בריטניה, כך מסתבר, היא אלופת החוקים הביזאריים. הנה כמה חוקים מוזרים במיוחד שנחקקו שם במהלך השנים:

• אם אתם מתכננים לבקר בבית הפרלמנט הבריטי, כדאי שתשמרו על עצמכם היטב – לפי החוק בבריטניה, אסור למות בבית הפרלמנט.

• חוק נוסף שמתייחס לפרלמנט הבריטי אוסר על לבישת שריון בתחומיו.

נכנסים לבית הפרלמנט הבריטי? השאירו את השריון בחוץ

• נשים בהריון, שימו לב – החוק בבריטניה מתחשב בנטייה לשלפוחית לוחצת ומאפשר, במידת הצורך, להשתין בתוך קסדה של שוטר.

• אם לווייתן נפלט לחוף הבריטי, ראשו שייך למלך והזנב שייך למלכה.

• בעיר יורק מותר להרוג סקוטי בין חומות העיר העתיקה, אבל רק אם הוא נושא עמו חץ וקשת.

• ועוד בענייני חץ וקשת – כל הגברים בבריטניה שעברו את גיל 14 חייבים להתאמן בחץ וקשת לפחות פעמיים ביום.

גם  בארצות הברית אין גבול ליצירתיות של המחוקקים, ולעיתים נדמה שמדינות השונות מתחרות ביניהן בחקיקת חוקים יוצאי דופן. לא מעט מהחוקים בארצות הברית השמרנית מתייחסים ליחסים שבינו לבינה. הנה כמה מהם:

• באלכסנדריה שבמינסוטה הגו חוק מתחשב במיוחד עבור הנשים – אסור לגבר לקיים יחסי מין עם אשתו אם מפיו נודף ריח של שום, בצל או סרדינים.

• בטרמונטון שבמדינת יוטה אסור לאישה לקיים יחסי מין באמבולנס.

• במדינת איווה אסור להתנשק במשך יותר מחמש דקות ברציפות.

מבקרים במדינת איווה? אל תתנשקו יותר מחמש דקות ברציפות!

• באובלונג שבאילינוי אסור לעשות אהבה בזמן ציד או דיג ביום החתונה.

• בהסטינג שבמדינת נברסקה חייב כל בעל מלון לספק לאורחיו חולצות לילה לבנות מכותנה. יש לזה סיבה – אסור לקיים יחסי מין בשטח המלון בלי החולצות האלה.

• בווילודייל שבאורגון אסור לגבר לקלל בזמן שהוא מקיים יחסי מין עם אשתו.

• בפלורידה אסור לקיים יחסי מין עם דרבן.

• גם חיי המין של החיות זכו להתייחסות בחוק האמריקאי. כך למשל, בקינגסוויל שבטקסס חזירים לא מורשים לקיים יחסי מין בשטח שדה התעופה.

ועוד כמה חוקים משונים בארצות הברית:

• בסנט לואיס שבמיזורי מומלץ לנשים ללכת לישון בלבוש מלא, שכן על פי החוק אסור לכבאים להציל אישה שלבושה בכותונת לילה.

• אם כבר ליפול קרבן לפשע, עדיף שזה יהיה בטקסס – לפי החוק, פושעים חייבים להודיע לקרבנות שלהם לפחות 24 שעות מראש לגבי הפשע שהם עומדים לבצע.

• בבולטימור שבמרילנד אסור לקחת אריה לקולנוע.

מתכננים ללכת לסרט בבולטימור? השאירו את האריה שלכם מאחור

• בפרובידנס שברוד איילנד מכירה של מברשת שיניים ומשחת שיניים לאותו לקוח אסורה על פי חוק בימי ראשון.

• בקנטאקי אסר ללכת ברחוב עם גלידה בתוך הכיס.

• במדינת איווה אסור לסוסים לאכול מטפי כיבוי.

• במדינת ניו יורק אסור לזרוק כדור על ראשו של מישהו סתם בשביל הכיף, נראה שצריך סיבה ממש טובה בשביל לעשות את זה.

• בטנסי אסור לנהוג בזמן שישנים.

• בעיר ניו יורק אסור למסעדות לקרוא לסנדוויץ' "סנדוויץ' קורנביף" אם הוא עשוי מלחם לבן ומיונז.

ועוד כמה מרחבי העולם:

• אם במהלך הביקור במילאנו התושבים נראו לכם חייכניים במיוחד – זה לא בגלל שהם רוצים, זה בגלל שהם חייבים. לפי החוק, התושבים נדרשים לחייך בכל עת, אלא אם הם מבקרים בבית חולים או בלוויה. מי שעובר על החוק צפוי לקנס כבד.

גרים במילאנו? אל תפסיקו לחייך (על פי חוק)

• חיות מחמד לא רצויות בכל מקום בעולם. בבולדר שבקולורדו אסור לגדל בבית חיות מחמד, ובאיסלנד, בעבר, היה אסור לגדל כלבים כחיית מחמד.

• האסירים בדנמרק יכולים לנסות לברוח מהכלא כאוות נפשם. במידה והם נתפסים הם לא נענשים על ניסיון הבריחה ונדרשים רק לסיים את ריצוי עונשם.

• שווייץ ידועה כמדינה בה השמירה על הסביבה ועל השקט מעוגנת בחוק. בין היתר, לפי החוק השוויצרי, ואין להדיח את המים בשירותים אחרי השעה 22:00 בלילה. בנוסף, בעבר היה במדינה חוק לפיו אסור לטרוק את דלתות המכונית.

• לפי חוק שוויצרי נוסף אסור לתלות בגדים לייבוש ביום ראשון, וגם לא לרחוץ את המכונית ביום זה.

• בצרפת אסור לקרוא לחזיר נפוליאון.

• בוויקטוריה שבאוסטרליה צריך להזמין חשמלאי מוסמך בשביל להחליף נורה.

