אחרי זמן של התבוננות, מדיטטיבי שלא במכוון, אפשר להבחין בעוד פסגות, לשמוע עוד הדים, רחוקים יותר; פעמון עגלים או כבשים שלא נרדמו עדיין. אולי רעבים, אולי הלכו לאיבוד.

הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה, להגיע לממלכה המסתורית והיפה שבהרי ההימלאיה

יש גן עדן

ממלכת מוסטנג נמצאת באזור נידח שלא מעט פרוצדורה כרוכה בהגעה אליו. זהו אזור שמור ומורכב פוליטית שמצריך אישור (פרמיט) יקר וליווי של מדריך דרך סוכנויות. הגענו לטרק אחרי נסיעה ארוכה ומתישה של 10 שעות מפוקרה לקגבני (Kagbeni), בדרך עם הרבה מזכרות שהותירה הסופה שפקדה את נפאל שבוע קודם (ועצימת עיניים תכופה שלי). יש גם אפשרות של טיסה מפוקרה לג'ומסום, בדרך כלל יצא יקר יותר ומפסידים את הנוף בדרך. צריך לשים לב שיש עלייה חדה בגובה מפוקרה לקגבני והדבר יכול לגרום לכאבי ראש. בקגבני יש צ'ק פוינט מנומנם ומשם למעשה מתחילים להיספר עשרת ימי הפרמיט. שלושה תיירים אסמטיים, מצוידים בבלוני חמצן קיבלו את פנינו. "גבוה כאן, אבל זה מתקזז עם האיכות של האוויר הנקי".

הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה, להגיע לממלכה המסתורית והיפה ביותר שבהרי ההימלאיה, על פי השמועה שרצה לפחות בין הפורטרים והמדריכים הנפאלים שפגשתי. שבוע שעבר עוד היינו בדרכנו למנסלו אך הסופה אמרה את דברה ונאלצנו לחתוך. המדריך המקסים שלנו, מודו, במקום לספר לנו על מורשת המנסלו המפוארת, לעודד אותנו קצת בצל מסוקי החילוץ שליוו את הדרך, לא הפסיק לדבר איתנו על מוסטנג. שבוע אחרי מצאתי את עצמי כאן.

כפר צ'וסנג

הכפר הראשון שישנו בו הוא צ'וסנג (Chhusang/Chhuksang). הלכנו שעות ספורות אך הכפר ואנשיו שבו אותנו והחלטנו להישאר; מטעים של תפוחים ושדות תירס בין צוקים אדומים והרים של שלג ומדבר. את הגעתנו ליוו שריקות שלא הבנו תחילה את משמעותן. יותר מאוחר התבררו לנו כקריאות של נשות הכפר לבואה של הרוח, קריאה לעזרה במלאכת הפרדת המוץ מהבר. כולם בשדות; קיץ, מתאספים יחד לקצור את התבואה. עושה רושם שהנשים מנהלות את העניינים, זורקות הוראות זו לזו בטון סמכותי, סוחבות, מזיזות. הגברים יושבים בצד, מדברים, משועשעים. קבוצה אחרת של תושבי הכפר מפוזרת במטע תפוחים סמוך, הם קוטפים תפוחים וסוחבים אותם לכפר, גם ילדים.

כולם בשדות; קיץ, מתאספים יחד לקצור את התבואה. עושה רושם שהנשים מנהלות את העניינים, זורקות הוראות זו לזו בטון סמכותי, סוחבות, מזיזות. הגברים יושבים בצד

אל גילינג

ביום השני פנינו היו מועדות לכפר גילינג (Ghiling/Geiling). מדובר ביום הליכה ארוך יותר של טיפוס ונופים משגעים וכדאי להתחיל אותו מוקדם. בכלל שווה להתחיל טרקים בנפאל בשעה מוקדמת כי לעיתים קרובות גשם מגיע בצהריים או במקרה שלנו – רוחות. הן מלוות באבק וכדאי להצטייד במשקפי שמש, באפ (מגן פנים) ומעיל רוח. תוך כדי הליכה הנופים משתנים, עוד צורות, עוד צבעים. גילינג הוא כפר גדול יותר. יש אנשים שבוחרים לישון לפני בסימבוצ'ה (Syanboche), מקום קטן בדרך עם גסטהאוסים ספורים. תלוי בהספק ההליכה. יש משהו לא הגיוני במוסטנג. משהו שמרגיש כמו טעות אולי. כל כך הרבה נופים וצבעים וצורות. כל כך הרבה ניגודים שחיים בשלום יחד. זה לא הגיוני. מדבר ושלג וצוקים אדומים ומים. כל יום חשבנו שהגענו לשיא, וכל יום הוא נשבר מחדש.

הכפר הבא בו ישנו הוא דקמהר (Dhakmar) – כפר שמתאפיין בצוקים האדומים המקיפים אותו. לאורך המסלול ברוב הזמן היינו לבד. יש משהו כמעט מרפה בהליכה הזאת, בין מרחבים מרשימים ולא נגועים. לא מיהרנו לשום מקום ובעיקר בהינו ממושכות, מהופנטים מכל היופי הזה שנח על עינינו לא משנה לאן הן פונות. בערב הקור נכנס וחודר פנימה ויכול להגיע למינוס 15 מעלות. יש קור מיוחד במוסטנג, קור שאנחנו לא רגילים אליו, וכדאי להצטייד באופן מתאים ולהביא שק"ש.

מדובר בטיול קל יחסית ויש הרבה זמן ודרכים לעשות אותו, כך שאין מה למהר ואפשר ליהנות מהנוף בעיקר ולצלם הרבה, "One step two pictures" צחק עלינו המדריך. יש שביל ג'יפים שניתן להתחבר אליו לאורכו. צריך לקחת בחשבון שהתנאים מינימאליים – מדובר בטרק פחות מתוייר, לא תמיד יש הרבה אפשרויות שינה, ולא תמיד יש חשמל. היו ערבים שהסתפקנו בנרות ולהבה של האח – מקום ההתכנסות המרכזי אחרי שהשמש שוקעת.

יום הליכה ארוך של טיפוס ונופים משגעים וכדאי להתחיל אותו מוקדם

היעד הבא – צ'ארנג

המשכנו לכיוון צ'ארנג (Chrang/Tsarang). הסוליות של הנעליים, סימן ההיכר לדרכים בנפאל, מלוות אותנו לכל אורך הטרק. אנחנו נתקלים לעיתים בסוסים משוטטים ועדרים של באפלו. אחרי שאנחנו עוברים את הכפר גאמי, נותרות עוד בערך 5 שעות של הליכה עד לצ'ארנג. הרוחות מתחילות להתחזק ואני נזכרת בשריקותיהן של נשות הכפר, מאשימה אותן בהזמנתן. לאורך הכפרים ניתן לראות לעיתים נזירים טיבטים עם שמלות אדומות על הגגות ונשים בשמלות הטיבטיות המסורתיות. לא פגשתי קודם עם פטריוטי ואצילי כמו העם הטיבטי שההיסטוריה היא חלק כל כך יומיומי מהווייתו.

