הארכיפלג כולל שני איים מיושבים – פורטו סנטו הקטן ומדיירה הגדול ממנו, ומעבר להם ישנם הסלווז'ש – שני איים במרחק של 280 ק"מ מדרום לאי מדיירה, שמורת טבע סגורה מאז 1959; והדזרטש –  קבוצת איים מאורכים שנמצאים כ-25 ק"מ מצפון למדיירה בהם ניתן לבקר ועם מעט מזל גם לצפות בכלבי ים.

בשלישיית כתבות אלה אציג את אופי הטיולים הרגליים השונים שניתן לעשות באזורים יפים אלו של האי. לכל אזור ייחוד משלו, ולכל אזור נשדך משקה אלכוהולי מדירייני אופייני, לקינוח מתוק של החוויה.

תצפית על קו החוף של מדיירה והאוקיינוס הכחול. הכי כחול שאפשר לדמיין

קו החוף של מדיירה

במדיירה כ-150 ק"מ של קו חוף, מתוכם פחות מקילומטר אחד של חופים חוליים בהם אפשר לרבוץ בשמש… הסיבה לכך היא הטופוגרפיה והאופי הגיאולוגי של האי. מבחינה גיאולוגית, מדיירה הוא אי געשי צעיר במיוחד, ופני השטח שלו הרריים. הסלע המרכיב את רוב האי הוא אפר געשי מולחם שמתבלה בקלות יחסית, ויוצר מדרונות תלולים מאוד בהתאם לתשתית שמחזיקה אותו (להרחבה אני ממליץ לקרוא את החלק השלישי של הטרילוגיה – ההרים הגבוהים).

הנוף בחופים הוא של האוקיינוס האטלנטי, אין שום הפרעה בדרך, והמים בגוון כחול עמוק ומהפנט. בשל האופי ההררי, פסולת אורגנית שמגיעה מהנחלים נסחפת במהירות לעומק, ואינה מהווה מזון לאצות שיכולות להיווצר, אין לנחלים במדיירה דלתא בה הם נשפכים אל האוקיינוס, מה שיוצר גוון כחול, שלוקח רגע להתרגל אליו.

מיקום אסטרטגי (ומתוק) בלב רוחות הסחר

ההיסטוריה של מדיירה מציגה באופן ישיר את ההיסטוריה של עידן התגליות וראשית הגלובליזציה. בשנת 1425 ההתיישבות במדיירה הופכת להתיישבות קבע, והנמל במדיירה משרת את הספינות שיוצאות מפורטוגל לכיוון חופי מערב אפריקה. באותן שנים סחר העבדים היה בראשיתו, אבל מוצר חדש מספק עושר גדול למעצמה הפורטוגזית – הסוכר. קנה הסוכר היה מוכר באותן שנים בעולם, אבל הסוכר כמוצר היה עדיין יקר המציאות באירופה, שכן סוכר גדל היטב רק עד קו הרוחב 36 צפון (אפילו הצלבנים גידלו סוכר בארץ!), ואירופה נמצאת על גבול זה. הפורטוגזים היו האירופאים הראשונים שגידלו סוכר – הם פשוט לא עשו זאת באירופה. הם התחילו במדיירה, לאחר מכן בסאו תומה ופרינציף הדרומיים, ולאחר מכן באיים האזוריים. בסמלה של  העיר פונצ'ל, בירת מדיירה, מונצחת הארובה – מעיין כלי חרס ששימש להפקת קונוס הסוכר אותו היו מוכרים, ארובה למעשה הייתה מידת הממכר.

במטעי הסוכר עבדו בעיקר עבדים ממערב אפריקה, שנלכדו בקרבת החוף. באותן שנים סחר העבדים היה בראשיתו, והעבדים נלכדו והובלו בספינות לעבודה במדיירה ובשאר האיים בהם גידלו הפורטוגזים סוכר. רוחות הסחר סייעו לספינות הפורטוגזיות שיצאו מליסבון לשוט בקלות אל מדיירה, ומשם שטו הספינות בזרם המזרחי הנגדי בחזרה. הסחר היה כה אינטנסיבי עד שמדיירה בשנת 1500 לספירה הייתה יצואנית הסוכר הגדולה בעולם.

השביל מבוקה דה ריסקו

על חופים כאלו חייבים לשמור מכל משמר. סערה גדולה שמגיעה באופק עשויה לפגוע במשט הספינות, ופיראטים שעשויים לחמוד את הספינות עמוסות העבדים או הסוכר הם דבר שחייבים להתגונן מפניו. על כן לאורך החופים, גם המצוקיים ביותר, נסללו שבילים מעולים, ששימשו לסיור והתראה, וגם לתחבורה יום-יומית בין הכפרים השונים. השבילים המעניינים ביותר בעיני נמצאים בחלק הצפוני והמצוקי של מדיירה, והם מעוררים בי התפעלות בכל פעם שאני צועד בהם.

