חיים באוויר, בדיוק כמו שזה נשמע

כאסוציאציה לפחות, הסיסים, אותן ציפורים קטנות וחמקניות כמעט יותר מכל עוף אחר, נקשרים אצלי עם ניוטון וכח הכבידה. לא קשה להבין למה. הכבידה הינה אותו כח בסיסי שמעצב את העולם שלנו וקובע במידה רבה את הפורמט של היקום כולו, כולל היצירה ואופן ההתנהגות של הגלקסיות, מערכות השמש והפלנטות, וגם את העובדה שאנחנו, וכל מיני החי הצומח שחיים בכדור הזה, נהיה צמודים לעד לקרקע שלו. ואם חשקה נפשנו לטוס או לעוף, נניח כמו הציפורים, נידרש, בדיוק כמו בעלי הכנף, להשקיע אנרגיה רבה בהתנתקות מהקרקע ומכח משיכתה.

וכל העובדות הפיזיקליות הללו אינן נוגעות, כך נדמה, בסיסים. מדובר בציפורים מופלאות במלוא מובן המילה. הציפורים הללו מבלות את מרבית חייהם בשמיים. מידי שנה, הן חיות בין 9-10 חודשים באוויר, בקצה התחתון של האטמוספירה, בדיוק כפי שזה נשמע; אוכלות, שותות, משתעשעות, משחקות, מזדווגות, ישנות וגם… עפות לגבהים ומרחקים פנטסטיים, וכל זאת מבלי לגעת בקרקע!

סיסים הם מלאכים

הטיבה לתאר אותן בשפתה סופרת אנגליה בשם הלן מקדונלד שפרסמה לא מכבר כתבה מאלפת בניו יורק טיימס אודות הסיסים (תרגום חופשי): "סיסים הם קסומים כמו כל אותם הדברים שקיימים מעט מעבר להבנה שלנו… עם אופיים הלא מובן, בעיניי הם יצורים שמגיעים מהשמיים מה שהופך אותם לדומים יותר למלאכים".

בישראל ישנם ארבעה מיני סיסים: סיס הרים, סיס חומות, סיס חיוור וסיס גליל. אני בוחר להתמקד בנפוץ שבהם, ה"מלאך" המכונה: סיס החומות. איתי בלוך, דוקטורנט בחוג לביולוגיה אבולוציונית וסביבתית באוניברסיטת חיפה עורך בשנים האחרונות מחקר מסקרן בהנחייתו של פרופ' ניר ספיר אודות נתיבי הנדידה של הסיסים. מסלול טיפוסי של סיס, כפי שנדגם במחקר של בלוך נראה כמסע פלאות של ממש. רגע לפני היציאה לדרך הנדודים, הסיסים נלכדים בסמוך למושבות הקינון שלהם באמצעות רשתות מיוחדות. לכל סיס מוצמד גאולוקטור – יחידה זעירה שמכילה שעון וחיישן אור וכל תפקידה הינו לאגור נתוני אור לפי המקומות הגיאוגרפיים בהן תבקר הציפור. כאשר תחזור ממסע הנדודים שלה, יחכו לה החוקרים ליד המושבה כדי ללכדה ולהסיר ממנה את המכשיר הזעיר. אנליזה של כמויות האור שנמדדו במקומות השונים, תאפשר להם למקם במדויק את נתיב הנדידה של הסיס.

צילום: אמיר בן דב

הרפתקה ללא גבולות

התיעוד מרתק. במהלך חודשים מאי ותחילת יוני, עוזב סיס החומות את ישראל ויוצא להרפתקה האווירית שלו. חיישני האור שהוצמדו לכמה מהם מלמדים כי יש קבוצות המבכרות בתחילת המסע לעלות קצת צפונה ומזרחה כדי לבקר בשמי סוריה ירדן ועירק, ואחר כך הן מתכוונות ליבשת אפריקה. רובן הגדול "ממריא" היישר לאפריקה. להקות גדולות של סיסים מעופפות להן במשך כמה שבועות מעל אזורי ביצות ומקווי מים במערב ומרכז אפריקה בעיקר מטעמי רעב. הסיס חותך את האוויר במעופים נמוכים ובולע באמצעות פה גדול ופעור כל מיני רמשים זעירים שחושבים שלהיות באוויר מעל המים זה מקום בטוח.

לאחר מכן, כך מלמדת מפת הנדודים, ממשיכות הציפורים הקטנות והנחושות הללו דרומה, לדרום אפריקה. בסביבות חודש ינואר הם מתחילים להצפין ולשוב חזרה לישראל ולקינים שהותירו בארץ הטובה שלנו. מושבות הקינים הללו ממוקמות בדרך כלל בחורים, מחילות וסדקים המצויים בשפע בצוקי סלעים כמו גם במבנים נטושים ובבניינים רבי קומות בישובים שונים, לרבות בכותל המערבי המכיל עשרות רבות של קינים. רבים מהם מבכרים דווקא תאים ותיבות קינון – מבנים מלאכותיים מעשי ידי אדם. בקינים הללו הם יטילו ביצים, ידגרו ויגדלו גוזלים זעירים. לאחר כמאה ימים, הם יצאו שוב לדרך, כולל הגוזלים שהתבגרו וגם קבלו – בדרך הטבע הסיסי, את כל התכונות והסודות שיאפשרו להם לצאת מתוך חור הקן, ליפול כלפי מטה כדי לצבור תאוצה ולהתחיל במסע האווירי הבלתי נגמר שמחכה להם.

ציפור קטנה שעפה במהירות של כ-120 קמ"ש ולא יודעת מה זה לנחות על הקרקע

סיסי החומות אחריהן עקב איתי בלוך, עברו במהלך המסע אלפי קילומטרים. במרחק אווירי, כ-7000 קילומטרים (!), בפועל הרבה יותר. מסע נועז ובהחלט מעורר הערצה אם זוכרים שמדובר בציפור זעירה במשקל של כ-40 גרם בלבד, שעפה בשמיים במהירות של קרוב ל-120 קמ"ש, ושלא יודעת מה זה לנחות על הקרקע. כמו כל בעלי חיים אחרים, הסיסים הם יצורים חופשיים שמתקיימים להם, ללא מגבלות לאום או של דת, במרחבי האוויר העצומים תחת כפת השמיים כאשר הגבולות היחידים בהם הם מכירים הינם תוואי קרקע כמו ימים, הרים, עמקים, גאיות ואגמים שנחרצים כולם על ידי הגחמות של הטבע. במסע שתועד על ידי חוקרי אוניברסיטת חיפה, חצו הסיסים לא פחות מ-21 מדינות שונות. מפה של גיאוגרפיה מדינית איננה בלקסיקון שלהם.

לא מפתיע שבעיניהם של חוקרי האבולוציה הביולוגית, הסיס הוא יצור מרתק ומוצלח במיוחד, פלא של ממש. אחת התופעות היותר מרתקות המזוהות עם הציפור הזאת היא זו המכונה: מעופי הווספר (Vesper flights). "ווספר" הינו מונח מעולם הכנסייה שפירושו תפילת הקשורה לזמן השקיעה והערב (מקור המילה בלטינית – vesper). כאשר מדובר בסיסים, מעופי ווספר נראים כסוג של קפריזה (הם לא!). למתבונן מהצד זה נדמה כאילו במהלך היום והלילה מחליטים הסיסים, מסבה כזאת או אחרת, לסיים את הטיסות הנמוכות והמעגליות שלהם שמכוונות בדרך כלל להיפגש עם המזון המעופף שלהם – רמשים זעירים מסוגים שונים, ולהתעופף מעלה לשכבות גבוהות הרבה יותר.

מעלה, מעלה!

הדעה הרווחת באשר למעופי הווספר משייכת אותם עם אזורי השינה של הסיסים המצויים בשכבות אוויר גבוהות המתאימות לשינה ולשהות ארוכה. הלן מקדונלנד הנסמכת על מחקרים חדשים נותנת להתנהגות הזאת של הסיסים פירוש מרתק. היא רואה בהם אפשרות, אולי דרך שתאפשר גם לנו, בני האדם, להבין ולפתור כמה מהקשיים שלנו.

זה התחיל בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת כאשר לואיט בורמה (Buurma) חוקר, אקולוג ומומחה לתאונות אויר הולנדי, ערך תצפיות מכ"מ במרכז הולנד שהראו להקות ציפורים רבות מעל מרחבי המים הגדולים של אגם אייזיסלמר (Ijsselmeer). מעקב אחר העופות שהתבררו כסיסים הראה שבשלב מסוים לאחר שזללו מנחילי היתושים שהיו מצויים שם מעל המים המתוקים של האגם, הם היו נוסקים מעלה עד לגבהים של קרוב ל-2 קילומטרים.

בסלנג דמיוני משפת הציפורים: לעוף עם טייס אוטומטי

כאמור, אחד ההסברים השגורים לנסיקה הינו שהם עולים לשם כדי לישון. הסיסים יודעים כיצד "להרדים" מחצית ממוחם כשהמחצית השנייה נשארת ערה כדי לוודא שהם נשארים באוויר ויכולים להמשיך בכמה פעילויות בסיסיות. ישנם גם אלה הסבורים שהסיסים נסחפים למצב הקרוי אצלינו: שנת REM, אותו שלב בשינה כאשר יש במוחנו פעילות מטבולית ערה וחלק מהפונקציות הבסיסיות במוח נשארות פעילות. מה שמאפשר לציפורים הללו, אם להשתמש בסלנג דמיוני משפת הציפורים, להמשיך ולעוף עם טייס אוטומטי.

