"אחת, שתיים", פול התחיל לספור, אדיש לסימנים הראשונים להתמוטטות הנפשית של הלקוח שלו. ממה בעצם אני מתרגש? בנג'י כבר עשיתי, וגם צניחה חופשית, ראפטינג, קיאקים ומצנחי רחיפה, חשבתי לעצמי כשפול אמר "שלוש", והכל עבר להילוך מהיר. מאוד מהיר.

הקרקע הקשה דהרה לעברי כאחוזת אמוק, הרוח צרחה באוזניים, זעקה מטורפת שרקה מעל לראש, הקרקע המשיכה להתקרב. פקעת בבטן. חלקיק שנייה לפני הפגיעה בחצץ נמשכתי חזרה למעלה. הכל נמשך אולי ארבע שניות.
נדנדת הענק (Giant Swing) השלימה את חצי הסיבוב הראשון, נושאת את קורבנה המפוחד – אני – למרחק של כמה סנטימטרים בלבד מעל פני האדמה, והחלה בנסיקה איטית יותר, צוברת גובה לקראת הטלטול הבא.

כאשר חיים על הסף, יש רגע מדויק שבו מתחילים ליהנות. פתאום הכל משנה קצב, החיים מורידים הילוך, ההיסטריה מתחלפת בתחושת אופוריה. "בנג'י זה כלום לעומת זה", צעקתי לפול כאשר יכולתי לדבר שוב, עדיין מתנדנד באוויר, במעגלים קטנים והולכים. פול, שחיכה בראש העמוד, חלק עימי חיוך קטן של מטורפים לעניין, של המכורים לאדרנלין.

קפיצות בנג'י, טיפוס מצוקים, שיט קיאקים בים ובנהרות, ראפטינג במערות מתחת לפני הקרקע, צניחה במצנחי רחיפה, שיט בסירות סילון, קפיצות שונות ומשונות ממתקנים מוזרים, גלגול מהיר במדרון בתוך כדור גומי ענקי – כל ספורט אתגרי שרק אפשר לחשוב עליו, ועוד רבים שקשה אפילו לדמיין, תוכלו למצוא כיום בניו זילנד; שני איים מרכזיים בדרום האוקיינוס השקט, שבנוסף לפיורדים, הרים מושלגים, יערות גשם, אגמים צלולים, ציפורים מיוחדות והמון כבשים, חיים בהם אנשים עם תזזית, שמחפשים כל הזדמנות לבדוק את גבולות היכולת שלהם, לקרוא תיגר על חוקי הטבע ולהמציא אטרקציות חדשות, מעוררות אדרנלין ומושכות תיירים.

לקפוץ או לא לקפוץ, זאת השאלה
תנופת התרמילאות העולמית והתפתחות התיירות המאורגנת בשנים האחרונות דוחפות מטיילים רבים לסוגים מיוחדים יותר ויותר של תיירות

קפיצת בנג'י בעיירה טאופו

אתגרית. נראה כי ניו זילנד היא המדינה הראשונה שזיהתה את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בטרנד החדש, כשהפכה בעשור האחרון לפארק שעשועים ענקי לתיירים שמחפשים ריגושים בשילוב מידה בריאה של אתגרים פיזיים ונפשיים.
כבר בדרך לקווינסטאון (Queenstown), עיירת נופש בלב רצועת האלפים הדרומיים שבאי הדרומי של ניו זילנד, התחלנו להרגיש את ה"באז" של הבנג'י. "לקפוץ או לא לקפוץ", זאת השאלה שמעסיקה כאן את כולם – מתרמילאים ותרמילאיות צעירים שנסעו שבוע בטרמפים כדי לחסוך כסף לקפיצה הגדולה ועד לתיירים מבוגרים מיפן שמובלים כעדר היישר משדה התעופה של העיירה אל אתרי הבנג'י באיזור.
"נו, כבר קפצתם?", היתה שאלתו הראשונה של טוני, בחור צעיר שמנהל את ההוסטל שבו שהינו. "אנחנו עוד לא בטוחים שיש לנו תקציב לזה", היססנו. "אין דבר כזה", פסק טוני. "כולם קופצים. אני יכול לסדר לכם עסקת חבילה, שכוללת נסיעה בסירת סילון (jet boat) וגם אומגה מעל לקניון הכי תלול בחצי הכדור הדרומי".

