ב-1966 צפו מהנדסים שהמגדל הנטוי של פיזה יקרוס בשנת 2055. מאז הפכו המומחים הרבה יותר פסימיים, אבל על עובדה אחת מסכימים כמעט כולם: אם המגדל המפורסם, שנוטה כיום בזווית של יותר מחמש מעלות, ימשיך בדרכו זו, סופו שייפול. הוויכוחים מתנהלים לגבי השאלות כמה זמן עוד נותר לנו ליהנות ממנו, והאם אפשר לעשות משהו כדי להפסיק את שקיעת היסודות. ב-1970 צפה אחד המומחים שהבניין לא יזכה לראות את ראש השנה של 1990. ב-1980 ניבא פרופסור מן האוניברסיטה של פיזה, שהמגדל יקרוס ויתמוטט בתוך 23 שנים. שנה לאחר מכן הודיעה קבוצת מחקר שלמגדל נותרו בין 30 ל-40 שנים. ב-1988 פרסם מנהל המגדל הערכה לפיה למבנה נותרו לצערו רק עוד 100 שנים, ולכן כדאי להזדרז.
בניית המגדל של פיזה החלה ב-1173. המבנה המרשים, שגובהו כ-60 מטרים, החל להפגין את נטיותיו המוזרות כבר בשלב מוקדם. חמש שנים לאחר תחילת הבנייה, כאשר הגיעו הבנאים לקומה החמישית, החלו היסודות באחד הצדדים לשקוע. לאחר הפסקה של כמה עשרות שנים, במהלכה ניסו בני פיזה להרהר בסטייתו של ילד השיש שגדל בעירם, הושלמה הבנייה. הבונים ניסו לאזן את הצד השקוע, באמצעות העברת יתר משקל לצד השני, אך הניסיון נכשל.
המהנדסים מונים כיום שתי סיבות לאוצר המיוחד, שנפל לידי פיזה: בונאנו פיזאנו, הפסל והארכיטקט שתכנן את המגדל, הזדרז בעבודתו והניח יסודות שעומקם שלושה מטרים בלבד; הבעיה השנייה היתה שפיזאנו סבר שהמגדל עומד על קרקע וולקנית, בעוד שלמעשה נבנה המגדל על אדמת סחף חולית.
אם המגדל של פיזה הוא כישלון, זהו ללא ספק אחד הכשלונות הפנטסטיים ביותר בהיסטוריה. המבנה הפך לסמלה של העיר ובמשך יותר מ-700 שנה הגיעו תיירים מרחבי העולם כדי לחזות בפלא. המבקרים טיפסו ב-294 המדרגות הלולייניות של המגדל, עצרו את נשימתם, וצפו אל נופי טוסקנה ואל הרי השיש של קאררה. המבקרים האלה הכניסו ישירות לקופתה של העיר יותר משלושה מיליון דולר בשנה. מלבד סכום זה הכניסו המבקרים סכומי עתק לעסקי התיירות בעיר. לאור כל זאת אין פלא שאנשי פיזה לא התלהבו כלל מן הדרישה של המשרד לעבודות ציבוריות ברומא לסגור את הקופה. למרות ההתלבטויות נסגרו דלתות המגדל ב-7 בינואר 1990. ההודעה היתה שהסגירה היא לשלושה חודשים של שיפוצים אינטנסיביים, אך מאז לא נפתח המגדל למבקרים.
ממשלת איטליה הקימה ועדה בת 11 חברים, והקציבה 80 מיליון דולר לשיפוצו של הבניין ולעצירת השקיעה. במהלך החיפושים אחר נוסחת פלא להצלת המגדל, הגיעו לידי הוועדה אלפי הצעות, חלקן מוזרות במיוחד, כמו הקמת מגדל נטוי שני, סימטרי לראשון, שגשר תמיכה משיש יחבר בין שניהם ויחזיק אותם מאוחדים ויציבים (באיור משמאל). הוועדה לא בחרה באף אחת מן ההצעות, ונסיונות חוזרים ונשנים ליציקת בטון ליסודות, כדי לעצור את שקיעתם, לא נשאו עדיין פרי (עיריית פיזה סירבה פעם בתוקף להצעה ליישר את המגדל ולהפוך אותו לאנכי. מגדלים אנכיים יש הרבה, אבל אוצר נטוי יש רק כאן, טענו ראשי העיר).
