קרירות לחה מנשבת מתוך חללים חשוכים וצרים, שמפרידים בין הבתים העתיקים ברובע הצרפתי. ברחובות האלה ערכו שני גברים יפי תואר וילדה מקסימה, גיבורי הספר "ראיון עם הערפד", מסעות ציד אדם ליליים ושטופי דם. "אתם יכולים לקרוא להם ערפדים, רוצחים סדרתיים, תנו להם איזה שם שאתם רוצים", אומר לורד צ'אז הכריזמטי, ענק אינדיאני למחצה ומוזיקאי לשעבר, שמדריך את סיורי "רוחות חסרות מנוח" כשהוא מאופר ועוטה מחלצות מפוארות ברוח הערפדים. יחד עימו עובד צוות של עוזרים צעירים עוטי ניבים מלאכותיים ועדשות מגע מיוחדות.

בשנת 1969, בברקלי שבקליפורניה, כתבה אן רייס סיפור קצר בשם "ראיון עם הערפד". היא חזרה וכתבה את הסיפור כנובלה ב־1973. הספר נרכש על ידי הוצאת קנופף ב־1974, התפרסם ב־1976, הפך לרב מכר כחמש שנים מאוחר יותר ועובד לסרט מצליח בכיכובם של בראד פיט, טום קרוז ואנטוניו בנדרס בשנת 1994. ניו אורלינס, זירת הקטל העיקרית בסיפור, היתה למוקד עלייה לרגל למעריצי הערפד, המבקשים לפסוע כגיבוריהם בערפל של ג'קסון פארק בלב הרובע הצרפתי, לשבת בקפה דו מונד על גדת המיסיסיפי, לשאוף את ריחות המטבח הקריאולי, שהערפד סולד מהם, ולפגוש ערפדים, אם אכן יש כאלה.

ביקור אצל אמן הניבים
לפני הסיור של הלורד צ'אז אני פוגש בנפחייה של לאפיט את מאוֶון, יצרן ניבים מקומי, בחור צעיר, דק ונמוך, שערו השחור מהודק בזנב סוס על עורפו ומעיל עור שחור מתבדר כגלימה סביב קרסוליו. אישוניו הקטנים מתרוצצים בחוסר סבלנות והוא נמנע מלהביט לתוך עיני.

"כן, יש החלפת דם", עונה מאוון כשאני חוקר אותו על תת התרבות שהתפתחה סביב הערפדים בערים שונות בארצות הברית, מעין הכלאה של אופנת הגותיקה, פאראפסיכולוגיה, ספיריטואליזם, סאדומזוכיזם ומין קבוצתי, ובכלל זה גם צריכת דם

בית הקברות לאפייט 1, המקום שבו הפך לואיס, גיבור "ראיון עם הערפד", למוצץ דם. כאות הוקרה על התהילה שהביאו ספרי הערפדים שלה לניו אורלינס, הוענקה לסופרת אן רייס מתנה הולמת מטעם העיר: שטר בעלות על חלקת קבר

אדם כדי לספוג אנרגיה רוחנית ועוצמות נפשיות מוגברות. "אף אחד לא יודה בזה, אבל זה קורה. יש נותני דם ויש מוצצי דם, אבל אני בהחלט לא ממליץ על זה. לא עם המחלות שיש היום". ניו יורק, שיקגו, יוסטון, לוס אנג'לס, אטלנטה – אלה הערים שבהן מתרחשת הפעילות המסיבית ביותר של אנשי תת תרבות הערפד, אומר מאוון ומפרט את שמות המועדונים ואת לילות השבוע שבהם נפגשים הפעילים כדי להתערות בעמיתיהם.
מאוון מתמחה בעיצוב ניבים על פי מידה, שאותם הוא מייצר מחומרים דנטליים אקריליים, זהים לאלה שבשימוש רופאי שיניים. הוא מציע ניבים עליונים ותחתונים, ניבי יום וניבי לילה, ניבי חתול, ניבי זוחל שטני, ניבים שנמתחים על החניכיים וניבים בעלי להב משונן כסכין קומנדו. הוא מכיר את האמן שהכין את הניבים עבור הדמויות בסרט "ראיון עם הערפד". "הוא גבה מההפקה אלף דולר לסט ניבים, והוזמנו ממנו שלושה סטים לכל דמות", אומר מאוון ומחייך.

