חצי האי אולימפיק (Olympic Peninsula), הנמצא במדינת וושינגטון, הוא גוש הררי מיוער, המגן על האי הקנדי ונקובר מפני סערות האוקיינוס. במרכזו של חצי האי, שהתגלה על ידי ימאים ספרדים ב-1774, נמצא פארק אולימפיק, שהוא אולי המגוון שבפארקים של ארצות הברית – בכל הנוגע לנוף, לאקלים ולטבע.

עוד פארקים בארה"ב כאן

בפארק, ששטחו כ-3,580 קילומטרים רבועים, יש הבדלי גובה ניכרים, מחוף הים עד פסגת הר אולימפוס (2,650 מטר). את שם ההר טבע סַפן אנגלי, ג'ון מירס, שב-1778 צפה מרחוק בפסגה המרשימה. מירס אמר, "זה מקום הראוי למשכן האלים", וקרא להר "אולימפוס".

המדרונות המערביים של ההרים המתנשאים כאן הם האזור העשיר ביותר בגשמים בארצות הברית. בממוצע יורדים בהם כ-3,000 מילימטרים גשם בשנה, ובהר אולימפוס מגיעה כמות המשקעים ל-3,600 מילימטרים. הודות לכך התפתח בעמקים הסמוכים יער גשם שופע. אין זה יער גשם טרופי, כדוגמת זה של אגן האמזונס, אבל הוא מרשים לא פחות.

הצד המזרחי של ההרים נמצא בצל הגשם, והוא יבש למדי. בתחומי הפארק יש גם רצועת חוף, שאורכה שמונים קילומטר ורוחבה כקילומטר וחצי, ובין ההרים יש כשישים קרחונים. לכן, האמירה הנפוצה שלפנינו "שלשה פארקים תחת שם אחד" אינה מופרכת: יש כאן שלושה עולמות אקולוגיים: יער גשם, רצועת חוף וקרחונים.

הפארק עשיר גם בבעלי חיים, ובהם טורפים כמו הדוב השחור והפומה, שהסיכויים להיתקל בהם קטנים. אחד מבעלי החיים הידועים באזור הוא אייל רוזוולט, הקרוי על שם הנשיא תיאודור רוזוולט. למעשה, אוכלוסיית האיילים היתה אחת הסיבות שהובילו להכרזת המקום כ"שמורת יער" ב-1897. ב-1909 הכריז עליו הנשיא תיאודור רוזוולט כעל "מונומנט לאומי", וב-1938 הפך אותו הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט לפארק.

אייל רוזוולט, הקרוי על שם הנשיא תיאודור רוזוולט, בפארק הלאומי אולימפיק | צילומים: שאטרסטוק

בפארק יש כ-1,000 קילומטר של שבילים, כמה מרכזי מבקרים ותחנות מידע, שם ניתן לקבל מפות שבילים, המלצות על מסלולים ומידע מעודכן על מזג האוויר, על נוכחות בעלי חיים ועוד. במרכז המבקרים הראשי, ה-Olympic National Park Visitor Center יש תצוגה יפה על הטבע, הגיאוגרפיה וההיסטוריה של האזור.

ניתן להגיע לפארק בכמה דרכים. מצפון, מהאי ונקובר, ניתן להפליג במעבורת אל פורט אנג'לס (Port Angeles), ומשם לנסוע דרומה, עד הכניסה לפארק. אם באים ממזרח, מכיוון סיאטל, חוצים במעבורת את Puget Sound, עד האי ביינברידג' (Bainbridge), ומשם נוסעים צפונה בכביש 305. ממשיכים בכביש 3, וממנו פונים בכביש 104, אל כביש 101, המקיף את הפארק. אפשרות נוספת היא לנסוע מסיאטל לטאקומה (Tacoma), ומשם צפונה בכביש 16. ממשיכים בכביש 3, שממנו פונים בכביש 104, וממנו לכביש 101 (אופציית המעבורת עדיפה).

אם באים מדרום, מכיוון קליפורניה ואורגון, נוסעים בכביש 101. אם נוסעים בכביש הבין-מדינתי 5, יש להצפין עד טאקומה, ומשם להמשיך בכביש 16 (ראו לעיל). תהיה הדרך שבה תגיעו אשר תהיה, המסלול שלהלן מאורגן לפי תצורות הנוף והטבע השונות של הפארק, ולא בהכרח לפי המיקום הגיאוגרפי של כל אחת מהן בתחומיו.

יערות המסתורין
יער הגשם של הפארק הוא יער מחטני. העץ השולט בו הוא אשוחית סיטקה, כשבצידו מופיע הארז המערבי האדום. במדרונות שמעל גדלים אשוח דגלאס וההמלוק המערבי. לכל העצים האלה יש כאן נציגים שוברי שיאים, שגובהם מגיע ל-90-60 מטר, והיקפי הגזע שלהם נאמדים ב-15-10 מטר. הודות ללחות הגבוהה ולטמפרטורה הנוחה, קרקעית היער מרופדת בכסות של צומח עשבוני, של שיחים ושרכים: העצים מכוסים בטחבים ובחזזיות, המַקנים ליער גוון ירוק-צהבהב רך.

הודות ללחות הגבוהה ולטמפרטורה הנוחה, קרקעית היער מרופדת בשיחים ושרכים

מִחזור החומרים ביער מהיר: כל עץ מת שנופל על הקרקעית עובר תהליכי פירוק על ידי פטריות וחיידקים, וזרעים של עצים אחרים נושרים עליו ונובטים. כבר בטרם התפרק העץ לחלוטין שולחים הנבטים שורשים, המקיפים אותו כטבעות. אחרי כמה שנים, כשהעץ המת כבר איננו, מתגלה מראה יפה של שורת עצים ישרה, המזכירה שדרה נטועה ביד אדם, ובבסיסה שורשים חשופים לאוויר.

נעים ללכת כאן, ביער ששלווה מהולה באווירת מסתורין אופפת אותו, כשהקולות היחידים ששומעים הם רחש העלים או קולו של עורבני פטפטן. מומלץ ונוח במיוחד לטייל ביער של עמק הו (Hoh), הנמצא דרומית-מערבית למרכז המבקרים הראשי, אבל כדי להגיע אליו, יש להקיף את כל הפארק, בכביש 101. גם כאן יש מרכז מבקרים, קטן יותר וכן מספר שבילים מסומנים, שאורכו של כל אחד מהם מצוין. כך יכול כל מטייל לבחור את המסלול המתאים לו. אתר יפהפה נוסף הוא יער קווינולט (Quinault), הנמצא בדרום הפארק, ליד אגם בשם זהה. יש בו שבילים יפים, וגם אתרי לינה וקמפינג.

יער גשם אינו תצורת הצומח היחידה שמציע הפארק. במרומי ההרים שבו גדלה צמחייה אלפינית, ובקיץ מכסים אותם מרבדי פרחים. הר אולימפוס עצמו אפוף כמעט תמיד עננים. הטיפוס על האולימפוס נועד למקצוענים, ולאחרים מומלץ לעלות לרכס הוריקן (Hurricane Ridge), הנמצא כ-25 קילומטר דרומית-מערבית ממרכז המבקרים הראשי. במקום יש אתר סקי, בגובה 1,000 מטר מעל פני הים, וגם שבילי טיול נהדרים. אזור סטורם קינג (Storm King), הנמצא צפונית-מערבית מרכס הוריקן, כמעט בקו ישר מערבה למרכז המבקרים הראשי, נוח ונגיש יותר לטיולים רגליים קצרים, גם בזמן שההרים מכוסים בעננים.

מים תוססים
כשממשיכים מסטורם קינג מערבה בכביש 101 מגיעים לקטע נהדר, העובר לאורך אגם קרסנט (Crescent Lake), שצורתו, כפי שמורה השם, כחצי סהר. מיד אחרי האגם יוצא הכביש מתחומי הפארק ונכנס ליער הלאומי אולימפיק (Olympic National Forest), שבו מותרת כריתת עצים מבוקרת. פנייה סמוכה שמאלה מובילה, מהלך עשרים קילומטר, אל מעיינות חמים (Sol Duc Hot Springs). פירוש השם Sol Duc הוא "מים תוססים" בניב אינדיאני מקומי, וההיסטוריה שלהם קשורה ליחסים המורכבים שבין האדם הלבן לבין תושבי אמריקה המקוריים. בשנות השמונים של המאה ה-19 ריפא תיאודור מוריץ הלבן אינדיאני אחד, שרגלו נשברה. כאות הוקרה, גילה האינדיאני למוריץ את מיקומם של המעיינות החמים הללו, שהפכו עד מהרה מוקד משיכה לחולים ולסתם תיירים.

חוף ריאלטו בפארק

רצועת החוף של חצי האי נותרה ברובה פראית, ויש בה קטעים נהדרים, שבהם ניתן לטייל רק ברגל, לצפות בגלים המתנפצים אל הסלעים, ועם קצת מזל גם לראות לווייתנים. אפשרות נוספת היא לאסוף כדורי זכוכית הנפלטים מהים. מקורם של אלה במצופים של רשתות דיג יפניות, וכיום הם נדירים למדי. לפני שיוצאים לסיור על החוף, חובה להתעדכן באשר לזמני הגאות והשפל, לשבילים המומלצים ולכללי הבטיחות הנדרשים (לא נעים כשהאוקיינוס מסתער עליך, עם כל הגרופת שהוא נושא, ואין לאן לברוח!). בשל זרמי הים החזקים, השחייה באזור אסורה.

בחוף יש כמה כפרי אינדיאנים, החיים בשמורות ומתקיימים, כאבותיהם, בעיקר מדיג ומליקוט צדפות. בחלק הצפוני של החוף פועל מרכז תרבות, המתעד את מורשת המאקה (Makah), שבט אינדיאנים, שכפרם נחשף לאחר שהיה קבור מאות שנים באדמה. המרכז נמצא במפרץ נֶאה (Neah Bay), ולידו יש מתקני תיירות, כולל אפשרויות לינה. כדי להגיע למפרץ, חוזרים מהמעיינות החמים בכיוון צפון-מערב, עד ל-Sappho, שם פונים ימינה (צפונה) בכביש 113. זה האחרון מצטלב עם כביש 112, שבו פונים בכיוון צפון-מערב, ונוסעים עד מפרץ נֶאה.

מעט צפונית-מערבית משם נמצא כף פלטרי (Cape Flattery), הקצה הצפוני-מערבי של ארצות הברית (מחוץ לאלסקה). מומלץ לטייל גם דרומה משם, מסביב לאגם אוזט (Ozette), ולבקר בכפר הדייגים לה פוש (La Push), שבו חיים בני שבט Quileute. בכפר, הנמצא בערך באמצע חצי האי על הציר צפון-דרום, יש תשתית תיירות, וגם מדגרת דגים וחברה למאכלי ים, והוא מושך אליו גולשי גלים רבים.