לו מנתנג (Lo Manthang) – עבור תיירים רבים זאת הנקודה האחרונה שמגיעים אליה. זמן קצר לפני ההגעה לכפר ישנה נקודת תצפית יפהפייה מקושטת בדגלי תפילה צבעוניים האופייניים לנפאל. מדובר בכפר גדול יחסית עם גסטהאוסים רבים ומקלחת חמה, מצרך נדיר לאורך הטרק. לדרכנו הזדמן חקלאי מקומי, 18 שנה היה נזיר בהודו ו-31 שנה נזיר כאן במוסטנג. היום הוא חקלאי ועוזר לאחיו בגסטהאוס. הוא מספר לנו ההיסטוריה והקרבות שהיו כאן. כאשר אנחנו שואלים אותו איפה עוברת נקודת הגבול עם סין, הוא מתקן אותנו בעדינות, אך בתקיפות "טיבט".

מתקרבים לגבול

בחרנו להמשיך עוד יום קרוב יותר לגבול וטיול בכפרים שאחרי, צ'וסר (Choser) ונמדו (Nyamdo) כפרים פשוטים וקטנים, עם מבנים עתיקים מבוץ ונחל קטן שמלווה אותם. מדובר במקומות נידחים שכל הימצאותו של בן אנוש כאן מרגישה מקרית לחלוטין. לתיירים ניתן להגיע עד לכפר נומברוג שם יש צ'ק פוינט לגבול. למקומיים מותר להמשיך עד לגבול עצמו ולתושבי לו מנטנג מותר לעבור את הגבול פעמיים בשנה לעשרה ימים. מדובר בנקודה גבוהה יותר יחסית ומומלץ לישון פה שתי לילות על מנת שהגוף יתרגל לגובה.

ביומיים האחרונים בחרנו לבלות שוב בצ'וסאנג, הכפר הראשון בו ישנו. משהו באינטימיות של הכפר, באנשים, במטעים. יש להם זמן, הם לא ממהרים לשום מקום. עולים על העצים, קוטפים תפוחים, קוצרים חיטה (ושלווה). את תשומת ליבי תופסת ילדה החוזרת לכפר; היא נושאת סל על גבה, עניין הכרוך במאמץ מצידה, מחפשת שיווי משקל. יותר מדי תפוחים. השמש שוקעת והחושך יורד. אין כבר איש בשדות, שקט משתרר ומשכיח את השריקות הצוהלות. גם הרוחות הפסיקו. יש רגעים כאלו, של שקט אמיתי.

מדובר במקומות נידחים שכל הימצאותו של בן אנוש כאן מרגישה מקרית לחלוטין

מידע שימושי למטיילים למוסטנג

איך מגיעים – יש אפשרות לקחת טיסה מפוקרה לג'ומסום (jomsom), ומשם להמשיך בנסיעה לקגבני (kagbeni). או לקחת ג'יפ מפוקרה עד לקגבני. לא מומלץ לנסוע באוטובוסים המקומיים כי הדרך שם לא טובה. ממליצה גם לוודא לפני כן שהדרכים פתוחות.

עונה – הסוכנויות טיולים ממליצות על ספטמבר עד דצמבר ומרץ עד מאי. בכל אופן כדאי, כמו לפני כל טרק בנפאל, לבדוק מזג אוויר באפליקציות אמינות, מקומיים, מטיילים במקום וסוכנויות טיולים.

מפת מוסטנג והאזור, צפון נפאל:

הפוסט טרק בממלכת מוסטנג הנידחת, אי שם בצפון נפאל הופיע ראשון במסע אחר

יצאנו לדרך, האוויר היה קריר, בשולי הדרך עמדו עצי צפצפה גבוהים במיוחד. באופק – פסגות מושלגות. פסגות שילוו אותנו לכל אורך הטיול. "80 אחוז פה – הרים", חייך אלינו הנהג מבעד למראה, חושף שתי שיני זהב. לכולם פה יש שיני זהב, הטיפול הכי זול, הכי פשוט בשביל לא להתמודד עם החורים."איך אצלכם? גם אצלכם יש הרים?".

"אצלנו יש מדבר". "שמש?". "הרבה שמש". הוא חייך שוב, מרוצה. "good".

את הטיול לקירגיזסטן התחלנו מוקדם בבוקר בבישקק, עיר הבירה. היינו התיירים היחידים בעיר. העיר שונה משאר המדינה והתושבים אינם דוברים אנגלית, רק רוסית. הם גם לא מבינים שאתה לא מבין (או שהם מכחישים) ומטיחים בך רוסית. בשלב מסויים הטחנו בחזרה עברית, לא ברור בדיוק איך, אבל בסוף הבנו אחד את השני. יש להם כוונה עצומה לעזור לך, לנסות להבין מה אתה רוצה ולסייע. את הטיול שלנו התחלנו בסוף מאי, קצת מוקדם לעונה, תחילת הרמדאן, חששנו שלא נמצא אוכל, אבל העם הקירגיזי לא מקפיד יותר מדי, לפחות במקומות שאנחנו היינו בהם.

דוכנים באוש בזאר בבישקק | הצילומים בכתבה: אביגיל בוקובזה

בעברה הייתה קירגיזסטן חלק מברית המועצות והפכה למדינה עצמאית באוגוסט 1991. ההשפעות ניכרות בשפה, בלבוש, בפסלים של לנין שנמצאים בכל מקום. צעירים רבים רוצים לעזוב את המדינה ולעבור לארץ ההזדמנויות, ארץ החלומות והאפשרויות – רוסיה.

התחנה הראשונה שלנו  – Kochkor, כפר חביב שממנו יוצאים מספר טיולים. התארחנו ב-happy hostel, שמנוהל בידי האישה המקסימה ג'ידה באה, שהעירה אותנו בלי רחמים לארוחת בוקר.

המארחת שלנו בהוסטל שבכפר Kochkor

שני המסלולים המרכזיים משם הם קול אוקוק וסון קול  (קול פירושו אגם בקירגיזית). אנחנו בחרנו בקול אוקוק (kyol-ukyok), פחות פופולרי אבל אינטימי יותר. בגלל שהגענו קצת מוקדם לעונה גשם תפס אותנו בדרך, אבל זאת הייתה חוויה והטבע היה בשיא הפריחה. הצבעים התחלפו לאורך הדרך.

קול אוקוק. המסלול לאגם פחות פופולרי אבל יותר אינטימי

את ההלוך עשינו על גבי סוסים. זה יכול לבלבל, בלי להסס אמרתי לאיינורה, נציגת סוכנות הטיולים shepherd's life (טלפון 996777013747) שאשמח. בשביל מה הגעתי עד לפה אם לא להרגיש קצת נסיכה אבודה במחוזות קירגיזסטן. רגע אחרי שעליתי על הסוס הוא  חתך בריצה לכיוון ההפוך (לבית שלו – הגיוני לגמרי). אחרי שהמדריך הגיע לנזוף בו הוא המשיך בשלו, נעצר כל עשרה מטרים בחיפוש אחר עשבים שוטים לנשנש. בינתיים שאר הסוסים דהרו קדימה, נעלמים מהעין. צריך לקחת בחשבון שלוקח זמן להתרגל לרכיבה ממושכת, פגשנו כמה מטיילים שטיילו ימים רצופים על סוסים והתחרטו על כך.