התצפית היותר מעניינת של בורמה, כך מספרת מקדונלד, היתה הגילוי שטיסות הווספר נעשו פעמיים ביום, במצבי הדמדומים של היממה: בין שעת השקיעה לחשיכה, ובין האפילה לזריחה. מי שחקר זאת הוא אקולוג ופיזיקאי מאוניברסיטת קורונל בארה"ב בשם אדריאן דוקטר (Dokter). דוקטר השתמש ברדאר מזג אוויר מיוחד כדי לעקוב אחר הנסיקות המדהימות האלה של הסיסים שהגיעו, לדבריו, לעיתים עד גובה של כ-3 קילומטרים! אחת ההשערות של דוקטר וחבריו הייתה מעניינת במיוחד, ולפיה, מעופי הווספר הללו הינן סוג של טיסות מודיעין.

בין החושך והאור

נראה כי בגבהים הללו, היכן שמצויים אזורים לחים וערפלים החשופים למערכות רוח גלובליות, אבל גם נתונים להשפעתם של זרמי אוויר חמים העולים ויורדים, מוצאים הסיסים מקום נעים להיות בו. באזור הנוחות הזה (עניין כמובן יחסי) הם יכולים כנראה לשקוע בשינה, חצי שינה, וגם למקם עצמם באמצעות מערכת הניווט שיש לציפורים נודדות באשר הן. נכון להיום סודותיה של המערכת הזאת עדיין אינם מובנים במלואם, אבל סביר להניח שבעלי הכנף הנודדים, והסיסים ביניהם, עושים שימוש במכלול של תכונות, לרבות היעזרות בדפוסי קיטוב האור, בתבניות של קבוצות כוכבים ובמראה של יעדים גיאוגרפים רחוקים. הסיסים, כך אומרת ההשערה החדשה, אוספים בגבהים הללו גם מידע על טמפרטורת האוויר ומהירות הרוח וכיוונה, ומתוך כך יכולים להעריך את המסלולים שלהם להמשך המסע.

סיסים יכולים ללמד אותנו (בני האדם) איך לקבל החלטות, מסכמת מקדונלד. כדי לגלות על הדברים החשובים שישפיעו על חייהם, עליהם לעלות גבוה יותר, לסקור את התמונה הרחבה יותר… לא כולנו צריכים לבצע את הטיפוס הזה, בדיוק כמו שסיסים רבים נמנעים מטיסות הווספר שלהם מכיוון שהם עסוקים בדגירה ובשמירה על הצעירים. ללא ספק, היא כותבת, חלקנו יכולים לעשות זאת, וכך, נוכל אולי להתבונן בדברים ששגרת היומיום שלנו יודעת להסתיר כל כך בקלות.

אפילוג

במהלך חודשי מרץ, אפריל ומאי, רבים מתושבי המרכז נחשפים להמולה הצווחנית של הסיסים שנעים במסלולים עקלתונים וחמקמקים, שורקים ומסייסים. זה נראה ואולי גם נשמע קצת מטריד ולא נעים, אבל זה רק מיצג זמני. דמיינו לעצמכם שתוך זמן לא רב, הציפורים המופלאות הללו יהיו ביבשות רחוקות, משייטות בשמיים הגבוהים שלהן במשך חודשים ארוכים, ועושות דברים שאף יצור אחר לא יודע לעשות.

קולו של הסיס. קרדיט – (Freesound.org (inchadney

הבלוג של עמי בן בסט

——–

הפוסט בלוג בן בסט: הסודות של הסיסים הופיע ראשון במסע אחר

הצטרפו אלי למסע צילום קצרצר, אישי ולא דידקטי,  בעקבות ארבעה מקורים מזדמנים. כל מיני הציפורים המופיעות ברשימה הזאת שכיחות בישראל, וניתן לראותן בעיקר ליד מאגרי מים גדולים.

המקור הוא המצאה אבולוציונית מופלאה | צילומים בכתבה: עמי בן-בסט

אם חושבים על זה, המקור של העופות הינה "המצאה" מופלאה של האבולוציה. כאשר נותנים לאיבר הקשיח והגרמי הזה, שמצופה בדרך כלל בשכבת קרטין נוקשה, כושר תעופה, השמיים הם הגבול. המקור משמש אצל ציפורים שונות ובסביבות שונות למגוון עצום של מטרות: הוא מהווה אמצעי לתפיסה ואגירת מזון, ניקיון, קטילת טרף, אבר חישה, חיזור וגם כלי עבודה יעיל לפיצוח אגוזים ושבירת עצמות.

הביטו למשל במגלן החום. צדתי את המגלנים בעזרת עדשת המצלמה שלי ליד אחת מהבריכות של הקיבוץ. המקור המעוקל והמפואר של המגלן מאפשר לו לצוד מיני חרקים, כגון חיפושיות, חגבים, צרצרים, שבלולים וגם זוחלים ונחשים קטנים.

מגלן חום. המקור המעוקל מאפשר לו לצוד מיני חרקים, שבלולים וזוחלים קטנים

בסמוך, נמצאו החסידות השחורות. הצבע האדמדם ברגליים, בטבעת העין ובמקור משווה להן חן מיוחד. אם אורך הגוף של החסידה כמטר אחד, המקור עצמו מגיע לאורך של כ-20 ס"מ. אין מה לקנא בדגים או במכרסמים והזוחלים שנמצאים בסביבה של החסידות הללו.

חסידה שחורה. עם מקור שאורכו כ-20 ס"מ, אין מה לקנא בדגים או במכרסמים והזוחלים שנמצאים בסביבתה

לאנפות המופיעות בסמוך לחסידות השחורות מגיע קלוז-אפ משלהן. הן לא פחות יעילות בליקוט וציד המזון. המקור שלהן מתואר באחד מאתרי הטבע – "דמוי פגיון, חזק, ישר ומחודד".

קלוז אפ על מקור האנפה, החזק, המחודד ודמוי הפגיון

אני לא רוצה להישמע כמו דיוויד אטנבורו, אבל ההפתעה הגדולה ביותר עבורי היתה העוף הזה שנקרא כפן. נתקלתי בו כשהוא מצוי בחברתן של אנפה וחסידה שחורה. מין קהילה חברתית של בעלי מקור מרשימים. אורכו הממוצע של מקור הכפן הוא 21 ס"מ, בקצהו הוא מתרחב ונראה דמוי כף, ומכאן גם שמו.

מקורו של הכפן (משמאל) מזכיר בצורתו כף, ומכאן שמו

הכפן מלקט את מזונו במים רדודים ובבוץ, עד לעומק שרגליו מאפשרות לו – כחצי מטר לערך. הכפן מניע את "הכף" שלו בתוך המים מצד לצד, בתנועות קשתיות קצובות, שמזכירות את פעולת המגבים על השמשה הקדמית של הרכב. המערבולות שתנועת הכף יוצרת גורמות לכך שכל מיני יצורים עולים למעלה ונלכדים ומסוננים על ידי המקור ששוליו משוננים. הארוחה עשויה לכלול רכיכות, סרטנים, דגים, תולעים, חרקי מים וזרעי צמחים. בתיאבון.

פורסם בבלוג של עמי בן בסט "עולם ללא קופסאות" abenba.com

הפוסט בעקבות המקור – מבט אחר על ציפורים הופיע ראשון במסע אחר

שלמה ולדמן אוהב טבע ואוהב לצלם טבע, ויותר מכל הוא אוהב לצלם ציפורים. יופיין של הציפורים, הוא אומר, סמוי מן העין על פי רוב. הצילומים שלו מציגים את בעלי הכנף באתריהם הטבעיים, ללא הפרעה אנושית. הוא מתעד אותם בשעת מעוף או במנוחה, בודדים או בזוגות, עצמאיים או תלויים בהוריהם, בכל המצבים הטבעיים שלהם. כך או כך, הם תמיד יפים ותמיד מותירים את רישומם בלב המתבונן. הנה קומץ מצילומי הטבע של ולדמן:

אהבת השרקרקים | צילומים: שלמה ולדמן

כחל

מנדרין

משפחה של קורא מדברי

צופית (נקבה) וקליסטמון

שייטת של שקנאים

בולבול עם ננדינה

כוס החורבות בחורבות…

תנשמת לאור ירח

ולסיום: דווקא לא בעל כנף אלא שועל במדבר

בתמונה הפותחת: עיטמים בריקוד אווירי

הפוסט טבע ישראלי: הציפורים הסמויות מן העין הופיע ראשון במסע אחר

קבוצה של חיילים התקרבה לקן של שָלָךְְ. העוף חיכה להם שם, והפציץ אותם במטח של קרשים. הם כמעט שלפו את הרובים כדי להתגונן". זה היה אחד הסיפורים ששמעתי מחייל מילואים ששירת באי טיראן. אז לא ידעתי ששַלָּכִים אינם תוקפים. אבל מדבריו של חייל זה ושל חיילים אחרים גיליתי שעל האי, הנמצא בקצהו הדרומי של מפרץ אילת, יש קינים רבים של שלכים, המטילים שם את ביציהם ומגדלים את גוזליהם. השלכים אמנם משליכים את עצמם על המים כדי לדוג דגים, אבל עד אז לא שמעתי על שלכים שתקפו בני אדם.

