מדבר סהרה - מסע אחר

מרוקו: בסוף מערב

גיל אל עמי — Wed, 20 Apr 2016 17:31:37 +0000

לאחר שנים רבות שבהן נמנע מהם לעסוק בעניינים העלולים להביך את השלטון, גילו באחרונה עיתונאי מרוקו את טעמה המשכר של חירות הכתיבה. התוצאה – בטאונים חדשים ומחודשים שמתחרים זה בזה בחשיפת שחיתויות, בביקורת על פעולות השלטון, בהעלאת פרשיות עבר מן האוב ובפתיחת דיון ציבורי מסוג חדש בשאלות מרכזיות, כמו עתיד סהרה המערבית או מעמד הנשים בחברה המרוקאית.

יש הרואים במגמה העיתונאית הזאת ניסיון לבחון עד כמה אפשר למתוח את חבל הסובלנות הממסדית החדשה. והניסיון הזה אכן נתקל בקשיים: לפני פחות מחודשיים, באפריל 2000, נקלע "לפתע" עורכו של השבועון המרוקאי החדש "Demain" למחלוקת

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מרוקו,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הארמון הגלאווי באיזור תילווית. בין הרי האטלס הגבוה המושלגים, מוקפת שדה רחב, שוכנת הקסבה המתפוררת של משפחת אל-גלאווי, מנהיגים שבטיים מקומיים, ששלטו במעברי האטלס, שיתפו פעולה עם סולטן מרוקו ועם הכובשים הצרפתים בתחילת המאה הקודמת, ובתמורה זכו בתואר קאיד (שליט מקומי), בתותח – הראשון שנראה בהרי האטלס, ובכס השלטון על העיר מרקש
צילום: טל גליק

עם מממניו, שהעמידה בספק את המשך הופעתו של העיתון. משבועון אחר,
"Le Journal", מנעה הצנזורה לפרסם ראיון עם מנהיג ארגון המחתרת הלוחם למען עצמאות סהרה המערבית. במחאה על פסילת הראיון הופיע הגיליון עם כתמים לבנים בולטים.

המתח בין חופש הבעת דעה ובין צנזורה הוא רק ביטוי אחד מרבים לבלבול ולסימני השאלה שמטלטלים את החברה המרוקאית כיום, פחות משנה לאחר מותו של המלך חסן השני, אשר שלט במרוקו ביד רמה שגבלה בעריצות במשך 38 שנה. עלייתו לכס המלוכה של בנו, מוחמד השישי, בקיץ 1999, עוררה בקרב האליטה האינטלקטואלית המרוקאית תקווה לשינוי מבני יסודי בממלכה, אך עדיין מוקדם לנבא אם אכן כך יהיה.

מכל מקום, רוחות של שינוי מנשבות במרוקו, ארץ של ניגודים – ממלכה עתיקה בעלת מסורת, תרבות והיסטוריה עשירות, ועם זאת מדינה צעירה שקיבלה את עצמאותה לפני פחות מ־44 שנים; ארץ שבה מישור החוף ועמקים פוריים גובלים בהרים מושלגים עתירי צמחייה ויערות עד, שמעבר להם משתרע מדבר צחיח ובו נווי מדבר ירוקים; מדינה עם ערים מפוארות בעלות עבר מרתק, ארכיטקטורה ייחודית, כלכלה תוססת ותרבות גבוהה, בצד אוכלוסיה כפרית ונודדת בעלת מסורת שבטית ודת עממית, הסוגדת לקדושים חיים ומתים שבכוח ברכתם, "בַּרַכַּה", להבטיח שגשוג ומזל (ראו כתבה בנושא, עמ' 48); חברה שרבים מבני הדור הצעיר שלה, בייחוד אלה החיים בערים, שולטים היטב בשלוש־ארבע שפות, בעוד שיותר ממחצית האוכלוסיה, בעיקר קשישים ונשים באזורים כפריים והרריים, אינם יודעים קרוא וכתוב.

מאה אחוז מוסלמים

הערבים קוראים למרוקו "אל־מגרב אל־אקצא" – ארץ המערב הקיצון. במערב תוחם אותה האוקיינוס האטלנטי, סוף העולם העתיק, שעד לפני 500 שנה היה מחסום בלתי עביר. מצפון היא גובלת בים התיכון, ערש התרבות העתיקה. 15 הקילומטרים של מיצר גיברלטר מפרידים אותה מאירופה – ארץ המלחמה בשנים עברו, ההבטחה הכלכלית של היום ומשאת הנפש של רבים לעתיד טוב יותר. מדרום תוחם אותה ים אחר, ים חול ולא מים – מדבר סהרה החוצץ בינה לבין מערב אפריקה (ראו כתבה בנושא, עמ' 80). גבולה האחרון, המזרחי, נשלט על ידי מעבר הרים צר העובר דרך העיר תאזה (Taza), שממנו נפתחת הדרך לאלג'יריה השכנה, ומעבר לה למרחב דובר הערבית שאליו שייכת לא משתייכת מרוקו זה 1,400 שנה.

יופיה הטבעי של ארץ הניגודים הזאת, הגיוון התרבותי והעיצובי שלה (ראו עמ' 46, 58
ו־78) ועושרה הקולינרי (ראו כתבה בנושא, עמ' 90), המושכים למרוקו תיירים רבים, אינם יכולים לטשטש את הקשיים החברתיים שעימם היא נדרשת להתמודד.
המסד האנושי של מרוקו מבוסס על שתי קבוצות אתנו־לשוניות – הבֶּרְבֶּרִים והערבים. הברברים הם התושבים המקוריים של צפון אפריקה. מעט מאוד ידוע על מקורם ותולדותיהם, מאחר שתרבותם מבוססת על מסורת המועברת מדור לדור בעל פה, ונוטה לערבב מציאות ומיתוס. מספרם הכולל אינו ידוע, אך מניחים שהם מהווים את רוב אוכלוסיית מרוקו. על אף שרבים מהם נטמעו במהלך השנים בתרבות הערבית, ממשיכים הברברים לשמור על זהותם, ובשנים האחרונות הם אף חווים פריחה תרבותית (ראו כתבה בנושא, עמ' 96).

שלל תרבויות הטביעו את חותמן על הברברים ועל כל צפון מערב אפריקה במהלך השנים, אך הדומיננטית שבהן היא ללא ספק זו שהביאו עימם השבטים הערביים שפלשו לאיזור

	משפחת אורגי שטיחים בלה ג'ורג'. במרוקו מתקיימות זו בצד זו אוכלוסיה עירונית שנהנית מכלכלה תוססת ותרבות גבוהה, ואוכלוסיה כפרית ונודדת בעלת מסורת שבטית ודת עממית צילום: מירה ממון
	נשים ברבריות בכפר ארם. מתחת לג'בל טובקאל, ההר הגבוה בצפון אפריקה, שוכן הכפר הברברי ארם, שאליו מגיעים בצעדה של 45 דקות מהכפר אימליל צילום: טל גליק

בשלהי המאה השביעית לספירה. תהליך ההתאסלמות היה מהיר ובלתי הפיך, וכיום, לאחר הגירת רוב היהודים ממנה (ראו כתבות בנושא, עמ' 48 ו־60), מתקרב שיעור המוסלמים במרוקו למאה אחוז.

התבססות האיסלאם הואצה במידה ניכרת עם הגירתם של בני המשפחה האידריסית בסוף המאה השמינית מחצי האי ערב, ועם הקמת שושלת המלוכה בראשותם. האידריסים שלטו במשך כ־150 שנה בחלקים נרחבים של היחידה הגיאוגרפית הלא מגובשת מבחינה מדינית אז, מרוקו של היום. מקובל לכנות את בני משפחה זו "השושלת המרוקאית הראשונה", וקברו של מייסד השושלת, מולאי אידריס, השוכן בעיר שנקראת על שמו, מהווה אתר עלייה לרגל ראשון במעלה.

פועלם החשוב ביותר של האידריסים היה ייסודה של העיר פאס (Fès) והפיכתה לבירה התרבותית – ועד למאה הקודמת, גם הפוליטית – של מרוקו (ראו כתבה בנושא, עמ' 104). מוצאה המיוחס של המשפחה – מצאצאי הנביא מוחמד – ביסס עיקרון מרכזי בתרבות הפוליטית של מרוקו: מאז המאה ה־16, מייחסים לעצמם שליטי הממלכה מוצא דומה – נדבך מרכזי בטענתם ללגיטימיות.

בין המאות ה־11 וה־13 היתה מרוקו מרכזן של שתי אימפריות שנבנו על תנועות תחייה דתית – המוראבטין והמוואחדין, אשר השתרעו בשיאן הרחק מצפון וממזרח לגבולותיה הנוכחיים של "ארץ המערב הקיצון". מאוחר יותר נחלק מרחב זה בין שלוש שושלות שבטיות, שהמערבית בהן, בני מרין, השתלטה על רוב החלק הצפוני של מרוקו והחזירה את מעמד הבכורה הפוליטית לפאס. אימפריית בני מרין שרדה 250 שנה, אך שקיעתה במחצית המאה ה־15 הותירה את צפון מערב אפריקה במצב מתמשך של תוהו ובוהו פוליטי. מתוך מציאות אנרכית זו צמחה לבסוף ישות חדשה – מרוקו.

קרב שלושת המלכים

המאבק על ההגמוניה באגן המערבי של הים התיכון התפתח בעקבות דחיקת האיסלאם מחצי האי האיברי, וכתוצאה מעליית כוחן הימי של ספרד ופורטוגל. ממלכות אלה חתרו לנצל את הנתיבים החדשים שפרצו ספינותיהן באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס ההודי, ולהשתלט על שטחי ארץ ונמלים רחוקים כדי להקים אימפריות סחר חדשות. ההשתלטות הפורטוגלית ב־1415 על סאוטה (Ceuta), השוכנת לחופה הצפוני של מרוקו, ציינה את המגמה החדשה, שהגיעה לשיאה במהלך המאה ה־16 כאשר מובלעות נוצריות רבות צצו לאורך החוף האטלנטי.

במקביל הופיע ממזרח גורם חדש – האימפריה העות'מאנית. האימפריה השתלטה במחצית המאה ה־16 על אלג'יריה והתערבה במאבקי כוח בין גורמים שבטיים ואחרים, שהתיימרו להנהיג את מלחמת הקודש, ה"ג'יהאד", נגד הפלישה הנוצרית. הבולטת בכוחות אלה היתה השושלת הסעדית, שחתרה לאחד את הארץ תחת סמכות אחת, אך נפלה קורבן לפילוגים מרים מבית.

כך עלה המסך מעל הדרמה הגדולה של קיץ 1578. שני הטוענים לכתר הסולטנות

נמל העיר אגדיר. בשנת 1960 מחקה רעידת אדמה את בתיה של העיר, והיא הוקמה מחדש. לאחר התאוששותה, משגשגת באגדיר תעשיית דיג הסרדינים, והעיר מהווה יעד פופולרי לתיירים מאירופה | צילום: נסים קריספיל

הסעדית, שהתעמתו בצפון מערב מרוקו, נהרגו באותו יום. עימם נהרג גם מלך פורטוגל, דון סבסטיאן, ונפילתו גרמה לכיבוש ממלכתו בידי ספרד. הזוכה הבלתי צפוי של "קרב שלושת המלכים" היה אל־מנצור ("המנצח"), אחיו של הסולטן הקודם. הוא ניצל את עלייתו הבלתי צפויה לשלטון להנהגת משטר יחיד חסר מעצורים במשך רבע מאה. עם מותו נפלה השושלת הסעדית, וב־60 השנים הבאות התפוררה מרוקו לישויות רבות שנאבקו על השלטון. מתוך האנרכיה הגיח לבסוף כוח מלכד חדש, השושלת העלאווית, שמאז הרבע האחרון של המאה ה־17 שולטת על מרוקו.

הסולטן השני של השושלת העלאווית הוא שביסס אותה כגורם הכוח הדומיננטי בממלכה. מולאי איסמאעיל, שמלך במשך 55 שנים – שיא שאליו לא התקרב איש מקודמיו או מיורשיו – היה גדול שליטיה של מרוקו, ולבטח העריץ שבהם. הוא דיכא כל מוקד כוח אלטרנטיבי, כגון חכמי הדת – ה"עוּּלַמא" – מנהיגיה המוכרים של אוכלוסיית הערים, או את השבטים ההרריים, שסירבו לקבל את מרותו. משאבי הממלכה הושקעו ברובם בבירה החדשה, מֵכְּנַס (Mèknes), שלשם בנייתה בזז מולאי איסמעיל ארמונות שבנו קודמיו. אף שהיא רחוקה מלהזכיר את פאר ורסאי, שלה היתה אמורה לדמות, ראויה מכנס להיכלל במסלולו של התייר המבקש להכיר את מרוקו שהיתה, או שהיתה יכולה להיות.

קולוניאליזם – מאה אלף הרוגים
מרוקו היתה אמנם האחרונה במדינות צפון אפריקה שהשתעבדה לשלטון קולוניאלי זר, אך השפעת הצבא והכלכלה של המעצמות האירופיות עליה היתה מכרעת. נחיתתו של צבא כיבוש צרפתי באלג'יריה ב־1830 חשפה את מרוקו לשכנות לא ידידותית עם מעצמה מהדרג הראשון. 14 שנים אחר כך הומחשה נחיתותה הצבאית של הממלכה כאשר כוח צרפתי, שהשלים את דיכוי ההתקוממות האלג'ירית הגדולה, הביס את צבא מרוקו בתוך שעות ספורות בעמק איסלי (Isly).

אילו המשיכו לתוככי מרוקו, היו הצרפתים נתקלים מן הסתם בהתנגדות מעטה, אבל המחויבות הבריטית לעצמאותה ולשלמותה הטריטוריאלית של מרוקו הותירה את הסטטוס־קוו הפוליטי באיזור ל־60 שנה. בתמורה נאלצה מרוקו לפתוח את כלכלתה לחדירה מואצת של מוצרי התעשייה האירופית. הנזק למרקם הכלכלי והחברתי של הממלכה התבטא בשינוי מהותי של צביונה ובעלייתם של כוחות חדשים, שאימצו את עקרונות המודרניזציה המערבית וחתרו לרפורמה מקיפה באופי החברה.

התפוררות הסדר הפוליטי והחברתי הואטה במידה ניכרת בשלהי המאה ה־19 בזכותו של סולטן מוכשר ותקיף, מולאי חסן הראשון. לאחר מותו של הסולטן, הואץ התהליך והגיע לשיאו במלחמת אזרחים. בינתיים, נחתם למעשה גורלה של מרוקו הרחק משטחה, ב"הסכמה הלבבית" מ־1904 בין בריטניה וצרפת, שהעניקה לאחרונה יד חופשית במרוקו. התנגדות גרמנית דחתה את הבלתי נמנע בשמונה שנים נוספות, אך ב־1912 אולץ הסולטן עבד אל־חפיז לחתום על הסכם הפרוטקטורט, שחילק את ממלכתו לשני אזורי חסות בשליטת צרפת וספרד.


חקלאי רוחץ גזר בנהר בשולי הדרך שבין מכנס לפאס. האסתטיקה המרוקאית ניכרת בארמונותיה, במגדיה ובמבניה הציבוריים, אך גם בחיי היומיום צילום: נסים קריספיל	השוק במכנס. העיר מכונה "ורסאי של מרוקו" ושוכנת בלב האטלס. בשוקיה הרבים אפשר למצוא זיתים מצוינים, בדים, תכשיטים, שטיחים, תבלינים ואף כלי נגינה מקומיים צילום: מירי גרינשפן

ב־22 השנים הבאות ניהלו שתי המדינות מסע צבאי מקיף ויקר להכפפת המדינה כולה לשלטונם. המהלך הזה עלה בחייהם של יותר ממאה אלף מרוקאים וכמה אלפי צרפתים וספרדים, ובסופו, ב־1934, אוחדה מרוקו לראשונה זה 200 שנה תחת שלטון ריכוזי יעיל.
מעצבה המכריע של מדיניות צרפת במרוקו היה מושלה הראשון, מרשל ליוטה (Lyautey), שבמשך 13 שנים חלש על כל זרועותיו של הממשל, שאותו בנה בעזרת קבוצה של עוזרים צעירים ומיומנים. ליוטה המיר את פאס, הבירה הטרום־קולוניאלית, ברבאט (Rabat), שתהפוך בעתיד לבירתה של מרוקו העצמאית. קזבלנקה (Casablanca) השכנה התפתחה במהירות והפכה לנמל הסחורות העיקרי ולמרכז הכלכלי של הממלכה.

בשנות השלושים של המאה ה־20, בעקבות המשבר העולמי והבצורת הקשה ששברה את מטה לחמם של יושבי ההר, עקרו עשרות אלפי פלאחים לשיפולי הערים הגדולות והקימו שכונות עוני, הבידונוויל (Bidonvilles), שחלקן עדיין מקדמות את פני התייר הבא בשעריהן. בה בעת גדלה מאוד האוכלוסיה האירופאית שהשתכנה בשכונות חדשות, המופרדות מהעיר העתיקה, ה"מדינה", אשר נשמרה למוסלמים בלבד.

חוואים מצרפת התחילו להגר למרוקו ולהשתלט על אדמות העמקים הפוריות, שהופקעו ברובן מהשבטים. שיטות השקיה חדישות הונהגו לקידום חקלאות מודרנית, אך לא במגזר השבטי, שנותר ברובו מפגר ומוזנח. עיוותים מבניים אלה נותרו במרוקו העצמאית, ותיקונם הוא אחד האתגרים החברתיים המרכזיים הניצבים כיום בפני המלך החדש.

הכוח החדש – לאומיות
מדיניותו הנוקשה והמפלה של המשטר הקולוניאלי נתקלה בהתנגדות עממית. ראשונים להניף את נס המרד היו שבטי הברברים ההרריים, שלחמו לשווא לשמר את עצמאותם. קרובים מכל להשגת מטרה זו היו שבטי הריף שבצפון: כבר בתחילת שנות העשרים של המאה שעברה הם הביסו את הצבא הספרדי, אך התרחבות מלחמתם לאיזור הכיבוש הצרפתי חרצה את גורל ההתקוממות לשבט, ואת מנהיגם, עבד אל־כרים, לגלוּת – לא לפני

שוק בטונריר. האתגרים המהותיים שעימם צריך להתמודד המלך הצעיר הם בעיקר העוני, הפערים הכלכליים, האבטלה והבערות של החברה המרוקאית | צילום: מירי גרינשפן

שצרפת נאלצה לשגר למרוקו מאה אלף חיילים בהנהגת גיבור מלחמת העולם הראשונה ובוגד השנייה, מרשל פטן. דיכוי המרד בצפון וחיסול איי ההתנגדות האחרונים בפסגות האטלס פינו את הבמה לכוח חדש – לאומיות.

פעילותה של התנועה הלאומית המרוקאית החלה ב־1930, בתגובה לניסיון צרפתי מגושם ליצור פירוד בין ערבים וברברים באמצעות מתן אוטונומיה שיפוטית למערכת החוק השבטי המסורתי. בכמה ערים פרצו הפגנות בהנהגת צעירים משכילים, שנחשפו לערכי המערב וביקשו ליישמם בארצם. בתחילת המאבק היו תביעותיהם צנועות, אך הסירוב הצרפתי להיענות להן הוביל להקצנת הדרישות, ובסופו של דבר להקמת מפלגת האיסתיקלאל, "עצמאות", ב־1944, ולתביעה לסיים לאלתר את משטר החסות הקולוניאלי.

שלוש שנים אחר כך תמך הסולטן מוחמד החמישי בפומבי בעקרון העצמאות, ושש שנים מאוחר יותר, ב־1953, החליטו הצרפתים להדיחו ולהגלותו ממרוקו. צעד זה גרם להקצנה מיידית במאבק הלאומי, שעבר בהדרגה לפסים אלימים. הצרפתים התחילו לאבד שליטה על המצב, ולבסוף, בשלהי 1955, החליטו להחזיר את מוחמד החמישי ולהמליכו כשליט מרוקו העצמאית, שתיכון עם תום שלטונם ושלטון ספרד.

נוף בהרי האטלס הגבוה. רבים מופתעים לגלות במרוקו הרים עם שלג עד, ואף אתרי סקי
צילום: טל גליק

המלך מת, יחי המלך החדש
44 שנים בלבד חלפו מאז ששבה מרוקו והיתה למדינה ריבונית. במהלך תקופה זו עוצבה זהותה ונקבעו בה דפוסי משטר, שאך באחרונה התחילו להשתנות. דמות המפתח בתקופה זו היה יורש העצר, חסן השני, שהפך ב־1961 למלך מרוקו ושלט בה עד מותו, לפני כשנה.
סגנון שלטונו עמד במידה רבה בסתירה לזה שהנהיג אביו בחמש שנות מלוכתו. את מקום העממיות והתחכום שאפיינו את האב במגעו עם האוכלוסיה ועם נציגיה הנבחרים – ובראשם מפלגת האיסתיקלאל – תפסו נוקשות וריכוזיות שגבלו ברודנות וגרמו לניכור מתמשך בין המלך לבין מרבית המערכת הפוליטית. שני נסיונות הפיכה כושלים בראשית שנות השבעים המחישו למלך שהסתמכותו רק על נאמנות הצבא עלולה להוביל לתום שלטונו ולהטיל את הממלכה לזעזוע אלים.

נסיונו של המלך לעצב מחדש את המערכת הפוליטית הביא אותו לנצל ב־1975 את מות הרודן הספרדי פרנקו, כדי להחזיר למרכז התודעה הלאומית את שאלת גורלו של חבל סהרה המערבית, להעלות את הפופולריות שלו ולאחד מאחורי מנהיגותו את המערכת

משפחה ברברית בשפשוואן. הכפר כולו צבוע בכחול ולבן | צילום: נסים קריספיל

הפוליטית (ראו מסגרת מימין). בשנותיו האחרונות יזם חסן השני דמוקרטיזציה מבוקרת. חוקת הממלכה שונתה והפרלמנט זכה בסמכויות פיקוח על פעילות הממשלה.

הצעד הפוליטי הבולט ביותר שנקט עד כה יורשו, מוחמד השישי, היה פיטוריו של שר הפנים, דריס בסרי, האיש החזק ולפיכך השנוא של שלהי התקופה החסנית. צעד זה, מחוות סמליות אחרות והצהרות שונות של המלך החדש עוררו תקוות לשינוי יסודי במדינה ולמעבר למשטר של מלוכה חוקתית "אמיתית", בנוסח בריטניה או ספרד. כאמור, בשלב זה קשה להעריך עד כמה מבוססות תקוות אלו על הבנת אישיותו וכוונותיו של מוחמד השישי, ועד כמה הן מבטאות משאלות לב אינטלקטואליות חסרות ביסוס.

מכל מקום, האתגרים שעליהם ייבחן בסופו של דבר משטרו של המלך הצעיר אינם חופש העיתונות או המבנה החוקתי של המלוכה, אלא בעיקר העוני, הפערים הכלכליים, האבטלה והבערות של החברה המרוקאית. תאריך המפתח הוא שנת 2010, שבה עתיד המשק המקומי להיחשף לחלוטין ליבוא מוצרים מאירופה. כבר עתה ניכרים ניצניו של השינוי, בדמות ויכוח ציבורי בנוגע לגלובליזציה ולהפרטה, יתרונותיהם וסכנתם לעתיד החברה.
יכולתו של מוחמד השישי לשכנע את האוכלוסיה ברצינות כוונותיו לחולל שינוי, ובכישוריו לספק פתרונות למצוקות הכלכליות והחברתיות של נתיניו, תקל עליו לשמור על יציבות משטרו ותעצב את דמות המדינה והחברה המרוקאית לעתיד.

