פעם הסוסים שימשו כאמצעי תחבורה  לכל דבר. היום, כאנחנו נוסעים ממקום למקום ברכב הפרטי או בתחבורה ציבורית, רכיבה על סוס היא בגדר מותרות. אבל לא חייבים להחזיק סוס פרטי באורווה, אפשר ליהנות מטיול רכיבה במקומות רבים בעולם, בין אם אתם רוכבים מיומנים או אם מעולם לא עליתם על גבו של סוס. בטיולי הרכיבה יש משהו מענג במיוחד: הקצב, הגובה, הרוח על הפנים, הנוף שנפרש מולכם בלי כל חציצה, שבילי השטח הריקים ממכוניות, הקשר האינטימי שנוצר עם הסוס ובעיקר – תחושת החופש המופלאה שמרגישים כשמסתכלים על העולם מגב הסוס.

יש כמה אפשרויות לטיולי רכיבה – אפשר לצאת לטיול של כמה ימים, עם לינה בשטח, ואפשר להסתפק בטיול קצר של כמה שעות או יום שלם במהלך חופשה רגילה. כך או כך, מצפה לכם חוויה מיוחדת במינה. הנה כמה מקומות ברחבי העולם שבהם תוכלו ליהנות מטיול סוסים מוצלח, עם הרבה טבע ונוף פתוח. 

משולש הזהב באיסלנד
הסוסים האיסלנדיים, ממש כמו איסלנד עצמה, ידועים בכל העולם ביופי הפראי שלהם ובשלל הגוונים שלהם. למרות ממדיהם הצנועים (יש המבלבלים אותם עם סוסי פוני) הם יודעים להתגבר בעוז על תנאי השטח הקשים, עם שדות הלבה, הנהרות השוצפים והאדמה המבעבעת. כשמוסיפים לכך את העובדה שמדובר בסוסים ידידותיים להפליא, צייתנים ונאמנים במיוחד, יהיה זה כמעט פשע להיות באיסלנד ולא לרכב על סוס.

סוסים איסלנדים רועים בלב הנוף הפראי | צילומים: שאטרסטוק

חוות סוסים פזורות בכל רחבי המדינה ומאפשרות לתור את המדינה היפה הזו על גבו סוס, אבל אם אתם כבר פה, למה לא לצאת לטיול רכיבה במשולש הזהב של איסלנד שכולל את האתרים הכי מתוירים במדינה?  משולש האתרים כולל את מפל גולפוס האדיר, את גייזר, אתר הגייזרים שהעניק לעולם את המילה גייזר, ואת הפארק הלאומי ת'ינגווליר. בין לבין רוכבים בשדות לבה, חוצים נהרות, עוברים דרך יערות ומבלים את הלילה בחוות מבודדות. באופן מפתיע, הטיול מתאים גם למשפחות ולחסרי ניסיון ברכיבה, אבל הוא דורש בריאות טובה וכושר טוב. הטיול נמשך שמונה ימים, מתוכם שישה ימי רכיבה. חברות רבות מציעות טיולי רכיבה במשולש הזהב ובאזורים נוספים, ובהן Is Hestar.

במהלך הטיול באיסלנד מבקרים במפלים, רוכבים בשדות לבה וחוצים נהרות
                      
הפארק הלאומי קילרני וטבעת קרי, אירלנד
אם סוסים מקושרים אצלכם עם עולם קסום של אגדות, עם אבירים שדוהרים על סוסים לבנים בין כרי מרעה ירוקים, יערות עבותים וטירות עתיקות, הרי שהפארק הלאומי קילארני (Killarney) הוא היעד הקלאסי עבורכם לטיול רכיבה. יש בו יערות מלאי קסם שתצטרכו מעט מאוד דמיון כדי לראות בין הצמחיה ומפלי המים שזורמים בהם עולם שלם של פיות, שדונים וחדי קרן; יש בו טירת עתיקות כמו טירת רוס מהמאה ה-15 ובתי אחוזה ויקטוריאנים והמון אגמים וגבעות ירוקות שאפשר לדהור בהן.  בסמוך נמצאת טבעת קרי (Ring Of Kerry), אחת מהדרכים היפות בעולם עם מפרצים יפים, חופים סלעיים, טירות, נופים הרריים ותצפיות נפלאות לאוקיינוס האטלנטי.

טיול סוסים בפארק הלאומי קילרני עובר בנופים נהדרים של אגמים וטירות | הצילום באדיבות Killarney Riding Stable

Killarney Riding Stables מציעים טיולים של שעה עד שלוש שעות בפארק הלאומי קילרני ובטבעת קרי,  שעוברים ביערות ובכרי מרעה רחבי ידיים שכאילו הומצאו עבור הסוסים ורוכביהם, ומציעים תצפית לטירת רוס המרשימה, להרים ולאגמי קילרני.  עבור אלה שחוששים מהרכיבה, חברות רבות באזור מציעות טיולים בעגלה רתומה לסוס.

אגם חופסגול, מונגוליה
במונגוליה יש הרבה יותר סוסים מבני אדם והסוסים מהווים חלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית. הסוסים עזרו לג'ינג'יס חאן להקים את האימפריה המונגולית (צבאו הושתת על חיל פרשים), חלב סוסות הוא המשקה הנפוץ במדינה ועד לפני שנים לא רבות השתמשו בסוסים כדי להעביר את בתי הנוודים ממקום למקום. כל אלה הופכים את טיול הרכיבה במונגוליה למובן מאליו. מונגוליה היא לא רק ארץ הסוסים אלא גם ארץ האגמים, כשאחד הגדולים והיפים שבהם הוא אגם חופסגול (Khuvsgul) בצפון המדינה, אגם אלפיני יפהפה בצבע כחול עמוק המוקף בהרים נישאים ויערות אורנים צפופים. טיול רכיבה באזור האגם יאפשר לכם ליהנות מכל הטוב שמונגוליה מציעה – סוסים, טבע ומפגש עם הנוודים החיים באזור ושומרים על אורח חיים מסורתי. 

טיול רכיבה במונגוליה, מדינה שבה סוסים מהווים חלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית

טיולי הרכיבה במונגוליה הם מסעות של ממש, הנמשכים כשבוע ויותר בתנאי רכיבה לא פשוטים, עם רכיבה של כ-30 ק"מ ביום באזורים הרריים ובוציים, חציית נהרות ועוד. החוויה מומלצת לאוהבי סוסים מושבעים, שרוצים להיות עם הסוס 24 שעות ולישון בשטח. אחת החברות שמארגנות מסעות סוסים במונגוליה היא Dream Ride Travel.

סוסים ליד אגם חופסגול | צילום: Enkhtuvshin

מסאי מארה, קניה
אם אתם חובבי רכיבה מצפה לכם חוויה מיוחדת במינה בספארי אפריקאי על גבו של סוס. יש כמה חברות המארגנות ספארי רכיבה באזורים שונים בקניה, ואחד המוצלחים שבהם מתקיים בשמורת מסאי מארה שבדרום המדינה. בספארי רכיבה דבר לא חוצץ ביניכם לבין הטבע מסביב, ותוכלו לדהור על הסוס סמוך לעדרים של זברות וגנו, להיעצר במרחק בטוח מאריה החוצה את השביל, להשקיף על פילים השותים מים. זוהי הזדמנות נדירה להיות בצד של בעלי החיים, הצד שנשקף בדרך כלל מרכבי הספארי. לריגוש מוסיף גם המגע הקרוב עם בני שבט המסאי, חלק בלתי נפרד מטיול העובר דרך אזורי המחייה שלהם.

ספארי רכיבה בשמורת מסאי מארה בקניה. לטייל בין בעלי החיים בלי כל חציצה | הצילום באדיבות Offbeat Safaris

יש כמה חברות שמארגנות טיולי ספארי סוסים בקניה, הכוללים לינת שטח באוהלים, כשבכל לילה עוצרים במקום אחר, ישובים מסביב המדורה ומעלים חוויות מיום הרכיבה האחרון. חברת Offbeat Safaris, הפועלת יותר מ-25 שנה בקנייה, מציעה מסלולים שונים של ספארי סוסים, בני שבוע עד עשרה ימים – בשמורת אמבוסלי,  במסאי מארה ובצפון קניה, בשטחים פרטיים (מה שמבטיח שכמעט ולא פוגשים מטיילים אחרים בשטח). טעימה ממה שמחכה לכם בספארי רכיבה בקניה תוכלו לראות בסרטון הבא:   

דרום-מזרח קווינסלנד, אוסטרליה
המרחבים העצומים של אוסטרליה הם גן עדן לרוכבי סוסים, והנופים המגוונים באזור קווינסלנד הופכים את הטיול פה לבחירה מצוינת עבור מי שמתקשה להחליט בין רכיבה ביער גשם לדהירה על חוף הים. טיולי הרכיבה של Equathon Horse Riding Adventures נפתחים ברכיבה ביער גשם טרופי, ממשיכים באזור ה-bush ומסתיימים בחוף הים. בדרך רואים את חיי הבר של אוסטרליה, עם קנגורו, קואלות, ווליבי ועוד חיות שלא תראו בטבע בשום מקום אחר, ומבקרים בעיירות כורים היסטוריות. הטיולים נמשכים שישה ימים ושבעה לילות בתנאים נוחים ומפנקים, ויש  גם טיולים קצרים של שעתיים על חוף נוסה (Noosa). הטיולים מתאימים לגיל עשר ומעלה.
           
סוסים בקווינסלנד. הנופים המגוונים הופכים את האזור לבחירה מצוינת לרוכבים | הצילום באדיבות equathon.com

ברייס קניון, יוטה, ארצות הברית
הפארק הלאומי ברייס קניון (Bryce Canyon) שבדרום-מערב יוטה מפורסם בתצורות האבן המיוחדות שלו. אחת הדרכים המוצלחות ביותר ליהנות מיופיו של הפארק היא ברכיבה על סוסים בתוך הקניון. יורדים עם הסוסים לקרקעית הקניון ויוצאים לרכיבה בין תצורות הסלע האדמדמות והנוף המדברי המנוקד ביערות ירוקים.  הטיולים מתאימים גם למי שמעולם לא עלה על סוס ונמשכים שעתיים-שלוש. פרטים נוספים באתר האינטרנט
           

בוקר מתבונן בנוף של הברייס קניון

מונטנה, ארצות הברית
הנופים של הרי הרוקי שימשו כתפאורה ללא מעט סרטי מערב פרוע, עם סצנות של בוקרים שדוהרים בקלילות בהרים. אחת ממדינות המערב שמתהדרת בנופים יפים במיוחד היא מונטנה, שבה אלפי אגמים, נהרות מתפתלים, הרים מושלגים, יערות וכרי מרעה המנוקדים בפריחה נפלאה. בין לבין יש פה חוות מבודדות ובוקרים אמיתיים שיוצאים לדהור בכל היופי הזה.

רוכבים בנופי מונטנה

Triple Creek Ranch היא חווה ששוכנת בבידוד מוחלט על פני שטח עצום בעמק ביטרוט (Bitterrot), קרוב (במונחי צפון אמריקה) לפארק יילוסטון ולפארק גליישר. בחווה מציעים מגוון פעילויות ובהן טיולי רכיבה יומיים בטבע שמסביב לחווה, עם סיכוי טוב לראות עדרים של איילים, דישונים וביזונים. בשל תנאי השטח ההרריים, מדובר בטיולים נינוחים שמתנהלים בקצב רגוע ומתאימים גם למי שמעולם לא עלה על סוס. יש גם טיולים של יום שלם למקומות קצת יותר מרוחקים, בהרי מישן (Mission) וסוון (Swan), שם רוכבים ביערות אורנים בהם זורמים פלגי מים צלולים ונהנים מתצפית עוצרת נשימה על אגמים אלפיניים ומפלים. בסיומו של יום רכיבה ניתן ללון בבקתות העץ המפנקות שבחווה.

