"בזמן החלום יצר בונג'יל – הבורא – את העולם וכל מה שבו. ראשית עשה ירח וכוכבים. אחר כך עשה את השמש. אז פנה ליצור את הגבעות ואת העמקים, את המישורים הגדולים ואת העצים והצמחים האחרים. לבסוף יצר את כל היצורים שאכלסו את הארץ. לאחר שסיים את מלאכתו נתקף עצב. הוא חש בודד והתאווה לחברים שישירו וירקדו עימו. כך החליט ליצור את האדם. הוא אסף את החרסית העדינה ביותר וממנה עיצב אדם לטעמו. מפירורים של קליפת עץ עשה את השיער. כל כך מוצלח היה האדם הראשון בעיני בונג'יל עד שמייד עשה דמות נוספת. כשהשלים בונג'יל את עשיית שתי הדמויות, הוא נשף עליהן כדי להפיח בהן רוח חיים. נשימתו יצרה סופה אדירה, שנשבה ימים רבים והעיפה כל צמח מהמקום. לבסוף, כששככה הרוח, קמו שתי הדמויות לתחייה. בונג'יל שהה בחברת שני בני האדם במשך זמן רב. הוא לימד אותם לשיר ולרקוד. בהדרכתו רכשו מיומנות וידע בכל תחום. בבוא היום יכלו הם להעביר את חוכמתו לאבוריג'ינים שבאו אחריהם. הם היו הראשונים במספרי הסיפורים". (סיפור בריאה מדרום אוסטרליה)

"טרה אינקוגניטה", אדמה לא נודעת, קראו גיאוגרפים וספנים במשך קרוב ל-1,500 שנה, מאז ימי פתולמיאוס איש אלכסנדריה, ליבשת שהשתרעה אי שם בדרום. וויליאם דמפייר, ספן ופיראט אנגלי, היה מראשוני האירופים שהגיעו לחופי היבשת, שנודעה מאוחר יותר בשם "אוסטרליה". ב-1688 עגנה ספינתו בחוף שומם בצפון מערב היבשת. ביומנו רשם את התרשמותו ממראה עיניו. מהחוף עד לאופק ראה רק מדבר, שמעט צמחים גדלו בו, בעלי חיים כמעט לא נראו ומעט הילידים שחומי העור שפגש על החוף, עוררו בו סלידה. "תושבי הארץ הזאת", כתב דמפייר, "הם היצורים העלובים ביותר בעולם… לבד מצורתם האנושית כמעט שאינם נבדלים מחיות. הם גבוהים, זקופים וצנומים… עפעפיהם סגורים למחצה, להגן על עיניהם מהזבובים הטורדנים, שרבים כאן מאוד. בגלל החרקים לעולם אין הם פוקחים את עיניהם כשאר הבריות… אפיהם בולבוסיים וגדולים, שפתותיהם עבות ופיותיהם רחבים. שתי שיניים קדמיות בלסת העליונה חסרות לכולם… חזותם דוחה ובפניהם אין אף לא תו נעים אחד. שערם השחור אינו ארוך וישר, אלא קצר ומקורזל כשל כושים… צבע עורם שחור כפחם ודומה לזה של הכושים בגינאה. אין להם שום בגד, מלבד איזור חלציים עשוי מסיבים של קליפת עץ ובו נעוצים עלים ארוכים של עשב המכסים על מערומיהם. אין להם בתים והם רובצים בחוץ, ללא מחסה".

דמפייר לא ידע שהזלזול שגילה, כשכתב את מה שנחשב כיום לתיאור המפורט הראשון של ילידי אוסטרליה, יהיה לחוליה ראשונה בשרשרת טרגית של אירועים. הוא לא ידע שהיחס כלפי תושביה המקוריים של היבשת יהיה רצף של אי הבנות ודעות קדומות, ויביא כמעט כליה עליהם ועל תרבותם העתיקה.

בן שבט הוואלבירי, ליד אליס ספרינגס. צבעי הטוטם על גופו מצוירים בצבעי אדמה | צילום: אברהם שקד

במשך 300 שנים, מ-1606, שנת הגעתה של הספינה ההולנדית הראשונה לחופיה הצפוניים של אוסטרליה ועד לסוף המאה ה-19 נחקרה היבשת, מופתה ויושבה, אם כי לא בצפיפות. למעשה כבר ב-1770, בעת ביקורו הראשון של קפטן ג'יימס קוק, שהגיע לאוסטרליה בלוויית חוקר הטבע ג'וזף בנקס, נאסף מידע רב על טבעה של הארץ, על בעלי החיים והצמחים המיוחדים לה ועל שפע אוצרותיה הטבעיים. אבל רק מעט נלמד במהלך אותן מאות על תרבותם של הילידים האוסטרלים. עמדתם הבסיסית של תושבי אוסטרליה ממוצא אירופי כלפיהם, שהיתה ברוח דברי דמפייר, לא השתנתה. עוד שנים רבות נדרשו כדי ללמוד, להבין ולהעריך תרבות מיוחדת ונדירה זו, שהפכה רק בסוף המאה ה-20 לחלק בלתי נפרד מהמורשת האוסטרלית ומוצר צריכה מבוקש לחובבי אמנות ומטיילים.

ארץ הפכפכה
להבנת תרבותם ואורח חייהם המסורתי של ילידי אוסטרליה מתבקשת היכרות עם אופייה וטבעה של הארץ בה התגוררו. שטחה של אוסטרליה יותר מ-7.5 מיליוני קילומטרים רבועים, כמעט כשטח ארצות הברית, ללא אלסקה. קו החוף האוסטרלי הוא מהארוכים ביותר בעולם, יותר מ-36 אלף קילומטרים. זו יבשת עתיקה ובלויה, שאיתני הטבע העניקו לה מראה שטוח. יש בה רכס הרים משמעותי אחד, לאורך חופה המזרחי, ופה ושם פזורים רכסי הרים נמוכים והרי בדד. האקלים ברוב שטחה של אוסטרליה הוא מדברי, או מדברי למחצה, והוא קשה והפכפך. תקופות יובש קיצוני ובצורות ממושכות נקטעות בפתאומיות בגשמים עזים, הגורמים לשיטפונות, שממלאים – במקומות רבים רק לעיתים נדירות – גבי מים, נחלים יבשים ונקיקים. רק בחלק קטן מהיבשת תופסים את מקום הצמחייה המותאמת ליובש – בעיקר מיני איקליפטוס ושיטה – צמחים טרופיים הגדלים ביער גשם רטוב וסבוך.

בנוף ובאקלים זה חיו בעת ביקורו של דמפייר ועד לביקורם של קוק ובנקס, מיליוני בעלי חיים ממינים שונים ומשונים כמו, למשל, יונקי הביב ברוזון (PLATIPUS) ואוכל נמלים קוצני (ECHIDNA), מינים רבים של יונקי כיס כקנגורו וקואלה, וציפורים יוצאות דופן, כעופות חסרי התעופה אמו וקסווארי. בשטח העצום הזה נדדו כ-300 אלף ילידים, צדים ומלקטים מזון במסגרת חברתית ותרבותית מרתקת ויוצאת דופן.

ילדים אבוריג'ינים. היחס כלפי האבוריג'ינים עמוס באי הבנות ודעות קדומות, שכמעט הביאו כליה עליהם ועל תרבותם העתיקה | צילום: אייסטוק

מחקרים אנתרופולוגיים וארכיאולוגיים ממושכים קבעו שאין כיום לילידי אוסטרליה אח ורע בעולם. הם אינם נגרואידים – "כושים", כפי שקרא להם דמפייר בזלזול. שיערם אינו מקורזל, אלא ארוך וגלי בדרך כלל, וצבע עורם בהיר מהצבע השחור האפריקני. מחקרים אלה שייכו אותם לגזע מיוחד, הגזע האוסטרלואידי. בשפותיהם הרבות העניקו ילידים אלה לעצמם שמות שונים. בפי הלבנים נקראו אבוריג'ינים, כינוי חסר ייחוד, שבמשך השנים היה האישור היחיד לזכויותיהם כ"תושבים המקוריים" של אוסטרליה.

ללכת על המים
אין שום סימן להתפתחות אנושית נפרדת באוסטרליה. כל האבטיפוסים של ההומו-ספיאנס, שהתפתחו באפריקה, מעולם לא נכחו שם. איך ומתי הגיעו האבוריג'ינים ליבשת? גם כיום, לאחר שנים רבות של מחקר מרתק, מהוות שאלות אלה סלע מחלוקת בין אסכולות שונות של חוקרים.

ההנחה המקובלת היא שראשוני הילידים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-40 עד 50 אלף שנים מדרום מזרח אסיה, שם הופיע האדם כבר לפני יותר ממיליון שנים. תיארוך זה מתאפשר בעקבות בדיקה של עצמות בעלי חיים, שלדי אדם ואפר מדורות, שנמצאו במספר רב של מחנות ואתרי קבורה באוסטרליה. השוואת עצמות וגולגולות, שנמצאו באחדים מהאתרים, ומאפייני הילידים כיום לשרידי אדם קדמון, שנמצאו בדרום מזרח אסיה, מוכיחה כי קיים קשר בין חלק מאבות האבוריג'ינים לטיפוסי האדם שחיו באינדונזיה ובפיליפינים בסוף תקופת הפלייסטוקן, במיוחד ל"איש סולו" (SOLO MAN). קשר נוסף לדרום מזרח אסיה נרמז מקרבתן של רבות משפות הילידים ללשונות הקדומות של הודו, שהשתמרו מהתקופה הפרה-ארית בפי חלק מתושבי דרומה של תת היבשת. כמו כן, בחפירות שנערכו באוסטרליה נמצאו כלי אבן המעוצבים ככלים, שדומים להם נמצאו באתרים פרהיסטוריים בתאילנד. דמיונו הרב של הדינגו, כלב הבר האוסטרלי, שהגיע ליבשת עם הילידים כשהוא, כנראה, מאולף למחצה – לדהול, כלב הבר בתת היבשת ההודית, הוא עוד רמז לקשר עתיק היומין הזה. יש המצביעים גם על דמיון מסוים בין ילידי אוסטרליה לבני שבטי גונד – ילידים הודים ממוצא קדום מאוד, החיים עדיין בדרום מזרח הודו.

הופעה ברחוב הראשי של אליס ספרינג. למרות שהוכרו כאזרחים אוסטרלים ב-1967, האבוריג'ינים עדיין סובלים מתנאיי חיים ירודים | צילום: אברהם שקד

אבל השאלה המסקרנת ביותר היא: איך הגיעו האבוריג'ינים מדרום מזרח אסיה עד ליבשת אוסטרליה המרוחקת? כשהגיעו הלבנים ליבשת לא היו לילידים תושבי החופים כלי שיט, שבהם יכלו להתרחק מהחוף ולהפליג לים הפתוח. היעדרם מאוסטרליה של מיני יונקים ממוצא אסיאתי (מלבד עטלפים), מהווה הוכחה לקיומו של מחסום ים משמעותי בין היבשות במשך מיליוני שנים. בשלושת מיליוני השנים האחרונות לא היה, כנראה, רוחב רצועת הים בין אוסטרליה לאסיה קטן מ-50 קילומטרים.

ההסבר נעוץ, בין היתר, בתנודות בפני הים, כתוצאה מתקופת הקרח בפלייסטוקן. במהלך שיא התרחבותן של כיפות הקרח ירדו פני הים בכ-150 מטרים מתחת למפלס בהווה. אדן יבשת רדוד נחשף והוסיף לשטח אוסטרליה 30 אחוזים נוספים של יבשה, ואילו לדרום מזרח אסיה נוסף אז שטח בגודל תת היבשת ההודית כיום. כשהיו פני ים נמוכים רק ב-65 מטרים משהם בהווה, השתרעה יבשת אוסטרליה מקו המשווה עד לקו הרוחב הדרומי 45 מעלות, וכללה בתוכה את שטחי פפואה-גינאה החדשה, טסמניה, מפרץ קרפנטריה, ים ארפורה ואדן היבשת הצפון מערבי. לפני 50 עד 70 אלף שנים אפשר היה לצעוד ברגל מבורמה לבאלי, מגינאה החדשה לצפון אוסטרליה ומדרום אוסטרליה לטסמניה. אך עדיין היה מכשול מים רציני בין שולי אוסטרליה לאסיה ובו איים רבים, בהם יאווה וסומטרה, שהיו מרוחקים במקומות מסוימים כ-80 קילומטרים זה מזה.

הנוסעים הראשונים לאוסטרליה היו כנראה ניצולים, שנסחפו לחופיה על רפסודות מענפי עצי מנגרוב או מבמבוק, שלהם אטימות טבעית למים וכושר ציפה יוצא מן הכלל. לנוסעים אלה היה ידע טכנולוגי מספיק כדי ליצור כלי שיט חזק ועמיד דיו, שיוכל להביאם לאוסטרליה. מחסור בחומר גלם לתיקון או לבניית רפסודות חדשות, לא איפשר להם לשוב על עקבותיהם. גלי הגירה מאוחרים יותר היו כנראה חלק מתנועת אוכלוסייה אסיאנית דרומה, בחיפוש אחרי איים לא מיושבים, בעקבות עליית פני המים והצפת שטחי יבשה נרחבים בראשית התקופות הבין-קרחוניות, או בעקבות פעילות געשית עזה ומסוכנת. במסעם בין האיים יכולים היו המהגרים לזהות את קיומה של יבשה מדרום להם באמצעות העשן שעלה מעל הערבה האוסטרלית, בעקבות שריפות טבעיות של צמחייה. עשן זה נישא לגובה של אלפי מטרים ויכול להיראות גם ממרחק של כ-100 קילומטרים.

כך או כך, יישוב אוסטרליה מציין את ההתפשטות האנושית הראשונה אל מחוץ לתחומי לאוראסיה (החלק הצפוני של יבשת-העל הקדומה פנגיאה, אפריקה, אסיה ואירופה, לאחר שלב ההתפצלות הראשון). "היצורים העלובים ביותר בעולם", כדברי דמפייר, היו, אפוא, יורדי הים הקדומים ביותר בעולם, או לפחות הניצולים המוצלחים ביותר, שפיתחו טכנולוגיה חוצת ימים כבר לפני 50 אלף שנים.
יכולתם של המהגרים, שהגיעו מהאקלים המשווני המצטיין בשפע מים ובצמחייה עבותה, להסתגל לסביבה החדשה היתה מרשימה במיוחד. האקלים של ארצם החדשה היה יבש בהרבה ממה שהורגלו לו, דומה לזה של צפון אוסטרליה בהווה, עם עונתיות ברורה ותקופת יובש ארוכה בחורף. עם כלי האבן והעץ שלהם שרדו התושבים החדשים שינויים קיצוניים באקלים, התפשטו על פני היבשת וחדרו לכל חלקיה, כולל הצחיחים ביותר. הם פיתחו והתאימו את הטכנולוגיה המוגבלת שלהם, כדי לעמוד באתגר הישרדות יוצא דופן זה.

הציור האבוריג'יני שצויר על גוף המטוס של חברת התעופה האוסטרלית קוואנטס מעיד על ההכרה המאוחרת בערכה של תרבות הילידים | צילום: אברהם שקד

הגדילו לעשות הילידים שהגיעו (לפני כ-23,000 שנים) לטסמניה, דרך גשר יבשתי, ונאחזו באזורים שגם כיום הם בחזקת ארץ בראשית פראית וקשת תנאים, זאת בעת שקרח ושלג-עד כיסו עדיין את פסגות ההרים וקרחונים צפו בים שמסביב. הם נותרו שם, התמודדו עם הקור ועם מגבלות הקיום, ושרדו כשוכני מערות. כ-10 אלפים שנים לאחר מכן גילו צאצאיהם שפני הים העולים, כתוצאה מהתחממות ונסיגת קרחונים, גרמו לניתוקם מהיבשת. הם שרדו גם את הבידוד הארוך, תוך שימור ופיתוח תרבות ומסורת עשירות, שהביאו אבותיהם בדרך היבשה.

זמן חלום
ילידי אוסטרליה עצמם לא היו מודעים, כמובן, לשפע המידע המדעי הזה. עם זאת, באחדים מסיפוריהם המיתולוגיים של תושבי אזורי החוף הצפוניים, כאדמת ארנהם ומפרץ קרפנטריה, מוזכרים אבות בוראים שבאו מעבר לים. בסיפורים של קבוצות אחרות יש התייחסות לתופעות של שינויי אקלים, תהפוכות גיאולוגיות ועליית פני הים. אבל האבוריג'ינים לא התלבטו מעולם בשאלות הגדולות הללו. הם ידעו כי חיו בארצם מאז ומתמיד, וכי אבות אבותיהם נוצרו מאדמת הארץ בידי הרוחות, שאכלסו אותה בזמן בראשית, הוא "זמן החלום", כאשר הארץ היתה מישור גדול, שהשתרע עד לאופק.

מתוך האדמה, מן הים ומן הרקיע באו הרוחות הבוראים ונעו ונדו על פני הארץ, לאורכה ולרוחבה. במהלך מסעותיהם יצרו את כל מה שהכירו הילידים, את כל מה שהיווה את תמונת עולמם: את המרכיבים הפיזיים, כאגמים, נחלים, הרים, גבעות ומישורים; את גרמי השמיים ומאפייני האקלים; את הצמחים השונים, את בעלי החיים ואת בני האדם. לפעמים היתה היצירה מעשה כישוף, ולפעמים יצרו הבוראים את הדברים במו ידיהם, כשהם משתמשים בחומרי גלם טבעיים כמים, אוויר או אדמה. לפעמים פשוט "שרו את הדברים לכדי קיום". כשנשלם מעשה הבריאה ותם "זמן החלום", שבו הרוחות הבוראים למקומותיהם והשאירו מאחוריהם "חלום".

ציור על סלע בפארק קקדו. ה"חלומות" מורכבים מכל מה שהאבוריג'ינים מכירים ונתקלו בו במהלך חייהם ודברים שהם עתידים להיתקל בהם בעתיד

אין ל"חלום" זה כל קשר לשינה וגם לא לתת-מודע בנוסח הפרוידיאני. זהו תרגום מוגבל לשפתנו של מונח בשפות הילידים השונות, המגדיר את תפיסת עולמם המיוחדת, הפיוטית והיפה. "חלום" הוא החוט המקשר בין עבר, הווה ועתיד, ו"לחלום" פירושו לחיות כחלק בלתי נפרד מקשר זה. חלומו של היליד האוסטרלי הורכב מכל דבר שהכיר בימי חייו, ומההסברים שקיבל לתופעות בהן נתקל, או שעתיד היה להיתקל בהן במהלך חייו. הוא כולל את סימני הבריאה המקודשים שעל פני הארץ ואת הטקסים הנדרשים כדי לקיימם לעד; את התכונות המיוחדות לכל אחד ואחד מיצירי הבריאה ואת פרטי הידע הרב והמיומנויות, שאפשרו לילידים לשרוד בארץ מושבם. ראשיתו של כל דבר היתה ב"זמן החלום".

לכל יליד היה "חלום" משלו, שחלקים ממנו היו משותפים עם קבוצות ההתייחסות השונות שלו: המשפחה המורחבת, השבט ובעל החיים או הצמח, שהיו הטוטם שלו. מאחר שלילידי אוסטרליה לא היה כתב, הועברו פרטי החלום בעל פה מדור לדור. בלילות, ליד מדורות המחנה, היו מספרי הסיפורים מגלים לבני קבוצתם הצעירים את החלום ש"חלמו" מאז ימי בראשית, ומבארים למבוגרים, את פרטיו. שליטתם בכל פרטי החלום הפכה את מספרי הסיפורים לאנשים החשובים ביותר בחברה האבוריג'ינית.

הקשר בין "החלום" ל"זמן החלום" קידש כל מעשה, הרגשה או מחשבה של כל יליד אבוריג'יני בהווה. מאחר שהדגם לחיי האדם ולחיי היצורים סביבו נקבע בזמן בראשית, לא נותר לו מקום לספק. הוא ידע מראש את כל דרכו בחיים: את גלגולי הגיל, את המעברים בהירארכיה השבטית, את זכויותיו המצטברות ואת חובותיו. הוא ידע את מי יוכל לשאת לאישה, מי הן החיות אותן יוכל לצוד ומה הם הטקסים שעליו לקיים.

ציור בחול. מפת החלום צוירה על חול, על גזעי עצים, על סלעים ולפעמים גם על גופות המשתתפים בטקסים | צילום: אייסטוק

החלום לא היה עניין ערטילאי לילידים. שלושת ביטוייו המוחשיים, סימני הבריאה הפיזיים, הטקסים ומפת החלום, היו מקודשים ביותר. מרכיבי הנוף – הרים, נחלים, בורות מים או קבוצות עצים – היו עדות לבריאה. הם הופיעו לאורך "נתיב החלום" (שנקרא לעיתים גם "נתיב השיר"), התוואי בן מאות הקילומטרים בו נע ויצר הבורא הקדמון. הילידים חיו בהרגשה שהם מוקפים בישות הקדושה, שבראה את עולמם, ויכלו לראות ולמשש אותה באבנים, בצמחים ובבעלי החיים.

ביטוי נוסף לחלום היו הטקסים. באתרים השונים לאורך "נתיב החלום", בזמנים ובעונות מסוימים, קיימו האבוריג'ינים טקסים שונים. הם האמינו כי הטקסים, שכללו מחולות ומזמורים, שימשו את הבוראים במעשה הבריאה וכי הבוראים הורישו אותם להם, כדי שיעבירום מדור לדור. ל"חלום" היה גם ביטוי גרפי – "מפת חלום", אם תרצו. מפה זו – צ'ורינגה – צוירה באזורים השונים בטכניקות שונות: על חול, על קירות סלע, על קליפות וגזעי עצים ולעיתים גם על גופות המשתתפים בטקסים מקודשים. המפה היוותה את הבסיס לאמנות האבוריג'ינית המיוחדת, הזוכה כיום להתעניינותם של חובבי אמנות ברחבי העולם. הצ'ורינגה ניתנה לכל צעיר אבוריג'יני שהגיע לבגרות, כלומר צבר "ידע חלומי" מספיק ועמד במבחנים הדרושים. היה עליו לשמור עליה מכל משמר, והוא היה חייב להסתירה מפני כל מי שלא היה ראוי לחזות בה, למשל, בן קבוצתו שלא סיים את תהליך החניכה, בן קבוצה או טוטם אחר, או אירופי נבער מדעת.

