האיים המלדיביים בצילום מתחנת החלל הבינלאומית | צילום: NASA/GSFC

אתר נופש על אחד האיים במלדיביים. מימוש כל הפנטזיות | צילום: אייסטוק

שונית אלמוגים נראית דרך המים הצלולים | צילום: Ole el juliol, GFDL

דייג מקומי. בניגוד למקומות רבים, כאן אין עונת דיג מוגדרת | צילום: אייסטוק

שונית במלדיביים. יש חיים מתחת למים | צילום: Ibrahim Iujaz, flickr

סירת דיג בים טורקיז. חרטום מורם בגאווה | צילום: Remi Joan, GFDL

עיר הבירה מאלה. כל פיסת יבשה מנוצלת  | צילום: Shahee Ilyas, GFDL

יפה כמו גלויה. ירח דקיק וצבעי שקיעה קסומים | צילום: Ibrahim Iujaz, flickr

שומרים על מה שיש
הנציגים המלדיבים בארגון האומות המאוחדות פעילים מאוד בנושא איכות הסביבה. בעיית החור באוזון היא עבורם בעיה קיומית אמיתית. גובה הקרקע במלדיבים עולה במקומות מעטים בלבד על שני מטרים מעל פני הים ואינו עולה בשום מקום על ארבעה. אם יעלה המפלס עקב אפקט החממה והפשרת הקרחונים, מזהירים מדענים, תהפוך המדינה כולה לאתר צלילה מרהיב. לא מדובר כאן באירוע שיקרה בימות המשיח, אלא על פי חלק מן ההערכות בעוד כמה עשרות שנים. במקביל, לרוע המזל, שוקעים מרכזי האיים והדבר מורגש במאלה.

כל אי הוא יחידה עצמאית המספקת לעצמה את החשמל באמצעות גנרטור ואת המים המתוקים באמצעות התפלת מי ים. כדי לעשות זאת משתמשים בטכנולוגיות המתקדמות ביותר, והתוצאה מרשימה. לא שומעים את הגנרטורים, ומים מתוקים לשתייה יש כל הזמן. כל המתקנים נמצאים במרכז האי בתוך מבנים, כך שאינם חורגים ובולטים בתוך הנוף.

תשומת הלב לסביבה מתבטאת גם בארכיטקטורה של המבנים ובשימוש בחומרי בנייה. בחלק גדול מהמבנים הושם דגש על חומרים טבעיים, המשתלבים בסביבה, כמו עץ או סכך לגגות. התחזוקה מתייקרת משום שבכל כמה שנים יש להחליף את כיסויי הגגות, אך כשלוקחים בחשבון שיקולים אקולוגיים זה בהחלט משתלם בטווח הרחוק. מועדוני הצלילה שומרים על השוניות בקפדנות ואין צורך להכריז עליהן כשמורות טבע. חוקי הצלילה ברורים, והעובר עליהם לא יורשה לצלול כאן שוב. שיעור מאלף בשמירה על הסביבה הראתה קבוצה גרמנית שהעמיסה על הסירה שבה עזבה את האי את שקיות האשפה שצברה במשך כל זמן שהותה במקום.

* * *
אין "תודה", שלום ולהתראות בשפה המלדיבית. לעתים רחוקות משתמשים ב"סלאם עליכום". אבל יש נימוס בסיסי, אמיתי, שאינו צורך מילים. עזבנו את המלדיבים מהר מדי, עם הרגשה שנחזור לכאן. שנתיים באי בודד זה מינימום.

לקריאה נוספת:

	לישון בגן עדן: מלונות במלדיביים וילות שעומדות על כלונסאות בתוך הים, בקתות מוקפות בצמחייה טרופית, קוקטיילים מול השקיעה, אתרי שנירקול מדהימים אליהם אפשר להגיע בשחייה קצרה מהחדר – מלונות מומלצים באיים המלדיביים לכתבה המלאה

רוצים לצלול במלדיביים? הנה מה שמחכה לכם מתחת למים:

צלילה באיים המלדיביים מעל אלף איי אלמוגים מרכיבים את הרפובליקה של המלדיביים, והם מציעים חופים לבנים, יערות טרופיים, ים תכול ואת אחת מחוויות הצלילה המדהימות בעולם. מפגשים תת ימיים עם דגים צבעוניים, צלופחים, כרישים, צבים ושאר דרי הים לכתבה המלאה

עוד על טיולים לאיים המלדיביים

הפוסט האיים המלדיביים: אלף פעמים אי בודד הופיע ראשון במסע אחר

הרגשתי קצת ככה גם כשהמטוס הנמיך לקראת הנחיתה במאלה (Malé), אי הבירה של המלדיביים – קבוצת איים מקסימה באוקיינוס ההודי שנראה, לפחות מלמעלה, כמו כל הפרסומות לכרטיסי האשראי שאי פעם נעשו: נקודות ירוקות באמצע ים תכול עם חופים לבנים ודקלים שנותנים צל טוב, מוקפים שוניות אלמוגים שמהשמים עוד נראו לנו במצב טוב. אם תסתכל חזק ותתרכז, ממש תוכל לשמוע ג'ינגל. החיים היפים מחכים רק לך.

שדה התעופה הוא אי קטן וסימפטי. אתה יוצא מאולם הנתיבות ולפניך שורה ארוכה מאוד של דוכנים, כל דוכן מייצג מלון. מצאנו את הדוכן שלנו וחיכינו שיבואו כולם ונוכל לעלות לסירה ולשוט אל בית המלון השוכן באי לנקנפינולהו (Lankanfinolhu), שפירושו "גן עדן", הנמצא כעשרה קילומטרים מצפון למאלה.

 

קבוצת יפנים נחמדים התאספה סביבנו, כולם מצלמים את כולם מצלמים את כולם מצלמים. החיזיון הזה – לופ אינסופי של קליקים ופלאשים – חזר על עצמו לאורך כל החופשה. עלינו לסירה ושטנו אל האי שלנו. אני אוהב את האוקיינוס ההודי יותר מכל האוקיינוסים, יש בו משהו סימפטי וידידותי שאין באחרים. הוא לא עצבני כמו השקט או אמריקאי כמו האטלנטי. הוא קטן מהם ושלו. כמעט הייתי אומר אוקיינוס אינטימי. זו הולכת להיות הפעם הראשונה שנצלול בו, ושנינו התרגשנו מאוד.

האי שלנו, "גן עדן", לא אכזב כשהתקרבנו אליו. כשמו כן הוא, חשבנו. אי שטוח ולא גדול במיוחד: קילומטר אורכו ו־230 מטרים רוחבו. רובו ככולו אחוזה של חמישה כוכבים, מנגרובים ודקלים מצלים על החוף, כסאות נוח ולא מעט נופשים מרוחים עליהם. האירופאים, כהרגלם, שלוקים מרוב שמש. עבורם חופשה אינה חופשה עד שאתה לא מקבל צבע של תות. התיירים הסינים נמצאים גם הם בהמוניהם. נהירת התיירים הסינים הולכת להשפיע על העולם בדרכים שאותן עדיין קשה לנו לנחש. לפי דוח של האו"ם שקראתי, בתוך 15 שנה יֵצאו לחופשה בכל שנה מאה מיליון סינים, והדבר ישנה את עולם התיירות לנצח. ממה שראיתי, התייר הסיני לא מטגן את עצמו כמו הבריטי, לא מצלם את עצמו כמו היפני, לא קולני כמו האיטלקי ולא חברותי כמו האוסטרלי. מה שכן, הוא מעשן הרבה.

ברזנט בגן עדן

החדר שלנו עוד לא היה מוכן, אז חיכינו קצת בלובי. כשנמאס לנו לחכות בלובי, עשינו סיבוב באי. הסיבוב הקצר הזה המחיש לנו עד כמה המלדיביים הם באמת פרסומת לכרטיסי אשראי: נוצץ מבחוץ,מבטיח עולם ומלואו ואושר לכל, אבל מאחורי כל זה, כמו שאמר המשורר, מסתתר מינוס גדול. החלק האחורי של האי, רובו ככולו, היה בתנופת בנייה. פועלים דאגו לסמן את גבול גן העדן ביריעות ברזנט, אבל אנחנו חצינו אותן והבטנו: דחפורים גדולים חפרו בחוף הבתולי, מכבשים שיטחו אותו ומקדחות קדחו בו. אני די בטוח שבפרסומות לכרטיסי האשראי לא מראים אתרי בנייה ולא משמיעים הלמות פטישים. חזרנו מיד אל הלובי והצהרנו שאנחנו לא מוכנים שישכנו אותנו בצד הנבנה של האי. שאחרים יסבלו, אנחנו רוצים להיות בצד הקדמי של האי. קיבלנו חדר מעולה שנראה בדיוק כמו שאפשר לדמיין חדר במלון חמישה כוכבים באיים המלדיביים, כולל מרפסת קטנה שפונה לים שאפשר לשבת עליה ולדמיין שאתה באיים המלדיביים.

המקום יכול היה להיות גן עדן של ממש אם לא היו בו אנשים רבים כל כך מכל הלאומים כמעט. גן עדן, על פי הכתוב בתנ"ך, היה מקום שבו גבר ואישה היו לגמרי לבדם והלכו עירומים. במלדיביים שני התנאים האלה לא עובדים: כמעט שאין סיכוי שתישאר ממש לבד, ולפי חוקי הרפובליקה של המלדיביים, הנודיזם אסור. מדינה מוסלמית.

 

אבל הנוף, כמובטח, נהדר. ים טורקיז שטוח שנמשך עד האופק (אפשר לראות אותו ממש מאחורי היפנים המצטלמים), במרחק נראים איים קטנים ושטוחים, דומים מאוד לאי שעליו אתה נמצא, ענני נוצה מעטרים שמים כחולים. באמת נורא יפה. הכל נראה כמו גלויה, אבל בגלויות – מעשה שטן – לא מראים את האנשים בכל מקום ולא שומעים את הילדים צורחים ורבים. הגלויות גם לא מראות את בדלי הסיגריות על החוף. בגלויות גם לא שומעים את אופנועי הים – תחביב שאני יכול להעריך את היופי שבו, אבל הוא בזוי בעיני. למה לערב רעש בהנאה שכזאת?

