחים בנגינה. השאח הפרסי נתן לכל אחד מהם שור, חמור ומלאי חיטה, כדי שישתמשו בבהמות לעבודה ויזרעו את החיטה, ובזמנם הפנוי ינגנו לעניים בתמורה. אבל הצוענים שחטו ואכלו את השוורים, כילו את כל החיטה ובסוף השנה באו חסרי כל אל השאח. זה התרגז והעניש אותם בגירוש לעיראק ולחצי האי ערב עם כל מיטלטליהם. לפי המסורת הצוענית הם גורשו גם משם, לאחר שחדיג'ה, אשתו של מוחמד, קיללה אותם בחושבה בטעות שהם רוצים לפגוע בבעלה, ומאז הם נודדים חסרי בית וקרקע.

יש גם כאלה הרואים בהם את צאצאיו של קין, שאלוהים הענישו בגורל "נע ונד תהיה בארץ", ואף מוסיפים לחיזוק השערתם כי בשפות השמיות פירוש המלה "קין" הוא נפח, אחת המלאכות שצוענים מזוהים איתן.

"כואב לאבא שלי שההיסטוריה שלנו והשפה הצוענית נעלמות. הילדים שלנו יודעים רק ערבית, ולא לומדים כלל את שפת הדום. אבא מתעקש לדבר איתנו בצוענית, ואנחנו עונות לו בערבית"

במהלך נדודיהם מפרס התפצלו הצוענים לשני ראשי חץ: קבוצה אחת הגיעה לאירופה, ובמאה ה־15 היתה מפוזרת כבר בכל רחבי היבשת, שם היא נקראת "רום" או "רומא" (אדם בן גזענו), כפי שהם מכנים את עצמם; הקבוצה השנייה הגיעה למזרח התיכון ומכונה "דום" או "דומארי". אוכלוסיית הדום התיישבה בלבנון, בסוריה, בארץ ישראל, בירדן, בעיראק ובאזרב־ייג'אן. לארץ הובאו הצוענים הראשונים מעיראק, כשבויי צבאו של צלאח א־דין.

בזמן המנדט הבריטי חיו באוהלים בירושלים, ביפו ובעזה כמה אלפי צוענים נודדים. כשפרצה המלחמה ב־1948 הם עזבו את יפו וברחו לעזה ולמדינות ערב, לאחר שנחשדו על ידי הבריטים בהחבאת נשק שישמש כנגד המנדט.
מלחמת ששת הימים דלדלה את אוכלוסיית הצוענים בישראל אף יותר. לדבריהם, חיל האוויר הישראלי הפציץ את צריפיהם שבאיזור ירושלים מאחר שחשבו בטעות שהם שייכים לצבא הירדני. אלה שנותרו נטשו את האוהלים, עברו בהדרגה, החל משנות הארבעים, למגורי קבע וזנחו אט אט את עיסוקיהם המסורתיים – ריקוד ובידור, נגינה, עבודות ברזל, אילוף דובים וניחוש עתידות.

מוכתר הצוענים ושש בנותיו
היום לא נותר דבר מההילה הרומנטית של קהילת הצוענים בישראל, וגם אפיונים ייחודיים אחרים שלה הולכים וכלים. שפת הדום נשכחת ורק כמה עשרות מאנשי הקהילה בירושלים, כמעט כולם מבוגרים, עדיין דוברים אותה, המנהגים, הלבוש והמסורת נעלמים, ונותרה רק קהילה מפוררת, ענייה וחולה, שרוב אנשיה מובטלים, מתפרנסים בקושי מקצבת הביטוח הלאומי, ואחרים עובדים בעבודות דחק. זו קהילה שחלק גדול מאנשיה אנאלפביתים, שילדיה נושרים מבתי הספר היסודיים ומסתובבים ברחובות.

הצוענים הירושלמים אינם אזרחי ישראל. יש להם אזרחות ירדנית והם נושאים תעודת זהות ישראלית המעניקה להם מעמד של תושבי קבע, שבסעיף הלאום שלה רשום: "ערבי". הם רשאים להצביע בבחירות לעירייה, מקבלים קצבאות מהביטוח הלאומי, אך אינם יכולים, למשל, להשתתף בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה.

"אנחנו לא רוצים להיות צוענים, בגלל איך שהחברה מסתכלת עלינו. אני גם לא רוצה שיכתבו צועני בתעודת הזהות שלי, כי זאת בושה"

שיטוט בסמטאות הצרות של באב אל־חוטה בירושלים מגלה שכונה ענייה ומלוכלכת, שערמות של זבל מגובבות בה, וביניהן רצים ילדים קטנים ללא השגחה. הצוענים גרים שם בשכירות בבתי אבן קטנים בני שניים או שלושה חדרים, שבהם מצטופפת חמולה בת עשרה עד עשרים איש. "מזמן לא ראיתי אוכלוסיה ענייה כל כך, החיה בעליבות מזעזעת כזו", אומרת ענת הופמן. "הם מקבלים תת שירות כי הם מופלים פעמיים – פעם כערבים ופעם כצוענים. לא מפנים להם זבל, אין להם גני שעשועים, אין עמודי חשמל בשכונה, אין גני ילדים".

דבר לא נותר לקהילה הצוענית הירושלמית מלבד, אולי, זכרונות. הצוענים נצמדים לסיפורי מסורת ציוריים, שלא תועדו בכתב, המעלים על נס זמנים רחוקים ואבודים. באחד מהם מסופר על מינויו של מוכתר הקהילה.
על פי הסיפור היו שלושה אחים: ג'ללו, שהתגורר בעזה, עלי, שהתגורר בירושלים, ואח שלישי, שהתגורר בסוריה. לעלי היו שני בנים – נימר וסלים. בנו של נימר, נסראללה, התמנה לראש העדה בירושלים – המוכתר – אך מאחר שהִרבה לנדוד, מונה במקומו במחצית השנייה של המאה ה־19 איברהים, בנו של סלים. איברהים נפטר ב־1906, ובנו עבד הוכר כיורשו על ידי בני העדה, אך לא מונה לתפקיד באופן רשמי עד 1920.

אביה של אמון סלים בדירתו. רוב הצוענים גרים בשכירות בבתי אבן קטנים בני בניים או שלושה חדרים, שבהם מצטופפת חמולה בת עשרה עד עשרים איש | צילום : אלי אטיאס

על אירוע ההכתרה הרשמי מספר בנו, מוחמד דיב עבד א־סלים, המוכתר הנוכחי: "בשנה זו גרו הצוענים באוהלים על יד שער מנדלבאום, קרוב למאה שערים. יום אחד היתה חתונה של צוענים, ויהודים וערבים רבים הגיעו כדי לראות את הרקדניות הצועניות מחוללות. כשנגמרה החתונה התחילו הערבים והיהודים להתקוטט, וכמה מהצוענים עזרו לערבים וזרקו אבנים על היהודים. השוטרים האנגלים שהגיעו למקום לא הצליחו להרגיע את המצב, ורק אבי, איברהים, שהיה בריון, הצליח להפריד בין המתקוטטים, להחזיר את הצוענים לבתיהם ולהשליט סדר. המושל הצבאי הבריטי, רונלד סטורס, ישב על סוסו והביט על המתרחש מגבוה. למחרת הגיעו שוטרים וקראו לאבי למשרדו של המושל בעיר העתיקה. בהתחלה הוא פחד, אך כשהגיע לשם גילה שהמושל רוצה לברך אותו על מעשיו ואף נתן לו תעודת הממנה אותו למוכתר".

כשנפטר איברהים בסוף שנת 1956 התאספו צוענים מירדן ומחברון ובחרו את בנו, מוחמד דיב עבד א־סלים, למוכתר תחתיו. ב־1957 הוא קיבל לכך אישור רשמי גם מטעם המושל הירדני של ירושלים, ושנים מאוחר יותר, ב־1968, זכה לקבל מכתב מראש עיריית ירושלים באותה תקופה, טדי קולק, המסמיך אותו להיות "מקשר הצוענים בעניינים הנוגעים לעיריית ירושלים השייכים לאיזור מגוריך".

מאז הוא המוכתר הרשמי, שתפקידיו ייצוגיים בעיקר ומתמצים בחתימת אישור על בקשה לנישואים, כשלב מקדים לפני הפנייה לבית הדין, ובפתרון סכסוכים מקומיים בדרך של פשרה. סלים למד עברית באולפן ומשתמש בה בתפקידו ככתבן של משרד הפנים במזרח העיר, הממלא עבור ערבים וצוענים טפסים שונים – בקשות לתעודות מעבר, לתעודות לידה ולאיחוד משפחות. תפקידו זה מעניק לו סמכות ומזומנים, שמבדילים אותו משאר בני העדה.

המוכתר לובש בדרך כלל גלבייה אפורה, ולכבודנו הוא עטה גם כָּפייה. בן אחד ושש בנות יש לו, למוכתר, שמשרתות אותו כמו מלך, מופיעות מדי פעם עם מגשים עמוסי כוסות תה מהבילות ומעמולים. בביתו הקטן שבשכונת באב אל־חוטה הוא פורש לפנינו בגאווה אלבום ישן, שבין דפיו המצהיבים מתגלים מסמכים מתפוררים ותמונות עתיקות, המעידים על זמנים שכבר נעלמו.

"כואב לאבא שלי שההיסטוריה שלנו והשפה הצוענית נעלמות", אמרה לי אחת מבנותיו, חיאט, בת 27, שעיניה המלוכסנות משוות לה מראה אקזוטי. "הילדים שלנו יודעים רק ערבית, ולא לומדים כלל את שפת הדום. אבא מתעקש לדבר איתנו בצוענית, ואנחנו עונות לו בערבית". היכחדות השפה, התרבות והמנהגים הצועניים דרבנו את המוכתר לעשייה, ובימים אלה הוא שוקד על ספר שיאגד בתוכו את השפה ואת ההיסטוריה של צועני ירושלים.

אבל מלבד כתיבת הספר, אין למוכתר רעיונות אחרים שיעזרו לקדם את מצבה הגרוע של קהילתו, ואולי אינו רוצה בכך. הוא מצהיר שהוא דווקא אוהב את הממשלה היהודית ומעדיף אותה על פני כל שלטון ערבי, שהתקופה הטובה ביותר של הצוענים היא תחת שלטון היהודים, ושאין לקהילה בעיות מיוחדות, כלכליות או אחרות.

הצוענים מקפידים לא להזדהות פוליטית עם צד כלשהו ולא לגלות תמיכה או עידוד לדרישותיהם של שכניהם הפלסטינאים. בזמן האינתיפאדה הם השתדלו לא לנקוט עמדה, אבל סבלו משני הצדדים – מצד שכניהם הערבים שחשדו בהם בשיתוף פעולה, ומצד חיילי המג"ב היהודים, שעיכבו אותם במחסומים, כשחשבו אותם לערבים.

הצוענים הגיעו – לסגור הדלתות!
"אתם רוצים מדינה משלכם?", אני שואלת את המוכתר, והוא מניד בראשו לשליל

"צועני ירושלים מופלים פעמיים – פעם כערבים ופעם כצוענים. לא מפנים להם זבל, אין להם גני שעשועים, אין עמודי חשמל בשכונה, אין גני ילדים"

ה. "ואינכם רוצים שיכירו בכם כצוענים, ובמקום 'ערבי' ייכתב בסעיף הלאום שבתעודת הזהות 'צועני'?". המוכתר נבהל משאלתי. "אנחנו לא רוצים להיות צוענים", הוא אומר בפסקנות, "בגלל הדרך שבה החברה מסתכלת עלינו. אני גם לא רוצה שיכתבו 'צועני' בתעודת זהות שלי, כי זאת בושה". להיות צועני, כך מתברר, זו מעמסה לא קלה, ורבים מאנשי הקהילה מעדיפים להתנתק מזהותם זו ולהיטמע בסביבתם.

כדי להבין את חששותיו של המוכתר די בשיחה עם שכניהם הערבים של הצוענים, שמכנים אותם "נוור" (נוּר ביחיד),  מלת גנאי שפירושה "מלוכלך". הצוענים מאמצים תמיד את דת האוכלוסיה שבקרבה הם חיים, ומשום כך בארץ הם מוסלמים. הם גרים בקרב הערבים, מדברים את שפתם ונראים כמותם, ואין להם שום מנהג או חג שמבדיל אותם מהערבים, מלבד אולי התקשטות הנשים בנקודה אדומה בין העיניים או במקום אחר בגוף, זכר למוצאן ההודי. למרות אורח חייהם הדומה, הערבים רואים אותם כאנשים נחותים שאין להתערבב בהם או להתחתן עימם, שיש להוקיעם ולהתרחק מהם. "כל הנשים שלהם זונות, והגברים אינם עובדים. הם גנבים, רמאים ומקבצי נדבות. אסור לסמוך עליהם בדבר", אמר לי בחור ערבי שגר בשכונתם.

עיון בספרים מצהיבים מגלה שגישתם של הערבים כלפי הצוענים בארץ אינה חדשה. "הם נחשבים בעיני הערבים לשפלים ובזויים והצועניות לפרוצות ויצאניות. כדי לבייש אדם יקרא לו הערבי נורי", כותב זאב וילנאי בספרו "תולדות הערבים והמוסלמים בארץ ישראל", שיצא בשנת 1932. הצוענים בארץ, כמו אחיהם בעולם, התרגלו לחיות בשולי החברה, כשהם סובלים מסטיגמות קשות, מדימויים שליליים ומכינויי גנאי כמו "שודדים", "גנבים", "חוטפי ילדים" ו"זונות".

דעות קדומות שליליות על אודות הצוענים רווחו גם בקרב היהודים. וילנאי, למשל, כתב בספרו ש"הצוענים הם בורים וירודים מאוד" וכי "הצוענים ידועים כאן כגנבים וקבצנים חוזרים על הפתחים". ידיעה מרעישה בעיתון "החרות" מיום כ"ט באב תרס"ט (1909), שכותרתה "הצוענים הגיעו – לסגור הדלתות!", מספרת כי "צוענים רבים באו אלינו שלשום מצען מצרים, באנשיהם אלפיהם וטפם, וכמנהגם, שלחו ידם חתף ומייד בגנבה. ולא חשו שעיני המשטרה אינן כתמול שלשום אדישות בענייני העיר, ועד ארגיעה נתפסו כולם והובאו לבית האסורים תמול אחרי הצהרים. ברוך מאבד רשעים!". לא פלא, אם כן, שהצוענים מתביישים לזקוף את ראשם ולהתבדל, ומעדיפים להתמזג באוכלוסיה הערבית שסובבת אותם.