מאוון מבקש לפרוץ אל תעשיית האפקטים המיוחדים של הפקות קולנוע, אבל מסתפק בינתיים בעיצוב ניבים וציפורני ערפדים. הוא מפנה את לקוחותיו למעצבי עדשות מגע מורשים שיציידו את המעוניינים באישוני טורף לילי. בנוסף הוא מספק שירותי אפקטים מיוחדים לאירועי אימה, ובהם ועידת הערפדים "הלילה האינסופי" שמתקיימת בניו אורלינס מדי שנה. לנשף ערפדים שנערך בעיר בנובמבר האחרון התקין מאוון בתקרת המועדון צנרת נסתרת, שהמטירה בחצות דם סינתטי על הקהל.

"לפעמים זה עולה על העצבים, כל ילד רוצה להיות ערפד. אופנה. עכשיו, משום מה, כולם רוצים להיות פיות, מחליפים את השיניים בכנפיים. בשום אופן לא אעשה הסבה לאמן כנפיים, אף פעם", מדגיש מאוון. הוא ממהר לפגישה, ואני מצטרף לסיורו של לורד צ'אז.

עיר בקערה מוקפת מים
ניו אורלינס יושבת על אדמת ביצה רכה בגובה שנע בין 150 ל־200 סנטימטר מעל פני הים. נהר המיסיסיפי (Mississippi) מגיע לניו אורלינס

כשמימיו החומים עמוסים בכל הרעל שנשפך לתוכם במהלך מסע של אלפי קילומטרים לאורך ארצות הברית, ואז מתעקל הנהר סביב ניו אורלינס הישנה ולופת אותה ממערב, דרום ומזרח. מצפון תוחם את ניו אורלינס אגם פונטצ'ארטריין
(Pontchartrain), שגובה מימיו 210 סנטימטר מעל פני הים. ניו אורלינס, אם כן, היא עיר טובענית שמשולה לקערה מוקפת מים. כשיורד גשם, שואבות שמונה משאבות ענק, מהגדולות בעולם, את מי הגשמים ממאגרי הניקוז שמתחת לעיר. אלמלא המשאבות, תושבי העיר היו שוחים במים בגובה בן אדם.

במהלך רוב ימות השנה ניחנת ניו אורלינס באקלים רצחני של 100 אחוזי לחות וטמפרטורות בלתי נסבלות, אבל באמצע ינואר מקבלת העיר את פני בקור חודר עצמות. אפילו הקור של מתחת לאפס, ששולט בחורף של מדינות צפון ארצות הברית, לא הצליח לגרום לעצמותי לשקשק כפי שרעדו ביומי הראשון בקצה הדרום מזרחי של מדינת לואיזיאנה, כשלורד צ'אז ניצב בחזית בית הקברות לאפייט 1. בבית הקברות הזה הוסרטה הסצנה בסרט "ראיון עם הערפד", שבה לואיס היפה, בראד פיט, יונק דם ערפדים מוורידיו של לסטאט, טום קרוז, וזוכה במתנת חיי האופל.

