א. המסע
בצל הרי הקרפטים הנישאים, בצל היערות, בצל הצריחים הגבוהים של בתי היראה, שוכנת העיירה ראחוב (Rakhov). שם חבל הארץ, זקרפטסקה (Zakarpats’ka)  – ובקצרה קרפטורוס – מטעה במידת מה: חלק גדול מן החבל, בואכה מן הגבול הסלובקי דרך ערי המחוז העתיקות אוז'הורוד, מוקצ'בו או מונקאץ'  וחוסט, אינו חלק משלשלת ההרים אלא מישור גבוה, ערבה שוות מראה, חרוצת נהרות, שהיתה מעייפת את העין אלמלא הכפרים האוקראיניים התכופים, שאף הם דומים זה לזה: בתים מרובעים, פשוטים, בני קומה אחת; שני חלונות הפונים לרחוב, חצר משותפת עם השכנים, חלקת כרוב ופרחים, כמה עצי פרי. קשה להבדיל בין הבתים האלה ובין הבתים בכפרים הסלובקיים, מעברו השני של הגבול.
הגבול, גיאוגרפית ופוליטית, הוא גבול מלאכותי. שני צדיו השתייכו לרפובליקה קצרת היומין של צ'כוסלובקיה ולפניה לאימפריה האוסטרו־הונגרית. ואף על פי כן, המעבר מסלובקיה הוא מעבר חד, ואתה מרגיש אותו מיד בעצמותיך: גם אם ישנת כל עת ההמתנה בגבול, יבהירו לך מיד הבורות העמוקים בכביש כי הגעת לאוקראינה. שוני זה שעל פני השטח רחוק מלהיות היחיד או אף העיקרי. משמצטרפים בית לבית, חצר לחצר וכפר לכפר, ועיקול חד בכביש לעיקול אחר, הולכת ומתחדדת בך ההבנה שאתה נמצא בארץ אחרת מבחינה שהיא עמוקה יותר מעומק הבורות באספלט. הולכים ומתרבים הסימנים – ערמות השחת שקלשון נעוץ בכיפתן, עדרי הבקר והעזים, העגלות העמוסות חציר – המבהירים כי הגענו לארץ חקלאית יותר, וחקלאות אישית, כזו שמקדמת דנא; המכוניות מתמעטות ומתרבות העגלות תוצרת בית, מעין שוקת הבנויה מדפנות עץ אלכסוניות ורצפה צרה, שסוס או שניים רתומים אליה ומשפחה שלמה נשענת אל דפנותיה, על הבבושקות והדייאדושקים והנשים במטפחות שחורות והזאטוטים והתינוקות. כמה לוחות עץ גסים אלו נעים לעתים (בפרט בגרסה הצוענית) על ארבעה גלגלים מצוינים של מרצדס, ועתה מובן לנו סוף־סוף מדוע מסרבות כל חברות השכרת הרכב בסלובקיה סירוב נחרץ להשכיר מכונית למי שמתעתד לחצות את הגבול לאוקראינה השכנה.
אך יותר מכל הולך ונחרת רישומה של יד המושיע הנטויה על פני חבל הארץ הזה. תמיד צלוב, תמיד בתנוחת ייסורים, ראשו שקוע על כתפיו, וכמעט תמיד אישי, פרטי, הצלם הפשוט ביותר שאפשר ליצור, גזיר פח מצויר שצבעיו דהו זה כבר. יראת השמים מושרשת כאן לא פחות מן החקלאות. זוהי ארץ נוצרית מאוד, במובן הישן של המלה. פרבוסלבית, כמובן. כוחה של הדת לא פחת כאן מעולם בקרב האוכלוסייה הכפרית, גם אם נאלצו להסתירה לזמן מה; וחבל קרפטורוס תמיד היה כה מנותק, כה רחוק מלב העניינים, תמיד נחשב כה פראי ונידח, שאולי אף לא היה צורך להסתיר. השלטון המרכזי הורגש כאן תמיד הרבה פחות מבמקומות קרובים יותר, מרכזיים יותר, נחשבים יותר; והשלטון המקומי ידע היטב את גבול כוחו.
וכך מתנוסס לו צלמו של הצלוב, דו ממדי ובכל זאת מרשים, כמעט בכל חצר, ולעתים הוא פורש את חסותו על שדה או אחו; כמעט בכל עיקול של הדרך מתנוסס מזבח־מעט עם איקונין, זר פרחים – מן הסתם מפלסטיק – ועששית לנר, אם כדי לבקש את חסדו של הצלוב לנוסעים בדרך או כדי לשמש עמוד זיכרון לנוסע שכבר נפל בה חלל, מה שלא מפחית את חששותי ממהירות נסיעתו של יורא, הנהג שלנו, בכביש המתעקל. הצירוף הלא מתקבל על הדעת של כביש האספלט והעגלות תוצרת בית הנוסעות עליו, של עמודי החשמל וראשו השמוט של המושיע, יוצר בנוסע תחושה משונה, מעיקה, ההולכת ומתחדדת ככל שהוא מוסיף לנסוע – תחושה של מסע אחורנית בזמן. בשדות הרחוקים, בצלה של תחנת כוח מושבתת, רועות נשים במטפחת עדרי צאן. כמה שמלות תלויות על חבל למכירה בצד הדרך. שתי קשישות נושאות אלינו טס עם תפוחי אדמה אפויים. איכר ובנו מיטלטלים מולנו על ערמת חציר המתגבהת מתוך העגלה. אבל אפילו העגלות נדירות; על הכבישים נראים בעיקר הולכי רגל. האנשים כאן הולכים ברגל, מי יידע מאין ולאן, דרך ללא סוף, נדמה, בערבה הזאת המתמשכת מקצה אחד של האופק לקצהו. הולכים.
מעט־מעט מסתגלת העין למישור הרחב שאינו נגמר, להולכי הרגל, לרוחצים בנהר, מתחת לגשרים, בצדי הכביש. המראות חוזרים על עצמם בשגרה מונוטונית מעט, מנמנמת. ואף שהמפה הפיזית הכינה אותנו לכל זה מראש, בכל זאת מזמזם ברקע זמזום קל של אכזבה: והקרפטים? כעשרים־שלושים קילומטר לפני העיירה ראחוב, באופן חד, פתאומי, התמונה משתנה לחלוטין. אינני זוכרת אם ראשונים הולמים בעין העצים הנעשים צפופים פתאום, עצי יער, או הנהר השוצף בפראות. דומני שזהו הערוץ – ערוץ נהר הטיסה (Tisza) המתגלה פתאום לעין בנקודה הזו עמוק ותלול וצר, זרוע סלעים, והנהר מקציף בו, גועש מסלע לסלע תחת העצים המתנשאים בסמיכות משני צדיו, בינות להרים ההולכים ונסגרים סביבך, הנוסע. הגעת אל הקרפטים.

ב. אה, וולודיה
בין מרפסת חדר המלון שלנו, מלון טיסה, ובין ההרים, הסמוכים כל כך שנדמה כי אם נשלח את ידנו ניגע בהם, חוצץ בית היראה שבקצה הרחוב. כיפות הפח החדשות שלו מנצנצות בשמש אחרונה, וכשאנו יוצאים למרפסת מטביע אותנו רעם צלצוליו, צלצולים עזים, ממושכים, מתגלגלים, חדורים בידיעת אדנותם. הכנסייה שלטת על כל מה שנשקף אלינו מבחוץ: על הנוף, על המדרון המכוסה פלומה בהירה של שעורת בר, על אור הערב ההולך ונקלש במהירות, על האוויר ההררי עצמו. את החדר אנו חבים ליהודי דווקא  –  יהודי שאין לטעות בו – אחד משלושת היהודים האחרונים של ראחוב.