במהלך המאה ה-16, כשחופי הצפון הנוחים יותר והחקלאיים יותר הותקפו על ידי שודדי הים הצרפתים, שחמדו את העושר הבלתי רגיל שהביא הסוכר, מספר רב של תושבים עברו לחלק הצפוני של מדיירה ופיתחו את תשתית השבילים האלו לכדי אומנות.

פונטה דה סאו לורנצו – החלק המזרחי ביותר באי

שבילים לאורך החוף במדיירה

• רשת השבילים בין פורטו דה קרוז למשיקו: בחלקו המזרחי של האי ישנה רשת מסועפת של שבילים המחברים בין שני הישובים האלו, הנמצאים במרחק של כ-20 ק"מ זה מזה. האופציה הקלה ביותר היא לחנות בראש השביל מעל פורטו דה קרוז  (השביל ללא סימון או מספר, אבל מוכר היטב על-ידי המקומיים), וללכת הלוך עד לאן שמחליטים ואז לשוב אל הרכב באותה דרך.

האופציה היפה ביותר היא לשלב את השביל המדובר עם הליכה לכיוון הפסגות מעל משיקו, כך מגלים באמת את כל יופיו של האזור. האופציה השנייה דורשת תיאום רכבים לנקודת ההתחלה והסיום, וכמובן ידע בניווט בין שבילים ולבדות (על הלבדות אפרט בחלק השני של הטרילוגיה – היער) שאינם מסומנים. המצוקים בשביל זה הם בגובה של יותר מ-350 מ' מעל פני הים.

תצפית מלמעלה על הכפר פאול דה מאר

• פונטה דה סאו לורנצו – PR8: מסלול מעגלי (לא מעגל מושלם – הלוך ושוב באותו השביל) של כארבעה קילומטרים, עם עליות וירידות מצטברות של כ-450 מ'. המסלול עובר למעשה בחלק המזרחי ביותר של מדיירה, לשון יבשתית עם גיאולוגיה צבעונית מורכבת (פירוט עליה אפשר למצוא בחלק השלישי של הטרילוגיה העוסק בהרים). לאורך השביל ניתן לראות את הלשון עצמה על כל צבעיה, את האוקיינוס וגליו הדרמטיים מתנפצים עליה, וגם את איי הדזרטש שאינם רחוקים.

• הדרך העתיקה בין סאו גורג' לסנטנה: שביל קצר ולא מוכר יחסית, אורכו כ-2.5 קילומטרים בהם יורדים מהכפר סאו ג'ורג' בעמק צר עד לחוף הים – ועולים חזרה בצד השני של העמק. כ-250 מ' מצטברים של ירידה ועלייה. השביל עצמו סלול היטב, והמפרץ המבודד בתחתית העמק שווה את העלייה והירידה.

• דוגמה אחרונה למי שאינו מעוניין בטרק – המרפסת של Cabo Girão: מרפסת תצפית בגובה של כ-600 מ' מעל פני הים. רצפת המרפסת שקופה, מעט מפחיד אך מהנה מאוד. המקום עמוס תיירים (כמו רוב האתרים במדיירה שקל להגיע אליהם ברכב), וכדאי להגיע בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כאשר המקום מתחיל להתרוקן. שימו לב לשעות הפתיחה של האתר בהתאם לזמני הנסיעה שלכם.

פיקניק מול הנוף

ומה נשתה?

משקה שיכול ללוות את הטיולים במצוקי מדיירה הוא הרום. ראשית הפקת הרום הייתה על די עבדים שהשתמשו בשאריות שנוצרו בזמן הפקת הסוכר – המולסה. עם השנים גילו את הרום הסוחרים האנגלים, והחלו לזקק אותו ישירות מקני הסוכר. מזקקת רום פעילה הזמינה לתיירים נמצאת בפורטו דה קרוז (כפר שסמוך לתחילת/סיום השביל עליו פירטתי בסעיף הראשון למעלה). בכל מקום בעולם בו הייתה עבדות וגידלו בו סוכר – ישנו הרום, שבטעמו המתקתק מסתיר היסטוריה מרה.

לסיכום אומר, שטיול רגלי לאורך חופי מדיירה הוא חלק חשוב בכל טיול במדיירה. שם ניתן ממש להרגיש את רוחות הסחר (פיזית…) ולהביט אל נוף האוקיינוס האטלנטי ומימיו הכחולים. כמו כל טיול רגלי – יש להיערך אליו היטב, לבדוק את מזג האוויר ולצאת מוכנים. אני ממליץ שלא לטייל באזור החוף במדיירה בקיץ מכיוון שאז חם מאוד, ובמסלולים הארוכים אין היכן למלא מים.