השנה היתה 1967. ואני עוד לא ביקרתי באי טיראן אלא רק שמעתי עליו. ידעתי שגודלו כ־65 קילומטרים רבועים, כולל שטחים מישוריים העולים אך מעט מעל פני הים. ידעתי שיש בו גבעות, ולאורך חופו רכס הררי הנמצא ליד מפרץ פוול, המפרץ הגדול ביותר בו, שרק  "צוואר" צר מחבר אותו לאי העיקרי. בחלק זה של האי יש בעיקר גבעות נמוכות מאוד עם אדמה אדמדמת, מלחות רבות ושפת ים חולית. אבל הידע הגיאוגרפי הזה לא הסביר מדוע יש שם כל כך הרבה שלכים, ובעיקר מדוע תקף השלך את החיילים.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מזרח-תיכון,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

את עופות חצי־האי סיני ראיתי בראשונה ב־1956, בסיומו של מבצע קדש כשביקרתי בראס מוחמד. אבל אז טרם עסקתי באופן ממשי בצפרות, והכרותי עם העופות החלה רק ב־1967. אז, כמדריך טיולים בחברה להגנת הטבע, נסעתי שוב לאיזור ופגשתי מינים רבים של עופות, בהם: שחף לבן עין, לבנית ים סוף וציפורים רבות אחרות. שלכים פגשתי דווקא בישראל, בעיקר בקרבת ברכות דגים. הם הגיעו לכאן כיחידים, וטבעות שנמצאו על רגלי שלכים מתים העידו שהגיעו מפינלנד. לא ידעתי אז אם להם יש קשר עם האוכלוסייה המתגוררת כל השנה באי טיראן.

עוד לפני שהגעתי לאי כדי לבחון את אוכלוסיית השלכים מקרוב, התעמקתי בפשרו של הסיפור המוזר על התנהגותו המלחמתית של השלך. הפרשנות לסיפור היתה פשוטה מאוד, אפילו מפתיעה בפשטותה. השלך, בדרך כלל הזכר, נוהג להביא חומרים שונים לבניית הקן או לחידושו. את החומרים, הכוללים גזרי עץ, ענפים, חבלים ועוד, הוא נושא ברגליו. אני משער שהחיילים התקרבו לקן בדיוק כאשר השלך "התוקף" נשא אליו חומרי קינון.  כשראה אותם נבהל, ושמט את כל מה שנשא עימו על ראשי החיילים.

מפגש ראשון
מצויד בידע זה הגעתי באביב 1973 לאי טיראן לביקור שפתח סדרה ארוכה של ביקורים. הייתי אז הצפר הראשי של רשות שמורות הטבע, והגעתי לאי בחברת שלושה פקחים של הרשות. היה לנו ג'יפ מצויד היטב, וכאורחים של צה"ל הגענו על נחתת קטנה של חיל הים. מי הים היו שקטים להפליא, ואת הספינה ליוו דולפינים שזינקו מעל המים בעקבותינו. דגים "התעופפו" להם פה ושם, והקסם הימי הזה כמעט השכיח ממני את העופות.

לאחר תיאומים עם מפקד המקום, שכונה על ידי החיילים "מלך האי", עזבנו את המחנה הקטן ונסענו לאיטנו בדרך היחידה, המקיפה כמעט את כל טיראן. מבחינה גיאולוגית, האי הוא כנראה גוש נסק שהתרומם מעל הים בסוף עידן הפליסטוקן, לפני 10,000־20,000 שנה. הנוף מורכב ברובו מאבן חול המצויה בצורות שונות של גיבוש יחד עם מדרגות (טרסות) או שרידי שכבות של גיר אורגנוגני שנוצר משוניות אלמוגים קדומות ומאובנות ואלמנטים של חרסיות, קירטון, גבס, פצלים וקונגלומרטים. יש גם סימנים לקיומו של גלעין מגמתי בעומק לא רב.

האב מביא את המזון אל הקן כשהוא נושא אותו ברגליו. האם קורעת מנות קטנות מהדג ונותנת אותן לכל מי שמתקרב אליה במקור פעור, בלי להבחין מי הוא האוכל.

צמחיית האי היא מדברית אופיינית ומרוכזת ברובה באפיקי הנחלים, לשם מתנקזים המים המועטים היורדים ב"שנים גשומות". היא מורכבת בעיקר משיחים רב־שנתיים כמו זוּגָן, צָלָף סחוסי ואחרים, ושיחים אחדים של סלוודורה פרסית. לאורך החופים, ובעיקר במלחות – כנראה בזכות מי תהום גבוהים – נפוצים צמחים כאוּכָּם חד־ביתי, עדעד סיני, מלוח קיפח, ימלוח פגום ועוד. מבחינה ארכיאולוגית, אין סימנים לקיומו של יישוב קדום על האי, אך הוא שימש כנראה כמקום חנייה ולינה לדייגים ולעולי רגל שנקלעו לכאן בעת סערה.

כאשר עברנו רכס גבעות נמוך טס לקראתנו השלך הראשון. הוא התרומם מן הקן שנבנה על שיח קטן של עדעד. היה זה קן שגובהו כמטר וחצי, קוטר בסיסו היה מטר וחצי וקוטר חלקו העליון – כמטר. בשיאו נפער שקע. יותר מכל דמה הקן להר געש זעיר. אבל מה ששימח אותי במיוחד היו שני הגוזלים שישבו בו, לצידה של ביצה שטרם בקעה. נקבת השלך שהבחינה בנו שמחה קצת פחות ממני. היא התעופפה קרוב, מעל ראשינו, מגינה על גוזליה מפני  הזרים. כשהתרחקנו משם, חזרה לקן ופרסה את כנפיה על הצאצאים כדי להגן עליהם מפני השמש.

מרבית אוכלוסיות השלכים מתגוררות באזורים הצפוניים של אירופה, אסיה ואמריקה. שם הם מתרבים ודוגרים על ביציהם בקינים אותם הם בונים, בדרך כלל, על צמרות עצים גדולים וגבוהים ובראש צוקים. בסתיו הם נודדים, בדרך כלל דרומה, לאחר שסיימו לגדל את הצאצאים, ובאביב הם חוזרים הביתה לעונת רבייה חדשה. אבל יש אוכלוסיות המתגוררות באזורים דרומיים יותר, כמו באיי ים סוף ובחופיו. גם שם מתרבים השלכים ודוגרים, לעיתים בהצלחה. אחד הריכוזים הדרומיים הגדולים ביותר נמצא באי טיראן.

אמא במקום מזגן
השלך, מסדרת דורסי היום, נמנה עם מין וסוג אחד בלבד (Pandion) במשפחתו. מוכרים חמישה תתי־מינים, והנפוץ ביותר  הוא Pandion h. haliaetus החי באירופה, באסיה ובאפריקה. אל תת־מין זה שייכים גם השלכים המתגוררים בטיראן. השוואה עם שלכים המתגוררים בפינלנד, למשל, תבהיר את ההבדלים בין שלכים צפוניים לדרומיים. באי טיראן מנהלים זוגות השלכים את משחקי החיזור בין נובמבר לדצמבר. הם עושים זאת במעוף אקרובטי תוך השמעת קולות מיוחדים. באותה תקופה הם בונים את הקן שבו יגדלו מאוחר יותר את הצאצאים. בינואר מוטלות הביצים, ובמארס כבר בוקעים הגוזלים, העוזבים את הקינים בין מאי ליוני. בפינלנד, לעומת זאת, חוזרים ההורים לאיזור הקינון ממקלטם בארצות הדרום לא לפני חודש אפריל, כאשר הגוזלים באי טיראן כבר בני חודש או יותר. רק אז מתחילים ההורים הפיניים במשחקי החיזור ובבניית הקן או חידושו. אמנם, התהליך קצר יותר מזה של השלכים הדרומיים, אבל בכל מקרה הצאצאים עוזבים את הקן לא לפני יולי־אוגוסט. זמן מה לאחר מכן מתחילים ההורים והצאצאים לנדוד.

עיתוי הדגירה של השלכים וגידול הצאצאים באי טיראן ובדרום סיני מתאים לתנאי המדבר. כדי לשרוד, חייבים הגוזלים להיות גדולים דיים ומנוצים כבר בסוף אפריל, עם בוא החום הגדול. בעונת הרבייה של 1979, למשל, הקדימה מכת חום. היא תקפה את המדבר כשהגוזלים היו עדיין רכים, ורבים מהם מתו למרות מאמצי ההורים להצילם. לא פעם ראיתי, במהלך השעות החמות, את האם טובלת בים וחוזרת מיד אל הקן עם מעט מים על הגוף כדי לצנן גם את הגוזלים.

זוג מפתיע של לבניות – היא לבנה והוא בצבע כחול כהה מאוד. ההערכה היא שכעשרה אחוזים מהלבניות באיזור דרום סיני הן כהות.

