הקרנבל של באזל הוא חגיגה עממית בעלת מסורת ארוכת שנים אותה משמרים המקומיים באדיקות וברצינות רבה. השווייצרים מתייחסים לקרנבל שלהם באופן דומה לכל שאר הדברים בחייהם – בסדר מופתי, ארגון יוצא מהכלל ואיפוק רב. כל אלו לא פוגמים בשמחה הרבה, האווירה החגיגית, שבירת השגרה ופריצת המוסכמות. אלו הם שלושת הימים היחידים בשנה בהם השקט לא נשמר, הבנקים סגורים ואף אחד לא מנקה את העיר.

אות הפתיחה של הקרנבל היא גם קריאת השכמה לכל הנוכחים בבאזל – בשעה ארבע (לפנות בבוקר!) בדיוק של שעון שווייצרי, מצלצלים הפעמונים של שעון העירייה, להכריז על תחילת החגיגות. אל כיכר העיר המרכזית זורמים תושבי העיר עם פנסי נייר וכלי נגינה בידיהם, במטרה להבריח את החורף והחושך.

כל תושבי העיר משתתפים בקרנבל, חלקם כצופים וחלקם כחוגגים אקטיביים שמשתייכים לאחת מהקבוצות או הלהקות שמרכיבות את תהלוכות הקרנבל. הקבוצות הללו שומרות על תלבושות ותחפושות אחידות שנתפרו במיוחד לקרנבל ומלוות את הלהקות שמנגנות במרץ בחלילים ותופים לעיני הקהל הרב. החגיגות הפרועות הן בעלות נופך סאטירי חזק שמתבטא בעיקר בעגלות הפנסים שמקושטות בקריקטורות פוליטיות ענקיות ונוסעות ברחבי העיר. מנהג מקובל נוסף הוא קיום הופעות שירה ופרוזה סאטיריים בבתי הקפה והמסעדות של העיר שפתוחים מסביב לשעון. את הקרנבל מלווים שני מאכלים מסורתיים – מרק קמח ועוגת בצל, והרבה אלכוהול לשיפור מצב הרוח.

אין ספק שהשווייצרים יודעים לשלב בהצלחה שמחה גדולה, פורקן ושבירת שגרה יחד עם סדר וארגון מופתיים והקפדה על הפרטים הקטנים.

מתי?
הקרנבל של באזל מתקיים בפברואר או במרץ – תאריך המדויק משתנה בכל שנה. ב-2014 הקרנבל ייערך בין 10 ל-12 במרץ.

איך הכל התחיל?
על פי המסורת השווייצרית גילו של הקרנבל בבאזל הוא יותר מ-700 שנים. הוא נולד בתקופת ימי הביניים במטרה לגרש את החורף ואת החושך ובמהלכו התקיימו מאז ומתמיד, טקסי אש ותהלוכות של לפידים בוערים. השימוש במסכות ותחפושות גם הוא מסורת ארוכת שנים שמטרתה לטשטש את ההבדלים והפערים בין המעמדות, לשמור על אנונימיות ועל אווירה דמוקרטית ככל האפשר.

למי זה מיועד?
לכל מי שאוהב חגיגות סוערות של מוזיקה וקצב, תחפושות מושקעות, אלכוהול בכמויות מסחריות, וגשם של קונפטי ובעיקר למי שלא מאמין שכל זה קורה בשווייץ.

הכנות מיוחדות
מומלץ להזמין מקום לינה זמן רב מראש.

איך מגיעים?
חברת איזי ג'ט מפעילה טיסות ישירות מישראל לבאזל. אפשר גם לטוס בטיסה ישירה עם אל על או סוויס איירוויינס לציריך, ומשם להמשיך ברכבת או ברכב שכור לבאזל.

המזכרת שכדאי להביא
כל משתתפי הקרנבל עונדים תג קרנבל מיוחד מנחושת, כסף או זהב. ההכנסות ממכירת התגים הן למען קבוצות הקרנבל. אפשר לקנות תג כזה למזכרת מדוכני הרחוב, ממשתתפי הקרנבל עצמם ומכמה קיוסקים ברחבי העיר.

מזג האוויר
הטמפרטורות בבאזל נעות בחודש פברואר בין 2- ל-6 מעלות, ובחודש מרץ בין 12-1 מעלות. מומלץ להביא בגדים חמים והגנה מפני הגשם.

מה עושים שם בשאר השנה?
על גדות הריין בצפון-מערב שווייץ נמצאת באזל, מקום מגוריו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, וגם עיר אוניברסיטאית עתיקה ומכובדת. מומלץ להביט בשערי העיר המקסימים ולבקר במוזיאון האמנות Kunstmuswum בו נמצאות יצירותיהם המפורסמות של מיטב הציירים, בהם מאטיס, רנואר, גוגן ומונה; בכיכר Barfusserplatz בה נמצא בניין הקזינו העירוני שבו נערך הקונגרס הציוני הראשון ובמוזיאון היהודי אפשר למצוא כמה ממכתביו של הרצל.