____

יזהר דמטר – מדריך טרקים במגוון יעדים בעולם. בשנים האחרונות מתגורר בצרפת עם בת זוגו והכלב טוביה. מטפס, מטייל, מבשל וכותב. אוהב הרים גבוהים, מדבריות, ואוכל טוב. אתר אינטרנט

הפוסט טרקים במדיירה: חלק 1, החוף האטלנטי הופיע ראשון במסע אחר

לאחר שהקפטנים הגיעו אל החוף הם עושים את המעשה המפתיע: מציתים שריפות יער בכל סביבתה של פונצ'ל, בירת האי ולב ההתיישבות הקדום והמודרני במדירה, על מנת להכשיר שטח לחקלאות. האגדה מספרת שבמשך שש שנים האי בער, כך שלא ניתן היה להתיישב בו. אגדות או לא, אכן כעבור שש שנים, בשנת 1425, כשהקפטנים מגיעים להתיישב באי בסיוע פמליות מכובדות ועשרות עבדים, פונצ'ל מקבלת את שמה משדות הפונשה שהתפשטו בה – שׁוּמר הבר שגדל במהירות באי לאחר השריפות.

מראה אופייני של לבדה

למעשה, כל החלק "הנמוך" של האי מדירה, השטחים שגובהם הוא פחות מ-500 מ' מעל פני הים, מעובד לחקלאות בטרסות תלולות. בתחילת ההתיישבות הגידול המרכזי היה חיטה כמובן, אבל מהר מאוד הגידול המרכזי הפך לסוכר (עליו פירטתי בחלק הראשון של הטרילוגיה – הים), וזהו גידול שצורך מים באופן אינטנסיבי. מהיכן המים באי? ממערכת הלבדות המתפתלת בלב היער של מדירה.

הלבדות – עורקי המים של מדירה

חלקו הדרומי של מדירה הוא החלק המתון והיבש יותר של האי. זהו המפנה שיושב מול זרם הגולף החם, ונהנה מטמפרטורות גבוהות יחסית לאורך כל השנה. חלקו הצפוני של האי תלול בהרבה ואינו מתאים לחקלאות, אבל מצד שני הוא מקבל את רוחות הסחר שבאות מצפון, עתירות לחות מהאוקיינוס, ועמן גם רוב המשקעים. איך מביאים מים מהחלק הצפוני והתלול אל החלק הדרומי? אלו הן הלבדות, ולא ניתן לדבר על היער במדירה (או על מדירה בכלל…) מבלי לציין ולפאר אותן.

פריחה סגולה של העכנאי המקומי

הלבדות הן למעשה תעלות מים, המובילות מים מהצד הצפוני והגשום אל הצד הדרומי והיבש של האי. הן עתיקות כמו ההתיישבות עצמה במדירה, וחלקן הגדול עדיין מתוחזק ונבנה עד היום. ישנו מקצוע עתיק באי – לבדור, שהוא האדם שאחראי על תחזוקת הלבדה. רוב המים מהלבדות משמשים היום לחקלאות, והמים מהלבדה הראשית מעל פונצ'ל – לבדה דל נורטה, מטופלים ומהווים גם מי שתייה. הלבדות חוצות גם את היערות העבותים ביותר, וכך ניתן להיכנס ללב היער המדירייני בקלות ובשיפוע מושלם (1% לאורך כל הדרך), למרות שפני השטח הרריים ומכוסים יער סבוך.

חלק מהלבדות בנות יותר מ-400 שנים

כוחן האמיתי של הלבדות הוא בהיותן רבות. רוב מי האי למעשה נמצאים תמיד בזרימה, תמיד בתעלות, כמו מערכת כלי הדם האנושיים, שהיא למעשה גם מחסן הדם של הגוף שלנו, הרי איננו מסתובבים עם מימייה של דם בצמוד אלינו. כך גם האי מדירה מחזיק את מימיו ואוגר את מי הגשם. הסלע הוולקני אינו מאפשר היקוות משמעותית של מי תהום, וכל מי החקלאות שבעבר הניעו את גלגלי תעשיית הסוכר – הגיעו ממערכת הלבדות.

לאוריסילבה – יער הער

לאוריסילבה, או בעברית יער הער, הוא תצורת צומח ייחודית שכיסתה בעבר הגיאולוגי של כדור הארץ חלקים נרחבים. כיום יער מסוג זה נותר במקומות בודדים בעולם, והיער במדירה מהווה גם נכס מורשת עולמית של אונסק"ו. האקלים הדרוש ליער מסוג זה הוא לח וחם, כמעט טרופי, וזה למעשה מזג האוויר הקיים במדירה. מזג האוויר במדירה מורכב, והוא מושפע משלושה משתנים: הראשון הוא העובדה שהאי על גבול רצועת המדבריות העולמית החמה. השני הוא מיקומו בלב האוקיינוס האטלנטי והרוחות עתירות הלחות שבאות מצפון. השלישי הוא זרם הגולף החם שמגיע אליו מדרום. שלושת אלו יוצרים מזג אוויר ייחודי, שבו יכול להתקיים יער שכזה. בעבר הגיאולוגי של כדור הארץ היו אזורים נרחבים יותר שבהם היה מזג אוויר שכזה, אבל שינויים אקלימיים ובוטניים נרחבים גרמו לכך שתצורת הצומח הזו שרדה באזורים נדירים.