לפעמים לוקח זמן להתרגל לרכיבה ממושכת

היינו לבד באגם (בעונה בדרך כלל יש פה מספר יורטים), לקראת השקיעה עשינו סיבוב ופגשנו שלושה דייגים שיכורים עם ערימת בקבוקי וודקה ריקים לצידם, הם הבטיחו לנשים שלהם שיחזרו עם דגים הביתה. וודקה? וודקה? הציעו, תוך ניסיון לא מוצלח לסדר את הרשת שהסתבכה, כל אחד בתורו. הם היו משעשעים במיוחד, ולא הפסיקו לדבר איתנו בקירגיזית על אף שלא הבנו מילה. הם הזמינו אותנו לארוחת ערב, עם דגים (שסירבו להיתפס… אין פלא, הרשת הייתה קרועה…).

חושך התחיל לרדת, כל הסוסים, היאקים השחורים והפרות נעלמו. לאן הם הלכו, שאלתי את החברים החדשים. הם הצביעו להרים, לפסגות המושלגות שהאירו בחשכה. "דבאי". הם קיפלו את הציוד והתקדמו לעבר אוהל הסיירים הקטן שלהם, תוך שהם מצחקקים. זהו, נגמר יום העבודה. הלוואי גם עלי ימי עבודה כאלו. תהיתי מה הנשים שלהן יגידו אחרי ההצלחה המרשימה בתפיסת הדגים, אך נראה שהדבר לא הטריד אותם במיוחד.

אחד הדייגים בקול אוקוק

אחרי קוצ'קור המשכנו לכיוון איסיק-קול (Issyk kul), הכי קרוב לים שיש להם פה: חול, שמש, מים כחולים ובאופק, כמו תמיד, פסגות מושלגות. פירוש השם Issyk kul הוא "אגם חם", זהו אחד האגמים העמוקים בעולם והוא מכונה כך בגלל שאינו קופא לעולם. בתוך האגם יש נביעות חמות.

בדרך עצרנו בכפר Tosor בגסטהאוס Shanson, כמה עשרות מטרים מהאגם. מסביב לאיסיק-קול ישנם מספר כפרים חביבים שניתן לעצור בהם ולמצוא גסטהוסים. משם המשכנו להצפין ל-Karakol (כדאי לוודא עם הנהג את המיקום, היות שיש מספר מקומות במדינה שנקראים כך), העיירה הכי מתוירת בקירגיזסטן. פה לראשונה פגשנו באנגלית.

איסיק קול, "האגם החם", שבתוכו יש נביעות חמות

משרד טיולים נפוץ במדינה, שניתן להיעזר בו הוא CBT. כמעט בכל כפר שיוצאים ממנו טיולים ניתן למצוא אותו. לפעמים ישנם משרדים נוספים, שמציעים מחירים זולים יותר. מקרקול יש מספר אופציות למסלולים (המרכזיים – Ala-kul, Altyn Arashan,Jeti-Oguz) ומעיינות חמים. אנחנו בחרנו בארטין ארשן (האולוקוק היה סגור בגלל השלג). התחלנו את המסלול יחסית מאוחר, אחרי מספר שעות של הליכה התחיל טיפטוף של גשם שנהפך מהר מאוד למבול עם ברד. בדיוק בשלב הזה התחילה עלייה שסירבה להיגמר, הוצאנו את הציוד גשם שלנו שהתברר כלא יעיל. אל היורטים בסוף המסלול הגענו סחוטים לגמרי. אבל הבריכות החמות פיצו על הכל.

הנוף במסלול ארטין ארשן

אחרי קרקול נסענו לכפר kuzul-tuu, שמתמחה בבניית יורטים ובעבודה עם לבד. הכפר נמצא חצי שעה ברכב מאגם מלוח (לא כמו ים המלח, אבל בכל זאת מלוח.). התארחנו שם אצל משפחה מקסימה שעשתה לנו סיור בגינת ירק שלהם ובמתחם נגרות בו בונים את היורטים. מסתבר שהם מוכרים יורטים גם לחו"ל – מחירו של כל יורט הוא אלף דולר. עושה רושם שמדובר בכפר יחסית אמיד.

ג'סמין, ילדה מהמשפחה שאצלה התארחנו

חזרנו לבישקק כדי להדרים לאוש (Osh), נסיעה של 12 שעות (יש גם טיסות פנים ב-30 דולר למי שרוצה לחסוך את הנסיעה). צריך לקחת בחשבון שלפעמים לוקח זמן למצוא שותפים לנסיעה, הרכבים לא יוצאים אם הם לא מלאים, ואם כן – כל נוסע משלם יותר. התלבטנו אם לטוס או לנסוע ברכב, בסוף בחרנו באופצייה השנייה והיה שווה את זה. הנוף שובה: הרים עצומים, סוסים וכפריים נודדים עם האוהל האופייני על פני המרחבים העצומים. שלג, ירוק, הרים בגווני אדום-חום. אין מילים.

אוש

אוש מייצגת את קירגיזסטן טוב יותר – עממית וצבעונית יותר מאחותה בישקק. המקום המרכזי בעיר הוא הבאזר. אבטיחים, תותי שדה ודובדבנים גדולים, המון מבחר וצבע של פירות שחלקם מגיעים מאוזבקיסטן. הבזאר מחולק לאגפים, ישנו החלק של הפירות, אחר כך הבגדים. אם תתעמקו יותר תוכלו למצוא מתחם של מכירת תכשיטים, כאן השולטות הן  הנשים האוזבקיות עם הגבה המחוברת. ישנו אף אגף של נפחים.

במקום אחר בעיר ישנו שוק בעלי חיים המתקיים כל יום ראשון מוקדם מאוד בבוקר. גם לפה מגיעים מוכרים אוזבקים, בגלל הקרבה לגבול. במרכז העיר ניצב הר סולימאן שאליו ניתן לעלות. כאן ניתן לפגוש הרבה מקומיים, גם בשעות הערב. באוש שהינו בגסטהוס נעים בשם Biy oder.

אחרי אוש הדרמנו לכפר קולדוק. למרות שהכפר לא מופיע במפה (לפחות לא בזמן שטיילנו שם), הנהגים ידעו על איזה כפר מדובר. הנסיעה אורכת בערך שעתיים וחצי. מהכפר ישנה הליכה יפה מאוד של שעתיים וחצי לאגם יפהפה, שהמקומיים מאמינים שיש לו סגולות מיוחדות. אפשר לחפש רכב מקומי שיסכים להסיע תמורת תשלום (לא לסמוך על זה, הכפר קטן מאוד). באגם פגשנו שתי משפחות שחיות שם בקיץ ביורטים, בזמן שההורים בעבודה בבישקק, הסבא והסבתא עושים קייטנת קיץ לילדים.