הנורה נשרפה? בוויקטוריה שבאוסטרליה רק חשמלאי מוסמך מורשה להחליף אותה

• בסינגפור יש לא מעט חוקים נוקשים שהעונשים עליהם כבדים למדי, ובהתאם לכך רמת הפשיעה במדינה נמוכה במיוחד. החוק שאוסר על לעיסת מסטיק מפורסם במיוחד, אבל ישנם לא מעט חוקים מעניינים נוספים, כמו החוק שאוסר על הליכה בעירום בבית אם לא סוגרים לפני כן את הוילונות.

צילומים בכתבה: שאטרסטוק

הפוסט חוקים מיותרים וחסרי היגיון הופיע ראשון במסע אחר

כאשר עצרה הרכבת בחלם היתה כבר שעת דמדומים מאוחרת והבניין של תחנת הרכבת הקטנה נראה כגוש גדול, כהה וחסר תווים. סיפורי האגדות והמעשיות על העיר חלם וחכמיה לא עזבו אותי לרגע בכל מהלך הנסיעה הארוכה ברכבת מוורשה והמפגש הצפוי עם המציאות גירה את סקרנותי. לאחר כארבע שעות נסיעה עמדנו לצאת מהעולם ההזוי של הפולקלור היהודי ולהיכנס לעיר חלם עצמה.

תחנת הרכבת של חלם היתה מקום טוב להתחיל בו את המסע. ההווי היהודי עמוס סיפורים על שני יהודים הנוסעים ברכבת, עולים או יורדים ממנה, אולם התחנה היתה כמעט ריקה מאנשים. מעט החלמאים שירדו עימנו מהרכבת נחפזו במהירות לדרכם, מותירים אותנו בודדים ברחבה הגדולה. מולנו, על קיר בניין התחנה, היה שלט גדול שנשא את השם בלועזית: CHELM. הגענו לחלם.

לקריאה נוספת:

• טיולי יום מוורשה
• מדריך מסע אחר לפולין
• מדריך מסע אחר לורשה
• כתבות על קרקוב

רחוב בחלם. העיר המפורסמת מהפולקלור היהודי היא מקום אמיתי לגמרי

חלם, מקום מושבם המפורסם של חבורת הכסילים המצחיקה והמפורסמת ביותר בפולקלור היהודי, זו המכונה חכמי חלם, היא עיר אמיתית. העיר, ששימשה מקור למאות רבות של סיפורים ומעשיות יהודיים ברחבי העולם וחכמיה הפכו למושג נרדף למעשי איוולת וסכלות, היא עיר קטנה במזרח פולין, לא הרחק מהגבול עם אוקראינה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד פולין,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

תולדותיה של העיר, כמו ערים פולניות רבות, מזוהות במידה רבה עם ההיסטוריה הטראגית של יהודי אירופה המזרחית במלחמת העולם השנייה. על פי מקורות שונים, הגיעו יהודים לעיר כבר במחצית המאה ה־15 והתערו בה במהלך השנים. בשליש הראשון של המאה העשרים היוו יהודי חלם חלק ניכר מאוכלוסיית העיר, מה שהתבטא ברחובות ובאזורים שלמים שהתגוררה בהם אוכלוסייה יהודית והתקיים בהם אורח חיים יהודי לכל דבר. ערב המלחמה גרו בעיר כ־15 אלף יהודים, כמחצית מאוכלוסיית חלם. רובה ככולה של האוכלוסייה היהודית הושמד במחנות הריכוז הנאציים ורק כמה עשרות, אולי כמה מאות, הצליחו לברוח בדרכים שונות, בעיקר לאוקראינה.

 

פארק הסמוך לעיר, לא הרחק מנהר הבוג. סביב חלם יש אתרי טבע רבים

"דו יו נואו וור איז פורטלנד הוטל?", שאלנו באנגלית גברת אחת שהילכה ברחוב נושאת סל גדול. היא הביטה אלינו בפליאה והפטירה משפט בפולנית. זה היה השיעור הראשון שלמדנו באורחות חלם. בחלם, כמו בהרבה ערים פולניות אחרות, מדברים רק פולנית. זמן מה אחר כך, כאשר הגענו למלון, ניהלנו במשך דקות ארוכות מונולוגים ארוכים וחסרי סיכוי עם החלמאי העדין שישב בקבלה ולא הבין מלה וחצי מלה מהאנגלית שבפינו. פורטלנד הוא מלון עם שם אנגלי שמדבר רק פולנית. האם מדובר במעשה חלמאות? האם העיר חלם שבויה בדימוי המגוחך והייחודי שדבק בה לאורך השנים? במהלך ארבעת הימים ששהינו בעיר נתקלנו פעם אחר פעם בסיטואציות משונות שהעלו את השאלות הללו. דוגמה מעניינת היא הקיוסקים הזעירים המצויים למכביר בעיר חלם. בדוכנים המסורגים הללו יש חלונות זעירים (אלה המאפשרים שיחה בין המוכר לקונה) נמוכים, בעצם נמוכים מדי, בגובה הבטן. האם זו תופעה אופיינית לעיר חלם? סביר להניח שלא. אולם כאשר אתה רואה את החלמאים מתכופפים מלוא קומתם על מנת לשוחח עם המוכר, אתה לא יכול שלא להיזכר בסיפורים ההם.

עם חלמאים מודרנים

העיר חלם משתרעת על שטח של כ־36 קילומטרים רבועים ליד פלג של נהר הבוּג (Bug) העובר מזרחית לעיר ומסמן את הגבול עם אוקראינה – כ־17 קילומטר מהעיר. השם "חלם" נגזר משפה סלאבית עתיקה ופירושו גבעה.

הגבעה של חלם, או כפי שמכונה בפי התושבים ה"גורקה", היא ללא ספק האתר הבולט בעיר. הגורקה שמככבת ברבים מסיפורי חלם היא  גבעה קטנה וציורית המתנשאת לגובה של 236 מטר. על ראשה של הגבעה בנויה כנסייה מהמאה ה־18 בסגנון הבארוק על שם הבתולה מריה והיא מוקפת מבנים, חלקם עתיקים, לרבות מנזר.

