באחד הכפרים באקוודור פגשתי את אווה, בן שבט הווהורני, שטיפל בחולה בעזרת עלי אורטיגה (מין של סרפד). אווה תלש את העלים הצורבים בידיו החשופות, פעולה שדורשת אומץ רב. כל עלה זכה מפיו לנשיפת יריקה, הוצמד לגופו של אווה ואחר כך לגוף החולה. הטיפול חוזר על עצמו במשך כמה חודשים. אווה סיפר לי שמשפחתה של החולה מכריחה אותו לבצע את הטיפול כי לטענתם: "הוא עשה לה את הכישוף, ואם לא יטפל בה וירפא אותה נהרוג אותו".

כישוף, עין הרע, וריפוי קשורים זה בזה בהרבה מאוד תרבויות. באמריקה הדרומית נוהגים בדרך כלל להפריד בין מכשף (ברוכו) טוב למכשף רע. ברוכו טוב ייקרא "קורנדרה", ובמקרים רבים יוכל גם להטיל כישוף רע ועין רעה.
המחקר שערכנו במשך ארבע שנים ביערות הגשם באקוודור התמקד בעיקר בצמחי מרפא. תוך כדי עבודה נתקלתי פעמים רבות בתופעות של "עין הרע" וכישוף. במקרים רבים קשה היה לזהות בבירור ובאופן מוחלט שמדובר במקרה של כישוף, ולהבחין בינו לבין טיפול רפואי בצמחי מרפא.

הטיפולים לסילוק עין הרע כוללים טיפול בעלי סרפד, מציצת עין¬ הרע מהחולה, "ניקויים" שונים בעזרת צמחים או חזירים, ויתכן אפילו שיגיעו הדברים עד כדי חיסולו הפיסי של המכשף הרע. במקרים רבים משתמשים בצמחים גורמי הזיות להטלת הכישוף וגם להסרתו.

תרועת השכמה
התארחתי פעם בביתו של מרפא קיצוואני ששמו אלפרו בשעה שהובא אל הבית חולה חסר הכרה. לא היתה שום סיבה נראית לעין למחלתו, וזה כשלעצמו עורר מיד חשדות של כישוף ועין רעה שהוטלה בו. תחילה פנה אלפרו לערוך אבחנה: הוא הכין משקה מרוכז מצמח האיה ווסקה Aya huasca) – בעברית "מטפס המתים"), שנחשב כצמח קדוש, בעל תכונות מרפא מיסטיות בחברות שבטיות רבות ברחבי אמריקה הדרומית. למרבה ההפתעה לא החולה שתה את הנוזל המר אלא המרפא. תחת השפעת המשקה ערך אלפרו לחולה מעין "צילום רנטגן". הוא בחן את אבריו הפנימיים כדי לאבחן בעיות נסתרות. עם תום הדיאגנוזה הודיע אלפרו שמבחינה פיסיולוגית החולה אינו סובל מבעיה כלשהי, אבל אין ספק שמישהו הטיל בו כישוף. מאחר שתחום התמחותו של אלפרו הוא בעיקר בעיות פיסיולוגיות, הזעיקו קרוביו של החולה מרפא אחר מן הכפר השכן כדי שיוציא מן החולה את עין הרע.

24 שעות רצופות שכב החולה חסר הכרה עד שהובא לאלפרו. שש שעות נוספות חלפו עד שהגיע המרפא השני. במהלך ההמתנה חששתי מאוד שהגוסס יחזיר את נשמתו למלכת היער, ומקורביו יחשדו בי חלילה שאני מעורב בהטלת הכישוף, אבל לרווחתי הגיע לבסוף המרפא מן הכפר השכן והחל מיד בעבודה. הוא הדליק מסביב לחולה כמה עשבים יבשים שהביא איתו; תחב לנחיריו אבקה מוכנה מצמחים יבשים, שנקלו, ונטחנו, ולהשלמת הטיפול מצץ את הכישוף מהחולה: הוא הניח שתי כוסות רוח מכל צד של הצוואר, שתיים משני צדי המפסעה, מן הגב תחתון ומן הגב העליון.