צפונית-מזרחית ללה פוש נמצאת העיירה פורקס (Forks) – בסיס טוב לסיורים בפארק. יש בה כמה אכסניות ומסעדות, וגם מוזיאון קטן המוקדש לחוטבי העצים של האזור, ה-Forks Timber Museum. בין המוצגים במקום – בית מגורים של חלוצים מסוף המאה ה-19 וציוד לכריתת עצים. את המסלול שלנו נסיים בקאלאלוץ' (Kalaloch), שעל החוף, ליד הקצה הדרומי-מערבי של חצי האי. גם כאן, כמו בלה פוש, יש חוף יפה, ובו שירותי תיירות ומרכז מבקרים.

הפוסט פארק אולימפיק, וושינגטון – משכן האלים הופיע ראשון במסע אחר

כשמטיילים בין הגבעות הירוקות והכפרים הקטנים שביער השחור קשה להאמין שכיפה אדומה או עמי ותמי הלכו לאיבוד במעבה היער ממש באזור הזה. את היער הראשוני והקדמוני שכיסה פעם את מרביתה של אירופה החליפו אזורים מיושבים, כבישים, מסילות ברזל, כרמים ושדות. אבל פה ושם אפשר עדיין למצוא יערות מהאגדות, שהמטייל בהם ירגיש קטנטן לעומת העצים האדירים. הנה כמה יערות אירופים יפים במיוחד:

יער ביאלובייסקה, פולין ובלרוס
השריד הגדול ביותר, ואחד האחרונים, של יער ראשוני עצום, שכיסה בעבר חלקים נרחבים של אירופה – מרכס הפירנאים במערב ועד הרי אורל במזרח. רוב-רובו של היער הזה, שפירוש שמו בפולנית הוא "מגדל לבן", נמצא בבלרוס, וחלקו הקטן, כמאה קמ"ר – בפולין. בלבו של היער עובר הגבול בין שתי המדינות, ומטיילים ורוכבי אופניים יכולים לחצות מצד לצד דרך מעבר גבול הנמצא אף הוא ביער.

יער ביאלובייסקה. השריד הגדול ביותר ליער הראשוני שכיסה בעבר את אירופה

לבו של היער הזה הוכרז כאתר מורשת עולמית ובין עציו יש לא מעט אלונים קשישים וגדולי ממדים, שכמה מהם אפילו זכו לשם משלהם (קיסר הצפון, הצלב הדרומי הם רק שניים מהם). המטיילים ביער יכולים לפגוש בעלי חיים שונים, בהם ביזונים אירופים, בעלי חיים אדירי מימדים ומרשימים במיוחד – בביאלובייסקה חיים כמה מאות ביזונים.

ביזון אירופי בסביבתו הטבעית. ביער ביאלובייסקה חיים כ-800 פרטים

ביוגרדסקה גורה, מונטנגרו
שמורת ביוגרדסקה גורה, במרכז מונטנגרו, מכילה את כל האלמנטים הנדרשים כדי להרגיש בתוך סיפור אגדה: יער בתולי, הרים נישאים ושישה אגמים קרחוניים. כמאה מיני עצים, חלקם בני מאות שנים, צומחים ביער העבות, אחד יערות הבתוליים האחרונים באירופה. בין השאר צומחים כאן עצי אשור, אשוח, אלון ואורן, שמגיעים לגבהים מרשימים ביותר. זהו גם מקום מחייה של 150 מיני ציפורים וכעשרה מיני יונקים.

אחד האגמים האלפיניים בלבה של שמורת ביוגרדסקה גורה | צילומים: NP Biogradska gora

שביל בביוגרדסקה גורה. עצים בני מאות שנים תורמים לתחושה שאתם מטיילים ביער מהאגדות

הפארק הלאומי קילרני, אירלנד
כשמטיילים ביערות מלא הקסם שבפארק הלאומי קילרני (Killarney), בדרום-מערב אירלנד, בין העצים מכוסי הטחב, אפשר בנקל להרגיש שבכל רגע יצוצו להם פיות, גנדים או לפריקונים, ועוד כמה מיצורי היער שמככבים בסיפורי העם האיריים. בשטח הפארק יש אגמים, הרים וכ-120 קמ"ר של יערות אלונים, טקסוס (עץ מחטני ירוק עד) ואלמון. יערות האלונים מכסים שטח נרחב במיוחד של הפארק ומהווים את השריד הגדול ביותר של יערות האלונים שכיסו פעם את אירלנד. רבים מהעצים מכוסים טחב, שתורם לתחושת המסתורין ששורה במקום, וביניהם גדלים שרכים.

עצים מכוסי טחב בפארק הלאומי קילרני

היערות של הפארק מהווים בית לבעלי חיים שונים ובהם איילים וכ-140 מינים של ציפורים. בנוסף לאגמים שמהווים חלק משטח הפארק, בתוך היערות יש אגמים ופלגי מים. למרות שאחת הדרכים המעניינות ביותר לגלות את היער היא בטיול רגלי בין שביליו, אפשר לטייל ברחבי הפארק באופניים ואפילו בעגלה רתומה לסוס.

מפל טורק בפארק הלאומי קילרני

הפארק הלאומי אולנקה, פינלנד
פינלנד היא המדינה המיוערת ביותר באירופה, ומרבית שטחה של המדינה מכוסה ביערות. ברגע שיוצאים מן הערים הגדולות, אפשר למצוא יער כמעט בכל מקום אליו מגיעים. אבל אם צריך לבחור במקום אחד בעל ייחוד, הרי שזהו הפארק הלאומי אולנקה (Oulanka National Park), שמשתרע על שטח של 270 קמ"ר בצפון-מזרח המדינה, בסמוך לגבול עם רוסיה. בשטח הפארק יש נהרות ויערות מחטניים עצומים, כשאלה נותרו עדיין בתוליים ולא נגועים. מרבית העצים ביער הם עצי אורן, וביניהם, על הקרקע, אפשר לראות פטריות ושיחים של גרגירי יער מכל הסוגים.

בשל מיקומו של הפארק והקרקע העשירה שבו גדלים בו מינים רבים של צמחים, רבים מהם נדירים. לצד היערות האינסופיים, גולת הכותרת של הפארק היא הנהרות, הנחלים ופלגי המים. ניתן לשכור סירות ולשוט בנהר, ולעשות טיולים רגליים בשבילי ההליכה הרבים שברחבי הפארק. בחורף, כשהפארק מתכסה בשמיכה עבה של שלג, המראה שלו מלבב במיוחד.

הפארק הלאומי אולנקה. בחורף, כשהיער מכוסה שלג, המראה מלבב במיוחד

פטריות ביער בפארק הלאומי אולנקה

קלרוואלד, גרמניה
גרמניה אמנם מפורסמת במיוחד ביער השחור, אבל יש בה עוד יערות רבים, מרשימים לא פחות (ואולי אף יותר), ובהם חמישה יערות אשור עתיקים שפזורים בצפון גרמניה וזכו בתואר אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו (ביחד עם יערות הבראשית של עצי האשור בהרי הקרפטים). הגדול מכולם הוא יער קלרוואלד (Kellerwald) שבמדינת הסן.

עץ ביער קלרוואלד

יער קלרוואלד בשלכת

בעבר שימש היער כאזור ציד, אך חלקים רבים ממנו נותרו עדיין, במידה רבה, בתוליים. למעלה משלושים אחוזים מן העצים ביער הם עצים עתיקים, שגילם עולה על 140 שנה. בנוסף לאשורים, שמהווים את מרבית העצים ביער, יש בו גם אלונים וכן מינים רבים של פרחים וצמחים כמו חבצלות וסחלבים מסוגים שונים. היער מהווה חלק מהפארק הלאומי Kellerwald-Edersee והוא אידיאלי לטיולי הליכה ולרכיבה על אופניים. ניתן גם לשכור אופניים חשמליות במקום לטיול ביער או באגם שבשטח הפארק.

__

בתמונה הפותחת: שמורת ביוגרדסקה גורה במונטנגרו, צילום: Snežana Trifunović, cc-by-sa 3.0
צילומים בכתבה: אייסטוק, Ralf Lotys, cc-by-sa 3.0, פליקר – purplespace, rosipaw, Martin Liebermann

הפוסט במעבה היער – יערות קסומים באירופה הופיע ראשון במסע אחר

כשהאנגלים, שלמרות היותם כובשים גילו רגישות לא קטנה לנושאי נוף וטבע, הכריזו על גוש היערות העצום בין זכרון יעקב ורמות מנשה כעל שמורת טבע, עדיין ההר נקרא ט'הרת אלהטרי. כלומר – הגבעות שנראות כמו גב של חזירת בר… ב-1970 הכריזה גם מדינת ישראל על המקום כשמורת טבע וקראה לו חורשן. בגלל החרשים, כמובן.

הר חורשן הוא שמה של אחת הגבעות הנמוכות, שמדרום לכביש 70 המחבר בין זכרון יעקב ליקנעם. הגבעות האלה, שגובהן הממוצע הוא כ-150 מ' בסך הכל, מכוסות ביער מדהים בצפיפותו, אך שלא כמרבית החרשים הים תיכוניים, שצפיפותם היא סבך קוצני ובלתי עביר של אלון מצוי ומלוויו, הרי שפה נפגש הסוג הצפוף של החורש עם הסוג הפתוח והמרווח של יער אלוני התבור, שהוא מאוורר, עציו עומדים בשלכת וזו מגוונת את הירוק הים-תיכוני בכתום בסתיו, בירוק בהיר ורך ובאדום באביב, והכל בסגנון אירופי.

על ההר הזה יש אוסף נכבד, לעתים אפילו מביך, של דרכים. מהן דרכי עפר היפות לרכב רך, מהן מיועדות רק לרכב שטח ומהן רק להולכי רגל. חלק מנתיבי ההר מסומן בצבעי סימון שבילים, כך שקל למדי לנוע ביער היפה הזה וליהנות פה ושם מתצפיות נוף על מישור החוף ועל הכרמל.

עונה מתאימה

אין כל ספק בכך שסוף החורף, שהוא שיא ימי הפריחה, הוא הזמן המועדף לשוטט בדרכי ההר. הלבלוב בשיאו, גלי הצבע של הפרחים מתחרים על חסדי החרקים וצווחות החיזור של כל ציפרי השיר נפרטות על מיתרי הצלילים של היער התוסס. כמו שאמרנו, האנגלים התרגשו מן היער הזה, קל וחומר אנחנו, שלא פונקנו בכאלה. אבל היות שיער הוא יער כל השנה, גם בעונה היבשושית יפה לטייל בו, והטבע עדיין נם את תנומת הקיץ שלו ורק בעוד שבועות אחדים יסכים להתעורר.

אלוני התבור בראשו של הר חורשן | צילומים: MathKnight, cc-by-sa 3.0

חורבת טאטא

בלב הגבעות המיוערות, לא רחוק מהשכונות החדשות של זיכרון יעקב, מתנוססת גבעה אחת חשופה מיער. גם הנחל הרחב שלמרגלותיה מעובד וזרוע כולו, כך שנוצרת לגבעה הזו מסגרת רחבה החושפת אותה מיער של ממש. על ראשה השטוח של הגבעה פזורים שרידי חורבת טאטא, ותמהני על מגיירי המפה העברית, שהותירוה בשמה הערבי ולא תרגמוה ל"חורבת המחפורת העמוקה", או למצער, לא הקנו לה שם מגוחך, שישמור על צלצול השם הקודם, אך יהיה בעל משמעות עברית עמוקה – חורבת מטאטא.