לא מעט פריצות, ברוך השם

אני מצטער שאני כזה הורס מסיבות, אבל אולי זה האופי שלי: בכל מקום שאני מגיע אליו אני מתעקש לחפש את מאחורי הקלעים, את הדברים שלא מראים לתיירים בגלויות. את החיים אני רוצה לראות, לא את הדימוי שלהם. אבל בשביל זה המלדיביים הם אולי המקום הכי פחות מתאים, כי באי שהיינו בו אין "חיים" במובן הזה. אין מה שאנחנו קוראים "מקומיים". מקסימום המקומיוּת שיש שם זה מלצרים, וחדרנים, וברמנים, ומדריכי צלילה ומקפלי שמשיות. המלדיביים הם חלון ראווה, דימוי של חופשה מפנקת.

 

אז זה לא גן עדן, כאמור, כי אין דבר כזה גן עדן, וזה גם לא גלויה וגם לא פרסומת. ועדיין, זה באמת נורא נורא יפה. כרישים קטנטנים ולא מסוכנים מתקרבים עד קו החוף, סרטנים קטנים מתרוצצים על החול כה וכה. הקטנים פעילים ביום, וכשהשמש שוקעת זו שעתם של הגדולים יותר לצאת מהחורים ולחרוש את החוף. לו סרטנים היו אוכלים בדלי סיגריות, אלה של המלדיביים לא היו רעבים עוד לעולם.

עוד דבר שמיד בולט לעין הוא שמדובר במקום בלי אמריקאים (רחוק מדי) ובלי ישראלים – מה שמבטיח שקט. שקט יחסי, כמובן. היפנים ממשיכים להצטלם בשיגעון – במו עיני ראיתי בחורה מצלמת את חברתה בווידיאו קונה ארטיק, מקלפת את העטיפה ואוכלת. אירוע היסטורי. צעירים יפנים מצלמים זה את זה ישנים על החוף, מחליפים בגדים במלתחות. אין דבר שלא דורש תיעוד.

 

כשביום השלישי ניגש אלי תייר איטלקי – אני מעריך שהוא בשנות השלושים לחייו, והוא בא עם אמא שלו – עם מצלמת פוקט חד־פעמית שבתוכה סרט, ומבקש ממני לצלם אותו, אני נפעם מהטכנולוגיה העתיקה. ממש כאילו ביקש ממני לחרוט על פפירוס ולשלוח את זה בפקס. מה שכן, האירוע הזה הזכיר לי כמה כיף היה למתוח את הסרט במצלמה, וכמה זה הגיוני ממש לחשוב על מה שאתה הולך לצלם, כי הסרט מוגבל, במקום סתם ללחוץ על הכפתור. האמינו לי שאני לא נוסטלגי כשאני אומר לכם ש־95 אחוזים מהצילומים שאנחנו מצלמים במצלמות הדיגיטליות שלנו לא שווים כלום. זו הקלות הבלתי נסבלת של כרטיסי הזיכרון.

 

חוף במלדיביים. מקום מושלם לירח דבש

המלדיביים הם מקום טוב מאוד לירח דבש. מושלם, בעצם. הם כאילו נוצרו במיוחד לשהייה קצרת מועד ועתירת סקס. אפשר לשמוע אנחות בעוצמות שונות עולות מהחדרים כשטועים בדרך (ואני תמיד טועה בדרך) ועוברים לידם. התושבים הזמניים של האי הזה, אין ספק בכך, עוסקים נמרצות בסקס במשך כל היממה. הנודיזם אולי אסור, אפרופו המדיניות המוסלמית שהוזכרה קודם, אבל יש פה איזו צביעות מוסלמית קטנה בעניין הזה: יש פה אלכוהול בשפע ולא מעט פריצות, ברוך השם.

האוכל נהדר ואני אוכל אותו כמו משוגע – שלוש ארוחות מפוארות ביום. הבופה מציע ממטעמי העולם ומלואו ואני מגוון. במיוחד אני אוהב את האוכל ההודי המוגש שם. בכל זאת, האיים קרובים להודו יותר מלאיטליה. אז אני מוותר על הפסטה והולך על התאלי.

אחד מהדברים שאזכור מהחופשה הזאת הוא השום המוחמץ. אני פשוט לא מסוגל לוותר עליו. הדבר הזה חריף כמו דבר שטרם המציאו בשבילו מילה. אני מזיע כמו מטורף מכל החורים, בוכה ומשתעל בעת ובעונה אחת, מרגיש את הגוף שלי מתנקה. זה יכול להיות תרופה לסרטן, הדבר הזה, או לפחות פותח סתימות.

צוללים קדימה
בעיקרון לא עושים כלום – זה נופש. חדר מול הים, מרפסת קטנה, כיסאות נוח. נחים, אוכלים, שותים. אהבתי מאוד את הבירה המקומית, ואפשר בהחלט לומר ששתיתי ממנה גלונים שלמים. טוב, היה חם. תמיד חם שם. אבל כמה אפשר לנוח? אנחנו הרי באנו לצלול. הצלילה הראשונה, צלילת היכרות בחלק החיצוני של הריף הקרוב למלון, מאכזבת ביותר. הריף הרוס כמעט לחלוטין, מעשה ידי אדם וטבע, ובקושי יש דגים, שלא לדבר על צמחייה. אני עולה מעל לפני המים מאוכזב מעט. מה שכן, המים היו נעימים מאוד ואפשר לצלול בבגד ים ובחולצת טריקו. לא צריך חליפת צלילה.

אני מחכה בקוצר לצלילה השנייה שאמורה להתקיים במקום שנקרא "הבננה ריף". לפי התמונות זה צריך להיות יפה מאוד. אבל גם כאן הטבע מתייצב נגדי. הים לא עובד לפי הזמנה של סוכני נסיעות, יש זרמים חזקים ואנחנו – קבוצה של שישה צוללנים, ארבעה מהם יפנים שלבושים כאילו הם יורדים לבטן האדמה, ניגוד מושלם לבגד הים ולחולצת הבוב מארלי שלי – נאלצים לצלול בצד השני של הריף, בצד ההרוס שלו. זה משעמם כמו רחוב שטמפפר בפתח תקווה באמצע אוגוסט – אפור, מאובק ומלא באנשים, רק שפה יש להם מכלי אוויר על הגב ומסכות על הפנים. זה לא כל כך נעים לראות גן סגור, אבל זה די מדכא לראות ריף הרוס. אפילו מעט הדגים שכן היו שם נראו דהויים ועייפים כמו תושבי פרברים.

אבל היי – לעולם אסור לאבד תקווה. בצלילה השלישית, למחרת, נרשם שיפור ניכר ביותר. בדרך אני חוקר את המדריכים בנוגע לסיכויים לראות מאנטה ריי – הרי בשביל זה באתי – ומתאכזב מרה: זו לא העונה שלהן, נאמר לי. הן הלכו למקום אחר. כל החיים רציתי לראות מאנטה ריי, ואחרי שקראתי ב"הזדמנות אחרונה לראות", ספרו האחרון של דאגלס אדאמס (אולי היחיד שאני רואה בו את האליל שלי), שצלל גם הוא עם מאנטות, הרגשתי שזה מסוג הדברים שאני פשוט לא יכול להמשיך בלעדיהם. דברי המדריכים, לא אכחיש, העציבו אותי. לא יהיו מאנטות היום.
אבל כשיורדים אל מתחת למים, אני שמח: סוף סוף ריף נהדר, כמו בגלויות, עם המון דגים נהדרים בשלל צבעים וגדלים, מהקטנים ועד לדגי הנפוליאון הענקיים, צלופחים מפוספסים מציצים עלינו מבין חרכי הסלע, וגולת הכותרת: הרבה צבי ים. צב ים הוא בעל חיים ענוג ומקסים שבעיניו, אם יורשה לי, לא משתקף שום רוע. 

 

צב ים בארוחת צהריים

 

עד לא מזמן תושבי האיים היו צדים את צבי הים למאכל, וצבים רבים נתפסו ברשתות הדיג המסחרי, מה שגרם כמעט לחיסול בעל החיים הזה באזור, אבל אז באו התיירים להצלה. תיירים אוהבים צבי ים, ובמלדיביים אוהבים תיירים, תקנות תוקנו וחוקים חוקקו, ואוכלוסיית צבי הים במלדיביים מתאוששת לאטה.

כשאני עובר ליד צב, אני שולח יד ונוגע, רק נוגע, בשריון שלו. מלטף קלות, רוצה רק להרגיש איך זה (מחוספס), אבל שני צוללנים מהונגריה מציקים לצבים, מחזיקים אותם, לא נותנים להם ללכת. זה מרגיז אותי לאללה, אבל מתחת למים קצת קשה להתרגז. אני שומר את העצבים לאחר כך. כשאנחנו עולים לסירה אני לא יכול להתאפק וגוער בהם, גם המדריכה מנסה להסביר להם בעדינות שאם מתייחסים ככה לצבים הם פוחדים מבני אדם ומתחבאים, מה שפוגע בהנאה של שאר הצוללים, אבל שני אלה רק מגחכים. כשאני פוגש אותם ליד הבר בימים הבאים אני מתעלם מהם בהפגנתיות.

השיא של החופשה, ואולי של החיים
הצלילה הרביעית גם היא מתחילה לא משהו. הים סוער (לא מומלץ גלים גבוהים אחרי ארוחת בוקר), וגם מתחת למים די עכור ומבאס, אבל כשאנחנו פונים לצד המרוחק של הריף הים נרגע פתאום והשמש זורחת, וממש כמו אנשים אחרי הגשם יוצאים פתאום כל הדגים להסתובב בריף, לפגוש מכרים ולמצוא משהו לאכול. אנחנו שוחים ביניהם, מוקסמים, מביטים בפיסת הטבע הנהדרת הזאת, מחייכים אל הצבים וקורצים לצלופחים. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד להתרחש בשורה הבאה:

 

פתאום, משום מקום, אנחנו רואים אותן מגיעות: שתי מאנטות ענקיות, דוממות, מרחפות בכחול הגדול כמו חלליות של ציביליזציה אחרת. אנחנו קופאים במקום, המומים לגמרי, והן מתקרבות אלינו בשקט. אני עושה כמו המדריך, מפסיק לזוז ורק מנופף בידיי כמו ציפור, מאותת להן: בואו, בואו אלי.

הן מתקרבות עוד, ועוד, ואז אני יכול לראות עד כמה בעל החיים הזה ענקי: ארבעה מטרים רוחבו, מין מעוין ענקי, עם שני "חדקים" בחזית וזנב ארוך מאחור. מלמעלה המאנטות מנומרות ומלמטה לבנות. הן עוברות לי מעל לראש במרחק של עשרים סנטימטרים לכל היותר. אני יכול להושיט ידי ולגעת בהן, אבל אני לא מסוגל. הן מתרחקות לאטן ואנחנו עוקבים אחריהן בעיניים קרועות. לו הייתי מחוץ מים הייתי נותר חסר נשימה, אבל החוק הכי חשוב בצלילה הוא תמיד להמשיך לנשום, לעולם לא להפסיק.

