בפעם האחרונה שביקרתי בוורנאסי נשבעתי לעצמי שלא אחזור לעולם. החום והלחות, הקבצנים הרבים והצפיפות הקשה עשו את שלהם ואפשר להודות שפשוט ברחתי אל היעד הבא בטיול. לאחר מספר שנים שוב מצאתי את עצמי בעיר לביקור של "פעם אחרונה וזהו", ועכשיו תוך כדי כתיבת שורות אלו… שוב עולה הגעגוע. ממש כפי שלירושלים יש את "סינדרום ירושלים" גם לוורנאסי הקדושה יש את גורם המשיכה הפסיכו-מיסטי שלה, הגורם למיליוני מאמינים ומטיילים מכל העולם לפקוד אותה שוב ושוב, למרות שהיא ידועה כאחת מהערים הקשוחות והמאתגרות בהודו.

ורנאסי הנקראת גם בנארס (Banaras), נחשבת לאחת מהערים הקדומות בעולם ומעריכים שהיא הוקמה לפני יותר מ-3,500 שנה. הסופר מארק טוויין שביקר בה בשנת 1897 אמר שוורנאסי "עתיקה יותר מההיסטוריה, מהמסורת, עתיקה יותר אפילו מהאגדה, ונראית פי שתיים עתיקה יותר מכל אלו יחד". קדושת העיר וחשיבותה הדתית והרוחנית מציפות כל קרן רחוב, לכל מקום אליו תפנו את מבטכם תראו מקדשים מסוגים שונים, נזירים ואנשי דת, תמונות ועיטורים דתיים, וכל אלו עטופים בריח קטורת ואווירה מכושפת וקסומה כאחד. שיטוט בסמטאותיה הצפופות של העיר הוא כמו מסע אחורה בזמן אל הודו של פעם, לא סתם מכנים אותה המטיילים הישראלים "הודו האמיתית".

סאדהו (Sadhu), נזיר-סגפן מקומי, על גדות נהר הגנגס. כל הצילומים: חמי כרם

בסמוך לגשר קאשי (kashi bridge) שחוצה את נהר הגנגס

איך ומתי מגיעים לוורנאסי?

ורנאסי נמצאת במדינת אוטר פרדש (Uttar Pradesh), כ-800 ק"מ דרומית מזרחית לדלהי (Delhi) בירת הודו. התקופה הטובה ביותר לביקור בוורנאסי היא בין החודשים אוקטובר למרץ, כאשר הטמפרטורות סבירות וימי הגשם מועטים באופן יחסי. תוכלו להגיע אל ורנאסי בטיסה, שדה התעופה המקומי נמצא כ-25 ק"מ מחוץ לעיר, כ-40 דקות נסיעה ממרכז העניינים. ישנן טיסות פנים לוורנאסי ממגוון ערים בהודו אך סביר להניח שתבחרו בטיסה מדלהי שאורכת כשעה ורבע. אפשרות הגעה נוחה נוספת היא רכבת וונדה בהרט אקספרס (Vande Bharat Express) מדלהי אל ורנאסי, משך הנסיעה הוא 8 שעות בלבד. ישנם גם אוטובוסים מכל קצוות תת היבשת אבל הנסיעות ארוכות ומתישות ומתאימות בעיקר לתרמילאים.

מוכרת צמידים מקומית

היכן לנים בעיר?

בוורנאסי שני אזורי לינה עיקריים:

אזור קנטונמנט (Cantonment) – נמצא קצת מחוץ לעיר באזור תחנת הרכבת Varanasi Junction, ומציע בתי מלון ברמת 4-5 כוכבים, תוכלו למצוא גם קניון לא רע בכלל ולאכול מקדונלד'ס ופיצה האט. החיסרון כאן הוא המרחק מהעיר העתיקה וגדות נהר הגנגס בהם נמצאים מוקדי העניין והאוירה המיוחדת של העיר. על מנת להגיע מאזור זה לעיר העתיקה תצטרכו לקחת מונית או ריקשה, הנסיעה אורכת כחצי שעה ואף יותר, תלוי במצב התנועה.

סמטאות העיר העתיקה וגדות הנהר – באזור זה נמצאים הגסטאהוסים הפשוטים בעלי האופי התרמילאי, החיסרון הבולט הוא התנאים הבסיסיים שמקומות לינה אלו מספקים, הפסקות החשמל לעיתים וכן, ייתכן גם ריח עשן שריפת הגופות, ככל שמתקרבים לגהאט שריפת הגופות מניקרניקה (Manikarnika Gaht). אך כאן תוכלו להנות מגישה מהירה לכל מוקדי העניין, מחיר לכל כיס, מרפסת עם נוף אל הגנגס, ויותר מכל – זה המקום לחוות בו את קסמה של ורנאסי האמיתית.

איש דת מקומי על גדות הנהר

אטרקציות מרכזיות בוורנאסי

אז מה יש לראות ולעשות בוורנאסי? לפניכם חמשת מוקדי העניין הייחודיים ביותר בעיני בעיר, בהם ורנאסי מתגלה בשיא עוצמתה ותפארתה, עיר של ניגודים: ישן מול חדש, מפואר ועלוב, קדוש וטמא, שמחת חיים לצד אבל ומוות. תוכלו לסקור את כל מוקדי העניין עליהם אפרט ביום יומיים, אך אמליץ על ביקור של מינימום ארבעה לילות בעיר על מנת להספיק לצאת מ"הלם ורנאסי" ולהתחיל ליהנות ולספוג את האוירה.