הטיפול נמשך כ- 20 דקות, ובסיומן קם החולה והתיישב לידי, קצת מסוחרר, אבל בהכרה מלאה. איך אפשר להסביר את התופעה המדהימה: פשוט מאוד. אין לי הסבר טוב ומתקבל על הדעת. אפשר להעלות השערות שונות: יתכן שהצמחים המיובשים שנתחבו לאפו של החולה העירו אותו, יתכן שכוסות הרוח הפיחו בו חיים, ויתכן שמדובר בכל אותו תחום שזוכה לכותרת "דברים שאנחנו עדיין לא מבינים".

תופעה אחרת, גם היא לא מובנת, היא איך מחליטים מי הטיל את הכישוף. בדרך כלל נופל החשד באופן טבעי על אדם שרוצה את רעת המכושף. במקרים רבים המכושף הוא זה ששונא את המכשף, או מקנא בו ולא להפך.

מתוך הסרט – יערות הגשם – דנדן בולוטין, פרק 2

עילה למלחמה
בתחילת 1994 סיירתי ביערות הגשם האקוודריאניים בחברת צוות צילום ישראלי שבא לצלם סרט על עבודתי בג'ונגל. במהלך הסיור הגענו לאחד הכפרים שבו הרביתי לבקר בשנים האחרונות. התושבים קיבלו את פנינו בשמחה, ערכו לכבודנו את ריקוד הצונטה, והמרפא המבוגר מנגטואה רקד לפנינו עירום, כשעורלתו קשורה בשרוך. לאחר מכן הזמין אותנו להתארח בביתו, יצא לרגע ולפתע חזר בריצה מתנשף: "מתה ילדה ואני רץ להחיות אותה". אצל בני שבט הווהורני השימוש במושג "מוות" שונה מזה שאנחנו עושים בו, ובהרבה מקרים אדם שהכרתו אבדה נחשב למת. מנגטואה – כמרפא השבט נקרא להחיות את הילדה המתה ואנחנו רצנו אחריו. הילדה שכבה מחוסרת הכרה בערסל ומנטוגאה ניגש למלאכת החייאת המתים: הוא טיפל בה בתפרחות הסרפד אורטיגה והכין משקה מרוכז מפלפלת חריפה ( (GIMO. מנגטואה עצמו שתה חצי מהמשקה ואת החצי השני העביר מפיו לתוך פיה של הילדה חסרת ההכרה. הטיפול נמשך כשעה ובמהלכו, בעיקר כשטופלה בעזרת תפרחת האורטיגה, הראתה החולה סימני תזוזה ועווית. היא סבלה מחום גבוה והדופק שלה היה מעל 200 פעימות בדקה. לאחר כשעה מתה הילדה ולמנגטואה לא נותר עוד מה לעשות.

לאיש מן הנוכחים לא היה ספק שהילדה כושפה. לכולם גם היה ברור מי האשם: המכשף משבט השואר, שגר במורד הנהר. כמובן שלא היתה להם בררה אלא לצאת ולהרוג אותו. כששאלתי אותם איך הם יודעים שהילדה כושפה, הסבירו לי שראו סימנים כהים על ירכה ובצווארה. "כשהלכה לנהר נתקלה בנחש בואה" אמרו לי, "והוא תפס אותה, יד אחת בצוואר והשנייה בירך".
"אבל לבואה אין ידיים".
"ברור", היתה התשובה, "הרי זה היה המכשף".
בכפר התארגנה במהירות משלחת נקם. לפתע הבנו שאנחנו תקועים בין הפטיש לסדן. כי לצאת מן הכפר בכיוון ההפוך, במעלה הזרם, נצטרך לגרור את הציוד הכבד במשך כמה ימים מפרכים. אם נישאר בכפר עצמו דרך היציאה במורד הזרם עלולה להיחסם במקרה של מלחמה בין השבטים. הפתרון הסביר היחיד באותה שעה היה הסתלקות מהירה. הצטרפנו למשלחת הנקם שמנתה חמישה לוחמים, מצוידים ב-15 חניתות. יצאנו בשתי סירות קאנו והפלגנו במשך כל הלילה במורד הזרם. בארבע לפנות בוקר עברנו לא רחוק מכפר השוארים. מלווינו הסתירו את החניתות, והמשיכו איתנו עד הגשר הקרוב. פרנסיסקו, ראש כפר הווהורנים, הבטיח לי על הקאנו שאנשיו לא יהרגו את המכשף היריב לפני שידברו שלום. אם יסכים לשלום ויתחייב לא לעשות יותר כשפים, לא יהרגוהו.
המשכנו לכפר הבא במורדג הנהר, ויומיים לאחר מכן, כשחזרנו לעיירה הקרובה, נודע לנו שפרנססיקו וחבריו הרגו שישה מבני השואר, את השישה הראשונים שבהם נתקלו. המכשף היריב לא נפגע כמובן.

