ורוד-כתום מצד אחד, כחול עמוק מהצד השני. זה מה שרואה מי שעומד במקום בו מדבר נמיב נפגש עם האוקיינוס האטלנטי – משטחים אינסופיים של דיונות, הגדולות בעולם, נושקות למי האוקיינוס לאורך קו החוף של נמיביה. הניגוד המפעים הזה, בין חול למים, בין כתום לכחול, בין מדבר צחיח מאין כמותו לאוקיינוס רחב ידיים הוא רק חלק ממה שחווים במהלך טיול בנמיביה. וכשהטיול מיועד לנשים וכולל מפגשים נשיים, הייחודיות של המדינה האפריקאית רחבת הידיים ודלילת האוכלוסין מרתק כפליים.

בנמיביה יש שמורות טבע והטיול בהן מזמן מפגשים עם קרנפים, פילים, ג'ירפות ועוד, ויש בה נופים מרהיבים של מדבר, הרים וים. אבל בשונה מטיולי ספארי המוכרים לנו ממזרח אפריקה, כאן המפגש עם בעלי חיים ועם נופים מגוונים, מרתק ככל שיהיה, הוא רק חלק מהסיפור. המפגש האנושי משלים פאזל מורכב ועדין, והמפגש הנשי הוא החתיכה הנוספת בפאזל, זאת שבלעדיה התמונה אינה שלמה.

כשהמדבר פוגש את הים: הדיונות של מדבר נמיב גולשות לאוקיינוס האטלנטי במערב נמיביה | צילומים: שאטרסטוק

טיול מאורגן לנמיביה חושף בפנינו את אוצרות הטבע של מדינה מסקרנת זו, המתגלים עם שחר בדיונות הורודות של סוסוסוולי, במפגש עם אריות הים על חוף האוקיינוס או בטיול ספארי בשמורת הטבע המפורסמת אטושה. במסענו הנשי בעיקבות הספר נפגוש נשים נמביות שונות, מנשים הגרות בעיר הגדולה ווידהוק ונרחיק לנשות ההימבה.

ב-2005 יצא לאור הספר "בין אתמול למחר" (Between Yesterday and Tomorrow) שהביא את סיפוריהן של נשים בנמיביה. התמונה שעולה מבין הדפים אינה פשוטה: גם בימינו, כך מסתבר, נשים מופלות לרעה, נתונות לחסדי אבותיהן ואחר כך בעליהן. אבל עצם הבאת הסיפורים בפני העולם היא צעד ראשון, אמיץ, בכיוון הנכון. "אני מצדיעה לכן, נשות נמיביה", כותבת בהקדמה אלן נדשי נמהילה, מנהלת הספרייה הלאומית במשרד החינוך של נמיביה. "אתן אולי סובלות, אתן אולי קורבנות בבתים ובקהילה שלכן, אבל יש לכן אומץ. עצם העלאת הכאב שלכן, השיתוף של הסבל, אתן עוזרות לנשים אחרות במצבים דומים. תודה לכן על הסיפורים והשירים, אנא המשיכו לכתוב. ותודה לנשים שעבדו קשה כדי להוציא את הספר לאור – עשיתן עבודה נהדרת בכך שנתתן במה לקולות הנשיים".

נשים צעירות משבט דמארה

טיול נשים בנמיביה עובר דרך כמה מהמקומות היפים והמעניינים יותר במדינה ובה בעת הולך בעקבות הסיפורים שבספר, מקיים מפגשים עם נשים מקומיות, בערים ובכפרים. נשים שפלסו לעצמן דרך ובנו קריירה מצליחה ונשים שחיות במסגרות שבטיות מסורתיות ורוצות שקולן יישמע. אז מה צפוי בטיול שכזה? הנה כמה מקומות וחוויות שהטיול מציע:

הטיול מתחיל בווינדהוק (Windhoek), בירת נמיביה. העיר, השוכנת בלב המדינה ומהווה את המרכז הפוליטי, הכלכלי והתרבותי, משמרת את האווירה הקולוניאליסטית, שנותרה מימי השלטון הגרמני. זוהי הזדמנות ראשונה לפגוש את הנשים של נמיביה, במקרה הזה נשים עירוניות שיספרו על האתגרים שלהן בעולם העסקים ובחיי היום יום.

אישה בושמנית. הבושמנים חיים במדבר הקלהרי במזרח נמיביה | צילום: Lisa Gray, cc-by-sa 2.0

מווינדהוק יוצאים אל מרחבי המדינה, אל רמת ווטרברג (Waterberg), שמורת הטבע ההררית היחידה בנמיביה והיא מתאפיינת בסדרת מצוקים המתנשאת בלב הסוואנה. המבנה הטופוגרפי הייחודי שלה מקשה על בעלי החיים לנדוד החוצה משטחה, והאזור כולו הוכרז כשמורת טבע והועברו אליו מינים רבים של בעלי חיים המצויים בסכנת הכחדה. השמורה עשירה בציפורים, אנטילופות, בופאלו ובבונים ויש בה שילוב יפהפה של הרים מאבן חול אדומה לצד מישורי סוואנה.

רמת ווטרברג, שמורת טבע הררית עם מצוקים מרשימים המתנשאים בלב הסוואנה

מכאן ממשיכים לשמורת הטבע המפורסמת ביותר של נבימיה, שמורת אטושה (Etosha). זהו המקום הטוב ביותר לטיול ספארי, בין עצי שיטה, מישורי עשב, מדבריות מלח, סלעים ובור מים המושך אליו מגוון גדול של יונקים – אריות, קרנפים, פילים, ג'ירפות ועוד. לא פחות מ-340 מיני עופות וציפורים, חלקן נודדות, דוגמת שרקרקים, אחרות חיות כאן דרך קבע, בהן יענים וחוברות אפריקאיות.

זברות שותות מבור מים בשמורת אטושה

עכשיו הגיעה העת לפגוש את בני שבט ההימבה (Himba), מהמרתקים בשבטים החיים בנמיביה. זהו שבט של נוודים למחצה החיים בשיפולי המדבריות של נמיביה בקרבת בארות מים. המראה של בנות השבט מעורר תשומת לב ושובה את העין: הן מורחות על גופן מכף רגל ועד ראש תערובת המורכבת מעפר אדום, שומן עיזים ושרף, תערובת הצובעת את העור והשיער בגוון אדמדם. לשכבה האדומה הזאת יש שימוש פרקטי – היא מגינה על העיר מפני קרינת השמש, וגם משמעות סמלית – חיבור לאדמה ולדם, סמל החיים. שיערן של נשות ההימבה, מלבד היותו בצבע אדום, קלוע בצמות-רסטות ארוכות המסודרות בצורות מורכבות, אשר מעידות על גיל האישה ומעמדה המשפחתי.

הביקור בכפר של השבט מאפשר לא רק לראות את אורח החיים המסורתי ולהתרשם מהמראה המיוחד של אנשיו, אלא גם מפגיש את המטיילים עם נשות ההימבה שחולקות סיפורים מחייהן.

בת שבט הימבה. מספר הצמות והסידור שלהן מעיד על גיל האישה ומעמדה

הטיול ממשיך עם ביקור בטוואיפלפונטיין (Twyfelfontein), אתר מורשת עולמית עם ריכוז של יותר מ-2,000 פטרוגליפים (ציורי סלע) המיוחסים לבושמנים, ציידים-לקטים שחיו באזור בתקופת האבן המאוחרת. הבושמנים נדחקו מהאזור הזה על ידי בני שבט דמארה, שעסקו במרעה. את אורח חייהם של הדמארה פוגשים לראשונה במוזיאון הפתוח של דמארלנד, ובהמשך למפגשים פנים אל פנים עם נשות השבט.

ציורי קיר פרהיסטוריים של הבושמנים בטוואיפלפונטיין

המפגש עם האוקיינוס האטלנטי שנושק לגבולה המערבי של נמיביה מתחיל בביקור מרתק במושבת אריות הים העצומה בקייפ קרוס (Cape Cross). אלפי אריות רובצים על הסלעים על קו המים, משתזפים בשמש – הזדמנות צילום נהדרת.

מכאן ממשיכים לדיונות של מדבר נמיב שגולשות עד הים. סיור בטרקטורונים לאורך הדיונות הוא חוויה מלאת אדרנלין, המשלבת נופים מדבריים והיכרות עם החי והצומח הייחודיים לאזור הצחיח. עם שחר כדאי להשכים קום כדי להספיק להגיע לראשה של דיונה ולצפות בקרני השמש הראשונות נוגעות בחולות וצובעות אותם בצבעים מרהיבים.

