כתיבה והגשה – נתנאל אליסון, כאן | דיגיטל

הפוסט צמחי המדבר – הצמחים הכי מתוחכמים בארץ הופיע ראשון במסע אחר

מה גורם לאדם לעזוב יום אחד את ביתו החמים והמוכר ולצאת לבדו אל מרחבי הטבע הפראי? ויז'ן קווסט (Vision Quest) – טקס החניכה האינדיאני עתיק היומין, הרחיק אותי אלפי ק"מ מביתי וילדיי אל המדבר במערב יוטה. זהו סוג של טקס התבגרות שקיים בהרבה תרבויות עתיקות, ולמרות שהוא מתנהל באופן שונה בכל תרבות קיימים קווים מקבילים. בטקס זה אצל האינדיאנים, הנער המגיע לבגרות עוזב את ביתו וכפרו ויוצא כדי לגלות את עצמו, כוחותיו ותכונותיו הייחודיות. הנער יוצא כשרק בגד לגופו ועליו לשרוד את קשיי הדרך, הבדידות והפחדים.

עוד על טיולים רוחניים כאן

אנשי הכפר והמשפחה אינם יודעים מי יחזור חי מהמסע הזה ויותר מכך אינם יודעים מיהו זה שיחזור. אנשי הכפר מוכנים לשלם את המחיר הכבד כדי לדעת שכל מי שחי ביניהם יש לו יעוד. אם אותו נער חוזר חי, כבר ברור לו מיהו, הוא מודע לכוחותיו ולמגבלותיו. הוא מחובר לחייתי ולפראי שבתוכו ויודע לסמוך על החושים והאינסטינקטים שלו. הוא למד לחיות באחדות עם עולם החי והצומח סביבו.

אדם כזה לא ינוהל בחייו המתפתחים על ידי פחדים וחוסר משמעות. אדם זה יודע את ערכו והליכותיו בעולם. בתרבות המערב ידוע שאנשים רבים עושים את חשבון הנפש לגבי מיהם ומה יעודם בעולם בשעת משבר קשה או על ערש דווי. לא רציתי לחכות לאף אחד מאלה וכתרפיסטית ותיקה בטבע, שנוכחת לדעת כל פעם מחדש מהי עצמת הטבע, החלטתי כאדם בריא ושלם – לארוז.

זריחה במוניומנט ואלי שבשטחה של שמורת שבט הנאוואחו | צילום: אייסטוק

חלק גדול וחשוב מהמסע עבורי היתה עצם העזיבה. המחשבה להיפרד משני ילדים רכים היתה קשה מנשוא ומצאתי צורך גדול בשכנוע עצמי שאהיה אדם ואמא טובה יותר עם החוויה הזאת. אותם שכנעתי עם הבטחות למתנות.

אחרי כ- 30 שעות טיסות ונסיעות הגעתי לעיירה שכוחת האל קורטס (Cortez). אל תחפשו אותה במפה כי לא תמצאו… וכך, בנוף אינדיאני קסום של אבן חול אדומה וקקטוסים פזורים נפגשנו, שבעה משתתפים ושלושה מדריכים. מדובר בתכנית המבוססת על המסורת האינדיאנית, אך מלווה בתהליך פסיכו-רוחני מעמיק.

הסדנה בנויה משלושה ימי הכנה במקום מסודר ואז יוצאים אל השטח הפראי לעוד שלושה ימים ביחד. לאחר מכן יציאה ל"סולו" – ארבעה ימים לבד ללא מזון, ולבסוף שלושה ימי התאקלמות והפנמה. עברנו שלושה ימי הכנה, שכללו "סווט לודג'" – טקס אינדיאני שבו נכנס החניך לבקתה דמויית איגלו קטן מבוץ, בחשכה מוחלטת ולרוב ללא בגדים. במרכז יש גומחה ולתוכה מכניסים מידי עשרים דקות גחלים לוהטות. על הגחלים שופכים כל העת מים וכך המקום והאוויר מתמלאים בא דים. יושבים ללא אוויר כשהגוף מופקר לחום ולחושך, ובמצב הזה לא נותר אלא להתפלל. וכך מצאתי את עצמי בתהליך "חונק" של תפילה והזדככות. בימי ההכנה ביררנו ממה אנו רוצים להיפרד בתוכנו ואיזה התנהלויות, התנהגויות וחלקים אמורים לגווע במהלך הטקס.

יצאנו מדי יום אל הטבע הפראי לבד, מצוידים במשימות שונות. אחת מהן – חיפוש המקום בטבע המעניק תחושת הזנה. במשימה זו משוטטים בטבע עד שמגיעים למקום שבו אנו מרגישים מוגנים, המקום בו אנו בחיבור אל ההזנה והביטחון בתוכנו דרך הסביבה. משימה אחרת היא מציאת המקום שמהדהד את הפגיעות שלנו. השהות והדיאלוג עם המקומות הללו בטבע עושים עבודת עומק נפלאה.

רגע לפני היציאה לשטח המדריכים הזכירו לנו שאנו הולכים "למות" כפי שהיינו עד היום ושלא ניתן לדעת איך או מי יחזור. "ניתן עוד להתחרט!" הם אמרו. פסענו כולנו לתוך החוויה. חלק מהטקס הוא הרשות לאפשר לעצמנו להתאבל על מי שהיינו עד היום, ולהחיות את החלקים השונים שבמהלך השנים הכנסנו ל"שק" מכיוון שהיו לא מקובלים, פראיים, לא התאימו לקודים החברתיים, עוררו יותר מידי ביקורת. (הפראות, הפגיעות ובעיקר המופלאות שלנו).

כאישה שחיה לבד ומנהלת עסק ומשפחה ללא קשיים מיוחדים, גיליתי פתאום שהחלקים החלשים והפוחדים שאינני מכירה כלל מחיי היומיום התעוררו והגיעו למימדי ענק. הדיאלוג בין האישה ה"כל יכולה" לבין ה"ילדה/אשה/נזקקת" היוו חומר טוב לחשיבה ולצמיחה, ובעיקר אנושיות וחוויית שלמות. הערגה לילדים הלכה וגדלה עד לכדי בכי, בחילה וחולשה. במצב זה ארזתי את התרמיל ויצאנו להרי ה"מאנטי לאנטיס" (Manti Lantis Mountains) ושם לערוץ בשם "קניון המסתורין".

כל אחד מאיתנו היה מצוייד בכל מה שנדרש לעשרה ימים כולל אוכל וכלים לקבוצה. אנו סוחבים תרמיל כבד מאוד, הרגשתי שיש עלי 50 ק"ג. סחבנו ציוד מחנאות, כלי בישול, גז, אוכל, ציוד אישי ולא מעט ציוד חורף.

צילה של הכותבת על אדמת המדבר. בשקט שמסביב החושים דרוכים והשמיעה מתחדדת | צילום: ליה נאור

הפוסט ויז'ן קווסט – טקס חניכה אינדיאני במדבר הופיע ראשון במסע אחר

חם במדבר לוט. חם מאוד. מדבר לוט (Dasht-e Lut), המשתרע של שטח של 51,800 קמ"ר בדרום-מזרח איראן, יכול להתגאות בכמה וכמה תארים:  המדבר ה-25 בגודלו בעולם, אחד המקומות הכי יבשים בעולם וגם המקום החם ביותר. ב-2005 נמדדה כאן הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה אי פעם – 70.7 מעלות צלזיוס. גם בימים כתיקונם חם במדבר לוט, והטמפרטורה הממוצעת עומדת על כ-50 מעלות.

עד לפני שנים לא רבות סברו החוקרים שהמקום החם ביותר בעולם הוא אל עזיזיה שבלוב, שם נמדדה ב-1922 טמפרטורה של 58 מעלות. אבל לאחרונה התגלה, באמצעות מידע שנאסף על ידי לוויינים, שמדבר לוט מנצח בגדול. הסיבה לתגלית המאוחרת, פשוטה – כל כך חם במדבר לוט, שאיש לא מעז לגור שם. במקומות שמרוחקים מרחק ניכר מיישוב ושתנאי מזג האוויר בהם כל כך קיצוניים, קשה לאסוף מידע על מזג אוויר באופן עקבי ובאמצעות תחנות מדידה קבועות. עם זאת, באל עזיזיה שבלוב עדיין יכולים להתנחם בתואר "המקום המיושב הכי חם בעולם".

דמויות זעירות מתגמדות אל מול ים החולות של המדבר | צילום: ix4sv, Flickr

למה כל כך חם שם? מדבר לוט מורכב בחלקו מאבני בזלת ולבה שחורה מהר געש שכבר אינו פעיל. משטחים כהים סופגים יותר אור שמש, וזה מה שהופך את המקום הזה לחם כל כך. החלק החם ביותר של מדבר לוט הוא רמה גדולה שמכוסה בלבה כהה ומכונה "גנדום בריין". לפי אגדה מקומית, הרמה קיבלה את שמה, שפירושו הוא "חיטה קלויה", לאחר שערימת חיטה שהושארה בטעות באזור נשרפה בחום המדברי לאחר כמה ימים.

באופן פרדוקסלי, אם תשאירו כאן חלב בחוץ, הוא לא יתקלקל. חוקרים גילו שתנאי החום הקיצוניים הפכו את מדבר לוט לאזור א-ביוטי, כלומר שאין בו חיים. אפילו בקטריות לא יכולות להתפתח בתנאי חום כה קיצוניים. במקום חם כל כך. החוקרים, שהשאירו חלב במדבר לוט ללא קירור או כיסוי, גילו שהחלב לא מתקלקל והגיעו למסקנה שהבקטריות לא יכולות להתפתח בחום קיצוני שכזה.

פירמידת החול הגבוהה בעולם במדבר לוט | צילום: Erwin Bolwidt, Flickr

סביר להניח שרובכם לא תגיעו לעולם למדבר לוט, ולא רק בגלל שהשלום עם איראן לא נראה באופק. אבל כדאי לדעת שמלבד חום מהגיהינום, המדבר הלוהט הזה מתהדר גם בפירמידת החול הגבוהה בעולם, כפי שניתן לראות בתמונה למעלה. 

ימין ושמאל, רק חול וחול. צילום מהאוויר של מדבר לוט האיראני

במפה המצורפת אפשר לראות את מדבר לוט, ריק מכל יישוב:

הפוסט מדבר לוט באיראן: הכי חם בעולם הופיע ראשון במסע אחר

הדימוי הראשון שקופץ לראש כששומעים את המילה "מדבר" הוא יובש וצחיחות, עולם צהבהב, שדוף וחסר חיים. אבל אין רחוק מזה: מדבריות הן יצירה מופלאה של הטבע, שכמו צייר מוכשר במיוחד מוציא תחת מכחולו קווים עדינים ודקיקים, הצבועים בגוונים ענוגים וקסומים. ועל רקע הצחיחות – כל סימן חיים בולט ומרגש. על פי ההגדרה, מדבר הוא אזור צחיח שבו יורדים לא יותר מ-200 מ"מ גשם בשנה. ובניגוד למה שחושבים, מדבר לא חייב להיות בהכרח מקום חם, גם בקטבים יש מדבריות – אמנם של קרח, אבל כאלה שעונים להגדרה.