הגהאט המרכזית בשעות הבוקר

שייט על הגנגס בשעות הזריחה

עיר המתים מתעוררת לחיים בשעות הבוקר המוקדמות, מעט לפני עלות השחר. גשו אל אחד מבעלי הסירות שעל גדות הנהר (הם ימצאו אתכם אל דאגה) וצאו לשייט לאורך הגהאתות. הגהאתות הן מדרגות האבן לאורך גדות הנהר המאפשרות גישה אל המים. בשעות הזריחה נוהרים אלפי מקומיים אל נהר הגנגס הקדוש לטובת טבילת הבוקר, נושאים תפילה, שרים שירי הודיה, מדליקים קטורת ומניחים מנחות ל"אמא גנגה". ערב רב של צבע, צלילים ואווירה שאין דומה לה בשום מקום אחר בעולם.

זריחה על נהר הגנגס

בסמטאות העיר

בסמטאות העיר

טיול רגלי בסמטאות העיר העתיקה

אין טעם להיעזר במפה או GPS בסמטאות הצרות והצפופות של ורנאסי. קחו בחשבון שאתם הולכים לאבד את דרכם וזה בדיוק מה שכדאי לכם לעשות. העיר העתיקה של ורנאסי פרוסה לאורך הגדה המערבית של נהר הגנגס ובנויה מעשרות קילומטרים של סמטאות צרות ועתיקות. מה תראו בסמטאות? מה לא. אנשי דת צבעוניים, נזירים הינדים ובודהיסטים, שווקים מכל סוג, רוכלים ואנשי מקצוע שחשבתם שנעלמו מהעולם, מטיילים מכל קצוות תבל ומגוון עצום של ריחות, טעמים וצלילים שתוקפים יחד את כל החושים. איבוד האוריינטציה הוא חלק מהחוויה הרוחנית שוורנאסי מעבירה אתכם כמטיילים, ועל מנת למצוא את דרכם תצטרכו להיעזר בתושבים המקומיים שישמחו לסייע, וזוהי עוד דרך נהדרת להתחבר לאוכלוסיה המקומית ולהכיר את הרובד האנושי של העיר.

גילוח וטיפוח על גדות נהר הגנגס ממש לפני הזריחה

דשאשוומד – הגהאט המרכזית (Dashashwamedh Ghat)

דשאשוומד גהאט היא לב ליבה הפועם של ורנאסי ומרכז העניינים. זו הגהאט המרכזית, העמוסה ביותר, הצבעונית ביותר והפעילה ביותר בוראנסי. עיקר הפעילות במתחם היא בשעות הבוקר והערב,  בכל בוקר מגיעים אלפים אל הגהאט הרחבה לטובת תפילה, טבילה להיטהרות, גילוח ותספורת, מקלחת הבוקר או כיבוס בגדים ומצעים במי הנהר. בערב מתקיימת בגהאט הפוג'ה המרכזית (Puja = טקס), הטקס הדתי היומי החשוב ביותר בעיר הנקרא גם גנגה ארטי (Ganga Aarti).

בסמטאות של ורנאסי

טקס הגנגה ארטי Ganga Aarti))

בכל ערב לקראת השקיעה מתכנסים אלפים בגהאט המרכזית לטובת טקס הארטי (Arti) היומי  המוקדש כולו לנהר הגנגס הקדוש, הטקס כולל שירת הודיה, מופעי אש ועשן, וקטעי מוזיקה המשלבים צלילי כלי נגינה מסורתיים ופעמונים. האירוע מנוהל ומבוצע בניצוחם של כהני דת צעירים בלבוש מסורתי אל מול קהל של אלפים שנאסף על גדות הנהר ומאות סירות המצטופפות במים אל מול בימת האירוע. טקס מרגש ומרשים ביותר שאסור לפספס.

הרחוב הראשי המוביל אל הגהאט המרכזית

טקסי שריפת הגופות במניקרניקה גהאט (Manikarnika Ghat)

על פי דת ההינדואיזם, כאשר גופת המת נשרפת ואפרה מפוזר בנהר הגנגס, הוא יזכה ל"מוקשה" (Moksha), היטהרות, גאולה וסיום מעגל גלגול החיים. המקום הנעלה ביותר לבצע זאת הוא בעיר ורנאסי, עירו של האל שיווה. זו בדיוק הסיבה לכך שמיליוני מאמינים נוהרים אל העיר מדי שנה, רבים מהם מבוגרים מאוד, במטרה לסיים את חייהם בוורנאסי, שזכתה כאמור לכינוי "עיר המתים". מניקרניקה גהאט היא המוקד המרכזי של טקסי שריפת הגופות, היא פעילה 24/7 לאורך כל ימי השנה ונשרפות בה כ-150 גופות בממוצע ליום. כיום כניסת תיירים למתחם אסורה (למעט מקרים מיוחדים) ורצוי שלא להתקרב למקום עם מצלמה. אם כן תרצו לקחת חלק בחוויה הלא פשוטה אך המרתקת הזו, תוכלו לעשות זאת על ידי שייט לאזור בסירה, ממנה תוכלו להביט אל הנעשה.