לאפייט 1 עומד בלב הגארדן דיסטריקט, שכונה שהקימו האמריקאים במעלה המיסיסיפי בתחילת המאה ה־19, אחרי שרכשו את לואיזיאנה בעסקת דולרים עבור

אחד ממדריכי הסיורים בחברת "רוחות חסרות מנוח". עובדי החברה מזדהים עם אווירת המקום ורגילים אליה עד כדי כך, שגם את הפסקות הצהריים שלהם הם מבלים בבית הקברות העתיק, עם המבורגר, צ'יפס וקוקה קולה

דונמים מהגדולות מסוגה בתולדות ארצות הברית. גזעי העצים הרחבים, שצילם נופל על בתי המידות, מתנשאים לגובה מסחרר. על הענפים העבים תלויים נטיפי אזוב ירוק־שחור עצומים, מסובכים במטפסים עשירי עלים שמאיימים לחנוק את מארחיהם.
שערי בית הקברות נעולים, אבל לורד צ'אז לא נרתע מהשער הסגור. אני מטפס אחריו על השער, נוחת בחבטה על האדמה הרכה שבעברו השני, ואנחנו נבלעים במבוך הצפוף והעתיק, בין קברי שיש צרים וגבוהים. "כשניו אורלינס היתה צעירה, רצינו לקבור את מתינו באדמה, אבל מצאנו את השיטה הזאת בעייתית", מסביר לורד צ'אז. "חופרים קבר, מסביב עומדים האבלים והארון מונמך לתוך הבור. הכומר מסיים לומר את התפילה ואז מתרומם הארון באיטיות בחזרה אל פני הקרקע, צף בכוח המים שעליהם יושבת אדמת ניו אורלינס.

"ניסינו לעשות חורים בארון כדי שיתמלא מים וישקע, ניסינו להניח בתוכו לבנים וסלעים כדי להטביעו, אך שיטה זו זכתה בהצלחה מוגבלת בלבד, כי אז התגלתה בעיה אחרת. עם התקדמות תהליך הריקבון, מתמלאת הגופה בגזים שדוחפים את המים מחוץ לארון. אם יש כמה ימי גשם והאדמה רכה, הארון והגופה, מלאים בגזים, חוזרים אחרי זמן מה ועולים אל פני האדמה".

הפתרון לבעיית אכלוס המתים היה קבורה מעל לפני הקרקע. מניחים את הגווייה בארון מתכת, מחליקים אותו לאורך הקבר העל קרקעי וסותמים את הפתח בלבנים, טיח ושיש. משאירים את הארון במנוחה למשך שנה אחת ועוד יום אחד. במהלך הזמן הזה, תחת שמש לואיזיאנה הקופחת, מגיע החום בתוך הארון לכ־100 מעלות צלזיוס ומשמש כמאיץ לתהליך התפרקות החומרים האורגניים, עד שהגופה הופכת לאבק ולשברי עצמות.
רק אז פותחים את הקבר, שולפים את הארון ואוספים את שאריות הגופה לשק, שאותו מניחים למנוחת עולמים בחלק האחורי של מבנה הקבר. כעת הקבר מוכן לקבל לתוכו את בן המשפחה הבא. ואכן, לוחות השיש על הקברים בניו אורלינס מפרטים עשרות שמות של בני משפחה שנחים בהם.

תעלומת הארונות של הנערות
קירות בתי הרובע הצרפתי צבועים בגוני פסטל רכים, ושׂבכות ברזל עשירות עיטורים מטילות צללים על מרפסות רחבות וגבוהות תקרה. מבעד לפיתוחי המתכת של שערי הבתים מתגלות גינות פאטיו חשוכות, עמוסות צמחייה עשירה, ומזרקות אבן קטנות שמימיהן מזרזפים בלחישה מרגיעה.
הרובע הצרפתי, שרובו בנוי בסגנון אדריכלות ספרדי, הוא השכונה העתיקה ביותר בניו אורלינס. הרובע תוכנן בשנת 1721 על ידי האדריכל הצרפתי אדריאן דה פוג'ר. מאז נמחק הרובע כמעט לחלוטין כמה פעמים בשל הוריקנים ושרפות, אבל גם היום הוא עומד על רשת המרובעים שעל פיה תוכנן.