כדי להתרשם מיופיים הצובט של המדבריות, לקטנו עבורכם צילומים מרהיבים חובקי עולם, של מדבריות מיבשות שונות ועם מאפיינים ייחודיים.

מדבר אטקמה, צ'ילה
אין הולם מלפתוח בתמונות מהמדבר הצחיח ביותר בעולם, מדבר אטקמה (בספרדית, Desierto de Atacama) בצפון צ'ילה. כמה צחיח? בממוצע יורד כאן רק מילימטר אחד של גשם בשנה. אבל גם הכמות המזערית הזאת נדירה ביותר – ממצאים מעידים כי במשך 400 שנה, בין 1570 ל-1970, לא ירדה כאן אפילו טיפת גשם אחת! המדבר, המשתרע בין רכס האנדים במזרח לאוקיינוס האטלנטי במערב, עשיר במחצבים והיו תקופות שהוקמו בו עיירות כורים בסמוך למחצבות. אולם אלו ננטשו עם השנים וכיום האוכלוסייה דלילה ביותר, כשרוב התושבים (כאלף במספר) חיים בסן פדרו דה אטקמה, השוכנת בנווה מדבר. במדבר, ששטחו כ-180,000 קמ"ר, עובר גם חלק מהכביש הפאן אמריקאי, המחבר את שני חלקה של יבשת אמריקה. עוד על מדבר אקטמה תוכל לקרוא כאן >>

מדבר אטקמה בצפון צ'ילה. המדבר היבש בעולם

במשך 400 שנה לא ירדה באטקמה אפילו טיפת גשם אחת

מדבר מוהאבי, ארצות הברית
מדבר מוהאבי (Mojave Desert), המשתרע בדרום-מערב ארצות הברית, במדינות קליפורניה, נוואדה, יוטה ואריזונה, מיושב בדלילות, אבל יש בו עיר אחת שמוכרת בעולם כולו (ונראית זרה במיוחד בלב הנופים הצחיחים) – לאס וגאס. בקצה הצפוני-מערבי שלו, בפארק הלאומי עמק המוות (Death Valley National Park), מצויה הנקודה הנמוכה ביותר בצפון אמריקה. שיא נוסף שהפארק הלאומי הזה אוחז בו – ב-1913 נמדדה בו טמפרטורה של יותר מ-56 מעלות, הגבוהה ביותר בחצי הכדור המערבי. אחד מסימני ההיכר המפורסמים ביותר של מדבר מוהאבי הוא מין של צמח היוקה, המכונה עץ יהושע – שם הניתן לו על ידי המורמונים החיים ביוטה, שכן הוא הזכיר להם את דמותו של ישו המתפלל כשידיו מורמות לשמים.

עצי יהושע במדבר מוהאבי

מדבר מוהאבי מוקף ברכסי הרים שפסגותיהם מושלגות

שמורת חולות לבנים, ניו מקסיקו, ארצות הברית
המדבר הזה מפורסם הרבה פחות מהמדבריות האחרים המוזכרים פה, אבל ייחודו יותר ממצדיק את הכללתו. האזור, שהוכרז כמונומנט לאומי (אזור מוגן הדומה לפארק לאומי, אם כי מוקצים לו פחות משאבים לשימור) מצטיין בדיונות חול לבנות כשלג. האחראי לצבע הלבן הוא הגבס, מינרל שכמעט לעולם אינו מצוי בצורת חול, שכן ברגע שהוא מתערבב עם מים הוא מתקשה. המרחק של האזור מהאוקיינוס ומיעוט המשקעים חוברים כדי לשמר את דיונות הגבס המרהיבות הללו במצבן הנוכחי, והתוצאה – לא פחות ממרהיבה.

שמורת החולות הלבנים בזריחה

דיונות לבנות כשלג בשמורת החולות הלבנים

מדבר נמיב, נמיביה
נמיביה, שבדרום-מערב אפריקה, תורמת לכתבה הזאת שני מדבריות מרתקים, השונים מאוד זה מזה. מדבר קלהרי, במזרח המדינה ומדבר נמיב במערב, על חופו של האוקיינוס האטלנטי. יופיו של מדבר נמיב (Namib Desert) עוצר נשימה ממש, עם דיונות חול גבוהות בצבע אדמדם (ההופך אדום ממש בשעת הזריחה והשקיעה) שנושקות למי האוקיינוס הכחולים. כ-30 אלף קמ"ר מתוכו, המכונים "ים החולות" הוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. בשולי המדבר, סמוך לאוקיינוס יש כמה עיירות, אולם לבו מיושב בדלילות רבה, וחיים בו כמה שבטים שמשמרים אורח חיים מסורתי, בהם ההימבה, הנאמה וההררו. על מסע במדבר נמיב תוכלו לקרוא בכתבה הבאה >>

מטיילים מטפסים על דיונה אדומה במדבר נמיב


תמונת לוויין של מדבר נמיב הנושק לאוקיינוס האטלנטי

מדבר קלהרי, בוצואנה, נמיביה ודרום אפריקה
בשפה הסצואנית פירוש שמו של המדבר הזה, המשתרע בדרומה של יבשת אפריקה, הוא "היובש הגדול". בקיץ הטמפרטורות מטפסות ל-40 מעלות ויותר ואולם בחורף הן יורדות אל מתחת לאפס. רוב שוחו של המדבר העצום, המשתרע על כ-900 אלף קמ"ר, מכוסה בחול אדמדם המנוקד בצמחייה דלילה. באופן מסורתי הקלהרי (Kalahari) שימש בית לבושמנים, ציידים-לקטים המתגוררים באזור מזה עשרות אלפי שנים. אלא שבשנים האחרונות ממשלת בוצואנה עושה את כל שביכולתה על מנת לחסום את הגישה של הבושמנים אל אזורי המחייה שלהם (בין השאר, בטענה כי הם פוגעים בבעלי החיים בשמורות הטבע שבשולי המדבר) וליישבם בישובים חדשים – פעולה שלה מתנגדים הבושמנים, הנתמכים על ידי ארגונים בינלאומיים לזכויות אדם. בשמורות הטבע שבקלהרי – בהן שמורת מרכז הקלהרי ושמורת קוטסה – אפשר לראות בעלי חיים רבים, בהם אריות, צבועים, ראמים, צבאים, סוריקטות ועוד. עוד על הציידים-לקטים של הקלהרי בכתבה הבאה >>

צמחייה מהפנטת, זריחה במדבר קלהרי

קשת מעל החולות האדומים של הקלהרי

המדבר המערבי, מצרים
המדבר המערבי, המכונה גם "ים החולות", נמצא בחלקה הדרומי-מערבי של מצרים, והוא מכסה כשני שלישים משטחה. המדבר, המשתרע ממערב לעמק הנילוס, מהים התיכון ועד לגבול סודן, הוא חלק ממדבר סהרה – המדבר החם הגדול בעולם (על המדבר הקר הגדול מכולם, בהמשך). המטייל כאן יפגוש אגמי מלח, חלקם יבשים, נאות מדבר, מצוקי סלעים וגושי הרים. במדבר הזה יש שבעה שקעים גיאולוגיים, שבאחד מהם – שקע קטארה – נמצאת הנקודה הנמוכה ביותר במצרים, 133 מ' מתחת לפני הים. באחדים מהשקעים יש מים מתוקים, המאפשרים קיום של חקלאות. בנאת המדבר סיווה, הסמוכה לגבול עם לוב, מתקיים ישוב קבע מאז העת הקדומה. לקריאה נוספת לחצו כאן >>

עמודי סלע במדבר המערבי במצרים

ועוד כמה עמודי סלע במדבר המערבי


בצילום לוויין של סופת חול מעל מצרים אפשר להבחין בקלות כי המדבר המערבי מכסה את רוב שטחה של המדינה

מדבר בדאין חרן, סין
המדבר רחב הידיים, שמשתרע באזור מונגוליה הפנימית שבצפון סין, מצטיין בדיונות חול הגבוהות בעולם – יש בהן כאלה המגיעות לגובה של 500 מטר! הסיבה לכך טמונה בנהרות תת קרקעיים, שזורמים סמוך לקצה המדבר. כתוצאה מכך האוויר המדברי לח באופן יחסי ולכן הרוחות אינן נושאות את החול כפי שקורה במדבריות אחרים והדיונות נותרות יציבות. עוד תופעה מרתקת אפשר לראות במדבר הזה – בחלקו הדרומי-מזרחי מים פרצו מתחת לפני השטח ויצרו עשרות אגמים המוקפים בדיונות. מדבר בדאין חרן (Badain Jaran) נמצא על נתיבה של דרך המשי, דרך מסחר עתיקה, שחיברה בין מזרח אסיה לאירופה.

אורחת גמלים כפולי דבשת בדיונות העצומות של מדבר בדאין חרן

פה ושם, בשולי מדבר בדאין חרן, מים פורצים מתחת לפני הקרקע ויוצרים אגמים תכולים בין דיונות החול

מדבר גובי, מונגוליה וסין
המדבר הגדול ביותר באסיה ואחד הגדולים בעולם משתרע על שטח של יותר ממיליון קמ"ר בצפון סין ובדרום מונגוליה. פירוש שמו במונגולית הוא פשוט "מדבר", אולם בשונה ממדבריות אחרים, רוב שטחו אינו מכוסה בחול אלא בסלעים. מיקומו הצפוני של המדבר הזה וגובהו (כאלף מטרים מעל פני הים) אחראים למזג אוויר קיצוני ביותר – בקיץ הטמפרטורות מטפסות מעל 45 מעלות בעוד שבחורף הן יכולות לרדת עמוק-עמוק מתחת לאפס, עם כפור ואפילו שלג שמכסים את הדיונות. למרות התנאים הקשים, מדבר גובי שימש לאורך ההיסטוריה מקום מחייה לשבטים נודדים – מונגולים, קזחים, טטרים ואחרים, ואפשר למצוא בו בעלי חיים דוגמת שועלים, נמרים וגמלי פרא. ממצאים מעלים כי בעבר הרחוק מאוד חיו כאן אפילו דינוזאורים. לכתבת וידאו על מדבר גובי לחצו כאן >>

דיונה במדבר גובי, הגדול ביותר באסיה ובין המדבריות הגדולים בעולם

מדבר הקרח, אנטארקטיקה
המדבר האנטארקטי שונה מהמדבריות האחרים שהוזכרו כאן, שכן במקום בדיונות חול או באדמה צחיחה הוא מכוסה בשלג וקרח נצחיים. אבל אל תתנו לקור ולשלג לבלבל אתכם: זהו מדבר לכל דבר, עם כמות משקעים זעירה – פחות מ-100 מ"מ בשנה. למעשה, זהו המדבר הגדול בעולם, שכן הוא משתרע על שטח כל שטחה של אנטארקטיקה – יותר מ-13 מיליון קמ"ר. תנאי האקלים הקיצוניים והקרקע הדלה במינרלים מאפשרים רק למעט מאוד צמחים להתפתח כאן, בעיקר טחבים, חזזיות ופטריות. עולם החי עשיר יותר והוא כולל, בין השאר, מינים שונים של פינגווינים, יונקים ימיים דוגמת כלבי ים ולווייתנים ועופות ימיים.