במניקרניקה גהאט (Manikarnika Ghat) נערכים מרבית טקסי שריפת הגופות

סגפן הינדי מקומי מישיר מבט אל מצלמה

גן עדן לצלמים

ורנאסי נחשבת בעיני רבים לגביע הקדוש של עולם צילום התרבויות. הדבר האמיתי. צלמים מכל מדינות העולם עושים את דרכם אל העיר ומנציחים את יופייה ואת ה"כאוס המסודר להפליא" שהיא מציעה. לחובבי הצילום שבניכם אני ממליץ לצאת קצת מעבר לאזור הגהאט המרכזית, קחו סירה צפונה אל ראג' גהאט (Raj Gaht) ומשם היכנסו אל הסמטאות ונועו דרומה בהליכה, שם לאורך הנהר ובסמטאות המרוחקות תמצאו את ורנאסי האמיתית, את האנשים המעניינים ביותר ואת התמונות הטובות ביותר.

טיפוס צבעוני וחייכן באחת מסמטאות העיר

הטיול בוורנאסי לא קל וייתכן שבסוף הביקור בעיר תמצאו את עצמכם ממהרים במיוחד אל שדה התעופה. גם אני כאמור, הבטחתי לעצמי ש"די עם העיר הזאת, מספיק! לכאן אני לא חוזר לעולם!". אבל משהו בוורנאסי נוגע, עוד לא ברור לי מה, אולי אבין זאת במהלך הביקור הבא.

ילדונת מאופרת לכבוד טקס הארטי (Arti) המקומי

אישה מתפללת ל"אמא גנגה"

תפילות הבוקר בגהאט המרכזית

————–
חמי כרם – מתעד תרבויות רחוקות, טקסים ופולחן, דת ואמונה ומנציח נקודות קיצון במרחב האנושי מסביב לעולם. לעבודות נוספות של הצלם חמי כרם, היכנסו לאינסטגרם שלו, או לאתר.

הפוסט מסע צילום אל עיר המתים, ורנאסי הופיע ראשון במסע אחר

הימלאיה: ההרים וכל היופי הזה
בוקר אחד, אחרי שהילדות גמרו לעכל את רעיון המסע להודו במקום לאיזו אנגליה אפרורית (ודורית בחוכמתה כיוונה אותן ללמוד את המסלול ועל תת היבשת), לקחנו מטוס וירדנו בניו דלהי. התרמילים היו עמוסים מדי, האוכל חריף, הרחוב צפוף והשמש חמה וחורכת, אבל היינו מאושרים כי נסענו כולנו – אמא אחת, שלוש ילדות בנות 8, 11 ו־14

ואבא שסוחב תרמיל מלא אחריות ומטרה להראות לילדות מה זה הודו.
יומיים כדי לתת להגר האמצעית והנסיינית לטעום מכל פורי, לאסי וצ'אי, לדריה הקטנה לתפור לעצמה חולצה ומכנסיים שנקראים פה פנג'בי אצל שרמילה בשוק שבפהאר גנג'
(Pahar Ganj), ולניצן להביט בהערצה במטיילים הצעירים שגודשים את השוק המרכזי של דלהי.
ובבוקר מוקדם אחד לקחנו ריקשה חזרה לשדה כדי לעלות על המטוס ולרדת בשדה התעופה של לֶה (Leh). זו טיסה יפה, המטוס עוזב את השפלות של פנג'ב (Punjab), הפרצופים דבוקים לחלונות כדי לראות איך הרי ההימלאיה מתחילים לטפס בקשמיר והופכים לחומה בצורה אפורה־לבנה־אדומה עם חריץ האינדוס (Indus) העמוק שיוצא בדרכו מכאן אל הים הערבי.
יומיים להתאקלם. הגובה. הסתכלתי בזהירות בילדות, לראות שהגוף מתחיל לייצר בקדחתנות את תאי הדם האדומים שסופחים את החמצן שמפוזר בדלילות באוויר שגם הוא לא צפוף במיוחד. קצת זהירות, הליכות איטיות בלֶה, אוכל מבורזל וכדורי אספירין לדלל את הדם ונגד כאבי ראש. אחר כך לקחנו אוטובוס קטן ונסענו לכפר בשם ליקיר
(Likir). לא רחוק. שעתיים־שלוש. בהימלאיה ההודית, ששווה בהרבה את ההימלאיה הנפאלית ויש ממנה בשפע, גרים הלדאקים, החביבים בעמי תת היבשת ההודית. טיבטים מהסוג החייכני, שחלקם הפכו את בתיהם למלונות שבהם משלמים משהו כמו 15 שקל לאדם תמורת לינה ושתי ארוחות. והיתרון הגדול הוא שאפשר ללכת בין הכפרים עם מעט ציוד. רק מה שצריך.
לניצן היה משבר ראשית הטיול (יש אחד בשבועיים הראשונים, שני אחרי חודשיים, עוד אחד באמצע, ובסוף — כשעברו כל