מדריך מסע אחר למרוקו

הפוסט מרוקו: בסוף מערב הופיע ראשון במסע אחר

מדבר סהרה – ארגז החול הגדול בעולם

Fri, 19 Apr 2013 10:03:09 +0000

מדבר סהרה הוא הגדול במדבריות העולם. נפתלי הילגר מביא תמונות מרהיבות מארגז החול העצום (צילום: נפתלי הילגר)

מדבר סהרה, התופס חלק ניכר משטחה של לוב, הוא הגדול במדבריות העולם. רוחבו המירבי ממזרח למערב הוא 5,150 קילומטרים וכיום הוא משתרע על פני יותר משבעה מיליון קילומטרים רבועים, פי 450 משטחה של ישראל.

דיונות חול עצומות מכסות כשליש משטח הסהרה. בתהליך שנמשך כמה אלפי שנים עורמות הרוחות את החולות לגבעות עד לגובה של עשרות מטרים. הגבעות נעות ומשנות כיוון וצורה באיטיות וללא הפסק ובהתאם לעוצמת הרוח.

בצילומיו של נפתלי הילגר אנו רואים את איזור הדיונות שמקיף את אגם גברון. מימי אגם זה מלוחים יותר ממימיו של ים המלח. החוקרים רואים במליחות המים הוכחה לכך שהאיזור כולו היה פעם מכוסה בים. לא רחוק מכאן שוכן אגם נוסף – אגם מארה, שמימיו משנים במהלך היום את צבעם מאדום לכחול ולירוק. שני נאות המדבר בסביבה זו נקראים מנדארה ורמלאת דאוואדה. בשניהם מלבלבים עצי דקל ירוקים, בצילם אפשר לנוח. רוב הנוסעים שמגיעים לכאן כיום, עושים זאת במהלך טיולי 4X4 אתגריים, שחוצים את הדיונות העצומות של הסהרה.

צילומיו המרהיבים של צלם "מסע אחר" נפתלי הילגר ממדבר סהרה בלוב ממחישים עד כמה איננו מכירים כלל את האיזור הזר והמוזר הזה. לצד דיונות חול בצבעים מרהיבים נפערים נווה מדבר ירוק, עצי דקל, ואפילו אגם גברון הכחול, שנראה כשייך לנוף אחר לחלוטין. קטע הוידאו שלפנינו הוא הזדמנות נדירה להציץ אל הנופים הלא מוכרים האלה.

הפוסט מדבר סהרה – ארגז החול הגדול בעולם הופיע ראשון במסע אחר

טימבוקטו, מסע לסוף העולם

גיל אל עמי — Tue, 20 Nov 2012 11:54:13 +0000

היה זה הנוף היפה והעצוב ביותר בעולם. השמש להטה, החול היה רך, המרחבים הריקים השתרעו עד אינסוף. נדמה היה לי שאני מכירה את המקום, אבל לא הייתי בו אף פעם לפני שנתקעתי שם בדרך אל הסהרה. כנראה נזכרתי במראות שתיאר מישהו שהלך שם לאיבוד.
המישור הצהוב היה דומה להפליא לציור האחרון בספר "הנסיך הקטן", רישום המקום שבו הופיע הנוסע המסתורי הזה על הארץ ושם גם נעלם, מלווה במלים של הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט־אכזיפרי, שהיה טייס של מטעני דואר באפריקה המערבית והשתמש בנופיה הגיאוגרפיים והאנושיים כהשראה לעלילה דמוית הזיית שרב: "הסתכלו בנוף הזה יפה־יפה. כדי שלא יהיה לכם ספק שתכירו אותו אם תצאו יום אחד למסע באפריקה, למדבר. ואם תזדמנו לשם במקרה, אנא, אל תמהרו".
לא יכולתי להיענות לבקשתו. מיהרתי מפני שהייתי שקועה בצרה צרורה: נשארתי לבד, בשולי אחד המדבריות הגדולים בכדור הארץ, ולא ידעתי מה עלה בגורלו של הצלם נפתלי הילגר, שותפי למסע. חיכיתי הרבה זמן בשומקום, שנראה כמו השרבוטים של סנט־אכזיפרי מוכה השמש, ונדמה היה לי שאם לא יחלצו אותי משם, גם אני אתחיל לראות נסיכים קטנים מופיעים פתאום בחול הרך; או שהנוף הזה יהיה בעיני היפה והעצוב בכל הנופים מפני שבמקום הזה ייגמר המסע שלנו לסוף העולם.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מאלי,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

רחובות מצופים זהב

היעד הסופי של המסע – העיר האגדית טימבוקטו (Timbuktu), היישוב האחרון לפני שנכנסים אל מרחבי הסהרה – מסומן אמנם באטלס אבל נמצא בגבול בין מציאות לדמיון. כך מסבירים היסטוריונים את לידתו של המיתוס: לפני אלף שנה נשלט המדבר העצום על ידי מובילי שיירות גמלים משבטים ברבריים מקומיים. נוודים אלה, בני הטוארג (Tuareg), בעלי הרעלות הכחולות, שלטו בצומת הדרכים שחיבר בין הארצות הערביות ובין התרבויות האפריקאיות, נתיבי מסחר שהובילו מחופי האוקיינוס האטלנטי עד נמלי הים התיכון.
באותם ימים רחוקים הקימו אדוני המדבר את העיר טימבוקטו, המשמשת עד היום נקודת מוצא לשיירות החוצות את ים החולות המשתרע מצפון מאלי עד דרום מרוקו. במהלך הדורות הפך שמה למלה נרדפת לסוף העולם, דימוי למקום הנידח ביותר עלי אדמות. שמועות שהגיעו לאירופה במהלך ימי הביניים סיפרו על שיירות של אלפי גמלים עמוסים לוחות מלח, שנכרו במדבר ויועדו למכירה בשווקים של טימבוקטו. בעבר שילמו הסוחרים את משקלו של המצרך הנדיר הזה בזהב, בעבדים ובסחורות יקרות ערך אחרות.
בזכות העושר האגדי של המסחר הטרנס סהרי שגשגו אימפריות אדירות ברחבי הסהל (Sahel) – מישור צחיח למחצה בשולי המדבר, המכסה שטח נרחב מאפריקה המערבית כדי לשמור על סוד דרכי השיירות, אסרו המלכים המוסלמים על הכופרים את הכניסה אל העיר. קשיי הגישה אל המקום והאגדות על הרחובות המצופים זהב הלהיבו את דמיונם של בני המערב.
במאה ה־19 ארגנו אירופאים לראשונה משלחות למציאת עיר הזהב המסתורית. במהלך החיפושים חצו הרפתקנים נועזים את מרחבי הסהרה מחופשים לסוחרים ערבים או חדרו לטימבוקטו מלב היבשת בנתיב העתיק של הסוחרים האפריקאים. כאשר היטלטלנו בעקבותיהם על פני אלפי קילומטרים במסלול היבשתי המפרך הזה – החוצה את אפריקה המערבית מהאוקיינוס האטלנטי עד המדבר – מצאנו, בדומה לגיבורו של סנט־אכזיפרי, כי כל הדרכים מוליכות אל בני האדם.

ייבוש דגים בכפר בנגה גונגו שלגדות נהר הניז'ר. הסירה עצרה מדי פעם בכפרים, רובם יישובים ארעיים של דייגים, עשויים בקתות קש

עבדים בצל הבוגנווילאה

"הם יצאו מהפתח הזה. לכולם היה זה המראה האחרון של מולדתם, ולרבים מהם הדבר האחרון שראו בחייהם", סיפרה אשה שחורה, נרגשת, דוברת ספרדית, לילדה שעמדה לצדה. בתמונה שצילמו למזכרת הן נראות כמו כל אמא ובת בחופשה, על רקע פתח המוביל אל הים בחצר של בית קולוניאלי יפהפה. יש הרבה בתים דומים, בגוונים אדומים וצהובים, מוקפים בשיחי בוגנווילאה, שנבנו על ידי סוחרים פורטוגלים, הולנדים ואנגלים באי גורֶה (Gorèe), הסמוך לדקאר (Dakar), בירת סנגל.
אבל התיירות האלה נולדו בקצה השני של העולם, מפני שסוחרים לבנים לקחו כעשרים מיליון מערב אפריקאים בספינות העבדים אל העולם החדש. כתוצאה מהתנאים האיומים שבהם הוחזקו לאחר שנשבו, נכבלו בבטן האוניות, חלו, הוכו ורעבו, הגיעה אל היעד רק מחצית מהסחורה האנושית. למרות מחקרים המלמדים כי ביתו של סוחר הולנדי באי גורה, המכונה "בית העבדים", לא שימש כנראה לסחר המוני בבני אדם, בשביל מיליוני שחורים מסמל המקום את התחנה האחרונה של אבותיהם.
מגורה אפשר לראות את דקאר, הנקודה המערבית ביותר באפריקה, שם מתחילה הדרך אל ממלכות הסהל האבודות. הצרפתים, שזכו ברוב השטח של אימפריות הזהב העתיקות, הקימו על החוף את בירת האימפריה שלהם, המשמשת עד היום בירתה הכלכלית והתרבותית של אפריקה המערבית מתחנת הרכבת של דקאר יוצאת המסילה הקולוניאלית הישנה שמובילה אל פנים היבשת. קריאות פרידה וצפירות עזות מלוות את יציאת הרכבת כשהמוני נוסעים, לבושים בגלימות מסורתיות הנקראות "בובו", יוצאים למסע לוהט, שנמשך 1,200 קילומטר ו־35 שעות נטולות שינה מדוחק ואימת הכייסים, עד התחנה האחרונה בבמקו (Bamako), בירת המדינה השכנה מאלי. "בני האדם", אמר הנסיך הקטן לסופר שזכר את המסע הזה, "דוחסים עצמם לתוך הרכבות המהירות, אבל אינם יודעים עוד מה הם מחפשים".

מטוסי צעצוע במעבר לאפריקה

החום ריצד באדים רוטטים על רצועת האספלט הצרה שהתפתלה כנחש במישור המנוקד באיי עשב ובעצי באובב. מאליק סטיבה, בוגר תואר בספרות מאוניברסיטת במקו, שהיה מורה הדרך שלנו, נראה מוטרד. השמש שהפכה לכדור רותח בשמים והכבשן הבוער על פני האדמה עוררו בו דאגה שלא נספיק להגיע למעבורת החוצה את הנהר באני (Bani) לפני ירידת מפלס המים בעונה היבשה.

גאוסו סאניו, אחד מילדי הבוזו, קבוצה אתנית של דייגים, מכנה את עצמו "מיסטר גוד פרייס". סאניו מוכר מטוסי צעצוע שמעוצבים מחלקי קופסאות שימורים

שוב לא עצרנו לצדי הכביש בכפרים הקטנים של בתי הקש והטין ובשווקים הצבעוניים – לנוח בצל באר של משפחת רועים, לדבר עם איכרים ובעלי מלאכה או לקנות מנגו מהנשים הרוכלות. באור אחרון של דמדומים הצלחנו להגיע אל גדת הבאני, שמסמן את גבול ההשפעה הקולוניאלית. פה, אומרים תושבי הסוואנה, מתחילה אפריקה. אבל לאכזבתנו המעבורת כבר שקעה בנהר.
"טובאב (כינוי מקומי ללבנים, זרים), אולי את רוצה לקנות מטוס?" שאל אחד מילדי הבוזו (Bozo), קבוצה אתנית של דייגים, שהסתכלו בנו בסקרנות. "קוראים לי מיסטר גוּד פרייס" (מחיר טוב), שמו המסחרי הוא צירוף המלים היחידי שיודע גאוסו סאניו באנגלית. הוא החזיק בידו מכסה של קופסת קרטון ישנה, שבה חנו מטוסי צעצוע מעוצבים מחלקי קופסאות שימורים. בתום מיקוח קצר הוא סיכם את החשבון ברגלו היחפה על החול, ובמקום לתת לנו עודף העביר אותנו את הנהר בסירתו הקטנה.
למחרת בבוקר חיפשנו טרמפ לג'נה (Djenné), עיר ימיביניימית המשמרת את הארכיטקטורה ואורחות החיים של ממלכות הסהל ונמצאת על אי בלב הנהר. ליד האתר ג'נה־ז'נו (Jeno-Djenné), התל הקדום של העיר שנוסדה במאה השלישית לפני הספירה, אסף אותנו ג'יפ של ארכיאולוגים, וקרטענו בין כרכרות בשביל המאובק המוביל אל הגשר וחומות החומר.

מקומית מנקה את כלי הבית במי נהר הניז'ר, בגדת הכפר דורוז שמצפון לאגם דבו. למרות החזה החשוף, תושבי במקום הם מוסלמים אדוקים

המכשפים של ג'נה

באנו ביום השוק. הכרכרות הרתומות לשוורים וסוסים זרמו אל הכיכר, גדושות באנשים לבושים במיטב בגדיהם, שעשויים מהבדים המסורתיים של אפריקה המערבית או מאריגי כותנה בצבעים עזים המודפסים בדגמי באטיק ססגוניים. עד מהרה התכסתה הרחבה ביריעות בד צבעוניות, ובצלן נמכרו מנגו ובננות, דגים מיובשים, מוצרי פלסטיק, עזים וכבשים.

על גג המסגד בכפר קוטקה שלגדות נהר הניז'ר, בדרך לטימבוקטו. השמש החמה אינה מתבזבזת: קולטים של אנרגיה סולרית מותקנים על הגג ומשמשים את מתפלליו

מסביב לרחבה העלו ריח ערמות של בוץ טרי. עתה ידענו כי למרות העיכובים ותלאות הדרך הגענו בזמן לחגיגת הבוץ הגדולה: פעם בשנה, בעונה החמה, משפצים תושבי ג'נה את המבנה המקודש של העיר, מבנה הבוץ הגדול בעולם, שמשמש היום מסגד. המועד המדויק של האירוע הוא סודי, אבל נודע לנו שהבנאים כבר הכינו את הבוץ שנועד לשיפוצים, והמכשפים אמרו את הלחשים.
המכשפים המכונים מָרָבּּוּ – מנהיגים דתיים בעלי כוחות על טבעיים – הם השליטים האמיתיים של אפריקה המערבית. "בזכות המרבו שרדה העיר במשך מאות שנים", טען רב הבנאים בודאקאר באיירה, הממונה על שימור מבני העיר במסגרת פרויקט בינלאומי בחסות אונסק"ו. לדבריו, גם שיפוץ המסגד נעשה בעזרת קסמיהם.
כעבור כמה ימים, בזריחת החמה, הותקנו על הגגות הסמוכים לחצר המסגד רמקולים, ובקעו מהם מיטב הלהיטים של הזמר האהוב סליף קייטה באפריקה המערבית מפגינים התלהבות דומה בכל הנוגע למוזיקה ואיסלאם, הדבק המאחד את הקבוצות האתניות השונות. לצלילי השירים הפופולריים, קולות התופים ושריקת המשרוקיות הסתערו אלפים מתושבי העיר על קירות המסגד העצום.
חבורות של גברים, על ראשיהם קערות קש גדושות בוץ, שעטו עם סולמות עץ גבוהים וטיפסו על הצריחים. תהלוכות של נשים עם דליים של מים עלו מהנהר, חדרו אל הפתחים, חלפו כמו גלים במדרגות. האווירה היתה מחושמלת, נסערת, אלימה. ואכן היה משהו על טבעי במבצע, שנמשך שלוש שעות בלבד, מתחילתו עד סיומו, ובמהלכו איש לא נפגע או נפל מכותלי המבנה הענקי. לפני שעזבנו את העיר הלכנו למרבו לבקש ברכה להמשך המסע. "כל אחד מכם ילמד מה שהוא צריך ללמוד", אמר המכשף ולא פירש.

משפחה חדשה על גדת הניז'ר

כמה ימים אחר כך, בעיצומה של העונה החמה, חליתי. כאשר שכבתי חסרת אונים, סובלת מהזיות חום, הבנתי לפתע את דברי החידה של המרבו: מעתה יהיה על כל אחד מאיתנו למצוא את הדרך שנועדה לו כדי להגיע לטימבוקטו.
ד"ר קונטה טאמה, בגלימת בובו ורודה הדורה ומשקפי קריאה במסגרת זהב, הוא הרופא הראשי בבית החולים במופטי (Mopti), עיר גדולה בדלתא של נהר הניז'ר (Niger). חלון משרדו פונה אל החצר, שם מאושפזים החולים, שכובים על גבי מחצלות, מוקפים בקרוביהם מלאי החיים, המפטפטים ומבשלים. הוא הודיע שעלי להישאר שם, בעיר האפריקאית המרוחקת כמה ימים בלבד מסוף העולם, כדי להחלים.
נפתלי הילגר, הצלם, היה צריך להפליג במעלה הנהר לפני שהחום הכבד וירידת מפלס המים יהפכו את השיט לבלתי אפשרי. הוא מצא סירת עץ מדגם פורטוגלי עתיק המכונה "פירוג", כלי תחבורה שכיח באזור. בעת שצוות הסירה – הנער הנווט ועוזריו, הטבח ושואב המים – עסק בהכנות להפלגה, חיפשו בעבורי מכרינו המקומיים "אבא מארח". באפריקה המערבית אף אחד לא נשאר לבד, אפילו לא אשה לבנה שמדברת צרפתית עילגת בעזרת שיחון. מנהג חברתי מאפשר לאנשים בכל מקום לזכות בקרובים המחויבים לרווחתם. התפקיד נפל בחלקו של מוחמד טורה, סוחר של חפצי אמנות ושחקן כדורגל בנבחרת המקומית, המתגורר עם שארי בשרו העשירים בבניין היחידי בעיר שעשוי מבטון ומקושט בצלחת לוויין. לפיכך, עד שיצאה הספינה לדרכה היתה לי כבר משפחה.

כאשר שכבתי חסרת אונים, סובלת מהזיות חום, הבנתי את דברי החידה של המרבו: מעתה יהיה על כל אחד מאיתנו למצוא את הדרך שנועדה לו לטימבוקטו

מופטי, עיר הנמל של הנהר הגדול ביותר באפריקה המערבית, מרכזת את הסחר בין צפון הארץ לדרומה. רבים ממכרי החדשים באו לעיר לחפש את עתידם. בלטה בהם עיישה סאנקאיה, בוגרת אוניברסיטה, שהשאירה את ארוסה בבמקו הבירה ובאה למופטי לעבוד לפרנסתה ולחסוך כסף להמשך לימודיה – תופעה מיוחדת במאלי. רוב הנשים זוכות להשכלה בסיסית בלבד ומתחתנות בגיל ההתבגרות. "הצלחתי בעזרת אללה ובזכות חברי הטובים", הסבירה סאנקאיה את מקור כוחה.
באחד הערבים ניסו הבליינים ב"בוזו בר" במופטי להמר אם אצליח למצוא טיסה לטימבוקטו בימים החמים ביותר בשנה, כאשר אפילו מטוסי הדואר לסהרה לא נוחתים באזור, ומה הסיכוי שהסירה של נפתלי הילגר לא תשקע בשרטונות החול הנוצרים בנהר בעונה היבשה. הסיכויים של שנינו נראו גרועים במיוחד.

השוק והנהר במופטי. מופטי היא עיר נמל המציעה טיילת שוקקת חיים, אזור מזחים הומה ואפילו חיי לילה ב"בוזו בר"

העיר האגדית נעלמה

בינתיים, במעלה הנהר, המשיכה סירת העץ הקטנה שנפתלי הילגר הפליג בה לעשות את דרכה במים הרדודים. מדי פעם עצרה בכפרים, רובם יישובים ארעיים של דייגים, עשויים בקתות קש. נוף הסהל היה חדגוני: מים, חול, מעט שדות, עדרי כבשים ופרות. ככל שהתקרבה הסירה לטימבוקטו התכסו גדות הנהר בדיונות.

קשיי הגישה לטימבוקטו והאגדות על הרחובות המצופים זהב הלהיבו את דמיונם של בני המערב. במאה ה־19 ארגנו אירופאים לראשונה משלחות למציאת עיר הזהב המסתורית

במופטי, בעזרת אללה והקשרים של מוחמד טורה, מצאתי את מי צריך לשחד כדי לביים נחיתת חירום של מטוס הדואר. באחד הבקרים החמים ביותר של העונה היבשה לקח אותי אחד מקרובי החדשים הרחק מהעיר אל נקודת המפגש, ליד עץ בודד בלב המישור הלוהט. חיכיתי שעות ארוכות, המים שלי כמעט אזלו כאשר ירד מהשמים מטוס חד מנועי מדגם מיושן, נהוג בידי טייס רוסי, המעביר לפרנסתו מטענים לסוף העולם. מבעד לאשנב המאובק אפשר היה לראות את מרחבי הסהרה, פס זוהר של מי הנהר, גמלים ונוודי מדבר. אבל העיר האגדית נעלמה.
טימבוקטו היא עיירה של בתי בוץ ורחובות מכוסים בחול. נדמה שהמדבר מאיים להשתלט על הסמטאות הצרות והמבנים הנמוכים שטוחי הגגות, חסרי הביוב והחשמל, שבהם

שוק המלח של מופטי, עיר הנמל השוכנת בדלתא של הניז'ר, הנהר הגדול ביותר אפריקה המערבית, ומרכזת את הסחר בין צפון הארץ לדרומה

מתגוררים בצפיפות 15 אלף תושבים, רובם עניים מרודים. מההיסטוריה המפוארת נותרו שלושה מסגדים בלבד וכמה מבני אבן מעוטרים בדלתות עץ כבדות עם קישוטי פליז – צל של ימי הזוהר של העיר, במאה ה־15, כשחיו בה מאה אלף תושבים, ביניהם רופאים ומלומדים רבים. מאה שנה לאחר מכן היא נהרסה על ידי כובשים ממרוקו ושקעה בתהום הנשייה.
על פתחי הבתים שבהם התארחו הרפתקנים שחיפשו את העיר האבודה קבעו לאחרונה שלטי מתכת. מעניין, למשל, אם גורדון ליינג הסקוטי, האירופאי הראשון שהצליח להגיע לטימבוקטו בשנת 1826 ושילם על כך בחייו, חשב שהאגדה משתלמת. נוסעים שמזלם שפר עליהם יותר – כמו רנה קאייה הצרפתי, היינריך בארת הגרמני, הרב היהודי מרדכי אבי צרור ודיוויד ברטי האמריקאי, שעמד בראש המשלחת הראשונה שחצתה את הסהרה – כתבו דוחות וספרים על נפלאותיה של טימבוקטו ופרסמו את שמה ברחבי העולם. נדמה כי בעיני דמיונם לא ראו את העיירה המאובקת אלא את מקסם השרב של הפנטזיה.
הלכתי אל שוק המלח העתיק. נוודים בני הטוארג עדיין מובילים לטימבוקטו גמלים עמוסים לוחות מלח מהמכרות שבלב הסהרה. "היהלומים המלוחים" הם מצרך נדיר ביבשת השחורה עד היום, אבל הסוחרים האפריקאים כבר לא מגיעים לפה. עסקי המלח, כמו כל שאר העסקים, מתנהלים כיום קילומטרים רבים דרומה במורד הנהר, בשווקים של מופטי. המיקום, שבגללו היתה בעבר טימבוקטו העיר העשירה בתבל, הפך אותה בעת המודרנית ליישוב עני ונידח.