קרח ושלג מכסים את פני המדבר הקר ביותר והגדול ביותר בעולם – אנטארקטיקה

אחד מדיירי המדבר האנקטארקטי. באנטארקטיקה אין כמעט צמחייה אבל בעלי חיים יש לרוב, כמו הפינגווין הזה

ומה בישראל?
במסענו חובק העולם אחרי מדבריות, לא שכחנו את ישראל, שיותר ממחצית שטחה הוא מדבר ומדבר למחצה. כפי שיודע כל מטייל בנגב או אפילו מי שרק חוצה אותו ברכב בדרך לאילת – הנגב אינו עשוי מקשה אחת, ויש בו אזורים נופיים מגוונים להפליא, הכוללים הרים וקניונים, מכתשים ומישורי חולות. כדי לתת לכם טעימה קטנה מיופיו של המדבר המרהיב שלנו, הנה הצצה לנחל שגיא ואל הקניון הלבן – מעוק יפה באורך של כ-100 מטר שנמצא באפיקו של נחל שגיא, החתור בסלעי גיר לבנים, דרומית להר כרכום שבהר הנגב.

נחל שגיא, היורד בפיתולים חדים מהר שגיא ומתחבר לנחל פארן 

הקניון הלבן בנחל שגיא | צילומים: אפרת נקש www.EfratNakash.com

הפוסט מדבריות – שירת הטבע הופיע ראשון במסע אחר

נסעתי אלפי קילומטרים, ראיתי נאות מדבר, ראיתי דיונות, כמה מעיינות, כמה אגמוני מים, המון דקלים, גמלים, ערודים ועזים. מה היה שם? לא משהו שיכולתי לענות עליו שם. אבל עכשיו, כשאני יושב מול המחשב ביפו, הים התיכון בעורפי, אני מתגעגע לארץ האנשים הכחולים. ופתאום אני מבין משהו. משהו שגם אם אעטוף אותו במילים, לא יהיה שלם או מספיק. אני רוצה לחזור למאוריטניה. זה לא קורה לי עם מקומות רבים. זה קורה לי עם הודו. מכל הסיבות הצפופות וההפוכות למאוריטניה. יש בה יותר אור, שמאיר בחיוך כמעט כל דבר. ואנושיות. אני מתגעגע למאוריטניה. מפות ומדריכים מודפסים ליעד מאוריטניה, בהנחה לגולשי מסע אחר! כשהטויוטה עצר ליד פתח האוברג' בוואוואדן (Ouadane), הייתי מכוסה באבק אדמדם ונראיתי כמו פסל שוקולד או כמו ההימבה, האנשים האדומים שחיים בנמיביה. הייתי מאובק בכל פתח ופינה באבק אדמדם. "פוסייר" (אבק), אמרה זיידה שישבה על הכיסא. היא לבשה שמלה צהובה, וראשה היה חבוש במטפחת צהובה רפויה. האנגלי והאיטלקי שנסעו איתי בטויוטה שאלו את זיידה למחיר הלינה והאוכל אטר. מקום בלי חוט שדרה וניסו להתמקח. "אתם יכולים לבדוק בחניונים האחרים", היא אמרה בפסקנות, "אני לוקחת פה כמו שזה עולה בבאב סהרה באטר". עמדתי ליד הכיור שמחוץ למבנה השירותים הפשוטים ושטפתי את הפנים ואת השיער מהאבק האדמדם, ובתוך כך כחכחתי וירקתי רוק אדום. שטפתי את המשקפיים שהתכסו באבק במהלך הנסיעה. איזו נסיעה מחורבנת. שניים מהחלונות היו תקועים, והרוח שיצרה הנסיעה המהירה היתה קרה ומאובקת. דצמבר על הרמה המאוריטנית. חציתי את החצר שמצד אחד שלה ניצב מבנה ששימש מטבח ומגורים לעובדים, ומצדה השני עמדו שלושה אוהלים הודיים. עליתי שלוש מדרגות אל ההגבהה הקטנה שהשקיפה על מתחם האוברג' והצצתי לתוך חדר החומר שתקרתו קש. "אתה רוצה לחפש חניון אחר?" שאלה זיידה. "לא. אישן פה", אמרתי והתיישבתי על כיסא פלסטיק ליד התרמיל שלי, שנשען מאובק ומרוט על קיר החומר. אחד מהנערים הגיש לי תה מאוריטני, כהה, מוקצף ומתוק. הבטתי בזיידה. היא החזירה לי מבט בוחן. חייכתי. היא לא חייכה. על המדרגות שמימין לי, לפניו מכונית פיג'ו 309 ומשמאלו אוהל הודי, ישב גבר שזוף וממושקף עם רעמת שיער כסוף. חלק גופו העליון היה חשוף. "כרגע חזרתי מהמכתש של המטאור", הוא לקח מהמגש כוס תה מוקצף ולגם אותו בבת־אחת, כמו שנהוג במאוריטניה – הקצף, המתיקות והמרירות נעלמים בבת־אחת בגרון צמא. על הפיג'ו 309 היו מונחים שק שינה, בגדים וכלי רחצה. "אמרו לי שלא אצליח לנסוע דרך החולות. אבל זה אפשרי. בהחלט אפשרי. ומחר אני חושב לנסוע דרך החולות לצ'ינגווטי", אמר. צ'ינגווטי (Chinguetti). התחנה הבאה, הספרייה הגדולה שהיתה אחת מהערים החשובות של הסהרה. לא רק שיירות עברו דרכה, אלא גם חוכמה ואמנויות. "אתה לוקח פה חדר?" תקעה בי זיידה מבט קשה. "כן", אמרתי, "לא הלכתי לחפש שום מקום מלכתחילה". יוסט מבאב סהרה באטר, העובדים שלו וגם נהג הטויוטה אמרו שבוואוואדן כדאי ללכת לזיידה, אישה בת 27, שאחרי שנפרדה מבעלה הקימה את אטר. נשים בוורוד, גברים בכחול. נינוח המקום ומנהלת אותו לבדה. לא חשבתי על זיידה עד שהגענו. במובן הזה אני חסר דמיון. אולי גם לא שמעתי באמת את מה שיוסט אמר. במשך שבועיים, עד שהגעתי לזיידה, חיפשתי מה יש במאוריטניה. לא מצאתי כלום. שבועיים הייתי מבולבל. לא ראיתי שום עיר עם ארכיטקטורה שאפשר להתייחס אליה. שום רחוב עם תבנית מוכרת. נוודיבו (Nouadhibou) היתה מין עיר דייגים תעשייתית עם מאות ספינות חלודות מוטלות על החוף או טבועות במים. נווקשוט (Nouakchott), הבירה, כמה מאות קילומטרים דרומה על החוף, היא עיר בלי צורה, בלי מרכז וגרעין, עיר חדשה שנולדה לפני ארבעים וכמה שנים, גדלה בבת־אחת, ונראה שזרם הכסף אליה מתגבר בגלל העופרת והברזל שסין יונקת ממנה. "המחיר כולל ארוחת ערב ובוקר. אתה רוצה לאכול עכשיו?" שאלה זיידה. "להתקלח", אמרתי. לא הייתי רעב, לעומת זאת עדיין הייתי מכוסה באבק. כשיצאתי פנתה השמש דרום־מערבה והאירה את הדיונות באור אדמדם. על הגבעה עמדו בתיה של וואוואדן. אדומים, קשוחים, כמו ערמה גדולה של אבנים שהונחה ונשכחה. ואולי לא כמו. זיידה ישבה בכיסא פלסטיק, ואני מולה על גדר האבן הנמוכה. היא דיברה אלי בערבית של המזרח התיכון – הפוסחא המסורתית. הסתגרנו בעולם השפה, עוזבים את הצרפתית והחָסַנְייה (הדיאלקט הערבי הרווח היום במאוריטניה ובסהרה המערבית), הולכים ברחובות שהפכו עם השפה לשבילים פרטיים של שנינו, בוחנים את המרחבים של שני אנשים שנגלתה להם שפה משותפת. כשהחושך היה מלא חלצנו נעליים והשתרענו על מחצלות הקש הנוקשות. מלבדי ומלבד פיטר ישבו מסביב לשולחן ג'וזפה האיטלקי, האנגלי השמנמן ומוריס, צרפתי נמוך בן כשישים, וזיידה, שישבה על המחצלת מול הפתח. אכלנו מרק ואורז ולחם עשיר ושמנוני שהיה בעצם בלילת קמח וגבינה שטוגנה בחמאה. "איך עבר עליך היום?" שאלה זיידה את מוריס. "מצוין, קשה ומפחיד, אבל אני לומד כל יום. סלים השאיר אותי לבד עם הגמל ואמר לי להסתדר. זה לא קל להסתדר עם גמל לבד", הוא ענה. מוריס היה צרפתי ממרסיי שבא למצוא את עצמו במדבר המאוריטני. ללמוד על המדבר ועל עצמו. לחפש. נשארנו זיידה ואני, שוכבים זה מול זה. זיידה כיבתה את הסיגריה ומשכה חדשה מהקופסה שהיתה מונחת על המחצלת שבינינו. גלגלתי סיגריה מחפיסת הטבק שלי. הגנרטור כבה, רק הנרות האירו זו השנה השלישית שהוא בא לוואוואדן. לזיידה. חי במשך חודשיים בחורף הסהארג'י בחדר האבן עם גג כפות התמרים, מתרחץ במקלחת הקרה, אוכל את האוכל שהוא כמעט תמיד צמחוני ויוצא למסעות שמעמיקים לתוך המדבר יותר ויותר. "אבל לפחות הגמל לא ברח לי כמו בפעם הקודמת", אמר. האם יֵדע יום אחד לחצות את המדבר עם גמל לבדו? תהיתי. חשתי חיבה גדולה לאומץ שיש באדם שמנסה למצוא טעם בחייו, על הפגיעות שלו כשהוא מניח את עצמו בידיהם של אנשים שאינו מכיר בסביבה שאולי קצת מאוחר בשבילו להיות באמת חלק ממנה. "מחר אני אמור לרכוב עם סלים, לישון לבד במדבר ולחזור לבד", הוא אמר. "אני מקווה שתחזור", צחקה זיידה, "זה מדבר גדול". "כן", אמר מוריס, "זה היה יום ארוך, ומחר יש לי יום ארוך עוד יותר, אבל מזל שיש לי פה את זיידה". הם הביטו זה בזה, אלא שהמבט לא היה שווה. מוריס היה החלש, וזיידה היתה החזקה. "כשאבנה את המקום שלי, במדבר של ישראל, אני אזמין אותך לנהל אותו", אמרתי לה. "לנקות בשביל מישהו אחר?" נשפה זיידה את המילים בזעם עם עשן מסיגריה חדשה שהציתה. "לא, לא", הרגיע אותה פיטר שהבין מיד את חוסר ההבנה, בצרפתית מנג'ה פירושו לנקות, ואני השתמשתי בפועל האנגלי של לנהל, "הוא מתכוון שתנהלי לו את המקום". "לא בשבילי לנהל מקומות של אנשים אחרים. התגרשתי!" היא אמרה בפסקנות, "גם הוא חשב שיוכל להגיד לי מה לעשות, ולעשות את מה שהוא רוצה בזמן שאני עובדת בשבילו. אני אישה חופשייה, זה המקום שלי, ואני לא אוותר על החירות שלי בשביל אף אחד". "אקסקוזה", אמר ג'וזפה שהיה עייף מהנסיעה ופרש. ואז קמו מוריס ואחריו האנגלי והלכו לישון. "אתה יכול לנסוע איתי מחר", אמר פיטר שעמד לקום, "החלטתי שאסע בחזרה דרך הכביש ולא דרך החולות". נשארנו זיידה ואני. שוכבים זה מול זה. זיידה כיבתה את הסיגריה ומשכה חדשה מהקופסה שהיתה מונחת על המחצלת שבינינו. גלגלתי סיגריה מחפיסת הטבק שלי. הגנרטור כבה, ורק הנרות האירו. "מה יש לעשות כאן?" שאלתי. "לצאת מפה למסעות", היא ענתה. "לאן?" חקרתי. "לצ'ינגווטי. זה שבוע דרך המדבר", אמרה זיידה. "ואני יכול לקחת גמל?" התעניינתי. "כן. זה יעלה לך 75 אירו ליום. גמל, מדריך, אוכל ולינה", השיבה. "הרבה". "ככה זה", אמרה זיידה, "אלה המחירים". "אלה לא יכולים להיות המחירים. הלכתי לא מעט עם גמלים בסיני ובירדן. עשרה אירו ליום לגמל, עוד חמישה לאוכל. אני ישן בשטח. למה זה יקר כל כך?" המשכתי. "ככה. זה מה שמוריס משלם. זה מה שהצרפתים משלמים", אמרה זיידה. "אני לא צרפתי". "לא", חייכה זיידה, "אתה לא צרפתי. אבל ככה זה עולה". "כמה עולה גמל?" ניסיתי. זיידה. "בשביל מה גבר? שיגיד לי מה לעשות?" "גמל טוב? 6,000 אוגווייה", פסקה. בדיוק כמו שעולה גמל בכל מקום אחר במדבריות מפה ועד ערב הסעודית. 