היה היו בראחוב, כך הייתי כותבת אילו היתה זו אגדה, שלושה יהודים. האחד

מעט־מעט מסתגלת העין למישור הרחב שאינו נגמר. כעשרים־שלושים קילומטר  לפני ראחוב, באופן חד, התמונה משתנה. ההרים הולכים ונסגרים סביבך, הנוסע. הגעת אל הקרפטים

מו איליה; שם השני ארני; השלישי ולדימיר אהרונוביץ'. רק אחד מהם נולד בה. השניים האחרים הגיעו אליה אחרי המלחמה. ובכל זאת, במובן מסוים, משונה – ואולי לא משונה כל כך? – מקופל בסיפור של שלושתם סיפורה של ההוויה היהודית בקרפטורוס במשך מאות שנות קיומה, עד שנכחדה ושרידיה נפוצו לכל עבר; אולי סיפורה של יהדות מזרח אירופה כולה.
כשתגיעו לראחוב, אמרה לי דודתי, לכו למלון טיסה. זה המלון היחידי בעיר, ומי שמנהל אותו הוא יהודי, וייסרמן. הוא כבר ידאג לכם. בתקופה שגדלו שם אבי ודודתי, טיסה היה המלון, בה"א הידיעה, של האזור. קייטנים מכל המחוזות השכנים, ואפילו מרחוק יותר, באו לנפוש שם ולנשום את אוויר ההרים המבריא. אבל כשהגענו לעיירה, עדיין הלומי הנוף הפראי ונהיגתו הפרועה לא פחות של יורא, היה בית מספר 26 ברחוב מיר, רחוב השלום (כמעט כל מה שיש בראחוב – הרחוב הראשי, הקולנוע המושבת, בית הספר -קרוי על שם השלום. שלום עם מי? וכנגד איזו מלחמה?), רק שלד של בית. שרוי באמצעיתה של בנייה מחדש שלא ראינו לה כל סימן בימים ששהינו בראחוב, כפי שלא ראינו סימן חיים באף אחד מהבתים שבבנייה שעל פניהם עברנו בדרכי זקרפטסקה. לא היה מלון טיסה.
יורא עצר ברחוב אחר העוברים והשבים. "הוטל טיסה?", שאל. מצחו של האיש התקמט. מלון אחר, אם כן? האיש הניע בראשו לשלילה. "וייסרמן", אמר יורא. "ולדימיר אהרונוביץ' וייסרמן". מצחו של האיש התבהר. "אה, וולודיה", אמר בהקלה, כתוהה מדוע לא נאמרו הדברים קודם. "בטח. שם", והצביע לרחוב צדדי שטיפס מרחוב השלום לעבר ההרים. הנה, שם: מהלך כמה צעדים מן המיקום המקורי ניצב מבנה הטיסה, לא עוד הוטל, אמנם, אלא מה שמכונה כאן "טורבאזֶה", כלומר, ככל שהבנתנו משגת, "בסיס טיולים"; ואכן, המבנה היה מלא עד אפס מקום בני נוער שהגיעו במאורגן מצ'רנוביל, ואף חדר לא נותר, כך פקידת הקבלה אטומת הפנים, למי שלא טרח והזמין את מקומו מראש.
"וייסרמן", אמרנו, הפעם בכוחות עצמנו, שכן כמה דקות קודם לכן לחץ יורא את ידינו בכוח, זינק למכוניתו ופרץ בסערה, מתיז עננות חצץ, במעלה הדרך בואכה אוז'הורוד
(Uzhhorod). שלפנו מן הארנק את כרטיס הביקור שדודתי, באופן בו נוצְרים כל מה ששייך למחוזות הילדות האבודים, שמרה איתה זה שש שנים, מאז ביקורה הראשון בעיירת הולדתה: "ולדימיר אהרונוביץ'".
"אה, וולודיה", ניאורו פניה של הגברת, ואפילו שיערה הצהוב דומה שהתבהר יותר. "וייסרמן. טלפון. דוֹמוּ". היא הרימה את השפופרת שעל שולחן הכתיבה בקיטון הקבלה הזעיר, טלטלה אותה עד שהחוטים קשקשו וחייגה. שמו של ולדימיר אהרונוביץ' נקרא פעם ופעמיים אל תוך השפופרת. אך השפופרת לא הגיבה. "אָלוֹאָה, אָלוֹאָה", קראה הגברת הצהובה ברגש רב אל תוך המכשיר. "אלואה!", וקשקשה שוב בחוטים בכוח, אך הטלפון שעל השולחן, שגם בכל הימים שלאחר מכן התעקשה להשתמש בו על אף שיתוקו הניכר לעין, סירב להשמיע קול, ולבסוף הטיחה את השפופרת על כנה, יצאה מן הקיטון וניגשה לטלפון הציבורי המוצמד לקיר (בתוך ראחוב אין צורך במטבע), ושם הצליחה ליצור את הקשר המיוחל. במלים פשוטות ובתנועות ידיים הובהר לנו שוולודיה, ולדימיר אהרונוביץ' וייסרמן, עומד להגיע.
מאותו רגע והלאה נפתרו כל בעיותינו. ליתר דיוק, מאותו רגע שנכנסה בדלת הדמות הגדולה, הגמלונית מעט, שכרס מידות מיטלטלת לפניה. מעליה נתנשאו פנים גדולים עטורי שפמפם דליל. מצח גבוה שבליטה גדולה מזדקרת ממנו; שפתיים עבות, חושניות, אדומות מאוד, זרות לפנים הגדולים. זה היה וייסרמן, ולדימיר אהרונוביץ'. ומעתה היו מצוקותינו כלא היו. החדר שלא היה נתפנה באורח פלא. הטפסים מולאו: ולדימיר אהרונוביץ' וייסרמן אינו זקוק לשפה משותפת כדי להבין מי אנו ומניין אנו באים. לא הכתובת המסובכת שלנו הרתיעה אותו, ולא בורותנו ביידיש, ולא התפוסה הגבוהה של בני הנוער מצ'רנוביל. וייסרמן, דומה, איננו וייסרמן בלבד, מנהל הטורבאזה של ראחוב. לעתים, במהלך הימים ששהינו שם, דומה היה עלינו שבדמותו המסורבלת משהו של ולדימיר אהרונוביץ', וולודיה למכריו ומוקיריו (בהם נכללים, נדמה, אזרחי העיירה כולם, מקטן ועד גדול), נתגלגלה בדיוק נמרץ דמות היהודי המזרח אירופי הארכיטיפי – "החוכר של הפריץ": זה שאצבעו הזריזה שרויה בכל, מגלגלת כל "עֵייסק", מגלה בזריזות כל "רֵייווח" שאפשר להפיק, כל עניין שיש בו תועלת, ועל פיו יישק דבר. יהודי טרוד, זריז וממולח, ידו בכל ויד כל בו.