שיירת המלח האחרונה

שיירת גמלים נושאת מלח מטימבוקטו למופטי. נוודים בני הטווארג עדיין מובילים לטימבוקטו גמלים עמוסים לוחות מלח מהמכרות שבלב הסהרה, אבל הסוחרים האפריקאים כבר לא מגעים

זה היה בסוף העונה החמה. שיירת המלח האחרונה חזרה מהמדבר. העיירה העלובה נעלמה בחשכה. בשעת לילה מאוחרת נפגשנו, הצלם ואני. אף שהלכנו בדרכים אחרות הגענו שנינו לסוף המסלול. רוח התחילה לנשב בסמטאות הרפאים וידענו שהגשם קרוב. מסביב התערבלו הדיונות ונצנצו כוכבים בהירים.
אין מקום כזה, סוף העולם, ולא קיימים בו עיר שאבדה בחולות או שער אל הסהרה. ובכל זאת היה שווה ללכת לשם: מחווה לאנשי ממלכות הסהל, לחוקרי הארצות, לסנט־אכזיפרי, ולכולנו – הנוסעים שעדיין מחפשים. כמו שאמר הנסיך הקטן: "בית, כוכבים, מדבר – כל אלה, יופיים בא להם מדבר הסמוי מהעין".

אין מקום כזה, סוף העולם, ולא קיימים בו עיר שאבדה בחולות או שער אל הסהרה, אלא עיירה של בתי בוץ ורחובות מכוסים בחול

המסע נערך בחסות חברת AHAVA מבית מעבדות ים המלח.
תודותינו למשרד החוץ: ליואל ברנע, לשלמה מורגן ולצוות שגרירות ישראל בדקאר, במיוחד לרז שבתאי ולמיכל אזאז'י, על הסיוע בהפקת הכתבה והכנסת האורחים; ולפרופ' מיכאל אביטבול ורות מולכו על המידע והעצות. הציטוטים מ"הנסיך הקטן" הם מהתרגום חדש של אילנה המרמן, הוצאת עם עובד. Sankaré du Mali; Mme Martine Louis du Sénégal.
Sineyoko, M. Mohamed Deen Traore, Mme Aïssata
M. Bory Sidebé, M. Houssey Toka, Gaoussou et Kakaï
Sidibé, Dr. Boubacar Hama Diaby, M. Bayere Boudacar,
Nous tenos à adresser nos remeciements à M. Malic
k

הפוסט טימבוקטו, מסע לסוף העולם הופיע ראשון במסע אחר

לוב: סוד האגמים הנעלמים

Sun, 08 Jan 2012 08:36:38 +0000

לגלרית תמונות מלוב לחצו כאן >>

הסהרה הלובית טומנת בחובה ריגושים סמויים: ימים שלמים חצינו מישורים אינסופיים, דילגנו בין סלעים, וטיפסנו על דיונות המתנוססות לעתים לגובה של בנייני קומות. כבר התרגלנו לגוון צבעים מצומצם ביותר של שמים כחולים וחול כתום. אבל מעבר לכל דיונה, ידענו, עשויה להמתין לנו הפתעה נעימה: צלו של דקל בודד, נווה מדבר מרענן או אפילו אגם כחול כאי בודד באמצע ים החולות. פעמים רבות חזינו בפטה מורגנה שניסתה לבלבל אותנו, אך גם היא לא הצליחה לקלקל את הרושם: הסהרה הלובית, ובמיוחד האגמים הנסתרים, נחשבת, ובצדק, כאחד האזורים המרהיבים והמרתקים ביותר של הסהרה כולה.

אגם חסר תחתית
לילה ראשון בחולות הסהרה. אנחנו מקימים מחנה בלב המדבר של מחוז פצאן (Fezzan), כ־1,200 קילומטר דרומית לטריפולי הבירה. אני ישן מעט, ועוד לפני הזריחה מקלף את שק השינה מגופי הקפוא. כמו בסופת שלגים, רוחות הלילה כיסו חלק ניכר מן האוהל בחול. עמר, הנהג, מתחמם ליד המדורה ומפשיר את מי השתייה שקפאו. מסביב למחנה מעגל עקבות של מבקרים ליליים: זוחלים סקרניים, עכברים חצופים ואפילו נחש קטן.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד לוב,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

לא יעבור זמן רב עד שהשמש תצבע את הדיונות, לזמן קצר בלבד, באור בוקר רך וכתום, ואז תכה בנו, בעוצמה אביבית לגמרי לא מבוטלת, עד לשקיעה. אזור הסהרה שבר כבר שיאי חום עולמיים, כאשר נמדדו כאן 56 מעלות בצל בקיץ. אני מביט סביבי, לא מגלה אפילו זכר של צל, וחש שמחה על שהחלטתי לבוא לכאן בעונת האביב הידידותית יחסית.

אגם באמצע המדבר. איש לא יודע כמה אגמים בדיוק קיימים בסהרה הלובית וכיצד הם שורדים את זחילת החולות ואת התאיידות המים

עם הזריחה אנחנו נוטשים את המחנה ומתקדמים לעבר החולות, המתרוממים מולנו ברכס של דיונות עצומות. הדריכות לקראת הצפוי לי משכיחה את ייסורי הלילה: אי שם מעבר לדיונות מסתתרים אגמי אאוּבַּרי (Ubari) – כ־15 אגמים באמצע המדבר, שלא מופיעים באף מפה, ושבהם חלמתי לבקר זמן רב.

איש לא יודע כמה אגמים בדיוק קיימים בסהרה הלובית וכיצד הם שורדים את זחילת החולות המתמדת לתוכם ואת התאיידות המים המאסיבית, במיוחד בחודשי הקיץ. החוקרים המעטים שביקרו באזור סבורים כי האגמים ניזונים ממי גשמים שירדו לפני מיליוני שנים ושנקוו במאגרים עצומים בעמקי המדבר. אולם תופעת האגמים הנסתרים עדיין רחוקה מהסבר מדעי מקיף: יש אגמים עם מים מתוקים וכאלו עם מים מלוחים. יש אגמים קטנים וגדולים, חלקם עם ריח גופרית. יש כאלו עם מים קרים, עם מים חמים וגם כאלו בלי מים כלל, שרק שכבה עבה של מלח מעידה על קיום האגם בחורף.

אגם אל־מַנְדָרַה הוא הגדול מביניהם, כ־300 מטר קוטרו, והוא מתמלא מי תהום חמים רק במשך מספר חודשים בשנה. אגם אום אל־חסן נחשב כמעט בלתי נגיש, וזאת לא רק בשל גובה הדיונות המקיפות אותו, אלא גם בגלל אמונתם של תושבי האזור, לפיה רוחות רפאים משוטטות שם ומטילות אימה על כל מי שמעז להתקרב. עמר נרתע עד לעומק נשמתו מהרעיון לנסות ולהגיע לאגם המסתורי, בטענה שמעולם לא ראה אדם אחד שחזר משם ללא פגע פיזי או נפשי. אגם אום אל־מא (אם המים) הוא היפה ביותר מבין האגמים, ולטענת חוקרים גם העמוק ביותר – כתשעה מטרים. המקומיים לועגים למדענים הזרים והתמימים שאינם מבינים שאגם זה הוא בכלל חסר תחתית. בעיניהם מדובר באתר מכושף שאיש לא מוכן לגור בקרבתו.

התנגשות חזיתית במדבר
קצב ההתקדמות בים החולות איטי למדי, ומחייב הצטיידות בג'יפ חזק במיוחד, בעצבים מברזל ובמנה גדושה של אופטימיות. עלייה לדיונות היא משימה קשה ולעתים בלתי אפשרית, אך החוויה המסעירה ביותר צפויה דווקא בירידה ממנה: אף פעם לא תדע אם בקצה השני של הדיונה מחכה לך ירידה נינוחה בעלת שיפוע חביב, או תהום המאיימת לרסק את הרכב על יושביו. הדרך היחידה לחצות דיונות חשודות היא לטפס ברגל לפסגותיהן ולבדוק את השיפוע בצדן השני. סכנה נוספת אורבת מעבר לקצה הדיונה: נוסעי המסלול בוחרים בדרך כלל לנווט על פי אותם עקבות, ולא מעט ג'יפים כבר נפלו קורבן להתנגשויות חזיתיות מעבר לפסגה. גם מסיבה זו מומלץ לשלוח את אחד הנוסעים לתצפית בפסגת הדיונה לפני שכובשים אותה בסערה.

אגם גבראון. כתם כחול כהה בוהק לב החול הכתום

מי שמבסס את החלטות הניווט שלו על ניסיון עבר של טיולי 4×4 בחוף הים, מגלה במהרה שכאן חוקי הפיזיקה, ובעיקר כוח המשיכה, אינם תקפים. בכל דיונה אני מופתע מחדש שהרכב לא מתגלגל חזרה אל בסיס גבעת החול התלולה, אלא ממשיך להתקדם בזוויות בלתי אפשריות. הניווט בחולות פשוט יחסית – נוסעים לאורך עקבות רכבים אחרים שחצו את המדבר לפניך. אחרי סופות חול מומלץ להמתין לבעלי ניסיון שיסללו עקבות חדשים. סופה כזו היא אחת הסכנות הגדולות ביותר באזור זה של הסהרה.

"בתוך דקה הראות מצטמצמת לסנטימטרים בודדים בלבד, ואין מניעה מעצירה מיידית", משחזר עמר את חוויותיו ומביט בחשדנות לכיוון השמים הכחולים, "אבל אם לא מתקדמים גם בתוך הסערה, לפחות מטר או שניים בכל חמש דקות, פשוט שוקעים בחולות, מתכסים בהם או שניהם יחדיו". בני מזל עשויים לחוות תופעה נדירה: בשעות שאחרי הסופה, החולות עדיין בתזוזה איטית. מאות טונות של חול נעות, נדחסות מתחת לדיונות ומרעישות כרעמים אדירים ביום חורף.

שובם של אוכלי התולעים
כעבור כמה שעות נסיעה אני מגלה סימני חיים ראשונים: פה ושם מבצבץ דקל מתוך החולות. הסימנים הולכים ומתרבים, ואז אנחנו עוברים דיונה תלולה במיוחד, ומעבר לה מתגלה מראה מרהיב – אגם גבּראוּן (Gabraoun) פרוש לפנינו, כתם כחול כהה בחול הכתום. הדיונות סביב האגם משתקפות במים החלקים כראי, כמו גם הצמחייה הסבוכה, היוצרת מעין מסגרת. על גדות האגם מפוזרים מבנים נטושים ודממה מרחפת מעל. רק שקט של מדבר מסוגל להרעיש כך באוזניים.

חלק מן האגמים באזור רַמְלֶת א־זלאף, חבל הדיונות בין העיירות אאוברי, סבהה (Sabha), ברק (Brak) ואידרי (Idri), אוכלסו עד לאחרונה על ידי קבוצה אתנית המכונה באופן בלתי מחמיא "דוודא" (Dawada), "אוכלי התולעים". לפני כ־15 שנה החליט מועמר אל־קד'אפי כי לא נאה לבני עמו לגור בבתים רעועים ללא חשמל ולאכול סרטנים ותולעים באגמים נידחים. אי לכך הקים עיירות כמו אאוברי ואילץ את "אוכלי התולעים" להגר ליישובים החדשים, נטולי כל חן או יופי, ונעדרי אווירה, אך עם חשמל ומים זורמים. כמו במקרים דומים אחרים האוכלוסייה נכנעה לתכתיב השלטון, אך מקפידה לחזור לעתים קרובות לביקור בכפרי המולדת.

בתים נטושים על גדת אגם גבראון. ק'דאפי אילץ את התושבים להגר מהאזור

באגם גבראון אני צופה בנשים העומדות במשך שעות במי האגם הרדודים, מרכלות בעליזות על הבעלים שנותרו מובטלים באאוברי, תוך כדי איסוף סרטנים, המהווים מרכיב חשוב בתפריט אנשי האגמים. על פי המסורת, רק נשים עוסקות באיסוף סרטנים, בעוד שבאחריות הגברים להכין מהם ממרח סרטנים מזין, אותו מייבשים בצורת כדורים. כדורים אלו היו מבוקשים גם על ידי נוסעי שיירות הגמלים שחצו את האזור, ובהיעדר מזומנים שימשו כאמצעי תשלום תמורת בגדים, שמן ומזון. מכיוון שעושרם של אנשי האגמים היה תלוי במידה רבה בסרטנים הללו, נהוג היה להקריב כל שנה גמל שבאמצעות דמו הופרו המים.

ההתמכרות לדיונות
בראשית הנסיעה עמר התוודה בפני שקיבל קידום בעבודה: עד כה היה טבח בטיולי מדבר, אך עתה הפך לנהג בכיר. לא רציתי להעיב על שמחתו, אך אני משוכנע שקיבל את הקידום לאו דווקא בזכות כישורי הנהיגה שלו, אלא בגלל עקשנותי לקבל נהג דובר אנגלית. כאשר הג'יפ שקע בפעם הראשונה בחולות (חמש דקות לאחר תחילת הנסיעה), הרהרתי אם לא עדיף היה לבלות עשרה ימים עם נהג שיודע לבשל אך לא מדבר, מאשר

לדבר עם טבח שלא יודע לנהוג. מחשבה דומה עלתה במוחי כאשר ליד אגם גבראון, עמר נעשה קצת נבוך: "אין לנו מספיק דלק כדי לחזור לאזור העיירות או לאגם הבא. אחרי שנסענו אתמול 1,200 קילומטר מטריפולי עד כאן, כבר לא היה לי כוח למלא דלק". למזלי, כוח למלא מים היה לו, וכך אנחנו מבלים את היום בהמתנה לג'יפ אחר שיהיה מוכן למלא את המכל היבש. שלושה ג'יפים עוברים עד אחרי הצהריים, מבלי שעמר טורח לגשת אליהם. כאשר הוא מזהה בפני סימני ספק דאגה ספק עצבנות, הוא משתף אותי בפילוסופיית החיים שלו: "יש בחיים רק שני ימים שלא צריך לדאוג להם: יום העבר ויום העתיד". לי נראה שעמר הוסיף גם את יום ההווה לרשימה.

שטח חקלאי על רקע דיונות שמיתמרות אל-על

אני משתעשע בינתיים ברעיון להיתקע בלי דלק באחת ממדינות הנפט העשירות ביותר בעולם. אך זה לא קורה, ואדישותו של עמר מנצחת את הדאגנות שלי: בג'יפ הרביעי הוא מזהה את חברו הטוב טייב, שעבר במקרה במקום, והוא מסכים לתרום לנו כמה ליטרים.

גם אחרי מספר ימים, שבהם אנחנו מפלסים את דרכנו בחולות האינסופיים לעבר הגבול האלג'ירי, אני לא מתרגל לנופי הסהרה ומתלהב ללא הפסקה. ההנאה מתעצמת במיוחד בשעות הערב המוקדמות, בהן אנחנו עוצרים להקמת מחנה ולטיולים רגליים. כדי להתקדם מהר יותר, אני מוריד את הנעליים והולך יחף כמו עמר וטייב. שניהם כבר רגילים למראות החול המרהיבים ומתיישבים לכוס תה עם צמד חיילים אלג'ירים. אני תוהה אם עברנו בטעות את הגבול לאלג'יריה, אבל טייב מרגיע: "לא אנחנו, הם עברו את הגבול כדי לשתות איתנו כוס תה. חוץ מזה, אני לא מאמין בגבולות במדבר. במקרה זה ק'דאפי דווקא צדק – הארץ לא שייכת לאף אחד", הוא מצטט בחיוך מן "הספר הירוק", תורתו של המנהיג הלובי הנצחי.

אני מתרחק מחברי ומטפס על דיונה אחר דיונה. אחרי חצי שעה של הליכה בחולות אני תשוש אך מכור סופית. "בעוד עשרים מטר אחזור", אני משכנע את עצמי והולך עוד עשרים מטר. ואחר כך עוד עשרים מטר. ועוד. כל דיונה והיופי שלה. אני לא מצליח להתנתק מן הנוף עוצר הנשימה, מן השקט האינסופי וממגוון הצבעים המשתנה באיטיות. באור ירח מלא אני חוזר בלית ברירה למאהל.

בפתח חנות בעיר ע'ת. תושבי הדרום מתייבשים בקצב מזורז
לטובת חבריהם במישור החוף

נהר האדם הגדול
בוואדי אל־חייאט, בין אאוברי לסבהה, שדות חיטה ירוקים מכסים את החולות. הדיונות העצומות נראות כאיום מתמיד על מאמצי התושבים להוציא את לחמם מן החולות. אך מים יש דווקא בשפע: החקלאים שואבים ממאגרי הגשמים העתיקים העצומים המצויים בעומק של עשרה עד 700 מטר. הקידוחים בסהרה גילו שמים נאגרו כאן כבר לפני כ־400 מיליון שנה, עוד לפני היווצרותם של בעלי חיים בכדור הארץ!
באזור סבהה הנוף משתנה. חולות מכסים את הכבישים ונוף הדיונות העגלגלות הופך למשטח סלעי שלא רואים את סופו. נאות מדבר מיובשים, רבבות עצי דקל מתים וצמחייה נבולה מעידים על תרומת האדם להתפשטות המדבר. כאן נחשף הצד האפל של המבצע השאפתני ביותר של מועמר ק'דאפי והפרויקט ההנדסי הגדול בעולם: "פרויקט הענק של נהר מעשה ידי אדם". מתחת לחולות הסהרה נפרשו כ־4,000 קילומטרים של צינורות בקוטר של ארבעה מטרים, המובילים מים מהמאגרים התת קרקעיים שבמדבר אל ערי החוף הצחיח, מרחק אלף קילומטרים משם. כך מועברים בכל יום כ־4.5 מיליון מטרים מעוקבים של מי שתייה. הפרויקט נמשך גם בימים אלו, במטרה לחבר אזורים נוספים למערך.

השאיבה המוגברת של השנים האחרונות גרמה לירידה דרמטית במפלס מי התהום ולהתייבשות האזור כולו. חלומו של ק'דאפי על פלא העולם השמיני הפך במהירות לחלום הבלהות של תושבי הדרום, המתייבשים בקצב מזורז לטובת חבריהם במישור החוף. כ־25 מיליארד דולר עלה הפרויקט עד כה, לא כולל הנזק האקולוגי שנגרם לנאות המדבר המתייבשים. מהנדסים בריטים טוענים אמנם שרזרבות המים כה גדולות, כך שגם בעוד חמישים שנה תנצל לוב רק כאחוז אחד מכמות המים הנמצאת מתחת לחולות הסהרה, אבל איש אינו יכול לערוב לגורל איכות המים, ששכבות מים מלוחים עלולות לחדור אליהם ולהפוך אותם לבלתי שמישים, ולגורלם של נאות המדבר הגדולים שבדרום המדינה, שמתייבשים בקצב מפחיד.

לגלרית תמונות מלוב לחצו כאן >>

תודה מיוחדת לפדהצור בנעטיה ממרכז אור שלום על הסיוע בהכנת הכתבה

הפוסט לוב: סוד האגמים הנעלמים הופיע ראשון במסע אחר

המדבר המערבי במצרים

גיל אל עמי — Fri, 10 Jun 2011 23:25:24 +0000

מדבר סהרה לא מפסיק להצית את הדמיון: חמוקי דיונות רכות, המתפרקדות לאורך מאות קילומטרים בשמש המדבר, והנסיך הקטן, הנגלה לעיני סנט אכזופרי מבינותיהן; נאות מדבר עלומות, וקליאופטרה, היוצאת עם פמלייתה לרחוץ במעיין הנעורים שבנאת המדבר סיווה (Siwa); שיירות גמלים כבדי דבשת, ואלכסנדר הגדול, היוצא בראש לגיונותיו, לשאול בעצת האורקל; עוז רוחם של מונטגומרי ופיקודיו, חיילי בעלות הברית, העוצרים בגופם את מתקפת רומל, ועוד ועוד.
מסענו, שהוא אתגר של גילוי מרחבי הטבע, עובר בחלקו המזרחי של הסהרה – המוכר דווקא כ"מדבר המערבי", משום שהוא נמצא בחלקה המערבי של מצרים. המדבר המערבי – המשתרע על פני יותר מ־680,000

אל עלמיין. תזכורת לקרבות רומל-מונטגומרי | צילום: ברק נגן

קילומטרים רבועים ותופס כשני שלישים משטחה היבשתי של מצרים – נחשב לאחד המדבריות היפים בעולם (עוד על המדבר המערבי ב"מסע אחר" 61 ו־63). מה שמייחד אותו מיתר מדבריות העולם הוא רבגוניותו. כמעט כל 100 קילומטר תגלו בו נוף שונה בתכלית מקודמו, כאילו הגעתם למדבר אחר.
את המדבר המערבי אפשר לחצות רק ברכבי 4X4. אחד הסעיפים בהסכם השלום עם מצרים אוסר על מעבר של רכבי 4X4 ושל רכבי דיזל פרטיים בין שתי המדינות. למרות שכיום מנסים לשנות החלטה זו, היא עדיין בתוקף (אפשר לשכור רכב שטח במצרים עצמה, או להיכנס לתחומיה בקבוצה מאורגנת של רכבי שטח).
כדי להצטרף לטיול שטח במצרים, נדרשות הכנות, ובעיקר ניירת רבה. ישראלים המבקרים במצרים זקוקים לאשרה, שאותה ניתן להנפיק בשגרירות מצרים בישראל. כדי לקבל אשרה, התקפה לחודש אחד בלבד, יש צורך בדרכון התקף למשך שישה חודשים לפחות ממועד הנסיעה המתוכנן. בין המסמכים הנוספים הדרושים כדי להצטרף לטיול שטח במצרים: רשיון נהיגה בינלאומי; תרגום לאנגלית של רשיון הרכב, שאותו תוכלו לקבל במשרדי מ.מ.ס.י; פירוט דקדקני של הציוד שבכוונתכם לקחת איתכם למצרים; וכן "טריפ טיקט" – כרטיס שינפיקו עבורכם במ.מ.ס.י, כנגד ערבות בנקאית. הוא יאפשר לכם לעבור את הגבול ברכבכם, ולחזור לישראל באותו רכב, בלי שתיתקלו בבעיות ובעיכובים במכס.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מזרח-תיכון,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הנילוס כמנהגו נוהג
המסע מתחיל במעבר הגבול אילת־טאבה. לאחר בדיקה קפדנית של הרכב, הציוד והניירת, אנו יוצאים בדרך לנואייבה.
משכימים עם אור ראשון של בוקר היום השני; לפנינו נסיעה עתירת קילומטרים אל תוככי מצרים. חוצים את סיני דרך נאחל (Nakhl) ומעבר המתלה, ועוברים במנהרה שמתחת לתעלת סואץ, מנהרת אחמד חמדי
(Ahmed Hamdi). ממשיכים מערבה, בכביש 33, המוביל לקהיר – נהר אדיר של המולה ורעש, ובין כל אלה זורם לאיטו הנילוס, רחב וכחול, כמנהגו משחר ההיסטוריה. קהיר תוקפת את כל החושים בעוצמה אדירה.