אז אנחנו עומדים שם מתחת למים, מחייכים חיוכים גדולים זה לזה, חיוכים של אנשים שהרגע חוו משהו ממש מרגש. מבחינתי אפשר לעלות למעלה ולהתחיל לשתות בירות. אבל אז אנחנו מבחינים בהן חוזרות לכיווננו, ושוב אותו ההוד וההדר והדממה, ושוב הן חולפות במרחק סנטימטרים אחדים מהראש שלנו, ושוב אין מילים, אבל באמת שאין מילים. אני כמעט בוכה מאושר בתוך משקפת הצלילה השכורה.

אני מרגיש שזה אחד מהדברים הכי יפים שראיתי בחיים שלי, אבל מאחר שאני בנאדם, אני לא יכול שלא להשוות ולתייק את החוויה הזאת (כל הזמן אנחנו משווים ומתייקים, ולמה בעצם?): מבחינתי זאת חוויה ששווה בעוצמתה לפעם הראשונה שראיתי את הרי ההימלאיה, לפעם ההיא שישבנו בשמורת הטבע קורבט בהודו ועדר פילים פראיים שעט במרחק שני מטרים מאיתנו. זה כמו לראות טיגריס בנגלי בטבע, כמו לצלול בחור הכחול בסיני או לראות ג'ירף מתכופף לשתות ממימי הזמבזי.

אני מתייק את הדקות האלה עם המאנטות כאחת מנקודות השיא של חיי (במקלדת האל"ף והרי"ש צמודות, ויוצא לי "אחת מנקודות השיר של חיי". אני מתקן, אבל באותה המידה בדיוק יכולתי להשאיר את זה ככה. זו היתה שירה. זה בדיוק מה שזה היה).

הו, מאנטה ריי! איזה בעל חיים נהדר. אני שונא להשתמש במילה מדהים עקב הפיחות שחל במעמדה בגלל כל מיני טמבלים שהולכים לתוכניות ריאליטי, אבל פה פשוט אין ברֵרה: זה בעל חיים מדהים. את הרגע הזה עם המאנטות אני רוצה לזכור לעד. אלה היו דקות של אושר צרוף, מזוקק. כמוסת אושר שהלוואי שהייתי יכול ליטול ממנה קצת בכל פעם שהיומיום נוחת עלי כמו אדנית ממרפסת של קומה רביעית ומתנפץ. אנחנו מחכים עוד כמה דקות למאנטות שיחזרו, אבל הן כנראה החליטו שהספיק להן מאיתנו. אולי הן צודקות.

מאנטה ריי. בעל חיים שאי אפשר לשכוח בחיים

וזה לא נגמר

כשאנחנו מטפסים לסירה בסוף הצלילה, אנחנו המומים מרוב אושר. קבוצה של תריסר צוללנים, מלאומים רבים ובגילים רבים – הצעיר בינינו הוא בריטי כבן 16, המבוגרת גרמנייה כבת שישים – וכולנו לא יכולים להוריד מהפרצוף את החיוכים הענקיים, חולקים במבט את הדבר הזה שקשה לדבר עליו. ובכל זאת, אנחנו מדברים עליו: מחליפים בינינו חוויות. כולם מקנאים בנו – אנחנו היינו הראשונים לראות אותן, והן עברו הכי קרוב אלינו. כולם מקנאים, אבל קנאה טובה כזאת, קנאה שבאה מתוך שמחה. אחווה אד־הוק שוררת בינינו, וזה נהדר. אני רואה שאני לא היחיד שהגיב ככה למאנטות, וזה משמח אותי כמו שורה משיר של שלמה ארצי: כי כולנו כמו כל אחד, הו!

הסירה מתניעה ומתחילה את דרכה חזרה לחוף, ואז – בדיוק כשאתה חושב שהיום הזה, או שארית חייך, לא יוכל להכיל עוד התרגשות ואושר – מצטרפת פתאום לסירה שלנו להקת דולפינים. כעשרים פרטים שמחים שוחים ליד הסירה, מלווים אותנו בקפיצות, כאילו גם הם באו לחלוק איתנו חוויות מאנטה ריי. והם צוחקים וגם אנחנו צוחקים איתם צחוק גדול, צחוק של ילדים שמישהו אהוב מדגדג אותם. איזה יום זה היה, חברות וחברים. איזה יום! 

אני בטוח ששמעתם את זה מיליון פעם. עוד פעם לא תזיק: לראות את הדולפינים בטבע, במקומם הטבעי, זה משהו אחר. דולפין כלוא ומאולף זה אחד מהדברים המעצבנים והמעציבים ביותר, אבל לראות אותו בים זה להבין את המילה חופש. ושוב אני מתייק את היום הזה, מוסיף את הדולפינים למאנטות: ב־1 בפברואר 2006, אני רושם לעצמי, הייתי מאושר מאוד. נותר לי רק לקוות שאזכר ביום הזה כשאשכב על ערש דווי (והלוואי שאהיה צלול כדי לזכור), ואחייך חיוך אחרון.שלא תבינו אותי לא נכון, אני מקווה שיש עוד המון זמן עד הרגע הזה ושיהיו עוד ימים יפים רבים לצרף לרשימה האקסקלוסיבית הזאת. רשימת הדברים שעשו אותי מאושר.

בחצר האחורית של החיים הטובים
אנחנו חוזרים לחוף ויורדים מהסירה. אין הרבה דברים מרעיבים, מצמיאים, מעייפים ומחרמנים יותר מצלילות. מאחר שאי אפשר לעשות את כל הדברים האלה בעת ובעונה אחת, אנחנו עושים אותם לפי האל"ף־בי"ת, אבל כל אחד שיעשה מה שמתאים לו.

באותו הערב אני מטייל באי הקטן ומגיע לחצר האחורית שלו – החלק ששייך למגורי העובדים, החלק שמחוץ לתחום עבור התיירים. לא רע, האמת, היה אפשר לצפות לגרוע יותר. בחצר שמאחורי מגרש הכדורסל יושבים שלושה עובדים, שותים בירות ומעשנים. אני מתיישב לשתות איתם, עם אחמד ולוטפי וסמיר. אני לא רוצה לגרום להם להסתבך, אבל הם נינוחים לגמרי.

 

אנחנו שותים בירות ומדברים על המלון ועל החיים. הם כולם גרים באי רחוק משם, 18 שעות הפלגה באונייה. הם עובדים שישה ימים וחצי בשבוע, ומקבלים עשרים ימי חופשה בשנה. 

אנחנו מדברים על הצורך לחייך, להדליק סיגריות לאנשים. כל אחד מהם מסוגל לנהל סמול טוק לא מחייב בשש שפות פלוס מינוס, תלוי בוותק: אנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית, ספרדית ויפנית (פריבילגיה השמורה בינתיים רק לאחמד, הוותיק מבין השלושה). לי זה נשמע קצת מעצבן, האמת, אבל אני מאמין להם כשהם אומרים לי שזה עדיף על לעבוד בדיג. 

לאחמד נולד בן שנפטר בלידה, לוטפי לא ראה את אשתו והילדים כבר שמונה חודשים. סמיר רווק. יחסית לנשואים הסובלים והמתגעגעים, עבורו מדובר בבילוי. הוא לא מכחיש כשאני משער שפה ושם הוא מספק שירותים נוספים לאורחות המלון, הוא רק מחייך בשמחה ופותח לנו עוד בירות. הם כמובן מבקשים שלא להצטלם. מוזר. זה כמו להיות עובד זר בארץ שלך. 

הם מספרים לי בשמחה שאני דומה דמיון מפתיע לזמר מלדיבי ידוע, באטו שמו. זה מסביר לי את פשר הקריאות "באטו, באטו!" ששמעתי כשנחתנו בשדה התעופה ובכל פעם שפגשתי מלדיבים. אני אוהב את זה, זה גורם לי להרגיש נורא קוסמופוליטי; בכל מקום שאני מגיע אליו אני מזכיר לאנשים זמר אחר. לצערי לא הצלחתי למצוא את הבאטו הזה באינטרנט, אבל אני מאחל לו כל טוב. 

מובן שאי אפשר בלי לדבר על הצונאמי. הוא החמיץ את המלדיביים אבל גרם לנזק של יותר מ־300 מיליון דולר. הם סבלו לא מעט בשל היעדר תיירים לתקופה של כמעט שנה. עכשיו הם מתחילים לחזור, התיירים. אחמד מספר שבמלון שלנו, שערוך לקליטה של 560 נופשים, היו רק עשרה אנשים במשך חודשים, ופיטרו שמונים אחוז מהצוות.

אחמד ולוטפי וסמיר שמחים להיות במקום שהם נמצאים בו. כאן, באיים של התיירים, זו מובלעת של חיים טובים; אין עוני, אין סמים, אין אסלאם קיצוני, אין תינוקות מתים בלידתם, אין פושטי ידיים ואין אלימות. אבל מה שכן יש להם – וזה מסובך לא פחות- זו מין תחושת בטן שדפקו אותם. שבמקומות אחרים בעולם יש לאנשים המון כסף, כסף שמאפשר להם לטוס במטוסים וללון במלונות חמישה כוכבים. אני מרגיש לא בנוח וזה עושה לי להרגיש לא בנוח, אף על פי שחברי החדשים פותחים לי עוד בקבוק ומזמינים אותי לשחק קצת פינג פונג, שם הם נוקמים בי את נקמת העולם השלישי ומשפילים אותי עד עפר לקול מצהלות הצוות. 

ביום המחרת אנחנו צוללים שוב באתר אחר. אין מאנטות, אבל שאר תושבי הריף שמחים לראות אותנו, ואנחנו אותם. היו לנו עוד שלוש צלילות, יפות אחת־אחת, אבל שום צלילה לא השתוותה לזו שראינו בה את המאנטות. על כל פנים, אחרי שצללתי ברחבי העולם, אני יכול לומר בלב שלם שהמלדיביים הם מהמקומות היפים שצללתי בהם. באי הדייגים
אחרי הצלילה של הבוקר אנחנו לוקחים סירה וקופצים לבקר באי שכן, אי מקומי. הימפושי (Himafushi) שמו. כ־800 איש חיים באי, מתפרנסים מדיג ומתיירים מזדמנים, כמונו. זה כפר דייגים קטן ודי עלוב, ניגוד בולט לאחוזת חמשת הכוכבים שממנה באנו. בכניסה לאי אני רואה שמרינה נבנית בו, מה שאומר שעוד ריף נהרס.