הפוסט שוויץ: הפאסנאכט של באזל הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט באזל – קרנבל הפאסנאכט הופיע ראשון במסע אחר

מסכות והטקסים המלווים אותן הם מביטויי האמנות המרהיבים ביותר של היבשת האפריקאית. הקורפוס הנרחב של המסכות מרחבי היבשת מופיע בעיקר בטקסי מעבר, ולרוב בכל הקשור לתהליך החניכה לגבריות ובטקסי קבורה. אך הן מופיעות גם במגוון רב של נסיבות אחרות, כגון בזמן הקציר, כהכנה למלחמה, או סתם לשם שעשוע (תפקיד שהתחזק עם חדירת הדתות המונותאיסטיות).

מסכות נתפסות ככלי של כוח רוחני, שיכול לשמש בהעברת הידע והמורשת החברתית מדור לדור. כאשר רואים אותן כחלק מטקס הכולל תלבושות, שירה, מוזיקה, ריקודים והקרבת קורבנות הן יוצרות אפקט דרמטי. אפקט זה מתחזק אל מול ההפרדה שהמסכה יוצרת בין עוטה המסכה לקהל, ובין הזהות היומיומית שלו לזו הטקסית שאיננה נתפסת כאנושית. מצב זה מעניק לעוטה המסכה מעמד של מדיום בעל סמכות של כוחות על אנושיים. לפיכך, ניתוקה של מסכה מההקשר החברתי, הפוליטי, ולעיתים הדתי והאמנותי בו היא מתנהלת הופך אותה לאובייקט חסר משמעות.

למסכות, בנוסף לכך, אין זהות ברורה – הן יכולות להיות העתק של תווי פנים אנושיים, בעלי חיים, או עירוב של השניים גם יחד. ככאלה הן נתפסות באופן אמביוולנטי, ולכן נוכחותן יוצרת מרחב דמדומים שבו עולם החיים ועולם הרוחות והאבות הקדומים יכולים להיפגש. מכאן תפקידן המהותי של מסכות בטקסי מעבר (טקסים המציינים את מותו של שלב אחד בחיים ולידתו מחדש של שלב חדש, כגון מילדות לבגרות, מאדם רגיל למלך).

במסורת של תרבויות אפריקאיות רבות, בניגוד לזו המערבית, תפקידן של המסכות הוא בעיקר לחשוף זהות חדשה, ולא בהכרח להסתיר זהות קודמת. מכיוון שהחפץ עצמו מכיל אנרגיה מטפיזית, אין הכרח להסתיר את זהותו האנושית של הרקדן. המטמורפוזה מתרחשת על ידי הידע המשותף – כולם בקהילה יודעים שאנשים מסוימים צפויים, במקרים מסוימים, להיות בעלי זהות על אנושית.

לכן, לא כל המסכות באפריקה נועדו להיות מסך לפנים. קיימות מסכות קסדה, מסכות כובע, מסכות המיועדות למצח, או לנשיאה על הכתפיים. חלק מהמסכות נישאות ביד, או מוצמדות לירך. הן יכולות להיות מסכות ענקיות או מיניאטורות, עשויות משנהב, אבן, עצם או אפילו זהב.

התמונות בכתבה מתוך התערוכה "המסכה שבינינו" בגלריה ללימודי אפריקה.