מושבה של אריות ים בקייפ קרוס

בסופו של מסע מרתק שכולל לא רק נופים אלא גם מפגשים נשיים מהסוג שלא מתרחשים בדרך כלל במהלך טיולים, חוזרים לווינדהוק הבירה, לסיור אחרון ופרידה ממדינה מופלאה, שנכנסת עמוק ללב.

הפוסט נמיביה במבט נשי הופיע ראשון במסע אחר

מה ההבדל בין טיול שבו את מטיילת לבד או בחברת נשים אחרות לטיול "רגיל", עם בן זוג או בקבוצה מעורבת של נשים וגברים? האם אישה המטיילת לבדה צריכה להתנהג בצורה אחרת, להתלבש בדרך מסוימת, לנסות לא להתבלט או להימנע מקשר הדוק מדי עם המקומיים? שלוש נשים שראו עולם מספרות על חוויות המסע הנשי:

טפס גבוה, גבר. אני בעומק // דבי הרשמן
לכל מקום בחיי הגעתי למרות – ובגלל – שאני אשה. בעצם יציאתי לעולם, ללא ליווי בן זוג או קבוצה מגוננת, העובדה שאני אישה הופכת לחולשה. אשה שמסתובבת בעולם מפירה טאבו עתיק, שלפיו מקום האישה הוא בבית, במסגרת המשפחה והחברים. כך שבדרך כלל, אישה שמטיילת בעולם חשופה לסכנות יותר ממרבית הגברים.

במקומות רבים, אישה שנוסעת לבדה צריכה לשים לב שהמסרים שהיא מעבירה לסביבתה לא יתפרשו באופן שגוי, או לפי קודים מקומיים, שהיא אינה מכירה, למשל: כרמזים מיניים.

אני מבינה את זה כאנתרופולוגית, ואינני כועסת. כאישה, לעומת זאת, זה עניין לא פשוט. בתרבות שלי אני יודעת איך להדוף מחזר לא רצוי מבלי להביא להסלמה, מבלי להסתכן ומבלי לפגוע בכבודו. ככל שהקודים התרבותיים זרים לי יותר, אני מתקשה לטפל בבעיה, וגם נוטה לראות כל אקט חיזור – אפילו תמים – כהטרדה.

גברים, על פי רוב, אינם חשופים להתנסויות כאלה, שמציבות אותם בעמדת חולשה. לעמדה זו יש גם היבטים מעשיים: רצוי שאשה תצא לדרך מצויידת ביותר כסף מאשר המטייל הגבר הממוצע, כדי שלא תצטרך ללון במקומות זולים ולא בטוחים, וכדי שתוכל להימנע מתחבורה ציבורית במקומות מועדים לפורענות.

היכרות עם המגבלות העומדות בפני נשים עוזרת להפוך את החולשה ליתרון

אבל אסור לשכוח שלצד כל חולשה – יש עוצמה. דווקא משום שאני מכירה את המגבלות שעומדות בפני, כאישה, אני ערה למנגנונים המאפשרים לי להפוך את החולשה הזו ליתרון. אלה הם מנגנונים עתיקי יומין, שפיתחו דורות של נשים. הן ידעו כי שימוש בחולשותיהן עשוי לעמוד כעזר לנגדן.

רבות מאיתנו משתמשות במנגנונים הללו באופן בלתי מודע, כמעט כאינסטינקט. פעמים רבות, כשאישה נוסעת לבדה, פועלת הנשיוּת גם לטובתה. היא מעוררת אמון ופתיחות, "מותר לה" לקבל סיוע והגנה מהסביבה, ודלתות ולבבות רבים נפתחים בפניה. בזכות חולשתה, כביכול, האישה אינה נתפסת כאיום. כך, היא יכולה להגיע למקומות רבים שלגברים מראש לא היו נותנים להיכנס אליהם.

היותי אישה משפיעה גם על מה שאני מחפשת במסע, על הדברים שאני רואה ועל האופן שבו אני מפרשת אותם. אני מתעניינת באנשים יותר מאשר בנופים, למשל. יש לזה, לדעתי, קשר הדוק לנשיות שלי. לא מעניין אותי להגיע "רחוק יותר", "גבוה יותר"; אני מעדיפה את המגע האנושי, את התרבות האנושית. הם מרתקים אותי בהרבה. גברים אולי "מטפסים גבוה יותר", אבל נשים "מגיעות עמוק יותר". בעיני, זה לפחות מקזז את החולשות והחסרונות.

גברים אולי מטפסים גבוה יותר אבל נשים מגיעות עמוק יותר

קשה לי לשקר. אבל אני חייבת // דינה היימן
זה עשוי להישמע מוזר, אבל הקושי הגדול ביותר שלי בטיולים הוא הצורך לשקר. כל רווקה מטיילת מכירה את זה. במוקדם או במאוחר תגיע השאלה הבלתי נמנעת: "נשואה?". התשובה הנכונה, לאישה שאינה רוצה להסתבך בהטרדות, היא "כן, באושר", גם אם תעודת הזהות כתוב אחרת.

אבל גם תשובה כזאת אינה לא תמיד עובדת. היא מיד מזמינה שרשרת של שאלות המשך: אז איך בעלך נותן לך לנסוע לבד? איך הוא מסתדר? איזה מין אישה נוטשת את בעלה?  פעם באינדונזיה נהג ג'יפ אחד הוציא ממני שקר אחרי שקר על אודות בעלי הסבלני, המכבס, המבשל – פנטזיה מושלמת של בעל. עם זאת, כששאל איך בעלי מסתדר תקופה ארוכה כל כך בלי חיי מין, כבר נדרשתי לאקרובטיקה לשונית מיוחדת.

קשה לי לשקר. אני שונאת את זה ומרגישה מאוד לא נוח, אבל אין ברירה. כי אשה שנוסעת לבד בחלקים האלה של העולם, נתפשת כיצור משונה. לא שייכת לשום קטגוריה. מוזרה. כמעט ברמה מאגית. אולי אפילו כאישה שבביתה שלה היא אישה דחויה.

כל ניסיון להשיב על השאלה האם נשים נוסעות אחרת יציג בהכרח סטריאוטיפים ותיוגים. יש נשים שמתנהגות בצורה "גברית" וגברים שמתנהגים בצורה "נשית".

אין לי ספק שבהיותי אישה איני תמיד מודעת לגבולותי, כלומר מתי אני פועלת כאישה ומתי אני מגבילה את עצמי באופן בלתי מודע. אני רוצה לחשוב שנשיותי אינה מגבילה אותי במסעותי; אבל זה לא נכון. אני מגבילה את עצמי.

במסע לטיבט, למשל, אחי הציע שניסע דרך אפגניסטן ופקיסטן. דחיתי את הרעיון. ידעתי שאלה מדינות שבהן לא אוכל לנוע בחופשיות, ואאלץ להיות תלויה בו, כמלווה .כבר הסתובבתי במקומות מפוקפקים, ויצאתי בשלום. ובכל זאת, המגבלה הנשית הברורה מאליה היא הצורך להיות מודעת לשפת הגוף ולבגדים שאני לובשת – כל הזמן. כך, חשוב להיות מודעת לסימנים שאני משדרת. לא לשדר, בטעות, סימנים לא נכונים.

לא רק נשים מערביות מוטרדות בהודו, גם נשים הודיות סובלות מכך מאוד

קשה לי להבין נשים וגברים בבגדים חשופים ופרובוקטיביים דווקא בארצות מסורתיות. בהודו ,למשל, גוף האשה פרוץ לחלוטין. כל הזמן שולחים ידיים ולוחשים באוזן. גם כשנמנעתי מנסיעה באוטובוס, וישבתי בריקשה, גברים שלחו לעברי ידיים .נשים הודיות סובלות אף הן מאוד מהטרדות כאלה. התופעה מגבילה את חופש התנועה שלהן מאוד. מעט מאוד גברים מתנסים בחוויה דומה. ובכל זאת: לאישה המטיילת בעולם יש גם יתרונות. אני מאמינה שיש אחוות נשים, שבקלות פותחת דלתות לעולמות הסגורים בפני גברים. היכולת ליצור אינטימיות וקשרים אישיים היא אחד המאפיינים של "התנהגות נשית", ולגברים רבים קל לחלוק חוויות רגשיות עם נשים יותר מאשר עם גברים.

מסע במדינות עולם שלישי, הנוף האנושי מורכב, בדרך כלל, מגברים. הם נמצאים בחזית החברה, כחלק מן הספירה הציבורית. אבל אם לא פוגשים את הנשים, מקבלים רק את הגרסה הגברית למציאות המקומית. הנשים, על פי רוב, נשארות בבית.