החלום של אמון סלים
לתוך המציאות העגומה הזאת נולדה אמון סלים. אמה נפטרה בצעירותה והיא גדלה בבית קטן בבאב אל־חוטה עם חמישה אחים וארבע אחיות. כבר מילדותה, כשהיתה מסתובבת בסמטאות של שכונתה, מנסה לצוד מטבעות מתיירים, היה הכינוי "נוּרייה" צורב בגבה. כשהלכה לבית הספר היו המורות הערביות גוערות בה ובחברותיה הצועניות, מטילות עליהן עונשים קשים, מכות בהן במקל ועורכות להן בדיקות כינים משפילות בפומבי. כשגדלה, לא הסכימה להתחתן בגיל 14, לשבת בבית ולגדל ילדים, כמו רוב הצועניות. במקום זאת סיימה תיכון ואף המשיכה ללימודי מִנהל עסקים בקולג' שעל הר הזיתים ועבדה כעשר שנים בבית ההארחה ההולנדי באיזור.

כאשר חשבה כי בעזרת החינוך הגבוה שרכשה, השפה האנגלית שבפיה, הבגדים הנאים והגינונים המודרניים הצליחה להתרחק מהדימויים השליליים שדבקו בבני עמה ולהוכיח לכולם שאפשר גם אחרת, נכונה היתה לה מהלומה נוספת. בקולג' היא פגשה בחורה ערבייה, שהפכה לחברתה הטובה ביותר. ימים ישבו יחד על ספסל הלימודים – שוחחו, צחקו וחלמו. אבל כשהזמינה אותה אמון לביתה שבבאב אל־חוטה, התעורר חשדה של חברתה הערבייה. היא שאלה את השכנים, שאמרו לה "אה, זאת הנווארייה", ומאז היא התרחקה ממנה, מבטלת בבת אחת חודשים של חברות אמיצה.

רחוב החסידות. קהילת הצוענים בירושלים מפוררת, ענייה וחולה. רוב אנשיה מתפרנסים בקושי מקצבת הביטוח הלאומי | צילום : אלי אטיאס

בגיל 27 לא יכלה עוד אמון לשבת בחיבוק ידיים. עיניה השחורות נוצצות כשהיא מדברת על הצעד המשמעותי שהחליטה לעשות בחייה. "חוויתי ילדות קשה מאוד, ורציתי להוכיח לעולם שאני יכולה להיות טובה יותר מכולם. אנשי הקהילה שלי חלשים, הם אומרים שמה שאלוהים החליט בשבילם זה מה שיהיה. הם לא רוצים שינוי. אבל אני מאמינה שעם חינוך טוב ועבודה קשה אפשר לשנות הכל".

בדצמבר 1999 הקימה סלים את "העמותה לקידום הצוענים בישראל", ארגון הצוענים הראשון במזרח התיכון, שמטרתו המרכזית היא לקדם את הקהילה הצוענית בירושלים אל עתיד טוב יותר. הארגון שם לו ליעד ראשון לספור את הצוענים בארץ, כדי שיכירו בהם כקהילה ייחודית, ירשמו אותם ככאלה במפקד האוכלוסין, ואולי אף ישנו את סעיף הלאום שלהם בתעודת הזהות ל"צועני". בעזרת מימון, שהם מנסים להשיג עתה, הם מקווים לקדם את החינוך של הצוענים ואת מצבם הבריאותי, לשמר את תרבותם ואת שפתם הנכחדות, לדאוג לרווחתם החברתית והכלכלית ולקדם את קשריהם עם צוענים אחרים בחו"ל.

בחזונה של סלים יש מועדון לנשים, גני ילדים, בתי ספר לצוענים בלבד, מרכזים ללימוד שפת הדום, מחשב לכל ילד. בינתיים היא מסתפקת בעזרתם של כמה אנשים טובים, שנרתמו לעזרה והצטרפו לעמותה. מלבדם, היא נתקלת בלא מעט חששות, הרמות גבה ונזיפות מצד בני קהילתה, שרובם לא ששים לקפוץ על עגלת השינוי ומעדיפים להשאיר את הסטטוס קוו השמרני.

תמונות מחיי נישואים (ורווקוּת)
עו"ד עומרי כבירי, היועץ המשפטי של העמותה, שמקדיש לילות כימים כדי לקדם את הרעיון שנגע לליבו, נדהם לגלות כי מבחינת השלטון הישראלי הם אינם קיימים. כבירי הזדעזע גם מהעוני הנורא של הקהילה: "הייתי בחתונה של בחור צועני, שנערכה בחצר בית ספר. כולם ישבו על כסאות פלסטיק של תלמידים. החתן לבש ג'ינס והאורחים הגיעו בבגדים מלוכלכים ומרופטים. לא היו שולחנות, לא היו קישוטים, אפילו אוכל לא היה שם. בחור אחד עבר עם קנקן של מיץ פטל וכוסות פלסטיק וחילק ממנו במשורה, רק לאנשים המכובדים".

כשהנערות הצועניות מגיעות לגיל 14 או 15 הן נישאות, "בלי רומנטיקה כמו בסרטים, בלי אהבה, היא אומרת תודה אם יש לה שמלת כלה"

למרות כל זאת, מתברר כי בכל קהילה, ענייה ומנודה ככל שתהיה, יש חלוקה למעמדות, אפליה והתנשאות, וככל שהן מעמיקות – כך מתרחק היום שבו תוכל הקהילה להתאחד ולדרוש את זכויותיה. הצוענים של ירושלים, למשל, שזנחו מזמן את מסורת הנגינה והריקודים, אינם מתקרבים לצוענים בעזה, הממשיכים במסורת זו. "אנחנו מתביישים בהם", אמרה לי צוענייה ירושלמית, "כי הם רוקדים עבור ערבים, חושפים את גופם ומשפילים את עצמם". גם בצועני ירדן מזלזלים הירושלמים, וטוענים כי הם אלה שנראים מקבצים נדבות ברחובותיה של העיר העתיקה ומוציאים להם שם רע.

אפילו בתוך הקהילה הירושלמית עצמה יש חלוקה למעמדות. שלוש משפחות חיות בעיר העתיקה: משפחת סלים, שאמון והמוכתר נמנים עימה, היא המשפחה המנהיגה, המשכילה והעשירה ביותר – האליטה; ומשפחות נימר ובוערני, שנחשבות לנחותות יותר. הצוענים מעדיפים להתחתן בתוך קהילתם, ואם אפשר – גם בתוך משפחתם, כדי לשמור על מעמדם ועל המבנה המסורתי. והם משלמים על כך מחיר גבוה: מחלות תורשתיות, בעיות דם, נכויות וצרות אחרות.

הנערות הצועניות הירושלמיות נמצאות במלכוד: הן אינן יכולות להתחתן עם ערבים, מאחר שהם אינם רוצים אותן, לא עם צוענים מעזה, כי משפחתן מזלזלת בהם, ולעיתים גם לא עם צוענים ממשפחה אחרת, הנחשבת נחותה מזו שלהן. לאחדות מהן אין התלבטויות: השידוך הוחלט עבורן עוד בהיותן תינוקות, כאשר במשפחה קרובה נולד בן בערך באותו הזמן, והוא יועד להן. בגיל 14 או 15 הן נישאות, "בלי רומנטיקה כמו בסרטים, בלי אהבה, היא אומרת תודה אם יש לה שמלת כלה", אומרת אמון. "ואז היא נכנסת למטבח, מתחילה לבשל לגבר שלה, לטפל בבית ובילדים, והוא יושב מובטל בבית על הספה, לא עושה כלום, מצווה עליה להביא לו כוס מים ולעיתים גם מכה אותה".

אמון סלים וארבע אחיותיה בחרו באופציה אחרת – רווקוּת. גם חמש מתוך שש בנותיו של המוכתר נותרו ברווקותן, ונדמה שבקהילה מסורתית ושמרנית כמו זו של הצוענים בארץ, זו הבחירה היחידה שהן יכלו לעשות. "הגברים הצוענים לא טובים מספיק, עוד לא פגשתי אחד שיכבד אותי", מסבירה זריפה איברהים סלים, אחותה בת ה־33 של אמון, העובדת כאחות בבית חולים של הצלב האדום. "רציתי קודם כל ללמוד ואחר כך לעבוד, ואת החתונה דחיתי, גם בגלל שאני חוששת ממחלות".

"לא כדאי לי להתחתן עם צועני שאני אצטרך לפרנס אותו אחרי שלמדתי ועבדתי", אומרת חיאט, בתו של המוכתר. ואכן, עבור בחורות משכילות המצב קשה שבעתיים. בחורה שאינה נישאת בגיל 15, נחשבת לזקנה ולא רצויה. אבל אם היא רוצה לרכוש השכלה ומקצוע, אין היא יכולה להיכנס למוסד הנישואים, שישאיר אותה בבית עם ילדים ועם עבודות ניקיון. כשהן כבר משכילות, מודרניות ובעלות מקצוע, הן לא יכולות להסכין עם בעל שמרן שיחיה על חשבונן ויפקד עליהן, ומנגד – אוסרים עליהן בני משפחתן להתחתן עם זרים. או במלותיה של מיאסר סלים, אחותו של המוכתר, בת 40, העובדת כבר 25 שנה אצל יהודים, שם היא מוּכרת בשם "מימי": "האחים שלי יקבעו עם מי אני אתחתן, והם לא נותנים אותי לאף אחד.

הרבה בחורים באו לבקש אותי, והמוכתר זרק אותם מהבית. הם לא ייתנו לי להתחתן עם יהודי או עם ערבי, כי הם חוששים ממשהו זר ולא מוכר, פוחדים על הבנות שלהם. ולגבי גברים צוענים? הם נותנים מכות לנשים, כמו אצל הערבים. הייתי רוצה להתחתן עם יהודי, אצלם האשה היא זו שנותנת מכות".

לצורך הכנת הכתבה נעזרתי, בין היתר, בספרו של יעקב יניב, "הצוענים ביהודה ובירושלים", ובכתבתו של ירון אביטוב "ראיתי צוענים מדוכאים", שהתפרסמה ב"כל העיר", וכפרק בספרו "שומע במותו את הים".

לקריאה נוספת:

		צוענים. דרך ארץ ספי בן־יוסף | צילום: ספי בן־יוסף מאות שנים חיים הצוענים באירופה, מוקפים בתרבות המערבית, אך משמרים את לשונם ואת עיסוקיהם המיוחדים. הם עצמם לא נטמעו בתרבויות שסביבם ונדחו שוב ושוב על ידי החברה האירופית, אך את חותמם ניתן למצוא במוסיקה ובריקוד כמעט בכל רחבי היבשת.

		צוענים: אלה תולדות אשר שטרן מצפון הודו, דרך פרס וקושטא, לאירופה המערבית. קיצור תולדות הצוענים

הפוסט צוענים בירושלים הופיע ראשון במסע אחר

השעה אחת עשרה בבוקר. אני מפלסת את דרכי בתוך ההמון הסואן. עשרות אנשים דוחקים אותי, ריקשות דוהרות גורמות לי להימלט לשולי הסמטה הצרה, שם אני נתקלת חזיתית בפרה עצומה וכמעט מועדת לתוך שלולית מצחינה. אני ממשיכה ללכת בחשש, מנסה להימלט מגלגלי המתכת הדורסניים של דוכן בננות נייד, לחמוק מקבצן שחש אחריי וידו בכנף בגדי ולהתעלם מקריאותיהם הקצובות של הרוכלים ההודים העומדים בעשרות החנויות שמסביב. החולצה נדבקת לגופי, החום והלחות קשים מנשוא. מרחוק אני רואה שלט של בית חב"ד ומחישה לשם את צעדיי. אני עוזבת את רחוב המיין בזאר, נכנסת לסמטה צרה עוד יותר ומטפסת שלוש קומות במדרגות תלולות. כעבור דקות אחדות אני כבר ישובה על אחד הכיסאות שם, כוס מים קרים בידי ושלושה אברכים טורחים סביבי כדי להנעים את זמני. החיוך שלהם הוא הדבר הראשון שמרגיע אותי. והשקט. אחרי שנרגעתי מתחיל אחד מהם להתפלל, ובחדר הסמוך טורחים האחרים על הכנת ארוחת הבוקר. הם מנפים קמח בעזרת מסננת חשמלית להוצאת ג´וקים, נמלים ושאר מזיקים שחדרו אליו, כדי להכין מה שהם מכנים "צ´פאטי יהודי", שוברים כמה ביצים, כל אחת לחוד ובאיטיות תוך שהם בודקים את תכולתן, וחותכים ירקות לסלט. אני מקבלת הזמנה להצטרף לארוחת הבוקר, שהכנתה תסתיים רק בצהריים, ובינתיים מביטה סביבי. שני חדרונים עמוסים ספרי קודש, תמונות של הרבי מלובביץ´, תרמילים גדולים שהשאירו מטיילים למשמרת, כמה כיסאות פשוטים, מטבחון קטנטן והרבה שלטי תעמולה, שעל אחד מהם מתנוססת הכתובת: משיח Ask Me How – Now.