שימורם הקפדני של האמונות והמנהגים הללו והעברתם ללא שינוי מדור לדור, הבטיחו את קיומו המתמשך של החלום ומרכיביו האחרים, אך גם את קיומם הפיסי והרוחני של הפרט וקבוצות ההתייחסות שלו. כל עוד התקיים החלום, ידעו הילידים, יהיו החיים אחדות, והם עצמם יהיו חלק מאותה אחדות. ומפני שידעו זאת יכלו לחיות בתחושת ביטחון מוחלט.

כך חיו האנשים האלה, במשך עשרות אלפי שנים, בארץ קשה שאקלימה הפכפך. ולמרות שחייהם היו מאבק קשה ובלתי פוסק להישרדות, הם ידעו טעמם של צחוק ושמחה, ללא סמים או משקאות משכרים. קפטן ג'יימס קוק, שפגש בהם ב-1770, במסעו הראשון לאוסטרליה, כתב ביומנו ביותר משמץ של קנאה: "גם אם יראו לאחדים כאנשים העלובים ביותר בעולם, הם מאושרים הרבה יותר מאיתנו, האירופים". אבל סופו של האושר כבר היה קרוב.

מידע מעשי:

על המורשת האבוריג'ינית אפשר ללמוד במסגרת "תיירות החלום", שהתפתחה בעשר השנים האחרונות. אחת החברות המתמחות בטיולי חלום היא סוכנות הטיולים של רוד סטיינרט מאליס ספרינגס, הסמוכה לפארק איירס רוק, שם יש אתרים אבוריג'יניים רבים. לאליס ספרינגס ניתן להגיע עם טיסה פנימית של קוואנטס או אנטס. אפשר לטוס מאדלייד, דארווין, מלבורן, מאונט אייזה, פרת' או סידני.

סטיינרט, התגורר באליס ספרינגס שנים רבות ומכיר היטב את הטריטוריה הצפונית ואת קבוצות הילידים החיות בה, ואף דובר כמה שפות אבוריג'יניות. הוא יצר שותפות עם שתי קבוצות ילידים, משני שבטים שונים – וואלבירי (WALBIRI) וארנדה (ARANDA) – החיות באיזור. מאחר שהילידים ממשיכים לנוע לפי צרכי החלום, למקומות שונים בעונות השונות, משתנה הרכב הצוות העורך את הפעילות. הטיול נערך לאחד מקבוצת אתרים, הממוקמים בערבה האוסטרלית, בטווח של 20 עד 30 קילומטרים מהעיר, סמוך ל"נתיבי החלום" של בני שתי הקבוצות.

התיירים, המשתתפים בפעילות הנמשכת ארבע עד שש שעות, מגיעים לאתר ברכב מאליס ספרינגס. שם מחכים להם סטיינרט והילידים. במהלך השהייה באתר עוברים התיירים בכמה תחנות, רואים תצוגות ומקבלים הסברים על נושאים שונים. הם חוזים בהטלת אלות ציד וחניתות ומנסים להטילם בעצמם. הם לומדים את מושגי יסוד בתרבות הילידים ומקבלים מידע על המבנה החברתי שלהם, על חיפוש מזון ומים ומוזמנים לטעום מטעמים אבוריג'ינים: בשר אפוי על גחלים של זחלי עץ (WICHETTY GRUBS) ענקיים וצפרדע מדברית. הם צופים באמנים המציירים בצבעים מסורתיים מוטיבים מיוחדים, ויכולים לרכוש ציורים ללא תוספת התיווך הגבוהה של החנויות בעיר.

לחלק השני של הכתבה:

אבוריג'ינים – זמן חלום, חלק ב' במשך עשרות אלפי שנים חיו האבוריג'ינים באוסטרליה, ארץ קשה שאקלימה הפכפך. ולמרות שחייהם היו מאבק בלתי פוסק להישרדות, הם ידעו טעמם של צחוק ושמחה. ואז הגיע האדם הלבן, ושם קץ לחלום. כתבה שנייה בסדרה לכתבה המלאה >

הפוסט אבוריג'ינים – זמן חלום, חלק א' הופיע ראשון במסע אחר

בנובמבר 1974 עדיין לא הסתירו שתי שורות של דוכני מציאות את מראה אגם פיווה הנפלא בפּוֹקְהָרָה (POKHARA) שבנפאל, ושיח הגָנְגָ'ה הגדול ביותר במדינה גדל עדיין בחצרה של תחנת המשטרה. במסעדות המעטות שעל שפת האגם לא ידעו עדיין מהו "סלט ישראלי", ולא משנה מה הזמנת, האוכל תמיד נראה כדהאל באט (אורז ועדשים). שם, בפוקהרה, שמעתי בפעם הראשונה על מוּסְטָנְג.

ערב אחד ישבנו, קבוצה קטנה של מטיילים בני אומות שונות, על הדשא באכסנייה שלשפת האגם. גשמי המונסון חדלו לרדת, והעלוקות חדלו להציק. דיברנו על תוכניות ומסלולי הליכה אפשריים, על מנאנג המרוחקת, שסוחריה – בְּהוֹטִיאָס (נפאלים ממוצא טיבטי) מחוצפים וערמומיים – הופיעו מפעם לפעם במגפי לבד טיבטיים, עם סוסונים מקושטים ועמוסי סחורות בשוק של פוקהרה, ועל מפולות השלג של אָנָאפּוּרְנָה (ANNAPURNA).

מפות ומדריכים מודפסים ליעד נפאל,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

"אני לא הולך לשום טרק בנאלי כזה. אחכה עד שיפתחו את הדרך למוסטנג", הכריז פרנסואה, שהיה עסוק עד אותו רגע, כברוב שעות היום, בפיטום כלי העישון שלו. כולנו השתתקנו ופנינו להאזין לדבריו. כך עשינו בכל עת נדירה שבה חדל לעשן, להריח או לבלוע דבר מה מהמבחר שנשא בכיסיו הרבים. הוא היה ראוי לכבוד הזה. ראשית, הוא היה מבוגר מכולנו, "זקן" ממש: בן 34. גבוה וגרום, עם קוקו בלונדיני וזקן מדובלל, במכנסי בד רחבים וסנדלים אפגניים, במעיל צמר טיבטי וכובע רקום ומחרוזת חרוזי אלמוג וטורקיז לצווארו – הוא נראה "הדבר האמיתי".

הוא היה צרפתי, אבל דיבר אנגלית מושלמת, ועל כן היה יוצא דופן במיוחד. מאז שנלחם בשוטרי פריס ב־1968, "כתף אל כתף עם דני כהן בנדיט ('האדום')", כדבריו, הספיק לנדוד ולהתמסטל במחצית מארצות המזרח, מלווה באשתו הצרפתית־קנדית קטי – אשה נמוכה, יפה, עם קוקו בלונדיני, שמלה טיבטית ומעיל צמר אדום, וחרוזי אלמוג וטורקיז על צווארה ובאוזניה. בשלוש השנים האחרונות מצטרפת אליהם  בתם הקטנה ג'ני – מהדורה מיניאטורית של אמה (עם קוקו בלונדיני, מעיל צמר טיבטי וכן הלאה).

מוסטנג? שאלנו, איפה, לכל הרוחות, היא מוסטנג? פרנסואה סיפר אז על הנוסע והחוקר הצרפתי מישל פֵּייסֶל (PEISEL), שב־1964 בילה חודשים אחדים באחד האזורים הנידחים ביותר בהימלאיה; חבל ארץ מדברי, המצוי מעבר לגבוהים שבהרי העולם. כששב משם כתב ספר בשם "מוסטנג – ממלכה טיבטית אבודה" (MUSTANG – A LOST TIBETAN KINGDOM), ובו תיאר את חוויותיו. "ממש מדהים", תיאר פרנסואה את הספר. הוא הכיר אותו כמעט בעל פה, את כל עלילות פייסל בממלכה המדברית הזעירה, כאילו היה שם בעצמו.

פרנסואה סיפר לנו על הרוח העזה הנושבת  במעלה הקניון האדיר של הנהר קָאלִי גַנְדָאקִי, מפריחה אבק לעיני הנודדים ולגרונותיהם; על לוחמי גרילה טיבטים משבט קַאמְפָּה (KAMPA), התוקפים, רכובים על סוסוניהם, את מחנות הכובשים הסינים מעבר לגבול; על נזירים עטויי מסיכות, המגרשים שדים מבין חומות העיר לוֹ מָאנְטָאנְג, ועל מתים הנקברים בקירות הבית. בתוך כך נרדמה ג'ני בחיק אימה, ואחר כך נעשה מאוחר, ופרשנו לישון. אני, אוהב מדבר קנאי, שהייתי בדרכי להתאהב ללא תקנה גם בנופי ההימלאיה, נרדמתי הוגה בנופים הצחיחים שמעבר להרים, בלוחמי הקאמפה הנועזים ובעיר מסתורית ואסורה בשם לוֹ מאנטאנג.

מאז, שבתי וטיילתי בנפאל ובמחוזות אחרים של ההימלאיה פעמים רבות. ביקרתי באזורים נידחים במורדות הדרומיים של הרכס הגבוה ובעמקים הגבוהים שמצפון לו. שם ראיתי בראשונה עד כמה צחיח יכול הנוף להיות ב"צל הגשם" של ההרים. גם את הרוח הנושבת בקאלי גנדאקי למדתי להכיר ואת השלט המחליד בשולי הכפר קַאגְבֶּנִי, האוסר באותיות אדומות על מעבר של זרים צפונה. שם היתה מוסטנג, ובמשך יותר מעשרים שנה ידעתי שיום אחד אלך לשם, בנתיב מסעו של פייסל ובדרך חלומו של פרנסואה.

חלום עומד להתגשם
באוקטובר 1995 חזרתי לג'וֹמוֹסוֹם. ב־1978, כשטסתי לכאן בפעם האחרונה עם קבוצת מטיילים, טלטלה רוח עזה את מטוסנו הקטן בין קירות הקרח האדירים של דְהָאוּלָאגִירִי ואנאפורנה, שמשני צידי הקניון של קאלי גנדאקי. עקב כך נאלצנו אז לשנות את תוכנית המסע. אני זוכר היטב את מפח הנפש שחשתי.

גבולה הדרומי של מוסטנג, מעל אפיק נהר קאלי גנדאקי | צילום: ישראל לבנת

17 שנים מאוחר יותר עמדתי עם שחר, נרגש מאוד, בשדה התעופה הקטן של פוקהרה, מברך על השמים הבהירים מענן, שחשפו לאור הירח השוקע את הפסגות הלבנות של מָצָ'פוּצָ'רֶה ואנאפורנה. אחרי שעה הציתה השמש את הפסגות, ובתום התארגנות ממושכת נדחסנו עם ציודנו, כמו יחידת חיל רגלים, לתוך מסוק רוסי גדול, חבוט ורועש. הבטנו בחשש בטייסים פרועי המראה, כשדיילת נפאלית במדים מודרניים נשאה את קולה והודיעה כי "זהו כלי תעופה בטוח מאין כמוהו". ואז, להפתעתנו, התרומם המסוק ללא קושי, הצפיפות נשכחה, ואני התרכזתי בחלום העומד להתגשם ובמראות הנהדרים של מצ'פוצ'רה, והפסגות אנאפורנה שתיים, אנאפורנה דרום והקיר הצחור והאדיר של דהאולאגירי.

פייסל (בינתיים קראתי את ספרו) הגיע לכאן מקץ שישה ימי הליכה מאומצת מפוקהרה, לאחר שחצה שלוחה תלולת מדרונות בין גוֹרָאפָּנִי (GORAPANI) לטָאטוֹפָּנִי (TATOPANI), נאבק בסבליו המחוצפים חובבי האלכוהול ומחליפם לבסוף בטוּקְצֶ'ה, שבעמק הנהר, בשיירת בני בקר נהוגה בידי סוחרים ממוסטנג. הנסיעה שלנו נמשכה 25 דקות בלבד. בבת אחת נעלמו העצים ממדרונות ההרים, והמסוק הנמיך ונחת בג'ומוסום שבגבול המדבר.

את הנוף זכרתי היטב: הצבע הצהוב־אפרפר של המדרונות ומשקעי האגמים והמורנות שסביב. מיעוט העצים (פחות מ־300 מילימטרים גשם יורדים כאן בשנה, לעומת 3,000 מילימטרים ויותר מדרום לרכס) והשדות הירוקים, הניזונים ממי השלג והקרחונים שעל מורדות הר נִילְגִירִי, המתנשא מדרום־מזרח.

אווירת "המערב הפרוע" עדיין שררה בג'ומוסום, למרות מספרן הרב של המסעדות, האכסניות, החנויות שבהן אפשר לשכור כל ציוד הדרוש לטרק ולקנות קולה, שוקולד ונייר טואלט, הבתים החדשים וגשר שנבנה מעל הנהר. לא היתה סיבה מיוחדת להישאר שם. לסבלינו הנפאלים הצטרפו "קצין קישור" ממשטרת קטמנדו ושיירת חמורים מקומיים. יצאנו לדרך, משאירים את ג'ומוסום מאחור.

על סיפם של המישורים הצחיחים
"דרכנו הובילה כעת עמוק לתוך הקניון האדיר של הנהר קאלי גנדאקי", כתב פייסל, "בעת שהתקדמנו, נעלמו המדרונות הירוקים הנישאים אל פסגות השלג. נכנסנו לריק חרוך, דמוי מדבר, עשוי מגבעות ענק צהובות וצריחים אדירים של סלע שצורתם מרובעת, ממסות נישאות של צוקים סחופים, חשופים מצמחים ויבשים. הרקיע בקו האופק שבצפון היה כחול וצלול כבדולח. עזבנו מאחור את עולם הצמחייה, הלחות והירק, כדי לדרוך על סיפם של המישורים הצחיחים והענקיים של מרכז אסיה".

מי מההולכים בדרך, צפונה מג'ומוסום, קרא את תיאורו הנרגש של פייסל? מי התרגש כמוהו, וכמוני כעת, על סף ההצצה לארץ נידחת, אשר שנים רבות נאסר על מבקרים לחצות את גבולותיה? לא רבים. מוסטנג נפתחה למטיילים, במידה מוגבלת, רק בסוף 1992. רוב אלה שפגשנו בדרך, זרים ותושבי המקום כאחד, עשו את דרכם למקדשי מוּקְטִינָאת או אל מעבר תוֹרוֹנְג לָה, עוקפים את אנאפורנה ואל מנאנג. שיירה ארוכה של סוסונים וחמורים עמוסים לעייפה, שלראשיהם עיטורים צבעוניים ופעמונים גדולים על צוואריהם, עשתה דרכה למוסטנג. המים באפיק הרחב נצצו בשמש, זורמים על פני חלוקים שצבעיהם מגוונים. נהגי הבהמות קראו בקול, שרקו ושרו, והמוסיקה שלהם עיטרה את המראה הרגוע והיפה הזה.

בימי הפאר שלה, במאה ה־15, היתה קאגבֶּנִי מצודת משמר קדמית של ממלכת מוסטנג. כאן מסתעפת דרך המסחר החשובה צפונה, במעלה קאלי גנדאקי, מזרחה למוּקְטִינָאת ומנאנג, ולכיוון צפון־מערב למחוזות דוֹלְפּוֹ (DOLPO) ומוֹגוּ הנידחים. היום, גבול מוסטנג רחוק מכאן, אבל כבר מרחוק אפשר להבחין כי קאגבני דומה בסגנונו לכפרי מוסטנג. בכפרים אחדים כאלה, בשולי הממלכה, שלטו בימי הביניים אבירים נמוכי דרגה. הם רדו באיכרים האריסים ושירתו את המלך שישב בלו מאנטאנג.

שדות כוסמת מבשילים על מדרגות הנהר, מעטרים את בתי הכפר הלבנים. הבתים מחוברים זה לזה, ופתחיהם פונים פנימה, וכך נוצר כלפי חוץ מראה של מצודה חסרת חלונות. מעל הכפר מתנשאים קירות גבוהים, צבועים באדום, של המנזר הבודהיסטי (גומפה) המרשים.

בת "האנשים של לו", השם בו מכנים עצמם תושבי מוסטנג, החיים ומתפרנסים זה מאות שנים על נתיב המסחר החשוב בין טיבט להודו | צילום: ישראל לבנת

בעלותנו מאפיק הנהר לתוך קאגבני, הבחנו באותות הזמן. סמטאות חדשות נוספו לשולי הכפר הדרומיים, ובחלק מהמבנים החדשים שכנו אכסניות למטיילים וחנויות. שלטים בישרו על ממכר עוגות תפוחים וקוקה קולה. אבל אחר הצהריים, כשטיילנו אל מחוץ ליישוב לאורך תעלות המים, בין בוסתנים מוקפים בגדרות אבן ובהם עצי תפוחים עמוסי פירות שעליהם נצבעו כבר בצבעי הסתיו, היטשטש ונעלם החדש מול יופיו של הישן. מראש גבעה קטנה נשקף מראה נפלא של הגומפה, מוקפת בבתים עתיקים, בשדות ובבוסתנים. מן ההרים ירדו עדרי כבשים ושיירות סוסונים. קרני שמש אחרונות נגעו ברכסים ובגדתו המערבית של העמק, ובמורד העמק נצצה פסגתו המחודדת של נילגירי, מתחת לענן צמר גפן. השלט הישן, האוסר באדום על כניסת זרים, עדיין היה תלוי ביציאה מהכפר. מעבר לו השתרע המדבר.

השינוי כבר כאן
שלושה ימים צעדנו בדרך. המעבר המהיר מפוקהרה הנמוכה לגובה של כ־3,000 מטרים נתן בנו את אותותיו. מדי בוקר התגלה חולה חדש בשורותינו, וארוחות הבוקר נראו כמסדר חולים. הקדשנו יום שלם לניסיון התאוששות בצָ'יילִי – כפר גדול ויפה עם בתי מידות בסגנון טיבטי ועל גגותיהם ערימות עצים, ודגלי תפילה בודהיסטיים מתנוססים בכל מקום. מוקף בבוסתנים של עצי תפוח, צמוד הכפר לצלע ההר, מעל לקניון צר בסלע אדום – בו זורם קאלי גנדאקי. הסלע האדום הוא כנראה פרי השקעה של סחף קרחונים עתיק.

התושבים כאן מציגים את עצמם כגורונג, למרות חזותם הטיבטית המובהקת, ומתלבשים בדומה לבני שבט זה המאכלסים רבים מהכפרים שמדרום לרכס הגבוה. בספרו ציין פייסל כי רבים מבני הבהוטיאס באיזור מנסים להשתייך לגורונג, כדי לשפר את מעמדם.

לאחר שנחנו דיינו, יצאנו לדרך. טיפסנו כשעתיים בדרך הרחבה, הסלולה בחלקה, שפרסות הסוסונים ורגלי ההולכים ממוסטנג ואליה הפכוה לנתיב מאובק. כשהבטנו דרומה, נפרשה לעינינו פנורמת ההרים הנפלאה, מנילגירי ועד פסגותיו של רכס אנאפורנה, ולמרגלותיהם העמק והקניון המתפתל של הנהר הגדול. מראש מעבר קטן, עם גל האבנים ודגלי תפילה, צפינו אל שדות הכפר סָאמָאר, מוקפים בעצי צפצפה זהובי עלים, על רקע הסלע האדום. המדרונות כאן תלולים מאוד, והצמחייה רבה יותר מאשר בעמק הנהר. שיחי קֶדֶד וחבושית ובעיקר עצי ערער ננסיים, שצמחו על משטחי הסלע האדומים, הזכירו לי לרגע את נוף "ארץ הקניונים" שבדרום־מערב ארצות הברית.

הכפר סאמאר (שפירושו "אדמה אדומה") עצמו נגלה לנו במהרה, מעבר לשדרת עצי צפצפה עתיקים ועבי גזע. זהו נווה מדבר מקסים ומלוכלך להפליא. כמו בכפרים הקודמים שעברנו, קירות הבתים הבנויים מאבן ומבוץ דחוס ומצבות הצ'ורטן הבודהיסטיות צבועים בפסים של אפור, לבן, צהוב וחום. ליד אחת המצבות כתשה אשה בלבוש טיבטי מסורתי ענפי ערער במכתש ענק, מכינה קטורת מקודשת לפולחן.

האווירה היתה מסורתית ואותנטית, למרות שלט באנגלית שהנחה את התיירים לשמור על הטבע. "נפאל כאן כדי לשנות אותך, לא אתה תשנה את נפאל", הכריז השלט. אבל השינוי כבר כאן, והוא ניכר בעצם קיומו של השלט, בהופעתם של שלטי האכסניות ובמעברן מדי יום של קבוצות תיירים, קטנות אמנם, בדרכן למוסטנג או ממנה.

צלקות בערימת חול
מעבר לסאמאר ירדה הדרך בתלילות, חצתה יובל שוצף של קאלי גנדאקי מוקף צמחיית שיחים ירוקים ועצי ערער, ושבה ועלתה בשביל מדרגות אל הראשון בשלושת המעברים שבדרך ללוֹ מאנטאנג. מגובה של כ־3,800 מטרים צפינו דרומה אל פנורמת הרים אדירה – שוליהם הצפוניים של רכסי אנאפורנה ודהאולאגירי – ולמרגלותינו היה קניון צר ועמוק של אחד מיובלי הנהר הגדול.

