אריאלה אילון - מסע אחר https://www.masa.co.il/writers/אריאלה_אילון/ Sat, 13 Sep 2008 21:31:20 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.7.4 לרקוד עם זאבים – משה אלפרטhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9c%d7%a8%d7%a7%d7%95%d7%93-%d7%a2%d7%9d-%d7%96%d7%90%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%90%d7%9c%d7%a4%d7%a8%d7%98/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259c%25d7%25a8%25d7%25a7%25d7%2595%25d7%2593-%25d7%25a2%25d7%259d-%25d7%2596%25d7%2590%25d7%2591%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%259e%25d7%25a9%25d7%2594-%25d7%2590%25d7%259c%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%2598 https://www.masa.co.il/article/%d7%9c%d7%a8%d7%a7%d7%95%d7%93-%d7%a2%d7%9d-%d7%96%d7%90%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%90%d7%9c%d7%a4%d7%a8%d7%98/#respond Sat, 13 Sep 2008 21:31:20 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9c%d7%a8%d7%a7%d7%95%d7%93-%d7%a2%d7%9d-%d7%96%d7%90%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%90%d7%9c%d7%a4%d7%a8%d7%98/לפני שבע שנים קיבל משה אלפרט, צלם טבע מקיבוץ אפיקים, שני גורי זאבים מגן החיות בחיפה. כיום הוא מטפל במשפחה מורחבת של 12 זאבים, ויוצא איתם מדי שבוע לטייל בשדות הבר ליד נחל יבנאל. "למדתי מהם חופש מהו", הוא אומר. סיפור אהבה בין אדם לזאב

הפוסט לרקוד עם זאבים – משה אלפרט הופיע ראשון במסע אחר

]]>
מדי שבוע, בין דמדומי הלילה לתחילת הבוקר, באיזור נחל יבנאל לאורך הירדן, צועד משה אלפרט, צלם טבע מקיבוץ אפיקים ומייסד חברת "אפיקים הפקות", ואחריו מדדים במרץ שני זאבים אפרפרים־חומים, זקורי אוזניים. אחרי שהם חוצים את הנחל ומגיעים לשדות הבר, רחוק מעין אדם, רצים הזאבים בשדות תוך שהם שומרים על קשר עין עם אלפרט, מנהיג העדר, וכשהוא מיילל בסנטר מורם, מייללים אחריו הזאבים במקהלה. "הם רואים בי אחד משלהם", אומר אלפרט, "זאב מוביל בעדר. סומנתי על ידי ההורים, מייסדי השושלת, כ'אלפא' שלהם, כמנהיג".

הצלם משה אלפרט "הזאב אמנון רואה בי אבא" הוא מספר בגאווה

הרומן של אלפרט עם הזאבים החל בשנת 1994. בוקרי רמת הגולן הבחינו שעדרי הבקר שלהם הולכים ומתמעטים. עמיצור בולדו, מרשות הטבע והגנים, ועומר ויינר, מרכז הבקר של קיבוץ מרום גולן, ביררו מי טורף את הפרות. בתחילה סברו שאת עיקר הנזקים גורמים תנים ועדרי כלבים משוטטים. אבל מתצפיות שנערכו ברמת הגולן, ליד קוניטרה, עלה כי זאבים הם אלה שפוגעים בעדרים. בניסיון להרחיקם מהבקר ניצודו שני זאבים, מושדרו ושולחו חזרה לבר. בשלב הזה התבקש אלפרט, צלם טבע מנוסה, לעקוב אחריהם עם מצלמתו, לנסות לחקור את אורחותיהם ולהתקרב אליהם.
הזאבים הממושדרים הובילו את המצלמה למאורות ההמלטה שנמצאו בשדות מוקשים בשטח אש ובלוע הר הגעש אביטל. במהרה התברר שצילומם אינו פשוט. הזאבים הם בעלי חיים רגישים וחשדנים כלפי בני אדם. ב"אפיקים הפקות" החליטו לגדל זאבים, להחתימם ולצלם אותם מיום חייהם הראשון כמעט, דרך בגרותם ועד הקמת המשפחה וההמלטות, וכן לעמוד על הקשרים ביניהם, על יחסי הכוחות ועל אופיים.