להסתכל רק על הנשמה
אל הדירה הקטנה נכנס בחור מקועקע בעל מכנסיים קצרים ושיער ארוך וניגש מיד לשלושת הבחורים. אני משפשפת את עיניי בתדהמה. נדמה לי שהם מתחבקים, או לפחות טופחים זה לזה על השכם. אחר כך הוא הולך להניח תפילין. הוא אינו מוכן לחשוף את שמו בעיתון, מספיק שנספר שהוא אסיר ברישיון שישב שנתיים וחצי בכלא ההודי על עסקת סמים ועכשיו הוא משוחרר

מפת בתי חב"ד במזרח

עד המשך הדיון בעניינו. לדבריו, הוא נרקב לבדו בכלא וכמעט מת שם, עד ש"פתאום ראיתי שני דוסים מגיעים לבקר אותי והרגשתי שלא שכחו אותי." מאז אותו ביקור נרקמו בינו לבין החב"דניקים יחסי ידידות קרובים. הם דאגו לבקרו ולשלוח לו אוכל כשר וגם ללמדו להניח תפילין ולתקוע בשופר, והוא מצדו לא שכח להם את עזרתם ותרם 14 אלף רופי (כ-1,400 שקל) לסעודת הודיה שהתקיימה בבית חב"ד דלהי עם שחרורו מהכלא.
אני מפרטת בחשש באוזני הבחורים הללו, לבושי השחורים, את מטרת ביקורי – הכנת כתבה למגזין "חיים אחרים". אני מצפה לכעס, למבוכה או לפחות להתנגדות מנומקת, אך נתקלת שוב בחיוך מאיר עיניים. אחד מהם אפילו שמע על העיתון, ומוסיף שאם ארצה, אוכל לראיינם בו במקום. הם שולפים מאי שם שולחן, גוררים כמה כיסאות, ומניחים לפניי מחשב נייד. לאחר כמעט שלוש שעות של דיבורים, הקרנת שלל סרטונים של הרבי על צג המחשב וקריאה מתוך ספרי קודש אני ממלמלת שעליי ללכת. הרחוב הסואן אינו קורץ לי, אבל המיטה הנוקשה המכוסה סדין ישן מפתה אותי לשוב אליה.
את הבחורים האלה ועוד רבים אחרים שבתי ופגשתי בהודו ובתאילנד בביקורי האחרון שם, שנערך בחודשי הסתיו של שלהי 2005. לכל אחד אישיות אחרת, אבל לכולם מכנה משותף – כולם הקרינו נעימות, ידידותיות ונכונות לעזור. ובכל זאת לפני כל פגישה איתם נמלאתי חשש – מה לי ולהם? האם בכלל יסכימו לדבר עם בחורה? ומה יגידו כשישמעו שאני מעיתון חילוני שמעודד "עבודה זרה"? כששבתי לישראל ראיתי בעיר מגוריי, ירושלים, לא מעט לובשי שחורים. הבטתי בהם בעניין, מוכנה לגשת אליהם מיד ולשוחח עימם בקלילות, אך הם הסיטו ממני את פניהם בבהלה ונמלטו. אז הבנתי שהדו-קיום הנפלא שנרקם במזרח בין חילונים לחרדים בכזו טבעיות יכול כנראה להתקיים רק הרחק מעבר לים.
"בא אליי מוהיקני אחד עם קעקועים ושפיצים," סיפר לי אליעזר, שלוח בבית חב"ד, דלהי, "אם מישהו אחר היה מסתכל עליו, הוא היה אומר, ´מי זה המשוגע הזה? מלא סמים, בא לאכול אותי.´ הרבי מלמד אותנו להסתכל רק על הנשמה, ולכל יהודי יש נשמה טובה."
קבלת כל יהודי באשר הוא היא אולי המוטו המוביל של שלוחי חב"ד במזרח. לא רק דתיים מגיעים אליהם; מגיעים גם סטלנים שזה עתה סיימו את הצינגלה האחרון, בחורות חשופות כתפיים במחשוף נדיב ותרמילאים מלוכלכים מאבק הדרכים שרק רוצים לאכול ארוחה חמה. החב"דניקים מקבלים את כולם בברכה כי הרבי אמר, וגם כי אינם רוצים להבריחם. "קשה לי להגיד לאנשים את האמת בפרצוף," אומר זהר דוד (35), שלוח חב"ד ברישיקש, "למשל, שאם הם הולכים ליוגה זו עבודה זרה. פעם מישהו אמר לתרמילאי משהו על זה והוא נעלב ועזב. חשוב שלא יחושו נימה של ביקורת בדברינו."

מי צריך צדיק בפרווה
שלוחי חב"ד במזרח נדרשים להפגין מנות גדושות של סובלנות ואורך הרוח לא רק כלפי התרמילאים, אלא בעיקר לנוכח התנאים הקשים שהם חיים בהם. שמוליק שבר שיא חב"דניקי כשהצליח לשרוד למעלה משבעה חודשים במיין בזאר בהודו, מקום שתרמילאים שפויים בורחים ממנו אחרי יומיים לכל היותר. הוא חי בדירה הקטנה בלב שוק הומה בתקציב מצומצם במיוחד, שלעתים לא הספיק לו אפילו לסעודת שבת כהלכתה. הרב דרור שאול (33) מבית חב"ד שבדרמקוט דרמסלה מקונן על "בעיות בריאות, תקציב, המלחמה עם פקיסטן, טלטול המשפחה וחינוך הילדים," ויעל קריפו (31) מחב"ד בגסו דרמסלה מספרת על "עכבישים בכל מקום, אין חימום, מקלחת בלי חלון ותינוקת בת 11 חודש שזוחלת בתוך כל זה."
שלוחי חב"ד במזרח אוכלים את כל סעודותיהם בבית, ולשם כך הם מייבאים עשרות קילוגרמים של אוכל מהארץ, סוחבים על גבם ארגזי שתייה ומזון ומחליפים תדיר את בלוני הגז הישנים שברשותם. חינוך לילדים – אין, חברים כמעט ולא, וגם הקשרים שהם מצליחים ליצור עם תרמילאים מסתיימים במפח נפש כשהמטיילים שבים לישראל. שליח חב"ד ברישיקש רועי אליצור (30), שהגיע עם אשתו יסכה ובנו כדי לעזור לשליח הראשי זהר דוד, אומר: "די קשה פה, בעיקר עם ילדים, ואני גם לא מתלהב מהמקום. הייתי הולך מפה אחרי יומיים, אבל בתור חב"דניק אני צריך להישאר." כדי להסביר את החלטתו הוא מביא משל על הרבי שלו. "שאלו את הרבי, איך יש לך כוח לעמוד כל יום עשר שעות ולחלק דולרים? הוא אמר – אם הייתי נותן לך לספור יהלומים, האם היית מתעייף מכך?" יעל קריפו, למרות שקיטרה, מוסיפה: "בחב"ד העניין הכי נעלה הוא לצאת לשליחות, להפיץ את המעיינות לפי הבעל שם טוב. לא לשבת בבית ולהיות צדיק בפרווה."
אכן נראה שתחושת השליחות היא זו שהביאה כמה אלפי חב"דניקים להתפרש בכל העולם, וגם דבריו המפורשים של הרבי שלהם – רבי מנחם מנדל שניאורסון. האדמו"ר השביעי לשושלת חב"ד, הידוע בכינויו הרבי מלובביץ', קידם מאוד את מוסד השליחות במסגרת הניסיון להפיץ את התורה בכל קצווי תבל. כיום פרושים בשבעים מדינות בעולם כ-2,000 בתי חב"ד (ובהם כ-4,000 שלוחים) ועוד 300 בישראל. המטרה: לדאוג לכל יהודי בכל מקום באופן גשמי ורוחני. עד לפני כ-12 שנה הוקמו בתי חב"ד בתפוצות בקרב קהילות יהודיות. התרחבות תופעת התרמילאות הישראלית הביאה את תנועת חב"ד ליוזמה חדשנית ומקורית: לפתוח בתי חב"ד גם בערים ובכפרים נידחים שהתרמילאים מגיעים אליהם. נחמן נחמנסון ומיכי יוספי נחשבים לחלוצים ולהוגי הרעיון. יוספי שוטט בהודו בעקבות התרמילאים, ופתח מרכזים שקיים בהם פעילות יהודית – חגים, קורסים, שיעורים. נחמנסון הקים יחד עם הרב יוסף ח´ קנטור את בית חב"ד בתאילנד לפני 13 שנה, ושנתיים לאחר מכן את הנציגות הראשונה של חב"ד בדלהי. כל הנציגויות התחילו בקטן; חדר אחד או שניים, קבלת שבת מצומצמת לקומץ תרמילאים, פה ושם שיעור או קורס. עם הזמן תפחו הנציגויות וגדלו. נשכרו דירות ובתים, הוקמו מקוואות ובתי כנסת, נפתחו מסעדות כשרות ואתרי אינטרנט, ובמקומות אחדים יוסדו אפילו ישיבות. היום עומדים לרשות התרמילאים במזרח עשרה בתי חב"ד בהודו, שלושה בתאילנד, אחד בנפאל, שניים באוסטרליה ואחד בלאוס, ועוד היד נטויה.
חלק מבתי חב"ד קבועים ופתוחים עבור התרמילאים במשך כל השנה (כמו זה שבבנגקוק, למשל), ואחרים נפתחים אד הוק רק לצורך חג מסוים (כמו בלאוס) או בעונת הטיולים (כמו ברישיקש, הודו). אין בית חב"ד אחד דומה למשנהו. בדלהי הוא שוכן בדירה קטנה בלב רחוב הומה, ברישיקש הוא נחבא מאחורי מסעדה במבנה קטן מוקף חצר ובבגסו הוא נמצא בקצהו של שביל מפותל בהרים. בכל בתי חב"ד ניתן לערוך קבלת שבת, לחגוג את חגי ישראל ולאכול אוכל כשר, ובחלקם מתקיימים גם שיעורים קבועים, קורסים, סדנאות ומפגשים אישיים עם השלוחים. לחלק מהנציגויות נשלח רב מלווה באשתו ובילדיו, ובאחרות נמצאים רק "בחורים" – צעירים רווקים. בנציגויות גדולות, כמו אלה שבדרמסלה, פושקר ובנגקוק, משמשות בתפקיד השלוחים שתי משפחות או יותר לצד כמה בחורים.
חלק מבתי חב"ד הממוקמים בקרב אוכלוסיית התרמילאים במזרח מהווים נציגות של תנועת חב"ד הרשמית. רבים מהם (בעיקר אלה שבהודו) משתייכים לפלג המכונה "משיחיסטי", המאמין שהרבי, שהלך לעולמו ב-12 ביוני 1994, כלל לא מת, אלא רק נעלם או הסתתר, והוא נמצא "בגופו ובנשמתו" בבית הכנסת המרכזי בחצרו בברוקלין (המכונה 770 על שם מספר הבית). הרבי בעיניהם הוא המשיח שעתיד לבוא במהרה בימינו ולגאול את היהודים עוד בדור הזה. בין שני הפלגים קיימת יריבות, אך לפי התרשמותי קיימים ביניהם גם שיתוף פעולה והיכרות קרובה. מפי אנשי זרם חב"ד הרשמי (הפלג "השפוי", על פי הגדרתו), המכיר בהסתלקותו של הרבי ובאפשרות שאינו המשיח, נאמר לי כי "המשיחיסטים אינם נשמעים לתנועה ועושים מה שהם רוצים. הודו זרוקה והם זרוקים, וזה מתאים להם." אולם היו מביניהם גם שאמרו: "אנחנו חושבים כמותם שהרבי הוא המשיח, אלא שאנחנו חלוקים איתם אם לספר על כך ברבים ואם יש לעם כוח לעמוד בדברים הללו."

בנגקוק: חלומו של כל חב"דניק
כמעט כל חב"דניק שראיינתי לצורך הכנת הכתבה ראה בבית חב"ד השוכן בבנגקוק את הדגם האידיאלי, כזה שיש לשאוף אליו. ואכן, גם לאחר שסיימתי את חובות התחקיר שלי מצאתי את עצמי שבה אליו מדי יום ולעתים אף פעמיים ביום, מתענגת על החברה ועל השירותים שהוא מעניק. בית חב"ד בבנגקוק (בתמונה הראשית) מתפרש על פני שלוש קומות. בקומה הראשונה מסעדה בשרית כשרה רחבת ידיים שמגישה אוכל ישראלי במחירים גבוהים במקצת ממחירי האוכל המקומי ודוכן למכירת מזון כשר; בקומה השנייה בית כנסת, לוח מודעות למטיילים, ספרייה יהודית, ספריית ספרי מטיילים וחדר לגלישה באינטרנט; בקומה השלישית חדר אוכל גדול, ובסמוך אליו גרים עם ילדיהם הרב נחמיה וילהלם ורעייתו נחמי, שעורכת שם אחת לשבוע מפגשי לימוד עם נשים.
הרב וילהלם הוא לא פחות מתופעת טבע. קשה לתאם איתו ריאיון, שכן מלבד ששת ילדיו (הגדול בן עשר והקטנה עוד תינוקת) יש לו כמאה-אלף תרמילאים על הראש מדי שנה. הוא עורך שיעור מדי ערב, מנהל את סעודות ערבי השבת והחגים, נפגש עם תרמילאים לשיחות ייעוץ אישיות, מנדב טיפים ועזרה לכל דורש, מסדר לזה כרטיס טיסה ולאחר מלווה כסף, מבקר את האסירים הישראלים בבתי הכלא, נקרא לזהות גופות של הרוגים ולעזור לתרמילאי שנפגע מסמים, ובתוך כל זה מפקח על כל הקומפלקס הזה שברשותו ועל הבחורים שעובדים למענו. הוא נחמד בצורה בלתי רגילה, נעים, נבון ושקט. הוא מקרין סמכות וכריזמה, ולמרבה ההפתעה הוא בן 32 בלבד.
הרב וילהלם מדבר בסלנג התרמילאי המקומי, ממש כמו עמיתיו החב"דניקים בהודו. הוא אינו מאיים על התרמילאים ואינו מתנשא עליהם. אנשים באים

איור: שירה שכטר

להתייעץ איתו לאחר שנפרדו מבני זוגם או, להבדיל, כשהם מתכוונים להינשא. אחד מהם, כך סיפר בשיעור שנכחתי בו, ביקש ממנו לחתן אותו עם בחורה שהכיר זה עתה. הרב סיפר את הסיפור הזה כדי להסביר לשומעיו שהוא אינו מאמין באהבה ממבט ראשון – שהוא מכנה "תאווה ממבט ראשון" – והמליץ לתרמילאים לברר על הדייטים הטריים שלהם ככל שניתן לפני שנכנסים איתם לקשר. את אשתו, נחמי, הכיר בשידוך. הוא מצהיר שזוגיות היא כמו קריעת ים סוף – ראשית יש לקרוע את הים לשני חצאים ואחר כך לשמור שלא ייפלו. מנושאים "סקסיים" כמו אהבה וזוגיות הוא עובר לדבר על התניא – ספר החסידות הסמי-קבלי של מייסד חב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי (אדמו"ר הזקן), שממנו לומדים בכל נציגויות חב"ד במזרח.
אחת הסיבות להתקרבות המהירה בין החסידים לובשי השחורים לבין התרמילאים הזרוקים טמונה בעברם של החב"דניקים. שלוחים רבים במזרח הם חילונים לשעבר, רבים מהם אף ערכו טיול תרמילאי בעצמם. הרב עופר קריפו (34), שלוח חב"ד בבגסו, התחיל את תהליך החזרה בתשובה לפני יותר מעשור בזמן טיול תרמילאים בהודו. אז עוד לא היו שם בתי חב"ד, אבל במנאלי התקיים סמינר ערכים של הזרם הליטאי. "זה שטיילתי בהודו ובדרום אמריקה וגם שירתי בצבא גורם לי לרמת הזדהות גבוהה יותר עם התרמילאים," הוא אומר. "בכלל, רובנו כאן חוזרים בתשובה," הוא מוסיף ומחייך, "חב"דניק מבית היה יכול להתמודד עם זה?" אשתו יעל טיילה חמש פעמים בהודו, למדה יוגה, השתתפה בסדנת ויפאסנה ושהתה באשראמים לפני שחזרה בתשובה. "המטיילים חושבים שאנחנו דוסים," היא אומרת לי, "אבל אז אני מגלה התמצאות בכל מה שהם עושים, וזה ממש שוק בשבילם."