אבל המראה הנהדר הזה החוויר אל מול מה שהתגלה לעינינו מאוחר יותר, אחר הצהריים, כשעלינו אל המעבר הבא (הגבוה שבהם, 3,900 מטרים), בֶּנֶה לָה. דגלי תפילה רבים היו תלויים בין שני עמודים, מעל גל ענק של אבנים שהונחו במשך מאות שנים בידי העוברים בדרך המסחר העתיקה. במערב ראינו את תוֹרוֹנְג לָה, המעבר הגבוה שמצפון לרכס אנאפורנה. המראה המדהים נגלה לנו מצפון. כמו פייסל 30 שנים לפנינו, גם אנחנו צעקנו באימה ובאושר.

"למלוא האופק השתרעה ארץ כמוה לא ראיתי מעולם", כתב פייסל. "לפני נפרש מדבר של צהוב וכתום, מפחיד יותר משיכולתי לשער – שרשרת מצוקים חשופים וסחופי רוח, נישאים מעל נקיקים וקניונים עמוקים, חרוצים בפני כבשן של קרקע חרוכה, כמו צלקות עמוקות בערימת חול ענקית. המראה דמה לגראנד קניון, אך אפילו ללא קקטוס או מים. עד לקצה גבול ראייתי לא היה ולו עלה עשב אחד, עץ או שיח. רק מרחב מבותר של שממה, מאחד בתוכו את אימות המדבר והרים גבוהים וצחיחים, את הריקנות והקור. רוח נוראה נשבה באוזני, שורקת, יורקת חול בהצליפה על פני נוף חרוך זה, מייבבת בקניונים ומכה בגבעות, הופכת אותן לצריחים חמורי סבר, לבנים כעצמות יבשות… הייתי מוכן לארץ צחיחה, אך מה שראיתי היה מעבר לכל דמיון. איך יכולים בני אנוש לחיות כאן?! מה שראיתי מולי היה כאוס, ובתדהמתי לא הצלחתי לקלוט את יופיו המוזר של הנוף".

מול נופו המהמם של המדבר המשנה את צבעיו בעת שקיעה, ברוח הנוראה הזו שגרפה לעברנו מעל הפסגות עננים אפורים וכבדים, ירדנו אל שטח האכסניה שבסִיאָנְגְמוֹצֶ'ן שם נטינו את מחננו ללילה.

במערות הסלע של טראמאר חיו נזירים בימי הזוהר של מוסטנג במאות ה-15 ו-16, ומנזרי מוסטנג שימשו להם מרכזים רוחניים | צילום: אברהם שקד

אומה של סוחרים
כל הלילה שמענו את נביחותיו המטורפות של כלב טיבטי, גדול ממדים וכבד לסתות. הפעם חנינו בלב הכפר גָאמִי, במחנה שהיה הגרוע במחנות, מטונף ובעל קרקע קשה. השכמנו מוקדם מהרגיל. מהבתים סביבנו נשמעו קולותיהם העמומים של תופים המלווים טקס תפילה של בוקר.

בכל אחד מבתי הכפר יש חדר תפילה, ובו צלמי אלילים ובודהות, ספרי תפילה וכל הדרוש לפולחן יומיומי. ביום הקודם התארחנו בגומפה פרטית שכזו, בגדול שבבתי גאמי. הוא שייך לראג'ו, בן אחותו של מלך מוסטנג, "הדוכס" של גאמי ונציג המלך במקום. בכל אחד מכפרי מוסטנג מתגורר אציל רם מעלה כזה, שעל פי השיטה הפיאודלית הנהוגה עדיין בממלכה, נושא תפקיד בחצר המלך וממלא עבורו מטלות שונות, כמו אספקת עובדים לשדותיו ולארמונו או העמדת חיילים או בהמות משא לשירותו.

רק אציל כזה רשאי לבנות בית בן שלוש קומות, שיתנשא מעל הבתים האחרים. לנחותים ממנו (כולל "ברונים", אצילים שדרגתם נמוכה יותר) מותרת בניית שתי קומות בלבד. ורק בתיו של המלך יכולים להתרומם לגובה חמש קומות. עם זאת, בכולם, בבתים של פשוטי העם, האצילים או המלך, קומת הקרקע היא תמיד מקום משכנן של הבהמות ומקום האיסוף של גללי היאקים ושל הסוסונים וצואת האדם מהשירותים שבקומה מעל. החומר האורגני הזה משמש בבוא הזמן כדשן לשדות.

לא בטקס דתי צפינו אמש בגומפה הפרטית, המקושטת בציורי קיר צבעוניים ובחפצי פולחן; לבוש במכנסי ג'ינס וחולצת טי אופנתיים, הציג לפנינו ראג'ו מבחר שטיחים וחפצים טיבטיים. הוא ניסה לשכנע אותנו לרכוש אותם. מקח וממכר הם דרך חיים ללוֹבָּה – "האנשים של לוֹ", השם בו מכנים עצמם תושבי מוסטנג – החיים ומתפרנסים זה מאות שנים על נתיב המסחר החשוב בין טיבט להודו; ואפילו דוכס לא יחמיץ שום הזדמנות. בספרו, מתאר פייסל את המסחר הבלתי פוסק שניהלו תושבי מוסטנג בינם לבין עצמם, כשהם מקפידים להפקיע מחירים ללא רחם.

מאז שעברנו ליד הצ'ורטן האדיר, מעט אחרי סיאנגמוצ'ן, שהינו בתחומי ממלכת מוסטנג. הרכס הגבוה בדרום היה הרחק מאיתנו, וגם העצים והשיחים נעלמו כמעט לגמרי. היינו בליבו של מדבר צחיח להפליא, וכל אחד מכפרי לוֹ המרוחקים זה מזה, עם שדות הכוסמת והשעורה שנקצרו לא מכבר וחורשות עצי הצפצפה הזקנים, מסוקסי הגזעים – נראה כנווה מדבר.

בסמטאות הצרות והמפותלות של גאמי, בדרך אל שרידי המצודה העתיקה שבשולי הכפר, שררה אווירת ימי הביניים. על מפתן אחד הבתים ישב כפרי שסירק בסבלנות את שערו הארוך וקלע אותו בצמות. נשים בבגדים מסורתיים רחצו כלים בברז שברחוב. בשעת הדמדומים נהרו בסמטאות איכרים עם מחרשות עץ על גבם ורועים עם עדריהם בדרכם הביתה, לקול נביחות הכלבים וצהלת הילדים, קרני השמש האחרונות נשברו באבק המתאבך. יכולתי להישבע שאני בתוך סצינה מהסרט "שובו של מרטין גר".

הדר מימי הביניים
את הנהר קוּמוּנָה, יובל של קאלי גנדאקי, הנקרא כאן נהר מוסטנג, חצינו על גשר תלוי חדיש למדי. מעברו השני נראה גאמי, עם שרידי המבצר שלידו, כמצודה. בדרך צפינו ב"קיר מאני" (MANI WALL) המרשים. אורכו של קיר האבן כ־100 מטרים, והוא משוח בצבעי האדמה האופייניים – אפור, אדום, לבן וצהוב – ומשובץ באלפי לוחות עם מנטרות וציורים של בודהא.

לפני ימים רבים הגיע לכאן, על פי המסורת, הבּוּדְהִיסְטָוָוה אוּרְגִיֵין רִימְפּוּצֶ'ה (RIMPUCHE) כדי להפיץ את תורת בודהא בממלכת לו, שהיתה אז מלאה בשדים. הוא לכד את אחד הנוראים שבהם ושיסע אותו לגזרים. את ליבו השליך לעמק,  צפונית־מערבית מכאן. מאוחר יותר הוקם שם העתיק והקדוש במנזרי מוסטנג, לוֹ גֶקָאר. ריאותיו של השד נפלו מסביב, ומהן נוצרו הצוקים האדומים־ורודים המדהימים ביופיים, המתנשאים מסביב לגאמי. המעיים נפלו היכן שהוקם הקיר, המתפתל כנחש ואמור להזכיר לדורות הבאים כי עם בואו של הבודהיסטווה הפכה מוסטנג לטהורה וקדושה, מקום מושבם של מורים וחכמים דגולים של הבודהיזם.

טיפסנו למעבר נוסף. גאמי נותר מאחור כנקודה ירוקה בין מצוקים צחיחים. מולנו השתרעה עוד כברת ארץ שוממת. כצפוי, לא עבר זמן רב ונווה המדבר הבא, הכפר טְסָארָאנְג, נגלה לעינינו. דבר לא השתנה מאז תיאר אותו פייסל: "טסאראנג… נראה כמו מיניאטורה מעודנת, מצוירת בצבעי אדום וירוק וכתמי לבן על ידי צייר דייקן של ספרי ילדים. מבצר ענק, חמש קומות גובהו, ניצב על רכס הצופה אל נקיק עמוק… חלונותיו השקיפו על הבתים הקטנים והלבנים שקיננו בצילו. הוא הזכיר לי מבנה אירופי מימי הביניים וניצב, מרובע בצורתו, ליד חורבותיו הרומנטיות של מבנה אחר, עתיק עוד יותר.

"בתי הכפר", ממשיך פייסל, "עמדו משובצים בשטיח ירוק מאוד, שהגיע עד למדרונות המשתפלים של משקעי קרחון עתיק. וכאילו לא די במבצר עצמו להדגיש את ההדר מימי הביניים, ניצבה לימינו, על גבעה מוגבהת מעט יותר, דמותו קוראת התיגר של מנזר עצום, צבוע באדום וורוד… לקדם את פנינו. בכניסה למקלט זה של העבר ניצבו שלוש מצבות צ'ורטן גדולות, מעוטרות בצבעים חיים של תפוז בוהק ואדום. בבסיסו של הראשון היה שער מקושת. העיירה היתה כמו נווה מדבר ירוק בנוף הירחי של הגבעות… המבצר של טסאראנג הזכיר לי שאני נמצא בארצו של מלך, השולט ברוחה של מסורת עתיקה".

דרך שער הצ'ורטן נכנסנו גם אנו אל הכפר. לארוחת צהרים עצרנו בבית הדוכס המקומי, טְסָאוָואנְג. שלושה נזירים צעירים, אדומי גלימות, עסקו בהכנת טקס בחדר התפילה הפרטי. לאחר שערכו שולחן עם מנחות – עוגות סולת וחמאה ומקלות קטורת – מול פסל הבודהא, פצחו בתפילה מונוטונית שליוותה אותנו במשך כל הארוחה. דחינו בנימוס את הצעותיו של טסאוואנג לסחור עימו. ובעוד ד"ר אבילי, רופא המשלחת, מטפל בשארפה ביש מזל, שהופקר על ידי מטיילים לאחר ששבר את צלעותיו כשהידרדר עם חמור לאורך 90 מטרים, יצאנו לשוטט בכפר.

טסאראנג אכן יפה להפליא. על גגות הבתים הלבנים נערמים עצי בעירה המשמשים גם כמעקה. על הגגות פזורים לייבוש כוסמת, שעורה, תירס ודוחן, ואלפי דגלי תפילה מתנוססים מעל הכפר הנראה כמו פואבלו אינדיאני מדרום־מערב ארצות הברית. משהו אינדיאני יש גם בתווי פניהם העזים וחרושי הקמטים של הכפריים. אל תוך הגומפה האדירה לא יכולנו להיכנס. המבצר אינו אלא חורבה מפוארת. נחפזנו איפוא לצאת שוב לדרך.

נשים מתפללות. למרות מיעוט המבקרים מבחוץ, השינוי בכפרים במוסטנג ניכר | צילום: אייסטוק

נתיב מסחרי
השיירה הארוכה שלנו עשתה דרכה במעלה תלול מאוד, מעבר לנהר של טסאראנג (מיקום הכפרים מותנה בזרימתם הקבועה של יובלים הניזונים מקרחונים, אשר מימיהם מאפשרים עיבוד עונתי של שטחי קרקע מוגבלים). מערות רבות חצובות כאן בסלע, כמוהן ראינו גם בין גאמי לטסאראנג. בימי זוהרה של מוסטנג, במאות ה־15 וה־16, חיו בממלכה נזירים רבים, חלקם במערות, ומנזרי מוסטנג עם מוריהם הדגולים שימשו להם מרכזים רוחניים. רק מעט נותר מזה היום.

במשך כל שעות אחר הצהריים צעדנו בנוף מדברי, והרוח הדרומית מכה בחוזקה בגבנו ומפריחה אבק לעיניים ולנחיריים, כבכל יום. באחו דל עשב, על גדת קניון צר מאוד, פגשנו שני רועים מלוֹ מָאנְטָאנְג. כמנהגם של תושבי מוסטנג בעונה זו, במשך מאות שנים, הובילו השניים עדר של עשרות יאקים שעירים וכמאה כבשים למכירה לסוחרים בני טָאקָאלִי, בכפרים שמדרום לג'ומוסום. כסף יחליף ידיים, סוחרים יזכו ברווח נאה ולבסוף, מהשוק של פוקהרה, יגיעו הבהמות לצלחות סעודת החג של תושבי העמקים הנפאליים בפסטיבל טִיהָאר (דִיוָואלי) הממשמש ובא.

בדרך פגשנו משפחות מכפרי מוסטנג, מלוות בשיירות של סוסונים עמוסי סחורות סיניות ומזכרות טיבטיות, בדרכן אל העמקים שבדרום. קידמה ושינויים פוליטיים לא חיסלו עדיין את מסורת המסחר הטראנס־הימלאית, שעמק קאלי גנדאקי הוא אחד מנתיביו העיקריים.

סמוך לשקיעת השמש טיפסנו למעבר צר. נאבקים ברוח העזה, הבטנו לעבר צפון מוסטנג ואל הגבול הסיני הקרוב. וכמו פייסל עשרות שנים קודם, שטפה אותי שמחה גדולה למראה העיר לו מאנטאנג. מכאן אפשר לראות את החומות ואת מנזרי העיר, הצבועים אדום, מתנשאים גבוה מעליהן. על הגבעות שסביבה אפשר להבחין בשרידי המבצרים שהגנו עליה בעבר. על גבעה מרוחקת יותר, ממערב לעיר, ניצב המנזר הגדול נָאמְגֵייל.

"בתחילה לא האמנתי למראה עיני, וחשתי כמו נוסע המום בימי הביניים בהביטו לראשונה על רומא", כתב פייסל. "הרגשתי כאילו אני חי את האגדה העתיקה שלא נתנה מנוח לבני אדם במשך דורות, ואשר בתקופתנו מלאת המתח הפכה למעין בקשת מפלט: האגדה על העיר האבודה – שַנְגְרִילָה, גן העדן האבוד, ארץ שבה חיים בני אדם חסרי גיל חיי אושר, מוגנים ממגבלות עולמנו חסר המנוחה והרומנטיקה. מקום בו קופא הזמן".

העיר האבודה
שלושה ימים אחרי שיצאנו לדרך, נכנסנו בשערי העיר. חלק מתושביה כבר נטשו אותה, כדרכם מדי סתיו, וירדו דרומה עם סחורותיהם, כדי להעביר את החורף בעמקי נפאל ובהודו. מסביב לחומות נבנו מאז ימי פייסל מבנים וחצרות, המטשטשים את אופיה המבוצר של העיר. עם זאת, בהיכנסנו אליה דרך השער העתיק, ששורת צ'ורטן מרשימים ניצבים מולו, נראה היה שחזרנו בזמן; לא לימי פייסל, אלא רחוק יותר.

התושבים, רובם בבגדים מסורתיים, עסקו במלאכות יומיומיות: רחצה, הכנת הבשר (יאקים וכבשים נשחטים רק על ידי בני הכת הנחותה שַמְבָּאס, המתגוררים מחוץ לעיר, על גדת הנהר), שטיפת הדוחן לצורך התססתו לצ'אנג (בירה הימלאית), דיש, הובלת קש ופיזורו על הגגות. בסמטאות שוטטו נזירים ולאמות. העיר אינה אלא כפר גדול, הנבדל מהכפרים האחרים בעיקר בחומותיו הרמות.

בגומפה העתיקה ביותר של מוסטנג ("אולם הכינוסים", כינה אותה פייסל) שוב אין משתמשים. תמורת דמי כניסה שערורייתיים הצצנו פנימה. ציורי הקיר העתיקים הרוסים, ועזובה וסימני התפוררות ניכרו בכל מקום. רק קרני השמש החודרות מהחלונות הגבוהים והקטנים מאירות את האבק המתאבך בין העמודים המסיביים של ההיכל ויוצרות אפקט מרשים.

לו מאנטאנג. העיר היא לא יותר מכפר גדול הנבדל מכפרים אחרים בחומותיו הגבוהות | צילום: AnticheSere, GFDL

מנזר צ'וֹדֶה הוא היחיד הפעיל בלו מאנטאנג. כחמישים נזירים מתגוררים בו, ו־72 פרחי נזירים לומדים בבית הספר שבמקום. ב־1992 ביקר כאן נציגו של הדלאי לאמה ונתן דחיפה מחודשת לחינוך הדתי. הגומפות במנזר מטופלות כיאות, הציורים מחודשים. מחוץ לחומות שוכן בית הספר המקומי הלא דתי. עשרות תלמידים היו שקועים בבחינת סוף השנה, ישובים בחצר ונהנים מחום השמש.

אנאנדה ראם, קצין הקישור מטעם משטרת קטמנדו, שניסה לצבור נקודות זכות שיבטיחו לו לבסוף את נעליו הרזרביות של ד"ר אבילי, טרח במשך הבוקר וארגן לנו מפגש לא צפוי עם מלך מוסטנג. חיכינו עד שיחזור המלך מארמונו המשני בטירְקָאר שבמעלה העמק. לבסוף, בשעת אחר הצהריים מאוחרת, נקראנו אליו. מצוידים איש איש בקָאטָה (צעיף הבד הלבן הטקסי, שאין לבוא בלעדיו לפני מלך, לאמה או למקום פולחן) נכנסנו לתוך הארמון.

מלך עצוב ועייף
בשנת 2008, כמה שנים אחרי הביקור שלנו במוסטנג, ממשלת נפאל ביטלה את המונרכיה המוסטנגית, אבל התושבים ממשיכים למכבד ולהוקיר את השליט, גם אם איבד את תוארו הרשמי. אלא שבזמן הביקור שלנו הממלכה הרחוקה, המלך עדין היה שליטם של כ־7,000 נתינים, למרות שלא הזכיר בדבר את לואי ה-14 או לאליזבת השנייה. מאז המאה ה־16 היה שליט מוסטנג כפוף לאחרים – תחילה לטיבט, אחר כך לנסיכות ג'וּמְלָה ומסוף המאה ה־18 למלכי הגורקה של נפאל.

ארמונו של מלך מוסטנג רחוק  מלהיות ורסאי או ווינדזור, ורק ארבע קומותיו מבדילות אותו מיתר בתי העיר. נכנסנו בפתח צר בקומת הרחוב, ועלינו בגרם מדרגות חשוך ורעוע. כלב גרגר לעברנו באיום, ובקומה השנייה נתקלנו בכלב נוסף, פוחלץ מתפורר וחשוף שיניים, שניצב – במקום פוחלץ של נמר השלג, שראה שם פייסל – כדי להפחיד את הרוחות הרעות. חדר האירוח של המלך אינו אלא סלון לוֹבָּה אופייני ולא מפואר במיוחד. גִ'יגְמֶה פָארְבָּאל בִּיסְטָה, הראג'ה של מוסטנג, ישב בשיכול רגליים על דרגש מרופד, לבוש בבגדים אפורים. שולי שרווליו הרחבים היו מלוכלכים מעט. בהרכנת ראש הגשנו לו, איש איש, את הקאטות שלנו, והוא שב והניח אותן בליווי ברכה על צווארינו. בקבוק וויסקי ובקבוק בירה היוו את מנחתנו הצנועה.

מלך מוסטנג הוא איש גדול מידות ומרשים. שערו הארוך היה קלוע בצמות אסופות סביב ראשו. בעליבות ובהזנחה ששררו סביב, הוא נראה כמו צ'יף אינדיאני שנשבה בין קירות, והוא מעדיף לשהות בחוץ, באוהל, ליד עדרי סוסיו; ושמו הרי הולך לפניו כפרש ומגדל סוסים מצליח. הוא לא שמע על ישראל וכמובן לא ידע היכן היא, אך שמח לברך את ראשוני נציגיה בממלכתו. לשאלתו, מה אנו חושבים על ארצו הלא מפותחת והענייה, עניתי שאנו מעריכים בראש ובראשונה את הנוף המדברי, ומאחלים לו ולנתיניו כי הפיתוח יגיע לכאן, בלי לפגוע בייחודו של המקום.

ג'יגמה פארבאל ביסטה, מלך מוסטנג. נפאל ביטלה את המונרכיה, אבל התושבים עדיין מכבדים ומוקירים אותו

האם המלך מרוצה מתנועת התיירים (המוגבלת בינתיים למאות אחדות בשנה)? כלל וכלל לא. למרות שנתן רשותו לפתיחת האיזור, הוא מאוכזב. לרוב התושבים, שאינם מדברים אנגלית או אפילו נפאלית, אין קשר למבקרים. רק מעט מאוד כסף מגיע למוסטנג מתוך סכומי העתק הנגבים בקטמנדו עבור הרשות לבקר בה, וגם זה לא מועבר ישירות, אלא באמצעות הרשות לפיתוח שמורת אנאפורנה. בינתיים, לא ניכר שינוי של ממש במצב התושבים.

בעוד אנאנדה ראם מתרגם, הלוך וחזור, כמיטב יכולתו, לא הסרתי את מבטי לרגע מפני המלך חרושי הקמטים. עיניו היו חכמות ועצובות וחיוכו עייף. ולמרות הסיטואציה הנלעגת משהו, שהחריפה בגלל הצורך ללגום בנימוס את התה הטיבטי המלוח והנתעב שהוגש לנו, לא יכולתי לשכוח כי לפני נצר למשפחת מלוכה הימלאית מיוחסת, שדמו של אֶמָה פָּאל (PAL) הגיבור, מייסד השושלת שהכניע את ברוני השודדים במאה ה־14, זורם בעורקיו. במיטב המסורת המלכותית, היה המלך חדור דאגה  לנתיניו, גם לנוכח עולם הולך ומשתנה.