הפוסט מסכות אפריקאיות – הכוח מאחורי המסכה הופיע ראשון במסע אחר

האדם עורג למציאות חלופית לזו שבה הוא חי. באמצעים שונים ובאירועים שונים כמו קרנבלים, פסטיבלים, הצגות, פולחנים ומסיבות חברתיות, הוא ממציא כלים לחיות ולחוות מציאות חלופית זו. המסכה היא אחד הכלים, שבעזרתם מצליח האדם לחוות באופן המהיר ביותר מציאות חלופית או את הפנים האחרות של זהותו הוא. בפולחנים ובקרנבלים מתירה החברה לאדם, לפחות פעם בשנה, להשתמש בזהויות אחרות, גם כשהן הפוכות, מוזרות, מאיימות, חתרניות, שדיות, מרושעות, שטניות, וכל זאת, בעיקר באמצעות השימוש במסכה. עם זאת מעוררת המסכה גם תחושת אי-אימון. בעברית קשורה המלה בשורשה למלה "מסך". מקורן של המלים האירופיות MASK, MASQUE, MASCHERA (באיטלקית, צרפתית ואנגלית) במלה העברית "מסחרה", שפירושה מסחר, רמאות, ליצנות. המלה מתקשרת גם עם מסקרה – איפור. כל אלה מכוונים לכיסוי, התחזות, רמאות, בקיצור, כל מה שחברה מהוגנת דוחה במסגרת ערכיה המרכזיים. המסכה מתקשרת עם מציאות חלופית, אך לאו דווקא הגונה. מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד, בהנחה לגולשי מסע אחר! בלטינית מסכה היא PERSONA. מקור מלה זו הוא במלים PER-SONO, כלומר, "להישמע דרך", או – "להוליך את הקול". המסכה היא הכלי, שדרכו נשמע קולו של השחקן על במות יוון ורומא העתיקות. מאז, כידוע, הורחבה משמעותה של המלה והיא מתייחסת לא רק למסכה התיאטרונית, אלא לאישיות. הפרסונה, כלומר המסכה, אינה מכסה על האישיות, אלא זהה לה, מגלה אותה. ילד דרום אפריקאי במסכת עץ. המסכה מאפשרת לחוות מציאות חלופית העניין דומה מאוד בשפה היפנית. המלה OMO או OMOTE פירושה מסכה וגם פנים. פירוש המלה פנים זהה גם ל"אישיות" ול"זהות" של האדם, ומכאן נגזרים ביטויים ביפנית (ובאנגלית) כמו "לשמור פנים", "לאבד פנים" (ובעברית, "להלבין פנים"). גם כאן, כמו בשפה הלטינית, אנו רואים זהות, ולא חציצה, בין האדם למסכה. המסכה היא האופי עצמו, ולא כיסויו. הסוציולוג האיטלקי, אלסנדרו פיזורנו, טוען שמסכה היא מלה נרדפת לאופי. האופי הוא מה שמגלה האדם ביחסיו עם זולתו. כלומר, האופי הוא תפקידו (המסכה) של האדם ברגע מסוים, אך גם זהותו האמיתית באותו רגע. המסכה מציגה, אם כך, שתי גישות שונות לזהותו של האדם. גישה אחת, מניחה קיומה של אישיות בסיסית מרכזית, שהמסכה – החומרית, או המטאפורית – מכסה עליה באירועים שונים, מסתירה אותה, ואף מרמה את הבריות בהציגה את עצמה כאישיות האמיתית. הפסיכולוג קארל גוסטב יונג, למשל, השתמש במונח "פרסונה" כדי להדגיש את הצורה בה אנשים מתאימים את עצמם לסדר חברתי מסוים, בעודם מסתירים את המיוחד והאינטימי שבהם. גישה שנייה אינה מניחה קיומה של אישיות מרכזית. לפי גישה זו, כל גילוי של האדם הוא זהות אמיתית אחרת. כל חיינו הם גילוי זה או אחר של זהויותינו והמסכה מציגה את ריבוי הזהויות. גישה זו מזכירה את הנחות היסוד של הבודהיזם אשר שולל את מושג העצמיות. למזרח אין בלעדיות על תיאור זה של האדם. גם המערב גדוש בתורות פילוסופיות, פסיכולוגיות ואנתרופולוגיות הטוענות להעדר עצמיות או מתארות את האדם כבעל מספר רב של "עצמי". כוח מאגי כוחה המאגי של המסכה הוא בלתי מוסבר. מדהים לגלות עד כמה משתנה שפת הגוף ברגע לבישת המסכה. כל מי שלבש מסכה יעיד על האפקט המהיר והמוזר של פעולה זו: אתה נעלם, ומופיע מיד בדמות חדשה, פרועה, משוחררת, שונה, או אף הפוכה משלך. הנה אתה הרשע, הנה אתה הפושע, הנה אתה פחדיך, הנה אתה סיוטיך והנה עברו פחדיך מכל אלה. במאי התיאטרון הצרפתי, ז'אן-לואי בארו, שגילם את דמותו של בפטיסט, הפנטומימאי הבלתי נשכח בסרט "ילדי גן העדן", אמר על המסכה: "מילדותו המוקדמת רוצה האדם למלא תפקידים. להיות מישהו אחר, פירושו לשנות פנים, לאמץ לעצמו את פניו של מישהו אחר… הפעולה של לבישת המסכה של מישהו אחר על פנינו היא קיצונית ומגרה. המסכה מעניקה לנו הבעה מסוימת במרב האינטנסיביות ויחד עם זאת יוצרת תחושה של היעדרות. המסכה מבטאת בו-זמנית את מרב החיים ואת מרב המוות. היא לוקחת מהנראה ומהבלתי-נראה, מהגלוי והאבסולוטי". בפולחנים ובקרנבלים מתירה החברה לאדם להשתמש בזהויות אחרות, לעיתים מוזרות ומפחידות, בעיקר באמצעות השימוש במסכה ילדים כמבוגרים מגיבים בתערובת של רתיעה ומשיכה למסכה. המסכה היא חי ודומם, אורגניזם בעל הבעה וחומר חסר הבעה, חומר חי ומת גם יחד. אנו רוצים לדבר אתה כי היא דומה, אך היא מגיבה בזרות, כמי שאינה דומה. היא המוכר והלא-מוכר בו זמנית. בהיסטוריה של הפולחנים מופיעה המסכה כבר בתקופות פרה-היסטוריות, באירועים שמאניים. במקומות בהם מתקיים השמאניזם עד היום מתבצע הטקס באופן דומה מאוד לזה שהיה מתבצע בעבר. השמאן, אותו אדם היוצר קשר עם עולם הרוחות, הנשמות המתות והאלים, לובש את המסכה של הרוח אותה הוא מבקש להעלות. בלבישת המסכה הוא מייצג תחילה את הרוח, אך ברגע היכנסו לטראנס הוא הופך להיות הרוח עצמה, ואין עוד כל חציצה ביניהם. השאמאן נכנס לאקסטזה, קולו משתנה, גופו משתנה, והוא הופך לישות