200 אירו. 1,000־1,500 שקלים, חשבתי. "משתלם לי לקנות גמל להליכה לצ'ינגווטי", אמרתי לזיידה. "והאוכל? והמדריך? והלינה?" שאלה. "זיידה", אמרתי, "הלכתי כבר במדבריות. הם לא שונים. המרחק מקהיר לנאות סיווה גדול יותר משבעים הקילומטרים שבין צ'ינגווטי לוואוואדן. גם הדיונות לא שונות. ואוכל אפשר לקנות בחנויות. אם היית אומרת לי שזה עולה לי 15 אירו ליום, אפילו עשרים, לא הייתי חושב פעמיים. אבל לא 75 אירו". "אתה יודע מה", אמרה זיידה, "אני אביא לך מדריך עם גמל, ותדבר איתו". "וכמה הוא ירצה?" שאלתי. "אלפיים אוגווייה ליום לגמל, ועוד אלפיים לעצמו", אמרה. "כמו שאמרתי. 15 אירו". "כן", אמרה זיידה. ומאותו הרגע הסתיימה שיחת המיקוח והתחילה שיחה בין שני אנשים שבאו משני קצותיו של אותו המדבר. אבל יותר מזה, ובפעם הראשונה בחיי ישבתי עם אישה ערבייה־מוסלמית, מתרבות מדברית, שהיתה עצמאית, חזקה ושווה, ולא פחדה לבלות איתי בחושך המואר בנרות ולדבר איתי על הכל. "בני כמה הילדים שלך?" שאלתי. "חמש ושבע", ענתה. "ומי שומר עליהם?" שאלתי. "אמא שלי. אני מפרנסת את אמא שלי ואת שלוש האחיות שלי", השיבה לי. "ותתחתני שוב?" תהיתי. "בשביל מה? שוב להכניס גבר לחיים שלי שיגיד לי מה לעשות ואיך?" השיבה בשאלה. "לא", אמרתי לתוך האפלולית שהוארה בקצה הסיגריה שלה, "חבר. שותף, מישהו שיבנה איתך את המקום". "המקום הזה בנוי מצוין", היא אמרה, "ובכל שנה הוא נעשה יותר טוב". באפלולית יכולתי להרגיש את המתח, וחשבתי שאולי, בחיים אחרים… כי פתאום יכולתי להרגיש מבעד לאפלולית את שבירותה של זיידה, את כל הכוח והעוצמה שהיא מייצרת באמצעותם שריון קשוח כדי לשרוד, להיות עצמאית, לבנות את שה־זיידה, נתמכת על ידי הגברים שרואים בעין יפה את עוצמתה של האישה הצעירה והשחורה שמטפחת צהובה מכסה את שיערה. היה רגע שבו אולי יכולתי להושיט יד מעבר למרחב שבינינו, לתמוך בה, לתת לה מעט רכות בעולם שבו אין הנחות שהיא לא ביקשה, שבו הכל מִקח וממכר. וידעתי שמכיוון שניצחתי במיקוח על מחיר הגמל, מכיוון שדיברנו באותה השפה שאינה שפת התיירים, יכולתי שתשכב איתי באותה גדרה מחופה, היא על המזרן שלה, אני על המזרן שלי, מביטים זה בזה ובקצות הסיגריות המתכלות בחושך. בדרך לזיידה עוד לפני שהגענו לחניון של זיידה, חיכינו זמן רב עד שהטנדר יצא מהשוק באטר (Atar). אטר הוא מקום שאין לו חוט שדרה, אבל יש לו מעין שלד קווי – כמה רחובות ארוכים ורחבים עם בתים בני קומה מחוברים זה לזה. לאורך הרחובות חנויות, כמה מסעדות, מקום אחד של אינטרנט אטי במיוחד והמון אנשים כחולים שהולכים באטיות מהורהרת. בחנויות יושבים מוכרים סנגלים ומחפשים את התיירים המעטים כדי למכור צ'ינגווטי. בעבר מהערים החשובות בסהרה להם את צלבי הכסף של אגדז, את פסלי העץ של מאלי ואת החרוזים מסנגל. במרכז אטר ניצב מבנה השוק, ולפניו יושבות הנשים ומוכרות בגטים מאורכים, בשר שזבובים נטפלים אליו ומעט ירקות. בחנויות אפשר למצוא חבלים, מסמרים, חלב משומר וקופסאות שימורים רבות. הארצות המתפתחות של העולם השלישי הן גן עדן של שימורים מוזרים, של בטריות, של פנסים ונרות בכל גודל וצבע, של מומחים לתיקון נעליים, סנדלים, תיקים, בגדים וכל דבר שהוא בר־תיקון. אין דבר שאינו בר־תיקון. אין בזבוז, רק צימאון אדיר למה שאין. אין פה הרבה. "אתה עולה למעלה?" שאל פיטר. חצינו את ערוץ הוואדי דרך הדקלים שצמחו בחול. היו שם כמה חלקות ירקות לא גדולות. זו לא היתה נאה גדולה. לא היה פה את העושר של ואדי פיראן ושל ואדי פורטוגה שבסיני. את הצפיפות הירוקה והדשנה של נאות סיווה שבמדבר המערבי של מצרים, בקצה המזרחי של הסהרה. לרגע חשבתי על זה שאני בצד השני של הסהרה, בצד השני של חגורת המדבריות, שישראל היא במובן כלשהו אמצע העולם כשמדובר במדבריות. מדבריות משתרעים משני צדיה לאותו המרחק: ממזרח לה עד למדבר סינד שעל גבול הודו ומערבה עד לחופי האוקיינוס האטלנטי. טיפסנו בשביל אל מה שהיה פעם עיר ועכשיו היה כפר אבן שמעגל בתיו החיצוניים יצר חומה אדמדמה. היה משהו אפלולי ויבש בבנייה בכפר. פיטר אמר שנחפש את המוזיאון, שיושב שם מלומד שיודע את ההיסטוריה של וואוואדן. הנשים לבשו שחור והילדים שיחקו במקומות שבהם נוצרו כיכרות קטנות פתוחות וחוליות בין הבתים. בשניים או שלושה מקומות היו חנויות שמכרו חבלים, שימורים, אורז, סוכר ותה. דיברו כאן תערובת של צרפתית וחסנייה, הערבית שבקצה המערבי של הערביות מקבלת את הניב העצמאי שלה. כמו שהערבית המרוקאית מתנשפת ומתחדדת על סיומות הצ'י, בדיוק כמו שקורה לערבית העיראקית בקצה המזרחי של הערביות, מתרחקת מהפוסחא, הערבית המדוברת בערב, במזרח התיכון ובמצרים. עולם אחר. שפה שונה. האסלאם היה שונה. המדבר והתרבות המדברית היו אחרים. וזה מצא חן בעיני. וואוואדן,  העיר שנוסדה על ידי הברברים בשנת 1147, היתה תחנה חשובה בדרכן של השיירות ממאלי למגרב במשך יותר מ-400 שנה תור הזהב של היהודים המלומדים שער אבן בחומה הוביל לחצר פנימית שהיתה עמוסה באבני שחיקה, במחרשות עץ ישנות, בחרוזים, בכיסאות ישנים. בתוך החדר ישב איש חייכן שפניו עטורי זקן. היו לו שיער כסוף, עיניים חומות ועצמות לחיים צרות וגבוהות. הוא חייך והזמין אותנו להיכנס. חלצנו סנדלים. מוחמד למין כתאב לא הפסיק לדבר לרגע. הוא היה שם דבר במדריכים והוזמן על ידי אונסק"ו להרצות פה ושם. הוא דיבר בהתלהבות על תור הזהב של וואוואדן, העיר שנוסדה בסהרה על ידי הברברים בשנת 1147 בקצה הרמה של האדרר. לדבריו, היא היתה תחנה חשובה בדרכן של השיירות ממאלי למגרב ולאל ג'זיר (אלג'יריה) יותר מ־400 שנה. תמרים, מלח, זהב ועבדים עברו בשיירות. דבר לא השתנה חוץ מאמצעי התעבורה ודרכיה. כבישים נסללו, משאיות ומטוסים החליפו את הגמלים. אבל כבר בסופה של המאה ה־16 שינה מוחמד אל־מנסור המרוקאי את זרימת דרכי הטרנס־סהרה והפנה אותן לכיוון אל ג'זיר. וואוואדן היתה לאי שצף ברמה סלעית במרחבי הדיונות. "היהודים היו המלומדים של וואוואדן", אמר מוחמד אל כתאב. כתאב בערבית הוא סופר. שאלתי אותו אם כתב ספרים. הוא ענה שכתב. "יש לי כתב יד שמאשר את הדברים שאני אומר, כשיֵרד החושך ואנשים יפסיקו לבוא למוזיאון, אתה תבוא איתי הביתה, ואני אראה לך את כתב היד על היהודים. זה היה מרכז של עושר", אמר. חיים שוורצבוים, חוקר יהודים שכתב על נידחי ישראל באפריקה ובסין, כתב על היהודים שישבו על צומתי המסחר שבין ארצות הסאחל ומרכז אפריקה ובין הצפון המוסלמי. היהודים כבר היו שם כשהגיעו הערבים במאה השמינית. היו ממלכות יהודיות בצפון אפריקה, והן נלחמו נגד הכובשים המוסלמים ולמענם. יצאתי אל היום הכלה. ילדים שיחקו ברחובות החול מחייכים ומאושרים. השמש נעלמה בתוך מסך של אובך חורפי, והעיר האדמדמה שהיתה בנויה מאבן חול קשה נראתה כהה ונטושה. מגדל המסגד היה מרובע ומחוספס. וואוואדן, כמו כל מה שראיתי במאוריטניה, היתה כמו בגד ישן שמונח על גוף קטן ממנו, אבל הלובש אותו מרגיש נוח. התפרים פרומים, הטלאים מטולאים, אבל כמו בסיפור הישן על גן עדן, אין לאדם מושג שמשהו לא בסדר. כי גם שם, עד שהנחש (החכם, הנוכל, הצדיק והצדקן) לא סיפר לאישה את מה שהוא חושב על העולם, הכל היה גן עדן. לאורך המדרגות האדומות שירדו אל הוואדי התגלגלה אשפה. אפשר לכעוס על התרבויות התמימות שמגלגלות מגבעת העיר את האשפה. ואפשר לסלוח. מעט אנשים, מעט אשפה, הכל פה צנוע ולא מוטורי. חציתי את הוואדי החולי עם הדקלים והבוסתן הקטן והצנוע ונכנסתי בשערי החניון של זיידה. הרכבת מנוודיבו לשום היא הרכבת הארוכה בעולם: שלושה קילומטרים אורכה. היא נוסעת 700 קילומטרים ממכרות הברזל שבזואראט מערבה, אל הים הרכבת הארוכה בעולם הרכבת שנסעתי בה מנוודיבו לשום (Choum) היא הרכבת הכי ארוכה בעולם. שלושה קילומטרים אורכה. 