נפרדנו מהמלך לשלום. מלווים בברכתו גיששנו את דרכנו במורד המדרגות החשוכות. בהגיענו למאהל, קרא לי בעל החנות הסמוכה לעלות איתו לחדר האורחים שלו. הוא הסיר עטיפות מעל חבילה גדולה שהביא מפינת החדר והציע לי בגאווה לקנות פוחלץ של נמר שלג, שפרוותו פגומה ושיניו החדות חשופות במעין חיוך גרוטסקי.

מכתב לפרנסואה
כך הגעתי ללו מאנטאנג ופגשתי במלך מוסטנג. אבל הסיפור לא נגמר כאן.  עוד ימים אחדים נדדנו ברחבי הממלכה, עושים דרכנו חזרה דרומה. הרוח העזה המשיכה לנשוב, אבל עכשיו בפנינו. ביקרנו בכפרים נוספים, נחשלים, עתיקים וציוריים כמו קודמיהם, וגם במנזר העתיק והיפה להפליא לוֹ גֶקָאר, ושוב נדרשנו לשלם מחיר שערורייתי כדי לראות את יצירות האמנות שבו. לבסוף חצינו מעבר הרים גבוה ושומם, נוכח רכס אנאפורנה ומעבר טורונג לה, וירדנו אל אתר האש הנצחית הבוערת בסלע, למקדשי מוקטינאת.

שבנו למקום שבו מתערבים המוני עולי רגל מנפאל ומהודו בטיילים מכל רחבי העולם. בין דוכני המזכרות, המסעדות והאכסניות צפינו במסוק רועש, שפינה גופת מטיילת שהגובה הכריע אותה. בבוקר שיצאנו לדרכנו במורד קאלי גנדאקי, בחזרה לג'ומוסום ולפוקהרה, התחלתי לכתוב לפרנסואה מכתב שסיימתי מקץ חמישה ימים, במקלחת החמה בפוקהרה:

"פרנסואה היקר, אם אינך מת בגלל כל הזבל שצרכת באותם ימים, קרוב לוודאי שאתה כעת עורך דין מצליח או ברוקר בבורסה של פריס. בכל זאת, אני מרגיש חובה לספר לך: הייתי לבסוף במוסטנג. פייסל היה רומנטיקן, וכך גם אתה ואני. על פי אמונתך מאז, אפשר להזין רומנטיקה בגנג'ה, ומה שקובע את חוסנה הוא רק טיב החומר. אבל כעת נראה לי שאין לרומנטיקה סיכוי מול פגעי הזמן והעולם המשתנה.

"ראשית הבשורות הטובות: הנוף במוסטנג אכן פראי, מדהים ומרגש, והכפרים והמנזרים הם עדיין אבני חן צבעוניות בנוף הצחיח, והרוח העזה, שאינה חדלה לנשב במעלה העמק, עדיין צולפת בהם. המטיילים לכאן עדיין מוציאים את אשפתם הבלתי מתכלה, ומזדכים עליה בג'ומוסום, ולזמן מה לא יוכרו כאן עדיין פגעי התיירות המאסיביים של נפאל.

"אבל שים לב: כשבא פייסל אל כפרי מוסטנג, קיבלו אותו התושבים בכל מקום בברכת שלום טיבטית אופיינית – לשון פשוטה לעברו. איש לא נוהג כך עוד, והנוסח הנפאלי המוכר, כף יד פשוטה לבקש, מקובל כעת יותר. פייסל התרשם לטובה מהעובדה שסיפור היֶטי – 'איש השלג הנורא' – שנמכר בימיו למאמינים השוטים מהמערב, לא היה מוכר כלל ללוֹבָּה. אבל פיטר מתיסון, שביקר כאן בשנה הראשונה לפתיחת האיזור לתיירים, כבר שמע מפי כפריים ונזירים את הסיפורים המוכרים כל כך במזרח נפאל. ללמדך, שבחושיהם המסחריים המחודדים למדו הלובה את ערכו של המיתוס כמצרך עובר לסוחר. נזירי מוסטנג מעדיפים לנדוד למנזרי בּוֹדְהָנָאט בקטמנדו ('יותר מדי קר כאן', אמר לנו אחד הנזירים שפגשנו בדרך), ובן המלך מנהל כעת אכסניית מטיילים ברובע תָאמֶל שבבירת נפאל. האם צריך להוסיף שבני קאמפה הנועזים נעלמו מזמן מהאיזור?
"אם עדיין לא היית כאן, מוטב שתמהר לבוא, או טוב יותר: תממן לג'ני כרטיס. בתוך שנים לא רבות ייפרץ גם כאן הסכר. המוני מטיילים יגרמו לאיזור לאבד את ייחודו, ובמוקדם או במאוחר יגיע גם לכאן הישראלי התורן, שילמד את ילדי הלוֹבָּה לשיר 'הבאנו שלום עליכם',  ויצלם אותם במצלמת וידאו ביתית לטובת תוכנית טלוויזיה מפוקפקת.

"זהו זה. תודה על ששלחת אותי למוסטנג. מאחל לך שלום ואושר. באחווה…"

מידע מעשי – איך מבקרים במוסטנג
מוסטנג נפתחה למבקרים רק בשנות ה-90, וגם כיום ניתן רק למספר מוגבל של תיירים להיכנס לתחומה מדי שנה (כ-1000 מטיילים). אפשר לטייל במוסטנג רק בקבוצה מאורגנת, ומחיר הטיול והרשיון לביצועו גבוהים בהרבה ממחיר טיול באזורים אחרים בנפאל. הדרך הפשוטה להגיע למוסטנג היא לטוס לקטמנדו בירת נפאל. לקטמנדו אפשר להגיע דרך דלהי או דרך ערים גדולות אחרות.
את האשרה לנפאל מקבלים בשדה התעופה.

כדי לעשות טרק במוסטנג צריך להוציא אישור מיוחד (TREKING PERMIT) כמו לחלק מהטרקים בנפאל , אך מחיר האישור כאן הוא יקר. אפשר להוציא בלשכת ההגירה בקטמנדו, ויש להגיע בקבוצה, המאורגנת על ידי סוכן טרקים מורשה. מאחר שמספר הרשיונות מוגבל, יש לתכנן את הטיול מראש וליצור קשר עם סוכן נפאלי מוקדם ככל האפשר לפני המועד המבוקש.

הטיול מתחיל בג'ומוסום. הוא נמשך לפחות שבוע, ויש להביא את זה בחשבון בבקשת האשרה. טיול בן 14 יום מאפשר שהיה ממושכת יותר בלו מאנטאנג, טיולים בסביבה וחזרה במסלול אלטרנטיבי. לעיתים יוצאים טיולים מאורגנים מישראל למוסטנג (למשל בחברת אקו).

_____

תודה לדורון ברפל ולחבורת המטיילים הנפלאים שסייעו ליו להגשים חלום

הפוסט מוסטנג – ממלכת המדבר מעבר להרים הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט בורמה, ארץ הפלאות הופיע ראשון במסע אחר

רכס הקורדילרה סנטרל עובר כשדרה בחלקו הצפוני של האי לוזון, הגדול באיי הפיליפינים. אורכו, מצפון לדרום, כ-320 קילומטר. פסגותיו הגבוהות מתנשאות לגבהים של 900 עד 2,700 מטר, וביניהן חרוטים עמקים צרים ועמוקים שבהם זורמים נהרות ונחלים רבים. גשם רב יורד באזור במשך כשישה חודשים בשנה, ויערות אורנים, עצים נשירים ובמבוק מכסים את המדרונות בכל מקום שבו השתמרה הצמחייה הטבעית המקורית.

ארץ תלולה ויפה זו היא מקום מושבם של כ-700 אלף בני השבטים הידועים בשמם הכולל איגורוט (IGOROT ). שם זה, שנתנו להם הספרדים, אומץ על-ידי תושבי השפלה להגדרת "תושבי ההרים" הנבדלים מהם. למעשה, אלה שבע קבוצות שונות זו מזו, למרות שיש להן מאפיינים משותפים רבים. הידועות והגדולות שבהן הן איפוגאו (IFUGAO), בונטוק (BONTOC), קנקנאי (KANKANAEY), וקלינגה (KALINGA). האחרות הן איבלוי (IBALOI), טינגויאן (TINGUIAN), ואיסנג (ISENGׂ). כל אחת מהקבוצות דוברת שפה משלה, והקשר ביניהן הוא באילוקנו (ILLOCANO) – שפת הסוחרים מהשפלה – או באנגלית.

לשונותיהם, ובמידת מה גם חזותם החיצונית, מעידות על ההבדל בין האיגורוט לבין רוב תושבי הפיליפינים שמוצאם מלאי. אבותיהם של האיגורוט הגיעו לאיים בגלי הגירה אחדים מהודו–סין בשנים 1500 עד 500 לפני הספירה, והביאו עימם את תרבות הנחושת וטרסות האורז, הנפוצות עד היום בחבלי ההרים שבצפון האי לוזון.

טרסות האורז הללו בפיליפינים הן כיום מאתרי הביקור המפורסמים ביותר בעולם. אך שמם של בני האיגורוט יצא למרחוק לא רק כבוני טרסות אדירות וכחקלאים חרוצים, אלא גם כבעלי מסורת ארוכה ומטילת אימה (בעבר, ובמידת מה גם בהווה) של ציד גולגלות.

המנהג המאיים והתנאים הטופוגרפיים הקשים הגבילו את מגעם של האיגורוט עם העולם שמחוץ לאזור מושבם. החרב והצלב הספרדיים הצליחו לחדור רק לשולי עולמם. הם החלו להיחשף לתרבות המערב רק בתחילת המאה ה-20, כשאנשי ממשל, מיסיונרים וחוקרים, בעיקר אמריקאים, יצרו עימם קשר והצליחו לקיימו לאורך זמן. למרות שינויים ותהפוכות שעברו על האיגורוט, הם עדיין שומרים על אמונתם, על מסורותיהם ועל מנהגיהם המקוריים ועתיקי היומין, המושכים אליהם תיירים וחוקרים כאחד.

בתום כ-200 שנות פעילות מיסיונרית באזור, למעלה משני שליש מהאיגורוט הם, באופן רשמי, נוצרים. גם אלה המוגדרים כנוצרים עדיין נאמנים לרבות מהמסורות ולמנהגים העתיקים. לבני השבטים השונים אין דת עתיקה אחת, אך יש קווי דמיון רבים בין הדתות השונות. בסיסן הוא תמיד מערכת קשרים בין בני אדם לאלים ולכוחות הטבע, כמתווכים וכמדריכים לבני האדם.

האיגורוט עובדים גרמי שמים כמו השמש, הירח והכוכבים, אך ללא האנשתם. האלים נבדלים מהם, ובדרך כלל לכל שבט פנתיאון משלו עם מספר קטן של אלים המדורגים בהירארכיה ברורה, שבה אל אחד הוא "הבורא" או "האב". לכל אל תכונות ומשימה משלו למלא במסגרת שמירת הסדר הארצי והקוסמי, כגון שמירת שלום, הבטחת פוריות, הצלחת הגידולים וכו'. אלי השאול משלימים את אלי העולם שלמעלה בביצוע המשימה הגדולה.

האיגורוט מאמינים ברוחות טבע השוכנים במקומות שונים כעצים, מקורות מים או אתרים בעלי השפעה על-טבעית. מספרם של אלה רב והם מתחלקים לבעלי השפעה חיובית ולבעלי השפעה מזיקה ואף הרסנית. הפינאדינג, לדוגמה, שייכים לקבוצה הראשונה. הם חיים בכפרים והם טובי מזג ומועילים מאד. משום כך יפרישו להם תמיד בני איגורוט ממזונם לפני הארוחה ואחריה, ויעניקו להם מנחות בטכסים מיוחדים. הרוחות המזיקים מסוכנים במיוחד אם התעלמו מהם או פגעו בהם. האמלאג, למשל, לוכדים נשמות, והפסאנג גורמים לאי-פוריות האשה. מאחר שאי-אפשר לראותם, קל מאד לפגוע בהם בחוסר זהירות: לדרוך עליהם, להרוס את בתיהם או להרוג את החיות שהן שליחותיהם: נחשים, עכבישים ונמלים. מחלה היא תמיד פרי נקמתה של רוח מסוכנת. יש לפייס אותה בטקסים ובמנחות מתאימים. שלהבת אש היא חלק בלתי נפרד מטכסים כאלה. אורה אמור להראות לרוחות המפויסים את הדרך לביתם.

לרוחות האבות המכונים אניטו נועד התפקיד החשוב של מתווכים ומורי דרך לצאצאיהם, המקיימים קשרים עם אלים ועם רוחות בטבע. צרכיהם דומים לאלה של בני האדם החיים, הדואגים כמובן לכל מחסורם. אם אינם שבעי רצון יאותתו זאת – בדומה לאלים ולרוחות הטבע – במחלה, במוות, או ביבול גרוע.

באותות ובחלומות הם מעבירים מסרים לחיים: מצביעים על החוטאים, מציעים פתרון ודורשים קורבנות. קשר קבוע עימם מתקיים איפוא בטקסים דתיים מיוחדים שבהם יש תפקיד חשוב ל"מדיומים". אלה הם בני שבט רגילים ולא כת "כהנים" כמקובל בדתות אחרות, אך יש להם היכולת להתקשר עם האניטו ועם הרוחות, בדרך כלל בזכות כוחות או טכניקות מסוימות שהעניקו להם הרוחות. התקשורת היא בדרך כלל בתפילה, במנחה וביכולת לפרש חלומות ואותות.

חשיבותו של האורז
מזונם העיקרי של האיגורוט בעבר ובהווה הוא האורז. סיפור הבריאה המובא כאן כדוגמה מבטא את החשיבות הרבה שמייחסים בני השבטים למזון בסיסי זה, עד כי הפיכתו לערך מקודם שמקורו בטיפות חלבה של אם השבט הקדמונית. כיוון שיבולי האורז אינם מספיקים לצריכה במשך שנה שלמה, משמשים תפוחי אדמה מתוקים כמזון בסיסי משלים. שימוש זה נמשך גם כיום, כשהאיגורוט מכירים זנים עמידים למחלות ומשובחים יותר של אורז. תפוחי אדמה מתוקים, תירס ושעורה וכן חלק מהפירות והירקות שצורכים האיגורוט, גדלים בשדות שבוראו ביער. חלק אחר נאסף ביער עצמו. בשר אוכלים האיגורוט בדרך כלל רק באירועים מיוחדים, ומקורו בחיות הבית – תאו, תרנגולות, חזירים, עיזים וכלבים. בעבר הייתה חשיבות לבשר ציד (חזירי בר, תרנגולות יער ונחשים), לדגים ולחיות מים מהנחלים ומהשדות המוצפים. כיום הופכים האחרונים לנדירים יותר ויותר על שולחן האיגורוט, בשל היעלמותם מהיערות (הנכרתים ונעלמים גם הם בקצב בלתי מרוסן) וממקורות המים ההולכים ומזדהמים.

האורז ממשיך להיות בסיסה של כלכלת האיגורוט, וטרסות שנבנו לראשונה לפני קרוב ל- 3,000 שנה עדיין מצויות במוקד הכלכלי, החברתי והדתי של האיגורוט. בתוספת שכלולים מסוימים בבנייתן (האיפוגאו בונים אותן מעפר והבונטוק והקלינג מאבן) מגדלים בהן אורז במשך כל השנה. אבל טרסות אורז הן יותר ממקור מזון ומאסם תבואה עבור האיגורוט. הן רכוש פרטי, מקור עושר וביטוי למעמד. מבקר בליבו של חבל ההרים, בטריטוריות של בונטוק, קנקנאי, קלינגה ואיפוגאו, עומד המום מול האינטנסיביות של טרסות על המדרונות התלולים. צפייה בבניית קיר אדמה או אבן של טרסה חדשה, שגובהו לפעמים כ- 10-15 מטרים, והערכת עבודת האחזקה והשיפוץ הנדרשת במערכת טרסות שכזו, מגבירה עוד יותר את הכבוד שרוכש המבקש לבוני הטרסות.

בעל אדמה וטרסות אינו יכול לבנותן ולתחזקן לבדו. בדרך כלל הוא מעסיק פועלים. בעבר שילמו להם בחלק מהיבול. כיום נהוג לשלם בכסף. עבודת השתילה, העישוב והקציר נעשית בעיקר על ידי נשים. גברים עוסקים בבניית טרסות ובתיקונן, בהכשרת השדות ובנשיאת האלומות הקצורות לאחסון. עיבוד האדמה נעשה גם כיום במעדר. במחרשות ובתאו אפשר להשתמש רק בשדות גדולים ובמדרונות מתונים. תאו יש לעשירים בלבד. לפעמים ניתן לשכור אותם לעבודה או לקנותם כדי שישמשו כקורבן בטכס דתי. באין תאו יצלחו לקורבן גם תרנגולת, חזיר או עז.

אחד הטקסים החשובים ביותר הוא זה המיועד להבטחת שלומם של יבולי האורז. הוא נערך בצורה דומה אצל כל השבטים, עם גמר בנייתה של טרסה חדשה, בתום תיקונים שנעשו בה, או עם הכנתה לשתילה עונתית. אצל האיפוגאו מכונה הטכס קניאו (CANIAO). אגדת הבריאה המובאת כאן מתייחסת למקורותיו ומהירה את חשיבותו. כשלון היבולים בגלל מחלה או מזיקים הוא אחד הפחדים הגדולים ביותר של האיגורוט.

לא מפתיעה איפוא ההכרה בכך, שאחד המניעים החשובים למנהג "ציד הראשים", שהיה מקובל אצל שבטי האיגורוט בימים עברו, היה הרצון להביא קורבן אדם מובחר לרוחות ולאלים, ולהבטיח בכך את פוריותם של אנשים וחיות, ובראש ובראשונה של שדות האורז עם שתילתם.

ציד ראשים וקורבנות אדם
ב- 1913, בעת שבפיליפינים שלטו האמריקאים, שאסרו את ציד הראשים ואכפו את האיסור בכל מקום לשם הגיעה ידם, היה גידול מדהים במספר מקרי המוות ה"בלתי טבעיים" בקורדילרה סנטרל. הסבר רשמי לתופעה כרך אותה בכמות המשקעים הנמוכה וביבולים הדלים של אותה שנה: בני האדם הוקרבו כדי לשפר את פוריות השדות.

אין זו כמובן הסיבה היחידה. סיבות אחרות לציד ראשים אצל האיגורוט קשורות גם הן לרגש חזק של אחריות כלפי אחיהם בני האדם וכלפי הטבע: לנקום רצח שאר בשר, להעניש על פשע, לתקן עוול, להבטיח זכויות השבט, להשקיט נשמת נוח יקר, להבטיח רפואה למנהיג חולה.

אין מדובר כאן איפוא בפראות רצחנית לשמה, אלא בעניין עמוק הרבה יותר. עובדה מעניינת היא, שלמרות שצייד ראשים אמיץ ומבטיח היה נערץ בשבטו, בדרך כלל לא יצאו לוחמים ל"ציד" כדי לזכות ביוקרה לבדה, אלא השתדלו לזכות בה כאשר ציד ראשים נתבקש מסיבות אחרות. שבט הקלינגה הוא היחיד יוצא הדופן. כאן, מלבד הסיבות האחרות, יש חשיבות רבה להטלת אימה ולזריעת פחד בקרב השבטים השכנים כאמצעי חיוני להבטחת קיום השבט. גם צבירת יוקרה היא סיבה מספקת לקיום המנהג בשבט שבו "צייד ראשים" הוא מקצוע, והצלחה בעיסוק זה משמשת קרש קפיצה למעמד המנהיג. הקלינגה אכן הצליחו להפוך לאימת השבטים השכנים, אך גם הביאו את האלימות לתוך השבט. מלחמות בין כפרים מוכרות עד עצם היום הזה.

למרבה המזל זכה צייד הראשים בקלינגה בהסמכתו המקצועית כש"לזכותו" רק שני ראשים, שחויב להביא מטריטוריה חוץ-שבטית. כך מותנה מעט האלימות הפנים-שבטית. מלבד זאת מחזיקים גם הקלינגה, כיתר שבטי האיגורוט, בשיטה של הסכם שלום שנועד לנטרל בעיקר איבות פנים-שבטיות, על מנת לאפשר יציאה, ולו זמנית, ממעגל הרצח והנקמה. הסכם שלום כזה מושג בדרך כלל בתום מפגש בן מספר ימים בין ראשי הקבוצות היריבות. במהלכו נערכים תפילות וטכסים, מוקרבים זבחי חזיר ותאו ומוחלפות מתנות מיוחדות.

הסכמי שלום מסורתיים מסוג זה, שלקיומם אחראיות דמויות מרכזיות ורבות יוקרה בכל אחת מהקבוצות היריבות, הן התחליף המקובל כיום לציד ראשים אצל רוב בני האיגורוט. עם זאת, אצל הקלינגה נמשך כנראה המנהג באופן חלקי. אלימות ורצח הם עניין נפוץ למדי בטריטוריית הקלינגה כיום, בין היתר על רקע מחלוקות עזות עם ממשלת הפיליפינים וצבאה בנושאים של פיתוח ופגיעה בקרקעות ובשדות של בני השבט. חלק מלוחמי השבט מסייעים כיום ל"צבא העם החדש" הקומוניסטי (NEW PEOPLES ARMY) ורובי M-16 החליפו את החנית ואת הגרזן של צייד הראשים.

הפוסט הפיליפינים: בין רוחות, אורז וציד ראשים הופיע ראשון במסע אחר

המבקרים בשמורת מערב הרי מקדונל (West MacDonnell National Park), הנמצאת הטריטוריה הצפונית של אוסטרליה, מכירים חלק קטן מערוץ אורמיסטון: הם נוהגים ללכת כעשר דקות מהחניון אל בריכת המים הטבעית הגדולה של נחל האורמיסטון, וכאן, בצל עצי האיקליפטוס הענקיים, מסתיימת דרכם בשמורה.

הדרך אל לבו של מכתש אורמיסטון אורכת כשתי שעות הליכה נוספות, דרך נקיק צר וזקוף קירות. ה"מכתש" הוא למעשה בקעה רחבת ידיים, מוקפת מכל עבריה בקירות סלע גבוהים וזקופים. זוהי ארץ בראשית של ממש: יפה, נקייה ולא פגועה.

