טרזין נמצאת כשעה נסיעה לכיוון צפון-מערב מפראג ואפשר בקלות לשלב את הביקור בה במהלך החופשה בעיר. האתר בטרזין מחולק לשני אזורים: המבצר הקטן ששימש כבית סוהר והמבצר הגדול בו היה הגטו (שבגרמנית נקרא טרזיינשטט), וכיום נמצאת בו עיירה שלווה.

המבצר הקטן נבנה בסוף המאה ה-18 על ידי הקיסר האוסטרו-הונגרי יוזף ה-2 ונקרא על שם אימו, מריה טרזה. הוא נועד להגנה מפני פלישה פרוסית, אך מכיוון שהפלישה הפרוסית התבצעה, בסופו של דבר, מכיוון אחר המבצר לא היה בשימוש. בשנת 1940 הגסטאפו נטל את האחריות על טרזין והמבצר הקטן החל לשמש כבית סוהר לאסירים פוליטיים ולמתנגדי השלטון הנאצי מרחבי אירופה – יהודים ולא יהודים. במהלך הסיור המצמרר במבצר הקטן המבקרים משחזרים את מסלולו של האסיר שהגיע לכאן – עוברים דרך צריף הקבלה ואחר כך הולכים לחדר החקירות ומשם לחדר בו קיבלו האסירים מדים ובו הופרדו הגברים מהנשים והילדים. ילדים מתחת לגיל 14 נשלחו לגטו במבצר הגדול, הסמוך.

הצטרפנו לסיור מודרך באנגלית בקבוצה של כ-20 אנשים מכל מיני מקומות בעולם: אמריקאים, אוסטרלים, בריטים, בלגים ואנחנו הישראליות. המדריכה ביקשה מאיתנו להיכנס לאחד מחדרי המעצר. החדר קטן, לבן, חשוף וקר (למרות שבחוץ היה חם). עמדנו בצפיפות והקשבנו להסברים. "תסתכלו מסביב", המדריכה אמרה לנו. "צפוף לכם? עכשיו אתם רק 20 אנשים. בזמן המלחמה הוחזקו בחדר הזה ואחרים כמוהו 60 אנשים". נדמה היה שבין כל חברי הקבוצה עברה מן צמרמורת קולקטיבית. המשכנו לעבר חדרי הבידוד. כאן המתינו אסירים שנגזר דינם למוות. חלק מחדרי הבידוד עם חלון וחלק בלי. נכנסתי לחדר בידוד עם חלון, עמדתי בו וניסיתי לדמיין איך הרגיש מי שהיה כלוא פה. אבל קרני השמש שזרחה בחוץ נכנסו דרך החלון והאנשים שעברו על פני הדלת הפתוחה הקשו על הדמיון. לא התייאשתי ופניתי להיכנס לאחד מחדרי הבידוד שאין בהם חלון. עכשיו ממש לא היה צורך להפעיל את הדמיון. החושך הכבד שסגר עליי (למרות שהדלת נותרה פתוחה), הקור והטחב הבריחו אותי החוצה מיד.

כניסה למבצר הקטן בטרזין ששימש בית סוהר לאסירים פוליטיים ולמתנגדי השלטון | צילום: Hans Weingartz

סך הכל נמשך הסיור במבצר הקטן כשעה. במהלכו ביקרנו באולמות המקלחת, בחדר המרפאה, במזדרונות הארוכים שעוברים תחת חומות המבצר, בחצר ההוצאה להורג ובאזור המגורים של קציני הגסטאפו שנהנו כאן מתנאים משופרים שכללו מסעדה, בריכה ובית קולנוע. לקראת סוף הסיור קיבלנו מעט הסברים על הגטו בטרזין, על ייחודו ועל ומקומו בתעמולה הנאצית.

