דבר בסמטה הצרה לא הצביע על כך שמעבר לקיר הגדול והמתקלף מתחבאת אחת המסעדות הטובות והיפות בעולם כולו. כמה ילדים יחפים שיחקו בכדור על כביש העפר בתוך שלולית בוץ, רוכל זקן עבר עם עגלתו, מכריז בקול רפה על מרכולתו, ונהג המונית שהביא אותנו לשם התעקש: זו המסעדה. הוא הצביע על דלת עץ ישנה ומסוגננת, צבועה ירוק עז, הקבועה בקיר שתופס רחוב שלם כמעט. צלצלנו בפעמון וגבר גבוה ויפה תואר בגלימה לבנה פתח לנו את הדלת, ובחיוך לבבי הזמין אותנו להיכנס לעולם האגדות של אלף לילה ולילה – מסעדת יקוט (Yacut) שבעיר מרקש (Marrakech).

המסעדה אכן יפהפייה, מעוצבת בקפידה ובטוב טעם כארמונו של חליף נאדר, רב הוד והדר. להקה של מוזיקאים מקומיים ניגנה ברקע מוזיקה חרישית מהפנטת, ואוכל מרוקאי משובח ומענג במיוחד הוגש בשפע. אבל ההפתעה האמיתית התגלתה דווקא במטבח. רובו בנוי בחצר פנימית גדולה ומרווחת שסביבה חדרים חדרים, וכל העוסקים בו בבישול הן נשים. מעט הגברים במטבח הם על תקן "חוטבי עצים ושואבי מים" – מנקים, קולפים, מעבירים קערות כבדות ממקום למקום.

בשר יונים וטאג'ין כבש
נשות "יקוט" מגלגלות סיגרים אחידים בגודלם, ממלאות אותם בחלקי פנים של כבש, מוח בעיקר, וכשהם מוגשים – שחומים וריחניים – זולפים עליהם מעט מיץ לימון סחוט טרי, והם פריכים, רכים ועדינים מאוד.

אחת הנשים מכינה בצק לפַּסטִייָה (שבאיזור הערבי והצרפתי נקראת פסטלה): היא יושבת על שרפרף נמוך, רגליה מפושקות, וביניהן, על כלי חומר שבו גחלים לוהטות, מונח לוח מתכת עגול וחלק בקוטר של כ־60 סנטימטר. בידה האחת היא אוחזת גוש בצק לבן, רך וגמיש מאוד, מגלגלת את כף ידה בתנועה סיבובית כדי שלא ייזל, ואז, בתנועה מהירה ומדויקת, היא "יורה" את הבצק הרך – המתארך כגומי בשל התנועה הפתאומית – אל לוח המתכת החם. קצה הבצק פוגע בלוח ונדבק אליו. היא מושכת את ידה בתנועה חדה לאחור, ועל לוח המתכת נשאר דבוק עיגול בצק קטן, דק ושקוף. היא ממשיכה ויורה ללא הרף את הבצק שבידה אל לוח המתכת, יוצרת מבנה של עיגולים קטנים שחופפים זה לזה אך מעט, וכעבור כמה דקות, כאשר הלוח מלא, היא קולפת בעדינות "תחרת" עיגולי בצק גדולה ודקיקה, ומניחה אותה על ערמת ה"תחרות" שהכינה קודם.

אשה אחרת מרפדת תבנית מתכת בכמה עלי בצק שמשחה במעט שמן וממלאה את הכלי המרופד בצק בתערובת נפלאה של בשר יונים שמנמנות עם שום ובצל, שקדים, צימוקים ושזיפים מיובשים ושלל תבלינים. היא עוטפת ומכסה את המילוי בעלי בצק נוספים ומכניסה לתנור עצים לוהט. כאשר המאפה משחים, היא מוציאה אותו מהתנור, הופכת אותו על כלי הגשה ומפזרת עליו בדייקנות שורות שורות, שתי וערב, של אבקת סוכר וקינמון, שיוצרים מעוינים בצבעי חום ולבן. כאשר המלצר מנסר את הבצק הפריך והמתפצח, מתמלא השולחן ניחוחות נהדרים, המילוי הריחני נשפך משולי הבצק החתוך אל הצלחת, וזו מנה נפלאה ומלכותית מאין כמותה.

לא פחות מענגת היא הטַנג'ייה של מרקש: אחת הנשים ממלאה כד חומר פשוט ומוארך בנתחים גדולים של בשר כבש משובץ בחתיכות שומן אַלְיה (זנב הכבש) וחלקי פנים של הבהמה. בין נתחי הבשר היא מניחה חתיכות רבות של לימונים כבושים במלח, מתבלת הכל בתערובת ששמה "ראס אל־חאנות" ("ראש החנות", ללמדך שזו תערובת התבלינים הטובה ביותר שיש לחנות להציע), ואל הכד היא יוצקת סַמְנָה – חמאה מזוקקת – וממלאה אותו עד תומו. היא סוגרת את הכד בנייר גס, קושרת אותו בחבל אל הפתח הצר ומוסרת את הכד ל"ילד" של המסעדה, הנושא אותו בשעת בוקר מוקדמת אל בית המרחץ השכונתי. שם, בחלקו האחורי של בית המרחץ, ליד התנור הגדול, יש ערמה גבוהה של רמץ חם שהמסיק מוציא מן התנור לפני שהוא מזין אותו בעצים חדשים. אל ערמת הרמץ החם מכניסים את הכד עד צוואר למשך עשר שעות תמימות, תוכו מתבשל לאט ובחום נמוך, טעמים וריחות נמסכים אלו באלו ויוצרים תערובת קסומה של טעמים, כמו נרקחו בידי אלכימאי מיומן.