ההליכה מהבריכה אל לב המכתש קלה. השביל עוקף את בריכת המים הגדולה מימין, חוזר וחוצה אפיק הנחל מעבר לבריכה, וממשיך בתוך האפיק פנימה אל תוך הנקיק. כמו נקיקים אחרים ברכס מקדונל, גם זה נוצר על ידי התחתרותו לאחור של הנחל בסלעי הקוורציט האדומים הקשים, שהתקמטו באיטיות לפני מיליוני שנים. בקירות הנקיק ניתן לראות בברור את שכבות הסלע המקומטות.

בדרך פוגשים במינים רבים של עצים וצמחי מדבר אוסטרליים. זהו גן עדן לחובבי ציפורים, ועם קצת מזל ניתן גם לפגוש בין הסלעים בקבוצה של קנגורו או וולבי (יונק כיס הקרוב לקנגורו). בתום ההליכה בת כשעה וחצי, לאורך האפיק המתפתל והזרוע גושי סלע ענקיים, יוצא השביל מהנקיק אל הבקעה הגדולה.

קוטר הבקעה הוא כעשרה ק"מ, קרקעיתה חולית ולאורך ערוצי הזרימה שבה, צומחים עצי איקליפטוס גדולים ורבי הצל. כדאי להקים מחנה מתחת לאחד מהם ולבלות שם ככל שתאפשר כמות המים שברשותכם. מלבד בריכת המים הגדולה הקבועה שבפתח הנקיק, יש לאורכו עוד כמה גבי מים קבועים. עונה גשומה מאוד ושיטפונות נלווים (בקיץ הדרומי, כלומר מספטמבר עד מרץ) יגרמו לכך שאפיק האורמיסטון וערוצי יובליו ימלאו מים וציפורים ובעלי חיים רבים יתקבצו סביבם.

בזמן השהות במכתש כדאי לשוטט באזור – אין שבילים מסומנים והאפשרויות רבות. ניתן לעלות לאורך אפיקו הראשי של האורמיסטון אל "פרצת באומן" שם חודר הנחל אל תוך הרכס (כחמישה קילומטרים מנקודת מפגש היובלים שבצידה הדרום-מערבי של הבקעה). חמש שעות של הליכה מאומצת, לעבר הקיר המזרחי של המכתש ובמעלהו, דרושות כדי להעפיל לאחת הגבוהות שבפסגות המקדונל –  הר ג'ילס (1283 מ'), ממנו יש תצפית יפהפייה אל הבקעה והמישורים האינסופיים שמצפון ומדרום לרכס.

פרטים נוספים על ביקור במקום באתר האינטרנט של הטריטוריה הצפונית.

הפוסט אוסטרליה – ערוץ האורמיסטון הופיע ראשון במסע אחר

לקריאת החלק הראשון של הכתבה לחצו כאן >>

ב-18 ביוני 1788 עגנו במפרץ בוטאני שבמזרח אוסטרליה 11 אוניות ובהן 500 חיילים ו-800 אסירים, שנשלחו לארץ גזירה. שירים חדשים נשמעו בחוף וקפטן ארתור פיליפ הכריז על שלטון בריטניה ביבשת החדשה. היישוב האירופי בניו סאות' ווילס (New South Wales, דרום ווילס החדשה) גדל במהירות. מושבות עונשין ויישובים חדשים נבנו גם לאורך חופי אוסטרליה האחרים. בעקבות החיילים והאסירים באו גם מתיישבים חופשיים, שחיפשו ביבשת הזדמנות לחיים חדשים. הם הביאו איתם בקר וכבשים ומינים רבים של גידולים חקלאיים וחיפשו אדמה. חוקרים וסיירים נועזים חדרו לפנים היבשת, ובעקבותיהם המתיישבים. ב-1851 התגלה זהב במחוזות שונים של אוסטרליה, בעשרים שנים של "בהלת זהב" גדלה אוכלוסיית הלבנים ביבשת מ-405,000 ל-1,650,000 נפש.

במהלך התפתחות מואצת זו לא היה זמן או רצון להתחשב בילידי אוסטרליה. ממילא, בעיני רוב המתיישבים הם נראו כמין נוסף של חיות משונות, בדומה לקנגורו או לקואלה. רוב אדמותיהם נלקחו מהם והפכו לערים, חוות או מכרות זהב. בכמה מקומות ניסו המתיישבים לקנות מהם את האדמה, אבל האבוריג'ינים, שלא ראו באדמה רכוש פרטי שניתן למכרו, לקנותו או לחלקו בגדרות, סרבו לשתף פעולה. בין כה וכה, ברוב המקרים נלקחו האדמות ללא כל גינוני טקס.

אבוריג'ינית קשישה. ב-1788 חיו באוסטרליה 300 אלף אבוריג'ינים, אחרי מאה שנות התיישבות לבנה נותרו רק כ-60 אלף

כשניסו האבוריג'ינים להתנגד, או כשצדו את הבקר והצאן של המתיישבים במקום חיות הבר שהלכו והתמעטו, התפתח עימות עקוב מדם שהביא עליהם אובדן. האבוריג'ינים לא היו לוחמניים כמו האינדיאנים בצפון אמריקה, ונשקם היה דל. הם התעמתו באופן אלים רק עם מי מביניהם שנתפסו על ידם כפוגעים בערך החלום. בעימות עם הלבנים לא היה להם שום סיכוי.

על פי הערכות, ב-1788 חיו באוסטרליה כ-300 אלף אבוריג'ינים. בתום 100 שנים של התיישבות לבנה נותרו ביבשת כולה רק כ-60 אלף. באזורים אחדים, בטסמניה למשל, עשתה אלימות המתיישבים מה שלא הצליחו לעשות אקלים קשה וניתוק מהיבשת במשך עשרות אלפי שנים, והילידים הומתו עד האחרון שבהם. במקומות אחרים היה די במחלות שהביאו המתיישבים מאירופה – צרעת, עגבת ואבעבועות – ובשתיית אלכוהול, כדי לעשות בהם שמות. רק מיעוט מהם המשיך לחיות באורח החיים הישן, בעיקר באזורים הנידחים והמדבריים ביותר של הארץ. במקומות אחרים ברחבי היבשת הם התגוררו במחנות עלובים, בשולי ערים ועיירות, או בתחומי חוות שהוקמו על מה שפעם היתה אדמתם השבטית. רובם נוצלו ככוח עבודה זול ונשותיהם הפכו לאובייקטים מיניים לנחותים שבלבנים.

הבלתי נראים
הם לא נחשבו לאזרחי המדינות החדשות, למעשה לא נחשבו כלל. ממשלות המדינות השונות באוסטרליה התאמצו לרכז אותם בשמורות ולמסרם לטיפולם של פקידים, שהטילו עליהם הגבלות קשות של תנועה ותעסוקה, או לטיפולם של מיסיונרים צדקנים ופטרוניים, שתבעו מהם להאמין באלוהים מופשט ולהתכחש לתרבותם ולמנהגיהם. רובו של הציבור הלבן התייחס אליהם באי הבנה, בחשד, בשנאה ובאלימות. אחרים העדיפו להתעלם מהם, כמו אותו עיתונאי ליברלי ממלבורן שכתב ב-1868: "…הבה נעשה את דרכם אל הקבר נוחה ככל האפשר. הבה נעשה כל שביכולתנו כדי לעשותם בני תרבות נוצרים. אך אל נחמיא לעצמנו כי הצלחנו במשימה. אולי ניתן עוד לעשות דבר מה עם בני התערובת, אך חושש אני כי עניינו של היליד טהור הגזע הוא חסר סיכוי…".

ציורי סלע אבוריג'יניים. רק בשנות ה-60 הפכו האבוריג'ינים לקיימים על פי חוק

ב-1901 הוקמה פדרציית המדינות האוסטרלית והטיפול בחלקים מאוכלוסיית האבוריג'ינים הועבר לידיה. אך מדיניות הפטרונות והאפליה לא השתנתה. ילדים בני תערובת נלקחו מהוריהם, על בסיס תקנה קולוניאלית גזענית מ-1819, ונמסרו לבתי יתומים ולמשפחות אומנות לבנות. שוב ושוב נעקרו האבוריג'ינים מאדמותיהם המסורתיות ורוכזו בשמורות. שם, כמו בחוות ובמחנות בשולי הערים, המשיכו לסבול ממחלות, מאלימות ומתת תזונה.

בעקבות התעוררות ציבורית מסוימת ומודעות ממסדית רבה יותר לחומרת הבעיה האבוריג'ינית בשנות ה-30 וה-40, החלה הממשלה הפדראלית, בראשית שנות ה-50, בפעולה לפתרון הבעיה על ידי הטמעתם של הילידים ובני התערובת בחברה הלבנה, במטרה "להפכם לבני תרבות". משאל עם שנערך ב-1967 זיכה את הממשלה הפדראלית בסמכות לטפל בכל אוכלוסיית הילידים. האבוריג'ינים הוכרו כאזרחים אוסטרלים שווי זכויות והפכו לראשונה ל"קיימים" על פי חוק.

לרבים מהם, בשמורות ובשולי הערים, באו השינויים מאוחר מדי. ב-1971 יצאה הקבוצה האחרונה של האבוריג'ינים, שחיה באורח מסורתי, מתוך המדבר שבמערב אוסטרליה. רק חמישה אנשים היו בקבוצה, והם באו להתיישב בשמורה. מנהיגם, טיג'ינה הזקן, מת שם כעבור שלושה שבועות.

בשנים האחרונות התפתחה באוסטרליה "תיירות חלום", שבמהלכה המבקרים צופים באבוריג'ינים בסביבתם הטבעית – מציירים, צדים, מחפשים מים ועוד

הווה כתנאי לעתיד
בין 1975 ל-1976 גרתי באליס ספרינגס שבמרכז אוסטרליה, בטריטוריה הצפונית. זו היתה אז עיר קטנה ומבודדת, שגרו בה כ-12 אלף איש. בטריטוריה הצפונית כולה חיו אז כ-20 אלף אבוריג'ינים, רובם טהורי גזע.

בערוץ הנחל היבש טוד, החוצה את העיר, היה מחנה אבוריג'יני, שנחשב למקום המסוכן ביותר בעיר. שם גרו בסוכות, באהלים ובצל עצי האיקליפטוס, אנשים שהגיעו מהשמורות. מעטים מהם עבדו. רובם בילו את היום בבטלה ובשתיית היין, שקנו בכספי המענק הממשלתי השבועי (ממשלת אוסטרליה החלה לשלם קצבה זו לילידים טהורי הגזע מראשית שנות השבעים). בלילות התקיימו שם הילולות פרועות, בהן השתתפו גם לבנים, פועלי חוות ונוודים. שומר נפשו רחק משם, אם רצה להימנע מאגרוף בפנים או מסכין בבטן. בבקרים חזר המראה על עצמו: נשים וגברים אבוריג'ינים שתויים כלוט, מזוהמים ולבושי סחבות, שרועים ברחובות, ישנים בין שברי בקבוקים ופחיות ריקות. תושבים לבנים היו עושים דרכם לעבודה, כשהם פוסחים על גופות הישנים באדישות גמורה.

לבית החולים לילדים אבוריג'ינים הובאו ילדים בדרך כלל במצב ירוד ביותר, כתוצאה ממחלות, הזנחה, תת-תזונה או מכות. מראה מזעזע במיוחד היה לילדים חולי עגבת מולדת, שסבלו מעיוותים מחרידים בפנים ובגוף. הילדים שהו שם בחברת אמהותיהם לפעמים חודש ויותר, וזכו לטיפול ולמזון. כשיצאו מבית החולים בריאים וחזקים יותר, תודות למאמצי הצוות המסור, ידעו הרופאים שתוך זמן קצר יראו אותם שוב, לעיתים במצב גרוע יותר.

במסגרת עבודתי ביקרתי ברבות מהשמורות בטריטוריה. בכולן ראיתי עזובה: בתים נוטים ליפול, ציוד מחליד, שלדי מכוניות, אנשים בטלים מעבודה. כל השמורות והמיסיונים היו "יבשים" על פי חוק, ואסור היה למכור או לשתות שם אלכוהול. אבל תושבי אליס ספרינגס נהגו להבריח יין לתוך השמורות ולספסר בו. כשלא נמצא להם משקה, היו מבוגרים וילדים בשמורות מריחים מיכלי דלק, דבק או צבע כדי להשתכר וגורמים לעצמם נזק מוחי בלתי הפיך או מוות.

לצייר את החלום. האבוריג'ינים ציירו בכל מקום – על חול, על סלעים, על גזעי עצים

אבל דבר נוסף התרחש באליס ספרינגס באותם ימים: בגן מול בית העיריה עמד אוהל גדול ועליו שלט: "שגרירות אבוריג'ינית". זה היה סניפה הראשי של "שגרירות", שנציגות אחרת שלה ישבה מזה שלוש שנים על מדשאת הפרלמנט בקנברה, בירת אוסטרליה. זו היתה דרכם של הפעילים לזכויות הילידים, שהיו זועמים ומיליטנטים יותר מאי פעם, להזכיר לאוסטרלים, ללא הרף, את בעייתם והצורך הדוחק בפתרונה. המסר שיצא משם ומריכוזי ילידים אחרים ברחבי אוסטרליה היה מסר של כאב, תסכול וכעס. אבל נוספה לו נימה חדשה: גאווה והכרה בשייכותם לעם ולמורשת תרבותית עתיקה. הם תבעו את זכותם להיות שותפים בקביעת עתידם, וידעו היטב שאינם רוצים להיות אדם לבן. הם גם הבהירו מהו הבסיס לפיתרון נאות: החזרת אדמות שבטיות לידי הילידים, והכרה בערך תרבותם, הנגזרת מאותן אדמות.

מאבקם העקשני וכעסם של הילידים העצימו את תחושת המבוכה ורגשי האשם של הממשלה וחוגים שונים בחברה האוסטרלית. בשנים שחלפו מאז התחוללו שינויים רבים: הממשלה הכירה בארגונים ובמוסדות אבוריג'ינים כדוברים הרשמיים של בני עמם. ב-1976 אושר חוק "זכויות לאדמות הילידים", שהחזיר מאז לידי הילידים למעלה מ-20 אחוזים מאדמות הטריטוריה הצפונית (כ-250,000 קילומטרים רבועים), כולל זכויות המרעה, העיבוד והכרייה. "חלומות" רבים הושבו לבעליהם. אדמות הושבו לילידים גם במדינות אוסטרליות אחרות, אם כי בהיקף קטן יותר. תרבות הילידים הוכרה רשמית כחלק רב חשיבות במורשת האוסטרלית והיתה לנושא נלמד בבתי הספר. ביטוייה האמנותיים, מסורתיים כמודרניים, של תרבות זו, זוכים להערכה נלהבת ולמחירים גבוהים בחוגי האמנות ואספניה.

דידג'רידו, כלי נשיפה עשוי מגזע עץ חלול, שמנגנים בו בטכניקה ייחודית

גם ערכה התיירותי של מסורת ייחודית זו זכה לגילוי. כך נוצרה "תיירות חלום" – מסעות קצרים לאתרים אבוריג'יניים, במהלכם מוסברת לתיירים מורשתם על היבטיה השונים, והם אף זוכים בהדגמות: צופים בציירים, בחיפוש מים ומזון ואף אוכלים מטעמים אבוריג'ינים. פעילות זו, שהפכה לפופולרית, מעסיקה מספר גדל והולך של אבוריג'ינים. הכנסות ממפעלי תיירות ואומנות, מזכויות עיבוד וכרייה באדמות הילידים ומקרנות ממשלתיות מיוחדות, מופנות לקידום כלכלי וחברתי של קבוצות אבוריג'ינים, בהתאם לצרכיהן המיוחדים.

אבל הבעיה רחוקה עדיין מפיתרון. האבוריג'ינים עדיין נמנים ברובם עם השכבה הנמוכה ביותר בחברה האוסטרלית. תוחלת החיים הממוצעת שלהם נמוכה בכ-15 עד 20 שנהמהממוצע הכללי, תמותת התינוקות בקרבם גבוהה פי שלושה מכלל האוכלוסייה וגבוהה יותר גם שכיחותן של סכרת ומחלות לב ושל מחלות מדבקות, כצהבת, שחפת וטרכומה. שיעור האבטלה בקרבם עדיין קרוב לפי שישה מהממוצע הלאומי. שכרם הממוצע הוא כמחצית השכר הממוצע של שאר חלקי האוכלוסייה. רבים מהם עדיין חיים בשולי הערים, בצפיפות רבה ובתנאים לא תנאים. שיעור המאסרים של אבוריג'ינים גדול פי 16 משיעור המאסרים של שאר התושבים, ומספר אלה מהם המתים בכלא גבוה מאוד. האם צודקים הפעילים האבוריג'ינים, שטוענים כי קיום על בסיס של מסורת עתיקה, תוך התרחקות מהרעות החולות של העולם המודרני הוא שיציל את האבוריג'ינים? האם קיום כזה אפשרי בכלל במאה ה-21?

ציורי סלע אבוריג'ינים בפארק קקדו

הד לשיר עולמי
אי אפשר לסיים את סיפורם של האבוריג'ינים מבלי להתבונן בו בפרספקטיבה החורגת מגבולות היבשת האוסטרלית. בהגיע האדם הלבן לאוסטרליה פגש אנשים החיים בתקופת האבן. אמנם התרבות האבוריג'ינית עברה שינויים והתאמות לתנאי היבשת האוסטרלית במהלך 50 אלף שנות קיומה, בעיקר בתחומים חומריים וטכנולוגיים. אך אפשר בהחלט להניח כי לאור החשיבות הרבה שנותנים בני תרבות זו לשימור העבר, תחומים אחרים בה, בעיקר אלה הקשורים לתפיסת העולם ולביטוייה הטקסיים והגרפיים, השתמרו ללא שינוי ניכר. לאור זאת, אין ספק שבתרבות זו השתמרו יסודות שמקורם קדום ביותר, יסודות שהביאו המהגרים מארצות מוצאם בדרום מזרח אסיה.

יותר מכך. בזוכרנו את הרעיונות המקובלים על מוצא המין האנושי, התפתחותו, התהוות תרבותו ותפוצתו בעולם, אי אפשר להימנע מהמחשבה שיסודות תרבותם של האבוריג'ינים קדומים אף יותר ומהווים חלק מהמורשת האנושית-תרבותית של כולנו. האם מקרה הוא שהבוראים ברבים מסיפורי הבריאה יוצרים את האדם מעפר הארץ? האם מקרה הוא ששלדים מלפני 30 אלף שנים, שהתגלו באתר אגם מונגו שבאוסטרליה מונחים בקבריהם באותה צורה ומרוחים באותה אבקת צבע אדמה אדומה מקודשת, כמו שלד של אשה צעירה מלפני 100 אלף שנים, שהתגלה ליד אגם בלטון בהונגריה? כלום ייתכן שלפחות חלק ממזמורי האבוריג'ינים האוסטרלים הם המזמורים הקמאיים, ששרו אבות המין האנושי בטקסים דומים בחלקי עולם אחרים? ומי היו מספרי הסיפורים הראשונים?

אולורו, הר הקדוש לאבוריג'ינים בטריטוריה הצפונית

איני מתיימר לדיון אנתרופולוגי, זהו יותר עניין וכבוד למורשת העתיקה ולמאמץ האדיר שעשו האבוריג'ינים לשמרה, גם למעננו, בלי יודעין. בספרו הנפלא "נתיבי השיר" (The Songlines), העוסק בקדחתנות במסרים תרבותיים שונים, מהתרבות האבוריג'ינית לתרבותנו אנו, מיטיב סופר המסעות ברוס צ'טווין לבטא תחושה זו: "…בעיני רוחי אני רואה את נתיבי השיר נמתחים על פני יבשות ושנות דור; ובכל מקום בו פסעו בני האדם השאירו הם נתיב של שיר (שאת הדו נוכל לקלוט מפעם לפעם); ושמקורם של נתיבים אלה הוא אי שם הרחק בזמן ובמרחב, בכיס המבודד שבסבנה האפריקנית, שם פצה האדם הראשון את פיו, מתריס נגד האימים אשר סבבו אותו, וקרא את השורה הראשונה של השיר העולמי: אני הוא!".

לקריאה נוספת:

אבוריג'ינים – לצייר את הארץ המסורת האמנותית האבוריג'ינית נמתחת על פני עשרות אלפי שנים והיא עושה שימוש נרחב בנקודות ובקווים מצטלבים. צורות אלו קשורות בדימויים של יערת דבש, עור תנין, זחלים, קורי עכביש. הנקודות מסמנות גם את עקבותיהם של בני האדם ובעלי החיים שעברו במקום בעידן החלום לכתבה המלאה >

הפוסט אבוריג'ינים – זמן חלום, חלק ב' הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט מדבריות: מהו סוד קסמם? הופיע ראשון במסע אחר

"אתה חייב לדבר עם מיסיס אינגרם", אמר לי כמעט כל מי שפגשתי ברדפרן (Redfern). ג'ויס אינגרם חיה כמעט כל שנותיה ברדפרן. בגיל 77, עם השכלה של שש כיתות בית ספר עממי נחות בלבד, היא בעלת מעמד יוצא דופן בקהילה האבוריג'ינית שבמקום. איש לא מדבר עליה כעל "ג'ויס", ואני חש באיזו משמעות מיוחדת לשימוש בתואר האלמנטרי כל כך – מיסיס, גברת – בצמוד לשמה. חיבה עזה וכבוד ללא מצרים של הדוברים. גילה ונסיון חייה, הוותק שלה בשכונה או חוכמתה, ואולי כל הדברים יחד, עשו אותה למנהיגה בקהילה, ל"זקנת שבט" (elder) של ממש, בנוסח המסורתי. בעיני רבים היא דוגמה להנהגה עממית, שונה מכל מיני מנהיגים בעיני עצמם ויומרניים של התנועה האבוריג'ינית.
וכך, במשך כל ימי שהותי בסידני, אני מנסה לפגוש במיסיס אינגרם ולקבל גם ממנה תשובה לשאלה המציקה לי זה מכבר, ושאותה באתי לנסות לברר הפעם: מה המשמעות של קיום אבוריג'יני בעיר ובסביבה מודרנית, ומה הסיכוי לקיום כזה במאה ה־21 שבשער.