הגר, ניצן, דריה וצור עם חבורת מטיילים ישראלים וזרים

המשברים ולא רוצים לחזור). אני כעסתי, דורית הרגיעה, וההרים עמדו אדישים מול משפחה אחת מהים התיכון. לקח לנו שבוע לעלות ולרדת בין השבילים היפים, לטפס את מעברי ההרים, בין העמקים הפוריים. בסתיו, שהוא העונה המועדפת בהימלאיה, יש תפוחים ומִשמשים, והיאקים הכבדים דורכים על השעורה כדי להפריד מוץ מבר, מראה שאינכמותו בארץ שאין בה מכוניות, רק הרים גדולים ושלווה גדולה, וילדים, גברים ונשים בני כל גיל שמחייכים בידידות.
זה לא קל להתחיל טיול. לא משנה כמה טיילת לפני. אין בית לחזור אליו, ההרים גבוהים, והיום מתחיל בבוקר ונגמר בלילה. דריה לא רצתה ללכת, ואיימתי עליה בבואו של הלילה ובנמרי השלג שיש בהרים האלו. הגר וניצן רבו, ונדרשו כמה דקות כדי לפייס ולהמשיך ללכת. הרוח הגדולה נשבה כשטיפסנו אל החדר שבו ישנו בכפר הקטן. ובבוקר היתה השמש כחולה ובהירה כמו שהיא יכולה להיות רק בהרים האלו, והצ'אי והצ'פאטי היו חמים ומתוקים וזרים, ואני הייתי קם לפני הילדות, מעיר את דורית לטיול בוקר שהוא המרחב הפרטי של ההורים וחוזר להעיר את הילדות הצנופות בשקי השינה, שמתעוררות כאילו תמיד טיילו בהימלאיה, למרות הידיעה שאנחנו במקום אחר, בחיים של אנשים אחרים, שיש רק בהרים האלו.

למידע נוסף:

• מידע וכתבות על צפון הודו
• דרום הודו – מדריך מסע אחר
• הודו – מדריך מסע אחר

גנגס: בערים הקדושות שעל הנהר
ב־15 בנובמבר עזבנו את רישיקש (Rishikesh) ששומרת על המבוא להימלאיה. השארנו מאחורינו את האשראמים ואת היוגה שהתאימו לדורית ולהגר שרוצות תמיד ללמוד הכל, את הפוג'ה (טקס פולחן דתי) שמצאה חן בעיני ניצן, את המסעדות של הצ'וטיוואלה שעמדו שם רק בשביל דריה. הודו. יש מספיק בשביל כולם. אפילו בשבילי. אני ברחתי למקורות הגנגס (Ganga) לכמה ימים וחזרתי כשנרגעתי. המלונות הקטנים והמתוקים. הפשטות המהודרת של הודו.
לאורך הגנגס, מדלהי ועד כלכתה (Kolkata) ודרומה לפורי (Puri) ולקונארק (Konark) שבמדינת אוריסה (Orissa), נסענו ברכבות. הרכבת היא אירוע משפחתי בהודו. כמעט כמו כל דבר. קל להיות משפחה בהודו, ההודים הם אנשי משפחה. משפחה מוטרדת הרבה פחות ממטייל בודד. מוגנת יותר. לקחתי את ספר הרכבות ההודי, שאיתו אפשר לתכנן נסיעה שבועות וחודשים קדימה. ניצן הגדולה הבינה אותי. גם לה יש את התשוקה למסע,

את ההבנה בספרות מסע מהסוג השימושי. נכנסתי למשרד ההזמנות ליד התחנה של ניו דלהי והזמנתי לנו כרטיסים לשלושה שבועות קדימה, לפי תאריכים, לפי מחלקות, לפי שמות ומספרי רכבות. במקומות שלא היה, ביקשתי כרטיסים ממכסת התיירים, אותה מכסה נפלאה שההודים מייעדים לתיירים. יצאנו מדלהי ברכבת שהילדות התאהבו בה – בּהוֹפַל שָטַאבְּדִי, רכבת ממוזגת ומהירה שלכל נוסע בה מוגשת ארוחת בוקר ועיתון ובקבוק מים. פינוק משפחתי בלי לעשות כלום (עוד על רכבות בהודו ראו במסגרת משמאל).
הגנגס הוא הודו של החלומות. או הסיוטים. המקום הצפוף מכולם, האנושי ביותר, שיש בו את הזרימה האינסופית, המעצבנת, המתגמלת, הצבעונית והמטמטמת מכל חלקי הודו האחרים. הלב. השאר זה השאר. אגרה (Agra), שנמצאת כמאתיים קילומטר מדרום לדלהי, היתה התחנה הראשונה. גוואליור (Gwalior) עם מקדשי הג'אין שלה השנייה. שם גם עשינו מה שעושות משפחות: הנחנו את התרמילים בשמירת חפצים (שקל לתיק, בטוח יותר מפורט נוקס), יצאנו לטייל וחזרנו לרכבת לילה לאלהאבד (Allahabad). שם נפגשים הנהרות גנגס ויאמונה (Yamuna), ושם עורכים בכל 12 שנה את הקוּמְבּמֶלָה, פסטיבל דתי־רוחני ענקי.
רכבת קצרה לוורנאסי (Varanasi) – רכבת יום, לא משנה איזו מחלקה, דרגש גבוה לקריאה, דרגש נמוך לקלפים, ספר (אין כמו הודו ללמוד בה אנגלית. הגר קראה 1,300