 

תחנת הרכבת של חלם. שער הכניסה לעירם של החלמאים

מיקומה של חלם, על אחד מנתיבי המסחר המרכזיים באירופה המזרחית של ימי הביניים, נתיב שעבר מוורשה דרך לובלין לקובל (Kowel) ורחוק יותר לקייב, הקנה לה חשיבות רבה והביא לכך שכבר במאה העשירית נבנו במקום מצודות אסטרטגיות שהקנו לשליטיהן שליטה במקום. בשנת 1233 קיבלה חלם זכויות של עיר וזמן מה אחר כך, בשנת 1377, עברה לגבולות פולין. מאז עברה חלם טלטלות רבות. מלחמות וכובשים שהגיעו מארצות שונות הרסו את העיר פעם אחר פעם.

ביולי 1944 הוכרזה בחלם הרפובליקה הפולנית. בשנת 1975 הוקם באופן רשמי מחוז חלם. בשנים האחרונות מנסים פרנסי העיר לבסס את מעמדה הכלכלי על ידי משיכת משקיעים זרים. על פי ההסדרים שיש לפולין בשוק האירופאי, תהווה העיר בשנה הבאה את נקודת הגבול המזרחי של השוק האירופאי, ונקודת מעבר חשובה לייצוא ולייבוא עם מדינות ברית המועצות לשעבר.

 

ה"גורקה", גבעה קטנה וציורית המופיעה ברבים מסיפורי חכמי חלם

למה דווקא חלם?

זבגנייב לובזבסקי, היסטוריון בן המקום שמצטרף אלינו באחד הימים להליכה רגלית לאורך הרחובות היהודיים של העיר, מספר לנו כי בתחילת המאה הקודמת היתה חלם במובנים רבים עיר יהודית. תשעים אחוז מבעלי החנויות בעיר ושבעים אחוז מבעלי הכרכרות בחלם היו יהודים. היום, הוא מוסיף, אין בעיר ולו יהודי אחד. מאוחר יותר התברר לי כי בחלם חי כיום בכל זאת יהודי ממוצא מעורב, עורך דין בשם וישק בטוק שאמו היתה יהודייה ואביו נוצרי. האב הציל שתי יהודיות בעת המלחמה ווישק נישא לאחת מהן וחי כיום בחלם.

כן. לובזבסקי שמע על חכמי חלם. כאשר אנחנו מגיעים לאחד הרחובות הפונים אל הגבעה, הוא מתחיל לספר לנו באנגלית משובשת את המעשה על החכמים שביקשו להזיז את הגורקה על מנת ליצור צל לתושבי העיר.

האנגלית אינה קלה לו ללובזבסקי והוא עובר לשפה הפולנית. אחר כך הוא מספר לנו מעשייה מופלאה על ראשיתה של העיר חלם. מעשה בתאונה שמימית שאירעה למלאכים שנשאו את שקי החוכמה והטיפשות מעל העיר. אחד מהם נקרע ותוכנו נשפך למטה. אתם יכולים לתאר לעצמכם באילו מהשקים נפער חור ומה קרה. השפה הפולנית משווה לסיפור לוויית חן, ממש כמו שעושה זאת היידיש.

מדוע דווקא חלם? ללובזבסקי כמה השערות. אחת מהן נוגעת לאפשרות שיהודים שהתגוררו בערים שכנות לא אהבו את העובדה שהעסקים של יהודי חלם משגשגים והדביקו להם את הסיפורים מתוך קנאה. הסבר אחר שהוא מציע קשור לבניית בית כנסת חדש ומפואר בעיר במהלך המאה ה־19.

לרוע מזלם של היהודים, פרצה שריפה בעיר שכילתה את בית הכנסת המפואר שבבנייתו השקיעו עמל וממון רב. סיפור מן הסוג הזה, אומר לנו לובזבסקי, מרמז על תופעה של שליימזלים ורשלנים ואולי מכאן החלה האגדה להתפשט… אולם ההסבר נשמע דחוק ונראה כי את שורשי הפולקלור החלמאי יש לחפש מוקדם הרבה יותר, אי שם במאות ה־17 או ה־18.

 

זוג חלמאים בבאר המים המפורסמת שבלב העיר העתיקה של חלם

כמה ערי טיפשים

פרופ' דב נוי מהאוניברסיטה העברית בירושלים, היום בגמלאות, הוא מומחה לפולקלור יהודי. על פי נוי, המקורות של סיפורי חלם מתחילים אי שם במאה ה־17. הסיפורים עברו בעל פה עד שהועלו על הכתב בשנות העשרים של המאה העשרים. ערי כסילים, אומר לי פרופ' נוי, אינן דבר יוצא דופן.

חוקר פולקלור אמריקאי בשם ד"ר פיליפ פרידמן מתאר במאמר על תולדות היהודים בחלם את מה שידוע לנו על המקורות לסיפורי חלם. כיצד הופיעו "חכמי חלם" דווקא בעיר שיצא לה שם של עיר מכובדת הידועה בלמדנות המופלגת של יהודיה ורבניה? שואל פרידמן. התשובה אינה ברורה. על פי פרידמן, נראה כי סיפורי חלם שייכים לאוסף של מעשיות מבדחות בינלאומיות שהודבקו במשך הדורות לעיר חלם, לאחר שיוחסו לערים אחרות.

כבר ביוון העתיקה נודעה העיר אבדירה (Abdera) כעיר הטיפשים. המציאות, קובע פרידמן, מוכיחה שזו שטות גמורה ומהעיר אבדירה יצאו כמה אנשים חכמים במיוחד, ביניהם הפילוסוף היווני דמוקריטוס. מקום נודע יותר בטיפשותו היה גותהם (Gotham), כפר אנגלי שנודע כמקום מושבם של כסילים. תהילתם המפוקפקת של בני גותהם יצאה למרחוק במאה ה־16 עם פרסומו של ספר מצחיק המתאר את טיפשותם של בני גותהם ונשא את השם "סיפורי גותהם".

