חמשת הנהרות הארוכים בעולם
אורכם של נהרות אינו ניתן למדידה בערכים מוחלטים ומדויקים. נהרות הם גופים דינמיים: הם משנים את מסלולם, עוקפים מכשולים, נוספים להם פיתולים, הם גדלים בתקופות גשומות ומצטמצמים בתקופות שחונות. בנוסף, לעתים נהוג לכלול מערכת של כמה נהרות, יובלים של נהר מרכזי, בחישובי האורך הכולל (כך, למשל, הנהרות הסיביריים המופיעים במקום החמישי), דבר שמוסיף קילומטרים רבים לנהר הראשי. ובכל זאת, הנה חמשת הנהרות הגדולים בעולם, מדורגים באופן המקובל על רוב הגאוגרפים:  

1. נילוס זורם באפריקה, 6,853 ק"מ
2. אמזונס זורם בדרום אמריקה, 6,992 ק"מ (על פי מדידות אחרות – 6,400 ק"מ)
3. יאנגצה זורם בסין, 6,400 ק"מ
4. מיסיסיפי-מיזורי זורם בארצות הברית, 6,275 ק"מ (המיזורי הוא יובל של המיסיסיפי, אם מודדים כל אחד מהם בנפרד, המיזורי נמצא במקום הרביעי והמיסיסיפי – בחמישי) 
5. יניסיי-אנגרה-סלנגה מערכת נהרות בסיביר, אורך כולל 5,539 ק"מ

חלק נכבד מהתיירים הישראלים הפוקדים את גרמניה בוחרים בחבילות תיור שמתמקדות בעריה הגדולות, בעיקר במינכן ובברלין. פלח שוק אחר נחשף לגרמניה במסגרת תערוכות המתקיימות בערים הגדולות. המבוגרים שבינינו נוסעים לאתרי ספא הפזורים בחבליה השונים של גרמניה. המסלול שמתואר בכתבה יתמקד בשילוב מרתק של טבע והיסטוריה. במהלך חמשת ימי הטיול ננסה להקיף שלושה מסלולים "קלאסיים": הדרך הרומנטית, מסלול לאורך הריין ומסלול לאורך המוזל.

היום הראשון:
משדה התעופה במינכן עד גארמיש-פארטנקירשן (120 ק"מ)
יוצאים משדה התעופה במינכן דרומה לכיוון האלפים הגרמניים. נוסעים בכביש E53/92 עד למחלף פלוּגהאפן מינכן (Flughafen Munchen). כאן מתחברים לכביש המהיר E45/9 ונוסעים לכיוון העיר. הכביש המהיר מסתיים בכביש הטבעת שמקיף את מינכן (כביש 99). נעים סביב העיר בכיוון השעון עד שמשלימים חצי מעגל, ובפרבר שנקרא זנדלינג (Sendling) מתחברים לכביש המהיר E533/95 שמוביל לעיירה גארמיש־פארטֶנקירשֶן (Garmisch-Partenkirchen), היעד הראשון בטיול.

הכביש המהיר שעובר ממזרח לאגם שטארנברגר זי (Starnberger See) מוליך לעיירה האלפינית גארמיש־פארטנקירשן שנחשבת בירת האלפים הגרמניים. העיירה היא איחוד של שתי עיירות, גארמיש ופארטנקירשן, ששכנו משני צדי נהר פארטנך (Partnach) ואוחדו לקראת אולימפיאדת החורף של 1936. האתר האטרקטיבי ביותר במקום הוא פסגת צוקשפיצה (Zugspitze), הנקודה הגבוהה ביותר בגרמניה שבה גם אתר הסקי הגבוה בגרמניה. האתר מספק תצפית טובה, מסלולי החלקה ומשב רוח צונן לאלה שעוד זוכרים את החום בארץ.

לינה – מומלץ להעביר את הלילה במלון Zugspitze הנושא את שם הפסגה. המלון ממוקם בסמוך לקזינו ויש בו שירותי ספא
כתובת: Klammstrasse 19
טלפון: 88219010־49

היום השני:
מהפסגה האולימפית עד הדרך הרומנטית (210 ק"מ)
יוצאים מגארמיש־פארטנקירשן צפונה ליד אובראו (Oberau) ופונים צפון־מערבה לכביש 23 שהוא חלק מדרך האלפים הגרמנית. הנתיב הזה, שנבנה למרגלות האלפים הגרמניים, נמתח מאגם קונסטנץ (Konstanz) ועד לבֶּרשְטֶסגאדן (Berchtesgaden) שליד זלצבורג (Salzburg). בכמה קטעים נכנס הכביש לאוסטריה וחוזר לגרמניה. המעבר ממדינה למדינה היה פשוט יחסית גם בשנים עברו, אך היום, בזכות האיחוד האירופי, בקושי אפשר
להבחין בו.

הכביש חולף ליד אֶטאל (Ettal), שם ממוקם מנזר בנדיקטיני שנבנה בין 1330 ל־1370 ושופץ בעקבות שריפה שאחזה בו במחצית המאה ה־18. שני המגדלים נבנו בסגנונות שונים, האחד במאה ה־19 והשני במאה העשרים. לאחר נסיעה של 28 קילומטר פונים מערבה לכיוון שטיינגאדן (Steingaden) ואז דרומה בכביש 17 ונוסעים כעשרים קילומטר עד לשוונגָאוּ Schwangau. העיירה הקטנה היא אטרקציה תיירותית הודות לשתי הטירות המלכותיות של בוואריה: הוהנשוונגאו (Hohenschwangau) ונוישוונשטיין (Neuschwanstein).

כדאי לחנות ליד הטירה הראשונה ולצאת לסיור בן ארבע־חמש שעות בשתי הטירות. הטירה הראשונה נבנתה במחצית הראשונה של המאה ה־19 והדייר האחרון בה היה המלך לודוויג השני. לודוויג, שזכה לכינוי "המלך המטורף" בשל חיבתו העזה לטירות, גילה חיבה רבה גם לטבע ובעיקר לברבורים, ומכאן פיקח על בניית הטירה השנייה. אפשר לעבור בין הטירות בצעידה בת כחצי שעה, באוטובוס או בעגלה רתומה לסוסים. החלופה האחרונה היא ללא ספק הייחודית ביותר.

התמונה הנהדרת של טירת נוישוונשטיין, המרשימה מבין השתיים, הפכה אותה לאחד האתרים הפוטוגניים בעולם. כשהתקרבתי אליה ומבעד לעצים נגלה אט אט המבנה הפוטוגני שלה, הרגשתי שהוא מוכר לי אף שהייתי משוכנע שזהו ביקורי הראשון באזור. עד מהרה הבנתי שדגם של הטירה שימש השראה לאחת האטרקציות הבולטות בפארקי השעשועים של דיסנילנד, תוך שאני נזכר בצלילי המנגינה הנפלאה של השיר שמלווה את הסיור It's a small world. הסיור המודרך עובר בכמה חדרים, כולל במטבח שנשאר כפי שהיה בתקופתו של לודוויג. מומלץ לצעוד רגלית לגשר מאריין (Marien) ולצפות ממנו.