ואכן, גם בקרפטורוס היו המתיישבים היהודים הראשונים, פליטי פרעות חמלניצקי באמצע המאה ה־17, חוכרי הזכיונות: הזיכיון לייצר ולמכור יי"ש, לקנות את התבואה ולמכרה, לכרות ולמכור את העצים ולהשיטם במורד הנהרות אל מחוזות שלא נתברכו ביערות צפופים כאלו של קרפטורוס. כמו במזרח אירופה כולה, היו יהודי קרפטורוס "המניע של כלכלת הארץ הכפרית, הנבערת והנחשלת", כהגדרתו של שמעון ריינהרץ, ומן הסתם שנואים בדיוק בשל תפקידם זה. בנוסח המודרני פני הדברים נראים שונים לגמרי: דומה שאין איש אהוד ומקובל על בני המקום מוולדימיר אהרונוביץ'. בטפיחה על השכם, בהתבדחות של בן המקום, בהסתודדות כאן ומלה קצרה שם, פותר וולודיה כל בעיה ומיישר את כל ההדורים הנקרים בדרכו. וולודיה האהוב. ואולי אכן כך הוא. ובכל זאת לרגעים אנו תוהים אם ולדימיר אהרונוביץ', על אף יחסי הידידות שהוא מנהל, כך נדמה, עם כל מי שצריך בראחוב ואולי גם עם כל מי שלא צריך – שהרי זה אף פעם לא מזיק – ועל אף אותה אשה בת המקום שהוא חי איתה, אינו בסופו של דבר אדם בודד מאוד.
על כל פנים, למתבונן מן הצד נדמה כי ראש וראשון הוא לאזרחי ראחוב; והעובדה ששנה אחר שנה זכתה ראחוב בפרס העובד המצטיין בתחום התיירות, התחום שעליו מופקד וייסרמן (אם כי בהחלט לא היחיד שבו הוא שולח את ידו), עובדה זו אינה מפליאה אותנו כלל וכלל. שכן גם לתייר המזדמן וייסרמן הוא המציל והמושיע. נתקעת בלי כסף מקומי לאחר שמשרד החלפת הכספים נסגר? ולדימיר אהרונוביץ' יסייע לך. ברצונך להתקשר לארץ רחוקה ואקזוטית, שאף טלפוניסטית בפלך עוד לא התקשרה אליה – ישראל למשל? ולדימיר אהרונוביץ' יסביר בסבלנות אין קץ למרכזנית מה עליה לומר לקולגה שלה בקייב. ולדימיר אהרונוביץ' מסדיר את בואן של קבוצות הנוער מצ'רנוביל ושל קבוצות ספורט החורף מלבוב. הטורבאזה שהוא מנהל מלא תמיד עד אפס מקום. יום אחד הוא בגבול, מלווה יהודים חרדים שבאו להשתטח על קבר הסבתא; יום אחר הוא באוז'הורוד, מסדר מה שצריך במשרד התיירות המחוזי – או היכן שצריך. ולדימיר אהרונוביץ' וייסרמן מסדר הכל. לפעמים נדמה לנו במהלך הימים ששהינו שם כי וייסרמן מנהל ביד רכה אך תקיפה את העיירה כולה, ואין יוצא ואין בא בלעדיו. לא בכוח, חלילה. בדרכי נועם; מתוך התעמקות בדרכי העולם שבתוכו הוא חי ומתוך כך שהוא משכיל להפעילן ולהפיק מהן תועלת. ונדמה שלא במקרה בין שני היהודים הצעירים יותר שבאו לראחוב אחרי המלחמה, הוא זה הדובר יידיש: שפתם של היהודים ההם, היהודים שאותם תיארו בכישרון כה רב – זה באהבה, זה מתוך זעם הקרוב לשנאה – שלום עליכם מכאן, ומנדלי מוכר ספרים מכאן.
אבל לווייסרמן, ולראחוב, ולאוקראינה, יותר מפן אחד. כאשר, בתום טיפוס קצר במדרגות עץ רקובות אל מעין קרפיף מאובק וצעדה לאורכו של מסדרון מאובק עוד יותר, מצופה בשרידי מרבד שנשחק עד לסיביו, אנו נכנסים למשרדו של וולודיה, אנחנו נעצרים לרגע דום, ופליאה ממלאת את פינו. המקום הזה הוא מקום שקפא, או הוקפא, ברגע מסוים בזמן, אחד הרגעים – לא משנה איזה – של שיאה, הממושך, של התקופה הסובייטית: חדר הקומיסר. הדלת הנפתחת מרעידה את אניצי האבק, המרחפים בחדר וצונחים מרטטים אל שטיח הלבד הדהוי, אך הריח המעופש עומד בעינו. גם פתיחת החלון אינה יכולה להוציא או להכניס לכאן את הזמן. הזמן עומד כאן מלכת. זהו חדרו של ולדימיר אהרונוביץ' וייסרמן, קומיסר התיירות (תואר לשעבר, מן הסתם) של ראחוב. שורה של דיפלומות מכסות את הקיר, ומכולן, בזו אחר זו, מציץ אותו קלסתר פנים בלתי נשכח: ולדימיר אחר מזעיף אלינו מבט, הלוא הוא ולדימיר איליץ' לנין. קלסתר פניו של לנין משוכפל כאן לאורך הקירות כאילו לא קרה כלום מאז המהפכה, כאילו לא היתה פרסטרויקה, לא נותץ שום קיר בברלין, וודאי שאין כל ליברליזציה פוליטית או כלכלית: לא בתוך החדר הזה. ועם זאת, האמת, למעשה, הפוכה, לפחות ככל שניתן לעמוד עליה מתוך המציאות הסובבת את החדר: בלי לשנות דבר, בלי לשפץ או לחדש, בלי להטריד ממנוחתו ולו גרגר אבק אחד, משכיל ולדימיר אהרונוביץ' – אולי היחידי בעיר הזאת – לצעוד עם הזמן. יהיה כיוון התקדמותו אשר יהיה.

ג. רפסודאים וחסידים
האמת היא שטיפוס היהודי המקורי של ראחוב היה בעיקרו שונה מאוד מאותו דיוקן ארכיטיפי של היהודי המזרח אירופי ששורטט קודם. יהודי קרפטורוס, ויהודי ההרים בפרט, נעשו עד מהרה דומים לנוף הפראי שבתוכו חיו. כבר במאה ה־18 היה היהודי של קרפטורוס לא העסקן, המלווה בריבית, חוכרו של הפריץ, אלא דווקא עובד אדמה חסון. יהודי האזור היו איכרים, כורמים ויוגבים, חוטבי עצים, עגלונים, שורפי סיד ונפחים, מגדלי צאן ומגבני גבינות. היו פה – אולי היחידים באירופה באותה תקופה – בוקרים ונוקדים יהודים. הם חכרו שדות מרעה וגידלו בהמות. הם בצרו ענבים ועשו את יין הפסח שלהם בכוחות עצמם. במארמרוש (Maramures), המחוז המנהלי שראחוב שוכנת בו, חיו אף "כ־10,000 רפסודאים, עם חזק וגבה קומה, וביניהם גם יהודים אמיצים, בעלי שיער אדום!".