לאוריסילבה, הכי ירוק שיש | צילום: שאטרסטוק

במבט ראשון, קשה להבין בדיוק מה שונה ביער משאר היערות הטרופיים הנפוצים. אבל במבט שני אפשר לראות את הגוון הירוק העמוק שלו, במיוחד בימי האביב, ואת שפע סוגי הצומח הנפוצים בו וממלאים בו כל פיסה פנויה. טחבים ממלאים את כל הקירות, על אלו מכסים שרכים, ומעל כולם עצים צעירים ובוגרים משתלבים יחד בסבך חום-ירוק המכסה את כל המדרונות.

טיול ביער במדירה יהיה כמעט תמיד על לבדות. אלו הלבדות עליהן אני ממליץ לטיול בלאוריסילבה:

• רישקו ו-25 המעיינות – PR6 – PR6.1. לבדה מוכרת מאוד ואהובה במיוחד על אנשי מדירה עצמם. זהו מסלול שניתן ללכת בו הלוך ושוב, באותה הדרך, כ-4.6 ק"מ לכל כיוון, עם עליות וירידות של כ-350 מ'. במסלול אפשר לבקר בעמק רחב, שמתכנס לנקודה בה נראה שבאמת בוקעים מכל סלעי האזור 25 מעיינות, ולאחר מכן "לדלג" על לבדה וללכת לכיוון רישקו – מפל בגובה של כ-25 מ'.

המים זורמים בכל מקום בחלקו הצפוני של האי

• קלדיירה ורדה PR9. עוד לבדה מוכרת ומטוילת היטב, בחלקו הצפוני של האי. הליכה בלבדה נוחה דרך מספר מנהרות חצובות בסלע (יש להצטייד בפנסים!) עד לתופעה גיאולוגית מרשימה בשם קלדיירה, שבליבה מפל של כ-70 מ'. החזרה תתבצע באותה לבדה. תחילת וסיום המסלול הם בבית נופש אנגלי שהיה שייך למשפחת בלנדי שעד היום מייצרת את יין מדירה הידוע.

• לבדה דה פוראדו PR10. לבדה מעט פחות מוכרת, המתפתלת בין הכפר רביירו פרייו עד לכפר פורטלה. זוהי אחת מהלבדות העתיקות שבאי, והמים זורמים בה בעוצמה לאורך כל השנה. המרחק בין הכפרים כשהולכים בלבדה הוא כ-11 ק"מ ולפעמים, כשהיער "נפתח", אפשר להביט אל קו הפסגות של האי שמתרומם מעליה וגם לכיוון הים.

• הלבדה שאתם תמצאו. במדירה יש אלפי קילומטרים של לבדות, וברובן ניתן לטייל. מאחורי כל כפר ומעל כל ואדי מתפתלות להן לבדות אחת מעל השנייה. המבחר אדיר, וכל אחת יפה יותר מקודמתה…

לבדה חצובה במסלע הוולקני

ומה נשתה?

יין מדירה מתוק, כמובן. כשסחר העבדים האטלנטי עולה מדרגה, וייצור הסוכר עוזב את מדירה ועובר לשטחים העצומים של דרום אמריקה, הגידול המרכזי במדירה הופך להיות יין. האנגלים, שלהם הסכמי סחר באי, מובילים את היין ממדירה לאנגליה ושם הוא נמכר במחיר נהדר. האגדה מספרת, שסוחר יינות אנגלי שהוביל חביות יין לאנגליה הותיר חבית אחת באנייה במסעו חזרה למדירה (אתם מוזמנים לתבל כאן את האגדה בסיבות להישארות החבית…). היין שבינתיים התחמם במסעו חזרה דרומה, התגלה כחזק ובוגר בטעמו. הסוחר הוסיף לו סירופ סוכר, שהיה נפוץ כמובן במדירה, על מנת לעדן את טעמו, וכך נולד לו יין מדירה המתוק.

כיום יין מדירה מיוצר בחביות מחוממות, אליהן מוזגים יין שתסס תקופה קצרה ותסיסתו הופסקה בעזרת ברנדי או אלכוהול חזק אחר, וכך נוצר יין מתוק יחסית, חזק (אלכוהולית), שעובר חימום לכמה חודשים עד שהסוכר מקבל טעם שממש מזכיר קרמל. יין מדירה רצוי לשתות קריר, בסיום יום הליכה מוצלח באחת הלבדות שגיליתם… לחיים!