בתמונה הפותחת: טיול רכיבה על סוסים במונגוליה | הצילום באדיבות stepperiders.mn         

הפוסט על הסוס: מקומות נהדרים לטיולי רכיבה הופיע ראשון במסע אחר

לקראת חמש וחצי עלה אור חיוור בפסגות ההרים, ואנחנו, מזועזעים מהקלישאה הספרותית, המתנו בסבלנות להתקנת האוכפים והמושכות על סוסינו הנאמנים. מי יהיה הסוס שלי בטיול הזה? מעל לכל מושכה רשום שם בעליה: יסמין, אספסת, טלילה, שרמן, מרק, מצליח, סופה, עוגן, גרב ועוד רבים וטובים. אנחנו מקווים ליפול על סוס רגוע, כי איננו בקיאים במלאכת הרכיבה. בינתיים אנו מאזינים לקריאות התרנגולים שמתחרים ביניהם מי אבחן טוב יותר שבא בוקר. בחוות הסוסים של קיבוץ מרום גולן מארגנים חוויית רכיבה שחושפת את מי שאינו קאובוי לחיי הבוקרים ולעבודתם השוטפת שכוללת התמודדות עם פרות, סוסים ואיתני הטבע. בקיבוץ מציעים טיולי כיף משפחתיים לשעה־שעתיים או יותר, בשעות הבוקר המוקדמות או אחר הצהריים. אפשר לצאת גם לטיולים ארוכים יותר בעקבות הבקר, עם לינת שטח. הצלם ואנוכי בחרנו בטיול הבוקר בן ארבע שעות.
ערב לפני כן קפצתי לפאב־מסעדה "מסעדת הבוקרים" הצמודה לחווה, כדי לנסות להשתתף באיזו תגרה הגונה עם בקבוקים מנופצים לצורך בניית אווירה. אבל רק כמה מורות ממושקפות ישבו במקום ושוחחו על תלמידים בעייתיים. לפחות קציצות הטלה היו מצוינות.

שתקנות של פרש בודד
למחרת, בלי פנסים בעיניים, התייצבנו בחדר הרוכבים. על פרסות ישנות שעוּותו לצורת קולב תלויים מושכות, רסנים ומתגים. על שולחן עץ פזורות קסדות רכיבה שחורות ודקות כמו בשידורי קפיצות סוסים משעממים בבי.בי.סי, מקרר אמקור קטן מקרקר בפינה,

עגל עושה את צעדיו הראשונים, אמא דואגת מאחורה. איסוף העגלים הוא חלק מעבודות הבקר שמכירים במהלך היום

פוסטר ממוסגר של גזעי סוסים, פינת מחשב מאובקת, וכמובן גולגולת הפרה הנצחית התלויה על הקיר עם צרור נוצות טווס תקועות בארובת העין. לטיול מצוּותים אלינו שני עובדי החווה, בחור ששמו וויליאם ונערה עדינה ששמה אניה. וויליאם הוא בחור חסון עם אגן בוקרים צר, כתפיים רחבות, פנים נחושות ושתקנות של פרש בודד. כשהוא יושב על הסוס עם כובע הבוקרים וצופה אל העמק, אפשר לעשות ממנו פוסטר ל"שנית גמלא לא תיפול", בהנחה שדרוזי הוא מספיק פוטוגני עבור חברי המפלגה. עבורנו וויליאם הוא מלאך משמים. הוא שוזר במיוחד בשבילנו כל מיני פאוצ'ים ותאים למצלמות ופנקסים, מרגיע את הסוסים, נענה לניג'וסי הצלם ועושה פוזות למצלמה. אחת מהמועמדות, הסוסה יסמין, בוטשת ברגלה בעצבנות ניכרת בקרקע. וויליאם מספר שהיא עצבנית כי לא אכלה עדיין. ממש כמו החבר'ה במשרד שבלי הקפה והקרואסון שלהם על הבוקר עלולים לטרוף אותך אם תשאל שאלה מיותרת. במעשה טקטי מופלג בוחר וויליאם ביסמין, לא לפני שהוא דוחף לה לפה איזה צ'ופר מיוחד לסוסות עצבניות־בוקר.
כשמטפסים על הסוס יש לתחוב רגל אחת לארכובה, לאחוז ברעמת הסוס ולהתרומם

מפות ומדריכים מודפסים ליעד גולן וחרמון,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

היחסים בין הסוסים לפרות מתאפיינים בכבדהו וחשדהו. שני הצדדים יודעים שהסוסים יותר יפים ואתלטיים, אבל לא מדברים על זה

במכה אחת. מותר לשחרר צווחת התלהבות יאנקית, אבל ממש לא חייבים. יוצאים מהקיבוץ ומטפסים בהר כדי לראות רחוק ושקוף את המכלאה ולהסתנוור ממאגר ההשקיה של הקיבוץ, מין שלולית ענקית שמבהיקה בשמש הבוקר הצעירה (וזאת הקלישאה האחרונה להיום). יורדים מההר וצועדים בטור עורפי בתוך חורש אלונים. פתאום מפתיעה אותנו להקה של חזירי בר ששועטים בפראות ליד בריכת חמצון. החזירים הם אורחים רצויים כאן ומשמשים פיתיון לזאבים כדי שיתרחקו מהעגלים.
הסוסים כבר מכירים את הדרך וצועדים על אוטומט ובעצלתיים לכיוון המכלאה שבשטח הפתוח. מדי פעם הם מנסים לקטוף לעצמם משהו, ואם לא תסיט את ראשם בעזרת המושכות, הם עלולים להתנחל שם לנצח. משמעת, זה מה שצריך כאן. הסוס שלי מרגיש שבהדרגה מתגבשת מעליו ישות מטילת מרות, ופורץ בריצה  מרדנית ומטלטלת איברים. אני מבטיח לעצמי להיות איתו רך יותר, ועל תוצאות ההחלטה בהמשך.

בן שנתיים ועדיין בתול
כשמתקרבים לשטח הפתוח שבו מפוזרות הפרות, מקדמים את פנינו כלבי אקבש שיובאו מתורכיה כדי שיילחמו בזאבים הטורפים בבקר ללא רחם. אלה כלבים בהירים, שעירים וגדולים, ידידותיים וחמודים מאוד, שמשום מה מטילים אימה על הזאבים ומבריחים אותם. לאלוקי החיות פתרונים.
הרכיבה קצת איטית ומעייפת, ונשאלת השאלה אם לא עדיף להחליף את הסוסים בטרקטורונים. וויליאם ואחיו וופיק שמצטרף בהמשך טוענים שאין תחליף לסוסים. הם יכולים לצעוד במקומות שטרקטורון לא יכול, והם גם לא מרעישים ולא מבהילים את הפרות. קאובוי זה כנראה לנצח.
היחסים בין הסוסים לפרות מתאפיינים בכבדהו וחשדהו. שני הצדדים יודעים שהסוסים יותר יפים ואתלטיים, אבל לא מדברים על זה בקול רם. בשערי המכלאה מקדם את פנינו בצהלת שמחה, שבהמשך מתבררת כצהלת תשוקה, סוס ההרבעה החביב אפצ'י (

הבן של יסמין העצבנית). הוא כבר בן שנתיים ועדיין בתול, וההורמונים לא נותנים לו מנוח. הוא מלווה את הסוסות שבחבורה לאורך הגדר בחיוך חרמני, עד שאנו מתרחקים ועוזבים אותו לצהלותיו ואנחותיו. כשאנחנו מגיעים לחווה ולזוּלה, מעין קרוואן שבו הבוקרים נחים, שותים קפה ואוכלים, אנחנו פונים לִצפות בוויליאם ובוופיק מבצעים כמה פעולות בוקרים הכרחיות, למשל להוביל פרות שהמליטו בשטח בחזרה למכלאה. משובב נפש לראות את העגלים הרכים והמתוקים מדדים בין סלעי הבזלת מתחת לזנב של אמא. בעוד 380 קילוגרם הם יעלו על הצלחת באחד ממטבחי ישראל, אבל עד אז החיים שלהם באמת נעימים, בלי סורגים והתבוססות בטינופת של רפתות. בדיוק ליד הזולה פרה המליטה לפני כמה דקות זוג תאומים. הם עדיין שוכבים רטובים על הארץ, והשליה תלויה לאם ממבושיה. חלק מתפקידיו של הבוקר, אומר וופיק, הוא לבדוק שהעגלים שרק נולדו קמים אחרי פרק זמן סביר לינוק. במקרה שלנו תאום אחד כבר קם והאחר מתמהמה. "זה יכול לקחת חמש שעות, ניתן לו עוד קצת זמן", מרגיע וופיק.
לוופיק, תושב מג'דל שמס, יש עדר משלו, אבל כבר שלוש שנים הוא ואחיו עובדים כשכירים עם 180 הפרות של מרום גולן. בנוסף, הם עושים לנו תצוגת תכלית של ליווי עדר בקר גדול (עם קצת צווחות ופרצי דהרה עצבניים), וכל זה על רקע המון קוצים ודרדרים ומבני בזלת חרבים. מסביב מקפצים חגבים, נמלי קציר קוצרות בחדווה ואיקליפטוס ננס שורק בלוז כנעני. מרחוק צופה על הנעשה הר חרמון, כמו פר ענקי השומר על עדריו.
חיי כסופרמן?
אנחנו עולים שוב על הסוסים כדי לחפש עוד עגלים בשטח, לגרש פרות זרות, להוליך צמאות ומבולבלות אל המים, ובאופן כללי לומר להן מה לעשות. אחרי רכיבה של שלוש שעות הגוף מתעייף. שרירים רדומים מתחילים להרים ידיים ולהתכווץ. אותי תוקפת פתאום התכווצות שריר הסרעפת, ואני מרגיש כמו בחור רע שקיבל כדור מכוּון היטב מקלינט איסטווד. גרוע מכך, בלי הודעה מוקדמת פורץ הסוס שלי מרק בדהרה פראית מטורפת. אני נצמד אליו בכל כוחותי ורואה את הסוף, או לפחות את המשך חיי כסופרמן, כלומר כריסטופר ריב, כלומר מחובר לזונדה וקטטר וכותב כתבות עם מכחול בפה.
רק אחרי שאני מושך בעוצמה במושכות, הסוס נעצר כאילו לא קרה דבר. וופיק משבח אותי על תפקודי ושואל אם רכבתי פעם. כן, רכבתי, על פוני, במעגלים, בפינת ליטוף בגן החיות, אני עונה מתנשם. כנראה משהו עקץ אותו והוא השתולל, מסביר וופיק. כנראה אני ארד לנוח קצת בזולה, אני עונה, ונשכב שם כדי לטפל בפצע הירייה מקלינט איסטווד. שותים הרבה מים, אוכלים פיתות עם גבינות עזים, נחים, מקנחים בקפה. בדרך חזרה הגוף מעט שמוט בתנוחה של פושע המובל כפות לחדר של השריף. היה כיף אדיר, אבל כעת העולם מסתובב לי מול העיניים והמחשבה מתערפלת. כנראה העם עם אדולן או משהו כזה.