בקצרה, היהודים בראחוב במאה שעברה חיו חיים שהיום היינו רואים בהם חיים בריאים, קרובים לטבע, וחדורים באותם כוחות חיים שהקרבה לטבע מעניקה. אלא שלא כך נראו הדברים במרכזי היהדות האורתודוקסית. "נחשלותם של יהודי קרפטורוס", מסביר שמואל הכהן ויינגרטן, "היתה תוצאה

דומה שאין איש אהוד ומקובל על בני ראחוב מוולדימיר אהרונוביץ'. בטפיחה על השכם, בהתבדחות של בן המקום, בהסתודדות כאן ומלה קצרה שם, פותר וולודיה כל בעיה

הכרחית של תנאי החיים בהרי הקרפטים… נתרופפו קשריו של המתיישב היהודי עם עברו ועם ציבור יהודי. הוא נעזב לנפשו, ולפעמים פרק כל עול – ". במסמכי התקופה מסופר על יהודים שהיו מוכרים בשר בשבת, ואפילו על בחורים ובחורות מכמה כפרים שהיו מתאספים בשבתות לרקוד בצוותא, רחמנא ליצלן! ברי כי מצב דברים נורא כזה לא יכול היה להימשך; ורבי מנדל מקוסוב דאג לכך שאכן לא כך יהיה. "ביד רחומה, ביד אוהבת" הפריד בין בחורים ובחורות על ידי כך שארגן זמירות שבת חסידיות לבחורים ומריטת עופות משותפת לבחורות, כי צריך היה "לשחרר לחץ", כפי שהגדירו זאת הגליצינרים, לשחרר את כוחות החיים העצורים ביהודים העזים האלה, יהודים הרריים. עד כדי כך העמיקה שושלת קוסוב בטרחתה להחזיר יהודים אלה למקומם הנכון – לרוח ולא לגוף – שבנו של ר' מנדל, ר' חיים מקוסוב, שלח להביא חייט יהודי לכפרי מארמרוש, שיתפור להם בגדים של יהודים. כי לא די בכך שבעלי גוף וחסונים היו, הבחורים והבחורות הללו לבשו את מלבושי האיכרים, ומי יודע לאן היו פני הדברים מגיעים.
צלחה בידו מלאכתו של ר' חיים. קרפטורוס, ומחוז מארמרוש בפרט, הפכו למעוז החסידות. המעוז המבוצר, העיקש, הקנאי ביותר שבה. אהבתם של חסידי קרפטורוס לרבם היתה לשם דבר. מרבית מחוז מארמרוש השתייך לבית ויז'ניץ, וכמה פעמים בשנה היו החסידים מתאספים ונוסעים בשיירות אל הרבי. מתאר אחד מחסידי האדמו"ר ר' מנדלי מוויז'ניץ (שנת 1870): "אין אנו נוסעים במסילה הכבושה, אבל דרכנו דרך השביל בין ההרים. כ־300 איש מתכנסים יחד מצוידים בקמח תירס וגבינת עזים ובטלית ותפילין. שמים אותם על כר הסוס ורוכבים בין הרים נוראים התומכים בגאוותם שחקים – והצוקים הבולטים מתוכם מבהילים את האדם בגודלם. אם משיאם תעיף עיניך והבתים ייראו לך כגרגרי חרדל. הרים אשר השלג לא נמס מעליהם גם בתקופת תמוז. לפעמים הרים אשר הם ישרים כסרגל חוסמים עלינו את הדרך… גם באקדוחים אנו מזדיינים מפני השודדים אשר מצויים שמה".
בלי ספק יש בשגיאותם של ההרים הפראיים, שבמאה ה־18 ניתקו את תושבי מחוז מארמרוש מן העולם הנושב, כדי לעורר בלב אלו החיים בצלם כמיהה למקום אחר, לעולם אחר שמעבר להרים, שבו, ודאי, יש את כל מה שאין כאן, בחבל הארץ המסוגר והנידח; ומאידך, ההרים עצמם חדורים איזו רוחניות נשגבה, פראית, המעוררת היא עצמה איזו כמיהה לא ברורה וחסרת שם. עוצמתם אדירה, אכזרית. בחורף משתוללים שם כוחות הטבע ממש; ולא יקשה להבין מדוע היו יהודי חבל מארמרוש בין אלו שנהו אחר משיח השקר יעקב פרנק מפודוליה. כך או כך, יהיו החיים שחיו יהודי קרפטורוס עזים וחסונים ככל שהיו, אין ספק שלטעמה של יהדות גליציה, שמקרבה באו במקור, לא היו חיים אלה קשורים דיים לחוט הטבור של היהדות, לרוחניות היהודית, ולא די מנותקים מן הגוף ומן הטבע. שני אלה לא היו "יהודיים" דיים, ואולי לא יהודיים כלל. וכאן נכנס רבי מנדלי בפרץ.
קשה לנו, בסביבה החילונית היום, לתאר לעצמנו את מסירותם של החסידים לרבם. המספר בציטוט הקודם הוא במקצועו "מנפץ סלעים", ומי שמסר את הדברים מפיו, עובר אורח שנתקל בו במסעו בקרפטורוס, מתארו כך: "…מכנסיים רחבים מכסים את בשרו, ציציותיו נגררות עד קרסוליו והוא יושב על גל אבנים ומנפצן לרסיסים. ניגשתי אליו, הושיט לי את ידו הגסה אשר אצבעותיה מחותלות במטלית ונתן לי שלום… מפולין אתה? אני נוסע מדי שנה בשנה עם חברי לקבל פני הצדיק ר' מנדלי מוויז'ניצה. מזגו הטוב, קלסתר פניו לא ימוש מזכרוני. הד נגינותיו מצלצל תמיד באוזני. מלה היוצאת מפיו חודרת אל הלב, לבי מלא געגועים, מונה אנוכי את הרגעים בכל שנה לקבלת פני הצדיק…".
ואולם למרבה הצער, לא רק דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב כאלו של האיש הפשוט הזה היו שם בקרפטורוס. המדנים בין חסידים ומתנגדים, ואף בין הרבנים והחצרות השונים, הגיעו לעתים לשיאים מסמרי שיער ממש. קשה במיוחד היה מצבם של רבנים "מתנגדים", גדולים בתורה ככל שהיו, שנתקבלו לכס הרבנות בערים ובעיירות חסידיות. שנאתם של חסידי העיר מונקאץ' לרבה הפרושי חיים שרייבר־סופר הגיעה לכדי כך שזרקו את ספרו, "מחנה חיים", לבית הכיסא. רב אחר, ר' יעקב צבי וואלדמאן, רבה של בורשה, נודה והוחרם על ידי חסידי ויז'ניץ משום שהגדיר כ"עבודה זרה" את התפארותם ברבם כבמלך המשיח; והוא הגיע עד פת לחם. מחלוקת מרה ניצתה על רקע החידוש של שירי תפילה בבית הכנסת, ובבֶּרֶגְסאס (ברהובו באוקראינית) עזב הרב את בית הכנסת ולא חזר לשם עוד לאחר שעבר לפני התיבה שלו חזן אחד, "ריק ופוחז – עם שישה כלבים משוררים". ועד כדי כך מיררו חסידי העיר חוסט את חייו של ר' עמרם בלום, אף שהיה גדול בתורה, שסיכם ואמר: "למה קראו למחוז זה מארמרוש? כלום לא הספיק היה לכנותו 'מר'? אלא שאין 'מר' לבדו ממצה את המצב, שהוא 'מר מרוש'!…".