אנחנו יורדים מהסירה ומתחילים להסתובב. זה רק עשרים דקות בסירה מהמלון, אבל הפערים זועקים לשמים. הכפר נראה קצת כמו תפאורה של מערבון. אין כביש, רק דרך עפר מאובקת. במרכז הכפר עומד מרכז מסחרי עלוב: ארבע־חמש חנויות מזכרות זהות שמוכרות מוצרים זהים במחירים זהים. המקום הזה יכול היה להיות בכל מקום בעולם. בעולם השלישי, הכוונה. ילדים קטנים ניגשים אלינו ופושטים יד, אני מחייך אליהם כאילו שהחיוך הזה

 

המלדיביים, מבט מלמעלה. שוניות שמשקיפות כמו מרפסות אל מעמקי האוקיינוס

 

יעזור במשהו, וממשיך הלאה, נכנס לחנות המכולת: המדפים ריקים כמעט לחלוטין. ככה זה במקום שלא גדל בו כלום.

ופתאום אני קולט את זה: לא גדל פה כלום. במלדיביים יש רק עצי קוקוס ודגים. אין ירקות, אין פירות, את כל האוכל שלהם הם צריכים לייבא. באותו הרגע אני קולט גם שלא ראיתי שום בעלי חיים. לא כלבים, לא חתולים, לא תרנגולות או עזים. משונה, מקום בלי בעלי חיים.

אני פוסע ברחובות הריקים, מדמיין, כהרגלי, שאני ניצב במערבון. על גג כל בית ניצב מתקן לאיסוף מי גשם. את החשמל, מספר לי אחמד המדריך, מספק רק גנרטור, וגם הוא הגיע לכאן רק בעשר השנים האחרונות, וכמוהו גם הטלפון הסלולרי והלווייני.
אנחנו מגיעים לבית הספר של האי, נכנסים בשער, ואני מבחין שזה כל מה שיש שם: שער. מסביבו אין גדר או חומה, רק שער. קצת כמו סצנה מתוך "חור בלבנה". מצחיק. הכיתות קטנות, פתוחות לגמרי לארבע רוחות השמים. מהמקום שבו אין חלונות אפשר לראות את האוקיינוס (לא חוכמה, אפשר לראות אותו מכל מקום באי). לא יודע איך אני הייתי מתרכז ככה. במלדיביים יש שבע שנות חינוך חובה. אחר כך, מי שיש לו כסף נוסע ללמוד במאלה, הבירה. מאחר שזה בלתי אפשרי, כלכלית ומעשית, לנסוע את הדרך הזאת בכל יום, מדובר בתנאי פנימייה. ומאחר שפנימייה זה יקר מאוד, אתם יכולים לדמיין לעצמכם כמה אנשים עושים תיכון וכמה מתחילים לעבוד בדייג ובתיירות.

בסוף הרחוב אני רואה בניין חדש ומהודר. מה זה? אני שואל את אחמד. מרכז לגמילה מסמים, הוא משיב. הרחק מהתיירים יש בעיית סמים לא קטנה במלדיביים. כמו כל שאר הדברים, גם הסמים לא גדלים שם – הם מיובאים, גם עבור התיירים וגם עבור המקומיים. אני נזכר בשוטרים שעמדו בשדה התעופה הקטן עם כלביהם ובשלטים המזהירים מפני סחר בסמים.

חוץ מהמים שמקורם במכל לאיסוף מים שניצב על כל גג, אין באי מים זורמים. אני רואה  כמה בארות פזורות ברחוב. המים בבארות מגיעים מהים, והחול מסנן את המלח, כך שמפלס מי הבאר הוא מפלס מי הים.

הבאר הגדולה ביותר בכפר נמצאת ליד המסגד. ורק כשאתה מציץ לתוך הבאר אתה קולט כמה עד שטוחים הם המלדיביים: לא יותר ממטר מעל פני הים. זה אולי הסיפור הגדול של האיים האלה: שהם הולכים ונעלמים. הים עולה ועולה, והמקום הכי גבוה באי הוא לא יותר ממטר מעל פני הים. כשחושבים על זה לרגע, זה מזעזע.

אני שואל את אחמד על הצונאמי. "רק" 128 תושבי המלדיביים מתו בצונאמי, שפגע רק בחלק הדרומי של המדינה. 12 אלף אנשים נשארו בלי בית. אחמד אומר שלמרות המרחק, הגל הגיע עד לאי הקטן ושטף אותו עד לגובה ברכי אדם מבוגר. "איך זה לחיות במקום שוקע?" אני שואל את אחמד. "אני רק שומע שמדברים על זה", הוא עונה, "אבל אני לא מרגיש כלום".

מפת האיים המלדיביים עוד על טיולים לאיים המלדיביים

הפוסט האיים המלדיביים – מעל ומתחת למים הופיע ראשון במסע אחר

"אני חושב שהגעתי לגן העדן. אמנם טרם פגשתי מישהו שבא משם, אבל לפנטזיות יש כוחות משלהן", כך כתבתי ביומני במלון המפנק מנטה ריי ביי  (Manta ray Bay), באי יאפ (Yap), שהנופשים המגיעים אליו מתרכזים בדבר אחד בלבד: צלילות. הם צוללים, מדברים על צלילות, בערב רואים סרטים על העולם התת ימי. שבוע של התנתקות, ללא סכסוכים גלובליים או משברים כלכליים. עולם שקיימים בו רק דגים, אלמוגים וכרישים.

הגעתי לכאן במקרה. כבר שנים שאני מתכנן לבקר את טובה ונבות ברונובסקי במועדון הצלילה שלהם, פיש אנד פינס (Fish 'n Fins) , שהקימו באי פלאו, 500 ק"מ מזרחית לפיליפינים, שבו הם חיים ב-18 השנים האחרונות. טובה התעקשה שבדרך לפלאו אבקר גם באי יאפ. שבוע אחר כך, כשהגעתי לפלאו (Palau), יאפ נראה רק כהקדמה לצלילות שמספק פלאו, אבל שמורה לו חוויית הראשוניות.

צלילה בפלאו. יער של אלמוגים | הצילום באדיבות מועדון הצלילה Fish n' fins

יער פראי של אלמוגים
הגעתי ליָאפּ (Yap), שבאיי מיקרונזיה, קצת אחרי חצות, בטיסה השבועית מהאי גוּאָם – פיסה טרופית נהדרת בפני עצמה. מחוץ לנמל התעופה המתינו לי אנשי המלון בחיוך רחב ועוד בטרם הבנתי מה קורה הם לקחו את המזוודה שלי, ניגבו את פני במגבת לחה וציידו אותי בבקבוק מים קרים. חם כאן. חם מכדי לטייל, ובעיקר לח. במלון עצמו המזוודה כבר ממתינה לי בחדר מפנק להפליא, עם מיטת אפריון שמתבזבזת על אדם המגיע בגפו, וג'קוזי פרטי במרפסת נסתרת. מנהל המלון, ביל האקר, טקסני שאוהב ים, פוגש את אורחיו בלובי, משוחח איתם, משיק עמם כוסות של בירה בבריכת השחייה. כמו כולם, גם הוא מקפיד על צעדים איטיים והרבה מנוחה. חיש קל זיהיתי תא מיוחד עם שמי, ושמה של הספינה שאליה צוותי. המֵאֳזֵן שלי, שמדדתי שעה קודם לכן, כבר חובר לווסת ולבלון והמתין לי על הסירה.

ביום המחרת יצאנו להפלגה. כעבור עשרים דקות של שייט במפרץ שכולו גוונים של טורקיז, הגענו לריף האלמוגים ולאחר תדריך קצר ירדנו למים. פיטר המדריך מסמן באגודלו כלפי מטה ואנו שוקעים לגן טרופי מרהיב. בעצם לא גן, אלא יער פראי של אלמוגים וצמחי מים החיים ביניהם: אלמוגים בעלי צורות של עצים, מניפות מעוגלות, ספוגים וקרניים בצבעים מגוונים.

איי יאפ מוקפים באטולים, שהן טבעות של אלמוגים שהולכות ונבנות עם השנים לכיוון הים, כאשר הטבעת החיצונית חיה ומותירה מאחור לגונות שקטות ומרשימות, בצבעים שהדעת אינה מצליחה לתפוש והשפה טרם העניקה להם שמות הולמים. האלמוגים הם בעלי חיים מושבתיים, המורכבים מיחידות קטנות הנקראות פוליפים. במושבה אחת של אלמוג ניתן לעתים לספור אלפי פוליפים הצמודים זה לזה.

שונית אלמוגים בפלאו | הצילום באדיבות Fish n' fins

מושבת אלמוגים מתחילה את חייה כפוליפ קטן ויחיד, בקוטר מילימטרים ספורים בלבד, הפוליפ מנץ פוליפ נוסף וכן הלאה, והמושבה הולכת וגדלה. מושבות אלמוגים מסוגלות להגיע לממדים של מטרים אחדים ולגיל של מאות שנים! האלמוגים יכולים לבנות שלד חזק בזכות חיי שיתוף בין הפוליפים באלמוג לבין אצות חד תאיות. האצות נמצאות בתוך שכבת התאים הפנימית של האלמוג, והן מעניקות לו חלק מן הגוונים המרהיבים שלו. שיתוף הפעולה הזה הוא סוד הקיום של שוניות האלמוגים. שלדי האלמוגים יוצרים בשונית את המבוכים הרבים, המספקים גומחות אקולוגיות רבות. אינספור יצורים חיים מוצאים בהן משכן, הגנה, מסתור ומזון. בנוסף לחסרי החוליות הרבים החיים בה, יש בשונית קבוצות רבות של דגים – דגי יום ודגי לילה, דגים צמחוניים ודגים טורפים, דגים גדולים וקטנים, וכולם בעלי צורות וצבעים למכביר. לדגים תפקיד אקולוגי חשוב ביותר בשונית, והם מצטיינים באורחות חיים מעניינים ומרתקים.

