בגובה של כ-200 מטרים מעל פני האדמה, אנחנו מרחפים באיטיות מערבה, אי־שם בחלק המערבי של טנזניה. זהו היום ה־14 שלנו באפריקה והיום הרביעי ברציפות של הטיסה בכדור הפורח. היום, אם ישחק לנו המזל – במקרה זה, רוח לכיוון מערב – ננחת בחופה של ימת ויקטוריה, מקורות הנילוס (הכחול) והיעד הסופי של מסענו ושל כמה מהמסעות המפורסמים ביותר בהיסטוריה. יצאנו לאפריקה – משלחת "מסע אחר" יחד עם גידי גוב וצוות טלוויזיה בראשות הבמאית איילת מנחמי – לערוך מחווה משולשת: למסע ההיסטורי של החוקרים הבריטים ריצ'רד ברטון וג'ון ספיק, שיצאו לפני כ־150 שנה, בשליחות האגודה הגיאוגרפית המלכותית, לחפש את מקורות הנילוס; לספרו של ז'ול ורן, "חמישה שבועות בכדור פורח", אשר נכתב זמן קצר אחר כך על רקע מסעם; ולהנרי סטנלי, העיתונאי האמריקאי שיצא לאפריקה לפני יותר מ־120 שנה לחפש את הרופא, המיסיונר וההרפתקן הסקוטי, דיוויד ליווינגסטון. מפות ומדריכים מודפסים ליעד זנזיבר, בהנחה לגולשי מסע אחר! "במאה ה־19, נמנו משלחות לאפריקה עם הספורט הנאצל שבו בני אדם מסכנים את חייהם רק לשם פרסום", נכתב בספר המתאר את הרפתקאותיו של הנרי סטנלי. "לא היתה כמעט משפחה אחת של לורדים באנגליה שלא התפארה בבן או בבן אח שמצא את מותו בציד נמרים בהודו, או שנחבט על ידי פיל באפריקה… אך העיתונאים הנוסעים נחשבו אז כמין שחקני קרקס או רוכלים פורחים וצוענים… לא יעלה על הדעת כי בתו של סוחר עשיר תינשא לרפורטר". הצלחת המסע של סטנלי שיפרה מאוד את תדמית המקצוע. רבים מהנוסעים החשובים שהגיעו באותה תקופה לאפריקה, בהם ברטון וספיק וגם גיבוריו הבדיוניים של ז'ול ורן, חיפשו את מקורות הנילוס. הכניסה ללב היבשת מצפון היתה חסומה על ידי הסהרה. שיט על הנילוס לכיוון דרום היה מסוכן וכמעט בלתי אפשרי עקב אשדים, ביצות ואיים צפים של ענפים ועשב. מדרום־מזרח נמצאים יערות מוזמביק, מדרום מערב מדבריות קלהארי Kalahari) ונמיב (Namib), וממערב – הג'ונגלים של קונגו. לכן נראה היה הכי פשוט להיכנס ללב אפריקה מכיוון זנזיבר – האי האקזוטי באוקיינוס ההודי, ששימש מרכז סחר עולמי. מכאן לליבה של היבשת השחורה הדרך אינה ארוכה במיוחד. הכדור הפורח מעל שמורת סרנגטי היעד הסופי: מקורות הנילוס לאחר שמצא את ליווינגסטון בשנת 1871, תכנן סטנלי לחזור לאפריקה ולפתור כמה מהחידות הגיאוגרפיות שנותרו: היכן הם המקורות האמיתיים של הנילוס והאם יש קשר בין האגמים הגדולים. הוא הרצה בפני האגודה הגיאוגרפית המלכותית בלונדון ולאחר מכן נאם נאום חוצב להבות בפני מערכת העיתון "טלגרף". הוא הסביר להם בביטחון מדוע הוא האדם המוכשר ביותר לפתור את התעלומות. חברי המערכת לא היו חולמים רגשניים, והם התלהבו פחות מהרפתקנות וחקר העמים ויותר מהאפשרויות הכלכליות של אנגליה באיזור. "אין איש מוכשר ממך לפעולה זו", אמר לו בעל העיתון, "אני רק חושש שיש לבֶּנֶת [הבעלים של "ניו־יורק הֶרַלד", שבמימונו יצא סטנלי בפעם הראשונה לאפריקה] זכות קדימה. מה דעתך, הוא יצטרף?" באותו ערב הגיעה לעיתון תשובה טלגרפית בת שתי מלים: "כן, בנת". כך שוב קיבל סטנלי תקציב בלתי מוגבל למשלחת. יצאנו לאפריקה גם אנחנו, לא עם תקציב בלתי מוגבל, אבל עם עזרה רבה מכמה חברות מסחריות. כי גם תוכנית המסע שלנו היתה שאפתנית למדי: טיסה לניירובי ומשם לזנזיבר, הפלגה בספינת דאו באוקיינוס ההודי, טיסה לפנים היבשת, מסע ברכב שטח באזורי שמורות הטבע הענקיות של טנזניה – נגורונגורו (Ngorongoro) וסרנגטי (Serengeti) – וגולת הכותרת: עלייה על כדור פורח, במטרה להגיע עימו אל חופיה של ימת ויקטוריה. המשימה נעשתה מורכבת עוד יותר, מרגע שהוחלט לתעד את המסע בסרט עבור ערוץ 2. המשא ומתן להפקת הטיסה בכדור פורח ארך שנה כמעט. בקשתנו מחברת "בלון ספארי" הבריטית היתה מוזרה: לטוס בכדור פורח מסרונרה (Seronera) שבסרנגטי עד לימת ויקטוריה, בדילוגים, בעקבות ספרו של ז'ול ורן. רצינו להגיע לשמורה באוקטובר, בעת שמתרחשת הנדידה הגדולה של החיות. מאות אלפי פרטים, עדרים עצומים של גנו, זברות וצבאים ממינים שונים, נודדים צפונה לחפש אחר מזון. המראה מכדור פורח אמור להיות מרהיב. הנרי סטנלי, שיצא בעקבות ליווינגסטון האובד "מעולם לא נעשה מסע כזה. יש הרבה בעיות טכניות. קשה מאוד להשיג אישורים בטנזניה. צפו גם לעלות גבוהה מאוד", כתבו לנו. האישורים לטיסה במערב השמורה לא הגיעו, ועונת הגשמים התקרבה. פקס מאכזב מאנגליה הודיע לנו על ביטול הפרויקט. "חפשו נתיבים חלופיים, אנחנו נבוא באביב!", הודענו נחרצות. מנובמבר עד מאי גשום בסרנגטי, קשה לנוע ברכב שטח ולא מתקיימת נדידה. אנשי "בלון ספארי" הבינו שאנו נחושים בדעתנו והציעו לנו חלופה אטרקטיבית, שבסיומה נרחף מערבה מהשמורה, לכיוון ימת ויקטוריה, וננחת לחופה. המועד שנקבע: סוף מאי בשנה הבאה. לא סתם אי, זנזיבר אנחנו טסים מעל ליבשת השחורה. איזו תקווה יש לה על סף שנות האלפיים? הנה הקילימנג'רו מציץ מבין העננים. קרח על קו המשווה. ההר הגבוה ביבשת הוא גם ההר הבודד הגבוה בעולם. צבע פני הארץ למטה הופך מצהוב יבש לירוק. חוף טרופי מתגלה עם ים טורקיז. המון איים קטנים, לא מיושבים, שנראים כלא שייכים לאדם. אָטוֹלים – איי אלמוגים – פזורים כפנינים. זנזיבר מתקרבת. איזה שם אקזוטי. זהו יותר מסתם אי – הנמל כאן היה מרכז סחר חשוב במאה הקודמת. תבלינים, בשמים, זהב, שנהב. כל העושר של אפריקה עבר דרך זנזיבר בדרכו אל העולם הגדול. ובני אדם. כן, אנשים כסחורה משובחת. מיליוני בני אדם יוצאו מאפריקה, כעבדים עבור הלבנים. אות קין על מצחו של האדם הלבן, שהשחורים לא ישכחו לעולם. זנזיבר. תבלינים, בשמים, זהב, שנהב וגם בני אדם – כל העושר של אפריקה עבר דרך נמל זנזיבר, בדרכו לעולם הגדול ביציאה מהמטוס מכה בנו משב רוח לוהט ולח. באולם הנוסעים אנחנו כבר מגירים נחלים של זיעה. הטרמינל הקטן נראה כחלק מתפאורה להצגה של כיתה ו'. שלטים עשויים מדיקט, מצוירים בכתב יד. המוכסים בוחנים באיטיות את ציוד הצילום הרב שלנו. המיניבוס הקטן נוסע במהירות בכביש הצר כשהוא מצפצף בלי הרף. הנסיעה בצד שמאל של הכביש מזכירה לנו כי הגענו לקולוניה בריטית לשעבר. זנזיבר עברה כובשים רבים – הפרסים, הפורטוגלים, הסולטאנות העומאנית הערבית ואחר כך הבריטים. ב־1963 היא היתה למדינה עצמאית, ב־1964 אוחדה עם השכנה טנגנייקה למדינת טנזניה, אולם עד היום נשמר מעמדה הנבדל כאוטונומיה. מגיעים למלון בקתות שנח על שפת הים. דקלי קוקוס וצמחייה טרופית עשירה. המיטות עטופות בכילות לבנות גדולות, הנראות כאפיריון ומשוות להן מראה מלכותי. אבל קשה להיות מלך במקום הזה. המלריה, כמו קללה עתיקה, רודפת זה אלפי שנים את התושבים באי ובחלקים אחרים ביבשת השחורה. ולא רק המלריה, שמופצת על ידי יתושי האנופלס ותוקפת בצמרמורות תוך כדי הרס כדוריות הדם האדומות. גם קדחת צהובה, דלקת קרום המוח, דיזנטריה. תולעים למיניהן, הבוקעות מביצים שהוטלו מתחת לעור על ידי זבובים. זבובי צה־צה, מעבירי מחלת השינה. בילהרציה. איידס. בצורות, מלחמות, רעב, תת־תזונה, חיות טרף. "גן עדן להיפוכונדרים" מכנה את היבשת תמר גולן בספרה המרתק "אפריקה אפריקה". בימים הראשונים אנחנו נוקטים כל אמצעי מנע אפשרי נגד יתושי האנופלס. התמרחות אובססיבית בתכשירי ריח למיניהם. הליכה עם בגדים ארוכים, נעליים וגרביים. עם הזמן, יורד מפלס החרדה. סרטון המראה מעט מחוויות המסע בכדור פורח ספינות דאו ודואר אלקטרוני לקראת ערב אנחנו משוטטים בנמל העתיק של זנזיבר. חיי ים שוקקים. מסורת בנייה של ספינות דאו – מסירות ועד אוניות קטנות עם מפרש ענק. עץ, חיבורי מתכת, בד חזק. בלי היי־טק, שעונים אלקטרוניים ומנוע טורבו. אנחנו יוצאים לשיט בספינה גדולה עם מפרש עצום, הנערים מכוונים במומחיות לכיוון מערב. כך מובילים כאן סחורות ויוצאים למסעות דיג כבר מאות ואולי אלפי שנים. דבר לא השתנה כמעט. הרוח והשמש… כוחות הטבע, הים שיודע להיות יפה ורך או קשה וסרבן. מה צריך האדם חוץ ממה שנתן לו הטבע? למה להתחכם לו, לרסן אותו, לכלוא אותו בתוך עיר ממוזגת, מנוכרת אך מתוקשרת היטב? מחכים לך 100 פקסים, 200 טלפונים, בדקת דואר אלקטרוני? צריך לענות מהר. יש גם דואר, וכמה פתקים לביצוע… הצבע התכול של המים, הרוגע של תנועת הספינה, רשרוש המפרש. היציאה לים כאן אינה תחביב של יאפים לשעות הפנאי. אלה החיים עצמם. ברוכים הבאים. "זה היה הקסם שהחלה אפריקה מהלכת עלי כבר באותם ימים ראשונים", כתבה תמר גולן, "הצורך לתפוס כל דבר מחדש, מבסיסו. העימות היומיומי והבלתי פוסק עם השאלות הגדולות, הראשוניות, הקיומיות שהחיים בחברה המערבית המודרנית מנערים אותן מעליך במהלך המרוצה, והחיים באפריקה מציבים אותן מולך במלוא חומרתן ובלא יכולת להימלט". בנמל העתיק של זנזיבר נמשכת המסורת של בניית ספינות דאו עם מפרש ענק תערובת אתנית מגוונת בזנזיבר: אפריקאים, הודים וערבים, פרסים, מלאים וסינים, וגם לבנים מאירופה ומאמריקה. סטון טאון (Stone Town) – עיר האבן על סמטאותיה הצרות והמפותלות, שווקים וריחות ועשן, אבק ולכלוך. "הסוחרים הערבים בזנזיבר התעשרו כל כך, שלא ידעו מה להמציא כדי להיפטר מעושרם", כתב סטנלי בספרו. "אף על פי שחיו חיי מותרות, היו למעשה שבויים באי קטן ונידח. לאן יכלו ללכת? לשום מקום… הערבים הכבודים בחלו ברחובות ההמוניים ונשארו בבתיהם ככל אשר יכלו… הם התייחסו בבוז לאנשים הלבנים שראו, בגלל עורם החיוור ובגדיהם החדגוניים". הגזענות והפחד מפני האחר, הלא־מוּכר, אפיינו את הלבנים והשחורים כאחד. חרוזים, קונכיות ושילינג טנזני בזנזיבר הכינו ההרפתקנים והמגלים את מסעותיהם לפנים היבשת. קל לדמיין את ברטון, ספיק או סטנלי מהלכים כאן ברחובות הצרים, קונים אספקה לדרך. הם החליפו מטבע אירופי לכסף המקומי, שהיה אז חוטי נחושת, בגדים, צדפים ובעיקר – חרוזים מכל המינים. בכל אחת מהממלכות הזעירות באפריקה השתמשו בחרוזים אחרים, ולכן צריך היה להצטייד בחרוזים רבים ושונים. דמי מכס שולמו בבד הודי מעולה, שכר לסבלים בבד אמריקאי, ומתנות נבחרו מבדים הודיים צבעוניים. באזורים מרוחקים היו משלמים בקונכיות, אבל בקרבת החוף לא היה להן ערך. חרוזים נחשבו כנחושת, נחושת הוערכה במטבעות זהב, בדים נחשבו ככסף. אריג באורך ארבעה יארדים (כשלושה מטרים וחצי) היה שווה "דוטי" אחד. בעשרה דוטי אפשר היה לקנות מזון למאה איש ליום. אנחנו, לעומת זאת, משלמים בדולרים ובמטבע המקומי – שילינג טנזני. מזנזיבר הפליגו ב־1857 ברטון וספיק בספינה ארטמיס אל החוף שממול, למסע אל פנים היבשת. שני הבריטים, שיצאו עם משלחת של 130 סבלים, סבלו כמעט מכל צרה אפשרית, החל מהתנגשויות עם תושבים מקומיים וכלה בעקיצות, זיהומים וקדחת. לאחר כחמישה חודשים של מסע רב תלאות הם הגיעו ליישוב הנקרא קאזה (Kazeh), כיום העיר טאבורה (Tabora), וכמה חודשים לאחר מכן הגיעו לאוג'יג'י (Ujiji), שלחופי ימת טנגנייקה. בשלב הזה, שניהם כבר היו חולים ותשושים. ברטון נישא על אלונקה לאחר שנחלש מאוד עקב המלריה. ספיק סבל מפגעים אחרים וכמעט שהתעוור. לאחר סיורים במקום, הם הגיעו למסקנה כי הימה אינה מקור הנילוס, וחזרו לטאבורה. ברטון ביקש לחזור לאנגליה כדי לארגן משלחת חדשה. ספיק, שהתאושש באופן מפתיע, סירב ויצא לבדו עם משלחת קטנה צפונה – לחפש את "מקווה המים הגדול", אשר על אודותיו שמע מסוחרי עבדים שנהגו להלך בנתיבים הללו. הנרי סטנלי הגיע לזנזיבר כמה עשורים מאוחר יותר. ארבעה שבועות נמשכה ההתארגנות שלו שם לקראת המסע: הוא הכין מזון לשנתיים למשלחת של 200 איש, ויחד עם המתנות והשוחד, התרופות והנשק, שקל הציוד שלקח לדרך שישה טונות וחצי. מאותו מקום – ליתר דיוק, מאי קטנטן, ספק דמיוני, הקרוי "קומבני" – יצאו לדרכם גם ד"ר סמואל פרגוסון, דיק קנדי וז'ואי, גיבורי ספרו של ז'ול ורן. אבל הם לא נזקקו ל־130 סבלים או לטונות של ציוד. הם המריאו בכדור פורח, בניסיון לחצות את אפריקה, ממזרח למערב. הכדור הפורח מטיל צל על מרחבי הסרנגטי ועל העדרים העצומים לנו יש אמצעי תעבורה מהירים יותר מאשר לברטון וספיק, הרבה פחות זמן התארגנות מאשר לסטנלי, ציוד ניווט וקשר שאפילו ז'ול ורן לא חלם עליו (ראו מסגרת) והבטחה לכדור פורח אמיתי בהמשך הדרך. לכן אנחנו נשארים באי שלושה ימים בלבד וממריאים במטוס קל לכיוון העיר ארושה (Arusha), שער הכניסה לשמורות הטבע הגדולות של טנזניה – נגורונגורו וסרנגטי – שם ימתינו לנו ארבעה כלי רכב להמשך המסע. "מה ממנה הגורל לנוסעים הנועזים? כלום ישובו אי פעם ליקיריהם, אל בתיהם ואל ארצם? אם יקרה ויישללו מהם אמצעי התעבורה שלהם, מה יעלה בגורלם בקרב השבטים האכזריים, בחבלי עולם שמעולם לא נחקרו, בלב מדבריות ענקיים?", תוהה מחבר "חמישה שבועות בכדור פורח" ערב היציאה של גיבוריו לדרכם. תנים זריזים וחיפושיות אלימוֹת מארושה אנו שמים פעמינו מערבה ואחר כך צפונה, לכיוון הר הגעש אול דוניו לנגאי (Ol doinyo Lengai) וימת נטרון (Natron). זוהי ימת סודה (soda lake), שבה ריכוז גבוה של נתרן פחמתי. עקב הריכוז הגבוה גדלות בנטרון אצות מיוחדות, שבזכותן הפכה הימה לאחד מאתרי הרבייה העיקריים של עופות הפלמינגו, במזרח אפריקה. אנחנו מתקרבים לעמק הבקע הסורי־אפריקאי. דרך ארוכה וקשה. לוחמים מסאים בצד הדרך, הרבה אבק, נוף מדברי. גשמים רבים ירדו כאן בחודשים האחרונים ומחקו את הדרכים המשובשות ממילא. השמש שוקעת ואנו ממשיכים, מחפשים מחנה אוהלים קטןבשם סנגו (Sengo), שאמור להיות קרוב לימת נטרון. הדרך לא נגמרת. הנסיעה קשה. לא נגיע לפני שנחצה כמה נחלים שוצפי מים, נשקע קצת בבוץ, נביט בתנים שנלכדים באורות הרכב, רצים אחוזי תזזית לפנינו, ונתפלא מה אנחנו עושים כאן. לוחם מסאי צועד על הדיונה השחורה בערוץ אולדובאי לבסוף, אי־שם בתוך הלילה, אכן ממתין מחנה אוהלים עם כמה אנשים חביבים ולוחמים מסאים עם חניתות. אנחנו מקבלים כמה אוהלים שעששיות נפט מסמנות את פתחיהם, נהנים מארוחת ערב מפתיעה, ולאחר תצפית חטופה על שמי הדרום הזרים, גווע הלילה הארוך; לא לפני שאנו מבחינים כי האוהל שלנו הוא הקיצוני במחנה, והשומרים החמושים בחניתות נמצאים רק בצד השני. באוהל עצמו, חגיגה של יצורים קטנים. אורה של עששית הנפט מושך אליו המון רב ועצום של יתושים, חיפושיות ושאר מיני חרקים, היוצרים יחדיו כתם גדול ושחור. מישהו מזכיר את ברטון וספיק. באחד הימים חדרה חיפושית קטנה לתוך אוזנו של ספיק וגרמה לו דלקת קשה. "זה היה חסר תועלת לנסות ולהסירן