אגם באזור הכפר קולדוק, המקומיים מייחסים לו סגולות מיוחדות

בזמן שהקמנו את האוהל הגיע מקומי שיכור, נאחז בשתי נכדותיו בשביל לשמור על שיווי משקל. "דבאי, צ'אי". הוא צחק. "בערב שותים, ביום עובדים. אלו החיים". הוא לא הותיר לנו הרבה ברירות. ביורט היפה שלהם הגישה לנו אישתו חלאב, קומוס (חלב סוסה, המשקה המקומי אליו מייחסים תכונות מרפא) וכפיר, מין יוגורט, תוך שהיא נוזפת בבעלה.

חליבת סוסה. קומוס, חלב סוסות, הוא משקה מקומי פופולרי

הילדים היו חמודים כל כך, מאושרים באגם, עם התרנגולות ההודיות שידועות בקולות המצחיקים שהן משמיעות, עם הסוסים והסבתא שבדיוק יצאה לחלוב.

ילדה על שפת האגם. בזמן שההורים עובדים בבישקק, הילדים מבלים ביורט של סבא וסבתא ליד האגם

סארי מוגול

סארי מוגול (Sarry mogul), התחנה האחרונה. הדרך עוצרת נשימה, הצטערתי על כך שחלק מהדרך כבר היה חשוך ולא ניתן היה לראות את הנופים, רק את הפסגות המושלגות שהאירו מבעד לעלטה. הדרך ארכה זמן ממושך. הנהג עשה הרבה עצירות, פעם לקנות אבטיח, פעם מלון, פעם לומר שלום לחבר של שכן. הרכב בקושי סחב, במיוחד בעליות. לעיתים די קרובות נתקלנו בעדרים שלמים, פרות וסוסים, אדוני הכבישים, שסירבו לזוז לשוליים. אחרי שהורדנו את כל שאר הנוסעים במרשוטקה הגענו בערב סוף סוף לכפר הנידח סארי מוגול. כמה אורות עמומים בקעו מהבתים.

פסגת לנין מתנשאת לגובה של 7,134 מטר ונחשבת יחסית נוחה לטיפוס. אם כי אסון המטפסים הגדול ביותר אירע בה בשנת 1990 כאשר במפולת שלגים נהרגו 44 מטפסים, ביניהם ארבעה ישראלים.

אחרי התלבטות קטנה עם אנשי ה-CBT התחלנו להתקדם ברכב לכיוון אגם Tulpar kol. הרכב נתקע בדרך והתחלנו בהליכה לכיוון פיק לנין. הנופים מרהיבים, הרכס המושלג האדיר שמתנוסס מול העיניים, שפני הסלע לאורך הדרך. בתי הרועים, לפעמים נטושים לפעמים לא. ההרים האדומים המלווים את ההליכה, העוצמה והכוח של הטבע מכים בך.

בדרך לפיק לנין. הרכס האדיר מתנוסס מול העיניים

מהכפר סארי מוגול לאגם ישנה הליכה של 25 קילומטר. באגם ישנם יורטים ספורים שניתן להתארח בהם. אחרי האגם יש כשלוש שעות הליכה נוספות לעבר הפאס הראשון. בסוף החלק המישורי ישנו מעין צוק, תצפית טובה לקניון מרהיב מתחת. אל המסלול יצאנו עם בחור הודי ובחור צרפתי. ההודי הגיע עם שקית ובתוכה בקבוק מים. די מהר הוא חתך בחזרה. הבחור הצרפתי לעומת זאת נעלם מהר באופק. נשארנו לבד, עם שפני הסלע וההרים. בדרך פגשנו שני רועים חביבים על חמורים, שהפצירו בנו לעלות ולהצטרף אליהם למסע.

התמזל מזלנו וביום השני הגיע משפחה לאגם לבנות יורט לעבור אליו לחודשי הקיץ. עזרנו בבניית היורט ועקבנו אחרי שלבי הבנייה.

גלריית צילומים המראים את שלבי הבנייה של היורט (לחצו להגדלה)

Prev

1of4

Next

את הדרך חזרה עשינו ברגל. בסוף המסלול, קילומטרים ספורים מהכפר, ישנם שברים באדמה כך שאי אפשר לעבור וצריך לעשות עיקוף. מומלץ ללכת עם שביל העפר ולא לחתוך ישר, למרות שמפתה לעשות כך. מרחוק הבחנו בגשר מאולתר שצריך לחצות. הסתכלתי שוב לאחור, להר לנין ולשרשרת ההרים משני צידיו, שומרי הראש שלו.

לא רציתי להיפרד, רציתי להמשיך ללכת וללכת. אולי רק להיפטר מהתיק הכבד. בשטח המישורי, בין שני הרכסים המטריפים האלו – הרי הפמיר, חלקם כבר בשטח טג'יקיסטן, מהעבר האחד, מבהיקים וצחורים, גדולים כל כך. ומהעבר השני, לא פחות מרשימים, ההרים הפראיים של קירגיזסטן. כך עומדים זה מול זה. גורמים לך להרגיש קטן כל כך עם הנוכחות שלהם.

מפת קירגיזסטן:

הפוסט טיול בקירגיזסטן: אגמים, הרים ויורטים הופיע ראשון במסע אחר

מדי פעם, מהעבר השני של הנהר, (בצד האפגני) ניתן להבחין בדמויות קטנות של נשים מכוסות, ילדים מתרחצים, אופנוע אפגני שחולף, מבזיק לרגע על צלע ההר ממול ונעלם. שתי דמויות, לפעמים יותר, עם את חפירה מנסות לחצוב בהר, נאבקות בו, רוצות לסלול דרך, כל כך קטנות כנגד הענקים המרשימים. קרב שמרגיש חסר סיכוי מלכתחילה, וארוך, כמעט כמו הרכס הזה.

על אם הדרך, עם ההרים ברקע | צילומים בכתבה: אביגיל בוקובזה

השקט הזה, שנשמר לאורך הנסיעות, הבטנו בלי לומר כלום, מתקשים לתפוס כנראה, לפעמים מופר רק בגלל קולות ה"משינה" ( רכב ברוסית) שלנו שלא הייתה המציאה הכי גדולה (בלשון המעטה). ההרים האלו ששמרו אותנו ערים, פשוט לא נתנו לנו להירדם למרות שעות ארוכות בדרך לא דרך.

רכס הפאמיר נמצא במזרח טג'יקיסטן ולמקומיים החיים בו יש סממנים שונים משאר המדינה, שפה, מוסיקה וזמן משלהם (שעה קדימה משאר טג'יקיסטן). התושבים הפאמירים משתייכים לזרם האיסמאעילים, פלג של האיסלאם השיעי, ולא סונים כשאר הטג'יקים החיים במדינה.

טג'יקיסטן מורכבת מ-93 אחוז הרים ורוב השנה שולט בה חורף קשה. השפה בשני החלקים האחרים במדינה, חטלון וסוגד, היא ניב מקומי של השפה הפרסית היות והאימפריה הפרסית שלטה באזור שנים רבות. זוהי מדינה ענייה מאוד ולעיתים ישנם ניסיונות של הטליבן לחצות את הגבול, בעיקר מ-Khorogh. רק במאי האחרון היה ניסיון כזה שנכשל, רוסיה דואגת לשמור על השקט ושולחת כוחות (יש לה בסיס לא רחוק מדושונבה, עיר הבירה). ישנו קושי גדול למצוא עבודה במדינה, המשכורות נמוכות ולכן הרבה צעירים עוזבים למוסקבה ומשם תומכים במשפחות שנשארות. אך האנשים מאושרים. בבית הכפרי, על המנג'ה (הספסל האופייני) והצ'אי. ואולי זה הסוד, השילוב הזה בין האנשים הנחמדים כל כך לנופים המטריפים.