ספורט הבנג'י, תעשייה של מיליוני דולרים בניו זילנד ובעולם כולו, קיבל תנופה מסחרית בעקבות יוזמה של איי.ג'יי. האקט, שזינק ב־1987 ממגדל אייפל, מגובה של 110 מטר, כשלרגליו קשור רק כבל גומי אלסטי. שנה אחר כך פתח האקט, יחד עם שותפו הנרי ואן אש, את אתר קפיצות הבנג'י הראשון בקווינסטאון. מאז זינקו כמעט חצי מיליון איש מרחבי העולם בשני אתרי הבנג'י הסמוכים לעיירה, ורבים אחרים התגרו בגורל בשלושה אתרים נוספים שנבנו באיזור בעשור האחרון.

חרדת הגבהים באתר חדש שפתחה חברת האקט ב־1999 מעל לנהר נוויס (Nevis) מתחילה הרבה לפני שניצבים קשורים בקצה משטח הקפיצה. מבנה הברזל הגדול שממנו קופצים תלוי באוויר על כבלי פלדה החוצים את הוואדי, וכדי להגיע אליו נקשרים לקרונית קטנה, שעושה את דרכה באיטיות מעוררת חשד בגובה 134 מטר מעל לנהר. לאמיצים שמגיעים למשטח הקפיצה מובטחות שמונה שניות של נפילה חופשית בטרם יימתחו הגומיות השזורות שמהן עשוי כבל הבנג'י.

תעשייה שלמה התפתחה בקווינסטאון סביב הבנג'י: קו האופנה של האקט

שיט בסירת סילון בנהר שוטאובר. מנוע הסילון מעניק יכולת תמרון גבוהה במהירות של עד 90 קילומטר בשעה, גם בעומק של שבעה סנטימטרים בלבד. הסירות מתפתלות סנטימטרים ספורים מהסלעים המשוננים ומבצעות סחרורים של 360 מעלות (spin) לשאון שאגות הפחד של הנוסעים

מייצר פריטי לבוש שונים הנושאים את שמו, אביזרי ספורט ומזכרות נמכרים בכל מקום, צוותי צילום דואגים לתעד את הקפיצות באתרים השונים, ותמורת סכום הולם יכול כל תייר לקנות קלטת וידיאו או תמונות שמנציחות אותו ברגעי היסטריה שונים.
למי שלא מסתפק בכך מציעים הנופים הסובבים את קווינסטאון סקי שלג בהרים, צניחה במצנחי רחיפה או בדאונים ממצוקים גבוהים מעל לעיר, שיט בסירות סילון, ראפטינג ואפילו גלישה בגלשן גלים בנהרות. לנועזים פחות מציעה העיירה פעילויות ברמת סיכון נמוכה יותר, מרכיבה על אופני הרים ועל סוסים ועד טיסות במסוקים או במטוסים קלים מעל לנופים עוצרי נשימה. פופולריות במיוחד הן עסקות החבילה המשולבות, שמציעות, למשל, נסיעה פרועה ברכב שטח אל תוך נבכי קניון תלול, אומגה ובנג'י בגובה 102 מטר מגשר צר וחזרה מהירה בסירת סילון לאורך הנהר.
כולם כאן מבינים שיחסי ציבור טובים הם הכלי החשוב ביותר לקידום התיירות, ולכן אמצעי הזהירות והבטיחות האישית הם נושא ראשון במעלה. בכל אתר מציידים את המשתתפים באמצעי ההגנה והאבטחה הדרושים, וגם אם אתרי הספורט האתגרי נראים לעיתים כאילו אינם כבולים לשום תקנון, מתברר שעל כל הרעיונות המטורפים לעבור כמה ועדות, מהנדסי בטיחות ושאר גורמים מאשרים. עם זאת, כל מי שחפץ באחת מהחוויות הללו חותם על מסמך הפוטר את מפעילי האתר מכל אחריות במקרה של תקלה, גם אם היא נגרמה עקב רשלנות המפעילים.

בסירת סילון לסיביר
בניו זילנד קיים מדד ייחודי למדידת הכיף, "כמות ריגושים בדקה"
(TPM: Thrills Per Minute). אנשי חברת ה"שוטאובר ג'ט"
(Shotover Jet), מפעילת סירות הסילון הוותיקה שבקווינסטאון, מבטיחים יחס גבוה מאוד של ריגושים בדקה וגישה בלעדית לנהר שוטאובר, העובר באחד הקניונים התלולים והמרשימים במדינה.
סירת סילון היא המצאה ניו זילנדית משנת 1957, אשר פותחה כדי לאפשר

