אורומצ'י (URUMQI) היא בירת המחוז האוטונומי שינג'יאנג, שבו חיים 16 מיליון אויגורים, קירגיזים וקזאחים מוסלמים. שדרות רחבות, בניינים גבוהים, גושי בניינים סוציאליסטיים.

האחראית על הקומה לקחה איתה קערת פח מצוירת, תרמוס מים חמים וכפכפי גומי גסים ופתחה את הדלת. חדר בצבעים של ירוק ואפור ובו ארבע מיטות מגושמות, שולחן עץ קטן ווילון מזוהם על החלון הפונה לרחוב. על אחת המיטות היו מונחים ספרים ובגדים שכובסו ונתלו על חוט לאורך החדר. הנחתי את התרמיל, יצאתי וחציתי את הכיכר העגולה. נהרות אופניים ומכוניות מעשנות נסעו ממקום למקום. דוכני האוכל עמדו ברחוב, ובחלונות הראווה של החנויות הבהיק השפע בצבעים. עצרתי לרגע להביט באחד החלונות. אחרי הביקור ברפובליקות האיסלאמיות של מרכז אסיה וגרוזיה נראה לי השפע הצבעוני מפתיע. אורומצ'י היתה מקום של מפגש, עיר מודרנית שופעת.

שרשראות חרוזים ירדו מפתח מסעדה שקושטה בשלטים אדומים ובאותיות צבעוניות בחושך. המלצרית הזמינה אותי פנימה. האנשים ליד השולחן השתתקו ואחר כך התחילו לצחקק. התיישבתי ליד השולחן והוצאתי את השיחון. התפריט היה כתוב סינית. הצבעתי על אורז ומרק, והסיני הזמין אותי לגשת איתו, מראה לי על כלי שבו רבצו נחשים מנומנמים. הנערה הביאה קערת מרק ענקית ואני דגתי בעזרת המקלות את האטריות, הירקות והבשר, ולגמתי בסיוע הכף. האנשים ליד השולחן הגדול המשיכו לערום את הכלים במרכז. הסיני הניח קלטת בתוך הטייפ, המוסיקה היתה סינית. הזוגות קמו מהשולחן לרקוד בזוגות. הבירה, המרק החם, האורז עם העוף והנבטים שזנגביל מונח בין גרגריו.

גבר אויגורי בשינג'יאנג. במחוז האוטונומי שבצפון-מערב סין חיים מיעוטים שונים, בהם אויגורים, קירגיזים וקזאחים

למפת דרך המשי לחצו כאן>>

בחדר במלון שכב יפני על המיטה עם הספרים. "צוריה אגמי", הציג את עצמו. החלפנו מלים של נימוס. הוא סיפר לי שהוא נמצא בסין שמונה חודשים. "אני כותב ספר על אגדות ומעשיות אויגוריות, מתרגם אותן ליפנית". הוא שלף ספר. "הנה, פה יש סיפור שהוא כמו הסיפור של סינדרלה. זה הסיפור על אלטון-קש, נעל הזהב. בכפר קטן ועני, לפני הרבה שנים, גרה אמא ולה שתי בנות, הגדולה, חאדר חאן, חורגת ויפה והשנייה פטמה חאן, בת חוקית ומכוערת". "מעשיות על דרך המשי", אמרתי והוא השיב בחיוב. "לאן אתה נוסע מחר?", שאל אותי. "לאגם השמימי", עניתי. "אתה יודע מאיפה יוצא האוטובוס?".

טאי צ'אי בפארק
היה חושך בחוץ כשהתעוררתי. צוריה ישן. האויגורים עוד לא התעוררו. חציתי את הכיכר שבה עמדו השוטרים במדיהם הירוקים ובכובעי המצחייה והכוכב האדום, על ידיהם כפפות לבנות. נשים שפניהן מכוסות מסכות לבנות עברו ברחובות שאבק דק נח בהם גם בבוקר. חציתי את הגשר שתחתיו זרמו עוד כביש ותעלה. מול הפארק עמדו שני דוכנים. אחד מהם מכר לי משקה חם, לא תה ולא חלב. משני צידי השער הפגודי דלקו נורות כדור אדומות, ומנורות צהובות וירוקות נצצו ביניהן.