אתר הנופש של קליאופטרה
המסע ממשיך מקהיר לאלכסנדריה (Alexandria) בכיוון צפון־מערב, בכביש 1. באיזור פזורים אתרים היסטוריים רבים, שבהם אירעו קרבות עקובים

המדבר הלבן. לנסוע בתוך מוזיאון חי
צילום: עמוס כץ

מדם. אחד מהם הוא המצודה של אלכסנדריה
(Fort Qaitbey), שנבנתה על ידי הממלוכים ב־1480, ונפגעה קשות בהפצצות הבריטים
ב־1882.
היום השלישי נפתח בחוף האפריקאי של הים התיכון. בדרך מערבה עוצרים לביקור קצר באל עלמייין (El Alamein) – אתר בן אלפי קברים, תזכורת מצמררת לקרבות רומל־מונטגומרי.
ממשיכים מערבה,
אל מרסה־מטרוח
(Marsa Matruh), עיירת קיט, שם נהגה כנראה קליאופטרה לנפוש, ופונים בכיוון דרום־מערב, בכביש המוביל אל נאת המדבר סיווה.
מרחבי המדבר העצומים ייפרשו לפנינו. עם ערב נגיע לנאת המדבר גארה
(Qara). קרוב לוודאי שהמקומיים יכינו עבורכם חאפלה של כבש ואורז חם. מקימים מחנה.

ניקוי חול
בבוקר היום הרביעי, לאחר סיור בנאת המדבר הציורית ובכפר, נצא בכיוון דרום־מערב, אל נאת המדבר סיווה. מאופק לאופק משתרעים משטחים עצומים של נומוליטים (מעין צדפים) מאובנים, הבוהקים כפני אגמים בשמש. בשעות אחר הצהריים מגיעים לנאת המדבר סיווה, שבה היה בימי קדם אורקל, אותו מדיום שחזה את העתיד וחרץ גורלות. כאן יש עשרות קילומטרים של דקלים, עצי פרי ומעיינות. הרשו לעצמכם ליהנות מרחצה במעיין החם.
ביום החמישי כדאי להשכים לפני עלות השחר, ולצאת למקום מושבו של האורקל, כדי לצפות בזריחה. מסיווה נמשיך אל ההרפתקה העיקרית – ים החולות הגדול. הדיונות עצמן אינן עבירות, אפשר רק לנסוע ביניהן.
בשלב הזה מקפידים המלווים המצרים להתוות מסלולי תנועה, שכן הסכנה ליפול ב"סכין" – דיונת חול, שהרוח יצרה בה עלייה מתונה מצד אחד, אבל ירידה חדה ובלתי צפויה מהצד השני – גדולה. שעת נסיעה בצהוב הרך הזה שקולה כנגד שנים על ספת הפסיכולוג. לאט לאט נושרות הקליפות והפוזות; נשאר הנטו, מה שקוראים "ניקוי חול".
אחרי נסיעה מזרחה, נגיע עם ערב לאגמי בחריין (Baharein), שם אפשר ללון רק באוהלים, כדרך ההולכים במדבר.

שלושה אגמים במדבר
ביום השישי נעשה את דרכנו אל נאת המדבר בהריה (Bahariya). בדרך נחצה מדי פעם את עקבות כלי הרכב של ראלי פריז־דקר־קהיר, שנערך לפני כשנה. בניגוד למשתתפיו, לנו יש אפשרות ליהנות מיופיו של המדבר ומהדרו. מגיעים לבהריה, נאת מדבר עצומה.
ביום השביעי נחצה את המדבר השחור (Black Desert), שבו מעין פירמידות טבעיות, מכוסות במשטחי אבן שחורה, וממנו נמשיך דרומה, אל

ים החולות. דיונות בלתי עבירות
צילום: עמוס כץ

המדבר הלבן (White Desert). כאן מתגלים אינספור פסלי אבן לבנים, המזדקרים מתוך חול בהיר. כאן ייתכן שתחושו כאילו אתם נוסעים בתוך מוזיאון חי: מסלול הנסיעה עובר בינות לפטריות סלע לבנות ותצורות, שהעין אינה שבעה מלראותן.
ביום השמיני נמשיך דרומה, בנוף עוצר נשימה, בדרך לנאת המדבר פאראפרה (Farafra) – נאת המדבר הקטנה ביותר במדבר המערבי, ובה מעיינות חמים ושפע ירק.
במקום תוכלו לבקר גם במוזיאון מיוחד (The Dreams of Badr) שהקים בדואי בן המקום, והמתאר – בפיסול ובציור – את אורחות החיים של התושבים באיזור. בדרך חזרה (בכיוון צפון־מזרח) לכיוון בהריה חווים את מדבר הסהרה במלוא יופיו. בשלב הזה עלולים הג'יפים להימצא במצב "ווילי" (הגלגלים הקדמיים באוויר, האחוריים על הקרקע), בשל המטען הכבד של האבנים היפות שאספתם מן הסתם בדרך.
גם את הלילה נעבור בבהריה. השתדלו שלא להחמיץ רחצה במעיין החם.
ביום התשיעי נוסעים בכיוון צפון־מזרח, אל אגמי ואדי ריאן
(Wadi el Ruwayan). הג'יפים פרושים בשטח, עולים ויורדים במשטחי החֲמָדות (כינוי זה מתייחס למישורים מדבריים סלעיים, שרוב החול שבהם נסחף על ידי הרוחות, ולכן הם נותרו זרועים בחצץ ובאבנים בלבד), ונדמה שאין סוף למרחבים. איזור האגמים הוכרז לאחרונה כשמורת טבע.
בלב ליבו של המדבר יתגלו לעינינו שלושת האגמים, שמפלים מחברים ביניהם. אפשר לרחוץ במים מתוקים, צלולים וקרים!

נופים תנ"כיים
ביום העשירי נחזור מאיזור האגמים בכיוון צפון־מזרח, אל קהיר. הדרך עוברת בשטח חקלאי, המושקה על ידי תעלות. כשנוסעים בה, עולה תחושה של מסע בזמן, לתקופת התנ"ך.
בגיזה (Giza) שבמערב קהיר אפשר לבקר בפירמידות, ולהצטלם למזכרת על רקע סימן ההיכר המובהק ביותר של מצרים.
ממשיכים אל תעלת סואץ, שאותה חוצים במנהרה, ושוב עוברים את סיני.

עוד טיולי ג'יפים ברחבי העולם >>

הפוסט המדבר המערבי במצרים הופיע ראשון במסע אחר

טימבוקטו – בלוז לכחולי הטורבן

Sat, 14 May 2011 21:54:20 +0000

"Ce pas possible" , צועק לי אורי, שותפי למסע. "מה קרה? התחלת לדבר צרפתית?" עניתי לו והמשכתי בניסיונותי לרקוד לצלילי המוזיקה שבורת הקצב שבקעה ממערכת הסאונד החצי־מאולתרת, כשמסביבי עשרות נערות ונערים בני שבט הטוארג (gerauT) רוקדים בקלילות ובסינכרון מושלם. "תסתכל על הדי.ג'יי, זה לא ייאמן". הדי.ג'יי ניגן סט של מוזיקה אפריקאית־ערבית והאזין לה דרך שפופרת של טלפון. ככה זה במאלי, ככה זה באפריקה: האוזניות מקולקלות? נשתמש במה שיש.
על פסטיבל המוזיקה שמתקיים בסהרה, ובו רוכבים על גמלים ומנגנים מוזיקת בלוז, שמעתי מחבר. הפסטיבל מתקיים מדי שנה בינואר באסקאן
(Essakane), נווה מדבר המרוחק כשבעים קילומטרים מהעיר טימבוקטו
(Timbuktu) שבמאלי. החבר תרם גם אזהרה ידידותית: "אל תצפה לכלום: לא לאיכות הסאונד, לא לארגון, לא לעמידה בזמנים ולא לתנאי מחייה. אל תתפלא אם באמצע ההופעה יבוא טכנאי עם מלחם ויתקן את המיקרופון של הזמר הראשי בעודו שר". האזהרה הזאת רק הגבירה את העניין שלי בפסטיבל. זה נשמע נפלא ומרתק, בתולי ומצחיק. ההחלטה נפלה.
מה שהיה פעם מפגש איחוד של שבטי הטוארג הנודדים בסהרה התפתח למפגש תרבותי־מוזיקלי שמיועד לקרב בין השבטים אגב שמירה על המסורת, במעין משתה חג ענקי. היום מצטרפים כאן יחד מאות אנשים וגמלים, ג'מים מוזיקליים של ישן וחדש, אקוסטי וחשמלי, שנוצרים בספונטניות על ידי אנשים שבאים ליהנות ממוזיקה אחרת. כולם רוקדים בדיסקו המאולתר, על רחבת הריקודים החולית, לאור הזרקורים של הירח. בני נוער טוארגים לבושים בערבוביה של בגדי היפ־הופ וטורבנים, רוקדים בשיכרון חושים, נהנים מכל רגע ומנצלים את ההזדמנות לפרוק עול, לרקוד ולשתות לפני שיחזרו לשגרת חייהם הקשוחה. כמה מהם יחזרו לנדודים בסהרה, אחרים יחזרו לעבוד במכולת, ויהיו כאלה שיחזרו לקבץ נדבות מתיירים מזדמנים.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מאלי,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

גבעות חול וגמלים. המון גמלים

ארבעה ימי שיט על נהר ניז'ר (Niger) בסירת מסע רעועה ועמוסה כדי להגיע לעיר טימבוקטו, שער הכניסה הדרומי למדבר סהרה, אחר כך עוד חמישה ימי המתנה עד שיגיע הג'יפ ועוד ארבע שעות של נסיעה על שבילי חול במדבר. זה מה שצריך כדי להגיע לאסָקאן, נווה המדבר שבו הפסטיבל מתרחש.
הגענו יום לפני הפתיחה הרשמית של הפסטיבל, ולאחר חודש של שיטוטים באפריקה. כבר התרגלנו ללוחות זמנים גמישים ולסיפורים בני אלפי גרסאות, למשאיות ולפיח, לביוב ולזוהמה. אבל כאן, הרחק מכל ציביליזציה, יש שקט שחודר אל הנשמה, אוויר צלול ויבש, גבעות חול אינסופיות וגמלים. המון גמלים. חיפשנו את אוהל העיתונות, שבו אנו אמורים לקבל תדריך על תוכנית הפסטיבל וגם אוהל לשינה. איש הקשר הצרפתי מהנהלת הפסטיבל אמר לנו שעדיין לא ברור איפה יהיה אוהל העיתונות, אבל שנרגיש בנוח, ונתפוס לנו אוהל שינה

מתחת לעץ שיטה גדול ישבו ארבעה נגנים טוארגים לג'ם סשן: שתי גיטרות חשמליות וגיטרה בס מחוברות למגבר חשמלי קטנטן המופעל בבטריות. ג'ריקן של עשרים ליטר היה התוף. החיבור של המוזיקה המסורתית עם רוקנרול פסיכדלי בסגנון שנות השישים היה מחשמל. בדיוק בשביל זה באנו עד הנה

ממגוון האוהלים הנמצאים מול השירותים. הפנטזיה שלנו נראתה קצת אחרת, ולכן לקחנו את הציוד והתחלנו לצעוד. סיכמנו שלא עוצרים עד שממש אפשר לשמוע את השקט. אחרי עשר דקות עצרנו. הקמנו אוהל מתחת לעץ שיטה ענקי שיספק הגנה מהשמש, ותלינו את הערסל.
לאט התחלף השקט בהמולה. אנשים וג'יפים החלו למלא את המרחב, כל אחד מסמן לו טריטוריה קטנה ומרים דגל התיישבות. היו שבאו ברכב שטח שכור. שני אופנוענים שפגשנו עוד קודם הגיעו מרוצים אחרי רכיבת שטח מאתגרת, וסיפקו לנו השראה לטיול הבא באפריקה. חמש תיירות איטלקיות בגיל הבשלות, מלוות בטייס ספרדי, הקימו אוהל ממש לידנו. השטח החל להתמלא, ואווירה של התרחשות והתרגשות ריחפה במקום.
ואז זה קרה. כעשרים טוארגים, דמויות מסתוריות מכוסות מכף רגל ועד ראש, חתכו את חולות המדבר בדהרה מהירה ושקטה על גמלים מקושטים. כמה שקטים ואלגנטיים הם הגמלים, גם כשהם רצים בשיא המהירות. מיד ידענו למי שייכת השמחה ומי הם מלכי המדבר האמיתיים. שום אופנוע או רכב ארבע על ארבע לא יטיל רושם ויקרין עוצמה כקבוצת גמלים שועטת. כעבור חצי שעה בערך הגיעה עוד קבוצה והתמקמה לא הרחק מהקבוצה הקודמת. ברכות וחיבוקים התעופפו באוויר, ורוח חגיגית של איחוד החלה לנשוב בשטח הפסטיבל.
החלטנו לעשות סיבוב במתחם, כשהיעד הסופי הוא אוהל המסעדה. צעדנו בחול, ולפתע שמענו צלילי דרבוקה מוכרים. באחד האוהלים החל להתפתח ג'ם סשן בין גיטריסט אירופאי ונגן דרבוקה עטוי כאפייה לבנה. נשאבנו לכיוון האוהל כדי לספוג קצת אווירה. אמרתי לאורי שסלסולי ה"וואי וואי וואי" של נגן הדרבוקה נשמעים קצת "אשכנזיים", ושהג'ם הזה מזכיר לי את פסטיבל בומבמלה בניצנים. אורי הפעיל את ראיית הנץ שלו וענה, "אם חשבת שאנחנו הישראלים היחידים כאן, תשכח מזה. זה גיל רון־שמע מלהקת שבע". המשכנו לכיוון האוכל. כשבחנתי את מגוון הסירים באוהל־מסעדה הבנתי שהקוסקוס הולך להיות ידידי הטוב ביותר בשלושת הימים הקרובים. קוסקוס, חול ובומבמלה. כמו בארץ.
פתאום, בלי כל הודעה מוקדמת (או שהיתה הודעה, אבל בצרפתית קלוקלת), החלו קבוצות הגמלים לדהור לכיוון הבמה המרכזית, מרחק שתי גבעות חול מאיתנו. עשרות תיירים נלהבים וכמה צלמים חרוצים הזדנבו בעקבות הגמלים. הבנו שמשהו קורה ורצנו אחריהם — אנחנו, המצלמות והקוסקוס.
המחזה שהתגלה היה מרהיב: כמאתיים גמלים מקושטים וחגיגיים נעמדו עם רוכביהם על פסגת הגבעה, ובתזמון קיטשי מושלם נעמדה השמש מאחוריהם ושרטטה את צלליותיהם. הכרוז ברקע צעק בצרפתית ובטָמָשֶק, בנה מתח והלהיב את הרוכבים ואת הקהל. יריית הפתיחה הרשמית של הפסטיבל נשמעה, ועשרות הגמלים החלו לדהור לעבר אוהל הנשים שבגבעה ממול. באוהל ישבו נשים טוארגיות מכוסות פנים וניגנו מוזיקת "טקמבה" מסורתית, שנועדה לשלח את הגברים לדרכם. ראשי השבטים קיבלו את ברכתם מהנשים והמשיכו אל תחרות הגמלים המסורתית בין השבטים. הפסטיבל התחיל.
ערב ההופעות הראשון עבר בעצלתיים, מלווה בתקלות טכניות מרובות ובהופעות בינוניות של אמנים אפריקאים ומערביים. את מערכת הסאונד והתאורה הרכיב ותחזק צוות צרפתי, ולכן נוצרה ציפייה לאיכות גבוהה. המציאות היתה רחוקה מכך. במהלך הערב נרשמו הפסקת חשמל אחת, סאונד מתחת לכל ביקורת וכמה אמנים מערביים שלא ברור איך הגיעו להופיע על במה. את הערב חתם זמר מקומי אהוד בשם באבא סאלח, שנתן הופעה ארוכה ואינטימית. הלכנו לישון עייפים ומאוכזבים מעט מרמת ההופעות.

ובשוליים, הקסם האמיתי
למחרת בבוקר התעוררנו לצלילים עדינים של גיטרות חשמליות שבקעו מתחת לעץ מרוחק. הנגינה המהפנטת הכניסה אותנו למדיטציית בוקר. עוד לפני שפקחנו את העיניים כבר נשאבנו לאווירה המדברית. לאט־לאט התעוררנו, הכנו תה ואחריו עוד אחד ועוד אחד, מקשיבים לצלילים המתוקים שנישאו אלינו ברוח. שאלנו את עצמנו: "גיטרות חשמליות באמצע המדבר? הרחק מכל שקע חשמל או גנרטור? הכיצד?" התחלתי לצעוד לכיוון העץ המנגן. מסביבי דממת מדבר מוחלטת ורק צלילי הגיטרות הולכים ומתחדדים.
מתחת לעץ ישבו ארבעה נגנים טוארגים, שתי גיטרות חשמליות, גיטרה בס אחת וג'ריקן עשרים ליטר בתור תוף, וכל זה מחובר למגבר חשמלי קטנטן שמופעל בבטריות. החבר'ה ראו אותי מתקרב וסימנו לי להצטרף לג'ם סשן שלהם תוך כדי שהם ממשיכים לנגן ולשיר. עוד שני חברים הגיחו פתאום רכובים על גמלים והצטרפו לסשן במחיאות כפיים ובשירה. המחזה היה סוריאליסטי לגמרי. תחת עץ שיטה באמצע שומקום יושבת לה חבורת נוודי מדבר ומנגנת מנטרות מהפנטות בגוון ערבי, בגיטרות חשמליות שנשמעות כאילו נלקחו מהופעה של להקת "הדלתות" בשנות השישים.
החיבור בין המוזיקה המסורתית והסאונד החשמלי היה מחשמל. כשסיימו את הסשן הראשון דיברתי עם נאסר, נגן הבס הממושקף. הוא סיפר לי שעכשיו הם מתאמנים לקראת הופעה שתהיה להם בערב, ברחבת האמנים המשנית. הלהקה שלו, "Tartit", ידועה ברחבי מאלי בתור הלהקה הייצוגית של המדינה. משהו כמו הגבעטרון שלנו. מלבד זה הוא מנגן גם בלהקת שוליים שמנגנת בעיקר שירים על תנועת החופש של בני הטוארג. הם הזמינו אותי לשמוע אותם בערב והמשיכו בנגינתם.
בערב הסיפור כבר היה אחר לגמרי. את מגבר הבטריות הקטן החליפה קונסולת סאונד רצינית יותר וחיבור לחשמל. נאסר וחבריו, לבושים בבגדים מסורתיים, יצרו חצי מעגל, ובתוכו הצטופפו עשרות בני נוער טוארגים, שניכר בהם שהם מעריצים את הלהקה. בעוד על הבמה המרכזית שוררת אווירה רצינית וממלכתית, כאן,

בלילה הסוגר את הפסטיבל הרביץ סקובה במבינו מגינאה הופעה גדולה מהחיים שהקפיצה את הקהל. אירופאים ואפריקאים כאחד התחברו לביט ונהנו מהאחדות. בפרץ אנרגיה הם הרימו את הרחבה אל השמים, שהיו נקיים בדיוק כמונו, בלי דאגות ובלי מחשבות, רק מוזיקה

בשולי הפסטיבל, קרה הקסם האמיתי. הלהקה המשיכה לנגן במרץ, לשיר ולקרוא קריאות עידוד לקהל הצעיר, והקהל החזיר להם אהבה והתמסר לקצב המונוטוני. מסביבי רקדו עשרות צעירים עטויי גלימות ומכוסי ראש, בריקוד שנראה כמו הכלאה מוזרה בין ה"טקמבה" המסורתית של הטוארג וריקוד טראנס מגואה. ככל שהקהל השתלהב מהנגינה, כך הגבירה הלהקה את הקצב. את הרחבה האיר פנס אחד קטן, וכל מה שהיה אפשר לראות זה כפות ידיים מתנופפות ועיניים משולהבות מבצבצות מבעד לטורבנים כהים. הכל קיבל ממדים הזויים.
ההופעה נמשכה עד השעות הקטנות, ולאחר שהסתיימה פניתי אל הבמה הראשית. כבר היה מאוחר וקר, ורק צופים בודדים, מקומיים ומערביים, נשארו להופעה האחרונה. אָפל בוקום, נגן גיטרה ידוע ממאלי, עלה לבמה ונתן הופעה מרשימה ונוגעת ללב. הוא ניגן על גיטרה אקוסטית מוגברת, ואיתו עלה נגן מפורסם בשם באסֵקו קויָאטֶה, שפרט על גיטרה מאלית הנקראת "נְ'גוֹני". ההופעה היתה מין דיאלוג ארוך ומרתק בין הנגינה המודרנית של אפל בוקום ובין הנגינה המסורתית של באסקו קויאטה, דיאלוג שהגיע לשיאים רבים במשך הלילה, והקהל התמסר והגיב לכל ניואנס קטן בנגינה.
את דרכנו חזרה לאוהל המרוחק מצאנו בנקל הודות לאור הירח המלא. גמלים כרסמו להם בהנאה את קצות העצים, האוויר והחול היו קרים ויבשים. כך בדיוק דמיינתי פסטיבל במדבר.

אם היה רגע שחיכינו לו, הנה הוא בא

הבטחות שמתקיימות ממתיקות את השינה. בבוקר יום שלישי התעוררנו עם רף ציפיות גבוה. יום ההופעות השלישי החל כמתוכנן וזרם בחלקלקות צרפתית אופיינית. התאורה היתה חזקה מתמיד. פייר, איש הסאונד הצרפתי, שכנראה היה עד עכשיו בדיכאון, החל לעשות נפלאות, והסאונד נשמע פתאום צלול ועוצמתי. דומה שיד אללה נגעה בנווה המדבר שכוח האל, והמדבר קיבל לחיקו את הפסטיבל. בצעד מרגש וחסר תקדים, הוזמן גיל רון־שמע מלהקת "שבע" לשיר על הבמה הראשית. נראה שהקריין היה נרגש להזמין בפעם הראשונה אמן ישראלי על אדמת מאלי.

אווירת סיום שנה החלה להתגבש בקרב הקהל — חיבוקים ונשיקות התעופפו באוויר, ובעקבות הצלחתו של הערב השני התהוותה ציפייה שמשהו טוב יקרה. והמשהו הזה קרה, בדמותו של אביר מוזיקת העולם מגינאה, סֵקובה במבינו.

עשרות צעירים עטויי גלימות ומכוסי ראש רוקדים מין הכלאה מוזרה בין ריקוד ה"טקמבה" המסורתי של הטוארג וטראנס מגואה, נכנסים עמוק אל תוך הקצב

בניגוד לשמו, במבינו הרביץ הופעה גדולה מהחיים שהקפיצה את הקהל, אירופאים ואפריקאים כאחד, כשהם מחוברים לאותו ביט עולמי חסר גבולות, ונהנים מהאחדות. במבינו ולהקתו, המצליחים מאוד באירופה, עלו לבמה עם הרכב נגנים מהוקצע להפליא. בפרץ אנרגיה מדהים הרימו את כל הרחבה אל השמים, שהיו נקיים בדיוק כמו שהיינו אנחנו מבפנים, בלי דאגות ובלי מחשבות — רק מוזיקה. הסאונד התפוצץ בפרצוף של הקהל עד שאפילו פייר הסאונדמן נראה מופתע מביצועיו. אם היה רגע שכולם חיכו לו, הנה הוא בא. בשנייה אחת נדלק נווה המדבר בעוצמה מטורפת. סגרנו את הלילה מרחפים שלושה סנטימטרים מעל לקרקע, מטופפים לנו באופוריה מתוקה, שוחים בסטלה טבעית יקרה מפז.