אוגוסטיין בוחן בקפידה את אבריו של השרקן שנותח. בשרו של השרקן בושל לאחר מכן והוגש כארוחת ערב

ניקוי כללי
יש באקוודור שיטות שונות ומגוונות לערוך טכסי "ניקוי" או דיאגנוזה, אבל אין ספק שאחת המעניינות ביותר היא בעזרת CUY (המוכר בישראל כחיית מחמד או כחיית מעבדה ומכונה בדרך כלל חזיר ים, אף על פי שאין כל קשר בינו לבין חזירים או ים. שם מקובל נוסף הוא שרקן). מוצאו של ה-CUY מאמריקה, ובאזורים רבים שימש בעל החיים הקטן הזה כחיה לבשר. ה-CUY נחשב למעדן, ומחירו בשוק או במסעדות שבהן הוא מוגש גבוה פי חמישה ממחיר עוף במשקל זהה.

במהלך הכנת הסרט באקוודור נסענו בגי'פ לכפר קטן, ששוכן בגובה 3,500 מטרים לא רחוק מהר קיימבה. בכפר זה פגשנו את סניור אגוסטין אושיניה – המרפא המפורסם ביותר בכל האזור המשתמש בשרקן. כדי לבחון את אמינות הטיפול ביקשנו מאוגוסטין לטפל במאיר אלפסי, איש הקול של צוות הצילום, שסבל באותם ימים מכאבי גב קשים.

כמו בכל בית בכפר גם בביתו של סניור אגוסטין התרוצצו במטבח כ-15 שרקנים, אבל אף אחד מהם לא התאים לטענת המומחים לטיפול הדרוש. הם היו לדברי בני הבית קטנים מדי. אחד מבניו של המרפא התנדב לרוץ ולקנות עבורנו שרקן גדול ויפה. כשהגיע בעל החיים בגודל הדרוש התיישב הפציינט על מיטת הטיפולים והמרפא החל בטיפול. הוא נשף עשן טבק על השרקן, כדי לטהר אותו, ואחר כך החל "לנקות": לחבוט, בעזרת השרקן על גופו של מאיר, איש הקול. תחילה צרח השרקן, כמו שמכרסמים כאלה נוהגים לעשות בעתות לחץ. לאחר כמה שניות השתתק ואט אט התכסה גופו של מאיר בכתמי דם שרקן. כשזה מת והשרירים הטבעתיים השתחררו, נרטב גם בשתן שלו. לאחר "שנוקה" באופן יסודי ביותר, הונח השרקן בקערית עם מים, לאחר מכן קולף מעורו, נפתח, ונערכה בדיקה קפדנית של אבריו. כל פגע בגוף השרקן מצביע, לדברי המטפל, על בעיה בגוף המטופל. הבעיה הושלכה לגוף השרקן ובאה בו לידי ביטוי. הדבר הבולט ביותר היה שבאזור הגב התחתון מצד שמאל, בדיוק באזור שבו סבל מאיר מכאבים עזים, נתגלה בגופת השרקן שטף דם גדול. מלבד זאת אובחנו: כבד חולה, לב חלש, ועייפות שגורמת לסחרחורת במוח. למזלו של מאיר, שכבר החל לסבול מיחושים בכבד וחולשה בלב, בבדיקה חוזרת שערך המרפא התעוררו ספקות בנוגע לממצאים הראשוניים. היה חשד שהשרקן הוחזק הפוך, ומאיר ניצל ממחלה קשה.

השרקן כמובן לא מת לשווא – עורו ניתן לכלבים ובשרו בושל לארוחת הצהריים של משפחת אושיניה.

לקריאה נוספת:

תחנת הדלק ביציאה מפיורה היתה אבק ושמש חמה וכתמי שמן שחורים על משטחי הכורכר המהודקים. פנינו לצל הגדר. האישה מהקפה, שדמה בכול לתחנת הדלק של "קפה בגדד" חוץ מהשם, צעקה, מצביעה על משאית קטנה שעצרה בינינו לבינה: "הואנקבמבה?"
"הואנקבמבה".
"כמה זמן?"
"10 – 12 שעות", אמר הנהג. השמש, חמש מעלות מדרום לקו המשווה, הרתיחה את המדבר. הנפנו תרמילים לתוך המשאית שבארגזה עמדו חביות דלק טבולות בנסורת וטיפסנו אל הגגון שמעל תא הנהג.