חוזרים לרכב ונוסעים צפונה בכביש 17 לכיוון אָאוּגסבורג (Augsburg), לאורך כ־105 קילומטר. מערבית למרכז אאוגסבורג עוברים לכביש 2 בדרכנו לדוֹנָאוּווֹרט (Donauwört), שבה נעצור ללון. זו תהיה נקודת ההתחלה של היום הבא שיוקדש לדרך הרומנטית.

לינה – מלון Posthotel Traube שממוקם בקרבת הדנובה (Donau – מבוטא בגרמנית דוֹנָאוּ) ומתהדר במסורת ארוכת שנים שבמהלכן זכה לארח לא מעט סלבריטאים
כתובת: Kapellstrasse 14-16
טלפון: 906706440־49

הגשר העתיק בהיידלברג | צילום: טים גלייב

היום השלישי
מדונאוורט עד היידלברג (190 ק"מ)
לפני שיוצאים מומלץ להסתובב בעיר ולחוש באווירת ימי הביניים השורה בין בתיה וסמטאותיה. אם פונים מהמלון מערבה מגיעים לרייסשטראסה
(Reichsstrasse), רחוב טיפוסי שבו אפשר לראות מבנים מעניינים דוגמת בית משפחת פוגר שהיתה אחת המשפחות הדומיננטיות בכלכלה של המאה ה־16.

לשכת התיירות: Rathausgasse 1, טלפון: 906789151־49

יוצאים מהעיר בכביש 25, "הדרך הרומנטית" (Romantische Strasse), ונוסעים לכיוון תחנת העצירה הבאה בעיר נורדלינגן (Nördlingen). כ־13 קילומטר אחרי שעוזבים את דונאוּוּוֹרט אפשר לעצור לסיור במצודת הארבורג
(Harburg) שיושבת על נהר וורניץ (Wörnitz) ונשמרה היטב. משם ממשיכים כ־15 קילומטר נוספים ומגיעים לנורדלינגן. העיר מוקפת חומה מקורית מהמאה ה־14 ובה חמישה שערי כניסה ו־11 מגדלים. מחנים את הרכב מחוץ לחומה ליד שער ריימלינגר (Reimlinger). גם ליד שערי הכניסה האחרים המובילים לרובע העתיק יש מגרשי חניה. אפשר לטייל על החומה ולתצפת ממנה על האזור ולאחר מכן לעבור לכיכר השוק, האתר המרכזי ברובע העתיק. בכיכר נמצאים בית העירייה, כנסיית סנט ג'ורג', מגדל דניאל שמאפשר תצפית מגובה של תשעים מטר ולשכת התיירות המקומית.

בסמוך ניצב מלון Sonne. המלון, שנבנה ב־1405, ידע בעבר מלכים ורוזנים והיום הוא משמש בני תמותה מהשורה. אפשר לבקר במלון או ללון בו בעבור פחות ממאה אירו ללילה ולחשוב שבחדר שלכם שהה קארל החמישי או המשורר גתה.

במוזיאון העירוני אפשר ללמוד על עברה של העיר שטוענים שנוסדה בתוך מכתש שנוצר מפגיעת מטאור לפני מיליוני שנים. בין היתר תמצאו בו תצוגה של קרב נורדלינגן שהיה חלק ממלחמת שלושים השנה.

בתום הביקור ממשיכים בדרך הרומנטית (כביש 25). זהו נתיב שאורכו למעלה מ־300 קילומטר המשתרע מפוסן (Füssen) שבדרום ועד לווּרצבורג
(Würzburg) שבקצה הצפוני. הדרך עוברת בערים ובעיירות שהמרכז העתיק שלהן מוקף חומה עם מגדלי שמירה ושערי כניסה שנותרו כפי שהיו בימי הביניים. כל היישובים שלאורכה של הדרך הרומנטית כאילו מחזירים את מחוגי השעון אחורה לתקופת ימי הביניים, וזוהי ההשארה לשם Romantische Strasse.

כעבור 25 קילומטר מגיעים לעיירה דינקלסבוהל (Dinkelsbühl). גם היא כקודמתה מוקפת חומה ועתירת מגדלי שמירה. כשלושים מגדלים מזדקרים בעיר, כשהבולטים הם נורדלינגר טור (Nördlinger Tor), מכאן יוצא רחוב נורדלינגר, ורוטנבורג טור (Rothenburger Tor), ממנו יוצא רחוב מרטין לותר.

ממשיכים בכביש 25, חולפים על פני פוֹיכטוואנגן (Feuchtwangen) ומגיעים לעיר רוטנבורג אופ דר טאובר (Rothenburg ob der Tauber) שמזוהה יותר מכל האחרות עם הדרך הרומנטית. בכניסה לעיר, ממש לפני החומה המקיפה את הרובע העתיק, אפשר לפנות שמאלה ולהקיף את הרובע נגד כיוון השעון תוך חציית נהר טאובּר (Tauber) ומעבר לגדה השנייה. הסיבוב מאפשר להתרשם מהחומה הגדולה המקיפה את הרובע העתיק. סמטאות הרובע העתיק, מזרקותיו ובתיו מקנים לו אווירה ימי ביניימית שמורה היטב. במרכז נמצא בית העירייה ולידו מגדל המאפשר טיפוס עד למרפסת התצפית שבמרומיו. מפונק שכמותי שהורגל למרפסות תצפית בראשי מגדלים מודרניים שמגיעים אליהן במעלית מהירה וממוזגת, פלט במהלך הטיפוס במדרגות הצרות כמה אמרות בשפה שלא היתה מובנת ליתר המטפסים (וטוב שכך). אך התצפית שהתגלתה מהמרפסת הצרה היתה פיצוי נאות למאמץ. בסמוך לבית העירייה ניצבת לשכת המידע לתיירים שבחזיתה מתקיימת אחת לשעה תצוגה שמאזכרת את סיפור הצלתה של העיר במלחמת שלושים השנה. לפי האגדה, נכבשה העיר הפרוטסטנטית בידי כוחות קתוליים ומפקד צבא הכיבוש איים להרוג את חברי מועצת העיר אלא אם יימצא בן המקום אשר יוכל לשתות כוס שהכילה למעלה משלושה ליטרים יין בלגימה אחת. הסוף טוב: חבר מועצה לקח על עצמו את המשימה והצליח בה.