מחזירים בתשובה?
את כל החב"דניקים שפגשתי במזרח שאלתי אם הם מנסים להחזיר תרמילאים בתשובה. שאלתי את השאלה הזו בכל מיני דרכים ונוסחים, וגם קיבלתי תשובות שונות – חלקן ישירות ואחרות מתחמקות. "חזרה בתשובה היא מילה מפחידה," טוען הרב נחמיה. "יש רבים שהתקרבו ברמה זו או אחרת, התחילו לקיים מצוות – לשמור שבת, להניח תפילין."
"זה משמח אותנו אם חוזרים כאן בתשובה," מודה עופר, הרב של בגסו, "אבל אנחנו לא יכולים להחזיר בתשובה, רק נותנים לתרמילאים מידע כדי שתהיה להם בחירה חופשית." דרמסלה ידועה בתור ה-מקום במזרח הרחוק שמחזיר תרמילאים בתשובה. הסיבה: תרמילאים שנוסעים להודו ממילא מחפשים את עצמם ונמשכים לשלל תורות רוחניות. בדרמסלה הם נשארים זמן רב יחסית, מה שמאפשר להם להתעמק בלימוד היהדות. אולי זו הסיבה שבשטח של קילומטר רבוע אחד הקימה חב"ד שתי נציגויות, וגם הציונות הדתית שלחה לשם נציגות משלה (שמכונה "הלב היהודי").
אייל (23), העוזר בניהול המסעדה של בית חב"ד בדרמקוט, גם הוא תרמילאי שהפך לשלוח של החסידות. הוא הגיע לדרמסלה לביקור, ונשאר ללמוד בישיבה של חב"ד שפעלה במקום עד לפני כמה חודשים. "קיבלתי פה אמת," הוא אומר, "כאן יש תשובות לכל שאלה, ולא מדובר בשטיפת מוח. כל מי שמגיע להודו מחפש משהו, ואנשים נכנסים לבית חב"ד ומגלים את האמונה."
שטיפת מוח או לא, זו כבר שאלה של השקפת עולם. מאות תרמילאים מגיעים לבתי חב"ד במזרח בערבי שבת ובחגים, ועוד עשרות פוקדים אותם מדי יום כדי לאכול, לשמוע שיעור או סתם לפגוש תרמילאים אחרים. דיוויד (30), שהציע לחברתו אתי הצעת נישואין בבית חב"ד דרמקוט, אומר על החב"דניקים שם שהם "לא מטיפים, לא מפחידים, לא לוחצים לחזור בתשובה." א´, תרמילאי אחר, דתי דווקא, מתלונן כי בבתי חב"ד בהודו "מדברים כל הזמן על הרבֶי, כל הזמן מתעסקים בו, וזה ממש מפריע לי." מ´, תרמילאי חילוני, חש שבתי חב"ד מנסים להחזיר אותו בתשובה. "הם מדברים על זה באופן עקיף, כל הזמן על הרבי והגאולה והמשיח שיבוא אם נתנהג בסדר", הוא מספר.
כך או כך, עשרות תרמילאים חזרו בתשובה בעקבות שהותם בבתי חב"ד במזרח. והחב"דניקים? מרוצים כמובן. ממילא הם אינם מוכנים לכנות יהודים בתואר "חילונים", אלא אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות לעת עתה.

עוד מידע על טיול להודו

ד"ר דריה מעוז היא אנתרופולוגית וסופרת, חוקרת תיירות ותרמילאות. ספרה "הודו תאהב אותי" (הוצאת כתר) מתאר את החוויה התרמילאית הישראלית בהודו.

המזרח הרחוק – המדריך המלא >>

הפוסט בתי חב"ד במזרח הרחוק הופיע ראשון במסע אחר

באמסטרדם יש הרבה מוזיאונים, אבל אני אספר לכם רק על הפחות ידועים, אלה שלא מופיעים כמעט במדריכי התיירות. הם קטנים, הם מיוחדים, הם מאוד שונים ממה שאנו רגילים לכנות "מוזיאון", ופעמים רבות הם משעשעים. העובדה שהם נמצאים בבעלות פרטית מאפשרת להם להשתולל עם הדמיון ולהציג דברים שלעולם לא הייתם מצפים לראות במוזיאון. הצד השלילי הוא שמאחר שאין עליהם פיקוח, חלקם גובים כמה אירו בכניסה ולא מספקים את התמורה. למרות זאת, כדאי לבקר לפחות באחד מהם. בין המוזיאונים הללו יש כאלה שאינם מיועדים "לכל המשפחה", מאחר שהם מוקדשים ל"תועבות" כמו סקס וסמים – אבל התפלאנו לגלות שגם הורים מגיעים לשם, לעתים בליווי ילדיהם, ועיניהם קורנות מאושר.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אמסטרדם,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

מוזיאון הסירה. לכמה רגעים, אפשר להרגיש איך נראים החיים בבית סירה מבפנים | צילום: אמנון אבישי

מוזיאונים צפים

 

מוזיאון הסירה, וואוֹנְבּאוֹט מוּזיאום (Woonboot Museum): המוזיאון החביב והמיוחד הזה הוקם לפני כשלוש שנים בבית סירה, במטרה להדגים לתיירים כיצד חיים אלפים מתושבי אמסטרדם. רבים חושבים שחיים בבית סירה הם פרימיטיביים ובעייתיים, אבל 2,500 בתי הסירה של אמסטרדם מוכיחים שדעה זאת מוטעית. רובם מודרניים, מצוידים במכשירי חשמל ובקו טלפון, ומאפשרים נוחות מרבית. בתי הסירה כמעט שאינם זזים (רק מעט, כשעוברת בצידם סירה גדולה), והם מבוּדדים מהרחוב ומעניקים תחושה של חיים בחיק הטבע.

במוזיאון הזה תוכלו לראות כיצד נראה בית סירה מבפנים, לצפות בשקופיות העוסקות בחיים בבתי סירה, לראות מודלים של בתי סירה, ולקבל הסברים על צורת החיים הייחודית הזאת .

 

• Prinsengracht, ליד מספר 296, טל' 4270750, אינטרנט. פתוח בקיץ בימים רביעי־ראשון בשעות 11:00־17:00, ובחורף בימים שישי־ראשון באותן שעות.

מוזיאון החתולים, הֶט קָאטנקבּינֶט (Het Kattenkabinet): מקום חביב להפליא. יש שם אוסף של חתולים מתוקים מכל הצבעים והסוגים, שממתינים לאימוץ, וגם אוסף של ציורים, פסלים וחפצי אמנות נוספים, כולם קשורים לחתולים. גן עדן לאוהבי חתולים, שמתגעגעים לליטוף לא פחות מהחתולים עצמם…

• Herengracht 497, טל' 6265378, אינטרנט. פתוח ג'-ו' 10:00-14:00; שבת-א' 17:00-13:00

 

מוזיאון החתולים: אוסף של חתולים מתוקים מכל הצבעים והסוגים, שממתינים לאימוץ | צילום: אמנון אבישי

החטא ועונשו
מוזיאון העינויים (Torture Museum): בתוך מסדרונות חשוכים ומאיימים תוכלו לצפות בכל מכשיר עינוי שהעלתם על דעתכם (את רובם לא דמיינתם אפילו בחלומות הזוועה הכי גרועים שלכם) – החל במיטת מסמרים, דרך גיליוטינה ומפצח גולגלות וכלה במסכות ברזל לפנים ובקולר עץ לצוואר. "הסוס הספרדי" הוא מתקן דמוי אוכף, שהמעונים ישבו עליו כשלרגליהם קשורות אבנים כבדות שמושכות אותן כלפי מטה; "הגלגל" הוא גלגל ענק, עשוי מעץ ומברזל, שאותו נהגו לגלגל על גופו של המעונה עד שצלעותיו היו נשברות; ואילו על ה"סולם" היו קושרים את רגליו וידיו של האדם ומותחים את גופו לכיוונים מנוגדים. המוזיאון גדוש שלטי הסבר על תקופת האינקוויזיציה והמהפכה הצרפתית, ואלה מלווים בעשרות תמונות מזעזעות לא פחות מהמכשירים עצמם. לבעלי עצבים חזקים.

• Singel 449 (לא רחוק משוק הפרחים). טל' 3206642. פתוח בכל יום בשעות 10:00־23:00.

מוזיאון החשיש והמריחואנה, הֶט הַש אֶן מָריכוּאָנה מוּזיאום
(Het Hasj en Marihuana Museum): מוזיאון "חינוכי", שמסביר למבקריו מדוע כדאי לצרוך קנביס. במקום טוענים שהקנביס מצוין נגד מחלת העיניים גלאוקומה, ושהוא משכך כאבים ומיגרנות, מקל על בחילות, יעיל נגד הרפס ועוזר לחולי אפילפסיה, פרקינסון וסרטן (פרט לצורכי רפואה, הקנביס משמש גם לייצור נייר, דלק, פלסטיק, בגדים, אוכל ואפילו בתים). מי שהשתכנע מוזמן לבקר בחממת הגידול של המוזיאון, ולראות כיצד הופך הנבט התמים לצמח גדול ומרשים.

• 148 Oudezijdsachterburgwal, טל' 6235961. פתוח בכל יום בשעות 10:00־22:00.

The Information Center of the Cannabis College: יש הולנדים שחשוב להם להסביר לתיירים הכל על אודות הקנביס, והם טוענים שמניעיהם טהורים. הם לא דורשים כסף עבור המידע, וכל תקוותם היא שתדעו איך לנצל את אחד המשאבים הידועים של אמסטרדם בחוכמה ובזהירות. במרכז המידע לקנביס יסבירו לכם מה בדיוק לקנות באמסטרדם (וגם ממה להיזהר), איפה להשיג את החשיש והגראס ומהן ההשפעות של כל אחד מתת־הסוגים הרבים הנמכרים בעיר. המרכז עצמו לא מוכר חשיש וגראס, לפחות לא באופן רשמי, אבל הוא מתהדר בחממה גדולה, שבה גדלים סוגים שונים של צמחי גראס. אסור, כמובן, לגעת בהם, אבל מותר להתבונן בהם ולהצטלם בצדם.

"30 שנה הרווחתי כסף מהסמים, ועכשיו אני רוצה להחזיר את חובי לחברה", הצהיר באוזנינו הבעלים של המקום המיוחד הזה, שקיים כבר שלוש שנים ומחזיק גם מועדון של 45,000 מעריצים־משתמשים. מתאים לכל גיל, אבל פחות לילדים, למרות שבעת ביקורנו במקום הגיע למקום תייר מבוגר עם שני ילדיו הקטנים וסחב אותם בהתלהבות אל החממה, ברגע ששמע על קיומה.

• Oudezijds Achterburgwal 124, טל' 4234420. אינטרנט. פתוח בכל יום בשעות 11:00־19:00.

מין מוזיאון
מוזיאון הארוטיקה (Erotic Museum): המוזיאון כולל חמש קומות, שהמעבר ביניהן מתבצע במדרגות עץ צרות ולולייניות. בצד סרטים פורנוגרפיים, פסלים ארוטיים ומוצגים הפונים למכנה המשותף הנמוך, יש בו גם קלפי מין, ספרים, חוברות וקונדומים, חלקם למכירה. המוזיאון מנסה לחנך את המבקרים בו: הוא ממליץ להשתמש בקונדומים ומציג זונות־צעצוע, שמסבירות על חייהן המלבבים ברובע החלונות האדומים. ובכל זאת, אפשר לוותר.

• Oudezijds Achterburgwal 54, טל' 6247303. אינטרנט. פתוח א'-ה' 11:00־01:00; ו', שבת 02:00-11:00.

מוזיאון הסקס (Sex Museum): המוזיאון, הראשון מסוגו באירופה, שוכן בלב איזור החלונות האדומים, ועובדה זאת בפני עצמה מייתרת אותו לגמרי. למה לשלם כסף עבור משהו שאפשר לראות בחנויות הסקס בסביבה? במוזיאון מוצגים המון צילומים מאחורי זכוכית, ממש כמו במוזיאון לאמנות, אלא שכאן מדובר בתמונות פורנוגרפיות. החדרים מלאים בבובות מתפשטות, בפסלונים ועוד. הרעיון נחמד, הביצוע פחות. מתאים לבני נוער או למי שעישן הרבה לפני שהגיע לכאן.

• Damrak 18, טל' 6228376. אינטרנט. פתוח בכל  ימות השבוע בשעות 10:00־23:30.

בתלם
ואולי הכל החל בהרינג? אמסטרדם, ככל הידוע, באה לעולם במאה ה־13, אז הוקם בסמוך לנהר אמסטל כפר של דייגי מליחים. אחרי שבנו חומות בשתי גדות הנהר, הקימו תושביו ב־1270 סכר (כיום כיכר דאם). כל השאר הוא היסטוריה.

במוזיאון ההיסטורי של אמסטרדם ( Amsterdam Historisch
Museum) אפשר לעקוב אחר לידתה של העיר, התגבשותה כצומת נמל ומסחר מרכזי והתפתחותה לאמסטרדם המודרנית.