הפוסט רמת הגולן: להיות קלינט איסטווד הופיע ראשון במסע אחר

כשהייתי נער הייתי מאוהב באורנלה מוטי. לא רק בגלל יופייה, חושניותה והיותה איטלקייה כל כך, אלא גם ובעיקר בגלל התפקיד שגילמה בסרט "קפיטן פראקסה", שעוקב אחר עלילותיה של להקה נודדת. בעצם, התאהבתי לא רק בה, אלא גם בקרון הנודד שחיה בו עם שאר אנשי הלהקה, בסוסים, בתלבושות התיאטרון, בשבילים המתפתלים ביערות אירופה של ימי הביניים. מאז אני חולם על הרפתקה בעגלה. חוץ מזכרונות "קפיטן פראקסה" המתוקים שלי, ידעתי במעומעם על המסורת המפוארת של צוענים שחצו את אירופה לאורכה ולרוחבה בעגלות וסוסים. זה נראה לי כמו עולם הסוס אינו רק המנוע של המסע בעגלה, אלא גם שותף לדרך. כשאנשים וסוסים חיים זה לצד זה 24 שעות ביממה, יום אחר יום, נרקמת ביניהם מערכת יחסים הדוקה מאוד של תלות, אמון וידידות מפות ומדריכים מודפסים ליעד צרפת, בהנחה לגולשי מסע אחר! מופלא שהיה ואיננו, משהו שלקוח מהאגדות. לא תיארתי לעצמי שהתופעה קיימת בימינו, שבאירופה של המאה ה־21 עדיין מתקדמות להן אט־אט בכבישים צדדיים ונסתרים עגלות בעקבות סוסים. ישיבתי בצרפת אפשרה לי לגלות שאין זו אגדה ושלחיים בעגלות יש קיום גם היום. בצרפת יש היום כחמישים משפחות שחיות ונעות בעגלות, כך מעריכים חברי הקהילה הנודדת הזו. אמנם בשנים האחרונות זוכה כאן תרבות הצוענים (מנוש -Manouches, כמו שנקראים צועני צרפת) למעין פריחה, אבל רוב חברי הקהילה הנודדת הם צרפתים אירופים שאימצו את סגנון החיים הזה מתוך בחירה ולא מתוך קשר ישיר למסורת הצוענית המפוארת. מה יש בה בצרפת שהופך אותה למקום אידיאלי לחיים בעגלה? ראשית, צרפת היא מרכז של סוסי משא ועבודה. תנאי האקלים והטופוגרפיה המגוונים המאפיינים את הארץ הרחבה הזו הולידו תשעה  גזעים רשמיים של סוסי עבודה. אף שכיום מספרם של הסוסים האלה נמוך בהרבה מהימים שלפני הטרקטור והמשאית, הצרפתים ממשיכים לשמור על מסורות הגידול והטיפוח של הגזעים באדיקות קנאית. שנית, בצרפת יש רשת מסועפת של כבישים ישנים וצרים שמחברים בין מאות הכפרים של כל מחוז ומחוז. אפשר לחצות את המדינה לאורכה ולרוחבה בלי להיקלע לכבישים סואנים או לעבור בערים גדולות. אמנם נדרשת לכך עבודת הכנה מאומצת בעזרת מפות מפורטות, והדרך מתארכת מאוד (פי אחד וחצי-שניים מהדרך בכבישים החדשים), אבל מובטח טיול רגוע בלב אזור כפרי. "כשאנשים שואלים אותנו ממה אנחנו חיים, אני משיב: 'אנחנו נושמים ואוכלים, כמו כולם'" משפחת ליאון כבר עשרים שנה עושים ז'אק וורוניק ליאון את הקו סטרסבורג־ברסט (Strasbourg-Brest) ובחזרה (כאלף קילומטרים מהקצה הצפון מזרחי של צרפת לקצה הצפון מערבי). כשהם נכנסים לכפר, עם שלוש העגלות, ארבעת הילדים, עשרת בית הספר האמיתי של ילדי העגלות הוא המסע עצמו, על שלל האירועים, המראות, המפגשים והמקומות המזדמנים לאורכו הסוסים, העז, התרנגולות, הכלבים, החתול והכתובת "קרקס הקשת בענן", הם מותירים אחריהם שובל ארוך של פיות פעורים. בקהילה הקטנה של עגלוני צרפת כולם מכירים את הליאונים, או לפחות שמעו עליהם. הם נחשבים מעין חלוצים של התופעה המחודשת. ז'אק וורוניק התחילו את החיים האלטרנטיביים שלהם בתור אנשי ריינבואו (ראו "מסע אחר" 101). הם שאבו השראה מתרבות האינדיאנים של אמריקה הצפונית והחליטו להתחיל לנוע בעקבות עונות השנה. הם בנו עגלה קטנה, קנו סוס ויצאו לנדודים. עד היום הם שומרים על אותה מתכונת: תנועה באביב ובסתיו, והקמת טיפי – אוהל אינדיאני – וחניה למשך הקיץ והחורף. את עשרת הסוסים שלו מפרזל ז'אק בעצמו. זו עבודה קשה, וכדי לא להתעייף הוא מחלק את הנטל: הוא מחליף פרסה ביום. אחרי ארבעים יום הוא משלים סבב. זה גם פחות או יותר הזמן שלוקח לפרסות להישחק. כך, איך שנגמר סבב אחד, מתחיל סבב חדש. הטיפול בסוסים כרוך בעבודה אינסופית. חוץ מהפרזול צריך גם לדאוג למציאת מרעה מדי יום ביומו. זה לא תמיד פשוט. בדרך כלל עוצרים להפסקת צהריים או למנוחת הלילה על "אדמה קהילתית", כלומר אדמה לא מעובדת שנראה שאינה שייכת לאיש. קורה שפיסת אדמה כזו אינה בנמצא וצריך לבקש רשות מהתושבים או מהרשויות. "בחמישים אחוז מהעצירות אנחנו נופלים על טיפוס חשדן", מספר ז'אק. "הוא רואה את כל הבלגן שאנחנו מביאים איתנו ואומר, 'אה, לא, לא כאן. תשאלו בכפר הבא'". "לאנשים נדמה שבחיי הנדודים אין הרגשת יציבות וביטחון", אומרת ורוניק, "אבל אנחנו, כמו חלזונות, סוחבים איתנו את הבית שלנו לכל מקום. מה יותר בטוח מזה? אבל נכון שיש רגעים קשים. אנחנו חיים מאוד קרוב לטבע, וכשמשתוללת סופה, למשל, מרגישים את זה גם בתוך העגלה". משפחת קוינו על הדופן האחורית של הכרכרה של לורן וגודול קוינו מצויר עיגול אדום גדול ובתוכו, בשחור, הספרה 4. כך כבר ממרחק יכולים נהגי המכוניות להבין שלפניהם רכב שנע במהירות לא שגרתית. בקצב הזה, של ארבעה קילומטרים לשעה, בצעידה לצד סוסתם הנאמנה קמי, הקיפו גודול ולורן את אירופה, מסלול שלקח להם כמעט שש שנים. לורן, שעבד בגננות, וגודול, שסיימה את לימודי הווטרינריה, החליטו לצאת למסע ארוך כדי "לאנשים נדמה שבחיי הנדודים אין הרגשת יציבות וביטחון", אומרת ורוניק ליאון, "אבל אנחנו, כמו חלזונות, סוחבים איתנו את הבית שלנו לכל מקום. מה יותר בטוח מזה?" לחשוב מה הם רוצים לעשות בחיים. לפני שיצאו לדרך עם בתם התינוקת למדו אספרנטו, וכך הבטיחו לעצמם רשת בינלאומית של עמיתים לשפה שקיבלו את פניהם ב־12 המדינות שעברו בהן במסעם. שלושה כלי רכב החליפה המשפחה במהלך המסע. כדי להקל על הסוסה הוחלפה העגלה הראשונה אחרי שנתיים בעגלה קטנה וקלה יותר שבנה לורן, וזו הוחלפה אחר כך בכרכרה. "אפילו עם העגלה השנייה שלנו, שהיתה קלה יותר, היינו חייבים להישאר באזורים המישוריים יחסית", מסביר לי לורן. "רצינו להתחיל לעלות גבוה יותר, להיכנס להרים, לגלות את הנופים הפראיים יותר והמיושבים פחות שעד אז היו חסומים בפנינו. לכן בנינו כרכרה, ששימשה רק לנשיאת הציוד. ויתרנו על הלוקסוס של מיטה וגז בישול – ישנו בשקי שינה באוהל – אבל הרווחנו נופים מהממים בסלובקיה, ברומניה, בבולגריה, ביוון ועוד". הצטרפתי אל משפחת קוינו בחודש האחרון למסעה. צעדנו בכבישים השוממים של הרי מאסיב סנטרל (Massif Central) במרכז צרפת. בלילה קפאתי מקור באוהל שלי, אבל גודול, לורן, לולה בת השש ורומן בן השנה וחצי, שנולד אי שם על הדרך ביוון, לא נראו מוטרדים מהטמפרטורה. בכלל, לא נראה שהם מוטרדים ממשהו. "הדבר הכי משמעותי שלמדתי במסע הוא לתת אמון", אומרת גודול. "בכל פעם שהיינו זקוקים לדבר מה, חיכינו קצת, נתנו לזמן לעשות את שלו, ובסופו של דבר הוא הגיע. הבעיות כמו נוצרו ונפתרו מאליהן". לדבריהם, אחד היתרונות הגדולים והיפים של הנדידה בעגלה הוא קצב ההתקדמות האיטי. הנופים מקבלים משמעות אחרת, מתאפשרים מפגשים ספונטניים ונפתחות המון דלתות לאירועים אנושיים. בערב, מסביב לאש, אני שומע מהם סיפורים מאלפים על הכנסות האורחים שזכו להן, בייחוד במדינות אירופה המרכזית והמזרחית. "זה מעניין", הם מעידים, "ככל שהמדינה יותר ענייה, כך זכינו בה לאירוח יותר חם ונדיב. לפעמים היינו יוצאים מכפר בכרכרה כל כך עמוסה בדברים שקיבלנו – מאוכל ועד בגדים לילדים – והיינו חייבים לתת אותם במתנה בכפר הבא, כי קמי לא היתה עומדת בעומס". קמי כבר זקנה ועייפה. בקרוב, כשיגיעו לסוף הדרך, תוכל לפרוש בכבוד ולנוח. בזכות הקצב האיטי של הנדודים בעגלה מתאפשרים מפגשים ספונטניים ונפתחות המון דלתות לאירועים אנושיים משפחת סיר "הייתי ונשארתי איכר בנשמה", מצהיר לולו סיר. "אני איכר. אבל איכר בתנועה. כמו רועה צאן שרועה את הכבשים שלו ממקום למקום. יש לנו שבעה סוסים, עזים, תרנגולת. את כל החיות האלה צריך להאכיל, לא? אומרים שחיי נוודות הם חיים בלי שורשים. אבל זה לא נכון. האדמה היא אותה אדמה בכל מקום בעולם. ואנחנו פשוט נעים על האדמה הזו. אנחנו תרים אחר עצים, מים ועשב. במקום החיים בעגלה מחייבים סגנון חיים פשוט וצנוע מהרגיל. מרחב המחיה בתוך העגלה מצומצם ביותר. בנוסף, צריך גם להיזהר כשמרהטים את הבית: המשקל הוא האויב מספר אחת של העגלה, ואין מקום לחפצי מותרות ששלושת האלמנטים האלה נמצאים, שם אנחנו מרשים לעצמנו להגיד שהאדמה מזמינה אותנו להתארח אצלה לזמן מה". משפחת סיר התחילה לנדוד בזכות משפחת ליאון. לולו עבד בבריכות ייבוש המלח שלחופי בריטני (Bretagne), ואשתו מישל היתה מורה. מטעמי חיסכון הם החליטו לחיות עם שלושת ילדיהם בעגלות צוענים ישנות, שנמכרו אז במחיר מציאה. העגלות עמדו דרך קבע בשדה נטוש, ורק בעקבות המפגש עם משפחת ליאון, שעברה באזור במקרה, גילו לולו ומישל שהם יכולים לרתום את עגלות המגורים שלהם לסוסים ולזוז. "החלטנו לעשות ניסיון של חודשיים", אומרת מישל, "ובסופם לראות איך זה ומה אומרים הילדים. אחרי חודש כבר היה ברור לכולם שממשיכים. ומאז אנחנו חיים ככה, כבר שמונה שנים". בינתיים הילדים גדלו ונולדו שניים נוספים. הילדים הקטנים, ליאו ואמיל, גרים עם ההורים בעגלה הגדולה, שנמשכת על ידי שני סוסים. לשלושת הילדים הגדולים, מלני, מיואן ומרטין, יש עגלה וסוס משלהם. במשפחת סיר אוהבים לשיר, לנגן ולאכול אוכל בריא. לולו אופה בעצמו את הלחם בתנור העצים שבעגלה הגדולה, ומישל חולבת את העזים ומכינה גבינות. את התרנגולות משחררים בכל עצירה, ומה שהן מנקרות באדמה מספיק להן כדי להטיל כמה ביצים בכל יום. המשפחה נסמכת גם על כספי סעד ממשלתיים, וללולו אין רגשות אשמה. "כשאנשים שואלים אותנו ממה אנחנו חיים, אני משיב: 'אנחנו נושמים ואוכלים, כמו כולם'. אבל הם הרי מתכוונים לכסף! אני אומר להם שכן, נכון, אנחנו חיים על חשבון המדינה. כמו כל משפחה בצרפת עם חמישה ילדים, גם לנו נכנס משהו לחשבון. זה מספיק כדי לסגור את החודש. בסופו של דבר יש לנו מעט מאוד הוצאות. הרי אנחנו לא משלמים שכר דירה, דלק וחשמל". ילדי משפחת סיר, כמו ילדים אחרים שחיים עם הוריהם בעגלות, למדו ולומדים בהתכתבות. צרפת מאפשרת לימודים בהתכתבות לילדים שהוריהם נכללים בקטגוריה "אנשים בתנועה", שהתייחסה במקור לצוענים. זוהי מערכת מסודרת ומאורגנת היטב, והילדים יכולים לעשות במסגרתה גם בגרויות. מלני, 19, בחרה במקצוע שעליו לא נבחנים בהתכתבות. בימים אלה היא משמשת שוליה של מפרזל.  מיואן, 17, החליטה ללמוד קרקס ולהטוטנות סוסים. מרטין, 15, אמנם ממשיך את לימודיו הרשמיים בהתכתבות, אבל את רוב זמנו הוא מקדיש לעניינים אחרים: הוא לומד לנגן באקורדיון הונגרי, שותה יין כמו מיץ, מטפח שפם בתולים שחרחר, משוגע על הסוסים שלו ונראה כמו דמות ראשית באחד הסרטים של הבמאי היוגוסלבי אמיר קוסטריצה. רשת של כבישים ישנים וצרים עדיין מחברת בין מאות הכפרים בצרפת. אפשר לחצות את המדינה לאורכה ולרוחבה בלי להיקלע לכבישים סואנים ולעבור דרך ערים גדולות משפחת ברטינגה יאן וז'אקי ברטינגה הם זוג הולנדים שלפני 17 שנה מאסו באווירה הבורגנית המרובעת והקרירה של סביבתם. יום אחד, בלי הרבה ידע מוקדם, הם רתמו שני סוסים לעגלה והתחילו לרדת דרומה, לארצות החום. יאן, שמוכשר לכל סוג של מלאכת ידיים, בנה כמה מריונטות ותיבת נגינה, ובמשך 15 שנה הם חרשו את צרפת, הציגו את מופעם הצנוע בכיכרות ובשווקים בכפרים שעברו בהם והעבירו את הכובע בסוף כל הצגה. לפני כשנתיים התמקמו עם בתם ובנם בני העשרה על חלקת אדמה מקסימה ונידחת שרכשו בצפון מערב המדינה. אף שהוא ומשפחתו הפסיקו לנוע בדרכים, יאן ממשיך להיות פעיל ומעורב בקהילת החיים בעגלות. בשטח שלהם חונות במשך החורף משפחות עם עגלות מכל קצות הארץ. סוסיהן יכולים לרעות שם בחינם, ועגלותיהן זוכות לטיפול עשרת אלפים. "לא סתם כולם מגיעים אלינו", אומר יאן. "דבורים, כידוע, נמשכות לדבש", הוא רומז על שלל כשרונותיו וצוחק. "חוץ מזה, לכל מי שחי פעם בעגלה יש מכנה משותף רחב עם אחרים שעשו או עושים את זה. כשנודדים רוב הזמן נמצאים לבד, ואז עולה הצורך להתאסף מפעם לפעם, להיות בין חברים. אנחנו, העגלונים, אוהבים לחלוק חוויות וסיפורים מהדרך ויכולים לדבר שעות על סוסים ועל רתמות, להשוות מסלולים על המפות. זר לא יבין זאת". לפני שנה ייסד יאן סדנה לבניית עגלות במבנה שבנה בעצמו. "כבר בניתי בחיי שש או שבע עגלות שונות". הוא מספר. "בניתי לעצמי, בניתי לחברים… יש המון צורות לבנות עגלה. בסופו של דבר זה תלוי במה שאתה מחפש: כמה סוסים אתה מתכוון לרתום, כמה ציוד יש לך, מה אופי המסע,  מה התקציב שלך לחומרים וכו'". לדבריו, המשקל הוא האויב מספר אחת של העגלה. סוס יכול לסחוב עגלה ששוקלת פי שניים ממשקלו, אבל אם מתכננים מסע ממושך, מוטב שמשקל העגלה יהיה עד פי אחד וחצי ממשקל הסוס, לא יותר. כרגע, בין שאר ענייניו, עסוק יאן בכריתת עצים ביער. הוא בונה בית גדול. בית בלי גלגלים. "אני כבר בן ארבעים פלוס", הוא אומר, "אולי באמת הגיע הזמן להתיישב קצת".