אין ספק, אויבם העיקרי של השלכים הוא החום הרב, אך קיימים גם אויבים אחרים. באי טיראן אמנם אין יונקים, אך בין הזוחלים יש נחש "ארסי למחצה" (המחדיר את ארסו בנשיכה ולא בהכשה, ולכן הוא מסוכן רק לבעלי חיים קטנים): אִַרְבַּע־קַו מצרי. סכנתו מועטה יחסית, משום שמספר הפרטים אינו רב. מי שמסכן את השלכים במיוחד הוא דווקא בעל חיים קטן יותר. זהו מין סרטן־נזיר בשם פרישית יבשתית, המתיישב בתוך קונכייה ריקה של חילזון, ומתאים את גופו אליה. סרטן זה מסוגל לטפס אל הקינים של השלכים וליהנות משיירי הדגים שהובאו על ידי ההורים. לעיתים הוא טועם גם מגופם של גוזלים רכים, שטרם כוסו בנוצות. גם השלך הבוגר, שהוא גדול וחזק – הזכר שוקל כקילוגרם וחצי והנקבה כשני קילוגרם – נותר חסר אונים מול היצור הקטן המוגן בקונכייה. אנחנו ניסינו לעזור. במהלך ביקורנו באי זיהינו את המקומות שבהם היו הסרטנים פעילים מאוד, ובנינו קיר חוסם סביב הקן. למרות זאת, מצאנו כמעט מדי שנה גוזל או שניים שאחד מגפיהם נאכל, או גוזלים מרוטשים.

זלילת שלכים
לא תמיד הצלחנו להגן על השלכים. ב־1977 אירע אסון. בפברואר היו, כמו תמיד, ביצים ברוב הקינים הפעילים. אולם כשחזרנו באפריל, כדי לסמן את הצאצאים שהיו אמורים להיות בני כחודש, לא נותר אפילו גוזל אחד. רק בשני קינים, בכל אחד, היתה ביצה שלא בקעה. בבדיקה מהירה נוכחנו לראות כי ליד כל ריכוז של קינים היו שרידי מדורה ועקבות רגליים יחפות שהובילו אל הים וחזרה. אלה לא היו חיילים. מפקדת המרחב גילתה לנו שצה"ל ביטל  – בלחץ דייגים ישראלים שהעסיקו דייגים מקומיים – את האיסור לעלות לאי טיראן, שעד אז היה עמדה צבאית.

העובדה שתושבי המדבר ניזונים מביצי שלכים ידועה. החוקר וו. קוסט (W. KOST) שהשתתף במשלחת מדעית שיצאה מגרמניה לחקור את ים סוף ב־1964, תיאר, בין היתר, כיצד ראה דייגים מקומיים לוקחים ביצי שלכים וגוזלים מהקינים, אוכלים חלק מהם וחלק מביאים למכירה בשווקים המקומיים בחופי סעודיה. נתקלתי בתופעה במהלך הסקרים שערכנו בצפון סיני, שם ראיתי דייגים ותושבים בני המקום אוספים ביצים ואפרוחים מקיני שחפיות וחופמים. הם סיפרו לי שכך גם עשו לביצים שמצאו בקיני פלמינגו, שניסו לדגור שם. "הכל מן אללה", אמר לי מישהו אז, "אללה רוצה שיהיה לנו מה לאכול".
לא הסכמתי איתו. תבענו מהצבא לבטל את אישור העלייה על החוף או להגביל את  הכניסה לאי לקטעים שבהם אין קינים פעילים. במקביל, הסברנו לדייגים כי מעשים אלה הם בניגוד לחוק, משום שהאי טיראן הוכרז כשמורת טבע, והזהרנו אותם שאם ימשיכו לטבוח בשלכים נתבע אותם לדין.

לקראת העונה הבאה גייסנו צפרים־מתנדבים, ששמרו בקבוצות קטנות על הקינים במשמרות שנמשכו שבוע. המבצע נמשך שנתיים והצלחתו היתה רבה. לא רק שהדגירה חזרה למתכונתה הקודמת, כלומר מכל קן פעיל פרח לפחות צאצא אחד, אלא גם אספנו נתונים רבים וחשובים על אורח חיי השלכים והתנהגותם באיזור מדברי זה.

נס במדבר
הפעילות להצלת השלכים התנהלה גם מעבר לאי טיראן. בחופי סיני היו פזורים קיני שלכים אחדים במרחק רב זה מזה. אלה נבנו על אחד מעצי המנגרובים – אביצניה ימית, עץ טרופי בעל שורשי אוויר המזדקרים מעל פני המים – על שיח בשם מלוח קיפח, או סתם על החול. במשך שנות הסקר הראשונות לא ראיתי אפילו גוזל אחד בקינים אלה; מלבד בקן אחד שנבנה על התורן או על הירכתיים של שרידי האוניה הגרמנית "מריה שרידר" שעלתה בעבר הרחוק על שרטון צפונה מנבק וננטשה. ברור היה שהדגירה בחופים אלה נכשלה בגלל נגישות הקינים לטורפים כמו שועלים וכלבים. אבל גם קרבתם של דייגים ומבקרים אחרים לא תרמה להמשך קיומם של הגוזלים.
ההבדל בין הקינים הנטושים לבין הקן הפעיל שעל הספינה היה במיקום הגבוה שלו ובאי־נגישותו למיני טורפים. נזכרתי בנסיונות המוצלחים שנעשו בארצות־הברית להרחיק את קיני השלכים באזורים חסרי עצים (שם דוגרים העופות והציפורים על הקרקע או על שיחים, כמו באי טיראן) מטורפים שונים, בעיקר רקונים, על ידי הצבת הקינים על משטח שהוצב על עמודים. נקטנו אותה דרך. בחוף "שמורת נבק", צפונה מראס נצראני, הצבנו את העמוד הראשון. גובהו היה שישה מטרים. על המשטח הנחנו קן של זוג שלכים שניסה לדגור, ללא הצלחה, על עץ אביצניה קטן במנגרובים של נבק. יום לאחר ההעברה נראו בני הזוג ממשיכים במשחקי החיזור, ועוד באותה עונה גידלו שני צאצאים לתפארת. הוספנו עוד מספר עמודים עם משטחים, ועוד שלכים הביאו לעולם גוזלים, שהצליחו לפרוח מהקינים.

ההצלחה חיכתה לנו גם בתחומים נוספים. כאשר הקמנו את העמודים נעזרנו בבדווים, שחלקם עבדו באחזקת השמורות מטעם הרשות. גברים אלה גיחכו בקולות רמים כשראו את המאמץ הרב שהושקע בהצלת השלכים. "מנשאן אל־עסאפיר?" (בשביל הציפורים?), תהו לא פעם בחיוך גדול. הם גם לא התעצלו והדגימו לנו איך אפשר לטפס בקלות רבה על העמוד ולהגיע אל הקן. בכך הבהירו לנו כי כל המאמצים שלנו הם לשווא.

כעבור שנתיים חזר הזוג בשמורת נבק לדגור על האביצניה כבימים עברו, וראה זה פלא: הפעם הם הצליחו לגדל שני צאצאים יפים לא פחות מהקודמים. וכך היה גם בעונה הבאה. זאת ועוד: גוזלים הופיעו גם בקינים אחרים באותו איזור. הסיבה לכך פשוטה: השינוי המהותי לא חל בקרב השלכים, אלא דווקא בקרב הבדווים. אלה הפכו להיות שומרי טבע למהדרין, ולא רק שהם עצמם נמנעו לאכול ביצים וגוזלי שלכים, אלא הפכו להיות מגיניהם הנאמנים.

הכל במשפחה
במהלך שהותי באי טיראן למדתי הרבה על חייהם של השלכים. הם שורדים בתנאי המדבר בזכות הים. השלכים ניזונים בעיקר מדגים, אותם הם צדים סביב שוניות האלמוגים המקיפות את האי, בעיקר ממזרח, בין האי לבין חופי סעודיה. במקומות אלה במים הרדודים דגים השלכים מיני דגים, כמו חלילון, חניתן, ניצרן ותוכינוּן (סקרוס).
השלך האב מביא את המזון, דגים למשל, אל הקן כשהוא נושא אותם ברגליו. האם קורעת מנות קטנות מהדג ונותנת אותן לכל מי שמתקרב אליה במקור פעור, בלי להבחין מי הוא האוכל. באחד הקינים השתלט אחד הגוזלים על שני אחיו. הוא תקף את אחיו הגדול וחטף ממנו מזון. מהגוזל הקטן יותר חסם את האפשרות להגיע בכלל למזון. מצבו של הגוזל הקטן הורע ומשקלו לא עלה. היה ברור לנו שהוא עלול למות מרעב או מהמכות שקיבל משני אחיו. כדי להציל את חייו העברנו אותו לגן הזואולוגי באוניברסיטת תל־אביב, שם חי עוד שנים רבות.
השלכים אינם חיים תמיד בזוגות. בקינים אחדים צפינו בשלכים החיים בשלישיות. בשני קינים התגוררו שתי נקבות עם זכר אחד ובשניים אחרים – שני זכרים עם נקבה אחת. כולם היו שותפים בפעילות השגרתית: חיזור, הזדווגות, בניית הקן, ריפודו, דגירה והבאת מזון לנקבות בייחוד כשאלה האכילו גוזלים. באחד הקינים, שבו התגוררו שתי נקבות, הוטלו חמש ביצים שבקעו בהדרגה. הפרשי הזמן בין הבקיעות הבהירו כי הביצים היו שייכות לשתי הנקבות. החיים יחד לא היו קלים: בין שתי הנקבות היו עימותים תכופים, שאילצו את הזכר לדגור לבדו על הביצים.