אור כחול-שחור של שחר. אנשים נכנסו לפארק. המוכר הסביר בתנועות ידיים שהאוטובוס יוצא בתשע בייג'ינג, שבע אורומצ'י. הבטתי בשעון שהיה מכוון על שעון בייג'ינג. שבע בבוקר. שילמתי חצי יואן ונכנסתי אל הפארק. האנים לבושים בגדי מאו כחולים ורפויים, נעולים נעלי בד שחורות ושטוחות, מיהרו לאורך השבילים. ברחבה המרכזית שמעבר לאגם, מול מבנה המקדש, עמדו שורות שורות של גברים ונשים לא צעירים והתאמנו בטאי צ'י. במרחק לא גדול מהם עמדה קבוצה קטנה והתאמנה בחרב. בתוך העצים התאמן איש בודד בקראטה. הנחתי את התרמיל ופשטתי את המעיל ואת חגורת הכסף והתחלתי את החימום. קר.

שיפשפתי את הידיים. הטאי צ'י הומצא בעמקי הנהרות הצפופים, במקום שבו התרבו ההאנים. שיטה שבה אפשר לנוע בתאום בחלל מצומצם, להזיז את הגוף, לכנוס ולפלוט אנרגיה (צ'י). לא היו אויגורים בפארק. אנשים של מדבר ומרחבים לא זקוקים לטאי צ'י. את הטאי צ'י פיתחו נזירי דאו במנזר שאולין במאה ה-14. טאי צ'י נגזר מהקונג פו, אמנות לחימה שהתנועות האיטיות והגמישות שלה מסתירות ישומים הגנתיים והתקפיים שיכולים לגרום לנזק. ההקפדה היא על התנועה, על הזרימה, אפשר לשכוח בקלות שמדובר באמנות לחימה. הכוח הופנה מהמטרה לדרך. הדרך הפכה מטרה.

דוכן של אוכל רחוב באורומצ'י, בירת מחוז שינג'יאנג

חמישה אוטובוסים לא גדולים עמדו ליד הפארק. נשאר מקום אחד, בספסל האחורי. האוטובוס יצא מאורומצ'י, פונה מזרחה וצפונה, נוסע דרך שדרות רחבות, רחובות ארוכים ומפעלים מאובקים. ההאנים גרים בבלוקים סוציאליסטיים. מחוץ לעיר עמדו בתי החומר החומים בהירים שצבעם אדמה. סוסים נמוכים, וחמורים. ערימות חציר על הגגות. האוטובוס דילג על המהמורות, עולה דרך גבעות מדבריות. גמלים בקטראינים כפולי דבשת הרימו ראש והביטו בנו. למה לא חצו הגמלים למרכז אסיה? במרכז אסיה שולטים הגמלים הכבדים, בעלי הדבשת היחידה. כפולי הדבשת חצו לתוך אפגניסטאן. מקשגאר דרך הפמיר להודו ולאפגניסטאן, לבקטריה, ומשם לסוגדיאנה ולפרס וחופי הים התיכון. דרך העפר התפתלה, מאבכת אבק בתוך האוטובוס. הסינים הציתו סיגריות בחלל הדחוס. האוטובוס הקטן טיפס במאמץ, עובר ליד מפל בסלעים האפורים. צפצפות ושער כניסה. האוטובוסים עצרו ברחבת החניה. מעבר לה השתרע האגם השמיימי. ההאנים ירדו מהאוטובוסים. יורטות קזאחיות עמדו מסביב, ובין האגם לאוטובוס היתמר עשן מקופסאות הפחמים שעליהן נצרב הבשר. קזאח עמד ליד כבשה ופשט את העור.

שישליק לארוחת בוקר
"אני הולכת לאכול שיש-קבב. אכלת ארוחת בוקר?" שאלה בחורה נמוכה ששערה דבש. אנגלייה. היא נעלה נעלי הרים טובות ולבשה מעיל בוהק. היו לה לסת חדה ועיניים ירוקות. כשעניתי בשלילה אמרה, "בוא, הזמנתי כמה". ישבנו על ספסל העץ. מתקן הפחמים המאורך לפנינו, הקזאחי צרב את הבשר והניח את השיפודים המוכנים בקצה המתקן, לא מעל הפחמים, לשמור את החום. שאלתי מה היא עושה פה. "מטיילת", אמרה רוזי. "אני לומדת רפואה סינית באורומצ'י. הייתי פה כבר פעמיים. כל פעם שנמאס לי מהעיר אני עולה על אוטובוס ובאה לפה".