מהבגדים או מהמיטה", הוא תיאר. "הן זחלו לתוך השרוולים ולתוך שערי. לאורך גבי ורגלי… לבסוף נרדמתי והתעוררתי כאשר אחת החיפושיות ניסתה להיכנס לאוזני. אבל זה היה מאוחר מדי… החרק הזעיר נדחק פנימה עד שנתקל במכשול. הוא לא ויתר, וכמו שפן החופר בור, הוא התחיל לחדור באלימות מבעד לעור התוף". ז'ול ורן הגה את רעיון הכדור הפורח לספרו, כדי לעוף מעל לסכנות כאלה ואחרות ולא להיפגע. ואנחנו? יומיים אחרי שהגענו לזנזיבר שמנו לב כי לטובי הוכשטיין, הצלם של צוות הטלוויזיה, תחבושת גדולה על אוזנו. "זה שום דבר", אמר, "משהו נכנס לי לאוזן ויש כנראה דלקת. זה יעבור". הדלקת החריפה. בארושה קבע רופא מקומי כי מדובר בחיידק אלים. אם לא היינו מגיעים בזמן, טובי היה בצרות. בנתיב הילדות של המין האנושי העייפות מהנסיעה הקשה גוברת בסופו של דבר על החרדה מחיפושיות אלימות. אנחנו מתעוררים לתוך דממה, ורק אז מבחינים איפה אנחנו: מדבר מסביב, עמק הבקע, ימת נטרון קרובה מאוד, עם חופים לבנים ונקודות פלמינגו. בצד השני – צלליתו הכהה והמחודדת של האול דוניו לנגאי, "הר האלוהים" בלשונם של בני המסאי. בינינו לבין הר הגעש הפעיל, כפר מסאי או שניים. תושבי האיזור מקדשים את ההר ועורכים טקסים על פסגתו, המתנשאת לגובה 2,890 מטרים. אנחנו נזכרים בטקסים שמבצעים תושבי אינדונזיה על לועות הרי הגעש שלהם, הרחק מכאן, בעולם אחר. גם בני האינקה סגדו להרי הגעש שלאורך האנדים. כנראה שכאשר חיים ליד ענק מטיל אימה כמו הר געש פעיל, אין ברירה אלא להעניק לו מתנות ולהאמין בו. כפר קטן במבט מהכדור הפורח בני המקום אומרים שכדי להעפיל להר יש להתחיל טיפוס קשה בחצות הליל, שנגמר עם הזריחה במבט לתוך הלוע הפרוץ המלא לבה רותחת. בפעם האחרונה התפרץ ההר בעוצמה לפני 17 שנה, אבל בני המקום מבטיחים כי מדי פעם אפשר עדיין לראות התפרצויות לבה. "המראה צריך להיות מרהיב", אומר דודו בן־צור, מדריך המשלחת, אבל אנחנו מוותרים. הטיפוס מיועד לצעירים ולחזקים מאיתנו, ולנו יש חלומות אחרים. צריך להגיע לימת ויקטוריה. חוזרים דרומה ומערבה לכיוון מכתש נגורונגורו, תחנת ביניים לפני שמורת סרנגטי. עצי באובב ענקיים בדרך. הג'יפים מטפסים למעלה, לשפת המכתש. נגורונגורו הוא קָלְדֶרָה ענקית – מכתש שנוצר מהתמוטטות של הר געש גדול אל תוך עצמו. האירוע הגיאולוגי האדיר הזה יצר מערכת אקולוגית סגורה, המכילה מגוון עצום של בעלי חיים. בבוקר המחרת אנו יורדים למסע ספארי בתוך המכתש. זברות, גנו, צבאים, פילים, בריכת היפופוטמים. בעל החיים שאחראי להרג הגדול ביותר של בני אדם באזורי נהרות, נחלים וביצות באפריקה. אנחנו נוסעים מהר, צוות הצילום כועס. אבל כרגע, בעלי החיים הם לא העיקר. ראשינו ומחשבותינו כבר בכדור הפורח. עוד יום להמראה. אנחנו צריכים להגיע לימת ויקטוריה. הג'יפים מטפסים אל שפת המכתש, מקיפים את הנגורונגורו מדרום וממשיכים מערבה, לכיוון ערוץ אולדובאי (Olduvai). אנחנו נוסעים במקביל לבקע הסורי־אפריקאי, הרוחש עדיין פעילות טקטונית. לפני כ־12 מיליון שנים התחיל להיווצר אגן הבקע הגדול, החוצה את היבשת מצפון לדרום. לפי אחת ההשערות, העמק הקדמוני הזה הציב מחסום לתנועת בעלי חיים בין מזרח למערב ויצר גומחה אקולוגית, שבה היו, ככל הנראה, תנאים להתפתחותם של יונקים ממין אחר. יצורים תפוחי מוח, שהתחילו להלך על שתי רגליהם ולפתח טכנולוגיה ותרבות. אנחנו משוטטים בנתיב הילדות של המין האנושי. כאן, בערוץ אולדובאי, מצאה ב־1959 החוקרת מרי ליקי גולגולת של הומוניד. "אוסטרלופיתיקוס בואזי", מין אדם שחי לפני כשני מיליון שנים. דווקא כאן, ובכמה אתרים נוספים במזרח אפריקה – חאדר באתיופיה וטורקנה בקניה. באיזור נמצאו כלי אבן רבים, נתזים, פטישים וכלי קיצוץ וגרידה ששימשו את ההומונידים. אנחנו מביטים בכלי האבן הקדומים, המוצגים במבנה קטן בכניסה לאתר, ומשווים למכשור המודרני שמשמש אותנו, החל מהמחשב הזעיר, דרך מכשיר לחיזוי מטאורולוגי, ועד למכשיר הניווט הלוויני (ראו מסגרת). "איך זה ייגמר?", שואל גידי גוב. מי יודע, אולי עוד נשוב להשתמש בכלים האלה. למרות שחלפו יותר מ-200 שנה מאז התרומם בשמי פריז הכדור הפורח המאויש הראשון, מעט מאוד השתנה מאז בתחום ברדלסים והימורים בדרך לסרנגטי ממשיכים הלאה, מערבה. אחר הצהריים נפתח הנוף ומתחילים מישורי סרנגטי העצומים. דמדומים, השעות היפות של היום. בלמי הג'יפ אינם עובדים ואנחנו מתנהלים לאיטנו לעבר סרונרה, מרכז העניינים של השמורה הגדולה. אייל ברטוב, צלם הסטילס של המשלחת והמומחה שלנו לבעלי חיים, מזהה לפתע קבוצת ברדלסים. אנחנו מאיטים ועוצרים. מתבוננים בהתפעלות ובהתרגשות. הם מתקרבים, מריחים את הג'יפ. אחד מהם מניח באיטיות את כף רגלו על הפגוש ומטפס על מכסה המנוע. אייל והנהג מרגיעים בלחישה: "אין מה לדאוג. הם לא תוקפים בני אדם". החושך יורד, ואנחנו מאירים עם פנסים על החיה האצילה והיפה. כמה רגעים חולפים, והיא מאבדת בנו עניין ופונה לדרכה. "עריכת מסעות משולה להימורים", אמר פעם יוהאן וולפגנג גתה. "היא לעולם קשורה בנצחונות ובהפסדים, ובדרך כלל, בזמן הפחות צפוי, אנו מקבלים, פחות או יותר, מה שציפינו לו". אנחנו ישנים בלודג' בסרונרה, באמצע השמורה. מחר נמריא בכדור פורח. אנו פוגשים את טוני פסקו וקולין מקינון, בעלי חברת "בלון ספארי", בריטים מדרום אנגליה המחלקים את זמנם בין מולדתם לבין סרנגטי כבר כמה שנים. בימים רגילים הם מעלים לכדור פורח תיירים המגיעים לשמורה לסיור קצר ומסודר. הם מעולם לא יצאו מגבולותיה בכדור פורח. בטח שלא טסו, בקפיצות, בעקבות ספרו של ז'ול ורן. קולין, הטייס, לבוש בבגדי שרד, מסביר בקול בריטי רגוע: "הקטע הקריטי ביותר הוא הנחיתה. כשאתן את האות, אתם חייבים לעזוב הכל, להתיישב בתא שלכם עם הגב לכיוון הטיסה ולאחוז בראש בשתי הידיים". אנחנו מקשיבים ומקווים לטוב. חמש בבוקר, קפה חטוף ונסיעה לאיזור השיגור. "יש להיכנס בזהירות, כל אחד לתאו", מזכיר קולין. "להחזיק חזק בידיות עד שהסל יתיישר". אנחנו משתחלים למקומנו בסל השרוע על צידו. עשרה חברי משלחת חצי־רדומים, כנועים. כבר מאוחר להתחרט. אפשר רק להיזכר בקטע נוסף של ז'ול ורן: "אז קרב קנדי אל פרגוסון ואמר לו: 'ובכן סמואל, נחושה החלטתך לצאת לדרך?' 'נחושה בתכלית, דיק יקירי'. 'האם עשיתי ככל שהיה לאל ידי בשביל להניא אותך מכוונתך?' 'ככל שהיה לאל ידך'. 'אם כן, מצפוני שקט, ואני מצטרף אליך'". ספארי בנגורונגורו, מכתש שנוצר מהתמוטטות של הר געש לתוך עצמו המראה ראשונה – זה עובד! למרות 200 השנים ויותר שחלפו מאז התרוממותו בשמי פריז של הכדור הפורח המאויש הראשון בעולם, לא השתנה רבות בתחום. מסע רצוף לחציית היבשת, מהסוג שערכו גיבוריו הבדיוניים של ז'ול ורן, אינו אפשרי. רוב הכדורים מתרוממים באמצעות אוויר המחומם בעזרת מבערים מיוחדים, ויורדים באמצעות פתיחת צהרים לשחרור האוויר. לכדור פורח אין הגה ואפשרויות הניווט מוגבלות, כך שהטסת הבלון לכיוון מסוים תלויה בגחמת הרוחות ובמיומנות הטייס. הניווט נעשה על ידי הסטת הכדור באמצעות נסיקה או צלילה למקום שבו הרוח נושבת בכיוון המתאים. הטיסה אפשרית רק בשעות הבוקר המוקדמות. לקראת הצהריים, כאשר האוויר הולך ומתחמם, הופכת הטיסה למסוכנת עקב זרמי אוויר חמים ומערבולות, המביאים להתרוממות הכדור לגבהים ולאיבוד השליטה בו. אנשי הצוות שלנו ממלאים את הכדור באוויר בעזרת מאווררים גדולים ולהבת המבער מחממת אותו, כדי שירים את ערמת הבד המסמורטט ויהפוך אותה לבלון ענק ויפהפה שיתנשא מעלינו. קולין מחזק את הלהבה המשמיעה רעש איום. הרעש ילווה אותנו, לסירוגין, בארבעת הבקרים הקרובים, ולא ייצא מאוזנינו גם אחרי שנרד מהסל. הכדור עולה, הסל מתיישר ונעמד על בסיסו. קדימה, הכדור הפורח ממריא ואנחנו עולים. זה עובד! מרחפים מעל לצמרות העצים. השמש זורחת מבין העננים. נשר מקנן על שיטה ומנפנף בכנפיו כאשר אנו עוברים כמה מטרים ממנו. ההתרגשות רבה. ממשיכים לעלות עד גובה של כ־300 מטרים. הכדור גדול מאוד, מהגדולים בעולם. יורדים נמוך ומשייטים בגובה העשב. כל מכשול קטן, אבן או סלע בולטים עשויים לפגוע בנו. האם זה חוש ההומור של הטייס או שהוא מאבד שליטה? הוא לא מאבד שליטה. אנחנו עולים לגובה 70 מטרים ומגרדים את צמרות העצים. אנו מבחינים בשיירה מתחתינו – עדר גנו מסודר שועט לצפון־מערב. עונת הנדידה בשיאה עכשיו. מאות ואלפי זברות וגנו. ג'ירפות מטילות צל ענק, צבועים מחפשים בשר, חזירי בר, בופאלו. סרנגטי כולה רוחשת חיים. ה־GPS מראה מהירות של 19 קילומטרים בשעה. 150 קילומטרים בקו אווירי מימת ויקטוריה. מתחילים לרדת לנחיתה באיזור נקי מעצים. משפשפים את העשב לאורך מאות מטרים. קולין מורה להיכנס לסל ולהחזיק היטב, הסל מיטלטל על גבי העשב, קופץ כמה קפיצות ונוטה על צידו. הבלון נוחת ו"נשפך" על האדמה. סיימנו את הטיסה הראשונה, ונותרנו בחיים. לא רחוק ממקום הנחיתה, באמצע שדה שחת, ניצב שולחן ערוך עם מפות לבנות, בקבוקי שמפניה וארוחת בוקר מלכותית. את שארית היום אנחנו מעבירים בנסיעה ברכב שטח, בצד קבוצות גדולות של בעלי חיים. לקראת השקיעה, אנו עוצרים ליד שתי לביאות עם חמישה גורים קטנטנים, שמתרפקים לפי תור על אמם. גור אחד חסר. הלביאה מחפשת, ולפתע הוא מגיח מבין השיחים. איזה הוד והדר ומורא. למחרת, טיסה נוספת בכדור מעל לאזורים "המסודרים" של השמורה, בנתיבים מוכרים פחות או יותר. לא כך יהיה בהמשך. קולין מבטיח הפתעות. מבט מהכדור: שמורת הסרנגטי רוחשת חיים לשווא נורו חיצים במפלצת האווירית אנחנו יוצאים מסרנגטי ונוסעים צפונה, לאט, בדרך לא דרך, לכיוון אחוזת ציד פרטית. משם אנו אמורים לרחף מערבה ככל שתישאנו הרוח. לא רחוק מהיעד חוסם את דרכנו ענן סמיך ורוחש של זבובים, שחודר לכלי הרכב. הזמזום נורא. אייל ברטוב מאשר: כן, אלה זבובי צה־צה. יחלוף זמן עד שיתברר לנו כי במקום הזה הם אינם נושאים את מחלת השינה. בשערי מחנה הציד ממתינה לנו קבוצה של טנזנים. הם עוזרים לנו לפרוק את הציוד. איש מאיתנו אינו מוכן למחזה הבא: במרכזו של אוהל ענק ניצב שולחן גדול, עטוף מפה, ועליו מסודרים בקפידה כלים עשויים מכסף, צלחות ומפיות. קרוב לשם, במקום המשקיף לעמק, ממתין לנו מזנון מפואר. מלצרים לבושים בחליפות לבנות ובעניבות פרפר מתרוצצים אנה ואנה, מגישים לנו מיני מאפה מתוקים. וזה ממשיך: באוהל השינה המפואר מיטות המסודרות בקפידה, כמה סוגים של שמפו, מבחר סבונים ומגבות קטיפה. עם שחר נשמעות נקישות על דלת העץ של האוהל. בחור נכנס פנימה, מדליק עששית ומניח ליד המיטה מגש עם קנקן קפה חם. איפה ברטון, ספיק וסטנלי ואיפה אנחנו? זאת אפריקה? לפני ההמראה מזכיר קולין כי נתיב הטיסה היום הוא בשטח לא מוכר, "המקומיים כאן לא ראו כדור פורח מעולם". כיצד יגיבו? האם יהיה גורלנו כשל ד"ר פרגוסון, דיק קנדי וז'ואי? "או־אז החליט פרגוסון לקרוב אל האדמה, הוא צמצם את להבת המבער ובתוך רגעים ספורים ירד הכדור עד גובה מאה מטרים מן הקרקע… ויקטוריה [הכדור הפורח] חלפה סמוך ליישוב… כל התושבים התקהלו והשמיעו זעקות של כעס וחשש. לשווא נורו חיצים במפלצת האווירית, שהתנודדה בהדר מלכותי מעל להתפרצויות הזעם חסרות האונים". הטיסה עוברת ללא אירועים מיוחדים. אנחנו רואים את הכפרים הפזורים מתחתינו. קולין מנחית את הבלון ליד שדה תירס גדול. מכשירי הקשר שלנו אינם פועלים ואנחנו לא יודעים היכן נמצאים כלי הרכב שאמורים לאסוף אותנו. אנחנו כן יודעים שלא נישאר כאן לבד. לא נעים. בתוך זמן קצר, מתחיל להקיף אותנו קהל רב. ילדים, נשים, גברים. רבים מהם חמושים בפגיונות ובחניתות. מכשירי הקשר אינם עובדים. לא נעים. אנחנו משתדלים לשדר סימנים של ידידות ושלום. קולין מנסה, ללא הצלחה, את הסוואהילי שלו. לא נעים. מקץ זמן מה, נמצאת נערה דוברת אנגלית. הקרח נשבר. אנחנו נרגעים. קולין נותן שיעור קצר על אמנות אחזקת הכדור הפורח, והנערה מתרגמת. המקומיים מתלהבים. כאשר קולין מדגים ומפעיל לרגע את המבער, הם נסוגים לאחור בבהלה. שוב הפחידו הלבנים את השחורים. סטנלי אמר פעם, כי עד כמה שהילידים היו משונים בעיניו, הוא בטוח כי הוא היה משונה עוד יותר בעיניהם. ימת ויקטוריה, היעד הסופי של כמה מהמסעות המפורסמים בהיסטוריה, וגם שלנו הידד, אגם ויקטוריה! הלאה, לקיג'ארשי שבמערב, צריך להגיע לימת ויקטוריה. כאשר חזר ספיק לטאבורה וסיפר לברטון – שנשאר מאחור בשל מחלתו – כי מצא את הימה הגדולה, הטיל ברטון ספק בתגלית. הוא טען שצריך לארגן משלחת מסודרת, שתחקור את מקור המים לפרטי פרטים. האם הקנאה דיברה מגרונו או שיטת החקירה המדעית שעליה היה אמון? כך או כך, החליטו השניים לשוב לאנגליה. ברטון, עדיין חולה ותשוש, עצר לאגור כוח בעדן שבתימן. ספיק לא חיכה. הוא מיהר ללונדון ודיווח על תגליתו לחברי האגודה הגיאוגרפית המלכותית. המעשה גרם לקרע בין השניים, והם לא דיברו שוב האחד עם השני. "ואנחנו? נגיע לימה?", שואל את קולין אחד החברים. "אל תדאג, נרד למטה בכל מקרה". אנחנו באוויר כבר 20 דקות. קולין אוחז בשתי ידיו במבער ומטיח לשונות אש ארוכות כלפי מעלה. צוות הטלוויזיה, הדחוק בתא שלידינו, כבר השלים עם רעשי המבער וממתין בסבלנות לרגעי השקט, כדי להפעיל את ציוד ההקלטה ולחדש את הצילום. הנוף מרגש. שוב אנו חשים כמו ד"ר פרגוסון, דיק קנדי וז'ואי: "קנדי הסתכל סביבו, בולע את הנוף בעיניים כלות… 'אינכם אומרים דבר?' הגה ז'ואי. 'אנו מתבוננים', השיב פרגוסון וכיוון את משקפתו לעבר היבשת. 'ואילו אני מרגיש צורך אדיר לדבר'. 'דבר כאוות נפשך, ז'ואי! אל תתבייש!' וז'ואי כילה במו פיו מלאי גדול של קריאות התפעלות וזעקות גיל. קריאות 'הו', 'הא' ו'אוהו' בקעו כבועות מבין שפתותיו". לפתע, פותח גם קולין – שלנו – את פיו. "הנה, אפשר לראות את הימה", הוא מצביע לכיוון רצועה בגוני כחול ואפור שמופיעה ממערב. "רואים את ימת ויקטוריה", אומר מישהו. "יש! מצאנו את מקורות הנילוס", צועק גידי גוב, ומתחיל לדבר אחוז התלהבות היישר אל המצלמה. נוחתים לחופי הימה. שוב אנחנו מוקפים במאות אנשים מופתעים, המפנים מבטים משתאים אלינו ואל הבלון שנותר עומד במקומו. מכל עבר מגיעים עוד כפריים, שראו את הכדור באוויר או שמעו את השמועה. אנחנו נשארים ממוסמרים בתוך הסל, מביטים סביב. "זו התחושה העיקרית ביבשת: לעולם אין אתה נמצא לבדך. אפריקה היא תרופה לאנשים בודדים, ובוודאי שהיא המקום האידיאלי להזדקן בו, מוקף כבוד ואהבה", כותבת תמר גולן בסיום ספרה.