יותר מ־7,000 איש רשומים כתושבי הרובע, והם חיים בתוך הילולת אלכוהול ומוזיקה שנמשכת סביב השעון, דועכת לקראת הזריחה ומתגברת שוב אחרי חצות היום.

אנחנו עומדים מול הבית ברחוב רויאל 32־1118 ברובע הצרפתי, מעונם של לסטאט ומרעיו הרצחניים, לואיס וקלאודיה, ב"ראיון עם הערפד". מכאן יצאו לסעודות הדמים. דמויות הערפדים של אן רייס, לבושות בפאר ומהלכות בחתוליות בין כתמי אור חיוור שנשפך מפנסי הגז ברחובות הרובע, נטמעות היטב בגלריה האנושית שאכלסה את ניו אורלינס בסוף המאה ה־18: בעלי מטעים ומשפחותיהם, מהגרים אירים וגרמנים, אריסטוקרטים צרפתים וספרדים, קריאולים, עבדים אפריקאים, אינדיאנים, שחורים שקנו את חירותם, נשים מעורבות גזע בעלות יופי נדיר, אנשי ספינות הנהר, ספני מפרשיות האוקיינוס והאמריקאים שהגיעו בתחילת המאה ה־19. שאון לשונות שונות ממלא את הטברנות, בתי המרזח, הקברטים ובתי הבושת המפורסמים.

לורד צ'אז מוביל את הסיור לבניין ברחוב שארטר 1112. זהו מנזר האורסולין הישן, אחד המבנים העתיקים בעמק המיסיסיפי והבודדים ברובע הצרפתי ששרדו את כל השרפות, שריד נדיר לבנייה בסגנון צרפתי קולוניאלי ברובע. המנזר נבנה בשנים 1745

חיוך חושף ניבים מלאכותיים, שעשויים מחומרים דנטליים זהים לאלה שבשימוש רופאי שיניים. מחירו של זוג ניבים משובח יכול להגיע גם לאלף דולר

־1752 כדי לאכלס את נזירות מסדר האורסולין, שהגיעו לניו אורלינס החל משנת 1727 כדי לספק שירותי צדקה, חינוך, רפואה ומחסה לילדים הרבים שהתייתמו מהוריהם בקולוניה הקטלנית.

תוחלת חיים קצרה להבהיל ויחס של חמישה זכרים לנקבה אחת בניו אורלינס של אותן שנים מנעו את גידול האוכלוסיה. אחיות המסדר, נחושות בדעתן למגר את האופי השטני של העיר ותושביה ולעזור בריבוי האוכלוסיה, ייבאו מצרפת נערות עניות אך הגונות. הנערות שהגיעו זכו לכינוי "נערות הארון", כיוון שנחתו על החוף עם תיבות עץ שצורתן זהה לזאת של ארון מתים.

"אלה לא היו תיבות מסע מלבניות וישרות", מדגיש לורד צ'אז כשאני מנסה לשווא להשתלט על איברי הרועדים מקור. "אלא תיבות בעלות המבנה המדויק של ארון מתים מאותה תקופה: רחב באיזור הכתפיים וצר באיזור הרגליים. היו אלה נערות עניות שנאספו מרחובות הערים בצרפת. הן לא צברו די חפצים במהלך חייהן כדי למלא ארנק קטן". מה הכילו הארונות שהביאו איתן הנערות? ומדוע, אף על פי שיובאו לניו אורלינס כדי לסייע בריבוי האוכלוסיה, הוכפל בתוך שנה שיעור התמותה הגבוה ממילא בעיר? לורד צ'אז לא מספק תשובה.

לורד צ'אז מצביע על עליית הגג של המנזר, שממנה בולטת שורה של חלונות המכוסים תריסי עץ מסיביים, כל אחד מהם מחוזק בשמונה צירי מתכת עבים. התריסים נבנו וננעלו בבריחים כבדים בהוראת הארכיבישוף, היחיד שידע מה מכילים הארונות של

הנערות. אבל גם זה לא מנע מהתריסים להיפתח בלילה בדרך מסתורית. בשנת 1978, מספר צ'אז, הגיעו חמישה חוקרי תופעות על טבעיות מבוסטון לניו אורלינס במטרה לחקור את הנושא ברובע הצרפתי. שתי חוקרות הוצבו במנזר האורסולין למשך הלילה, כדי לבדוק אם התריסים ייפתחו ומה ייראה מהחלונות.