הפוסט נוודים מודרניים: עגלה עם סוסה הופיע ראשון במסע אחר

ברחבי העולם היו פזורות חבורות קטנות של ציידים־לקטים, משפחות מורחבות הנודדות ממקום למקום. תזונתם, ולפיכך סדר יומם, הושפעו מזמינותם של פירות, שורשים, פקעות ובשר ציד. את מקומות יישובם הארעיים ללילה, או לעונה, בנו בסמיכות למקור המים, לשם נמשכים גם בעלי החיים. היציאה לציד נקבעה לפי הצרכים לטווח הקצר, תוך התחשבות בצורך לשמר את הבשר. לעיתים התחלקה החבורה לקבוצות עבודה: האחת יצאה לציד, השנייה ללקט, והשלישית עסקה בייצור ובתיקון כלי עבודה וציד. אם תכננה החבורה לנדוד למרחקים, היא נשאה עימה מים בתוך ביצי יענים או בנאדות עור.
כך עשה האדם רוב שנותיו עלי אדמות. מציאות זו של ציידים־לקטים היא חלק מהתמונה שמספקים לנו ממצאים ארכיאולוגיים על תולדות האדם. במאה ה־20 נשארו קבוצות מעטות מסוג זה, כגון האבוריג'ינים באוסטרליה (ראה "מסע אחר" 54) והבושמנים בדרום־אפריקה.
המציאות הנוכחית, שבה משחק האדם תפקיד של שליט כל־יכול, העושה בעולם כרצונו תוך שבירת מערכות עדינות ומאוזנות של הטבע, משקפת תקופה קצרה בלבד בתולדות המין האנושי. יישובי קבע, שבהם נוצרות המסגרות החברתיות של תרבויות חקלאיות ועירוניות כפי שהן מוכרות לנו, הם עניין חדש יחסית, בן כ־10,000 שנים. אלפי השנים הללו מהוות רק כמחצית אחוז מהזמן שחלף מאז הופיע היצור האנושי על פני כדור הארץ, לפני כמיליון שנים וחצי; ורק עשרה אחוזים ממשך הזמן בו קיים ההומו־סאפיאנס – האדם המודרני – שהופיע כאן לפני כ־100,000 שנים. ישיבת הקבע היתה בעיקר תוצר של תִרבות הצמחים ולאחר מכן – בעלי החיים.
משמעותו של "ביות" היא שינוי דגם ההתנהגות הטבעי של בעלי החיים, כתוצאה מהתערבות בני אדם. חיות מאולפות אינן נמלטות מפני אנשים ואינן תוקפות אותם. להיפך, לרוב הן מחפשות את קרבתם של מאלפיהן. דגם הנדידה העונתי או היומי של חיות מבויתות נשלט על ידי האדם, הדואג למזונן בעיתות מצוקה. גודל העדר והרכבו מוכתבים על ידי בעליו באמצעות פעולות כמו קטל בררני, סירוס והרבעה מכוונת. כך גם נוצר מאגר גנטי חדש, הנתון לשליטת האדם.

חריש בעזרת פר במערב סין | צילום: אייל ברטוב

הסתגלות הדדית
השינוי הדרמטי של החברה האנושית החל לפני כ־10,000 שנים, בתקופה הניאוליתית, עם "המהפכה החקלאית". כתוצאה ממנה חל גידול באוכלוסייה האנושית, ונוסדו הכפרים הראשונים. התמחות מקצועית – שבמסגרתה היו כאלה שדאגו לעדר והכירו את הליכותיו והאחרים עסקו בחקלאות, וכולם ניזונו בבתיהם ממאכלי בשר ודגנים – הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים. התמחות זו יצרה ארגון חברתי מורכב, וביישובי הקבע נולד מגזר שירותים. שינויים אלה הובילו בהמשך לממשל מסודר, למסחר, למיסוד אמצעי החליפין, לפיתוח טכנולוגיה וללוחמה מאורגנת, כדי לגייס טריטוריות נוספות לחברה הגדלה.
מדוע התחילו בני האדם לביית חיות? היכן ומתי החלו לעשות זאת? אילו חיות בויתו בראשונה? החיפוש אחר תשובות לשאלות אלה הוא בגדר אתגר לאינספור פרהיסטוריונים וארכיאוזואולוגים.
האדם, יצור נבון כפיים היודע להשתמש בכלים ולהסיק דבר מתוך דבר, צפה במחזור החיים של בעלי החיים האחרים, בהרגלי התזונה שלהם, בדרכי רבייתם, הבחין בפוטנציאל הטמון בחלק מהם וידע לרתום אותם לתועלתו. אך רק בשלב תרבותי מאוחר הגיעו בני האדם לכדי יכולת ורצון לשנות את חוקי הטבע ולשלוט בחיות אחרות, כלומר לבייתן. ביות בעלי החיים, סבורים חלק מהחוקרים, הוא אחת ההתפתחויות בהיסטוריה האנושית שאין מהן חזרה. תהליך זה נעשה במוקדים שונים ברחבי העולם, ולעיתים בזמנים שונים.
למה התחיל האדם לביית בעלי חיים? אחת המגבלות העיקריות שאיתן התמודדו הציידים־לקטים היתה הקושי לשמר בשר – מזון ההכרחי לאספקת תצרוכת החלבונים. ביות העז והכבש איפשר, לכן, לספק את תצרוכת הבשר לאוכלוסיות שלא יכלו או לא הצליחו לצוד כמות מספיקה של חיות בר. פירושו של הביות היה אספקה סדירה של בשר; מעין אחסון מזון לטווח ארוך.
מאוחר יותר למד האדם כי גם לצמר ולחלב שימושים רבים. בעלי החיים בטבע לא היו בעלי שיער ארוך, וכדי ליצור חיות ששערן ארוך דיו לצמר, חייב היה האדם להתערב בתהליך הרבייה ולהכליא את בעלי החיים באופן מכוון. גם ניצול החלב הוא תולדה של סלקציה אנושית, משום שהוא חייב שינוי בהרגלי הטיפוח של העדר.
עם זאת, יש לציין כי לא רק בעלי החיים הותאמו לצורכי האדם; גם האנשים היו צריכים לעבור תהליך של הסתגלות. בדיקה של אוכלוסיות מודרניות של ציידים־לקטים העלתה כי אין להם היכולת לפרק חלב במערכת העיכול. נראה שהאוכלוסיות הפרהיסטוריות בדרגה של התפתחות חברתית דומה סבלו מאותו חסרון. לפני שהפכו מוצרי חלב לחלק מהתזונה האנושית של בוגרים, היה האנזים המפרק את החלב קיים רק בקיבתם של תינוקות הניזונים מחלב אם. לאחר הביות, פיתח האדם הבוגר מנגנון חדש – צמחיית חיידקי מעיים, המפרקים עבורנו את מוצרי החלב.
משיטות אילוף מודרניות ניתן ללמוד, כי לביות היה יותר משלב אחד. בתחילה, לכדו גורי חיות סמוך להמלטה, וגידלו אותם במכלאות בסביבת מגורי האדם. השלב הבא, תהליך ההטבעה (התקופה שבמהלכה זקוק בעל החיים הצעיר לגירוי, חי או אחר, ומגיב כלפיו אינסטינקטיבית), התרחש כשהגדי הרך או הטלה נותרו בחברת האדם ונקשרו אליו נפשית. בהמשך, גרמה הסביבה החדשה להיווצרות תכונות התנהגותיות מיוחדות אצל החיות, שהקלו על הטיפול בהן. במקביל, הלכו ונעלמו תכונות שאינן שימושיות לחיות מבויתות, למשל רגליים דקיקות או צבעי הסוואה שעזרו להן בהגנה מפני טורפים.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

מימין: אתר קבורה בן 12,000 שנים, השייך לתרבות הנאטופית, ששרידיה התגלו בישראל. לצידו של האדם הקבור, בחלקו השמאלי העליון של הצילום, נמצא שלד של כלבלב, או זאב; משמאל: הכלב היה החיה הראשונה שבויתה וכיום הוא אחד מבעלי החיים המבויתים השכיחים ביותר | צילום: טל גליק