גם טאג'ין של טלפי כבש עם גרגרי חומוס מגישים ב"יקוט", וטאג'ין של בשר ומשמשים יבשים, וכמובן – קוסקוס, בגרסה מתוקה ונוטפת דבש, משובץ בפירות יבשים ובאגוזים מסוכרים, מבושם בעדינות במי ורדים ובזעפרן יקר ערך.

מה זה אוכל אותנטי?
הנשים המבשלות ב"יקוט" אינן לבושות בבגדי שף ולא חובשות לראשן מגבעות צחורות. הן לא "שפיות מקצועיות" על פי המודל המערבי, אלא נשים שמבשלות אוכל למען אנשים אחרים; מגשימות בדרכן את התפקיד המסורתי לבשל ולהאכיל את המשפחה המורחבת. בעשותן כך, הן הופכות את האוכל שהן מגישות לאוכל מרוקאי אותנטי.

אני מבקש להציע פרשנות אחרת מן המקובל למונח "אוכל אותנטי". אוכל משרת היטב את הצורך האנושי לתאר ולסמן את ה"אחר", כדי לחדד את הגדרת עצמנו. אוכל מסמן לא פעם מי "אנחנו" ומי "הם", מי בפנים ומי בחוץ, מי לנו ומי לצרינו. סימון האחרוּת מלווה פעמים רבות בהעוויה קלה ובעיקום חוטם, והוא היררכי. דרגות המרחק מסתמנות כך: אוכל של אחרים הוא לא כמו שלנו, הוא מריח זר ומוזר, הוא לא טעים, אפילו מגעיל. בשלב הבא בדירוג, האוכל של האחר מסומן כלא בריא. הוא לא הגייני, הוא מזיק, לא נקי. חומרי הגלם ושיטות ההכנה חשודים. השלב הסופי בדירוג מרחק האחרוּת הוא סימון האוכל כלא מוסרי: "אנחנו" אוכלים אוכל מוסרי, "הם" אוכלים אוכל לא מוסרי (למשל, החיות ש"אנחנו" אוכלים נועדו לאכילה, "הם" אוכלים חיות מחמד).

ככל שמתרחקים מהצורך הבסיסי לאכול כדי להתקיים ומפליגים אל האוכל כאמצעי לביטוי אנושי, מוצאים בו יותר ויותר מרכיבים של זהות והשתייכות משפחתית, שבטית, עדתית, לאומית ודתית. במקרים רבים, סימני הזהות האלה חופפים פחות או יותר את הגבולות הטריטוריאליים והפיזיים, משום שאוכל מתפתח מתוך חומרים ומוצרים מקומיים ואזוריים. אך אין בהסבר זה כדי לעמעם את הסיבה המרכזית למיון ולקטלוג של מזונות – הצורך האנושי בהגדרה.

אבל כשאנו מקטלגים אוכל, מתחדדות ומתגבשות ההגדרות הסטריאוטיפיות של הדברים, והן מקשות עלינו לראות "הכלאות" וערבובים של מזונות, שמאירים את הדברים באופן מורכב יותר וסטריאוטיפי פחות: וכי מה הוא אוכל מרוקאי אותנטי? האם הוא האוכל של התושבים המקוריים, שבטי הברברים יושבי ההרים? או שמא הוא האוכל המוסלמי, שהביא איתו הכובש הערבי במאה השביעית? או זה האנדלוסי, שהגיע מספרד בזמן שהיתה לה השפעה רבה מאוד על צפון המדינה בימי זוהרה? ומה באשר לפסטלים שישנם בגרסאות שונות גם אצל המרוקאים וגם אצל התורכים, או הקוסקוס שמבשלים לא רק במרוקו, אלא גם בתוניסיה, בלוב ואפילו בסיציליה?

אוכל מרוקאי אותנטי הוא כל הדברים האלה גם יחד, תערובת של מטבחים שונים שיוצרים יחד אמירה חדשה, מגובשת ובעלת ערך עצמאי וייחודי, מטבח שמדגים ומגדיר יפה, וגם באופן טעים מאוד, את הזהות הלאומית הרב תרבותית של האומה המרוקאית.

יומיים לאחר קבלת ההזמנה צלצל אלינו ד"ר צ'יאו ממארגני הכנס, וביקש להבהיר כי ההגבלות המצוינות בהזמנה אינן חלות עלינו. "הוזמנת כמרצה אורח", הסביר לבן זוגי, "לכן אינך צריך לשלם עבור ההשתתפות. כמו כן, אמר, היות ואשתך דוברת סינית וחברה טובה של הסינים, נשמח אם תתלווה אליך, ונקבלה בברכה". לאחר חילופי ברכות נימוסין הודינו לו שנית על ההזמנה, בלי לשער כלל שיהיה זה תחילתו של קצר תקשורתי, שיגרור עימו שרשרת אי הבנות קטנות, ולא נעימות.

הגענו לצי'נג דאו לאחר נסיעה של כמה שעות מהעיר ג'ינאן, בה התגוררנו. מכונית גדולה המתינה לנו, ובה ישבו ד"ר צ'יאו ונהגו הפרטי של יו"ר הקונגרס. כשהגענו למקום הכינוס, בית הארחה יפה המשרת פקידי מפלגה בכירים, הבחנו בשני טורים של רופאים, בכירים וזוטרים, שנרשמו לקונגרס. כל אחד מהם שילם את חלקו וקיבל חדר באחד הבניינים.