פנינו לתוך פרבר של פיורה, מצפצפים למי שדרכו מובילה להואנקבמבה. הבטתי במפה. 300 קילומטרים של דרך. אני מכיר את הדרכים האנדיניות. אני שונא כשהן מטפסות לגובה של 4,000 מטרים, מסמנות קו דק מעל התהומות, השמים מאפירים והקור זורם לאורך דופנות העץ.

בחמש, אחרי שש שעות של נסיעה, עצרה המשאית לארוחת צהריים. עננים אפורים גלשו מדופן ההר ומילאו את האוויר בטיפות לחות. כשיצאנו מהמסעדה, נדלקו אורות צהובים בכפר וברזנט נמתח על אחורי המשאית, אל המקום שבו ישבנו לא הגיע כיסוי. פרשנו ניילון כחול ומזיע כשהמשאית החלה לטפס בדרכי הבוץ לתוך הסיירה. הצצתי החוצה, גלגלי המשאית נוברים בבוץ החלקלק על תהומות ההולכים ומעמיקים.

"כמה זמן להואנקבמבה?"
"שלוש שעות למעבר ועוד שלוש שעות אחר כך", אמרה האישה שליד הנהג.
חצות במקרה הטוב. שמחתי שנעלתי נעליים והוצאתי את המעיל. המשאית טיפסה בחושך. הניילון הלח רשרש כשהמשאית המשיכה להסתובב על פני התהומות. "נהג אטי במיוחד", אמר דנדן מתחת לצעיף הניילון, "איך הצלחנו למצוא משאית כזאת?"
"התעוררנו מאוחר, איחרנו לאוטובוס ולא רצינו לחכות לטיסה", הזכרתי.

ענן לח ופרץ רוח שהטיח את הניילון. רוח של מעברי הרים. חצינו את הענן והשמים נפתחו בכוכבים נוצצים. הבטנו בצלב הדרום ובקנטאורוס, המשאית נסעה באטיות בתוך הקור. לילה בלי ירח. בתים דוממים בראש המעבר. הבוץ קפא. הנהג משך ועצר באחד הפיתולים. 4,000 מטרים. "לישון." הוא אמר בעיניים עצומות. הנוסעים התכרבלו מתחת לברזנט. דנדן ישב קפוא בארגז הקטן שמעל התא. צעדתי בחושך, מעשן באוויר הקפוא. 11 וחצי בלילה. 12 שעות מפיורה.

ב- 12 וחצי דפקתי על החלון. הנהג התעורר בכבדות ואני טיפסתי למעלה. מזיז אברים קרושים. המשאית היטלטלה בעייפות למטה. אחת וחצי, אורות צהובים של גנרטור בעמק. בשתיים ורבע חצתה המשאית גשר מעל נהר ההאונקבמבה. חצינו את פרשת המים, ההואנקבמבה זורם לג'ונגל, לאמזונאס. המשאית עצרה בפלאזה דה ארמאס. שתיים וחצי בבוקר. נשים עייפות חיכו בכיכר האפלה, מוכרות מרק ראש וקנלה, תה קינמון. הנחנו תרמילים, שילמנו לנהג והתיישבנו על השרפרפים.

"אני אעזור לך", אמר ילד. "באתם למאסטרו?"
"לאיזה מאסטרו?"
"יש הרבה, אבל רק אחד הוא טוב באמת".
"ואיך אפשר להגיע אליו?"
"בארבע יוצא האוטו. תחכו פה בכיכר, אתם יכולים לישון על הדשא, הואנקבמבה זה מקום שקט. אין גנבים. להגיד לאוטו?"
"חכה רגע", אמר דנדן בפה מלא דג ואורז. "אתה רוצה לעלות בארבע וחצי?"
"אני רוצה לישון. המכשף יחכה יום".
הילד, חלקלק ודברני, ליווה אותנו למלון שבפאתי הכיכר. מעבר לתריסי העץ רעשה מוסיקה באולם הספורט. דפיקות על דלת העץ. האור לא חדר דרך התריסים המוגפים. פתחתי את הדלת והילד חמק פנימה, מתיישב על המיטות.
"הטנדר מחכה למטה", אמר דנדן, מציץ מהמרפסת.
"מי אמרת הוא השמאן הטוב מכולם?"
"המאסטרו?" שאל הילד, "חואן מנואל מלנדרס גרסיה".
"יש אחרים?"
"יש הרבה אחרים, אבל הוא הכי טוב. היחיד שטוב".