החיות הראשונות
הבעיה העיקרית הניצבת בפני הארכיאולוג, המנסה להתחקות אחר תהליך הביות, היא קביעת קריטריונים להבחנה בין חיות בר למבויתות על סמך העצמות הנאספות בחפירות. מספר סימנים מנחים את החוקרים בנסיונם להבדיל בין בעל החיים המבוית לזה החי בטבע: הופעתם של מינים חדשים, שינויים מורפולוגיים וסימנים תרבותיים שונים.
הממצאים הארכיאולוגיים מוכיחים כי חברו הטוב ביותר של האדם, הכלב, הוא הראשון שבוית. זה קרה באזורנו לפני 12,000 שנה בתרבות הנָאטוּפִית. מדובר בתרבות הפרוטו־חקלאית הראשונה בעולם, שבה התרחש כנראה המעבר ההדרגתי מתרבות של נוודים, המתבססת על ציד ולקט, לחיי קבע. עצמות של עופות נודדים, שנמצאו באתרים נאטופיים, מעידים כי בני תרבות זו חיו ביישובי קבע לפחות עשרה חודשים בשנה. ממצאים ארכיאולוגיים מהתרבות הנאטופית כוללים לראשונה שרידים של בעלי־חיים, החיים בקרבת האדם וניזונים מהשיירים שהותיר אחריו: דרור הבית, עכבר הבית והחולדה.
שפע של כלי עצם, תכשיטים, חומרי גלם, צלמיות של חיות, בדרך כלל גאזלות (צבאים) או בקר צעיר, מבהירים כי החברה הנאטופית היתה מורכבת. אך המרשימה ביותר בתרבות זו היא מסורת הקבורה, השכיחה מאוד יחסית לתרבויות קדומות יותר. באתר הנאטופי עינן שבעמק החולה, למשל, נחשף קבר ובו שלד של בוגר, ולידו היו שרידים של גור כלב או זאב. על סמך בדיקת שיניו הסיקו החוקרים כי הגור מת בהיותו בן שלושה עד חמישה חודשים. ממצא זה על היווצרותו של קשר רגשי בין האדם לחיה; אך בעיקר זוהי עדות לכך שהנאטופים היו הראשונים שבייתו חיות לא רק למטרות תזונה, אלא כדי שיסייעו להם בציד ובשמירה, או כחיות מחמד.
העז והכבש בויתו בין 2,000 ל־3,000 שנים אחר כך, בתקופה הניאוליתית. רועי הכבשים הראשונים חיו באיזור איראן ותורכיה של ימינו. באתרים שנחפרו שם נמצא שיעור גבוה של עצמות כבשים צעירים, וזו נחשבת להוכחה המוקדמת ביותר לביותם. התיאוריה לפיה בויתו עיזים בפקיסטאן כבר באלף השמיני לפני הספירה נתמכה במציאתם של שני קברים, שבכל אחד מהם נחשפו חמישה שלדי גדיים. קברים אלה סודרו בחצי־עיגול סביב רגליו של שלד אדם. בהסתמך על שיני החלב הלא שחוקות של הגדיים, מניחים החוקרים שהם היו בני פחות משלושה חודשים, כשהומתו. תורת הביות והרעייה הופצה במהירות מערבה ומזרחה עד לסין של היום.
באתרים שנחפרו בסוריה, לבנון וארץ ישראל, רק לעיתים נדירות נמצאו עצמות כבש הבר בתקופה שקדמה לביות, בין 17,000 ל־8,500 שנים לפני הספירה. עם זאת, בתקופה הניאוליתית, לפני כ־8,000 שנים, מופיעות באזורנו עצמות כבשים מבויתים במספרים גדולים. עובדה זו מעידה על כך שהחיות הללו בויתו במקום אחר, ורק אחר כך הובאו לכאן. עצמות של חיות מבויתות התגלו גם באתר ביריחו מהאלף השביעי לפני הספירה. באחרונה, נמצאו עצמות כאלה גם בעין ע'זאל בירדן, שם שיעורן של עצמות העיזים והכבשים מהווה יותר ממחצית העצמות.
את העיזים המבויתות, למשל, מזהים הארכיאולוגים על פי קרניהן המתעקלות, לעומת עז הבר שלה קרניים ישרות ומחודדות. ייתכן שהשינוי המורפולוגי הזה קרה משום שהאדם העדיף עיזים בעלות קרניים מתעקלות, כי בעימות ישיר הן מסוכנות פחות. וייתכן שיש קשר גנטי בין קרניים מתעקלות לתנובת חלב גבוהה.

עדר גמלים בנגב. לביות היה יותר משלב אחד. בתחילה לכדו גורי חיות סמוך להמלטה, וגידלו אותם במכלאו בסביבת מגורי אדם. בהמשך, גרמה הסביבה החדשה להיווצרות תכונות התנהגותיות מיוחדות, שהקלו על הטיפול בחיות | צילום: טל גליק

התפתחות הדרגתית
החוקרים מסכימים כי הבקר בוית בסמוך לביות הצאן, אך לאחר שהאדם קנה לו ניסיון בביות הכבש והעז. העדויות הראשונות לכך הן מיוון, בין 6200 ל־6000 לפני הספירה. קשה מאוד לשבות פר, חיה גדולה הידועה בתוקפנותה; קל וחומר שקשה לאלף אותו. עם זאת, ניתן לפתות אותו להתקרב לאזורי היישוב על ידי אספקה קבועה של מלח ומים.
עדויות אתנוגרפיות המתארות תהליך זה מראות כי בשלב מסוים אפשר לשכנע את החיה לאכול מידי האדם. אלא שבעדויות אלה לא נראים בני האדם כשהם אוכלים או חולבים את הבקר, אלא משתמשים בו למטרות דתיות, כגון הקרבת קורבנות. יש חוקרים הסבורים כי בתחילה היתה תכלית הביות פולחנית־דתית; פועל יוצא של ההערצה שרחש האדם לחיה. דוגמה לפולחן כזה הם ראשי השוורים המפוסלים מטין, שנעוצות בהם קרניים של ממש, שנמצאו בצ'אטאל הויוק (CATAL HUYUK) באנטוליה שבתורכיה.
קרבת הבקר למקומות יישוב יצרה בעיה: ביום היה צריך לשמור על המים ועל השטחים החקלאיים מפני רמיסתם ברגלי החיות, ובלילה צריך היה להגן עליהן מפני טורפים. כך נוצר הצורך לגדר את הבקר ולבנות מכלאות.
בניגוד לצאן ולבקר, שעם עדריהם אפשר לנדוד לפי עונות השנה וצורכי המרעה, החזיר אינו בנוי לטלטולים. אכילה ושינה הן הפעילויות העיקריות בחייה של חיה זו. נראה איפוא, שהחברות שבייתו את החזיר לא היו של רועי צאן.

כלבים באי באפין, קנדה, במהלך ניסיון עיקש לחצות תעלה של מים קפואים

תפוצת אבות הבר של החזיר היתה רחבה, מאירופה ועד מזרח אסיה, ומכאן הקושי לקבוע היכן בויתה חיה זו בראשונה. כשבדקו חוקרים את מספר הכרומוזומים של חזיר הבר לעומת מספרם אצל החזיר המבוית, גילו כי אצל כל המבויתים היה מספרם 38, אך אצל חזירי הבר נע מספר הכרומוזומים מ־36 במערב אירופה ל־38 במינים המתגוררים במזרח אירופה ובאסיה. בהנחה שבעבר היתה תפוצת החזיר דומה, אפשר לשער כי הוא בוית בראשונה בין איזור יוגוסלביה של היום למזרח הרחוק. העדויות הקדומות ביותר לביותם של חזירים, מסוף האלף השביעי לפני הספירה, נמצאו בג'ראמו (JERAMO) שבכורדיסטאן. אחד הסימנים המורפולוגיים לביות החזיר הוא התקצרות הלסתות. נראה שבמזרח הרחוק, שם יש לחזיר חשיבות כלכלית רבה עד היום, בויתו לראשונה החזירים -והכלבים.
בזמנים קדומים היו שתי שיטות לגידול החזיר. לעיתים, התנהלו החיות הללו בעדרים גדולים ביער תחת השגחתו של רועה, ולעיתים, כמו בעולם המערבי היום, הם חיו בדיר. החזירים שבדירים היו גדולים, חלקים ולבנים, ובקושי יכלו לעמוד על רגליהם. לקראת סוף המאה ה־18 הובאו לאירופה חזירים קטנים יותר מסין. אלה התבגרו במהירות, והיו בעלי עצמות קלות יותר. כשהוכלאו החזירים החדשים עם המקומיים, נוצר זן חדש. נראה כי אי אפשר למצוא עוד באירופה את צאצאי החזירים המקוריים.
הפוטנציאל הגלום במהירותו ובחוזקו של הסוס התגלה לחקלאים שהתגוררו בערבות אוקראינה באלף הרביעי לפני הספירה. לפני כן, בסוף התקופה הניאוליתית, שימש הסוס במשך זמן קצר כמקור מזון. מעידות על כך עצמות שבורות שנמצאו באזורי המחיה של האדם. המהפך בגישה אל הסוס הוא תוצר של התובנה שהוא יכול לשמש כאמצעי תובלה ותחבורה. אך כדי להתאים את הסוס לתפקידו, היה צורך במעט סלקציה גנטית.
מיני הבר של הסוסים באזורנו נכחדו זמן רב לפני הביות. אך באחרונה התגלו עצמות סוסים באתר שקמים שבנגב מהתקופה הכלקוליתית, האלף הרביעי לפני הספירה. מצבורים גדולים מאוחרים יותר, מתקופת הברונזה הקדומה, התגלו בערד. מכך אפשר להבין שהסוסים המבויתים הובאו לאזורנו ממקום אחר.

כלבים באי באפין, קנדה, במהלך ניסיון עיקש לחצות תעלה של מים קפואים

מי ביית את מי?
תהליך הביות שינה, כאמור, את הרגלי ההתנהגות ואת המראה החיצוני של בעלי החיים: השתנו פרופורציות הגוף וגודלו, צורת הקרניים, צבעי החיה, סוג הפרווה ואורכה. נמצא, למשל, כי החיות המבויתות קטנות יותר מחיות הבר. החוקרים סבורים כי לפחות במה שנוגע לבקר ולחזיר, יצר האדם סלקציה מלאכותית משיקולי נוחות: קל יותר לטפל ולאלף חיות קטנות. עם זאת, התברר כי במינים רבים דווקא החיות הקטנות תוקפניות יותר, ולפיכך ייתכן כי השינוי בתזונת בעלי החיים הוא שגרם לשינוי ממדיהם. החוקרים אינם יודעים מדוע החיות המבויתות קטנות מחיות הבר, אך תכונה זו משמשת את הארכיאולוגים בבואם להבחין בין שני הסוגים.
בהתחשב במגוון היונקים שניצודו על ידי בני האדם, מפתיע המספר הנמוך של מינים מבויתים. אך מצד שני, משום העובדה שהחיות המבויתות נשלטות לחלוטין על ידי האדם וחייהן מתנהלים סביבו, מפתיע המספר הרב יחסית של מינים שבויתו. לפיכך מניחים החוקרים, כי לשם ביותה של חיה מסוימת נדרשות לה תכונות שיאפשרו לה לעבור תהליך זה. ההסבר נעוץ, אם כן, ביכולות ההתנהגותיות של בעלי החיים השונים שאפשרו את תהליך הביות.
תיאור הביות של בעלי החיים מהכלב ועד הסוס, המינים המבויתים השכיחים היום, עמד על התהליכים בעולם החי, המעניינים את חוקרי מדעי החיים. הארכיאולוגים מעוניינים לדעת גם מדוע אירעו תהליכים אלה; מדוע דווקא לפני כ־10,000 שנים החל האדם לתרבת צמחים ולביית בעלי חיים?
אחת התיאוריות הראשונות הניחה כי הגורם העיקרי לכך היה השינוי האקלימי של סוף תקופת הקרח האחרונה. התנאים הקשים תרמו להתקרבות בין בני האדם, הצמחים ובעלי החיים, בעיקר בעמקי הנהרות ובנאות המדבר. כך, מאינספור תצפיות, למד האדם לנצל פרטים נבחרים לצרכיו. לפי תיאוריות מאוחרות יותר, התרחשה המהפכה החקלאית כשהאדם היה בשל לכך מבחינה תרבותית. לפי גישה חדשה, המקובלת משנות השמונים של המאה הנוכחית, דחף גידול האוכלוסין את האדם להמציא דרכים חדשות לייצור מזון. בשל הצפיפות החדשה, נאלצה כל חבורה להגן על שטחה ולהבחין בינה לבין שכניה. כך נוצר צורך בגיבוש זהות עצמית ומאפיינים ייחודיים. להתגבשותה של זהות תרבותית חדשה אנו מוצאים עדויות באתרים ניאוליתיים מלפני כ־10,000 שנה, במקביל לתחילת הביות.
מודלים תיאורטיים רבים, המנסים לעמוד על הגורם לתחילת הביות, נדחו לאור הנתונים הארכיאולוגיים הזורמים מאזורים שונים בעולם. לפיכך השאלה בעינה עומדת. ייתכן כי התשובה תינתן במודל שיתחשב במשתנים רבים, שהתאימו באקראי לראשיתו של הביות. חשוב להתמודד עם ה"מדוע" כדי שנדע לצפות תהליכים עתידיים בתולדות האדם, ואולי גם לשלוט בהם. שאלה נוספת היא: מי בעצם ביית את מי? האדם את החיה או שמא החיה את האדם; שכן החברות האנושיות כפי שהן מוכרות היום הופיעו בראשונה לאחר ביות הצמחים והחיות.