פנייה מערבה ברחוב הֶרֶנגאסֶה (Herrengasse) תוביל למתחם בורגגארטן
(Burggarten) הכולל את קפלת בלאזיוס (Blasius), שער בורגטור (Burgtor) ותצפית על הנהר המתעקל בנקודה הזו. הרחוב שפונה דרומה ממתחם העירייה מוביל לקומפלקס שנקרא שפיטל (Spital) וכולל את מגדל התצפית קאלקטורם (Kalkturm) ומגדל שמירה בשם שפיטל טור (Spital Tor) שהגן על הכניסה הדרומית לעיר.

כדאי לבקר במוזיאון הפשע (Krimminalmuseum). המוזיאון מציג כלי עינויים שהיו בשימוש מימי הביניים עד למאה ה־19. אחרי הביקור תרגישו שחל שיפור במצב האסירים מאז. אם הזמן מאפשר לכם, שוטטו בין שפע המזרקות, המגדלים והכנסיות. זכרו שצריך לעזוב כשעה וחצי לפני רדת החשיכה, אך לא על בטן ריקה.

אוכל – מסעדת Zur Höll  ששורשיה אי שם במאה העשירית היא הבחירה הנכונה למלא את הבטן. רשימת היינות ומבחר הבירות מרשים, ויש גם אוכל מוצק (צלעות למשל)
כתובת: Burggasse 8
טלפון: 98614229־49

מרוטנבורג חוברים לאוטוסטרדה A7 שעוברת כשני קילומטרים ממזרח לעיר. פונים דרומה ונוסעים עשרים קילומטר עד להצטלבות עם אוטוסטרדה A6. פונים מערבה בכביש A6 ונוסעים כ־75 קילומטר עד ליציאה 37 (Neckarsulm). עוזבים את הכביש המהיר ועוברים לכביש 27 (שבהמשך ייקרא 37) שמשיק לגדתו המזרחית של נהר נקאר (Neckar). אם לא מגיעים לנקודה הזו בשעות האור אפשר לדלג על הקטע הזה ולהמשיך בדרך המהירה והקצרה ביותר להיידלברג (Heidelberg): ממשיכים בכביש המהיר A5 צפונה ויורדים ממנו באחת היציאות להיידלברג. במהלך הנסיעה בצמוד לנהר אפשר לראות את הכרמים הנטועים על המדרונות. בהיידלברג נסיים את היום העמוס והמהנה.

לינה – מיקומו המרכזי של מלון Holiday Inn שבהיידלברג הופך אותו לבחירה טובה. שתי נקודות זכות נוספות הן בריכת שחייה מקורה ומזנון עשיר ביותר בארוחת הבוקר. כדאי להשאיר מקום לבירה באחד הברים הרבים שבעיר הסטודנטיאלית.
כתובת: Pleikarsförster Strasse 101
טלפון: 49-62217880

היום הרביעי:
היידלברג עד קובלנץ (170 ק"מ)
לאחר ארוחת בוקר דשנה כדאי לצעוד במדרחוב האופשטראסה (Hauptstrasse) שמוביל לכיכר השוק, לראות את הגשר הישן (Alte Brucke) ולטפס לטירת היידלברג המשקיפה על העיר ועל הגשר הישן הנמתח מעל נהר נקאר. בטירה תוכלו לראות מגדלי תצפית, גנים, מוזיאון תרופות ואת החבית הגדולה בעולם. בהיידלברג נמצאת האוניברסיטה העתיקה ביותר בגרמניה והשלישית בעתיקותה באירופה. בהיידלברג אפשר ללמוד אפילו עברית ויהדות. הסטודנטים, שמהווים כרבע מאוכלוסיית העיר, תורמים רבות לחיי הלילה ולתרבות הפאבים המקומית.

בתום הביקור נוסעים מערבה בכביש 37, חוצים את אוטוסטרדות 5 ו־6 ובעיר לודוויגסהאפן (Ludwigshafen) פונים צפונה לכביש 9 המשיק לגדתו המערבית של הריין. חולפים על פני ווֹרמס (Worms), זוהי העיר ורמיזא שהיתה אחת מעיירות השו"מ (שפייר, וורמס ומיינץ) שבהן נטועים שורשים יהודיים עמוקים. רש"י פרשן התנ"ך הנודע למד כאן, ייסד את הישיבה המקומית ועם סיום לימודיו חזר לצרפת. בעיר נמצא בית כנסת שנהרס ושוחזר כמה פעמים, ובסמוך לו נמצאת הישיבה שבמרכזה ניצב כיסא רש"י, כיסא אבן אדמדם ומרשים שמיוחסות לו סגולות פריון ושגשוג. במרחק קצר מבית הכנסת נמצאים גם מקווה גדול ושמור, מוזיאון לתולדות הקהילה היהודית שחיה כאן ובית קברות יהודי, מהוותיקים באירופה. נקברו בו יהודים מ־1076 עד 1937 והוא עובר תהליכי שימור.

הכביש נצמד לגדת הריין וכעשרים קילומטר אחרי אופנהיים (Oppenheim) מגיעים לעיר מיינץ (Mainz – מגנצא) שאף היא נמנתה עם עיירות השו"מ. מחנים את הרכב באחד החניונים וצועדים לכיוון הקתדרלה שבסמוך לה ממוקם מוזיאון הדפוס על שם יוהן גוטנברג (Gutenberg Museum), בן העיר שהמציא את הדפוס במחצית השנייה של המאה ה־15. אחת החוויות היותר מרגשות היא צפייה בספר התנ"ך הראשון שהודפס. גוטנברג הדפיס כמה עותקים של התנ"ך, רובם על נייר ומיעוטם על קלף, וחלק לא מבוטל מהם שרד עד היום. העותקים פזורים במוזיאונים בעולם והמוזיאון במיינץ הוא אחד מהם (כתובת: Liebfrauenplatz 5).

המסלול לאורך הריין מאפשר כמה חלופות שקשה למדי לבחור ביניהן. הנה ארבע אפשרויות: לנסוע בכביש המשיק לגדה הדרומית; לנסוע בכביש המשיק לגדה הצפונית; לשלב קטעים משתי הגדות; או "להתפשר" על שיט על הריין עם תצפית מיוחדת על טירות הבנויות על הגדות (חלופה מסובכת יותר מבחינה לוגיסטית). אני בחרתי באופציה המשלבת את שתי הגדות, דהיינו מסלול יבשתי שיכלול קטעים מכביש 42 שבגדה הצפונית וקטעים מכביש 9 שבגדה הדרומית. המעבר מגדה לגדה נעשה על גשרים שמאפשרים להתרשם מתנועת הספינות.