בבוקר החלו האנשים נוטשים אט־אט את המקום. ג'יפים, גמלים ומשאיות עשו את דרכם חזרה הביתה, איש־איש לביתו, אי שם. הצרפתים לצרפת, השחורים לטימבוקטו, הטוארגים ללוב ולעומק הסהרה, ואנחנו – אל ארץ הדוגון.
לרגע אחד נשכח המושג גבולות ופתאום הכל נראה אפשרי.

הפוסט טימבוקטו – בלוז לכחולי הטורבן הופיע ראשון במסע אחר

לוב – ביקור במדבר סהרה

Sun, 13 Mar 2011 11:04:39 +0000

• מפת לוב »

בשיר נשען על מקל, נאנח ושותק ארוכות. ב־88 שנות חייו ראה כבר הכל: הוא קיבל את פני הצבא האיטלקי בסוכריות ואורז, ברח מפצצות צרפתיות, מתגעגע לשלטונו של המלך אידריס ומחפש, אך לא מוצא, מלה טובה על מועמר אל־קד'אפי, השליט המזוהה יותר מכל עם לוב. הכיוון החדש של מנהיג לוב אינו מרגש אותו. בשיר שובר את השתיקה ומסביר מדוע יתרגל גם לאמריקאים: "זה מזכיר לי דווקא את קבלת הפנים שערך אבי לאיטלקים". ב־1911 כבשה איטליה את חופי לוב וזמן רב היתה עסוקה בביסוס השלטון תוך מלחמה עקובה מדם שגבתה חייהם של כשליש מתושבי לוב. רק אחרי ששקטה המלחמה התפנו האיטלקים לכיבוש המדבר הלובי. כאשר הגיעו לעיר ע'ודמס(Ghadames), ציפו הכובשים למלחמה קשה נוספת, אך הופתעו מקבלת הפנים החמה של תושבי העיר, שיצאו לקראתם מצוידים במאכלים ובחיוכים. "מה כבר יכולנו לעשות מול עליונות כזאת?", נזכר בשיר, "להילחם? להרוס את העיר? עדיף להתכופף ולחכות שהרוחות יירגעו. אחר כך עוד אפשר תמיד לראות מה עושים הלאה. כך יהיה גם עם האמריקאים. כיום הם קובעים את הטון בעולם. אז למה להתנגד, אם אפשר להפיק מהם תועלת ולהרוויח קצת זמן?".

מפות ומדריכים מודפסים ליעד לוב,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הרבה לפני המהומות הנוכחיות, החלטתי להגשים חלום ישן ולנסוע ללוב. נופי הסהרה הקסימו אותי מאז ומתמיד, אבל מי שרוצה לזכות בחוויה הבלתי נשכחת הזאת חייב לעבור את טריפולי (Tripoli). עיר הבירה הלובית ראתה כבר ימים טובים יותר. כל מה שנותר מתקופת הזוהר האיטלקית הם מבנים אירופאיים מתפוררים וקפוצ'ינו בבתי הקפה. תייר בעיר הבירה הוא תופעה אקזוטית למדי, המתקבל באדיבות רבה על ידי התושבים אך זוכה בתשומת לב רבה מצד אנשי ביטחון במדים או בלבוש אזרחי. במיוחד כאשר מדובר בזר כמוני, עם מצלמות גדולות וחשודות. "אני פשוט לא מרגיש חופשי בעיר הזאת", מתלונן עמר, הנהג שלי, שנדרש לא פעם להתמודד עם שליחי השלטון. מצב רוחו השתפר ככל שמועד הנסיעה למדבר התקרב. גם אחרי מסע של כשלושה שבועות וכ־6,000 קילומטר – מערי החוף עד לנאות המדבר הנידחים בדרום־מערב המדינה – לא מצאתי אהדה רבה למנהיג לוב הנצחי.

אל-חאג' אל-קאדי אל-שריף מבקר באזור מגוריו הקודם בעיר העתיקה של ע'ודמס. "כל החיים שלי, כל הזכרונות שלי נמצאים כאן, בין הסמטאות האלו. אם אשכח את זה, אמות כמו עץ שלוקחים לו את השורשים. בבית החדש יש לי מים זורמים, אבל כאן יש לי חיים"

לידיעת הרוחות והשדים
עוד לפני שהכריז על פתיחות כלפי המערב, אִפשר קד'אפי לאונסק"ו להכריז על כמה אתרים בארצו כמורשת עולמית הראויה לשימור: הערים הרומיות לפטיס מגנה (Leptis Magna) וסבראתה (Sabratah) שעל חוף הים, וגם מקומות נידחים כמו העיר העתיקה של ע'ודמס, השוכנת בסהרה הלובית.

הדור הצעיר ירש מהזקנים את הקשר ההדוק לבתי המשפחה העתיקים. הקירות מכוסים בציורים וסמלים מגוונים. הצבע האדום משכיח לזמן מה את הגוונים המדבריים שמחוץ לבית

ע'ודמס היא נווה מדבר השוכנת קרוב לגבול של לוב עם תוניסיה ואלג'יריה, כ־500 קילומטר דרומית־מערבית לטריפולי. העיר, שהיתה בעבר תחנה חשובה לשיירות גמלים ולסחר בזהב ובעבדים, כמעט נבלעת ביער של דקלי תמרים. לא רק חומה גבוהה מגינה על העיר, כל הפינות בגגות של בתי החומר מתרוממות למשולשים, אמצעי הגנה מפני סכנה נוספת – רוחות ושדים יתקשו לנחות על גגות כאלה. אני נשאב למבוך של סמטאות צרות ומקורות, נעלם בחושך שהופך את הנר שבידי לכלי ניווט חיוני. מערכת מתוחכמת של פתחים קטנים בתקרות הסמטאות מאפשרת זרימת אוויר ושומרת על טמפרטורה מאוזנת באחד האזורים החמים בכדור הארץ: בקיץ כעשר מעלות פחות מאשר מחוץ לעיר, בחורף כעשר מעלות יותר. בכיכרות המוצלות נערכות חגיגות וחתונות, ובימים רגילים הן משמשות נקודת מפגש לגברים.
נשים זכו ליהנות מן הכיכרות והסמטאות המוצלות רק כאשר הגברים התפללו במסגדים. בשאר שעות היום הן היו רשאיות לנוע בשבילים שעל גגות הבתים בלבד. הסדר זה אינו רלוונטי יותר, ולא בשל פעילותו החלוצית של קד'אפי למען שחרור הנשים בלוב, אלא בשל מדיניות חסרת מעוף שעקרה את תושבי העיר מבתיהם והפכה את ע'ודמס לעיר רפאים. הדבר אירע לפני כעשרים שנה במסגרת יוזמת קד'אפי לשדרג את צורת המגורים של תושבי לוב. התוצאה: סכנת היעלמות ריחפה על מסורות בנייה של מאות שנים ועל הבתים העתיקים, שידעו לספק הגנה לתושביהם מפני החום הכבד.
בע'ודמס נבנתה עיר מודרנית מחוץ לחומות. כאשר הושלמה הבנייה ומים וחשמל זרמו בבתים, ניגשו שליחי קד'אפי לתושבי העיר העתיקה וחילקו להם את מפתחות הבתים החדשים. מי שלא עבר מרצונו החופשי, עבר בעקבות לחץ מתון של סוכני שירותי הביטחון.
התושבים גילו בתחילה התלהבות מהחידושים המודרניים, אך כעבור חודשים מספר החלו לפקוד את הבתים הישנים בשעות החום, אשר בעיר החדשה היו בלתי נסבלות. חלק מהבתים הם הפכו למחסנים, ואף השתדלו לשמור על המבנים העתיקים. על אף המאמצים של תושבי העיר, אלמלא אונסק"ו, העיר היתה מתפוררת. החיים מתנהלים כיום בעיר החדשה, שאליה הגיעו גם המבורגרים, אינטרנט קפה, קוקה קולה ולאחרונה אף פיצרייה – מקום אקזוטי למדי ליד הקוסקוס המסורתי.


תיאטרון בעיר הרומית העתיקה סבראתה, שעל חוף הים. עוד לפני העידן החדש של פתיחות כלפי ארצות הברית והמערב אפשר קד'אפי לאונסק"ו להכריז על העיר ועל כמה אתרים נוספים בארצו כמורשת עולמית הראויה לשימור	קו האופק החדש של טריפולי המודרנית. עיר הבירה הלובית ראתה כמה ימים טובים יתר. כל מה שנשאר מתקופת הזוהר האיטלקית הם מבנים אירופאיים מתפוררים וקפוצ'נו בבתי הקפה

גם אחרי מסע של 6,000 קילומטר – מערי החוף עד לנאות המדבר הנידחים – לא מצאתי אהדה רבה למנהיג לוב הנצחי

כמו עץ בלי שורשים
בין הסמטאות השקטות של העיר העתיקה אפשר לפגוש פה ושם זקנים כמו אל־חאג' אל־קאדי אל־שריף: "בעצם הייתי בדרך לשוק", מלמל אל־שריף וגירד בתנועה מעט מבולבלת את הראש, "אך פתאום מצאתי את עצמי כאן, מול ביתי הישן". הוא סיפר שפעם ביום הוא פשוט חייב להגיע לכאן, כדי לבדוק שהכל עוד במקום: "כל החיים שלי, כל הזכרונות שלי נמצאים כאן, בין הסמטאות האלו. אם אשכח את זה, אמות כמו עץ שלוקחים לו את השורשים. בבית החדש יש לי מים זורמים, אבל כאן יש לי חיים".
גם המסגדים הישנים עדיין בשימוש, אבל היום קובעים את שעות התפילה בשיטות מתקדמות. לפני כמה עשרות שנים, כשעוד לא היו כאן שעונים, נקבעו הזמנים בשיטה

ביתו המשוחזר של טייב היבה בעיר העתיקה של ע'ודמס. בשבוע שלפני החתונהמקבלת הכלה מבעלה לעתיד מפתחות הבית כדי שתצבע אותו לטעמה. החדר המקודש ביותר בבית, אל-קובה (במרכז הצילום), משמש לטקס החתונה וכמקום האשה להתאבל על מות בעלה בבוא יומו

אחרת: אחד מגברי הכפר, המכונה אל־קאדוס (קאדוס הוא דלי המחובר לגלגל מים ובהשאלה האיש האחראי על הנושא), היה מתייצב מדי בוקר ליד באר בכיכר המרכזית ושואב מים בכלי שבתחתיתו חור קטן. כל שלוש דקות, כשהכלי התרוקן, היה הקאדוס עושה קשר בחבל של הבאר וממלא את הכלי מחדש. מספר הקשרים קבע את שעות התפילה. גם השקיית הגינות התנהלה בדרך זו. המים זרמו דרך מערכת תעלות מסועפת אל כל גינות העיר. לכל גינה היה סכר, וכל גינה היתה זכאית לתשעה קשרים של מים. אחרי הקשר התשיעי, זרק האחראי כמה עלים לתוך המים, וכך סימן לבעל הגינה לסגור את הסכר.
הדור הצעיר ירש מהזקנים את הקשר ההדוק לבתי המשפחה העתיקים. טייב היבה, בן שלושים, מכניס אותי בגאווה לבית משפחתו ששוחזר לאחרונה, וחושף בפני את המראות המלהיבים של צביעת בתים מסורתית. בשבוע שלפני החתונה נהוג שהכלה מקבלת מבעלה לעתיד את מפתחות הבית כדי שתצבע אותו בהתאם לטעמה. קירות הבתים מכוסים בציורים וסמלים מגוונים. הצבע האדום השולט משכיח לזמן מה את הגוונים המדבריים החומים שמחוץ לבית. חלק מהקירות מכוסה טיח לבן, שבו טבועות מראות רבות המחזירות את האור הבוקע דרך פתחים קטנים שבתקרה, וכך מגבירים את התאורה בחללים. הבית בנוי סביב הסלון המפואר. כל החדרים החשובים יוצאים ממנו, בהם החדר המקודש ביותר בבית: אל-קובה היא למעשה פינה קטנה, המשמשת לטקס החתונה וכמקום האשה להתאבל על מות בעלה בבוא יומו. בין לבין לא משתמשים בקובה., אך דואגים שתהיה מפוארת ומטופחת תמיד.

ספר הירוק והתאבדות האסטרונאוט
הדרך לע'ודמס לסבהה (sabha) פשוטה למדי: 400 קילומטר לכיוון מזרח-ישר ישר, בקריאט (gariyat) פונים דרומה וממשיכים עוד 500 קילומטר ישר-ישר. הכביש חוצה מדבר סלעי שטוח כל סיבוב מתקבל בברכה וכל רכב שבא ממול הוא אירוע מרגש.
עמר, הנהג, טוען שהיום דווקא עמוס, כי תוך שעתיים אנו פוגשים כבר את המכונית השנייה.
פה ושם שוברים את השעמום עם שלטי חוצות: באותיות ירוקות ענקיות מלמד קד'אפי את עמו, באמצעות ציטטות מן הספר הירוק פרי עטו, את תורתו המהפכנית. אני מבקש מעמר לתרגם. "כל מה שאני יודע למדתי במדבר". "העם ומועמר אל-קד'אפי הפ אחד. תזכרו: קד'אפי הוא לוב". עמר מעוות את פניו במחאה. "פתרתי את כל הבעיות הכלכליות". חיוך ציני חולף על פניו של עמר. "שיניתי את העולם באופן מהותי". עכשיו נמאס לו : "עזוב אותי משטויות", הוא ממלמל, מחייך חיוך נבוך וממשיך להביט בנוף האין סופי.
ב-1976, 1978 ו- 1979 הוציא לאור קד'אפי את "הספר הירוק", סדרה בת שלושה כרכים

חנות בשוק אל-מושיר בשכונה היהודית בעיר העתיקה של טריפולי. תיירים מתקבלים באדיבות על ידי התושבים אך זוכים בתשומת לב רבה מצד אנשי ביטחון במדים או בלבוש אזרחי

שהבם הוא פורש את השקפותיו, שהן – כך האמין והבטיח – ישנו את העולם. קד'אפי התלונן לא פעם שעמו אמנם אוהב אותו, אך אינו מבין אותו. מי שקורא את "הספר הירוק", הגדוש בסתירות פנימיות, דווקא מבין את העם. בחלק הראשון מכריז קד'אפי על שלטון העם בדרך של ועדות שכונתיות, משום ש"קיומו של פרלמנט משמעותו ניתוק העם מיכולת השפעה". להכרזה האופטימית הזו מצורפת קביעה מציאותית: "בסופו של דבר החזק הוא השולט". ב-34 השנים האחרונות, קד'אפי מנסה להתגבר על הסתירה שבין שתי ההכרזות הללו, ניסיון חסר סיכוי שמבלבל את עמו ואת העולם כולו.
גם השקפותיו הכלכליות עברו שינויים: בתחילת דרכו כינה קד'אפי את הסוחרים "גנבים", החרים רכוש פרטי וחילק אותו לעם, ב"קומוניזם" נוסח לוב. היום הוא דווקא מעודד יוזמה פרטית ועסקים זעירים.
קד'אפי ממשיך לכתוב. בין ספריו אחד בעל כותרת ססגונית במיוחד – "הכפר, הכפר, האדמה, האדמה והתאבדות האסטרונאוט" – שבו הוא מנסה לשכנע את תושבי לוב לשמור על חייהם המסורתיים בחברה הבריאה של הכפר במקום להגר לערים הגדולות. גם כאן נאמן קד'אפי למנהג הסותרים: הוא גירש אלפי לובים מאדמתם והעבירם לערים.

הרי החולות והדיונות הנודדות
כחצי שעה לפני סבהה, העיר הגדולה שבדרום המדינה, הנוף משתנה ומתחיל להצדיק את המוניטין שיצא ללוב כמדינה היפה ביותר בסהרה, אחד המדבריות הגדולים בעולם המשתרע על שטח עצום ממאוריטניה ועד נהר הנילוס במצרים. גמלים חוצים את הכביש, המכוסה חלקית בחולות הנישאים ללא הרף על ידי הרוח. אנחנו חולפים על פני דיונות חול עצומות, המכסות כשליש משטח הסהרה. בתהליך הנמשך זה אלפי שנים, עורמות הרוחות את החולות לגבעות עד לגובה של עשרות מטרים – גבעות הנעות ומשנות כיוון וצורה באיטיות אך ללא הפסק ובהתאם לעוצמת הרוח.
במהלך כל המסע, עמר מתייחס בזלזול לבקשתי לנעול את הג'יפ כאשר אני יוצא לסיור צילומים, ומרגיע: "אין גנבים בלוב". אבל ככל שאנחנו מתקרבים לסבהה, הוא מאבד משלוותו. לבקשתי להיכנס לעיר הוא מגיב במבט מזועזע, ולא נרגע עד שאנו עולים על כביש עוקף.
בערב, כאשר אנחנו יושבים ליד האוהל בדיונות, מסביר עמר מדוע הוא חושש להיכנס לסבהה. במסגרת מאמצי קד'אפי להתבלט כמנהיג אפריקה, פתחה לוב את שעריה תודת הכותב לפדהצור בנעטיה ממרכז אור שלום – מקור מידע אינסופי שסייע רבות בהכנות לקראת הנסיעה ללוב.

לע'ודמס החדשה הגיעו המבורגרים, אינטרנט קפה, קוקה קולה ולאחרונה אף פיצרייה – מקום אקזוטי למדי ליד הקוסקוס המסורתי

למהגרים ממדינות עניות ביבשת. אלו רואים בלוב מדינת מעבר בלבד, בדרכם לאירופה. את שהותם בלוב הם מנצלים כדי לחסוך כסף, לתשלום המחיר הגבוה שדורשים המבריחים כדי להביאם לחופי איטליה. בינתיים, כל מאמץ להרוויח כסף הוא כשר. אם אין עבודה, עוברים לשוד דרכים. אפילו באור יום לא מעיזה משטרת לוב להיכנס לשכונות האפריקאיות של העיר, שבהן מצטופפים על פי הערכות שונות עשרות אלפי פליטים, בתנאים סוציאליים קשים ביותר.
אנחנו מתכוננים ללילה, לובשים את כל מה שרק עולה על הגוף. אפילו באביב עלולות הטמפרטורות לצנוח בלילה אל מתחת לאפס. אני לא מצליח להתנתק מן הנופים ודוחה את הכניסה לאוהל בכל פעם מחדש. אינספור כוכבים פרושים מעלי ומצדדי, מאירים את הדיונות באור כסוף ורך. מדי פעם לוויין חוצה את השמים, כוכבים נופלים והירח המלא עולה מאחורי הרי החולות – אחד הנופים הפיוטיים והיפים שראיתי בחיי.

ג'ירפות ופילים בסהרה
מזרחית לעיר ע'ת (Ghat) אנחנו נכנסים לפארק הלאומי אקאקוס (Akakus), שילוב של הרים וחולות המזכיר גן של פסלים וקשתות, והנחשב כאחד מאתרי הנוף היפים ביותר בסהרה. על פני השטח מפוזרים מאובנים של עצים, צדפים ואבנים ששימשו כלי עבודה בתקופות קדומות. הנוף המדברי הנוכחי הוא תופעה חדשה יחסית באזור שידע שינויים טופוגרפיים רבים שנבעו מתנודות אקלים דרמטיות.


לא תמיד היה כאן מדבר. ציורי סלע בפארק הלאומי אקאקוס מספרים של אורח חיים של רועים	התמונות מתארות ג'ירפות פילים ואפילו תנינים במקום המכוסה כיום בדיונות ובסלעים מדבריים

בני אדם חיו כאן כבר לפני כ־400 אלף שנה, ובתקופה הניאוליתית דמה הנוף לנופי אפריקה המזרחית של היום. בתקופה זו רוב שטחי הסהרה אִפשרו חיים של בני אדם.
תולדות תושבי המקום מתועדות באינספור ציורים ותבליטים בסלעים הנמנים עם המרשימים בעולם. היעדר ממצאים ארכיאולוגיים נוספים מקשה על קביעת הגיל של אמנויות הסלע, אך חוקרים סבורים שגילם לא עולה על 11 אלף שנה. הציורים והתבליטים מספרים על אורח החיים של הרועים, תושבי המקום, ומתארים ג'ירפות, פילים ואפילו תנינים במקום המכוסה כיום בדיונות ובסלעים מדבריים.
לפני כ־9,000 שנה החל האקלים בסהרה להשתנות. כמות הגשמים הצטמצמה ותקופות הבצורת התמשכו. האדם נסוג מהעמקים להרים, שבהם כמות המשקעים עדיין הספיקה כדי לגדל בקר ולעסוק בחקלאות. ציורי סלע מתקופה זו מנציחים כנראה את המלחמות שניהלו התושבים על אזור המחיה ההולך ומצטמצם. הציורים הם כה רבים, כה מגוונים ובמצב השתמרות מושלם, שאונסק"ו הכריז גם על הרי אקאקוס ועל ואדי מאטחנדוש
(Methkandoush) הסמוך כאתרי מורשת עולמית.

סקי בארגז החול
למחרת אנחנו פוגשים את שייח הוּוה, בן לקבוצה האתנית טוארג ממאלי. השייח יושב ליד דיונה גדולה במיוחד ומחכה. קד'אפי אמנם הגדיר תיירים כ"אנשים שמתלבשים בצורה מגוחכת וקונים דברים אינפנטיליים", אבל לאחרונה התיר להם לבקר בארצו. מאז גילה שייח הווה שהאנשים הלבנים הללו לא רק קונים דברים אינפנטיליים אלא מוכנים גם, תמורת חמישה דינר, לטפס על הדיונה ולהחליק בצהלות למטה על גבי קרשים הצמודים לרגליהם, הוא מחכה להם יום־יום בצל הדקל.
בדרך ששמורה עימו בלבד, השיג השייח ציוד סקי והקים לו עסק ליד הדיונה הגדולה. את הזמן בין תייר לתייר הוא מעביר בנגינה על גיטרה, תערובת של שירים מערב אפריקאיים ופופ אמריקאי. "התייר האחרון הגיע לפני יומיים", הוא מספר באדישות וממשיך לנגן בוב דילן.
ענן אבק מעבר לאופק מעורר בשייח אופטימיות. הענן המתקרב חותך את שלוות המדבר ברעש מחריש אוזניים – 12 אופנוענים איטלקים שלא זקוקים לציוד הסקי של השייח המאוכזב. הם משחקים עם עשרות כוחות סוס בארגז החול הגדול בעולם. פבריציו עוצר לידנו, שותה כוס תה, ובחיוך אומר: "ההבדל בין גברים לילדים הוא במחיר הצעצועים שלהם". כדי לתת תוקף מעשי לקביעתו הפילוסופית, עלה פבריציו על הדיונה בענן של חול מעורב בניחוח של דלק ושמן. רעש האופנועים נעלם באופק, אנחנו ממשיכים בדרכנו, ידידנו ממאלי מניח את ציוד הסקי בצל הדקל וחוזר לגיטרה.