הפוסט ביות בעלי חיים: תחילתה של שותפות הופיע ראשון במסע אחר

"אנחנו מחפשים אנשים שיכולים לשתות איתנו מתחת לשולחן!", זה היה נוסח ההזמנה לטרנסהומאנס (Transhumance) של פייר אנוף. במקור טרנסהומאנס הוא מונח שמשמעו חקלאות נודדת ומתייחס בין השאר לנדידת רועים עם עדריהם בהתאם לעונות השנה. בעבר, לפני שהקִדמה השתלטה על כל חלקה טובה, נהגו מגדלי הסוסים בפירנאים לרכוב על סוסיהם לאזורי מרעה שונים משני צדי ההרים, בהתאם למזג האוויר. כאשר כיסה השלג אזורים מסוימים, הם יצאו לנדידת החורף, לאזור חם יותר, שהסוסים יכולים לרעות בו, וכשהפשיר השלג יצאו הרועים לנדידת האביב. כיום מועמסים מרבית הסוסים על גבי משאיות ומובלים היישר לשדות מרעה מגודרים באזורים שונים. לא כך אצל פייר, שמגדל שישים סוסים. הוא החליט לחזור למסורת.
לפני 25 שנה עזב פייר, מהנדס מכונות במקצועו, את פריז, התיישב בשטחי המשפחה בכפר פורטה (Porta) שבפירנאים המזרחיים (Pyrénées Orientales). מבנה מוארך ורעוע הפך לאכסניה שמציעה פינה חמה למטיילים המגיעים מטרקים ואתרי סקי באזור. עם השנים הוסיף לעסק התיירותי המשפחתי גם סוסי רכיבה. במשך תקופת האביב והקיץ ניזונים סוסיו ממרעה טבעי, שותים מפלגי מים ונעים בקבוצות קטנות של חמישה עד שמונה סוסים. כשיש עבודה, נאספת קבוצת הסוסים הנחוצה לטיול ולאחר מכן משולחת שוב לשיטוט חופשי בהר.
מאוקטובר עד אפריל שטחי המרעה בחלקים הגבוהים מתכסים שלג. מדי דצמבר יוצא פייר לנדידת חורף בדרך המסורתית אל מורדות הפירנאים הנקיים משלג, לשטחי מרעה שרכש לפני שנים ספורות בטורֵה (Touret) שבעמק אוּד (Aude). מדי מאי הוא שב לפורטה עם העדר, עד החורף הבא.
למסע שהנהיג פייר במאי 2002 מטורֵה לפורטה הצטרפנו ניר אליאס ואני, שישה ימים של רכיבה על הסוסים ותמרונם בשבילים עקלקלים יותר ופחות עד כדי המרעה הנחשקים. במהלכם גם למדנו, בעיקר בימים גשומים וקרים במיוחד, מה עומד מאחורי הנוסח התמוה של ההזמנה למסע: המשמעות של לשתות ביחד מתחת לשולחן היא שגם כשאתה שיכור ונפלת על הרצפה, אתה ממשיך לשתות עם עמיתיך.

נכנסים לכפר פוויבר בסוף היום הראשון. זהו יום עבודה קשה לרוכבים, כי בתחילת המסע הסוסים תמיד מאוד נמרצים וקשה להאט את קצבם מפות ומדריכים מודפסים ליעד אנדורה, בהנחה לגולשי מסע אחר!

שומרים על הקצב
לשם הובלת העדר התחלקו המשתתפים במסע, כעשרה רוכבים, לתפקידים. הראשונים היו הנווטים, שרכבו על הסוסים הדומיננטיים. הנווטים אחראים גם לקביעת הקצב, משימה לא פשוטה מכיוון שהסוסים הדומיננטיים תמיד ישאפו להיות ראשונים ועשויה להתפתח ביניהם תחרות שמובילה לדהירה כללית. במרכז העדר רכבו אלה שתפקידם לזרז את המשתהים. רוכבים אלו קשובים לסימני הסוסים ומסתכנים בבעיטות ונשיכות. האחרונים היו הרודפים: אם אחד הסוסים מתחכם ומנסה לסטות מתנועת העדר, הם אחראים להחזירו.

סוף המסע בפורטה. וירז'ני נפרדת מאקווינו אחרי שישה ימים שהיו צמודים זה לזה

היו ימים שרכבנו שמונה שעות עם הפסקה בצהריים, לעתים רכבנו פחות. בכל עצירה בנינו מכלאה עם תיל חשמלי שפעל בעזרת מצבר. בכל לילה עצרנו בכפר ציורי אחר והתאכסנו בבקתות עם אח בוערת. אל המסע התלווה טבח, שרקח מגוון מטעמים (ארנבות למשל), והיין זרם כמים (לא תתפוס איש שטח צרפתי בלי אולר עם פותחן בקבוקים).
לקראת תום המסע הקצב הפך מהיר יותר, כי הסוסים הריחו את הסוף. היה עלינו לעבור בחלק ההררי הגבוה ביותר בדרכנו, מעל אלפיים מטר, ואחריו חיכתה לנו ירידה תלולה, 800 מטרים בתוך יער סבוך הפרידו בינינו למחוז חפצנו. עצרתי עם פּילוּ, הסוס שאליו הייתי צמוד שישה ימים, מעל פורטה, והתענגתי על התנועות האחרונות של העדר. פּילוּ מצדו עמד על שתי רגליו האחוריות, מה שנקרא "עושה סוס", במחאה על העצירה. הוא פתח בדהרה, כדי להצטרף אל חבריו, ששעטו אל תוך המכלאה. זה יהיה משכנם בחודשים הקרובים, עד בוא השלג.

הפוסט פירנאים בצרפת – מסע מצולם הופיע ראשון במסע אחר

ביום רביעי שעבר (11 באוקטובר) התקיים בעמק יזרעאל מירוץ הסוסים החוקי הראשון בישראל. לא בדיוק, אבל בערך: הימורים, ליבת העניין במרוצי סוסים, לא היו שם. לפחות לא על פני השטח.
שנים ארוכות חיכו חובבי המרוצים ליום הזה. מאז סוף שנות ה-80 ממליצים ומאשרים גופים פרלמנטריים וממשלתיים להנהיג מרוצי סוסים בישראל, והדבר לא ממש קורה. שנתיים עברו מאז החלטת הממשלה על "הקמת היפודרום למרוצי סוסים למטרת הימורים" בשטח המועצה האזורית גלבוע, בו נערך האירוע בחול המועד סוכות.
המצדדים בקיום המרוצים בארץ, ובגלבוע בפרט, מדברים בעיקר על התועלת הכלכלית שתצמח מן העניין. זה מנוף כלכלי, תיירותי ותעסוקתי, הם אומרים, ונוקבים במספר של 3,500 מקומות עבודה שההיפודרום האחד הזה עתיד לחולל. נשמע קצת מצוץ מן האצבע, אך אחרי ככלות הכל זו תעשייה של מיליארדים בעולם. היקף ההשקעות הצפוי הוא 15 מיליון דולר בקירוב. החלטת הממשלה מדברת על הקמת חוות חקלאיות לגידול, טיפוח וטיפול בסוסים, בית חולים וטרינרי, בית ספר לרכיבה ושאר שירותים הדרושים לקיום היפודרום.
הדיווחים על אודות מספר הצופים באירוע המתוקשר נעים בין כמה מאות לבין 20 אלף. מספרם של המפגינים נגד מירוץ הסוסים דומה דווקא בכל הדיווחים – עשרות בודדות. חמישה מהם אף נשכבו על מסלול הדהירה ונעצרו.

מפגינה נגד  מירוץ הסוסים בגלבוע | צילום: אלי אטיאס, באדיבות עמותת "הכל חי"

חיי סוס
את ההפגנה ארגנה עמותת "הכל חי" – ארגון אנונימי למדי לזכויות בעלי חיים. בעמותה טוענים כי מרוצי סוסים טומנים בחובם, באופן בלתי נמנע, מעשי עינויים והתעללות בסוסים. אלה, מזכירים שם, אסורים על פי חוק צער בעלי חיים. דיון בעתירה שהגישה העמותה לבג"ץ בנושא צפוי להתקיים בדצמבר. אנשי העמותה מתארים חיי סבל: סוסי מירוץ מאולצים להשתתף במרוצים לעתים קרובות גם כשהם פצועים. הם נמצאים במשטר אימונים אכזרי כבר מגיל צעיר, עוד לפני שעצמותיהם התקשו, דבר הגורם לשבירתן. בעוד שתוחלת החיים של סוס רגיל היא כ-25 שנה, תוחלת חייו של סוס מרוצים היא 6 שנים בלבד. מבין הסוסים הרבים שנולדים לתעשיית המרוצים, רק מעטים נבחרים להשתתף במרוצים. אלה שמהירותם אינה מספקת (שהם למעשה הרוב), מומתים כבר בשלב זה. אלה שאינם מומתים בגיל צעיר, נמכרים ומוחזקים לרוב בתנאים קשים. על פי נתונים של כתבי עת וטרינריים מהמובילים בעולם, כל הסוסים שמשתתפים במרוצים סובלים מכיבי קיבה ו- 82% מהסוסים בני שלוש ומעלה סובלים מדימומים בריאות.
נוכח כל זה קשה להתעלם מן המחשבה על אודות אוהבי סוסים, כאלו שמגדלים סוסים ורוכבים עליהם. מה בדיוק הם אוהבים בהם? מה פירוש לאהוב סוסים? יש פה מלכודת לשונית. קצת כמו 'כאלו שאוהבים בקר' (אנטריקוט, אם אפשר).
מי שרוצה לעשות מרוצי סוסים, או לחליפין לאכול סוסים, שיהיה בריא. רק שלא יספר לעצמו, ובעיקר לא לנו, שלא מתעללים בבהמות האומללות כדי לספק את

סוס שנפגע במהלך מירוץ בבריטניה. מרוצי סוסים טומנים בחובם מעשי עינויים והתעללות בסוסים | צילום: באדיבות ארגון Animal Aid

בעלי ההון והמהמרים. גם אם לא כל תיאורי הזוועה של פעילי זכויות בעלי החיים מדויקים, צריך ממש לטמון את הראש בחול (או בלוח ההימורים) בכדי להישאר אטום לסבל.
השאלה אינה מה היחס כיום לסוסים. גם אם מאמינים לטענת מגדלי הסוסים והרוכבים כי סוסי המירוץ שלהם זוכים ליחס טוב, לתנאים של אלופים, ולפנסיה שמאות אלפי עובדים בישראל היו רוצים כמותה, אין אלא להצר על כך זה שלא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא מה יהיה פה כשיגיע הכסף הגדול, ברגע שתיפתר המחלוקת בין המועצה להסדר ההימורים בספורט לבין משרד האוצר, שמונעת את האישור הסופי של ההימורים. בהקשר זה שווה לתת את הדעת לתחקיר "הסוסים הטבוחים שמביישים את המרוצים שלנו", שפירסם עיתון "גרדיאן" הבריטי בתחילת החודש.
המספרים שמביא כתב גרדיאן מטרידים: מחקר שנעשה על ידי היחידה לפוריות סוסים בניו-מרקט אנגליה העלה שכ- 5,000-4,000 סוסים פורשים ממסלולי המרוצים מדי שנה, בעוד שרק 90 מהם מאומנים לפעילויות אחרות על ידי העמותה הרשמית של תעשיית המרוצים. זאת ועוד: בין 6,000 ל-10,000 סוסים נשחטים מדי שנה בבריטניה. לפחות יש מה לעשות עם הסוסים הטבוחים: כ-1,500 טונות בשר סוסים למאכל מיוצאים מבריטניה לצרפת מדי שנה.

עיסוק זולל שטח
יסלחו לי פעילי זכויות בעלי החיים, אך למרות כל זאת, אותי מטריד העניין התרבותי. מקור המילה 'היפודרום' הוא יווני אמנם (היפוס הוא סוס, כמו במילה היפופוטם, סוס יאור), אך לי כל העסק מזכיר את רומי דווקא, ותוכחה לא ישנה מדי של מאיר אריאל : "תקופת המתכת עידן הברזל; מזכיר לי חיה מחזון דניאל; חיית המתכת חיית הברזל; כל כך דומה שאני מתבהל".
עיקר הבעיה אינה של הסוסים אלא שלנו, בני האדם, שנושפע מן ההשלכות החברתיות, הסביבתיות והתרבותיות של מרוצי הסוסים, בראש ובראשונה משדרוג תת-תרבות ההימורים. עמותת הכל חי פנתה אל הראשון לציון, הרב שלמה עמאר, בשאלה האם מותר על פי דין תורה לערוך מרוצי סוסים ולצפות בהם. עמאר העביר את הקושיה לרב דוד ברדוגו, ואישר את פסיקתו "…לבל יסייע במרוצי- הסוסים לא בעצם כינונם ולא בצפייה בהם, הן משום צער בעלי חיים והן משום "מושב לצים" והן משום משחֵק בקוביא". באתר NRG מעריב הובא גם ציטוט מלשכת הרב: "אנו מקווים גם כי נוכח חשיבות העניין ירתמו שומרי המצוות באופן פעיל למאבק נגד הכנסת מרוצי סוסים לישראל".
מותר גם להזכיר כי מדובר בעיסוק שזולל שטח רב: רק ההיפודרום עצמו בנוי על מאות דונמים, וגם בהקשר הזה ראוי היה לתת את הדעת באשר לסדר העדיפויות של המדינה: על מה היא בוחרת לכלות את השטחים הפתוחים שלה, איזה שיעור מהאזרחים יוצאים נשכרים מכך, ומי הם. המדינה מוכיחה שוב ושוב כי לא עניינם של המוני אזרחיה עומד בראש מעייניה, אלא עניינו של המיעוט השבע, המקורב למקבלי ההחלטות. כך גם בעניין ההימורים. מי ירוויח מהם? עמך ישראל?! המעמד הבינוני?! אולי אלו שיהמרו על הסוס הנכון בשארית כספם?!
מצער שעמותת "הכל חי" היתה היחידה שהרימה את קולה בחינגה ההלניסטית ביום רביעי שעבר. אף לא ארגון סביבתי או חברתי אחד הפגין נוכחות במקום. כל עוד אלו פני הדברים, נמשיך לזכות בדארוויניזם החברתי, ומינוחים כמו 'היפודרום' או 'קולוסיאום' ימשיכו להשתלט על השפה במקומן של מלים כמו 'צדק' או 'חמלה'.