המחלוקות לא נתגלעו רק בין חסידים למתנגדים. להפך, כאשר פרצה מחלוקת בין זרם חסידי אחד למשנהו, היא נוהלה במרירות ובחריפות וללא כפרה. מחלוקת עקובה מדם (תרנגולות) התקיימה בין חסידי סיגֶט (שושלת האדמו"רים לבית טייטלבאום) ובין חסידי ויז'ניץ במשך שנים על רקע סכסוך טריטוריאלי בתחום השחיטה, וכדי כך הגיעו פני הדברים שחסידי ויז'ניץ האשימו את חסידי סיגט כי הלשינו לז'נדרמריה על האדמו"ר הצעיר ר' ישראל לבית ויז'ניץ, כדי שיגייסוהו לצבא ביום ברית המילה של בנו הבכור! לעומתם החלו חסידי סיגט חוטפים את קופסאות הצדקה של רבי מאיר בעל הנס, שנקבעו על ידי כולל ויז'ניץ לפרנסת עניי ארץ ישראל. גרועים מכולם היו כנראה חסידי הרב חיים אלעזר שפירא ממונקאץ', בתחילת המאה הנוכחית, שנהגו – בין היתר – לפזר מסמרים במקווה של יריביהם; וכדי כך ניטשה המלחמה בין חסידי הרבי ממונקאץ' לחסידי הרבי מבאלז, שעיתונאי יהודי זר שסר למונקאץ' כתב: "וכי מה הם אמריקה ואסיה עם כל ארמונותיהם ואוצרותיהם, קיסריהם ומלחמותיהם, לעומת המלחמה הגדולה שבין הרבי ממונקאץ' ובין הרבי מבאלז הנמשכת זה שני דורות ובה משתתפים דרי מַטָה וצבאות השמים, השרפים וכוכבי מעלה כאחד".
קנאותה של המנהיגות הרוחנית של יהדות קרפטורוס היא זו שבמידה רבה הביאה לחיסולה, שכן יותר מאשר בכל מקום אחר נלחמה המנהיגות הזאת בציונות. על אף המרחק, הגיעו הדי ההתעוררות הציונית עד להרי הקרפטים. יהודי קרפטורוס שמעו על ארגון שיירות לארץ ישראל, וכאשר מצאו מחשבי קצין כי שנת תרס"ו היא שנת "עת רצון" לביאת המשיח, ארזו רבים מיושבי הכפרים את חפציהם הדלים וישבו על מקלם ותרמילם – שהיו מונחים ליד מיטותיהם גם בשנתם – וחיכו לאות, לקול שופרו של משיח. הקנאים נלחמו בחירוף נפש, בשיניים ובציפורניים, ב"עוכרי ישראל" הציונים. באחד הקונטרסים של מתנגדי הציונות אף סופר על חתונה חלוצית שנערכה בארץ ישראל בליל "כל נדרי" ובה סעדו בצלי חזיר! כמו במלחמה בין חצרות החסידים, שום אמצעי לא נחשב פסול בעיני הקנאים.
בכל זאת, פעולתם העיקשת של הציונים נשאה פרי, וב־1924 הונחה אבן

במאה ה־18 חיו היהודים בראחוב חיים שהיום היינו רואים בהם חיים קרובים לטבע וחדורים בכוחות שהקרבה לטבע מעניקה. אלא שלא כך נראו הדברים במרכזי היהדות האורתודוקסית

הפינה לגימנסיה העברית של מונקאץ' בניהולו של ד"ר חיים קוגל. באותה שעה התאספו חסידי הרבי בבית הכנסת, והרב הכריז בטקס עתיק חרם על "בית התיפלה", מקור הטומאה והגוֹיוּת. "הקהל שמע בחרדת לב את המלים הארמיות של הנוסח המסורתי ותקיעות השופר שפילחו את חלל הבית, והנרות השחורים שהודלקו הרקידו צלליהם על קירות הבית והטילו אימים על הנאספים", כתב א. סולה. הטקס הסתיים בקללה נמרצת ובהבטחה כי במהרה ישקעו הבניין ובוניו מתחת לפני האדמה כעדת קורח בשעתה.
רבה הזקן והקנאי של מונקאץ' הוריש את מלחמתו בציונות – או במינות, כפי שכינה אותה – לחתנו, ר' ברוך רבינוביץ, שעלה לכס הרבנות לאחר מותו. כחותנו לפניו ראה ר' רבינוביץ את הציונות כמוקצה מחמת מיאוס, וכמוהו הוציא פסק כי מי שישלח את ילדו לבית ספר ממלכתי או ציוני, לא יזכו הוא וצאצאיו עד לניני נינים לא לעולם הזה ולא לעולם הבא: איסור נורא, שאף יהודי דתי לא היה יכול לעבור עליו. סבי, ראש הקהילה של ראחוב, היה ציוני גדול שהיה מנוי על "העולם" והשתוקק בכל מאודו לעלות ארצה. אבל רבו של אביו, סבא רבא שלי, אמר "לא". סבי נשאר בראחוב ומת באושוויץ. הקהילה נספתה. ר' ברוך רבינוביץ עלה ארצה. שנתיים שמר על פרופיל נמוך; ואז נתפנתה משרת הרב הראשי לתל אביב, ור' רבינוביץ חשב שהוא מתאים למלאה, בהציגו את עצמו כ"ציוני גדול ומציל יהודים". אלא שאז נודע הדבר לד"ר חיים קוגל, ראש העיר חולון, שהשקיע לפני המלחמה מאמצים עצומים בהבאת ההשכלה והציונות ליהדות קרפטורוס, וד"ר קוגל לא החשה. הוא חשף ברבים את פרצופו של הרבי, וזה נמלט לברזיל. לקהילתו הדבר כבר לא שינה הרבה.

ד. בהרים
שמץ מהווייתם הכפרית החסונה של יהודי קרפטורוס של המאה ה־18, לפני שירדה עליהם יד המשי של ר' מנדלי מקוסוב, יכולנו לטעום ביום שיצאנו מראחוב אל ההרים. ההרים מקיפים את ראחוב, מגוננים עליה, סוגרים עליה; אולי חונקים אותה. אי אפשר להרים את המבט בלי להיתקל בהם. היום היה בהיר ויפה, יום חם, חם מאוד אפילו, וכרי הדשא שכיסו את המדרונות הנמוכים היו זרועים פרחי קיץ צהובים וורודים. ראחוב אינה עיירה גדולה, והמדרונות מתחילים מיד משמסתיימים מעט הרחובות הבנויים בצפיפות המתרחקים מן הנהר. עלינו בדרך לבּורקוט, הדרך שכל קייטן הבא לראחוב חייב לטפס בה, שכן היא מובילה אל המעיינות המינרליים של המקום, שלהם, כלכל המעיינות המינרליים, מיוחסות סגולות מרפא מצוינות. אהבתי את טעם הגופרית הקל שלהם; ואהבתי את האופן הפשוט, המוצנע, שבו זולגים המים, גאוות העיירה, מסדק קטן בצלע ההר אל תוך האדמה. בדרך כלל אין אפילו שביל שמסמן היכן יש לסטות מדרך העפר הקטנה אל המדרון כדי להגיע למים: הכל יודעים היכן הם בוקעים מן ההר.