אולם המקור לסיפורי חלם על פי פרידמן היה כנראה דווקא בגרמניה שנודעה בעבר בכמה וכמה ערי כסילים. המפורסמת בהן היתה העיר שילדברג. בשנת 1558 כתב גרמני בשם האנס זאקס, שנודע כסנדלר המשורר, מחזה משעשע על איכרים גרמנים.
רבים מסיפורי הטיפשים המופיעים שם הופיעו אחר כך, לטענת פרידמן, במעשיות על חכמי חלם. מתי זה קרה? לא ברור. במאה ה־19 עדיין היו כמה קהילות יהודיות נוספות שנודעו כערי טיפשים, למשל הקהילה היהודית הגדולה בפוזנן (Poznan), אבל בשלב מסוים כל הסיפורים התרכזו בחלם. בשנת 1867 הופיע בווינה, לראשונה בכתב, ספר בן 32 עמודים שנקרא "צחוק ובדיחות קלות". אחד מפרקי הספר נקרא "החוכמה והשנינות של עיר מסוימת H", ורימז ברורות על העיר חלם.

 

הכנה לחורף. פחם הוא אמצעי חימום בולט בעיר

פגישה עם הנשיא

ביום ראשון, יום החופש שלו, קיבל אותנו בלשכתו בהתראה קצרה "נשיא חלם", כריסטוף גראבצ'וק. מר גראבצ'וק הוא ראש העיר של חלם אבל המלווים שלנו סיפרו לנו כי כך מכנים אותו בעיר. העובדה כי לחלם, עיר בינונית בגודלה, יש נשיא, מעוררת אצלנו את "אפקט חלם" אולם הפגישה עימו מגלה לנו איש נעים ונמרץ שעושה הכל על מנת להנעים את ביקורנו בעיר.

גראבצ'וק עצמו היה בזמנו מאמן נבחרת המתאבקים של פולין באולימפיאדה והוביל אותה למדליית זהב. כעת הוא מבקש להצעיד את העיר אל המאה ה־21. עניין לא פשוט. חלם היא עיר קטנה והמרחק מהבירה ורשה, יותר מ־300 קילומטר, הופך אותה לעיר פרובינציאלית שתושביה, במיוחד הצעירים בהם, חולמים לצאת החוצה אל העולם הגדול. בחלם, נכון להיום, יש אבטלה קשה, שמגיעה לשיעור של יותר מעשרים אחוז. גראבצ'וק מדבר על שורה של מפעלים חדשים שיוקמו בעיר וחבילה של הטבות למשקיעים זרים. "איך אתה רוצה להביא תיירים לעיר?", אני שואל אותו, "בחדרי הקבלה במלונות של העיר הרי לא מדברים אנגלית". "אנחנו מכירים את הבעיה", הוא משיב לי,  "ועושים הכל כדי שהצעירים בבתי הספר ילמדו אנגלית. קשה למצוא מורים לאנגלית. בחלם יש דמוקרטיה", הוא מוסיף בחיוך, "ואנחנו לא יכולים להכריח אף אחד".

 

האשנב הנמוך בקיוסק מצריך את הקונה להתכופף | צילום: עמי בן-בסט

סופר חשוב מהעיר ורשה

לילה אחד ביקשנו מנהג המונית שחנה ב"תחנה" ליד המלון שלנו להביא אותנו ל־Gesia, אחד הפאבים הידועים של חלם. הפאב עומד, לדברי לובזבסקי, במקום שלפני המלחמה היה שייך למשפחת קופפר היהודית. אבל לא צריך ללכת רחוק. רחוב לובלסקה, בו נמצא הפאב, היה בעבר הרחוב היהודי החשוב של העיר.

ברחוב הזה בילה חלק גדול מימי הנערות שלו מרדכי פומרנץ, שנולד בחלם וחי בה שלושים שנה עד שברח מהעיר במהלך השנה הראשונה של המלחמה. כיום הוא חי ברחובות. בשבת לקראת ערב, מספר פומרנץ, בן 94, היה הרחוב הופך למעין מדרחוב ססגוני שהיה מתמלא יהודים לבושים בבגדי השבת שלהם שהיו מהלכים אנה ואנה. "מה עם החכמים של חלם?", אני שואל אותו. "כשהיינו צעירים שמענו את הסיפורים המצחיקים ההם", הוא אומר לי אחרי שתיקה קלה. ניכר היה שהמזיגה שאני עושה בין התקופה האפלה ההיא ובין אותם סיפורי מעשיות מבדחים אינה נעימה לו.

מי שכן מדבר איתי על כך הוא חיים לינדר, חלמאי לשעבר שחי כיום בארץ לאחר שהצליח לברוח מחלם בשנת 1939. "אתה יודע", הוא אומר לי, "יש לי תשובה בשבילך מדוע התחילו הסיפורים בחלם. שמענו את הסיפור הזה כשהיינו ילדים. לפני שנים רבות בעיר חלם היתה תכונה גדולה. מפה לאוזן עברה השמועה שמגיע לעיר סופר חשוב מהעיר ורשה, בן למשפחת קיפניס המפורסמת. העיר חלם נערכה לקראת הביקור ואף הוכן אולם. אלא שמשהו קרה בתיאום של לוחות הזמנים וכאשר מר קיפניס הגיע סוף־סוף אל האולם, הוא מצאוֹ ריק לחלוטין. החלמאים חיכו לו ביום אחר".