460 קילומטרים מפרידים בין נוודיבו לשום, והרכבת גומאת אותם ב־12 שעות. נשים לעסו מקלות לניקוי שיניים וחייכו בעיניים זוהרות. בברים עבדו נערות מסנגל, מניז'ר ומגאנה. מוכרות אלכוהול וגוף בחדרים האחוריים בזמן שנשים סיניות קשוחות משגיחות עליהן. על הבר האפלולי, גם לאור יום, ישבו ספנים רוסים, נורווגים ואנגלים, שתו, עישנו והעלו בתוכם את מפלס התשוקה המאוריטנים לא שחורים באמת. הם חומים. בנסיעת הלילה הארוכה מנוודיבו לשום חילקתי את התא עם ג'וזפה האיטלקי מסיציליה, שני נערים צעירים ושלוש נשים מאוריטניות שמנמנות, צחקניות, מלאות ומעוררות תיאבון ותשוקה ברגע הנפלא והפורח של חייהן. זו היתה נסיעה מוזרה. לרכבת הזאת, שפסיה הונחה לפני ארבעים שנה בערך, יש שם. רק רכבות צעירות מעטות הופכות למשהו בזמן כה קצר. אלא אם הן הכי ארוכות בעולם. כמו זו שנוסעת 700 קילומטרים ממכרות הברזל שבזואראט (Zouerate), גוררת אחריה מאות קרונות עמוסים בדרכה מערבה אל הים ומאות ריקים בדרכה מזרחה אל תוך הסהרה. הקרונות המלאים, שניים בדרך כלל, הם קרונות הנוסעים. אחד הוא מהם הוא קרון עץ, כמו שמקובל בזנבן של רכבות ארוכות, ויש בו כמה ספסלים, תנור ומטבחון. הרכבת היתה אמורה לצאת בשלוש. בשתיים הרמתי יד למונית בנוודיבו. כל מכונית, או ליתר דיוק רוח רפאים של מכונית, היא מונית בנוודיבו. מקום שהוא לא עיר ולא כפר, לא מדבר ולא ים, ובהיותו אחד משדות הדיג העשירים בעולם, יש בו אחד מבתי הקברות הכי גדולים לדגים ולספינות דיג. יש לעיירה נמל נהדר וים שקט וחזית ים שהיא כולה בתים לעיבוד דגים של חברות גדולות. על החוף יושבים אנשים מסנגל, מגאנה, ממאלי ומניז'ר ומנקים דגים או תולים אותם לייבוש או יוצאים לפזר כלובי לובסטרים. נוודיבו היא מקום שבו ברכבת. איש אינו משלם בעד כרטיס, חוץ מכתב "מסע אחר". בתמונה: מוכר תה. נחשפת אפריקה מנוצלת, מסכנה, זו שרוצה להיות אירופה. לאורך שני הרחובות המקבילים לים לאורך קילומטרים יש כמה ברים סיניים. זה המקום היחיד שאפשר לקנות בו בירה. מאוריטניה היא ארץ מוסלמית, אם כי ארץ מוסלמית מסוג שאינו דומה לארצות האחרות שהייתי בהן. לא היתה בה בושה, צביעות או פחדים. הנשים הביטו בעיניים. הגברים חייכו בנימוס. אבל אלה היו המורים, האנשים הכחולים, אלה שלבשו את הגלימות הכחולות שאמרת זהב רקומה על מפתח צווארן ועל חפתי הידיים. בברים עבדו נערות או נשים צעירות מסנגל, מניז'ר ומגאנה. מוכרות בירה, אלכוהול וגוף בחדרים האחוריים בזמן שהנשים הסיניות הקשוחות וחסרות המין משגיחות עליהן ועל חישוביהן, והגברים הסינים יושבים בחדרים הפנימיים, שותים בירה סינית או אירופית, מעשנים, משחקים גו וקלפים. ובחוץ, על הבר שהיה אפלולי גם לאור היום, ישבו ספנים רוסים, נורווגים ואנגלים, שתו אלכוהול, עישנו סיגריות והעלו בתוכם את מפלס והתשוקה כדי שיוכלו לפנות אל הנערות האפריקאיות היפות, לקבוע מחיר ולחמוק לחדרים במסדרון האחורי של הבר. אינטימיות במחלקה הראשונה רנו 4, שרק שכבות של חלודה וצבע נגד חלודה החזיקו אותה כיחידה אחת, עצרה לידי. הנהג נקב בסכום דמיוני והוריד אותי אחרי כמה קילומטרים באמצע שום מקום. בוססתי בחול וגררתי אחרי את התרמיל. על מבנה בטון דהוי שעמד בצד הכביש היה כתוב "שתהיה לך נסיעה טובה", אמרה וכיוונה אלי את הטלפון הסלולרי שהיה מצויד במצלמה. היא רצתה זיכרון מהמפגש. היפוך תפקידים – היא, המקומית, מצלמת אותי, התייר בצרפתית בירוק על שלט צהוב ודהוי: "גאר וואייאג'ר". תחנת הנוסעים של נוודיבו. לאורך המסילה נערמו שקים, חביות, אנשים, תיבות וחבילות. הקפתי את המבנה הקטן, הפתוח אל המסילה, ונכנסתי אליו. על הרצפה ישבו כמה אנשים, בהם כמה מוכרי סנדוויצ'ים ואחד שבישל תה מאוריטני חום וקוצף בקומקום קטן, ומוכרת סיגריות. זבובים רבים התאספו על זרבובית הקומקום ועל הספלים המתוקים מסוכר. משמאל היה אשנב שמאחוריו ישב מוכר הכרטיסים. "אתה קונה כרטיס?" שאל אותי ג'וזפה, האיטלקי המזוקן בן השישים ומשהו, שנשען על הקיר ועישן סיגריה. בעשר הדקות הראשונות להיכרותנו הוא סיפר לי שהיה פעמים די רבות במרוקו ונסע דרך מאוריטניה ומאלי והיה בסנגל וירד לגאנה והכיר את בורקינה פאסו והרחיק לקונגו, ושהוא מדריך תיירים אבל עובד בעבודה עירונית ושיצא להדריך במרוקו ויש לו עוד שבועיים עד לחג המולד והוא לא מאוד רוצה לחזור אבל אין לו ברירה כי אשתו ש… ניגשתי אל החלון לקנות כרטיס. "אבל אף אחד לא קונה כרטיס, אני לא חושב שבאמת צריך כרטיס", הוא אמר. וצדק. היינו היחידים שטרחו לקנות כרטיס או לשלם. כשחזרתי לספסל התיישבה לידי אישה שראשה היה גלוי. היא עישנה סיגריה, החזיקה טלפון סלולרי ביד ושאלה אותי מאיפה אני ולאן אני נוסע. היא נגעה בזרועי. שתינו תה ביחד מהכוס הדביקה שהבחור הצעיר מזג לתוכה את ברכבת. ידיים מקושטות בחינה המשקה החם אחרי ששטף אותה במעט מאוד מים. כיבדתי אותה בסגריה שגלגלתי, והיא העבירה אותה למוכר התה. זה הביט בה בבוז וזרק אותה לתוך הכלי שאליו שפך את עלי התה הירוק המשומשים. זה היה חלק מהטעם הבלתי נסבל של התה, שעשוי מעלי תה שיובשו בלי שתססו והתחמצנו. הזדעזעתי כמו שמרכז־אסייני או סיני היה מזדעזע. פטפטנו בנעימות, והיא שאלה מה היא צריכה לעשות כדי לקבל ויזה לאירופה ואם אני נשוי. לפתע עבר מעין רחש, חשמל של התרגשות, רובצים התרוממו, חבילות הונפו. הרכבת נראתה מתקדמת לאטה מכיוון האוקיינוס האטלנטי שדגים ולובסטרים רוחשים בו. ענן שחור של דיזל התרומם מעל שלושה קטרים שמשכו את קרונות הברזל לאטם, מרעידים את המסילה. הרכבת הארוכה בעולם. הקטרים המשיכו להתגלגל קדימה לתוך המדבר, באטיות, אבל כאילו אין בכוונתם לעצור. לפתע נשמעה חריקת גלגלי הברזל על הפסים, רעד, ריצה והצטופפות. שני קרונות בזנב הרכבת עצרו ממש לידנו, ומעבר להם היה אפשר לראות שוב את המדבר את הדיונות ואת הסלעים הצהבהבים של אבן החול. "מכאן!" צעק ג'וזפה. היו שם שני קרונות, אחד כמו שהובטח, קרון עץ עם מעין קומה שנייה שהתנשאה מעל מרכזו, ואחריו, בזנב הרכבת, קרון שנראה כמו קרון נוסעים באירופה. טיפסתי לתוכו. הפתעה גדולה. קרון שנראה כמו מחלקה ראשונה. תאים־תאים, ריפוד אדום, דלתות, חלונות. בתא אחד ישבו שלוש נשים. נכנסתי פנימה, וג'וזפה אחרי. נער צעיר התיישב לידי. מחוץ לחלון עמדה האישה שישבה לידי ורצתה לבוא איתי לאירופה. היו לה עיניים חומות ומחייכות, שיניים לבנות וישרות וקמטים של חיוך. צעיף כתום־אדמדם היה מונח ברכות על שיערה, וכתפיה כוסו בסוודר כתום. "אתה נוסע לשום?" שאלה. "כן", עניתי. "לאטר?" היא המשיכה. "כן", אמרתי. "ותחזור לנוודיבו?" היא לא הרפתה. "אולי", השבתי. "שתהיה לך נסיעה טובה", היא אמרה וכיוונה אלי את הטלפון הסלולרי שהיה מצויד במצלמה. היא רצתה זיכרון מהמפגש. היפוך תפקידים – היא, המקומית, מצלמת אותי, התייר. הרכבת התחילה להתגלגל באטיות, מטלטלת אותי מליד החלון הצר שנפתח אל החלון הגדול שאי אפשר היה לפתוח. היא התקדמה בהליכה לאורך הפסים, הגבירה את הליכתה ונפרדה ממני בנפנוף, מסובבת את הטלפון הסלולרי ומראה לי את הצילום שלי נספג באור השמש השוקעת. "אתם נוסעים לשום?" שאלה אותי האישה הצעירה והגדולה שישבה מולי. ברכבת. אינטימיות של חברים לתא שכנתה השמנמנה הביטה בי וחייכה. ידיה היו מקושטות בציורי פרקטלים מחינה, שכיסו את גב היד ואת כף היד ונמשכו עד למקום שבו נעלמו הזרועות בתוך שרוולי השמלה. היא כיסתה את אפה ושפתיה ועיניה חייכו. הגדולה לא טרחה לכסות את עצמה. היה נעים, אינטימי וידידותי בתא. שלוש פעמים ביום עולות ויורדות רכבות הקילומטר מנוודיבו לזואראט. חמישים־מאה אלף טונות ברזל מכל רכבת מנוודיבו מפליגות על ספינות לסין. סין, הדוחפת העיקרית של מנוע הצמיחה העולמי, יונקת ושואבת, שואפת לתוכה את כל מה שהעולם יכול למכור, לתת, לטובת הענק שאינו יודע שובע. שלוש הנשים בתא המשיכו לפלרטט עם ג'וזפה, ושלושה נערים נדחקו על הספסל שלנו ופטפטו איתנו בתערובת של צרפתית וערבית. השמש נעלמה, ואז הגיע הכרטיסן. הוא ניקב את הכרטיסים שלי ושל ג'וזפה וביקש מהנשים. "אין לנו", הן אמרו. "אז תעברו קרון", אמר. "תעבור אתה!" הן צחקו צחוק רחב, עמוק ומתגרה. "יש לכן כרטיס?" שאל שוב. "אל תבלבל את המוח", הן אמרו בחביבות. "ולכם?" הוא פנה לשלושת הנערים. לא היה להם. "צאו מפה", ציווה. הם הביטו בו וחייכו. "עכשיו!" הוסיף הכרטיסן. הם יצאו, וכשעבר לתא הבא, חזרו הנערים וצחקו. האור נעלם. עצרנו לרגע ארוך. הבטתי בחולות הסהרה, אל הלילה המדברי הצונן. החושך עטף את הקרון. הכרטיסן חזר עם גזייה, קומקום, כוסות ונרות. הנערים הדליקו את הנרות ואחר כך את הגזייה והתחילו לבשל תה, משגיחים על הקומקום שלא יישפך בתנודות הרכבת שעצרה באמצע שום מקום ליד כמה אורות צהבהבים. הבטתי לתוך המדבר. לא יכולתי לראות כלום. החולות היו חשוכים. השמים היו מלאים כוכבים יבשים ומנצנצים, כמו שכוכבים נוצצים במדבר. זה היה מוזר כל כך, שלא היתה שום אפשרות אחרת. הייתי מאושר.