"הבלוק" – כניסה לעולם אחר
רובע רדפרן רחוק רק קילומטרים אחדים, עשר דקות נסיעה או שלוש תחנות רכבת, ממרכז סידני. זהו איזור מגורים אופייני של בני מעמד בינוני ופועלים בעיר הפנימית, מהדורה מרופטת של פדינגטון (Paddington) היוקרתי, עם שרשרות בתי קומתיים ששבכות ברזל אמנותיות בחלונותיהם ובמרפסותיהם. רובע שידע ימים טובים יותר, ושב, בחלקו, להיות

רוב המבקרים בסידני היפה והמטופחת אינם נחשפים לשכונה כמו רדפרן. עד מצעד המחאה הגדול של 60 אלף אבוריג'ינים בסידני ב-1988, לא הרבתה התקשורת העולמית לעסוק בנושא | צילום: מיכאל גלעדי

מקום מגורים משתקם ומועדף על בני המעמד הבינוני, בוהמיינים וסטודנטים מאוניברסיטת סידני הסמוכה. להוציא את מספרם הגדול מעט מהמקובל של שתויים, רובם כהי עור, המתנדנדים על עקביהם כבר בשעת צהריים מוקדמת סמוך לתחנת הרכבת, הכל נראה שגרתי. ובכל זאת, ליוצא מתחנת רדפרן נדמה שהוא מגיע לעולם אחר.
מול שער היציאה, מעברו השני של הרחוב, קיר ארוך ועליו ציור צבעוני גדול: רגליים יחפות, טוטמים אבוריג'יניים, דגל ה"קורי" (Koori – האומה האבוריג'ינית באחת משפות הילידים) וכתובת ענקית "40,000 שנים הן זמן ארוך מאוד, 40,000 שנים עוד חרותות בזכרוני". כל זה על רקע הבניינים הגבוהים ומגדל התצפית בסיטי של סידני, המתנשאים במרחק. מאחורי הקיר הזה, בשטח קטן יחסית – רק ארבעה רחובות המצטלבים עם ארבעה רחובות אחרים – הידוע בפי דייריו כ"בלוק", נמצאת השכונה האבוריג'ינית שהוציאה לרובע, ולעיר כולה, שם רע.
ברניס יוז (Hughes), אשת הקשר שלי כאן, לא הופיעה למפגש בתחנה. "כמה אבוריג'יני מצידה", אני חושב ביותר משמץ של גזענות כעוסה, ומצלצל למספר הטלפון שבידי. "אל תלך לשום מקום", אומר לי המתנדב ברדיו קורי (Koori Radio) שבצד השני של הקו, "אני בא לקחת אותך". ואני ממתין לו, תוהה על נימת הדאגה ששמעתי בקולו.
רק מאוחר יותר אחר הצהריים, בצאתי בפעם הראשונה עם ברניס (היא הופיעה לבסוף, והתגלתה כצעירה חמודה שהבחינות באוניברסיטה גרמו לה לאחר) לחפש, לשווא, את מיסיס אינגרם בביתה שב"בלוק", אני מתחיל להבין מה הדאיג כל כך את ידידי החדש כריס.
בכניסה ל"בלוק", בקרן הרחובות לוסון (Lawson) ואווליי (Eveleigh), עומד בניין גדול, ועל גגו מתנוסס דגל קורי ענק ומתריס – שחור הוא צבע העור, השמש שבמרכז היא האם נותנת החיים לכל, האדום מסמל את אדמת אוסטרליה ואת דם הילידים שנשפך בה. בכיכר המרוצפת שבחזיתו ובספק גן השעשועים שבראש רחוב אווליי (נדנדות אחדות, כמה מהן שבורות, ועשב שוטה במקום דשא), מתגודדים בחבורות מספר רב של חסרי מעש המשוחחים ביניהם בקולות רמים, כשהם לוגמים מפחיות בירה או מעבירים ביניהם בקבוק של יין עטוף בשקית נייר. מפעם לפעם מתפתחת מריבה קולנית להפליא, שמשתתפיה עושים שימוש משוכלל בשפת ביבים. אלימוֹת מילולית וקולניות במיוחד הן המריבות בין הנשים האבוריג'יניות, סתורות הלבוש ופרועות המראה.
פרופ' מרסיה לנגטון (Langton), סוציולוגית ופעילה אבוריג'ינית, כתבה באחד ממאמריה

צעירה אבוריג'ינית. החברה האוסטרלית היא אמנם רב-תרבותית, אבל אינה נקייה נגילויי גזענות. רק ב-1967 הוכרו האבוריג'ינים כ"בני אנוש" בחוק האוסטרלי | צילום: ג'וזף בק

על היותן של הקללות והקטטות הפומביות מנגנון מסורתי, עם חוקיות ברורה, אשר נועד לפריקת מתחים ותיקון עוולות בין פרטים וקבוצות בחברה האבוריג'ינית בעבר. המנגנון הזה מופעל גם בהווה, בקבוצות אבוריג'ינים עירוניות, בהתאמות הנדרשות ובשפה החדשה, לאותם צרכים, אלא שאינו מובן כלל, ועל כן גם לא מתקבל בברכה, על ידי נציגי החוק ה"לבן" – המשטרה ובתי המשפט.
לנגטון מציינת במאמר כי כמו בעבר, צפויות הקטטות להסתיים לאחר שמיצו את מהלכן הטקסי המקובל והמשתתפים באו על סיפוקם, בדרך כלל ללא פגיעות גופניות קשות מדי, אלא אם כן המשתתפים בתגרה היו "extremely intoxicated". איזו הגדרה מדעית, נקייה ויובשנית. רבים מהמתקוטטים ומהנוכחים בכיכר נראים "מורעלים" במידה מדאיגה, כפי שמעידים גם שברי הבקבוקים הרבים ומזרקים הפזורים פה ושם.
הקירות הלבנים של הבתים במורד רחוב אווליי חשופים ברובם מצבע או טיח. על רבים מהם מרוססות בצבע כתובות וססמאות. הלכלוך וההזנחה בולטים. אחדים מהמבנים הרוסים בחלקם או שרופים. גם כאן יושבים הרבה אנשים ללא מעש ושולחים לעברי מבטים חשדניים. במרפסת מקושטת בכמה עציצי גרניום, מקישה ברניס בדלת. בת עשרה בתלבושת אחידה של תיכון פותחת לנו את הדלת ומאפשרת הצצה לחדר מפתיע בנקיונו בלב העזובה. זו נכדתה של מיסיס אינגרם. סבתהּּ לא בבית. אנסה לפגוש אותה בערב, בישיבת הוועד של המרכז הקהילתי.

אני יודעת מאיפה באתי
לינדה בורניי (Burney) היא נשיאת "המועצה לפיוס"
(National Committee for Aboriginal Reconciliation) בניו סאות וולס ומנהלת האגודה לייעוץ חינוכי לאבוריג'ינים. היא כבת 40, דקת גזרה, נאה ומרשימה בשמלתה האלגנטית, בתכשיטיה התואמים ובדיבורה הרהוט. אני פוגש בה במשרד האגודה בסידני, באיזור מגורים ישן אך יוקרתי ועטור ירק.
האגודה היא ארגון ציבורי של קהילת האבוריג'ינים, המקבל תמיכה ממשלתית. "תפקידנו", היא אומרת, "להיות 'כלב השמירה' במשא ומתן עם גורמים בממשלות המדינה והפדרציה על הקצבות לחינוך וקידום תוכניות במגזר האבוריג'יני, וגם לעקוב אחר התפתחויות ולייעץ בנושאי חינוך ומתן הזדמנויות לאבוריג'ינים. יש בעיות רבות הרחוקות מפתרון: נשירת ילדים אבוריג'ינים מהמערכת גדולה בהרבה משאר האוכלוסיה, יש שיעור גדול של אנאלפביתים, צריך להתאים חלק מתוכניות הלימודים במיוחד לאבוריג'ינים, לבחון את הקשר בין בעיות בריאות של ילדי אבוריג'ינים לבין הישגיהם בלימודים ולפעול בעניין עבריינות הנוער הנפוצה. המון בעיות", היא נאנחת, "לצוות קטן עם קשיי תקציב".
עם מי ועם מה אתם רוצים להתפייס?
"זהו תהליך הנמשך באוסטרליה כבר עשר שנים: בדיקת העבר האוסטרלי, בניסיון ליצור עתיד טוב יותר לאבוריג'ינים ולכל תושבי הארץ הזו, כדי שיוכלו להתחלק באופן שוויוני במשאביה. הוא כרוך במשא ומתן עם תעשיית המכרות, איגודים מקצועיים ואנשי עסקים על נושאים חברתיים וצדק לאבוריג'ינים; וכן,      בשכנוע הממשלה להכיר באחריותה למה שקרה ובצורך לתיקון המעוות.
"לרוב האוסטרלים אין מושג על העבר ותוצאותיו בהקשר האבוריג'יני. עד לפני כשנה לא הכיר איש בעובדת קיומו של 'דור אבוד' [Lost Generation – כ־100 אלף ילדים ממוצא

במרכז החינוכי מוראווינה. המרכז מתוחזק היטב, והילדים בו מקיים ומטופחים. האם מכאן ייצא האסטרונאוט האבוריג'יני הראשון? צילום: משה שי

אבוריג'יני שנחטפו והורחקו ממשפחותיהם על ידי השלטונות ומיסיונרים, מראשית המאה ועד שנות השבעים, 'לטובתם'], ומי שידע – הכחיש. עכשיו אי־אפשר להכחיש עוד!
"עד 1992, כשהתקבל פסק הדין בעניין מאבו [Mabo Case – פסיקה תקדימית של בית המשפט העליון באוסטרליה, בעניין זכותם ההיסטורית של ילידים על אדמתם, שזעזעה את המערכת הפוליטית, הכלכלית והחברתית במדינה], היתה מוסכמה שהארץ, בעת בואם של האירופאים, היתה 'ארץ ריקה' [terra nullius], ולכן ראויה להילקח ללא כל מחלוקת. ספרי החוק וההיסטוריה התעלמו עד 1993 מזכויות הילידים בארץ זו. אוסטרליה אינה יכולה יותר להסב מבטה ולומר: זה לא קרה, זה לא היה!".
ואם אוסטרליה הרשמית והאוסטרלים יכירו בעובדות ויראו באבוריג'ינים "אוסטרלים ראשונים", זה יבטיח את ההשלמה עם קיומם כחלק מהחברה?
"ספק אם תהיה אי־פעם השלמה וקבלה מלאה של האחריות ושל העובדות ההיסטוריות. זו חברה רב־תרבותית, אבל עם גילויי גזענות רבים. רק ב־1967 הוכרו האבוריג'ינים כ'בני אנוש' בחוק האוסטרלי, ורק ב־1972 נפסקה מדיניות הממשלה הרשמית של 'אוסטרליה לבנה' [מניעת הגירתם של לא־לבנים לארץ]. רוב תושבי אוסטרליה היום גדלו במדיניות מפלה זו, וכמוהם רוב המנהיגים. ועם דעות קדומות ומנטליות שנוצרו אז, איך יבינו שעל האבוריג'ינים נגזר כל אותן שנים ארוכות 'לחיות בזבל'?
"ובשנים האחרונות יש לפתע התפרצות מחודשת של גזענות… פאולין הנסון [פוליטיקאית ימנית קיצונית] ו'האומה המאוחדת' שלה… ואנשים נתפסים לרעיונות נוראיים כאלה: האומה האחת, הנפלאה כאילו… האסיאנים אחראים לקשייה הנוכחיים… האבוריג'ינים גוזלים חלק מהקרקעות… פתאום מתברר שהגזענות עדיין קיימת, ובעוצמה מפחידה. וזה מדאיג ומתסכל אנשים כמוני, אחרי 20 שנה של עבודה קשה לשינוי הלכי הרוח ולמען פיוס".
נכשלת בהשגת מטרתך? אולי לא עשית מספיק?
"לא, כי ב־20 השנים הללו קרו גם הרבה דברים חשובים ומשמעותיים. למשל, כשבשנת יובל ה־200 [1988] עלתה מחאת האבוריג'ינים לכותרות התקשורת העולמית, יום אחרי יום, ותושבי אוסטרליה נאלצו להתמודד עם העניין ולא להתחבא… באותה שנה צעדו 60 אלף איש במצעד מחאה בסידני וזכו לתמיכת האיגודים המקצועיים וקבוצות מיעוטים אחרות וארגוניהם. ויש לנו כעת, ברמת האזרח הפשוט, קרקע לפעולה שבבסיסה ההבנה כי העניינים לא היו ועדיין אינם כשורה… הבנה מתרחבת והולכת שבמרכז אי־הצדק החברתי נמצאים האבוריג'ינים והיחס למורשתם התרבותית… והיחס לתרבות הולך ומשתנה. היא הופכת לנכס כלל אוסטרלי".
לינדה אינה נראית אבוריג'ינית, מלבד העיניים האופייניות, שעפעפיהן כהים, המתמלאות מפעם לפעם כעס או כאב. אביה אבוריג'יני, אמה לבנה, וגם היא, כרבים מבני דורה ה"אבודים", נלקחה מהוריה כתינוקת והתחנכה בסביבה לבנה. היא לא מרחיבה את הדיבור על כך, ואני נמנע מללחוץ.
את יודעת מאיפה בא אביך? מהם שורשיך ואדמתך השבטית?
לינדה צוחקת. "הנחת היסוד שלך על אבוריג'ינים עירוניים אינה נכונה, לדעתי. רק מעט מאוד מאיתנו לא מכירים את שורשיהם השבטיים ואת אדמתם. הם אינם מנותקים ממנה, גם אם הם לא גרים שם כעת. אני בחרתי לגור בעיר הגדולה, אבל שורשי בדרום־מערב ניו סאות וולס, ליד ליטון (Leeton). אני גרה בסידני 20 שנה, לא על אדמתי, אבל לא ניתקתי את הקשר. האוכלוסיה האבוריג'ינית בסידני היא כמו קהילה של אנשים ממוצאים שונים הקשורים למורשת… הם יודעים מאיפה באו".
ומה עם שימור הטקסים ומהות ה"חלום" ?
"זה אכן אבד לרבים מאיתנו, הכיבוש הרי נמשך כאן יותר מ־200 שנה", היא אומרת בכעס. "אבל גם אם חייתי במציאות של דיכוי ומחיקת האבוריג'יניות במשך שנים רבות, זה לא עושה אותי פחות אבוריג'ינית! רק אורח חיי שונה מאוד מאורח חייו של יליד בטריטוריה הצפונית. אם איני יכולה לדבר בשפת שבטי, עדיין איני פחות אבוריג'ינית ממי שמדבר בשפה עתיקה. מה שקובע את הזהות היא ההגדרה העצמית והקשר למורשת דרך ערכים".
ערכים אבוריג'יניים יכולים להיות תקפים במאה ה־21?
"מדהים אותי לראות שגם אחרי יותר מ־200 שנות דיכוי והשפלה, האבוריג'ינים עדיין שומרים על חוש נדיבות כזה ועל יכולת להושיט יד ללבנים ולהגיד: יש מקום לסליחה ולהבנה, למען השלום והשלווה בארץ הזאת. הנדיבות הזו היא ערך הנגזר מתרבותנו, והוא תקף. וכמוהו תקפים גם הנכונות לחלוק, הדאגה לבני אדם, ובעיקר משמעותית העובדה שבזכות דבקותנו בערכים ובמורשת השגנו את ההישג הגדול ביותר שלנו – ששרדנו בכלל".

מקור הכוח
ברניס יוז היא בת 27, ביישנית ומאופקת מאוד. כבת תערובת, גם היא אינה נראית אבוריג'ינית במיוחד. היא עזבה את עיר הולדתה שבצפון־מזרח ניו סאות וולס, לפני כעשר

רדפרן. רוב תושבי אוסטרליה היום גדלו במדיניות מפלה נגד אבוריג'ינים, וכך גם רוב המנהיגים. עם דעות קדומות ומנטליות כזו, איך יבינו את הסבל האבוריג'יני? | צילום: משה שי

שנים, בגלל הקושי למצוא שם עבודה ובשל העובדה שרבים מחבריה התחילו להתמכר לשתיית אלכוהול. עכשיו היא סטודנטית מן המניין באוניברסיטת סידני. רק בעיר הגדולה נחשפה לפעילות קהילתית ופוליטית בנושא האבוריג'יני, כשהשתתפה בהפגנות הגדולות של יובל ה־200. "כאן הבנתי את ערכה של הפעילות המשותפת", היא אומרת, כמעט במבוכה. היא גרה מחוץ ל"בלוק", בסמוך לאוניברסיטה, ובצד לימודיה היא גם מתנדבת פעילה במרכז המידע ובתחנת הרדיו שברדפרן.
תמיד ראית את עצמך אבוריג'ינית?
"כן".
בגלל היחס אליך או בגלל תחושה פנימית?
"בגלל השניים, אבל בעיקר בשל החינוך של אמי – להכיר בהיותנו אבוריג'ינים ולהתגאות בכך. אמי נלקחה מהוריה כתינוקת, היא בת ל'דור האבוד'. ולחינוך הזה היתה משמעות רבה, כי בגלל מראי הבהיר יחסית ואי־היכרותי את מוצאי השבטי, זכיתי בצד יחס גזעני כאבוריג'ינית, גם לזלזול ולהכחשת שייכותי – על ידי לבנים ואבוריג'ינים כאחד".
האם אבוריג'יניות בעיר שונה במהותה מזו של תושבי האדמות השבטיות?
"הקיום האבוריג'יני שונה בעיר, אבל גם הוא מתבסס על ערך מסורתי – הקהילה תפסה את מקום השבט. זה בולט מאוד בסידני, שבה, בגלל מציאות פוליטית אינטנסיבית מאוד, נוצרה גם תחושת קהילה אבוריג'ינית ברורה. לקהילה כזאת יש חשיבות כרשת לעזרה הדדית בפתרון בעיות דיור, פרנסה ובעיות אחרות, אבל גם לשימור מסורות שמקורן במחוזות המוצא של האנשים. כאן, ברדפרן, נוצרה חברה אבוריג'ינית מגוונת ורבת פנים, כי אנשים הגיעו מכל עבר. אבל לגיוון יש גם מחיר: אין לנו מושג של 'זהות לאומית' כהגדרתה המקובלת, ויש שסעים ומתחים בתוך הקהילה, שהחברה הלבנה תופסת עליהם טרמפ לעיתים קרובות".
למה? הרי כולם באותו בוץ בסופו של דבר, בלי קשר לרבגוניות מוצאם?
"יש גילויי גזענות רבים… גם מצד גורמים רשמיים, כמו המשטרה וסוכנויות ממשלתיות אחרות, שמלבות תככים ומתחים כדי להשיג שליטה בקהילה מסוכסכת ומפולגת. יש מאבק על תקציבים בין ארגונים ופרטים הפועלים, באמת או לכאורה, לטובת הקהילה, וכשמפתים חלק מהם לשתף פעולה עם הממסד על ידי הבטחות לתקציבים ועזרה בפעילות – התוצאה הרסנית לאחדות. ברדפרן יש בעיות חמורות כאלה. למשל, נפוטיזם ב'חברת השיכון', שמיקי מונדיין עומד בראשה, אחותו היא המזכירה וחצי מחברי הוועד המנהל הם בני משפחתו… זו תוצאה של מניפולציה ומאבק על שליטה בנכסים וזכות המגורים ב'בלוק'… אנשינו שלנו תוקעים לנו כעת סכין בגב ועושקים אותנו".
ומה עם ההנהגה? מי מתמודד עם הבעיות?
"אנחנו זקוקים להנהגה חזקה ונקייה משחיתות כדי לעמוד בלחצים, אבל למנהיגים של היום אין הכוח והזעם של מנהיגי העבר, אשר הושפעו מאוד ממנהיגי השחורים ומתנועות המחאה בארצות־הברית בשנות השישים. יש מנהיגים ששואבים את סמכותם, בקנה מידה מקומי, מיושרם וממידת תרומתם ופעילותם למען הקהילה במשך שנים. מיסיס אינגרם, למשל. אבל לקבוצת מנהיגי העבר, שהיתה מקובלת ובעלת סמכות בקנה מידה ארצי, לא קמו מחליפים".
אולי המורשת והערכים אינם כלים מספיקים לשמירת האחדות?
"ייתכן. אני רואה עד כמה קשה לזקני הקהילה לשמר את המנהיגות. לא את הכבוד שרוחשים להם, אלא את הדרך להעביר את ההנהגה לדור הבא. ויש להם בעיה איתנו, הצעירים המבקשים לבוא במקומם. בעבר, הם ידעו טוב מאיתנו איך לפעול. כעת השתנו פני הדברים והשמרנות שלהם היא מכשלה. לנו, הצעירים, ברורה יותר מהירותו של תהליך השינוי המתחולל בעולם וברור הצורך להסתגל אליו. אנחנו מודעים הרבה יותר לדרכים ולאמצעים חדשים להפצת המסרים שלנו. ואנו חסרי סבלנות, כי אנחנו עדיין כל כך מאחור ויש לעשות הרבה כדי לחולל מהפכה במצבנו".