שתי מקומיות על המנג'ה בביבי פטימה

מעבר הגבול

אל טג'יקיסטן הגענו אחרי קירגיסטן, לקחנו מונית משותפת מהעיר אוש (Osh) לכיוון מוגראב (Murghab). יש אנשים שמנסים את מזלם בטרמפים מהכפר הסמוך לגבול, סארי תאש. פגשנו זוג ישראלים שאחרי ניסיון שלא צלח היו חייבים ללכת עשרות קילומטרים ברגל. זה סיכון, שכן רוב הרכבים שעוברים מלאים. שתי האופציות המרכזיות הן לקחת מראש מונית משותפת דרך משרד ה-CBT. או ללכת לתחנת המוניות המרכזית בבזאר ושם להמתין לרכב שיתמלא. כדאי להתארגן מראש על כסף באוש, בשבת ובראשון הבנקים סגורים, ומטיילים רבים מוצאים את עצמם בזמן המתנה ממושך משתכננו. בזמן שאנחנו היינו שם, הבנקים במוגראב לא עבדו, נגמר הכסף כנראה, והרבה מטיילים היו צריכים לנסוע לחורוג ולחזור.

ילדים בדרך. ברקע יורט, אוהל נוודים

כשחוצים את הגבול הטבע הופך לפראי יותר, מרשים יותר, הרים אדומים שמשנים את צבעם. שעות ארוכות של נסיעה בלי לפגוש יצור חי בין הפסגות המטריפות האלו שמשאירות אותך בלי מילים. מדי פעם בתי בוץ ספורים, נראים נטושים בצד הדרך עם גרפיטי ובשגיאות כתיב – homestay (חדרי אירוח בבתי מקומיים).

אחד האגמים בדרך נקרא קרקול, אגם יפהפה עם כמה בתים מבוץ סביב. את העצירה הראשונה עשינו בפאמיר הוסטל במוגראב,  עיירה קטנה, הראשונה בדרך עם "מגזין" (חנות ברוסית) ובזאר קטן. העצירה שם בעיקר מיועדת להפסקה בנסיעה הארוכה ובשביל לפגוש מטיילים להמשיך איתם (או לחלוק מונית משותפת). פגשנו הרבה רוכבי אופניים ושני טיפוסים מעניינים במיוחד, שני גאולוגים, הראשון מקומי, השני סיני. הם באו לחפש מערות בפאמיר. בדיוק היו אחרי יום קשוח בו עלו על אחד ההרים, בניסיון למצוא מערת נטיפים, מסתמכים על זיכרון של איש בכפר שטען שראה אותה  לפני 24 שנה, ניסיון שלא הצליח. "מחר ננסה שוב", הם צחקו, רציניים לגמרי.

בחורף, כשהאגם קפוא, רכבים מקומיים נוסעים עליו

אחד המקומות השמורים בטג'יקיסטן, שנמצא בפאמיר, הוא sarez lake, הדרקון הישן. לוקח חודשים להוציא פרמיט אליו, ואתה צריך סיבה מספיק טובה בשביל לשכנע את הטג'יקים. אומרים שהוא נוצר בגלל רעידת אדמה. הר גדול קרס פנימה ויצר שקע ענק שבו האגם כיום. בעת רעידת האדמה נוצר סכר טבעי, שני גאולוגים אחרים סיפרו שזה עניין של זמן עד שיקרה אסון טבע, הסכר יקרוס ויכסה חצי ממרכז אסיה. יש דרכי מילוט באזור לעת הצורך.

ממוגראב המשכנו על הפאמיר היי ווי ל-Bulunkul, כפר קטן עם אגם יפה, הנקודה הכי קרה בטג'יקיסטן. תתיק, הנהג המקסים שלנו, סיפר שבחורף כשהאגם קפוא הרכבים נוסעים עליו (טלפון 992935237146+ אימייל: Tatik_66@mail.ru, דובר אנגלית ברמה גבוהה, גר במוגראב). יש אופציה לצאת לטרק משם לכפר בוצ'ור, או הפוך, מבוצ'ור לבולנקול. צריך להתארגן על אוכל מראש. מדובר באיזור יפהפייה, טרק של חמישה ימים עם מעיינות חמים בדרך (לא ממש חמים, פושרים). משם חצינו דרך לעמק הוואחן.

אגם בולונקול

עמק הווחן: הנהר המפריד

העמק נמצא ממש בסמוך לאפגניסטן, כשנהר ה-Panj מפריד. כמה ימים קודם שמענו על בחור שוויצרי שנכנס ערום לנהר ונכנס לכלא האפגני לכמה ימים. לא מומלץ. רוב הכפרים הנמצאים בסמוך לנהר בצד האפגני מורכבים ממשפחות פאמיריות במקור. לאורך העמק ישנם כפרים רבים, בכל שלב אפשר להחליט לעצור ולהתחיל ללכת ברגל. הנוף, ההרים המרשימים והאנשים יהיו תמיד.

עמק הוואחן. הנהר שבין ההרים זורם בגבול עם אפגניסטן

אנחנו ישנו תחילה ב-Langar וכל פעם עצרנו בכפר אחר. מקום מומלץ הוא הכפר Yamchum שממנו ישנה עלייה של שמונה קילומטרים לבריכות חמות הנקראות Bibi fatima. לאורך העלייה יש מספר הומ-סטייס, אנחנו הגענו למלון מקומי, הנמצא ממש בסוף העלייה, הכי קרוב למעיינות החמים. לנו זה עלה 80 סומני כולל ארוחת ערב וארוחת בוקר (מחיר סביר לגמרי). ליד יש מספר מבצרים יפים שאפשר להסתובב בהם. כפר נוסף שיש בו מוזיאון מוסיקה נקרא Yamg, המוזיאון נמצא בבית של חכם סופי מהמאה ה-18 – שני חדרים עם כלים מקומיים שניתן לבקר בו.

מזמינים אותנו לאבטיח. שישי בצהריים בכיכר המרכזית של וונג'

בכל שלב בדרך מזמינים אותנו לצ'אי. "דבאי" ("קדימה" ברוסית). עם העיניים הגדולות, עם החיוך הפשוט והתמים, הם פותחים את הדלת, מזמינים לצ'אי, לחלאב ( לחם ברוסית), לישון אצלם בבית הפאמירי היפה. הם לא נותנים להמשיך ללכת לפני שטעמת מהמשמשים (הקרויים "נושים") המדהימים שיש להם, לפני שחלצת נעליים בכניסה ולפני שענית להם מאיפה אתה ולאן פניך מועדות. הסבתא, הזקנה האחראית עם אינסוף הקמטים והחיוך המאיר שחושף שן (לרוב יותר) מזהב פשוט לא משאירה לך ברירה.