מפתיע ככל שייראה, האלמוגים הם יצורים טורפים. הם ניזונים מזואו-פלנקטון (בעלי חיים זעירים) ולשם כך הם מצוידים בזרועות ציד. הזרועות האלה מכילות תאים צורבים, שמטרתם לשתק את הטרף ולהמיתו. האלמוגים מגלים תוקפנות זה כלפי זה וגם כלפי יצורים אחרים. הם יכולים לדחוק מינים המאיימים לפגוע בהם, באמצעות זרועות ציד מיוחדות, או באמצעות חוטים דקים. חוטים אלה נשלפים מחלל העיכול של הפוליפ, נכרכים סביב מזון או רקמת אלמוג שכן ומעכלים אותה תוך זמן קצר. בין הסדקים והמבוכים שהם יוצרים, חיים מינים רבים של כוכבי ים, סרטנים, חלזונות וצדפות, ובמים שוחים מאות מינים של דגים במגוון גדול עוד יותר של צורות וצבעים, שונים כל כך מאלו המוכרים לנו בבית, אם אפשר לקרוא כך לים סוף. המפתח להצלחת מארג החיים המורכב והמסובך של שונית האלמוגים הוא חיי שיתוף (סימביוזה). השיתוף קיים לא רק בין האלמוגים לבין האצות שלהם, אלא גם בין רבים מיצורי השונית האחרים. כך הם משיגים דברים שלא היו מצליחים להשיג לו חיו כל אחד בגפו – מקום מחיה, מזון, הגנה, ניקוי מטפילים ועוד.

תקצר היריעה מלתאר את היצורים שמתחת למים | הצילום באדיבות Fish n' fins

ללעוג לכוח המשיכה
אנו מרחפים מול הקיר ושוקעים לעומק של כעשרים מטר מתחת למים, בעוד שהקיר ממשיך לצנוח הלאה הלאה. אני מסמן לפיטר בבוהן כלפי מעלה ועולה גבוה יותר, לעומק של 12 מטר, שם הראות טובה יותר והצבעים מרהיבים עשרות מונים. תקצר היריעה מלתאר את להקות הדגים הצבעוניות, את דגי נפוליון הענקיים ששטו במלכותיות, את הכמות המרשימה של דגי הבּרָקוּדה, את הדג הענק בצבע וורוד, את הדגיגונים בצבעי סגול וצהוב שנעו בתוך שושנת המים, את הדג הסגול, את הדג הצהוב הענק שצורתו דיסק ומעין סנפיר זנב דקיק מעטר את גבו, את דג התכלת שהתבונן בי ארוכות, היישר לתוך המשקפת ודומה היה שעוד רגע יאמר את המשפט האלמותי מ"איה פלוטו": "כלבים במים, זה לא טוב, צא ידידי היקר אל החוף"…

אני עולה ראשון ואחרי כול היתר. הצוות מגיש לנו מגבות מגוהצות, מים קרים, תה חם ופרוסת עוגה ואנו מתפרקדים על הסיפון. הצלילה השנייה היתה צלילת עומק. השתדלתי להאט את ירידתי כדי ליהנות מהמראה המהפנט של האלמוגים. התעכבתי לרגע קל כדי להתבונן בכריש לבן, אך המדריך סימן לי לרדת. התמכרתי לכוח התנועה שמעניקה הצלילה. כמו בחלל, יכול הצולל ללעוג לחוק המשיכה. לעלות, לרדת, להתהפך, לבצע סלטות, לצלול בישיבת לוטוס, בעמידה, בשכיבה.

מנטה מרחפת מעל באצילות | צילום: ביל האקר, מועדון Yap Divers

ישבתי בקרקעית של "תעלת המָנטות", לשם מגיעות המנטות כדי לאכול ולהתנקות, מתבונן בדגים מסביב, בקיר האלמוגים ממעל ובמאסה הכחולה שאנו חלק זעיר ממנה. ואז היא הגיעה, המנטה, תריסנית בעברית, כפי שהציע הזואולוג מנחם דור, כמו עפה באיטיות בתוך המים. המנטה, שצורתה מעוין ענק עם זנב ארוך ושני חדקים בקדמת הגוף, נראית כמו חללית מציוויליזציה אחרת. מוטת כנפיה של כפולה מגובהו של אדם (יש מנטות שרוחב הסנפירים מקצה לקצה מתקרב לשבעה מטרים!) והיא מרחפת באצילות בתוך הכחול העמוק. אני שומע את צליל פעמונו של פיטר ומסתכל לכיוון אליו הוא מציע: מעט מעלינו מרחפות שתי מנטות, ועוד אחת, רחוקה יותר. כשהגיעה השעה להתחיל לעלות הופיעו לפתע עוד שתי מנטות אצילות, חלפו זו מול זו, מרחפות בריקוד חרישי, מתעלמות אחת מרעותה ומאיתנו.

כאשר עליתי לפני המים סימנו לי השייטים בסירות מסביב בתנועות ידיים המחקות מעוף איטי – כמה? כלומר, כמה מנטות ראיתי. כששאגתי תשע, הם סימנו לי באגודל מונף כלפני מעלה לאות הערכה – כאילו מדובר בהצלחה שלי.

צלילה ביאפ. צבעוניות מרהיבה | צילום: ביל האקר, מועדון Yap Divers

עוברים לפלאו
אחרי שבוע ביאפ המשכתי לשבוע מרשים ברבה יותר ביערות האלמוגים של פלאו. סביב האי יש אתרי צלילה רבים, כל אחד ואופיו המיוחד. שונית האלמוגים היא בית גידול כה צפוף ומורכב עד שאין בה מקום שאינו תפוס בבעלי חיים או באצות. לכן, המקום והמזון הם משאבים מוגבלים, והתחרות עליהם עזה. כאשר יצור מת, מקומו נתפס מיד על ידי יצורים אחרים. זוהי הסביבה הימית העשירה והמורכבת ביותר באוקיינוסים, וגם אחד מבתי הגידול המרהיבים והמרתקים ביותר הקיימים על פני כדור הארץ. השונית נמצאת באיזון נכון בין אלה התורמים את שלדיהם לאחר מותם, או המלכדים בפעולתם את השלדים למקשה אחת, ובין אלו שמפוררים את האבן וקודחים בו כוכים ומערות. הפרת איזון זה סופה להביא להרס השונית. האויב הגדול של אלמוגים הוא כמובן האדם והפיתוח שהוא מביא.

פלאו. יפה לא רק מתחת למים | צילום: גילי חסקין

אין ריף אלמוגים אחד דומה למשנהו. בכל מקום ובכל צלילה מתגלה עולם אחר. זוהי מערכת ביולוגית מפתיעה. אפילו אם תרד באותו מקום, בכל פעם יתגלה לעיניך עולם אחר. מסיבה זו, הצוללים להוטים לרדת שוב ושוב. גם אני מתקשה להיפרד: סוחט את המיכל עד תומו, עולה לסירה, מוריד את המשקולות והמאזן, מחליף אותם בשנורקל וחוזר לריף האלמוגים. המים צלולים, הראות נפלאה והאלמוגים מרתקים גם מלמעלה, אם כי אין להשוות למראות במעמקים.

כאשר שייטנו לאטנו במנוחה ההכרחית שבין צלילה לצלילה והתבוננו בצבע הטורקיז של המים, בכתמי הירק שיצרו האיים שבו, בשחפיות הלבנות ממעל. לפתע סימן לנו השייט בידו: אנו בתוך להקה גדולה של דולפינים. אין זה דולפין או שניים, אלא להקה גדולה המלווה את הספינה משני צדיה, מירכתיה ומחרטומה. הדולפינים נראים היטב במים הצלולים, אבל הם תמיד מצליחים להפתיע ולזנק בראוותנות ממקום לא צפוי. כמה מהם מזנקים בקפיצת בורג מסתובב אל על, אחרים מתואמים בזינוק בשלשות או חמישיות. קשה שלא להתפעל מהקפיצות החינניות, אלא ששאגות השמחה שלי זכו למבט תמה בקרב שותפי להפלגה, שלא לדבר על צמד קנדים צרפתים, שעיקמו את אפם בסלידה.

דולפין בקפיצה מלאת חן | צילום: גילי חסקין

יוצאים מהמחבוא בלילה
באחד הערבים בפלאו יצאנו לצלילת לילה. הפלגה קצרצרה לאי קטן מול המלון. הרוח שורקת, הגשם מכה, קר באופן מפתיע. המים מתגלים כמפלט חמים. אמבטיה בטמפרטורה של 30 מעלות. אנו שוקעים ב"מי אפסיים", בעומק של חמישה מטרים בלבד, מצוידים בפנסים. באור אחרון מתגלה לנגד עינינו עולם שונה לחלוטין, של דגים שלא ראינו קודם לכן, היוצאים ממחבואם. להקה גדולה של דגיגים שלא ראיתי קודם לכן, בשעות האור, כשדרך הפנס הם נראים שקופים ממש.

ואז ראיתי אותם, את הסיבה האמיתית לרדת לכאן בחשיכה. דגי המנדרין. אלו דגים קטנים ומאורכים שמתהדרים בצבעי ירוק, כחול וטורקיז, ובסנפירי ענקיים ביחס לגודלם. דגים מלכותיים, קיסריים, ששמם מובן לגמרי. הזכרים דומים מאוד לנקבות, אך גדולים מהן. ברגע שמצאו אלה את אלה, הם פתחו במחול חיזור. עוד מעט יפצחו בסקס פרוע. הנקבות יטילו את הביצים, הזכרים יפלטו עליהם זרע, ואז ילכו לדרכם. בנוסף למנדרינים הזעירים נראו דגים נוספים, בהם כאלה המוכרים משעות היום אך נראים שונים לגמרי באור הפנסים.

צלילת לילה. לאור הפנסים הכל נראה שונה | הצילום באדיבות Fish n' fins

מפגש עם מלך המעמקים
לכול מטייל יש רשימה של כמה אתרים, כמה רגעים, שאותם ינצור בלבו לעד. כך חשתי כשזרם המים מטלטל אותי מצד לצד, זרועותיי פרושות לצדדים ואני מתבונן בלהקות דגים ענקיות. יום יפה, שמש מלהטת, מים צלולים להפליא, אני מחליק לתוך הכחול העמוק, מתבונן אל ריף האלמוגים הצונח לעומק. פתאום ראיתי אותו. אי אפשר לטעות במבנה גופו שלא השתנה ב-250 מיליון השנים האחרונות. כריש. ברגע הראשון פחד קל, כמו במפגש הראשון עם דוב באלסקה. כעבור רגע, כשאני מבין שהכריש אינו מתעניין בי, אני מתחיל להתקרב אליו. הנה עוד אחד, ועוד שניים, שלושה, ארבעה, להקת כרישים סביבי. למרבה ההפתעה, הדגים לא נסו מהם. אולי משום שחשו שהם שבעים, כמו הגְנוּ הרועים סמוך לאריות בשמורת מסאי מארה שבקניה. הרי אי אפשר לחיות כל הזמן בתוך החדר האטום.