אתר סקי הדיונות של שייח הווה. תמורת חמישה דינר מוזמנים תיירים לטפס על הדיונה ולהחליק למטה על גבי קרשים הצמודים לרגליהם. את הזמן הרב שחולף בין תייר לתייר מעביר השייח בנגינה על גיטרה

הפוסט לוב – ביקור במדבר סהרה הופיע ראשון במסע אחר

מרוקו – חופי סהרה המערבית

Sun, 10 May 2009 13:23:41 +0000

• מפת מרוקו »

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מרוקו,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

עשר שנים היא חיכתה שם בפאה הדרום־מערבית. אני שוטטתי מצפון לה, במרוקו, בעקבות נטיות לבי, תר אחרי עקבותיו של דו קיום יהודי־ברברי. בין כפר לקדוש ובין הר לנהר התענגתי על ישיבה עם מרפאים עממיים, מעוננים ומאחזי עיניים. היו שעוד כינו אותה סהרה הספרדית, אבל בקול ענות חלושה שלא הגיע עדי אוזניו של השלטון. כל מה שהיה ממזרח לרצועת חוף האטלנטי היה מדבר שאת ממדיו העין והלב אינם יכולים להכיל.
אנטואן דה סנט־אכזופרי, ספון בתא קטנטן של מטוס תובלה עמוס אלפי פריטי דואר, נצמד אל רצועת החוף, אל קו המגע החושני והמסעיר ביותר שבורא עולם יכול היה ליצור. הוא לא היה טייס גדול וגם לא נווט מבריק, ויותר משהטיס הוא את מטוסו, מטוסו הטיס אותו, הוביל אותו אל מחוזות הרוח

בניין העירייה של טראפיה – המבנה המסוגנן היחידי בעיר האפורה המשלב אלמנטים מוריים וספרדיים

והדמיון שבין שמים לארץ ובין ים למדבר. כל סטייה שלו מקו החוף אל מעמקי הסהרה הסתיימה בנחיתת אונס.
מציליו היו צאצאיהם של בני השבטים הנועזים סַנְהָגָ'ה וזֵינָתָה, שהתוודעו לענקִי שבמדבריות העולם כבר באלף הראשון לפני הספירה. הם דיברו בשפה הברברית עד שבסוף המאה ה־13 פלש למערב הסהרה שבט תימני בשם מַעְגִיל והביא עימו את הערבית הספרותית השורשית של בני המדבר. שפתם הפכה לדיאלקט הערבי הרווח היום בסהרה המערבית ומכונה "חָסַנְייה". העירוב של שלושת השבטים הוליד קבוצה אתנית חדשה שכונתה בפי הרומאים בשם מורים ובפי הספרדים "מוריסקוס", ומכאן השם מרוקו למדינה.
מאות בשנים הם היו נוודים והתפרנסו מסַחר חליפין, מגידול גמלים, עזים וכבשים ומדיג לאורך החופים. קיומה של האוכלוסייה הנוודת היה תלוי במי התהום, ואלה היו מצויים בתוך השקעים והאגנים, בשולי שטחי החולות ולאורך הנחלים. האזור שבמערב הסהרה טרם חולק אז למדינות, ולא היו בו גבולות. זה היה מרחב שהתנהלו בו נוודים שנאמנותם היתה נתונה לשבט ולמשפחה, עד שהגיע האדם הלבן והחמדן.

שלושה מיליון מוקשים
העולם לא שת לבו אל סהרה המערבית עד למאה ה־15, אז החלו פורטוגל ומדינות אחרות לגלות התעניינות רבה בסחר בזהב, בנוצות יען ובגומי ערבי. ב־1882 סיירה בסהרה המערבית משלחת מחקר מטעם החברה הספרדית לחקר

המלך חסן הפיק מבצע מושלם: 524 אלף מרוקאים צעדו אל עבר סהרה המערבית והניפו ספרי קוראן ודגלי אסלאם ירוקים

אפריקה, וב־1884 העניקה אותה ועידת ברלין של מדינות אירופה לספרד. מאז ועד שעזבוה הספרדים ושלטונות מרוקו שקיבלוה לידיהם שינו את שמה ואסרו להשתמש בזה הקודם היא כונתה "סהרה הספרדית".
הגיאולוג הספרדי מנואל אליא מדינה גילה ב־1949 בבוקרא (Boukra) מרבצי פוספט שלימים נודעו כמרבצי הפוספט הגדולים ביותר בעולם. גילוי מרבצי פוספטים וברזל בסהרה דִרבן את הספרדים להשקיע בפרובינציה שלהם. הם החלו ליישב את אוכלוסיית הנוודים בערים לאורך החוף, בעיקר בעיר לעייון (Laayoune), שהיתה אז בירתה של הפרובינציה.
במשך השנים רכשו תושבי הארץ השכלה, טיפחו תנועות לאומניות ותבעו את עצמאותם. ב־1963 כלל האו"ם את סהרה המערבית ברשימת המדינות האמורות להשתחרר מעולו של הקולוניאליזם. שנתיים מאוחר יותר תבע האו"ם מהספרדים לפנות את השטח ולהכיר בזכויות של הסהראוויין – תושביה המקוריים של סהרה המערבית – לשלטון עצמאי. פרנסיסקו פרנקו, שליט ספרד, הבטיח להעניק להם עצמאות בשנת 1966, אך אינטרסים

המצודה הספרדית שסנט-אכזופרי התגורר בה. ראייה תיירותית לטווח רחוק היתה מציבה אותה כיעד תיירותי ראשון במעלה בסהרה המערבית

כלכליים מנעו אותו מלעמוד בהבטחתו.
הסהראוויין התחילו להתקומם כנגד הכיבוש הספרדי: ב־1967 ייסד מוחמד סידי ברהים בסירי תנועה נגד השלטון הקולוניאלי, וב־1970 נטבחו ונאסרו מאות אזרחים בעצרת למען עצמאות. ב־1973 התחילו הנוודים, בגיבויו של חסן השני מלך מרוקו, לבצע התקפות גרילה כנגד הספרדים. אל אוואלי, בן לנוודים מקומיים, ארגן קבוצה של סטודנטים במטרה לחסל את הנוכחות הספרדית באזור. לימים הצטרפו אליו נוודים מקומיים, וביחד יצרו ארגון שכונה פוליסריו.
מאוריטניה וחזית הפוליסריו תבעו מספרד ומהאו"ם לקיים משאל עם שיקבע את גורל האזור. הפוליסריו היה לתנועה לאומית מחתרתית חזקה שזינבה בספרדים, ומכיוון שלצורך השמירה על האזור נדרשו הוצאות מרובות יותר מן ההכנסות שסיפקו מכרות הפוספטים שבו, איבדו הספרדים את עניינם באזור, וב־1975 הכריזו שהם מתכננים לסגת ממנו.
מפלגת האסתקלאל המרוקאית והמלך חסן, שביקש להציל את שנות השפל של שלטונו, טענו שסהרה הספרדית, וכמוה גם חלקים ממאוריטניה, מאלג'יריה וממאלי, שייכים למרוקו. חסן ניצל את העובדה שפרנקו, שליט ספרד, שכב על ערש דווי, והפיק מבצע מושלם: 524 אלף מרוקאים השתתפו בו, צעדו דרומה אל עבר סהרה הספרדית והניפו ספרי קוראן ודגלי אסלאם ירוקים, ומכאן הכינוי "המצעד הירוק". ספרד, שחששה ממלחמה עם מרוקו אם תתקוף את ההמון השועט, בחרה לסגת. בסוף אותה השנה ויתרה מאוריטניה למרוקו על חלקה בסהרה המערבית, וכך הצליחה מרוקו "לכבוש" בחזרה את חבל הארץ שלטענתה היה שייך לה בלי שתישפך ולו טיפת דם אחת. גל של הערצה פטריוטית למלך חסן שטף אז את מרוקו.
אך נראה שהמלך חסן לא העריך נכונה את נחישותם של תושבי סהרה הספרדית ללחום על עצמאותם. כארבעים אלף תושבים ברחו מאימת המרוקאים ומצאו מקלט במאוריטניה ובאלג'יריה. אלג'יריה ויתרה על חלק משטחה בחמאדת טינדוף (Tindouf, חמאדה היא משטח מדברי המכוסה

רועת צאן שחיה בנפה באוהל מסורתי מקבלת את אורחיה הגברים בטקס ארוך ומרשים של מזיגת תה. מעמד האישה הסהארווית שווה לזה של הגבר

בשברי אבן) לטובת הפוליסריו, וזה שיכן את הפליטים באוהלים, בתנאים מחפירים. לנוכח מצוקתם זכו הפליטים לתמיכה ולאהדה מהמדינות הנאורות, ואלה מיהרו לגנות את מרוקו. עד מהרה היו מחנות הפליטים לבסיסי לוחמת גרילה שנתמכו על ידי אלג'יריה.
כנגד התקפות הפוליסריו בנתה מרוקו מעין "חומה סינית" ממערב לגבול עם אלג'יריה: 1,700 קילומטרים של חומת עפר שגובהה כשלושה מטרים, ולידה נזרעו קרוב לשלושה מיליון מוקשים. "חומת הבושה", מכנים מאז הסהראוויין את קטעי החומה המונעים את כניסתם אל כשני שלישים משטחה של סהרה המערבית. המוקשים ממשיכים להרוג בהם, והחומה מפרידה ביניהם ובין מולדתם. יותר משלושים שנה הם מחכים שהעולם יאלץ את מרוקו לכבד את החלטת האו"ם על ביצוע משאל עם שיקבע את גורלה של סהרה המערבית. הפוליסריו אמנם זכה בהישגים – הוא הקים בחמדאת טינדוף ממשלה גולה (הרפובליקה הערבית הדמוקרטית הסהראווית) שזכתה בהכרתן של 76 מדינות ובחברות מלאה בארגון אחדות אפריקה והכריז על לעייון כעל עיר הבירה של הסהראוויין – אך ככל שנוקפות, השנים נחלש קולם של פליטי הסהרה, הנמקים בחום הכבד וברעב. ב־1991בתיווכו של האו"ם, הסכימו שני הצדדים לתוכנית כללית לפתרון הסכסוך ולהפסקת אש בין הצדדים.
כיום מרבים לדווח בכלי התקשורת המרוקאיים על התפוררות הפוליסריו ועל עריקות ומשברים בארגון. מרוקו, לעומת זאת, משקיעה הון עתק בפיתוחה של סהרה המערבית. היא הפכה את לעייון מעיירת צריפים דלה המונה כ־35 אלף תושבים לעיר של ממש, בעלת תשתית מודרנית, המונה כמאתיים אלף תושבים, וגם ערים אחרות בחבל זוכות לפיתוח מואץ. כיום, עם 273 אלף תושבים החיים בשטח עצום של 266 אלף קילומטרים רבועים, נראה כי הנוכחות המרוקאית הולכת ותופסת בו אחיזת קבע.

אסם הירקות של הסהרה
כדי למלא את הריאות באוויר נקי וחדש ולהיכנס לנבכי המדבר העצום אנו נדרשים להשיל מעלינו את אווירת התוגה של ההקדמה שלעיל, שאינה מתחברת לגרגרי החול המוסעים עם רוחות הים העזות ומוליכים את הסוד והבושה למרחקים. יעל ספאדה ואני, ככל הנראה הישראלים הראשונים שביקרו אי פעם בסהרה המערבית, ישובים בג'יפ. יעל, שכל מה שקשור ביקום

כנגד התקפות הפוליסריו בנתה מרוקו מעין "חומה סינית": 1,700 קילומטרים של חומת עפר שגובהה כשלושה מטרים, ולידה נזרעו קרוב לשלושה מיליון מוקשים

הזה למים מרתק אותה, טרחה לכתת את רגליה לכאן לאחר ששמעה על מנהגים וטקסים הנהוגים בקרב נשות האזור וכרוכים ברחצה, בטהרה ובשתיית מי ים.
תחילתו של המסע בעיר החוף אגדיר (Agadir) שבמרוקו. השילוט המורה דרומה הוא תמיד לכיוון "לעייון". הדרך מנותבת בנוף של רכסים מתונים עד בואכה גולמים (Guelmim), המכונה בפי המקומיים "השער לסהרה". זו עיר דהוית שמש, ומתקיים בה שוק הגמלים השבועי הגדול ביותר בסהרה. כל השנים התפרנסו תושביה ממסחר, אך בעת האחרונה גילו את הפוטנציאל הגלום במישורים האינסופיים של הקרקע הפרושה לרגלי העיר – פלאחים שהגיעו מעמק סוס (Souss) הפורה שבמרוקו לימדו אותם כיצד לנצל את מי התהום הגבוהים ואת אדמת הלס המעורבת בחול, והמישורים המשמימים הוריקו והיו לאסם הירקות הגדול של הסהרה.
בגולמים אנו מגלים את מרדכי אשראף, היהודי האחרון המתגורר עדיין

מרדכי אשראף, היהודי האחרון שנותר בגולמים, העיר המכונה "השער לסהרה". ארבעים משפחות יהודיות חיו כאן עד שעלו לארץ ב-1962

בסהרה. הוא מתפרנס ממכירת משקאות אלכוהוליים. לקוחותיו הם מוסלמים שהטיפה המרה העבירה אותם על דעתם ועל דתם. רועי הדת והשלטונות מעלימים עין. נראה בעליל שרבים מהם נמנים עם לקוחותיו. שלושה "הרי אדם" מאבטחים אותו, ותור ארוך של צרכנים עומד בשקט מופתי מול חנותו. הבקבוקים נארזים ביד מאומנת בתוך נייר עיתון כדי להסתירם מעין רואה.
ארבעים משפחות יהודיות חיו כאן ב"מלאח" (גטו יהודי) עד שעלו לארץ ב־1962, מספר לנו אשראף. מן הסתם טוב לו כאן, ואין הוא מעוניין לעלות לארץ. ב־1967 שטף ואדי אום אלעשאר את כל בתי המלאח, ורק ביתו נותר עומד על תלו. בקהילות היהודיות של המלאחים איית זראר ואיליע', מוסיף אשראף, חיו הסוחרים הגדולים של הסהרה. הם ניהלו את דרכי המסחר שבין מרוקו למאוריטניה וסחרו בגמלים, בצמר, בעזים ובעורות.
אנו נפרדים מאשראף ויוצאים מגולמים לכיוון טן־טן (Tan-Tan). לפנינו 130 קילומטרים של חמאדות המצמיחות שיחי חלבלוב ומלוח. בכניסה הצפונית לטן־טן מורים השלטים שיש עוד כ־300 קילומטרים עד ללעייון. מכאן מנותבת הדרך על מצוקי הים. דייגים צרובי שמש מבלים כאן את ימיהם מעל המצוק, משליכים את חכותיהם אל מול גלי האוקיינוס האטלנטי הסוערים ומעלים בהן יבול מכובד של דגים. כפרי הדייגים הזרועים לאורך המצוק מלמדים שזו אחת מהפרנסות החשובות בסהרה.
הדרך מטן־טן לטרפאיה (Tarfaya) חוצה נחלים יבשים שמי הגאות של האטלנטי חודרים אל אפיקיהם ויוצרים אשליה שהם זורמים ונשפכים לים. במקום שנפגשו פעם שטח החסות הצרפתי ושטח החסות הספרדי עומדת מצודה צרפתית מדהימה בשם קצאר תפנדילט. היא בנויה אבן ומצופה בוץ, ניצבת משמימה ושיני הזמן נוגסות בה. בחדרי המנהלה ששרדו מתגוררות היום שתי משפחות נוודים. לא רחוק ממנה, לרגלי דיונה מלבבת, בנה זוג צרפתים מלון אורחים מדברי, מעוצב בפשטות וחדריו קסומים.

נחיתות אונס בלב המדבר
את הלילה בילינו בעיירה טרפאיה, באוהל שהיה נטוי על גג ביתה של משפחה מקומית. טרפאיה בנויה שתי וערב של רחובות. ברחובה המרכזי זרועות מסעדות דגים קטנות, ובפינתה הצפון־מערבית ניצבת מצודה ספרדית שנבנתה ב־1916. העיירה נעדרת תשתיות, וחזותה חבולה ופצועה. מרוקו, שביקשה להראות לעולם שהיא משקיעה בתושבי סהרה המערבית, השליכה את כל

כשנוברים בתהום הנשייה של העיירה המהוהה צצה פיסת היסטוריה שבזכותה נקשרה נפשם של מיליוני ילדים ומבוגרים בעולם ביצירה "הנסיך הקטן"

יהבה וכספה על לעייון והזניחה את טרפאיה. את החשמל לתושבים מספק גנרטור רעשני ומיושן, ומי השתייה הגיעו רק ב־2004. אך כשנוברים בתהום הנשייה של העיירה המהוהה צצה פיסת היסטוריה שבזכותה נקשרה נפשם של מיליוני ילדים ומבוגרים בעולם ביצירה שהיא כנראה הנקראת ביותר במאה העשרים (אחרי התנ"ך והקוראן), הלוא היא "הנסיך הקטן".
סנט־אכזופרי לא היה טייס מוצלח ביותר, ובוודאי לא היה זהיר ומחושב, אך בזכות התכונות שאפיינו אותו – עקשנות, התמדה ואהבת אתגר – השתתף במשימות טיסה מסוכנות. בשנות העשרים הועסק כטייס במערך מטוסי תובלה שהובילו דואר למושבות צרפתיות רחוקות בנתיבים ארוכים ומסוכנים. אחדות ממשימותיו, שבהן טס מעל מדבר סהרה, הסתיימו בנחיתות אונס בלב המדבר.
באחת מטיסותיו נאלץ סנט־אכזופרי לנחות בסמוך לטרפאיה בשל תקלה טכנית. בדווי בשם מהדי אזין, בן לשבט אזרגיין, עזר לו לגרור את מטוסו ולהביא חלפים מלעייון. לא מן הנמנע שעלילת ספרו המונומנטלי "הנסיך הקטן" נרקמה במוחו בשנת 1928, במהלך החודשים שבהם הועסק כמנהל בשדה התעופה הקטנטן קאפ ג'ובי, שהיה מקום נידח ושקט בלב המדבר, היכן שניצבת כיום העיירה טרפאיה.
את חדרו שנותר במתחם המצודה הספרדית שבפאה הצפון־מערבית של

שער בכניסה לעיר לעייון. העיר – שעליה הכריז ארגון הפוליסריו כעל עיר הבירה של הסהראוויין – עולה כפורחת מתוך המדבר

טרפאיה מאכלס היום מן הסתם קצין מרוקאי או חייל זוטר. אין ספק שראייה תיירותית לטווח רחוק היתה מציבה את המצודה כיעד תיירותי ראשון במעלה בסהרה המערבית, ומיליוני מעריציו של "הנסיך הקטן" היו נוהרים לכאן. אלא שחלומות לחוד ועובדות לחוד.
רק מוזיאון קטנטן וחביב הנשען על חומת המצודה הספרדית מוקדש לסנט־אכזופרי, ואת זכרו הנציחו בדמות מטוס תובלה קטן העומד בין המצודה לים ומשקיף אל עבר מונומנט אחר, הזוי לא פחות: דאר אל קאסה־מאר, כלומר "הבית בים". בית האבן המסוגנן הזה, הטובל היום בתוך מי האוקיינוס האטלנטי, נבנה ב־1882 על ידי אנגלי תמהוני בשם דונלד מקנזי, שביקש לעשותו לראש גשר למסחר בין אירופה לאפריקה. מקנזי הגה גם רעיון מטורף, שלפיו יש להציף את סהרה הספרדית במי ים, כדי שיהיה אפשר להגיע בנתיבי האוקיינוס האטלנטי היישר לטימבוקטו.

כבוד מלכים במאהל
הנסיעה מטרפאיה ללעייון תיזכר לעד בזכות החמאדות והמלחות המשתרעות מאופק עד אופק, עד כי עינו של אדם אינה יכולה להכיל את העוצמה. לצד הדרך אנו פוגשים בעדר גמלים. המילה עדר אינה יכולה להסביר את מראם של שלושת אלפים גמלים המכסים את החמאדה. מחירו של גמל הוא אלף דולר לערך, ומכאן שזו הזדמנות נדירה לצפות בשלושה מיליון דולר "מתגלגלים" להם כך סתם במדבר.
שער מסוגנן מקבל את פנינו בכניסה לעיר הבירה לעייון. בתיה מסוידים בצבע חום אדמדם, האופייני לערי מדבר במרוקו. קסרקטיני צבא רבים בנויים בכניסה לעיר, וחיילים רבים גודשים את רחובותיה. רוב תושביה של לעייון הם מרוקאים – חיילים, פקידים ובני משפחתם, מובטלים המחפשים כאן את מזלם – ומיעוטם בני הסהראוויין. בתי הגרעין הקדום של העיר מקורים בכיפות. סגנון

דח'לה, הדרומית שבערי חוף סהרה המערבית. לובן בתיה מוסיף על אווירת השלווה והרוגע הנסוכים על העיר

הבנייה הזה אופייני לערי מדבר בעולם, משום שהוא שובר את קרינת השמש הישירה ומצנן את חלל הבית. העיר החדשה בנויה שדרות, גנים, מבני ציבור מרשימים,
מכללות ואוניברסיטאות.
אין ספק שניכרת כאן השקעה אדירה של שלטונות מרוקו, הוצאה כלכלית שבאה על חשבון תושביה של מרוקו עצמה. רוב אוכלוסיית לעייון עוסקת בדייג ובמסחר. נמל העיר, מעגן הדייג המסורתי, שוכן כ־25 קילומטרים מדרום־מערב לה, וסביבו נבנתה מיני לעייון חדשה. לידו הולך ונבנה כיום נמל עצום וגדול, העתיד להאפיל על נמל קזבלנקה. הנמל שוקק חיים. אלפי סירות וספינות דייג פורקות כאן את שללן, והוא מוטען במהירות רבה על משאיות ומכולות קירור שבהן ישונע בדרך האוויר או בדרך היבשה למרוקו ולאירופה.
160 קילומטרים מפרידים בין נמל לעייון לעיירה בוג'דור (Boujdour). הדרך חוצה את מסוע הפוספטים הארוך ביותר בעולם, מאה קילומטרים הנמתחים מוואדי בוקרא ועד נמל לעייון. מרחבי החמאדות זרועים פה ושם מאהלי רועים. נטינו אל אחד מהם והתקבלנו בכבוד מלכים, כיאה לבני מדבר. הוזמנו לסעוד את לבנו במנצאף של כבש ואורז ותה מתוק ששתייתו כרוכה בטקס ארוך.
בכניסה וביציאה מהעיירה בוג'דור נמצאים שני מחנות פליטים המאכלסים קרוב לשלושים אלף נפש. רובם הגדול הגיע לכאן מערי החוף המרוקאיות בעידוד השלטונות כדי להפר את האיזון המספרי שבין הסהראוויין לתושבי החוץ. שלטונות מרוקו דוחים זה שנים את משאל העם על עתידה של סהרה המערבית שדורש האו"ם, ואם יתקיים כאן המשאל ביום מן הימים, הרי שידה של מרוקו תהיה על העליונה. אף שתנאי מגוריהם של הפליטים קשים, שלטונות מרוקו מעניקים להם מזון וקצבה חודשית, והדבר מעודד את התושבים להמשיך ולחיות בהם ולא לתור אחר עבודה. גם השכונות החדשות שבונים שלטונות מרוקו לא מושכות אותם אל מחוץ למחנות.