באולם הכניסה ניצבת מפת מולטימדיה, הממחישה היטב את התפתחותה של העיר – למן היותה כפר קטן על גדת האמסטל, ועד התפרשותה במרחב והפיכתה לכרך מרובה תעלות ותושבים. במוזיאון – השוכן במבנה ששימש בעבר כמנזר וכבית יתומים – מוצגים רבים ומגוונים: נעליים ואביזרים מימיה הראשונים של העיר, יצירות אמנות שונות, ובהן ציורים של העיר, מפות ומסמכים. אחד מאגפי המוזיאון (שבשל תכנונו המקורי, הוא בנוי בצורה די מבלבלת) מוקדש למאה ה־20, ועוסק במלחמת העולם השנייה, בהגירה, בתרבות ובאמנות ובמדיניות הממשלה בנוגע לשימוש בסמים.

• Kalverstraat 92, טל' 5231822, אינטרנט. פתוח בימים שני־שישי בשעות 10:00־17:00, ובימי שבת וראשון בשעות 11:00־17:00.

הרֵייקסמוזיאום (Rijksemuseum) הוא מוזיאון האמנות הגדול ביותר בהולנד. יש בו קרוב למיליון (!) מוצגים, ובכל שנה מבקרים בו כ־1.2 מיליון בני אדם. המוזיאון שוכן במבנה מרשים שעוצב על ידי קויפֶּרס, האדריכל שעיצב גם את התחנה המרכזית של אמסטרדם, ונחנך ב־1885.

רבים מגיעים לרייקסמוזיאום כדי לראות את עבודותיהם של הגדולים שבציירי הולנד, כמו "משמר הלילה" של רמברנדט וציורים של יאן ורמר. אבל למוזיאון יש עוד הרבה מה להציע: באגף המוקדש לאמנים ההולנדיים מוצגים גם ציורי מופת של פרנס האלס, יאקוב ואן רויסדאל ופרדיננד בּוֹל.

בצד ציורים ופסלים יש ברייקסמוזיאום גם שלל חפצי אומנות, ובהם רהיטים מהמאה ה־17, כלי פורצלן, בתי בובות מהמאות ה־17 וה־18 ועוד. כדאי לבקר גם באגף הדרומי של המוזיאון, המציג בין השאר אמנות אסייתית, תכשיטים וכלי נשק.

• Jan Luijkenstraat 1, טל' 6747000, אינטרנט. פתוח בכל יום בשעות 9:00־18:00, בימי שישי פתוח עד 22:00.

 
מוזיאון ואן גוך (Van Gogh Museum; "ואן חוֹך מוזיאום" בהולנדית): המוזיאון הזה הוא אתר חובה למעריציו של הצייר האימפרסיוניסטי הגדול, יליד הולנד. הוא נחנך ב־1973, ובו נמצא האוסף הגדול בעולם מעבודותיו וממכתביו של ואן גוך: כ־200 ציורים, כ־500 רישומים וכ־700 מכתבים. מטבע הדברים, חלק גדול מהעבודות מוחזקות במחסני המוזיאון, והן מוצגות רק בתערוכות מתחלפות. אבל גם תצוגת הקבע של המוזיאון מאפשרת לאוהבי ואן גוך לערוך היכרות מחודשת עם אחדות מעבודות המופת שלו. כאן מוצגים ציורים כמו "אוכלי תפוחי האדמה", "החמניות" ו"הבית הצהוב", המוכרים מרפרודוקציות.

בצד ציורים של ואן גוך יש במוזיאון גם עבודות של אמנים בני תקופתו, ובהם מונה, טולוז־לוטרק וגוגן.

 

• Paulus Potterstraat 7, טל' 5705200, אינטרנט. פתוח בכל יום בשעות 10:00־18:00, בימי שישי פתוח עד 22:00.

מוזיאון סְטֵיידְלק לאמנות מודרנית
(Stedelijk Museum of Modern Art): במבנה שהוקם ב־1895 שוכן אחד המוזיאונים החשובים בעולם לאמנות של המאה ה־20, וגם למגמות עכשוויות. במקום יש אוסף קבע גדול, המקיף כמה תקופות ואסכולות. יש בו עבודות של אמנים אימפרסיוניסטיים כמו מונה וסזאן, ציורים של שגאל ופיקאסו ועבודות של מודרניסטים כמו קנדינסקי וניומן.

בצד תצוגת הקבע מקיים המוזיאון תוכנית ענפה של תערוכות מתחלפות.
בניין המוזיאון באזור המוזיאונים נמצא בשיפוצים ויהיה סגור עד שנת 2009. בינתיים עבר המוזיאון למשכן זמני בקומות השנייה והשלישית של בניין
Post CS.

• 12osterdokskade 5, טל' 5732911, אינטרנט. פתוח בכל יום בשעות 10:00־18:00.

 
בית רמברנדט (Rembrandthuis; "רמברנדטהויס" בהולנדית): למרות שאין בו ולו ציור שמן אחד של רמברנדט, הבית בן שלוש הקומות, שבו התגורר האמן בשנים 1639־1658, ראוי בהחלט לביקור. בניסיון לשחזר באופן ריאליסטי ככל הניתן את האווירה והתנאים ששררו כאן בתקופה זאת, שופץ המבנה במשך שנתיים ורוהט מחדש ברהיטים אותנטיים מהמאה ה־17. הסטודיו, שבו צייר רמברנדט את עבודות המופת שלו, שוחזר, ובמקום נפתח אגף חדש שבו מוצג אוסף הקבע של המוזיאון: כ־250 תחריטים של רמברנדט וגם ציורי שמן של תלמידיו.

 

• Jodenbreestraat 4, טל' 5200400, אינטרנט. פתוח בימים שני־שבת בשעות 10:00־17:00.

מוזיאון ווילט־הולטהויזן (Museum Willet-Holthuysen) הוא שלוחה של המוזיאון ההיסטורי. במוזיאון, ששימש עד אמצע המאה ה־19 כבית מגורים של משפחת אצולה, אפשר להתרשם איך נראה בית תעלה מבפנים.

• Herengracht 605, טל' 5231822. אינטרנט. פתוח בימים שני־שישי בשעות 10:00־17:00, ובימי שבת וראשון בשעות 11:00־17:00.

 

הפוסט אמסטרדם: מוזיאונים אלטרנטיביים הופיע ראשון במסע אחר

חייה של לאה (שם בדוי וכך גם כל שמות המרואיינות בכתבה זו) היו בעיקר עצובים. עד גיל חמישים עשתה בדיוק מה שהסביבה ציפתה ממנה. אביה החורג החליט מה תלמד ואילו בן זוגה החליט על החתונה. "אני לא כל כך רציתי להתחתן, לא אהבתי אותו, אבל חשבתי שצריך להתחתן כי כולם מתחתנים. החיים היו בסדר, אבל בלב היה חסר הרבה. לא נתתי לדברים לצאת החוצה. פעם בחצי שנה הייתי נכנסת למשבר, בוכה." לאה מספרת שבעלה כמעט ולא קיים איתה יחסי מין, ואחת לכמה זמן נעלם לזרועות המאהבת שלו. בגיל חמישים גם העבודה החלה לשעמם אותה והחיים נראו לה מעייפים. שום שינוי לא נצפה באופק, עד שיום אחד החליטה לערוך מסע תרמילאי להודו. בתוך שנה מחזרתה משם מצאה אהבה, עזבה את בעלה ועברה לגור בבית בלב יישוב ירוק במרכז הארץ. מסתבר שהמשבר של לאה שהוביל לנסיעה מפתיעה מבחינתה להודו, חוזר בגרסאות כאלה ואחרות אצל לא מעט מבנות דורה.
נשים ישראליות בשנות הארבעים והחמישים שלהן החלו לנסוע להודו כתרמילאיות רק בשנים האחרונות, בדרך כלל לבדן או בלוויית חברה, והמסע שלהן שונה מזה של הצעירים. הוא מעניק להן דברים שהבעל, הקריירה והילדים לא יכולים להעניק. הוא גורם להן להתגבר על קשיים ומעצורים. הוא מעניק להן כנפיים.

נשים במשבר
"לעתים רחוקות הצליחה לגרש את המחשבות מראשה. בדרך כלל הן פשוט הציפו אותה. היא הרהרה על חייה המבוזבזים, על הקן המשפחתי שהתרוקן ועל העתיד"
(ההתלבטות של הילה, מתוך הספר "הודו תאהב אותי", עמ´ 19)

במסגרת עבודת הדוקטורט שלי שעסק בחוויות התרמילאים הישראלים בהודו בשלושה שלבי מעבר בחיים ראיינתי עשרות נשים באמצע החיים שלהן שערכו מסע תרמילאי בהודו. מלבד ראיונות עומק בני כמה שעות גם ערכתי שלושה ביקורים בהודו שבהם צפיתי בתופעה. הנשים שפגשתי הקימו משפחות לתפארת, גידלו ילדים, פיתחו קריירות מרשימות וטיפחו בתים יפים. כלפי חוץ הכול היה מושלם, אבל בפנים כרסם תסכול רב.
דליה, 53, צעדה כל חייה בתלם והתחתנה בגיל מוקדם. "ההורים אמרו – גרת איתו, חיית איתו, ואיך אנשים יגיבו ואיך זה נראה?" כשעמדה מתחת לחופה רצתה לצרוח "לא", אבל שום בת קול לא יצאה. אורה, 49, יצאה לקורס קצינות "כי אבא שלי אמר לי ´את הולכת להתחתן ויש משכנתא´," ורק לפני שנה פרשה מהקריירה הצבאית שפיתחה בעקבותיו.
החיים של לאה, דליה ואורה אינם שונים בהרבה מחייהם של ישראלים וישראליות אחרים. נדמה לנו אולי שאנחנו מרדנים, אינדיבידואליסטים וחופשיים,

מפות ומדריכים מודפסים ליעד הודו,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

צילום: אורנה פסח

אבל מחקרים מראים שעם ישראל הוא צייתן, קונפורמיסט ומשועבד לנורמות ולציפיות של החברה. הנשים שבחרו לנסוע להודו מספרות שלקחו על עצמן כל חייהן מחויבויות ומטלות, רק מפני שהורגלו לציית, ומעולם לא שאלו את עצמן מה הן רוצות, מה יעשה להן טוב. "הייתי מלאת פחדים, מצאתי את עצמי נשואה מפחד להגיד לא," מספרת לי לאה כשאנחנו מכרסמות סלט רוקט במסעדה של האשראם של אושו בפונה בין שיעור קונדליני לסדנת צחוק, "זה היה טבוע בי להיות בסדר. יש לי ילדים. להתגרש? מה פתאום? לא עלה על דעתי בכלל. יש חובות. צריך למלא את התפקיד וזה תמיד בא לפני השאלות: מה חשוב לי, מה אני רוצה, מה אני אוהבת, מה מעניין אותי. זה אחרון-אחרון וגם מודחק. כי ככה חינכו אותי, דיכאו אותי. זה היה משהו שאי-אפשר לתאר בכלל. כשאת בכלל לא מעזה להגיד מה את רוצה או מה את חושבת."
פעם סיפרו לנו שמשבר אמצע החיים מגיע בגיל ארבעים, ואנשים היו מחכים בחרדה מגיל שלושים ותשע למשבר המפורסם. היום זה קורה מאוחר יותר, אבל עדיין מתבטא באותם תסמינים – חרדות, עצב ודיכאון. נשות קריירה עלולות לחוות משבר חריף יותר מנשים אחרות, כך קובעים מחקרים, מאחר שהן עסוקות במרוץ שאפתני שלא מאפשר להן לטפח את הנפש. מגיע שלב שבו האישה זוקפת את ראשה ותובעת את חלקה. רוב הנשים שנוסעות להודו הן קרייריסטיות ואמביציוזיות, כאלה שתיפקדו תמיד בכל החזיתות – כאם, כרעיה וכאשת קריירה. באמצע החיים הגיע רגע משברי מכריע, שדחף אותן לקום ולעשות מעשה. בפעם הראשונה בחייהן שברו את הכלים, עזבו את הבעל ואת הילדים וחתכו להודו. הנסיעה להודו באמצע החיים היתה המעשה העצמאי והפרטי הראשון בחייהן. מינורי ככל שהוא עשוי להיראות לנו, היתה לו משמעות עצומה בחייהן.