ניצן ודריה

עמודים של "שידוך הולם" באנגלית, או חוברת לימודים שמי שאחראית על חינוך דאגה שתגיע מהארץ) – וריקשת אופניים מתחנת הרכבת לגנגס המפואר.
אה, ורנאסי, המקום שבו משתחרר הכל, הנהר הגדול. עיר שהיא כמו כל הודו, קרקס פלאים: פוג'ה לניצן, באבא קטן שתופר שמלות לדריה, ביקור בסארנת (Sarnath) להגר שחיפשה את הדרשות של הבודהא, אינספור שווקים לדורית ולי, שכל מה שאנחנו רוצים זה רק סיורי בוקר בסמטאות עד למחלבה עם יוגורט הזעפרן הנפלא.
ורנאסי היא המקום לילדים ולהורים שרוצים להעניק. סירה וגשר, וטרמפ של כולם בטנדר ישן לתחנת רכבת אחרת, ורכבת צפופה לגאיה (Gaya), וריקשה צפופה לבודה גאיה
(Bodh Gaya), למקום שבו היתה לבודהא הארה (אבא, אתה יכול לחזור על חמש האמיתות ועל הדרך בת שמונה הנתיבים?), ושוב רכבת לילה (ממוזגת, יש סדינים, התה משובח) עד כלכתה.
הו, כלכתה. חדר אחד לכולם אצל ויולט הארמנית הזקנה ב־Fairlawn, המלון הירוק והמצחיק שברחוב סאדר  (Sudder), נדחסים למונית אמבסדור בדרך אל המקדש של האלה הגדולה והאיומה קאלי (Kali Ghat), להביט בפסל האלה חסרת הפנים עם עיני השקד. הגר, שהפכה למומחית לאלים הינדואיים, אמרה שהיא היחידה שמקריבים לה קורבן. יש אומרים שכשהמונסון מתעכב – גם קורבן ילד, איימתי על דריה שנמאס לה ממקדשים.
ובדרום, מרחק רכבת לילה, נמצאת פורי, עם חוף התיירים ההודים, עם סוס להרכיב את דריה על החוף, עם קבוצת מטיילים צעירים שאיתם ישבנו וצחקנו הורים וילדים עד אמצע הלילה, עם כפר הדייגים הענקי, דגי החרב, הכרישים, הטונות והמקדש הנפלא של קונארק. משפחה של חמישה על שתי וספות כל הדרך מפורי לקונארק וחזרה. כמו בהודו.
ורכבת ארוכה של 32 שעות מפורי לדלהי. רכבת נפלאה, ממוזגת, וקשה להאמין כמה קל הכל הופך להיות כשהרכבת הופכת לך לדרך תנועה וחיים. הרציפים מעניינים כל כך, האנשים שאתה מפטפט איתם, הזמן הנפלא לקריאת ספרים, הנופים, התחנות, הכפרים, כמה כיף, משפחה בתנועה.

דוכן קשקושים וחוף בגואה. שילוב של אי יווני ושלווה הודית | צילום מימין לשמאל: יבגני איציקסון וארון קוויאטק

גואה: החופים והשלווה
עצרנו במעט מקומות ליותר מכמה ימים. לכל היותר שבוע. אבל בגואה (Goa) החלטנו לעצור. היינו ארבעה חודשים בדרכים. ההימלאיה מאחורינו, עמק הגנגס, רג'סטן
(Rajasthan) על נפלאותיה. הדרום יחכה. עברנו דרך אג'נטה (Ajanta) ואלורה (Ellora), אורנגאבד (Aurangabad) ובומביי (Bombay, ששמה הרשמי הוא מומבאי, Mumbai), ולקחנו את הקונקן אקספרס – רכבת נפלאה שהורידה אותנו בתחנה של טיבים (Tivim), פחות מחצי שעה מאנג'ונה (Anjuna). יש גם טיסות לא יקרות מבומביי.
גואה. מאה קילומטר של חופים. בית אחד קטן במרחק של חצי קילומטר מהחוף. שתי מכולות במרחק מאה מטר מהבית. בור מים לא רחוק. מְכָל מים על הגג שמתמלא פעם ביומיים ואף פעם לא מספיק. שילוב של אי יווני ושלווה הודית. הונדה קינטיק, וֶסְפה אוטומטית מצחיקה שלוקחת אחד או חמישה בני משפחה ממקום למקום. הכי יפה היה לראות את דורית עם שלוש הילדות על הווספה כשאני נשאר לכתוב בשקט המוחלט של הבית הדהוי שקירותיו כהים מלחות של מונסון.
גואה היא המקום שבו משפחה, כל משפחה, מטיילת או מתבטלת, אוהבת ים או בתי קפה, בגדים, עבודות יד או ספרים, תמצא את עצמה בקלות. לכל אחד מבני הבית יש משהו.

בארמבול (Arambol) בין הלגונה לים, בוואגאטור (Vagator) על המצוק, באנג'ונה למי שרוצה להיות במרכז העניינים של הצעירים עם האופנועים, חנויות המאנצ'יז וההוויה הישראלית. לא צריך לזלזל בעניין הישראלי. זה תמיד מרווח כשיש ילדים אחרים מסביב. וגיל הילדות הישראלי נמשך עד לפחות אמצע שנות העשרים, והם טובים מאוד עם ילדים, ובדרך כלל יותר קרובים לילדים מאשר ההורים.
זה גם המקום לבשל. יש הכל במכולות של גואה. ואם לא בארמבול ובאנג'ונה, אז במפוסה (Mapusa), עיירת המחוז שהיא שמונה קילומטרים מאנג'ונה ושלושים מארמבול, ובה שוק הדגים, וחנויות הקפה והתה, ושמן הזית וכל פלאי הים התיכון.
גואה היא מקום טוב לנוח מאוכל הודי, להתפנק באוכל מכל סוג במסעדות, בבישול במטבח הפרטי של הבית השכור, לתת לילדים בדיוק מה שהם אוהבים.
איפה בגואה? נראה שבארמבול (אף שגם ואגאטור ואנג'ונה בסדר), בגלל האגם הנחמד והים והשלווה הגדולה והחוף המצוין והמסעדות. מקום שווה שגם ממנו, ביום של שלווה גדולה מדי, אפשר לקחת את ההונדה קינטיק ולנסוע למצודה שבקצה הצפוני של גואה, או לבקר בוואגאטור ובאנג'ונה, או במצודת בית הכלא שמדרום לבאגה (Baga), או להיות הרפתקן ולנסוע לראות את הכנסיות הפורטוגליות היפות של גואה הישנה, כי גואה היא המקום שבו הנהיגה היא הקלה מכל המדינות ההודיות.
סעו לגואה. סעו. אנחנו היינו. חזרנו, ועוד נחזור. תשאלו את הילדות.
עוד מידע על טיול להודו
——-