בשיפולי המדרון מתחרה מעשה ידי אדם ביופיו הטבעי של ההר: זוג פסלי עץ אדירים, כל אחד מהם מגולף מגזע עץ שלם, חולשים על הדרך. חיוניותם עצומה, הם כמו בוקעים לצאת מתוך העץ שבו נוצרו. הנחתי כמובן מאליו שלפני ישו ומריה, אך ואסילי, נהגנו הצעיר והחביב, טען שהם פשוט גבר ואשה. ייתכן. זה לא מאוד משנה, מה שם קוֹרָא להם: ברור שיוצרם, פסל מקומי, שאב מיותר ממסורת אחת כשעשה אותם. יש בהם את מלוא עוצמתם של אלי הטבע העתיקים, דמויות שכאילו נולדו להר עצמו, לעץ ולאבן, בגלל הפשטות הגדולה והחספוס שיש לחומר הטבעי; ועם זאת אין ספק שגם מסורת ארוכה של גילוף ופיסול בנוסח הנוצרי, של הצלוב ואמו הבתולה, טבועה בצלמים המופלאים הללו. קצת הלאה במעלה המדרון מגולפת בעץ, לא כפסל תלת ממדי אלא רק חרוטה בו (באופן המעלה משום מה על הדעת את הפסלים המדהימים של איי הפסחא), המדונה – אין לי ספק שזאת היא – ידיה משולבות לפניה, מונחות, נוגות, על העץ שהיא אסורה בו, מסוככות על זכר התינוק בגוף העץ שלה, וחמלת עולם נשקפת מעיניה. הפַּסָל הזה, שהשכיל למזג ביצירותיו את כוחן של מסורות רבות עם עוצמתו של החומר הטבעי שבו הוא עובד, הוא פסל נפלא. ונדמה שרק כאן, על המדרון ההולך ונעשה תלול ככל שהוא מגביה, עדיין קרובים ליישוב אך כבר יונקים את עוצמתם מן ההר ומן הטבע ההולך ונעשה פראי ככל שמטפסים בו, יכלו הצְלמים הללו להיווצר.
ככל שעולים בהר נעשה המדרון חד יותר והעצים צפופים יותר. תחילה, דרך

על אחד הקברים מנצנץ גליון נייר לבן, מפתיע. אינני יכולה לעמוד בפני סקרנותי ואני הופכת: הזמנה לחתונה, העתידה להיחגג בברוקלין היום בערב

ארוכה, הוא טלוא חלקות אדמה מבוראות. רק כאן עדיין אפשר למצוא שריד לבתי העץ הישנים, המקוריים, שקדמו לבתי הלבנים הבורגניים של העיירה. גם האנשים שונים. מרבית אלה החולפים על פנינו בדרך, ואף הם מעטים, הם זקנים וזקנות. כולם לבושים בבגדי הקיץ הרוּתֶניים העממיים המסורתיים: חולצה לבנה עם צווארון רקום גבוה, תחובה במכנסיים שחורים תפוחים, לגבר, חצאית ומטפחת שחורות וחולצה "רוסית" רקומה לאשה. בפורים, כך סיפרה לי דודתי, היו מרבים להתחפש לאיכרים ולאיכרות, והשמחה היתה גדולה. הרבה לפני זמנה של דודתי, לפני ששבה וטלטלה אותם ידו של ר' מנדלי עמוק אל תוך ההוויה היהודית של מזרח אירופה, אל הקפתן והפאות, אל החדר והשטעייטל, היתה זו, כאמור, גם תלבושת היומיום של היהודים. אחר כך הציץ שריד לאותם חיים כפריים עזים ותוססי חיים רק בפורים. ובשמחותיהם הפראיות של החסידים, שצעקותיהם בלילות, שירתם ורקיעת הרגליים כדת היו מפחידות את הילדים במיטותיהם.
ואסילי מבקש מאחד האיכרים המטפסים בשביל להצטלם למען התיירים. זהו זקן קטן קומה, צנום, חבוש במגבעת השחורה המסורתית, שעל פניו החומים חרוצי הקמטים חולש אף ארוך שדומה משמש בעיקר לצורכי חקירה ובדיקה. הוא נושא על שכמו – ראה זה פלא, כמו באגדות – מוט ובקצהו צרור צרור במטפחת שחורה גדולה. האיש מסכים, אך חוקר: מניין הם? מישראל, מסביר ואסילי. לוואסילי עצמו אין המלים "ישראל" או "יהודים" אומרות כלום. אבל ממש כלום. טלוויזיה העוסקת בנושאי חוץ מן הסתם אינו רואה, גם אינו קורא עיתונים. ההיסטוריה מתחילה אצלו בערך בעשר השנים האחרונות, בשינויים הגדולים שהתחוללו באימפריה הסובייטית. זה מוזר, קשה לשאת אפילו: מְחייתה של ההיסטוריה כאילו לא היתה, מְחייתו של העבר שהתקיים פה כה חי ותוסס, מְחיית העבר המשפחתי שלי עצמי – כל זה מכאיב אולי יותר ממה שעולה מן השיחה הקצרה בינינו ובין האיכר הקשיש:
"אה, איזראיל! איזראיל, ז'יד".
אנחנו מהנהנים.
"ז'יד חורושו, ז'יד טוב", אומר הזקן ומציץ בנו מעיניו הקטנות, המצומצמות כנגד השמש בקיץ וסופות השלגים של החורף: "ז'יד טוב".
אנו איננו אומרים דבר, וממילא אין ביכולתנו לנהל שיחה. רק מתבוננים בו, והוא בנו, וכעבור רגע הוא מושך בכתפיו, משמיע קול של ספק יריקה ספק סיום שיחה, מכתף את צרורו ובלא מלת פרידה מוסיף לעלות הלאה. האשה הזקנה שטיפסה לצדו איננה אשתו, כך מתברר, כי היא נפרדת ממנו ומתחילה לצעוד לעבר בקתה השוכנת במרחק מה על המדרון  ולצדה כמה ערמות שחת. אנו חוזרים למכונית וממשיכים לטפס.
אין לדעת מה באמת חושב הרותני הזקן. ייתכן שאמר מה שחשב: היחסים בין הרותנים, התושבים הסלאבים המקוריים של האזור, ליהודים לא היו עוינים כל אותן שנים ממושכות שחיו אלה בצד אלה. העוינות באה מהצד ההונגרי. שוטרים הונגרים היו אלו שאספו את כל היהודים בעיירה, באפריל 1944, וכינסו אותם בחצר בית הספר המקומי. מאלו ששהו שם, בחצר בית הספר, באותם שלושה ימים באפריל, לא נותרו רבים. היהודי היחיד בראחוב שנולד בעיירה וחזר אליה אחרי המלחמה לא היה שם: זהו היהודי השני של סיפורנו. ארני ניימן.