גבירותי, מהפך!
"בגיל 49 מצאה את עצמה הילה בלי עבודה, בלי חברים ועם בעל כמעט לא מורגש. שבועיים אחרי הפיטורים כבר היתה על מטוס לדלהי, משננת כל הדרך את המנטרה ´אני אוהב את הודו והודו תאהב אותי´".
("הודו תאהב אותי", עמ´ 19)

מהרגע שהחליטו לנסוע להודו, הכול התהפך בחייהן. בספרות הפסיכולוגית תהליך כזה מכונה "היפוך" והוא אכן אמור להתרחש באמצע החיים. כל דבר השתנה אצלן במאה ושמונים מעלות. אם היו קודם אחראיות, קונפורמיסטיות ומרובעות, הרי שפתאום הפכו, לפחות בעיני עצמן, לקלילות, זורמות וחופשיות. ההיפוך הראשון שהן מספרות עליו היה עצם ההחלטה לנסוע להודו. המשפחה, החברה והבעל חשבו שהן משוגעות והפעילו מכבש לחצים נגד, אבל הן החליטו בכל זאת לנסוע. תוך שבוע-שבועיים מרגע ההחלטה מצאו את עצמן על המטוס לדלהי, משאירות את כל התפקידים מאחור. דליה, בת החמישים ושתיים מתארת את השינוי: "בבית אני צריכה להיות יותר עצורה. אמא. חיה לפי הציפיות של האנשים שסובבים אותי – אמא של, אשתו של, מורה של, כל התפקידים האלה. פתאום לא צריך את כל התפקידים. זה אני נטו."
בהודו המשיכו להיות קלילות ולא דאגניות. אילנה, 46, סופרת מפורסמת, נסעה להודו עם בעלה והצליחה להשתחרר בפעם הראשונה מסדר יום מאוד קפדני: "פה בארץ הכול אצלי מאוד מוכתב, מאוד מאורגן, הזמנים, איזה ימים אני נוסעת, איזה ימים אני כותבת, יש לי מכסות, אני מאוד אחראית… ככה הייתי. השתניתי לגמרי בטיול הזה. אני זורמת וסומכת. מהרגע שהבנתי שזה לא יעזור מה שאעשה, כי אם, למשל, אני עולה על אוטובוס ובמושב של שניים יושבים חמישה, אני לא אשנה את הכללים של הודו, מקסימום אני יכולה להגיד לגברת שיושבת עלי שתזוז קצת כי כואבת לי הרגל."
עבור שירלי, גרושה בת 43 מירושלים, היתה הנסיעה להודו דרך להשתחרר מאחריות מוגזמת לסביבתה. היא מגדלת שני ילדים לבד, תומכת באביה הזקן, משמשת אוזן קשבת לחברות בעת צרה ובה בעת עובדת במשרה מלאה. היא סיפרה שבזמן שהיתה בהודו הודיע לה בנה החייל שיש לו מסדר קבלת כומתה בטירונות וביקש ממנה להקדים את חזרתה לישראל בכמה ימים. היא בדיוק היתה אז בצפון הודו, צופה מחלון חדרה על הרי ההימלאיה, וממש לא התחשק לה לחזור. היא הפתיעה אפילו את עצמה כשאמרה לבנה "לא". היא אמרה לי: "הודו גרמה לי להיות יותר אנוכית, לחשוב על עצמי, קטע של אגואיזם. הלגיטימציה של – זה מה שאני רוצה לעשות, וזה בסדר." שאלתי אותה אם היו לה רגשות אשמה והיא ענתה: "היו לי עשר דקות… זה חלק מהפרופורציה שהודו עושה. המסדר יתקיים גם בהעדרי."
מרבית הנשים בגיל הזה נוסעות להודו לכמה שבועות ושוהות בעיקר באשראם של אושו בפונה או באזורים אחרים הנחשבים "רוחניים" כמו דרמסלה ורישיקש. הן מרבות בלימוד ובתרגול רוחני, במנוחה ובהתבוננות פנימית ולעתים עושות גם טרקים קצרים. למרות שרובן ממעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה, הן מסתפקות לרוב בתנאי מחיה פשוטים מאוד, ירודים מאלה שבחרו גברים בגילן. הן חיות בגסט-האוס או במלון זול, נוסעות בתחבורה המקומית ואוכלות ברחוב.
גילה, 56, מצאה חדר באחד הרחובות הצרים והמלוכלכים של מקלאוד גאנג´, דרמסלה, וגרה בו במשך חודשיים. היא סידרה וטיפחה אותו, קישטה כל פינה בבדים הודיים, בכריות ובפסלונים. חודשיים השתמשה ב"הוט באקט" (דלי עם מצקת) כדי להתקלח, נתקלה בעכברים, בחולדות ובפשפשים, חוותה פריצה וגנבה, ולמרות כל זאת דיווחה על אושר גדול. בעת הריאיון שהתקיים במרפסת חדרה קיפצו לידינו כמה קופים לצלילי הסיטאר שבקעו מהטייפ הקטן שלה, ואחד מהם חשף כלפינו שיניים. היא לא התרגשה. כששאלתי אותה מה הודו עשתה לה, ענתה: "כמה נשים בגיל שלי עושות דבר כזה? זאת הרגשה נפלאה. אני גאה בעצמי. אני מרוצה מעצמי. אני עוד יותר אוהבת את עצמי. אני אומרת וואו, את נפלאה, את מדהימה, את מקסימה, תראי מה שאת עושה. את בסוף העולם בלי תנאים."
ההתמודדות עם התנאים הקשים, עם דרישות הגוף והנפש, העניקה לרובן תחושת אופוריה. לאה חייכה בגאווה כשאמרה: "אין לי גבולות. הרגשה שאין לי גבולות, שצמחו לי כנפיים זאת ההגדרה המדויקת…"
גילה, לאה ואחרות פשטו מעליהן את סמלי הסטטוס והסתובבו בהודו עם טרנינגים, שיער פרוע וללא איפור. בהודו הן חשות צעירות, יפות ומושכות, כאילו הזמן עצר מלכת והן לא חייבות להזדקן. עדיין לא. כמה מהתרמילאיות שראיינתי ניהלו רומנים בהודו, תמיד עם גברים צעירים מהן, ברוב המקרים – מקומיים. פניה של אורה זרחו כשסיפרה לי בסלון ביתה על הרומן שניהלה בהודו עם ישראלי שצעיר ממנה ב-15 שנה. פסיעות בעלה שנשמעו מהחדר הסמוך לא הפריעו לה להמשיך ולספר על הרומן הסוער. "אני לא תמיד ככה," לחשה, "בארץ לא הייתי מתחברת אתו. הוא ממוצא אחר, נמוך. אבל שם ממש התאהבתי בו. הייתי כותבת לו שירים על גדות הגנגס. בחיים שלי לא כתבתי לפני כן שירים לאף אחד." גילה ניהלה רומן ממושך בהודו עם הודי הצעיר ממנה בעשרים ואחת שנה. היא סיפרה בגאווה שכשהתארחה בבית הוריו נאלצו להסתיר את הרומן מאמו הצעירה ממנה.

השיבה מהודו
רוב התרמילאיות רואות בנסיעה להודו חוויה טרנספורמטיבית, והן לא היחידות. ישראלים רבים שחוזרים מהודו מצהירים על שינוי, וזה קשור לדימוי שיש לנו עליה. הודו נתפסת כמקום קסום, מיסטי ורוחני שמאפשר שינויים נפשיים, לרוב חיוביים. כמעט כל מי שחוזר משם אומר שהפך לסבלני יותר, רגוע יותר, מאושר יותר. נשים באמצע החיים מספרות שבהודו יצרו זהות חדשה ושונה וכי הטיול איפשר להן להתמודד עם תסכולים, משברים ותכונות שלא היו מרוצות מהן. אבל עם השיבה לישראל, כשהן שבות למשפחה, לעבודה, לחברה ולנורמות החברתיות הישנות המוצבות כלפיהן, לא נותר כמעט זכר לאותה זהות חדשה. בישראל מצפים מהן שיסיימו לחוות את המשבר ואת ה"משחק הקטן" עם הזהות, ויחזרו לתלם. הבעל מחכה שאשתו תסיים את העיסוק עם ה"קשקושים הרוחניים", שהציפורים שיש לה בראש יתעופפו סוף-סוף והיא תחזור לקרקע. כדי לשוב ולהרגיש את מה שהרגישו בהודו הן צריכות לנסוע לשם שוב, ולכן לא מעט נשים חוזרות להודו  בקביעות.
אילנה מספרת: "אני מרגישה שאני מגיעה למצב שעוד פעם נוצרת סחרחורת בחיי, אני מסתכלת ביומן מתי אני נוסעת עוד פעם, ואני לא צריכה להילחם בזה כי זה יישבר מעצמו." ושלומית, 55, פרופסור באוניברסיטה, מפנטזת על שבתון בהודו: "אני חיה פה, אני אסע כמה שאני יכולה לשם. אולי לעשות שם איזשהו שבתון, לא לחיות שם. גם גיחה של שבועיים-שלושה ממלאת לי מצברים."
נשים בנות חמישים שבחרו לנסוע להודו כתרמילאיות הן ללא ספק אמיצות. לרוב הן נוסעות לבד או עם חברה, סופגות ביקורת מהחברה, נאלצות להסתדר לבד במדינת עולם שלישי ולעתים קרובות חוות משבר אחד לפחות בזמן הנסיעה. צילה, 48, למשל, מספרת כי: "היה קשה, היו לי שתי נקודות שבירה. ביום הראשון הגענו לבומביי. המלון היה בשכונה הכי ענייה בבומביי, עם ג´וקים… הגסטהאוסים היו מזעזעים, נורא עלובים, מלוכלכים…" ההתמודדות עם תנאי מחיה ירודים היא מעין מבחן אומץ יזום, שאם יעמדו בו יוכיחו לעצמן שהן מסוגלות. אילנה אמרה: "אחרי שהגעתי להתרחץ בדלי ולישון בלי מים ובלי חשמל אז אני כבר לא צריכה להוכיח לעצמי." את המבחן הזה הן עברו בגדול. הן גילו שהן מסוגלות לצאת מהחממה, לחיות בלכלוך, להסתפק במעט ולהרגיש מאושרות. הן גילו שצמחו להן כנפיים, ולו לזמן קצר.

הודו-לייט- נשים בקבוצות מאורגנות
יש נשים באמצע החיים שרוצות לחוות את הודו באיזי. עבורן קמו בשנים האחרונות חברות שמוציאות טיולים מאורגנים לנשים בלבד. החלה בכך נוגה לוזיה ואחריה הוציאו טיולים

צילום: הראל סטנטון

רבים אסטה וסורנגה. אחת החברות החדשות יחסית מכונה "מסע נשי" ומנהלות אותה ריקי כהן, רותה פוזמנטיר וגלית ברוך, שלוש נשים בשנות השלושים עד החמישים שעוסקות בחינוך מיוחד. הן הוציאו כבר שני טיולים של חמש-עשרה עד עשרים נשים לאזורים שונים בצפון ובמרכז הודו ועל הפרק עוד שלושה. הרעיון שלהן הוא להפגיש נשים ישראליות עם הודו בצורה מאורגנת ומתווכת. מדוע דווקא להודו, ולמה רק לנשים? ריקי: "הודו מרתקת לנשים בגלל הצבעוניות שלה, המגוון, האתגר הרגשי שהיא מציבה. אין פה אתגר פיזי, כי אנחנו מפנקות אותן, אבל יש פה אתגר רגשי של לעמוד מול העוני והלכלוך ולהסתדר עם קבוצת נשים."
ריקי חיכתה בחשש במשך כל הטיול הראשון ש"הנשים ישלפו סוף-סוף את הציפורניים," אבל לשמחתה התבדתה. עיקר ההנאה והשמחה של טיול מהסוג הזה, מסתבר, הוא דווקא בחברה הנשית.
שושי, 52, נשואה + 4 מתל אביב לקתה בהלם עם הנחיתה בהודו. "רציתי הביתה כאן ועכשיו," היא מספרת, "הייתי בטראומה קשה. לקחו אותנו למיין בזאר בדלהי, והריחות, הילדים, העוני – הכול היה נורא." אבל הנשים שנסעו אתה התגלו כתומכות מאוד: "זה מה שהחזיק אותי בטיול, אם לא הן הייתי חוזרת. הן עטפו אותי."
גם ארנה קשטן, פסיכולוגית קלינית מאזור המרכז נהנתה מהביחד: "היתה לנו קבוצה מקסימה ותומכת שעזרה לנו לעבור את הודו. כולן באמצע החיים, די משכילות, ממעמד בינוני-גבוה. נשים בטיול זה כמו גברים במילואים. הרבה צחוקים ואינטימיות. היו לנו שיחות נפש ברבדים עמוקים." קשטן לא יכלה לנסוע עם בעלה "כי זה לא בשבילו," ולא העזה בשום אופן לנסוע לבד או עם חברה. אבל גם היא, כמו התרמילאיות שהוזכרו בכתבה, נזקקה לטיול הזה "כי אני מגרדת את החמישים והיו לי הרבה סימני שאלה. מיציתי הרבה דברים, ומה אני עושה הלאה?" שושי גם היא רצתה "לברוח קצת", ובפעם הראשונה בחייה עזבה את בעלה ואת הילדים (הקטן בן 11) לתקופה ארוכה.
2,700 דולר עולה טיול כזה. יש בו קצת יוגה, קצת מדיטציה, מפגש עם נשים הודיות, ובעיני אחת המארגנות, ריקי, הוא מעניק לנשים העצמה "כי מסע כזה עושה בקיעים בתקרת הזכוכית של הנשים, מאפשר להן להעז לצאת מהמסגרת המוגנת, להעז לעשות דברים אחרים, לעשות בדיקה מחודשת של החיים.

הפוסט תרמילאיות בהודו. עושה לך כנפיים הופיע ראשון במסע אחר

עד לפני שנים בודדות נחשבה התרמילאות תופעה כמעט מוקצית. מדינות רבות בעולם השתדלו לצמצמה ואפילו להעלימה. הן דאגו לשדרג אזורי נופש ולהופכם ליקרים, כדי שרגל תרמילאי לא תדרוך בהם, והיו אפילו כאלה שהציבו שלטים שאסרו על כניסת "גברים עם שיער ארוך". בעיני מדינות מסוימות היו התרמילאים אנשים עניים ומוזנחים, שלא רק שלא תרמו כלכלית למדינות המארחות אלא אף ניצלו אותן.

אבל לאחרונה החלה להתעורר בעולם הכרה בקיומם של התרמילאים ואפילו בחשיבותם הכלכלית. לאט־לאט השכילו גורמים שונים להבין שהתרמילאות לא רק שאינה תופעה זניחה אלא בין התעשיות המשמעותיות ביותר בעולם כיום. שוק התרמילאות תורם לכלכלה האוסטרלית בלבד כ־1.5 מיליארד דולר בשנה, ועל פי הערכות מלפני שלוש שנים, סכום של 8.3 מיליארד דולר לשוק העולמי.

הוצאות התרמילאים ליום עומדות אמנם על מחצית מאלה של תיירים, אבל הזמן שהם שוהים במקומות – פי שלושה או פי חמישה מתייר רגיל – מעלה את ההוצאות הגלובליות שלהם ומעמיד אותן לעתים בסכום כפול או משולש מזה של הוצאות התיירים. נתונים אלה חלחלו לתודעה של מקבלי ההחלטות במדינות שונות בעולם, תעשיינים ואף חוקרים אקדמיים.

התעוררות ההכרה בשוק הועילה לכל המעורבים בדבר. תעשיינים החלו להזמין מחקרים בנושא, שלטונות מדינות למדו את היעד המסחרי המפתיע ואנשי אקדמיה החלו לחקור את התופעה הסוציולוגית המעניינת.

תעשיינים ובעלי עסקים חיזרו אחרי אנשי אקדמיה במטרה לקבל מהם שרטוט נאמן של השוק, והאחרונים שמחו להיעזר בבעלי הממון כדי לממן את מחקריהם. שיתוף הפעולה הפורה הניב ביולי 2002 כנס אקדמי בנושא תרמילאות, שאורגן על ידי  ATLAS- ארגון אירופאי לחקר תיירות.