הכניסה לבית הקברות היהודי, שנהרס על ידי הנאצים ושוחזר בעזרת תרומות

כל הדרכים מובילות לחלם

בבוקר שלמחרת יצאנו מחוץ לעיר דחוסים במכוניתו הקטנה של תומס סקיבינסקי, צעיר מקומי חביב שהתלווה אלינו במהלך הביקור. היעד היה פארק גדול צפון־מזרחית לעיר, לא הרחק מנהר בוג. הסביבה של חלם שופעת חורשות, פארקים, אזורי ביצות ואדמת כבול המשמשים משכן לצמחים ולבעלי חיים ייחודיים. בדרך עברנו על פני כמה עיירות וכפרים ציוריים שטבלו בשפע זהוב של עלי שלכת. כ־13 קילומטר דרום־מערבית לחלם נמצאת העיירה רייביץ (Rejowiec). לפני מלחמת העולם השנייה רוב אוכלוסייתה, כ־95 אחוז מתושבי העיירה, היו יהודים.

טובה וקס, שהוריה ברחו מרייביץ בשנת 1939, מספרת שחלם היתה הבירה של כל יהודי האזור. במשך השנים, אומרת וקס, דבק בעיירה הפתגם "שקט כמו ברייביץ" ("שטיל ווי אין רייביץ"), כנראה בגלל העובדה שיהודי חלם היו נמרצים וסואנים מהרגיל. עם בוא השבת היו היהודים נוהרים ברגל לחלם וזו הסיבה שרחובה הראשי של העיירה נקרא "הדרך לחלם".

בתי העיר. "כל הדרכים מובילות לחלם, וכל העולם בבואה גדולה של חלם"

בוקר אחד אחזה בשלומיאל תאוות הנדודים והוא צרר תרמיל קטן ויצא לדרך. "היה רחוב בחלם ושמו רחוב ורשה ושלומיאל היה סבור כי הוא מוליך היישר לעיר הגדולה. בעודו מהלך בתוך העיירה עצרו בו כמה שכנים… מה תעשה בוורשה, שאלו. ענה שלומיאל: ומה אני עושה בחלם? שום דבר". כך מתחילה אחת המעשיות היותר נודעות בסיפורי חלם. כידוע ההלך הנועז מתבלבל בכיוון, שב על עקבותיו ומסיים את מסעו ההירואי בחלם.

שלומיאל מסרב להאמין שחזר לעירו מכורתו, למרות מאמצי השכנוע של החברים והשכנים ואפילו אשתו. המעשה החלמאי הקלאסי הזה מופיע בכמה מקורות, ביניהם בסיפורים שליקט וסיפר הסופר יצחק בשביס זינגר ("שלומיאל איש חלם ועוד סיפורים", בתרגום צבי ארד ובהוצאת עם עובד).

סיפור המעשה של בשביס זינגר מסתיים במעין משל קיומי: "מפעם לפעם שוב עלה חשקו של שלומיאל לצאת למסעות, אלא שלא עצר כוח לקום ולעשות. מה טעם ייצא אדם למסע, אם אין המסע מוליך לשום מקום? תכופות, כשישב לבדו והרהר בדרכי העולם המשונות, היה מתבלבל יותר ויותר ומתחיל לפזם, בינו לבין עצמו:

"היוצאים את חלם
סופם להגיע לחלם.
הנשארים בחלם
ודאי שהם בחלם.
כל הדרכים מוליכות לחלם
וכל העולם בבואה גדולה של חלם".

---

תודת הכותב ל־Thomaz Skibinski על עזרתו בהכנת הכתבה

הפוסט חכמי חלם – מסע בפולין של הסיפורים הופיע ראשון במסע אחר

שלטים ותמרורים נועדו להסביר את חוקי התנועה, להקל על ההתמצאות בכבישים, להזהיר מפני תקלות בדרך, לסמן את הכיוון ליעד אותו אתם מחפשים. אבל לא תמיד זה כך, לפעמים התוצאה הפוכה לגמרי מהכוונה המקורית. יש שלטים מבלבלים להפליא, עם מסרים סותרים או הוראות סבוכות שאין סיכוי להבין אותן, ודאי לא תוך כדי נהיגה. ויש שלטים שפשוט מצחיקים – בין אם זה נובע מחוש הומור ייחודי של הרשויות, בשל הבדלי תרבויות או בעקבות תרגום מילולי מדי.

רוצים דוגמאות? לפניכם כמה שלטים שכאלה מרחבי העולם. ולמרות שלפעמים קשה להאמין, כל אחד מהם הוא אמיתי לגמרי, ועל כולם אפשר בהחלט להגיד – כל מילה נוספת מיותרת…