דומה שמכל שלושת היהודים האחרונים של ראחוב, דווקא ארני הוא המגלם בגופו את ההוויה היהודית בעידן הסובייטי. הוא נעצר – למזלו – עוד לפני המלחמה, בהכשרה בבודפשט, בעוון ציונות; הוגלה ונאסר בברית המועצות; ועם פרוץ המלחמה הוגלה, ככל האזרחים הזרים, למחנה עבודה בסיביר. שם ישב שבע שנים, ושרד. הוא חזר, כך שמעתי טוענים, כקומיסר: ממונה מטעם, מי שמפחדים ממנו. אם זה נכון ואם לא, היום הוא יושב, פקיד ממשלתי בדימוס, באור הקיץ הגווע על ספסל בפאתי בלוק הדירות הסובייטי הגדול והמתקלף שהוא גר בו, סמוך לבלוק הדירות הגדול והמכוער שהוקם על הריסות בית סבי, מתחמם בשמש אחרונה ומשלח בנו בדיחות יהודיות. הוא היה בנו של הקצב, ובתוקף תפקידו, כך הוא מספר, הביא בשר לכל בתי העיירה, גם לבית סבי. הוא טוען שהלך לכיתה אחת עם אבא שלי, אך טועה בארבע שנים. אבל מה הן כמה שנים לכאן או לכאן, אחרי כל השנים הרבות שעברו מאז, וכל הדברים הנוראים שקרו בהן, פה באור הערביים הרך על הספסל. ארני משלח בנו עוד בדיחה, הכוללת הפעם יהודי, צרפתי ורוסי, ומשתפל עוד קצת מטה על הספסל: השמש מיטיבה עם הרגל החולה, ורק תקופה קצרה בשנה יש כאן שמש.
לא, בארני ניימן לא ניכרים אותם יהודים קרפטורוסים הרריים חסונים של המאה ה־19 יותר משהם ניכרים בווייסרמן. אותם מזכיר לי דווקא איליה, המהנדס: היהודי השלישי. הוא אינו רפסודאי אמיץ אדום שיער בחולצת איכרים רקומה, אלא מהנדס שבבי מחשב הלבוש ברישול כלשהו על פי הנוסח הרוסי של היום; אך הוא קרוב במשלח ידו ובאורח חייו לבני המקום הסובבים אותו, לפחות לאלה המנויים על האינטליגנציה של ראחוב. כמו יהודי קרפטורוס הכפרית לפני כמה מאות שנים, נעשה חלק מן הסביבה שהוא חי בה. איליה עובד כמהנדס באחד המפעלים האחרונים שעדיין לא נסגרו באזור. אביו היה כאן מהנדס לפניו, הוא נשלח לכאן על ידי הממשלה הסובייטית כשאיליה היה ילד, בתום מלחמת העולם השנייה. ובכל זאת נדמה שגם איליה, כווייסרמן ידידו הטוב, חי כאן מבודד במידת מה. בתו הלנה נולדה כאן, אך היא לומדת באוניברסיטה ליד לבוב. סקרנותה גדולה מדי, משיכתה להשכלה עזה מדי: תכונה יהודית? כך או כך, היא לא יכלה להישאר כאן, בין הילדים שלמדו איתה באותו בית ספר תיכון שגם אבי ודודתי למדו בו. אם תוכל, לא תחזור לכאן.
וכך, בסוף היום, אנו משרכים את דרכנו, בהנחייתם הנדיבה של איליה ובתו, אל האתר היהודי האחרון: בית הקברות. באור הדועך, לקול דנדון פעמוני העזים, בין המדרונות עוצרי הנשימה ביפי בין הערביים החולף, המתעתע, שבו בתים, דמויות, ציפורים ועזים כמו מופיעים ונעלמים, דומה שבית הקברות העתיק הזה, על מצבותיו השחוקות המוטלות ברובן על הארץ, הוא מקום של פיות. אבל בבית קברות יהודי אין מקום לפיות; רק לעזים של השומר המקומי, הרועות כאן כחלק מן ההסכם בינו ובין השלטונות, ואולי בינו ובין היהודים שרידי הקהילה בתפוצותיה, שעדיין באים לפקוד קברי משפחה: הוא שומר על המקום ומרחיק ילדים משתובבים ובריונים מזדמנים, ובתמורה יש לעזיו הזכות ללחוך את העשב הרענן. העזים משמיעות בפסען צלצולים דקים, עדינים, המתפזרים בין המדרונות המזהיבים באור אחרון, ודנדונים דקים מבנות מינן שעל המדרונות הגבוהים ממול עונים להן. את קבר סבא רבא וסבתא רבא שלי, היחידים הקבורים כאן, לא הצלחנו למצוא: המסורת היהודית קוברת את האדם בשמו ובשם אביו ואמו בלבד. שמות משפחה אין. והרבה מהאותיות נתבלו.
על אחד הקברים מנצנץ גליון נייר לבן, מפתיע, מבהיק בבוהק חדש וזר בינות לאבנים השחוקות, בין גדילי הדשא והאור הערפילי. אינני יכולה לעמוד בפני סקרנותי ואני הופכת: הזמנה לחתונה, העתידה להיחגג בברוקלין היום בערב. סבתא חנה־שיינדל מתבקשת לתת את ברכתה לחתונת נינתה. בדף המצורף רשומים כארבעים או חמישים שמות, כל צאצאיה של סבתא חיה־שיינדל, שתעמוד זכותה לנינתה אסתר ותזכה אותה בחיים טובים ובבנים הרבה.
אבל בשעה שאנו שוכבים שרועים על העשב הרך ומתבוננים במדרונות הגבוהים ההולכים ומאפילים, מחווירות המצבות הישנות ושב ומעמיק בי זכרון ההרים שטיפסנו בהם היום. ככל שעלינו הלך ההר והופקע מרשות בני האדם, שב להיות שייך לעצמו. העצים צומחים עליו אנכיים וצפופים; צמחים אחרים, למעט פטריות, כמעט אינם יכולים לגדול בעבי היער. השמש נלכדת בין הענפים והעלים, שוזרת בהם מקלעות של אור חיוור. גבוה יותר על ההר, היכן שהיער הופך למצודה צפופה, האור הזה שוב אינו מגיע לעומק העצים, ואתה נע בתוך עולם של אפלולית ומסתורין.

ה. לילה סובייטי
החוזר מן ההרים אל העיירה צולל לתוך עולם אחר. על המדרכה האפורה של הרחוב הראשי, בכיכר השלום, מול ציור הנערה הפיונירית המרוח על כל גובה קיר הבטון של בית הספר התיכון במיטב סגנון הריאליזם הסוציאליסטי, טלטלה דמות גדולה את כרסה כספינת נהר המבקיעה לה דרך בין סירות דייגים: ולדימיר אהרונוביץ'. וייסרמן לחץ את ידנו, טפח על שכמו של ידידו איליה, חיבק את הלנה והזמין את כולנו לחידוש לא צפוי בראחוב: בר־מסעדה. ירדנו במדרגות חדשות, ובכל זאת כבר כמו ישנות, אל חלל שזה עתה נוצר בין קירות מסוידים. סביב לפוסטר ענקי של מפל מים – כמו הפוסטרים התלויים בדרך כלל על קירות של סוכנויות נסיעות – נתלתה מקלעת של פרחים מלאכותיים, כמזבח־מעט לאל התיירות. את מה שמכונה כאן קפה לקח זמן רב להכין, מה שאין כן כוסות הוודקה: אלו הופיעו מיד, ושיחה, קטועה ומעורבלת משהו, התנהלה משני עברי השולחן. שחים בישראל, בשער המטבע, בשני היהודים החרדים מברוקלין, נכדיה של חיה־שיינדל, שאותם ליווה וייסרמן אתמול בדרכם חזרה אל הגבול ההונגרי. באו, השתטחו וחזרו.