היהודים הראשונים הגיעו לטרזין בסוף נובמבר 1941 ותוך חצי שנה גורשו לטרזין כ- 30 אלף יהודים צ'כים מבוהמיה ומורביה. בהמשך הגיעו אל הגטו אלפי יהודים מאוסטריה וגרמניה, רובם קשישים או יהודים שקיבלו אותות גבורה כשנלחמו בשרות גרמניה במלחמת העולם הראשונה. בטרזין נוצר ריכוז של אמנים, סופרים, מוזיקאים ומדענים מצ'כוסלובקיה, אוסטריה וגרמניה. תושבי הגטו ניהלו במקום חיי תרבות עשירים ככל שאפשרו התנאים: הועלו הצגות תיאטרון, התפתחה ספרייה עשירה, נערכו פעילויות ספורט והתקיימו שיעורי בית ספר. כל זאת למרות תנאי המחייה הקשים. במקום שהיה בעבר עיירה של כ-7,000 נפש חיו עכשיו יותר מ-50 אלף יהודים שנאלצו להתמודד עם צפיפות, מחלות ומחסור באוכל.

הגטו בטרזין שימש עבור הנאצים כ"מחנה לדוגמה" אותו הציגו בפני העולם כהוכחה לכך שהשלטון הנאצי מיטיב עם היהודים. בשנת 1943 נשלחו לטרזין כ-500 יהודים מדנמרק. ממשלת דנמרק, בצעד יוצא דופן, התעקשה על ביקור של הצלב האדום במחנה. הנאצים החליטו לאפשר את הביקור במטרה להזים את השמועות על מחנות ההשמדה שהחלו להתפשט באותה תקופה. לקראת הביקור נשלחו יהודים רבים מטרזין לאושוויץ, על מנת לשפר את תנאי הצפיפות הקשים בגטו והוקמו בתי קפה וחנויות מדומים כדי לתת תחושה של חיים נורמליים. ביקור הצלב האדום היה כל כך מוצלח עד שהנאצים החליטו לצלם בטרזין סרט תעמולה שיופץ ברחבי העולם. הסרט שנקרא "הפיהרר מעניק כפר ליהודים" צולם בשנת 1944. הבמאי, קורט גרון, היה יהודי תושב הגטו והיה גם במאי ושחקן מפורסם. בסרט מוצגים חיי קהילה ומסחר משגשגים: שוק בכיכר המרכזית, משחק כדורגל עם קהל משולהב ואנשים שמחים שאומרים למצלמה "טוב לי בטרזין!". בזמן צילומי הסרט נאסר על מי שלא השתתף בו לצאת לרחוב. בתום הצילומים נשלחו המשתתפים, כולל הבמאי, לאושוויץ.

קיר בית כנסת מחתרתי בטרזין

בתום הסיור במבצר הקטן הוקרן בפנינו סרט הסברה קצר ומצוין שהופק כאן ובו משולבים קטעים מתוך סרט התעמולה שצילמו הנאצים. אי אפשר שלא להתרגש עד דמעות, בעיקר כשיודעים מה עלה בגורלם של כל האנשים המחייכים מן המסך.

מכאן המשכנו לעיירה טרזין בה מתגוררים כיום כ-3,000 אנשים באותם המבנים שבהן חיו תושבי הגטו. אפשר לטייל ברחובות העיירה, אך קשה לקבל פה תחושה על חיי הגטו. העיירה היום מטופחת ושלווה, בקושי נראו אנשים ברחוב ואת המבנים אפשר לראות רק מבחוץ. מוזיאון הגטו המצוין, שנמצא ברחוב Komenskeho, שווה ביקור וכדאי להקדיש לו לפחות שעה (ורצוי יותר). המוזיאון לא גדול ובנוי מתצוגה של קטעי מסמכים, מכתבים ויומנים, תצלומים קטעי וידאו ויצירות אמנות של תושבי הגטו, של שלטונות הגטו ושל הממשל הנאצי המסודרים בסדר כרונולוגי. אי אפשר לקרוא כל מילה שכתובה כאן, זה ייקח שעות, אבל מספיק לקרוא חלק מהמכתבים והמסמכים ולהתעמק בחלק מהצילומים כדי לקבל תמונה שלמה, מעניינת, מרגשת ועצובה על החיים בגטו. בסוף התערוכה, על שלט גדול מפורטים כל משלוחי הטרנספורטים לגטו. שורות של נתונים ביורוקרטים, מספרים ואותיות ששינו את חייהם של עשרות אלפי אנשים.

ב-3 במאי 1945 הועברה השליטה על הגטו לצלב האדום ומספר ימים אחרי כן שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום.