ערבובייה של שלטים במונטריאול, קנדה צילום: Pete Labrozzi, flickr

מוות מיידי לא פוטר מקנס! ניו קאסל, אוסטרליה

המלצה ידידותית לרוכבים, הרי הסמוקי, טנסי צילום: xq311z, flickr

האמת, כל האמת ורק האמת על הדרך לפורט ארווינג, קליפורניה

שלט בכביש מס' 1 באוסטרליה צילום: אייסטוק

ערימה גדולה, ערימה קטנה. פראג, צ'כיה צילום: R4vi, flickr

למתקשים בהבנת הנקרא… שלט בהר דוי אינתנון, תאילנד צילום: אייסטוק

כיוונים משתנים. מרילנד, ארצות הברית צילום: Erman Akdogan, flickr

כל המוסיף גורע. לאס וגאס, ארצות הברית צילום: אייסטוק

אם שותים לא נוהגים (מהר). קייב, אוקראינה צילום: Felissy, flickr

היזהרו מאסירים בורחים, מדינת ניו יורק צילום: Joe Rollerfan, flickr

האט, צב לפניך. מסצ'וסטס, ארצות הברית צילום: Herzogbr, flickr

חציית עכסנים ("נחש פעמונים"), כביש 66 באריזונה צילום: אייסטוק

חציית רגליים? תמרור לפני מעבר חצייה בסידני, אוסטרליה צילום: אייסטוק

שלט הכוונה למקלט גרעיני סודי בדרום-מזרח אנגליה

סיבוב מלא בהרי הסמוקי, ארצות הברית צילום: xq311z, flickr

אתה הבנת את זה, ברוך? טוסקנה, איטליה צילום: Peter Krefting, flickr

תרגום יצירתי בצפון הודו צילום: אייסטוק

למקרה שהבעלים לא הבינו, יש הסבר גם לכלבים. וונקובר, קנדה

הפוסט שלטים מצחיקים – סע בכיוון החץ, או שלא הופיע ראשון במסע אחר

מוזיאונים לאמנות שוכנים לרוב בבניינים מרשימים, עם ארכיטקטורה ראויה לציון, יש בהם אולמות מוארים היטב, שומרים ומצלמות אבטחה, ובעיקר – מוצגי אמנות חשובים. אבל יש מי שחושב שאפשר גם אחרת. המוזיאון לאמנות רעה (Museum of Bad Art), שיש לו שני סניפים במדינת מסצ'וסטס שבארצות הברית, מתייחס אל האמנות ואל עצמו בחוש הומור ראוי להערכה. זה מתחיל בשם – המוזיאון מוכר בשמו המקוצר MOBA, שמזכיר, ולא במקרה, את ראשי התיבות של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק MOMA. המטרה המוצהרת שלו היא "לחגוג את היצירה של אמנים שעבודותיהם לעולם לא יוצגו בפורום אחר".

"על החוף בשקיעה", שמן על קרטון, אמן אלמוני. הציור נרכש בחנות יד שנייה

הרעיון להקים מוזיאון שיציג יצירות אמנות "גרועות מכדי שאפשר יהיה להתעלם מהן" צץ בראשו של אספן האמנות סקוט וילסון בשנת 1993, כאשר מצא ציור מכוער למדי מונח בין שני פחי אשפה. הציור שצד את עינו היה דיוקן של אישה מבוגרת בעלת שיער לבן קצר וארשת פנים זעופה, ספק עומדת-ספק מוטלת מעל שדה פורח, בידה האחת זר פרחים ומעליה שמים בצבע צהוב טורד מנוחה. וילסון היסס לרגע, ואז החליט לקחת את הציור לביתו. הוא קרא לו "לוסי בשדה פרחים", והכריז כי זהו המוצג הראשון באוסף האמנות החדש שלו שיהיה מורכב מיצירות  אמנות גרועות במיוחד. שנה לאחר מכן המוזיאון פתח את שעריו.

"בקתת טיקי", אקריליק וקש על קנבס. הציירת, ויו ג'וינט, תרמה את היצירה

כיום אוסף המוזיאון כולל כ-500 ציורים ופסלים, חלקם נתרמו על ידי היוצרים, אחרים נאספו בצדי הדרכים או ליד פחי זבל, ויש גם כמה יצירות שנקנו בירידים ובחניות יד שנייה תמורת דולרים בודדים – הסכום המקסימלי שמוקצה לרכישת ציור הוא שישה דולרים וחצי. בשנים האחרונות וילסון פרש מהנהלת המוזיאון, אולם יורשיו ממשיכים את דרכו, ודי לקרוא את ההסברים המלומדים שמופיעים לצד כל תמונה כדי להבחין מיד שהרוח נשמרת.

רק חלק קטן ממאות היצירות שנאספו מוצג לקהל, עבודות רבות נשמרות במחסנים ונתלות רק בתצוגות מיוחדות. למי שראה והתאהב בעבודות הצנועות הללו, יש אפשרות לרכוש פוסטרים במחירים נוחים במיוחד – כולל זה של לוסי המפורסמת. לאחרונה יצא לאור אלבום תמונות מהודר ובו צילומים של 70 יצירות נבחרות בלוויית טקסטים מרנינים שכתבו מנכ"לית המוזיאון והאוצֵר הראשי.

"צ'ארלי ושיבא", שמן על בד, אמן אלמוני. הציור נרכש בחנות יד שנייה

ההומור העצמי של מנהלי המוזיאון בא לידי ביטוי גם במצלמות האבטחה המזויפות התלויות מעל המוצגים (עובדה שאינה נסתרת מעיני המבקרים, שכן שלטים מעדכנים אותם שהמצלמות מזויפות). אבל העובדה שיצירות מעוררות גיחוך (ולעתים אפילו חלחלה), לא הרתיעה את האלמונים, שגנבו בשנת 1996 תמונה בשם "איילין", דיוקן של אישה פוזלת החובשת כובע חום. המוזיאון הציע פרס של שישה דולרים למשיב התמונה, אלא שבמשך שנים ארוכות הסכום המפתה לא הניב כל מידע על הציור הגנוב. רק בשנת 2006 התקבל מכתב אנונימי ובו דרישה לתשלום כופר בסך 5,000 דולר בתמורה להחזרתה של איילין. המוזיאון סירב לשלם בטענה שאינו נכנע לסחטנות. לסיפור הדרמטי יש סוף טוב, שכן בסופו של דבר הציור הוחזר במפתיע וללא כל דרישות נוספות, וכיום אפשר ליהנות ממנו בתצוגה הקבועה.

שני סניפי המוזיאון ממוקמים בקומת המרתף של תיאטראות במסצ'וסטס: האחד ב- Dedham Community Theatre והשני ב-Somerville Theate. פרטים נוספים באתר המוזיאון.