משפחה מקומית בכפר Gumast

הפוגה עירונית וחזרה לכפרים

אחרי מאות קילומטרים של טבע, כפרים ושממה הגענו לחורוג (Khorogh), העיר הראשונה אחרי החצייה של הגבול מקירגיסטן. מקום טוב לעשות הפוגה עירונית קצרה בין הטיולים ולמצוא מקלחת חמה. ניתן למצוא בה בנקים וחנויות, ישנו פארק יפה עם בריכה במרכז העיר. הגסטהאוס הפופלרי ביותר בקרב המטיילים הוא ,Pamir lodge יש בו גינה גדולה וכמה אפשרויות לינה כולל ארוחת בוקר. הרבה אופנוענים שעשו עצירה בשביל לתקן את האופנוע, או רוכבי אופניים שמתלבטים אם לנסוע בעמק הוואחן או בפאמיר היי ווי.

אחרי חורוג המשכנו לעמק Bartang, עמק יפהפה הנמצא ליד רושן. עצרנו תחילה בכפר Yemts שם התארחנו אצל מסטלי ואשתו, זוג מקסים. מסטלי, דובר אנגלית, בונה מקלחת ושירותים עבור המטיילים המארחים אצלם. הוא עשה לנו סיור מסביב לכפר וסיפר על החיים בכפר ועל הילדים שחיים בדושונבה.

מסטלי גריבמאמאדוב, המארח שלנו בכפר ימטץ

למחרת המשכנו בעמק לכיוון הכפר ג'וזב, 18 ק"מ בדרך עפר (אם רוצים אפשר לעשות אותם גם ברכב), עוברים על פני שני גשרים, כשאת השני צריך לחצות, ואחר כך מתחילים ללכת בין ההרים, הליכה של עשרה קילומטרים. חמישה בתים מבוץ, עשר משפחות ואגם עם מים כחולים-כחולים ונקיים כל כך, שאפשר להבחין בחדות בקרקעית. מה צריך יותר. פעם בכמה ימים מגיע חמור עם אספקה לכפר. תהיתי מה עושים פה בחורף, איך מסתדרים.

הכפר ג'וזב. חמישה בתים מבוץ ואגם כחול

אחרי טבילה קצרה במים הקפואים פרסנו אוהל בסמוך לאגם. בדיוק כשסיימנו, גשם התחיל לרדת. חבר'ה מהכפר שעברו במקום הזמינו אותנו לישון בבתים שלהם. אחרי שניסינו להסביר להם שהכל בסדר והאוהל עמיד נגד גשם הם חזרו כשבידם שקית עם חלאב שמספיק לשבוע, מפצירים שוב להתארח אצלם בבית הפאמירי.

חתונה טג'יקית

המשכנו לוונג', שם שהינו במלון מקומי והתיידדנו עם צוות המטבח. הם אמרו לנו שעוד יומיים יש חתונה ושאנחנו צריכים להישאר. הצטרפנו למאמצים ולהכנות לקראת החתונה, מבלים עד השעות הקטנות של הלילה בקילוף תפוחי אדמה. כל הכפר הגיע, היה חם ושמח והריקודים לא פסקו, עד להפסקת חשמל. אירוע די שגרתי מסתבר, האורחים לא התרגשו. כפר מומלץ בסוף העמק הוא פוימזור (Poymazor), אנחנו לא יכולנו להגיע אליו בגלל הצפות שהיו באותו שבוע. משם המשכנו ל- Dushanbe, עיר הבירה.

חתונה בוונג'

הנסיעה הייתה מתישה. לקח לנו 19 שעות להגיע בדרך משובשת עם ג'יפ שהיה כנראה בסוף ימיו. כל פעם שעצרנו, נוספו לנו עוד שעות לנסיעה כששאלנו את המקומיים. בשלב מסוים הרכב היה צריך תיקון רציני. "משינה חרשו, דרוגה בלוכה" (הרכב טוב, הדרך גרועה) אמר לנו אחד המקומיים שהתגייס למאמצים לתקן את הרכב, מחזיק משאבת אופניים. אבל הדרך הייתה מהפנטת לגמרי. הצבעים משתנים, ההרים מחליפים צורות. אל העיר הגענו בשלוש לפנות בוקר, ל- Greenhouse Hostel.

דושונבה וצפון טג'יקיסטן

דושונבה והחלק הצפוני של טגיקיסטן שונים מאוד משאר המדינה, עשירים יותר. בעיר אפשר למצוא מספר בתי קפה, פיצרייה ואפילו ואפל בלגי, שמזכירים את המערב. במרכז העיר ישנו בית אופרה ובלט ואפשר לראות שם הופעות. התושבים הורסים את המבנים הסובייטים, אולי מנסים לשכוח את התקופה בה היו תחת ברית המועצות עד לשנת 1991, אז קיבלו עצמאות. בעיר חוג'נד (Khujand), השנייה בגודלה במדינה, יש פסל גדול של לנין שהתושבים מחביאים.

אחרי מספר ימים המשכנו צפונה אל Qayraqqum – ארבעים דקות מהעיר חוג'נד. אגם גדול, הכי קרוב לים בטג'יקיסטן. יש מספר בתי מלון בסמוך לאגם וחם מספיק בשביל להיכנס למים. בחוג'נד ישנו שוק יפה ונעים מאוד ונהר גדול שחוצה אותה. בעיר נוכחנו לדעת שאחרי השעה ארבע אי אפשר למשוך כסף מהכספומטים (בשבת ובראשון אי אפשר למשוך כלל).

איטליז בשוק. בשר מככב כמעט בכל מנה, צמחוניים צריכים להתכונן לארוחות של חלאב (לחם) ואורז

מצד שני, יש שפע של פירות בקיץ

הרי הפאן

מחוג'נד נסענו ל- alpine camp artuch, בקתות עץ קילומטרים ספורים מהכפר Artuch, בית נופש מקומי. משם ניתן לצאת לטרק ל-Kulikalon, אגם יפהפה הממוקם במרחק של כ-15 קילומטר (רובם בעלייה), עם מספר אגמים נוספים ליד. ומשם אפשר להמשיך ל-Alaudin, הליכה נוספת של שש שעות. צריך לקחת בחשבון שמדובר בהליכה לא פשוטה, אך משתלמת לגמרי.

ילדה עם חיוך גדול ושיער אדמוני בקוליקלון. את התמונה צילם אחיה הצעיר

בקוליקלון פגשנו זקנה מקומית עם חמור שעזרה לנו ביחד עם בנה לאסוף עצים למדורה. היא חשבה שאנחנו מאזרבייג'ן ולא הפסיקה לדבר (בטג'יקית כמובן) עם החיוך המצחיק והשובה בלי השיניים, מטיחה צעקות בבנה תוך כדי.

זקנה מעמיסה עצים על חמור

משם נסענו לאיסקנדר קול (Iskanderkul), אגם גדול בצבע טורקיז עם הרים בגווני צהוב, כתום ואדום. ישנם מספר גסטהאוסים על שפת האגם.