בשולחן שאני רואה באלכסון, מעבר לכתפו של וייסרמן, זוג יוצא דופן. זוג הרריים, אפילו לא רותנים אלא צוענים: גבר ואשה צעירים. אני נזכרת בצוענים שראינו בדרכי קרפטורוס: פנים כהים שזופי שמש, כפות רגליים יחפות, פרועים

בכל מקום בראחוב, כמו בכל מקום בקרפטורוס, דומה על המבקר כי הוא נכנס אל תוך עולם שלא רק במערב, אלא אף במרביתו של חצי הכדור המזרחי, פס זכרו מזמן

בלבושם ובלשונם. שונותם בולטת לא רק בעיר אלא אפילו מול האוקראינים הכפריים; הצוענים, המצטופפים בעגלות השוקת שלהם עם גלגלי המרצדס המבהיקים, אינם מחליפים איתם מלה. גם הבחור שכאן שזוף, צנום, חד־קלסתר, אך הוא לבוש בבגדי מחלצות של כפריים: חליפה שחורה הגדולה ממידותיו. הבחורה עוטה שמלת וולנים מסתלסלת החושפת את כתפיה.
הם מזמינים סעודה גדולה, כירה ממש: שמפן, מצווה הבחור, ובקבוק אכן מופיע ומוגש לשולחנו. הוא מתקשה לחלוץ את הפקק. אין ספק שזו לו הפעם הראשונה שהוא מתמודד עם בקבוק שמפניה. פניו מאדימים, הוא חושק את שפתיו: כבודו מוטל על הכף. אסור שהמאבק יחרוג, ייעשה בולט לעין. לבסוף ידו על העליונה. הפקק נחלץ בקול פקיעה, השמפניה ניתזת גבוה, מרטיבה את שמלתה של הבחורה, אך זו אינה שתה לבה. בפנים יפים, פראיים, של זאבה היא מוסיפה לטרוף את האוכל שהביאה לשולחנם המלצרית, ששומרת מרחק זעיר. משהמזלג והסכין עומדים בדרכה היא מביאה את העצמות לפיה בידיים, אוכלת מהר, בבהילות של מי שחרד פן ייחטף בלעו מפיו, זוללת־טורפת את העוף הצלוי עד ששפתיה מבהיקות. עיניה, הנוצצות מעל לכרע, נעות מהר־מהר סביב, בוחנות: האם מסתכלים עלי. הם מחליפים ביניהם רק מלים מועטות. האשה עסוקה בעיקר באכילה, וברושם שהיא עושה, אולי, על הסובבים; ועם זאת לעולם אינה שוכחת לגמרי את הבחור היושב לצדה ונועץ בה את עיניו, לא מרפה: הוא כרטיס הכניסה שלה. הבחור אוכל הרבה פחות. המקום הזה, על שולחנותיו ותמונת המפל הענקית שלו ומקלעות הפרחים היבשים, מתחכך ומגרד בעורו כמו בגדי החג שלו. נוכחותו חושפת את זיופן המהותי של מקלעות הפרחים, את השאיפה שלהן לייצר פולקלור בתוך נוף שמהותו היא הצועני עצמו. הצועני מודע לזרותו בחדר, אבל עזה ממנה נהייתו אחריה, אחרי האשה היפה שחורת השיער שלצדו, הטורפת את המזון שלפניה בבהילות של חיה, שחיה גדולה ממנה – אולי זו מרובת הראשים המתבוננת בה – עלולה בכל רגע לזנק ולגזול את בלעה מפיה. כל גופו נוטה אליה, פניו, מבטו – כל מה שיש בו שאינו מודע ובהול וחרד אף הוא להקדים את תביעתה של אותה חיה גדולה ומאיימת, שכן מיד משהם מסיימים לאכול הוא קורא לחשבון, ועוד לפני שהמלצרית מספיקה להשלים את הצעד האחרון לעברם, ובלי שקרא את החשבון, הוא שולף מכיס החזה של הז'קט השחור צרור עבה, מקופל היטב, של שטרות, ומושיט לה אותו. ברור שהצרור הוכן מראש, הרבה לפני שהוכן החשבון הזה, הרבה לפני שהוזמנה הארוחה שאת מחירה הוא משלם, הרבה לפני שירדו שניהם מן ההר אל העיירה שלמרגלותיו. המלצרית לוקחת אותו ומסתלקת. כל זה עובר כמעט ללא מלים: פואמה צוענית.
בדרכנו חזרה למדרגות החלקלקות אנו עוברים דרך האולם השני של הבר, שם מנעימה תזמורת בתלבושת עממית נעימות מקומיות, ספק רוסיות ספק צועניות, לבאי המקום: מה שאצלנו מכנים "ריקודים של פעם". זוג הצוענים יושבים שם זה מול זה ובקבוק השמפניה ביניהם, בלי להחליף מלה. נועצים מבטים חטופים, שבעים ורעבים כאחד, זה בזה ובזוגות הרוקדים ובנו, בעת שאנו חולפים על פניהם ויוצאים אל תוך הלילה והרחוב הסובייטי הרחב.
שם, מוארות בתוך הלילה החשוך – כמעט אף אחד מפנסי הרחוב אינו דולק, הנורות נופצו או נשרפו ואין לעירייה כסף להחליפן – יושבות הטלפוניסטיות מאחורי דלת כבדה של עץ מגולף וזכוכית, זכר להדר שחלף ועתה הוא רק מוסיף ומתבלה. תור קטן של אנשים מצטופף לפני הדלפק המסיבי, אנשים שרוצים להתקשר אל העולם הרחב שמעבר להרים, אם כי לא רחוק מדי: לרוב לאוז'הורוד, לעתים רחוקות לקייב או ללבוב. הם מפנים ברצון דרך לקבוצה הקטנה שוולודיה מעז אל תוך החדר, תוך כדי כך שהוא מפזר טפיחות כתף והערות של בדיחות הדעת. גם הטלפוניסטיות מתעוררות פתאום לחיים. אנו משמשים, כך אני מבינה עד מהרה, מעין אבן שצניחתה מפרה את דממת מי הבריכה העומדים של העיר.
שכן גם פה, במשרד הדואר, כמו בכל מקום אחר בראחוב, כמו בכל מקום אחר בקרפטורוס, דומה עליו, על המבקר, כי הוא נכנס אל תוך עולם ישן ונשכח, עולם שלא רק במערב, אלא אף במרביתו של חצי הכדור המזרחי, פס זכרו מזמן. עולם נעול, לכוד בפיסה של זמן עבר, שרק פה, בתוך תיבת הקסמים הזאת, השתמר. לא רק כאן במרכזיית הטלפונים, אלא גם בחנות מכשירי הכתיבה ובדואר, בחנות הכלבו שחלון הראווה שלה מציג רק שקיות אטריות ובבית הקפה עם תחליף הקפה שלו, בכל מקום בראחוב מתבצעים החשבונות באמצעות חשבונייה. לא אַבַּקוּס דק ואלגנטי דוגמת זה הסיני, אלא חשבונייה גדולה, מגושמת, שכל אחת מדיסקיות העץ שלה גודלה ככף ידו של ילד. ולא רק על חיוג של שיחת אשראי, אלא אפילו על שיחת גוביינא פשוטה לא שמעו כאן, במרכזיית הטלפונים של ראחוב. אין זה מפליא, אולי: הטלפון במשרדו של ידידנו האחראי על התיירות בראחוב זימר את צלצוליו עוד ב־1920. מכשיר פקס אחד בעיירה, והוא ספון בכספת בתוך ארון בתו