הפוסט מסע בכדור פורח באפריקה, בעקבות ז'ול ורן הופיע ראשון במסע אחר

בדצמבר 1912 נחנך רשמית היישוב העברי הראשון בנגב – רוחמה. מקור השם בספר יהושע: "וזרעתיה לי כארץ וריחמתי את לא רוחמה". ימיו הראשונים של הישוב המבודד, שש שנים לפני סיום השלטון הטורקי בארץ ישראל, היו קשים. ובכל זאת – רוחמה משגשגת כבר יותר מאה שנים.

גבעות רוחמה הן שריד של רכס הכורכר המזרחי ביותר במישורי הנגב המערבי. האזור כולו מכוסה באדמת הלס הרכה הנאטמת למים לאחר שהיא זוכה למים. מי הסחף ממוטטים את אדמת הלס שבשולי הערוצים וגורפים את העפר, דבר היוצר את התופעה האופיינית לאזור הקרויה בתרונות. ייחודה של שמורת רוחמה הוא בכך שבשיאי הגובה באזור נחשף רכס הכורכר שבכל יתר המקומות מכוסה על ידי שכבת לס עבה. סוג הקרקע הייחודי מאפשר מפגש נדיר בין חברות צומח שונות, וכך נוצרים מינים בוטניים רבים ומגוונים.

בעונת הפריחה (חודש פברואר) עוטה האזור מרבדי פריחה אדומים של כלניות (ובעקבותיהן נוריות אסיה). על הכלניות מתווספים פרחי בר רבים – סביונים, מצליבים ופרפרניים רבים ופרחים נדירים יותר כגון: צבעוני ההרים, אירוס ארצישראלי, דבורניות וסחלבים. כשהקיץ נראה בפתח מתכסים חלקים בשמורה במרבדי חרציות המציינות את ראשיתה של עונת היובש. על רכס הכורכר גדלה צמחייה מגוונת הכוללת שיחים רב-שנתיים רבים שחלקם מגיעים מאזורי הנגב המדבריים. למשל, מיתנן שעיר ושמשון השלחופות. 

נצא לטיול בבתרונות רוחמה
מעט מזרחית לקיבוץ רוחמה ישנו שילוט חום ברור, מלווה בסימון שבילים אדום, המורה ימינה (צפונה) לעבר בתרונות רוחמה. הדרך, הטובה לכל כלי הרכב, מתעקלת בסמוך לגדר הקיבוץ ומשם פונה מזרחה לעבר תצפית על השמורה. ניתן לחנות במקומות שונים ולצאת להליכה רגלית קלילה. כיון שמדובר בשמורת טבע יש להקפיד וללכת רק בשבילים שכבר נדרכו ולא לפרוץ שבילים חדשים. בעונת הפריחה מתכסה האזור בפרחי כלנית אדומים, נוריות אסיה, אירוס ארצישראלי ודבורנית דינסמור. 