הרים בגווני צהוב, כתום ואדום בדרך לאגם איסקנדר קול

איסקנדר קול. אגם בצע טורקיז מוקף בהרים

המקום האחרון בו ביקרנו נמצא בסמוך לעיירה Panjakent, הקרובה לגבול עם אוזבקיסטן. שבעה אגמים שנשפכים אחד לשני. מספרים שלכל אגם יש צבע וטמפרטורה שונה. את הדרך ניתן לעשות גם בנסיעה בשביל עפר, מלבד האגם השביעי אליו ניתן להגיע רק ברגל. "כשתחזרו לארץ שלכם אל תשכחו אותנו. תגידו לממשלה אצלכם לבנות לנו כבישים", אמר לי מקומי שאירח אותנו, חייכתי אליו בשתיקה. זה יהרוס, יהרוס הכל חבר. זה מתחיל בכביש, אחרי זה אין הר. ופה, עם ההרים האלו. "דבאי", הוא לקח לי את הספל, מוזג עוד צ'אי. רחמת. (תודה בטג'יקית). רחמת.

הפוסט מסע לטג'יקיסטן: פסגות שמשאירות אותך ללא מילים הופיע ראשון במסע אחר

בין השטחים השחורים של החורש ניתן כבר לזהות קצוות ירוקים, מרימים ראש מעל פני האדמה, לוקחים אוויר לנשימה. גשמים כבר החלו לרדת, מעידים באמצעות צמחים שהחלו לנבוט, ובעיקר באמצעות אלו שלא, על הנזק האמתי שנגרם. השטח של הרי ירושלים חטף מכה קשה, 15,000 דונם של שטחים פתוחים, מתוכם 8,500 דונם של שמורת טבע נחל כפירה והשאר של גן לאומי הרי יהודה ויערות קק"ל. עצי הזית העתיקים שהיו בשמורה לא יחזרו וכעת לא נותר לעשות הרבה מלבד לתת לטבע לעשות את שלו.

השריפה בהרי ירושלים, נובמבר 2016. 15,000 דונם של שטחים פתוחים עלו באש | צילום: אביגיל בוקובזה

לאזור צפויות עוד עשרות שנים בשביל להשתקם ולחזור לתפקוד מלא, זאת אודות לשרשרת הפגיעה והעדינה של הטבע, בה לכל שינוי יש השפעה רבה, לעיתים מרחיקת לכת. אחד הנזקים העיקריים שנגרם הוא פגיעה בחסרי החוליות, כלומר בחרקים ובפרוקי רגליים המהווים את הבסיס למערכת האקולוגית. אותם בעלי חיים שאחראים על האבקה של מינים שונים ומיחזור חומר אורגני מצאו את מותם בשריפה. להיעלמותם של מינים אלו צפויה להיות השלכה על זנים שונים של צמחייה, ובעקבות כך גם על זני העופות והיונקים של האזור. עדרים שנותרו ללא מקור מזון ילכו לחפש בית במקום אחר.

מה יעלה בגורל הציפורים ושאר בעלי החיים, כשמקורות המזון הידלדלו מאוד? | צילום: אביגיל בוקובזה

המחסור במזון לאוכלי העשב, ובזרעים לחרקים, ליונקים הקטנים ולציפורי השיר, עלול לגרום להגירה לשטחים חדשים המאוכלסים זה מכבר בחיות בר. הגירה מעין זו תיצור תחרות קשה על משאבי המזון המצומצמים, ותהווה פגיעה כפולה גם בשטח שאליו תתבצע ההגירה.

אחת הדוגמאות לכך היא צבי ארץ ישראלי המהווה מין הדגל של השמורה. "זאת חיה מאוד טריטוריאלית, אם טריטוריה של כמה עדרים נפגעה הם יחפשו מקום אחר", מספר אקולוג מחוז מרכז, יריב מליחי. "צפויה להיווצר תחרות גדולה על משאבי מזון. תחרויות בין צבאים נגמרות בקרבות של זכרים ובפציעות".

שרידי השריפה ניכרים מכל עבר, ומתוך השחור נובטים צמחים חדשים | צילום: אודיה אסייג

בין המרחבים החרוכים מסתובבים כעת צבאים, חזירי בר, תנים ודורבנים, מגששים את דרכם, מרגישים לפתע חשופים וחסרי הגנה. בימים אלו מתבצע מעקב אחר בעלי החיים בשמורה. "למזלנו השריפה לא קרתה בעונת הקינון", אומר מליחי. "סביר להניח שעופות שקיננו בשמורה יחזרו לקנן בה, אבל זה לא בטוח כי חלק מאזור הציד שלהם נפגע. עוף בוחר את אזור הקינון שלו לפי כמות המזון שהוא יכול להביא לגוזלים שלו". לדבריו, רק בחודשים מרץ אפריל יוכלו לקבוע, "אנחנו מחכים בכיליון עיניים לראות האם החיוויאים יחזרו".

נזק נוסף שנגרם בעקבות השריפות הוא עידוד התפרצותם של מיני פולשים לשטח. החום המופק מהשריפה פוגע בקרקע ומשנה את דרגת החומציות (PH) בה. שינוי זה מונע את נביטתם של העצים והשיחים האופייניים למערכת הטבעית של הבתה והחורש. כך הוא למעשה מעודד נביטת מינים פולשים כמו שיטה כחלחלה, אשר אינם מהווים חלק ממארג המזון הטבעי של השמורה.

הטבע צריך את הזמן שלו להתאושש ולהחלים | צילום: אביגיל בוקובזה

אחד הלקחים מהשריפות לדברי האקולוג מליחי הוא לנטוע פחות עצים. "במדינה שלנו שהיא למעשה מדבר יש יותר מדי עצים. הרצון שלנו לראות ירוק וחורש לא משרת את הטבע ואף פוגע בו". לקח נוסף מסביר מליחי, הוא החזרת הרעייה, זאת באמצעות עדרי הכבשים. לדבריו, במקומות בהם ישנה רעיית עדרים השריפות לא מצליחות לעשות נזקים גדולים.

בינתיים, מבצעים ברשות מעקב אחר התהליכים שמתרחשים, כורתים את העצים השרופים משיקולים בטיחותיים ומתכוננים לניטור השטח. במקרה הצורך תעשה השבה של צומח ודילול צמחייה פולשנית. ברשות הטבע והגנים החליטו לסגור כרגע את האזור למטיילים, רכבים, מרעה ואימוני צבא. "הטבע צריך את הזמן שלו להחלים ולהתאושש, והדבר מצריך קודם כל מינימום הפרעה מצד האדם", אומר פקח האיזור, דקל גד. "לאור האירוע החמור שעבר על השטח, ועל מנת שהשמורה, על כל המערכת האקולוגית שבה, תוכל להתאושש, צריך לתת לטבע את השקט והזמן שלו".

צילום תמונה פותחת: אביגיל בוקובזה

הפוסט הרי ירושלים: אחרי השריפה הופיע ראשון במסע אחר

עוד מימי הגן סיפרו לנו שהאוצר האמיתי נמצא בבית, ובמקרה שלי, בדיוק כמו בסיפור – גם מתחת לגשר. נעלתי נעליים, לבשתי את החולצה "תושב נטף" (להכריז כי אני מקומית וחלילה איני עונה להגדרה "תיירת"), קראתי לפיבי, כלבת הפירנאים המגודלת שלי וירדתי לוואדי מתחת לבית, לכיוון הקניון השחור, חוששת מהמראות המחכים לי בעקבות בנייתה של רכבת ישראל. אגב, פיבי נותרה מאחור, שרועה תחת עץ רענן. היא לא נמנית בין מיטיבי הלכת.