אי הציפורים
לא רק שלכים פגשתי באי טיראן, אלא גם עופות אחרים. אחד המפגשים המרגשים היה עם משפחה של בז שחור (Falco concolor). בז זה חי בדרך כלל במדבריות במצרים ובלוב, למשל, וגם אצלנו הוא מצוי באזורים צחיחים, בנגב ובמדבר יהודה.

ביום חם אחד יצאתי לסיור רגלי באי, מלווה בצפר והצלם יגאל לבנה. בחזרה, החלטנו לקצר את הדרך אל המחנה ולצעוד בנתיב חדש שפילס הצבא באיזור ההררי. כאשר התקרבנו לצוק קטן, עף לקראתנו במפתיע בז זכר. הוא היה מרוגז וצריחותיו נישאו מעל ראשינו. המשכנו לצעוד כשמולנו ראינו את הנקבה דוגרת בתוך מערה קטנה. למרות שהתקרבנו, הדוגרת לא זזה. התיישבנו לידה. יגאל  צילם. התקרבתי אליה וכמעט נגעתי בה. רק אז היא נעה מעט, הניחה ליגאל לצלם את הביצים וחזרה לדגור.

כעבור חודש וחצי ביקרתי שוב את הבזים, הפעם עם הצלם יוסי אשבול. מצאנו את הקן, שבו התגוררה הנקבה עם שני צאצאים שזללו בהנאה רבה שחרור שלא הצליח להימלט מטפריו של הבז הזכר. נוכחותנו לא הפריעה להם, הם המשיכו לאכול בתאווה. הדבר איפשר לנו לענוד להם טבעות, כדי להמשיך לעקוב אחריהם. משום שהבזים ניזונים מציפורים, הם נוהגים לדגור בקיץ. כך מאפשר להם הדבר לגדל את צאצאיהם במהלך נדידת הסתיו של העופות.

יש באי טיראן גם מינים אחרים של עופות, חלקם מתגורר שם דרך קבע. בין אלה ניתן לזהות את השחף לבן עין, שחפית כספית וכָּפָן. אחרים, כמו בז מדברי (אדום ראש), לבנית ים סוף, אנפית המנגרובים, שחפית כתומת מקור, שחפית השוניות, חוֹפָמִי אלכסנדרי ועורב חום עורף, חיים שם לעיתים תכופות. במשך עשרה חודשים אפשר לראות קינים במקומות שונים באי, לעיתים בריכוזים מרשימים; בכל תקופה – של מין אחר. וכך הופך האי למרכז רעשני ומלא חיים.

רוב הלבניות, למשל, דוגרות במושבות צפופות בתוך סבכי המנגרובים שבחופי מרחב שלמה, וכך גם האנפיות, אם כי לא בצפיפות רבה כל כך. מסיבה לא ברורה העדיפו שניים־שלושה זוגות של לבניות ים סוף לדגור באי טיראן, על סלע או על שיח, בנוף פתוח לגמרי. ביקרנו את הזוג שדגר על שיח, בקן עזוב של שלך. היא היתה לבנה, צחורה כשלג, כיאה ללבנית, אבל הוא היה יוצא דופן: צבעו כחול כהה מאוד.

תופעה זו אמנם חריגה,  אך היא ידועה, בעיקר בקרב האוכלוסיות הדרומיות. במושבות דגירה לאורך חופי ים סוף והאוקיינוס ההודי באפריקה, שיעור הלבניות הכהות גדול יותר. מעריכים כי עשרה אחוזים מהלבניות באיזור דרום סיני הן כהות. אלא שההזדמנות לבחון "משפחה מעורבת" לא היתה דבר של מה בכך. כמו צאצאים של זוגות אחרים של לבניות, כוסו הגוזלים הקטנים פלומה אפורה בהירה עד כהה. בחילוף הנוצות הראשון זכו הנוצות בגוון כללי אפור עם כתמים שחורים או לבנים ורק בגיל שנתיים־שלוש הפכו הנוצות ללבנות או, כחולות כהות.

בניגוד לבזים, זוג זה לא אהב מבקרים, וכדי לצלמם נאלץ יוסי אשבול להיעזר במסתור, שהוצב סמוך לקן. לאחר שהזוג הסתגל לקיומו של החפץ החדש, נכנס יוסי לתוכו ואני התיישבתי במקום שאיפשר לי לצפות בהם מרחוק בלי להפריע. לאחר שעבר זמן רב, ומהמסתור לא נראו סימני חיים, התחלתי לחשוש לשלומו של יוסי. ניגשתי אל המחבוא, ובטרם פציתי את פי, נשמעה מתוך המחבוא נזיפה: "הברחת את הזכר!"

מאז האירוע ההוא עברו שנים. תהליכים פוליטיים גרמו לכך שהאי טיראן חזר מידי ישראל לידיה של מצרים. אינני יודע מה עלה בגורל העופות שפגשתי שם. האם הבדווים מגינים עדיין על השלכים? האם העמודים בעלי המשטחים עדיין בשימוש? והאם יש מישהו המציל גוזל קטן מורעב ממשפחתו הלא אוהדת? מה שנותר הוא לקוות שהיחסים עם מצרים יאפשרו שיתוף פעולה בשמירת הטבע ובחקר העופות.

הפוסט על שימור השלכים באי טיראן הופיע ראשון במסע אחר

צבע, זה הסיפור כאן: למי שמורגל בציפורי שיר אפורות או חומות השרקרקים מהווים הפתעה ססגונית ומשמחת. השרקרקים מצטיינים בצבעוניות עזה עם גוני צהוב, אדום וירוק. בארץ הם נמצאים מהאביב ועד סוף הקיץ, אז הם נודדים לדרום אפריקה. הם מקננים במחילות אותם הם בונים בקירות של אבן גיר, למשל במחצבות עזובות. שמם האנגלי, Bee eaters מעיד על מזונם: תוך כדי מעוף הם חוטפים דבורים שעפות מסביב. השרקרקים הם מונוגמיים ומי שיעקוב אחרי זוג שרקרקים יזכה לראות את הזכר מאכיל את בת זוגו הקבועה בדבורים עסיסיות שצד עבורה. לאחר ההזדווגות ובקיעת הדור החדש, שני ההורים דואגים להאכלת הצאצאים.

באנגלית שרקרקים נקראים "אוכלי דבורים" על שם המאכל החביב עליהם

לרוב ניתן לראות להקות שלמות של שרקרקים מקננות יחד, כשהם מאכילים זה את זו בדבורים ומקימים המולה גדולה. בין אפריל לאוגוסט ניתן לראותם במלוא יופיים מעופפים בשמי הארץ, ותמיד כיף ללוות אותם עם המצלמה.


הזכר נוהג להאכיל את בת זוגו בדבורים עסיסיות

שרקרקים מזדווגים. הגוזלים שיבקעו מן הביצים יזכו אף הם לארוחת דבורים טעימה

צמד חמד: שרקרקים הם מונוגמיים 

הארוחה מתעופפת היישר אל תוך המקור…

צבעי השרקרק המצוי תופסים את עין המתבונן (ואת עינו של הצלם)

תמונות נוספות של שלמה ולדמן תוכלו לראות באתר שלו

הפוסט לצלם שרקרקים – תמונה צבעונית הופיע ראשון במסע אחר

"מי יתנני עוף / ציפור כנף קטנה / בנדודי אינסוף…" (מתוך שיר הנודד, מילים: דוד שמעוני).

החלום לפרוש כנפיים ולעוף בשחקים משותף לרבים מאיתנו, הנטועים בחוזקה על הקרקע. היכולת של העופות לנוע בקלות באוויר, למרות שמשקל גופם כבד מהאוויר, כרוכה בניצול של כוחות העילוי. לתעופה יתרונות רבים עבור העופות: בדרך זו הם יכולים לעבור במהירות בין מקומות מרוחקים, לדלג מעל מחסומי טבע דוגמת רכסי הרים, אגמים, נהרות ומפלים, לאתר בקלות מקורות מזון ומים מלמעלה, לחמוק מאויבים שעל פני הקרקע ועוד.