"הייתי רוצה לספר לכם מה גילו החוקרות מבוסטון", משהה לורד צ'אז את התשובה, "אך איני יכול. בבוקר של 17 במאי 1978 נמצאו השתיים עם חורים גדולים פעורים בצד שמאל של צווארן ובגופותיהן לא נותרה טיפת דם". לאורו של פנס רחוב, נועץ לורד צ'אז את ציפורניו החדות בבשרו. הוא מוזג את הדם מוורידיו השותתים לכוסית ושותה.

אסירים, זונות, קבצנים ומטורפים
שיעור מקרי הרצח בניו אורלינס הוא מהגבוהים בארצות הברית, ושיאים דומים נרשמים גם בשיעור חולי הרוח. כך היה מתחילתה של העיר: רוב המתיישבים שהגיעו אליה מצרפת בימיה הראשונים היו אסירים, זונות, קבצנים ומטורפים. חלקם מצאו את אדמות הפרא של לואיזיאנה נעימות יותר מתאי הכלא ומחיי העוני בצרפת של תחילת המאה ה־18. אלה שסירבו לחצות את האוקיינוס מרצונם הושמו בשלשלאות והועלו על האוניות.

חוקים מיוחדים נוסחו בצרפת כדי לזרז את יישוב הקולוניה החדשה ואת

חיי לילה ברובע הצרפתי, כשמסעדה נושקת לאולם הלוויות. ניו אורלינס היא אחת הערים הבודדות בארצות הברית שבהן מותר לשתות אלכוהול ברחוב. הפעילות הלילית דועכת רק לקראת הזריחה ומתגברת שוב אחרי חצות היום

גידולה. אחד החוקים קבע שכל אדם שיימצא מחוסר עבודה במשך ארבעה ימים רצופים יישלח ללואיזיאנה. חוק אחר הבטיח חירות לכל אסיר שיסכים לשאת פרוצה לאשה ולעבור לגור שם.
לפנות ערב אני נפגש עם ברנדי, צעירה שמספקת ייעוץ וודו. בין השאר, ניו אורלינס נחשבת גם בירת הוודו של ארצות הברית. ברנדי היא לא כוהנת וודו – "לא עברתי הכשרה", היא מציינת – אבל יש לה מקדש בבית על פלטפורמה מוגבהת ליד התקרה. ויש לה נחש ארוך ויפה, מוג'ו שמו. היא מוציאה את מוג'ו מהכלוב וכולנו מטפסים אל המקדש בסולם.

ברנדי מבעירה קטורת, ובזמן שמוג'ו זוחל בעדינות מדהימה בין עשרות בקבוקי נוזלים, צנצנות שמן, כלי קטורת ותקרובת, פסלים, ציורים ומקלות עץ, היא מסבירה מה שמו של כל אל ומה תפקידו.
אחרי חצות אנחנו נכנסים למכונית הפתוחה שלה ועוזבים בדהרה את הרובע הצרפתי בדרכנו אל אגם פונטצ'ארטריין האפל. ברנדי לבושה שחורים וחצאית קצרה שחושפת את רגליה. שערה הארוך משתולל באוויר הלילה. היא משלבת להילוך חמישי ומאיצה את מכונית הספורט, חותכת את הערפל ומשאירה מאחוריה שובל מערבולות. היא מפעילה את הסטריאו וחיוכה מגלה זוג ניבים מפוארים, טבעיים. היא לא ערפדה ולא מנסה להידמות לכזו. פשוט בחורה אמריקאית בריאה עם שיניים מפותחות.