הכנס, שנקרא   Meeting on Backpacker Tourism“ ”The Global Nomad – an Expertוהתקיים בבנגקוק, תאילנד, איגד בתוכו חוקרים ובעלי עסקים תיירותיים מכל העולם, מאוסטרליה, גרמניה, הולנד, בריטניה, ניו זילנד, תאילנד וגם מישראל. פרופ' אריק כהן מהאוניברסיטה העברית, מחלוצי מחקר התיירות, פתח את הכנס. אני הצגתי במהלכו את תופעת התרמילאות הישראלית להודו והתבססתי על מחקר שאני עושה במסגרת הדוקטורט שלי.

ניו דלהי. בניגוד לתיירים רגילים, המוציאים ממון רב במלונות חמישה כוכבים וגורמים אגב כך לזיהום, תיעוש ומודניזציה, משתמשים התרמילאים באמצעים הקיימים, בספקים המקומיים, מזרימים כסף לאוכלוסייה המקומית ומעודדים תעסוקה מקומית

מפות מנטליות זהות
הנתונים העסקיים־כלכליים על אודות תופעת התרמילאות לא הפתיעו איש בכנס, אבל אולי יפתיעו את אלה שלא נכחו בו. התרמילאים, כך עולה ממחקרים שהוצגו בו, חשובים יותר כלכלית למדינות המארחות מאשר תיירים רגילים. תיירים רגילים, המוציאים ממון רב במלונות חמישה כוכבים אך כזה ש"דולף"מהמדינה המארחת, דורשים התאמה של התעשייה המקומית לצורכיהם וגורמים אגב כך לזיהום, תיעוש ומודרניזציה. לעומת זאת, התרמילאים משתמשים באמצעים קיימים ובספקים מקומיים, מזרימים כסף לאוכלוסייה המקומית ומעודדים תעסוקה מקומית. הכסף שלהם אינו דולף מחוץ למדינה המארחת ומגיע לכל פינה נידחת בה, בעיקר לעסקים בבעלות פרטית.

התרמילאים של היום אינם הנוודים של פעם, אף שהיו רוצים להיות כאלה. הם כבר לא עניים, מוזנחים או היפים. הם אינם דומים לנווד המנוכר מהסיקסטיז, תוצר מהפכת הסטודנטים שנכשלה, אדם נועז והרפתקני, שיצא לעולמות רחוקים ונידחים וחיפש בהם צורת חיים אלטרנטיבית.

באופן מוצהר גם התרמילאים של היום הם כאלה: הרפתקנים, לא ממוסדים, מטיילים מחוץ לשביל המסומן, נועזים ומחפשי סיכון; אלא שרב המרחק בין האידיאולוגיה למעשה. התרמילאים המודרניים, על פי מחקרים רבים שהוצגו בכנס, הם צעירים, רווקים, מהמעמד הבינוני ומעלה, לא מנוכרים, לא מרדנים, ואפשר להגדיר אותם כתיירי נופש. הם אינם מחפשים מרכז אלטרנטיבי לחייהם ואינם שואפים לחולל מהפכות. הם בסך הכל רוצים לנוח מחיי השגרה המשעממים שלהם מתוך שאיפה לאסקפיזם, לדחות חובות, להכיר מקומות חדשים, לצבור ניסיון חיים, הון תרבותי ויוקרה ובעיקר לפגוש אנשים חדשים. לא חס וחלילה מקומיים, אלא תרמילאים כמוהם.

במקום לסטות מהשביל המסומן, הם עולים עליו בחדווה, ובמקום להתרחק מתרמילאים כמותם, הם נדבקים אליהם בכל הזדמנות. הם מחזיקים במפות מנטליות זהות,שאומרות להם לאן ללכת, ושם הם יוצרים מובלעות עירוניות (דוגמת הקוהא־סן בבנגקוק) או כפריות (כמו פאי בצפון תאילנד) וחיים בהן  בבועה בלתי חדירה למקומיים. הם אינם מחפשים אותנטיות אלא מסתפקים במוכר, לא רוצים לחדור לעורף – לחיים האמיתיים של המקומיים – ומעדיפים את הפסטיבלים התיירותיים, האתרים המלאכותיים והמבנים המשוחזרים. מה שמעניין אותם זה לעשות חיים, לחיות בצורה הדוניסטית, ספונטנית, חסרת חובות ומשוחררת.

מפה לאוזן
עוד ממצא מעניין שהוצג בכנס חושף את מקורות המידע של התרמילאים הללו. באופן מפתיע, האינטרנט – אותו אמצעי מהיר, עדכני ונגיש, שמייצג את התקדמות הטכנולוגיה – הוא מקור המידע הכי פחות חשוב עבורם. אולי מאחר שהם מקימים מעין קהילה מקומית במדינות היעד, הם סומכים בעיקר על המלצות חבריהם למסע.

ניו דלהי. התרמילאים של היום אינם הנוודים של פעם, אף שהיו רוצים להיות. הם כבר לא עניים, מוזנחים או היפים

56 אחוז מהתרמילאים מסתמכים על מידע לא פורמלי בקבלת החלטות בכל הקשור לטיול: לינה, תחבורה, פעילות ואפילו משך הטיול (19 אחוז מהתרמילאים שנחקרו באוסטרליה האריכו את משך שהותם שם בשל השפעת תרמילאים אחרים). ספרי ההדרכה המפורסמים כמו "לונלי פלנט" ו"הנד בוק" הם רק המקור השני בחשיבות עבורם, והמקום השלישי שייך לחברים וקרובים החיים במדינת היעד.

ניסיון קודם בטיולים, על פי מחקרים אחרים, מעניק לתרמילאים ביטחון עצמי גבוה עד כדי כך ש־98 אחוז מאלה שמגיעים לאוסטרליה אחרי ביקור קודם לא מזמינים מקום לינה מראש, 60 אחוז מהם לא מזמינים אף כרטיס תחבורה או טיסת המשך ו־97 אחוז לא מזמינים טיול (tour) מאורגן מראש.

מצד שני, הניסיון הקודם תורם לעלייה בשימוש באמצעי תחבורה מקומיים: שלושה מתוך כל ארבעה תרמילאים שהעדיפו להיעזר בטרמפים בניו זילנד ביקרו בה יותר מפעם אחת, וכך גם 17 מתוך 23 תרמילאים שהשתמשו שם בתחבורה ציבורית.

ייחודם של הישראלים
לתשומת לב מיוחדת זכו התרמילאים הישראלים, שמשתתפי הכנס הסכימו שיש להםמאפיינים ייחודיים. התיאורים של פרופ' כהן ושלי שרטטו קבוצת אנשים שמתאפיינים בגיבוש ובקשרים בין אישיים חזקים במיוחד, שנוטים להתכנס בתוך עצמם ולא להתערבב כלל עם אחרים (יותר מאשר תיירים אירופאים) ושטיולם עומד ביחס ישיר לשירותם הצבאי. מצד אחד  מנסה הטיול להיות ההפך מהשירות הצבאי באמצעות פעילות שחורגת מהשגרה (סמים, מין, שבירת נורמות), אך מצד שני הוא המשך ישיר לצבא (בגיבוש, בהתנהלות, בסלנג). הטיול הוא גם המשך והשלמה של טקס המעבר לבגרות שאותו לא הספיקו המטיילים לסיים כחיילים, מאחר שעדיין היו קשורים משמעותית להוריהם.

הקשר בין הטיול וצורת התרמילאות ובין ההיבט החברתי והגילי נחקר באופן המקיף ביותר דווקא בישראל, ובכנס הובעה תקווה שייעשו מחקרים דומים גם על תרמילאים אחרים בעולם. מטרות נוספות שהוצבו בכנס הן לחקור את תופעת התרמילאות מהעולם השלישי (ולא רק אליו) ואת מיקום התרמילאות במחזור החיים.

תרמילאות, כך עולה ממחקרים, מתרחשת לא פעם בצמתים בחיים ונועדה לענות על שאלות זהות. אנשים נוסעים למקומות מרוחקים כדי למצוא את עצמם ופעמים רבות הם סבורים שהצליחו. אך האם הפתרון שהושג במקדש בתאילנד או באשראם בהודו יישאר לנצח? האם הוא ישפיע על מהלך חייו של האדם? על כך אין עדיין תשובה.

הפוסט תרמילאים – חקר הנוודים החדשים הופיע ראשון במסע אחר

הוא כולל בתוכו — ובה בעת גם אינו כולל – מטיילים זרוקים, אחרים שמעדיפים טיולים נוחים יותר, מתנדבים, עובדים ועוד תת־סוגים אחרים.

לאחרונה התקיים בבנגקוק כנס של איגוד חוקרי התיירות (ATLAS) שהוקדש לתופעת התרמילאות. כעשרים אנתרופולוגים, סוציולוגים וגיאוגרפים שרטטו שם את דמותו של התרמילאי החדש.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

ההרפתקן עבור התרמילאי ההרפתקן, העולם הוא אתגר אחד גדול: ההרים נועדו לטיפוס, המדבריות לחצייה, הימים לצלילה, הגשרים לבנג'י והנהרות לרפטינג. עבורו טיול אינו חופש. בשביל חופש הוא נשאר בבית. ההרפתקן מרגיש טוב רק כשהוא דוחף את עצמו אל קצה גבול היכולת. הוא שם בשביל האנדרנלין. אחרי שהוא כובש עוד פסגה הוא מקים אוהל ושולף ערכת קפה מדוגמת, ממש כמו במילואים. מלונות פאר זה לא בשבילו, ומוזיאונים זה בשביל להירדם. תנו לו למצוא את הנ"צ הנכון במצפן הישן, תנו לו לנווט בעזרת הכוכבים, תנו לו להתמודד עם הטבע – ולנצח.

בעקבים על החוף

אחד הממצאים הבולטים שגילו חוקרי תיירות בשנים האחרונות הוא פער ניכר בין האידיאולוגיה של התרמילאים ובין הפרקטיקה שלהם. התרמילאים מספרים לחוקרים ולהורים בבית שהם נועזים, עצמאיים, מסתכנים ומתכלבים, אבל למעשה רבים מהם נעים בשביל מסומן עם עוד מאות תרמילאים אחרים, מגיעים לאותן המובלעות, אוכלים פנקייק בננה־שוקולד, עושים מסאז'ים וקצת ספורט אתגרי, מעשנים, שותים ואפילו מהמרים. טרקים הם עושים מעט מאוד. אחד החוקרים סיפר כי באזור חופי נטול חשמל עם בתי הארחה בסיסיים ביותר במובלעת תרמילאים באיי פרנתיאן שבמלזיה הוא פגש תרמילאיות שהתהלכו על החוף במיטב בגדי המעצבים ובעקבי סטילטו.

את התרמילאי של ימינו מכנים באנגלית "Flashpacker" — תרמילאי נוצץ. זהו זן של תרמילאים סטייליסטים שצץ בשנים האחרונות, שדורש נוחות מרבית ומקצה לכך גם תקציב נכבד. בסקר שעשה בשנת 2005 מדריך המטיילים הפופולרי "לונלי פלנט" בקרב 27 אלף תרמילאים עלה שיותר ממחציתם (59 אחוזים) מטיילים בתקציב בינוני עד גבוה. תרמילאים רבים יותר ויותר לוקחים עימם לטיול טלפונים ניידים ומחשבי פאלם, וגילם הממוצע לפי אותו הסקר — 32. בניגוד לצעירים מהם, להם יש אמצעים לטייל בנוחות.

זן הפוך של תרמילאי עכשווי, שכונה בכנס "Slackpacker" (תרמילאי רשלן), כולל אנשים שמעדיפים תקציב נמוך דווקא, ובכללם משפחות שמעדיפות נופש אקטיבי במקום בטן־גב. זן זה דומה לתרמילאי של פעם, והוא יסתפק במיטה קשה עם פשפשים רק כדי לחסוך קצת כסף.

לא רוצים הלם תרבותי

על פי רוב המחקרים והסקרים, המטרה הראשונה של תרמילאים עכשוויים היא לפגוש תרמילאים אחרים. בזה הם בדרך כלל מצליחים. הם מקימים בכל העולם מובלעות עירוניות או כפריות שמשמשות בסיס ליציאה לטרקים ומקום להתיישבות ארוכת טווח. דוגמאות: בונדיי ביץ' באוסטרליה, גואה בהודו, קו־סמוי ופאי בתאילנד, אילת בישראל. כמה מהמובלעות הללו הן על טהרת לאום אחד, ומכונות בהתאם. רבים מהישראלים שמעו על חוף תל אביב שבגואה, אבל לא על שוודיה הקטנה — חוף בתאילנד שכולו על טהרת השוודים.

מובלעות התרמילאים מציעות מקום לישון, לאכול ולבלות, ובעיקר רשת חברתית ענפה להחלפת מידע ולמפגשים חברתיים. לתרמילאים ששוהים בהן יש קשר מועט עם העולם החיצון, והם מתנהלים לרוב במשק סגור. המובלעות ממזערות עד מעלימות את מה שפעם היה חלק מרכזי מהחוויה התרמילאית – ה"הלם התרבותי". הן ממזערות קשיים וסיכונים שתרמילאים עלולים להיתקל בהם. חוקרים כינו אותן "בית רחוק מהבית". במובלעות הללו יש תמיד קפה־אינטרנט, מסעדות, הוסטלים, סוכנויות נסיעות, קורסים וחוגים ושלל פעילויות ספורטיביות, רוחניות ותרבותיות; "קלאב מד לעניים" כיניתי אותן במחקר הדוקטורט שלי על תרמילאים ישראלים בהודו.

דוגמה להתפתחות מואצת של מובלעת תרמילאית הציג בכנס פרופ' אריק כהן מישראל, מחלוצי חוקרי התיירות בעולם. המובלעת שחקר — פאי בתאילנד — הציעה לתרמילאים בסוף שנות השמונים של המאה שעברה ארבעה בתי הארחה בלבד; בשנת 2000 קפץ המספר לחמישים, בשנת 2001 הוא הגיע ל־63, ובשנת 2004 עבר את המאה. כמה מהעסקים המקומיים במובלעות הללו מוקמים ומנוהלים על ידי תיירים שהתיישבו במקום או נישאו למקומיים. מובלעת תרמילאית אחרת היא סידני שבאוסטרליה. לפני עשרים שנה לא היתה בה ולו אכסניית תרמילאים אחת, היום היא מתברכת בכ־120.