מפגש עם נשים דורש מאמץ. בדרך כלל, אני מבקשת מגברים שאני פוגשת שיכירו לי נשים. אני רוצה לדעת באילו מלכודים הן מתפקדות, מהם מקורות הכוח שלהן, אם הן מצליחות לפרוץ את המלכוד, ואיך הן עושות את זה .חשוב לי ליצור קשרים לאורך זמן, לא להיות רק עוברת אורח.

טיפים לנוסעת העצמאית // זהרה רון
הפעם הראשונה בה נחשפתי לאחוות נשים נוסעות היתה בשירותים שירותים ציבוריים בדנמרק. שם, לראשונה, נחשפתי לאחוות נשים מטיילות. הייתי בת 18, וזו היתה הפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל. החברה שאיתה יצאתי מהארץ החליטה לחזור הביתה לפני הזמן. הייתי צריכה להחליט אם לחזור איתה ארצה, או להמשיך את הטיול לבדי. בחרתי באפשרות השנייה, מבלי שיהיה לי מושג במסעות. מעולם לא התחרטתי על הבחירה הזו.

אף פעם אין לדעת מאיפה יגיע הטיפ אשר ירומם את מצב הרוח וישפר את המצב

אותו יום, בתא השירותים הציבוריים בדנמרק, היה אחד מאותם ימים שכל נוסע נאלץ לסבול לפעמים: יום דפוק. שום דבר לא הסתדר. מזג האוויר היה גרוע. לא פוגשים את האנשים הנכונים, וכל הזמן את שואלת את עצמך – של מי היה הרעיון האווילי לנסוע.

פתאום ראיתי, על דלת השירותים, כתובת בטוש שחור. "טיפים לאישה הנוסעת לבדה", היה כתוב שם. אחד הטיפים עסק בהתמודדות עם יום רע במהלך הנסיעה. מאז קיבלתי הרבה עצות לנסיעות, ונתתי לא מעט עצות בעצמי. הלוואי שהייתי שומעת על הטיפים האלה לפני שנסעתי לבד בפעם הראשונה. ולפני הפעם השנייה. וגם לפני הפעם השלישית.
___

על הנוסעות: ד"ר דבי הרשמן – ארכיאולוגית ואנתרופולוגית המתמחה בתרבויות פרהיסטוריות, אוצרת במוזיאון ישראל. ערכה מסע ממושך בלפלנד, טיילה בהאיטי, יפן, הודו, רוסיה, אוסטרליה, באיי פולינזיה, מערב אפריקה ובמדינות רבות במזרח התיכון. דינה היימן – אנתרופולוגית שהתמחתה בלימודי נשים, מחברת הספר "צברים על דרך המשי" ומדריכה טיולים במזרח אסיה. טיילה במלזיה, אינדונזיה, סין, טיבט, הונג קונג, הודו, סינגפור, יפן, תאילנד, סרי לנקה, בוטאן ועוד. זהרה רון – עיתונאית, לשעבר עורכת המגזין "מסע אחר". טיילה בהודו, ג'מייקה, טרינידד, טייוואן, ארצות הברית, קנדה, סקנדינביה ורבות מארצות אירופה. טיילה ברגל, ברכבות, בטרמפים וגם בעגלה רתומה לסוסה.

הפוסט נשים מטיילות – מבט אישי הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט טיבט: מסע בעקבות נוסעת גדולה הופיע ראשון במסע אחר

טיולי נשים הופכים יותר ויותר פופולריים בשנים האחרונות, ולא במקרה. יש משהו כיפי ומשחרר בטיול שכל משתתפיו הם בעצם משתתפות. אפשר ליצור חברויות אמיתיות, נטולות מתחים ולחץ, להתחבר למטיילות האחרות, ליהנות מנושאי עניין ושיחה משותפים. עכשיו זרקו לטיול הזה עוד מרכיב – אופניים, ותקבלו חוויה מגבשת ודרך מהנה במיוחד לחוות את אזורי הטיול. ועוד לא התחלנו לדבר על העצמה נשית, על הפעילות הגופנית ועל הקצב המיוחד והחיבור אל הטבע שטיולי אופניים מציעים.

אפשר כמובן לצאת לטיול אופניים עצמאי, רק את או עם עוד חברה נוספת. אבל לחברותא אמיתית ולטיול בשבילי האופניים היפים ביותר, מומלץ להצטרף לטיול מודרך הכולל את כל מה שתוכלי לחשוב עליו, ואף יותר: מפגש מקדים והרצאות מקצועיות מרתקות, רכיבות הכנה לפני הנסיעה, סדנה לתיקון אופניים, תכנית אימונים אישית (למי שמעוניינת) והכל עם מדריכה מקצועית דוברת עברית.

טיול אופניים לנשים מאפשר ליצור חברויות אמיצות לצד הנאה מהפעילות הספורטיבית ומהמראות הקסומים שבדרך

אז איפה אפשר לטייל עם אופניים בחברת נשים אחרות? בהמון מקומות נפלאים באירופה. הנה, על קצה המזלג, כמה הצעות:

לאורך נהר הארה בשווייץ
מסלול רכיבה יפה ומגוון לאורך גדות נהר הארה (Aare) בשווייץ, המסלול מתאים לכל הרוכבות ומציע שילוב מקסים של רכיבה באזורים כפריים, מפגש עם הרבה טבע וביקור בערים תוססות שאותן הנהר חוצה.
ציוני דרך במסלול: מעבר ההרים גרימספלס, שממנו נשקף נוף יפהפה; קניון הארה הדרמטי, העיירה המפורסמת אינטרלקן היושבת לצד שני אגמים תכולים – טון ובריאנץ, ברן, בירת שווייץ היפה והתוססת וכמובן – נהר הארה המלווה את המסלול לכל אורכו.
רמת קושי: נמוכה עד בינונית

טיול אופניים לנשים בשווייץ, דרך נופים ירוקים, נהרות ואגמים

הלב הירוק של פורטוגל
טיול אופניים בין הרים מוריקים, נהרות, פלגי מים ואגמים, במרחבים השלווים של פורטוגל, באזור שבין קוסטה דה פראטה ("חוף הכסף") למרגלות רכס סיירה דה אוסטרלה. בדרך עוברים לצד בתי חווה עתיקים, בכפרי דייגים אותנטיים ולאורך חוף יפהפה, שגלים גבוהים מתנפצים עליו. אזור Pinhal Interior ירוק מאוד, עם עצי אלון, אורן ואיקליפטוס, הדרים, זיתים וכרמים. באביב המימוזות פורחות בפריחה מקסימה. זאת גם הזדמנות לבקר בערים והעיירות העתיקות, בהן קוימברה, פנינה תרבותית עם רובע עתיק, גנים יפהפיים ואוניברסיטה עתיקת יומין.
ציוני דרך במסלול: האגם המלאכותי Barragem das Fronhas, הפארק הלאומי בוסאקו (Buçaco), עם מעיינות ועצי אורן, כפרי דייגים לאורך החוף ועוד.
רמת קושי: לאורך החוף המסלול מישורי וקל לרכיבה, באזורים הגבוהים נדרש יותר מאמץ

מנופי קוסטה דה פראטה, חוף הכסף, בפורטוגל

טוסקנה היפה
אוכל טוב, יין טוב והנופים המשכרים של טוסקנה כל אלה מהווים רקע לטיול נפלא במיוחד. הרכיבה, שמשלבת מסלולים מישוריים ונוחים לאורך דרכים כפריות מוקפות בכרמים ושבילים שמטפסות על גבעות עגלגלות ומאתגרות.
ציוני דרך במסלול: רכיבה בין כרמים ומטעי זיתים, בנופים שכמו יצאו מתוך גלויה. מלבד הטבע והנופים, הטיול עובר גם דרך כמה מהערים היפהפיות של טוסקנה, בהן לוקה, סיינה, פיזה, סן ג'ימיניאנו ואחרות.
רמת קושי: בינונית

טיול אופניים בטוסקנה עובר גם דרך עיירות וערים עתיקות רבות קסם

הדנובה הקסומה
טיול אופניים קלאסי לאורך נהר הדנובה. המסלול, שרובו מישורי ונוח לרכיבה, עובר דרך אזורי יין, עיירות עתיקות, ערים מרתקות, כשנופי הנהר מלווים את הרוכבים.
ציוני דרך במסלול: הטיול מתחיל בפסאו, שבדרום גרמניה, במפגש של שלושה נהרות (דנובה, אין ואיץ), משם עובר דרך עיירות, מנזרים, יקבים וכפרים עתיקים באוסטריה ומסתיים בווינה הנהדרת.
רמת קושי: קלה