אחרת. האיש, המוכר לקהל כבן המקום, מתגלה בזהות אחרת לחלוטין, הקהל פוחד ונרתע מקרבתו, אך תומך בו ממרחק בטוח, שכן הוא זקוק לו כשליח הציבור אל העולמות המסוכנים. בהזדמנויות אחרות השתמש האדם במסכה כדי לגלם אירועים של מקום אחר וזמן אחר, כמו למשל ציד שערך לפני שבוע. לא היה זה אקט של הצגה בלבד. בלבישת המסכה היה האדם הופך בעצמו לחיה שהוא צד, או לאויב נגדו הוא נלחם, או לו עצמו בזמן אחר. המסכה מאפשרת לאדם לעבור מטמורפוזה. באמצעות הריקוד ואמצעים פולחניים אחרים, הנעשים תוך לבישת המסכה, הוא שומט את זהותו היומיומית, החברתית, המוכרת, המגבילה אותו כל כך בחוקיה ובהרגליה ומפליג, או עף (כך האמונה השמאנית) אל מחוזות קיום שונים לחלוטין: עולם הרוחות, השדים, החיות, האויבים והאלים. באמצעות המסכה הופך האדם לאחד היצורים השוכנים במחוזות אלה ובכך הוא משיג שליטה עליהם. למעשה חווה האדם מציאות מורכבת יותר בזמן לבישת המסכה, הוא משיג זהות כפולה: זהותו שלו ושל הדמות אותה מייצגת המסכה. כאשר הציידים בשבט המאנדים בצפון אמריקה לא הצליחו לצוד את התאו (באפלו), הם היו מקיימים טקס שבו היה מביא כל אדם מאוהלו מסכת תאו בעלת קרניים. אלה היו מסיכות שנשמרו למקרי חירום כגון אלה. עשרה או חמישה עשר רקדנים לובשי מסיכות היו מתחילים את הריקוד, הם היו יוצרים מעגל ומלווים את הרקדן, שרקד במרכז בקולות תופים, נקישות ויללות. כאשר התעייף הרקדן הוא היה משחק באמצעות פנטומימה חיה שנפצעה בחץ. את עורה של "החיה" היו פושטים (בפנטומימה) ו"מבתרים" אותה לחלקים. רקדן אחר, שעמד הכן ומסכת תאו לראשו, תפס את מקומו של הראשון בתוך המעגל. כך נמשך הריקוד יומם ולילה, במשך זמן רב, עד שנראה עדר תאואים בערבה. לומל, שחקר את תפקיד המסכה בתרבויות שונות, מסכם כך את משמעויותיה הפולחניות: "המסכה מורה על שלוש משמעויות עיקריות: שתי משמעויות של הקשר עם האבות הקדומים, וזו של שמירת המסורת – מופיעות באפריקה ובמלזיה. המשמעות השלישית – המסכה כרוח מגינה, מצויה בטקסים של השמאנים בסיביר ובצפון-אמריקה. צירוף של שתי המשמעויות הראשונות, ובמקרים מסוימים אפילו של שלושתן יחד, מופיעים במסיכות אמריקה הדרומית, הודו ואינדונזיה". מסכת קו-אומוטה מתיאטרון הנו היפני. בשל הבעתן המינימלית מהוות מסיכות אלה את האתגר הגדול ביותר לשחקן ניטרליות מלאת הבעה במשך תקופות ממושכות בתולדות האדם היו המסיכות מעשה האומנות החשוב ביותר. יצירת מסיכות היתה המקור לחלק גדול ומפואר באמנות הקרויה בפינו "פרימיטיבית". לפעמים כיסוי רק חלק מן הפנים, לעתים את כל הפנים ולפעמים את הגוף כולו. המסיכות ייצגו דמויות מפחידות, משעשעות, נעימות, גרוטסקיות, מוכרות, או דמיוניות. בניגוד למקומה של המסכה באמנות המודרנית כאפשרות לבדיקת היחס בין הסמלי לקונקרטי, השימוש במסכה בפולחן מייצג תפישת עולם שבה הטבעי והעל-טבעי, הסמלי והקונקרטי, הם שני פנים של אותו עולם, שניותו של האדם אינה סיבה לדיונים פילוסופיים או פוסט-מודרניסטיים, אלא מציאות מקובלת, אם כי לא פשוטה כל עיקר. גם בעולם החברתי היה למסכה תפקיד מרכזי. נשף המסיכות האירופי היה המקום בו יכול היה האדם לפשוט את זהותו הפרטית, המינית, המעמדית והחברתית, וללבוש זהות כאוות נפשו. ההיתר שנתנה המסכה להתנהגויות אלה ניכר היטב במאות רומאנים, אופרות ושירים, בהם בא לידי ביטוי הקסם המשחרר, הארוטי, הפרוץ והמרדני של המסכה. בין המסיכות ניתן להבחין בזו בעלת ההבעה, ובזו חסרת ההבעה, הקרויה "ניטרלית". רבים מהיוצרים העוסקים במסיכות, כמו רבים מאלה הצופים בהן – בעולם הפולחן כמו בעולם התיאטרון – מעידים על קסמה המיוחד של המסכה הניטרלית. ההעדר המוחלט, או הכמעט מוחלט של ההבעה, מעניק לה כוח כישוף מיוחד. המסכה הלבנה, חסרת ההבעה, היא הקרובה ביותר לדמות המוות, אך למרבה הפלא, זוהי המסכה רבת ההבעות ביותר. באותה מידה מסכת המוות היא בעלת החיות הגדולה ביותר. המסכה שהוטבעה בה הבעה חזקה – כעס, צחוק גדול, קנאה, כאב – אינה יכולה להביע הרבה יותר מהכעס, הצחוק, או הכאב. לעומתה, המסכה שאין בה דבר, מסוגלת להביע כל רגש שהוא, כל זהות, כל דמות, כל מין, כל מעמד. ריקות ההבעה זהה למלאות ההבעה. בתיאטרון ה"נו" היפני נחשבת מסיכת ה"קו-אומוטה" למסכה היפה והחשובה ביותר. היא מהווה את האתגר הגדול ביותר לשחקן בשל הבעתה המזערית. בכך כוחה הרב. כל מי שצפה בשחקן מיומן, הלובש אותה, מעיד על אפשרויות ההבעה הבלתי-מוגבלות שלה. אם להשתמש לרגע בביטוי בודהיסטי נאמר, שעולם הריק זהה בה לעולם המוחלט, ועולם האחדות זהה לחלוטין לעולם הריבוי. זו, אולי, הסיבה לכך שמקורה של המלה "מעניין" בשפה היפנית (אומושירוי) הוא: מסכה לבנה. ___ המאמר פורסם במקור בספר "קרנבלים – איים בים השגרה", בהוצאת ספריית "מסע אחר" לקריאה נוספת: מאלי, אפריקה: סודות המסכה רגע לפני שכביש חדש יחבר לראשונה את ארץ הדוגון אל העולם, יצאו דבי הרשמן ונפתלי הילגר בשליחות "מסע אחר" למאלי שבמערב אפריקה, בעקבות המיתוסים, ריקודי המסכות ופולחני הרוחות של אחת הקבוצות האנושיות המרתקות בתבל