מהשמורה ניתן להמשיך אל "אתר ראשונים" ברוחמה. הקיבוץ הוקם בשנת 1943 אחרי שלושה נסיונות מרים להיאחז במקום. הנסיונות הקודמים היו בשנת 1911 (כחווה חקלאית, שאדמותיה נרכשו עשרים שנה קודם לכן), ב-1927 וב-1933. בכולם חרב הישוב וניטש, תחילה בשל מלחמת העולם הראשונה ואחר כך בשל גלי המאורעות של מרד הפלשתינאים באנגלים. ב-1943 שימשה רוחמה בסיס חשוב להתיישבות היהודית בנגב, בעיקר משום שהתחברה לאספקת המים של "מקורות" ולכן הפכה גם לבסיס חשוב להגנה ולפלמ"ח. במלחמת העצמאות עמדה במצור ממושך וחולצה רק במבצע "אבק". 

לאחר שעוברים בשער הקיבוץ פונים ימינה ובדרך מתפתלת מגיעים אל "אתר ראשונים" שבו הבאר הראשונה שנחפרה באדמות רוחמה. במקום פועל מוזיאון המתעד את אירועי שנות ה-40 באזור (טלפון לתיאומים 08-6807111).

נוכל להמשיך את הטיול גם מערבית לקיבוץ. מעט אחרי היציאה משער הקיבוץ נפנה ימינה בדרך עפר מתעקלת, שתוליך אותנו לעבר מגדל תצפית. לרגלי מגדל התצפית נמצאת חורבת ג'מאמה, שבה שרידי מבנים מתקופות שונות. שביל מסומן כחול יורד מהמגדל צפונה. הוא חולף בסמוך לעץ שקמה גדול ומוביל אל נחל רוחמה. כשנגיע לערוץ הנחל נפנה בו ימינה, במעלהו ואחרי כ-600 מטר נגיע אל אשל גדול הצומח על גדתו הצפונית. בסמוך ישנה צומת דרכי עפר (דרך עפר לרכב עם סימון שבילים שחור) וסכר שלידו עץ שיזף גדול. מאחורי הסכר יש בריכת אגירה גדולה ומטויחת. בעבר הוזרמו אליה מימי באר ג'מאמה. בדרך העולה מצומת דרכי העפר שליד האשל יש מערת קבורה ביזאנטית ומעט צפונה משם – בור מים. שרידים אלו הם חלק ממנזר ביזאנטי ששרידיו פזורים באזור. יש כמה דרכים ברורות לחזור בהן אל מגדל המים ולהשלים מסלול מעגלי. 

נחזור אל "דרך הבתרונות" ונמשיך בה מערבה עד לפנייה אל "בריכת דורות". הדרך חוצה את נחל רוחמה בחלק נמוך יותר שלו וממשיכה אל גדתו הצפונית. על שיא גובה קטן משמאל (מערב) ניצבת "בריכת דורות". לאורך הערוץ צומחים עצי פרי יפים, ביניהם רימונים ותאנים וממרומי הבריכה נשקף נוף יפה על המרחבים סביב. המסלול קל, מיועד למשפחות ואת רובו הגדול אפשר לעשות בנסיעה משולבת בקטעי הליכה קצרים.

צילום: אודי שטיינוול, מתוך אתר פיקיוויקי

הפוסט בתרונות רוחמה הופיע ראשון במסע אחר

הערבה וים המלח שקעו, המישור הגדול, שקודם השתפל מערבה נטה מזרחה. התחתרות הנחלים באזור היתה קלה יחסית. הנחל נותר צר במקום שבו חצה את הגיר הקרטיקוני הקשה, אך התרחב במהירות באבני חול וסחף אותן עימו. כך סילק הנחל בזרימתו את כל נפח אבני החול שמילא בעבר את המכתש, ואילו שוליו של המכתש, העשויים גיר קרטיקוני קשה, נפגעו רק מעט. מכתש רמון נוצר.

אתרי הטיול המרכזיים כיום במכתש רמון הם הדייקים – קירותיו של נחל ארדון, הבנויים משכבות צבעוניות ויפות של גיר, חרסית ואבן חול. חוצים אותם קווים אנכיים של חומר מגמתי הנקראים דייקים. זו אחת התופעות היפות במכתש. אתר נוסף הוא עין סהרונים – מקור המים החשוב ביותר במכתש, שיוצר בשנים גשומות פלג לאורך נחל רמון. ליד המעין ניצב מצד סהרונים, אחת מתחנות הדרכים לאורך דרך הבשמים הנבטית. אתר ידוע אחר הוא "הנגריה" גבעת אבן חול שמזדקרת בקרקעית המכתש ובראשה אלפי עמודים משושים ומחומשים ששבריהם מכסים את המדרון. 

מרכז המבקרים של מצפה רמון, על גדת המכתש, מציג תצוגות של הגיאולוגיה, הבוטניקה, הזואולוגיה ושרידי הפעילות האנושית במכתש. הר רמון הוא ההר הגבוה ביותר בנגב. פסגתו מתנשאת לגובה 1,035 מטר. יש ממנו תצפית נהדרת על המכתש ועל הסביבה כולה.

מהו מכתש?
זוהי תופעה ייחודית לארץ ישראל. היא קיימת בשלושה מקומות בלבד: מכתש רמון, מכתש גדול (חתירה) ומכתש קטן (חצרה). מסיבה זו זכתה התופעה לכינוי בינלאומי בעברית. לא בכדי רשום על השלטים Machtesh ולא Crater. תיאור התופעה הוא אגן קעור בנוף המנוקז על-ידי נחל הזורם ממנו החוצה דרך פתח יחיד. סברות רבות קיימות לגבי אופן היווצרותם של המכתשים. התיאוריה הרווחת כיום היא שבתקופה קדומה שקעה במקום אבן חול רכה ומעליה גיר קשה. בהמשך התרומם האזור והוצף בים. הים כירסם את ראש הקמר העשוי גיר, וסחף את החול הרך. במקביל השקיע הים חומר נוסף על דופנותיו החיצוניות של הקמר. כשנסוג הים החל תהליך בלייה מואצת, ובו נשטף החול והגיר שמעליו התמוטט. חומר המילוי נסחף דרך נחל אחד ראשי שפרץ את דופן ההר.

מסלול טיול

• דרגת קושי: קל עד בינוני 

• משך: שעתיים עד ארבע 

• התאמה: לכל המשפחה 

• איך מגיעים: אם אתם מגיעים ממרכז הארץ, ההגעה הנוחה ביותר היא נסיעה דרומה בכביש מס' 40 עד לצומת הנגב. בצומת תפנו ימינה לעבר ירוחם, כביש מס' 224. בצומת ירוחם נפנה ימינה ובכיכר העגולה נפנה שמאלה (כביש מס' 225), דרך איזור התעשייה של ירוחם אל המכתש הגדול. 

פנינו אל המכתש הגדול, תופעה גיאולוגית ייחודית לארצנו. רק עברנו את איזור התעשייה של ירוחם, וכעבור כמה דקות נסיעה בלבד אנחנו נמצאים בלב אזור מדברי יפהפה. וזוהי רק ההתחלה.

עם השילוט הכתום שמאלה לעבר הר אבנון, נוכל לפנות בדרך עפר קצרה שתוביל אותנו אל מגרש חנייה, וממנו בהליכה קצרה נגיע אל עמדת תצפית (לא אחת מוכת רוחות) אל עבר המכתש כולו. בהמשך הנסיעה בכביש מס' 225 נגלוש אל המכתש עצמו. מצד ימין יתגלו נופים מרשימים של המצלעות, כינוי למצוקים הסוגרים עליו סביב סביב.

קיר המכתש הגדול במבט מהאוויר | צילום: עמוס מירון cc-by-sa 3.0

נחצה את המכתש עד לעברו האחר, אל אתר החולות הצבעוניים. האתר נמצא בסמוך ליציאה מהמכתש משמאל לדרך. שילוט ושני עצים גדולים מסמנים את הנקודה. נחנה את הרכבים ונחצה את הכביש. נטפס בקיר המכתש בשביל המסומן שחור. במהלך הטיפוס נוכל להבחין בהשתנות סוג המסלע. פנים המכתש עשוי כולו אבן חול רכה, בעוד שוליו עשויים שכבות אבן גיר קשה. כשנעלה עוד, נוכל לראות על פני הסלעים מרבדים של קונכיות מאובנות.

ממרומי העלייה נשקף נוף מרהיב לעבר המכתש. נוכל להבחין בנטייתן של כל השכבות מעלה, אל עבר נקודה דמיונית הנמצאת גבוה מעל מרכז המכתש. בנקודה זו, שכיום תלויה באוויר, היה בעבר, לפני התהוות המכתש, ראש הר. מנקודת התצפית נוכל לשוב ולרדת במסלול (שסימונו ירוק) בחזרה אל אתר החולות הצבעוניים ואל הרכבים. השביל גולש במורד ערוץ הזורם בין מצלעות המכתש אל הפתח דרכו מתנקז המכתש כולו. בהגעה לכביש יש לחצותו בזהירות, לפנות שמאלה וללכת כברת דרך קצרה לאורך ערוץ הנחל.

נוכל גם לערוך מסלול הליכה ארוך יותר, אך לשמו תידרש הקפצת רכבים אל נקודת הסיום. מנקודת התצפית נמשיך במסלול המסומן שחור, המטפס עוד ואחר שב ויורד. בחצייתו את מצלעות המכתש הוא עולה ויורד כמה פעמים. מהצד עשוי המראה להזכיר את מראהו המשונן של סנפיר דג, ומכאן שמו של השביל "סנפיר גדול".

מהמצלעה האחרונה נרד בשביל התלול אל מרגלות קמר המכתש. לאחר הליכה קצרצרה בערוץ נצטרך לעבור במנהרה תחת מסילת הרכבת להובלת פוספטים ממפעלי "אורון" צפונה, ולצאת אל הכביש המקביל לה ממזרח.

העברת רכב לסוף המסלול: מחניון החולות הצבעוניים נמשיך בכביש מס' 225 מזרחה אל מחוץ למכתש. בצומת ה-T נפנה ימינה ונחנה כעבור 500 מטרים במגרש שלידו שילוט המכוון לעין ירקעם. בסוף המסלול מומלץ לשוב אל אתר החולות הצבעוניים. זהו מקום חביב לערוך בו הפסקת אוכל. לילדים, הקטנים והגדולים שבנינו, תהיה שפע תעסוקה במילוי בקבוקים שקופים ריקים (ויבשים לחלוטין מבפנים… אחרת הכל נדבק) שהבאנו מהבית בחול רב גוונים.

בתמונה הפותחת: זריחה מעל מכתש רמון

הפוסט המכתשים: טיול בנוף קדומים הופיע ראשון במסע אחר

• עונה: כל השנה, במיוחד באביב ובקיץ.  • התאמת המסלול: לכל המשפחה.  • קושי המסלול: בינוני – הרבה ירידה.  • אורך המסלול: כחמישה קילומטרים וחצי.  מפות ומדריכים מודפסים ליעד הכנרת וטבריה, בהנחה לגולשי מסע אחר! • משך המסלול: ארבע שעות.  • מפה: מפת סימון שבילים מס' 3 "הגליל התחתון, העמקים והגלבוע".  • הגעה מצומת גולני: מצומת גולני ממשיכים מזרחה בכביש מס' 77. בצומת פוריה פונים ימינה (דרומה) בכביש מס' 768. כקילומטר וחצי אחרי בית חולים פוריה נפנה שמאלה כביש 7677 המוביל לאכסניית פוריה. נסיעה בו שני קילומטרים וחצי, עד אכסניית פוריה. מאכסניית פוריה מסתעפת צפונה דרך סלולה, בה ניסע כשני קילומטרים וחצי עד שנגיע לשלט המכוון לשביל המצפורים מעט מעבר לשלט, נמצא מצפור וחנייה מוסדרת לצד הדרך של יער שווייץ.  • המסלול אינו מעגלי – נדרשת הקפצת רכבים.  • הוראות הגעה לנקודת הסיום: נוסעים אל כביש מס' 90 לחוף הכנרת. כ-300 מטר מצפון לחמי טבריה ישנה דרך עפר מסומנת סימון שבילים שחור היורדת משמאל (מערב) – כאן ניתן לחנות.  • ציוד נדרש: מים, נעלי הליכה.  עלי הכותרת של נורית אסיה יותר כתומים ומבריקים משל הכלנית המסלול שלנו מתחיל בקצה הכביש הסלול המוביל אל יער שווייץ שניטע על ידי הקק"ל. תחילת המסלול בדרך עפר טובה, המתאימה גם לרכב, השומרת פחות או יותר על אותו קו גובה (הערה: בתוואי זה עובר גם שביל ישראל, אך מכיוון שהוא מעפיל במעלה ההר לא נלך בו, אלא נמשיך בדרך העפר הטובה שלאורכה סימון של שביל ישראל). הצצות מבין עצי היער יזכו אותנו בתצפיות נרחבות. מתחתנו גולשים מדרונות תלולים הישר אל שפת הכנרת. מעבר לאגם פרוס חלקה הדרומי של רמת הגולן. מתחתנו נוכל לראות את מרחצאות טבריה, את המתחם המקודש שנבנה סביב קברו של רבי מאיר בעל הנס וחלקים מטבריה העתיקה הנחפרים בימים אלו. בנקודה מסוימת נפגשת הדרך המסומנת בסמ"ש שביל ישראל בדרך עפר מסומנת שחור (טובה לבעלי רכב 4×4 בלבד) הגולשת בפיתולים במורד. נמשיך בדרך זו. נגיע אל שלוחה מחודדת, תלולה במיוחד, שבראשה שרידי כנסייה עתיקה. הראשון להקים כאן מבנה היה הורדוס אנטיפס, אחד מבניו של הורדוס שירש את נחלותיו בעבר ירדן המזרחי ובגליל. בזכות האסטרטגיה של הגבעה בחר הורדוס אנטיפס להקים כאן את מצודתו, הקרויה עד היום על שם אשתו, ברניקי. המצודה חלשה על העיר טבריה, שייסד לכבודו של הקיסר הרומי טיבריוס. בעונת האביב פורחים בפסגת הר ברניקי מרבדים של נורית אסיה אדומה. מרחוק נדמה שהם זורמים מההר בקילוחים אדומים. פריחתה של הנורית מאוחרת מעט לפריחת הכלנית. עלי הכותרת שלה מעט יותר כתומים ומבריקים משל הכלנית, וחסרים את הטבעת הלבנה בבסיסם. לימים הוקמה על חורבות ארמונו של הורדוס אנטיפס כנסייה ביזאנטית הצופה על כר פעילותו של ישו. שרידי הכנסייה הבנויה אבני בזלת מסותתות הן הבולטים כיום בשטח. בפרט ניכר האפסיס, גומחת התפילה המעוגלת, הפונה מזרחה, לעבר השמש העולה המזוהה עם ישו, הנתפש בעיני הנוצרים כאור העולם. התצפית מכאן יפה בעיקר בסמוך לזמן השקיעה, עת הרי הגולן מנגד, שכדברי המשוררת רחל כמעט ניתן להושיט יד ולגעת בם, נצבעים סגול, ניצתים כתום ובהדרגה מתמסרים לאפלת הלילה, עת אורות העיר הסמוכה והישובים במרחב נדלקים.