• עוד טרקים במדירה:

טרקים במדירה: החוף האטלנטי

טרקים במדירה: ההרים הגבוהים

____

יזהר דמטר – מדריך טרקים במגוון יעדים בעולם. בשנים האחרונות מתגורר בצרפת עם בת זוגו והכלב טוביה. מטפס, מטייל, מבשל וכותב. אוהב הרים גבוהים, מדבריות, ואוכל טוב. אתר אינטרנט

הפוסט טרקים במדירה: חלק 2, היער הופיע ראשון במסע אחר

נוף צעיר ופרוע

מדירה היא אי צעיר מבחינה גיאולוגית. וכמו שאר הארכיפלגים שבמקרונזיה (כף ורדה, האזוריים, הקנריים ומדירה), האי עשוי מחומר מגמטי שעלה כחלק מתופעה וולקנית לה אנו קוראים "נקודה חמה". האי עלה מעל פני הים לפני כ-18 מיליון שנים, ומתחת לפני הים האי מדירה יושב על שכבה בעובי 4,000 מ' של חומר וולקני. ההתפרצות האחרונה המתוארכת במדירה היא רק מלפני כ-6,450 שנה, והיא אחראית לקונוסים הגעשיים בסביבת העמק של סאו וינסנט.

"חרוט הסוכר", בדרך לפיקו רויבו, הפסגה הגבוהה ביותר במדירה

רוב המסלע במדירה הוא אפר געשי שהולחם אל השכבות עליהן נחת. זהו חומר רך יחסית (בו נחצבו המנהרות של הלבדות או המנהרות הרבות בהן נוסעים כשנוהגים באי), אך עמיד. האפר מופיע בצבעים רבים, אך לרוב ייראה אדמדם. את האפר מחזיקים מעין עמודים, שבעצם עלו בתקופה יותר מאוחרת אל תוך סדקים באפר שכבר היה קיים. החומר הצעיר שעלה התגבש באופן שונה ויצר עמודים מסלעים וולקניים עמידים וחזקים (שם התופעה הוא דייק – גוף חדירה וולקני). אותם דייקים בעצם הופכים את הסלע המקורי למחוזק, בדומה לקורות בטון בהן יוצקים שלד מתכת. כל קו הפסגות של מדירה מוחזק על ידי הדייקים, שיוצרים יחד עם צבעוניות האפר ומעט היער שחי בגבהים נוף ייחודי.

שבילי העבדים הנמלטים

בהרים הגבוהים ישנם שבילי טיול נהדרים, אך הם אינם הלבדות עליהן פירטתי בחלק השני העוסק ביער. אין מספיק מים בהרים על מנת להזרים לתוך הלבדות, והן מתחילות להתפתל נמוך יותר מקו הפסגות של האי, רק מהגובה של 1,500 מ' מעל פני הים, שם בערך מתחיל גם קו היער. אז איך בכל זאת ישנם שבילים בראשי ההרים?

ההיסטוריה של שבילים אלו מרה ועצובה, ונעוצה בימים בהם האי מדירה היה מרכז בולט בסחר העבדים האטלנטי. עבדים שנרכשו בחופי מערב אפריקה הובלו לנמל במדירה, שם נבדקו, מוינו, קיבלו "חינוך" בסיסי של שפה או דת, ונשלחו בספינות לעבודה בברזיל. לפורטוגזים לא הייתה סיבה להוביל אותם כל הדרך אל ליסבון ומשם לשלוח אותם לברזיל, ומדירה היה קיצור דרך נוח וחשוב. במדירה היה ניתן להעמיס על הספינות עבדים ומזון ולשלוח אותן לברזיל. הספינות לא שבו ריקות, אלא הובילו למדירה סחורה מהעולם החדש – מתכות יקרות והמון סוכר. הסחורה הייתה נמכרת במדירה או מובלת משם למדינת האם פורטוגל בספינות אחרות. זה למעשה בסיס העושר של ההתיישבות הקדומה במדירה.

הנוף הוולקני המבותר של האי

העבדים, שחלקם הבינו מה הגורל האיום שמצפה להם, ברחו אל ההרים. עד היום יש פסגות באי שנקראות על שם עבדים שחיו באזורן. בכל מרכזי הסחר בעבדים, היה עוד מקצוע רווחי במיוחד – לכידת עבדים. בניגוד למצופה, עבד היה סחורה יקרה במיוחד, וכל השקעה בעבד הייתה יקרה גם היא (מזון, ביגוד וכו'). לכן עבדים שברחו יכלו להסב לבעליהם נזק כלכלי גדול (כך גם צמחו במקומות אחרים בעולם מוצרי הביטוח לאותו הסחר) והיה חשוב לרדוף אותם. בעזרת העבדים עצמם, יצרו הלוכדים רשת דרכים בהרים לסיור ואיתור עבדים שברחו. וכך ניתן עד היום לטייל בשבילי טיול ברורים, חלקם סלולים היטב, בלב ההרים התלולים של מדירה.

הכי חשוב בהרים: בטיחות, בטיחות, בטיחות

לפני השלב בו אמליץ על השבילים הטובים בעיניי בהרים – שימו לב:

• לאורך המסלולים בהרים אין מי שתייה או לבדות. קחו עמכם מספיק מים ליום ההליכה שתכננתם. בקיץ ימי ההליכה בהרים יכולים להיות חמים באופן בלתי רגיל, על אף הגובה.