כדרך חורבות רבות בכרמל ובשוליו, היתה גם זו כנראה חווה חקלאית מהתקופה הרומית או הביזנטית. במקום נמצאים שרידי גדרות, שרידי בית בד, גת חצובה, מערה חפורה ומעוצבת, כדרך מערות המגורים בכפרים העתיקים, ועוד כהנה וכהנה שברי מבנים. לדאבון הלב, כבר בסוף החורף מכוסה החורבה בקוצים ממאירים, שגובהם עשוי לעבור אף קומת אדם, ובין לבין גם סרפד כדורים, שכל הנוגע בו נצרב למכאוב. אך במקום להיאבק בקוצי החורבה ובסרפדיה, אפשר להתרפק על הנוף ממחסה הצל של שבעה אלוני תבור ענקיים ועץ אלה ארצישראלית אחת, הצומחים בעיגול של רקדנים בשולי החורבה.

מדי פעם מתמלא מעגל העצים הזה בגללי עזים ללמדנו, שאנו לא היחידים החומדים את הפינה הזו. אך גם אם לא היינו הראשונים במקום, עדיין יש כאן די מרחב לאדם ולבהמתו הדקה והריחנית.

ועוד הערה חשובה: אם מסיבה כלשהי הגעתם להר חורשן ולא מצאתם את הדרך הקצרה לחורבת טאטא, אל תצטערו. השיטוט בערוצים הרדודים שבין הגבעות, ביער העשיר והמגוון כל כך, עם בורות המים והמעיינות הקטנים המזומנים לתועה בשבילי החורשן, הם פיצוי לא רע בכלל על כך, ואת הביקור בחורבת טאטא עצמה תשאירו אולי לפעם הבאה.

יער הוא יער כל השנה, גם בעונה היבשושית יפה לטייל בו

איפה זה?

לחורבת טאטא אפשר להגיע ברגל או ברכב שטח בדרך עפר מסומנת בצבע אדום, המסתעפת מכביש מס' 70, ליד מחצבת שפיה. להר חורשן עולות דרכים נוספות לרכב שטח, גם מכיוון כביש מס' 70 וגם מכיוון עמיקם ומרמות מנשה. חלק מהאזור הוא שטח אש ועל כן יש להצטייד במפת טיולים וסימון שבילים הכרמל מס' 4, שיש עליה סימון של שטחי אש.

עוד בסביבה

זיכרון יעקב – רחוב המייסדים, כמעט מדרחוב והרבה נחת. גם יפה לראות איך שימרו אותו, גם יפה לאכול ולשתות וגם יפה סתם לשוטט.

מי קדם – אתר המנהרות והפירים של מפעל המים הרומי הקדום, אשר נטל מים ממעיינות נחל התנינים והוליכם לקיסריה. המפעל נמצא בפארק אלונה הסמוך לעמיקם, מושב לא רחוק מבנימינה.
שמורת נחל התנינים ליד קיבוץ מעגן מיכאל.
חוף הים – כל חוף בסביבה, תבחרו לבד.

שמורת נחל תנינים | צילום: ד"ר אבישי טייכר, ויקישיתוף

הצעה למטיבי לכת

ללכת בשבילי הר חורשן מחורבת טאטא עד חורבת צברין, שם אגב נמצא ראשו של מפעל המים הקדום לקיסריה, שאת חלקו המטופח תוכלו לראות במי קדם ליד עמיקם (ראו למעלה). מי שזה לא מספיק בשבילו, שילך ברגל לאורך אמת המים הקדומה לקיסריה.

הידעתם? מין אלה שכזאת

האלה הארצישראלית היא עץ, אפילו שהיא מתנהגת רוב הזמן כשיח. התנהגות זו אינה לצרכי הסוואה, פשוט במשך דורות לא נתנו לה לבטא את עצמה ובכל פעם שגדלה לממדי עץ, כרתו אותה לטובת הסקה, בנייה, עשיית מקלות הליכה ונבוטים. האלה הזו, חולקת עם האלון את המושג "אל", כלומר – הכוח והעוצמה, שתורגמו בימי קדם לאלוהי היער. כך כיכבה האלה בתור "אשרה", כלומר עץ גדול עם הקשר פולחני, בדרך כלל מיני.

הפירות האדומים, דמויי הבננה, שתלויים בענפיה אינם פירות אלא עפצים, כלומר עלים שהתנפחו בגלל עקיצה של חרקים, שגם הטילו את ביציהם בתוך העלה הנפוח. אם תפתחו "פרי" אחד כזה, תראו שהוא רוחש רימות כתומות כמו קוויאר, או שהן כבר הפכו לחרקים מכונפים ואז הצבע בפנים הוא שחור.

מפת אזור הר חורשן

מפת הר חורשן. באדיבות עמוד ענן והמרכז למיפוי

הפוסט טיול בהר חורשן: נצא אל היער הופיע ראשון במסע אחר

אחרי העצירה העשירית לצילומי עצים וקריאת הוואו השמונים במספר, פתאום חשבתי על אמא של כיפה אדומה. מה בדיוק עבר במוחה כששלחה ילדה קטנה כל כך לחצות לבדה את היער? איך אפשר לחצות יער גרמני לגמרי לבד, גם כשאת כבר ממש לא ילדה קטנה? אנחנו צועדים בשביל הבוצי והצר, בלבו של יער כל כך צפוף וקסום, שהיה יכול בנקל לככב בכל אגדת ילדים. אלמלא סוזן, המדריכה הנמרצת שלנו, אין ספק שגם אני הייתי מוצאת את עצמי עד מהרה סוטה מהשביל ומסתכנת במפגש עם זאב ערמומי…

שביל ביער בזארלנד שבמערב גרמניה מעורר מחשבות על כיפה אדומה והזאב | צילום: שאטרסטוק

קשה לתאר במילים את יופיים של היערות במערב גרמניה. אזור היער השחור הוא המוכר והמתויר מכולם, אבל גרמניה עמוסה ביערות שהמילה "עבותים" לא עושה עמם צדק. המוני עצים, ככל שהעין יכולה לראות, עוד ועוד עצים, והנפלא מכל, שהם אינם זהים או אפילו דומים זה לזה – שילוב נהדר של עצי דולב ואשוח, ערמון ותרזה ועוד כהנה וכהנה, גדלים בצפיפות וגובהם הבלתי ייאמן מעיד על עושר האדמה וריבוי המשקעים. ובסתיו, בכלל אין לתאר: כל עץ וצבעי השלכת המושלמים שלו – צהוב בוהק וצהוב דהוי, זהוב, אדמדם, כתמתם וכתום עז, וקרני השמש שחודרות למעבה היער צובעות גם את העלים שנותרו ירוקים בזוהר מופלא.

שוב ושוב הלב מחסיר פעימה והנשימה נעתקת עם כל סיבוב של השביל. הוסיפו לכל היופי הזה נהר שליו הזורם לו ביער, ובמרכזו עובר הגבול עם צרפת. מעברו השני של הנהר יש כפר זעיר עם בתי אבן עתיקים, כנסייה עם מגדל פעמונים, עדר קטן של פרות שגועות בצרפתית ושני איכרים מעמיסים חציר על עגלה להשלמת התמונה, שגם כך היא כל כך מושלמת שקשה להכיל את יופייה.

כך נראים היערות של מערב גרמניה בעיצומו של הסתיו | צילום: רותם בר כהן

יצאנו לטייל במערב גרמניה, בזארלנד, חבל ארץ ירוק ומיוער הגובל בצרפת. הטיול שלנו כלל הרבה הליכות בטבע, כמה שיטוטים עירוניים נעימים ולקינוח – פינוקי ספא מענגים. הטיול הזה מתאים מאוד לחובבי טבע ולזוגות רומנטיים, ואפשר בנקל להרחיב את היריעה ולהוסיף לו כמה ערים גדולות או לקפוץ לביקור בשכנות מעבר לגבול – צרפת ולוקסמבורג.

עמי ותמי, גרסת המציאות
נחתנו בפרנקפורט, דילגנו על העיר עצמה ויצאנו היישר משדה התעופה לכיוון דרום-מערב. היעד: חבל הסאר (Saarland, שהגרמנים מבטאים זארלנד) בדרום-מערב גרמניה, סמוך לגבול עם צרפת. הדרך אורכת כשעתיים, כשרוב הנסיעה הוקדשה לניסיון להכיל את כל היופי הנשקף מחלון המכונית: צבעי השלכת, הכרמים המטפסים על גבעות רכות, הכפרים הקטנים עם הבתים מחודדי הגגות שכמו יצאו מהסיפור של עמי ותמי.

זארלנד היא המדינה הפדרלית הקטנה ביותר בגרמניה והיא גובלת עם חבל לורן הצרפתי ונמצאת מצפון ליער השחור. נהר הסאר (Saar), יובל של המוזל (שהוא עצמו יובל של נהר הריין האדיר), חותך את הנוף, שחלקים נרחבים ממנו מכוסים ביערות ויש בו גם הרבה מאוד כרמים, המוסיפים עוד גוון של ירוק והאחראים ליינות המקומיים, שהמצטיינים שבהם הם הלבנים – מתקתקים וקלילים ומוצלחים מאוד.

נהר הסאר החוצה את זארלנד, המדינה הפדרלית הקטנה ביותר בגרמניה ואזור מיוער מאוד | צילום: שאטרסטוק

טיול עירוני: העיר שחוברה לה יחדיו
בירת החבל, זארבריקן (Saarbrücken), היא עיר מקסימה וירוקה מאוד (בתקופה שאנחנו ביקרנו בה – מוזהבת בצבעי שלכת), הנחצית על ידי נהר הסאר ויש בה שלל בניינים היסטוריים רבי רושם וכיכרות יפות, לצד הרבה מאוד בתי קפה ומסעדות, בהן שתיים המעוטרות בכוכבי מישלן. זהו מקום מצוין להתמקם בו ולצאת ממנו לטיולים באזור, אבל אל תוותרו על טיול של כמה שעות בעיר עצמה.

לאורך ההיסטוריה זארבריקן עברה מיד ליד, משליטה צרפתית לשליטה של נסיכויות גרמניות, ולהפך. לאחר מלחמת העולם הראשונה זארבריקן עברה, יחד עם החבל כולו, ליד צרפת, ואולם בעקבות משאל עם בשנת 1935 חזר האזור לגרמניה. כל התהפוכות הללו, כולל העובדה שזארבריקן של ימינו היא תוצאה של איחוד שלוש עיירות שונות, ניכרים בסגנונות הבנייה ובאופי המגוון של שכונות העיר.