חודש של תמנונים
בדרך מבוג'דור לדח'לה (Dakhla) אנו סוטים אל עבר מחנה אוהלים ענקי הנטוי בעמק ועל המדרונות של העיירה אעריש (Aarich), המשתפלים אל נמל הדיג. למעלה מארבעים אלף דייגים נוטים כאן את אוהליהם פעם בשנה, מאמצע אפריל עד אמצע מאי. המרחב הימי שבין אעריש לדח'לה ידוע בעולם כבית הגידול הגדול ביותר לתמנונים, וכדי שאוכלוסיית התמנונים לא תתמעט עקב דיג מאסיבי הכריזו שלטונות מרוקו על חודש בשנה כעל עונת דיג התמנונים. הדייגים מעמיסים על סירותיהם מֵכלי פלסטיק שחורים, כארבעים בכל דבוקה, ולכל מכל מוצמדת משקולת בטון. כשהם מגיעים ללב ים הם

מעגנת בוג'דור. בתום עונת דיג התמנונים מתפזרים הדייגים ומחוזותיהם. אלפי הסירות נותרות על החוף וממתינות לעונה הבאה

משלשלים את דבוקת המכלים המחוברים בחבל. התמנונים, הנוטים להסתתר בכוכים צרים וחשוכים, בוחרים להיכנס אל מכלי הפלסטיק ולהתנחל בהם, ומכאן ועד לשלייתם מהים הדרך קצרה.
לעת ערב אנו עדים למחזה מדהים: אלפי ספינות דייגים שועטות אל עבר החוף, וקרני השקיעה צובעות את שובליהן בגוון אדמדם כסוף. כשהסירות מגיעות אל החוף, מיד נרתמים גברברים חסונים הנושאים כל סירה על שללה בשני מוטות. כשהעונה מסתיימת, אלפי סירות דיג צבעוניות נותרות על החוף וממתינות עד לעונה הבאה.
מאעריש אנו ממשיכים לדח'לה, תחנתנו האחרונה בסהרה המערבית. זו עיירה שלווה, בתיה מסוידים לבן והיא משרה על המבקר אווירה של נינוחות. כאן מתקיימים שוקי תבלינים מסורתיים, ואפשר לראות אומנים רבים עוסקים במלאכות יד שונות ונשים יפות וגדולות ממדים — בהתאם להעדפה המקומית – שגופן עטוף יריעת בד צבעונית גדולה הנקראת בערבית "חייק". אנו אוזרים כוחות, שוטפים את גרגרי החול שדבקו לגופנו וחוזרים בדרך האוויר באותו הנתיב האגדי שטס בו סנט־אכזופרי – הכי קרוב לגבולות הרוח.

הפוסט מרוקו – חופי סהרה המערבית הופיע ראשון במסע אחר

מרתון בסהרה

Mon, 24 Nov 2008 15:07:19 +0000

בקו הזינוק השתרע הצל על החול משמאלי, ארוך וצר. הוא התחיל לרוץ לידי, גמיש ומתפתל על הדיונות, ברוח העזה שהעיפה ענני חול מסמאים. בצהריים, כעבור 40 קילומטר, הוא כבר היה לפני, קצר ונחרץ, נאבק בתשישות ובחום הכבד. לאט לאט נמתח שוב, הפעם לימיני, עד שבקילומטר ה־60, עם רדת החשכה, התחיל לדעוך – יחד איתי – מפנה מקום למעגל האור שהטיל פנס הראש שלי כשני מטרים לפני, נזהר לא להירמס תחת צעדי הריצה.

חוג האור ריצד מולי עד לקילומטר ה־80 מתחת לשמים זרועי כוכבים. הרחק באופק ראיתי את מקל התאורה הזרחני שנשא הרץ שלפני, קופץ ומתנדנד באוויר כמו גחלילית ענק מטורפת. ואז מחקו האורות של קו הסיום את כל האורות האחרים מסביבי, את מעגל האור, את הצל שמזמן נשכח ואפילו את השמים המכוכבים. כשחציתי את הקו שמעתי במעורפל מחיאות כפיים. מישהו חיבק אותי בחום וצעק באוזני כמה מלים בצרפתית, שאיני מבין גם ברגעי הצלולים יותר, אבל ההתרגשות דבקה בי: זה עתה הצלחתי להשלים ריצה של 80 קילומטר במדבר, והיום המאמץ ביותר במירוץ הארוך הזה מאחורי. עם שוך מחיאות הכפיים נעמדתי, לראשונה זה עשר שעות, והכל מסביבי שקט, נעצר, דמם.
חמש דקות אחר כך כבר הייתי בתוך שק השינה באוהל, יריעת יוטה שחורה מתוחה על כלונסאות עץ מתחת לשמים צלולים. דממת המדבר נקרעה מדי דקות אחדות במחיאות כפיים שקידמו כל אחד ואחד מהרצים שהצליחו לצלוח את היום הקשה הזה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מרוקו,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

במשך כל אותו הלילה הגיחו רצים מתוך החשכה, פנס הראש מבשר על התקרבותם, ובעקבותיו צללית שחורה שרצה־כושלת לקראת האור הצבעוני הגדול. עד שעות הערב שלמחרת, כמעט 40 שעות מאז צאתם לדרך, עוד הגיעו האחרונים בספק הליכה ספק ריצה, מתחבקים בהתרגשות על קו הסיום, יודעים שעברו את המבחן הגדול: חמישה ימים וארבעה מקצים מאחוריהם, ונותרו עוד יומיים, הראשון – מרתון של 42 קילומטר, והשני, האחרון, יום "קצר", רק 20 קילומטר.

רעיון "סאדו-מסחרי"
ריצת מרתון היא מאמץ גופני ונפשי מפרך. שש ריצות רצופות, במשך שבוע ימים, מפרכות פי עשרה. הוסיפו לזה תרמיל גב ובו ציוד הישרדות מגוון ואוכל שצריך להספיק לשבוע, מקמו את המירוץ במדבר סהרה והזניקו אותו מדי בוקר בשעה תשע, כשהשמש הלוהטת כבר מטפסת לאמצע השמים, וקיבלתם תחרות המותחת את גבולות היכולת האנושית עד לקצה. זהו מרתון החולות – המירוץ הרגלי הקשה ביותר בעולם.

התחרות נמשכת לאורך כ־250 קילומטר ושבוע ימים, ומשתתפיה נושאים על גבם את כל הנדרש להישרדות במדבר (מזון, משאבת ארס, נורי תאורה, מצפן, עזרה ראשונה, שמיכה תרמית, שק שינה, כדורי מלח ומראת איתות), פרט למים הניתנים על ידי המארגנים בקיצוב של תשעה ליטרים ביום. אם זה נשמע כהמצאה סהרורית של מוח שנצלה זמן רב מדי בשמש המדברית, זה לא במקרה: מרתון החולות הוא פרי חזונו של הצרפתי פטריק באואר, שהגה אותו לאחר שחצה בעצמו 200 קילומטר בסהרה.

למרבה הפלא, הרעיון ה"סאדו־מסחרי" הזה תפס והיכה שורשים, והוא מתגשם זו השנה ה־15 ברציפות בסהרה המערבית, סמוך לגבול מרוקו־אלג'יריה. על תובענות המירוץ יכולה להעיד העובדה שבטופסי הרישום מצוין גם תעריף של הטסת גופה הביתה. בדרך נס, גבה מרתון החולות עד היום רק קורבן אחד, צעיר צרפתי שלקה בהתקף לב ביום השלישי של המירוץ לפני כמה שנים.

מדי שנה בשנה גדל מספר המשתתפים בחוויית ההיטהרות בתופת של הסהרה, כל אחד וסיבותיו, הנכתבות בטופסי הרישום. משתתף אמריקאי, שלא מאמין כנראה בדיאטות מתונות, רץ במטרה להוריד משקל. אחד האיטלקים כתב שהובטחו בחורות יפות מיד אחרי הדיונות, ובנקאי מסין כתב בסגנון פיוטי שמאחורי שולחנות כתיבה מלבלבים רעיונות משונים. משתתף גרמני בן 67, שהגדיר את מקצועו "משורר", ציין תחת "ענפי ספורט הרפתקני אחרים שהשתתפת בהם" – "מנוחה". על השאלה מה הביא אותו להשתתף במרתון החולות, השיב לאקונית: "כמה שירים וסיפור אחד".

כאן, מן הסתם, נשאלת השאלה מה הביא אותי למדבר, גם אם לפעמים נדמה לי שקל יותר לחצות את הסהרה בריצה מאשר לספק תשובה משביעת רצון. ובכל זאת, במהלך המירוץ (לא ייאמן כמה מקום למחשבה מתפנה תוך כדי ריצה, ביחידות, לאורך מאות קילומטרים חוליים) עלו במוחי המתמוסס מחום כמה תשובות אפשריות. אני מאוד אוהב לרוץ. על אף שגיליתי אותה לא מזמן, הריצה היא האמנות שלי: קח את גופך, את יחידך, אשר אימנת, והעבר אותו מהר מנקודה אחת לנקודה אחרת. רצוי בטבע. אני אוהב לטייל במקומות לא מובנים מאליהם. אני אוהב את סוג המפגשים ואת המגע האנושי המתרחשים רק בהרפתקאות כאלה. אני אוהב אתגרים שיש בהם יותר ממאמץ פיזי גרידא. ואני ממש אוהב לחצות קווי סיום. נראה לי שקו הסיום בסהרה הוא הקו האולטימטיבי.

בתחרות בה השתתפתי השתתפו כ־700 רצים מ־30 מדינות, רובם צרפתים, ואחריהם אנגלים, גרמנים, איטלקים, אמריקאים ויפנים. יומיים לפני תחילת המירוץ התקבצנו כולנו בעיר וורזאזאת (Ouarzazate), בשולי מדבר סהרה, עם הרי האטלס המושלגים ברקע. מסביב לבריכה הכחולה התהלך הסיפור על האיטלקי שהלך לאיבוד בסופת חול לפני שלוש שנים, הוכרז נעדר לאחר ארבעה ימי חיפוש של הצבא המרוקאי, וכעבור שבוע נמצא באלג'יריה, מרחק 320 קילומטר ממסלול המירוץ, על סף מוות מהתייבשות. או הסיפור על האנגלי קטוע הרגל, שהוכיח לעולם ולעצמו כי אין דבר העומד בפני הרצון, שלו לפחות.
מתוך מאות הרצים השנה, בלטו כמה טיפוסים צבעוניים: נהג מונית אנגלי שרץ בתחפושת של שפן, במטרה לגייס כספים למרכז רפואי לטיפול בסרטן שאשתו אושפזה בו. אחר התהדר בחליפת פראק שדגל אנגליה מצויר עליה, ויפאני אחד רץ בתלבושת סמוראי – לפחות עד שפרש מהמירוץ.

מוורזאזאת יצאנו לנקודת הזינוק בסהרה, שבע שעות נסיעה במשאיות מדבר של הצבא המרוקאי. היום שלפני המירוץ הוקדש לבירוקרטיה: המארגנים אספו מהרצים את האישורים הרפואיים הנדרשים, שקלו את הציוד שלנו ובדקו אותו, לוודא שכל משתתף נושא את ציוד החובה ואת מכסת הקלוריות היומית המינימלית. בשעות הערב הצטרפנו למקומיים שבאנשי הצוות, הבֶּרבֶּרים, ששרו, רקדו ותופפו על פחים.

מרתון החולות כולל שישה מרוצים לאורך דיונות, נאות מדבר, ערוצי נחל, הרים ומשטחי חול עצומים, כולם במדבר הגדול בעולם. המסלול משתנה מדי שנה, ונשמר בסוד עד תחילת המירוץ, אז מקבל כל משתתף "ספר דרך". רוב המסלול מסומן בשטח, אך יש קטעים שבהם על הרצים לנווט את דרכם בכוחות עצמם.

מדי ערב אנחנו מתקבצים במאהל הענקי הנודד בעקבותינו, מטפלים ברגליים החבולות ומזדחלים לשקי השינה. מקלחות אַיִן, ומי שיתפתה לאלתר לו מקלחת מבקבוק מי השתייה מסתכן בהתייבשות, ובעקבותיה – בנשירה מהמירוץ. גם על הארוחות לא נחלום בכיסופים אחרי שהכל יסתיים: כיוון שכל האוכל נסחב על הגב, כל גרם חייב להיות מרוכז ויעיל, והטעם לא נמנה עם הקריטריונים. המזון מורכב מאבקות חלבונים, חטיפי גרנולה עתירי פחמימות ושאר תוצרי מעבדה, שמי שאינו ספורטאי לא יידע את טעמם לעולם, ומוטב לו כך. מפעם לפעם, אם הרוח המדברית תנשוב לעברנו מכיווּן המאהל של העיתונאים המלווים את המירוץ – השנה קרוב ל־80 – נזכה לשאוף ניחוח עוף באגסים ויין או קרם ברולה מארוחות הערב המפוארות שלהם.

זהר ארגוב בים הדיונות
היום השלישי התחיל כשני קודמיו. השמש שהתרוממה מעל לאופק צבעה את הדיונות בזהב, וקצת אחרי שש בבוקר פורקו מעלינו האוהלים השחורים בעודנו בתוך שקי השינה. כעבור דקות אחדות התעורר המאהל כולו לחיים. גזיות הובערו, קרם שיזוף נמרח, יבלות נחבשו ותרמילים נארזו. במאמץ נואש להפחית מהמשקל הנישא לאורך עשרות הקילומטרים, נגזרו שרוכי הנעליים וכל שאר הרצועות לאורך המינימלי הנחוץ. עשרות מטרים של פלסטרים רחבים הודבקו לגב הרצים, כדי למנוע חיכוך בין התרמיל והנושא אותו בדרך הארוכה. אדרנלין של טרום זינוק הורגש באוויר. כל אחד מאיתנו ניגש לעמדה של חלוקת המים, הגיש את הכרטיסייה לניקוב המאשר שקיבל את מכסת המים הראשונה, ליטר וחצי, והתקדם אל קו הזינוק.

הדקות שלפני היציאה הוקדשו לעיון אחרון בספר הדרך. המסלול היום קצר יחסית, 38 קילומטר "בקו אווירי", שזה כמו למדוד את הטמפרטורה בסהרה בצל. אין צל ואין קו אווירי, אלא אם אתה ציפור. המפה לא בישרה טובות: ה־38 ייהפכו ל־45 קילומטר, כ־25 מתוכם באיזור של דיונות גבוהות, רצופות, ללא תחנה של חלוקת מים. זהו "יום הדיונות" הידוע לשמצה.

בשעה תשע בבוקר מתרכזים כל 700 הרצים ליד השער, שם נמצא קו הזינוק. עשרות דגלים מרשרשים מעלינו, ולידינו מרחפים בלונים צבעוניים בגובה בניין, נושאים את שמות נותני החסות לאירוע. אני מזנק יחד עם מאות חברים לריצה, מתרחק מקשת הדגלים הססגוניים ומבלוני הענק, ויודע שהם יצוצו כמו פטה מורגנה, כאילו לא הוזזו משם כלל, בעוד 45 קילומטר, ויקדמו את פני בעליזות במאהל החדש. שירים איריים וסקוטיים קופצניים מהערב הקודם מתנגנים לי בראש. מכיוון שאני נציגו היחיד של עם ישראל במירוץ, נרשמתי דרך המשרד האנגלי וסופחתי לצורך העניין (שוב!) לאימפריה הבריטית. כך שובצתי באוהל שמזכיר סיטקום בריטי פרוע, המצהיל מאוד את מצב רוחי. החברים לאוהל – רוֹבּוֹ, דייב, שיימוס, מייק, דייוויד, קווין, כריס ומארק – רצים לא רחוק ממני, לפני שייפערו מרחבי חול בינינו.

אני מתקדם בקצב אחיד, איטי למדי. לפנַי כ־200 רצים ומאחורַי כ־500. בשלב המוקדם הזה של הריצה החושים עוד ערים וחדים. אני חש את האדמה מתחת לנעלי ורואה את ההרים המשוננים באופק. מדבר הסהרה כמעט נטול ריח. הרוח נושאת חול ואבק, וריחות הפריחה הקצרה של הצמחים הספורים בטלים בשממה הגדולה. כקילומטר לפנַי אני מזהה את תחנת הביקורת, זו שאחריה מצפים לנו 25 קילומטר של דיונות. אני לוגם את שארית המים מהבקבוקים שעלי ומכין את הכרטיסייה לניקוב. בתחנה אני לא עוצר למנוחה. אני אוסף את שלושת הליטרים של המים, מרווה את צמאוני בכחצי ליטר ומוזג את השאר לתוך הבקבוקים שעל גופי. כעבור דקה אני שוב בדרך. הריצה היום תובעת ריכוז, אי אפשר לחלום ולהיסחף במחשבות. צריך לנווט, לתכנן את צעדי הריצה בחול העמוק, בעליות ובירידות, לחשב את כמות המים.

לפני נפרשים לכל מלוא העין דיונות חול זהוב, שמים כחולים עזים ואור בוהק. רצים רבים עצרו להפסקה בנקודת הביקורת, אלה שהמשיכו מיד רצים בקצב איטי, ואני חולף על פניהם. כעת לפני כ־100 רצים ומאחורי כ־600. עשר דקות לאחר תחנת הביקורת אני נכנס לדיונות הגדולות. ים צהוב עם גלים בגובה 20 מטר, כגובהו של בניין בן שש קומות. אז כך נראה מדבר סהרה, אני חושב לעצמי. מדרונות החול התלולים והטובעניים מתחילים לגבות מחיר, והרצים שלפני נשברים, רובם עברו להליכה.

שבועות רבים של אימונים על חוף הים בתל אביב וחריש עמוק של המסלול הקרוי "אסון טבע" בווינגייט, עם תרמיל מלא משקולות על הגב, מוכיחים את עצמם. אני מרגיש חזק ומתקדם בעקשנות, עוקף עוד כ־50 רצים. המרחק בין הרצים הולך וגדל. פתאום אני מוצא את עצמי לבד במרחב חול עצום עד סחרחורת. יד ימין מחזיקה מצפן ששומר עלי בכיוון הנכון. מדי עשר דקות בדיוק אני שותה, שתי לגימות של מים ושתי לגימות של מיץ (עתיר סוכרים, מלחים, ויטמינים ופחמימות). הרגליים שוקעות שוב ושוב בחול הרך עד אמצע השוק, ועל פסגת הדיונה מולי אני רואה את הנסיך הקטן, עומד ומנופף לי לשלום.

החום מכביד על הגוף, האוויר מלובן ממש. מד החום מורה על 50 מעלות צלזיוס. כעבור שלוש שעות וחצי, רק רצים ספורים נשארו לפני. העליות והירידות בדיונות דורשות תשומת לב קפדנית: לבחור את הנתיב הנכון, לא ללכת לאיבוד, לשמור על קצב הנשימה, לשתות באופן מסודר. אני חושב על האחרים, על המאמץ האדיר, על סכנת ההתייבשות, על התשישות. בקילומטר ה־40, הרבה אחרי שהמוזיקה האירית דממה, מציץ אלי מפעם לפעם מבין הגבעות הפרצוף הג'ינג'י של רובו, שר בקול של זהר ארגוב את "ים של דמעות", משום מה.

אחרי ארבע שעות נשקף מראש אחת הדיונות הגבוהות מחזה מרנין ("מחמם לב" לא יתאים כאן): הדיונות מסתיימות סוף סוף, ים החול נרגע, ומשם למאהל עוד כארבעה קילומטרים. בסוף הדיונות נוכחוּת לא מדברית: רופא ניצב שם לקבל את פני הבאים, לשאול לשלומם ולטפל בפגועים. אולי בגלל החום, אני לא מצליח להיזכר איך אומרים בצרפתית "הכל אחלה, אחי", וממילא אין לי נשימה מיותרת לדיבורים. אני מחייך אליו לאות שהכל tres bien, וממשיך.

הריצה בערוץ הנחל המישורי קלה יחסית ואני מגביר מהירות, סוגר פער על רץ מספר חמש של המשלחת המרוקאית. על סף האופטימיות, חושך בעיניים: אני מקלל את מארגני התחרות בכל שפה אפשרית, כשאני מגלה שהדובדבן לסיום הוא עוד קטע של דיונות. בשלב הזה הגוף כבר ממשיך מעצמו והמחשבות לא ממש הגיוניות. באופק מרצדת הצבעוניות החוגגת של הדגלים והבלונים המיוחלים. אנרגיות חבויות מתעצמות ודוחפות אותי לשם, ואני חוצה את קו הסיום בחיוך גדול. 683 רצים מאחורי, 16 לפני.

אני מציג את הכרטיסייה לניקוב, אוסף את שלושת בקבוקי המים שהרווחתי ביושר, מדדה לאוהל וחושב על האחרים. הקושי היום הוא עצום ואני חושש לאיטיים ולחלשים יחסית, שנצלים זמן רב יותר בכבשן המדברי. לאט לאט מגיעים הרצים הבאים, תחילה ברווחים גדולים ביניהם, אחר כך יותר בצפיפות, ולבסוף שוב בהפרשים גדולים.

70 אלף ליטר מים
זיקוק החירום הראשון נורה לאוויר כשעתיים אחרי שהגעתי למאהל, והזעיק את המסוק לפינוי רצים שנפצעו, התייבשו או נשברו. כל אחד מאיתנו מצויד בזיקוק כזה לשעת חירום, וזה רק פרט אחד מני רבים בארגון המופתי של המירוץ, שקברניטיו חשבו על הכל. צוות של 350 איש משתתף בהפקת הענק, הכוללת גם 100 ג'יפים מלווים, שני מסוקים, מטוס, 70 אלף ליטר מים מינרליים ועשרות קילומטרים של תחבושות. מרתון החולות הוא אולי רעיון עיוועים, אבל שום גשר לא יתמוטט פה.

עד השעה 00:23 לא היה לצוותי החילוץ רגע מנוחה. מי שלא תכנן את צריכת המים שלו בצורה מבוקרת נקלע למחסור במים. מי שאזלו כוחותיו וזחל על הדיונות על ארבע, ידיו נכוו בחול הרותח והוא הובהל למאהל לטיפול. אחרים חפרו בור, נכנסו והתכסו בחול ובשמיכה התרמית כדי למצוא מחסה מהחום הנורא. כ־50 רצים עד הערב. זהו מספר הפורשים הגדול ביותר במירוץ עד היום. עד הסוף ייפסלו כ־100 משתתפים. חלקם ויתרו מרצונם, חלקם נפסלו אוטומטית לאחר שקיבלו עירוי נוזלים, אחרים לא עברו את המרחק הנדרש בפרק הזמן המקסימלי או שרופאי התחרות אסרו עליהם להמשיך, והיו גם שתפסו טרמפ על אחד הג'יפים לקיצור הדרך.

כריס חצה את קו הסיום בתשע בערב בתשישות נוראה, על סף התמוטטות ובתחושת אשם כבדה: הוא השאיר מאחור את שיימוס, יועץ תעסוקתי בן 53 מאירלנד, עם בחורה אנגלייה, שניהם באפיסת כוחות וללא מים. כשהגיע, דיווח על מיקומם, וצוות חילוץ יצא אליהם. עירוי הנוזלים שאושש אותם אִפשר להם לעלות על גמל, שהביא אותם לרכב החילוץ. שיימוס הובא לאוהל ונרדם, מותש מהיום המפרך ומאוכזב מכך שנפסל ולא יוכל להשלים את המירוץ. שאר חברי לאוהל כבר הגיעו בכוחות עצמם, וכל אחד מהם הוא מנצח, מנצחו של היום הקשה הזה.

בן הלורד ופועל הייצור
אנחנו כבר בסופו של היום הלפני אחרון, לאחר מקצה באורך מרתון: 42 קילומטר. נקודה מזגזגת באופק, בין אדי החום. לאט לאט היא מתגבשת לדמות הרץ המתקרב, אפוף ענני חול. זה רובו. אני נזכר בסיפוריו על אימוני הריצה העקשניים שלו בסוף משמרת העבודה, מעשר בלילה ועד אחרי חצות. מגיע לו לסיים, אני חושב. קריאות העידוד ומחיאות הכפיים מבקיעות את הלאות ואת הכאבים וחודרות אליו עמוק פנימה. בפרץ אחרון של אנרגיה רובו רץ לקו הסיום ועובר להליכה.