הפוסט מסכות: אמור מי אני הופיע ראשון במסע אחר

הקרנבל של ונציה שונה מאוד מקרנבלים אחרים באירופה: הוא מתנהל ללא תהלוכות או אירועים מאורגנים. למשך עשרה ימים העיר מתמלאת במופעי רחוב, נשפים, מופעי אש ופנטומימה, ובעיקר – מסכות. הכלל היחידי התופס כאן הוא שאין כללים: איש הישר בעיניו יעשה, והמבקרים מתחרים ביניהם מי הצליח להשיג את המראה הביזארי והמטורף ביותר, מי מתהדר במסכה אוונגארדית יותר.

הגעתי לוונציה בבוקר ערפילי, מצויד בידע כללי על הקרנבל, אבל דבר לא הכין אותי למפגש המהמם והמסחרר: עיר שלמה עוטה על עצמה תחפושות מסוגננות. אם בימים רגילים, קיבולת הרחובות בעיר העתיקה של ונציה היא בסביבות 30,000 אנשים, במהלך הקרנבל יש ימים, בעיקר בסוף שבוע ובמזג אוויר יפה, בהם מסתובבים כאן בסביבות 100,000 איש. גלים-גלים של אנשים שוטפים את Lista de Spagna, רחובה הראשי של העיר, בדרכם לפיאצה סן מרקו, הכיכר האלגנטית והמהודרת הנקראת על שמו של מרקו הקדוש. רבים עטופים בגלימות סאטן בוהקות ומסתירים את פניהם במסכות מסתוריות, אחרים מסתפקים בהסתרת העיניים בחצי מסכה.