מסלול הרכיבה לאורך הדנובה עובר דרך אזורי יין ועיירות עתיקות, כשהנהר הוא בן לוויה צמוד

בין הרים לים בקפריסין
רכיבה באזורים הרריים, דרך כפריים ציוריים, ולאורך שפת הים. בדרך עוצרים בחוות לייצור גבינה, במנזרים ובטברנות מקומיות.
רמת קושי: קלה עד בינונית

עוד טיולי אופניים בארץ ובעולם כאן

הפוסט מלכת האופניים – טיולי אופניים לנשים הופיע ראשון במסע אחר

ביוון העתיקה זוהה היפה עם הטוב והאמיתי. כבר אז היה היופי הנשי, כפי שיוצג באמנות, לאחד הביטויים המובהקים של יופי. מאז המשיכה התרבות המערבית לייצג יופי נשי בציור, בפיסול ובכתיבה. איך קובעים את הדימוי הזה? מי מחליט מהי אשה יפה? הטענה המרכזית בספרה של נעמי וולף, "מיתוס היופי" שפורסם בארצות הברית ב־1991, היא שאת מיתוס היופי הנשי המציאו גברים. הם המציאו אותו לא כדי לגרום לכל הנשים להיראות כמו שגברים היו רוצים שייראו, אלא כאמצעי שליטה של החברה על הנשים שבה. בימים אלה רואה "מיתוס היופי" אור בעברית, בסדרת "מגדרים" של הוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת פרופ' חנה נוה.
"הספר נכתב לפני 12 שנה, והוא רענן ורלוונטי כאילו נכתב היום", אומרת פרופ' נוה, העורכת הראשית של הסדרה וראש התוכנית ללימודי נשים באוניברסיטת תל אביב. "הדינמיקה החברתית והתרבותית שמתוארת בספר לא השתנתה, להפך. לדאבוני, כנראה שאפשר יהיה לתרגם אותו לעוד שפות בשנים הבאות".

בסופו של דבר מיתוס היופי מצריך נשים להשתעבד לו יותר ויותר. בכל פעם שהן משיגות משהו, הוא מחכה להן במקום אחר מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד, בהנחה לגולשי מסע אחר!

דיאטות בלי סיבה
כשנעמי וולף מדברת על "מיתוס היופי", למה היא בעצם מתכוונת?
כותרת המשנה של הספר היא "כיצד דימויים של יופי משמשים נגד נשים". וולף טוענת שמיתוס היופי הוא סדרה של כללים וקונוונציות שקובעים מהי אשה יפה. הם נולדו במוח של גברים מתוך ניסיון של גברים להגדיר את הגבריות שלהם ולהרחיק מהם את הנשיות, ומתוך רצון לדכא נשים. כדי לדעת שהכללים האלה הם תוצר גברי לא היה צריך לחכות לנעמי וולף.

אודרי הפבורן. בעלת מראה אלטרנטיבי למודל היופי של אלילות המין ההוליוודיות כמו מרילין מונרו ולנה טרנר

הפואנטה היא שהמיתוס נולד מתוך רצון לדכא נשים באופן קונקרטי.
המילה "לדכא" אולי נשמעת קשה, אבל היא מתארת מציאות. דיכוי זה מבנה חברתי, שמחזיק היררכיה, ומי שנמצא למטה מדוכא מתוך הגדרה. בבית הספר התלמיד מדוכא. זה דיכוי מאוד מבוקר, כי יש מערכת חוק, אבל הוא מובנה לתוך המערכת משום שבמדינות המודרניות האלימות היא ברשות המוסדות.
המדינה לקחה לעצמה מונופול על האלימות, היא אלימה בהיתר ורק לה מותר להיות אלימה. היא יכולה להעניש ולכלוא, והיא מפעילה את הדיכוי כדי לשמור על עצמה, על המבנה הקיים. כאזרחים אנחנו נותנים את הכוח הזה לממסד וממקמים את עצמנו כמדוכאים.
בחברה שלנו, שבה כמעט כל המוסדות הם גבריים ופטריארכליים, מופעל דיכוי כדי לשמור על המצב הזה. מיתוס היופי, לפיכך, הוא בעצם כללים של דיכוי חברתי שנוצרו כדי להחזיק את ההיררכיות הגבריות יציבות. כדי למלא אחר הכללים האלה, האשה צריכה לעבור סדרה של דיכויים, השפלות ואלימוּת. לעתים קרובות היא מפנימה אותם, כך שהיא מפעילה אותם על עצמה ברצון ובשמחה. כל הדברים האלה הם בנאליים כשלעצמם, אבל בספר וולף מפרקת את האמירות הכלליות לפרטים הכי קטנים, וזה הכוח שלו. היא תוקפת חזית אחר חזית של תחומי החיים והתרבות שלנו ומראה בפרוטרוט איך מיתוס היופי פועל.
ואיך הוא פועל?
מיתוס היופי הוא דינמי. תמיד יש מי שאומר: "עכשיו אופנתי נשים רזות ופעם היו שמנות, אז איך זה יכול להיות?". על כך אומרת וולף: מיתוס היופי משתנה. לכאורה, הוא מוכר דימוי של יופי על־זמני ואוניברסלי. אבל היופי הזה הוא לא על־זמני מכיוון שכל שינוי שמשפר את מעמדן או מצבן של נשים בחברה או בתרבות גורר איתו שינוי ועדכון של מיתוס היופי.
ניקח לדוגמה את יציאת נשים לעבודה. זה היה הישג מבחינת התנועות לשחרור האשה, והוא יצר חשש אדיר בחברה. וולף מראה איך מיתוס היופי התעדכן מיד: נשים שיוצאות לעבודה צריכות ללבוש בגדים יפים, "חליפות עבודה" לנשים. כלומר, את הכסף שהן מרוויחות הן צריכות להשקיע בחזרה בבגדים. חוץ מזה, כמובן, הן עדיין צריכות את בגדי הבית לעבודה בבית. לכאורה יש כאן הישג לנשים, ואז באים ולוקחים להן את השחרור הכלכלי, שהוא חלק מהותי מעניין היציאה לעבודה.
אבל גם גבר צריך את החליפה הנכונה והעניבה הנכונה וכולי.
כן, אבל הגבר ישתמש בחליפה ובעניבה באופנים שיותר תואמים את אורח החיים הרגיל שלו. כלומר, עבור הגבר זה תמיד היה קיים, ההכנסה שלו גבוהה יותר וכאילו מביאה את זה בחשבון. אשה, ולא משנה במה היא עובדת, כמעט אף פעם לא תוכל לבוא עם הבגד של הבית לעבודה.
וולף עושה השוואות בלתי פוסקות בין נשים לגברים, למשל בעניין ניתוחים פלסטיים. יש טענה שגם גברים עושים ניתוחים פלסטיים. אבל זה עניין של כמויות. חוץ מזה, גבר שהולך לעשות ניתוח פלסטי או להוריד שערות מאוד חושש מהסטיגמה של הנשיות. החברה עדיין תופסת את הטיפוח הגופני של הגבר כעניין נשי.
לגבר לא נעים אפילו לעשות דיאטה, הוא ישר צריך להתנצל שיש לו כולסטרול. אשה סתם עושה דיאטה. אפילו כשהיא מזיקה לעצמה היא עושה דיאטה – אנורקסיה כידוע זו תופעה נשית באופן כמעט אקסקלוסיבי. הטיפוח הגופני הגברי גם מזוהה הרבה פעמים עם הומוסקסואליות. כך שלא משנה אם גם גברים עושים ניתוחים פלסטיים. אין בזה עוצמה חברתית ותרבותית שיכולה לשנות את ההגדרות המגדריות. הם פשוט עושים משהו שאינו חלק מהמגדר שלהם.