כיכר לודוויג בזארבריקן, דוגמה מופתית לאדריכלות בארוקית גרמנית | צילום: שאטרסטוק

כיכר לודוויג, בחלק של העיר הנמצא על גבעה מעל הנהר, היא דוגמה מצוינת לאדריכלות בארוקית מהמאה ה-18. אבל אם בארוק מתקשר על פי רוב עם עיטורים וקישורים מרובים, הרי שכאן, בלבה של גרמניה הפרוטסטנטית, הבניינים רבי הרושם חמורי סבר ונקיי קווים. אחרי שהתפעלתם מהכיכר והבניינים המקיפים אותה, ההציצו אל תוך קתדרלת יוהן הקדוש (St. Johann), הניצבת בלב הכיכר. בניגוד לעושר הפסלים שבחוץ, בפנים מצפה הפתעה: הכל לבן להפליא, כולל פסלי הנשים המחזיקות את התקרה על כתפיהן (עוד מרכיב מפתיע). הליכה קצרה מהכיכר הזאת מביאה לכנסייה נוספת, Schlosskirche, מהמאה ה-15, עם חלונות ויטראז' מודרניים – החלונות המקוריים נהרסו בהפגזה בריטית במלחמת העולם השנייה, בה נחרבו בתוך פחות משעה חלקים נרחבים מהעיר. בקומה השנייה של הכנסייה יש מוזיאון קטן עם ממצאים ארכיאולוגיים ודתיים מהאזור.

בסמוך לכנסייה נמצאת הטירה של זארבריקן, שהמראה שלה שונה מאוד מזה של טירה קלאסית, והרחבה הגדולה שלפניה טומנת אתר זיכרון מרגש במיוחד. אתר הזיכרון הבלתי נראה (Unsichtbaren Mahnmals) נמצא מתחת לאבני הכיכר, וכשמו כן הוא – בלתי נראה. זוהי יוזמה של סטודנטים מהאוניברסיטה המקומית: אבני הריצוף העתיקות הורמו, על כל אחת מהן נחרט שם של בית קברות יהודי שנהרס או חולל בתקופת הנאצים ולאחר מכן האבנים הוחזרו למקומן. הסמליות של האנדרטה הבלתי נראית חזקה ומטלטלת והידיעה שהשמות נחבאים מתחת לרגלי העומדים כאן צובטת את הלב.

רחוב בזארבריקן. למרות שגרים בעיר 180 אלף איש, התחושה היא של עיירה אינטימית | צילום: רותם בר כהן

מהגבעה יורדים במדרגות אל גדת הנהר וחוצים אותו על הגשר הישן (The Alte Brücke), שנבנה באמצע המאה ה-16. הליכה קצרה מביאה אל אזור St. Johanner Markt – השוק העתיק של העיר, שהפך בשנים האחרונות לאזור תוסס במיוחד. יש כאן כיכר רחבת ידיים, ממנה יוצא מדרחוב ארוך מאוד עם שפע של חנויות, בוטיקים, בתי קפה ומסעדות. ואם כבר הזכרנו מסעדות, באזור הזה של העיר, באותו רחוב עצמו, יש שתי מסעדות עם כוכבי מישלן: GästeHaus Klaus Erfort עם שלושה כוכבי מישלן (כתובת: Mainzer Str. 95) ו-Jens Jakob עם כוכב אחד (כתובת: Mainzer Str. 10). בשתיהן יש להזמין שולחן מראש ומחיר הארוחה בהתאם למספר הכוכבים…

אופציה זולה יותר לטעום מהמטבח המקומי המצוין, המשלב בישול גרמני וצרפתי, היא מסעדת Unter der Linde, עם תפריט יצירתי ומגוון מרשים של יינות גרמנים וצרפתים. צמוד למסעדה יש חנות יינות ומעדנים השייכת לאותם בעלים ובה תוכלו להצטייד ביינות מקומיים, תבלינים, סוגים שונים של ממרחים, שוקולדים בעבודת יד, כלי הגשה נאים ועוד.
כתובת: St. Arnualer Markt 8, אתר אינטרנט (בגרמנית)

המדרחוב ב-St. Johanner Markt, אזור הקניות והבילויים של זארבריקן | צילום: רותם בר כהן

טיול ביער: רגל בגרמניה, רגל בצרפת
אחרי שהתאהבתם בעצי היער המעטרים את זארבריק הגיע הזמן לדבר האמיתי. אזור זארלנד עמוס בשבילי הליכה ביערות ואחד היפים שבהם הוא מסלול הבליז (Blies-Grenz-Weg, או באנגלית – Blies border trail). זהו מסלול של 15 וחצי ק"מ, העובר דרך יער מקסים, צמוד לגבול עם צרפת. השביל המסומן (הסימון על גזעי עצים קטן ועדין יותר מהסימון המוכר לנו מהארץ, חשוב לשים אליו לב כדי לא לסטות מהדרך) עובר בחלקו במעבה היער ולאורך נהר בליז (Blies) המקסים – במקום שבו יש גשר מעל הנהר תוכלו לחצות את הגבול לצרפת, ולו בשל הקוריוז.

אגם קטן מוקף עצים במסלול שלאורך נהר הבליז | צילום: רותם בר כהן

בדרך עוברים על גדת אגם קטן ובחלקים מהשביל אפשר לגלות פסלים סביבתיים יוצאי דופן של האמן ריימונד מריה הרצוג, שיצירותיו משתלבות להפליא ואף נטמעות בין עצי היער, עד שלא ברור מה כאן יציר הטבע ומה יציר האדם. לא חייבים ללכת את כל אורך השביל, אפשר לבחור, כמו שאנחנו עשינו, במסלול מעגלי בן כשמונה קילומטרים. כולל עצירות להתפעל מהשלכת וקפיצה קטנה לכפר צרפתי מהצד השני של הנהר הקדשנו כשלוש שעות ליער, חוויה קסומה באמת.

רגל פה רגל שם: גשר מעל נהר בליז מעביר את המטיילים מגרמניה לצרפת | צילום: רותם בר כהן

פינוקי ספא: קר בחוץ, חם במים
המרחצאות של באדן-באדן מפורסמים בעולם כולו, אבל גם זארלנד מתפארת במרחצאות משלה, אמנם נטולי ייחוס היסטורי, אבל מרובי פינוקים. Saarland Therme נפתחו ב-2012 ומאז הם מושכים כ-180 אלף מבקרים בשנה, מגרמניה ומצרפת השכנה. המבנה הגדול מעוצב בסגנון אנדלוסי ויש בו שפע של פינות לשחרר את השרירים, להתפנק, להירגע ולהתחבר לגוף שלכם. במרכזו של המבנה יש בריכה פנימית גדולה ומסביבה נחבאות הפתעות לרוב: חדרים של סאונה יבשה ורטובה, שתי סאונות עירומות (אסור להיכנס אליהן בבגדי ים, מותר להישאר עטופים במגבת) – מעורבת ולנשים בלבד, בריכת ציפה עם מי מלח, חדרי אדים, חמאם תורכי ועוד. אבל גולת הכותרת מבחינתי היא בריכה חיצונית, שמעליה מרחף ענן של אדים, ולמרות הקור שבחוץ, המים בה חמימים מאוד ואפשר לעבור בין תחנות שונות של עיסויי מים, להיסחף בזרם בבריכת הזרמים, לשבת בג'קוזי שמימיו לוהטים, וכל זאת בעודכם משקיפים על הגבעות המיוערות שמסביב. אתר אינטרנט (בגרמנית ובצרפתית בלבד).

בריכות במרחצאות זארלנד. לבלות ולהירגע בבריכות, בסאונה ובחמאם | צילום: Saarland Therme

אפשר להזמין עיסוי מתוך תפריט גדול ומגוון של טיפולים, אבל למען האמת, יש מספיק אופציות לבילוי של כמה שעות בין הבריכות והסאונות גם ללא עיסוי. בקומה מעל הבריכה המרכזית יש מסעדה המגישה סלטי בריאות לצד מנות מהמטבח האנדלוסי והמרוקאי, התמחות של השף. כניסה לאתר הספא למשך שעתיים – 15.50 אירו לאדם, ארבע שעות – 20.50 אירו. עיסויים בתשלום נוסף.

מפת האזור:

הכותבת היתה אורחת של לשכת התיירות הגרמנית www.germany.travel

הפוסט זארלנד, גרמניה – טיול ביערות הופיע ראשון במסע אחר

רוצה הגורל ותייר סביר, ללא כוחות נסתרים, לא יכול, למרבה הצער, לבקר בארבעת העצים הכי מפורסמים בעולם. שניים מהם ניצבים עדיין בגן עדן – עץ החיים ועץ הדעת. פעם, אולי במסגרת סיור מאורגן בהדרכת מלאכים צחורי כנפיים, עוד נבקר בהם. כרגע זה לא בא בחשבון וגם אין מה למהר. שני העצים האחרים, ממשיים יותר וחשובים לא פחות להיסטוריה האנושית, הם העץ של בודהא, תחתיו ישב שבעה שבועות עד שזכה להארה, במאה השישית לפני הספירה והעץ של סר איזק ניוטון, תחתיו ישב כאשר התפוח שנפל על ראשו העלה בדעתו את הרעיון לתיאוריה הפיזיקלית על כוח המשיכה של כדור הארץ, ששינתה את תפיסת העולם של כולנו. 

לגבי העץ של בודהא, למעשה זהו פיקוס רליגיוזה, עץ שכיח למדי. המקום בו ישב בודהא תחת העץ המפורסם ידוע גם הוא – סמוך לעיר גאיה, בצפון הודו, כמאתיים קילומטרים ממזרח לוורנסי. למרבה הצער, אין כיום שום עץ בסביבה זו שגילו מתקרב לגיל בו מדובר (בודהא, או בשמו אז הנסיך סידהרתא גוטאמה, ישב תחת העץ והמתין להארה במאה השישית לפני הספירה, כלומר לפני יותר מ-2,500 שנים). למרות הכל, ובגלל חשיבותו העצומה של העץ, לא הניחו לו לנפשו. בצפון סרי לנקה טוענים במשך שנים רבות שבאי גדל עץ שהוא צאצא ישיר של העץ של בודהא. על פי טענתם מדובר בעץ שנשתל לאחר שנלקח ייחור מן העץ ההיסטורי. העץ נקרא "סרי מאהא בודהי" ויש לו היסטוריה מתועדת בת 2,300 שנים. יותר מאלפיים מאמינים מגיעים אל העץ בסרי לנקה מדי יום. כדי להעיד על חשיבותו הרבה (ואולי על הפוטנציאל הכלכלי במשיכת תיירים ועולי רגל בודהיסטיים) הועבר לאחרונה ייחור מן העץ בסרי לנקה למחוז בהודו בו ישב בודהא והמתין להארה. כך יכולים כיום המבקרים לחזות בבן משפחתו הישיר של העץ ההיסטורי ולקוות שיזכו גם הם להארה. 