הכל התנהל בסדר מופתי ועל פי הכללים הנהוגים, ולכן הופתענו מאוד כאשר ניגש אלינו אחד הפקידים וביקש מאיתנו להירשם, "כמו כולם". הוא לא שכח לציין כי עלינו לשלם סכום כפול, "עבורך ועבור אשתך". עמדנו שם נבוכים וכועסים, לא רק משום שהיה עלינו לשלם סכום כסף נכבד, שלא היה ברשותינו, אלא גם ובעיקר, בגלל שחששנו שנוכחותי מיותרת, ו"לא תאמה את הכללים". לאחר שהתברר לנו כי אין מדובר באי הבנה זמנית, הציע ד"ר צ'יאו, שהיה אף נבוך יותר מאיתנו (שיחת הטלפון שלו, היא שיצרה את אי ההבנה), שנעלה לחדרו של נשיא הקונגרס ונשוחח עימו על כך.

לאבד פנים
הנשיא קיבל את פנינו בחמימות, ולאחר שכיבד אותנו בתה, ביקש לדעת במה מדובר. סוכם שהשיחה תתנהל על פי הדפוס הבא: בן זוגי ידבר באנגלית, אני אתרגם את דבריו לסינית, נשיא הקונגרס יענה אף הוא בסינית, וד"ר צ'יאו יתרגם חזרה לאנגלית. כך ישתתפו כולם בשיחה. בן זוגי פתח. הוא הודה על ההזמנה, ועל הכבוד שנפל בחלקו להרצות בקונגרס. עם זאת, אמר, לא מקובל עליו שצריך לשלם עבור ההשתתפות, מאחר ולא זו בלבד שהתבקש להכין הרצאה מיוחדת עליה עמל זמן רב, הוא גם אינו מבין סינית, וממילא לא יוכל להקשיב להרצאות. הוא הוסיף כי את דמי השתתפותי נשלם ברצון, למרות שהוזמנתי על-ידי המארגנים. סגנון הדיבור שלו היה ברור וישיר.

מייד כשהתחלתי לתרגם את דבריו, קטע אותי ד"ר צ'יאו בטענה, שהיות והסינית שלו טובה משלי, מוטב שהוא ידבר. וכך הוא "תרגם": הוא סיפר לנשיא הקונגרס על חיינו בסין, ועל העובדה שבעלי רופא צעיר, שעזב את עבודתו בישראל כדי להתלוות אלי לסין, ושהאפשרות להשתתף בקונגרס היא חוויה שאנו, כאנשים המעריכים את התרבות הסינית ואת הרפואה הסינית המסורתית, לא יכולנו להפסיד. הוא לא שכח להוסיף שאנו חיים על מלגה צנועה ואין ברשותנו כסף רב.

כל אותה עת, חייך נשיא הקונגרס בסימפטיה כלפי בעלי, שהיה בטוח שהנשיא מגלה הבנה לטענותיו העקרוניות. אני, אין צורך לומר, התכווצתי מבושה. כשיצאנו מהחדר, פניתי בכעס לד"ר צ'יאו, ושאלתי אותו מדוע הביך אותנו בצורה כזו וגרם לנו "לאבד פנים". באותו רגע הייתי מוכנה לעלות מייד לרכבת החוזרת לג'ינאן, עיר מגורינו. ד"ר צ'יאו צחק: "אצלנו, לא מקובל לטעון בצורה כזאת", אמר. "מחסור בכסף הוא דבר מובן מאליו, ומלבד זאת, איך אני יכול לתרגם לאדם במעמד של נשיא קונגרס משפט כמו 'זה לא מקובל עלי'? לכל בקשה צריכה להיות סיבה, ועדיף שזו תהיה תמימה ככל האפשר". הוא חייך אלינו: "אני בטוח שתדעו כיצד לגמול לנשיא על רוחב ליבו".

עוד באותו ערב נסעתי ל"חנות הידידות", הנמצאת במרכז המסחרי של העיר. קניתי מערכת כלי תה והקפדתי שתהיה יפה, אך צנועה ולא יקרה מדי, והבאתי זאת ישירות לנשיא הקונגרס. הוא חייך, כשקרא את כרטיס התודה שצרפתי למתנה: "לנשיא הקונגרס, שחוכמתו ונדיבותו אפשרו לנו להפיק את המיטב מאירוע זה".

הבדלי סגנון
גם כיום, שנתיים לאחר חזרתי מסין, לא מרפות ממני התמונות האלה. כשניסיתי לשחזר את שרשרת אי ההבנות שאפיינו סיטואציה מעין זו, היה ברור לי שהיעדר התקשורת היה קיים בכמה רמות: החל מאי ההבנה לגבי אופי ההזמנה, ומשמעות מעמדנו כאורחים מיוחדים, וכלה באופי השיחה עם נשיא הקונגרס. אירוע זה היווה, למעשה, שיעור מאלף בהבדלים בסגנון השיח שלנו ושל הסינים. ממנו למדתי גם כיצד יכולה להיווצר חוסר תקשורת, כששני אנשים מרקע שונה, בעלי נורמות אחרות, מנסים להשתמש בשפה, כדי לשנות זה את דעתו של זה.