כשמסתכלים על הסרטון המדהים הזה, שמראה את מעופם של עופות מעל נופים יפים כמו חלום, הרצון לעוף רק מתחזק:

לקריאה נוספת:

		צפייה בציפורים מערכת מסע אחר אונליין     מה עושים חובבי צפרות שאינם יכולים לעוף עם הציפורים? הם נאלצים לצפות בהן מן הקרקע • המקומות הטובים לצפות בציפורים

		נדידת הציפורים – שמיים פתוחים יגאל מילכטייך, ד"ר     התעלומות הכרוכות בנדידת הציפורים עדיין רבות, אך נתונים המצטברים בשנים האחרונות מסייעים להבין את היקפה של התופעה, את מניעי הציפורים ואת הכלים העומדים לרשותן בחיפוש הדרך במסע הארוך

הפוסט סרטון: כנפיים לגן עדן הופיע ראשון במסע אחר

בשונה מארצות הקור, שם החורפים הקפואים משאירים את האנשים בבתים המחוממים, החורף שלנו מזמן שלל אפשרויות לטיולים בטבע. אחת החוויות המיוחדות שהחורף הישראלי מציע היא מפגש עם ציפורים, חלקן נודדות ואחרות קבועות, שבעונה זאת אפשר לראותם בשדות, בשמורות הטבע, לצד מקווי מים ועוד. פסטיבל "חורף של ציפורים", שמתקיים זו השנה החמישית, מפנה את הזרקור לעבר בעלי הכנף ומעודד לצאת לטבע הישראלי. הנה כמה מהאירועים שיתקיימו במהלך הפסטיבל:

חסידות באגמון החולה בעונת הנדידה | צילום: דרור גלילי

מרוץ העגור, אגמון החולה
ההזנקה לפסטיבל חורף של ציפורים תתרחש באגמון החולה, שבעונה זאת הומה מקולותיהם של העגורים והמוני עופות נוספים. במרוץ כמה מקצים: מקצה העגור שאורכו 21.1 ק"מ (חצי מרתון), מקצה הדוכיפת – 10 ק"מ ומקצה הפשוש – חמישה ק"מ. ההשתתפות כרוכה בתשלום.
מתי? 28 בנובמבר 2014
פרטים נוספים באתר האינטרנט

שקנאים באגמון החולה | צילום: תומאס קרומנאקר

תערוכות וסדנאות במוזיאון הפתוח לצילום, תל חי
במסגרת חורף של ציפורים תיפתח במוזיאון הפתוח לצילום בגן התעשייה תל חי תערוכת צילומים של דרור גלילי, "בדרך הטבע", שבה נחשפת דרכו האמנותית של גלילי, הנודד עם מצלמתו בין נופי הגליל, מים, שדות, סביבות מחייה, שמים ואדמה, תוך התמקדות בעמק החולה. בפתיחת התערוכה, ב-6 בדצמבר, ירצה עמיר בלבן על צילום בשירות שמירת הטבע, ב-13 בדצמבר יתקיים שיח גלריה עם דרור גלילי על משמעות המונח "צלם טבע" וב-27 בדצמבר, לקראת נעילת התערוכה, יקיים גלילי שיח גלריה נוסף על טבע ואדם – חזון של דו קיום. התערוכה תינעל ב-28 בדצמבר.

במהלך חודש דצמבר יתקיימו סדנאות צילום בטבע בהנחיית דרור גלילי: ב-12 בדצמבר תתקיים סדנת צילום בגליל – צילום זריחה באגמון החולה, מעוף של עשרות אלפי בעלי כנף, השתקפויות צומח ודומם במים, צילומי תקריב ויציאה לצילום נופי שלכת. ב-19 בדצמבר תתקיים סדנת "עמק החולה – גן עדן לציפורים וצלמים" – צילום בעגלת מסתור באגמון, חי וצומח על שפת המים, השתקפויות ותקריבים בגן הבוטני, תרגול דרכים להתבוננות בטבע ועוד.

הפנינג למשפחות ייערך בשבת, 20 בדצמבר, עם סדנת צילום לסבים וסבתות, נכדים ונכדות, הקשבה לטבע ולציפורים, צילום מתוך מסתור, חיים במים והשתקפויות, שלכת וצבעים. בסיום הסדנה תעלה הצגת הילדים "ג'ינג'ית וטוי" על יחסים בין ילדים ומבוגרים לטבע וחי.
מתי? במהלך חודש דצמבר 2014
פרטים נוספים באתר האינטרנט

שדמיות בעונת החיזור בשדות עמק החולה | צילום: דרור גלילי

סיורי זריחה ושקיעה באגמון החולה
סיור זריחה אל להקות העגורים הענקיות המתכוננות ליומו של יום חדש מלווה בפסקול בלתי פוסק של קריאות העגורים ומשק הכנפיים. ואז, לאור השמש השוקעת ורגע לפני שהציפורים מתכוננות ללינת לילה, ייצא סיור מודרך בשטחי האגמון בתוך עגלת מסתור. הסיורים בתשלום.
מתי? סיורי זריחה מתקיימים בסופי שבוע (חמישי-שישי-שבת) לאורך כל הפסטיבל, סיורי שקיעה מתקיימים מדי יום במהלך ימי הפסטיבל.
פרטים נוספים: בטלפון 04-6817137

עגורים מכנסים לשנת לילה | צילום: עינבר רובין, אגמון החולה-קק"ל

סיורים מודרכים בשביל סובב כנרת
רשות ניקוז נחלים וכנרת מציעה סיורים מודרכים בשביל סובב כנרת, שמאפשרים לצפות במאות סוגים של עופות הפוקדים את אזור הכנרת בעונה זו. בשבת, 20 בדצמבר יתקיים סיור מהירדנית לבית זרע, במסלול היורד ממוצא הירדן. הסיור מאפשר להתרשם מהמאמצים להשיב מיני צומח טבעי לנוף הנחל, מתהליכי שיקום מבנה הנחל ומהשתקמות בית הגידול הטבעי. ב-21 בדצמבר ייערך סיור ממטבחה לכפר נחום במסלול העובר בצפון הכנרת, דרך כנסיית הלחם והדגים, שבה אפשר להתרשם מרצפת פסיפס מדהימה של ציפורים, מעיין איוב הנובע מבאר ארטזית במפל מרשים אל הכנרת ומתצפיות יפות על עופות המים באגם. ביום שני, 22 בדצמבר, ייערך סיור מחוף גופרה לנמל עין גב, הכולל ביקור בתחנה לטיבוע ציפורים, ובסופו אפשר להצטרף (בתשלום סמלי) להפלגה ב"מעבדה השטה", ספינת מחקר לימודית שבה אפשר ללמוד על עבודתם של חוקרי הכנרת.
מתי? הסיורים מתקיימים בין 20 ל-22 בדצמבר
פרטים נוספים: באתר האינטרנט או בטלפון 55477*

חגיגות צפרות בשמורת טבע עין אפק
מגוון פעילויות לכל המשפחה: בעקבות הטבעת הנודדת – מפגש עם צפר השמורה הלוכד ציפורי השיר לצורכי מחקר בעזרת רשתות ערפל, השתתפות בחוויית טיבוע הציפורים ושחרורן לחופשי. בנוסף, ייערכו סיורים מודרכים בשמורה ותחנות הפעלה לילדים, וכן יוקרן סרט אורקולי על טיפת מים המספרת את סיפור השמורה. הפעילות ללא תשלום נוסף על דמי הכניסה לאתר. תערוכה "להרגיש ציפור" מציגה מגוון של צילומי ציפורים מהשמורה.
מתי? 23 בדצמבר (חופשת חנוכה), בשעות 10:00–14:00
פרטים נוספים: בטלפון 04-8779992, 04-8778226

פלמינגו לקראת שנת לילה בבריכות המלח בעתלית | צילום: דרור גלילי

לינת הדיות הגדולה בחוף עכו
סיור לאורך חוף הים של עכו לתצפית שחפים, חופנאים ועופות נוספים. במהלך הסיור המשתתפים יישמעו על נדידת הציפורים לאורך חוף הים ויקנחו בתצפית על התכנסות לינה של אלפי דיות שחורות. בתשלום.
מתי? 5 בדצמבר, 26, בדצמבר, 9 בינואר 2015, 31 בינואר 2015
פרטים נוספים: במוקד טלטבע 057-200-30-30

מגלנים משתקפים בשלולית גשם | צילום: דרור גלילי

פסטיבל חורף של ציפורים נערך ביוזמת המשרד לפיתוח הנגב והגליל באמצעות הרשות לפיתוח הגליל ובהשתתפות משרד התיירות, פורום עמותות התיירות בצפון, קק"ל, החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים ורשויות הניקוז.

הפוסט חורף של ציפורים – חגיגה מעופפת הופיע ראשון במסע אחר

כבר בירידה מהמטוס בשדה התעופה של ניירובי החגיגה בעיצומה. זרזירים מפוארים מקפצים לנגד עיני במדשאות, משוויצים בצבעיהם המתכתיים המבריקים. דיות שחורות ממלאות את השמים שמעל בחפשן אחר מזון ואליהן מצטרפים באקרובטיקה אווירית מרשימה סיסי גליל לרוב, נהנים משלל החרקים המעופפים באוויר. בכניסה לעיר, כאילו במיוחד לכבוד מי שמגיע, ממתינים מָרַבּוּ ענקיים, המקננים ליד האצטדיון. ובעיר עצמה, אף מבקר לא יצליח להתחמק מקריאותיו הצעקניות של איביס הדאדה מצמרות העצים או במעופו מעל העיר.