רוזי ירדה למפלים. חדה והחלטית. אני ירדתי אל האגם. סירה לבנה צפרה והפליגה למקדש פגודה שעמד בצד שממול לרחבת החניה וליורטות. השביל טיפס למעלה, חוצה דרך כרי דשא ויער ירוק. בקצה האגם הוליך אותי  ילד קזאחי לאחת היורטות. שטיחי לבד היו קירות מעל מסגרת המתכת הקלה של האוהל הגדול. חלצתי נעליים בכניסה. תינוק עטוף בעורות ובצמר שכב על המרבד. הקזאחית באוהל חייכה, פורשת חתיכות קשות של לחם ומוזגת תה חמאה מלוח לתוך ספל. יצאתי שוב אל האחו הירוק ועליתי במדרון. סוסים רעו באחו וכבשים כונסו לתוך דיר ובה שוקת.

אורומצ'י היא אי של שגשוג האני בקצה הצפוני מערבי של סין. אחרי האפרוריות הסובייטית, היאוש וחוסר היעילות, היתה סין משב רוח סוציאליסטי. המודל הסיני הזכיר את ההודי. הכל תוצרת סין, ובאיכות גרועה. האם השחיתו המהפכה הקומוניסטית ומהפכת התרבות של מאו את הקשר בין עבר להווה, מעלימות את האומנויות? הגנים הסיניים התגברו על המהפכה: אומנויות הלחימה, הציור, אריגת המשי, האוכל.

האגם השמיימי. פה ושם פזורות יורטות, אוהלי הנוודים של מרכז אסיה

ההרים השמימיים
סיכמתי עם נהג המונית הסיני בתנועות ידיים על המחיר, והוא החל לנסוע לתוך דרך מאובקת שעצי צפצפה צמחו משני צדדיה. הנהג היה האן, וההאנים הם שיצרו את האימפריה הסינית, באחד מעידני הזהב הסיניים בין המאה השלישית לפני הספירה והמאה השנייה אחריה. שיאן (XIAN), צ'אנג אן של מרקו פולו, היתה בירת ההאנים. משם שלח הקיסר וו-די את ז'נג צ'יין לחצות את ההרים השמימיים, כדי להגיע למקורות סוסי המלחמה של פרגנה ב-138 לפנה"ס.

וו-די, בנו של מייסד השושלת ההאנית, שלט שנים ארוכות, מ-145 ועד 87 לפנה"ס, וימי ראשית שלטונו היו גם ימי התהיות הגדולות. הוא לא הצליח להבין מדוע הקיסר השמיימי שעלה במרכבתו לשמיים קבור בקבר שניתן לגעת בו ביד. גם תשובתם המתחמקת של יועציו, שהקבר מכיל את הכובע והגלימה, לא סיפקה אותו. הוא רצה לדעת לאן הולכים ומהו אלמוות, מתאכזב מהקוסמים שהבטיחו ליצור זהב. הוא חיפש את התשובות ברחבי ממלכתו, בין 60 מיליון נתיניו. תשובות לא היו.

מעבר לחומה הגדולה פלשו מזמן לזמן ההונים הלבנים, השיונג נו. הצבא ההאני לא הצליח למנוע את חדירתם מכיוון שההונים, שכמה מאות שנים לאחר מכן יחצו את גבולות הדנובה ויחריבו את רומא, היו מהשבטים הנודדים שנעו במרחב הערבות העצום שבין גבולות סין להונגריה ורכבו על הסוסים המרכז אסיאנים, מזרם הסוסים קרי הדם. סוסים נמוכים ומוצקים, בעלי עמידות גבוהה וכוח רב, שצווארם משתפל קדימה ושערותיהם ארוכות.

ז'נג צ'יין, שליחו של וו-די, ניסה לחצות את ההרים על מנת לעורר את בני היואה-צ'י למרוד (היואה צ'י היו בני שבט נודד אינדו-אירופי בעלי שיער אדום ועיניים כחולות, שהובסו על-ידי ההונים שנים לפני כן ובשל התבוסה חצו למרכז אסיה והתיישבו בסמרקאנד). הקיסר וו-די רצה לאיים על ההונים ממערב, אלא ששליחו, ז'נג צ'יין, נלכד על-ידי ההונים, ורק לאחר 10 שנים הצליח להימלט.