הפוסט הר ברניקי הופיע ראשון במסע אחר

כמו לכל ילד, גם אני חלמתי להקיף את העולם בכדור פורח. היום, בהיותי אבא, החלטתי להגשים את החלום הזה לבן שלי. אמנם לא בדיוק להקיף את העולם, אבל גם טיסה בכדור פורח מעל נופי הגליל התחתון ועמק יזרעאל סיפקה את החוויה.

התעוררנו לפני הזריחה, ארזנו תיק קטן עם סנדוויצ'ים, שתייה וקצת חטיפים ונסענו צפונה אל הגלבוע. בדרך, הלב החל לפעום בחוזקה מהמחשבה של להתנתק מהקרקע, מהאדמה שאנחנו כל כך מחוברים אליה ולשוט באוויר בין שמים לארץ. אבל אני ממשיך לשדר עסקים כרגיל כדי לא להפחיד את הבן… מה שלא עזר, כי הוא מיד החל להרגיע אותי שמדובר בכלי טייס בטוח ביותר.

הכדור על הקרקע לפני ההמראה

כשהגענו אל שדה התעופה, או ליתר דיוק שדה הכורכר, נפעמנו ממראה הכדורים הפורחים העומדים שם. מנופחים באוויר חם, מחוברים לסלסילות הקשורות לאדמה, ממתינות שנקפוץ לתוכן. לאחר שיחת הכנה מעמיקה ומלאת הסברים של הטייס החביב שאמור להטיס את הכדור, התחלתי לשאול שאלות: כמה זמן עורכת הטיסה, האם אנחנו בטוחים באוויר, איך נוחתים ואיפה? הטייס, שהבין כי מדובר בנוסע פחדן, החליט לאמץ אותי לחיקו.

מנפחים את הכדור

קפצנו לסלסילה שנראתה לי יציבה מאוד, הטייס החל בבדיקה חוזרת של בלוני הגז ועוצמת לחץ האוויר. כיוון שהגענו ביום שבו היו כמה כדורים שטסו במקביל נאלצנו להמתין לאישור המראה, שהגיע לאחר דקות ספורות.

החבלים נותקו ובתוך שניות אחדות התנתקנו מהקרקע והתחלנו "לשוט" באוויר החופשי. לאחר שהתרחקנו כמה עשרות מטרים מהקרקע, פתאום שרר לו שקט מופתי. שקט מהסוג שאתה שומע רק כשאתה נמצא לבד במדבר. מפעם לפעם נשמע קולו החזק של בלון הגז המשחרר אוויר חם היישר לבטנו של הכדור ואז אתה מרגיש כמו ציפור, בין שמים לארץ, נוגע באוויר, צופה בנופיה היפים של הארץ, והתחושה ממכרת.

בסלסילה גבוה מעל שדות העמק (הכותב ובנו יושבים קדימה, משמאל)

לאחר שעה וחצי של טיסה, שעברה ביעף לצערי, התחלנו בהנמכה. פעולת הנחיתה נראית פשוטה, אך דרושה בה מקצוענות כמו זו של הטייס שהטיס אותנו. הוא מפסיק להזרים אוויר חם לכדור ומיד אנחנו מרגישים את הירידה האיטית והמתונה לכיוון הקרקע. לקראת הנגיעה בקרקע הוא "מפמפם" מעט אוויר חם על מנת שהנחיתה תהיה רכה ככל האפשר.

דברים שרואים משם: הנוף הנשקף מהכדור הפורח

נחתנו בשדות הגלבוע, במה שנראה לי כמו שום מקום. תחושת עצבות קלה אחזה בנו שהטיסה הסתיימה, אבל התנחמנו בארוחת בוקר עשירה ומפנקת שצוות הקרקע המקסים פרש בפנינו. את החוויה הזאת בני היקר לא ישכח. וגם אני לא.

רוצים גם? לטיסה חלומית בכדור פורח לחצו כאן >>.

הפוסט טיסה בכדור פורח הופיע ראשון במסע אחר

מבין פעילויות האתגר השונות, לאלה שמתקיימות באוויר יש שלושה יתרונות בולטים. הראשון הוא סף הריגוש הגבוה: קפיצה ממטוס או ריחוף בשמיים כציפור מקפיצים את האדרנלין לרמות שיא. היתרון השני הוא הנוף: כשמרחפים מעל הקרקע, הנשימה נעתקת ולא רק בגלל הפחד. ולבסוף, למרות שאלו פעילויות אקסטרימיות במיוחד, העובדה שאפשר להתנסות בהן בליווי מדריך (טנדם) מאפשרת גם לאנשים שאינם נוהגים לקחת סיכונים מיותרים, לחוות אותן בבטחה ובמינימום של מאמץ.

למעשה, למעט מצב בריאותי סביר הנדרש לחלק מהפעילויות (כמו צניחה חופשית שלא מתאימה לחולי לב או נשים בהריון), כל אחד יכול לעסוק בהן ללא הכנה מיוחדת. כל שנדרש הוא אומץ לב ולא מעט מזומנים, שכן הפעילויות האוויריות לרוב אינן זולות. הנה כמה פעילויות מרגשת במיוחד שאפשר לעשות ממעוף הציפור:

צניחת טנדם. הפעילויות האוויריות מקפיצות את האדרנלין יותר מכל פעילות אחרת

מצנחי רחיפה

חוויית הרחיפה היא אחת מהחוויות האתגריות הכי מרגשות. מתחילים את הרחיפה בקפיצה מראש הר או מקצה מצוק, כשהגוף רתום למצנח רחיפה, ודואים תוך הסתייעות בזרמי אוויר עולים. את חווית הרחיפה ניתן לחוות ללא כל ניסיון קודם או כישורים מיוחדים, כאשר מצטרפים לרחיפת טנדם ורתומים למדריך מוסמך. במרבית המקומות הרחיפה עצמה נמשכת כעשרים דקות, כאשר זמן נוסף מוקדש להגעה ליעד ולהכנות.

הנה כמה מקומות מומלצים להתנסות בהם במצנחי רחיפה:

האלפים הברניים, שווייץ
האלפים הברניים בשווייץ הם מהיעדים הטובים בעולם לרחיפה, הודות לנופים עוצרי נשימה של פסגות מושלגות, כרי מרעה ירוקים, אגמים ומפלים. כמעט בכל עיירות הנופש באזור יש מרכזי רחיפה, שמציעים קורסי רחיפה ורחיפת טנדם. אחת העיירות המוצלחות ביותר ליהנות מהספורט הזה היא לאוטרברונן, שבה ניתן ליהנות לא רק מהנוף המרהיב של הפסגות האלפיניות, אלא גם מזווית חדשה ולא שגרתית על העמק שמקירותיו צונחים לא פחות מ-72 מפלים. נקודת ההמראה היא בגרוטשלפ, בגובה 1,600 מטר, והנחיתה היא בעיירה לאוטרבאונן, קרוב למפל שטאובך. בחורף אפשר לרחף מעל המרחבים המושלגים והמפלים הקפואים.

מצנח רחיפה בעמק לאוטרברונן באלפים הברניים. תצפית להרים, מפלים וכרי מרעה אלפיניים


הרי הדולומיטים, איטליה
הרי הדולומיטים המשוננים הם יעד מושלם למצנחי רחיפה, ובמיוחד רמת הזייזר אלם (Seiser Alm) שבדרום טירול, המתנשאת לגובה של יותר מ-2,000 מטר. מכאן אפשר לרחף מעל האחו האלפיני הגדול ביותר באירופה, וליהנות לא רק מנוף נפלא אלא גם מהרבה ימי שמש ומזרמי אוויר אופטימליים.

ריו דה ז'ניירו, ברזיל
לחוויית רחיפה עירונית, אין כמו ריו דה ז'ניירו. מעט מאוד מקומות בעולם מציעים מגוון רחב כל כך של נופים ברחיפה שנמשכת כעשרים דקות. נקודת ההמראה היא סלע פדרה בוניטה (Pedra Bonita), שגובהו 696 מטר והוא נמצא ביער הגשם טיז'וקה. מכאן אפשר ליהנות מתצפית על היער ובהמשך מנוף עירוני, כמו פאבלת רוסינה, משכונות העוני הגדולות והצפופות בעולם, שנראית טוב יותר מלמעלה. בהמשך אפשר ליהנות מתצפית לא שגרתית על פסל ישו הגואל, ולבסוף, מצפית נהדרת על חופי העיר היפים, עד שנוחתים בחוף פפינו, שם אפשר לסיים את החוויה עם גביע קוקטייל או מיץ קוקס מרענן.

מצנחי רחיפה מעל הנופים הירוקים של הדולומיטים

כדור פורח
כדור פורח זה לא בדיוק ספורט אתגרי, ובכל זאת, דרוש לא מעט אומץ כדי להיכנס לתוך סל מקש שמתרומם לשמיים באמצעות אוויר חם ושהתנועה שלו נשלטת על פי מצב הרוח. הכדור מתרומם אט-אט, והיושבים בסל רואים איך כל מה שנשאר על הקרקע הולך וקטן והנוף משתנה. הטיסה בכדור הפורח היא איטית, וזה מה שהופך אותה למהנה במיוחד. אחרי שהפחד הראשוני חולף הנוסעים לא עסוקים במחשבות הישרדותיות, אלא יכולים ליהנות בנחת מהנוף, מהשקט ומתחושת הריחוף השלווה. הידיעה שאתם נמצאים בגובה 2,000 מטר מעל פני הקרקע ותלויים בחסדי הרוח, שומרת על סף ריגוש גבוה ומבטיחה שכל הרוגע הזה לא יהפוך לשעמום.

כדור פורח מעל הסוואנה בסרנגטי

הנה כמה מקומות שמומלץ במיוחד לטוס בהם בכדור פורח:

שמורת סרנגטי, טנזניה
שמורת סרנגטי העצומה בגודלה מציעה נופים טיפוסיים של סוואנה אפריקאית עם מרחבי עשב עצומים ומגוון גדול של בעלי חיים, בהם אריות, נמרים, ברדלסים, זברות, ג'ירפות, מינים רבים של אנטילופות ועוד. הזמן הטוב ביותר לרחף מעל השמורה בכדור פורח הוא בחודשים מאי וראשית יוני ושוב מסוף אוקטובר ועד דצמבר. אז מתרחשת הנדידה הגדולה, וממרומי הכדור הפורח אפשר לראות עדרים עצומים של זברות וגנו העושים את דרכם דרך המישורים הגדולים, ובעקבותיהם הטורפים – אריות, ברדלסים ונמרים, במה שנראה כסרט טבע עוצמתי בשידור חי.

כדור פורח מעל הכרמים בעמק נאפה

עמק נאפה, קליפורניה
חווית רחיפה רגועה להפליא מצפה לכם מעל עמק נאפה בקליפורניה, במיוחד אם תפתחו אותה עם כוס יין מהיינות המפורסמים של האזור. כאן תרחפו מעל נופים פסטורליים של גבעות ירוקות ועטורות כרמים ויקבים משפחתיים קטנים – מלמעלה תוכלו להצביע על אלה שתבקרו בהם בהמשך לטעימות, ובימים בהירים תוכלו לראות עד סן פרנסיסקו והרי סיירה נוואדה.

באגאן, מיאנמר
אחד היעדים המרתקים לטיסה בכדור פורח הוא העיר העתיקה באגאן, בירתה הראשונה של בורמה. יש כאן אלפי סטופות ומקדשים עתיקים, מהמאות ה-11 עד ה-13, והמבט מלמעלה מאפשר להבין את העוצמה שבכמות האדירה. בשעת הזריחה, כשקרני השמש צובעות בוורוד וכתום את ראשי המקדשים, המחזה מדהים במיוחד. 

כדורים פורחים בשמי באגאן, בזריחה

צניחה חופשית
צניחה חופשית מציעה את ההיפך מרחיפה בכדור פורח. אם בכדור הפורח הכל רגוע, הרי כשקופצים ממטוס בגובה 12,000-8,000 רגל (4-2 ק"מ), כשחייכם תלויים בפיסת בד הקשורה לחוט וברמת המיומנות ותאוות החיים של המדריך אליו אתם רתומים, אפשר להרגיש הכל חוץ מרוגע… למעשה, מדובר באחד מהרגעים הספורים בהם אפשר לחוש באופן מילולי כיצד הלב נופל לתחתונים. במשך כדקה נופלים נפילה חופשית למטה במהירות של כ-200 קמ"ש עד לגובה של כ-3,500 רגל, ומתפללים שהמצנח ייפתח ברגע המתאים. כשהמצנח נפתח אפשר לשלוט במהירות הנפילה וליהנות מעוד כ-7-5 דקות של רחיפה מענגת למטה, כשכל מה שמרגישים הוא אושר גדול. החוויה כולה (ללא זמן הטיסה) נמשכת פחות מעשר דקות, אבל את הדקות הספורות האלו תזכרו כל החיים.

רגע הקפיצה מהמטוס, מאותם רגעים בחיים שלא תישכחו לעולם

הנה כמה מקומות בהם מובטחת לכם חווית צניחה מרגשת במיוחד:

אוהאו, הוואי
איי הוואי הם מהאיים היפים בעולם, והצניחה החופשית פה מאפשרת ליהנות מכל היופי הזה מלמעלה. באי אוהאו יש כמה מרכזי צניחה שמציעים קורסי צניחה חופשית וצניחות טנדם. אחרי שהמצנח נפתח, אפשר לנשום לרווחה וליהנות מנופי הוואי – החרוט הגעשי דיימונד הד, פרל הרבור והחוף הצפוני של הוואי על חופיו היפהפיים, שם תוכלו לראות מלמעלה לווייתנים ושאר יצורים ימיים. בימים יפים אפשר לראות גם את האיים השכנים.

קווינסטאון, ניו זילנד
קווינסטאון היפה נחשבת לבירת הספורט האתגרי של ניו זילנד ואולי אף של העולם כולו. בין שלל פעילויות האתגר שהאזור מציע, אפשר להתנסות גם צניחה חופשית, ופה היא נופית במיוחד. כבר בטיסה תוכלו להתרשם מהנוף של אגם וואקאטיפו ושל ההרים שמסביב, ובהמשך תקפצו לתוך תמונת הנוף המרהיבה הזו, שכוללת גם פיורדים, קרחונים ונהרות.