עוד על קרנבל ונציה

לצד המסכות העשירות בהבעה יש גם מסכות לבנות, חסרות ייחוד או הבעה

מהות הקרנבל

קרנבל הוא חגיגה של היתר ופריקת עול הנהוגה בארצות קתוליות רבות, בימים האחרונים שלפני "צום הארבעים", תקופה שמתחילה כ-40 ימים לפני חג הפסחא ואשר מאופיינת בצום (חלקי) ובכפרה על עוונות. ולפני שמתחילים לסבול, מה הולם יותר מאשר לזלול, לחגוג ולחטוא?

סביר להניח כי שורשיו של הקרנבל קדומים הרבה יותר מהתקופה הנוצרית. יש חוקרים המקשרים בין קרנבל המסכות לחגיגות הסטורנליה (Saturnalia), חגו של האל האטרורי סָטוּרנוֹס, אל המספוא והתבואה במיתולוגיה הרומית. בחג זה הותרו חילופי תפקידים בין גברים לנשים, בין אצילים לדלת העם, בין מציאות לפנטזיה. בסטורנליה היו העבדים מסבים לשולחן כאדונים, בעוד אדוניהם היו משרתים אותם. אחד העבדים, לרוב גדל גוף ובעל ארשת פנים מטופשת, היה נבחר ל"מלך", ובמהלך החגיגות הותר לו להוציא צווים, לחתום על החלטות, אפילו לשכב עם פילגשי אדונו. לאחר שתמו ארבעת ימי החג, תלו את העבד בראש חוצות, אות לכך שהסדר שב על כנו.

בעולם הנוצרי קיבלו החגיגות גוון דתי. בימי הביניים נהגו בכנסיות לעטות מסכות בדמות השטן, כדי ללמד את המאמינים להיזהר ממנו. עם הזמן, התגבשו קרנבלים בערים קתוליות רבות באירופה, ולימים גם בעולם החדש, כשבכל מקום מאמץ הקרנבל את הפולקלור הייחודי לאותה עיר. כך צמחו קרנבלים יפים בקלן, מינץ, בזל, פירנצה, וכמובן ונציה. כמעט בכולם השתמרה המסורת של פולחן השוטה, אולי מזכרת לאותו עבד רומאי שהפך מלך לימים אחדים. כמעט בכל הקרנבלים האירופאים מככבים שוטים – פטרושקה הרוסי, פיירו הצרפתי, ארלקינו האיטלקי ואחרים. יש אנתרופולוגים הסבורים כי השוטים אינם מעידים דווקא על הווייתו ההיתולית של הקרנבל, אלא גם, ואולי בעיקר, על טבעו האמיתי כפותח חלון למאגיה וכשפים.

הקרנבל מאפשר, ולוּ לתקופה קצרה, להחליף זהויות ולפרוק עול

כבר בעת העתיקה התייחסו בני האדם בכבוד לחריגים שבחברה. אנשים שונים, פיזית או נפשית, נחשבו בעלי יכולת ליצור מגע עם העל טבעי. בעולם העתיק סימל המלך את השמש, ואחד מטקסי הפולחן היה צחוק היסטרי, שתפקידו היה לעורר את השמש, כדי לאלצו לחדש את השלטון ביקום. ייתכן שבדמות השוטה, הצוחק בקול ולועג לקודשי הכנסייה, יש משום הד לאותה מסורת קדומה.

שוברים את הכלים

כאמור, הקרנבל הוא חג של היתר ופריקת עול. אחד ממאפייניו הוא זלילה ושתייה, בדרך כלל מאכלי בשר, הנחשבים אהובים על האלים, או מאכלי דגנים, המסמלים פוריות. מאפיין בולט עוד יותר הוא פריעת הסדר ושבירת החוק, הפרת הכללים הרגילים של התנהגות חברתית, ולעתים קרובות היפוך תפקידים, או לפחות טשטוש חברתי ומעמדי, הבא לידי ביטוי בשימוש בתחפושות או במסכות. במסגרת הקרנבל התחפשו החוגגים לאנשי כנסייה וערכו פרודיות על המיסות, גברים התחפשו לנשים, חוגגים עטו מסכות של בעלי חיים ורקדו ברחובות בדמות סוסים או כבשים, לעתים אפילו השליכו רפש על עוברים ושבים. העולם ההיררכי של מרבית ימות השנה נסוג בפני עולם של צבע, מין, זלילה, שוויוניות ולצון.

ההתפרעות היתה תחומה היטב בין שתי תקופות של סדר. משתמה התקופה בה הותרה חציית הגבולות, חזרו החוקים והכללים, וזרועם הקשה של האדונים נטלה שוב את השלטון. נראה שדווקא בחברות שמרניות, שייחסו לסדר משמעות קדושה כמעט, הותירו ואף עודדו שבירה חמורה כל כך של הכללים, משום שכמעט כל חברה הזקוקה לחוק ומצייתת לו, זקוקה גם לחוויה של שבירתו – לתקופה מוגדרת, כמובן.