הפוסט בטעם רע: אמנות גרועה במיוחד הופיע ראשון במסע אחר

כשחושבים על אירועים ספורטיביים עולים דימויים של אימונים מפרכים, כוח רצון, נחישות ויכולת פיזית מצוינת. אבל יש ענפי ספורט שלא באמת דורשים את כל אלה. הנה כמה תחרויות ספורטיביות משעשעות, לעיתים אפילו טיפשיות, שמתקיימות ברחבי העולם:

נושאים את הנשים על כפיים
"הנשיאה האסטונית" היא הפופולרית ביותר בקרב המתחרים באליפות העולם בנשיאת הנשים שמתקיימת מדי יולי בעיר סוֹנְקַיָארְוִוי (Sonkajärvi) שבפינלנד. הנשים מונפות במהופך כשרגליהן תלויות על כתפי בעליהן, ואילו זרועותיהן חובקות את מותני בעליהן מאחור. דרכים פופולריות נוספות לנשיאת הנשים הן בנשיאת "שק קמח" או מעבר לכתף. המסלול מתפרש על 253.5 מטרים ובמהלכו נאלצים המתחרים להתמודד עם כמה מכשולים, בהם מכשול מים בעומק של מטר. הזוג המנצח מקבל, בנוסף לפרס כספי, בירה בכמות המשתווה למשקלה של האשה.  בנוסף לפינלנד, מתקיימות תחרויות דומות במיין, בוויסקונסין, במישיגן ובאוסטרליה.

מתמודדים באליפות העולם בנשיאת נשים. כך נראית הנשיאה האסטונית

השלכת טלפונים סלולריים
לא ברור אם זה הקור העז או שעות החשיכה המרובות, אבל הפינים, כך מסתבר, אלופים בהמצאת ענפי ספורט ביזאריים. אחת התחרויות המעניינות, שאפשר לראות בה קריאת תיגר על החיים המודרניים, היא אליפות העולם בהשלכת טלפונים סלולריים שמתקיימת מדי אוגוסט בסבונלינה (Savonlinna). המנצח, הוא כמובן, זה שמשליך את הטלפון הסלולרי הכי רחוק, כשסגנון ההשלכה המותרהוא מעבר לכתף. יש גם קטגוריית פריסטייל בה נשפטים המתחרים על הסגנון והאסתטיקה של ההשלכה.

מתחרה באליפות העולם בהשלכת טלפונים סלולריים | צילום: husain.sani, flickr

במעלה המדרגות העולות
בתחרות, שמזכירה למשתתפים בה למה הומצאה המעלית, רצים המשתתפים  במעלה 1,093 מדרגות (רק כדי להבהיר – מדובר ב-61 קומות) של המלון Banyan Tree בבנגקוק.  קו הסיום הוא מנחת מסוקים לשעבר שהוסב למסעדה. כאן מקבלים המתחרים קוקטיילים שירוו את צמאונם ונהנים מנוף מרהיב של העיר שמהווה תגמול הולם למאמץ. האירוע מתקיים מדי שנה, בדרך כלל באוקטובר, והוא פתוח לקהל הרחב, שנדרש לשלם סכום סמלי כדי להשתתף. ההכנסות נתרמות לקרן למלחמה באיידס.

מי שלא רוצה להרחיק עד בנגקוק כדי להתנשף במעלה המדרגות, יכול להשתתף במירוץ המדרגות של עזריאלי שצפוי להתקיים השנה בפעם העשירית. המירוץ מתחיל בקומת החניון (מינוס ארבע) ומסתיים בקומה ה-51, קומת מנחת המסוקים. בסך הכל רצים המשתתפים במעלה 1,144 מדרגות.

למה לקחת מעלית אם אפשר לרוץ במדרגות? מלון באניין טרי בבנגקוק

פולו עיזים
יש ענפי ספורט שאינם מיועדים לעדיני נפש או לנשמות רכות מדי. כך, בקירגיזסטן, באפגנסיטן ובמדינות נוספות במרכז אסיה עוסקים לפעמים בספורט שנקרא "פולו עיזים" (Buzkashi). ענף הספורט הזה אינו מצחיק וגם לא טיפשי, אבל הוא בהחלט עשוי להיראות מוזר לעיניים מערביות. הכללים פשוטים ומיישמים אותם בדרך כלל באירועים חגיגיים בלבד – המשתתפים במשחק יוצאים למגרש הפולו, מצוידים במחבטים וב"כדור". כיוון שמדובר בפולו עיזים ראשה הכרות של עז אומללה משמש אותם ככדור. אם יש בכך נחמה מסוימת מוטב להזכיר שמדובר במסורת ארוכה בת מאות שנים. במקור טמון המנהג במסורת של ציידי זאבים שנהגו לסכם מסע ציד מוצלח בעריפת ראשו של הזאב הנצוד והפיכתו לכדור משחק. כיום התהפכו מעט היוצרות והעיזים, עליהם יצאו פעם להגן, משמשות כמטרת המחבטים.

פולו עזים בקירגיזסטן. לא לעדיני נפש | צילום: zz77, flickr

שח בפנים
זה נשמע כמו השילוב האידיאלי וקצת מפתיע להיווכח שההמצאה הגאונית הזו טרם זכתה להכרה לגיטימית כספורט אולימפי לכל דבר. מדובר בשילוב בין משחק שח מט מסורתי לתחרות אגרוף לא פחות מסורתית. יש כאן שילוב בין ספורט המוח מספר אחד לספורט הכוח המוביל. איזו דרך נוספת יש כדי לקבוע מיהו אלוף אמיתי?

החוקים פשוטים וברורים: צמד המתחרים משתתף ב-11 סיבובים, שישה סיבובים של משחקי שח קצרים, בני 12 דקות כל אחד, וביניהם חמישה סיבובי אגרוף, שכל אחד מהם נמשך שלוש דקות. בין סיבוב אחד למשנהו יש הפסקה בת דקה. המנצח בתחרות נקבע אם זכה בנוקאוט באגרוף, ביצע מהלך שח מט, או ניצח בנקודות בקרב האגרוף. כיאה לתחום רציני יש לשח האגרוף ארגון עולמי שמפעיל אתר אינטרנט.