צנחנים בשמי קווינסטאון. כאן אפשר ליהנות מצניחה נופית במיוחד

מדבר נמיב, נמיביה
נופים מסוג שונה לחלוטין מחכים לכם במדבר נמיב בנמיביה. מי שיבחר לצנוח כאן יטוס במשך כ-25 דקות מעל העיר סווקומפונד ומדבר נמיב, ויקפוץ מן המטוס היישר אל הדיונות האדמדמות העצומות אשר מסתיימות באוקיינוס האטלנטי. הידיעה על המצע הרך שממתין לכם למטה עשויה לרכך במעט את חרדת הקפיצה.

בתמונה הפותחת: מצנח רחיפה בריו דה ז'ניירו | צילומים בכתבה: שאטרסטוק

הפוסט אדרנלין באוויר – פעילויות אתגר אוויריות הופיע ראשון במסע אחר

• מפת טנזניה » מפות ומדריכים מודפסים ליעד טנזניה, בהנחה לגולשי מסע אחר! לשונות של אש נשלחו אל בין יריעות הברזנט הענקיות, והכדור עצום הממדים התנפח. הזריחה האפריקאית רק החלה, שעה מצוינת להמראה בכדור פורח מעל למישורי סרנגטי. בלילה כבר שמענו את הקולות – קונצרט של מאות אלפי גנו, נביחות זברות וצחקוקי צבועים היסטריים. הנדידה כבר כאן, היא הגיעה, היא סביבנו, ואנחנו עומדים לחזות בה, מהשמים. שוב ושוב חוזר על עצמו המסע האדיר במישורי מזרח אפריקה. מאות אלפי בעלי חיים דוהרים, שועטים או פוסעים בעצלתיים, ופני כולם פעם אל משטחי העשב המתחדשים בסרנגטי (Serengeti) שבצפון טנזניה ופעם אל מסאי מרה (Masai Mara) שבדרום־מערב קניה, שמורות טבע מהגדולות בעולם. המישורים הם אותם המישורים, רק גבול מדיני מחלק לשתי יחידות את ארץ המסאים, החיים כאן בצד עדרי חיות הבר עם עדרי הבקר שלהם, מבלי לפגוע ולהשמיד את הבר; לא בשל חוקי השמורות אלא כחלק מדתם וממסורתם. הסוואנה האפריקאית היא שריד למישורי העשב  שכיסו בעבר גם את הערבה הגדולה של אמריקה הצפונית, את ערבות אסיה ונופים דומים באמריקה הדרומית, הודו ואוסטרליה. במרבית מישורים אלה חיו עדרי ענק של פרסתנים שונים וטורפיהם. באמריקה הצפונית ובמקומות נוספים נעלמו מישורים טבעיים אלה, עם כל שפע החי שבהם, מתחת לשדות מעובדים של חיטה, תירס וכותנה. מישורי סרנגטי ומסאי מרה הם המישורים הלא פגועים האחרונים בעולם, שעדיין מתקיימת בהם אוכלוסיית חיות בר וצומח על כל מרכיביה הטבעיים. גנו מהאוויר. מסלול הנדידה מתפתל לאורך מאות קילומטרים  | צילום: אייסטוק נקמת העלים העשבוניים הסוואנה של מזרח אפריקה מורכבת מעשבייה של דגניים שונים, שיחים ועצי שיטה. עצים נוספים גדלים בסמוך לערוצים ולנהרות המבתרים את המישורים והגבעות. העשבייה גדלה על שטחי האפר הוולקני המכסה את שכבות הלבה הקרושה באיזור. קרקע זו אינה מתאימה לצמיחת יערות. השרפות הטבעיות מכלות את צמחיית היער שבשוליים ועוזרות להתפשטות הסוואנה, וחילופי עונות היובש והגשמים מתאימים לצמחייה העשבונית. צמחייה זו מתרבה ומתפשטת על ידי קני שורש תת־קרקעיים, ולכן רמיסתה על ידי העדרים ורעייתם שם אינן מכלות אותה עד תום. העשבייה הדשנה, שכולם שולחים בה פה ושיניים, נלחמת את מלחמתה. כדי לשרוד מול מיליוני הלסתות הרעבות, "נוקמים" העלים העשבוניים ושוחקים את שיניהם של הניזונים מהם, בעזרת גבישי צורן המצויים בהם (אגב, זאת גם הסיבה לכך שאנו נחתכים מעלי דשא כמו מסכין). האנטילופות, בתהליך האבולוציה הארוך שלהן, "התחכמו" לו לעשב ואיבדו את שיניהן בקדמת הלסת העליונה. הן קוטמות את העשב כלפי משטח קרני דמוי סדן, שהוא החלק העליון של פיהן, ומעבירות את המזון לקיבה משוכללת, בעלת מדורי תסיסה ומיצוי בתהליך העלאת הגרה. כך מצמצמות האנטילופות את שחיקת שיניהן היקרות, שלא כמו פילים, המתים ברעב לאחר ששיניהם נשחקו עד תום. האנטילופות גם "מפצות" את הסוואנה על העשב שהן לוקחות: גלליהן מזבלים את האדמה ומסייעים לצמיחת העשבייה. בנוסף, חלק מזרעי הצמחים שהאנטילופות אכלו מופרש בגללים שלהן ונובט מתוכם, ובדרך זו הוא גם נפוץ למרחקים כשהעדר ממשיך בנדידתו. במישורי העשב מתרחשת מחזוריות של לבלוב, צמיחה והתייבשות, לפי תקופות היובש והגשמים. בעלי החיים אינם יכולים להישאר במקומות שמתרוקנים ממזון, והם יוצאים לחפש אותו בנדידה המתרחשת בקביעות לפי עונות השנה. באנטילופות הנודדות בולט במיוחד הגנו שחור הזנב, הנראה כחיה פרהיסטורית מציורי המערות הקדומים. בנדידה מתקבץ הגנו בעדרים אינסופיים, החוצים את המישורים במסלול מתפתל שאורכו יותר מ־400 קילומטרים. במעקב שנערך בשנות השבעים ממטוס קל, נספרו 1,300,000 גנו ומאות אלפי זברות וצבאים. נחש מנוקד ונשר מבוהל מלמעלה, ממרומי הכדור הפורח, נראה נחש ארוך ועבה של גנו מתקדם לאיטו, מנוקד בצבעים אפורים של אלפי זברות ובנקודות צהובות־חומות של אימפלות, בובלים ומינים שונים של צבאים. העדר נבהל מרעש מילוי האוויר ומפרץ האש בבלון ומתחיל לדהור – כתם שחור צפוף, שנפרד ומתפשט כמו גלים. גם ממרחק שומעים את קולות הגעייה של הגנו. אחדים מאיתנו לא מתאפקים ומצטרפים לגעיות. את העדר למטה זה לא מרשים. אנחנו מנמיכים, עוברים מעל לעץ שיטה ענק ומטרידים נשר הדוגר על צמרת העץ וכמה קופי גונון שישבו בשלווה בגובה 30 מטרים. אם הייתי נשר בקן, לא הייתי מחבב את הכדורים המפוספסים הללו. שעטת העדרים גוברת כשהכדור מתקרב לעברם. מאחורי העדר הדוהר עולה ענן אבק. אפשר להריח אותו ואת העשב הרמוס. אימפלות בסרנגטי. בעת הנדידה מופצים זרעי הצמחים שבעלי החיים אכלו | צילום: אייל ברטוב בעונה היבשה נמצאים העדרים במישורי מסאי מרה, אז מכוסה השטח בעשבייה מזינה, שצמחה לאחר עונת הגשמים הקיצית. לקראת עונת הגשמים הבאה נודדים העדרים דרומה, אל סרנגטי, שם צומח שפע העשב לאחר גשמי החורף. העדרים שוהים בסרנגטי עד סוף מאי, אז מתרכזים בעלי החיים לעדרי ענק, הכוללים זכרים, נקבות וצעירים, ומתחילים בדרך חזרה, לכיוון מסאי מרה. בשורות מסודרות ובנתיבים קבועים – ההופכים לתעלות שנראות כרשת של שבילים, לאחר שנכבשו במאות אלפי פרסות – מתקדמים העדרים במסלולים מסורתיים שלא השתנו אלפי שנים. ההזדווגות מתרחשת תוך כדי הנדידה, בחודשים אפריל ומאי. כשהעדר מגיע למשטחי עשב טובים, נעצרת הנדידה זמנית, הזכרים הטריטוריאליים נלחמים בעוז ויוצרים סביבם הרמונות של עשרות נקבות. השטח נראה כמנוקד בקבוצות־קבוצות של עדרים קטנים, שזכר גדול מקיף אותם. הוא מחזר ומזדווג עם הנקבות, ומיד מתפנה למרדף אחרי זכר שהתקרב מדי לשטחו. בתקופה זו הזכרים אגרסיביים, ולא יהססו לתקוף אפילו טורפים שיתקרבו להרמון. לפעמים הם מצליחים להניסם. הנקבות הנרדפות מחוץ לטריטוריות הקטנות בורחות אל הזכרים, שם הן מוגנות יותר, אך זכרים רבים מאבדים את כוחם, ובהתעקשותם להישאר בטריטוריה מול טורפים חזקים או מאורגנים, כלהקת צבועים או לביאות, הם ניצודים לבסוף. עדר הגנו ממשיך לנדוד בקבוצות, במעין "טריטוריות נודדות", למישורים המתאימים הבאים, עד שלבסוף הם מתלכדים למסה אדירה של בעלי חיים. אימפריית החושים עדרי זברות מצטרפים לנדידת הגנו. מהכדור הפורח נראות הזברות כמו חביות שמנות ומפוספסות. טורפים מעדיפים לצוד את הגנו, החלש יותר, וכך זוכות הזברות ביתרון יחסי. הגנו יעדיף להתקרב ליענים, שבשל גובהם וראייתם הטובה מזהים טורפים ממרחק רב. לגנו ולבובלים חוש ריח טוב, לזברות חוש שמיעה מצוין. כל אחד ממיני האנטילופות והצמחוניים האחרים ניזון מצמחים שונים, כך שהתחרות על המזון קטנה, וניצול יתרונות החושים תורם לחיי שיתוף בין המינים בנדידה. בשונה ממה שהתרגלנו לראות בסרטי הטבע, הנדידה אינה בדהרה פראית חסרת מעצורים. ברוב המקרים, צילומים יפים אלה הם תיעוד של מנוסה מטורף או מצלם. הנדידה רגועה בדרך כלל, ובעצם היא אורח החיים השגרתי של העדרים, ולא אירוע יוצא דופן. גם הרושם שהחיות נמצאות בפחד מתמיד מטורף או מצרה אינו נכון. המספר העצום של הגנו, הזברות והאנטילופות ממינים שונים, שיתוף הפעולה בין בעלי החיים והשמירה ההדדית מקשים מאוד את החיים על הטורפים, המעטים במספרם יחסית לאוכלי העשב. גנו חוצים את נהר המרה. התנינים מחכים במים לשעת כושר | צילום: אייסטוק אבל לא הכל רגוע בסוואנה האפריקאית. במקווי המים אורבים לעדרים התנינים. יש ביצות ובריכות מים שבהן ממתינים התנינים במשך חודשים ארוכים, בצום מוחלט כמעט, למעבר העדרים, אז הם צדים כמה מפרטי הגנו הבאים להרוות את צמאונם. הגנו נאספים ליד מקווה המים, אך פוחדים לגשת לשפת המקווה בגלל התנינים. נוצרת צפיפות, מאות גנו המחכים בתור למים דוחפים את אלה הנמצאים בסמוך למקווה, והתנינים משיגים את הקורבנות הראשונים. התנינים ממלאים את קיבותיהם עד להתפקע בבשר שאמור לספק את צורכיהם לחודשים הקרובים, עד שיגיעו עדרי הגנו במסלול חזרה. תנינים מאיימים על הגנו גם בעת חציית נהר המרה (Mara), המתפתל בין קניה לטנזניה. חציית הנהר היא מחזה מדהים: עדרי גנו מזנקים למים מגדות הנהר, לעיתים מגובה רב, וחוצים בשחייה מהירה את הזרם החזק. החלשים טובעים ומספקים מזון לאוכלי הנבלות לאורך הנהר. בנהר המרה ראיתי קבוצת נשרים עומדת על פגר שנתקע על סלע באמצע המים. אחד מהם אכל מקרביו של הגנו, שנמצאו עמוק בתוך הנהר. מדי פעם הוציא הנשר את ראשו מחוץ למים, כמו צוללן. גם האריה, הצבוע והתן אינם בעלי חיים נודדים, והם מחכים לעדרים שיעברו בשטחם, אז הם צדים את החלשים, החולים והמאחרים בדרך. כשהגנו עוזבים את שטחן של להקות האריות, נגמרת החגיגה של מלכי החיות, והם חוזרים לימים קשים של צום ועבודה מאומצת להשגת מזון. כך קורה גם בלהקות הצבועים הנקודים. האריות והצבועים אמנם יכולים לרדוף אחרי הגנו מחוץ לשטחם,    אך אז הם פולשים לשטחים של להקות זרות ומסתבכים בקרבות עזים, העשויים להסתיים במוות. מעגל החיים האפריקאי לאחר תצפיות ומעקבים יסודיים התברר כי הנוסחה שהיתה מקובלת – אריה טורף גנו, צבוע אוכל את השיירים ואז מגיע הנשר – אינה מדויקת, גם אם זה אכן מתרחש כך לעיתים. הצבוע הנקוד והזאב הטלוא הם טורפים עזים, הצדים בעצמם את טרפם במרדפים ממושכים ועקשניים. לא תמיד הצבוע הוא זה שאוכל את שיירי ארוחתו של האריה, ויש שהאריות גוזלים את טרפם של הצבועים, הברדלסים והנמרים. בדרך כלל, יחסי הכוחות בין הלהקות הם המכריעים. בלא מעט מקרים נצפו להקות של צבועים מניסות, פוגעות ואפילו טורפות אריות ולביאות. בתקופת הנדידה יש שפע של מזון, והטורפים משאירים חלק גדול ממנו בשטח. בגלל השפע, הטורפים גם תוקפניים פחות, וכבר נצפו אריות, צבועים ותנים האוכלים יחדיו פגר של בופאלו. הנשרים הם לא תמיד האחרונים שמגיעים אל הפגר. לרוב הם דווקא אלה שמגלים אותו, בזכות ראייתם המצוינת מגובה רב. התקבצותם של נשרים סביב ברדלס שזה עתה הכניע את טרפו מושכת למקום טורפים אחרים. הברדלסים אינם מסכנים את הפרטים הבוגרים שבעדרי הזברות והגנו. הם יעדיפו עופרים ועגלים ובעיקר צבאי תומסון, הנודדים גם הם. בתקופת הנדידה הטורפים נהנים משפע של מזון זמין | צילום: אייל ברטוב כאשר מסיימים הטורפים את ארוחתם, מתנפלים על השאריות אוכלי הנבלות, המותאמים היטב למשימה. נשרים ממינים שונים עטים על השאריות, עד שלבסוף נותרים בשטח רק השלד, הגולגולת והקרניים. גם לקרניים יש תפקיד בשרשרת המזון: עש הקרניים מטיל עליהן את ביציו, ולאחר שהזחלים בוקעים, הם ניזונים מהחלבון הקשה של הקרן. שאריותיה האחרונות מתפרקות למינרלים, הנספגים באדמה שעליה צומחת הסוואנה שוב. בעלי החיים מפיצים בעת הנדידה את זרעי הצמחים שהם אוכלים, הם זורעים ומדשנים בגלליהם את הסוואנה, אוכלים את פריה ומספקים מזון גם לכל הטורפים הנקרים בדרכם. זהו מעגל החיים האפריקאי, במישורים שבהם התחילו את צעדיהם בני האדם הראשונים. הסוואנה האפריקאית לא נהרסה, ורק כאן עוד אפשר לראות את העולם כמעט כפי שנברא, כי ה"קִדמה" טרם הגיעה לכאן. עדיין לא זרעו חיטה בכל המישורים.