המיתוס נראה בכל פעם אחרת: פעם רזה, פעם שמן, פעם עם ציצים, פעם בלי ציצים. בתקופה של קייט מוס, היה צריך להיות שטוח; היום – רק השתלות

תהיי יפה ותשתקי
איפה עוד אנחנו נתקלים במיתוס היופי בתרבות שלנו?
בכל מקום. רק תפתח טלוויזיה ותסתכל על פרסומות. הדבר הקשה הוא השימוש בנשים בתפקידים ממוגדרים באופן קיצוני. לדוגמה, תפקיד האמא: יש פרסומת שמראה בחור שמטייל במזרח ומתגעגע לאמא. הוא כמובן לא מתגעגע אליה סתם, הוא מתגעגע כי רוצים לפרסם איזה דבר מזון מהבית. על המוצר מופיעה באופן בולט פרה. בפרסומת הזאת האשה לא רק תקועה בתפקיד שלה כמאכילה ודואגת, צורת העריכה של הפרסומת גורמת לצופה לזהות את הגעגוע לפרה כגעגוע לאמא. בעיני זה מזעזע.
חוץ מזה נשים עדיין מופיעות בפרסומות בעיקר בענייני כביסה, ניקיון ומזון, וגם אם הן מופיעות כמופקדות על עסק, אז תמיד יהיה שם איזה יועץ גבר. וכמובן, יש בלי סוף פרסומות שמציגות מיניות נשית בצורה בוטה ואלימה. אם מדובר בפרסומת לתחתונים או לקרם גוף, אז ניחא, אפשר לקבל את

השחקנית לנה טרנר, 1950. בלונדינית, מלאת גזרה, זוהרת ופרובוקטיבית, מייצגת את מודל היופי ההוליוודי בשנות ה-40 וה-50

ההתפשטות. גם את זה אני לא מצדיקה, אבל קוראים לזה
Professional Qualification – כישור מקצועי – ואפשר להצדיק את זה משפטית. כמו שאם רוצים לפרסם בגדים, צריך אשה שהבגדים מונחים עליה טוב. במקרים כאלה אפשר לטעון שאפשר לפט מישהי שעלתה במשקל. אבל ההגדרה של יופי ככישור מקצועי הורחבה הרבה מעבר לגבולות הסביר.
קח לדוגמה קרייניות בטלוויזיה: איפה כרמית גיא? איפה שרי רז? אז לפעמים צומחות כוכבות יוצאות דופן, אבל תראה כמה עובדים על היופי שלהן! יופי של קריינית טלוויזיה הוא לא כישור מקצועי בעיני. זה לא מפריע לי שהיא יפה, אבל מה קורה כשהיא מזדקנת? אלו מקומות שדרישות היופי מפלות בין גברים לנשים באופן מאוד חזק ומאוד ברור.
דבר דומה קורה בפוליטיקה. כשפנינה רוזנבלום נכנסה בפעם הראשונה לעולם הפוליטי, אני זוכרת את כל ההשמצות, את כל המתנשאים – גם נשים – שאמרו עליה דברים בנוסח "מה לזאת בינינו". לדעתי ההשכלה שלה עולה על הממוצע של רוב חברי הכנסת והשרים שהיו לנו, ובלי קשר לזה, לפחות היא ניהלה עסק! היו לה קבלות טובות יותר מאשר להרבה אחרים. איך, למשל, נותנים לאדם שבא מעולם של ישיבות להיות ראש ועדת הכספים של מדינת ישראל? אני לא מזלזלת במקום שהוא בא ממנו, אבל אם מדברים על כישורים מקצועיים, את זה אין לו. פנינה רוזנבלום, לעומת זאת, הקימה עסק וניהלה אותו. בעצם כל אשה ניהלה לפחות עסק קטן אחד – את הבית שלה.
כלומר, מיתוס היופי יכול לעבוד נגד האשה גם כשהיא יפה?
בוודאי! מפני שאם היא יפה, היא טיפשה. זה חלק מהכללים, חלק מהדיכוי. וולף מביאה דוגמאות מדהימות לאופן התפקוד של מיתוס היופי בעבודה. היא מספרת, למשל, על בר בארצות הברית שבעליו החליטו להלביש את העובדים בו במדים אחידים. לגברים הביאו חליפה ועניבה ולנשים הביאו מין מחוך לוחץ. אחת העובדות הגישה תביעה משפטית בטענה שהבגד גרם לה לדימום פנימי באזור הצלעות ודרשה שיחליפו את המדים. ואתה יודע מה קרה? המעבידים ניצחו בבית המשפט. הם הוכיחו שלבישת המחוך היא דרישה מקצועית לגיטימית לעבודה כזאת.
בהמון מקומות אפשר לראות שאפילו כשהחקיקה נאורה, בית המשפט פוסק בצורה שמנוגדת לרוח החוק ותואמת את רוח מיתוס היופי. כפי שוולף מראה, בכל פעם מצאו בבית המשפט איזו נישת "יוצא מהכלל" לשים בה את המקרה והעמיסו על האשה עוד איזה אלמנט מתוך מיתוס היופי. משהו שגרם לה להתפטר, להסתפק במשכורת יותר נמוכה או להיות ממודרגת: קודם היית מגישת חדשות, עכשיו תהיי כתבת לענייני אופנה באמצע הלילה. בסופו של דבר מיתוס היופי מצריך נשים להשתעבד לו יותר ויותר. בכל פעם שהן משיגות משהו, הוא מחכה להן במקום אחר. המערכת הפטריארכלית כל הזמן שומרת על האיזונים: אתן מתקדמות לפה? נעצור אתכן פה. קיבלתן שחרור מזה? ניתן לכן קנס על זה. חדרתן? נשים עוד קיר זכוכית, עוד לבנים.

איך אני יכולה לשמוח בזה שאני מזדקנת? להסתכל בראי ולהגיד: זו ההיסטוריה שלך, יש פה עבר עשיר, אדם עם ניסיון וידע? איך אני יכולה כשבכל פעם שאני מסתכלת בראי אני אומרת: איך אני אמתח את הפרצוף הזה, במינימום כאב ובמינימום מחיר?

אין סולידריות
מה החברה מרוויחה?
כוח. הגישה של וולף היא מרקסיסטית: החברות הגדולות בעולם צריכות לשמור על שליטה. כוח הקנייה של נשים, מתברר, הוא מאוד גדול. הסיבה לכך היא גם המהפכה הפמיניסטית וגם העובדה שניהול משק הבית נותן בידי האשה החלטות. האשה בדרך כלל ממונה על קניית חומרי ניקוי ומצרכי מזון, שזה תקציב רציני מאוד. כך שכוח הקנייה של נשים הוא עצום, וצריך לנצל אותו. כדי לנצל אותו צריך לקבוע עבורן מה הן צריכות להיות ואז לספק להן את המוצרים שיעזרו להן לעשות זאת.
וולף מדגימה את זה בצורה מוחצת באמצעות עיתוני הנשים. היא טוענת שעיתוני הנשים היו יכולים להיות אחד הדברים המופלאים ביותר עבור נשים בעולם. אפשר היה לדמיין שנשים ישתמשו בעיתוני הנשים כדי להתאגד, הן היו יכולות לקבל דרכם אינפורמציה מהימנה על הפלות, הקטנה והגדלה של חזה, דיאטות, גידול ילדים. במקום זה, היא אומרת, התוכן של עיתוני הנשים נשלט על ידי המפרסמים.
מעבר לכך, הגישה המרקסיסטית של וולף מתבטאת באופן שהיא מתארת את הדינמיקה של מיתוס היופי. לכל תנועה קמה מיד תנועת נגד, שמביאה בחזרה לאותו מקום, שהוא בעצם מקום אחר־אך־דומה. אחר, כי המיתוס נראה בכל פעם אחרת: פעם רזה, פעם שמן, פעם עם ציצים, פעם בלי ציצים. בתקופה של קייט מוס, למשל, היה צריך להיות שטוח; היום – רק

קליסטה פלוקהארט מייצגת את מודל היופי של שנות התשעים. רזה מאוד, כמעט שטוחה. היא מכחישה שרזונה הוא תוצאה של הפרעות אכילה

השתלות. דומה, כי הוא דומה בדיכוי. הוא דומה במחיר שנשים משלמות בגללו: הוצאות כספיות, זמן, אבל לא רק זה.
וולף טוענת שמיתוס היופי מדכא את רוחן של הנשים, שבגלל מיתוס היופי נשים מתביישות בעצמן רוב הזמן, שונאות את עצמן, ולפיכך שונאות גם נשים אחרות. היא טוענת שמיתוס היופי משמש גם ל"הפרד ומשול": נשים מתרחקות מנשים אחרות, מיפות ובוודאי ממכוערות, והן רואות את הסבל שלהן כמשהו שאי אפשר לדבר עליו ברבים ובוודאי לא ליצור סביבו סולידריות.