שח-אגרוף. סיבוב למוח, סיבוב לכוח

כלב ים
למתבונן מרחוק קצת קשה להבין במה מדובר. על גלשני גלים שגודלם מעט כגודל גלשנים רגילים נראית דמות נמוכה, עומדת על ארבע. רק לאחר שהתקרב מבין הצופה שמדובר אמנם בתחרות גלישת גלים, אלא שהמתחרים הם כלבים מאומנים שרכשו את הטכניקה ועושים זאת להפליא. ההסבר המקובל הוא שבעליהם של הכלבים יצאו לגלוש, הכלבים, שנשארו תחילה על החוף, נתקפו געגועים והחלו לשחות ללב ים, כדי להצטרף לבעליהם. מכאן כבר קצרה הדרך לזינוק אל הגלשן.

כיוון שגם לאחר אימונים רבים הם אינם יודעים לשאת את הגלשן ולהציב אותו בזווית הנכונה מול הגלים נאלצים המאמנים שלהם לעשות זאת עבורם. מכאן ואילך הכל חיי כלב – הם מזנקים על הגלשן ברגע הנכון כאשר מגיע הגל, עומדים עליו בגאון, מטים את משקל הגוף כדי לכוון אותו ומגיעים אל החוף לקול תשואות הקהל. במהלך הקיץ אפשר לראות תחרויות כאלה לאורך רבים מחופי קליפורניה.

אכילת סרפדים
שפתיים נפוחות הן לא רק נחלת המתאבקים, אלא גם סיכון נפוץ בספורט הבריטי המוזר – אכילת סרפדים. האליפות העולמית מתקיימת בכל חודש יוני בדורסט שבדרום אנגליה. מה שהחל ב-1986 בוויכוח בין שני איכרים מקומיים למי יש יותר סרפדים בחלקה שלו, התפתח עם השנים לתחרות כואבת במיוחד. המנצח הוא זה שאכל הכי הרבה סרפדים במשך שעה, ולמרות אי הנעימות הכרוכה בתחרות, המארגנים מתגאים כי המשתתפים מגיעים ממרחקים, אפילו מאוסטרליה. סביב התחרות התפתחו גם טיולים של אכילת סרפדים.

מתמודד בתחרות אכילת סרפדים ברגע של משבר

ישיבה על מוט
בעיר הנמל ילסמינד בחצי האי יוטלנד בדנמרק בכל חודש אוגוסט קבוצות של מתמודדים מקומיים מתחרים בינהם מי יחזיק מעמד הכי הרבה זמן בישיבה על מוט עץ. הזמן הכי ארוך המורשה הוא ארבעה ימים. אם יותר משני מתמודדים נשארו על הקורה ארבעה ימים, שניהם מוכרזים כאלופים. מקורו של הספורט המוזר הזה במאות קודמות, כשהתושבים המקומיים נהגו לשבת על מוטות שמוקמו בים כדי לשמור מפני התקפה מצדם של הנורווגים.

עוד כמה אירועי ספורט מוזרים
בכל חודש אוקטובר, במנטיו ספרינג שבקולורדו מתקיים מרוץ ארונות מתים. לאוסטרלים, לעומת זאת, יש מרוץ של כלי שיט ואמבטיות שמתקיים באליס ספרינגס – המרוץ נערך בערוץ יבש של נהר טוד והמתחרים רצים במסלול כשהם אוחזים בכלי השיט. אבל לא רק מתחרים אנושיים אפשר למצוא בתחרויות שונות: באיים המלדיביים מתקיים מרוץ סרטנים שנתי ואילו בקלוירס שבקליפורניה נוהגים לערוך תחרות קפיצות צפרדעים בכל חודש מאי.

הפוסט אירועי הספורט הכי טיפשיים הופיע ראשון במסע אחר

קשה לא לחייך למראה התמונות הללו של בעלי חיים במצבים טבעיים ומשעשעים מאוד. לא תמצאו פה חתול מנגן בפסנתר או כלבלב לבוש בחליפה התואמת את זו של בעליו. מה שהופך את בעלי החיים האלה למצחיקים הוא המראה הטבעי שלהם, הסיטואציה שבה הם נמצאים או ההבעה שנראית אנושית להפליא. הנה מקבץ חייתי במיוחד:

ריקוד דובי

אמרתי יד על המותן! אמא גורילה מסתכלת על הצאצאים

תנאים של חיבה. נשיקה של נובחניות (prairie dogs)

לא תאמין מה שמעתי

אני חושב משמע אני קיים

מזמן לא שמעתי בדיחה מצחיקה כל כך. ברדלס חושף שיניים

תעזבו אותי בשקט…

אני רק רוצה להשתעשע במים…

וממש לא אכפת לי איך אני נראה

הצחקת אותי! זברות בשמורת מסאי מארה

גם לקופים יש דאגות

לא פשוט לישון בישיבה על עץ איקליפטוס. קואלה חוטפת תנומה

מי יודע כמה חתולים ישנים בערימה הזאת?

אולי תפסיק לצלם אותנו? אי אפשר לישון ככה!

הגודל לא קובע. קופיף פיליפיני

אף על פה. קוף חוטם

אני בכלל לא מצחיקה, זאת רק זווית הצילום. עזנייה שחורה

______

צילומים: אייסטוקalt1040,flickr ;yeowatzup, flickr ;Sanjay ach, GFDL; ucumari, flickr ; Michael  Ransburg, flickr

הפוסט בעלי חיים מצחיקים הופיע ראשון במסע אחר

הבריטים ידועים בהומור היבש והעוקצני שלהם, וכדברי השיר יש להם גם טלוויזיה מצוינת. כשמצרפים את שני המרכיבים הללו, הומור בריטי וטלוויזיה איכותית, מקבלים – לא, לאו דווקא הומור איכותי. "ללכת על הצד הפראי", תוכנית טלוויזיה של BBC, מראה התנהגויות מרתקות מעולם החי ומצרפת להן דיבוב בקולותיהם של ידוענים בריטיים. התוצאה טיפשית למדי, אבל מצחיקה מאוד.

אבל למה להכביר מילים? הנה דוגמה מתוך "ללכת על הצד הפראי":

הפוסט חיות מדברות – סרטון הופיע ראשון במסע אחר