הנחת היסוד המרכזית בנוגע לסגנון שיח, היא כי אנשים הדוברים שפה מסוימת חולקים לא רק לקסיקון מילים משותף וכללי תחביר קבועים, אלא גם כללי התנהגות לשוניים וקודים תרבותיים, המשקפים ערכים ונורמות, ומתאימים למצבים ואירועים שונים בחיי היומיום. דפוסי התנהגות אלה – כמו אופן הפנייה לאנשים; מתי וכיצד ניתן לתת, לקבל ולפרש מחמאות; התנצלויות או הזמנות ואופן הדיבור הראוי במקום ציבורי או פרטי – קובעים את נורמות התקשורת באירועים שונים. כללי דיבור אלה נוצרים משילוב של חוקים לשוניים וכללים תרבותיים וחברתיים, ומבוססים על ההנחה כי לדוברי השפה יש גם נורמות פרשנות דומות, כלומר יכולת להבין את כללי הדיבור הנהוגים, ולהפעילם כדי לפרש פעולות תקשורת.

אין זה מפתיע, אם כך, שבין בני תרבויות שונות יש מקרים של תקשורת לקויה. מצב זה של אי הבנה תרבותית רווח, בדרך כלל, במקרים בהם אנשים מעבירים את כללי הדיבור הנהוגים בשפתם לשפה השנייה. אנו, הישראלים, דוגלים בישירות ובפתיחות, מעדיפים מילים ברורות, ומאבדים סבלנות מול סגנון דיבור מליצי ומשפטים עמומים, המשתמעים לשתי פנים. סגנון השיח הסיני הפוך בתכלית. הוא שואב את כלליו מתרבות מסורתית, היררכית ומעמדית, המחייבת שמירה קפדנית על כללי הנימוס, והוא מאופיין במשפטים מרומזים, עקיפים ביותר. הסינים יתייחסו בסלחנות לטעויות דקדוקיות או למבטא לא מדוייק, אך יפרשו חוסר נימוס כהפרה בוטה של כללי הדיבור. באופן אירוני, לפעמים דווקא ידיעת השפה מהתלת בנו: היא יוצרת תחושה מוטעית של שליטה במצב, בעוד שלמעשה אין אנו מסוגלים כלל לפענח את המתרחש ולהעריך כיצד עלינו להתנהג.

מערכת היררכית
מקורו התרבותי המרכזי של סגנון השיח הסיני הוא הקונפוציאניזם הקלאסי, המניח סדר חברתי כללי, המבוסס על יחסים בין אישיים הרמוניים ונורמות מוסריות. סדר חברתי זה מושג בעזרת היררכיה פנימית, לפיה כל אדם צריך לדעת את מקומו בחברה.

אחד הממסדים של החברה הסינית הקונפוציאנית הוא "חמשת היחסים" הקיימים בחברה: יחסי שליט-נתין, אב-בן, אח בכור-אח צעיר, בעל-אשה וידיד-ידיד. בעוד מערכת היחסים האחרונה מבוססת על שוויון, ארבעת האחרות מניחות היררכיה, הדורשת אחריות מאלה העומדים בראשה, וציות מאלה הניצבים בתחתיתה. מערכת היררכית זו יצרה גם מערכת כללי נימוס, שעיצבה את היחסים בין הנחשב ל"נחות" לנחשב ל"עליון". בין מאפייניה מתן כבוד לאחר, צניעות וענווה כלפי עצמך, גישה לבבית, חמה ואדיבה, התחשבות ויחס מעודן כלפי האחרים.

הסיפור הבא, הלקוח מספרו של פנג מנג לונג, "כתונת הפנינים" (בתרגום אמירה כץ), מדגים חלק ממערכת נורמטיבית זו. חוטב העצים שהקשיב לבו-יה הנגן הדגול, זיהה על-פי הצלילים למה מכוון ליבו של הנגן. "רוחך, אדוני הנכבד, שטה בהרים הגבוהים", אמר בהישמע המנגינה הראשונה, ואילו כששמע את השנייה קבע: "דעתך נתונה למים הזורמים".

"בשני הפסוקים האלה ביטא את מחשבותיו של בו-יה, ובו-יה הנדהם הניח את הצ'ין וקם לארחו על פי כללי הטקס. 'פגעתי בכבודך. סלח לי, סלח לי', התנצל שוב ושוב, 'איחוד רב-יופי טמון בתוך אבן. לו מיינו את בני האדם על פי מלבושיהם וחזותם, הלא היו נעלמים מעינינו גדולי המלומדים שבממלכה. ומהו שם אדוני רם המעלה?' 'שם משפחתי ג'ונג, שמי הפרטי חווי ותארי העלוב דזה-צ'י', אמר חוטב העצים וקד לו קידה עמוקה. 'האדון ג'ונג דזה-צ'י אתה', אמר בו-יה בידיים משוכלות על חזהו. 'ושמך הנכבד, אדוני הרם? ומקום כהונתך רבת התהילה?', שאל אותו דזה-צ'י. 'אני, עבדך, יו ז'ואי ומכהן אני בחצר ג'ין. באתי אל מדינתך המהוללת כשליח של מדינתי'. 'בו-יה הדגול אתה, איפוא', אמר דזה צ'י. ובו-יה הציע לדזה צ'י את מושב הכבוד, ואילו הוא עצמו ישב במקום המארח, לארחו כראוי לו".