הטנדר נסע במתינות לתחנת הדלק שהיתה שתי חביות מתחת לעץ ואחר כך ירד אל הנהר על דרכי הבוץ כדי להטליא נעל בחתיכת צמיג משומש. ואז החל המסע המפואר לאורך נהר המכשפים, צפונה לאורך דרכי הבוץ. טנדר הטויוטה מחליק על פני ערמות הבוץ, טובע בשלוליות. הפרואני היה נהג רע להלל. הוא הקיף סיבוב, זינק לתוך העלייה ושקע בבוץ הדביק. עשרה פועלים חקלאים, חמושים במעדרים אינקאיים קטנים, הביטו בנו. "חצי סול לכל מי שחופר ומרחיב את הדרך!" שאג הנהג והעשרה התנפלו על שולי העפר, מתיזים אדמה ובוץ לכל עבר. "זאת חריצות", אמר דנדן בהערכה ואני התיישבתי בעייפות על גבעה קטנה.

לא יותר משעה עבדו הפועלים היחפים והטנדר הסתער, ממשיך לטפס במעלה דרכי הבוץ, פנימה לתוך ההר. הנהר זרם למטה אפור חלבי ומסביב היו ההרים ירוקים בעשב שנבט בגשמי העונה הרטובה. מדרונות ההרים סודרו חלקות חלקות ורק עצים בודדים נותרו ממאות שנים של התיישבות. על ספסל העץ שבאחורי הג'יפ ישב סוחר נעליים שמן ומלא תקווה מלימה, עולה אל המרפא המפורסם כדי לקבל את ברכתו. הנוסעים האחרים קראו לו גורדו. שמן.

חצינו את בתי העץ של סללה. קולונוס רכובים על סוסים נאים על הדרך. בקצה פיתול ועלייה תלולה, עמד בית שהשקיף על העמק המוארך שתחתיו. "זה הבית של המאסטרו." אמר דנדן. זה יכול היה להיות רק בית של מאסטרו. הטנדר עצר בתוך חצר בוצית שהוקפה בשלושה בניינים מוארכים בני קומה, שגגותיהם רעפים וקירותיהם בוץ לא מטויח. למרות השמים הכחולים, היה משהו אפל בחצר.

"היאווסקה", הצביע דנדן על הדטורה שפרחיה הגדולים נפלו באדום וכתום. צמח הזיות שהשמאנים, הקורנדרו, הברוכוס, המאסטרו משתמשים בו לאבחנות. מעבר לו צמח גבוה ופורח בצהוב קקטוס הסאן פדרו, עוד אחד מצמחי ההזיות של הסיירה.

העננים התפזרו מעל העמק המוארך. חואן מנואל מלנדרס גרסיה היה לבוש בפונצ'ו ירוק ושערותיו החלקות גלשו על מצח עגול מעל עיניים שנאחזו בקרעי ערפל, זוהרות ופעורות. הוא הוביל אותנו לחדר אפלולי שדלתו נפתחה אל משטח הדשא שהשתפל אל העמק. "נתלה כילות", אמר דנדן, הוא תלה את הערסל בין שני עמודי עץ מתחת לגג ונרדם בשמש שקרנה מעל הרכס המערבי. פרשתי את המזרן הדק על הדשא הלח. כילות בתוך חדרי חומר לא מטויחים הן דבר נחוץ בדרום אמריקה. באפלולית קירות החומר חי פשפש שעקיצתו אינה שונה מעוקצים אחרים. בעקיצה מועבר טפיל הנודד בדם במשך שנים עד שהוא מתיישב על קרום הלב. גורם להתקפת לב הרסנית. אין טיפול חוץ מהכילות.