טיפוס על קרחון פרנץ יוזף, בחוף המערבי של האי הדרומי. לא הרחק מהקרחון הוקמה עיירת התיירים פרנץ יוזף, ובה אכסניות ומועדוני טיפוס על קרחונים

לדייגים גישה לנהרות רדודים וסוערים שסירות רגילות לא יכולות להם.
ב־1970 גילתה חברת "שוטאובר ג'ט" את הפוטנציאל התיירותי של הסירה הייחודית, והתחילה "להטיס" מבקרים בין המצוקים המאיימים שבצידי הנהר. מנוע הסילון של הסירה מעניק לה יכולת תמרון יוצאת דופן במהירות של עד 90 קילומטר בשעה, גם בעומק של שבעה סנטימטרים בלבד. חבטות הפח של תחתית הסירה בסלעי הנהר מורגשות היטב, בדומה למהמורות בכביש, והסירות מתפתלות במרחק סנטימטרים ספורים מהסלעים המשוננים ומבצעות סחרורים של 360 מעלות (spin) לשאון שאגות הפחד של הנוסעים.
נהגי סירות הסילון מתגאים ב־140 שעות אימוני חובה בנהר, שעליהם לצבור לפני שיהיו רשאים לקחת איתם נוסעים. זה כנראה מרגיע את קהל היעד: כמעט שני מיליון מבקרים כבר החסירו פעימות בקניון שוטאובר, ולמרות הרושם שמדובר בתיירים מטורפים בלבד, מתברר כי הגיל הממוצע של הנוסעים הוא 42.
חברות אחרות בניו זילנד מפעילות סירות סילון באוריינטציה של כיבוש הלא נודע, ו"מטיסות" את המבקרים על נהרות לעבר יעדים מרוחקים ומבודדים. ה"סייביריה אקספיריינס", למשל, משלבת טיסה במטוס קל לשפת קרחון בעמק סייביריה (Siberia) המבודד, הליכה של ארבע שעות בסביבה אלפינית עד לנהר ומשם הקפצה בסירת סילון דרך נחשולים סוערים חזרה לנקודת ההתחלה.

ה"סייביריה אקספיריינס" יוצאת מהיישוב הקטן מקרורה (Makarora), כ־30 תושבים בלבד, שגרים בצידי הכביש הראשי המוביל מהחוף המערבי דרומה. את העיירה כמעט שפספסנו כשהמכונית שעטה בין הגבעות

שבע דקות של שכרון חושים במתקן "Fly By Wire" ליד קווינסטאון

המנוקדות בכבשים, אבל את ה"סייביריה אקספיריינס" אי אפשר לפספס. המתדלק בתחנת הדלק טרח לוודא שאנחנו מכירים את האטרקציה, בעל המטוס התעקש שאין דבר מפתה יותר ממנה לעשות כאן ובעל סירת הסילון הסביר בפשטות ש"סתם שיט בנהר זה בזבוז של זמן וכסף", העיקר שתרכשו את כל החבילה. אפילו הדייג המקומי, שמשכיר חכות ומנפיק רשיונות דיג, הציע לנו לצאת תחילה לסייביריה, ורק אחר כך לקחת את החכות שלו ולתפוס דגים בנהר. בעבר היו כל תושבי המקום חוואים, אבל מאז שנכתב על האטרקציה התיירותית במדריכי הטיולים, כולם כאן עוסקים בה או משווקים אותה.

בשונה ממקרורה הקטנטנה, קווינסטאון היא העיר התיירותית ביותר באי הדרומי של ניו זילנד. עשרות בתי המלון והאכסניות שקמו בה בעשור האחרון, ההמולה הרבה ועליית המחירים בעקבות קבוצות התיירים הגדולות שמגיעות ממדינות עשירות באסיה, כמו יפן והונג קונג – כל אלה הביאו את המטיילים לחפש אלטרנטיבות דוגמת מקרורה או העיירה וואנקה (Wanaka), השוכנת כ־100 קילומטר צפונית לקווינסטאון.

הפעילויות הפופולריות בוואנקה הן סקי שלג, מצנחי רחיפה, צניחה חופשית וטרקים בהרים, ותרמילאים ישראלים רבים מעדיפים את העיירה הזאת על פני קווינסטאון. בית הספר המקומי למצנחי רחיפה כבר הסמיך לא מעט ישראלים להמריא מן ההרים שמסביב לעיירה ולראות מלמעלה את האגם, את ההרים המושלגים ואת הגבעות המוריקות. המחירים נמוכים בהרבה מהמקובל בארץ, והמדריכים, אנגלים ברובם, מקצועיים מאוד, וכבר יודעים לומר הוראות רבות בעברית.