ניתן לומר שקיים תהליך דו-סטרי: ההיררכיה החברתית יצרה מערכת כללי נימוס, ואילו כללי הנימוס שומרים עליה. בהקשר זה יש להזכיר שלושה מושגים רעיוניים, העומדים בבסיס מערכת יחסים בין אנשים. "רן", שמשמעותו המילולית נדיבות, יושר, טוב לב, אדיבות ואנושיות, מחייב אדם, הנמצא בחברה שמנהגיה ואורח חייה אינם מוכרים לו, להתנהג כאורח, בצניעות ולפי הכללים הנהוגים. "לי" מתייחס לסדר ולהיררכיה הפנימית בחברה, ובמסגרתו חייב האדם להשתמש בשפה בהתאם למעמד הדובר בהיררכיה החברתית.

למושג השלישי, "פנים", שתי קטגוריות עיקריות: "ליין", המשקף את הכבוד שרוחש הכלל לאדם הידוע בחברה כאיש מוסרי והגון, הממלא את חובותיו, ואילו "מיין דזה" משקף יוקרה הנרכשת בגלל הצלחה בחיים. "מיין דזה", אם כן, הוא מאפיין מעמדי נרכש. המשפט: "לאדם זה אין פנים", יכול להתפרש לפי הקטגוריה הראשונה: אדם זה הוא חסר יושר, הגינות ואופי מוסרי – הביקורת החריפה והמעליבה ביותר – ולפי הקטגוריה השנייה: אדם זה נכשל בהשגת שם טוב, הנרכש בעקבות הצלחה בחיים.

התוצאה היא מצב מעגלי: שימוש ראוי בשפה, מאפשר שמירה על הסדר החברתי ועל הקודים החברתיים הקיימים. השפה מאפשרת ליחיד, עם כן, לשמור על מעמדו, כלומר, לשמור על ה"פנים".

איך לפנות
לכל דבר יש כללים ברורים. כך למשל גם לקשר הראשוני בין זרים. אמי טאן מתארת ב"חוג שמחת המזל" את המבוכה הנוצרת כשבחיר ליבה האמריקאי הלבן אינו שומר על הכללים במהלך מפגש עם הוריה הסינים. "רעד עבר בגופי כשנזכרתי כיצד לחץ בחוזקה את ידי הורי באותה חביבות שהנחתה אותו במגעיו עם לקוחות חדשים ועצבנים. 'לינדה, טים' אמר ריץ', 'אני בטוח שנתראה שוב בקרוב'. שמותיהם של הורי הם לינדו וטין רונג, ואף אחד, למעט כמה ידידים ותיקים של המשפחה, לא קורא להם בשמותיהם הפרטיים". ("חוג שמחת המזל", זמורה ביתן; מתרגמת שפי פז).

על פי סגנון השיח התרבותי הסיני, יש כמה קטגוריות פנייה לאדם: מלבד פנייה בשם מלא (שם פרטי ושם משפחה), ניתן לפנות למישהו על פי תוארו המקצועי, על פי דרגת הקרבה המשפחתית, ועל פי תוארו במערכת הממשלתית. ניתן גם להשתמש בתארי כבוד, או תארים המעידים על קרבה בין הדוברים. הבחירה בסוג הפנייה מותנית תמיד במעמד הדובר ביחס לאדם אליו הוא פונה, ותלויה במרכיבים שונים כגון קשרי משפחה, קיומה של היררכיה פוליטית ומקצועות הנחשבים יוקרתיים, מידת ההיכרות האישית, מין הדובר ובן שיחו, גיל, מקום השיחה וכדומה.

כך למשל, בשפה הסינית יש מדרג היררכי לבני המשפחה – אח בכור (גה גה) אח צעיר (די די), אחות בכורה (ג'ייה ג'ייה), אחות צעירה (מיי מיי), דוד מבוגר (בו בו) ודוד צעיר (שו שו) – ופנייה לבן משפחה נעשית לפי התפקיד המשפחתי. שימוש בשמות פרטיים מקובל כאשר בן המשפחה צעיר יותר או כשגילו זהה, וכן בין בעל ואשה או בין זוג נאהבים. אחת השאלות המעניינות היא, כיצד תשפיע על השפה מדיניות הילודה, שהונהגה בראשית שנות השמונים בסין, לפיה רשאים האזרחים להביא לעולם ילד אחד בלבד. מדיניות זו יצרה דור שלם שאינו נזקק לחלק מהמושגים הקשורים בקרבה משפחתית.
אפשר להשתמש גם במושגים המעידים על קשר משפחתי, כשפונים לאנשים מחוץ למשפחה, בעיקר במצבים המצריכים פנייה מנומסת. לבחורה צעירה אפשר לפנות בתואר "אה יי", שפירושו דודה צעירה, לאשה מבוגרת "ניי ניי", שפירושו סבתא, ואם גילה כגיל אימו של הדובר, אפשר לפנות אליה גם כ"לאו דה סאו", שפירושו דודה או אחות מבוגרת.

עבורנו, הזרים, צורת הפנייה הנוחה ביותר לסיני היא בשם המלא, או בשם המשפחה בתוספת התואר המקצועי (המורה וואנג, המהנדס ליו). כאשר מקצוע האיש אינו ידוע, מוטב להשתמש בשם המשפחה בלווית המלה מר או אדון.