הפוסט טנזניה: הנדידה הגדולה הופיע ראשון במסע אחר

אפרים פלמאי וטל שטיגליץ הגשימו את החלום שלהם. בגיל 40 החליטו לעזוב את עסקיהם ולהתמקד בחלומות ילדות. במשך חודשים רבים השקיעו בלימוד הנושא, נסעו למחוזות רחוקים כדי ללמוד ולהתמקצע אצל הטובים ביותר בעולם. לאחר שהרשות הפדראלית האמריקאית הכירה בהם כטייסים והעניקה להם רישיונות טיס פרטי ומסחרי בהגדר כדורים פורחים, היה עליהם להסב את רישיונם ברשות התעופה הישראלית. אפרים וטל השקיעו את כל מרצם והונם בפיתוח חלומם, ואחרי הרבה חבלי לידה קשים נולדה חברת התעופה הראשונה מסוגה בארץ – RIZE.

אל מול השמש העולה. הפעילות מתחילה מוקדם בבוקר, כשמזג האוויר יציב

נופי העמק מבעד סל הנצרים
בשלוש שנים האחרונות מבצעת חברת RIZE טיסות על בסיס יומי כמעט בכל רחבי הארץ, ובעיקר בשמי עמקי הגליל, בין הגלבוע, התבור והרי הגלעד שבירדן – מקום בו הנוף עוצר נשימה. הרים מסביב, ערוצי נחל, חורשות אורנים, שדות חיטה רחבים בחורף ושדות חמניות פורחים בקיץ, בריכות דגים, ציפורים ובעלי חיים ומעט יישובים קטנים – את כל אלה תוכלו לראות מסלי הנצרים של הבלונים הפורחים של RIZE, והכל במרחק של פחות משעה נסיעה מתל אביב.

הפעילות מתחילה מוקדם בבוקר, ממש עם הזריחה, כאשר מזג האוויר יציב והרוח עדינה. הצוות יפגוש ויכבד אתכם במשקה חם ובמאפים, ומיד יתחיל בתהליך ניפוח הכדור, שנמשך כ-20 דקות. לאחר מכן תוזמנו להיכנס אל תוך סל הבלון המפואר ותקבלו תדרוך והנחיות טיסה מהטייס. בתוך זמן קצר הבלון יתרומם לאטו מהקרקע ויעלה מעלה מעלה בעדינות רבה – הרגשה עילאית להפליא, וכדאי להתמסר לה. הכדור ימשיך לעלות עד לגובה של כ-2000 רגל מעל המציאות, אל תוך-תוכו של חלומו של הילד שבנו. במשך הטיסה הטייס יבצע תמרונים, כדי שנחוש את הטיסה בגבהים שונים, לעיתים גבוה מאוד ופעמים אחרות רק מטרים ספורים מעל הקרקע, ממש מעל צמרות העצים – שם אפשר להושיט יד וללטף את העלים. הטיסה נמשכת כשעה עד לנחיתה הרכה אל אמא אדמה המחבקת חזרה.

איך נולדה טיסת השמפניה?
האגדה מספרת שכיוון שהכדור הפורח הוא כלי התעופה הראשון – הוא הומצא בצרפת בשנת 1873 – חקלאים שנפגשו בפעם הראשונה ביצור המוזר הזה שיורד אל השדה באמצע יום העבודה, נבהלו מאוד. היו שנסו על נפשם למראה הענק הצבעוני שצץ משמים, ואילו האמיצים שבהם רצו להגן על משפחותיהם בעזרת קלשונים ומעדרים. נוסעים בכדור פורח, שנתקלו בעבר במתקפה הלא נעימה הזאת, הגיעו ערוכים וירדו מסל הבלון כשהם אוחזים בבקבוק שמפניה – הוכחה למוצאם הצרפתי ודרך להראות שהם אינם מהווים איום. השמפניה נמזגה לכוסות, ובמקום מלחמה החלה מסיבת שמפניה מלווה בסיפורים מרתקים. זוהי האגדה, ובין אם היא בדיה או אמת לאמיתה, בלונאים בכל העולם אימצו את המנהג של חגיגת שמפניה מלווה בסיפורים בסיומה של נחיתה בלב שדה. גם ב-RIZE, לאחר כל טיסה מוציאים בקבוק שמפניה איכותית מהמקרר שבג'יפ המלווה, חולצים את הפקק והשמפניה נמזגת לכוסות קריסטל. על שם מנהג זה, הטיסה מכונה "טיסת שמפניה". ובינינו, האגדה היא רק תירוץ לסיום נהדר לחוויה…

נחיתה רכה בשדות העמק. זה הזמן להוציא את השמפניה

הבילוי נמשך במסע קצר ברכב השטח בדרכו למקום יפה בו מוגשת ארוחת בוקר מפנקת, הכוללת משקאות קלים וחמים וכוסית יין להמשך החגיגה המיוחדת. בסוף הארוחה מקבל כל נוסע תעודת טיסה למזכרת, שי מהצוות, מפה והמלצות רבות להמשך טיול בעמק יזרעאל היפהפה.

הפוסט טיסה בכדור פורח: לפעמים חלומות מתגשמים הופיע ראשון במסע אחר

מסביב עוד חשוך, כשאנחנו נוסעים בבוקר חורפי קר בכבישים הריקים לעבר צומת בית קמה. לא הרחק משם אנחנו פונים לעבר השדות. באנו עם שני רכבי שטח. באחוריו של אחד מהם נגררת, שעליה חבילה בגובה של תשעים סנטימטרים ובאורך 1.80 מטרים. יזהר בן ששון, בלונאי מוסמך ובעליו של הכדור הפורח, מחלק הוראות: אנחנו שולפים מהחבילה יריעת פלסטיק דקה וענקית. בעוד שעה וחצי, בתום ניפוח נמרץ, תכיל היריעה 3,250 קוב אוויר, כמו כמות המים הדרושה למילוי שלוש בריכות שחייה. אבל בינתיים יזהר מנפח בלון הליום קטן, ויער, בנו בן השש, משחרר אותו לאוויר. הבלון מטפס במהירות לעבר הרקיע, ויזהר עוקב אחריו במבטו. משטר הרוחות הוא שיקבע אם נטוס היום או שנתקפל. אחרי שתי שבתות סעורות גשמים, שבהן המתנו עד בוש לשוך הרוחות, עושה רושם שיהיה יום יפה. יזהר מתניע את המאוורר, שיוצר גלי אוויר השוטפים את פנים מעטפת הבלון. הוא מצית את המבער ומכבה אותו לסירוגין, עד שהכדור הענקי מתחיל להתרומם. השמש מציצה במזרח כשהכדור הפורח נעמד. גובהו 49 מטר ורוחבו 30 מטר, כמו בניין ממוצע של שלוש דירות בגובה שבע קומות. קופצים לסל, שגודלו אינו עולה על זה של שולחן אוכל ממוצע, ומתרוממים אט אט לאורך שורות הרגבים של ארץ הבתרונות שבנגב. כשיזהר מגביר את עוצמת האש במבער, הכדור עולה. הוא יירד רק כאשר הרוחות תאפשרנה לו. לבלונאי בעצם אין שליטה על כיוון הטיסה, אלא רק על הגובה. מפות ומדריכים מודפסים ליעד ישראל, בהנחה לגולשי מסע אחר! הכדור הפורח מעל לשדות הקיבוץ רוחמה. בן ששון: "בחורף 1994 הבחנתי בסל של כדור פורח במחסן מעופש ליד שדה התעופה רמון שבנפת באר שבע. ככה הכרתי לראשונה את הכדור. בשנת 2000 יצרתי קשר עם קריסטין קלקוקה, טייסת הכדורים הפורחים הבכירה בעולם, בת שבעים, שעזרה לי לרכוש כדור פורח משלי" הכדור הפורח הראשון טיפס למרומים ב־1783. עם המצאת המטוס על ידי האחים רייט, הוא חדל להיות יעיל ככלי תחבורה אבל הוא לא נעלם. כדורים פורחים משמשים לתחרויות ספורט ובידור, לפיקוח על  אירועי ענק ולאיסוף נתונים אטמוספריים וצבאיים, אך השימוש הנפוץ ביותר בהם הוא כתחביב. הבלונאות נפוצה בכל היבשות, ועדת העוסקים בה מתרוצצת בין עשרות פסטיבלי כדורים פורחים הנערכים מדי שנה במדינות שונות ברחבי העולם. בגובה אלף רגל רואים את עזה מדרום ואת ארובות תחנת רבין שבחדרה מצפון. הכדור שט ברקיע באטיות ובדממה. "בחיים אנחנו לא שומעים שקט, אין דבר כזה", אומר יזהר, "אבל כשאתה טס בכדור ומכבה את המבער, אפילו את הרוח לא שומעים. כיוון שהכדור נע בתוך קוביית אוויר, אין קול חיכוך של הרוח, וכך אתה הוא בעצם הרוח". הוא מעלה את עוצמת המבער, והכדור עולה גבוה יותר. יזהר מספר שעל כל מאה אלף שעות טיסה בתעופה אזרחית בעולם, יש 1.7 אחוזים של אירועים חריגים בכדורים פורחים, לעומת 2.3 אחוזים במטוסי נוסעים. בגובה כזה, כשאנחנו נצורים בסלסילת קש, הנתונים האלה לא מפיגים את החשש, אבל הוא נשכח מעט אל מול יופיים של השדות שלמרגלותינו. הכדור מנמיך טוס, ויזהר עושה קונטור, כלומר מלטף את קפלי הקרקע בטיסה נמוכה וחרישית. רכבי השטח עוקבים אחרינו. באחד מהם נוהג יריב, שרוצה להיות בלונאי. כיום יש רק בלונאים מורשים אחדים בארץ. כדי לקבל רשיון טיס בכדור פורח ממינהל התעופה, עליו לעמוד בכמה בחינות עיוניות ולצבור שלושים שעות טיסה. "זה לא מספיק", אומר יזהר על הדרישות האלה של מינהל התעופה. "ההטסה היא סוג של ביצוע ומיומנות שאתה לומד לתוך הבטן שלך, זאת לא עבודה עם מכשירים, כמו באווירון. צריך המון שעות אימון". יזהר משתתק. מתכוננים לנחיתה. צריך לכופף ברכיים כדי לא להיחבט מהמפגש עם הקרקע. יזהר אומר שהחלום שלו הוא לצבוע את השמים המקומיים בכדורים פורחים. הסל נוגע בקרקע. חוזרים לאדמה.

הפוסט כדור פורח בשמיים: לזרום עם הרוח הופיע ראשון במסע אחר

ארבע לפנות בוקר. מרבית האנשים השפויים עדיין מכורבלים במיטותיהם, הכבישים ריקים מאדם, טובלים בעלטה ואנו עושים את דרכנו לתחנה הראשונה שלנו במסע יוצא דופן, מתחילים לחוש בטעמה של הרפתקה באוויר. תרתי משמע.

התכנית: לחצות את הארץ מהצפון ועד הדרום, לחוות את נופיה מזווית אחרת, של מעוף הציפור, ובאותה הזדמנות להכיר מקרוב כמה מאמצעי הרחיפה והתעופה ההולכים ומתווספים לשמי הארץ.

אמצעי התחבורה: כל אמצעי רחיפה ותעופה ספורטיבית שניתן היה לשלב במסלול, שזה אומר כמעט הכול חוץ ממטאטא של מכשפות או קופסה סגורה של ג'מבו ממרומי 30,000 רגל. הרעיון כאן הוא אמנם לחוות את הארץ מלמעלה, אבל הכי קרוב שאפשר לטבע ולנוף.

מצנח רחיפה במבוא חמה – הכנות אחרונות אל מול הכנרת | צילום: גיל לופו

במשך שבועות ארוכים רקמתי את המסע הזה. אינספור תיאומים, רקיחת מסלולים, בדיקות שטח, תחזיות תנאי מזג אויר ובחירת האנשים הנפלאים שנרתמו בהתלהבות להוצאת התכניות אל הפועל. פעמיים כבר היינו ערוכים ומוכנים לצאת לדרך, כאשר ברגע האחרון נאלצנו לוותר בשל תנאי מזג האוויר. לא מעט מאמצעי התעופה והרחיפה שבמסלול תלויים בחסדי שמיים וכאשר מצב הרוח בעייתי קורסת התכנית כולה כמגדל קלפים. והנה סוף סוף אנו בפתחו של המסע הזה. משיאי השלווה אל שיאי האדרנלין – יוצאים לעוף על ישראל.

תחנה ראשונה: בכדור פורח בין גלבוע לתבור
רגע לפני שקרני שמש ראשונות מפזרות את עלטת הליל אנו מגיעים לנקודת המפגש בשדה שלף סמוך לכפר נאעורה שבגליל התחתון. המחזה הנגלה לעינינו נראה ממבט ראשון סוריאליסטי כמעט: לאורו הקלוש של גנראטור נפרשת על הקרקע חופת משי ססגונית אדירת מימדים. מאווררי ענק מזרימים אוויר למעטפת, מפיחים בה חיים, ואנשי הצוות מכוונים לפתחה מבערי גז, שנראים כמו ציוד הלקוח מסרט עתידני, השולחים לשונות של אש אל תוך הלוע ההולך ומתרחב. אט אט, כענק הנעור מתרדמתו, עולה ומתרומם מן הקרקע בלון פורח יפהפה המתנשא מעלינו לגובה של בניין רב קומות.