• ימי ההליכה בהרים קשים יותר מאלו שבשאר האי. העליות ארוכות יותר, הירידות תלולות יותר, וזהו תא שטח שונה באופיו משאר האי.

• מזג האוויר הוא קריטי בימים כאלה. במדירה, בכל יום מגיעה לחות מצפון, ובונה עננים במשך הבוקר, בקיץ העננות יכולה להפוך לערפל סמיך שיסתיר את הנוף, ובחורף הלחות עלולה להפוך לגשם כבד. בעונות המעבר הראות נקייה, העננות לא עולה גבוה ומסתירה את הנוף, אבל לא בכל יום זהו המצב. היעזרו במקומיים, ופשוט הביטו לכיוון הפסגות, תוכלו בקלות לעמוד על טיבו של מזג האוויר באותו יום.

השבילים במדירה מסודרים היטב

מסלולים מומלצים לטיול בהרים במדירה

• מאנקומיידה לפיקו רויבו: מצומת הדרכים של אנקומיידה הולכים לאורך קו הרכס המרכזי של האי, ומסיימים בפסגת האי – פיקו רויבו. מרחק ההליכה הוא כ-19 ק"מ, והעליות המצטברות בה מגיעות לכ-1000 מ' של טיפוס. השביל טוב להליכה, ללא מים, אבל עם נופים נהדרים לכל הכיוונים. חשוב לארגן הסעה מנקודת ההתחלה והסיום, שכן מדובר בשני צדדים שונים לגמרי של האי.

• מאנקומיידה ללומבו דה מאורו: אנקומיידה היא צומת משמעותי בו נפגשות בלב ההרים שלוש דרכים שיוצאות מאזור החוף של מדירה. לכן זוהי נקודה נוחה להתחלה של טיול בהרים. המסלול הבא ארוך – כ-14 ק"מ, והעליות בו מצטברות לכ-600 מ', והוא עובר מעל העמק המרשים של סאו וינסנט, ודרך התצפית של ביקה דה קנה אל המישור פאול דה סרה שמפתיע בלב ההרים. חלקים משביל זה נסגרו בשנים האחרונות, וחשוב לברר מראש האם ההליכה בו אפשרית לכל אורכו.

• למי שאינו מעוניין ללכת יום שלם: העלייה הקצרה לפיקו רויבו: כ-4 ק"מ ו-300 מ' של עלייה יובילו אתכם ישירות אל פסגת האי. השביל אל הפסגה מהכיוון הזה סלול היטב, ברור ומסומן. בעונת הקיץ אפילו ישנו בית קפה קטן הממוקם בשני שליש הדרך אל הפסגה. העלייה והירידה באותו שביל המוביל מהחנייה.

ההרים במדירה הם באמת פנינת טבע, שיחד עם החוף והיער יוצרים חוויית הליכה מגוונת וייחודית בלב האוקיינוס האטלנטי. שוב אני מזכיר – הקפידו לעלות אל ההרים מוכנים ובמזג האוויר הנכון.

לחבק עץ… כשיורדים מהרכס – פוגשים שוב ביער

ומה נשתה?

בסוף ההליכה, אם תסיימו באנקומיידה, מעט מתחת לצומת, תמצאו פונדק דרכים קטן. בפונדק הזה מתכנסים כל הנהגים שחוצים את האי בדרכם הביתה ושותים פונצ'ה – המשקה המוכר ביותר במדירה. פונצ'ה הוא רום (עליו הרחבתי בחלק הראשון – הים), מעורבב עם מולסה או דבש, ומיץ תפוזים או פסיפלורה.

הפונצ'ה הוא ככל הנראה גרסה מקומית קלה יותר לשתיית רום, זאת עבור התיירים שאינם מורגלים בו. ההיסטוריה של מדירה קיבלה תפנית משמעותית במהלך המאה ה-20 כשהאי הפך להיות יעד שמשי ופופולרי במיוחד.

כשמטיילים ברגל, לא רואים את אלפי האנשים שמגיעים בקרוזים לפונצ'ל. רואים רק את הטבע, את הנוף ואת ההיסטוריה המדיריינית כפי שהם.

• עוד טרקים במדירה:

טרקים במדירה: החוף האטלנטי

טרקים במדירה: היער

____

יזהר דמטר – מדריך טרקים במגוון יעדים בעולם. בשנים האחרונות מתגורר בצרפת עם בת זוגו והכלב טוביה. מטפס, מטייל, מבשל וכותב. אוהב הרים גבוהים, מדבריות, ואוכל טוב. אתר אינטרנט

הפוסט טרקים במדירה: חלק 3, ההרים הגבוהים הופיע ראשון במסע אחר

איי מדיירה (Madeira), אחד משני מחוזות אוטונומיים של פורטוגל (האיים האזוריים הם המחוז השני), התגלו בתחילת המאה ה-15, בתקופה שבה מגלי עולם פורטוגלים נהגו לחצות את האוקיינוס האטלנטי בחיפוש אחר מחוזות לא נודעים. הארכיפלג, הכולל שני איים גדולים ושישה איונים קטנים, נוצר לפני מיליוני שנים בעקבות התפרצות געשית במעמקי האוקיינוס, והנופים הגעשיים בולטים באיים גם כיום למרות שמזה אלפי שנים לא התרחשה התפרצות נוספת.