משהו רע קורה
לא הצלחתי לפגוש את מיסיס אינגרם בערב. גם לא בבוקר המחרת. ברניס מבטיחה לטפל בנושא, ואני פונה לפגוש כמה דמויות מפתח אחרות ברדפרן. גם מיקי מונדיין (Mundane) בא מצפון־מזרח ניו סאות וולס. הוא וששת אחיו עבדו במכרה אזבסט, בתנאים קשים מנשוא, והגיעו לסידני בשנות השישים כדי למצוא את עתידם בכרך. אחד האחים היה לאלוף אוסטרליה באִגרוף במשקל קל ואף התחרה על התואר העולמי. גם מיקי התאגרף אז. "זו היתה דרך טובה להגדרה עצמית", הוא אומר בנימה פילוסופית, "יכולת לפוצץ ללבנים את הצורה".
רדפרן, שהתחילה להתאכלס באבוריג'ינים בשנות השלושים, היתה המקום המובן מאליו

רדפרן. הקיום האבוריג'יני שונה בעיר, אבל גם הוא מתבסס על ערך מסורתי. הקהילה תפסה את מקום השבט וזה בולט במיוחד בסידני צילום: משה שי

להשתכן בו למי שבא מבחוץ. "החברה האבוריג'ינית לשיכון" הוקמה ב־1970. מיקי מנהל אותה מאז 1975. מטרת הקמתה היתה ליצור קואופרטיב שירכוש בתים ברובע, כדי להעמידם למגורי אבוריג'ינים בשכר דירה נמוך ולדאוג לאחזקתם.
הוא איש נמוך ושרירי, לבוש בהידור רב. משרדו, בבניין הגדול שבראש רחוב אווליי, מתחת לדגל הקורי המתנוסס, נקי ומטופח אף הוא, ושלוותו מופרת רק כשמישהו מהרחוב מתנודד פנימה לנסות להשתמש בשירותים, להקיא בהם או להזריק מנה. "השכונה שוקעת, גמורה", הוא אומר, "בשנים האחרונות היא התמלאה בטיפוסים מפוקפקים – שיכורים, מסוממים ומחוללי צרות. כעת אנו עומדים אפילו מול פולשים למבנים השייכים לקואופרטיב שהורסים אותם לגמרי".
דמי חבר בקואופרטיב הם רק דולר אחד סמלי לשנה. 200 החברים הם הגיבוי הציבורי לאפשרות קבלת הלוואות ועזרה ממשלתית לרכישת מבנים. בשנים האחרונות הם רוכשים בתים גם מחוץ לרדפרן, מטעמים נדל"ניים מובהקים, וגם משום שמיקי מאמין כי אין לרדפרן תקנה. "אין שום חשיבות למגורים בשכונה אבוריג'ינית דווקא", הוא מצהיר. "להיפך, הדרך הנכונה לאבוריג'ינים היא להתערבב באוכלוסיה הכללית. דיור חלופי, איכותי יותר, מחוץ לרדפרן, הוא לא רק הזדמנות לשיפור איכות החיים, זהו גם הסיכוי לחולל שינוי של ממש בחיינו ולאפשר השתלבותנו במשחק הכלכלי".
בצידו השני של הבניין אני פוגש במייקל דיוויס, מנהל הסוכנות להכשרה מקצועית "נאאמורו" Naamoro)). חזותו אירופית לגמרי. רק עיניו רומזות על מוצאו (סבו היה אבוריג'יני), שבמשך שנים לא היה מודע לו כלל. ודווקא מוצאו אִפשר לו לקבל את תפקידו, שכן התקנות קובעות כי רק מי שמוצאו אבוריג'יני יכול לעבוד בסוכנות ממשלתית מסוג זה. 190 תלמידים ממוצא אבוריג'יני לומדים בקורסים מקצועיים שמקיימת הסוכנות בתחומי המכירות, פקידות, בנייה, מכונאות ועוד.
"התלמידים עומדים בדרך כלל בהצלחה בדרישות הקורס", הוא מספר, "הצרות מתחילות אחר כך. שלב ההשמה בעבודה קשה. אנו מנסים להפנות בוגרים לחברות או ללוותם

רובע רדפרו. "מדהים שגם אחרי יותר מ-200 שנות דיכוי, האבוריג'ינים יכולים עדיין לומר ללבנים 'יש מקום לסליחה ולהבנה, למען השלום והשלווה בארץ הזאת", אומרת לינדה בורניי, נשיאת "המועצה לפיוס" ביו סאות' וולס ומנהלת האגודה לייעוץ חינוכי לאבוריג'ינים צילום: משה שי

בשלב חיפוש העבודה, אך נתקלים לעיתים קרובות באפליה בקבלת עובדים. אפליה היא לעיתים גם מנת חלקם של מי שהתקבלו לעבודה. לכן נוצרת בעיית הסתגלות קשה ורבים נושרים מעבודתם מתוך יאוש, תחושת תסכול או חוסר ביטחון. פתרון אפשרי הוא לא לתת לעובד אבוריג'יני להיקלט בעבודה לבד, אלא עם עוד אחד או שניים, לתמיכה הדדית. בינתיים, לא רבות החברות שמשתפות עימנו פעולה בעניין זה".
המרכז החינוכי מוראווינה (Murawina) יוצא דופן בין הבתים שברחוב אווליי. הוא שוכן במבנה חדש יחסית, צבוע ומתוחזק היטב, וכולל מעון יום לתינוקות ופעוטות וגן טרום חובה. חצרו, מאחורי גדר מסורגת, נקייה וילדים מטופחים משחקים במתקנים שבה.
במרכז כ־50 ילדים, רובם מרדפרן וחלקם משכונות רחוקות יותר. בהם גם כמה ילדים לבנים, שהוריהם גרים בסביבה ומעדיפים אינטגרציה. המוסד הוקם על ידי קהילת רדפרן לפני כ־20 שנה, כדי לפתור בעיות אופייניות להורים אבוריג'ינים – חוסר יכולתם לממן מעון יום לילדיהם ודחייתם ממוסדות אחרים, בגלל התנגדות הורים לבנים. במשך השנים התחזקה גם נטייתם של ההורים ללמד את ילדיהם ערכי תרבות אבוריג'יניים, כפי שזה נעשה במרכז.
אני מספר לברברה סילבה (Silva), מנהלת המרכז, על פגישתי במלבורן עם דריל פירס
(Pearce), עורך דין ופעיל ידוע לזכויות אבוריג'ינים, שאמר לי: "אני מקווה לראות במאה ה־21 אסטרונאוט אבוריג'יני בין הנוסעים למאדים, שזוכר מאיפה הוא בא, במובן של קשר לערכים מסורתיים, ונושא ערכים אלה עימו". אולי אחד מבוגרי המרכז?
"אולי", היא מחייכת חיוך עצוב ועייף עד כאב. בינתיים, במציאות של עוני, סמים ואלימות שמסביב ומאבק יומיומי ברשויות על תקציבים ודרכי פעולה, המשימה קשה מאוד. "אנו מצליחים להטמיע בילדים ערכים משלנו, בצד הכנה ראויה לכניסתם לבתי הספר הרגילים. אבל משהו רע קורה להם במעבר למערכת החינוך הכללית. רבים מהם מאבדים את הדחף להצליח ולהתקדם, ומתחילה נשירה גדולה. צעירים אבוריג'ינים מוכשרים, שקיים בהם יצר תחרות, יכולים להגיע רחוק. אבל לרבים מדי אין יצר כזה. הם מעדיפים להתגודד בחבורה, לבחור את הדרך הקלה בחיים, לחלוק במה שיש ולא להתחרות… עוד לא גיליתי את הדרך לשלב הישגיות בערכים הישנים".

רדיו חי וחזק
מרכז המידע האבוריג'יני גאדיגאל (Gadigal) נמצא ברחוב שקט ברדפרן, מחוץ לגבולות ה"בלוק" הכאוטי. במרחק של כמה מאות מטרים זה מזה, בולט לא רק ההבדל הפיזי בין רחוב אווליי לרחוב הזה, אלא במיוחד ההבדל שבין תחושת היאוש והמועקה המורגשת באחד לבין התקווה והפעילות המרוכזות בשני.
על הדלת סמל אבוריג'יני גדול וכתובת: Koori Radio – Live and Deadly. בקומה השנייה של המבנה נמצאת תחנת הרדיו הקטנה, שעליה גאוות המרכז. כעשר שעות ביום

רדיו קורי. התחנה משדרת מוסיקה אבוריג'ינית, מוסיקת עולם ומוסיקה שחורה, ומידע בנושאי דיור, תעסוקה, אירועי תרבות, ייעוץ משפטי ופעילויות מחאה | צילום: משה שי

משדרת התחנה תוכניות מוסיקה (עם דגש על מוסיקה אבוריג'ינית, מוסיקת עולם ומוסיקה שחורה), וביניהן משולבות תוכניות מלל בנושאים פוליטיים וחברתיים בעיקר, שבמרכזן זכויות האבוריג'ינים וזכויות ילידים אחרים בעולם. בין שיר קצבי אחד למשנהו, מועבר למאזינים מידע על אירועים תרבותיים, אפשרויות דיור ותעסוקה, ייעוץ משפטי, טיפול רפואי, פעילויות מחאה בסידני ועוד.
"גאדיגאל היה שמם של הילידים שחיו באיזור סידני בעבר הרחוק", אומרת קתי קרייגי
(Craigie), מנהלת המרכז, "ואנחנו רואים את עצמנו כאפוטרופסים הנוכחיים של זכויותיהם ההיסטוריות". המרכז הוקם ב־1983 והופעל על ידי מתנדבים, כשמטרתו הראשונית לסייע לאבוריג'ינים המגיעים לעיר או נתונים בקשיים. מ־1993 הוא זוכה גם לתמיכה תקציבית מהממשלה הפדרלית.
לקתי אין שום עכבות לגבי אופן השימוש במימון הממשלתי, גם אם הוא מופנה בחלקו למאבק ברשויות עצמן. "שירות המידע הוקם כדי לייעץ ולכוון את אנשינו, ולחסוך להם זמן וכוחות במגעיהם ובמאבקיהם נגד מדיניות הממשלה המקפחת בנושאים שונים", היא מציינת. "עכשיו אנו פועלים להפוך אותו גם למרכז תקשורת וחינוך, שבאמצעים מודרניים – הצ'ורינגות [מקלות מסר] החדשות שלנו – יוכל להביע ולהעביר מסר פוליטי ותרבותי, על מה שקורה לתושבים הילידים בארץ הזו. לציבור אין כמעט מושג על תרבותנו ועל חלקנו בהיסטוריה האוסטרלית. אבוריג'ינים הוצגו זמן רב מדי בדרך מסולפת וסטריאוטיפית. אבל גם אנשינו זקוקים למידע על עצמנו. השקענו בעבר הרבה כוחות ומאמץ בהישרדות, ולא התפנינו לקבוע את סדר היום לגבי המסרים התרבותיים־ערכיים שלנו והדרך שבה נעבירם לילדינו".
קתי קרייגי היא תקווה אבוריג'ינית מהלכת. בהירת פנים, באמצע שנות השלושים שלה, אנרגטית להפליא, ועיניה רושפות כוח וזעם של נפש מהפכנית. האווירה במרכז מנומנמת, מלבד הדי.ג'יי המשתולל באולפן הרדיו, אך היא משתנה כהרף עין עם כניסתה של קתי, הגוערת, מעודדת, מחלקת הוראות. אין ספק לגבי החיבה הרבה וההערצה שרוחשים לה עובדי המרכז, וכמוהם אנשי השכונה, הנעזרים בשירותיו. כשאנו מתיידדים מספיק, לא עובר זמן רב וגם אני זוכה להרגיש את נחת לשונה.
בעוד 20 או 50 שנה, כשתשיגו את השוויון המיוחל, תהיו דומים לכל מיעוט אתני בחברה האוסטרלית, עם כמה מנהגים וערכים שתשמרו, אבל מנותקים מבסיס התרבות שלכם. איזו מין אבוריג'יניות זו תהיה?
קתי כועסת. "כמו אנשים רבים, גם אתה אינך מבין נכון את המסר שלנו, את שאיפותינו ואת השאיפות של תושבים ילידים באופן כללי. איננו רוצים 'שוויון זכויות', אלא 'זכויות ילידים', ואלה שני דברים שונים! זכויות ילידים בשבילי הן הזכות לדבוק בתרבות שלי ושל סבתי, להיות מסוגלת להעבירה לילדי. ויש לי חשש גדול לגבי התפתחות מאבק הילידים בארץ זו ובמקומות אחרים שם חיים עמים ילידים. בהרבה ארצות דמוקרטיות דווקא, הפכו הילידים בדיוק למה שאתה מתאר: הם כוסו בשמיכת אדנות והתנשאות. לא מפני שרצו בכך, אלא מפני שכך עוצבו החוקה ו'זכויות המיעוטים', מבלי שאיש טרח לשאול אותם אם כך הם רוצים שתוכרנה 'זכויותיהם'. איננו רוצים להיות כמו כל אחד אחר בארץ הזו. יש לנו בה תפקיד מיוחד כי אנו האנשים של האדמה".
למרות הניתוק מאדמת האבות עצמה?
"גם זו רק חתיכת סטריאוטיפ, מיתוס שלא־אבוריג'ינים דבקים בו. הרבה סיפורי 'חלום', שלא סופרו עד כה, צצים ומסופרים כעת באזורים שבהם יש סכנת פיתוח ונישול. אבוריג'ינים ישמרו ויזכרו  תמיד את הסיפורים האלה. רבים מתייחסים לילידים כאל משהו מהעבר. ראה איך לא־אבוריג'ינים מפרשים את ה'חלום'. אבל עבורנו זה הבסיס לפילוסופיה של חיים, המחבר עבר להווה ולעתיד. כמו כל תרבות, איננו סטטיים. בצד השימור אנו מתפתחים בהתאם לסביבה, כפי שהיא בזמן נתון. אנו מגדירים את תרבותנו מחדש במונחים מודרניים, אבל לא משנים את מהותה".
ואת מכירה את כל סיפורי ה"חלום" של אדמתך?
"אני מכירה את הסיפור של השושלת שלי. לא את כל הסיפורים של בני עמי, כי איני נושאת באחריות הזו. מה שרבים אינם מבינים, זה שיש עכשיו פרץ של עניין וגאווה באבוריג'יניות. בתי בת העשר גאה להיות אבוריג'ינית, בעוד שאני וחברי, בהיותנו בני גילה, העמדנו פנים שאיננו כאלה, מהרבה מאוד סיבות. היא רוצה ויש לה דרך להגיע לסיפורים שלה, להיסטוריה שלה, מה שלנו לא היה אף פעם".
בעיני קתי, לינדה בורניי היא מתבוללת. היא פועלת עם המערכת הממסדית ובתוכה למען "שוויון זכויות", ואינה יוצרת ודורשת את האלטרנטיבה האבוריג'ינית ההכרחית. הבעיה שלה, לדעת קתי, היא שגדלה והתחנכה בין לבנים.
"גם אמי היא בת ל'דור האבוד'", מספרת קתי, "והיא לימדה אותי את התפיסה המסורתית, שבחיי אדם יש תמיד ארבעה פנים: תרבותי, חברתי, כלכלי ורוחני. הטעות של דורשי טובתנו ופעילים כמו לינדה היא לשים דגש על הפן הכלכלי. זו הסיבה שכל כך הרבה תוכניות לשיפור מעמדם של האבוריג'ינים נכשלו, למרות הכסף הרב שהושקע בהן, בתחום החינוך והבריאות למשל. בכולן חסרו הפנים האבוריג'יניים האחרים, ובמיוחד הפן הרוחני. החינוך לאבוריג'ינים הוא עדיין חינוך 'לבן'. נכון שנוספו לו אלמנטים אבוריג'יניים, אבל הם נלמדים כהיסטוריה ולא כערכים. לכן נמשכת הנשירה הגדולה של ילדים אבוריג'ינים מהמערכת. כך גם החינוך המקצועי. לא מספיק ללמד אותם מקצוע. הלימוד צריך להיות אבוריג'יני.
"אבוריג'יניות היא דרך למחשבה, להתבטאות, לחיים. וכדי להתחבר אליה באמת יש צורך בדה־קולוניזציה של המוח. לכן גם אין ערך למאבק לקבלת אדמותינו חזרה כדי להחליפן אחר כך בכסף. מה הקשר בין ההחלטות על זכויות האבוריג'ינים על קרקעות
[Native Title] לבין גישתנו המסורתית וערכינו הנוגעים לאדמה?
"אין בעולם מסמך שיכול להוכיח כי אי־פעם נפרדנו מרצוננו מהאדמה ומזכויותינו בה, לכן ההכרה בזכויותינו כעת היא קשקוש, היא בלשון הלבנים ולמען הלבנים. זו רק מחווה סמלית שמטרתה להראות לעולם 'הנה מה שאנו עושים למען הילידים בארצנו'. אבל אין שום התייחסות לערכים המסורתיים של דאגה לאדמה למען הדורות הבאים, או החובה לחלוק במשאביה, שהם חיוניים לקיום הארץ".
את מדברת במושגים של פיתוח בר קיימא למאה ה־21.
היא צוחקת. "אתה חושב שהמצאתם משהו? אבוריג'יניות היא תורת חיים מורכבת, הקושרת את הסביבה הרוחנית שבתוכנו לסביבה הפיזית. גם בלי השפה ובלי האדמה השבטית נהיה תמיד אבוריג'ינים, כל עוד נשמור את הערכים ואת תורת המוסר שלנו. זהו הידע שעלינו להעביר כעת לבנינו. יותר מכך: לערכינו משמעות אוניברסלית, ואנו יכולים וחייבים להנחילם לאנשים האחרים שסביבנו. זאת המשמעות האמיתית של האבוריג'יניות כחלק מסדר היום הלאומי".
מיסיס אינגרם מדברת
בערב האחרון שלי בסידני צלצלה ברניס הטובה: מיסיס אינגרם מוכנה לפגוש בי. מאוחר מדי. אני מוותר. אבל להפתעתי, בבוקר המחרת, כשאני מתרווח בכורסת המטוס, אני פוגש לבסוף בג'ויס, מיסיס אינגרם.
אני פותח ספר שרכשתי בחנות ספרים אבוריג'ינית – "הקינה" (The Wailing), ספרו של סטיוארט רינטול מ־1993, המכיל עשרות עדויות, מזעזעות ונוגעות ללב, של אבוריג'ינים, על חייהם בעבר ובהווה. מבין דפי הספר נשקף אלי דיוקנה המצולם: פניה חרושות הקמטים והעיניים העתיקות הללו, המלאות חוכמה וכאב וכעס.
רינטול שמע את סיפוריהן של ג'ויס אינגרם ושכנתה פולי סמית: על ילדים שנלקחו בכוח מהוריהם, על גזענות בבתי הספר, על ניצול בידי מעבידים, על גסות השוטרים הפורצים לביתה של ג'ויס בחיפוש אחר סמים.
במקום ראיון, הנה מלותיהן:

ג'ויס: זהו ביתי… אני מזדהה עם רדפרן. זה המקום שממנו באתי ובאו רוב ילדי ונכדי. תמיד חזרתי הנה, הייתי חייבת… כאילו נקראתי לחזור…
סבתי לא הסכימה ללמד אותנו את השפה. הייתי בת עשרה. סבתי היתה בת 106 כשנפטרה, וניסיתי לשכנע אותה ללמד אותי. רק היא ובן דודי דיברו בשפה הישנה, וביקשתי מהם ללמד אותי. היא אמרה: לא, זה רק יזיק לך, לא תוכלי לדבר עם אף אחד, לא יהיה לך עם מי לשוחח… היא אמרה: השפה מתה… לא, את לא רוצה לדעת אותה. וזה נכון וזה עצוב, כי השפה מתה.
פולי: כל כך יפה היה לשמוע את האנשים מדברים.

This article is dedicated to Catie Craigie and Bernice Hughes.
May their hopes and aspirations for their Koori people come true.

תודה למשרד החוץ האוסטרלי, לשגרירות אוסטרליה בישראל, לחברת "טיולי משולש הזהב" ולחברת "תאי איירווייז" על עזרתם במימוש הנסיעה.

הפוסט אבוריג'ינים בסידני: ארבעים אלף שנים חרותות בזכרוני הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט אדוארד אביי, לזכרו: לפוצץ את מכונת הענק הופיע ראשון במסע אחר

"תמיד יהיה עוד נהר אחד. לא כדי לחצותו, אלא כדי ללכת בעקבותיו. המסע נמשך לנצח, ואנו נוסעים נלווים על ספינה קטנה וחיונית זו של אבן וקרקע ומים ואד, פלנטה עדינה זו החגה מסביב לשמש, שהמין האנושי קורא לה ארץ"
(אדוארד אביי, ”Down The River” 1982)

האיש בתחנת הדלק בקנקובאן (Khancoban), שער הכניסה לפארק הלאומי קושיוסקו
(Kosciusko), לא היה בטוח לגבי מצב השלג ברום ההרים, בתוך הפארק. זה היום האחרון של החורף, שבו מחויבים עדיין הנכנסים לתחומי הפארק הענק להצטייד בשרשרות שלג לרכב. אביב כבר מסביבנו, אבל הסיכוי לפגוש פקח וקנס של 200 דולר אוסטרלי דווקא היום, וההיכרות עם הקארמה הגרועה שלי מכריעים את הכף. אני שוכר שרשרות, המושלכות אל תא המטען, ואנו יוצאים אל "הדרך האלפינית" (Alpine Way) במעלה הרי פרשת המים (Great Dividing Range).
זהו רכס ההרים האמיתי היחיד באוסטרליה. שיני הזמן הגיאולוגי הקציעו את רוב שטחה של היבשת למישור רחב ידיים, שרק כמה הרים ורמות בודדות פזורים בו פה ושם. סמוך לחוף המזרחי, בגובה שבין 1,000 ל־2,000 מטרים מעל לפני הים, נמשך הרכס לאורך יותר מ־3,500 קילומטרים, מקייפ יורק (Cape York) שבצפון קווינסלנד למדינת ויקטוריה שבדרום. סעיף שלו טובל במי מיצר בס (Bass Strait), לפני שיופיע שוב כרמה המרכזית באי טסמניה. מורדותיו המזרחיים, לעבר האוקיינוס השקט, תלולים במיוחד. לפעמים נראים ההרים שם כצומחים ישר מתוך הים. בגלל מיקומו, הוא משמש כמחסום היוצר "צל גשם"

מפעיל דוד הקיטור על הספינה "פוונסי", שפועלת ברציפות מסוף המאה ה-19, עדיין עם המנוע המקורי. צוות הספינה לבוש ברוח התקופה

ומחריף, גם באיזור הבין־טרופי, את צחיחותו המפורסמת של פנים היבשת.
אין רע בלי טוב, אומרים האופטימיים. ואכן, בשל מיקומה יוצא הדופן של פרשת המים הראשית, מהווה הרכס מקור לנהרות הגדולים והחשובים ביבשת. אל מוצאו של הגדול והחשוב שבהם, בלב הרכס, אנחנו מטפסים עכשיו. נהר המאריי (Murray) מתחיל בכמה פלגים אלפיניים במורדותיו של ההר הגבוה ביותר באוסטרליה, הר קושיוסקו, המתנשא לגובה של 2,228 מטרים מעל לפני הים. הוא זורם מערבה, צובר עוד מים ועוד כוח, כדי לעמוד במסע הגדול לאורך 2,756 קילומטרים של אדמת מדבר בעיקר, עד לשפכו לים בדרום היבשת.
את המסע הגדול הזה, לאורך עמק נהר המאריי, נעשה גם אנחנו בימים הבאים. למה? למה לא, היה אומר אדוארד אביי (Abbey), סופר ולוחם לשימור מדבריות וטבע (ראו "מסע אחר" 49 ו־63), ובינינו – די בתשובה הזו. אבל יש גם סיבות נוספות, לא כולן רציונליות יותר. כמו רבים לפני, גם אני נמשך ללוות את טיפות המים במסען אל הים. גם אני סקרן לראות כיצד (ובאוסטרליה יש לשאול גם "אם") ישתנה הנוף במהלכו הארוך של הנהר. "אני מכושף על ידי מים", כתב נורמן מקלין בסיפורו הנפלא "A River Runs Through It". גם אני, במיוחד כשהם זורמים במדבר, והמאריי, כמו הנילוס או הגנגס, הוא עורק חיים וסיכוי יחיד לקיום בדרום־מזרח אוסטרליה.