כמו ג'יימס בונד
את שורשי ההרפתקנות של הניו זילנדים אפשר למצוא כבר בתחילת המאה ה־20, בנסיונותיו של חלוץ התעופה ריצ'רד פירס לכבוש את השמים. פירס הצליח להמריא לכמה שניות בכלי הטיס שבנה, אבל התרסק אל גדר חיה. כמה חודשים אחר כך המריא מטוסם של האחים רייט בארצות הברית ומחק את טיסת הבכורה של פירס מספרי ההיסטוריה. 50 שנה מאוחר יותר נפטר פירס, אלמוני כמעט, בבית חולים פסיכיאטרי.

רוח החלוציות ושגעון ההרפתקנות של הניו זילנדים קיבלו ביטוי גם במשלחות הרבות שהוציאו לחקר הקוטב הדרומי, בהמצאות טכנולוגיות מקוריות כמו סירות הסילון ובהישג הגדול של אדמונד הילרי, שנחשב לראשון שכבש את פסגת האוורסט ב־1953 והפך לסמל ההרפתקנות והתעוזה של בני ארצו.

זוֹרבּינג ליד העיירה רוטורואה. מי שאיננו חושש מבחילה נכנס לתוך כדור גומי בקוטר של כשלושה מטרים וחצי, קושר את ידיו ואת רגליו לרתמה הנמצאת בתוך הכדור ונותן לכוח המשיכה לגלגל אותו מטה, במהירות שמגיעה עד 50 קילומטר בשעה. נשמע מוזר? בשנתיים האחרונות נפתחו אתרי זורבינג גם באוסטרליה, גרמניה, אנגליה ונורווגיה

מאז, לא מפסיק הראש הניו זילנדי להמציא פטנטים.
"Fly By Wire", למשל, נהגה על ידי ממציאו בעקבות חלום שחלם. הרעיון פשוט לכאורה – כלי טיס המחובר בכבל. משכיבים תייר חבוש קסדה במתקן דמוי רקטה, מחברים את הרקטה לכבל ברזל המחובר בקצהו העליון לכבלים אחרים שפרושים בין גבעות מעל לוואדי עמוק, מעלים את הרקטה לאוויר ומשחררים. אפשר לשלוט על הטיל ולכוון אותו כפי שמכוונים אופנוע, כוח המשיכה וכוח המנוע עושים את שלהם, התייר טס ומתנדנד בוואדי לכל הכיוונים במשך שבע דקות של שכרון חושים וחוזר למלון מאושר, כשהוא מרגיש לפחות כמו ג'יימס בונד.

זורבינג (Zorbing) הוא פעילות נוספת המעלה חיוך של התרגשות על פני כל מי ששומע עליה. ממציאי העניין רצו בתחילה ללכת על מים בתוך כדור גומי ענקי, אולם בסופו של דבר פינו המים את מקומם לטובת שיפוליה של גבעה נישאה, והזורבינג הפך לגלגול מהיר בתוך כדור במדרון. האמיץ או האמיצה שאינם חוששים מבחילה נכנסים לתוך כדור גומי בקוטר של כשלושה מטרים וחצי, קושרים את ידיהם ואת רגליהם לרתמה הנמצאת בתוך הכדור ונותנים לכוח המשיכה לגלגל אותם מטה, במהירות שמגיעה עד 50 קילומטר בשעה.

המעוניינים בגרסה הרטובה של הזורבינג ממלאים את הכדור בכמה גלונים של מים קרים ובצעצועים של חוף ים ולא נקשרים לרתמה. הכדור מתגלגל במהירות במורד הגבעה, המים נשארים תמיד בתחתית הכדור ואחרי טלטולים רבים יוצאים הספורטאים המאושרים מהכדור ספוגים במים צוננים. נשמע מוזר? בשנתיים האחרונות נפתחו סניפי זורבינג גם באוסטרליה, גרמניה, אנגליה ונורווגיה.

45 שניות של צלילה באוויר
"מינימום 180 קילומטר בשעה", מבטיחות הפרסומות המקדמות את פנינו בטאופו (Taupo), פנינת התיירות של האי הצפוני והמתחרה העיקרית של קווינסטאון בספורט אתגרי. הרעיון דומה – עיירה ציורית על שפת אגם קסום, הרים מושלגים ברקע ואינספור אפשרויות להמיר כסף בכיף. הנוף הנשקף מאתר הבנג'י של טאופו הוא מהיפים ביותר בניו זילנד, אבל הטירוף המקומי המוביל כאן הוא דווקא הצניחה החופשית.