נתחיל את המסלול בגדה הצפונית. לאורך המסלול ניצבות טירות רבות ועקב אילוצי זמן בלתי אפשרי לבקר בכולן. העצירה הבאה תהיה צוק לורלַאי
(Loreley) שמתנשא לגובה של 130 מטר מעל הנהר ומספק תצפית מצוינת על תנועת הספינות. כמה קילומטרים צפונה ממוקמת העיירה סאנקט גוארסהאוזן (Sankt Goarshausen), אחת העיירות המעניינות לאורך המסלול. יש בה שני מגדלים ששרדו וטיילת מודרנית. בחלקה הדרומי של העיירה מתנשאת טירת קאץ (Katz).

ממשיכים עד לעיר קובלנץ (Koblenz), שם עוברים לגדה הדרומית ומחפשים מלון להעביר בו את הלילה. אם נשאר לכם זמן, כדאי לנסוע חזרה בכביש 9 ולבקר בבופארט (Boppard) ובטירת סנקט גואר (St. goar).

לינה – מלון Mercure Hotel Koblenz ממוקם טוב מבחינת הגעה ברכב ומבחינת הליכה למפגש הנהרות
כתובת: Julius-Wegeler-Strasse 6
טלפון: 2611360־49

היום החמישי:
מקובלנץ עד טרייר (130 ק"מ)
העיר קובלנץ שוכנת בנקודת המפגש שבין נהר המוזל (Mosel) לנהר הריין. המפגש יצר יתרון אסטרטגי שזוהה כבר בימי הרומאים שהקימו כאן יישוב. נקודת המפגש, שנקראת "הפינה הגרמנית" (Das Deutche Ack), סייעה לפריחתה הכלכלית של העיר בימי הביניים לאור שליטתה בסחר שהתנהל בנהרות. בניגוד לערים שבהן הושם הדגש על העיר העתיקה, כאן מעניין לראות את נקודת המפגש בין הנהרות שמזכירה במידה לא מבוטלת את החיבור בין הדנובה לנהר אין (Inn) בעיר פאסאו (Passau). בלשון היבשה שבזווית שבין שני הנהרות נבנה מונומנט לכבוד הקיסר וילהלם הראשון שנועד להנציח את גרמניה המאוחדת. מהמונומנט נמתחות במקביל שתי טיילות. מכאן אפשר להשקיף על מבצר איירנבריישטיין (Ehrenbreistein) הענקי שנמצא מצדו הצפוני של הריין. לפני שעוזבים את המקום כדאי להתיישב באחד מבתי הקפה שבטיילת ולטעום את אחת העוגות שהעיר התברכה בהן.

הנתיב הצמוד לנהר המוזל שמתחיל בקובלנץ ומסתיים בעיר טרייר (Trier) מרתק לא פחות מהקטע שלאורך נהר הריין. בנוסף לטירות שמשני צדי הנתיב, חוצה כמה פעמים הנהר שמפלס דרכו בינות לכרמים עמוסי ענבים שמכסים את מדרונות ההרים. זוהי דרך היין הגרמנית (לא לבלבל בינה לבין דרך היין הצרפתית שנמצאת באזור אלזאס־לוריין).

יוצאים מקובלנץ ונוסעים דרומה באחד משני הכבישים המשיקים לנהר. כביש 49 בגדה המזרחית וכביש 416 בגדה המערבית מתחברים מדרום לטירת אלץ (Eltz) לכביש אחד שמספרו 49. חוויה מעניינת לא פחות היא לסעוד באחד המקומות המיוחדים שלאורך המסלול. במקצת הטירות נפתחו מסעדות שמספקות נוף מהמם ואוכל שמלווה ביינות מקומיים.

אוכל – מומלץ לשבת במסעדה שנמצאת על חורבות טירת לאנדסהוט
(Landshut) שמעל העיירה ברנקאסטל־קוס. Brucken Schenke היא מסעדה מומלצת נוספת, שונה אבל מעניינת, הממוקמת במבנה עתיק של שער שעובר מעל הכביש
כתובת: Brackenstrasse 33
טלפון: 6541818435־49

שישים קילומטר מפרידים בינינו לבין טרייר, העיר העתיקה ביותר בגרמניה. היא הוקמה בתקופת הרומאים והם השאירו בה את חותמם. השריד הבולט ביותר שתופס מקום של כבוד בפרוספקטים של העיר הוא שער הכניסה לעיר פורטה ניאגרה (Porta Niagra). עוברים דרכו ונכנסים למדרחוב מלא בחנויות של מותגים. בהמשך אפשר לאתר שרידים של מרחצאות רומיים ואמפיתיאטרון.

מטרייר נוסעים לכיוון באדן באדן (Baden Baden), עיירת מרפא ידועה עם טיילת, קזינו ואתרי ספא. נוסעים דרומה באזור היער השחור, שם אפשר למצוא את מפלי המים בטריברג (Triberg), את אגם טיטיזי (Titisee), את מעבר ההרים שאואינסלאנד (Schauinsland) ואת פסגת בלשן (Belchen). כשמגיעים לריין נוסעים עד למפלי הריין, משם לאי הפרחים מאינאו (Mainau) שבאגם קונסטנץ ובחזרה למינכן שבה התחלנו.

מפת המסלול:

המיסיסיפי הוא יותר מנהר וגיאוגרפיה. המיסיסיפי הוא היסטוריה ותרבות, בלוז וג'אז, כותנה וטבק, ספינות קיטור ומסילות ברזל. המיסיסיפי הוא סיפורם של אינדיאנים, של "מגלי עולם" ספרדים וצרפתים, של מתיישבים צרפתים, אנגלים ואמריקנים. המיסיסיפי הוא השער למערב, העבדות בדרום ארצות הברית והחופש בצפונה. בקיצור, כפי שבחר מארק טווין לפתוח את ספרו Life on the Mississippi – "בהחלט כדאי לקרוא על המיסיסיפי".

מארק טווין, שגדל על גדות המיסיסיפי והשיט בו בצעירותו ספינות קיטור, חזר אליו עשרים שנה מאוחר יותר, כסופר מפורסם, וכתב ב־1883: "הנהר היה מבודד להפליא אז. וכך גם עכשיו, לכל אורכו… המיסיסיפי הענק, מתגלגל בכל רוחבו, בוהק בשמש… שקט ומרהיב ביופיו". למרות הנוסטלגיה, הנהר של טווין הצעיר היה שונה מזה של טווין המבוגר. בתוך עשרים שנים השתנו פניה של ארצות הברית, מארץ של חוואים עצמאים לארץ של תעשיינים ובעלי הון. לאורך הנהר מצא טווין עיירות משגשגות, אבל הנהר עצמו כבר היה שומם, "ואגודת הקברניטים והמדע האצילי של השיוט הפכו כהרף עין לדברים החשובים כמתים ושייכים לעבר הפאתטי", ציין לעצמו טווין, ובהמשך: "שתי ספינות קיטור בבת אחת! אירוע נדיר במיסיסיפי השומם", וגם הסביר:  "ספינות הקיטור על המיסיסיפי נולדו בערך ב־1812. בחלוף שלושים שנה גדל מספרן בשיעור עצום ובתוך פחות משלושים שנה, הכל מת!.. הרכבות הרגו את ספינות הקיטור כאשר קיצרו את זמן הנסיעה משבוע ליומיים או שלושה".