לקריאה נוספת:

• מדריך מסע אחר לפורטוגל
  
• האיים האזוריים – היכרות ראשונה
• טרקים במדיירה
• האיים הסודיים של אירופה

על מדרונות ההרים במרכז האי מדיירה יש כפרים קטנים וטראסות חקלאיות | צילום: Bjorn Christian Torrissen, GFDL

איי מדיירה נמצאים כ-900 ק"מ מליסבון וכ-500 ק"מ מחופי אפריקה, והם נהנים ממזג אוויר נוח כל השנה, הודות להשפעה הממתנת של זרם הגולף העובר בסמוך להם. הארכיפלג כולל שני איים מיושבים – מדיירה ופורטו סנטו, ושתי קבוצות של איים זעירים ולא מיושבים – איי דזרטש (Desertas, "מדבר" בפורטוגזית) ואיי סלבז'יינש (Selvagens, "פראי" בפורטוגזית). האי מדיירה הוא הגדול מכולם – שטחו כ-740 קמ"ר וחופיו משתרעים לאורך כ-137 ק"מ.

ברחבי האי עדיין אפשר לראות בתים בבנייה מסורתית עם גגות קש משולשים | צילום: אייסטוק

בזכות המיקום שלו, כאלף ק"מ מחופי אירופה, והנמל הנוח של פונשל (Funchal), בירת האי, מדיירה שימש לאורך השנים כתחנת מסחר חשובה, וכיום עוצרות כאן גם ספינות קרוז ויאכטות פרטיות. האקלים הנוח, הצמחייה השופעת והנופים היפים הפכו את מדיירה לאתר נופש מבוקש, עם יותר ממיליון תיירים המבקרים באי מדי שנה. המטיילים נהנים מצמחייה עשירה ומגוונת, מחופים מצוקיים, מיין מדיירה המפורסם, ומשפע של פירות טרופים ומאכלי ים. במורד המדרונות התלולים אפשר לראות טראסות חקלאיות, ומאפיין ייחודי נוסף הן תעלות מים פתוחות, הנקראות לבדות (Levadas), שנועדו להעביר את מי הגשמים הזורמים במורד ההרים אל השדות והמטעים שבמישור. לאורכן של התעלות יש מסלולי הליכה העוברים דרך נופים מקסימים (עוד על הלבדות בהמשך).

מרפסת תצפית על הנופים המרפעימים של מרכז האי | צילום: Turismo de Portugal ©

הנה כמה דברים שכדאי לדעת על האי היפה וכמה מקומות שכדאי להכיר בו:

פונשל

פונשל בירת מדיירה (האי והארכיפלג), היא עיר עתיקה בת יותר מ-500 שנה, היושבת במעין אמפיתיאטרון מוקף בהרים, שנישאים לגובה של עד 1,200 מ'. שמה של העיר ניתן לה בשל שומר בר הנפוץ באי (בפורטוגזית funcho). יותר מ-100 אלף תושבים, כ-40 אחוז מאוכלוסיית האי, חיים בפונשל. תיירים רבים משתמשים בפונשל כבסיס לטיולים בארכיפלג.

פונשל, בירת מדיירה | צילום: Ville Koistinen, GFDL

יער לאוריסילבה

שילוב של אקלים נוח ואדמה וולקנית עשירה יוצר תנאים אידיאלים לצמחייה מגוונת, והעצים, השיחים והפרחים הרבים המכסים את מרבית שטחו של האי מצדיקים את הכינוי "גן העדן של האוקיינוס האטלנטי". בצפון מדיירה יש שרידים של לאוריסילבה (Laurissilva), יער קדמוני של דפנה (עצים ממשפחת העריים), שנפוץ בעיקר באיי מדיירה, האיים הקנריים והאיים האזוריים. היער במדיירה הוכרז כאתר טבע של אונסק"ואונסק"ו.

יער לאוריסילבה במדיירה, שרידי יער קדמוני של עצי דפנה | צילום: אייסטוק

מלבד היער הבתולי, אפשר ליהנות כאן מפריחה של פרח ציפור גן העדן (סמלו של האי), סחלבים, שיחי היביסקוס ובוגנוויליה ופרחים רבים נוספים.

טיולי לבדות

מקורה של המילה Levada בפועל Levar, שפירושו להוביל, לשאת או להעביר. לבדות הן מערכת של תעלות, שהראשונות בהן נוצרו במאה ה-16, שנועדו להוביל את מי הנגר העילי מההרים אל אזורי גידולי הבננות, קנה הסוכר והירקות. האנשים שמווסתים את זרימת המים בלבדות נקראים Levadeiros ועבודתם היא אחת העתיקות באי. לאורך הלבדות ישנם מסלולי הליכה המובילים לאתרי נוף ייחודיים ומעוררי התפעמות, שאי אפשר להגיע אליהם ברכב. דרגות הקושי משתנות ממסלול למסלול – יש מסלולים קלים המיועדים לכל המשפחה, אחרים דורשים מאמץ רב יותר.