עוזר לתמר בהמלטות
באישור רשות הטבע והגנים ניתנו לאלפרט זאב וזאבה מגן החיות בחיפה, צאצאים להורים מרמת הגולן, בשבוע השני לחייהם. "כשהבאנו אותם הביתה בקופסת נעליים", הוא משחזר, "הם היו גורים קטנים וחסרי אונים. הנקתי אותם מבקבוק עם פטמה, כשאשתי והילדים עוזרים לי. הייתי צריך לשחזר בצורה מלאכותית את ליקוק איברי המין שלהם, כדי שיפרישו את יציאותיהם". עד שהיו בני חודשיים ונגמלו, הסתובבו הזאבים, שנקראו אמנון ותמר, בבית המשפחה, אז הם הועברו לשמורה, תחליף לסביבה הטבעית שלהם, שבנה עבורם אלפרט בקיבוץ אפיקים, בסמוך לכלבייה.

בשנת 1994 הבחינו בוקרי רמת הגולן שעדרי הבקר שלהם הולכים ומתמעטים. בנסיון להרחיקם מהבקר ניצודו שני זאבים, מושדרו ושולחו חזרה לבר. בשלב הזה התבקש אלפרט, צלם טבע מנוסה, לעקוב אחריהם

במרכז השמורה, המוקפת עצי קיקיון, תאנה וזית, נחפרה מאורת המלטה. אמנון ותמר התאקלמו במהירות. בחלוף השנים גדל העדר, וכיום הוא מונה 12 זאבים. פעם בשבוע מוּצאים אמנון ותמר לבר לריצה ולחילוץ עצמות. "מהמכלאה שלהם ועד לאוטו", מספר אלפרט, "אני מוציא אותם, זאב בכל יד, עם קולרים לצווארם, ורק באוטו אני משחרר אותם. השימוש בקולרים נועד לספק משנה זהירות, על אף שקשה לי להאמין שהם ינסו לתקוף או לפגוע במישהו כאשר הם משוחררים במדשאות הקיבוץ. פה ושם היו כאלה שהחמיצו פנים, אבל לימים הבינו גם אחרוני הספקנים כי מדובר בגידול חיות בר לצורך צפייה ולמידה, ומראה מאות האורחים, שמגיעים אלינו בשבתות מכל הארץ ונעמדים בפנים קורנות מול המאורה שלהם, מחמם את הלב.
"מכל עדר הזאבים אמנון ותמר הם הקרובים אלי ביותר", מספר אלפרט כאב גאה ומסביר, "אמנון רואה בי אבא, וכשהוא שבע, רובץ על גבו עם בטן מלאה, הוא מתפנק ומתחנף אלי, משמיע גרגורי הנאה ומבקש שאלטף אותו ושאשחק עימו. זה אחרת כשאנחנו יוצאים לטבע, אז ההיררכיה של המאורה משתנה באחת. מעמדי משתנה אז, אני כבר לא האבא, אלא עוד זאב בלהקה. כשאמנון המנהיג רעב וצד שפני סלע, אני לא מעז להתקרב אליו כי הוא תוקף. כבר חזרתי הביתה לא פעם עם בגדים קרועים וידיים שרוטות וזבות דם".
האכילה בטבע נעשית באופן היררכי: מראש הלהקה ועד לפרט החלש ביותר. "החזק טורף", הוא מסביר, "ואחריו נלחמים על שאריות הטרף כל השאר, כי באוכל אין חברים ואין משפחה ואין התחייבות – מה שיש זה יצר שרידה בסיסי וכל דְאַלים גָבֵר. אבל תמר מתנהגת אחרת", מתגאה אלפרט, "היא לעולם לא תחטוף אוכל מהגורים שלה. להיפך, היא תשב בצד, תיתן לכולם לאכול, והיא עצמה, נשמה אצילית שכמותה, תאכל אחרונה. גם במאורה היא נאמנה לתפקידיה המסורתיים. למשל, היא פולה פרעושים מכולם, החל בגור הקטן ועד לזאב הבוגר, והלהקה כולה מכבדת אותה. תמר היא הזאבה עם הכי הרבה מחויבות שראיתי.