על "חמשת הגדולים" של קניה כמעט כולם כבר שמעו. אלה הם חמשת היונקים הגדולים – אריה, נמר, פיל, קרנף ותאו – שלרבים הם הסיבה העיקרית לספארי באפריקה. אבל בקניה קיים עולם נוסף, קטן יותר ומוכר פחות (ובטוח שפחות מודגש בפרסומים וביחסי הציבור), אך לא פחות יפה ומעניין. זהו עולמם של העופות, הזוחלים והחרקים, שלעתם מכנים אותו "חמש מאות הקטנים" (אף שיש הרבה יותר). ומכולם קרובים ללבי באופן מיוחד בעלי הכנף.
קניה, על 582 אלף הקילומטרים הרבועים שלה, התברכה במגוון רחב של בתי גידול: מדבר צ'לבי בצפון, יערות הרריים ויערות גשם ברמות המרכזיות ובמערב, אחו אלפיני מסביב לכיפות הקפואות של הר קניה ורכס אברדר, סוואנות פתוחות בדרום ובמזרח, ימות רבות בעמק הבקע וכמובן חופי האוקיינוס ההודי עם לגונות המנגרובים ויערות החוף שלהם. ערב רב זה של בתי גידול מאפשר למינים רבים של ציפורים להרגיש בבית.

יותר מאלף מינים של בעלי כנף מעניקים לקניה את המקום השני בכל אפריקה במספר מיני הציפורים שאפשר לראות בתחומה. כ-75 אחוז מהם הם מינים יציבים, עשרים אחוז מינים חורפים (שמקורם באירופה ואסיה) ועוד חמישה אחוזים הם מינים נודדים, המגיעים מדרום היבשת וממדגסקר. ניירובי למשל, שהיא רק הצעד הראשון בטיול במדינה, נחשבת לבירה בעלת רשימת העופות הגדולה בעולם – כ-630 מינים נצפו בה.

מרכז בעלי המלאכה
בצדי הדרכים של קניה ובשמורות הטבע, מזדמן לא פעם לראות עצים מנוקדים בקנים. מבט מקרוב מגלה קנים שנראים ארוגים ביד אמן, המשתלשלים מן העצים ולפעמים מוגנים בפרוזדור כניסה. ואכן האורגים הם אמנים מרתקים. משפחת האורגיים (Plocidae) כוללת עשרות מינים, כולם קולניים, רובם צבעוניים, חלקם חברתיים, אך החשוב מכל – כולם אורגים את קניהם במשך שעות רבות, תוך הקפדה רבה על האיכות.

הזכר על פי רוב הוא בעל המלאכה, ובתום שעות רבות של עבודה – שבהן הוא מביא את חומר הבנייה, שוזר אותו בדייקנות ושוקד על יצירת האמנות שלו – מגיעה הנקבה המיועדת, בוחנת מלמעלה, בוחנת מלמטה, בוחנת מבפנים, ומחליטה. בקנים ליד ביתי שבניירובי, ראיתי לא פעם זכרים אומללים שאחרי מסדר המפקד קיבלו פקודת "שנֵה!". המסכנים היו חייבים לפרק את הקן המפואר, ולהתחיל מהתחלה, לשביעות רצונן של הנקבות.

בקניה קיימים מינים רבים של אורגים, חלקם מאכלסים שטחים יבשים, חלקם בלב העיר, חלקם בסוואנות הפתוחות ויש אפילו במעבה היער. אחד האהובים עלי ביותר הוא אורג-בופאלו לבן ראש (Dinemellia dinemelli), שעל פי רוב אפשר לראותו בבתי הגידול היבשים יותר. שם, בין עצי השיטה הרבים ושיחי הקומיפורה הקוצניים, נראה לעתים ברק כתום עז שבורח לצדי הכביש. אלו הם אחוריו הצעקניים של אורג זה.

איך הפנינית גילתה נמר
עוד ציפור שמאפיינת את בתי הגידול היבשים שבצפון קניה, היא פנינית החושן (Acryllium vulturinum). פנינית מדברית זו היא פנינה אמיתית: צבעיה העזים הם כמו מסיבה פסיכדלית לצופה. קריאותיה הצווחניות מבטיחות קצת פחות הנאה, אך הן בעלות תפקיד חשוב בתקשורת בין הפרטים השונים בלהקה. כמו תרנגולות בבית, גם הפניניות מצקצקות ללא הפסקה, וכך שומרות על קשר בין חברי הלהקה הפזורים בשטח. בהתקרב טורף פוטנציאלי, או אז מתחילה המהומה. צווחות מחרישות אוזניים ממלאות את המרחב ופניניות רצות לכל עבר. התרחשות שכזו יכולה לעזור למטייל להבין שמשהו קורה בסביבה.

באחד מטיולי בשמורת סמבורו, תוך כדי נסיעה אטית וצפייה באחד ממיני בעלי החיים הצפוניים (ג'ירפה מרושתת, זברת גרֶבי והצבי הג'ירפי שמדי פעם נצפה עומד על שתי רגליו האחוריות, בעוד הקדמיות נשענות על שיח נמוך וצווארו הארוך שלוח קדימה, ליהנות מן העלים הצעירים שבראש השיח), קלטה אוזני את הצווחות הרועשות. נדרכתי מיד, ומבט חד על סבך הקוצים שאליו הופנו עיניהן של הפניניות גילה נמר מתקרב באטיות. הפניניות החששניות לא סמכו על מראהו העייף של הנמר וצווחותיהן הוסיפו לרשימת החיות שפגשנו את אחד מ"חמשת הגדולים".

כשמתקרבים לאורך הבקע הסורי-אפריקאי מגיעים לימות הסודה הרבות, שנקראות כך משום שהן נמצאות באזורים חמים וחסרי ניקוז, וההתאיידות הגבוהה מותירה בקרקע ובמים הרדודים מלחים רבים, בעיקר קלציום ביקרבונט, ובעברית – סודה לשתייה. מבט על הימות הללו מגלה מראה עוצר נשימה. ימת נקורו (Nakuru), למשל, נראית מרחוק כאילו מישהו צבע אותה בוורוד. כשמתקרבים רואים שצבע המים דווקא לא השתנה, אבל להקות עצומות של פלמינגו ממלאות את הימה, וקריאותיהם נשמעות למרחוק. בספירה שנעשתה בימת נקורו בסוף יוני 2002, נספרו כ-800 אלף פרטים.
רוב רובם של הפלמינגואים שנראים בקניה שייכים למין האפריקאי שנקרא פלמינגו זוטר (Phoenicopterus minor), אשר נצפה מעט מאוד מחוץ ליבשת השחורה. מקורו האדום העז בולט לעין ממרחקים ומבדילו מקרובו, הפלמינגו הבכיר (Phoenicopterus ruber), שאותו אפשר לראות בקבוצות קטנות בין האלפים הרבים. את הפלמינגו הבכיר, מין גבוה יותר עם מקור ורוד, אפשר לראות גם בארץ מדי שנה בבריכות המלח שמצפון לאילת ובבריכות המלח של עתלית.

את צבעו הוורוד היפהפה חייב הפלמינגו לשרשרת המזון בימה. במים המלוחים של ימות הסודה חיה אצה מיקרוסקופית שצבעה אדמדם והיא מזונם של סרטנים קטנטנים שהם עיקר התפריט של הפלמינגו. פעמים רבות נראה הפלמינגו כשצווארו הארוך מתוח כלפי מטה וראשו שקוע במים. על ידי פתיחה וסגירה של המקור, תוך כדי הליכה במימי הימה, הוא מכניס מים לפיו, ובאמצעות המבנה המיוחד של המקור – ששוליו נראים כמו מסרק – הוא מסנן את הסרטנים הקטנטנים.

לחגיגה הססגונית בשולי ימת נקורו מוסיפים את צבעיהם שקנאים וחסידנים ורודים, וממרחבי העשב שמסביב נשמעות קריאות גבוהות מאוד, הממלאות את האוויר. לרעשים המוזרים אחראים זכרי האלמנה ארוכת זנב
(Coliuspasser progne), שמקפצים מעל לראשי העשב כשזנבם מושכם כלפי מטה וכנפיהם מנסות להעלותם. הציפור המוזרה נראית לפעמים כמו זנב שעף לו לבדו. אבל זה אינו עניין שביומיום: הזנב הארוך והמפואר גדל אצל הזכרים בלבד, ורק בעונת הקינון. מיד עם תחילת הגשמים, מתחילים הזכרים להשיר את נוצותיהם החומות ולהתגנדר במעטה שחור פחם על גופם ובזנב ארוך, ארוך, ארוך. בסוף העונה ישילו הזכרים את המעטה החגיגי וייעלמו בין הנקבות והצעירים הרבים.

מישהו שורק תמיד איתי
ברבות מן השמורות הגדולות (וגם בקטנות) מזדמן לשמוע שריקה מתקתקה מבין השיחים. עם קצת סבלנות ושקט, תוכלו לראות את השורקת המהוללת: החִמרִייָה לבנת הגבה (Cercotrichas leucophrys). כמו רבים השייכים למשפחה זו, היא ידועה בשריקותיה הנעימות וביכולת החיקוי המרשימה שלה. לא פעם יצא לי להלך סתם כך בין שיחים ולשרוק להנאתי, כשלפתע מישהו ענה לי. וראו זה פלא, השריקה דומה מאוד לשריקתי.