מידע מעשי
הגעה: טרזין נמצאת כ-50 ק"מ מצפון-מערב לפראג. אפשר להגיע באוטובוס מתחנת Florenc בפראג. דרך נוספת להגיע היא בסיור מאורגן של חברת Martin City Tours היוצא מכיכר העיר העתיקה של פראג. הסיור המאורגן נמשך כחמש שעות וכולל את הנסיעה הלוך ושוב. אתר אינטרנט

מיקומה של טרזין בצ'כיה:

הפוסט ביקור בגטו טרזין הופיע ראשון במסע אחר

הקדילק השחורה של אנדי הקובני נכנסת להקפה שלישית סביב בלוק בטון חשוך על שפת נהר ההדסון. פאט מוריד את החלון ותוקע ראש החוצה, לתוך אוויר הלילה הקפוא. מתברר סופית שאין שום דרך לחדור ל"טאנל" (Tunell). הטאנל הוא המועדון הכי Cool – מה שאומר שהוא הכי Hot, ושהוא הדבר האמיתי, המחוספס, הסקסי. הדופק של אימפריית ההיפ הופ העולמית. הבעיה היא שמאחורי ערמות השלג המטונף נפערת שוחה. היא מפות ומדריכים מודפסים ליעד ניו יורק, בהנחה לגולשי מסע אחר! אפילו פאט, מבקר היפ הופ של מגאזינים נחשבים, עובר חיפוש בכניסה למועדון ספיד מקיפה את המועדון מכל עבריו והופכת אותו למבצר ימי ביניימי בלי גשר תלוי. על הגדה השנייה של התעלה חונה צי דחפורים מפלצתי. אם יש דרך פנימה, היא צריכה להיות תת קרקעית, כמו שמציע שם המועדון. פאט, אנדי וטיילר עורכים התייעצות. לצורך זה הם מחלישים קצת את הדיסק החדש של פאנק מאסטר פלקס – שנקרא, כמובן, Tunell, על שם המועדון שבו די.ג'יי פלקס מקפיץ מדי שבוע אלפי אחים ואחיות שחורים על הרחבה. בינתיים צצים מאחורי ערמת שלג שני Cats – שהם, בשפת ההיפ הופ, שניים בעניינים – בוחנים אותנו בעיניים מקצועיות ומסמנים לפאט להוריד את החלון. "הטאנל סגור", הם מודיעים לו, זורקים הזמנה למועדון השני בהיררכיה, "ספיד" (Speed), ונעלמים. פאט, צריך לציין, הוא לא סתם חתול אלא מבקר היפ הופ של מגאזינים נחשבים, ולכן הוא מקבל הזמנות לאן שצריך. אפילו הוא לא ידע שהסיבוב האחרון בקרב בין פיטר גטיאן – פיראט שתום עין, נסיך הבליינים בממלכת ההיפ הופ ובעליו של הטאנל – לבין מטאטא הרחובות של ניו יורק, רודי ג'וליאני, ראש העירייה, הסתיים הפעם בניצחון חלקי לממסד. ג'וליאני זכה בצו סגירה למועדון בגלל עברות סמים, אך לא השיג בבית המשפט הרשעה לגטיאן עצמו. בינתיים, עד לסיבוב הבא, מפליגים לספיד, שיושב ברחוב נטוש באיזור הידוע במנהטן כ"מטבח הגיהנום". שני תורים עצבניים מתפצלים על המדרכה. באחד, האחים – מגושמים, טובעים בתוך מכנסי היפ הופ בגזרה רחבה וחולצות ענקיות, כובע גרב שמוט על חצי פרצוף ומעילי רוח מנופחים; בשני, האחיות – קפואות בחולצות בטן עמוקות מחשוף, מיני זעיר ונוצץ או מכנסיים צמודים כל כך שכנראה השתילו אותם על העור, עדיים כבדים ואיפור רב שכבתי. פאט, אנדי, טיילר ורפי, הצלם, בשנים האחרונות מתעל ההיפ הופ לא רק את זעם הזכר השחור, אלא גם את זעם הנקבה השחורה נבלעים בכניסת הבנים בזמן שגוש שרירים ממין נקבה ממשש אותי מלמעלה למטה ואחר כך מרוקן את תכולת התיק והכיסים שלי, כולל פירוק הסיגריות והמצית