הזאבים טורפים צבאים, ארנבות, שפני סלע, מכרסמים, בקר וצאן. בשבי הם ניזונים בפגרים מהטבע ומבשר שפג תוקפו, המסופק במחיר מסובסד מחברת תנובה, שאימצה את פרויקט הזאבים הזאבים הם חיה שמורה ומוגנת, אך הנזקים שהם גורמים לעדרי הצאן ובקר הביאו את רשות שמורות הטבע והגנים לתת התר מיוחד לחסל זאבים שנצפים בשעת טרף

"בהמלטות אני עוזר לה. במשך ההמלטה אני מלטף אותה ומנסה להרגיע אותה. בפעם הראשונה היא גרגרה קצת לעומתי באיום, אבל מההמלטה השנייה היא נתנה בי את מלוא אמונה. מדהים לראות איך אמא זאבה מטפלת בגוריה, בוחנת אותם, מלקקת אותם. כשגור חלש היא מנסה לאושש אותו, ורק כאשר היא מבינה שהוא מת, היא אוכלת אותו.
"הזאבים שאני מגדל הם בריאים, חיוניים, שמחים ומתרבים, אבל אם יבקשו ממני מחר בבוקר להחזיר אותם לרמת הגולן, לא תהיה לי שום בעיה. עם זאת, דווקא בטבע צפויה לזאבים, שהופכים ליותר ויותר נדירים במקומותינו, סכנת הכחדה ממשית".
מה למדת מהזאבים?
"את החופש. את החופש המוחלט מהתחייבויות, מפחדים, מחששות. על אף שהם חיים חיי משפחה במסגרת די נוקשה והיררכית, הם עדיין נהנים מחופשיות. למרות היותם חיות חברתיות, הזאבים הם אינדיבידואליסטים, גאים ובעלי יכולת הישרדות מופלאה, בעיקר מול האדם, אויבם הגדול. למדתי מהם גם שבחיי היומיום אין רומנטיקה, אלא קיום פשוט בצד רגשות הכרחיים".

הפוסט לרקוד עם זאבים – משה אלפרט הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%9c%d7%a8%d7%a7%d7%95%d7%93-%d7%a2%d7%9d-%d7%96%d7%90%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%90%d7%9c%d7%a4%d7%a8%d7%98/feed/ 0
ריחה של חמלהhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a8%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%97%d7%9e%d7%9c%d7%94/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%2597%25d7%2594-%25d7%25a9%25d7%259c-%25d7%2597%25d7%259e%25d7%259c%25d7%2594 https://www.masa.co.il/article/%d7%a8%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%97%d7%9e%d7%9c%d7%94/#respond Wed, 23 Jan 2008 09:28:50 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a8%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%97%d7%9e%d7%9c%d7%94/בקיבוץ גבעת חיים איחוד מתקיים פרויקט ראשון מסוגו בארץ - בית אבות לכלבים שהושלכו מביתם. עשרה כלבים וחתול אחד, שהיו בעבר כלבי נחייה לעיוורים או חיות מחמד, חיים כאן בהשגחתו של אבשלום בני, עובד סוציאלי, שמטפל באמצעות בעלי חיים. דיירי המקום נוהגים לפי יכולתם: הקשישים נחים, ורק הכלבים הכשירים נרתמים לסייע לאוכלוסיות של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, נשים מוכות וחולי נפש