נאמן למשימתו המשיך מערבה. כשהגיע לפרגנה סירבו היואה-צ'י להילחם בהונים הנוראים, אך הוא חזר לביתו ובפיו בשורה: בשורת חלום לאוזניו של וו-די. בטה-יואן, בעמק פרגנה, יש סוסים שאין כמוהם בעולם. סוסים גבוהים וזקופים שמרוצתם מעוף, הם מזיעים דם ובאים מזרע הסוסים השמימיים שמחפש הקיסר.

פסל של מאו בכיכר בקשגאר. מרכז השלטון הסיני נמצא הרחק מכאן

המסורת בעמק פרגנה היתה כי אלו הם הסוסים שהובאו על ידי היוונים. במסעותיהם כבשו היוונים את עזה – נמל המוצא של הסחר הנבטי. הנבטים הם אבות פיתוחו של הסוס הערבי, הגזע בעל הדם החם, הסוס האציל שמזגו סוער, ראשו גבוה ומהירותו עולה על כל סוס אחר. את הסוסים מכרו איפוא הנבטים גם לצבא המקדוני, שנשא אותם למרכז אסיה. מלך פרגנה החזיק באורוותו כמה עשרות סוסים כאלו, שבעזרתם השביח את סוסיו, סוסים היכולים לזנק אל השמש ולגמוע 1,000 לי (500 קילומטרים) ליום. וו-די שלח מיד בקשה למלך פרגנה לשלוח לו סוסים כאלו. המלך שלח לו סוסים מגזע נחות יותר. וו-די, האיש שהרעים על שטפונות הנהרות לעצור כשגלשו מעל הסכרים (ונכשל), ציווה על מסע מלחמה שיכבוש את טה-יואן ויביא משם את הסוסים הראויים.

ב-104 לפני הספירה יצא הצבא לפרגנה, מרחק יותר מ-3,000 קילומטרים משיאן. לאחר כמה חודשים חזר הצבא מוכה ושורותיו מדולדלות מאוד. לי קואנג לי, הגנראל המובס, הניח את ראשו בפני תליין, שעצר רק בהוראות קיסר השמיים כדי שהגנראל יארגן מסע נוסף, גדול אף מהראשון. הפעם יצאו עם המסע מהנדסי מים, מאלפי סוסים, כלכלנים ואנשי אספקה. המצור הוטל וכשהיה נראה שהעיר הגיעה לרגעיה האחרונים, רצחו אנשי פרגנה את המלך הזקן באישון ליל, והבטיחו ללי קואנג לי שיספקו לו את הסוסים המלכותיים שזנבותיהם מברישים את האדמה, רעמותיהם מלטפות את הרגליים, ולאורך שדרת גבם שתי קבוצות שרירים כמו בגב הנמר. הצבא הסיני חזר לצ'אנג אן היא שיאן ועימו 30 סוסים מלכותיים ו-3,000 מזן פחות משובח. ביחד איתם נשאו הצבאות גם ענבים מכל זן ומין – "ענבי הגביש הלבן", "ירקות פנינת הדרקון", "פטמות הסוסה" – וזרעי אלפאלפא.

השוק בקשגאר
האוטובוס היה מלא. היו כמה חיילים צעירים ובעיקר קזאחים ואויגורים. נוסעים לקשגאר (KAXGAR), לעיר האויגורית של סין, לצומת הדרכים שבו נפגשו שתי דרכי המסחר הגדולות שהקיפו מדרום ומצפון את הטקאלה מקאן. לפנינו, באחד המושבים הקדמיים, ישב אנגלי גבוה ליד אשה האנית. הוא הרכיב משקפי קרן ולבש מעיל פרווה ארוך של הצבא הסיני. הוא דיפדף בספר, קורא במהירות את הדפים, לא מבחין כשהאוטובוס יצא מהתחנה ונסע מזרחה.

הכביש נכנס אל הטקאלה מקאן. מסילת ברזל ליד החלון. הרכבת ממשיכה עד קארלה. הסינים, כמו הרוסים, כמו האנגלים לפניהם, הבינו שמסילת ברזל היא קשר מוצק. יש משהו זמני בדרכי אספלט ועפר. אולי מפני שתמיד היו בדרך זו או אחרת. מטוסים נוחתים רק בשדות תעופה. רכבת היא קשר.