לחלקיהם. בפנים יש ארבע קומות של ראפ פועם, זועק, נובח ומקלל, ואפילו לא פרצוף לבן אחד. כי פה, אומר פאט, זה הדבר האמיתי. "אמיתי" היא מלת מפתח. על זה, אומר פאט, קם ונופל ראפר (ראפ הוא השם המסחרי של ההיפ הופ). "אמיתי" זאת אומרת מחובר לרחוב, למציאות, לחיים בשכונות. "פה", הוא אומר ומתחיל להזיז את הגוף, "לא תראי אנשים מסתובבים עם קוקטיילים ביד. לפה באים הילדים מהשכונות, מכורים להיפ הופ שגילחו איכשהו 20 דולר עבור כרטיס כניסה, והם באים כדי לרקוד. פה מנסים חומר חדש לפני שמוציאים אותו לשוק המיליונים של תעשיית המוזיקה, ומה שהולך כאן, מה שמרקיד את ילדי המועדונים השחורים ביום ראשון בלילה, ירוץ אחר כך בתחנות הרדיו ובחנויות הדיסקים, באם.טי.וי ובמועדונים מלוקקים בכל העולם". התפאורה בספיד לא נוצצת יותר ממוסך ממוצע, אין כאן רקדניות תלויות בכלובים להלהיב את הלקוחות והתאורה מצטיינת בשכלולים של מסיבת ריקודים ביתית בשנות השבעים. אבל כאשר מעמדת התקליטן בקומת המרתף עולה זעקת הקרבGet’em up, you  mothafucking niggas, כמה מאות אחים ואחיות צעירים זורקים את הידיים למעלה ומוציאים אוויר מהריאות בבת אחת; "הבית מתחיל להתרומם", צועק פאט, והעיניים שלו הופכות לזוג פנסים זרחניים של אושר, כשהטיפול המשולב בהלם ביטים אלקטרוניים ושירה מדוברת תופס תאוצה. [banner] מרימים את הבית Hip hop is half black and half Japaneselips, hip hop is black prozac digital chips on the shoulders of african (היפ הופ הוא חצי שחור וחצי יפאני, שבבים דיגיטליים על כתפי שפתיים אפריקאיות, היפ הופ הוא פרוזאק שחור), כתב גרג טייט, משורר ומבקר מוזיקה. במאמר לשחורים בארצות הברית יש שתי דרכים עיקריות לצאת מהגטו ולהצליח: ספורט או מוזיקה. והיפ הופ, גם המסחרי, הוא עדיין הצינור שדרכו זורם זעם הזכר השחור סיכום לספר ההיסטוריה של ההיפ הופ, בהוצאת המגאזין "וייב" (Vibe), מכריז טייט: "לא משנה כמה מסחרי הוא הפך, ההיפ הופ הוא עדיין הצינור שדרכו זורם זעם הזכר השחור"; ובשנים האחרונות, במידה גוברת והולכת, זעם הנקבה השחורה. אלימות, סקס, סמים וכסף הם המרכיבים הקבועים בקוקטייל המולוטוב של הראפרים, אבל באינספור תת הזרמים של הז'אנר אפשר למצוא הכל, מפוליטיקה רדיקלית ועד רומנטיקה רכה, מגאנגסטה ועד ראסטה (הלך הרוח המוביל עכשיו, לאחר גל האלימות הקודם, הוא Brotherly Love – אהבת אחים), מבריונות גסה לרגאיי חדור אמונה דתית. ראפ במיטבו הוא פואטיקה מהפנטת, קול אדיר מצליף טקסט דחוס במשחקי מלים, חריזה ספונטנית, משקלים ומקצב שיכולים לגרום למשוררים של נייר להוריק מקנאה. וכשהוא רע, הוא באמת זבל – מחזור מונוטוני של שם התואר bitch והפועל suck על כל הטיותיו, לצלילי פופ ירוד וביטים מסונתזים ברקע. "אם ראפר שוכח את הרחוב", אומר פאט, "זה הסוף שלו. כל אחד צריך לזכור מאיפה הוא בא. זה הכוח של הראפר. השכונה שלו. שימי לב" – הוא צועק בגרון ניחר בשלוש בלילה, כשחברי להקת "Cocoa