מדובר באחד האזורים המרהיבים בהרי יהודה, אם לא היפים ביותר – שמורת נחל כפירה. שטח פתוח של אוויר צלול והרבה ירוק, השוכן בדד בלב הארץ, פיסה נקייה, חפה מיד אדם, בין מרכזים אורבניים וגורדי שחקים. בין ההרים הפרוסים מסתתר הקניון השחור, נקיק שנחל יתלה חצב במדרונות ההר לאורך שנים – מאות מטרים של צמחייה פראית, מגוון רחב של בעלי חיים ומיני דורסים.

שטח פתוח של אוויר צלול והרבה ירוק באזור המכונה ארץ הכפירה | צילום: אייל ארד

אבל לסיפור היפה הזה יש המשך עצוב. בימים אלו, המקום המיוחד הזה, ששמור לו מקום חם אצלי בלב, נמצא תחת איומה של רכבת ישראל – גשר ענק חוצה את השמורה. גוש בטון שעליו עתידה לעבור רכבת ירושלים-תל אביב לפחות שש פעמים בשעה וסביר להניח שתיצור רעש אדיר שיהדהד בהרים ויבריח את בעלי החיים המתגוררים כאן.

אוצר תחת הגשר
הסיפור של רכבת ירושלים-תל אביב התחיל מזמן, לפני כמעט שני עשורים, כשהתכנון היה לסיים את הקו ב-2008 או לכל המאוחר ב-2009. אבל, איפה הרכבת ואיפה אנחנו – בטוח לא במרחק של 28 דקות נסיעה. התכנית, שגובשה כבר ב-2001 וזאת לאחר דיונים רבים, היתה לבנות מנהרה אחת גדולה שתיחצב משער הגיא לנחל יתלה, סלילת כביש רחב ומפותל אל אזור הנחל, שישרת גם מנחת מסוקים בנחל, גשר באורך 150 מטר ובגובה 35 מטר מעל נחל יתלה, ומשם מנהרה עד עמק הארזים.

איפה עוד אפשר למצוא שטח פתוח שכזה במרכז הארץ, ללא ערים או גורדי שחקים | צילום: אביגיל בוקובזה 

אחת מהחלופות הראשונות שהוצעה בפני רכבת ישראל כדי לא להרוס את השמורה היפה, היתה לבנות מנהרה אחת שתעבור מתחת לשמורה משער הגיא עד למבשרת ציון. אך החלופה הזאת, שזכתה לתמיכת הארגונים הירוקים והמשרד לאיכות הסביבה, נדחתה בשל הטענה שבניית המנהרה מצריכה שיפוע של מעל לשלושה אחוזים ולכן זה לא אפשרי. "מאותו רגע התחיל קרב מאוד ארוך", אומר אודי שפירא, תושב נטף שניהל את המאבק נגד הבנייה. "היו לנו הרבה הישגים נקודתיים, אבל את הגשר לצערי לא הצלחנו לבטל".

ירדו מהפסים
שורש הבעיה היה נעוץ בכך שהרכבת תוכננה להיבנות בטכנולוגיות ישנות של קידוח, ופינוי הפסולת במספר דרכי גישה שתוכננו להיבנות באמצע ההרים הפסטורליים. למרבה השמחה, התכנית הזאת לא יושמה מעולם, וזאת בזכות מאבקם של הגופים הירוקים, שלא התירו לבנות מספר רב של דרכי גישה אלא גישה אחת. לכן, אולצו עובדי רכבת ישראל קודם לגמור עם המנהרה של נחל יתלה, אחר כך לבנות את הגשר, ורק אז להתחיל לחפור את המנהרה השנייה ולפנות את הפסולת שלה דרך המנהרה הראשונה, ישירות לשער הגיא. בנוסף, הם נדרשו לבנות את הגשר בטכניקה מסוימת, שתגרום למינימום פגיעה בשמורה.

ואז הגיעה הרכבת… בניית הגשר, פצע בלב הטבע הירוק | צילום: אייל ארד

"כל התערבות בטבע מרחיקה חיות, זאת הפרעה. בטח אם מדובר בהקמה של תשתית גדולה כמו זו של רכבת", אומר דקל גד, פקח מטעם רשות הטבע והגנים שאמון על שמורות הטבע באזור הרי יהודה. לדבריו, לכל אורך העבודות ישנם פיקוח ואכיפה קפדניים במיוחד. "התפקיד שלנו הוא למזער את הנזקים ככל שניתן. דאגנו לכך שלעבודות לא יהיו השלכות על האזור מסביב. היתה רק דרך אחת שאושר להעביר דרכה את הכלים, כלומר אנחנו נותנים להם לנצל רק את המקום בו הם עובדים ולא לזוז מילימטר משם". מלבד הפיקוח על הבנייה, עוקב גד אחר התגובות של הטבע. "האחריות שלנו היא גם לעקוב אחר הטבע, חיות הבר והצומח. כרגע בגלל העבודות והכלים ההנדסיים יש הרחקה של חיות, ודאי כשהרכבת תתחיל לחלוף שם תהיה לזה השפעה".

מה יקרה לבעלי החיים כשרכבת תחלוף כאן שש פעמים בשעה במהירות של 140 קמ"ש? | צילום: אביגיל בוקובזה

לא מה שהיה
התמונה מהמרפסת של הבית שלי כבר לא תהיה כמו שהיתה, הנוף השתנה, שני חורים חקוקים בפתח ההר. אני משתדלת לספוג את השקט, את הצלילים שהטבע מייצר, את הכאן ועכשיו לפני כל הבלגן שצפוי להיות וחותמת הבטון המלאכותית הזאת שהשטח המדהים והתמים הזה צפוי לחטוף.

את השמורה מכסים המוני פרחים האופייניים להרי ירושלים, עופות דורסים חגים מעליה. ההליכה בשמורה עצמה היא בשביל צר ומוצל המסומן בירוק. לאחר עשרות מטרים ניתן להבחין מימין במערה בסלע ובמדרגות חצובות, המערה שימשה מקום התבודדות לנזירים שהגיעו ממנזר אמאוס.

פרפר מעל הקניון השחור | צילום: אביגיל בוקובזה

לאורך השביל אני פוגשת בלהקה של צבאים. הם מבחינים בי ובורחים. סליחה, לא התכוונתי. אני תוהה לעצמי מה תגרום להם רכבת שתחלוף פה שש פעמים בשעה במהירות של 140 קמ"ש אם כמה צעדים של אדם בודד מסוגלים להבריח אותם. אני נאנחת, מה אפשר לעשות? לקוות שהבנייה תתעכב בעוד כמה שנים טובות… לפחות זה ריאלי.

הפוסט הרי ירושלים: נחל יתלה והקניון השחור הופיע ראשון במסע אחר