צור שיזף — סופר ועיתונאי, ספרו "שאנטי שאנטי בלגן – מסע ישראלי בהודו" יצא בהוצאת חרגול ב־2004. http://shezaf.net
שותפות למסע: דורית והבנות ניצן, הגר ודריה

הפוסט הודו עם ילדים: מסע משפחתי הופיע ראשון במסע אחר

לוורנאסי הגעתי אחרי הרבה שעות, ושלוש טיסות. אחרי מנוחה קצרה הסתובבתי בסמטאות הצרות, בין חנויות הבדים והתבלינים והממתקים והמחרוזות וצואת הפרות והיריקות האדומות והריקשות והצפירות האין סופיות והריחות. עד שהגעתי לגהת – עשרות מדרגות היורדות לנהר הגנגס ובמקום מפגשם טובלים המוני המאמינים בנהר הקדוש.

בגהת נטפל אלי הודי שחום ומבוגר. מה זה מבוגר? קשה לדעת ביומיום הקשה שלהם, בטח הוא בגילי… מסאג', הוא מציע לי. "לך זה יעלה רק עשרה רופיס (בערך שקל)", טפח בידיו החומות והחזקות על ראשי, כתפי וחזי, "ולי יהיה מה לאכול". עם טיעון כזה קשה להתמודד. אני מתיישב על מדרגות הגהת, לא לפני שהוא פורש מחצלת מלוכלכת ומלאת כוונות טובות, מתיישב לפני עם גלימתו הלבנה שידעה ימים טובים יותר, עיניו העצובות מתבוננות בי מאחרי משקפיו העבות וידי האיכר שלו מתחילות לכתוש את בשרי. הלוך ושוב, מראש ועד כפות רגליים, ממרפק לקצות האצבעות. מעסה את פני ועפעפי, תולש את אזני בקליק, ויורד אל כתפי וכן הלאה. שרירי התפוסים מהטיסה מתרפים ומכירים לו תודה, הגם שיש לו עוד מה ללמוד מנפלאות המסאג'.

שלושה בנים ובת יש לו ואת סודות העיסוי למד מאביו. הוא מדבר מעט, מרוכז בלישה, ואני- תוך שאני הופך לבצק – חושב לעצמי שעוד מעט חצי שעה עוברת ומגוחך שהוא עושה הכל בשביל 10 רופיס, וגומר אומר ביני לביני לתת לו 100. עוברות דקות ארוכות, ועוד כמה זמן איש הסירה אמור לאסוף אותי מהמלון לשיט בין ערביים על הגנגס. אבל ההודי המבוגר רוכן על הישראלי המבוגר ואופה אותו משני צידיו. אני רומז לו פעמיים שהאפייה הושלמה והוא מתעקש לסיים כמו שצריך בקצות האצבעות. גם אצל ההודים יש חוקים וסיכומים…

אני מתיישב ונועל את סנדלי והוא שואל אם אני מרוצה. אני משיב בחיוב ושואל בתמיהה אם כך הוא עושה תמיד בשביל 10 רופיס. הוא אומר, לא, 10 רופיס לראש, 10 לכתפיים, 10 לחזה ואת השאר אתה תחליט כמה, כמו בארץ שלך. אני מתלבט לשנייה חטופה, אבל זה מספיק להודי העצוב לנדב מידע ששש מאות רופיס יהיו בסדר. אני נותן לו מאתיים ואנחנו נפרדים כידידים.

בין ערביים מתקרב. הגהתות מתחילות להתמלא באנשים ואני שב אל המלון שלי, שממוקם כל כך קרוב לגהת המרכזית שרק צריך לעלות במדרגות ולהיכנס לחדרי בעל חלונות הענק מהם נשקפים נופי הגנגס ושיפולי ורנאסי.

צילום: אייסטוק

אמית, בחור צעיר בן עשרים, בא לאסוף אותי אל השייט בסירת עץ. עיניו טובות וחומות (לא כל ההודים ככה?) והוא מסביר לי הרבה פרטים שאת רובם שכחתי אחרי דקות ספורות. גם את שמו שכחתי, וזה מעיד רק על גילי ולא על טיב הסבריו. ארמונות עתיקים מרהיבים ומתפוררים של מהרג'ות, שחלקם הפכו לבתי הארחה לנוטים למות הבאים לעשות זאת בוורנאסי הקדושה, הפוג'ות (טקסים) עתירי הקהל המקומי והתיירים שבאים לשיר תפילות, להדליק נרות על צלחות פרחים ולהשיטם בנהר, לצפות בברהמינים הנזירים שמתפללים ורוקדים בריטואלים מעניינים ומנדנדים בידיהם פעמונים ונוצות.