לגבי ניוטון הדברים לא פחות סבוכים. העדויות אמנם טריות הרבה יותר – ניוטון פיתח את התיאוריה שלו באמצע המאה ה-17, כלומר רק לפני כ-350 שנה, אבל הדעות על מיקומו של העץ מעניק ההשראה חלוקות. לדברי וויליאם סטוקלי, הביוגרף הרשמי של ניוטון, פיתח הפיסיקאי האנגלי את התיאוריה על כוח המשיכה ב-1665, כאשר צפה בתפוח נופל מן העץ ליד ביתו בווסת'רופ, אנגליה. העץ המקורי מת ב-1814, אבל לפני מותו נלקחו ממנו ייחורים שנשתלו בעיר בלטון. המעבדה הפיזיקלית הלאומית של בריטניה טיפחה משתילים אלה מאות עצים, שהפכו למוצר מבוקש ופופולרי בגינות של מעבדות פיזיקה ברחבי העולם. שום פרופסור לא יכול להתמודד עם הפיתוי שקרוב משפחתו של עץ התפוח של ניוטון יצמח בחצר המעבדה שלו. מי יודע, אולי גם עליו תזהר יום אחד ההשראה, בעקבות התבוננות בעץ המופלא. 

"מתושלח" בקליפורניה. נחשב לעץ העתיק בעולם | צילום: Oke, GFDL

באי טנריף נסענו פעם חצי יום בדרכים עקלקלות כדי להגיע לעיירה קטנה בשם איקוד דה לוס וינוס. כל מדריכי התיירות של האי מזכירים את "מלך הדרקונים", עץ מוזר ועתיק מאוד שגדל במרכז העיירה הזו. השילוט היה מדויק לאורך כל הדרך מן הכניסה לעיירה. בכל מקום ניצבו שלטים מאירי עיניים ששלחו אותנו אל העץ המפורסם. הוא ניצב בכיכר מרכזית, מוקף גדר, מגרש חניה מיוחד משמש את אלפי התיירים שמגיעים כדי לחזות בו והמראה שלו מפתיע ומעניין. גובהו 17 מטרים, רוחב הגזע שישה מטרים והשם הספרדי שלו "דראגו מילנאריו" (דרקון אלף השנים) מלמד על המוניטין שיצאו לו. באיקוד וברחבי טנריף אוהבים להציג אותו כ"יצור החי העתיק ביותר בעולם". התואר המרשים הזה נובע מהבחנה שעשה במאה ה-18 המדען הגרמני הנודע אלכסנדר פון הומבולדט, שקבע שהעץ בן 6,000 שנים. מהר מאוד התברר שהיתה כאן כנראה הגזמה פראית. בוטנאים נוטים היום להעריך את גילו של הדרקון הענק בין אלפיים ל-3,000 שנה. 

בכמה מקומות כתבו בוטנאים אוהבי מחלוקות שמדובר בשטות גמורה והעץ של איקוד הוא בן 500 שנים לכל היותר. איש מהם לא מעז כיום לבקר במקום. גם הם יודעים שמדובר בעיירה שהכנסתה השנתית מבוססת רק על חובבי העץ ועל היקב המקומי. הבעיה העיקרית בהערכת גילו של העץ נובעת מכך שבמין זה (Dracaena draco) אין בגזע טבעות שנתיות המצביעות על הגיל וטכניקות מוכרות אחרות, על פי מספר הענפים והסתעפותם, אינן מתאימות לאופן צמיחתו של העץ. 

הביקור באיקוד היה, בכל מקרה מעניין מאוד, העץ יפה, שונה מרוב העצים שראיתי בחיי, ומקרין איזו סמכות אצילית וכובד ראש של זקנה. יש לו גזע גבוה מאוד וענפים שמזדקרים מכל צדדיו. אין לי כמובן מושג בן כמה הוא. בבית הקפה ששוכן מול העץ, הנקרא כמובן "קפה הדרקון", הסבירו לנו שיש לעץ תכונות רפואיות, קוסמטיות, עליו משמשים בסיס לצבע נפלא לשיער ואפילו איכויות מיסטיות – אם שורפים כמה זרדים שנקטפו ממנו השדים והמכשפות נמלטים על נפשם. הם גם לא פקפקו לרגע בכך שזהו היצור החי הכי עתיק בעולם. בחנות הסמוכה מוכרים זרעים של העץ ואם שותלים אותם ומחכים כמה אלפי שנים צומח עץ זהה לדרקון של איקוד.

עץ הסקוויה המכונה ג'נרל שרמן, שאוחז בתואר "העץ הגבוה ביותר בעולם עם גזע אחד"

בארצות הברית מצביעים על עץ אחר כעץ העתיק ביותר בעולם. העץ, סוג של אורן, גדל במקום נידח במיוחד בשמורה במזרח קליפורניה. המומחים קבעו שגילו 4,770 שנה וזה לא מעט עבור עץ שניצב על צלע הר שטוף רוחות. הכינוי שהודבק לעץ הוא באופן טבעי "מתושלח" ולאחרונה הוא זכה לפרסום מחודש בארצות הברית, כאשר קבוצת חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה הגיעה אליו בעזרת אחד מפקחי הטבע באזור (מקומו המדויק נשמר בדרך כלל בסוד, כדי למנוע פגיעה) וחתכה ממנו בזהירות רבה כמה ענפים כדי לשבט עצים נוספים חסונים כמותו. "המטרה היא לפתח עצים בעלי חסינות גבוהה במיוחד ואם זה אכן העץ העתיק ביותר בעולם, זה מקום טוב להתחיל" הסביר מנהל פרויקט המחקר. 

העץ הגבוה ביותר בעולם, על פי ספר השיאים של גינס, נקרא מנדוצ'ינו והא עץ סקוויה (Sequoia sempervirens) ענק, בגובה 112 מטר, שקוטר גזעו 3.2 מטר. העץ ניצב בשמורת מונטגומרי בקליפורניה. הפקחים השומרים על סביבתו טוענים שקשה מאוד להבחין בינו לבין שכניו הענקים, שכולם מתנשאים לגובה מעל מאה מטר. 

הנתון שכדאי להשוות עם גובהו של העץ המרשים הוא צריכת הנייר ומוצרי העץ של האמריקני הממוצע. בכל שנה צורך אזרח אמריקאי ממוצע מוצרים מעץ בגובה 30 מטר ובקוטר של 40 סנטימטר. 

בדרום אפריקה, לא רחוק מן העיר פארל, נסענו לראות את מה שמדריך הטיולים שליווה אותנו כינה "עץ הבאובב הגדול ביותר בעולם". זה היה קצת מוזר כי הבאובב, אכן גדול ומרשים מאוד, ניצב בחצר האחורית של בית פרטי. עשרה מטר מאיתנו תלתה מישהי כביסה על החבל ואנחנו הקדמנו לה שלום מנומס וצעדנו לצלם את העץ. ההפתעה היתה גדולה אפילו יותר כאשר התברר שהגזע של העץ (החי עדיין ונראה בריא לגמרי) חלול לחלוטין ובתוכו, בחלל די מרווח, בנו מעין פאב קטן, עם דלפק עץ וקישוטים. לא כך חלם עליו הנסיך הקטן.

בתמונה הפותחת: העץ המכונה דראגו מילנאריו, דרקון אלף השנים, בעיירה איקוס דה לוס וינוס בטנריף

הפוסט העצים הכי מפורסמים בעולם הופיע ראשון במסע אחר

למי מתאים: כל המשפחה. שילוב של נסיעה בהליכות קצרות ברגל. בכניסה ליער ישנה מפה מפורטת של השבילים השונים.

עונה מומלצת: כל השנה

אורך המסלול: 10 ק"מ

משך הטיול: 2-3 שעות, בהתאם לעניין

איך מגיעים? מכביש תל-אביב ירושלים (כביש מס' 1) יורדים במחלף שער הגיא לעבר בית שמש בכביש 38 עד לצומת שמשון. משם פונים בנסיעה לכיוון צומת נחשון (כביש מס' 44). שלט עץ גדול מדרום לכביש, בין סימני ק"מ 1 – 2, מזמין את המטיילים לחדור ליער היישר ב"דרך הפסלים". אפשר להיכנס ליער, לאזור תל צרעה, גם דרך מושב תרום (כביש מס' 44, לא בשבת).

שימו לב: המסלול מתאים גם לרוכבי אופניים – עליות וירידות מתונות, דרגת קושי קלה עד בינונית. כדאי לקחת ספר תנ"ך, לפתוח בספר שופטים, פרק י"ג., י"ד, ט"ז.

בין עצי יער צרעה-הנשיא גלריה של אמנות סביבתית, שעוצבו מאבן מקומית ומברזל לצד מאורעות שליוו את אבותינו בתקופת התנ"ך. כל פסל 37 במספר, מזמין לגעת, לחוש, להסתובב סביבו ולגלות אותו מזוויות שונות. מפעם לפעם כדאי לצפות בנוף של הרי שפלת יהודה. עצי האורן, שניטעו ביער בשנות החמישים, היום הם גבוהי צמרת ובין עליהם המחטניים נוצצות קרני האור. בין אלה עולים כפורחים בוסתנים של עצי תאנה וזית עתיקי גזע. כדאי לחפש את הפינות השקטות והאינטימיות החבויות בין עצי היער לאורך המסלול.

במסלול הטיול שבין צרעה לאשתאול נכיר גם את מחוזות ילדותו ובגרותו של שמשון הגיבור. השופט, רודף הנשים ורב הכוח שהושיעה את עמו. ניכנס לדרך הפסלים, שלאורכה מוצבים גלריה של פסלים. נתבונן בפסלים ובנוף הנשקף מן הדרך. הרעיון נולד באירוע אמנות בטבע שקיימה קק"ל בקיץ 1989, שם התגבשה קבוצת פסלים, עולים חדשים וותיקים שיצרה את עשרת הפסלים הראשונים שהוצבו. קק"ל סיפקה לאמנים גושי סלע גדולים והם גילפו את האבנים והפכו אותן לפסלים.

בכניסה ליער עומד פסל "שומר היער", המוקדש לשימור היערות בארץ. יצירות אחדות מדגישות את השתלבותן בנוף והאחרות את עברו של האזור. כך למשל מתאר פסל אחד את גבורתו של שמשון, ואילו במקום אחר עוצבו שיני סלע כמסרק, אולי זהו המסרק של דלילה הפלשתית, שחרצה את דינו של שמשון.

לאחר כ- 3.2 ק"מ, נפנה שמאלה מול בוסתני עצי הזית, השקדים ומשוכות הצבר, ובמעלה השביל נפנה ימינה ונעצור ליד המצפור. כאן מתחיל הסיפור המקראי על שמשון.מימין לנו תל צרעה, ומשמאלנו – היישוב אשתאול חבוי בין עצי היער. במקום – על פי הסברה – בשבתה בשדה, מתגלה מלאך ה' לאשת מנוח ומבשרת לה על הולדת הבן. ככתוב בספר שופטים, פרק י"ג פסוקים 2-7. הופעת המלאך כאמור, אינה משכנעת את מנוח ורק לאחר שהוא מקריב גדי עיזים והמלאך עולה בלהב המזבח השמיימה, מבין מנוח כי אכן היה זה מלאך ה'.

שמו של שמשון מרמז להקשרים מיתולוגיים. מקורו במילה "שמש", והקרבה של צרעה "לבית שמש" – העיר הכנענית הנקראת על שם אל השמש – מרמזת על החיבור בין הדמות המקראית לתרבות המקומית.