בית הספר הגדול לצניחה שבטאופו מושך צעירים רבים, בהם לא מעט ישראלים. "מדהים. אני לא יכולה להירגע", סיפרה רויטל שצנחה בסבב שיצא לפנינו. "רואים את הרי הגעש מתחת לרגליים, זה ממש לעוף כמו ציפור מעל לים". החיוך הבלתי נשלט על פניה החוורות הבהיר לכולם שהיא "מסוממת". האדרנלין עלה לה לראש.

45 שניות של צלילה באוויר מגובה 12 אלף רגל הן לא מעט זמן. קופץ מיומן, הטנדם מאסטר, מחובר אליך ורוכב מעליך. העיניים והפה פעורים ברוח המכה כאילו כדי לראות ולבלוע את העולם שמתחת, הידיים פרושות לרווחה כדי לחבק את השמים, המים והאדמה, ומלמטה מתקרב האגם הכחול במהירות של 180 קילומטר בשעה. בשניות הללו יש לראש די זמן כדי לחבר את הפחד, הציפייה והסקרנות עם תחושות העונג הפיזיות של הנפילה, ואז מציפה את הגוף תחושת התעלות שאינה דומה לשום דבר אחר.

הצניחה החופשית ממכרת. לא מעט צעירים, ובעיקר צעירות, החליטו מיד אחרי הצניחה הראשונה להפסיק את הטיול, לטפס עם המטוס שוב ושוב לגובה של אלפי רגל כדי לקפוץ עם מצנח סגור ולהניח לכוח המשיכה להטריף את חושיהם. אחדים מהלומדים בטאופו מכרו את כל רכושם כדי לממן את שיעורי הצניחה, וכמעט כל מקפלות המצנחים כאן הן מטיילות, שמשלמות בדרך זו על תחביבן החדש.

כאן מתברר עד כמה מוטעה הרושם שענפי ספורט אתגרי הם בעיקר עבור צעירים חטובים ואמיצים. ביום שבו קפצנו מהמטוס היתה רשימת הבנות ארוכה הרבה יותר מזו של הבנים, באתרי הבנג'י מחפשים קופצים רבים התרגשות חדשה באמצע החיים, ואפילו מטיילים רבים בני גיל הזהב שמגיעים לניו זילנד בוחרים להרגיש צעירים ברוחם וקופצים.

קפיצה אל טרפז באתר "Rock 'n' Ropes" שליד טאופו, קומפלקס גדול של נדנדות וחבלים המציע התנסות במגוון פעילויות גובה על חבלים ועמודים

מגרש האימונים של טרזן
ליד העיירה טאופו נמצא אתר "Rock ’n’ Ropes", ובו נדנדת הענק (Giant Swing) שעליה סיפרנו בתחילת הכתבה. זה לא ממש גן שעשועים לילדים, אלא יותר כמו מגרש אימונים של טרזן – קומפלקס גדול של נדנדות וחבלים, המציע התנסות במגוון רחב של פעילויות גובה על חבלים ועמודים.

המתקנים הרבים מאפשרים לבנות, שלב אחר שלב, את הביטחון העצמי בפעילויות בגובה. מתחילים במתקנים פשוטים לכאורה, כמו הליכה על קורה או על גשר חבלים צר בגובה רב, מתקדמים למתקנים הדורשים גם קואורדינציה ומחשבה, כמו הליכה על כבל דק בסיוע חבלים, ובסוף היום נשארים שני מתקנים הדורשים אומץ לב בלבד.

בטרפז מטפסים על עמוד עץ עד לגובה 15 מטר. אחר כך צריך להתייצב ולעמוד על חלקו העליון והצר של העמוד מבלי לאחוז בדבר. מי שהגיע עד לכאן מתבקש לאזור את שאריות האומץ שנותרו בו ולקפוץ אל טרפז התלוי במרחק מטרים ספורים משם. רבים מפספסים את הטרפז ונופלים מטה. האבטחה אל בן הזוג, שנמצא מתחת למתקן עם כבל סנפלינג, היא ההצלה היחידה.