היום, כמעט 130 שנה אחרי ביקורו החוזר של טווין, המיסיסיפי שומם אף יותר. רבות מהעיירות שהזכיר מתפוררות לאיטן, ולפעמים נראה כי לאורך הנהר אין הרבה מלבד היסטוריה מפוארת. בחמישה ימי נסיעה במקביל לנהר, בסדרת הכבישים המכונה The Great River Road ומסמנת את המיסיסיפי מקצה לקצה, ראינו רק מעט תנועה במים. מדי פעם חלפה באיטיות אסדה בודדת. עיקר השיט בנהר כיום הוא של ספינות הימורים, המנצלות את החוק המתיר משחקי מזל על המים. למעשה, הן אינן חייבות אפילו להפליג, ודי אם הן משכשכות במימיו. כך אפשר למצוא ספינות גדולות רתומות למזח, ולעולם אינן מפליגות לשום מקום. אם רוצים, זו עשויה להיות מטאפורה למצבו של הנהר.

תחילתו של המיסיסיפי במדינת מינסוטה על גבול קנדה וסופו במפרץ מקסיקו

3,780 קילומטרים של נהר
תחילתו של המיסיסיפי באגם איטסקה (Itasca) שבמדינת מינסוטה, על גבול קנדה, בגובה 445 מטרים מעל פני הים, וסופו 3,780 קילומטרים דרומה משם, במפרץ מקסיקו (יחד עם הארוך שביובליו, נהר מיזורי, אורכו 6,250 קילומטרים, ורק הנילוס ארוך ממנו). בדרכו חוצה הנהר ומסמן את גבולותיהן של עשר מדינות ומספק מי שתייה ליותר מ־18 מיליון אנשים במרכז ארצות הברית. אגן הניקוז שלו משתרע על יותר משלושה מיליון קילומטרים רבועים וכולל יותר משליש שטחה של ארצות הברית וחלק מדרום קנדה. אבל, כאמור, המיסיסיפי הוא הרבה יותר מנהר וגיאוגרפיה.

האדם הלבן הראשון שראה את המיסיסיפי היה, ככל הנראה, פרדיננד דה סוטו הספרדי, מושל קובה. באמצע המאה ה־16 הוא עגן בפלורידה והגיע עד למיסיסיפי, שם חלה, מת ונקבר ליד הגדה. אחריו הגיעו אל הנהר שני מיסיונרים צרפתים, מרקט וג'ולייט, אשר במסעם מקנדה זקפו לזכותם את "גילוי" הנהר. ב־1682 יצא בעקבותיהם לעבר המיסיסיפי החוקר, הנוסע, הסוחר והמדינאי הצרפתי רְנֶה רוֹבֶּר קַווְלְיֶה דה לה סַל. הוא הגיע עד שפך הנהר במפרץ מקסיקו, תקע במקום כמה צלבים וסיפח אותו לבית המלוכה הצרפתי. לכבודו של מלך צרפת לואי ה־14 קרא לה סל לאיזור ולחלקו הדרומי של הנהר לואיזיאנה. בעקבות המגלים באו הסוחרים (בעיקר סוחרי פרוות), ובעקבותיהם באו מתיישבים צרפתים והקימו לאורך הנהר את ההתיישבויות הראשונות.

אזורים שונים לאורך המיסיסיפי החליפו מאז ידיים – ספרדיות, בריטיות, צרפתיות ואמריקניות; וכולם לחמו באינדיאנים. בתחילת המאה ה־19 נשלח סגן אמריקני צעיר בשם זבולון פייק, להחיל את הריבונות האמריקנית על הסוחרים האנגלים ועל האינדיאנים שבצפון הנהר. "אחים!" הסביר פייק לאנשי  שבט הסו (Sioux), "ממשלת ארצות הברית מעוניינת להקים מאחזים צבאיים לאורך הנהר… מאחזים אלה מיועדים לטובתכם. זקני השבט הנמצאים עימנו בוודאי יודעים שמצבם השתפר בעקבות הקשרים עם האדם הלבן…".

הדפס משנת 1883 המראה ספינות קיטור על נהר המיסיסיפי

נוסטלגיה עצובה בחניבעל
כמה שנים לפני כן העניק דון אנטוני סולרד שסקר ומיפה את איזור המיסיסיפי בשם ממשלת ספרד את השם חניבעל לאחד מערוצי הנהר,  באיזור מיזורי של היום. לאחר שהוחלה על האיזור ריבונות אמריקנית, התיישבו במקום חקלאים, שעברו צפונה אחרי שרעידת אדמה שינתה את תוואי הנהר וזה שטף את אדמותיהם. ב־1845 הפכה ההתיישבות לעיירה של ממש בשם חניבעל (Hannibal), וחיו בה יותר מאלפיים תושבים. חניבעל היתה עיירה משגשגת, שהשתלבה במסחר לאורכו של הנהר, שהיה אז עורק תחבורה ראשי. מוצרי עץ ותוצרת חקלאית, בשר, סבון ונרות נשלחו בסירות ובספינות קיטור במעלה הנהר ובמורדו. ב־1849 יצאו תושבים רבים מערבה, בתקופת הבהלה לזהב. רובם חזרו עם מעט הון בכיסם. אבל עם השנים, כשהחליפו הרכבות את ספינות הקיטור והשקט שב לנהר, שקעה העיירה, כמו אחרות לאורך המיסיסיפי.

חניבעל היתה מן הסתם נשכחת, אלמלא ג'ינג'י צעיר בשם סמואל לנגהורן קלמנס, שגדל בעיירה. מאוחר יותר, כשהיה לסופר מפורסם בשם מארק טווין, הנציח אותה בספריו. כי חניבעל היא־היא סנט פטרבורג של תום סויר וגם דאוסון לנדינג (Dowson Landing) של ווילסון הטמבל (Pudd’nhead, Wilson) גיבור אחר של טווין.

נהר המיסיסיפי ליד חניבעל. נוסטלגיה מחזיקה את העיר הגוססת בחיים  | צילום: Andrew Balet, GFDL

וכך תיאר טווין את חניבעל: "היה זה ציבור קטן וחמים של בנייני קורות בני קומה וקומתיים אשר נחבאו כמעט כליל מעין רואים בסבך הצמחים המטפסים… לכל אחד מן הבתים הנאים האלה היה גן חזיתי מגודר כלונסאות צחורים… הרחוב הראשי, שרק גוש־בתים אחד הפריד בינו ובין הנהר המקביל, היה המרכז המסחרי היחיד… לכל אורך הרחוב חרקו השלטים המתנודדים ברוח… העיר היתה מנומנמת, זחתנית וחסרת דאגה" (מאנגלית: אברהם בירמן).