מסעדה בשוק של קשגאר

ירדנו אל הרחוב המאובק, לדוכני הקבאב והמרק שהוארו באור של מנורות צהובות. כלבים הסתובבו בזנבות מופשלים בין השולחנות. נאת מדבר אויגורית. פה נפגשים התורכים שבאו משולי הפאמיר ודושנבה עם המונגולים. לאויגורים הטורקמנים עיניים רחבות יותר ופנים עגולים. למונגולים עצמות לחיים גבוהות, עיניים צרות יותר וזקנים מאורכים. מערב סין הוא איזור המיעוטים. שבטי המוסלמים ההרריים שמגדלים את הסוסים השמימיים שהביא ז'אנג צ'יין מעמק פרגנה.

ביום שישי בבוקר הגענו לקוצ'ה. עגלות דו-אופניות רתומות לחמורים דהרו ברחוב הראשי. נשים וילדים רכובים על העגלות, ממהרים אל השוק. בתי חומר חומים בהירים עמדו בצל הצפצפות, גדרות קוצניות סוככות על בוסתני עצי פרי. האויגורים הם התורכים הקואקים, הכחולים, שגרו בצפון סין ומדרום לאגם בייקאל שבקזחסטאן ונאלצו להגר משום הלחץ הקירגיזי לסינקיאנג. השוק בקוצ'ה שונה מכל השווקים האחרים באסיה. השווקים באורגוט, בסמרקאנד, בבוכרה, בבאייראם עלי ובקשגאר מתנהלים בימי ראשון, וכאן ביום שישי. אולי משום שקוצ'ה קרובה לגבול ההשפעה המוסלמית. שישי הוא היום הקדוש למוסלמים, שבת ליהודים, ולכן עבר השוק לימי ראשון, ליום שהוא ראשית שבוע ואינו קדוש לסוחרים.

בכיכר השוק ישבו אנשים ושיחקו שאח. השאח חצה את הפאמיר הקוראקוראם וההרים השמימיים ממרכז אסיה. עשה את כל הדרך מאיראן. כמו הצריחים הדומים כל כך לכתרי המלך והמלכה בשולחנות השאח הפרסי. השאח הוא משחק מלכותי שבהגירתו מזרחה לאורך דרכי המשי הפך למשחק עממי. מערבה לאורך דרכי המסחר קיבל המלך את הצלב הדתי. המשחק שהיה חסר דת הוסיף את הדת פנימה.

מזרחה לקשגאר לאקסו (AKSU). מסגד קטן בצד הדרך ומרחבים של מדבר. ארגזי עץ מוזהבים ליד אנשים המחכים למשאיות על הכביש הנוצץ תחת שמיים בהירים. ערימות עשב ירוק על גגות בתים ואיכר אויגורי מעמיס בקלשון על הגג. בית קברות מוסלמי מעבר לרחוב היחיד על הצומת. ילדים שמכנסיהם פתוחים מאחור כדי שיוכלו לכרוע על האדמה ולא יזהמו מכנסיים ותחתונים. על הדוכנים ישבו ילדים קטנים ליד האבטיחים והמילונים. אויגור חבוש בכובע פרווה שחור וכבד ולבוש במעיל שחור מפרווה ובמגפיים גבוהים כרע אל אדמת המדבר והצמיד את מצחו, מתפלל בכיוון מערב, אל הכעבה השחורה שבמכה.

יצאתי אל הרחוב המאובק. הלכתי דרך רחובות הבוקר של קשגאר. מעבר לכיכר הסינית-האנית עמדו בניינים סוציאליסטיים מלבניים, מתנה מעבר לגבול הסובייטי. מעבר להם התנשאו שרידים של חומות החומר של העיר הימי-ביניימית. בקשגאר שלטו האויגורים, ממלכות קרחניות וקרקיטאיות במאות ה-11 וה-12. ב-1219 נפלה קשגאריה לפני צבאותיו של ג'ינגס חאן. פחות ממאתיים שנים לאחר מכן חצו ממערב גייסותיו הבוזזים של טימורלנג. עד 1700 נשלטה קשגאריה על ידי צאצאי המונגולים. רק ב-1755 כבשו אותה הקיסרים המנצ'וריים. ב-1759 מרדה שיאנג פאי בקיסר צ'יאן. הנסיכה הובאה לארמון הקיסרי בבייג'ניג, והפכה לפילגש האהובה והסרבנית של הקיסר. יום אחד, כשיצא הקיסר למסע מהעיר האסורה, הציעה דואגר, אימו של של צ'יאן, את סכין ההתאבדות לפילגש הגאה. מאה שנים לאחר מותה פלש לקשגאר יעקוב בג, קצין טורקמני מטאשקנט, והכריז על קשגאריה כמדינה עצמאית.