הרעב העיר אותנו. צעדנו על פני שדה שתירס ותפוחי אדמה נשתלו בו במסורג אל בקתה אפלה אחרת, מפקידים את הדגים המומלחים בידיה של בעלת הבית. על הדשא שבין הבתים ישב זוג עגום פנים. הם נראו בני 40 ויותר. הבעל היה דייג מפיורה ונישואיו עם האישה היו נישואים שניים. הוא הפסיד כספים על הספינה. הילדים התנכרו לאמם החדשה. לפני חמישה חודשים הגיע הזוג לטיפול בפעם הראשונה. הם עלו לסיפרינו סוריטה (SIPRINO SURITA) מהכפר יומבה (YUMBE). סיפרינו גבה מהם 175 דולר עבור הטיפול. אלא שמאז רק הידרדר המצב. שני הילדים, בני ה-14 וה-15, מסרבים לבוא הביתה והאישה הפילה פעמיים, מדממת כל עשרה ימים. "סרטן הרחם", אמר דנדן.

"סיפרינו הוא מרפא רמאי", אמר הבעל. "נדבקה בנו עין הרע. מאז הפגישה האחרונה איתו, מכרתי את הספינה והמסעדה שאשתי מנהלת התמוטטה. לכן הגענו לחואן מנואל מלנדרס גרסיה. אתמול היינו בלגונה והלילה הוא יטפל בנו שוב. מחר אנחנו חייבים לחזור לפיורה".

"אין היום טיפול לילי", אמר מלנדרס גרסיה. הוא לא נראה כמו מי שמסוגל לטפל טיפול לילי במשהו. "הם יתאכזבו", אמר דנדן, "הם משוכנעים שהוא יטפל בהם הלילה. מעניין אם הטיפול שלו הוא טיפול אמיתי של רפואת צמחים או פלסבו." פלסבו הוא מונח לטיני שתורגם לעברית כ"אין-בו" תרופה שעבודתה פסיכולוגית ולא כימית. ישבנו על ספסלי הבוץ שמחוץ לחדר והבטנו בעמק המחשיך. קר.
"ממתי אתה מאסטרו?"
"מגיל 15".
"היו עוד קורנדרוס במשפחה?"
"דוד שלי היה קורנדרו".
"ויש בסביבה עוד מאסטרוס טובים?"
"יש המון מאסטרוס, אלא שכולם רמאים. אני היחיד שהוא באמת".

בספרו של מירסאה אליידה על השמאניזם נכתב ששמאניזם עובר בירושה. נשאר במשפחות וחלק מהתהליך הוא היטרפות הדעת בגיל צעיר. מתחת לחלקו האחר של הבית עמד טנדר חדש ובוהק. גורדו בא לשבת לידנו בחושך.
"הוא מבוהל לחלוטין." אמר דנדן. "הוא בחיים לא עזב את לימה. הוא בטוח שיש כאן חיות רעות." פשפשים. כמו כל הדברים שיש בהם עקיצה ומוות בסופם. סכנה גדולה יותר מהדברים שאפשר לראות בעין.

הבוקר היה אפור והעמק שמתחת ירוק. בדרך החומה שטיפסה אל הבית עלו שני סוסים ופרדה. "קוראים לה רוזיטה", אמר הסייס בגאווה. "חואן מנואל מלנדרס גרסיה הוא הדוד שלי". כשפים הם עסקם של הואנקבמבה, יומבה, סללה וסאן אנטוניו. עליתי על גב הסוסה וכיוונתי אותה החוצה, אל דרך הבוץ. מטפס במעלה התלול בעקבות שק העצמות שנגרר מתחת לדנדן ולפרדה החסונה שנשאה את גורדו. המאסטרו עלה גם הוא בדרך הרחבה. דפקתי ברוזיטה כדי שתלך במקביל לסוס של דנדן. "זה אותו מאסטרו?"

"לא." אמר דנדן. "הוא מאוד דומה. הם כנראה אחים. למי יש כוח לעלות ללגונה כל יום?". הסוסים שאלו את עצמם את אותה שאלה, מחליקים מהדרך הרחבה לשבילים צדדיים שטיפסו בתלילות או ירדו במדרונות זקופים וצרים לתוך נחלים שחתרו את השביל לעיסת בוץ. השבילים היו בורות עמוקים של פסיעות סוסים. רוזיטה הוכיחה חוסר חוכמה מופגן, בוחרת את המקומות המטופשים ביותר כדי לרדת או לטפס בהם. רוזיטה ואני התחלנו לפתח את התיעוב ההדדי שהתחלף במשך שעות הרכיבה להתעלמות זועפת.