שיאו של האתר הוא נדנדת הענק, שבה כבר לא מדובר במאמץ פיזי או באתגר מחשבתי, אלא באומץ נטו. פשוט סומכים על המתקן שיעשה את שלו ויהפוך את הפחד הרב לאושר גדול. בניגוד לקפיצת הבנג'י או לצניחה החופשית, שבהן נעצרים הרבה לפני שמגיעים לקרקע, כאן ממש אפשר לדמיין שמגרדים את האדמה עם הרגליים. נדנדות הענק הן הדבר החם ביותר כיום בתיירות האתגרית בניו זילנד, ורבים מעידים שזאת הפעילות הכי מפחידה בשלל האטרקציות שמציעה המדינה.

רפטינג במים שחורים
את הפיורדים העמוקים בדרום מערב ניו זילנד אפשר לבקר בהפלגות יקרות, אך תיירים רבים מעדיפים לחוות את ההוד של קירות הגרניט, הנישאים מאות מטרים מעל פני הים, באמצעות שיט קיאקים, כשהדול־ פינים וכלבי הים באיזור מוסיפים להתרגשות.

למי שלא מסתפק בכך מוצעות הרפתקאות גם מתחת לפני האדמה. במערות וואיטומו (Waitomo caves) שבאי הצפוני משתרעת על פני קילומטרים רבים מערכת של מנהרות ומערות טבעיות החצובות באבן הגיר. כאן אפשר לשוט על אבובים בנהרות תת קרקעיים, לעשות סנפלינג במפלים ואף לצאת לטרקים מתחת לפני הקרקע, כולל קמפינג עמוק בבטן האדמה.

במערות וואיטומו שבאי הצפוני משתרעת על פני קילומטרים רבים מערכת של מנהרות ומערות טבעיות החצובות באבן הגיר. כאן אפשר לשוט על אבובים בנהרות תת קרקעיים, לעשות סנפלינג במורד מפלים ואף לצאת לטרקים מתחת לפני הקרקע, כולל קמפינג עמוק בבטן האדמה

לבשנו חליפות צלילה, לקחנו קסדות וציוד טיפוס ותאורה וירדנו מתחת לפני האדמה לרפטינג במים שחורים, שנקרא כך בגלל החשכה השוררת לכל אורך המסלול. גלשנו לתוך מערה אפלה בעומק 30 מטר, שם חיכתה לנו אומגה, שבאמצעותה דילגנו מעל למכשולי מים עמוקים. המערות המלאות בנטיפים, שאון המים הקרים הזורמים במעבה האדמה והחושך מסביב יצרו אווירה דרמטית, שלה תרמו גם תולעים זוהרות התלויות בתקרת המערה ומאירות את המבוך התת קרקעי ככוכבים בלילה. אחרי שיט אבובים במורד הנהר החשוך טיפסנו במעלה של כמה מפלי מים תת קרקעיים בדרך אל האור שבקצה המערה.

לקינוח, מציעה ניו זילנד גם לא מעט "הרפתקאות אקולוגיות" בשילוב בעלי חיים ימיים. פרנסי עיירת החוף קאיקורה (Kaikoura), השוכנת בצפון מזרח האי הדרומי, משווקים אותה כמקום הנוח בעולם לצפייה בלווייתני הראשתן הענקיים. סירות עמוסות מבקרים וציוד משוכלל לאיתור לווייתנים יוצאות מדי יום לים הפתוח, כדי לרדוף אחרי היונק הגדול ולצוד אותו בעדשת המצלמה. מראה זנבו המורם הוא הנס הכלכלי של עיירת דייגים מאורית זאת.

במרחק לא רב מחופה של העיירה חיים גם מאות דולפיני דסקי, וקאיקורה מציעה לתיירים לשחות איתם. יצאנו לים לבושים בחליפות צלילה כבדות. היצורים האפרפרים חתכו את הים הכחול בזינוקים קטנים וקיצרו במהירות את הדרך לקראתנו. צופר הסירה נתן את האות לקפוץ למים. למרות חליפות הצלילה העבות הרגשנו היטב את המים הקפואים, אך את תשומת ליבנו משכו גופותיהם החלקלקים והזריזים של עשרות דולפינים.

הלהקה חלפה על פנינו במהירות, ונעלמה כלא היתה. הדולפינים שבו והתקרבו אלינו, לפעמים שייטו במהירות היישר לעברנו ורק ברגע האחרון החליקו הצידה, ולפעמים ריחפו סביבנו באלגנטיות. במשך שעה הם השתעשעו בנו, ונדמה כי יותר מאשר מוקד משיכה לחובבי בעלי חיים, הפכה קאיקורה בעשור האחרון לגן השעשועים של דולפיני הדסקי, שגילו אטרקציה חדשה – שחייה עם אנשים.