גלילאו גליליי, המדען המפורסם ביותר של פיזה, טיפס בתחילת המאה ה-17 למרומי המגדל. הוא הטיל מן הקומה העליונה שני חפצים, האחד כבד פי מאה מהשני, והוכיח להמונים המשתאים שהחפצים הגיעו לקרקע בדיוק באותו זמן. אם כך, מסבירים בני פיזה בצילו של המגדל, ייתכן שכל המומחים לכוח הכובד אינם מבינים דבר. ייתכן שכל התחזיות על הקריסה הממשמשת ובאה אינן אלא בדותות והמגדל, שהוקם כדי לציין ניצחון ימי על ונציה, יעמוד לעד, או לפחות יעמוד עד שוונציה תשקע בים.

"פינוקיו", סרטו החדש של השחקן והבמאי האיטלקי רוברטו בניני שסופג ביקורות קטלניות, מחזיר לאור הזרקורים את הדמות שיצר הסופר קרלו קולודי בשנות השמונים של המאה

בובת פינוקיו תוצרת איטליה. הספר של קולודי היה לקלאסיקה, וגיבורו לגאווה איטלקית | צילום: יואל שטרוג מפות ומדריכים מודפסים ליעד טוסקנה, בהנחה לגולשי מסע אחר!

ה־19. קולודי החל לפרסם את עלילותיו של פינוקיו בעיתון ילדים, ואחר כך כינס אותן בספר "הרפתקאותיו של פינוקיו". המעשייה הדידקטית על בובת העץ שנהפכה לילד בשר ודם לאחר שלמדה לציית לכללי המוסר היתה לקלאסיקה, וגיבורה היה לגאווה לאומית – בובות פינוקיו, חלקן בצבעי הדגל האיטלקי, נפוצות מאוד באיטליה – ולאייקון תרבות (לא מעט בזכות העיבוד הקולנועי המצויר של אולפני דיסני).
קרלו קולודי היה שם העט של קרלו לורנציני. הסופר אימץ את שם מקום הולדתה של אמו: העיירה קולודי (Collodi) שבטוסקנה. קולודי נראית כאילו יצאה מציור. היא שוכנת כשעת נסיעה מפיזה (Pisa), לא רחוק מלוקה (Lucca), והמתווה הכללי שלה הוא כשל קרן יער המונחת בין גבעות ושיפולי יערות הגולשים אל עמק המשובץ ריבועי שדות חמניות צהובים. בתי אבן קטנים בעלי גגות רעפים, צמודים זה לזה, ממלאים סמטאות צרות ורבעים קטנטנים, ומעליהם מתנשא ככתר מבצר.
כשבעים שנה אחרי שפרסם את ספרו גמלה קולודי העיירה לקולודי הסופר: ב־1951 הגה פרופסור רונלדו אנצילוטי את הרעיון להקים בקולודי פארק שיוקדש לסופר ולגיבורו הידוע. אנצילוטי הזמין אמנים להשתתף בתחרות פתוחה לתכנונו של פארק פינוקיו. ב־1956 החלה מלאכת הבנייה, וכעבור שנים ספורות הוכרז האתר כנכס לאומי.
הכיכר המרכזית של הפארק מרובעת, ועל הקירות המקיפים אותה מופיעות סצנות מהספר עשויות פסיפס צבעוני. בפארק פזורים פסלי מתכת של דמויות מהספר, שאת רובם עיצבו האמנים אמיליו גרקו וונטורינו ונטורי, וצמחייה עשירה וריחנית מטילה את צלה על המהלכים בשבילים המעוטרים בפסלים. יש מתחם משחקים, מתחם פיקניקים וגם מסעדה דמוית לווייתן שעיצב  ג'ובאני מיכלוצ'י.