והיום? נראה כי בחניבעל , מיזורי, העניין בטווין היה לדרך חיים. כל מלון, מסעדה, חנות או תחנת דלק קרויים על שם גיבוריו הספרותיים. לא רק תום סויר ובקי תאצ'ר, אפילו הקלברי פין, אותו בן שיכור מנודה, זוכה לכבוד ולהנצחה. אך למרות המאמצים, העליבות של המקום מכה מיד בזר הבא לבקר. סביב המרכז הקטן והמשוחזר של העיירה -שורה ארוכה של בתים מתפוררים ושכונות קרוונים. באחד מהם לבטח היה מתגורר הקלברי פין, לו היה הספר נכתב היום; אבל בעוני המדכא של תושבי הקרוונים אין אפילו שמץ של רומנטיקה.

עצרנו בצד הדרך, ליד התקהלות קטנה של אנשים ומכוניות. מכירה פומבית. אין דרך טובה לתיאור האווירה יותר מאשר השימוש בקלישאה "נראה כי הזמן עמד כאן מלכת". ולא כמחמאה. אווירה אפורה, עצובה, מדכאת לעיתים, כפי שגילינו במקומות רבים במהלך הנסיעה לאורך הנהר. מחוץ למחסן המכירה עמדו כשלושים איש לבושים סרבלי ג'ינס, וכרוז עבר מדוכן לדוכן והכריז על הסחורה. אחד מכר גלגלי עגלה, אחר – בגדים ישנים. ארגז של חלקי מנורות נמכר בדולר, כמה לוחות עץ בחצי דולר, ושואב אבק, שחייו מן הסתם ארוכים משלנו, הצליח להשיג את המחיר המרשים ביותר – שלושה דולר.

מרכז העיירה, המכונה בפי לשכת התיירות המקומית "האיזור ההיסטורי", הוא רחוב קטן המנסה לשחזר את ימי הזוהר. כמה שנים אחרי מותו של מארק טווין, רכש עורך דין מקומי את בית ילדותו של הסופר ותרם אותו לעיירה, על מנת שיהפוך למוזיאון זהו בניין משוחזר מהמאה ה־18, ובו חדר ילדותו של הסופר, חדר ההורים ואגף מיוחד המוקדש לציורים שצייר נורמן רוקוול ל"תום סויר". מול המוזיאון, שוחזר ביתה של הנערה לורה הוקינס, חברת ילדות של קלמנס, שהונצחה בדמותה של בקי תאצ'ר. ברחוב עצמו, במיטב המסורת של תעשיית התיירות האמריקנית, פזורות חנויות של מזכרות ופריטי נוסטלגיה מכל המינים והסוגים. ומי שלא שבע משחזורים, יכול להצטרף לשיט על הנהר בעקבות תום סויר, לבקר בתיאטרון תום סויר או להיכנס למערה שנתנה, כך טוענים, את ההשראה למערה שבה הלכו תום ובקי לאיבוד.

הנוסטלגיה, כך נראה, מחזיקה בחיים את העיירה הגוססת הזו. 10,000 תלמידי בתי ספר מגיעים לכאן מדי שנה בעקבות מארק טווין, ופעם בשנה נערכת תחרות "תום סויר ובקי תאצ'ר". הזוג הזוכה יוצא להפיץ את דבר קיומה של העיירה ברחבי ארצות הברית.

כששב טווין אל גדת הנהר, כבר כסופר מפורסם, בחר לתאר את העיירה בדימוי מוזר משהו: "היתה לי תחושה כמו שהיתה בוודאי לאסירי הבסטיליה כאשר הסתכלו על פריז אחרי שנים של שבי". ואחר כך הוסיף, בסגנונו המושחז, האופייני: "רבים מן האנשים שהכרתי במקלט הרגוע הזה של ילדותי נמצאים כעת בגן עדן; חלקם, אני מניח, נמצאים במקום האחר".

ספינת קיטור משוחזרת על גדת המיסיסיפי. הרכבות הרגו את ספינות הקיטור

בעקבות הקלברי פין
המיסיסיפי משרטט גם את תוואי ההיסטוריה של העבדות. במעלה הנהר היה הגבול הקנדי, החופש. דרומה – היו מטעי הכותנה והאיום המתמיד להימכר לעבדות ב"מורד הנהר". כאן, במיזורי, היתה העבדות מותרת. באילינוי, שמעבר לנהר, היא היתה אסורה.

ואף על פי כן, עֵבר הנהר לא היה מקום מפלט, שכן רבים – ולא בהכרח טובים – התפרנסו באותן שנים מהשבת עבדים בורחים לבעליהם.  "ציידי עבדים" כינו אותם. העבדות אמנם היתה אסורה באילינוי, אבל בארצות הברית של המאה ה־19 האמינו רבים כי "רכוש" צריך לחזור לבעליו. נתיב הבריחה של העבדים, כפי שהיטיב לתארו טווין ב"הקלברי פין", נמשך במקרים רבים דרומה על המיסיסיפי, עד למפגש עם נהר אוהיו, ואיתו צפונה לגבול המדינות שהתנגדותן לעבדות היתה נחרצת יותר.

ב"הרפתקאותיו של הקלברי פין", שנכתב כתשע שנים אחרי "תום סויר", מתאר טווין את מסע בריחתו של הקלברי מאימת אביו החורג, יחד עם העבד ג'ים, שנמלט ממעבידתו כאשר שמע על הכוונה למוכרו "במורד הנהר". המשכנו, בעקבות הק וג'ים, עם הנהר דרומה, מלווים אותם בנסיעה לאורך The Great River Road. דרומה לחניבעל, נסענו בין עיירות קטנות וקטנות יותר, ששלטים בכניסה מכריזים על מספר תושביהן. 219 תושבים, 742 תושבים, 75 תושבים.

מדי פעם הציץ אלינו הנהר מפיתולי הדרך. אם לשפוט לפי השלטים שלאורך הדרך, עדיין מאמינים בעיירות השכוחות האלה באמונות הבסיסיות, כמו באמריקה של פעם. "דיכאון?" שואל שלט אחד, "האמן באלוהים!" ושלט אחר מכריז: "בשר – אוכל אמיתי לאנשים אמיתיים". ועוד דבר שאין רואים כמעט במסעדות ובבתי קפה בארצות הברית: אנשים מעשנים.

אחרי שעה של נסיעה דרומה מחניבעל, עדיין במדינת מיזורי, הופתענו למראה לואיזיאנה – עיירה נעימה ומטופחת, שונה מרוב הערים שנתקלנו בהן לאורך הנהר. נשארו כאן לא מעט בתים מלפני מלחמת האזרחים, ומהפארק שבקצה העיירה נשקף מראה נהדר של הנהר הזורם למטה.