בפארק הלאומי של ניירובי (Nairobi National Park), הנמצא כעשר דקות נסיעה ממרכז העיר לכיוון דרום, אפשר לראות את החמרייה הזאת בקלות באזור בריכת ההיפופוטמים. תוך כדי הליכה אטית וקלילה לאורך המסלול, היא קופצת בין השיחים בזנבה הזקור וגבה החלודי ומשמיעה את שריקותיה הנפלאות.

הפארק הזה אמנם לא נמצא ברשימת האתרים הפופולריים לתייר הממוצע, אך הוא בהחלט מבטיח למבקר המזדמן שפע של אטרקציות. זה לא אירוע נדיר לראות בפארק קרנף שחור שאוכל להנאתו מהשיחים או קבוצת לביאות הפוסעת בעצלתיים. עבורי, הוא מקום מפלט חשוב מחיי העיר הסואנים. בשל היותו היעד הצפוני ביותר שאליו מגיעים נציגים של נדידת החיות המפורסמת, אפשר לראות בפארק הזה בעונה המתאימה – חודשים יולי עד ספטמבר – עדרים גדולים של זברות וגנו ממלאים את המרחב, וביום ממוצע נצפים שם לא פחות כ-120 מיני ציפורים.

החיות הנודדות מגיעות גם אל שמורת המסאי מרה (Masai Mara National Reserve), שאין כמעט תייר שמגיע לקניה ולא מבקר בה. שמורה זו, אולי המפורסמת ביותר בעולם, היתה במה לרבים מסרטי הטבע שנעשו על חיות הבר של אפריקה. מיד אחרי העונה הגשומה, מתמלאים מישוריה הנרחבים בעדרים עצומים של גנו, זברות, צבאים, אנטילופות, פילים, אריות, צבועים ושאר חיות הבר שמגיעות ממישורי הסרנגטי היבשים שבטנזניה. מול מראה כזה יתקשה גם גדול הציניקנים להישאר אדיש.

מלבד היונקים הגדולים, מעופפות מעל להקות נשרים גדולות (המגיעות למאה פרטים ואף יותר) שפשוט חוגגות בזמן הנדידה הגדולה. המוני הנשרים נהנים משאריות הציד של הלילה או פשוט נחים על עץ, מחכים שהאוויר יתחמם, כך שיוכלו לעלות לגובה ולחפש מזון טרי יותר.

במסאי מרה תוכלו להיתקל בקלות יחסית גם בציפור שבטנה מסנוורת בצהוב בוהק. זהו נחליאלי צהוב גרון (Macronyx croceus). אל תטעו – צבעיו הבוהקים, שעלולים להסגירו לטורף ממרחק רב, מופנים על פי רוב כלפי הקרקע ואפשר לראותם רק כאשר הוא עומד בראש שיח או עשב גבוה. בזמן שהוא מחפש תולעים וחרקים על הקרקע, גבו המפוספס בחום-אפרפר מוסווה היטב, אבל אם ברצונו לקרוא בקול גדול ולהראות לפולש מי בעל הבית בשטח – הוא מקפץ לעמדה גבוהה ומניח לצבעיו הבוהקים להיראות לכל עבר.

אהבה בשחקים
תוך כדי נסיעה, בין אם בשמורה ובין אם על אחת הדרכים הרבות, קולטת העין ציפור כחולה שגוונים של סגול-לילך מעטרים את גחונה. כשהיא יושבת על חוטי חשמל, בראש שיח או עץ ואפילו בזמן שהיא צוללת ביעפים מדויקים לעבר הקרקע לתפוס לטאות, חגבים ומכרסמים קטנים, מתגלים גוני הכחול המבריק על כנפיה. הכחל הלילכי (Coracias caudata), כמו רוב בני סוג זה של ציפורים, נוסק גבוה לשמים בזמן החיזור, ומשם צולל מטה תוך כדי סיבוב של הגוף ימינה ושמאלה וקריאות צרודות וחזקות. תכונה זו נתנה לו את שמו האנגלי – Lilac-breasted Roller (מתהפך).

כל הציפורים הללו אינן אלא טעימות קטנטנות מהמוני המינים של קניה, ועוד לא התייחסתי למקומות כמו יער הקאקאמֶגה (Kakamega), שהוא הנציג היחידי של יער טרופי מרכז אפריקאי בקניה (ועומד בסכנת הכחדה בגלל חלקות חקלאיות וכריתה לא חוקית של עצי יער נדירים לתעשיית פסלים ורהיטים), ושמינים רבים מצאו בו את גבול התפוצה המזרחי ביותר שלהם. ועוד טרם ביקרנו ביער ארבוקו-סוקוקה (Arabuko-Sokoke), שהוכרז לאחרונה כאתר טבע בינלאומי וחיים בו לפחות שני מינים אנדמיים לקניה ועוד רבים אחרים (שחלקם אנדמי ליערות החוף של מזרח אפריקה ונמצא בסכנת הכחדה עולמית, כמו דורס הלילה שָׂעיר סוקוקה).

ויש מקומות נוספים ששווה להגיע אליהם, כמו השמורות הר קניה (Mount Kenya), אמבוסלי (Amboseli), צאבו (Tsavo), גבעות שימבה (Shimba Hills), גבעות צ'רנגני (Cherangani Hills) ובמיוחד ימת ברינגו (Lake Baringo). בימה זו יש שילוב יוצא דופן של בית גידול יבש, מים מתוקים ומיקום מיוחד בלב הבקע הסורי-אפריקאי (כך שמינים צפוניים נפגשים עם מינים דרומיים, ומינים מזרחיים נתקלים במינים מערביים), אשר הביא לכך שאפשר לצפות שם במשך יממה אחת במספר המינים הגבוה ביותר בקניה – כ-350 מינים.

מה שחשוב זה לזכור כי נוסף על האטרקציות הגדולות – היונקים הגדולים, התרבויות המרתקות והנופים המיוחדים – אפשר ליהנות מעוד רובד בטיול, שקיים בכל מקרה וצריך רק להיות מודעים לקיומו. חוסר המודעות נובע בדרך כלל מרמת הפרסום שלו זוכות האטרקציות הגדולות לעומת ההתייחסות (אם בכלל) לעולמם של ה"קטנים". כל מה שיש לעשות זה לצאת לשדה וליהנות מהיופי הקטן, לפני שייעלם תחת גלגלי הפיתוח המהירים הנוטים לנגוס בנפלאות הטבע הפראי.

טיולים לקניה כאן

הפוסט עופות בקניה – הזמנה למסיבה פסיכדלית הופיע ראשון במסע אחר

כהקדמה להתליך כולו נכתב באתר "החברה להגנת הטבע" כך: 

במדינות רבות בעולם נבחרה ציפור לאומית המסמלת את המדינה, ערכיה, ייחודה, אופייה ותושביה. בארה"ב למשל, לכל מדינה ישנה ציפור המייצגת אותה, המופיעה בבולים, במטבעות, בכרטיסי אשראי וטלפון וכד'. ובנוסף את ארה"ב מייצגת הציפור הלאומית – העיט לבן הראש (הנקרא בטעות "הנשר האמריקאי"). ביפן נבחר העגור לסמל את המדינה.לנושא זה משמעות ערכית, סימבולית, סביבתית וחינוכית, בעיקר בקרב תלמידים.
לרגל אירועי 60 שנות המדינה אנו מבקשים לקיים תהליך בחירה של ה"ציפור הלאומית" של ישראל, תוך שיתוף של ציבור האזרחים, חיילי צה"ל, התלמידים, אנשי אקדמיה ושמירת טבע. במהלך הפרויקט תוצגנה בפני הציבור הציפורים ה-"מועמדות" וכך יעבור הציבור תהליך של הכרות עם עולם החי של ארץ ישראל. 

אנו מביאים כאן הפעם שלוש מן המועמדות – הצופית, הבז האדום והתנשמת.

הפוסט מי היא הציפור הלאומית חלק ג' הופיע ראשון במסע אחר

כהקדמה להתליך כולו נכתב באתר "החברה להגנת הטבע" כך: 

במדינות רבות בעולם נבחרה ציפור לאומית המסמלת את המדינה, ערכיה, ייחודה, אופייה ותושביה. בארה"ב למשל, לכל מדינה ישנה ציפור המייצגת אותה, המופיעה בבולים, במטבעות, בכרטיסי אשראי וטלפון וכד'. ובנוסף את ארה"ב מייצגת הציפור הלאומית – העיט לבן הראש (הנקרא בטעות "הנשר האמריקאי"). ביפן נבחר העגור לסמל את המדינה.לנושא זה משמעות ערכית, סימבולית, סביבתית וחינוכית, בעיקר בקרב תלמידים.
לרגל אירועי 60 שנות המדינה אנו מבקשים לקיים תהליך בחירה של ה"ציפור הלאומית" של ישראל, תוך שיתוף של ציבור האזרחים, חיילי צה"ל, התלמידים, אנשי אקדמיה ושמירת טבע. במהלך הפרויקט תוצגנה בפני הציבור הציפורים ה-"מועמדות" וכך יעבור הציבור תהליך של הכרות עם עולם החי של ארץ ישראל. 

אנו מביאים כאן הפעם שלוש מן המועמדות – שלדג לבן החזה, הנשר והסיקסק.

הפוסט מי היא הציפור הלאומית? חלק ב' הופיע ראשון במסע אחר