הפוסט ריחה של חמלה הופיע ראשון במסע אחר

]]>
האם לחמלה יש ריח? אם כן, הוא עובר תחילה דרך פרדסים של תפוזים ולימונים ומנדרינות, ומשם, אביבי ומרחיב נחיריים, הוא מתערסל בריח של אפונה ריחנית הצומחת בוורוד, בורדו ולבן בצידי המדרכות של קיבוץ גבעת חיים איחוד ומתערבב בריח של כובע הנזיר הפורח בכתום עז ובצהוב חיוור, עד שמגיע לבית האבן הצבוע תכלת, שבו מתקיים פרויקט נדיר, ראשון מסוגו בארץ – בית אבות לכלבים, שמאפשר לדייריו מנוחה שלמה אך גם פעילות נמרצת בטיפול באוכלוסיות חלשות.
זה בצד זה חולקים עשרה כלבים קשישים וחתול אחד, דיירי המקום, בני אצולה ואסופיים, בעלי דם כחול ופשוטי עם, באותה צלחת מזון משובח ובאותו דלי עם מים טריים, באותן ספות מרופדות ונוחות ובאותו מרחב טיולים פתוח ומוגן. אלה וגם אלה זוכים בערוב ימיהם למגע של אהבה, רוך וקבלה.

"לפני שנה וחצי", מספר אבשלום בני, יוזם הפרויקט ומבצעו, "הגיע אלי בחור מירושלים וביקש שאקח את כלב הנחייה

טיפלנו בילד בן תשע שסבל מחרדה ומהרטבה וטופל באקופונקטורה, אבל כל אימת שראה את המחטים היה מפחד וצורח, עד שגורדון, לברדור רטריוור, היה נשכב על ידו ומלקק אותו

שלו בן ה־11, שמפאת גילו כבר לא יכול היה לעבוד יותר. אין בית, הוא אמר, שירצה לקחת כלב זקן, שבאופן אירוני גם הולך ומתעוור. אותו בחור סיפר שהוא לא ישן בלילות רק מהרעיון להכניס את הכלב לצער בעלי חיים או לתחנת הסגר.
"למחרת נסעתי לירושלים ולקחתי את גורדון, לברדור רטריבר אמריקאי שחור, ששימש מגיל שנתיים כלב נחייה. דרכו נפתח בפני עולם שלם של כלבים קשישים, שהיו פעם כלבי בית מטופלים ומושקעים או כלבי נחייה, ובזקנתם הפכו למטרד שיש להיפטר ממנו. הרגשתי שלטפל בכלב קשיש זו לא בחירה. הרגשתי שזה בחר בי יותר משאני בחרתי בזה, ופשוט נפלה בחלקי הזכות הגדולה לכבד את אלה שכיבדו בני אדם כל ימיהם ולהעניק להם מקצת האהבה שהם מעניקים כל חייהם".
אבשלום בני, האיש שמאחורי המיזם, מכהן גם כיו"ר עמותת ח.מ.ה (חיות מחמד והאדם בסיוע הדדי בישראל). בני, יליד ארצות הברית, עובד סוציאלי בהכשרתו, מטפל באמצעות בעלי חיים באוכלוסיות מיוחדות: ילדים בעלי צרכים מיוחדים, נשים מוכות, משפחות מצוקה, משפחות חד הוריות, אסירים, חולי נפש וניצולי שואה. "אני עובד בעיקר עם פקינֵזים וצ'יוָואווֹת, הנוחים לשליטה ולליטוף, ועם אַיְרדֶל טֶרִייֶרים ולברדורים", מסביר בני. "בעבודה של מטופל וכלב נוצרת אמפתיה במהירות, שכן כלב מאפשר למטופל, דרך המגע הבלתי אמצעי, חוויה מתקנת".