נרד מן התצפית ונתבונן בגת החצובה ליד המדרגות. זוהי גת קטנה מהתקופה הביזנטית, ואפשר לראות בה את משטח הדריכה, את המכל המרובע שאליו שפכו את הענבים, ואת אגן השיקוע שאליו זרם התירוש לאחר הדריכה.

נפנה מן התצפית ונדרים (שמאלה), נלך כמה מאות מטרים עד לתל צרעה. נעלה ברגל בשביל המסומן באדום-לבן. בסקר ארכיאולוגי שנערך במקום נתגלו חרסים מן התקופה הכנענית, הישראלית והביזנטית. בדרכנו למעלה יש לשים לב לבורות המים הרבים הפזורים במקום, דמויי פעמון וחצובים בסלע. זמנם מן התקופה הביזנטית, והם שימשו לאיגרת מי גשמים והיו מקור המים העיקרי של היישוב שאין בו מעיין. על ראש התל נראים שרידי מתקנים חקלאיים, בית בד, ומערת קברים. על פי המסורת כאן מקום קבורתם של שמשון ומנוח אביו. כפי שכתוב בשופטים פרק ט"ז פסוק 31: " וירדו אחיו וכל בית אביהו וישאו אותו ויעלו ויקברו אותו בין צרעה ובין אשתאול בקבר מנוח אביו…". בעת העתיקה ידוע כי המתים נקברו בדרך כלל לא בתוך מקום היישוב אלא בשוליו, או מחוצה לו. האם שם הוא קבור? לא בטוח.

נרד מן דרך העפר ונשוב אל המכונית שהשארנו במדרון של התל, ונמשיך בדרכנו לאורך דרך הפסלים. נפנה שמאלה ליד פסל המכונה "חלון לנוף", ולאחר כ-1.5 ק"מ נעצור ליד "פס האש" והשלט המכוון למסלול הליכה לאורך רכס צרעה. המסלול נוח להליכה ואורך כשעה). כדאי להעביר מכונית אחת לסוף המסלול, ואם אין, כדאי ללכת רק עד המנזר ההרוס ולחזור באותה הדרך.

תחילת מסלול ההליכה ליד פסלו של הפסל דוד זונדלוביץ, המכונה "רעמת שמשון" ומספר את סיפור עלייתו ונפילתו של שמשון בעמודי ישיש ונחושת. לאחר כקילומטר נגיע לשרידי מבנה גדול – אבנים מסותתות, מתאר חצר, בית בד ובורות מים. אלה שרידיו של מנזר שפעל כאן בתקופה הביזנטית.

מי שהשאיר רכב בתחילת השביל יכול לחזור אליו. מי שמבקש להמשיך יפנה מערבה (ימינה כשגבנו למנזר) לאורך השביל במקביל לקו הרכס צרעה. על הדרך חציבות רבות וגתות לדריכת יין. מדרום לנו נופי נחל שורק.

מסלולנו יסתיים במרפסת הנוף בחניון ע"ש דני רביב ובחזרה אל הרכב. נרד מן התצפית לכיוון החניון בשביל הנמשך מערבה. בתחתית הגבעה נראה את הפסל המכונה "עבר ועתיד" אל כיוון קיבוץ צרעה.

הפוסט יער צרעה – בעקבות שמשון הגיבור הופיע ראשון במסע אחר

אזור גיאוגרפי: גליל תחתון מזרחי

למי מתאים: כל המשפחה

עונה מומלצת: בכל ימות השנה

אורך המסלול: דרך הנוף אורכה כ- 6 ק"מ. מאכסניית פורייה ועד טבריה. מומלץ גם לרדת לעין פורייה,המושבה כנרת וחצר כנרת (הליכה ברגל של כחצי שעה)

משך הטיול: 1-2 שעות בהתאם לעניין

איך מגיעים: דרך הנוף של יער שוויץ מסתעפת מכביש הגישה לאכסניית פורייה. האכסניה שוכנת בצד הכביש היורד בתלילות אל הכנרת מפורייה הישנה (כביש 7677). לכביש זה מגיעים מהכביש הפונה צפונה מצומת אלומות ולכיוון פורייה (כביש מס' 768), או היישר מהכנרת, בקרבת חוף ברניקי. נוסעים לאכסניית פורייה וסמוך אליה פונים בכביש השמאלי, על פי השלט המכוון ליער שוויץ.

שימו לב: יש לנהוג בתשומת לב משום שהדרך צרה. החנייה מותרת רק ברחבות שליד החניונים והמצפורים.

נתחיל את טיולנו בכביש המוביל מאכסניית פורייה אל היער סמוך למרכז נטיעות קטן, ובו עצי יער נטועים כדוגמת ברוש מצוי וחרוב. מעט הלאה מכאן נמצאת מרפסת תצפית מקורה בסככה, ממנה נשקפים נופים מרהיבים. ממול למרפסת התצפית , מעברה השני של הדרך, בין עצי איקליפטוס נמצא חניון ע"ש גוטמן ובו שולחנות פיקניק ומתקני שעשועים לילדים. בזהירות רבה משום שהדרך צרה. החנייה מותרת רק ברחבות שליד החניונים והמצפורים).

ממרפסת התצפית יוצא שביל טיולים רגלי, שפונה צפונה במקביל לדרך הרכב, אך מעט נמוך ממנה. השביל מסתיים במצפור הבא, המכונה "מצפור דו מפלסי". משך ההליכה בשביל כחצי שעה, ואורכו כ – 1 ק"מ. לאורך הדרך הציבה קק"ל ספסלים למנוחה ולהתבוננות שקטה ומהנה בנוף.המצפור הדו-מפלסי, כשמו כן הוא – יש בו שני מפלסי תצפית.

קילומטר אחד צפונה משם נמצא מצפור נוסף, המכונה "מצפור תלת כיווני", משום שקיימות בו שלוש מרפסות תצפית מקורות סמוכות זו לזו, המאפשרות תצפיות משלושה כיוונים אל חלקיו השונים של היער ואל העיר טבריה. מן המצפור הצפוני אפשר לראות את אזור צפת ואת הר ברניקי, בו שוכן מנזר מהתקופה הביזנטית. היציאה לרחוב מעלה קק"ל בטבריה. בהמשך מצפון למצפור אפשר להיכנס לחניון ע"ש קסטנבאום בו שולחנות פיקניק המותאמים לנכים.

למעוניינים ניתן לבקר גם בהר ברניקי, קק"ל הכשירה דרך העולה לאתר העתיקות מהעיר טבריה. ההר נמצא כ- 190 מטר מעל הכנרת. הוא קרוי על שם הנסיכה ברניקי, אחותו של אגריפס השני.הורדוס בנה במקום מצודה. שרידים ארכיאולוגיים שש כנסייה גדולה שנמצאו במקום, כנראה מהתקופה האיסלמית הקדומה, ותחתיה גם נמצאו שרידים קדומים למבנה כנסייה (או מינזר) מהתקופה הביזנטית, שחרבה, כפי הנראה, ברעידת האדמה שהייתה באיזור בשנת 1749 לסה"נ.

משם נעלה לרכב וניסע ל "עין פורייה" (עין קדש) מקום בו על פי המסורת נפגשו שליחי דבורה עם ברק בן אבינועם. האתר שוקם ובו בריכות קטנות, אמת מים, פינות פיקניק וספסלים בצל הדקלים והאשלים. אפשר לרדת מעין פורייה למושבה כנרת ולבקר בחצר כנרת, מהלך של כחצי שעה הליכה. בחצר כנרת חווה של החלוצים הראשונים משנת 1908, בה נולדה התנועה הקיבוצית בארץ. במקום חיו ופעלו אישים מפורסמים כמו: א.ד. גורדון, ברל כצנלסון, רחל המשוררת וקברה הטרי של המשוררת נעמי שמר. מומלץ לטייל ברגל מחצר כנרת דרך בריכות הדגים אל בית המשאבות ליד אתר כנרות.

הפוסט דרך הנוף של יער שווייץ הופיע ראשון במסע אחר

יער בארי, בגבול המידבר, משתרע על פני כ- 11,000 דונם ושוכן בנגב המערבי, בחבל הבשור מדרום לצומת סעד. הנוף מורכב משדות ירוקים ומרחבים פתוחים בהם דבר אינו מפריע את המבט עד לקו האופק. באזור כמות המשקעים השנתית הממוצעת אינה עולה בהרבה על 300 מ"מ בשנה. כמות המשקעים הזו אינה מספקת להתפתחות צומח עבות. באין צמחייה רבה ובגלל קרקע הלס הרכה, יש בכמות המשקעים הזו עוצמה הדרושה לסחיפת הקרקע ויצירת נוף הבתרונות. קק"ל שילטה באזור מסלול נסיעה המתאימים לכל סוגי הרכב.

בארי הוקמה במסגרת 11 הנקודות בנגב (מבצע משותף לסוכנות היהודית, קק"ל, ההגנה וחברת מקורות) בידי חברי הגרעינים של הצופים והנוער העובד. המבצע תוכנן בסודיות רבה. בערב, מוצאי יום הכיפורים רוכזו האנשים והציוד בכמה יישובים, שמהם יצאו השיירות עם חשכה. אפילו המתיישבים עצמם לא ידעו בדיוק לאן פניהם מועדות. כך בין לילה, הוקמו בארי, חצרים, נבטים, אורים, נירים, שובל, משמר הנגב, גלאון, תקומה, כפר דרום וקדמה.

קיבוץ בארי נקרא בראשיתו נאחביר, כשמו הערבי של האיזור, שפירושו הוא אזור בתרונות מאוחר יותר הוא נקרא על שם כינויו הספרותי של ברל (בארי) כצנלסון, שנפטר אז. הקיבוץ שכן תחילה כ- 2 ק"מ ממערב למקומו היום ונקרא בארות. במלחמת העצמאות הותקף הקיבוץ בידי צבא מצריים ומגניו נאלצו לחיות חודשים אחדים בבונקרים. בתום המלחמה עבר למקומו הנוכחי על גבעת אל-מושיריפה.בארי הישנה, שממנה נותרו בית הבטחון הנקוב בכדורים ומגדל המים של הקיבוץ. כדי לעלות לתצפית "עמדה מס' 1", הנמצאת בצידו הדרומי של הדרך הסלולה, מול בית הבטחון. העמדה, תעלות הקשר והגדרות שוחזרו ע"י ילדי הקיבוץ. התצפית יפיפיה. בדרום רואים אזור מחצבות הגופרית, כשלמרגלות התצפית מקום המטעים של הקיבוץ בראשיתו.

בתרונות בארי (שמורת המכתש)
כקילומטר מצפון לקיבוץ בארי נמצאת שמורת בתרונות בארי, עם נופים מיוחדים, המקיפים עמק דמוי מכתש, כמו נופי ירח, שנוצרו כתוצאה מסחיפה חזקה של קרקע. השמורה כוללת את האגן העילי של נחל סחף, שיצר כאן עמק דמוי קרקס הסגור משלושה עברים ופתוח למערב. קירות הלס הסוגרים על קרקס הסחיפה מתנשאים לגובה של 10-15 מ', ואדמת הלס שבקרקעית הקרקס מבותרת על ידי יובלי נחל סחף. בקרקס נמצא אתר פרהיסטורי מהתקופה הפליאוליתית, ובו ריכוזים גדולים של כלי צור. הצמחייה בשמורה מגוונת וכוללת שיחי מיתנן, קזוח עקום, סירה קוצנית, לוטם זעיר, שמשון השלחופיות, נואית קוצנית ומרווה מיצרית. באביב פורחים כאן אירוס ארצישראלי, כלנית, נורית אסיה ודבורנית דינסמור. בתחום השמורה יש גם עולם חי ומגוון ובו צבאים, דורבנים, צבים ולטאות כוח.