הפוסט מרוצי סוסים: הימור מסוכן הופיע ראשון במסע אחר

כלבים, חתולים וקנריות בכלובים הם חיות המחמד של החברה המודרנית במאה ה־20. הקשר החזק עם חיה קטנה ואסתטית עשוי להיתפס, מזווית ראייה מסוימת, כשריד של ברית מפוארת שנמשכה אלפי שנים. כדי לשחזר את מכלול היחסים בינינו לבין בעלי החיים, אין צורך לחזור לתקופה הפרהיסטורית. די לנו אם נתבונן בהתרגשות שמעוררת מדי יום שיבת העיזים מן המרעה למאהל הבדווי. לכל עז יש שם, וכל אחת זוכה להתייחסות אישית. אותנו, החיים בריחוק ממרבית בעלי החיים, דוחה העז בריחה החזק ובדחף שלה ללעוס כל דבר; אבל בעליה מרעיפים עליה חיבה רבה. עבור הבדווים, עונה העז על צורך קיומי: חלבה ובשרה הם מקור מזון חשוב.

צילום: דורון אראל

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

קשרים הדוקים דומים אפשר למצוא גם כיום במקומות שונים על פני כדור הארץ. הלמה, למשל, זוכה בחיבתם של תושבי האנדים, למרות שהוא יצור עקשן, היורק ללא בושה על כל מי שמעורר את זעמו. גם היאק בעל החזות המפחידה מההימלאיה, הגמל המדברי העלול להיות מסוכן ואייל הצפון, המגיב בכעס כשמפריעים לו לרעות בשלווה, חיים, למרות הקשיים, בברית הרמונית עם בעליהם בני האדם. ההדדיות בקשר הזה, שהחלה עם הביות שלהם, הפכה במשך השנים לתלות של ממש. חלק מתושבי המדבר, אנשי האיזור הארקטי, הרי ההימלאיה והאנדים תלויים חד־משמעית בבהמותיהם, משום שהפוטנציאל החקלאי באזורים אלה מוגבל ביותר.

והתלות, כאמור, הדדית. לאחר שעברו תהליך של ביות, חדלו החיות הללו להיות עצמאיות: את הגמל והעז יש להנחות למקורות מים ולשפר את הנגישות אליהם; על הנאקות יש להגן מפני גמלים מיוחמים; בחורף מספקים הטיבטים ליאק מזון שליקטו בשבילו במשך הקיץ, או מנחים את העדרים הגדולים לאזורי מרעה מתחת לקו השלג. גם באנדים ובלפלנד הכרחית מעורבותו של הרועה בניצול הנכון של שטחי המרעה ובוויסות האוכלוסיות.

ברחבי העולם אפשר למצוא בעלי חיים שבויתו במקביל באזורים המרוחקים זה מזה אלפי קילומטרים. התמונה צולמה בצפון וייטנאם. מחקרים שפורסמו לאחרונה מעידים על כך שפרת הבר בויתה לפני כ-8,000 שנים בהודו ובאנטוליה בו זמנית | צילום משה שי

תחושת חמימות

חיות המחמד המתגוררות בבתינו המודרניים אינן מועילות לנו כפי שמועיל הגמל לבדווי או היאק לטיבטי. מה גורם לנו, אם כן, להחזיק בהן? את הצורך בחברת בעלי חיים חשתי פעם לאחר שבוע של סקי במדרונות הר דנאלי שבאלסקה. שריקת הרוח וגניחת השלג תחת המגלשיים עוררו בי געגועים עמוקים לקולות אחרים: זמזום של חרק, ציוץ ציפורים או לפחות נביחת כלב. וצליל קולו של כלב נובח בהחלט מעביר בך תחושת חמימות, כשהבדידות נופלת עליך בריק החורפי של אלסקה.

אין פלא איפוא, שילידי האיזור הארקטי אימצו בחום כל גור זאבים נטוש או אבוד שמצאו בערבות השלג. בתגובה, גמלו הזאבים המבויתים, שקיבלו בית חם ואוהב, למאמציהם: הם התריעו מפני הדוב הלבן ואף הרחיקו אותו, ונרתמו למזחלות. "כושית", כלבת ילדותי, גמלה לי על "החסד" שהעניקו בני האדם לאבותיה הקדמונים בכך שהרחיקה אותי מצפע גדול, שהתכרבל על השביל שבו צעדתי.

מהקוטב ועד המדבר אימצו בני אדם גורי זאבים, תנים ודומיהם, וזכו בבעלי ברית. ברוב המקומות לא שימשו כלבים למאכל, אלא סייעו בציד ובשמירה. נאמנותם – שמקורה כנראה בצייתנות תורשתית, הנובעת מהחיים בלהקות תחת מרותו של מנהיג – חיממה את ליבם של האנשים.

לא את כל החיות הצליח האדם לביית. הקאריבו האמריקאי, לדוגמה, נותר עד היום חיית פרא, הניצודה על ידי בני האדם, בעוד שקרובו, אייל הצפון, בוית ומתנהל בערבות הצפון של אירו־אסיה בעדרים מאורגנים וממושמעים. ויש חיות שבויתו באזורים מסוימים, אך לא באחרים. העז והכבש, למשל, הפכו למבויתות מוקדם יחסית בעולם הישן, אך נרדפו וניצודו על ידי תושבי אמריקה. לעומת זאת, יש בעלי חיים שבויתו במקביל באזורים מרוחקים זה מזה אלפי קילומטרים. מחקר ביו־מולקולרי גילה כי זנים שונים של פרת הבר בויתו לפני כ־8,000 שנה בהודו וגם באנטוליה שבתורכיה בו־בזמן.

הביות התחיל כתופעה מקומית, אך קיבל ממדים גלובליים. חוקרים רבים סבורים שהוא מהווה את אחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתולדות המין האנושי. החיות המבויתות היוו מקור מזון והפחיתו את התלות במקורות אקראיים ומזדמנים. יחד עם צמחים, שתורבתו לצרכים חקלאיים, אפשרו בעלי החיים האלה את המעבר מחיי נדודים לחיי קבע.

מימין: לאחר שעברו תהליך של ביות, חדלו החיות להיות עצמאיות, והן תלויות באנשים. יש להנחותן אל מקורות המיים ולשפר את הנגישות אליהם | צילום הראל סטנטון; לעדרי סוסי הבר, שרעו בכרבות אסיה ובויתו לרכיבה לצרכי מלחמה, היה תפקיד חשוב בחיסול האימפריה הרומית. גם ג'ינגס חאו זכה במעמדו, בין השאר, בזכות סוסיו המתורבתים | צילום: אייל ברטוב

קפיצה תרבותית

הפן הביו־גיאוגרפי של ביות בעלי החיים הוא אחד המרתקים בדרמה הזאת. סוג המפגש בין האדם לבעל החיים ותוצאותיו תלויים בראש ובראשונה במיקום הגיאוגרפי, הקובע לא רק את עצם הימצאותו של בעל החיים, אלא גם את התנאים שיאפשרו לגדלו בעלות כלכלית סבירה. כשהתחיל האדם להעביר חיות מבויתות מאיזור אחד לאחר, עלה הדבר יפה רק כאשר תנאי הסביבה התגלו כמתאימים. כשלא התאימו – עלה טיפוח בעלי החיים כסף רב והפך ללא כדאי.

כדי להבין את הקשר שנוצר בין בני האדם לבעלי החיים יש לבדוק את השתלשלותו ההיסטורית. עד לפני כ־8,000 שנה התקיימו רוב האנשים מציד ומלקט שורשים ופירות בר. לאחר שאזלו המשאבים בסביבת מגוריהם הקרובה, עברו למקום אחר. בדרכם, מצאו הנוודים מקומות מסתור נוחים ונעימים למחיה – מערות, למשל – שהפיתוי להישאר בהם תקופה ממושכת היה גדול. במזרח התיכון החם והיבש, מקור מים קבוע, כמו זה שביריחו, פיתה את השבטים הנודדים לשהות בקרבתו זמן ממושך. אלא שמקורות המזון סביב המערות או המעיינות היו מוגבלים, וכדי להישאר במקום דרך קבע נאלצו האנשים לייצר את מזונם בעצמם.

לייצור המזון היו שתי תוצאות כמעט מיידיות: הוא הפחית את הדאגה התמידית למציאתו, שאפיינה את חברות הציידים לקטים; וההתפנות מהמועקה הקיומית המתמדת פינתה זמן להתעסקות רבה יותר בשיפור תנאי המחיה. בעקבות זאת, גבר קצב השינויים החברתיים והכלכליים. חלק מההיסטוריונים מיחסים אמנם חשיבות רבה להתפתחויות מוקדמות יותר, כמו השימוש באש, המצאת טכנולוגיית כלי האבן ותעשיית הבגדים, אך תירבות הצמחים וביות בעלי החיים חשובים לא פחות.

תהליך זה של רתימת הצמחים והחיות לצורכי האדם החל תמיד בהעברת הצמח או חיית הבר מסביבתם המקורית לקרבת הבית. זרעים של צמחי בר פוזרו סביב איזור המגורים, וחיות שנשבו (בעיקר גורים שהוריהם ניצודו) נקשרו או נכלאו סמוך לבית, כדי שאפשר יהיה לאוכלם מאוחר יותר. חלק מהם הסתגלו לחיים לצידו של האדם, ולעיתים אף העמידו צאצאים. ואלה, בתורם, התרגלו לחיות לצד האנשים ותחת מרותם.

כל עוד שימשו החיות המבויתות למאכל בלבד, כפי שהיה בשלב הראשון, לא נבדלו בהרבה מאחיותיהן שבטבע. אבל בשלב השני הבין האדם, כי הוא יכול לבחור פרטים בעלי תכונות מסוימות הרצויות לו, כדי לנצל אותם לצרכיו. מאות שנים עברו, וחיות הבית "פיתחו" אנטומיה, מורפולוגיה ומאפיינים התנהגותיים שונים מאלה שבטבע.

לפני שיצאו למסעות ברחבי בעולם, הסתפקו בני האדם בביות הצמחים ובעלי החיים שנקרו להם בסביבתם הקרובה. תירבות אורז הבר שגדל אי שם במזרח אסיה, והפך בהדרגה למקור המזון החשוב ביותר בסין, היווה את אחד המניעים לבניית החומה הגדולה. לעדרי סוסי הבר, שרעו בערבות אסיה ובויתו לרכיבה ולצורכי מלחמה, היה תפקיד חשוב בחיסול האימפריה הרומית. ג'ינגס חאן זכה במעמדו, בין השאר, בזכות סוסיו המתורבתים. תרבויות מרכז אמריקה עלו לגדולה גם בזכות תירס הבר, שבוית בסיירה המקסיקנית. קשה לחזות כיצד היו מתפתחות תרבויות האנדים ללא ביות הלמה ותפוח האדמה, ששימש להן מקור עמילן. ואלה דוגמאות, מעטות מתוך רבות, לקשר הגיאוגרפי בין משאבים מקומיים להישגים תרבותיים.

כדי להבין תהליכים אלה, כדאי להכיר את תפוצתם הטבעית של בעלי החיים, ששינו את פני ההיסטוריה האנושית.