את הכדור הפורח מנפחים בשעת שחר, כשקרני השמש הראשונות מבצבצות | צילום: גיל לופו

סביב מתחילים להתקבץ שותפינו למסע הזה: משפחה שהגיעה לחוג את יום ההולדת של האם, שלושה ידוענים המבקשים לשמור על פרטיות וזוג החוגג אהבה. בלון הליום קטן מופרח אל השמיים כדי לבדוק לאן נושבת הרוח. כפי שאנו עתידים לגלות גם במהלך הטיסה, לא מעט מהשיטות המשמשות לניווט הכדור הן בסיסיות ביותר, כיאה לכלי הטיס העתיק ביותר בעולם.

כ-230 שנה לאחר ההמראה ההיסטורית הראשונה של כדור פורח באוויר, שנוסעיה המכובדים היו ברווז, תרנגול וכבשה (לא ברור עד כמה הם עצמם התלהבו מהמאורע, אולם הוא הוכתר בהצלחה וסלל את הדרך לטיסות מאוישות בבני אדם), גם אנו מקפצים אל תוך סל הנצרים, שדומה שלא השתנה כמעט מאז אותם ימים רחוקים, לא לפני שאפי פלמאי, מבעלי חברת רייז אפ, מעביר לנו תדרוך בטיחות קצר שניתן לתמצתו במשפט אחד: לא לצאת מהסל במהלך הטיסה.

להבת אש מחממת את האוויר בתוך מעטפת הכדור הפורח | צילום: גיל לופו

כמעט מבלי שנחוש בכך, מתרומם הכדור הפורח מן הקרקע בעדינות רבה כל כך עד שנדמה כי אנו נשארים במקומנו כשהאדמה היא המתרחקת מאיתנו ולא להיפך. אט אט הוא נוסק למרומים וכמוהו גם מפלס ההתרגשות. קרני שמש ראשונות מפציעות ממזרח, צובעות את העמק הנפרש למרגלותינו בגוונים רכים של זריחה, ואנו נישאים על כנפי הרוח בין הגלבוע לתבור, אפופים בשלווה וביופיו של הטבע הנעור לאיטו ליום חדש, כשצלליתו של הכדור הפורח מלווה אותנו מלמטה. ניחוח חציר ואדמה חרושה מתערבל בניחוח עלילות רחוקות של גיבורי ז'ול וורן והילה רומנטית של מסע בזמן. מפעם לפעם מופרת הדממה המבורכת שם למעלה בשאון המבער המשגר להבות של אש אל תוך המעטפת. ככל שהאוויר בתוכו חם יותר, כך יהיה הבלון קל יותר מן האוויר החיצוני ויתרומם גבוה יותר, ולהיפך. הטייס יכול לשלוט ישירות רק בציר הגובה. מעבר לכך, נע הכדור הפורח במהירות ובכיוון שמתווה לו הרוח. ממש כמו בחיים, יודעים מאין יוצאים, אך לא ניתן לדעת בוודאות לאן נגיע. בכל זאת ניתן לנסות לתמרן מעט. מכיוון שבדרך כלל בגבהים שונים נושבות רוחות בכיוונים שונים, ניתן לנסות לנווט על ידי נסיקה או הנמכה לגובה שבו הרוח נושבת בכיוון הרצוי. כדי לאתר את כיווני הרוח מתיז שי סקל, הטייס שלנו, קצף גילוח מתוך המיכל שבידו. יש הנעזרים למטרה זו ביריקה. הכי בסיסי כבר אמרנו?

מהזווית הזאת הארץ נראית שלווה וחסרת דאגות | צילום: רייז אפ כדורים פורחים

למרגלותינו נפרשים שדות העמק, מטעים שלווים, וואדיות ירוקים, בריכות דגים ומאגרי מים. מהזווית הזו הארץ נראית פסטורלית, שלווה ונטולת דאגות. אנו מנמיכים מעט מעל משפחה של חזירי בר הפוצחת במרוצה, מלטפים את צמרות העצים ורוכנים לקטוף עלה, סגולה למזל. כעבור כשעה של רחיפה שלווה בשמי העמק אנו מתקרבים לנקודת הנחיתה. כלבי המושב שמעליו אנו חולפים פוצחים בנביחות על האנשים המשונים התלויים להם בסל שם למעלה. את הנחיתה המוצלחת חוגגים בהשקה מסורתית של גביעי שמפניה. ללא ספק דרך נפלאה לפתיחתו של יום חדש והתחלה מבטיחה להרפתקאות שעוד נכונו לנו בהמשכו.

תחנה שנייה: מצנח רחיפה במבוא חמה
המצוק במבוא חמה שבדרום רמת הגולן מהווה את אחת הפסגות היפות והפופולאריות ביותר בארץ להמראה במצנחי רחיפה. כבר בהגעה מקדם את פנינו נוף עוצר נשימה. אני משתדלת להתמקד בנוף שמעליו אני עתידה לרחף בעוד רגעים מספר ולדחוק הצידה את המחשבות אודות שדות המוקשים הפזורים באזור ותאונות קטלניות שאירעו כאן עת גולשים במצנחי רחיפה התרסקו אל תוך שטחים אלו בעבר. יובל דרורי, מדריך צניחה בכיר שדורג בעבר במקום החמישי בעולם בהטסת ממ"ג והבעלים של "נשר מצנחי רחיפה", מקדם את פני בחיוך רחב, והידיעה כי אני מפקידה את עצמי בידיו המיומנות מסייעת להרגיע מעט את הלמות הלב.

אני נזכרת בחלומות של ילדותי בהם הייתה טינקרבל זורה עלי מעט מאבקת הפיות שלה המאפשרת לכל אחד לעוף ופיטר פן היה נושא אותי עמו למסע רחיפה בשמיים מעל העולם הנפרש למרגלותינו אל ארץ לעולם לא. בשום חלק מהתיאור הקסום הזה לא הוזכר כי לפני הנסיקה המיוחלת יש לרוץ היישר אל פי התהום.

הכותבת והמדריך קשורים יחדיו במצנח הרחיפה | צילום: גיל לופו

לפתע הריצה הזו אל שפת המצוק מבלי לעצור, הנפת הרגל קדימה לעבר התהום הפעורה בעומק של כ-560 מטר מתחתינו כאשר אני – שלא מסוגלת לסמוך על אחרים גם במשימות הקטנות ביותר של חיי היומיום – מפקידה (תרגישו חופשי להחליף את ה-ד' ב-ר') את חיי בתקווה שפיסת הבד התלויה מעלי תמלא את ייעודה ללא תקלות – הופכת לאחת המשימות הקשות ביותר שביצעתי אי פעם. גם העובדה שהמקצוענים מכנים את מצנח הרחיפה בחיבה "סמרטף" – סמרטוט מעופף – לא בדיוק מוסיפה לשלוות הנפש שלי כרגע.

"תאמיני לי", אומר יובל, "טסתי עם כל כך הרבה אנשים ואני יודע לזהות בוודאות כשמדובר בפחד. אצלך זה לא פחד, זו התרגשות". בדיוק כשאני שוקלת להיאחז בדיאגנוזה המוסמכת הזו, מגיח מאחורי עומרי, צנחן אווירובטיקה המתלווה אלינו, ומסנן לאוזני: "אל תאמיני לו, זה מה שהוא אומר לכולם…".

משב רוח נעים שואב את מצנח הרחיפה ונושא אותו לגבהים | צילום: גיל לופו

לאחר שכל תחנוני שמישהו מהנוכחים יחליף אותי במשימה לא הועילו וגם לא הצעות השוחד שפיזרתי בתמורה ל"מילוי מקום", אני מגייסת כל קמצוץ של אומץ והרפתקנות שנותרו בי, חובשת את הקסדה ומשתחלת לרתמה. יובל פורש את המצנח, מבצע כמה בדיקות חיוניות של טרום המראה, והנה זה מגיע: מספר צעדי ריצה מהירים אל מול הרוח, מאחורי מתנפח המצנח הצבעוני בקול טפיחה רועמת ותוך שבריר שנייה אנו כבר נוסקים באוויר. עדיין לא נשלמה שאגת הפחד של רגע ההתנתקות, שבוודאי החרידה אי אילו ציפורים משלוותן, וכבר היא מתחלפת בקריאות של התלהבות ועונג, וההתפעמות מניסה כל חשש. משב רוח נעים שואב אותנו אל חיקו, נושא אותנו לגבהים. הקרקע הולכת ומתרחקת. למרגלותינו נפרשת הכנרת כולה, יפה מתמיד, ואנו מרחפים מעליה במחול מכושף עם הרוח, גולשים על זרמי אוויר חם מעל מצוקי האון, נישאים על פני גל בלתי נראה מעל נוף טרשים פראי המשובץ בתלמי השדות המעובדים של תל קציר ובמטעי הפרי של חקלאי האזור ומשקיפים על פסגת התבור הניבטת אלינו מרחוק. רגעים ארוכים דאינו כך בין שמיים וארץ, כמו נוצה ברוח, חופשיים מכבלי כוח הכבידה, מתמזגים עם הטבע בתוך שלווה אין סופית. לבד מאוושה שקטה של הרוח במיתרים כל רחש אינו נשמע.

לפתע אנו נוסקים בתוך תרמיקה אדירה בסחרור פראי. יוהווו! הלונה פארק המושלם שברא הטבע. או שמא זו השמפניה שלאחר הרחיפה בכדור הפורח שהחלה לתת אותותיה… משום מה יובל פחות נלהב ממני. בדיעבד מסתבר שנקלענו לתרמיקה מסוכנת למדי.

מצנח הרחיפה מעל הכנרת. לדאות כמו נשר בשמיים | צילום: גיל לופו

הרחק למטה טובל קיבוץ מבוא חמה בירוק, למרגלותיו מרצדים מימיו של מעיין שוקו (מעיין התאנה) כיהלום חבוי ומעט הלאה משם לאורך המצוק מתחממים שפני סלע בשמש הטובה. נשר מבליח בשמיים ואנו ממהרים בעקבותיו, נעזרים בו כמורה דרך באיתור התרמיקות, חולקים אותן עמו, ממש כציפורים. איזו חוויה מופלאה! אל "ארץ לעולם לא" אמנם לא הגענו, אבל הרחיפה הזו הייתה מסעירה אף יותר מכל מה שרקמתי בדמיוני באותם חלומות של ילדות.

תחנה שלישית: באולטרלייט ממבוא חמה לשרון
עדיין לא התאוששתי לחלוטין מחוויית הרחיפה, וכבר מגיח מהשמיים בתזמון מושלם רחמים מרציאנו, הבעלים של "אומני תעופה ספורטיבית", המנחית את האולטרלייט החדיש שלו לצידי בשדה בור הצופה לכנרת. להבדיל ממטוסים גדולים, הוא אינו זקוק למנחת גדול או מוסדר ויכול לנחות כמעט בכל מקום בשטח. לאחר הסבר קצר על מערכות המטוס ואופן תפעולו (לא ממש מסובך, אפילו אני קלטתי) אנו מוכנים להמריא. שמש הצהריים קופחת בעוז ואני מחכה לרגע שנצא לדרך והמזגן יצנן אותנו מעט. "מזגן?", צוחק רחמים, אבל מבטיח שאם נשאיר את החופה פתוחה מעט, הבריזה תפיג מעט את החום. המנוע נעור לחיים בנהמה מרטיטה, להבי המדחף מתחילים לצבור מהירות, ריצת המראה קצרה ואנו נוסקים למרומים.

האולטרלייט בשדה הצופה אל הכנרת, רגע לפני ההמראה. | צילום: גיל לופו

כבר מהרגע הראשון אני נכבשת לחלוטין בקסמו של כלי התעופה הזה. שלא כמו במטוסים הגדולים החולפים במהירות בגובה רב מעל הנוף ומאפשרים הצצה חלקית ומוגבלת מאוד דרך צוהר המטוס, כאן החוויה שונה לחלוטין. כמו ההבדל בין לראות הופעה טובה על גבי מסך הטלוויזיה לבין להיות שם ממש, בתוך האווירה, לחוש את הסאונד, הקצב והעוצמה ולהיות חלק מהם. כאן לא צריך להתחנף לאף אחד כדי להשיג מושב מרווח ליד החלון או להדביק את הפרצוף לאשנב הקטן בניסיון לקלוט משהו מפיסת נוף רחוקה שאינה מוסתרת על ידי הכנף. כאן טסים ממש בתוך הנוף הנשקף מכל עבר מבעד לחופה השקופה, המאפשרת שדה ראיה של כמעט 360 מעלות.

רחמים, הטייס, מתגלה כאדם אמיץ במיוחד כאשר כבר בהתחלה הוא מפקיד את ההגאים בידיי. אני מכירה לא מעט גברים שלוקח להם הרבה יותר זמן מזה כדי להפקיד את הגה מכוניתם היקרה בידי האישה שאיתם. כמובן שבמערכת ההגאים הכפולה של המטוס הוא יכול ליטול בכל רגע נתון את השליטה לידיו, לרסן את שכרון הטיסה שלי מפעם לפעם ולתקן כשנדרש, והאמינו לי, נדרש לא מעט…

הנוף מהאולטרלייט. לא צריך לריב על מושב ליד החלון | צילום: רויטל חורש

אנו נוסקים למבט פנורמי מרהיב על אזור הכנרת, צוללים נמוך מעל ואדיות וערוצי נחלים, מראה רודף מראה: בקעת יבניאל, פסגת התבור, יופיו של עמק יזרעאל, בוסתנים הפורחים בוורוד ולבן, כנסייה טובלת בירוק המבצבצת בראשו של הר וריבועים ריבועים של שדות חרושים בכל גווני הירוק והחום שעל פלטת הצבעים של אלוהים, שכמו שורטטו ביד אומן מדויקת. כמה מסודר נראה מלמעלה הכאוס של המדינה הזאת וכמה צרות הן מותניה.

הרחק למטה משתרך פקק ארוך של מכוניות באחד מצירי התנועה הכי עמוסים במדינה. ביניהם גם הצלם שלנו שמנסה נואשות לדלוק בעקבותינו מן הקרקע.

הפוסט ישראל ממעוף הציפור – חלק א', הצפון הופיע ראשון במסע אחר