לבנים וצעירים לנצח
איזה תהליך חברתי צריך לקרות בשביל להפוך את מה שמתואר בספר ללא רלוונטי?
המהפך שנדרש הוא כל כך עמוק, שאפשר להשוות אותו למהפך אבולוציוני בסדר גודל
של היעלמות כנפיים. היא דורשת שוויון מלא בין גברים לנשים. וולף שואפת להגיע למקום שבו אנחנו שונים, אבל באמת שתי גרסאות שונות של אותו דבר. המצב היום הוא שיש סטנדרט, דגם שלפיו קובעים מה זה אדם – שזה הגבר – ויש נגזרות.
אחת מהן היא נשים. רואים את זה בכל מקום. דוגמה טובה היא הציור שציירו לינדה וקרל סייגן, שנשלח לחלל בפיוניר 10. בציור הזה רואים גבר במבט מלפנים, ולצדו אשה קטנה יותר, כפופה, במבט מהצד. שניהם כמובן בלונדינים, לבנים וצעירים, ואלו עוד דברים שאפשר לומר על מיתוס היופי: הוא לבן או צעיר לנצח.
לעניין הגיל מתייחסת וולף בהרחבה. היא אומרת לנשים: שמחו בזקנתכן, התגאו בקמטים שעל פניכן, התגאו בשדיים המדולדלים שלכן, כי זו ההיסטוריה שלכן. זה אומר שילדתן, שהינקתן, שאתן כבר בנות חמישים או שישים ואתן מלומדות. אל תתחילו להרים ולסדר. בעצם זאת המהפכה שאני רוצה.
אבל איך עושים את זה? איך אני יכולה לשמוח בזה שאני מזדקנת? איך אני יכולה להסתכל בראי ולהגיד: זו ההיסטוריה שלך, יש פה עבר עשיר, אדם משכמו ומעלה, עם ניסיון וידע? איך אני יכולה כשבכל פעם שאני מסתכלת בראי אני אומרת: איך אני אמתח את הפרצוף הזה, במינימום כאב ובמינימום מחיר, ואני דוהרת לקליניקה? איך עושים את זה?
כאן אני לא רואה איך וולף תצליח. איך היא תפתה אותי ליהנות ממה שאני רואה במראה? היו כמה שנים שהתביישתי ללכת בלי שרוול בגלל מה שחשבתי על הזרועות שלי. רק לפני כמה שנים התחלתי להגיד לעצמי שלא אכפת לי. וזה דבר קטן, וולף רוצה שאני אעשה יותר. היא רוצה שנשים יאהבו אחת את השנייה ויעריצו אחת את השנייה, גם בגלל הגופות המשתנים והפרצופים המקומטים. וזה כל כך מסובך, גם אצל אשה כמוני, שמתקוממת נגד מיתוס היופי כל יום. הוא כל כך מופנם. זה השינוי שנדרש, ואני לא רואה אותו. אני לא באמת רואה איך דבר כזה קורה.

נעל עקב משנות החמישים. הסטילטו, עקב המחט, זכה לעדנה מחודשת לא מעט בזכות קארי ברדשו, גיבורת הסדרה "סקס והעיר הגדולה"

אם אני, כאשה בעלת קריירה, אם לארבעה, שאוהבת את מה שאני עושה ומרבה כוח במוסד שבו אני עובדת, מעבירה לפחות חמישים אחוז מזמני הערני במחשבות שקשורות במיתוס היופי, כגון מה אלבש, מה אוכל, איך להתאפר וכן הלאה – אז מה אני? אני עבד, ועבד טוב.
עבד עם מודעות.
זה הכי גרוע. בכל פעם שאני מתחילה דיאטה אני אומרת שזה בשביל הבריאות. אבל אחרי יומיים אני נגעלת מעצמי, מזה שאני בדיאטה, כי אני נורא בריאה. אני עושה בדיקות דם, אין לי כולסטרול. תראה מה נשים בריאות עושות לעצמן. לא אוכלות, לא נושמות, מכניסות רגל לתוך נעל שעינוי סיני זה כלום לידה. נשים משעבדות את גופן הבריא, היפה, הנשי, הבשל, המזדקן, למיתוס היופי. כדי לראות איך הן משועבדות, צריך רק להסתכל מסביב ולראות.

ממשיכות להילחם
יכול בכלל להיות מצב חברתי שהוא בלי דיכוי? כלומר, השאיפה להשתחרר מהמיתוס היא בכלל ריאלית?
אין מצב שהוא בלי דיכוי, אבל אני יכולה לשאוף לזה שהדיכוי יהיה מבוקר ושתהיה לי יכולת להשפיע על הבקרה הזאת. כשהמדינה דמוקרטית, יש לנו השפעה על הרשות המדכאת. במקרה של מיתוס היופי אני לא יכולה להשפיע על הדיכוי, בעיקר מפני שהמיתוס הוא לא בידי המדינה. כשהמדינה תחליט לקחת אחריות על המקומות שהפצת מיתוס היופי בהם ניתנת לשליטה, כמו הפרסומות, ישר יזדעקו אנשים להגנת "חופש הדיבור". אני בפירוש רוצה שהמדינה תתערב שם. אני בעד צנזורה על הדברים האלה. ברגע שזה יופנם, המדינה לא תצטרך להתערב יותר. אבל עד אז – בשביל זה היא שם. כי גם אם אני לא רואה איך מיתוס היופי נעלם, זה לא אומר שלא צריך להילחם בו בכל דרך אפשרית.

הפוסט מיתוס היופי: עבדים היינו הופיע ראשון במסע אחר

ליאור צלרינג | צילום: Roberta Osborne

אולם זה לא היה רק ההיבט הטכני שהרחיק את הנשים, אלא גם ההיבט החברתי של להסתובב כל היום ברחובות, להירדף על ידי שומרים ולהידחף לכל מיני הופעות פאנק. לא משהו נחמד לבחורות צעירות, מה גם שרוב הסקייטרים לא היוו בכלל תחרות לגולשים החסונים והשזופים.

אז מה השתנה? הסקייטבורד השתנה, הסקייטבורד עבר משולי החברה למרכז החברה, בעוד טוני הוק ושות' נותנים לו מראה אתלטי, נקי ומסודר בניגוד לימים שבהם הנרי רולינס מ"בלאק פלאג" פרסם צירים של סקייטבורדים והלך מכות במועדונים עם דווין פיטרס וחבורתו.
המעבר של סקייטבורד למיינסטרים גרם לנשים לוותר על הנוחות של הגלים ולעבור לבטון הקר. האמת, המעבר היה ארוך אבל לא רע בכלל, את הקרדיט הראשון למחליקה אישה, עלי לתת לקרבת' ברנסייד, שם לא מוכר למרבית הסקייטרים הצעירים, אולם היא הייתה המחליקה המקצועית הראשונה אי שם בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים.
קרבת' הייתה לבד, לא הייתה עוד בחורה שהחליקה מקצועית חוץ ממנה, אבל היא שלטה! ונסעה ורט טוב, אפילו טוב מאוד. אחרי קרבת' הייתה דממה בגזרה הנשית להרבה שנים.

בחמש השנים האחרונות נערות צעירות גילו את נפלאות הסקייטבורד ויחד עם התדמית היותר "קולית" ונקייה של הענף הן מצאו שאפשר לנסוע על סקייטבורד וליהנות. אחת מהחלוצות של הדור החדש הייתה אליסה סטרימר, מחליקת סטריט לא רעה בכלל, שהייתה מספר אחת בתחרויות נשים במשך כמה שנים. היא בהחלט הצליחה להעלות את המודעות של הסקייטבורד לנשים והיוותה מודל לצעירות הרבות שהיום מחליקות ומתחרות. ממשיכת דרכה הישירה (שגם גזלה ממנה את המיקום) היא ונסה טורס, צעירה מקליפורניה (אלא מה), שמספונסרת על ידי חברת אלמנט.
גם עולם המותגים עלה על טרנד הסקייטריות, ולא איחר לצאת בקולקציות שונות לנשים. רוקסי הוותיקה שכבר כבשה את עולם הגלישה נכנסה גם לביגוד לסקייטריות ו"גלוב" פיתחה את מותג הנעליים "גלז" במיוחד בשביל נשים סקייטריות.

ומה העתיד צופה להן? בגלישת גלים וגלישת רוח, יש נשים שגולשות ברמה גבוהה ביותר, את חלקן אפשר להשוות לגברים ברמת הביצועים, וגם ברולרבלייד יש בהחלט מחליקות לא רעות בכלל.
בסקייטבורד יש עלייה ברמה כל הזמן, אולם נראה כי ייקח קצת יותר זמן עד שנראה את הכישרון שיגרום לנו להשתאות.