הכנסייה הכירה בחיוניות הקרנבלים במשך מאות בשנים. במאות ה-11-10 השתתפו האפיפיורים עצמם באירועים, שכללו לעיתים תכופות גם פרודיות על טקסי פולחן נוצריים. מאוחר יותר גברו קולות הצנזורה הכנסייתית, ובכל זאת, האירועים נמשכו. השפעתם של מנהגים מקומיים, עליהם נוספו השפעות תקופתיות, הוסיפו לקרנבל מרכיבים חדשים. בהדרגה, ובמקומות שונים, נוצרו תערובות משונות, רחוקות יותר ויותר מן המהות המקורית. העידן החדש היה עד להיעלמותם של מנהגי קרנבל רבים; במקומות אחדים, כמו בוונציה, חודשה המסורת מתוך מגמה של שימור הפולקלור, בדגש של תחפושות ומסכות.

יש שמסתירים את פניהם במסכות שלמות, אחרים מעדיפים מסכות עיניים

להחליף זהות בחסות המסכה

בקרנבלים, כמו בפולחנים, מאפשרת החברה לפרט להשתמש בזהויות אחרות, חלקן מוזרות, מאיימות, שדיות או מרושעות. המסכות, המופיעות בכל הקרנבלים, הן הכלי הנפוץ והנוח ביותר ללבוש זהות כזו. למסכה יש כוח מאגי בלתי מוסבר כמעט. בלבישת מסכה האדם שומט את זהותו היומיומית המוכרת, המגבילה אותו בחוקיה ובהרגליה, ומפליג אל מחוזות קיום שונים לחלוטין: אל עולם הרוחות, השדים, החיות והאלים. המסכה מאפשרת להפוך לאחד היצורים השולטים במחוזות אלו, וממתנת את הפחד מהם. האדם הלובש את המסכה משיג, בנוסף לזהותו שלו, גם את זהותה של הדמות אותה מייצגת המסכה.

המסכות הוונציאניות שואבות את דמויותיהן מחיי היום-יום והקומדיה דֶל אָרטֶה, תיאטרון אלתור שנוצר במאה ה-16 בעיר ברגמו (Bergamo). המסכות הידועות ביותר מהקומדיה דל ארטה הן של "הקפיטן", שהוא חייל פחדן, "פולצ'ילנה" הרברבן, "קולומבינה" משרתת הגבירה, "פירו" המאהב החושני, "פנטלונה", הליצן בעל הגינונים, "ארלקינו", המשרת התמים והשוטה ואחרים. נפוצה במיוחד מסכת הבאוּטָה, בעלת האופי המפחיד, שמכסה את מחצית הפנים (בתקופת הבארוק נוסף לה שובל שחור של תחרה בתחתיתה). חובשי המסכה הזאת לובשים בדרך כלל גלימה שחורה וכובע שחור בעל שלש פינות. מסכה מפורסמת אחרת היא מסכת הרופא בזמן מגפת הדבר, המתאפיינת באף ארוך דמוי מקור ומשקפיים.

משתתפים רבים בקרנבל של ונציה מתלבשים בסגנון ימי הביניים המאוחרים או הרנסאנס; תלבושות ומסכות אלו מכונות סטילו ונציאנו – כלומר, סגנון ונציאני. בחלק גדול מהתחפושות נעשה שימוש במסכת בסיס לבנה של קלסתר פנים חסר ייחוד וחסר הבעה. המסכות הלבנות מהוות ניגוד חריף למסכות הקומדיה דל ארטה, שיש בהן הבעה מובהקת של תמימות, ערמומיות או רשעות, ותווי פנים אופייניים ומוגזמים בכוונה.

דמותו של הרופא, אחת המסכות המפורסמות בקרנבל | צילום: אייסטוק

מלבד המסכות המסורתיות, יש גם מסכות מסוג אחר, מסכות של המצאה, שהן יצירות אומנות מקוריות. המסכות הללו הן פרי התמורות שחלו בקרנבל מאז חוּדש במאה העשרים. יש שמרנים שמתרעמים על המסכות הללו, אך לדעתי זהו הגורם האותנטי ביותר בקרנבל, שהרי אין חברה שלא נמצאת בתהליכי השתנות מתמדת. בין התחפושות החדשות שאפשר לראות ברחובות ונציה – אנשים מחופשים בבגדי אסירים ובידיהם סורג מפלסטיק, ובכל פעם שמכוונת לעברם מצלמה, הם מצמידים את הסורג לפניהם; דמויות המייצגות מושגים מופשטים כמו "ידידות", "אהבה", "תשוקה" ועוד. בניגוד לקרנבלים אחרים באיטליה, כמו למשל זה של ויירג'יו (Viaregio), לא נתקלתי כאן בדמויות פוליטיות, אך לא מן הנמנע שגם הן יעלו בעוד כמה שנים.