הדגים סחררו את עיני ביופיים ובצבעיהם, אך יותר מכולם, מרחיב את הלב ועוצר את הנשימה הוד מעלתו הכריש, מלך המעמקים. התבוננתי בו שוחה מולי, במרחק נגיעה כמעט וחייכתי לעצמי. רק שבוע קודם לכן, ביאפ, מול הכריש הראשון דימיתי לשמוע את הלמות לבי מהדהדים למרחוק, עד שחששתי ששותפי לצלילה ייבהל מהוויברציות שיצרתי במים. כעת, לאחר יותר מעשרים צלילות במים הצלולים של מיקרונזיה, אני חש אחרת. כמעט בן בית בקרב שוכני הריף. התבוננתי בכריש המנומר כמו בידיד ותיק.

סטיבן שפילברג, יוצר הסרט "מלתעות", לא העלה בדעתו שבעקבות יצירתו הדמיונית (על בסיס ספרו רב המכר של פיטר בנצ'לי) יעוטו רבים חמושים בכידונים וברובים לחסל את הכריש, כאילו שעולם החי מחולק בין טובים לרעים, כאילו שיש יתרון מוסרי לאורגניזם כזה או אחר, כאילו שחיי כולנו אינם תלויים אלה באלה. למרבה הצער, מספרם של הכרישים, שהיו כאן עוד לפני הדינוזאורים, הולך ופוחת. כריך של כריש נחשב למאכל תאווה באיים הקריביים וזה כאין וכאפס לעומת הדייגים הסינים, שמביאים הביתה את זנבו של הכריש כדי להכין ממנו מרק.

הכריש אינו רק יצור מופלא, כך מסבירה טובה ברונובסקי, אלא גם חוליה חיונית בשרשרת המזון. הכריש אוכל דגים גדולים, שאוכלים דגים קטנים יותר, ואלו טורפים קטנים מהם, שאוכלים את הדגיגים המנקים את האלמוגים מהאצות. קיומה של שרשרת המזון הזאת הוא שמאפשר לשמור על שונית האלמוגים, אחת היצירות המופלאות של הטבע. אם יחוסלו הכרישים, תיעלם בסופו של דבר גם השונית. ערכו של כריש מת כ-40 דולר, האם אפשר לחשב את ערכו של כריש חי?

כריש בפלאו. הדגים שוחים לצדו ללא חשש | הצילום באדיבות Fish n' fins

המיקרונזים מבינים זאת. במקום לדבר על אקולוגיה, מדברים עמם על כלכלה, כפי שהסבירו למסאים בקניה שערכה של אנטילופה בסוונה גדול בעשרות מונים מזה של אנטילופה ירויה. ריף האלמוגים הוא מקור הפרנסה החשוב ביותר באי. למרבה הצער, בנוסף לטיולי צלילה, יש כאן גם טיולי דיג. באחד הערבים שבתי מהצלילות וראיתי דג חרב, שמשקלו 150 ק"ג, תלוי לראווה על סיפונה של אחת הספינות. התיירים שצדו את הדג המופלא הצטלמו לצדו בגאווה, כאילו ביצעו מעשה הרואי, כאילו שלא עדיף לראותו במים.

אבל נחזור לצלילה שבה פגשתי את הכרישים. התבוננתי בקרני השמש שחדרו לעומק רב יחסית. הכרישים חגו מעלי במחול מסחרר, ונראו כצלליות על רקע כתם האור המסנוור. אחד מהם התקרב אלי, למרחק של עשרים סנטימטר לערך. התבוננתי בו מהופנט. גם מתחתי חגו כרישים בריקוד מלכותי, וסביבם להקות ענק של דגים ודגיגים. כאילו מישהו לקח את מגדיר הדגים של האוקיינוס השקט, ניער אותו ופיזר את תמונותיו אל בין הגלים. אי משם התקרב אלינו צב רך, עצר לרגע וסב על עקביו. שכרון המעמקים.

________

הכותב מודה לטובה ונבות ברונובסקי ממועדון הצלילה "פיש אנד פינס" בפלאו, לביל האקר ממלון מנטה ריי ביי ביאפ, ולניסו קדם מצוות "אדמה – מסעות וטיולים", שבזכותם המסע הזה התאפשר

הפוסט צלילות בפלאו – שכרון מעמקים הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט שומרים על שוניות האלמוגים הופיע ראשון במסע אחר

הים הקריבי מציע חופים יפהפיים עם גלים רכים שנשברים על חול לבן. אבל הקסם האמיתי נמצא מתחת למי הטורקיז השקופים – עולם תת מימי עשיר להפליא. דגים צבעוניים קטנים ועצומי ממדים, ברקודות כסופות עם שיניים מחודדות, סוסוני ים דקיקים שנראים כאילו איבדו את דרכם, חתולי ים מנקרים בקרקעית החולית, תמנונים גמישים שמתכווצים ומתרחבים ומשנים צורה אי-שם במצולות. הסרטון הבא חושף את הפלא התת-ימי הזה בשבע וחצי דקות, שמשאירות טעם של עוד:

הפוסט האיים הקריביים – החיים מתחת למים הופיע ראשון במסע אחר

שונית המחסום הגדולה (Great Barrier Reef) משתרעת לאורך יותר מ- 2000 ק"מ ליד קו החוף של קווינסלנד במזרח אוסטרליה. זהו אזור של יופי טבעי משגע, בעל חשיבות מדעית וסביבתית ממדרגה ראשונה שמושך אליו חוקרים, תיירים, צוללנים וגולשים מכל רחבי העולם.

שונית המחסום הגדולה מחזיקה בכמה שיאים עולמיים. היא מערכת השוניות הארוכה בעולם, המבנה הגדול ביותר בעולם המורכב מאורגניזמים חיים והיחיד שניתן לראותו מהחלל החיצון. תחילתה של השונית מול חופי באנדברג
(Bundaberg), מעט דרומה מחוג הגדי, וסופה במייצר טורס (Torres Strait), מדרום לפפואה ניו גיני. 347,800 קילומטר רבועים משטחה הוכרזו כאתר מורשת עולמית – שטח הגדול מסכום שטחן של בריטניה, הולנד ושווייץ גם יחד.

צילום אווירי של שונית המחסום הגדולה. יופי טבעי שאין שני לו | צילום: אייסטוק

בקצה הדרומי שלה, מרוחקת השונית כ-300 ק"מ מהיבשה ומורכבת מאוסף של איים, אך בקצה הצפוני היא מתקרבת אל החוף, מקבלת מבנה המשכי ומגיעה בחלק מן המקומות לרוחב של 80 קילומטר. הלגונה שנוצרה בין השונית החיצונית לחוף מנוקדת בשוניות קטנות יותר ואיים. בקדיחות שנעשו אל תוך השונית התגלה כי במקומות מסוימים מגיע עומק האלמוגים ליותר מ-500 מטרים. שונית המחסום הגדולה בנויה מיותר מ-360 מיני אלמוגים קשים ומעל שליש ממיני האלמוגים הרכים בעולם. היא מאכלסת למעלה מ-1,500 מיני דגים ושישה מתוך שבעת מיני צבי הים בעולם. בשטחה שוחים ומתרבים גם פרות ים ולווייתנים גדולי סנפיר, שני מינים הנתונים בסכנת הכחדה חמורה.

השונית מספקת אזור מחייה גם לחיים על פני היבשה. איי השונית מכילים מגוון גדול של צמחייה שכוללת, בחלקה הצפוני, גם יערות גשם ויערות מנגרובים. מגוון בעלי החיים היבשתיים כולל עטלפי פירות גדולים (flying fox), חיות כיס האופייניות לאוסטרליה: וולבי (כמו קנגורו אבל קטן יותר) קואלות, פוסומים ובנדיקוט (חיית כיס דמויית עכבר) ומינים רבים של ציפורים.

נקודת צבע קסומה מתחת למים | צילום: Cindy C Sawyer, flickr

מעידן הקרח ועד ימינו
ההיסטוריה של שונית המחסום הגדולה קצרה במושגים גיאולוגים וידוע לנו שבני האדם כבר היו באזור מאז ראשית היווצרותה, בזמן עידן הקרח האחרון. נהוג להניח כי אבותיהם של האבוריג'ינים, הגיעו לאוסטרליה לפני כ-40 אלף שנים וכי חלקם חיו בקרבת השונית, ולעתים אף על האיים עצמם, ונהנו מהשפע שלה.
עם הגעתם של האירופאים לאזור במאה ה-18 השתנו יחסי הגומלין בין בני האדם לשונית והם פנו לעידן חדש כאשר השונית נחקרה ומופתה על ידי חוקרים ומגלי ארצות בסוף המאה ה-18. במהלך המאה ה-19 מופו נתיבי שיט בשונית וזרם קבוע של אוניות ממשיך לנוע דרכם עד היום.

רק במאה ה-20 התגלה הפוטנציאל התיירותי של השונית. בתקופה שבין מלחמות העולם נבנו אתרי נופש פופולריים על כמה מהאיים וחלקם מתפקדים עד היום. אחרי מלחמת העולם השנייה ענפי השנירקול והצלילה תפסו תאוצה. המבקרים בשונית מגיעים אליה מסיבות שונות: יש העוברים בה על גבי ספינות נופש גדולות או יאכטות, יש שעובדים בשונית כדייגים, והתיירים מגיעים ליהנות מאחד מפלאי הטבע המרהיבים בעולם. שימורה של השונית והשמירה על האיזון הדק בין פעילויות האדם עליה והדרישות המנוגדות שלהן מהווה את אחד האתגרים הגדולים של שימור טבע בעולם.

דיונון בשונית. רק במאה ה-20 הובן הפוטנציאל התיירותי שלה | צילום: אייסטוק

בשנת 1975 הוכרז הפארק הימי של שונית המחסום הגדולה והוא מנוהל על ידי רשות הפארק, GBRMPA. בשנת 1981 התווסף הפארק לרשימת אתרי השימור העולמיים של אונסק"ו. רשות הפארק אחראית על ניהולו ועל מציאת האיזון בין פעילות האדם לבין שימור השונית. לשם כך חולק שטח הפארק לשישה אזורים, בהם אזורי שימור שהכניסה אליהם מותרת רק במקרה חירום, אזורים שנועדו רק למחקר מדעי, אזורים שבהם "מותר להסתכל אך אסור לקחת" (כלומר, הדיג אסור) וכדומה. יש גם אזורים המותרים לכל השימושים, כולל למטרות נופש ומסחר, הפלגות ודיג מסחרי. כרייה, קדיחת נפט, ציד או דיג בחנית אסורים בכל אזור הפארק הימי הלאומי.