בסך הכול הבחורות נוסעות טוב מאוד, אבל כמו בכל דבר גם פה זה עניין של מאגר הכישרונות שנכנס לענף, ובסקייטבורד אנחנו רק בתחילת הדרך…
ומה עם ישראל? לא ידוע מה קורה בישראל, אבל אולי מתישהו יהיה כדאי לעשות מקצה ניסיון גם לנשים…

הפוסט נשים סקייטריות? העידן החדש הופיע ראשון במסע אחר

מימדי התופעה גדולים עד כדי כך, שבמחוז אוסילמפאטטי טאלוק שליד מדוראי אומרים שבנות נולדות שם כדי למות. מחוץ למכוני האולטרסאונד אפשר לשמוע נשים דנות בקור רוח בשאלה האם כדאי להפיל את התינוקת שהן נושאות ברחמן או שמא ללדת אותה ולהרעיבה למוות. באיצ'אמפאטטי נקברות תינוקות בנות בעודן בחיים בחצר הבית. בכפר קומולי נשרפה חיה תינוקת בת 15 ימים  ובסאדצ'יפאטטי הושארה תינוקת לשכב מול מאוורר מסתובב במהירות מירבית ונפטרה תוך שעות ספורות.

אבל ככלל, האמהות מעדיפות הרעבה,  שיותר מכל סוגי ההריגה האחרים נראית טבעית בעניי המשטרה, בעיקר באזורים מוכי עוני. השיא האיזורי נרשם בפודיפוראם, שם תוך חמישה ימים נפטרה תינוקת מהרעבה על ידי אמה.הרג תינוקות מעודן
הפלת עובריות, כך מוסכם על הכל, היא צורה "מעודנת" יותר של הרג תינוקות בנות, ומיועדת למשפחות שיכולות להרשות לעצמן מימון של הפלה מסודרת. אך אין להתבלבל. הפלת עובריות והרג תינוקות בנות אינם נחלתם של האיזורים הכפריים בלבד. ב-2003 התגלו נתונים מפתיעים שהצביעו על כך שגם העיר הגדולה אינה חממה עבור נשים. בשנה זו, במדרס, על כל 1,000 בנים נולדו 906 בנות, במקום מדד הילודה הטבעי של האיזור שעומד על 971 בנות. אפשר לומר את זה גם אחרת: על כל 1,000 בנים נרצחו 65 בנות. אם לחשב את סך כל הילודה של אותה שנה, הרי שביחס ל – 41,833 לידות הבנים, נרצחו בעיר 2730 בנות בקירוב.

אם לדבר במונחים כלל הודיים, הדו"ח האחרון של יוניצ"ף הצביע על הרג של 7,000 בנות מדי יום בהודו כולה. המצב חמור ביותר דווקא בפנג'ב, אחת המדינות העשירות בהודו. שם נרשם מדד בנות הנמוך מ-800 על כל 1,000 בנים. נשים שמסרו את שיערן לאל בטירופטי. להיוולד אל תוך מעגל של הרג | צילום: מיה טבתאישה? לא משתלם לי. כלכלית.
אישה בהודו היא עניין יקר, ובסופו של דבר – לא משתלם כלכלית. זו אולי אמירה כללית, אך היא נכונה במרבית בתי האב ההודיים. במרבית הבתים מקובעת עדיין המסורת ההודית שאינה מעניקה לנשים זכויות ירושה. יש מי שאומרים שבזה טמון שורש העניין כולו. אישה  נשואה תלויה לחלוטין בכספי בעלה והוריו, עמם היא עוברת לגור לאחר נישואיה.

במרבית בתי המעמד הבינוני נשים אינן יוצאות לעבוד. הן מהוות עול כלכלי רב שנים על הבית, ולפיכך התקבע בהודו מנהג הדאורי (מוהר). הנשואה הטרייה מביאה עמה מבית אביה סכום כסף המגולם במתנות יקרות ובתכשיטים. התכשיטים הם מעין "תכנית ביטוח" פרטית שלה. על כל צרה שלא תבוא. המתנות היקרות מיועדות לבעל ולבני משפחתו. הן אמורות להקל את המעמסה הכלכלית הצפויה להם עם התווספותה של האישה החדשה.

מה שפעם היה מנהג סמלי בלבד, הפך ברבות השנים להוצאה הכלכלית הגדולה ביותר של משפחה. סכומי הכסף שנדרשים כיום כדי לחתן בת הם אסטרונומיים. מיום שבאה תינוקת לעולם, מתחילים הורה לחסוך לדאורי שבוא העת ייאלצו לשלם.

החישוב הוא פשוט. דאורי עולה הון. מאות אלפי רופיות במקרה הטוב. גם אחזקתה של ילדה עד אז עולה כסף, בעוד שלהרוג אותה, טרם לידתה או מיד לאחריה, מסתכם בתשלום חד פעמי של מאה וחמישים רופיות למכון אולטרסאונד לא חוקי זה או אחר וההוצאות השוליות הכרוכות בהפלה.נרביץ לה. כדי שאבא יראה, וידע
הבעיה היא שזה לא נגמר כאן. הדאורי הוא פתח לצרות צרורות שנמצאות כיום במוקד הויכוחים החברתיים בהודו. שכן, חתנים רבים, המודעים לצורך הנואש ממש של הורי הכלה לחתן אותה, מרשים לעצמם להגביה את דרישותיהם ללא כל נקיפות מצפון.

ראו למשל את חברתי קאוויטה, מטירוורור, ששבה הביתה לאחר שנתיים של נישואין כשהיא מוכה וחבולה. בעלה גירש אותה, לאחר שהפליא בה את מכותיו, והכל לשם הראווה – כדי שתראה לאביה את הסימנים הסגולים שעל פניה. כשהגיעה, לא היתה צרכה להסביר הרבה למשפחתה. זו סיטואציה מוכרת. בעלה אינו מרוצה מסכום הדאורי המקורי שקיבל. יכול להיות שבזבז את כולו, יכול להיות שהוא סתם חמדן. וזו לא הפעם הראשונה.

לאחר שנה של נישואין הוא התקשר לאביה של קאוויטה כדי לבקש ממנו אופנוע, או שיבטל את נישואיו עם בתו. האב, שכילה כבר את כל חסכונותיו שנה קודם לכן, נאלץ לאסוף את הסכום הנדרש ולקנות בו אופנוע שחור, חמש מאות סמ"ק. אלא שגם זה לא היה מספיק. עתה ביקש החתן גם מחשב נייד. לאביה של קאוויטה לא נותרו עוד חסכונות. הוא התחנן בפני החתן שישמור על הנישואין. מה תעשה בחורה יפה כמו קאוויטה, בסך הכל בת 28, וגרושה? כיצד יוכל אביה לממן אותה אחרי ששבר כבר את כל חסכונותיו?

תשובתו של החתן לא איחרה לבוא. היא הגיעה בדמותה של קאוויטה החבולה. הדגמה אילמת ומעוטרת בסימנים כחולים.

אביה של קאוויטה, איש משכיל ובעל משרה מכובדת, החליט כי הגיע הגבול. לקאוויטה הוא לא הרשה לחזור עוד אל הבית ההוא. ואילו למחותניו הודיע רשמית על גירושין. צעד אמיץ, ששולח את קאוויטה אל עבר עתיד מאוד לא ברור. קרון הנשים ברכבת העירונית של מדרס. מה שהן יעיזו לעשות היום עשוי להציל את חייהן של אלפי נשים מדי שנה | צילום: מיה טבת שיסבלו, אין בעיה. אבל בשקט
בדרך כלל במקרים הללו, שולחים ההורים את בנותיהן בחזרה אל בית החתן. לבקש ארכה. לסבול עוד קצת בשקט. אין להם כסף להאכיל אותה. אין להם אומץ להפוך אותה לגרושה.

אלא שבבית בעלה ממתין לכלה סופו של מעגל הדמים הזה שקרוי להיות אישה.  הורי בעלה מבינים שכלתם אינה רווחית. אי אפשר לסחוט באמצעותה את הוריה ואין כל טעם להחזיק בה יותר. אלפי עובריות מתות ביום בהפלות בלתי חוקיות. אלפי תינוקות בנות מורעבות למוות. אלפי נשים נשואות, שבות חבולות לבתי בעליהן רק כדי למצוא שם את מותן.

גם כאן יש דרכים מקובלות. אפשר לערבב בתה של הכלה עלה רעיל מהגינה ולספר למשטרה שהיא חלטה בטעות תה מהצמחים הלא נכונים. אפשר לדחוף אותה מן המרפסת ולתת לשכנים המופתעים לגלות את גופתה בין השיחים. מדוע היא קפצה? הם יספקו ידיים מול החוקרים שיבואו לביתם. ואולי הדרך הפופולרית ביותר היא זו המכונה "קיטצ'ן פייר'" – מוות באש המטבח. הכלה הציתה גפרור במטבח, בלי לשים לב לדליפת גז במקום. היא נשרפה ובתוך שיירי המטבח השרוף אף אין עוד זכר לגופתה.