מלבד הנוף והפריחה, אפשר למצוא כאן את מטע האגבות הראשון שניטע בנגב כחלק מניסיון שכשל להקים תעשיית חבלים. האגבות הם צמחים בשרניים המוציאים עמודי פריחה ענקיים, בגובה של 5 מטרים. ראשוני בארי, בסיוע קק"ל, שתלו באזור עשרה דונמים אגבות מתוך כוונה להפיק מסיביהם חבלים. כלכלית הגידול נכשל, בין השאר גם בגלל ייצור חבלים מחומרים סינטטיים.

בחודשים פברואר-מרץ מתכסה היער אודם כלניות. הכלנית המצויה Anemone ממשפחת הנוריתיים. השם ניתן לה בזכות הפרח המתהדר ככלה. פירוש השם המדעי בת הרוח. הכלנית פורחת בעיצומו של החורף כאשר נושבות רוחות עזות. המרבדים האדומים מנוקדים בפריחת עירית, כדן, זמזומית, דבורנית ופרחים נוספים.

מכרות הגופרית
כ- 200 דונם של מכרות נטושים ושמורת טבע בחבל הבשור, כ- 2 ק"מ מקיבוץ בארי. במקום נתגלה מרבץ של גופרית ששקעה בקרקעיתו של מקווה מים מתוקים וחמים שהיה כאן בתקופת הניאוגן. הגיאולוג הבריטי וילאמס שגילה את המרבץ במלחמת העולם הראשונה קיבל מממשלת המנדט את הזיכיון לניצולו. בשנת 1933 הוחל בכריית הגופרית, נסלל כביש צפונה לצורך הובלת הגופרית אל נמל עזה, ואף הוקם מפעל לעיבוד הגופרית. המכרות והמפעל פעלו עד שהמרבץ נוצל עד תום מבחינה כלכלית (1946). עד לשנת 1938 הפיק המכרה כ- 7,000 טונות גופרית. כיום נותרו במקום שוחות הכרייה, ערימות פסולת גופרית וכן מיבנה המפעל ולידו באר עמוקה ובריכת אגירה. כ- 300 מטר מדרום למכרות נותרו שרידי מתחם צבאי גדול, הכולל מבנים ומערכת כבישים: כאן היו במלחמת העולם השנייה מחסני תחמושת גדולים של הצבא הבריטי.

אנדרטת יד אנז"ק
כ- 4 ק"מ מצפון-מערב לקיבוץ בארי נמצאת אנדרטת אנז"ק, לזכר חללי "קורפוס אוסטרליה וניו-זילנד" (ANZC ) שנפלו בקרב על עזה במלחמת העולם הראשונה. האנדרטה היא בצורת האות האנגלית – A, הוקמה בשנת 1967, במלאת 50 שנה לכיבוש עזה בידי הצבאות הבריטיים. האנדרטה צופה אל עבר שדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה.

אנדרטה להנצחת יהודי בגדד
בחניון נאחביר נמצאת אנדרטה המנציחה את זכרם של יהודי בגדד, שניספו בפוגרום בשלהי מלחמת העולם השנייה. יוצאי בגדד נמנו על מייסדי בארי. מסמכים שנמצאו לאחרונה בארכיון יהודי בגדד מעידים כי בני הקהילה הרימו בשנת 1947 תרומה לקק"ל, כסיוע לקיבוץ הצעיר בראשית דרכו. בכסף זה ניטעו החורשות הראשונות שביער בארי.

חורבת מעון
בהמשך כביש 242 ליד קיבוץ נירים, שוכנים שרידי חורבת מעון, עיר קדומה מתקופת המשנה והתלמוד. כאן התגלתה ריצפת פסיפס מרהיבה של בית הכנסת של הקהילה הקדומה. בפסיפס 55 מדליונים המתארים בעלי חיים ותשמישי קדושה יהודיים.

מאגר נירים – תצפית על ציפורים
קק"ל הקימה בראשית שנות ה-80 מאגר מים לטובת השקיית השדות החקלאיים של יישובי הסביבה. במקום ישנה תצפית יפה על עופות מים במשך כל ימות השנה. מומלץ במיוחד באביב.

חניונים לפיקניק
חניון נאחביר למרגלות מגדל המים בנאחביר הישנה – שולחנות פיקניק, מתקני משחק ושירותים. בחניון אנדרטה לזכר יהודי בגדד. החניון מותאם למוגבלים בתנועה.
חניון רעים, בגדת נחל גרר (שרשרת) כביש סעד-רעים (כביש 232 ) שולחנות לפיקניק
חניון סעד מדרום לצומת סעד – שולחנות פיקניק.

חניון חרבת מדור – שולחנות לפיקניק על "דרך מתקני המים".

רוכבים על אופנים
ביער בארי ישנה פעילות רכיבה על אופניים. מסלול אופני הרים מלאכותי נבנה ע"י חברי הקיבוץ והוא מתחיל מ"הבור" – מחצבת עפר, באורך של 3.5 ק"מ. המסלול כולל מכשולי חול, מים, גזעי עץ, סלעים וגבעות שונות. מדי שנה בחודש האביב מתקיים המרוץ המסורתי בשבילי הקיבוץ לדרך הבשור. בימים אלה קק"ל מסמנת ביער בארי מסלול אופניים ברמות שונות, לטיולים באזור.

איך להגיע?
מכביש צומת סעד- רעים (כביש 232 ), בין סימני 38-39, לכביש אספלט המסומן אדום.

עוד בסביבה
דרך השיזף – יער יד מרדכי, מאגר ניר עם ומצפור על שם אסף סיבוני, מצפור על שם נביה מרעי, חניון על שם צוקרמן ובית שביתת הנשק, אנדרטת חץ שחור, פסיפס בית כנסת מעון, אנדרטת אוגדת הפלדה, דרך נופית בשור, דרך השדות, דנגור ופארק אשכול.

הפוסט טיול ביער בארי הופיע ראשון במסע אחר

העצים היו כאן הרבה לפנינו. גם לפני הרכבות והמכוניות שלוקחים אותנו כל בוקר לעבודה. אולם עם הזמן הם הפכו מעץ למשאב. פעם לא קראו לזה ככה, הם פשוט היו התאנה של מישהו, אבל הם כבר נועדו לשימוש שלנו, בני האדם.

תחילה שמרנו עליהם והערכנו אותם. התנ"ך מבהיר זאת היטב, והוא עמוס בפסוקים המבקשים מאיתנו לשמור על עולם החי והצומח טוב טוב. "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבא ז', י"ג). אפילו בחוקי המלחמה המקראיים, אסור לכרות את העצים סביב החומות של ישוב אותו מעוניינים לכבוש, זאת גם כדי להתקיים בהמשך מן העצים הללו, וגם כדי להיות יותר אדיבים כלפי האנשים אותם אולי נצליח לכבוש  (דברים כ', 19). השיא הוא כמובן חג מיוחד שנועד לאילנות, הוא ט"ו בשבט.

אולם ככל שעברו השנים ההערכה לעצים התפוגגה. העץ הפך לגורם מפריע להתפתחות, ועצים רבים נכרתים בשביל לבנות שכונה חדשה או לסלול כביש חדש. במקרה הטוב הפך העץ למקור טוב לריהוט. לעתים נמצא לו גם תפקיד מקורי, כמו שומר אדמות העם היהודי.

יער גשם טרופי בטזמניה. בתמימותנו חשבנו שהעצים תמיד יהיה שם בשבילנו

בתמימות רבה המלווה בעצימת עיניים חשבנו עד לא מזמן שזו דרכו של עולם. יכולנו לדמיין שהעצים אפילו נהנים מזה. ספר הילדים הקלאסי "העץ הנדיב" הוא דוגמה מצויינת לכך. "העץ הנדיב" נכתב ללא כוונות רעות. הסופר המופלא של סילברסטון ביקש לספר לנו סיפור על תהליך התבגרותו של ילד, אבדן הנעורים והפיכתו לאדם מבוגר. העץ הנדיב מצידו פשוט היה שם, בשבילו. הוא שימש את הילד למשחקים ושעשועים, וכשהילד בגר פירותיו של העץ פרנסו את הילד. מענפיו של העץ בנה בית ומגזעו בנה סירה. כשהפך לזקן שימש גזעו הכרות מקום מנוחה. בסיפור הזה יש משהו לא באמת טבעי. העץ היה אמור להישאר כאן גם אחרי הילד. אך כולנו יודעים מה עלה בגורלו. דור שלם גדל על הסיפור הזה. במקרה או שלא במקרה זהו הדור שגדל בתקופת שפע שלא הייתה כמותה, והדור שבו התחממות כדור הארץ הפכה בשקט בשקט לאיום הכי גדול על המשך חיינו כאן. הדור של של סילברסטון האמין באמת ובתמים שהכל, אבל הכל, נועד לו ולילדיו. אמונה זו טרם חלפה מן העולם. הילדים שעבורם נכתב הסיפור בשנת 1964 הם היום בני יותר מ-50. בשנות חייהם נכרתו אלפי דונמים של יערות וכיום מינים רבים של עצים מצויים בסכנת הכחדה. בתקופה זו ריכוז הפחמן הדו חמצני באוויר עלה בעשרות אחוזים.

התוצאות העגומות של כריתת יערות הולכות ומתבהרות עם השנים

"מחבקי העצים”, כפי שכונו אנשי התנועה הסביבתית בלעג במשך זמן רב, הרגישו שמשהו כאן לא בסדר. הפגנות נגד כריתת יערות העד בקנדה ובברזיל היו בין הכוחות המניעים והמולידים של התנועה הסביבתית, והיו גם הצלחות מקומיות. אבל הדעה הרווחת לפיה יש מספיק עצים ושה"היפים" האלה סתם מפריעים לחברות לגיטימיות ומשלמות מס לעשות כסף ניצחה בדרך כלל. אך כמו ששר מוריסי, סולן להקת הסמיתס – “אם האהבה לא תחבר בינינו, אז אולי הפצצה כן”. משבר האקלים הוא הפצצה, והוא הזכיר לכולם שהעץ חשוב לא רק לאדם, אלא קודם כל כעץ בפני עצמו.