הפוסט מאוריטניה במערב אפריקה הופיע ראשון במסע אחר

"המדבר המתגלגל ללא סוף", זה פירוש השם נמיב בשפת אנשי הנאמה (Nama) החיים בדרום נמיביה. מדבר הנמיב משתרע מנהר האוראנג' (Oranje) בדרום המדינה, המשמש כגבול בין דרום אפריקה לנמיביה, לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי, ונמשך כ-1,500 קילומטר צפונה, עד לנהר הקוננה (Kunene), המשמש גבול בין נמיביה ואנגולה. במזרח חוצצת רמת ההר המרכזית של נמיביה בינו ובין מדבר קלאהרי.
הנמיב הוא אחד המדבריות העתיקים בעולם, וגילו כמה עשרות מיליוני שנים. יש הטוענים אפילו שבעים מיליון. רק לשם השוואה, מדבר סהרה הוא בן כמה אלפי שנים בלבד. הדיונות ברחבי מדבר נמיב הן מהגבוהות ביותר בעולם, וחלקן מתנשאות לגובה של כ-300 מטר.
נמיביה זכתה בעצמאות מדרום אפריקה ב-1990. כמו מדינות רבות באפריקה, גם בה יש בעיות קשות של עוני, מחלות, תמותה גבוהה מאיידס ותמותת תינוקות גבוהה. ביקורי תיירים בשמורותיה המדבריות מהוה אחד ממקורות ההכנסה המעטים שלה.

הפוסט הדיונות של מדבר נמיב, נמיביה הופיע ראשון במסע אחר

מדבריות: מהו סוד קסמם? אברהם שקד מהו סוד קסמו של המדבר? מדוע אנחנו נמשכים לחבל ארץ שלכאורה הוא חסר חיים? מה אפשר ללמוד שם על עצמנו, על קנה המידה האמיתי של בני האדם, על רוחב ידו של הנוף חסר המחסומים? לכתבה המלאה > המדבר הגדול – מסע בסהרה מקסי קציר הסהרה לא היה תמיד מדבר. לפני כמה אלפי שנים שוטטו באיזור חיות, ועצים צמחו בכל פינה. היום זה המדבר הגדול בתבל, ובין ההרים הגבוהים, דיונות החול והסלעים המפוררים אפשר למצוא נאות מדבר פוריות. על המים, על הנוף ועל בני האדם במדבר שחוצה רבות ממדינות אפריקה לכתבה המלאה > קלהרי: ציידים מלקטים במדבר דני סימון, ד"ר | צילום: ד"ר דני סימון מסע מחקר אל לב מדבר קלהרי מספק לזואולוגים ריגושים מיוחדים ו"טרף" למשך תקופה ארוכה. כאשר מסע כזה נערך בשנה גשומה במיוחד, לאחר שנות בצורת רבות, הוא הופך לחוויה בלתי נשכחת. על הארינמל שאין כמותו, על הדלגנים שאי אפשר לשבוע ממראם, על הראמים ועל אריות הקלהרי לכתבה המלאה > מדבר אטקאמה, צ'ילה: 400 שנים ללא גשם צביה שפירא, ד"ר כבר מאות שנים שלא ירד גשם במרחבים האינסופיים של מדבר אטקאמה בצ'ילה, שעלה לכותרות לאחרונה בעקבות חילוץ הכורים. מסע דרך נופים קדמוניים, גייזרים מתפרצים, כפרים נידחים ותרבות ייחודית לכתבה המלאה > מסע בנגב: לך אל המדבר הדרכים בנגב יובילו את המבקשים לבוא אליו אל קמרים וקערים, עיירות וגמלים, נחלים וצבעים. ספי בן יוסף מציע מסע אישי ואוהב בארץ דרום ספי בן־יוסף לכתבה המלאה טיולי מדבר: לשחרר את החבוי מולי שאול מהי תחושת מדבר? איך משפיעים המרחבים האינסופיים על נפשו של העומד על קצה הצוק? לכתבה המלאה >

הפוסט מדבריות בעולם הופיע ראשון במסע אחר

היום הראשון: מעין עקב לגבי חווה

• נקודת התחלה: חניון הלילה שמצפון לעין עקב
• נקודת סיום: חניון הלילה שמצפון לנחל חווה
• אורך המסלול: כ-20 קילומטר
• משך הטיול: 10-8 שעות
• דרגת קושי: בינוני-קשה
• מים: אין. יש לדאוג להטמנה
• לינה: בחניון הלילה של נחל חווה
• מפת סימון שבילים: מספר 15 (הנגב התיכון) ומספר 17 (הערבה התיכונה ומזרח הר הנגב)

מחניון הלילה שממזרח לשדה בוקר אני מתקדם בהליכה נמרצת על דרך עפר לעבר עין עקב. פעם הייתי מגיע לכאן במסע רגלי קצר ממדרשת בן גוריון, כשבאמתחתי רק מעט פירות יבשים ושק שינה. לבדי או עם עוד כמה מביני דבר, הייתי מבעיר מדורה קטנה בתחתית המפל ומשתרע לשנת לילה נעימה במיוחד. אבל הימים ההם חלפו: היום מותר לישון רק בחניוני לילה מוסדרים, והפקחים אוכפים במסירות את האיסור לשהות בשטח בשעות החשכה ולהבעיר מדורות. וטוב שכך. עין עקב נשאר הדבר האמיתי: מעיין יפהפה עם בריכה גדולה ומפלים מרשימים בנוף מדברי קניוני. ומה שמפליא הוא שהכניסה עדיין חינם, והרי החיים לימדו אותי שצריך להשכיל ולהסתכל על חצי הכוס המלאה.
עין עקב נובע מכוך סלע בראש מפל שגובהו כ-12 מטר, ומשם צונחים המים בקילוח נהדר אל בריכה גדולה שקוטרה כ-15 מטר ועומקה כשישה מטרים. מי הבריכה קרים ביותר, מפני שהיא מוצלת במשך רוב שעות היום, אבל היא כה מפתה, עד שלעתים מזומנות תמצאו במימיה ספק-אמיץ-ספק-משוגע ששואג מקור. עבורנו זהו רק בוקרו של יום, והדרך הארוכה שלפנינו מאלצת אותנו להתחיל ללכת ולהשאיר מאחור את החלומות על רחצה קפואה ביום קיץ חם. ליומיים האלה מצטרף אלי דניאל בראון, אדריכל נוף שאשתו ליאת נתנה לו ברוחב לבה פס לסופשבוע. ילדינו בני אותו הגיל וחברים טובים, כך שאנחנו יכולים לשוחח באריכות על ענייני הורות, אבהות, אבחונים ממינים שונים ומשונים, וכמובן זוגיות. יש יתרונות בלהיות גרוש, אני אומר, לא צריך פס מאף אחת.
אנחנו מטפסים לגדת נחל עקב לתצפית מראש המפל. מלמעלה המפל והבריכה נראים מרשימים אפילו יותר, ומתבהר מקור שמו של המעיין: צורת הבריכה כעקב נעל. הנחל תחום במצוקים לבנים, וההליכה בו נפלאה. לאחר קצת פחות משלושה קילומטרים אנחנו מגיעים לעין עקב עליון, שהוא מעיין קטן מוקף בסבך צמחי אשל, קנה וסמר, שאי אפשר לרחוץ בו ומימיו מרירים מאוד לשתייה. בניגוד לעין עקב תחתון, כאן אין איש, ואנחנו משתרעים על מרבצי הסלע הגדולים והחמימים למנוחה ארוכה בשמש.