עננים אפורים התקבצו בעמק הגבוה שאליו טיפסנו. משוכות השיחים הקוצניים, העצים הנמוכים בגובה של למעלה מ-3,850 מטרים. "עד כאן", אמרו בן דודו של מלנדרס גארסיה ואחיו, שנשא איתו את החרב הטכסית ושק הסממנים. הם תפסו באפסרי הסוסים כשירדנו אל אדמת הביצה, פוסעים אל האגם האפור שנמשך מוארך ממעלה העמק עד אלינו.
"איך קוראים למאסטרו?"
"חוזה מנואל מלנדרס גרסיה. הוא אחיו של חואן".
חוזה צעד על גושי העשב בתוך הביצה ואלו שקעו ועלו מיד כשהוסר מהן כובד הצעד. כשהגענו לחוף תקע חוזה את החרב במרחק של חמישה מטרים מקו המים, פורש מצע לפניהם, מניח עליו בקבוקים, צמחים, משרות צמחי רפואה וקמעות. הוא הורה לדנדן ולגורדו לעמוד מולו, פורס לימון וזורה עליו מלח. הוא החל למלמל, שואב לימון מעורב באלכוהול, טבק ומלח דרך האף. "יבורך חברנו מלימה שבא לקבל את ברכתה של הלגונה, נאחל לו כי לא ייגע בו יותר שום רע", הוא ירק, מרסס לרוחות השמים. "יבורכו חברנו שבאו מהארץ הגדולה ישראל על מנת לקבל את ברכתנו וברכת הלגונה, הלוואי ולא ייגע בהם שום רע". שוב שאב פנימה אלכוהול מעורב במלח, טבק ולימון, יורק אותו לרוחות השמים, גופו מתעוות ברעידות הקאה כשתערובת החומצות, המלחים, הניקוטין והאלכוהול זורמת מפיו ומאפו אל האדמה השחורה והלחה שליד האגם. זרם המילים התגבר, וגופו החל לנהוג עצמאות. הוא סימן לגורדו ולדנדן להושיט את ידיהם, מוזג את התערובת המתועבת שאותה שאפו פנימה, פניהם מתעוותים. "הבגדים!" הורה חוזה, הסייסים מביטים מהצד. גורדו ודנדן נשארו בתחתוניהם. הטמפרטורה מחוץ ללגונה לא היתה רחוקה מאפס. צבע המים היה אפור וקפוא. "אל תתרחקו מהגדה".

גורדו צעד לתוך המים הקרים, טובל בהם. גורל חמש חנויות הנעליים בלימה מול עיניו, אחת משלוש המכוניות שנאלץ למכור. הוא הביט בחוזה. מבטו של המכשף. מבטו של המכושף. גם דנדן נמשך לתוך הטכס. עומד רטוב לאחר שצלל למי הלגונה הקרה, מביט במים האפורים.

חוזה מנואל מלנדרס גרסיה סימן לגורדו לעמוד מולו, שולף מהאדמה את החרב שחודה קהה, מעביר אותה על גופו של גורדו, מנקה את הרוחות הרעות, מעביר אותה בין האצבעות, מסובב את גורדו מתחת לחרב. לאחר מכן חיבק אותו, החרב מונחת לרוחב מאחורי הגב, מניף את גורדו, לא איש קל, אל השמים, כשזה בועט בחוזקה את הרוחות הרעות. חוזה הניח את גורדו על האדמה הקרה, מניח את החרב על הבטן, מניף את גורדו מגבו, רגליו של גורדו בועטות החוצה את הרוחות הרעות. משהונח גורדו על האדמה, זינק אל השמים, צועק: אריבה! אריבה! מגביה ומאדיר את מזלו הטוב. דנדן חיכה לידו, כשחוזה, לאחר שהניח לגורדו, ניקה את דנדן בחרב, מסובב אותו מתחת לחרב הקהה, מניף את 100 הקילוגרמים של דנדן כדי שיבעט את הרוחות הרעות, טפילי הלישמניה והמעיים ואת כל טפילי המלריה, הטיפוס ווירוסי קרום הלב שאסף בשנים שבהן הוא סובב ביובלי האמזונאס. דנדן זינק אל השמים קורא אריבה! מול נשר בודד שנמלט אל מעל הלגונה וחוזה היזה על המבורכים בשמים זולים מעורבים באלכוהול, לימון, מלח וטבק. תערובת צמחי הרפואה נוערה בבקבוק הסגור, משפיעה טוב. "נהוג להשאיר משהו. תרומה. זה לא חובה." אמר אחד מנושאי הכלים.