סוף שבוע באלפים האוסטרליים

"הדרך האלפינית", לא סלולה בחלקה, צרה ותלולה, עולה ומתפתלת בתוך היער העבות. הוא אולי הזכיר לאירופאים את המולדת הישנה, כמו ההרים המושלגים שאותם כינו "אלפים", אבל זה יער אחר לגמרי. העצים אדירי הקומה הם בעיקר מינים שונים של אקליפטוס, וביניהם מינים אחרים של עצים ייחודיים לאוסטרליה. פה ושם כבר פורח מין השיטה המכונה ווטל (Wattle) בפריחה צהובה, מלאה וריחנית.
פארק קושיוסקו הוא הגדול בפארקים של ניו סאות וולס, כ־6,900 קילומטרים מרובעים שטחו, והוא כולל בתוכו חלק נכבד מהרי הסנוֹוי (Snowy Mountains), ההרים המושלגים. מנקודת תצפית במעלה הדרך אפשר להביט בהתפעלות על מלוא רוחבו של הפארק: רכס אחרי רכס, שלוחה אחר שלוחה, נפרשים מיוערים לכל עבר, ומעל לכל – שרשרת הפסגות הגבוהות ביותר באוסטרליה, עטורות עדיין שלג רב, ובראשן פסגת הר קושיוסקו.
מערכת הדרכים המסועפת יחסית נפרצה בפארק בעת בנייתם של הסכרים הרבים ושל תחנות החשמל ההידרו־אלקטריות בשנות השישים. היום אלה נתיבים למטיילים ברחבי הפארק, ובעיקר לגולשים באתרי הסקי הרבים הפזורים בחלקו הגבוה. לעיתים קרובות במהלך החורף חוסם שלג את הדרכים, אבל לא עכשיו. ככל שאנו עולים גבוה יותר בין אתרי הסקי השונים, דרך תרדבו (Thredbo), בואכה לעמק פרישר (Perisher), הולך השלג ומתרבה במורדות ובשולי העמקים. זהו "סוף שבוע ארוך" (תופעה אוסטרלית ייחודית החוזרת על עצמה בשכיחות מפתיעה) אחרון לעונה, וגולשים רבים עדיין מנסים את כוחם במדרונות המושלגים.
הכניסה למעבר שרלוט (Charlotte Pass), למרגלות פסגתו של קושיוסקו, סגורה לרכב. מתחת לשלג הכבד יחסית, מתחילים להיחשף משטחי אחו אלפיניים, מכוסים עשב צהוב,

נהר המאריי, ליד אחד מסכריו באיזור רנמארק, אוסטרליה הדרומית. לאורך הגדות נוף מדברי, ארץ יבשה של קיץ נצחי

חרוך מקור, ושיחים שצורתם מותאמת לכיסוי שלג עונתי. גם למעט האקליפטוסים שבגובה זה (כ־2,000 מטרים) צורה אופיינית לקו היער: הם נמוכים מאוד, מעוגלי צמרות ומעוותי גזע. בין גושים מעוגלים ויפים של סלע גרניט אפור, בעמקים שעוצבו על ידי קרחונים, נוצצים מימיהם הקפואים עדיין של אגמים קטנים. השמש הנחבאת מפעם לפעם מאחורי העננים הכבדים תורמת למראה הדרמטי. קר מאוד, אבל קול של מי פלגים הזורמים מתחת לקרח מבשר, גם כאן, את האביב המתקרב. בעוד שבועות אחדים יתמלאו העמקים הללו בשפע של פרחי בר צבעוניים.
לרגע אני נזכר בנוף הארץ הישנה ובחרמון. בערב, בבקתה בלב היער, חולפת לה האשליה, כשנקבת אופוסום אוסטרלי (Trichosurus sp.), עם גור פעוט על גבה, אוחז בעקשנות בפרוותה הכהה והמשיית, מגיעה אל הדלת ונועצת בי עיניים דמויות כפתור ומבקשות מזון. עם התוכים הצבעוניים בצמרות והקנגורים הרועים סביב, זו ללא ספק ארץ אחרת.

שדות הזהב הנטושים

אגם ג'ינדביין (Jindabyne) הגדול נקווה מאחורי סכר על נהר סנוֹוי (Snowy River), חלק מהמערך ההידרו־אלקטרי הגדול שבהרים המושלגים. הנוף במזרח הפארק, מעבר לפרשת המים, שונה מנוף המורדות המערביים. רמות גבוהות, מכוסות עשב קוצני וכתמי יער נמוך. שטחי מרעה של בקר וצאן משתרעים לכל עבר, ופה ושם מציצים גם בתי חווה קטנים. פונים מערבה וחוצים שנית את פרשת המים ואת הפארק, הפעם בצידו הצפוני. הדרך עוברת בשדות הזהב הנטושים של קיאנדרה (Kiandra). גרוטאות מחלידות, סימני שטיפה

אגם יוּם (Hume), ויקטוריה. העמק הוצץ במתכוון, בעת שיפור מערכת המים האדירה של המאריי. ההצפה יצרה אגם מלאכותי ענק, ובו יער אקליפטוסים טבועים

בגדות הנחל ועיירה קטנה הם השרידים היחידים ל"בהלת הזהב" הגדולה, שהיתה באיזור זה במחצית השנייה של המאה ה־19. אחר כך מתפתלת הדרך שוב, בנתיב צר ויפה להפליא, בין סכרים, אגמים מלאכותיים קטנים ועצי יער, ויורדת אל מרגלות ההרים. גם אנו יורדים במורד, עם המים.
ליד קורייונג (Corryong), כ־1,400 מטרים מתחת לפסגות המושלגות, מתחברים להם הנחלים ההרריים העיקריים, ומהמקום הזה נקרא הנהר הזורם בעמק – מאריי. הגבעות הנמוכות שבעמק מכוסות עשב ירוק ומבריק, זרחני כמעט, המשמש מרעה לפרות ולכבשים. שדות מעובדים נפרשים סביב, וביניהם בולט לפרקים הצבע הצהוב והעז של פרחי הקנולה, שמהם מפיקים שמן. להקות ענק צווחניות של קקדו לבן ציצית מעופפות סביב או מוצאות מנוחה על ענפי הערבות שבגדות הנהר ועל הצפצפות, המלבלבות כבר, שבשולי החלקות. מכאן עוד כ־2,000 קילומטרים עד לים, בדרך שתעבור שוב ושוב מגדה אחת לשנייה, הלוך וחזור מניו סאות וולס לוויקטוריה.
ב־1824 דיווחו החוקרים יום (Hume) והובל (Hovell): "עטור בירק עד לשפת המים, זהו הנהר המשובח והמבטיח ביותר שנתגלה עד כה באוסטרליה". כמעט מיד הפך עמק הנהר לציר חשוב של התפשטות מערבה עבור ההתיישבות החקלאית האירופית. ההבטחה מומשה במלואה עם השלמת הפרויקט ההידרולוגי הענק, שתחילתו בשנות העשרים של המאה, לאיגום מי הנהר וויסות זרימתו. ארבעה סכרים ראשיים, 16 סכרי משנה ו־15 מעברים לכלי שיט (locks) פזורים לאורכו. רשת תעלות וצינורות פרושה בשתי גדותיו ומספקת מים לערים, לעיירות ולחוות, לפעמים במרחק ניכר מהעמק. יחד עם יובליו העיקריים – מורומבידג'י (Murrumbidgee) ודארלינג (Darling) – אגן הניקוז של המאריי הוא השלישי בגודלו בעולם. יותר ממיליון ורבע בתי אב ואלפי חוות תלויים במימיו לקיומם.

שרדונה ושמפניה בחוות הבקר
חוות הבקר של מארחנו, ג'ים סוייר, שוכנת ממש על גדת המאריי הדרומית. בית החווה, אשר נבנה בשנות השלושים ושקירותיו העבים עשויים בוץ דחוס, עומד על תלולית קטנה, מטרים אחדים מעל לקו השיטפון האפשרי. פני המים נמוכים עכשיו בגלל הבצורת המתמשכת ומיעוט הגשמים, והנהר, שרוחבו כאן כ־100 מטרים, נראה זורם בעצלתיים.
"הוא זורם הרבה יותר מהר מכפי שנראה", מזהיר אותי ג'ים. הוא אינו חוואי טיפוסי. לפני 25 שנה, בהיותו כבן 40, פרש ממשרתו כמנהל השיווק של פולקסווגן במלבורן
(Melbourne) ורכש את חוות הבקר. בשטח של כ־6,000 דונם הוא מגדל עדר פרות לרבייה ועגלים לבשר. יש לו חווה נוספת המשתרעת על כ־2,000 דונם, שבחלק גדול מאדמתה נטועים כרמים של ענבי יין. את כישורי הניהול והשיווק שלו הוא משקיע בחוותיו ומצליח להפליא.
לפני כמה שנים, חידש ג'ים בין הכרמים את היקב הישן מ־1860. היקב מתחרה בהצלחה

כרם ב"ארץ היין" שלגדת המאריי. אחד מעובדי הכרם של ג'ים סוייר משתמש ברובה להברחת ציפורים מן הענבים

ביקבים האחרים של איזור רותרגלן
(Rutherglen), אשר ידועים ביינותיהם המתוקים וה"כבדים" (fortified wine) – טוקאיי ומוסקט, למשל. בארוחת ערב איכותית במסעדה שהקים בבית החווה הישן, בין הכרמים, אנו טועמים דווקא מהריזלינג, מהשרדונה ומהשמפניה שלו – כולם טעימים להפליא. "קלים" או "כבדים", הם מפילים אותי למיטה הלום יין.
בבוקר מעירים אותי קולות של בני כנף: עורבנים מפטפטים, קוקברה צוחקת בקול גדול. ליד החלון מצייצת ציפור שיר, שצבעה כחול עז. להקות ענק של קקדו לבן ציצית וקקדו ורוד כיפה, קורלה קטנה  ומין של תוכי צבעוני עפות מעל למכלאות הבקר והאחו, כמו סערה צבעונית, ועוצרות לקונצרטים צווחניים בצמרות העצים. רוב שטחה של החווה, הסמוך לנהר, הוא שמורה, ואסור לפגוע כאן בבעלי חיים. אין חוות אחרות בסביבה, והתחושה היא של מרחב וטבע שלא נגמרים.
מאוחר יותר, בביקור ביקב של ג'ים, אנו זוכים לטעום מכל מה שלא עלה על שולחננו אמש. יינותיו כבר זכו בפרסים בתחרויות בינלאומיות והתפרסמו באוסטרליה, ובצדק, לטעמנו. מתיישבים בריטים הקימו כאן את התעשייה, אשר סיפקה כמויות גדולות של יין לבריטניה, בהתבססה על תנועת הספינות בנהר ולאורך החוף אל מלבורן. ליקב הזה היה מזח מיוחד בנמל מלבורן. כשתפסו הקטרים את מקום ספינות הנהר, הפכה תעשיית היין למשנית והחוות עברו לחקלאות רבת גידולים.
כאיש עסקים מנוסה, רוקם ג'ים גם יוזמת נדל"ן קטנה על אדמתו: הקמת 30 בתים, על שטח של 20 דונם כל אחד, כבתים שניים או כדירות נופש לתושבי מלבורן ובנותיה מהמעמד הבינוני ומעלה. שוב נדמה לי לרגע שאני בארץ הישנה, בעיסוקי הרגילים. אבל כשאנחנו יוצאים לדרכנו, בנוף הפתוח, בין החוות, השדות והכרמים, אני אומר לעצמי: גם יוזמות נדל"ן אובדות כאן במרחב הגדול. יש עוד כל כך הרבה ממנו.

ספינות קיטור, זהב וחלוצים
בעיקול גדול דמוי S בנהר, בלב הארץ החקלאית הירוקה, המתמסרת כעת לאביב, נמצאת שמורת היער ברמה (Barmah State Forest). עצי אקליפטוס המקור
(Red River Gum), הגדולים והיפים ביותר שראיתי מעודי, עומדים על שפת המאריי. בין גזעיהם העתיקים ובצמרותיהם הגבוהות רוחש הטבע חיים. צווחות התוכים מתערבות בזמרתן של ציפורי השיר. הנהר כאן רחב ומלא בשרטונות של חול. אפילו כעת, כשזרימתו ממושטרת, יכול המאריי לעלות על גדותיו ולהציף את האיזור לרוחב של כ־30 (!) קילומטרים.
על גדת הנהר הטובענית עומדות אנפות לבנות גדולות. בתוך המים מפגינה להקה גדולה של שקנאים משט דיג אמנותי. מלבד כמה דייגים בני אנוש, המקום ריק כמעט ושלווה גדולה שרויה עליו. לפני שהגיעו האירופאים לאוסטרליה, חיו אבוריג'ינים רבים ברווחה ובאושר כאן ובמקומות דומים, גני עדן על גדות הנהר. רק מעט נותר במקום להזכיר את קיומם בעבר, והוא שמור ברובו במרכז האבוריג'יני הנמצא בתוך היער. צאצאיהם המעטים חיים כעת בשמורה הסמוכה, מגדלים בקר, עצי פרי ואורז, כיתר החוואים במקום.
מלבד מימיו המחיים את המדבר, המאריי הוא גם נתיב שיט, לאורך יותר מ־2,000 קילומטרים מיאראוונגה
(Yarrawonga) ועד שפכו לים. אצ'וקה (Echuca) היתה בעבר עיר הנמל הגדולה והפעילה ביותר על הנהר. בשנות השמונים של המאה שעברה נעו בנהר כ־200 ספינות קיטור, נושאות זהב ומגלי זהב, חוואים וגיזות צמר, בשר, פירות וגרעיני חיטה, יינות מרותרגלן וחבורות גדולות של צרכני יין, מהמרים, זונות, מהגרים ופועלי מכרות סינים, מהנמלים של מלבורן ואדלאייד (Adelaide) או בדרכם אליהם.
עכשיו שקט מאוד גם פה. שרידי פארו של הנמל הישן הפכו למוזיאון פתוח, שאפשר לצעוד בו בין כלים, מכונות ומתקנים שבהם השתמשו בעבר, ובין מבני הנמל הישנים והשמורים שהפכו למסעדות ולחנויות של מזכרות. ספינות קיטור אחדות, משופצות להפליא, צופרות ומעלות עדיין עשן מארובותיהן, וכשגלגלי השיט מסתובבים ברעש, מנסות גם הן להעלות באוב משהו מתפארת הימים ההם, בהסיען תיירים על פני הנהר.
ממערב לאצ'וקה, הארץ יבשה ושטוחה מאוד. הדרך עוברת במישורי הצפה רחבי ידיים של הנהר ובהם אגמי מים עומדים, מופרדים זה מזה ברכסי חול, המשמשים מושבות דגירה לעופות מים – מגלנים, שקנאים וברבורים שחורים. כשחנה מייג'ור מיטשל, מחלוצי המגלים האוסטרלים, ליד הנהר ב־1836, הפריעו הברבורים ויתר עופות המים את מנוחתו בלילה, והוא נתן לסוואן היל (Swan Hill) את שמה. היום זו עיר שדה אוסטרלית טיפוסית, שבצידה הוקם כפר חלוצים משוחזר (Pioneer Settlement), המבקש להעביר למבקרים בו את רוח ימי ההתיישבות הראשונים של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20.

אל הים, דרך פרדסי השרון
ליד רובינווייל (Robinvale), בנוף של גבעות חול אדומות ושדות שלחין רחבי ידיים, שגדלים בהם ירקות ודגנים למספוא, מתחבר למאריי היובל מורומבידג'י. הדרך מתרחקת

דייג בחוף גולווה, האיזור שבו נשפך נהר המאריי אל הים. אוסטרליה הדרומית

מעמק הנהר לזמן מה ועוברת בנוף מדברי למחצה. אנו מתקרבים לנהר סמוך למילדורה (Mildura) – עיר תיירות גדולה יחסית, ובירת החבל החקלאי הידוע בכינויו Sunraysia. השמש חמה וקורנת, קופחת על שדות שקווי ממטרות נעים בהם ועל מטעי נשירים ופרדסים, שריח פריחתם מכה פה באפינו לראשונה.
בוונטוורת (Wentworth) אנו נוסעים אל מקום מפגשו של המאריי עם יובלו הראשי, הדארלינג, העושה דרך ארוכה בת 2,700 קילומטרים. מההרים שבמזרח קווינסלנד, דרך המדבר, הוא מביא מי שטפונות אדירים, באפיקו היבש רוב ימות השנה, ודרישת שלום עבורי מבורק (Bourke) ומעבר לה (ראו "מסע אחר" 76). באגמי מנינדי (Menindee) המלאכותיים, ליד ברוקן היל (Broken Hill), נאגרים כעת מי השטפונות, וזרימתם דרומה מווסתת. המאריי מתרחב כאן מאוד ומימיו זורמים במהירות, כאילו קצרה רוחו להגיע אל הים.
בין רנמארק (Renmark) לקינגסטון (Kingston on Murray), שבדרום אוסטרליה, אנו נוסעים בכביש צמוד לנהר, העושה כאן פיתול גדול. זוהי ארץ יבשה של קיץ נצחי, וגם היום מתבשל פה, מתחת לשמים הענקיים, חמסין גדול. בקרקע חולית אדומה מקיימים מי הנהר שטחים חקלאיים גדולים בין גבעות החול: מטעי שקדים, כרמי זיתים ופרדסים רבים. ריח ההדרים מתגבר מאוד ומלווה אותנו לכל אורך הדרך.
"כמו השרון של פעם", חולפת במוחי המחשבה, ואיני יכול שלא לצחוק מהאירוניה. איזו בשורה טובה להביא לחברים בבית: השרון לא נגזל בידי ספסרי הנדל"ן, וגם לא מת ונקבר מתחת לקניוני הצמתים ופרברי הגגות האדומים. הוא רק היגר למרחק של 30 אלף קילומטרים מהארץ הישנה, הוא חי וקיים ומבקש שיעזבו אותו במנוחה.
ליד סוואן ריץ' (Swan Reach), עיירונת שכוחת אל, ועל כן מקסימה, השוכנת על גדת הנהר, חותר לו המאריי קניון זקוף קירות ומפותל בסלע גירי שצבעו לבן־צהבהב. זוהי תצורת הסלע הנחשפת מכאן ועד לים והיא קיימת גם במישור נלרבור (Nullarbor) שבדרום המדינה. הנהר עשה זה מכבר תפנית חדה, והוא זורם בכיוון דרום. אנו חוצים את הנהר במעבורת פעם ופעמיים בדרכנו אל וולינגטון (Wellington), נכנסים תוך כדי כך לארץ חוות חלב. ממערב לוולינגטון אנו מתעלמים משלט אזהרה "דרך פרטית" ונדחקים לחווה לגידול סוסים גזעיים, כדי לצפות בשפכו של המאריי לאגם אלכסנדרינה (Alexandrina) הגדול.
גדות האגם עטורות עשב חד קצוות ושיחי פטל. באחו שועטים סוסים יפהפיים עם רעמות שיער שופעות. להקות שחפים באחו, במים ובאוויר, אבל קולן לא נשמע, אולי בגלל הרוח הנושבת מכיווננו לעברן. ממתינים לשקיעה, אנחנו מריחים כבר את ריחו המלוח של הים.
למחרת, אנו שטים במעבורת מגולווה (Goolwa) לאי הינדמארש (Hindmarsh), תועים מעט בין החוות והרפתות ומגיעים לבסוף אל החוף. מכאן אנו משקיפים אל שרטון החול הענק קורונג (Coorong) המפריד את האגם, הדלתא העתיקה של הנהר, מהים הפתוח. היום זהו פארק לאומי המגן על מושבות רבייה של עופות.
ממש מולנו, מתחת לעננים כהים וכבדים של סופה מתרגשת, אפשר לראות את הפרצה בשרטון ואת גלי הים הגבוהים מתנפצים אל החוף, במקום שבו יוצאים מי המאריי, אותם ליווינו ממקורם בהרים המושלגים, ונשפכים אל תוך הים.
עד כאן. תמיד יהיה עוד נהר אחד.

הפוסט אוסטרליה – מסע לאורך נהר המאריי הופיע ראשון במסע אחר