הקזת דם מפרנ בסמבורו, קניה. תושבי האיזור שותים את הדם מיד לאחר הקזתו ומייחסים לו סגולות של בריאות ואריכות ימים | צילום: אייבי ארז

השיבה הביתה
ראשוני המהגרים המונגולים הגיעו לאלסקה לפני כ־30,000 שנים ונדדו למרחבי ארצות־הברית של היום רק לאחר המסת שדות הקרח הגדולים, לפני כ־12,000 שנה. בתקופה זו רעו במישוריה הפנימיים של היבשת גם עדרי סוסים וגמלים. בהמות אלה עברו את רוב השלבים האבולוציוניים באמריקה הצפונית, ונציגיהם היגרו לעולם הישן ולאמריקה הדרומית רק לפני שלושה מיליון שנים. אלא שלפני כ־10,000 שנים הם נכחדו כליל באמריקה, ארץ מוצאם. ההשערה המקובלת היא כי המהגרים המונגולים שהגיעו מאסיה תרמו רבות להכחדתם.

האירופאים שהגיעו לאמריקה הצפונית לפני כ־500 שנה דיווחו כי הילידים לא בייתו בעלי חיים, פרט לכלבים ולתרנגולי הודו. גם הגידולים החקלאיים לא התאפיינו בגיוון רב. לא היו שם, למשל, דגני בר, והתירס ששימש כמקור עמילן וניתן לאחסון ולשימור התפשט צפונה רק באופן חלקי. בנוסף לאלה, העדרה המוחלט של פרת הבר והכחדתם של הסוסים וגמלי הבר מהנוף האמריקאי (שבגללם, בין השאר, לא התפתח הגלגל) הקשו עליהם לעמוד מול הפולשים האירופאים. רוב ילידי אמריקה הצפונית לא עברו לחיי קבע והמשיכו לנהל חיי נדודים חלקיים או מלאים עד לפני 200 שנים.

היו אלה הספרדים שהחזירו את הסוסים לאמריקה הצפונית, יבשת מוצאם. הם הגיעו כשהם מבויתים, ושימשו כבהמות רכיבה ומשא. מי שנהנה משיבה מאוחרת זו היו בעיקר שבטי האינדיאנים שצדו את הביזונים.

שבטים נודדים אלה, שחיו בין מישורי המיסיסיפי להרי הרוקי במערב, התפרנסו מציד ביזונים שנעו בעדרים ענקיים. מחזור הנדידה השנתי שלהם השתרע על מאות ולעיתים אלפי קילומטרים, וכדי לצוד אותם צעדו בני השבטים ברגל בעקבות העדרים. המסע המפרך הגביל את גודל השבט ואת כמות מיטלטליו. הזקנים והחולים נותרו מאחור, למות ברעב או בקור. לאחר חזרתם של הסוסים לאמריקה, יכלו גם החלשים והקשישים להצטרף למסע, וגם המטען שיכלו לקחת איתם מעתה היה רב יותר. אגב, גם שבטים נודדים באירו־אסיה ניהלו במשך אלפי שנים אורח חיים דומה, ורק לאחר שבוית סוס הבר והפך לכלי תחבורה שופרו תנאי חייהם במידה ניכרת.

במהלך הביות הבין האדם כי הוא יכול לבחור חיות בעלות תכונות מסויימות העונות לצרכיו | צילום: הראל סטנטון

הסוס האירופי הסתגל היטב לשדות המרעה העשבוניים של אמריקה הצפונית, שסיפקו לו תנאי גידול טובים. הוא התרבה במהירות, ואוכלוסייתו גדלה לאלפי פרטים. בני "שבטי הביזון" למדו לנצל אותו לצורכיהם, ויצאו לציד הביזונים כשהם רוכבים על הסוסים.

הימצאותה של בהמת הרכיבה החדשה עוררה אצל ילידי אמריקה בעיה שעד כה לא התמודדו איתה: כיצד משתמשים בסוסים כדי להעביר ממקום למקום את הזקנים והחולים, המתקשים לרכוב, וכיצד גוררים את הרכוש הרב שהצטבר ברשותם בעקבות שיפור תנאי חייהם? הפתרון היה: מזחלת מוטות. עד אז, שימשו הכלבים כבהמות משא. מזחלות קטנות, עשויות מקלעת ענפים, נקשרו למותניהם ועליהן הונחו מעט החפצים. כעת העתיקו את מודל המזחלת הקטנה והתאימו אותה לגודלו של הסוס. קורות עבות נרתמו לחזהו כיצול, ועל המקלעת העבה שנגררה מאחור אפשר היה להעמיס רכוש רב ואפילו בני אדם. כך קרה ששיבתו של הסוס לאמריקה הביאה ל"שבטי הביזון" פריחה כלכלית שלא ידעו כמותה. 200 שנים מאוחר יותר, כשהחלו הלבנים "המושיעים" לדרוש "את המגיע להם", נמוגו כל היתרונות שהעניקה הופעתו המחודשת של הסוס.

מוכר התרנגולות בשוק של דלהי | צילום: שמעון לב

משחיטה לרכיבה

לפני שלושה מיליון שנים עבר סוס ארך רגליים מסוג Equus (הסוג היחיד ממשפחת הסוסיים הקיים בימינו) את מצרי ברינג, בדרכו מערבות אמריקה הצפונית לסיביר. הוא היטיב לרוץ ולנדוד למרחקים, התרבה במהירות, התפשט בערבות מונגוליה, ותפוצתו הגיעה עד מערב אירופה (במשך הזמן הדרימו נציגיו גם לסוואנות באפריקה, והתפתחו שם באופן עצמאי). הוא התברך במנגנון "נעילת" ברכיים, שאיפשר לו לעמוד עמידה ממושכת, בלא מנוחה. שפע של עצמות וציורי מערות מעידים כי עדריו הגדולים היו נפוצים בצפון אירו־אסיה.

לא ברור מתי החלו בני האדם לביית את הסוס, אבל ידוע שמבנה העצמות שלו השתנה בהדרגה, כפי שמוכיחים שרידים שנחפרו באזורים שונים באירופה. ברור גם, שלפני כ־5,000 שנים חדלו תושבי אוקראינה לאכול סייחים וניזונו מסוסים בוגרים בלבד. בתקופה זו, טוענים הארכיאולוגים, נוצלו הסוסים בעיקר לרכיבה, ורק כשהיה הכרח שחטו חלק מהם ואכלו את בשרם. השערה זו מוצאת לה סימוכין גם באביזרי הרכיבה בני התקופה שנמצאו בחפירות. היתה זו הפעם הראשונה בה יצר האדם אביזרים מסוג זה. רוב חידושים אלה לא כללו אוכף וארכובות; אלה "המתינו" עוד כ־3,000 שנים עד להופעתם. המציאו אותם שבטי הנוודים שחיו בצפון אירו־אסיה, שהפכו את הסוס ל"כלי" לחימה מרשים, שמילא תפקיד מכריע בהפלת האימפריה הרומית.

מסלול מכשולים בחוות רכיבה בישראל. ממצאים ארכיאולוגיים מוכיחים שלפני 5,000 שנים חדלו תושבי אוקראינה לאכול סייחים ונזנו מסוסים בוגרים בלבד. החל מתקופה זו, טוענים הארכיאולוגים, נוצלו הסוסים בעיקר לרכיבה | צילום: משה שי

בסביבות שנת 1800 לפני הספירה הובא הסוס, כנראה על ידי שבטי ההיקסוס, למצרים. הלוחמים התקשו לירות בקשת מסוס דוהר ללא אוכף וארכובות, ועמי הים התיכון התגברו על קושי זה על ידי שימוש במרכבות. בציורים המצריים מופיע המלך המוביל את צבאו לקרב, כשהוא עומד במרכבת מלחמה רתומה לצמד סוסים. אך בעוד שהסוסים שהגיעו מאוחר יותר לאמריקה הצפונית הסתגלו במהירות לסביבתם החדשה, שדמתה בתנאיה לארצות מוצאם, אלה שהגיעו למצרים העתיקה ומאוחר יותר לחצרות נסיכי ערב לא יכלו לשרוד ללא טיפוח אינטנסיבי.

הסוסים הגיעו אמנם גם ליוון ולרומא, אך הרומאים לא הרבו לגדלם כמו שכניהם הצפוניים, ההוּנים, הוואנדלים והוויזיגוטים, שכונו בפיהם "ברבריים". שבטים צפוניים אלה חיו בחברת סוסיהם, ממש כפי שהבדווי המסורתי חי עם הגמל. לאחר שפותחו גם האוכף והארכובות, לא יכלו הלגיונות הרומיים לעמוד מול שטף דהרתם, והובסו. במאה ה־13 לספירה הביאו המונגולים, בראשותו של ג'ינגס חאן, לשיאה את תורת הלחימה של הסוס, והוכיחו כי אלה המגדלים את הסוס ב"מגרשו הביתי" מיטיבים לנצלו לצורכיהם.

הסתגלות מהירה
פרות הבר בויתו כ־3,000 שנים לפני הסוס. מחצית הציורים שקדמו לתקופה זו, המעטרים את תקרות המערות בספרד ובצרפת, מתארים את שור הבר לפני שבוית. שרידים ארכיאולוגיים של עצמות שוורים מאששים את התיאור שהעניק להם האדם הקדמון: חיות גדולות ארוכות קרניים. את מועד ביותה של חיה זו ניתן לקבוע באמצעות שרידים ארכיאולוגיים, המראים כי חלה הקטנה משמעותית בגודל העצמות ובאורך הקרניים. מגדלי הבקר העדיפו, כך נראה, פרות קטנות יותר ומסוכנות פחות.

ממצאים מאנטוליה שבתורכיה מספקים את הנתונים המלאים ביותר על תהליך הביות של הבקר. אך תגליות ארכיאולוגיות אחרונות מוכיחות כי בעמק ההינדוס שבהודו בויתו פרות כבר כ־6,000 שנים לפני הספירה. תיאורים מפליגים של החיה המבויתת הזו נמצאים גם במסמכים מצריים עתיקים. ממצאים אלה מוכיחים מעל לכל ספק, כי האפשרות ליהנות מבשר הפרה, מחלבה, מהזבל האורגני שהופק מצרכיה, והאפשרות לרתום אותה למחרשה ולעגלה תרמו רבות להתפתחות החברה האנושית.

בדומה לסוס, ניזונה הפרה בעיקר מצמחייה עשבונית; אך התאמתה לתנאי מחיה שונים (כיום ידועים כ־800 זני פרות, שהסתגלו לתנאי יובש, טמפרטורות וסוגי מזון שונים) הפכה אותה לחיה קוסמופוליטית יותר מהסוס. ברוב אזורי מחייתה המגוונים מנצלת הפרה היטב את המרעה הטבעי ואינה תלויה באופן מוחלט בטיפוחו של האדם.

הסיבה להתאמתן של הפרות לסביבות שונות נובעת כנראה מההטרוגניות הגנטית שלהן. ייתכן שזו תוצאה של ביות מקביל של זני בר שנבדלו מאוד במורפולוגיה, באנטומיה ובפיזיולוגיה שלהם. האפשרות לביית את הפרה עלתה, אם כן, בה בעת במוחם של אנשים שחיו באזורים שונים ומרוחקים.

אם יוכח שהחזיר והכלב בויתו באופן דומה באזורים שונים בעולם, ניתן יהיה לומר כי ביות בעלי חיים – בדומה לתירבות של צמחים – לא היה הברקה מקומית חד־פעמית, אלא חלק מההתפתחות האבולוציונית התרבותית של המין האנושי.

גמלים דו–יבשתיים על דרך המשי בסין | צילום: אייל ברטוב

חומות יעילות
תולדות ביות הפרה, ובעיקר של הסוס, מבהירות כי העברת בעל חיים מאיזור המוצא שלו לסביבה אחרת אינה דבר של מה בכך. כדי להצליח, יש להביא בחשבון את תכונות החיה וצרכיה ואת תנאי המחיה החדשים. במקרים לא מעטים הסבו חיות משק מיובאות נזקים כבדים לסביבתן החדשה, מה שמזכיר לנו כי יש לנהוג במשנה זהירות כאשר מתערבים בסדרי הטבע.

חיות מיובאות כמעט לא נקלטו באזורים שבהם שוררים תנאים קיצוניים. אף חיה לא הצליחה להתאים את עצמה לתנאי המדבר כמו הגמל והעז; ליאק טרם קמו מתחרים במרומי ההימלאיה; לאייל הצפון שמור מונופול מוחלט על המישורים הארקטיים, והלמה מסרבת לפנות את מקומה בהרי האנדים לכבשה הנוחה והרכה ממנה. התנאים הסביבתיים מהווים במקומות אלה מחסום, ומונעים יבוא מתחרים לחיות המשק המקומיות. חומות אלה, התברר, הן הסכר היעיל האחרון שנותר בפני יצר הכיבוש והניצול של האדם.

הפוסט חיות מבויתות – קרוב לבית הופיע ראשון במסע אחר