הקרנבל – אז והיום

האזכור הראשון למסכות, האלמנט המרכזי שמאפיין את הקרנבל של ונציה, נמצא בצו רשמי של עיריית ונציה משנת 1268. הצו מטיל איסור חמור על מתחפשים-מתחזים להשתתף במשחק ה"Eggs" (מונח תיאטרלי, טכני במקורו, שבא לתאר פעילות בתבנית קבועה וחוזרת). פרנסי העיר ידעו היטב מדוע החליטו לאסור על השימוש במסכות, שכן הוא יצר פתח להתנהגות מתירנית וסוררת, שלא הלמה את הרוח השמרנית והמכובדת של העיר. במהלך השנים התפתחו יחסים מורכבים ואמביוולנטיים בין רשויות השלטון הוונציאניות, שניסו לעקור מן השורש את הנוהג הפסול בעיניהם, לבין ההמון העיקש, שבאופן בלתי מתפשר שימר ושכלל את דפוסי החגיגות, עד שהביא אותם לרמות מרתקות של חילופי זהויות וטשטוש גבולות.

בקרנבל אפשר לראות תחפושות מסורתיות לצד תחפושות חדשניות ומקוריות

בשנת 1608 חל השינוי: "מועצת העשרה", הגוף השיפוטי החזק של אימפריית הדוג'ים הימית, תיקנה תקנה שאסרה על חבישת מסכה במשך כל ימות השנה. פרק הזמן היחיד שבו הותר הדבר היה בתקופת הקרנבל עצמו, ובאירועים ומשתאות חגיגיים ורשמיים. על מפירי האיסור הוטלו עונשים כבדים. גברים שפעלו בניגוד להוראות הצו נדנו למאסר של שנתיים, ולאחריו נאלצו לשרת במשך כשני וחצי כחותרים באחת מספינות הצי של האימפריה; גורלן של הנשים לא היה טוב יותר, ומי שהעזה להפר את הצו נדונה למלקות חמורות, תוך כדי מסע השפלה, שהתחיל בגשר הריאלטו והסתיים בקשירה אל אחד משני עמודי הגרניט במרכז כיכר סן מרקו. סדרת העונשים כללה גם נידוי חברתי, איסור על כניסה לטריטוריות העיר במשך ארבע שנים וקנס כבד של 500 דוקאטים (סכום עצום באותם הימים).

הקרנבל העתיק של ונציה בוטל ב-1797, כאשר נפלה הרפובליקה הצרפתית בידי נפוליאון, ובמשך 200 השנים הבאות לא התקיימו החגיגות בעיר, שכיום מזוהה כל כך עם הקרנבל. רק בשנות ה-70 של המאה העשרים החליטו פרנסי העיר להחזיר את הקרנבל לעירם. מאז, בכל שנה בתקופת הקרנבל, אוכלוסיית העיר יותר ממכפילה את עצמה, וגלי מבקרים מגיעים מכל קצוות העולם. אלא שעם הזמן, חשו תושבים בעיר כי הגולם קם על יוצרו. בשנת 2000 יצא ראש עיריית ונציה בהצהרה נחושה (ואבסורדית), לפיה תיירים אינם רצויים עוד בעיר התעלות, שכן אין אפשרות להתגבר על נחשול התיירות האדיר ששוטף את גשריה הציוריים של העיר מדי חודש פברואר. אך למרות ההצהרות, הקרנבל נמשך כרגיל והתיירים מגיעים בהמוניהם.

דמויות מהקומדיה דל ארטה משמשות השראה למתחפשים | צילום: אייסטוק

בימינו, לקרנבל ונציה יש לוח אירועים (שבהתאם לרוח האיטלקית, לעיתים מתפרסם רק לאחר סיום הקרנבל…) המורכב מהצגות ומופעים על במות, מופעי רחוב, מופעי ריקוד, שירה ונגינה, פנטומימה וליצנות, ויש גם תהלוכות של תחפושות, תחרויות ועוד. עם זאת, ההתרחשויות העיקריות בקרנבל הן ספונטניות. במהלך הקרנבל מתקיימים בעיר נשפי מסיכות מהודרים במיוחד, עם ארוחות כיד המלך וריקודים. כדי להשתתף בנשף כזה יש לשלם סכום מכובד, לעיתים מאות דולרים, ועל האורחים להגיע בתחפושת הולמת. מי שידו אינו משגת להיכנס לאחד הנשפים הללו, יכול פשוט להתרשם מהאווירה העליזה ברחובות, ללגום קפוצ'ינו או אספרסו ארוך, להתבונן בתיאטרון האנושי הזה, וליהנות מהמראות והקולות.

לקריאה נוספת:

הפוסט קרנבל ונציה – הסודות מאחורי המסכה הופיע ראשון במסע אחר