"כמה להשאיר?"
"חמישה סולס", אמרתי, "אם נראה לך שהוא נעלב, תוסיף עוד עשרה". חשבתי על הזוג מפיורה שהשאיר כמה מאות אצל סיפרינוס סורטה. חוזה לא נעלב, טומן את השטר בכיסו. הכול היה מוזר כל כך, השמים האפורים, ריח הבשמים, האלכוהול, הטבק, הלימון, הקמח שפוזר על ראשיהם של המבורכים, עיניו הזגוגיות של חוזה שנשא את החרב על כתפו. הנחנו לנושאי הכלים לרכוב על הסוסים, העדפנו ללכת, מדלגים בין בוץ, שלוליות וצמחים לחים בחזרה אל הכפר.

"איך היה הטכס?" שאל חואן מנואל מלנדרס גרסיה כשחזרנו בשעת אחר צהריים אל הבית, תשושים מעייפות. "אני מקווה שטוב", אמר דנדן. קיווינו שלעולם לא נצטרך להיזקק לברכות מהסוג הזה. דנדן תלה את הערסל בין עמודי העץ ונרדם עד שהשמש גלשה מעבר לקו הפסגות וצל קר כיסה את הבית. ילדים וילדות הכינו בובה גדולה לשרוף על המדורות בלילה האחרון של הקרנבל, והטיחו דליי מים בבני השכנים.
"הלילה אתה מרפא אנשים?"
"לפעמים טכסים כאלו מתחילים בתשע בלילה ונמשכים עד חמש בבוקר. לילה שלם", אמר חואן מנואל מלנדרס גרסיה.
"והלילה?"
"הלילה לא. אין מספיק אנשים".
"שלושה זה לא מספיק?"
"זה אותו טכס לכולם ואם הייתם בלגונה, אז זה אותו דבר".
"גורדו יהיה מאוכזב. הוא נוסע מחר ללימה. איפה אתה מעביר את הטכס?"
"בחדר מאחור".

החדר היה מפולש אל מדרון הדשא אבל, כמו שאר החדרים מתחת לרעפי החרס האפורים, שמר על אפלה נאותה. חיות מפוחלצות השתלשלו מהתקרה ומסכות מטילות אימה נתלו מהקירות. על כוננית קטנה וחלודה סודרו כלי מלחמה, חרבות, עוברי חיות טרף אלות וסכינים. אפלולית החדר, הריח הטחוב, ראשי החיות המפוחלצות, עשן צמחי המרפא. חדר כשפים.

הבוקר עלה אפור ורטוב על סאן אנטוניו. דנדן נכנס לחדר שבו הכינו עוזרים של המאסטרו תערובות צמחים מושרות באלכוהול כדי שיעמדו על מדפים וישרו מזל. גורדו נכנס אל החדר, וחזר כשראשו מפודר קמח. הוא נשא ג'ריקן ירוק וגדול שבתוכו מי הלגונה המקודשת. הטנדר טיפס במאמץ מלמטה, פרק תשעה אנשים קודרים שבאו לאשש את חיייהם בברכת המאסטרו. כמה סבל יש בעולם? פרנסה בשפע. טיפסנו על הטנדר. הנהג עצר באחד הסיבובים הנמוכים, קורא לחצר אחד הבתים. גמד התייצב בצד הדרך, שר את סיפור חייו. השעשוע. עליבות הכפר ויפי העמק והשיר העצוב בפני תוף הפח המחייכים והעגולים של הילד שלא התבגר.

המיניבוס טיפס החוצה מהעמק במעלה התלול, יורד בתוך הענן הסמיך, מתפתל בדרכי הבוץ, המשורטטות על המדרונות הזקופים העטופים ביערות עננים לחים וירוקים.

למטה, חיכו מטעי המנגו והוואבאס והצ'יפלס של הבננות. המיניבוס דהר על דרכי העפר, יוצא אל המישורים של המדבר של סצ'ורה, חוצה דרך בקתות העץ, העזים, הסוסים והחזירים של נוודי המדבר לאורך הכביש. היה נעים לחזור למדבר. אושר של לילה חם ורוח של מרחבים. רחוק מכישוף של הרים גבוהים ולגונות אפורות. רבצנו על הגג ליד ג'ריקן המים הקדושים שלקח גורדו מהלגונה, נשאר לשבת דחוס בספסל האחורי של המיניבוס, כספו נגנב ממנו כאות של מזל טוב בהואנקבמבה.