לפניו, טור מזדחל של מסיימים מותשים מנסה להגיע למאהל. מחזה הירואי, בדרכו העגומה: הצולע נשען על הפיסח, החיגר על הכושל. כולם מדדים, משתרכים, נזהרים לא להכביד על יבלות האתמול שהפכו לפצעי היום, מקלפים את התרמיל יחד עם עור הגב, בודקים את השפשפות, אבל בעיקר רוצים להגיע. לשבת. לשכב. להוריד את הנעליים הלוחצות. לנוח.

רובו מתקרב לאוהל, ודייב ואני קופצים החוצה במחיאות כפיים ובברכות. אנחנו צולעים לקראתו, הוא מקרטע לעברנו, ואחרי סדרת חיבוקים אנחנו אוספים ממנו את התרמיל ואת בקבוקי המים שקיבל עם הגיעו. רובו זוחל לאוהל ומשתרע באפיסת כוחות. כך, במחול הטרגי־קומי הזה, נקבל את פניהם של שאר החברים, ובשעות הערב כבר יבקעו מתוך האוהל שלנו שירי עם איריים, שירים באנגלית במבטא קוקני ושירים שנולדו והולחנו היום במהלך הריצה, בחום הסהרה.

בתוך ימים אחדים בכור ההיתוך הזה, תרתי משמע, נרקמה בינינו אחוות רצים הדוקה. תשעה אנשים במכנסיים קצרים, בגופייה ועם הרבה שכבות חול ואבק, חפים לחלוטין מכל סממן חיצוני של מעמד כלכלי, חברתי או מקצועי. הפרטיות והאלמוניות נשמרות עד ליום האחרון. החיים האחרים לא משחקים תפקיד ביחסים בתוך האוהל. בן הלורד ליד הטכנאי, המורה ליד פועל הייצור, איש המכירות ליד הבנקאי, הטבח ליד המשורר. איש לא יודע מי הוא מי. הקרקע החולית אינה פורייה לסטיגמות ולדעות קדומות. במקום תחרותיות יש פרגון, עזרה הדדית וחברות עזה כשמש המדברית וקצרת ימים כפריחה בסהרה.

ביום הלפני אחרון התחושות אמביוולנטיות. מול הרצון לטעום עוד מהיופי המדברי, מתחושת החברות, מעוצמת החוויה, עומדת התשישות הגופנית. בשלב זה הווטו של הגוף מכריע. רוצים הביתה. לספורט שהמשורר הגרמני ההוא מתמחה בו: מנוחה.

"הרגליים שוקעות שוב ושוב בחול הרך עד אמצע השוק, ועל פסגת הדיונה מולי אני רואה את הנסיך הקטן, עומד ומנופף לי לשלום" | צילום: יעל לב

ילידי המדבר, מלכי המרוץ
שש פעמים במהלך המירוץ חצינו את קו הסיום המקושט כמו עוגת חתונה, אבל אין ספק שהוא הכי מתוק ביום האחרון. רצים רבים בוכים כאן, אבל האחים מוחמד ולחסן אחנסאל דווקא מחייכים כשהם חולקים ביניהם את המקום הראשון והשני. השניים, בני עשרים ומשהו, תושבי כפר קטן באיזור, הגיעו לפני שמונה שנים לנקודת הזינוק וביקשו להשתתף. לא היו להם נעלי ריצה, תרמיל או אישור רפואי על בדיקת א.ק.ג תקינה, ובוודאי שלא היו להם 2,000 דולר לשלם עבור ההשתתפות. אבל המארגנים הצרפתים ערכו למענם מגבית של ציוד בקרב הרצים והתירו להם להשתתף. הם הדיחו את הרץ הרוסי שהוביל את מירוץ החולות לפניהם, חזרו להתחרות שנה אחר שנה, ותמיד קטפו את המקומות הראשונים.

החיוך שלהם גדול וכובש לב, ויש צדק פואטי בכך שדווקא הם, ילידי המדבר, מלכי המירוץ. להם, מן הסתם, הניצחון משמעותי יותר מאשר לרוב רובם של שאר המשתתפים, ולא רק מבחינת ההישג האישי. באיזור שבו ההכנסה הממוצעת לנפש היא 300 דולר לשנה, 6,000 הדולר של הפרסים הראשון והשני הם סכום נכבד מאוד, להם ולבני משפחתם.

לא רבים חוזרים לכאן, אבל יש גם כאלה. ג'יי, שהתיידדתי איתו השבוע, הגיע למירוץ בשנה שעברה כצלם של אחת מרשתות הטלוויזיה בארצות הברית. במהלך האירוע התאהב ברצה האמריקאית שזכתה במקום הראשון של הנשים. השנה חזרו שניהם שוב, נשואים, היא כפייבוריטית והוא כמשתתף. ביום השלישי היא נאלצה לפרוש בעקבות התקף אסטמה קשה, אבל נשארה במדבר וניצבה לחכות לו על קו הסיום יום יום.

גם חברי לאוהל מחכים זה לזה על קו הסיום, לאחר שהשלימו את 20 הקילומטר של היום האחרון. כולם כבר כאן, ורק כריס עוד לא הגיע. כבר ביום השני הציקה לו הברך, וביום השלישי הפך המטרד לכאב איום. הוא עבר מריצה להליכה ומהליכה לצליעה. בעקשנות ובכוח רצון חסר פשרות, המשיך את המסלול עם ברך חבושה וכדורים משככי כאבים. כל יום היה מגיע לאוהל אחרון וצונח ארצה באפיסת כוחות, לא לפני שהיה מברר עם כל אחד מאיתנו איך היה, מתפעל ומברך על ההישג. אם יש מישהו שאני משתוקק לראות אותו דורך על קו הסיום, זה כריס. אבל חלפו יותר מארבע שעות מאז הזינוק, והוא עדיין הוא לא נראה באופק. המחשבה שמשהו קרה לו דווקא היום, על סף הסיום המיוחל, בלתי נסבלת. הדאגה לו מעיקה כל כך שאף אחד לא מדבר כמעט.

כל הרצים האחרים כבר באוטובוסים בדרך צפונה, רק אנחנו וקומץ אנשי צוות נשארנו. הדקות מזדחלות. סופה נוראית מזנבת בנו, מרימה עמודי אבק וחול מסמאים. ואז, מתוך ענן חול, מגיח כריס. הוא מתקדם לקו הסיום בהליכה מיוסרת, והחרדה נושרת מאיתנו בקריאות הידד רועמות. הוא שומע אותנו מריעים לו, רואה את עשרות הדגלים מתנופפים ברוח ומתחיל להאמין שהוא באמת עשה את זה. הפרצוף המאובק, המחייך, התשוש, הקורן שלו הוא התמונה האחרונה שלקחתי איתי מהסהרה.

תודת המערכת לחברת Nike על הסיוע בהפקת הכתבה.

הפוסט מרתון בסהרה הופיע ראשון במסע אחר

הנסיך הקטן – מסע בסהרה

Sun, 28 Sep 2008 16:54:15 +0000

מאמר זה מוקדש לזכרו של בני אסף, העובר דרכי עם כל נשימה

"זה שנעלם, אם מוקירים את זכרו, נוכח יותר מן החי", כתב הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט אקזופרי בספרו האחרון, "מצודה". כבר שנתיים שאסף בני איננו איתנו, ועדיין אני מרגיש כמו סרט צילום רגיש. הכל נרשם, נצרב, כאילו הסוף קרוב וצריך להספיק כמה שיותר. "הנסיך הקטן" של סנט אקזופרי הוא אחד הספרים ששנינו אהבנו. לא הספקתי לקרוא לאסף את כל שקרה לנסיך הקטן ולטייס שפגש בחולות המדבר. שלושים יום לאחר מותו, ניסיתי לקרוא את הפרק האחרון ליד המצבה, ונשברתי. על המצבה של אסף חקקנו את דמותו של הנסיך הקטן. נסיך קטן באבן השחורה, עטוף בגלימה מלכותית, מחזיק באומץ בחרב קטנה. ארנבות בר מבקרות שם מדי פעם.
בית העלמין שבו טמון אסף סמוך לשדה התעופה. אני טס הרבה. יותר מדי. כשהמטוס ממריא מעל לבית הקברות אני מביט מהחלון, לא מצליח להבחין במצבה, אבל יודע שהיא שם. אני מדמיין את אסף יושב על כנף המטוס, מלווה אותי לארץ חדשה, למקומות ואנשים חדשים. שם אני מתהלך ברחובות מאובקים, אוסף חומר, מצלם הכל לתוכי, גם בשביל אסף. המסע הזה שונה מאחרים שערכתי. גם במסע הזה אני אוגר לתוכי מראות וסיפורים בשביל אסף, אבל הפעם זה אחרת. זה מסע לזכרו.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

היפה והעצוב שבנופים
אנטואן ז'אן בטיסט מרי־רוז'ה דה סנט אקזופרי נולד ב־1900 בעיר ליון (Lion) שבצרפת. את רוב ילדותו בילה בפנימיות, וכבר אז נמשך מאוד לסוד קסמם של מכשירים והמצאות חדשות. חוויית הטיסה הראשונה שלו, בגיל 12, השפיעה עליו עמוקות. אפשר לומר אפילו שקבעה את המשך חייו. בלעדיה אולי לא היה נכתב "הנסיך הקטן". שירותו הצבאי כאיש צוות קרקע של טייסת רק חיזק את תשוקתו לעוף. ב־1921 השיג רשיון טיס אזרחי והמשיך לדבוק בתעופה, למרות שרשרת תאונות טיס שהיה מעורב בהן.
חברת תעופה צרפתית קיבלה אותו ב־1926 לעבודה כטייס בקו דואר אווירי בין טולוז (Toulouse

מדנין, תוניסיה. הקסר, מבנה מגורים בסיסי הבנוי מבוץ. סמטאות המבוך מזמינות את המאמינים אל הביטחון שבידיעה כי הכל נתון בידי אללה | צילום : דודו בן-צור

) לדקר (Dakar), כיום בירת סנגל שבאפריקה. זמן קצר אחר כך מונה לראש התחנה בכף ג'ובי (Cape Jobi) שבמרוקו, שם הכיר את נופי המדבר שבסהרה, את שבטי הבֶּרְבֶּרִים ובעיקר את הבדידות השקטה. על הסהרה כתב במסה "מכתב לבן ערובה" (1943): "הסהרה אינה מציעה, עד לאין סוף, שום דבר פרט לחול חדגוני, או ליתר דיוק, בשל נדירותן של הדיונות, חוף סלעי… יחד עם זה, ישויות אלוהיות בונות לה רשת כיוונים, מגמות וסימנים, מערכת שרירים סודית וחיה. אין עוד חדגוניות. הכל מתכוונן. אותה דממה אינה דומה לדממה אחרת".
כיום אני נמשך יותר ויותר לנוף צחיח של מדבריות, טונדרות, שדות קרח וחוליות. קשה לי לאתר פרטים ודמויות בתוך מרחב עמוס באנשים ובצמחים. האופק הריק והשקט מחדדים אצלי את תחושת החסר ומקילים את הכאב בו־בזמן.
יצאתי אל מישורי החמדה שבשולי הסהרה, סביב עמק תפילאלת (Tafilalt) בדרום־מזרח מרוקו. מי נהר הזיז (Ziz) מאפשרים כאן נאת מדבר של אלפי דקלים, הנמשכת כמאה קילומטרים לתוך המדבר. לאורך העמק בנויות קַסְבּוֹת וקְסַרִים (מבני מגורים), רבים מהם נטושים והרוסים. כאן צמחה השושלת העלאווית, השולטת במרוקו עד היום. גברים ונשים נמלטו מהחום המעיק של הבתים בעיירה א־רשידייה (Er Rachidia) אל המרחב הפתוח של המדבר.
כמו דמויות רשומות בצבעי מים נעו הנשים בחן, כששולי שמלות הדררה הצבעוניות מתנופפים ברוח וילדיהן אוחזים בכף ידן. הגברים כרעו בסגנון אופייני לאנשי המדבר. אלה שיודעים לחשב את זמן החול, ומוצצים את עשן הסיגריות שהרוח ליבתה. את הלילה עשיתי בארפוד (Erfoud), ולקראת זריחה המשכתי דרומה אל מרזוגה (Merzouga) ואל החוליות הגדולות של ארג צ'בי
(Erg Chebbi). הברברים, תושבי האיזור, עטופים בבדי אינדיגו כחול, כבר הגיעו עם גמליהם אל חמוקי חול אדומים נצחיים וארוכים, מתמזגים זה לתוך זה. על המראה הזה כתב סנט אקזופרי: "הנוף הזה הוא בעיני היפה והעצוב בכל הנופים… במקום הזה הופיע הנסיך הקטן על הארץ וכאן גם נעלם. הסתכלו בנוף הזה יפה־יפה, כדי שלא יהיה לכם ספק שתכירו אותו אם תצאו יום אחד למסע באפריקה, למדבר".

נחיתת אונס במדבר
הילדים משננים פסוקי קוראן בקסבה של וורזזאת (Ouarzazate) שבמרוקו. מוקסם, אני נמשך אחר הצלילים הגולשים אל בין קירות הבוץ של סמטאות המבוך, המזמינות את המאמינים אל צל המדרסה ואל הביטחון שבידיעה כי הכל נתון בידי אללה. חרדונים גדולים ממוסמרים אל פתחי הבתים, לגרש שדים ומזל רע. בפנים, על פתחי החדרים, מצוירים סמלים נגד עין הרע: ידה של פטימה, בתו של מוחמד, שאצלנו מכנים בשם "חמסה", בצד חצי הסהר האיסלאמי. איסלאם ותרבויות מערב־אפריקאיות התרגלו לחיות כאן יחד.
הילדים חולפים על פני, לוחות עץ ללימוד קוראן בידיהם, נמלטים אל הבוסתנים שמעבר לחומות הבוץ. לכמה מהם תלתלים וגוף רזה כמו של אסף, ולרגע אני מדמה אותו ביניהם. אני מוצא את אסף כמעט בכל מקום. באחרונה גיליתי אותו בציור מסוף המאה ה־16, "הלווייתו של הרוזן מאורגס", של הצייר אל גרקו. בפינה השמאלית ניצב בנו של אל גרקו – תלתלים חומים, עיניים כהות ונבונות, הבעה בדיוק כמו זאת של אסף.
נשים עטופות בשחור זזות לצדדים, מגניבות מבט ונעלמות אל הפתח השחור של ביתן. רק שקשוק צמידיהן מרמז על נוכחותן בתוך מבצרן. הקסר (בערבית, מבצר או ארמון) הוא מבנה מגורים בסיסי הבנוי מבוץ ואופייני לאיזור האטלס הגבוה ולשולי הסהרה. ספרו של סנט אקזופרי "מצודה" מתאר את החיים ואת מערכת היחסים בין מלך ברברי לנתיניו בממלכה קדומה בסהרה. האם ההשראה לספר באה מהברברים בסהרה התוניסאית, אשר בנו את מבצרם בתוך האדמה כדי לברוח מהחום?
הזמן שעשה במרוקו הביא את סנט אקזופרי לכתיבת ספרו הראשון, "דואר דרומי",

הקסבה, אוסף של קיסרים שחברו להם יחדיו, בוורזזאת, מרוקו. איסלאם ותרבויות מערב-אפריקאיות התרגלו לחיות זה בצד זה | צילום : דודו בן-צור

שפורסם ב־1929 וזכה להצלחה רבה. הספר מתאר רומן בין טייס בקו הדואר טולוז־דקר לבין חברת ילדות נשואה. לאחר מות בנה היא בורחת עם הטייס, שנהרג אחר כך בתאונת טיס. 15 שנה לאחר פרסום הספר נהרג סנט אקזופרי עצמו, כנראה בתאונת טיס. מוטיב הילד המת חוזר הרבה בספריו. מקובל לפרש זאת כהד לחוויית האובדן שחש עם מות אחיו, פרנסואה, אשר נפטר ממחלה כשהיה נער בן 15. סנט אקזופרי היה אז בן 17.
אחרי מרוקו הוצב סנט אקזופרי בארגנטינה, כמנהל קו הדואר האווירי בין בואנוס איירס לפונטה ארנס. השנתיים שעשה שם הביאו לכתיבת ספרו "טיסת לילה" ולנישואיו עם קונסואלו סונסה דה סנדוול. מערכת היחסים ההרסנית בין השניים והעובדה שמעולם לא הביאו ילד לעולם אפשר שהיו הבסיס לתיאור היחסים בין הנסיך הקטן לשושנה המפונקת.
ב־1932 חזר סנט אקזופרי אל הרפתקת הטיסה בין צרפת לסהרה. טיסתו הסנסציונית של צ'רלס לינדברג מעל לאוקיינוס האטלנטי הציבה רף חדש לטייסים בני התקופה, וסנט אקזופרי החליט לשבור שיא חדש בטיסה בין פריז לסייגון. בעזרת מכונאי המטוסים אנדרה פרבו, הוא שיפץ מטוס מדגם סימון (Simoun), וב־29 בדצמבר 1935, המריאו השניים בדרך לתחנתם הראשונה בקהיר. תקלה טכנית אילצה אותם לנחות נחיתת אונס במדבר ולשרוד שם חמישה ימים ללא מזון ומים. חוויה זו בסהרה המצרית תוארה בספריו "ארצם של אנשים" ו"הנסיך הקטן". יש הטוענים כי ההתייבשות והחום שפקדו את סנט אקזופרי באותו אירוע גרמו לו להזיות, שבהן הופיעה דמותו של אחיו המת.

סנט אקזופרי נעלם
התאונה לא הרתיעה את סנט אקזופרי לנסות לשבור שיאי טיסה חדשים. יחד עם פרבו הוא שיפץ את המטוס והחליט לשבור שיא נוסף, הפעם בטיסה בין ניו־יורק לארץ האש שבאמריקה הדרומית. השניים יצאו לדרכם ב־14 בפברואר 1938 ועברו בהצלחה כמה תחנות ביניים, אבל מעל לגווטמאלה צלל מטוסם והתרסק עקב טעות בחישוב הדלק.
סנט אקזופרי נפצע קשה בראשו ונזקק לתקופת החלמה ארוכה בניו־יורק. אז כתב את ספרו "ארצם של אנשים". הכשלונות לא ריפו את ידיו, ולאחר שהתאושש ניסה שוב לשבור שיא – הפעם בחציית צפון האוקיינוס האטלנטי בטיסה. הוא גם הספיק לייסד את קו הדואר בין קזבלנקה לדקר ולבמקו
(Bamako), כיום בירת מאלי, ורשם במהלך שנות השלושים המצאות רבות, המשמשות אפילו היום את התעופה המודרנית.
כניסתה של צרפת למלחמה נגד גרמניה הביאה לגיוסו של סנט אקזופרי לחיל האוויר הצרפתי. למרות גילו המבוגר ושיתוק חלקי בכתפו השמאלית, עקב תאונת הטיס בגווטמאלה, התעקש סנט אקזופרי לבצע טיסות צילום מודיעיני מעל לאזורי הכיבוש הגרמני. את אחת מהן, שבה נפגע מטוסו מירי של כוחות גרמניים, הוא תיאר בספרו "טייס מלחמה" (1942), אשר זכה להצלחה רבה במיוחד בארצות־הברית. בספר הוא מתח ביקורת נוקבת על צרפתים ששיתפו פעולה עם הנאצים, ופרסומו חולל בצרפת ויכוח ציבורי סביב דמותו של סנט אקזופרי. מסיבה זו נאלץ הסופר לגלות לניו־יורק, ולא יכול היה לחזור לצרפת הכבושה.
"הנסיך הקטן" נכתב בצרפתית וראה אור בניו־יורק ב־1943, אך התפרסם בצרפת רק לאחר מותו של סנט אקזופרי, ב־1946. אחרי כתיבה בוטה וישרה, שתיארה את המציאות הקשה של המלחמה, הפתיע סנט אקזופרי בספר הזוי ודמיוני, מאויר בציורים נאיביים פרי מכחולו.
יש הרבה פרשנויות לספר. אחת מהן רואה בעצי הבאובב המשתלטים על העולם רמז לנאציזם ולרוע שאיימו על העולם בתקופת המלחמה וטמונים בכל חברה ובכל זמן. את הדמויות שפוגש הנסיך הקטן מקשרים לעיסוק בזוגיות (השושנה), חברות (השועל), רוע (הנחש), חוסר שליטה (השתיין) וכדומה. חוויית השכול ואובדן הבן חידדו אצלי את הקריאה בספר. מצאתי בו מסרים על חשוב וטפל בחיים, ועל מימד הזמן מול מימד החומר.
נסיבות היעלמותו – וכנראה גם מותו – של סנט אקזופרי נראות כחידה המתרחשת בכמה ממדים. זמן קצר לאחר שפורסם "הנסיך הקטן" בארצות־הברית, חזר סנט אקזופרי לשירות פעיל והצטרף כטייס קרב לכוחות הברית. ביוני 1944 הוצב באי סרדיניה (Sardinia), משם המריא למשימות קרב שונות. למרות התאונות האוויריות, המשיך לצאת לגיחות. ב־31 ביולי 1944 המריא למשימה מעל מזרח צרפת, ומאז אבדו עקבותיו. חבריו ליחידה לא הצליחו לגלות מה גרם להיעלמות סנט אקזופרי ומטוסו.

הנסיך הקטן נרדם
לקראת סוף "הנסיך הקטן" מתחזקת התחושה על מותו או היעלמותו הקרבה ובאה של הנסיך. על אף שהטייס בילה עם הנסיך שמונה ימים בלבד, נוצר ביניהם קשר אמיץ, חברי, אפילו אבהי. איני יכול לקרוא את הדפים האחרונים בספר ולא לשחזר את הימים האחרונים עם אסף: "בינתיים נרדם הנסיך הקטן ואני לקחתי אותו בזרועותי והמשכתי בדרך. דימיתי לי שאני נושא אוצר עדין ושביר. אף עדין ושביר יותר מכל דבר בעולם. התבוננתי לאור הירח במצחו החוור, בעיניו העצומות, בקווצות שערו הרוטטות ברוח, והרהרתי: מה שעיני רואות אינו אלא הקליפה. העיקר סמוי מן העין".
את הקטע הבא אני מנסה לקרוא לאסף בבית העלמין, ולא מצליח: "בלילה ההוא לא ראיתי אותו יוצא לדרך. הוא חמק לו בשקט. כשהצלחתי להשיג אותו, הלך בצעד מהיר, נחוש בדעתו. ורק זאת אמר לי:
'אה! אתה פה…'
ואחז בידי. אבל עדיין הצטער:
'לא טוב עשית. זה יעציב אותך. אני אראה כאילו אני מת, וזה לא יהיה נכון…'
אני שתקתי.
'תבין. זה רחוק מדי. אני לא יכול לקחת איתי את הגוף הזה. הוא כבד מדי'.
אני שתקתי.
'אבל זה יהיה כמו קליפה ישנה מושלכת. מה כבר עצוב בקליפות ישנות…'
אני שתקתי".

כשהיה אסף בן-צור בן חמש התגלתה אצלו מחלת הסרטן. הוא נפטר לאחר עשרה חודשים של מאבק אמיץ וקשה | צילום : דודו בן-צור

הפוסט הנסיך הקטן – מסע בסהרה הופיע ראשון במסע אחר