כמו פניות גם ברכות שלום, מחמאות והבעות תודה מהווים ביטוי לנורמות חברתיות ותרבותיות, וכדאי לקלוט מהן דפוסים רבים ככל שניתן. על מערכת הערכים אפשר גם ללמוד הרבה מתגובתם של הסינים למחמאות או לברכות. כעת אני נזכרת בחיוך בחודש הראשון לשהותי בסין, כשניסיתי עדיין לפרש את סגנון הדיבור של חברי הסינים, ולגבש לעצמי דפוסי התנהגות מתאימים. כל פעם שיצאתי משער האוניברסיטה רכובה על אופניי, שאלו אותי חברים או מורים בהם פגשתי, אם אכלתי, או אם אני עומדת לערוך קניות. שאלות אלה נראו לי מוזרות, אך במשך הזמן למדתי כי הן שתיים מברכות השלום בשפה הסינית. אף אחד מהם לא רצה לדעת אם באמת אכלתי. הם רק רצו לברך אותי לשלום, ולהפגין התעניינות מתוך תחושת ידידות וקרבה.

פתיח שכיח למדי בשיחות חולין או במכתבים, כולל מידע על מזג האוויר. אחדים מן המכתבים, שקיבלתי מחברי בסין, פתחו בתאור מתמשך של יום נאה ושמש אביבית, שדרות עצים ארוכות, היוצרות נוף עלווה אדומה, או הגיגים על טפטוף הגשם. אלא שפתיח זה אינו מאפיין שיחות ידידותיות דווקא. בגלל מידת העקיפין הגבוהה של השפה, משפט תמים כמו "מזג האוויר נאה היום, לא כן?", יכול לפתוח שיחה שתגיע לטונים גבוהים. פתיח כזה רומז: זהירות! מישהו כאן כועס עליך, מאוכזב ממך או עומד לומר לך משהו מאוד לא נעים. אנשי עסקים יודעים, שאם במהלך משא ומתן מתחילים הסינים לתאר את מזג האוויר, סימן שמשהו חורק, ויש להמשיך את המשא ומתן בדרך אחרת.

הסינים מרבים להחמיא. שיחות רבות של סינים עם ישראלים נפתחות במשפטי הערכה לעם היהודי ולמדינת ישראל. הדבר נכון לגבי שיחות פרטיות, נאומים ממלכתיים ושיחות עסקים. כשמשא ומתן עסקי נתקל בקשיים, נוהגים הסינים לעיתים להרחיב בדברי הערכה על הקשר החם בין ישראל לסין ועל חיבתם הרבה לישראלים. הדבר מאפשר להם לארגן את דבריהם מחדש, ולהתחיל את הדיון שוב מהנקודה הנוחה להם.

בדרך כלל מצפים הסינים, שהאדם עליו הם מרעיפים מחמאות, יתכחש להן. התגובה המתבקשת היא "נא-לי" שפירושה: "לא, אין זה כך, אין זה נכון". תגובה כזאת נחשבת מנומסת הרבה יותר מתגובה המאשרת את המחמאה, או מתגובת תודה רגילה. המלה תודה ("שיה שיה"), המלה הראשונה אותה לומד כל תייר, אינה תגובה הולמת למחמאה, אלא נאמרת בדרך כלל בתגובה לקבלת עזרה. עם זאת המפגש עם התרבות המערבית שינה דפוסים אלה במקצת. אנשי עסקים, סטודנטים ומרצים סינים, ששהו מחוץ לארצם, הפנימו את הדפוס המערבי, לפיו החזרת המחמאה או שלילתה, מתפרשת כהפחתה בערך עצמם, ועלולה לשנות את יחס החברה אליהם.

הזמנה כמשא ומתן
"'כבר מאוחר', אני אומרת אחרי שאנחנו גומרות את הסיבוב. אני מנסה לקום, אבל הדודה לין הודפת אותי בחזרה לכיסא. 'אל תלכי, אל תלכי. אנחנו מדברות קצת, לומדות להכיר אותך שוב, הרבה זמן עבר'. אני יודעת שזו מחווה מנומסת מצד הדורות של שמחת המזל – הבעת מחאה, כשבעצם הן להוטות שאלך כשם שאני להוטה ללכת. 'לא, אני באמת מוכרחה ללכת עכשיו, תודה תודה', אני אומרת, שמחה שזכרתי את כללי המשחק". (מתוך "חוג שמחת המזל").

התרבות המערבית יוצרת הבחנה ברורה בין הזמנה רגילה, הכוללת כוונה אמיתית, ובין הזמנה שהיא למעשה רק הצהרת רצון טוב ("תקפצו אלינו פעם"). הסינים אינם יוצרים הבחנה כזו. בעקבות כל הזמנה מתנהל דיאלוג קצר בין המזמין למוזמן, עד לקבלתה. דיאלוג זה מתרחש, בדרך כלל לפי דפוס מוגדר ומקובל, שכלליו דומים לאלה של משא ומתן: אין להענות באופן מיידי, ואין לדחות במפורש.

מקבל ההזמנה צריך להקפיד על שני כללי מפתח: עליו להמעיט בערך עצמו ("אתה נדיב מדי כלפי, איני ראוי ליחס כזה"), ולהסביר מדוע עליו לדחות את ההזמנה ("זה וודאי יגרום לך טִרחה מרובה"). משפטים אלה מראים, כי המוזמן חושב שהמזמין מקפיד מדי על כללי הנימוס, ומפריז בגינוניו. בעקבות זאת מוטל על המזמין לבטל את טענות המוזמן, להפחית את מרכיב הטרחה ולשכנע אותו לקבל את ההזמנה.