המרחק בין גדה לגדה, מתברר, הוא יותר ממרחק גיאוגרפי; כאילו לא חלפו 150 שנה מאז מלחמת האזרחים. בלשכת התיירות בחניבעל לא הצלחנו לקבל מידע על אילינוי, שבעברו השני של הנהר. "אין לנו מידע מה יש שם", אמרה בנימוס הפקידה, כאילו ביקשנו פרטים על הקוטב הדרומי. בערב, במסעדה של עיירה קטנה, ליד מעבורת החוצה את הנהר, שאלנו את המלצרית לגבי מלון בסביבה. "ומה יש מעבר לנהר?" שאלנו. "באילינוי?" משכה בכתפיה, "באמת, שאין לי מושג מה יש שם".

רחוב בממפיס, טנסי. כאן נולדה מוזיקת העבדים המלנכולית – הבלוז

שער למערב ונהר נעלם
בעוד העיירות הקטנות לאורך הנהר גוועות, נהנות הערים הגדולות מפריחה מחודשת. למשל סנט לואיס, אותה תיאר טווין כ"עיר גדולה, משגשגת ומתקדמת". ראשיתה של העיר בשנת 1764, כאשר צייד וסוחר פרוות צרפתי בשם פייר לקלייד בחר להתיישב בגדה המערבית של הנהר, שם ייסד תחנת סחר קטנה, ממנה שלח את עורות הבאפלו והדוב במורד הנהר, לניו אורלינס. בעקבותיו באו ציידים ומתיישבים צרפתים נוספים מניו אורלינס. מתחנת הסחר הקטנה צמח כפר, מהכפר צמחה עיר, ולאחר שהושלמה ב־1857 מסילת הרכבת מהמזרח, התגוררו בסנט לואיס 300 אלף תושבים. Laclades Landing, האיזור העתיק של העיר, הקרוב לנהר, שטווין תיאר כ"מת ללא תקנה", חזר לא מזמן לחיים בגלגול מחודש כאיזור תיירותי משופץ, עמוס בתי קפה ומסעדות נעימות הצופות אל הנהר.

מהעיר שכונתה "השער למערב" יצאו לואיס וקלארק השניים, קצינים בחיל ההנדסה הטופוגרפי האמריקני עמדו בראש משלחת חקר שיצאה ב־1803 מסנט לואיס והיו הלבנים הראשונים שחצו את היבשת. לגלות ולנַכֵס להם ארץ. הקשת הגדולה, סמלה המסחרי של העיר, המזכירה במקצת את הלה־דפאנס הפריזאי, מנציחה את הדרך מערבה שעשו אלפי מהגרים במאה ה־19, ומתחתיה, מוזיאון המתעד את ההתיישבות שממערב למיסיסיפי. מגדות הנהר לוקחות ספינות קיטור משוחזרות תיירים לסיבוב קצר על המים ("הנהר אינו אותו נהר של לפני מאה שנה", נכתב בחוברת צבעונית לתיירים, "אבל אחת מאותן קורות עץ הנחות על הגדה עשויה היתה להיות מהרפסודה של הקלברי פין"). בגדה המערבית של הנהר, האיזור התעשייתי של סנט לואיס, אסדות מעמיסות מלט וסיד, תחנת כוח חשמלית. אפור. ובגדה המזרחית, כאילו לא השתנה כלום, למעט עמודי החשמל המקלקלים את תמונת הדייגים השלווה על שפת המים.

דרומה מסנט לואיס אנחנו פוגשים את הנהר בעיירה הקטנה סנט ז'נבייב (Saint Genevieve), עוד תחנה בדרכם של הק וג'ים במורד הנהר. מעט ניחוח צרפתי השתמר בעיירה שנוסדה באמצע המאה ה־18, בבתים הישנים העשויים קורות העץ ובכנסיות העתיקות. להתיישבות הצרפתית הסמוכה קאקסקאיה (Kakaskaya) הגיעה ביולי 1776 יחידה צבאית אמריקנית קטנה בפיקודו של ג'ורג' רוג'רס קלארק, במטרה לספח את האיזור לריבונות ארצות הברית ולדחוף את הבריטים החוצה. המתיישבים הצרפתים, כך מספרים, היו משוכנעים שסופם קרב, מכיוון שהאמריקנים, כך היו משוכנעים, כולם ברברים. בשנת 1799 עלה הנהר על גדותיו, שינה תוואי והפך את העיירה לאי. הנהר עצמו נעלם מעינינו. עברנו ליד הכנסייה העתיקה ופעמון החירות הישן, ונסענו בין ביצות ושדות תירס עד שמצאנו את אחד מיובלי הנהר המפצלים את האי.

קשיש בלפאייט, לואיזיאנה, שבה נשמרו עד היום ניחוחות צרפתיים

במעלה הנהר, אל החופש
הלאה, בעקבות הק וג'ים, לקהיר (Cairo), אילינוי, שם נפגשים האוהיו והמיסיסיפי. "הנהר היה רחב מאוד וחסום בצמחיית יער עבותה משני צדדיו", מספר הק ב"הקלברי פין". "דיברנו על קהיר, ותהינו האם נזהה אותה כשנגיע אליה. אני אמרתי שלא, כי שמעתי שהיו שם בסך הכל תריסר בתים, ואם לא יהיו מוארים, איך נדע שחצינו עיר? ג'ים אמר שאם שני נהרות נפגשים שם, נוכל לראות". ג'ים, הסביר לנו הנרי סוויטס, מנהל מוזיאון מארק טווין בחניבעל, בחר לברוח דרך הנהר מכיוון שסיכוייהם של ציידי העבדים לתפוס אותו על הנהר קטנים יותר. מקהיר, על פי התוכנית, היה אמור ג'ים להיכנס לאוהיו ולחתור לכיוון צפון־מזרח, אל החופש.

למעט שניים־שלושה בניינים שהעידו על ימים טובים יותר (טווין עצמו התרשם ש"מיקומה של העיר אינו יכול שלא להפוך אותה למשגשגת"), ולמרות שסומנה במפת משרד התיירות של כביש המיסיסיפי, נראתה קהיר עלובה אפילו ביחס למה שראינו עד כאן. צפינו בחיבור המרשים של שני הנהרות, והמשכנו לאורך האוהיו, למצוא מקום לינה.

חצינו את הגבול למדינת קנטאקי. הכביש לאורך האוהיו הוביל אותנו לפדוקה (Paducah), עיירה קטנה הקרויה על שם ראש שבט אינדיאני ומתגאה בתואר עיר הקווילטים (שמיכות טלאים) של אמריקה. כמו עיר נהר אמיתית, היו כל תושביה על הגדות בשעת בין ערביים. מוסיקת ג'אז התנגנה, להקת ריקודים מקומית התאמנה, וסביבה – ילדים רכבו על אופניים, מבוגרים ניצבו עם חכות בידיהם וזקנים תפסו מנוחה בכיסאות פלסטיק.