העץ הוא הצומח הגדול והמשמעותי ביותר. יערות העד הם הבסיס למינים נוספים רבים של צמחים. האקלים הנוח של כדור הארץ נוצר ונשמר בעזרת הרבה הרבה עצים. מחבקי העצים היו יכולים עכשיו לשמוח ולומר שהם צדקו.גם הם הופתעו מעוצמת צדקתם. אך זו שעה די עגומה עבור כולנו, ואין זמן לשמחות שכאלה. במקום זאת, צריך לעשות. היוזמה הכי מעניינת בנושא זה שייכת לאישה אמיצה מקניה, פרופ' וונגארי מטאי, זוכת פרס נובל לשלום. הרעיון שלה הוא נטיעה של מיליארד עצים ברחבי העולם, כאשר המוקד הוא נטיעה בקו המדבר, על מנת ליצור חגורה ירוקה ולסייע בעצירת המידבור אשר הפך למואץ עקב התחממות כדור הארץ. מידבור זה פוגע במדינות על קו המדבר באפריקה, וגם בישראל.

הקרן הקיימת לישראל התחייבה לנטוע שש מיליון עצים במהלך עשר השנים הקרובות במסגרת מאמץ עולמי זה, אשר יינטעו לזכר היהודים שנספו בשואה. יוזמה נוספת המחזירה את כבוד העץ למקומו הראוי היא קיבוע פחמן. במסגרת זו, ארגונים משקיעים בנטיעת עצים, על מנת שיקבעו פחמן שנפלט מפעילות מזהמת. זה דומה לאיזון הפחמן בו משקיעים באנרגיות אלטרנטיביות. העצים והצומח הם הגוף היחיד ביבשה אשר מסוגל לספוח את הפחמן הדו חמצני באוויר, וכידוע הוא פולט לאחר מכן חמצן. מסתבר, שאנחנו זקוקים לעצים פשוט כמו שהם – עצים.

___

צור משעל – מנכ"ל עמותת אקולנוע, המעלה את המודעות לסביבה באמצעות שימוש בקולנוע ובמדיה ויזואלית

הפוסט על עצים ואנשים הופיע ראשון במסע אחר

הרים
נעזוב יערות, על אף שכמה חורשות מכונות כך. אבל אוויר של חוץ לארץ מרגישים כשעולים לגולן. הצלילות והקרירות נשמרות שם גם כשבכל רחבי הארץ כבר שורר קיץ מוחלט. בחודש מאי, כשכל הירוק מצהיב, מאפיר ומתכסה אבק, עוד אפשר לראות שלג על החרמון. פיסת שלג צח, כמו גלויה עם דרישת שלום מארץ רחוקה. והמון מטעי תפוחים מקשטים את ההרים.

כשהייתי ילדה, תפוחי עץ היו פרי נדיר ויקר. כשהורי היו קונים כמה מהם, מתוך געגועים לפירות ילדותם באירופה, היו מסתירים אותם בשידה נעולה. במשך השנים נספג ריח התפוחים בשידה, ועוד שנים אחר כך, כשאלה התרבו והיו למאכל של יום חול, אהבתי לפתוח את הדלת, שכבר לא היתה נעולה, ולהסניף את הריח.

בִּרְכֶּת רם היא מקום מיוחד. שדרה של שיחי ורדים עסיסיים, אדומים, ורודים וכתומים, מובילה אל רחבת החניה. רק במקום קריר שיש בו די מים יכולים לצמוח ורדים כאלה ולגובה כזה. המסעדה, שנקראת על שם האתר, בִּרכּת רם, היא מזרחית מקומית (אהבתי את הכבש בתנור, תבשיל כבד וטעים, מתובל בציפורן ובקינמון), אבל הנוף הנשקף מהחלונות בא מארץ אחרת. האגם הכהה שקוע בלוע הר געש קדום ומוקף צמחייה עשירה של כרמים ומטעים. להישען על אדן החלון ולהתמלא געגועים אל ארצות שבהן לא נולדנו. ולא צריך להזמין מים מינרליים, מי הברז הם כאלה (בִּרכּת רם, טל' 46981638־04, פתוח כל יום מ- 10 עד 18 )

דובדבנים
אחד הרגעים היפים בחיי היה כאשר בכפר קטן בצרפת אכלתי דובדבנים ישר מהעץ, אפילו בלי לקטוף. אז, וזה לא היה לפני הרבה שנים, עוד לא היו דובדבנים בארץ. עכשיו יש המון, והם עדיין מהפירות הרומנטיים והסקסיים ביותר. הגולן מלא בהם. באפריל הם נותנים את המופע "פריחת הדובדבן".
מאמצע מאי עד סוף אוגוסט אפשר לקטוף את הפירות, יחד עם פירות יער אירופיים לחלוטין כמו דומדמניות, אוכמניות וזנים שונים של פטל, וגם שזיפים, תותים ותותי עץ, במושב שעל, ולא רק שם (טל' 6981651־04, 600465־054, בימי חול בשעות 8-15 . יש גישה נוחה לנכים).
ואל תשכחו להביא הביתה צנוברים, שילדים מוכרים בצדי הכבישים.

בקתות
את הבקתה של היידי בת ההרים, גיבורת ילדותם של מי שהתחילו להשתמש במחשב רק אחרי הצבא, אפשר למצוא במקומות רבים בארץ. זה התחיל באופן טבעי בהרי הגליל, הרי צריך הר בשביל בקתת עץ. דוגמאות מומלצות: טבע בהר, הר חלוץ, טל' 9803666־04. מה זה מותק, מה זה קיטש של בקתות מצוידות, וילונות קטנים על החלונות וכל מה שצריך בשביל חלומות בהקיץ עם ילדים או רק מבוגרים אוהבים.

הבקתות של משפחת עפרוני במצפה חֹרשים נחבאות בין עצי דפנה. הן פשוטות ונעימות, הנוף הנשקף מההר משגע, ארוחת בוקר דשנה מקבלים בדלת ואפשר לקבל כך גם ארוחת ערב. ניתוק מענג מהעולם שכאן (טל' 9802555־04).
מהרי הגליל גלשו בתי העץ ומילאו את הגליל המערבי. דוגמאות מומלצות: מושב בן עמי, אירוח עץ השדה, טל' 9822303־04. דוגמה אחרת היא שלוש הבקתות של אורנה וגידי פרי במצפה כְּליל – אחת צנועה, אחת מתוקה, רומנטית וגדולה יותר וממנה נשקף הים, ואחת בכלל וילה. בתוך הנוף, בין עשבי התבלין ועצי החרוב והזית (טל' 9968783־04).

אבל מה מתברר? שלא צריך בכלל הרים. שכונת הבקתות מהיפות שראיתי נמצאת בעמק חרוד, בקיבוץ ניר דוד. הן פזורות על דשא, מספיק מרוחקות זו מזו, על שפת נחל האסי, ולכל אחת מרפסת. בפנים הן מצוידות, ממוזגות, ובחלקן יש ג'קוזי. אפשר לשכור חכה, לדוג בנחל ולצלות את השלל. אין יותר שלווה מזה (על שפת הנחל, טל' 6488525־04).

היידי בת ההרים היתה אוכלת לארוחת הבוקר גלוסקאות חמות. לא אשכח את הלחמניות שלה, הן היו ריחניות וטעימות כל כך.

בחודש מאי, כשכל הירוק כבר מצהיב, עוד אפשר לראות שלג בחרמון. כמו גלויה עם דרישת שלום מחו"ל

מים
ימה אמיתית יש רק אחת, הכנרת. הכי ישראל והכי חוץ לארץ. מיוחדת ושונה מכל מקום אחר בארץ. גם היא מזכרונות ילדותי, שחלקה הנעים עבר בטבריה. על שפת ים כנרת/ ארמון רב תפארת/ גן אל שם נטוע/ בו עץ לא ינוע. בטח שאני זוכרת אותו, נדמה לי שגרנו שם.

הטיול האהוב עלי בכל הזדמנות, בכל עונה, הוא נסיעה אִטית מסביב לכנרת. ובכל פעם לרדת אליה מכיוון אחר. בחורף מפוריה, כי בירידה משם הכלניות מדהימות. בעונות אחרות אפשר לבחור בכל כיוון, תמיד כשהיא מתגלה המראה מפתיע ומרגש ולא ייאמן. הצבעים הרוחשים על המים, המרחב, אפילו עכשיו, כשהמים מתרחקים מהחוף.

כל הילדים בטבריה למדו לשחות בגיל חמש אצל ביקוֹ, המציל של חוף לִידוֹ. ביקו כבר לא מלמד, לעומת זאת דקס פתח בלידו מסעדת בשרים טובה על המים. קצת אמריקה הדרומית (נתחי בשר גדולים צלויים על האש), קצת איטליה (האגם) וקצת ישראל היפה באמת, עם עצי צאלון, דקל ופיקוס על הרציף של מעגן הסירות.

גבינות
זה טריפ מיובא מוצלח מאוד, שכולם מרוויחים ממנו. אנשים נסעו להולנד ולצרפת (או אל שי זלצר, ראו בהמשך), למדו את מקצוע הגַבָּנוּת וחזרו ופתחו המון מחלבות בכל רחבי הארץ, גם בנגב. בחלקן מייצרים גבינות שהולכות ומשתבחות. נדלג הפעם על קממבר וברי ונתרכז בגבינות עזים, שאני מעדיפה גם בצרפת.
לו הוגשה לי במסעדה בפריז גבינת שֶבְר של ברקנית (מיוצרת בכפר יחזקאל, נמכרת בסופרמרקטים), לא הייתי מרגישה שגם היא תיירת.

גם אלה של מחלבת עופרים בכפר יחזקאל (6531730־04) טובות מאוד, ואסור לשכוח את מחלבת טל בבאר יעקב (טל' 9228516־08), שהיא טיול לחו"ל ללא כרטיס, אל גבינת סנט מור, שקש נעוץ בה כדי לנקז את הנוזלים. ובסטף שבהרי ירושלים שי זלצר, כמובן, שגידל כבר דור חדש של גבָּנים וממשיך לייצר את הגבינות המדהימות מחלב העזים שביניהן הוא מתגורר (טלפקס 5333748־02). אלה רק טעימות, ויש עוד, אבל חובה לעבור לרגע לאיטליה.

המוצרלה. את זו אין טעם לקנות מיובאת, כי היא הכי טעימה ב־24 השעות שלאחר ייצורה. אבל גם לא צריך, איטליה כאן. שתי מחלבות מייצרות מוצרלה מחלב באפלו, האחת בביצרון, חוות הבאפלו (טל' 8574508־08), והאחרת במושב חניאל שממזרח לנתניה, ליד כפר יונה, גבינות חניאל (טל' 8941522־09). בשני המקומות המוצרלה נהדרת, ויש גבינות נוספות, לא פחות טובות, ובשניהם יש אפשרות לשבת מתחת לסככה ולארגן ארוחה במקום.

מה שצריך זה יין ולחם טרי משובח. את אלה אין בעיה להשיג. אז מה הבעיה בעצם, למצוא מקום לפיקניק עם סלסלת קש ושמשייה וכל זה? נו, בבית, על שמיכה במרפסת או באמצע הסלון, זה הכי מצליח. את הנוף מספקת הטלוויזיה שלושים אינץ' שהבאנו מהדיוטי פרי. מדברים שם בהמון שפות.

הגולן והחרמון  – העמוד הראשי>>

הפוסט טיול בצפון: רומנטיקה וזכרונות מחו"ל הופיע ראשון במסע אחר