קבר מוסלמי בקשגאר

לפני חומות מסגד עיד-קא הצטופפו נשים מכוסות ברעלות רשת חומות, מחזיקות את הסחורה לפניהן, כמו בבאיירם עלי, באורגוט, באוש ובנמנגן. שטיחים וקילמים נתלו מפתח החנויות, ומוכרי הסכינים הממורטות הציעו את הסחורה. פניתי לתוך חצר המסגד שנבנה ב-1442. צפצפות צמחו בחצר. עמודי העץ של המסגד, שמנמנים מעל רגל הבסיס, עולים אל הגג ונפתחים כפרחי כוסות זכוכית הצ'אי התורכיות. דרך אחד מהשערים אפשר היה לראות כתב ערבי וסיני אחד מעל השני. בירכתי את היושבים על הספסלים בחצר המסגד וחציתי לפני המסגד דרך השדרות הראשיות. 90 מסגדי חומר בנויים בקשגאר.

מול פארק העם עמד פסל ענק של מאו צה דונג. הוא הרים את היד במועל מעל הרחוב ההומה אופניים, כרכרות, אופנועים ומשאיות. אנשים הצטופפו בפתח המסעדות שהיו יריעת בד מתוחה על כלונסאות. הטלוויזיה שידרה סרטי וידאו מהונג-קונג. קונג פו וקרטה. אומני העץ והקדרים הציגו סחורה. סייסים פירזלו סוסים שנתלו על רצועות מתחת לבטנם, רגליהם מרחפות באוויר. רחוב ירד מזרחה, אל הנהר. האם מיקומו של השוק מצביע על הדרך? בבוכרה ובבאייראם עלי היה השוק ממערב לעיר. בסמרקאנד, באוש, בטאשקנט, בנמנגן ובקשגאר הוא ממזרח. מרבדים טוויים צמר מנופץ בדגמים גיאומטריים, שחור-אדום, כחול-ירוק-לבן. שורות של ספרים וגלבים עמדו מול השטיחים בסימטת האבק והבוץ החומה וגילחו את ראשיהם של האויגורים, הקזאחים והקירגיזים שהגיעו מהכפרים שלמרגלות ההרים. מול מסגד השוק נצצו דוכני הסכינים הממורטים בשמש. להבי פלדה ארוכים ועליהם סהר וכוכבים. דומים לסכינים התורכיות של צ'רסו וטאשקנט. לכל אדם סכין. בדי משי הבהיקו בשמש. הפקיסטאנים שוטטו בין הדוכנים, ממששים את הבדים שנארגו מהגלמים של חוטאן וקאשי.

פרוות בעלי חיים נצלו מגגות הדוכנים. שועלים, תנים, צבאים, חתולי מדבר. כובעים כבדים מפרוות חיות אגרו לתוכם את השמש. שומרים את המסורת בת אלפי השנים של הציד. את סיפוריו של מרקו פולו על תאוות הציד של החאנים הגדולים. עושרה של ארץ נמדד בעושר חיות הבר שאפשר לצוד בה.

המשך המסע – מטורפן לבייג'ין בכתבה הבאה:

דרך המשי – מטורפן לבייג'ין מנאת המדבר טורפן שבצפון-מערב סין ועד החומה הגדולה בפרברי בייג'ין – צור שיזף, שעבר את דרך המשי כולה, ממערב למזרח, הגיע לסוף הדרך לכתבה המלאה >

מפת דרך המשי >>

הפוסט מסע על דרך המשי – מערב סין הופיע ראשון במסע אחר

קשגאר (Kashgar), נווה המדבר הגדול ביותר בתחומי חבל שינג'יאנג במערב סין, היא עיר מוסלמית תוססת. 90 אחוז מתושביה הם אויגורים, אם כי גם לכאן, כמו לערים אחרות, יש הגירה מסיבית של בני האן. למרות תוספות הבנייה הסיניות משנות ה־50, שסוגרות על העיר העתיקה, הכניסה לקשגאר כמוה ככניסה לעולם העתיק של מרכז אסיה, עולם של שיירות סוחרים, בזארים ועולי רגל.