ההזמנות הפשוטות ביותר, כגון הזמנה לארוחה או ביקור, הן מקור בלתי נדלה של אי הבנות תרבותיות. זרים רבים, ובמיוחד אנו הישראלים, אינם מגיבים נכון להזמנות, ולא מפרשים באופן נכון סירוב מעודן להזמנות. משפטים פשוטים כמו "נשמח אם תאכל עימנו מחר ארוחת ערב", או "האם אתה פנוי בשבת הקרובה?", הם רק תחילתו של משא ומתן, שבו חייב כל אחד מהצדדים להקפיד על כללי הטקס.
בלשנים סינים טוענים כי הדפוס המאפיין ביותר הזמנה סינית הוא זה של משא ומתן בעל שלושה סיבובים. כך, למשל, מקובל להזמין ולהענות להזמנה לארוחת הערב:
– נשמח אם תאכל עימנו מחר ארוחת ערב (הזמנה עם ציון זמן ומקום).
– לא, לא, זו סתם טרחה מיותרת (דחיית ההזמנה וציון הסיבה).
– אין בכך כל טרחה, כל המנות כבר מוכנות (הזמנה נוספת והפחתת מרכיב הטרחה).
– כן, אבל עדיין יש לחמם אותן (דחייה נוספת והגנה על הנימוק).
– גם אם לא תבוא נצטרך לאכול. אתה חייב לבוא, אם לא תבוא אני אכעס (התעקשות על נוכחות האורח, שיכנוע והפחתת הטרחה). בעקבות משפט זה מתקבלת ההזמנה.

דפוס זה מבוסס על הידיעה כי שני הצדדים מעוניינים בהזמנה, ומסגרת השיחה נובעת משמירה על כללי השיח, עמידה על כללי הנימוס, ויכולת פרשנות דומה של שני הדוברים. האחריות לשמירה על כללי הנימוס מחייבת את שני הצדדים, אך האחריות העיקרית להתנהגות לפי הכללים הנכונים, מוטלת על המוזמן.

ארוחה קשה
אם היענות להזמנה לארוחה מצריכה לוליינות, ההתנהגות בעת הארוחה אינה קלה יותר. כך מספרת אמי טאן על היום בו הוזמן בחיר ליבה ריץ' לארוחה אצל הוריה:
"כשהצעתי לריץ' מזלג, הוא התעקש להשתמש במקלות השן החלקלקים. הוא החזיק אותם מפושקים כרגליה העקומות של בת יענה, הרים רצועה גדולה של חציל נוטף רוטב, שצנחה על חולצתו הלבנה… ואז הוא גרף לצלחתו מנות גדולות מהחסילונים והאפונה, בלי לדעת שהיה אמור להסתפק בכף מנומסת אחת…הוא חשב שהוא נוהג בנימוס, כשסירב לקחת תוספות, כאשר היה צריך ליטול דוגמה מאבי, שלקח ברוב רושם תוספת שנייה, שלישית ואפילו רביעית, ובכל פעם התנצל ואמר שאינו יכול לעמוד בפיתוי…

"אבל הגרוע מכל היה כשריץ' הטיל דופי בבישול של אמי, והוא אפילו לא ידע מה עולל. כמנהגם של הטבחים הסינים, נהגה גם אמי להלעיז על התבשילים שלה. באותו ערב בחרה לשלח את חיצה במנה המפורסמת שלה, רצועות בקר פריך בירק משומר, שתמיד הגישה בגאווה מיוחדת. 'אי המנה הזאת לא מספיק מלוחה, בלי טעם', התלוננה לאחר שטעמה ממנה. 'אי אפשר לאכול'. זה היה האות בשבילנו לטעום ולהכריז שהפעם הצליח לה התבשיל יותר מתמיד. אבל לפני שמישהו הספיק להגיב, ריץ' אמר: 'את יודעת כל שצריך זה קצת רוטב סויה'. ונגד עיניה המבועתות של אמי הושיט ריץ' את ידו והגיר על צלחת ההגשה נחלי רוטב מלוח". (מתוך "חוג שמחת המזל").

ריץ' לא נהג לפי כללי הטקס ובכך פגם במצב רוחם של המשתתפים. אבל אם נוהגים לפי כללי הנימוס במהלך ההזמנה והארוחה, זוהי הזדמנות נפלאה ליצירת קשרים חמים עם הסינים. הזמנה לארוחה, כמוה כמתנה. מי שזכה להתארח בבתים סינים, אינו יכול שלא להתרשם מן ההשקעה העצומה בארוחה.

חשיבות רבה ניתנת לזמן ההכנה. מרבית הבישולים נעשים כשהאורח כבר מגיע. ציניקנים יטענו שזהו אילוץ הכרחי, משום שבמרבית הבתים אין מקררים. אין זה מדוייק. מלבד החשיבות שהסינים מייחסים לטריות האוכל, המטרה הראשונית שלהם היא להדגיש שהארוחה נעשית במיוחד עבור האורח. כשהתארחנו בבתים סיניים, המתנו לעיתים שעה ארוכה עד שסיימו המארחים את הכנותיהם.
יש בשפע המאכלים העולה על השולחן כדי לבלבל את דעתו של אדם. המנות העיקריות, המוגשות לשולחן גדולות מאוד, ואילו קעריות האוכל קטנות. הדבר מחייב לקחת מנות נוספות בזו אחר זו, ובכך מאותתים למארח על ההנאה מהארוחה ועל ההערכה למאמצים, שהושקעו בהכנתה. כאשר מוגשים לשולחן נתחי בשר או עוף, יפצירו בך לקחת את המנות הגדולות ביותר. בארוחות חגיגיות, כאשר מוגש דג לשולחן, רצוי לשים לב כלפי מי מופנה ראש הדג, כך אפשר לדעת מי נחשב לאיש החשוב ביותר בין הנוכחים. בארוחות כאלה מקפיד המארח בכל כמה דקות להקים את הסועדים לצורך הרמת כוסית. הגרסה הסינית למלה "לחיים" היא "גן ביי", ופירושה כוס נקייה או יבשה. צאו וחשבו איפוא, כמה כוסיות צריך כל אדם לרוקן.