אפילו הנחש צמא

לאחר עוד כמה מאות מטרים של הליכה במעלה הנחל, עוזב השביל את נחל עקב ופונה לצפון-מזרח בין גבעות לבנות-חומות מחורצות בערוצים. יום ההליכה הזה אינו אמור להיות קשה כמו ימי ההליכה האחרונים, והשבילים הלבנים והברורים מאפשרים ללכת מהר בנופים ובמסלולים קלאסיים כשתחושה נעימה מחלחלת לכל איברי הגוף. ליד נקודת גובה 628 השביל מטפס לאורך ערוץ לנקודת תצפית יפהפייה על שמורת מצוק הצינים, בואכה שדה בוקר ובקעת צין.
אנחנו עוצרים להתאושש וללגום מים ומבחינים בעין שביב, שנראה מכאן ככתם ירוק עז וכנווה מדבר קלאסי על רקע הנופים הבהירים. אנחנו גולשים אליו במהירות ומתיישבים לארוחת אחר צהריים בלב הצמחייה הצפופה של דקלים, עצי אשל וקנה. אנחנו מוותרים על כניסה למעבה הצמחייה כדי לראות את הנביעה, ואחרי שני סיבובים של קפה מגיח פקח רשות הטבע והגנים ודורש בשלומנו באדיבות. אגב שיחה הוא מעיף מבט סמכותי וחשדני השמור לפקחים ובודק אם השארנו לכלכוך או עברנו על חוק אחר. "אתם חייבים לצאת מהשמורה עד ארבע ועשרה בדיוק", הוא מבהיר ומוסיף: "לא נראה לי שתספיקו". "אנחנו בכיוון השני, לחניון הלילה של נחל חווה", אני אומר לו. הוא מושך בכתפיו, מביט בשעונו ואומר שכדאי שנזוז. מה שנכון נכון. באי רצון אנחנו קמים, מעמיסים את התרמילים ומתחילים לטפס את העלייה התלולה לכיוון ציר הנפט. לפי העקבות על השביל אפשר להבחין שהאחרון שעבר כאן היה רוכב אופניים שהתעקש על סינגל מדברי אתגרי, ומן הסתם לא חוקי.
העלייה הקשה והארוכה מזכירה לנו שאנחנו עדיין הולכים בנגב, ושגם היום הזה שייך לקטגוריית המסלולים למיטיבי לכת. לאורך הדרך אנחנו נתקלים ביעלים רבים, זכרים ונקבות, שמביטים בנו בלי חשש ממרחק קרוב אבל בטוח. בקצה הדרך אנחנו מגיעים לדרך העפר הרחבה של ציר הנפט הידוע. אנחנו ממשיכים בה וכבר רואים את תחילתו של מעלה הנחש הצמא היורד לעבר עין שרב. מקור השם הייחודי הזה הוא מערבית – ואדי אל-חיה אל-עטשאנה – להזכירנו שהאזור יבש כל כך, עד שאפילו הנחש צמא בו. לנו לפחות זה מזכיר לשתות מים.

איפה, איפה הימים של השאה

לא רחוק מכאן, בראש המעלה, נמצאות שתי מנהרות ענקיות שנחפרו לאחסון דלק לשעת חירום כחלק מפרויקט ציר הנפט. הציר חותך באכזריות את ערוצי הנחלים, ואנחנו תופרים עליות וירידות מתסכלות ומכאיבות בזו אחר זו. באחד המקטעים אנחנו מוצאים בצד הדרך את צינור הנפט המיתולוגי גלוי לגמרי. מתברר שהוא עובר בידוד וחיפוי מחודשים (כשהגעתי הביתה שלחתי מייל לחברת קו צינור אילת-אשקלון, או בקיצור קצא"א, כדי לקבל פרטים על העבודות האלה, אבל טרם קיבלתי תשובה).
כשאנחנו הולכים לאורך הצינור בנוף המדברי, אנחנו משוחחים על ההיסטוריה המרתקת ועל הדרמות הסבוכות שרובן אינן ידועות לציבור ושעדיין מתרחשות סביב הצינור האסטרטגי שעובר מתחת לפני האדמה. קוטר הצינור 42 אינץ' (כמטר), והוא מעביר נפט לאורך 254 קילומטר מאילת לאשקלון. הפרויקט התחיל ב-1957, כשהונח צינור שחיבר בין אילת לבאר שבע, ומבאר שבע הועבר הנפט ברכבות לבתי הזיקוק בחיפה. אך המיזם קיבל תנופה של ממש ב-1965, עת נוצרה שותפות אסטרטגית בין חברת הנפט הלאומית של איראן ובין מדינת ישראל וחברות הדלק פז, דלק וסונול, שלצורך כך נקראו בשמן הישראלי קצא"א ופעלו מאירופה תחת שם אחר. בשנת השיא של הפרויקט, 1970, הוזרמו דרך הצינור כעשרה מיליון טון נפט איראני שיוצא לאירופה, והרווחים ממנו היו עצומים. ב-1978, לאחר הדחת השאה והמהפכה האיסלאמית בראשותו של חומייני, ניתקו האיראנים באופן חד צדדי את הקשרים עם ישראל והפסיקו את שיתוף הפעולה הכלכלי הרווחי. בשנת 1985 הגישה חברת הנפט הלאומית של איראן תביעת ענק נגד קצא"א ומדינת ישראל. העניין נדון בבוררות באירופה כבר יותר משני עשורים תחת מעטה סודיות כבד. לאחרונה נקבע שעל קצא"א לשלם כמה עשרות מיליוני דולר לאיראנים, אבל כל הסימנים מעידים שהעניין רחוק מלהסתיים ושהוא עתיד להתגלגל בדיונים ארוכים עוד שנים רבות.
הצינור הזה הוא בבחינת נכס אסטרטגי חשוב לישראל, ויש סימנים שתהיה לו עדנה כשיזרים נפט בכיוון ההפוך, מהים הכספי דרך תורכיה אל הודו, ויחסוך את המעבר היקר בתעלת סואץ. כשמדברים על ישראל כמדינת מעבר בין אירו-אסיה למזרח מתכוונים כנראה לצינור הזה.
דניאל מתריס וטוען שצריך לדלג על קטעים משמימים בשביל, אבל הסיפורים על ציר הנפט מסייעים לנו להעביר את ההליכה הקשה לאורכו עד לחניון הלילה של קניון נחל חווה.

היום השני: מנחל חווה למצפה רמון

• נקודת התחלה: חניון הלילה שמצפון לנחל חווה
• נקודת סיום: מצפה רמון
• אורך המסלול: כ-25 קילומטר
• משך הטיול: 10-8 שעות
• דרגת קושי: בינוני-קשה (בעיקר בגלל האורך)
• מים: אין. יש לדאוג להטמנה
• לינה: במצפה רמון
• מפת סימון שבילים: מספר 17 (הערבה התיכונה ומזרח הר הנגב) ומספר 18 (מערב הר הנגב)

אנחנו משכימים קום, מצפה לנו יום ארוך שמורכב ממסלול קצר ומקסים בקניון נחל חווה ומהליכה ארוכה בדרך ג'יפים עד למצפה רמון. בבקעה הקטנה שלפני הפנייה לקניון נחל חווה אפשר להבחין בבירור בקוליסים של הטרקטורונים המשמשים את פורצי המכוניות שמטיילים תמימים משאירים בנחל. כמו מקומות אחרים בנגב, גם נחל חווה מועד לפורענות מבחינת פריצות לרכב, וכמו שאמר לי אחד מפקחי הרשות: מבאר שבע ודרומה אין משטרה מתפקדת. אוזלת ידה של המשטרה בתחום הוא פשוט שערורייתי ופוגע בציבור מטיילים גדול.
אחרי הליכה קצרה על ציר הנפט אנחנו פונים לצפון-מזרח לעבר נחל חווה, אחד מיובליו החשובים של נחל צין. השביל יורד לגדת הנחל, וכבר אפשר לראות את הקניון הצר והמזמין. אורכו של נחל חווה כ-27 קילומטר, והוא מתחיל ברמת עבדת, אבל רק אחרי שהוא חוצה את ציר הנפט הוא הופך לקניוני ומרשים. אנחנו הולכים לאורך גדתו ויורדים ירידה קצרה לתחתית הערוץ בשביל שבנוי היטב על שרידי נקבּ (מעלה) בדואי עתיק. כאן אנחנו עוזבים את שביל ישראל והולכים לאורך כ-400 מטר מרשימים ביותר בתוך קניון גיר בהיר ובין קירות זקופים שמובילים לגבי חווה המפורסמים. במפה מסומן במקום פיקוס בת שקמה, ואכן, להפתעתנו צומחים מקירות המצוק שיחים או עצים שמזכירים לי תאנה. דניאל, חובב גינון מושבע, מאשר את הדמיון ואומר ששני העצים אכן קרובי משפחה.

סדק צר מאוד
אנחנו עוצרים לארוחת בוקר מתבקשת ליד הבריכה הגדולה של גבי חווה, ולאחר מנוחה ארוכה מדי אנחנו שבים על עקבותינו אל השביל ומדלגים בינות סלעים מרובעים ענקיים שהתנתקו והתגלגלו אל הנחל מקירות הקניון. אנחנו מוותרים על קפיצה לעין חווה ועולים במעלה הקניון הרחב עד למפל מרשים, וממנו אנחנו צופים אל המכתשת (גב מים יבש) היפה והריקה שבתחתיתו.
אחת האטרקציות של נחל חווה היא העלייה מהנחל בסדק הגיאולוגי הדרומי. הסדק כה צר, עד שמרחוק כלל לא נראה ששביל עובר בו, אבל הספק מתפוגג כשאנחנו מתחילים לטפס ומגלים שהעלייה בתוכו מהנה במיוחד. כשאנחנו מגיעים מתנשפים ומרוצים לקצה הסדק, הנוף של נחל צין, בקעת צין ואזור אורון נפרש מול עינינו ומרחיב את לבנו. לאחר הליכה של כמה קילומטרים ברמה המדברית אנחנו חוזרים לציר הנפט, שם דניאל נאלץ לפרוש ואני ממשיך לבד.
אני עוצר למנוחה בראש מעלה מחמל, שבנוי על שרידי דרך רומית בקצה המצוק של מכתש רמון. מראש המעלה אפשר לראות בבירור את התווי של ציר הנפט חותך את המכתש בקו ישר. נופי מכתש רמון פרושים כעל כף היד, צוקי המכתש מוארים באור רך, הר ארדון, בקעת מחמל, גבעת חרוט, וגם כתם חולי מפתיע שיורד מקיר המכתש המזרחי – כולם נראים בבירור. איזה יופי.
הזמן חולף במהירות, השעה מתאחרת, ולפני עוד דרך של 19 קילומטר. אני נאלץ לקום מרבצי, לשנס מותניים ולהתחיל בצעידה הארוכה. רוב השביל עובר רחוק למדי משפת המכתש, כך שלא רואים את הנוף, ולכן אני משתדל להגביר קצב. לאחר כמה קילומטרים הדרך חוזרת לשפת המצוק, הנוף מתגלה, וההליכה הופכת מעניינת הרבה יותר. מאחר שמדובר בנתיב ג'יפים פופולרי, כלי רכב רבים חולפים על פני, נהגיהם מנופפים לי בידיהם לשלום, ואחד מהם עוצר, מביט בי בחמלה ושואל אם אני צריך משהו. אני ממלא ממנו מים ולוגם קפה חם בכוס חד פעמית שמנדב לי הנהג האדיב.