חדר המגורים של בית האבות. "למדתי איזה יופי יש בנפשות טובות הלב הללו", אומר אבשלום בני, יוזם הפרוייקט

כל כלב לפי יכולתו
לאחר שעבר תהליך הסתגלות למקום, התאושש גורדון, וכיום הוא מטפל יחד עם בני ואנשיו בילדים בסיכון. תפקידו בכוח: סבא. "גורדון נצמד לילדים בעייתיים במיוחד ופורש עליהם את חסותו", מספר בני. "לא מזמן טיפלנו בילד בן תשע שסבל מחרדה ומהרטבה וטופל באקופונקטורה, אבל כל אימת שראה את המחטים היה מפחד וצורח. גורדון היה נשכב על ידו במזרן אינסטינקטיבית ומלקק אותו, וכך, כשהם מחובקים, עבר הילד את הטיפול".
בעוד גורדון מתערה במקום העבודה, החלה מהלכת השמועה שנמצא פטרון לכלבים קשישים והוא גר בקיבוץ גבעת חיים איחוד. אחרי גורדון הגיעה אודל בת העשר, לברדורית זהובה ששימשה כלבת נחייה לעיוורת, גרושתו של אבא של גורדון. המיוחסת מצאה משפחה אוהבת בקיבוץ, וקשריה עם המוסד הגריאטרי של בני מסתכמים בעבודה שהיא עושה עם ילדים.

סיינפלד, שנאוצר ננסי בן עשר, נמצא זנוח במושב בת חפר עם חברו מגזע בול מסטיף. שניהם ננטשו על ידי בעליהם שעזבו את הארץ. החבר לא שרד, אבל סיינפלד, שהגיע במצב של התייבשות ותת תזונה, השתקם וכיום הוא עליז וטוב לב

בבי, דייר הכבוד, הוא דני ענקי בן 11, שנמצא מופקר על סף מוות. "מצאנו אותו קשור בחניון בחום של אוגוסט", נזכר בני, "כשהוא ירוד מאוד מבחינה גופנית. שילמתי ללוכד כלבים שיביא אותו אלי, והוא הגיע שלד עצמות. השקענו בו המון, והכלב השתקם. כיום הוא עובד עם ילדים במרכז ילדים־הורים ביפו ועם נשים מוכות. מידותיו מאפשרות למטופלים הרגשה של שליטה. לילדים שעברו התעללות הוא מספק תחושת ביטחון וחום".
על המזרן הסמוך שוכבת וויסל, רועה גרמנית בת 14, גם היא כלבת נחייה שנזנחה. היא הגיעה לבית האבות חירשת כתוצאה מדלקת כרונית, מתקשה לעמוד בשל בעיות גב ורגליים אחוריות ורזה מאוד. וויסל התקשתה להסתגל והתגעגעה מאוד לבעליה, אך עם הזמן התאוששה וכיום היא נהנית ממזון משובח שמתקבל מתורמים טובי לב. "בלי האוכל המעולה שלהם", מסביר בני, "הכלבים היו מטופלים בקורטיזון שהיה מקצר את ימיהם".
סיינפלד, שנאוצר ננסי בן עשר, נמצא זנוח במושב בת חפר עם חברו מגזע בול מסטיף. שניהם ננטשו על ידי בעליהם שעזבו את הארץ. החבר לא שרד, אבל סיינפלד, שהגיע במצב של התייבשות ותת תזונה, השתקם וכיום הוא עליז וטוב לב. ויש גם חתול אחד בשם סולו. "הוא חתול עם נפש כלבית", מעיד בני.
דיירי המקום נוהגים כל כלב לפי יכולתו. הקשישים יותר נחים ומטופלים, ורק כלב שכשיר לכך נרתם לסייע לאוכלוסיות שבהן מטפלת עמותת ח.מ.ה. "השיעור שלמדתי  מהם", אומר בני, "הוא סובלנות, אדיבות וסבלנות כלפי החלש והקשיש, והרבה אהבה. אנשים מתעלמים מהנשמות האלה של הכלבים, אבל אני למדתי איזה יופי יש בנפשות טובות הלב הללו".

הפוסט ריחה של חמלה הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%a8%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%97%d7%9e%d7%9c%d7%94/feed/ 0