למחרת שבנו למיסיסיפי. למרות המפה שקיבלנו בחניבעל והשלטים המעידים על כך שאנחנו ב־Great River Road, ראינו תיירים מעטים בלבד. הכבישים עוברים בין בתי חוות ושדות תירס וחיטה, ורק מדי פעם מציץ ביניהם הנהר. העיירה ברדוול (Bardwell) בקנטאקי – הבטיחה מפת הכביש – תעניק לנו חוויה של עיירה אמריקנית ובונוס, בסוף השבוע הזה, גם פסטיבל מקומי. על החוויה האמריקנית אפשר להתווכח, אבל "פסטיבל?" בהתה בי המוכרת בתחנת הדלק והצביעה אל העיר השוממה, "אצלנו?"

הלאה. בפארק בלמונט נערך קרב חשוב במלחמת האזרחים על השליטה בנהר. כ־19 אלף חיילים מצבא הדרום התבצרו במקום, הציבו תותחים ומתחו מחסום לרוחב הנהר, שרשרת ברזל ענקית במשקל חמש טונות. כך לפחות מספרים לנו כאן. בסופו של דבר, אחרי קרב שהסתיים ללא הכרעה, כיתרו כוחות הצפון בפיקודו של הגנרל גרנט את המקום ואילצו את כוחות הדרום לסגת. ביום הזיכרון האמריקני, שבו חצי מאוכלוסיית המדינה עורך קניות והחצי האחר מבלה בפארקים, היתמר מהפארק עשן המנגלים.

מלכי הבלוז, הרוקנרול והקיטש
למחרת יצאנו לכיוון ממפיס. תפסה אותנו סופה אופיינית של עונת המעבר. השמים השחירו והגשם היה סמיך עד כדי כך שנאלצנו לעצור בצד הדרך ולהמתין. לפי המפה – שכן טווח הראייה הצטמצם למטרים ספורים – חלפנו על פני שתי תצפיות נוספות אל הנהר וגם פיספסנו את ביתו של אלכס היילי, מחבר הספר "שורשים".

בממפיס נרגעה מעט הסופה. ב־1819 הוקמה כאן התיישבות אמריקנית. המייסדים דימו את המיסיסיפי לנילוס, וכך זכה המקום לשם ממפיס. סחר הכותנה וסחר העבדים הפך את ממפיס לעיר עשירה. מזלה התהפך אחרי תבוסת הדרום במלחמת האזרחים ועקב מגיפת הקדחת הצהובה. "העיר הופכת לבית קברות ענק", תיאר אותה נוסע גרמני באותה תקופה, "שני־שלישים מהאוכלוסיה עזבה כבר ורק העניים, החולים והזקנים נותרו מאחור". בתחילת המאה הנוכחית התאוששה העיר.

אחוזת הקבר המשפחתית של אלביס בגרייסלנד. חוויה אולטימטיבית של קיטש

תושבי ממפיס מתגאים בשלושה מלכים הקשורים בתולדותיה. הראשון הוא וו.סי הנדי, שהפך את הבלדות המלנכוליות של העבדים למוסיקה שנודעה בשם "בלוז". השני הוא מלך הרוקנרול, נער צעיר בשם אלוויס פרסלי שגדל כאן, ספג את המוסיקה של הנהר ושינה את פני המוסיקה האמריקנית. הקינג השלישי הוא הכומר מרטין לותר קינג, מנהיג התנועה האפרו־אמריקנית לזכויות האזרח, שנורה למוות במלון לוריין בעיר, בארבעה באפריל 1968. היום, המלון הוא מוזיאון לזכויות האזרח, ומונצח בו פועלו של קינג, לצד מנהיגים אחרים כמו רוזה פארקס – האשה השחורה שסירובה לקום מכיסאה באוטובוס ולעבור לחלקו האחורי, שיועד לשחורים, הוא אחד האירועים שהציתו ועיצבו את מאבק השחורים לשוויון זכויות.

נשוויל, העיר השנייה הגדולה של טנסי, ידועה כבירת הקאנטרי, המוסיקה שמזוהה עם הדרום הלבן של הקאובויז והמבטא הדרומי המתנגן. ממפיס, לעומתה, היא מולדת המוסיקה השחורה באמריקה, על קולותיה הצרודים והנוגים. וברחוב ביל (Beale), שם הקליט הנדי את תקליט הבלוז הראשון – חנויות תקליטים, מסעדות, ביתו של הנדי ומוזיאון קטן לתולדות הבלוז, הנשמעת מכל פינה ברחוב.

ואיך אפשר להגיע לממפיס ולא לבקר בגרייסלנד, פעם אחוזתו של אלוויס פרסלי והיום מוזיאון אלוויס פרסלי וחוויה אולטימטיבית של קיטש, כפי שרק האמריקנים יודעים להפיק. הכביש הגדול, שדרת אלוויס פרסלי, מוביל אותנו אל האחוזה. אחרי ששילמנו את דמי הכניסה הגבוהים, מסיע אותנו האוטובוס ממרכז המבקרים לאחוזה שמעבר לכביש.

כל אחד מקבל טייפ קטן עם אוזניות ומעכשיו, במשך כשעה, נסייר ונלמד את תולדות המלך. שום פרט (כמעט) לא נחסך מאיתנו בסיפור הזה, והסיור עובר בין כל חדרי הבית. בחדר השינה של ההורים אנו לומדים על הצבע האהוב על אמא פרסלי (סגול), בחדר הטלוויזיה על מנהגי הצפייה של אלוויס (כמה מכשירים שפועלים בו־בזמן, כפי שראה אצל הנשיא ג'ונסון), ואסור לפסוח, כמובן, על התעודות, הגביעים ותקליטי הזהב. הפרטים הנחסכים מאיתנו הם אלה הקשורים במותו של אלוויס – שמן, מסומם, חולה. הסיור מסתיים ליד הקבר. מדי יום מניחים על השיש הלבן ורדים. אדומים, כמובן.

לא רחוק מכאן, במורד הנהר, במדינת ארקנסו, אנחנו מסיימים את המסע במיסיסיפי, במקום שמסתיימות הרפתקאותיהם של תום, הק וג'ים. ג'ים נתפס ונכלא בחווה באיזור עד שבעליו יימצא. הק ותום סויר ישחררו אותו בבריחה המתוכננת על פי כל כללי הספר, כפי שדורש תום. בדיעבד, התברר שג'ים כבר שוחרר לחופשי על ידי גבירתו, אך תום בחר שלא לספר לו על כך, כדי שלא ייפגעו, חלילה, תוכניות הבריחה.