פיסול מדברי, יש חיה כזאת?
האנטנות, הבתים של מצפה רמון וסימני חיים אחרים נגלים לי לאט לאט. כשני קילומטרים לפני היישוב אני מגיע לפארק לפיסול מדברי הצופה למכתש, שבו מוצגים פסלים סביבתיים גדולים שמורכבים בדרך כלל מסלעים ענקיים. אחד מהם הוא הפסל "מסלול המראה" של עזרא אוריון, אחד הפַּסלים המזוהים ביותר עם פיסול מדברי. הפסלים אמורים ליצור דיאלוג עם נוף הקדומים של המכתש ולהשתלב בסביבתם כחלק בלתי נפרד ממנה, אבל אני קצת אמביוולנטי ותוהה אם אי אפשר לוותר עליהם.
פארק הפיסול מבהיר לי שסיימתי סוף סוף את ההליכה הארוכה, ואני שמח מאוד להגיע עם חשכה למצפה רמון, עיירה מדברית שממוקמת באחד הנופים המדהימים בארץ. מפליא הדבר שהיא עוד לא נעשתה יעד אטרקטיבי למגורים. כבר שנים שהעיר מחכה לפיתוח הגואל ולתנופה הגדולה שיבואו. לפני שנים רבות תכננתי עם חברים לרכוש וילה קטנה במחירים המצחיקים שהיו אז. כשאני נכנס לעיירה אני מצטער שלא עשיתי זאת.

להמשך שביל ישראל

שביל ישראל: מצפה רמון – נחל גלד (מסלול 20) שמעון לב | צילום: שמעון לב שמעון לב ממשיך לטייל, והפעם לא לבד. הוא פוגש בדרך חברים חדשים, מעלה זכרונות, מקשיב למדבר ואפילו מתענג על ארוחה טובה לכתבה המלאה >

הפוסט שביל ישראל: עין עקב – מצפה רמון (מסלול 19) הופיע ראשון במסע אחר

"העולם כולו יעמוד משתומם מול הפלא הגדול הזה שעשה העם היהודי, שהפך מדבר לגן פורח", כך ניבא ראש הממשלה דוד בן־גוריון את חזונו להתיישבות בנגב. הדברים נאמרו מעומק הלב. זמן קצר לאחר מכן התיישב בן־גוריון בעצמו בשדה בוקר שבהר הנגב. בשנים שהחל בן־גוריון את דרכו בארץ־ישראל עדיין היה למילה "נגב" צליל של ארץ לא נודעת, ציה נטולת חיים, תוהו בלי דרך.
כבר אז היו שהטיפו להשקיע מאמצים לפיתוח הנגב, בהם מניה שוחט והאגרונום יצחק אלעזרי
וולקני, אך הם היו רק אחדים, והדברים לא הגיעו לכלל מימוש, ובסוף שנות השלושים של המאה הקודמת השתרעה ההתיישבות היהודית בדרום הארץ עד קו באר טוביה־גדרה. דרומה משם השתרע מדבר מנוכר ומאיים. פה ושם במרחבי הנגב היו בידי הקרן הקיימת לישראל קרקעות, אך בעת ההיא לא נעשה בהן דבר. למתכננים לא היה כל מידע ממשי על האזור הענקי הזה: סוגי קרקע, אקלים, מציאות חברתית, דרכי גישה – הכול היה בחזקת נעלם. ידועות היו שתי עובדות: יש שם מעט מדי מים ויותר מדי חום.

11 יישובים ביממה
כרגיל, המציאות הפוליטית היא שהאיצה את התהליכים. בשנת 1937 פרסמה ועדת פיל את המלצתה לחלק את ארץ־ישראל, שנתיים אחריה הגביל השלטון הבריטי במסגרת הספר הלבן את אפשרויות ההתיישבות בארץ. אז כבר היה ברור: החול (או אולי הלס) בשעון החול אוזל; מה שלא יעובד — יאבד, ואדמה שלא תפרח – תפרח ברוח.
בשנת 1943 הוקמו בנגב ארבעת היישובים הראשונים: ניר עם, גברעם, יד מרדכי ובארות יצחק. היישוב רוחמה, שהוקם שנים קודם לכן – שוקם. ליישובי הקבע הללו הצטרפו שלוש תחנות מחקר חקלאיות — רביבים, גבולות ובית אשל. בתוך כך הוסיפה הקרן הקיימת לישראל להשקיע מאמצים עצומים באיתור מים. 12 קידוחים נקדחו באדמת הלס הצחיחה, עד עומק של 300 מטרים הגיעו, אך העלו רק אבק. לבסוף הוחלט לרכוש כברת אדמה בצפון הנגב ולקדוח בה קידוח אשר יספק מים, באמצעות קו צינורות, לנגב כולו.
ואכן, המים נמצאו בשפע בעומק שלושים מטרים בלבד, וזמן קצר אחר כך התגלה עוד מאגר מים גדול. עד מהרה הוקמה מערכת לשאיבת מים ולהולכתם. לראשונה זה דורות היו בנגב יישובים פורחים. יותר מאי פעם הומחש הפסוק "וַיָּששֶׁם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן" (ישעיהו נ"א, ג')
במציאת המים היה משום זרז רב עוצמה לרעיון ההתיישבות בנגב. במוצאי יום הכיפורים תש"ז הוקמו בתוך 24 שעות 11 נקודות יישוב נוספות. המאמצים נשאו גם פרי פוליטי. ועדת האו"ם שסיירה בארץ החליטה לכלול את הנגב בתחומי המדינה היהודית, חרף התנגדות מדינות ערב והממשלה הבריטית.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מזרח-תיכון,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

צילום רפרודוקציה של אחד ממוצגי מוזיאון המים ובטחון הנגב

השממה והחידלון
אלא שהשמחה היתה מוקדמת מדי. מיד עם הכרזת המדינה פלש אליה הצבא המצרי ושעט בחילות רגלים, שריון, ארטילריה ואווירייה אל עבר יישובי הנגב, נחוש בדעתו להשיב למקום הזה את השממה והחידלון. גם הבריטים, שכבר לא שלטו בארץ, הוסיפו מטעמיהם שלהם לפעול מאחורי הקלעים למען הכללת הנגב במדינה הערבית.
כל יישובי הנגב נצרבו באש הקרבות והיו נתונים לאיום צבאי ופוליטי. קיבוץ ניר עם, ששכן במיקום מרכזי ונגיש, היה למוקד ההתגוננות כנגד הפולש המצרי. בקיבוץ, ששימש גם מרכז לשיירות המאובטחות לנגב, שכנה המפקדה הצבאית של "חטיבת הנגב", רוכזו בו אמצעי לחימה ופעלו בו שדה תעופה ובית חולים שדה. מניר עם סופקו ליישובי הנגב מים, החיוניים בנגב תמיד ועל אחת כמה וכמה היו חיוניים אז, בימות הקיץ הלוהט של שנת 1948.
המלחמה תמה. הצבא המצרי נבלם ונסוג, צה"ל הגיע עד אילת ובכך נחתמו קרבות מלחמת העצמאות. מהסכמי שביתת הנשק עלה כי על אף המאבקים הצבאיים והמדיניים נכללו יישובי הנגב בתחומי מדינת ישראל. בשנים שבאו לאחר מכן זכה הנגב, בעידודו הנמרץ של דוד בן־גוריון, בעשרות יישובים חלוציים נוספים, והם נימרו את שממות הנגב בעוד ועוד כתמי ירק משובבי לב.

מגדל מים מנוקב
ברחבי הנגב היו ערב הכרזת המדינה שלושה קיבוצים דתיים, והם הושתתו על עקרונות הדת היהודית, הציונות והסוציאליזם. במלחמת העצמאות ניצבו הקיבוצים הללו – סעד, בארות יצחק וכפר דרום – בקו החזית.
היישוב כפר דרום הוחרב כליל בידי המצרים, ופליטיו עברו למושב בני דרום, הסמוך לאשדוד. המקום נבנה מחדש בכוח החלטת הממשלה מיד לאחר מלחמת ששת הימים ועמד על תלו עד קיץ 2005. היישוב בארות יצחק, שמול עזה, עמד בגבורה במלחמת העצמאות גם לאחר שנכתשו כל בתיו ושדותיו. מגִני היישוב החזיקו מעמד במשך יותר מחודשיים מול כוחות עדיפים מהם פי עשרה והצליחו לבלום את התוקפים.
לאחר המלחמה הועבר בארות יצחק למיקום אחר. במקום שעמד בו עד פרוץ המלחמה, בלב שדה חרוש, ניצב דומם מגדל המים המנוקב, שעל קירותיו צילום של היישוב המשגשג שעמד כאן, ובסמוך לו – לוחות הנצחה ל־17 בני היישוב שנפלו בקרבות. לעת עתה טרם פותח המקום לכדי אתר ביקור מוסדר, ואל המגדל אפשר להגיע דרך השדות שמדרום לקיבוץ נחל עוז.
קיבוץ סעד, שעמד אז במקום שכיום נמצא בו קיבוץ כפר עזה, נהרס גם הוא והוקם בסמוך עם תום המלחמה. בלב מה שהיה הקיבוץ הישן עדיין ניצב בית הביטחון המכונה "מעוז מול עזה". בבית הוקם מוזיאון המספר על שלושת הקיבוצים הדתיים באזור. בקומת הקרקע מוצגים תצלומים ומסמכים מתקופת המלחמה הממחישים את מצוקת הלוחמים שחסרו נשק, מזון ומים ונאלצו לבלות יומם ולילה בחפירות. בקומה השנייה מוקרן חיזיון אור־קולי המתאר את האווירה בארץ בימי המלחמה ומתמקד ב־27 היישובים המבודדים בנגב, שמנו בסך הכל אלף איש. מומלץ לטפס אל הקומה העליונה ולצפות אל הנוף הנשקף כלפי מערב הנגב ורצועת עזה.
בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת הקים ניסן צורי, חבר קיבוץ ניר עם, בסיוע המועצה לשימור אתרים, את מוזיאון המים וביטחון הנגב, המגולל את סיפור ההתיישבות באזור. המוזיאון שוכן בתוך ברֵכה לאגירת מים שהוכנסו אליה שני צינורות של המוביל הארצי. על קירות הברֵכה תלויים תצלומים מתקופת ראשית ההתיישבות בנגב, ורצפתה העשויה זכוכית מחפה על מזרקה מוארת. חיזיון אור־קולי מציג את נושא הביטחון בנגב, את בעיית המים ואת ההתיישבות בנגב בשנים שקדמו להקמת המדינה. סמוך למוזיאון מתפרש פארק גדול ובו שפע של פעילויות לכל המשפחה.
נראה כי חזונו של בן־גוריון בדבר ההתיישבות בנגב עדיין לא מומש במלואו. כאז גם היום, נדרשות כאן מנות גדושות של נחישות וסבלנות גם יחד. אך העצים הצומחים פה, על צמרותיהם וצִלם, והמים המשקים ברינה את הדשאים המוריקים – מעידים כי הגשמתו אפשרית.

הפוסט מים בנגב – על מאבק ההישרדות של ישובי הדרום הופיע ראשון במסע אחר