בפועל הדבר קורה בלילה. הכלה מסוממת על ידי הורי החתן ואז נלקחת כשהיא חפותה אל מקום מותה. בין אם שורפים אותה חיה במטבח, מטילים אותה מגג הבית, או משקים אותה ברעלים, למשטרה אין הוכחות מרשיעות.מה הפיתרון?
בעשרים השנים האחרונות פועלים יותר ויותר ארגונים למיגור התופעה. אחת ההצלחות שלהם הא תקינה משטרתית שמאפשרת להכניס למאסר מיידי כל זוג הורים שבמטבחו תמצא כלה שנשרפה, הורעלה, או נזרקה בחצר. באמת שומעים עתה על פחות מקרים כאלו. אך האם הרג הנשים פחת?
לתדהמת כולם הוא רק ממשיך לעלות. למרות החשיפה למערב. למרות יציאתן של נשים לשוק העבודה. למרות הערים המתפתחות ועושרן של המדינות בהן מספרי הרציחות עולים ועולים. למרות מסעות ההסברה והחשש לאחר מאסרה של אם שביצעה הפלה דומה ב-1996.

לבסוף, כמו תמיד, המפתח להצלה מצוי דווקא בידי הקורבן. ארגונים של סטודנטיות החלו להחרים בשנים האחרונות את מוסד הדאורי. הן מחרימות את מוסד הנישואין אם הוא כרוך בדאורי, ומאמינות שכך ייצרו, כבר מראשית הנישואין, בסיס שוויוני בין הגבר לאישה. בהודו, שבה גם כך בחירתה של כלה הוא עניין מורכב, נוספה עתה לקריטריונים של קאסטה, צבע, מראה ומעמד כלכלי גם השאלה האם הכלה המיועדת מסכימה בכלל להביא עמה דאורי. אם הדאורי כרוך בעסקת הנישואין, טוענות היום מאות אלפי בנות, הן לא יסכימו להתחתן.

הפוסט הודו: ילד מת, אישה מוכה הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט האישה האפגנית החדשה הופיע ראשון במסע אחר

בכל מקום שבו את מטיילת, בחרי מקום לינה לפני שהשמש שוקעת

• במדינות מוסלמיות ובדרום־מזרח אסיה לא נהוג שאישה תלך לבדה בשעות הערב, וכלל זה יפה גם לענייני בטיחות. בכמה מקומות שבהם רבו המטרידים התחזיתי לאישה נשואה (טבעת על האצבע הנכונה ו"בעלי" שבדיוק הלך לחפש לנו מלון, וכבר יחזור הקנאי), וזה הועיל.

האם צריך לחזור ולהזהיר שלא לתפוס טרמפים? ודאי שכן

• בררי אצל המקומיים, ובעיקר אצל המקומיות, מה נחשב מסוכן ומה לא. נסי למצוא פקיד קבלה שנראה מבוגר, אבהי ומנומס, ושאלי אותו אם יש מקומות שהיה מציע לבתו להימנע מהם.

• אם את חייבת לחצות אזור בעייתי, נסי לחבור לנשים אחרות. אם תיגשי אליהן, תציגי את עצמך בנימוס ותסבירי שאת חוששת, אין מצב שהן לא יצרפו אותך בהזדהות ובנעימות לקטע הליכה משותף. זו יכולה להיות אפילו תחילתה של ידידות נפלאה.

• ברכבות לילה בעולם השלישי מוטב לקנות כרטיס למחלקה הראשונה. כדאי לברר גם אם יש קרונות מיוחדים לנשים וילדים.

• האם צריך לומר בפעם האלף לא לקחת טרמפים, לא ללכת לבד לבית של מקומי וכן הלאה? ודאי שצריך. העולם הוא מקום אלים ומסוכן יותר משהיה לפני עשרים שנה.

• לא למתוח גבולות ולא לסמוך על המזל. כשזה קורה לך, את מאה אחוז מהסטטיסטיקה. אם ידוע שטרק מסוים מועד לפורענות – יש הרבה יעדים מדליקים ומעולים אחרים.

העיקר הבריאות
• לגבי טיסות בזמן הריון: בשליש הראשון של ההריון יש חשש להפלות ובאחרון – ללידה מוקדמת. לפני טיסה יש להיוועץ ברופא המטפל ולהצטייד בשם של גיניקולוג ביעד שאליו נוסעים. מומלץ להימנע מטיול למדינות עולם שלישי. לחברות התעופה יש נוהל אישור עלייה למטוס לנשים הרות. אל על אינה מאשרת עלייה למטוס בחודש האחרון להריון בלי אישור הרופא המטפל (כולל מילוי טופס שמשיגים במשרדי החברה) ורופא אל על. בשבוע האחרון ובשבוע שלאחר לידה מומלץ לא לטוס. רוב חברות הביטוח אינן מבטחות נשים בהריון מתקדם (הטווח נע משבוע 26 ל־32 ואילך).

לקראת סוף ההריון, חברות תעופה רבות לא יתירו לך לטוס ללא אישור רפואי

• ברבות ממדינות מרכז אסיה אין מים זורמים או שמים הם מצרך יקר (כמו במדבר גובי במונגוליה), ובית השימוש הוא בור ספיגה ריחני להחריד. במקרים אלה מגבונים לחים ונייר טואלט הם הכרח, גם לרחיצה לחה וגם להפגת הריח.

מהאוכל המקומי יש לאכול תחילה מעט ובזהירות כדי לוודא שהוא לא פועל לרעה

לבוש: הצניעי לכת
• בכל מקום שבו החברה דתית מאוד, שם מתחילים הקונפליקטים הפנימיים שלי בין הרצון להיות חופשייה ומרוצה בטיול שלי ובין הצורך לכבד את הסביבה. בדרך כלל השתדלתי שלא לפגוע ברגשות הדתיים שסביבי, ובעיקר במקומות שמוגדרים קדושים כמו קברי צדיקים. מצד שני, אם נשארתי במקום מסוים זמן ממושך רציתי שעם הזמן יכירו אותי כמו שאני, אבל במקרה כזה מדובר בתהליך הדרגתי ולא בפרובוקציות. קיצורו של דבר, צריך להימנע מפרובוקציות אך גם מריצוי אינסופי, ולנסות למצוא את האיזון ביניהם.

• בתרבויות רבות הלבוש משקף את עולם האמונה, את הכללים החברתיים ובעיקר את מעמד האישה. חשוב להיות מודעים לדבר. בארצות מוסלמיות הקפדתי שתהיה לי מטפחת ראש תמיד בהישג יד, קשורה לצוואר בגנדור, מוכנה לעטוף את הראש ברישול כשאגיע למסגדים ולמקומות קדושים אחרים. לדעתי צריך לתת כבוד, לקבל כבוד ולא להביך את המקומיים.

נשים ארמניות מתפללות. אם תכבדי את קוד הלבוש המקומי, יכבדו אותך

• הכי טוב להיבלע בקהל, כלומר ללבוש מה שכולם לובשים. אותי ידעו לזהות כסקנדינבית, אינדיאנית, גרמנייה וספרדייה לפי הצורך, ובכל פעם זה הדהים אותי מחדש. מובן שלבוש הוא לא הכל, ויש לסגל גם התנהגות מתאימה, להתבונן מסביב ולעשות מה שכולם עושים, כולל כללי הנימוס.

טיול בנורווגיה. יש מקומות שבהם רק איתני הטבע יכתיבו מה תלבשי

ועוד כמה דברים שכדאי לדעת
• הצגות הרחוב של לונדון ושל סידני יוצאות מן הכלל. כדאי להידחף טיפה ולעמוד קרוב.

• אל תחמיצי פוט מסז' במזרח, כולל בנמלי תעופה. הרגליים יודו לך בהמשך הדרך.

• בוויינטיאן בירת לאוס יש מטוויית משי שנקראת "מאיקום", ובה עובדות נערות ונשים. יריעות המשי מפעימות, ואיכותן ראויות לסולטנות. יתר על כן, הקנייה שם מסייעת לפרנסת הנשים באזור.

• בלה פאס בבוליביה יש כמה חנויות שבהן תופרים פליסים לפי בקשה: את בוחרת בד, גזרה ואת מיקום הכיסים, והם תופרים לך בתוך יום או יומיים פליס זול ומצוין. אפשר לתפור כמה ולשלוח לארץ.

___

הממליצות: ענת הלחמי, ניצן שריג, עמליה הדר, מיכל אדמוני, אורית ריבקין, רוית נאור, לילך לוי, זהרה רון, מיכל דרור סגל־ארנולד

הפוסט טיפים לנשים מטיילות הופיע ראשון במסע אחר