בשנים האחרונות כוללים מאמצי השימור גם את ההתמודדות עם התחממות כדור הארץ והתחממות טמפרטורת המים באוקיינוסים שמשפיעה לרעה על כל שוניות האלמוגים בעולם ולא פוסחת גם על שונית המחסום הגדולה.

מתי להגיע ואיפה לצלול?
העונות הטובות ביותר להגיע לשונית המחסום הגדולה הן בסתיו (מרץ עד מאי) או באביב (ספטמבר עד נובמבר). בחורף קר בחלקה הדרומי של השונית ובקיץ, האזור הטרופי בחלקה הצפוני של השונית סובל מטמפרטורות גבוהות, לחות גבוהה עוד יותר וגשמי מונסון.

האפשרויות העומדות בפני המבקרים בשונית כל כך רבות ומגוונות עד שלעתים קשה לבחור. חברות טיולים רבות בערי החוף של קווינסלנד מוציאות סיורים לשונית החיצונית ולאיי האלמוגים שבשטח הפארק הימי. בדרך כלל כוללים סיורי יום אלו ציוד שנורקלים חינם, כאשר ציוד צלילה ניתן בתשלום נוסף. בעיירות התיירות המרכזיות לאורך החופים אפשר גם להירשם לקורס צלילה, הכולל שיט צלילות בן מספר ימים. הסיורים הפופולריים ביותר לשונית יוצאים מהעיירה קיירנס (Cairns).

שונית המחסום כוללת איי אלמוגים רבים, ובצדה מנקדים את המים הכחולים איים יבשתיים שבסמוך להם פרושה שונית אלמוגים. כמה מהאיים מציעים אתרי נופש מהודרים ואילו אחרים נותרו שמורת טבע פראית, המפתה חובבי קמפינג שקט והליכה רגלית. אתרי הצלילה Cod Hole ו- Pixie Bommie בקרבת האי ליזרד (Lizard Island) ואתר הצלילה אל הספינה הטרופה יונגלה (Yongala) ליד חופי העיירה טאונסוויל (Townsville) נחשבים לאתרי הצלילה הטובים ביותר בשונית המחסום הגדולה. מי שמחפש חופים חוליים ימצא את מבוקשו באיי וויטסאנדי (Whitsunday islands). לאוהבי הטרקים כדאי להגיע לאי הינצ'ינברוק (Hinchinbrook) ולבלות מספר ימים של הליכה אתגרית לאורך מסלול ת'ורסבורן (Thorsborne).

עוד אתרי צלילה מדהימים>>

הפוסט אוסטרליה: שונית המחסום הגדולה הופיע ראשון במסע אחר

על פי התיאוריה הדרוויניסטית, בטבע שורר מאבק מתמיד להישרדות שבו המנצחים הם המתאימים ביותר, אלה המסוגלים להשאיר אחריהם יותר צאצאים. לכאורה מצדיקה התיאוריה התנהגות אנוכית ללא פשרה וללא ויתור. אבל הטבע חכם, והוא מלמד אותנו שלעתים, בדיוק כמו בחברה האנושית, שיתוף פעולה, בין פרטים מאותו מין ובין מינים שונים, מעלה את סיכויי ההישרדות של כל השותפים.
לצד מאבקים עד זוב דם בין פרטים השייכים לאותו מין, התגלו בטבע גם תופעות של ויתור על אינטרסים אישיים, דאגה לזולת, סיוע בגידול צאצאים של משפחה אחרת ואף סיכון עצמי תוך כדי הגנה על פרטים אחרים בקבוצה. התנהגות אלטרואיסטית כזו, ככל שהיא צפויה ומקובלת בין בני אדם, עשויה להפתיע כשמדובר בבעלי חיים. התופעה שבה פרטים ממינים שונים לחלוטין משתפים פעולה ביניהם מפתיעה שבעתיים.
האם טעה דרווין? בוודאי שלא. כמו בחיי החברה האנושית, או בעולם העסקים, שיתוף פעולה מביא לעתים ברכה לכל המעורבים בו. בחלק מהמקרים התהליך בטבע אינו שכלתני ואינו תוצר של שיקול דעת וקבלת החלטות. במקרים אחרים נראה שתבונה היא שמובילה בעלי חיים לשיתוף פעולה. בכל מקרה, מתברר שהאבולוציה מעדיפה לפעמים יצורים המשתפים פעולה זה עם זה – הם שמשאירים אחריהם יותר צאצאים והם ששורדים.

הטבע חכם, והוא מלמד אותנו שלעתים, בדיוק כמו בחברה האנושית, שיתוף פעולה מעלה את סיכויי ההישרדות של כל השותפים

חבר עשוי דבש
שותפות בין מינים שונים, סימביוזה (בלועזית – חיים ביחד), נעה ממצב שבו מין אחד חי על חשבונו של מין אחר (טפילות) ועד דרגה שבה שני מינים חיים ביחד ותורמים זה לזה במערכת כה הדוקה עד ששניהם אינם יכולים להתקיים באופן עצמאי. טפיל רע מביא, בסופו של דבר, למותו של הפונדקאי שהוא חי עליו. טפיל "נבון" חי על הפונדקאי אך נמנע מלהביא לחיסולו, כמאמר הפתגם הערבי: "לו היה חברך עשוי כולו דבש, גם אז אל תלקק את הכל".
להתפתחות יחסי שיתוף בין מינים שונים נדרש זמן רב, ואין זה פלא שרובם התפתחו במערכות אקולוגיות יציבות ומורכבות כמו יער הגשם הטרופי או שונית האלמוגים. בים

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

שושנון העגבנייה (Amphiprion perideraion) בין זרועות שושנת ים בשוניות האלמוגים בפיג'י. לאחר תקופת התאקלמות קצרה, בה מתכסה גופו של הדג בריר גופה של השושנה, הוא יכול לחיות בין זרועותיה. הוא מצדו מגרש כל זר שמתקרב ועלול לנגוס בה, ובנוסף משיג מזון ומבצע עבודות ניקיון

אפשר למצוא שותפויות רבות בין מיני בעלי חיים שונים. ידוע כי למדוזות יש זרועות ציד המצוידות בתאים צורבים. אחת המדוזות הגדולות בעולם, השלפוחן המצוי (Physalia), היא למעשה מושבת מדוזות שזרועותיה מגיעות לאורך של 15 מטר, והן עשויות לקטול אדם בארס הנורוטוקסי שלהן. אבל לעתים רואים בין זרועות הציד האלו דגים מהסוג Nomeus , שמוצאים דווקא שם הגנה. נוכחותם מסייעת למדוזה לפתות דגים אחרים לנסות למצוא מחסה בין זרועותיה, ודגים אלה הופכים לארוחה.
בשונית האלמוגים, בין זרועותיהן של מושבות האלמוג שטית (Acropora) ושיחן (Stylopora), הנראות כשיחים, חיים דגי האלמוגית (Dascyllus). הם נהנים מההגנה שמספקים ענפי המושבה, שעליהם גם מטילות נקבות הדג את ביציהן. את שכר הדירה שלהם הם משלמים, ככל הנראה, בפירורים ממזונם או בהגנה על האלמוג.
כמה מיני דגים, כמו החשמנון (Apogon), והכילון (Cheilodipterus), מוצאים מחסה באופן דומה בין קוצי קיפוד הים נזרית ארוכת קוצים (Diadema setosum), שם הם מוגנים. ייתכן שהם תורמים לקיפודים בעבודות ניקיון.
מערכת יחסים דומה אך הרבה יותר הדוקה שוררת בין הדג שושנון (Amphiprion) ובין שושנות ים. נמצא שלאחר תקופת התאקלמות קצרה, שבה מתכסה גופו של הדג בריר גופה של השושנה, הוא מוגן מפני התאים הצורבים שלה. במצב זה הוא יכול לחיות בין זרועותיה, שם הוא מוצא מסתור. בעת סכנה או בלילה נכנס הדג לתוך חלל הגוף של השושנה, והיא נהפכת לבית עבורו.
תרומתו למערכת היחסים היא גירוש כל זר שמתקרב – השושנון הוא דג בעל התנהגות טריטוריאלית מובהקת, והוא מגן בכל עוז על נחלתו. כך הוא מגן גם על שושנת הים מפני דגים שאוהבים לנגוס בזרועותיה הרכות. תרומה נוספת היא מזון שהשושנון מביא לבעל הבית ועבודות ניקיון שהוא מבצע עבורו.

לצד מאבקים עד זוב דם בין פרטים השייכים לאותו מין, התגלו בטבע גם תופעות של ויתור על אינטרסים אישיים, דאגה לזולת, סיוע בגידול צאצאים של משפחה אחרת ואף סיכון עצמי כדי להגן על פרטים אחרים בקבוצה

לנקות 300 דגים ביום
שיתוף פעולה מדהים קיים בין קבוצת דגים קטנים ממשפחת השפתניים (Labridae), שהתמחו במתן טיפול קוסמטי לדגים ממינים אחרים, כולל דגים גדולים מהם בהרבה,

דג נקאי מגיח מלועו של דג גדול ממנו בהרבה, נפוחית הכוכבים. הנקאים הם הקוסמטיקאים של העולם התת מימי והם מנקים בעלי חיים רבים

שבדרך כלל טורפים כל מה שנקרה על דרכם. המפורסם שבהם הוא הנקאי (Labroides), היושב בתחנה קבועה, שמוכרת לכל הדגים באזור.
כאשר מגיע דג לאזור הוא מזהה את הנקאי על פי צבעו. הנקאי גם מאותת ללקוחות הבאים לטיפול בתנועות מיוחדות, והם נעצרים. בזה אחר זה מקבלים דגים ממינים שונים טיפול – הסרת תאים פגועים, ניקוי מטפילים, טיפול שינני בתוך לועו של המטופל וניקוי מתחת למכסה הזימים. התועלת ההדדית בשיתוף פעולה זה ברורה: הנקאי זוכה למזון, המוגש לו במישרין בתחנה קבועה, ומטופליו זוכים לטיפול היגייני יסודי.
בדומה למערכת יחסים זו, מתגוררים בשונית האלמוגים כמה מיני חסילונים (שרימפ) המעבירים את חייהם על גבי יצורים אחרים, כמו מלפפוני ים, או בנקיקים שבשונית, וגם הם עוסקים בניקוי יצורים אחרים. בצבתותיהם העדינות הם מסלקים רקמה פגומה, גוף זר או טפיל. נקיין המורנות (Hippolysmata) והמחושן נקאי (Stenopus hispidus) מנקים דגים, ונקיין השושנים (Thor) מנקה שושנות ים. יש מיני חסילונים העובדים בסמוך לתחנה של דג נקאי ומשתתפים איתו באותו פלח שוק של לקוחות. על חשיבותם האקולוגית של הנקאים מעיד ממצא של חוקר אמריקאי: אחד ממיני החסילונים מסוגל לטפל בכ־300 דגים בחצי יום!