אנחנו שטים דרומה ואחר כך צפונה, ואיתנו עשרות סירות, אולי מאות, וכולנו צופים בטקסים, מי מהחוף ומי מהנהר. רעש טבילת המשוטים, פכפוך המים ונדנודי הסירה הקלים והמערסלים כל כך רוגעים וקסומים, עד שכל מחשבותיי הקשות טרם הנסיעה על וארנסי טבעו בנהר כאחת. אכן, ריח הנהר לא קל והמחשבה על גופות שקועות או צפות בו לא מסייעת, אבל שמחת החיים הילדותית של ההודים נעימה לעין וללב.

החיים הנוגעים במתים

עשן תמידי מיתמר על גדת הגנגס בוורנאסי. בלילות בולטת גם אש המדורות. אמית, נער הסירות שמשיט אותי בגנגס, מעביר אותי, באבחות רבות של משוטים, מסלול חיים מקוצר. בתחילה בהמולת החוגגים והמתפללים בגהתות, על ילדיהם הקטנים ושלל תקוותיהם, ומסביבם רוכלים, פושטי יד ורמאים קטנים. אחר כך הוא מספר לי על ארמונות המהרג'ה שחלקם הוסב להוספיסים לנוטים למות המגיעים במיוחד לוורנאסי. כאן, על שפת הנהר הקדוש, הם טובלים את טבילותיהם האחרונות, ועשויים להיטהר ולהיפטר מהצורך לחזור אל הסמסרה, גלגל החיים. ולבסוף הוא עוגן בסמוך לעשן הסמיך של המדורות בהן שורפים את גופות הנפטרים ומראה לי את דרכם האחרונה של אלה שהיו פעם ילדים של החיים האלה ועכשיו הם ילדים במקומות אחרים. למות בורנאסי ולהישרף בה – משמעות רבה יש לכך אצל ההינדים.

חזרתי לכאן גם למחרת, באור היום. הטיילת על גדת הגנגס ארוכה, ובשני צידיה השונים שני אתרי שריפה. האתר הדרומי הקטן יותר, כולל קרמטוריום מודרני, לאלה שהפרוטה אינה מצויה בידם. בעלי היכולת אינם שורפים את מתיהם אלא בעצים. באתר הצפוני ערומים בסדר מופתי אלפי עצים. במרחק קצר מהם מתנוססים צריחי המקדשים ההינדיים ובמרכז עומד מקדש האל שיווה.

אני מתיישב ליד חושת עץ קטנה המשמשת כבית תה, על המדרגות, לצד כמה תיירים זרים כמוני ועוד כמה הודים מקומיים, ומביט אל מולי. איך מסתכלים על מוות? האם ביראת כבוד, בפחד או בסקרנות? או אולי מביטים בו כאן כמו שהמקומיים מסתכלים?

מולי יושבים פועלי הקבורה למנוחה קצרה. הם אלה שעומסים אל כתפיהם את העצים מתוך הערימות הגדולות או מתוך האסדות העמוסות שעוגנות בסמוך. פרות עייפות מהחום ומשועממות משגרת הקבורה מלקטות מה שנראה להן ראוי למאכל, או שוכבות על צידן יחד עם הפועלים ומעלות גירה אדישה. זר כי יקלע למקום יחשוב שנקלע לשדה פחמים, עטור בעיזבונות ריחניים וטובעניים של פרות וקישוטי נייר מוזהב שהורדו מעל גופות המתים.

והנה עוד תהלוכה מגיעה. קוראים וחוזרים על מנטרות, ומביאים את המת לאחר שטהרו אותו במי הגנגס. עטוף תכריכים לבנים ומצופה בקישוטים מוזהבים וכתומים, כאילו חזר ממסיבת יום הולדת, מונח המת על הקרקע שנוקתה משרידי המדורה הקודמת. את הקישוטים מורידים, ומקיפים את המת בגזרי עצים ארוכים, בכל צדדיו, וגם כמה קורות מעליו, כאילו חומה הם בונים שלא יקום וידלג הלאה. אחרי המתנה קצרה מגיע הכהן הברהמין לבוש לבן ובידיו אלומת קש קצרה ובקצה בוערת אש שהובאה ממקדשו הסמוך של האל שיווה. כי זאת יש לדעת, שאין השריפה ראויה אם לא התחילה מאש המקדש. אחרי הכהן פוסע נער עם אלומה גדולה יותר של קש. הכהן דוחף את האלומה מידיו אל מתחת לרגלי הגופה ומתחיל להקיפה תוך שהוא זורה עליה חופנים נדיבים של חומרים מעודדי בעירה בצבעים שונים. ובינתיים העזר שכנגדו דוחף את אלומותיו גם הוא אל בין חומת העצים, והאש מזנקת ומיתמרת. אין טקסים, נאומים, הספדים. לפחות לא פה. חלק מבני המשפחה עומד בסמוך, וממתין. כנראה שאל המוות מסתכלים כאן בהשלמה, בהבנה, גם אם בכאב.

16 מדורות פועלות במקביל, חישב אמית, וביום אחד יישרפו קרוב למאה נפטרים. חמישה סוגים של נפטרים לא יישרפו בכל מקרה – תינוקות וילדים עד גיל עשר, נשים שמתו בהריונן, נזירים, לבקנים ומצורעים, אלה שהוכשו על ידי נחשים.

האש מתייצבת, העשן עולה, ואט אט מתפשט גם הריח על אזור ישיבתנו. ריח כבד וסמיך, מעט מוזר ובלתי ניתן לזיהוי לאפים לא מיומנים. מעת לעת עומד אחד הפועלים והופך את העצים ומוודא את הבעירה. שלוש עד חמש שעות נדרשות למדורה ותכולתה להפוך לאפר. ואת האפר עומסים בכלי ומפזרים על פני הגנגס הקדוש.
"אתם רואים נהר מלוכלך ומזוהם", אומר לי אמית בנועם "ואנחנו רואים בו את אמא גנגס הקדושה".