טיול לאורך אחת מתעלות המים הפתוחות שבאי | צילום: Dietrich Bartel, GFDL

יינות מדיירה

כרמי הענבים הראשונים ניטעו במדיירה במאה ה-16, בזני ענבים מתוקים שהובאו לאי מכרתים. יינות מדיירה מפורסמים בכל העולם, והם פופולריים במיוחד בבריטניה ובמושבות הבריטיות לשעבר. את היינות הללו מכינים בשיטה מיוחדת, העוזרת לשמר אותם לאורך זמן, גם במהלך הפלגות לאזורים טרופים חמים ולחים: מרתפי היין מחוממים לטמפרטורה של 50-40 מעלות במשך שישה חודשים בשנה ובדומה ליין הפורט הפורטוגלי, גם יינות מדיירה מחוזקים – הם נמהלים בברנדי, דבר הגורם להפסקת התסיסה ולשימור כמות גבוהה של סוכר ביין. מסיבה זאת, היינות המגיעים ממדיירה מתקתקים והם בעלי אחוז גבוה של אלכוהול. בין היינות אפשר למצוא יינות יבשים וחצי יבשים וכן יינות מתוקים (המוכר בהם הוא Malvasia).

יקב ביתי. את החביות שמים בחוץ לחימום, דבר שעוזר לשמר את היין לאורך זמן | צילום: Martin Herbst, GFDL

עוד משקאות אלכוהוליים מקומיים: Jinja, ברנדי דובדבנים מקומי, ו-Poncho, אלכוהול המופק מקנה סוכר, שאליו מוסיפים דבש או לימון. יש גם בירה מקומית, Coral שמה, ומשקאות פירות לא אלכוהוליים.

שווקים ואוכל במדיירה

ברחבי האי – בכפרים, בעיירות ובפונשל הבירה – פזורים שווקים שבהם נמכרים מוצרי מזון מקומיים. השווקים פתוחים בעיקר בסופי שבוע. בפונשל כדאי לבקר בשוק Mercado das Lavardores הפתוח בשני-שישי מ-7:00 עד 20:00, ובשבת עד 14:00 (סגור בראשון).

בשוקי האי אפשר למצוא שפע מסחרר של פירות וירקות | צילום: אייסטוק

הנה כמה מהמאכלים הטיפוסיים למדיירה:

• Sopa de Tomate e Cebola – מרק עגבניות ובצל, מוגש עם ביצה במרכזו.
• Bolo do Coco – לחם שטוח עשוי ללא שמרים, מוגש עם חמאת שום, הולך מצוין עם מרק העגבניות והבצל.
• Bife de Atum – פילה של דג טונה טרי, שנצוד בקרבת חופי מדיירה.
• Espetada – מאכל פופולרי במיוחד: שיפודים ועליהם חתיכות בשר שהושרו במרינאדה ונצרבו על הגריל.
• Milho Frito – תבשיל של תירס המבושל עם כרוב ואז מטוגן בחתיכות כמו צ'יפס. הטעם מזכיר את הממליגה הרומנית.
• Bolo de Mel – עוגה מסורתית העשויה מסירופ קנה סוכר, פירות ושקדים.

מידע מעשי על מדיירה

איך להגיע למדיירה? אין טיסות ישירות מישראל למדיירה. ניתן להגיע לאי בטיסות מיעדים שונים באירופה. נמל התעופה כריסטיאנו רונלדו הוא נמל התעופה הבינלאומי של מדיירה והוא ממוקם בעיר סנטה קרוז. הטיסה מליסבון למדיירה נמשכת כתשעים דקות. בנוסף,  יש כמה אניות קרוז שעוגנות במדיירה.
מתי להגיע למדיירה? מזג האוויר במדיירה נעים במשך כל השנה. אם אתם אוהבים ים וטיולים בטבע, יוני-אוקטובר הם החודשים המומלצים ביותר. אם אתם אוהבים פרחים, החודשים מרץ-מאי בהם האי מתכסה בפרחי בר הם המומלצים ביותר. אם אתם מעדיפים להימנע מצפיפות, בקרו בעיר בחורף, בחודשים נובמבר-פברואר.
תחבורה במדיירה: הדרך הנוחה ביותר לטייל במדיירה היא ברכב שכור. עם זאת, ניתן להתנייד באי גם באוטובוסים, במוניות, באופניים ואפילו בטוק טוקים.

מפת מדיירה:

___

תמי פורטיס – מדריכת בחברת איילה גיאוגרפית

הפוסט מדיירה – גן עדן באוקיינוס האטלנטי הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט האיים של הסתיו הופיע ראשון במסע אחר