המדוגם הוא החליט לצאת לדרך, אבל חושש קצת. מה יהיה? איך יסתדר לבד בעולם? הדרך שלו להתמודד עם החששות היא להוא מאובזר, בעיקר במכשירים מהסוג שמחבר אותו אל העולם הגדול, אל האינטרנט, אל האנשים שבבית. סלולרי עם GPS בילט-אין, מצלמה משוכללת (סטילס+וידאו, ברור!), מחשב נישא עם כל השכלולים, נגן MP3 עם מוזיקה מהבית. גם הלבוש שלו הוא מלאכת מחשבת טכנולוגית: תחתונים נושמים, חולצות מנדפות זיעה, מכנסיים מרובי כיסים,  אולר משוכלל, ערכת עזרה ראשונה, חגורה עם בטנה כפולה, מסתור לכסף. אין מה לומר, האיש מדוגם. שימו אותו בחנות של ציוד לטיול, והוא כמו ילד בחנות ממתקים. לפעמים שכבות ההגנה מונעות ממנו להיות במקום שבו הוא נמצא. יש כאלה שמחוברים לעצמם – הוא מחובר לרשת.

שלח לי SMS כשתגיע

הגורם המרכזי המשפיע על השינוי שעוברת תופעת התרמילאות הוא בראש ובראשונה התפתחות הטכנולוגיה, ובעיקר האינטרנט. הקפה־אינטרנט שאפשר למצוא היום בכל מובלעת הוא מקום המפגש, התקשורת וההתעדכנות של התרמילאים החדשים. לא עוד גלויה נשכחת או מכתב אחת לזמן מה. התרמילאים של שנות האלפיים נכנסים כמעט מדי יום לקפה־אינטרנט, שולחים דואר אלקטרוני (ומצרפים לעתים תמונות שהורידו מהמצלמה הדיגיטלית), מנהלים צ'אטים, מורידים קובצי מוזיקה לנגן שלהם, צורבים דיסקים וכותבים בלוגים.

למרות השימוש הנרחב באינטרנט בזמן הטיול, מהמחקר עלה כי הוא אינו משמש בידי התרמילאי מקור מידע מרכזי לפני הטיול אלא הופך לכזה בעיקר במהלכו. רוב התרמילאים, מתברר, עדיין מעדיפים לאסוף מידע על יעדי הטיול ממכרים ומחברים. ה"לונלי פלנט", שמכונה "התנ"ך של התרמילאים", הוא מקור מידע מרכזי לתרמילאים. לפי המחקרים, 60־84 אחוזים מהם לוקחים אותו עימם. בכנס סוּפר שביל גייטס הציע לטוני וילר, מייסדה ובעליה של הוצאת ספרי "לונלי פלנט", חמישים מיליון דולר תמורתה, אך נתקל בסירוב.

הודות לאינטרנט, שמאפשר קשר רציף של התרמילאים עם מדינת האם, עם מאגרי מידע ועם תרמילאים אחרים, התרמילאות היא כיום דרך טיול נוחה הרבה יותר מבעבר. התקשורת היומיומית עם כל העולם (ועם הבית) הלכה והעלימה את האלמנט האסקפיסטי של הטיול, ועימו את תחושת האתגר, הסיכון, האינדיבידואליזם, קריאת התיגר על דרך החיים המערבית והבחינה העצמית — שאפיינו מאוד את התרמילאות של פעם.

בלי פרעושים, בבקשה

אחת המטרות המרכזיות של רוב התרמילאים של ימינו היא עדיין הרפתקנות וגילוי מחוזות חדשים ורחוקים, אלא שרובם מעדיפים לעשות זאת בנוחות מרבית. הפלאש־פקר משלב התכלבות עם יוקרה, הרפתקנות עם נוחות, חיסכון עם בזבזנות. הוא לא יוותר על טרק הרפתקני, בתנאי שבלילה יחזור למזגן ולחיבור לאינטרנט.

במהדורת ה"לונלי פלנט" הראשונה על דרום־מזרח אסיה, שראתה אור בשנת 1975, הומלץ לתרמילאים של אז לחפש מקום לינה על רצפת אחת המסעדות בפוקט שבתאילנד תמורת שלושה באט ללילה. הדור החדש של התרמילאים אינו מסתפק ברצפה או אפילו במיטה מפורעשת וקשת־מזרן בחדר אפל ועלוב. הוא דורש תמורה לכספו (הרב), מגורים נאותים למשל. הדרישה גרמה להתפתחות בתי הארחה מזן חדש: בחדרי האכסניות העכשוויות, למשל ברשת ההוסטלים ההודית IndiOne, שמיועדת לתרמילאים, כבר אין דורמיטוריס. בכל חדר יש טלוויזיה בכבלים, אינטרנט אלחוטי ומיזוג אוויר. חדר עולה שם כעשרים דולר לאדם. הוסטלים דומים אפשר למצוא היום באוסטרליה ובניו זילנד, וכולם מיועדים לתרמילאים.

הנוודים של פעם נדדו בלי מסלול ובלי לוח זמנים מוגדר. היום התרמילאים מסודרים הרבה יותר, והם נעים באותם המסלולים אל אותם היעדים. תשעים אחוזים מהתרמילאים באוסטרליה למשל יגיעו בשלב זה או אחר לסידני, ושמונים אחוזים מהם – למלבורן. רובם מטיילים בתנועה שמכונה אצלנו "הגל"; כמו דגים בזרם הם נעים במסלולים דומים המותאמים לעונות השנה, למנהגי התרמילאים, לאירועים התיירותיים, לחגים ולחגיגות.

בד בבד עם התפתחות "הגל" התפתחו גם אמצעי התחבורה של התרמילאי. אם בראשית תופעת התרמילאות נע הנווד הממוצע בטרמפים, ואחר כך נעזר גם באוטובוסים וברכבות, הרי שהיום יש תרמילאים שמתניידים באופניים, באוטו שכור או קנוי (כמו בניו זילנד), בוואן (מקובל באוסטרליה ובאירופה, אך הולך ומאבד ממרכזיותו בשל מידת ההרפתקנות הגבוהה שהוא דורש), בטיסת פנים או באוטובוס מיוחד לתרמילאים שעובר בכל היעדים הפופולריים

(Kiwi Experience בניו זילנד, BazBus בדרום אפריקה).

 

תרמילאמא הילד נסע לטיול הגדול של אחרי הצבא וחווה בפעם הראשונה את העולם הגדול. התמונות ששלח היו יפות כל כך, המכתבים היו מרגשים כל כך והקול שלו בטלפון היה שמח כל כך, עד שלגעגועים המהולים בדאגה נוסף משהו חדש, ואת כבר לא יכולת להתאפק ועלית על המטוס. מובן שלא שכחת לארוז בשבילו קצת ממה שהוא אוהב לאכול. הורים רבים יותר ויותר נוסעים למזרח הרחוק ולאמריקה הדרומית בעקבות הילדים שלהם. אחרי שנים של אירופה הקלאסית רובם מגלים לראשונה את חוויית התרמילאות ומתחברים מחדש לדור הצעיר.

משבר אמצע החיים

על פי המחקרים, גיל התרמילאים עולה בהתמדה. כשהחלה תופעת הנוודות, בשנות השישים של המאה שעברה, היה גילו של הנווד הממוצע עשרים שנה, פחות או יותר. גילו של התרמילאי הממוצע היום הוא 32, והיום אפשר למצוא מטיילים רבים יותר בני שלושים ויותר שעשו הפסקה בקריירה באמצע החיים, משפחות ואפילו גמלאים. גם בעניין הגיל מתקשים החוקרים להגדיר מיהו תרמילאי, וכשהם מפנים את השאלה למטיילים בעולם מתברר להם שתרמילאים שגילם יותר משלושים נוטים להגדיר את עצמם כ"מטיילים", ואילו הצעירים יותר מעדיפים להיקרא "תרמילאים".

רוב התרמילאים המבוגרים עזבו עבודה אחת וטרם התחילו אחרת, או שהם בחופשה יזומה. הם אינם חייבים להתכלב בחדרים מלוכלכים ואינם צריכים להשתמש בתחבורה מקומית. הם אמידים מספיק כדי להתאכסן במלון. הם רוצים לטייל עם תרמיל ולהרגיש בלי. לטייל בנוחות, אבל גם למצוא אותנטיות ורוחניות. להתערבב עם האוכלוסייה המקומית, אבל גם להשקיף עליה ממרחק בטוח. רבים מהם חוזרים לבקר ביעד מסוים על בסיס קבוע. הם גם נוטים, יותר מהצעירים, להתערבב בסביבה המקומית וללמוד על תרבותה

ולעתים גם את שפתה. חוקרים כינו אותם "Backpackers Plus" וביקשו להפנות אליהם את תשומת הלב המחקרית, בהנחה שמספרם עוד יגדל.

המאפיין המשותף לתרמילאים הוא היציאה לטייל בשלבי מעבר בחייהם, שלבים שמאופיינים בחיפוש עצמי ולעתים במשבר, ותפישת הטיול כמעין טקס מעבר פרטי. סיבת המשבר ועוצמתו תלויה בגילם, במגדרם, במעמדם ובלאום שלהם. במחקר שלי מצאתי למשל שהטיול התרמילאי של הישראלים הצעירים הוא בין היתר תולדה של משבר נפשי שחוו, בעיקר הגברים שבהם, בזמן השירות הצבאי. טיולי תרמילים בגילים מאוחרים יותר (ארבעים־חמישים) הם פעמים רבות תוצאה של משבר אמצע החיים. לעומת זאת, תחושת ניכור מהחברה, שהיתה בעבר גורם מרכזי לטיול תרמילים היא כיום גורם משני. שלא כנוודים של פעם, רובם אינם מנוכרים מחברתם ואינם מחפשים דרך חיים אחרת.

באים עם הדולרים

אחד השינויים הבולטים בתופעת התרמילאות הוא האופן שבו היא מתקבלת בעולם. התרמילאי העשיר והבזבזן של היום קורץ למדינות המארחות הרבה יותר מההיפי העני של פעם. בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה הנווד הממוצע היה מוזנח. מדינות רבות השתדלו להרחיקו מגבולותיהן, והיו כאלה ששדרגו אזורי תיירות כדי להפוך אותם ליקרים מדי בעבורו. הנווד ההיפי התחלף בתרמילאי מדור ה־X ומדור ה־Y, זה שדורש תנאים טובים יותר ואינו מסתפק בפחות מרשת משומנת של אמצעי תמיכה לטיולו.

התרמילאים של היום מכניסים למדינות שבהן הם מטיילים כסף רב יותר מכל תייר אחר, בעיקר מאחר שהם שוהים ביעד זמן רב יותר. באוסטרליה למשל ההכנסה מתרמילאים היא פי 1.5 מההכנסה מתיירים אחרים, ובסך הכל 2.5 מיליארד דולר בשנה. במחקר עדכני במלזיה התגלה כי 300 אלף התרמילאים שמבקרים שם מדי שנה מכניסים למדינה פי 2.3 כסף מכל תייר אחר. כספם של התרמילאים מוערך גם משום שהוא נותר ברובו ביעד הטיול ואינו דולף החוצה כמו כספם של התיירים, שגם כשהם מבקרים במדינה מתפתחת, הם מתאכסנים במלונות מערביים ואוכלים ברשת מסעדות מערבית.

מה הולך היום

רבים מהתרמילאים מצפים לחוות בזמן הטיול חוויות רוחניות־דתיות, בעיקר אם מדובר במדינות בעלות דימוי רוחני כמו הודו וטיבט. אבל הדת נכנסת בדלת האחורית גם ביעדים מערביים: רשת האירוח HIT מארחת בניו זילנד מטיילים ישראלים, בתשלום סמלי או בחינם, תמורת שיח דתי שגובל בשטיפת מוח. רשת בתי חב"ד, שמונה היום כעשרים שלוחות בהודו, בנפאל, בתאילנד, באוסטרליה ובאמריקה הדרומית, מציעה ארוחה חמה ותמיכה נפשית לצד שיעורי תורה, סדנאות וקורסי קבלה.

תרמילאים אוהבים להתמסטל. לפי מחקר עדכני, תרמילאים ישראלים צורכים סמים הרבה יותר מהאירופאים (שבעים אחוזים לעומת ארבעים אחוזים מקרב התרמילאים בהודו). אלכוהול, שחביב פחות על התרמילאים הישראלים, מאפיין תרמילאים מערביים רבים שזכו מפי החוקרים לכינוי "Vomit Backpackers" (תרמילאים מקיאים).

באשר ליעדים, רוב התרמילאים מעדיפים לטייל באוסטרליה, בניו זילנד ובמדינות דרום־מזרח אסיה. אוסטרליה מובילה בעולם במספר התרמילאים שמטיילים בה — ב־2004 הגיעו אליה כ־460 אלף תרמילאים. יעדי התרמילאות החדשים של השנים האחרונות הם סין ודרום אפריקה. תרמילאות בסין החלה רק בסוף שנות התשעים של המאה העשרים והתפתחה בתחילת המאה ה־21. באשר לדרום אפריקה, מאז היתה למדינה דמוקרטית ב־1994, הפכה יעד פופולרי עם גידול של 21 אחוזים בשנה במספר התרמילאים.

הרוחנית אם יש משהו אחד ששווה באמת לחפש אותו, הרי שהדבר הזה הוא עצמך. ואם כבר לחפש את עצמך, הרי שהכי טוב לעשות את זה במזרח. כבר שנים שישראלים רבים חיים על הקו שבין פונה לדהרמסלה, משתתפים בסדנאות – צחוק, רייקי, הילינג, יוגה, מה שבא – יושבים בתנוחת הלוטוס ומתחברים לאני הפנימי שלהם. אולי תבוא איזו הארה, ואולי לא. כמה מהם מקבלים שם סיאנסי, אחרים מגלים את עצמם דווקא בבית חב"ד שליד האשראם. העיקר להיות מרוצים. אלה התרמילאים של הרוח. הם לא צריכים לזוז הרבה; להביט בהר זה אמיתי לא פחות מלטפס עליו. עבורם הטיול לא נגמר. הם יחזרו ארצה רק כדי לעבוד ולנסוע שוב, כי מסע החיפוש העצמי לעולם אינו נגמר.

אתה תרמילאי או מקומי?

הפוסט התרמילאי החדש: מבוגר יותר, מסודר יותר, מחובר יותר הופיע ראשון במסע אחר