פוליטיקה של יומיום
"הוא מתרווח לרגע בכסאו, מסתכל בי בחיוך ושואל: 'תגיד לי, זו הפעם הראשונה שאתה מדבר עם סיני?' 'כן', עניתי, 'הפעם הראשונה'. 'ובכן, דע לך שכאשר סיני אומר משהו, הוא מתכוון לכך מכמה זוויות'". (הסופר ג'יאנג שיאנליאנג בראיון ליצחק בר-יוסף)

השפעת הפוליטיקה חודרת לכל מקום בסין, גם לשפה. סגנון השיח הסיני לא רק שומר על ההרמונייה החברתית ועל כללי הנימוס, אלא גם מאפשר להמעיט בקונפליקטים ולהוריד את המתח הבין אישי. השימוש בניסוחים עקיפים מאפשר לסיני להגן על עצמו.

סגנון שיח זה משרת גם את השלטונות. חוקים עמומים, שניתן לפרשם בדרכים שונות, ססמאות מעורפלות, שאיש אינו מבין את תוכנן – משחקים כולם לידי הממשלה הסינית. לפיכך העיקרון בו דגלו כולם היה: "כשאתה יכול, אמור אמת, וכשאינך יכול – שקר". הכל ידעו גם כי מי שעושה הרבה מסתבך, ומי שאינו עושה דבר, נחשב כאזרח לדוגמה.

סגנון השיח הפוליטי גרם לכך, שגם פעולה פשוטה כקריאת עיתון, מחייבת מיומנות. לפעמים הדברים החשובים ביותר נאמרים בין השורות, לפעמים החשוב ביותר הוא מה שלא נכתב. ג'יאנג שיאנליאנג, אחד הסופרים הפופולרים המעניינים ביותר בסין כיום, שהיה כלוא למעלה מעשרים שנה במחנות כפייה לצורך "תיקון המחשבה" באמצעות עבודה, מתאר בספריו שפה שאין לה כל ערך, שפה העמוסה ברמזים מובלעים ובססמאות מעורפלות, שהכנות ממנה והלאה, המאפשרת לממשלה להאשים כמעט כל אזרח בכל עבירה, וחמור מזה, אינה מאפשרת לאנשים להבדיל בין טוב לרע.
ניין צ'יאנג, שהיתה כלואה כשש שנים במחנה מעצר בתקופת מהפיכת התרבות (1966-76), מתארת בספרה "חיים ומוות בשאנחאי" את הרס היחסים הבין אישיים בתקופת המהפיכה: הורים שנבגדו על ידי בניהם, בני זוג שהוכרחו להלשין זה על זו, חברויות שהופסקו. השפה היתה המפלט היחיד, באמצעותו יכלו אנשים להימלט מאמירות מחייבות, לשקר, ובכך להגן על עצמם ועל משפחתם. גורלות הוכרעו בשאלה "מה נאמר על ידי מי". ניין צ'יאנג עצמה שרדה הודות לשפה וליכולתה המופלאה לתמרן ולנצל את רב-המשמעות שלה לצרכיה.

למרות השינויים הפוליטיים בסין, גם כיום כמעט בלתי אפשרי לפתח עם סיני שיחה על נושאים רגישים, אלא אם מדובר בחבר ותיק, שכבר רכשת את אמונו. לא רק מנושאים שנויים במחלוקת מתחמקים הסינים, הם נוטים לומר דברים לא מחייבים גם לגבי נושאים יומיומיים ולהתחמק מלקיחת וקבלת אחריות. המלה "מיי יו", שפירושו המילולי הוא "אין" או "לא", זוכה בהקשר זה למשמעות נרחבת שנעה בין "אין לנו עכשיו"; "אין לנו בשבילך"; "אין לנו כוח לטפל בזה"; "לא בא לנו לשרת אותך" ו"נודניק נמאסת". אם המלה תודה היא המלה הראשונה אותה לומד כל תייר בסין, הרי ש"מיי יו" היא המלה השנייה.
האם הדור הצעיר ימשיך להשתמש בשיח הפוליטי החמקמק הזה? השאלה מזכירה לי פגישה מקרית עם צעירה מרשימה ומשכילה, חברת מפלגה בעלת תפקיד בכיר בסין, עימה שוחחתי בעת נסיעה ברכבת. במהלך עשר שעות הנסיעה התפתחה בינינו שיחה ידידותית, שלהפתעתי, התגלגלה גם "לתחומים האפורים". לצידנו ישב אדם מבוגר במדים, כנראה פנסיונר של הצבא. זה לא הפריע לה לשוחח בכנות על השחיתות שפשטה בסין, על הפוליטיקה ואפילו על אירועי כיכר טיאנאנמן. במהלך השיחה היא סיפרה בדיחות וצחקה על אורח החיים של פקידי המפלגה הסינים, ועל אנשי העסקים החדשים, הצצים בכל פינה. השיחה קלחה באנגלית ובסינית ולרגע נבהלתי: מי ערב לכך שאותו אדם אינו קולט על מה אנו מדברות? היא צחקה בקול: "הוא? הוא לעולם לא יבין את השפה בה אני מדברת. אנחנו 'דור אחר'".