מיקומה של העיר למרגלות הרי פמיר, במפגש דרכי המשי הדרומית והצפונית ובשליטה על המעברים המובילים אל מרכז אסיה, פרס, הודו וסין, הפך אותה לצומת מסחר חשובה. כבר במאה הראשונה לספירה הקימה כאן שושלת האן, שפתחה את הדרך למערב, מצודה צבאית, אולם השליטה הסינית היתה רופפת. בטאנג נעשה ניסיון לתפוס מחדש את החבל המדברי, אבל הצבא הסיני הובס בקרב שנערך ב־751 נגד צבאות מוסלמיים ליד הנהר טאלאס (מצפון־מזרח לטשקנט), מה שהבטיח למוסלמים שליטה בטורקסטאן הסינית. פרט ליו'אן, נמשכה שליטה זו עד למאה ה־18.

רחוב עמוס בקשגאר. שער הכניסה לעולם העתיק של מרכז אסיה

במאה ה־16 היתה קשגאר נתונה לשלטונו של אבאח חוג'א, שכרת בריתות עם מנהיגים מוסלמים בבוכרה ובסמרקנד. סִכסוכים ופילוג דתי החלישו אותם והכשירו את הקרקע לכיבוש החבל בידי הצ'ינג. שישה ניסיונות נפל נעשו כדי להחזיר את שלטון החוג'א, האחרון היה ב־1857. גרמני ביש מזל בשם אדולפוס שלאגנטווייט, שנקלע למקום, טען שהמצור בן שלושת החודשים על קשגאר היה נמשך שלושה ימים בלבד, אילו היו הגרמנים צרים עליה. סופו היה ששיספו את גרונו.

מרידה מוסלמית ב־1866 העלתה לשלטון את יאקוּב ביי הידוע לשמצה, שהכתיר את עצמו כ"חאן של טורקסטן המזרחית", ואחר כך כ"שליט הבלעדי של אגן טארים". הוא כרת בריתות עם הבריטים והרוסים, ונתמך על ידי האימפריה העותומנית. הוא שלט עד 1877, ואז הובס. זו היתה תחילת תקופת "המשחק הגדול", המאבק החצי-גלוי בין הבריטים לרוסים, ששלטו בשינג'יאנג המערבית. העיר הפכה לצומת של ביון וסוכני חרש מכל הצדדים. ב־1882 נפתחה קונסוליה רוסית (היום מלון סמאן), וב־1890 פתחו הבריטים "תחנת האזנה", שהועלתה לדרג קונסוליה ב־1909.

ילדים ברחובות הרובע העתיק. רובם המוחלט של תושבי קשגאר הם אויגורים

המרידה המוסלמית האחרונה היתה בתחילת שנות ה־30 בהנהגתו של מא דזונג־אינג. דגל הרפובליקה המוסלמית העצמאית של מזרח טורקסטן התנוסס במשך חודשיים בלבד בקשגאר. מא עצמו נעלם באופן מִסתורי מעבר לגבול עם ברית המועצות.

מה כדאי לראות בקשגאר? בראש ובראשונה את השוק, אבל יש עוד כמה אתרים מעניינים בעיר.

השוק של קשגאר
שוק יום א' של קשגאר, ממזרח לנהר, נודע לתהילה. אלפי כפריים מהסביבה נוהרים אל השוק. קירגיזים וטאג'יקים מציגים את יכולתם ברכיבה; סוחרי בהמות מתגודדים סביב חמורים, בקר וכבשים שמובלים לתצוגה. גדרות ושערים מציינים את חלקי השוק השונים, שבהם נמצאים למכירה אוכפים, חבלים, סכינים, כובעים ומגפיים, משי וכותנה, ירקות טריים, הררי מילונים ריחניים, סלים של משמשים ואפרסקים, בשר טרי, עורות פשוטים ושטיחים. ואנשים באים והולכים, עגלות חמורים נדחקות ומתחככות זו בזו, בין דוכני מזון שעליהם סאמוסה, פילאו, נאן, יוגורט, וכמובן שיפודי כבש מתובלים. בימים אחרים נמצא הבזאר המרכזי מזרחה לג'יה־פ'אנג, ביי־לו, הרחוב המרכזי שעובר בעיר מצפון לדרום.