חיים ומוות ביד הלשון

למחרת, שוב אני יושב על מדרגות הגהת בורנאסי בין ערביים. עכשיו אני בן בית – בכל זאת וותק של יממה – מביט אל הגנגס הרוגע המתמלא אט אט בהמוני סירות המתיירים שרוצים להביט אל הגדה ונפלאותיה. עיני מזוגגות באופן רוחני ביותר, לבי שליו ואני בדרך להארה. את דרכי חוצים לאורך טיילת הנהר נחיל הודים וזרים בתלבושות ססגוניות, אבל אני בשלי. מכיוון שאני ישוב על המדרגות יותר מעשר דקות מפסיקים להטריד אותי בשאלות אם אני רוצה לשוט ומתפנים לזרים חדשים יותר על החלק הזה של החוף – ואני עדיין בשלי.

להארה לא הגעתי, אבל קאשי הגיע אלי. בחושים של נמר וכשרון של להטוטן הוא נעמד לידי, בחור נאה בן 23, זיפים על לחייו (טוב, למי מההודים אין?), ושואל אותי בעברית כמה שאלות מנחשות, שהמדהימה בהן היתה "עיראקי?" .אני נעתר ומנדב תשובה בעברית, והשיחה מתפתחת – כולה בעברית שוטפת וקולחת שהלוואי על רבים!

צילום: אייסטוק

מאיפה למדת עברית, אני שואל והוא משיב שיש לו חנות מצעים (ככה, מצעים!), יותר טוב מוורדינון הוא מציין בידענות, והוא לומד שפות מהאנשים. אתה איש טוב, הוא מחלק לי סופרלטיבים, אנשים נותנים לך כבוד ואתה לא שופט אותם, אלא מקבל כל אחד כשווה. פתיח כזה ממוסס שסתומים ומאפשר לכל אגו באשר הוא לעלות עם השתן לראש. עכשיו הוא קוטף את הפירות ומספר לי שהוא מקסטת הלוחמים, השנייה אחרי הברהמינים, ושהוא מתייחס לכל הקסטות בשוויון. אם למשל תפגע בבני הקסטות הנמוכות, אלה שגם שורפים את גופות המתים, גם אם תגיע אחרי עשר שנים לקבור מישהו או אותך – הם יסרבו, ולא רק הם, אלא גם כל הקסטה שלהם שמתעסקת בכך. אז אתה פוחד או מכבד, אני מקשה. גם וגם, הוא עונה, וישר חוזר לאבחן את אישיותי. אתה לא נשוי הוא קובע. בחנות שלי היתה מישהי מישראל אתמול, אני יכול לסדר לך אותה. בלי עמלה, הוא מחייך ופולט משפט ציורי על איכות החזה של תיירת שעברה מולנו. אני מסביר לו שאני לא מעוניין בשיחות כאלה, והוא מסביר שבהודו צריך להיות לפעמים נוקשה אחרת מפרשים אותך לא טוב. פרייר. ושוב הוא מסביר לי כמה הוא שומר על שמו ומצטט, אלא מה – "טוב שם משמן טוב".

אני משתומם בפניו על העברית המצוינת ועל המגוון הרחב של לקוחותיו שמלמדים אותו פתגמים בעברית צחה לעומת ביטויי לשון מאדימי לחיים. "בשנה הבאה אולי אגיע לישראל. יש לי הרבה חברים שם. יש אחת מרמת השרון ברחוב …. (הכתובת שמורה במערכת), חברה טובה, לא כמו שאתה חושב (הוא שוב מפרשן), ממש חברים טובים". ומיד מלמד אותי פתגם נוסף – אם אתה רוצה להתחיל עם בחורה אתה אומר לה "יש הרבה גופות בוורנאסי אבל הגופה שלך הכי יפה". אמנם כפל משמעות, אבל כשפני מתכרכמים הוא ממהר ואומר בשטף דיבורו האינסופי ובעברית הטובה שלו שהדור החדש "הוא כמו מחשבים", אין זמן, הכל כסף, אין מתן כבוד. אבל הוא יודע ש"חיים ומוות ביד הלשון" (שאפו!) ושהוא מנותני הכבוד, ואם יהיה לו אורח, גם אם לא יהיה לעצמו לחם לאכול, האורח ישבע.

אני מביט בנהר המחשיך, בנרות הצפים ונגרפים במורד הזרם ומאירים ומשתקפים בבבואות אור, ומשתתק. הוא מבין ונפרד ממני, לא לפני שהוא נותן לי את כרטיס הביקור שלו ומנסה לשכנע אותי לבוא לקנות. אם אני לא אראה אותך, הוא אומר, אז שתהיה לך נסיעה טובה, ואולי יום אחד תבוא לחתונה שלי. אני נפרד ממנו בלחיצת יד ואומר גם אני מילות פרידה, שיהיה רק טוב, שהעסקים יצליחו. פרה-פרה, הוא חותם בעברית צחה בביטוי השגור. אני מנענע ראשי בהסכמה, והוא לא מתאפק ואומר – ואחר כך נדפוק את כל העדר. והלך.

עוד מידע על טיול להודו

הפוסט ורנאסי – עיר החיים והמתים הופיע ראשון במסע אחר