פסל עצום של לווייתן ניצב בבריכת מים ומשמש הן כמזרקה והן כמערה חווייתית: המבקרים יכולים להיכנס לתוך פיו ולהתקדם אל מעבה בטנו, שם יפגשו בג'פטו, שנבלע על ידי היונק העצום. הפסל מצופה באבנים ובזכוכיות צבעוניות שמסודרות בצורות גיאומטריות.
היציאה מהפארק עוברת דרך מוזיאון הספרייה, ובו חומר על קולודי הסופר, וכן מוצגות בו תערוכות מתחלפות בנושא פינוקיו לצד סמינרים לקהל צעיר ומבוגר כאחד.

גן של הפתעות
לא רחוק מהפארק שוכנת וילה גרזוני (Garzoni), שידועה בגניה המרהיבים. יש שמספרים שבן דודו של קולודי הסופר עבד בווילה כטבח, אחרים משוכנעים שהטבח היה דודו ושבביקוריו של הסופר בווילה נארגו עלילותיו של פינוקיו, אך לא ברור עד כמה הסיפורים האלה מבוססים. את הווילה הקימה במאה ה־17 משפחה אמידה מפשה (Pescia), עיירה הסמוכה לקולודי. את מבנה המגורים הראשון, בעל מאת החלונות, תכנן ב־1633 הארכיטקט רומנו דה אלסנדרו גרזוני, שהיה אחראי גם לתכנון הראשוני של הגן.
בעבר נבנו בתיהם של משפחות אמידות כבתוך פארק מבודד מן הציבור הרחב, והגן חצץ בין הבית לטבע ולרחוב ושימש שטח הפרדה מההמון והכאוס של הרחוב. כך גם בווילה גרזוני. את גדר האבן ובה שער רחב ידיים שהקיפה את הווילה מחליפה היום גדר מתכת פשוטה ומחלידה שאינה מרמזת במאום על ההוד וההדר במתחם הווילה. בכניסה נפרש גן בארוקי רחב ידיים ומטופח. כל הפרטים ומיקומם נאמנים לתכנון הגן המקורי, כפי שאפשר למצוא בעדויות מתקופת הקמתו. ברחבת הכניסה המחופה בחלוקי נחל יש גיאומטריה נוקשה וסימטריה צבעונית של מזרקות, מפלי מים ובריכות עם חבצלות מים, שטיחי פרחים, שיחים ועצים גזומים בקפידה יתרה ככדורים או כבעלי חיים שונים ושני גרמי מדרגות סימטריים המעוטרים על פי מיטב המסורת הבארוקית בפסלים ובכדי בטון יצוקים שאותות הזמן ניכרים בהם וחלקם שבורים ומתפוררים בהשפעת מזג האוויר החם והלח.
גרמי מדרגות רחבים מובילים אל שדרת עצים. השדרה מצילה על מערכת שבילים המובילה אל הבית – נראה שכאן חלפו בני הבית בכרכרותיהם וסוסיהם. תוך כדי הליכה חולפים על פני פינות נוי בעלות אופי שונה שבא לידי ביטוי בשמן: "מטע הבמבוק", "שדרת הקמליות" וכו'. הרעיון מאחורי הפינות האלו הוא שהגן אינו רק תפאורה לבית, אלא גם מקום של הפתעות ושעשועים.
נראה שפרט למיקום הגיאוגרפי, אין קשר ישיר בין שני האתרים שקולודי מתגאָה בהם. ובכל זאת, גם פארק פינוקיו המודרני והמסחרי וגם וילה גרזוני ההיסטורית והמסורתית מציעים חוויה עיצובית־אסתטית, ואף יותר מזה.