דוכן אוכל רחוב בקשגאר

מסגד אידחה
המסגד, בכיכר אידחה המרכזית, הוא הגדול ביותר בסין ונבנה ב־1738 (ולפי גרסה אחרת ב־1442). שער מלבני מאסיבי צבוע בצבעי צהוב־לבן, ששני המינרטים בפינותיו מרככים קצת את חומרתו. האולם המרכזי, שאורכו 160 מ', יכול להכיל כ־7,000 מתפללים. 140 עמודי תמיכה מגולפים וצבועים ירוק תומכים בכיפה הלבנה של האולם.

קבר אבאח חוג'א
הקבר נמצא בפרבריה המזרחיים של העיר, כשלושה קילומטרים מהמרכז. אבאח חוג'א חי במאה ה־17 והיה מנהיג של פלג מוסלמי בשם "ההר הלבן". הוא נחשב כנביא שני רק למוחמד ושלט בשטח גדול, שכלל בין השאר את קשגאר, קורלה, קוצ'ה, אקסו והה־טיין. הקבר נבנה למעשה לאביו, יוסוף, מורה דגול שנסע למכה, ובשובו הקים כאן בית ספר ללימודי דת. חמישה דורות של המשפחה טמונים פה. המקום ידוע גם בשם שיאנג פ'יי, "הפילגש הבשומה", על שם איפרחאן, נכדתו היפה של אבאח חוג'א, שהיתה פילגשו של הקיסר צ'יין־לונג. ב־25 שנות חייה בעיר האסורה, למרות אהבתו והפינוקים שהרעיף עליה, כמו בניית מרחצאות טורקיים, לא הסכימה איפרחאן לשכב עם הקיסר אפילו פעם אחת, בגלל געגועיה העמוקים אל המדבר. עם מותה, ככל הנראה, בהתאבדות במצוות הקיסרית-האם, נשאו 120 איש את ארונה במשך שלוש שנים מבייג'ין לקשגאר.

אחוזת הקבר אבאח חוג'א. לרבים מהקברים יש חור במרכזם כדי לאפשר לנשמה לנדוד בין עולם המתים לעולם החיים

אחוזת הקבר היא אוסף של מבנים יפים מאמצע המאה ה־17. בולט במיוחד השער הנאה המצופה באריחים כחולים ולבנים. הכיפה שעל קבר המשפחה מכוסה אריחים בצבעים שונים. לפני הכניסה המרכזית בריכה, ומאחורי המאוזוליאום בית קברות, שבו לפי המסורת קבור בקבר בלתי מזוהה יאקוּב ביי. לרבים מן הקברים חור במרכזם כדי לאפשר לנשמה לנדוד גם בעולם של החיים. המקום חביב במיוחד על נשים הבאות להתפלל לפרי הבטן. הן קושרות פיסות בד למסגרות החלונות: שחור, לבן וכחול כדי לזכות בבן, ואדום ופרחוני כדי לזכות בבת. בחג הקרבן עולים לרגל מוסלמים מרחבי שינג'יאנג.

צ'יני באג ("הגן הסיני")
בעבר היתה כאן הקונסוליה הבריטית, שהתפרסמה בזכות סר וליידי ג'ורג' וקתרין מקארתני, נציג הודו הבריטית ורעייתו, שנודעו כמארחים למופת לכל מי ששרד את תלאות דרך המשי. נוסעים רבים נהנו מאירוח בבית האנגלי למהדרין, שהחיים בו הונצחו בספר שכתבה ליידי מקארתני – "English Lady in Chinese Turkstan". ואולם כיום לא נותר הרבה מכל אלה. הגנים נהרסו כדי לבנות מלון, והבית מיועד לאורחים רשמיים בלבד.

___

מתוך הספר "סין – מדריך למטייל, מקומות, הקשרים, סיפורים" מאת דן דאור ויגאל צור, הוצאת עם עובד. פרטים נוספים באתר ההוצאה.

הפוסט קשגאר – עולם עתיק של שיירות ושווקים הופיע ראשון במסע אחר