שותפות בין מינים שונים, סימביוזה, נעה ממצב שבו מין אחד חי על חשבונו של מין אחר (טפילות) ועד דרגה שבה שני מינים חיים ביחד ותורמים זה לזה

דגים בשירות הדייגים
עוד דוגמה ליחסי שיתוף בין מינים באזור השונית היא מערכת היחסים שבין דגים קטנים ויפים הנקראים סרטנונים (מהסוג Cryptocentrus ואחרים) ובין סרטנים הנקראים נקשנים (Alpheus). הסרטן חופר מחילה שבה מתגורר הדג. בדרך כלל יושב הדג בפתח בתצפית ומתריע כאשר מסתמנת סכנה כלשהי. בעת סכנה ממהרים השניים, הדג

מערכת שיתוף פעולה מיוחדת התפתחה בין החסילון (מצד ימין) לסרטנון: החסילון, שהוא כמעט עיוור, חופר מחילה והסרטנון יושב בפתחה ומזהיר מפני סכנה מתקרבת. במחילה יש מקום מסתור לשניהם. התקשורת ביניהם היא באמצעות מגע

והסרטן, להסתתר במחילה. הסרטנון מרוויח משיתוף זה מסתור שלא היה צריך לטרוח בחפירתו, והנקשן, הסובל מראייה מוגבלת מאוד, זוכה למערכת התרעה יעילה ביותר. התקשורת בין השניים מתקיימת כמעט רק באמצעות מגע.
דוגמה נוספת לשיתוף פעולה הדוק בין מינים שונים היא התנהגותו של הדבק או הרמורה, דג מהמשפחה Echeneidae. הדגים ממשפחה זו פיתחו איבר הצמדה מיוחד בצדם הגבי, שנראה כמו סולייה שטוחה. הם נצמדים בעזרתו ליצורים גדולים מהם, כמו כרישים, צבי ים ולווייתנים, ומנסים להיצמד מדי פעם גם לצוללנים. בתחילה חשבו שהדבק הוא המרוויח היחיד משותפות זו: הוא מקבל טרמפ – הסעת חינם למקום שיוכל למצוא בו מזון – וגם מצטרף לארוחה של בעל החיים שמסיע אותו. מחקרים הראו שהטרמפיסט משלם על ההסעה – הוא מנקה את היצור שאליו הוא נצמד מטפילים.
במזרח אפריקה ובאיים באסיה ואוסטרליה התפתח שיתוף פעולה ממין אחר: דייגים קושרים לרמורה חבל ומשחררים אותו. הדג שוחה לים ונצמד לצב ים גדול, ואז מושכים הדייגים בחבל ותופסים את הצב. כך נהפך הדג הטרמפיסט לסוס עבודה.
שיתוף הפעולה בין דייגים ליצורים ימיים מגיע לשיאו בחופים המדבריים של מאוריטניה, שלחוף האוקיינוס האטלנטי. שם יוצאים דייגים בני שבט האימראגן (Imraguen) לים ודגים להקות גדולות של דג הקיפון (Mugil) בעזרת דולפינים. על תופעה זו דיווחו לראשונה יורדי ים פורטוגלים במאה ה־15, וב־1973 תיאר אותה החוקר הצרפתי בוסנל (Busnel). הדייגים יוצאים לים ומכים במקלות על פני המים. לאחר זמן מה מופיעים בקו האופק דולפינים, והם דוחקים את להקות הקיפון (בורי) לעבר החוף. הדייגים ממהרים לפרוש את רשתותיהם ולאסוף ככל שניתן, ובתמורה נהנים גם הדולפינים מהשלל. על שיתוף פעולה דומה דווח גם מקווינסלנד שבאוסטרליה.

רמזים לתבונה בעולם החיים
כיצד התפתחו כל מערכות היחסים האלה? כבר הוזכר כי לשם כך נדרשת סביבה אקולוגית יציבה וזמן ממושך. נדרשים אותות לתקשורת בין המינים המעורבים: דגמי צבע מסוימים, צבעים שעינו של המקבל רגישה להם ודפוסי התנהגות מסוימים ומדויקים שהצד השני מזהה כמו מגע, תנועות מסוימות וצלילים; וכמובן גמול לשותף. מתברר שיצורים רבים הם נבונים דיים ומסוגלים לזהות את היתרון ואת הכדאיות שמעניקה השותפות.
החוקר האנס פריקה מתאר באיזו קלות למדו נצרנים (דגים מהסוג Balistes) לזהות את נוכחותו במים כמקור למזון, לאחר שהאכיל אותם כמה פעמים, וכיצד נשמרה החוויה בזכרונם לטווח של שלוש שנים. לפחות בחלק מן המקרים יש רמזים לתבונה בעולם החי, שהביאה מינים רבים לשיתוף פעולה שהגדיל את סיכוייהם לשרוד.

הפוסט חיים תת מימיים וחברות רטובה הופיע ראשון במסע אחר

מאמצי השימור האקולוגיים מתמקדים דרך קבע בשוניות אלמוגים, שהן כר גידול עשיר למגוון רחב של צורות חיים, וכמובן ביערות הגשם, שהם אכסניה לחמישים אחוזים מצורות החיים על כדור הארץ ומושכים את מרב תשומת הלב הירוקה של יושביו. זה ירוק, זה יפה וזה נראה טוב ברזומה. אקזוטי. אבל מה עם שאר הכדור? חמישים האחוזים הנותרים של החיים על פני כדור הארץ נאלצו עד עתה להסתפק בהרבה פחות תשומת לב ומאמצי שימור. לא עוד.

יערות הטייגה בהרי אורל

הקרן העולמית לשימור חיי הבר (WWF), מהארגונים הגדולים בעולם בתחום השימור, האקולוגיה והמאבק לטובת חיות נכחדות, יצא לאחרונה ברשימה חדשה, "גלובל 200" שמה, המכילה 237 מערכות אקולוגיות אזוריות ששימור נכון שלהם יציל כמה שיותר מהמגוון הרחב של החיים בכדור הארץ.

מהו "אזור אקולוגי" (ecoregion)? ההגדרה של WWF לאזור אקולוגי היא: "שטח גדול של אדמה או מים המכיל מבחר גיאוגרפי מובחן של זנים, קהילות טבעיות ותנאים סביבתיים". אם לפשט את זה יותר, אזור אקולוגי הוא מקום שהתרחשו בו תהליכים אבולוציוניים ואקולוגיים הייחודיים לו.

במה שונה התוכנית הזאת מכל התוכניות והרשימות שקדמו לה? "גלובל 200" מציעה שלושה חידושים עיקריים:
1. היא גדולה. "האזור האקולוגי" הוא מטבעו שטח אקלים גדול המתאפיין במזג אוויר ובצורות חיים ייחודיות לו.
2. היא מקיפה. הרשימה עוסקת במערכות הנמצאות ביבשה, בים ובמים המתוקים; היא מקיפה את כל סוגי החיים, משוניות האלמוגים ועד לערבות סחופות הרוח, מיערות למדבריות, וכוללת זנים מכל אזור מגורים על הכדור, מכל יבשת ומכל אוקיינוס.
3. היא ייצוגית. כמעט והתפתיתי לכתוב דמוקרטית. הרשימה מייצגת את הדוגמאות הטובות ביותר לכל אזור בכדור הארץ. כלומר, כל יבשת מיוצגת על ידי היערות הטרופיים שלה, לדוגמה, וכל אוקיינוס על ידי שוניות האלמוגים הייחודיות לו.
שטח נכנס לרשימה רק אם מתקיים בו ייצוג מקיף של כל התנאים האלה, כולל חמישה קריטריונים נוספים: עשיר בזנים, הזנים מוגבלים לשטח המדובר, הם ייחודיים רק לו ונדירים יחסית. קריטריון נוסף הוא אם התקיימה בשטח תופעה אקולוגית או אבולוציונית חריגה.

המדבריות נמיב-קרו-קאוקוולד

דואגים לדברים הקטנים
היופי של "גלובל 200" הוא ההכרה בעובדה שאף על פי ששוניות האלמוגים והיערות הטרופיים מכילים את הגיוון הביולוגי הגדול ביותר, יש מקומות לא פחות ייחודיים, כמו בצפון הקר, במדבריות או בשרשרות ההרים, וגם שם מתרחשות תופעות אקולוגיות שלא קורות בשום מקום אחר. מטרת הרשימה היא להבטיח שכל המערכות האקולוגיות והביולוגיות שעל כדור הארץ ייוצגו גם בתוכניות השימור והפיתוח ברמה הארצית ובד בבד לנסות ולנסח מין אסטרטגיית שימור כוללת, גלובלית.

238 מקומות נכנסו לרשימה של הארגון. 142 מהם על האדמה, 43 בים, ו־53 במקומות של מים מתוקים. לא כל המקומות ברשימה נמצאים בסכנה. בכמה מהם, מה לעשות, כבר נגס האדם והשחית, ואותם צריך לשקם ומהר, אבל רוב המקומות המופיעים ברשימה עדיין טהורים ובתוליים. הם עדיין במצב שהיו בו לפני מיליוני שנים, אז, בבראשית. אולי ב־WWF עלו על משהו גדול: מניעה. מעניין אם הקונספט הזה יתפוס.

מה שנוגע ללבי ברשימה הלא קטנה הזאת זה דווקא העובדה שהיא דואגת לדברים הקטנים יותר, האקזוטיים פחות. היא דואגת לא רק לאוקיינוסים אלא גם לנהרות ולאגמים הקטנים. היא דואגת לא רק ליערות העד אדירי הפסגות אלא גם ליער הים תיכוני החלש, למדבר הריק ורחב הידיים ולפסגות המושלגות. ההר שלא יצא לו להיות הכי גבוה, הנהר שלא יצא לו להיות הכי רחב והאגם שלא יצא לו להיות הכי עמוק, גם הם שם, וגם עליהם מישהו חושב.
מתוך הרשימה הגדולה והיפה הזאת בחרנו, חברי מערכת "מסע אחר", עשרה מקומות מיוחדים במיוחד.
דרור פויר

הפוסט ארץ בראשית: שטחים פתוחים בסכנה הופיע ראשון במסע אחר