Brotherz" עולים על הבמה בקומה השנייה של הספיד ופטרייה של עשן גראס ריחני מתפשטת מעל לרחבה – "עכשיו הם יודיעו מאיפה הם". האחים קוקו לא עולים לבד. הבמה נראית כמו תא הספינה של האחים מרקס, והיא עומדת לקרוס תחת האחים קוקו, שאליהם מצטרפים ראסטות מגודלי שיער ובערך חצי מהנוכחים באולם, וכולם יחד פוצחים בתרועה ארוכה, קצבית, סוחפים את הבית אחריהם: "אנחנו מהברונקס, הברונקס, הברונקס". הברונקס, האלים והעני שברובעי ניו יורק, הוא מולדת ההיפ הופ. לחיצת היד המשולשת – הקוד המוסכם של אומת ההיפ הופ. גם הזקנים שמתחממים בשמש, גם הילדים שמשחקים כדורסל בכביש – כולם רוצים לחיצה משולשת אלג'ברה חולם על כסף אלג'ברה עומד לחתום חוזה בחודשים אלה, אולי אפילו בשבועות הקרובים. אחת מחברות התקליטים הגדולות מתעניינת בו. הוא קרוב, כל כך קרוב, שהוא מרגיש את טעם הכסף שורף בקצה הלשון. הוא בדרך החוצה, הגטו כמעט מאחוריו. לכן הוא משייט בצעדים "אם ראפר שוכח את הרחוב", אומר פאט, "זה הסוף שלו. כל אחד צריך לזכור מאיפה הוא בא. זה הכוח של הראפר. השכונה שלו" מהירים, חסרי סבלנות, במדי ההיפ הופ רחבי הגזרה, חוצה רחוב שטוף שמש בשכונה שלו, בגטו השחור של בדפורד סטייבסנט שבברוקלין. הוא חולף על פני כנסייה סגורה עם צריח מעץ, שבה סבא שלו היה נושא את דרשותיו, מחליף פה ושם לחיצת יד משולשת עם אחד הגברים השחורים שמתגודדים בפינות הרחוב, רובצים בפתחי הבתים, משחקים קלפים על המדרכה. כולם – גם הזקנים שמתחממים בשמש, גם הילדים שמשחקים כדורסל בכביש – רוצים לחיצה משולשת. לחיצת היד הזאת היא הקוד המוסכם של אומת ההיפ הופ. לייזיאיי (Lazyeye) מחכה לנו בבית, בחדרון בגודל ארון, דחוק מתחת לגרם מדרגות. זה האולפן של "יאנג קינגס" (Yang Kings), שכוללים את הראפר אלג'ברה, את המוזיקאי לייזיאיי – עצלעין, בתרגום חופשי – ולפעמים גם את בן דודו הצעיר של אלג'ברה, שמכונה בופ ועושה מוזיקה רכה יותר, בסגנון רית'ם אנד בלוז. לייזיאיי מרים את המתגים בכמה סוללות, משחק קצת בכפתורים, והחללית הקטנה שבנה בארון ממריאה: אלתורים קצביים, אלג'ברה מתפלסף על הגטו ועל סערות במוח, וברקע קטע סימפול מזהיר של אולפן ההקלטות "אומיק" (Omique). מתחת לרעשים האלקטרוניים נוצרת אמנות שחורה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של דיכוי, אמנים שחורים שולטים, לפחות חלקית, על אמצעי הייצור כינור קלאסי. לייזיאיי מרקיד את שרירי הזרוע, עוצם עיניים, מזיז את גוף האתלט שלו בחלל הצר ומתחיל לעוף. אלג'ברה ובופ, לחוצים בפינה, מדבבים את המלים ונותנים קצב בידיים. למטה, במטבח, מצלצל טלפון, ואמא של לייזיאיי מטפסת בכבדות במדרגות העץ וצועקת לו לענות. לייזיאיי הוא בן 22. כל מה שהוא יודע – במוזיקה, בשפת המחשב, בסימפול ובטיפול בסינתיסייזרים המשוכללים שלו – הוא למד לבד. בגיל 14 הוא הקפיץ תקליטים בבית, עבר לתקלט במועדונים והתחיל לחרוש את ארצות הברית בתחרויות די.ג'יי, אבל בתי המלון עלו יותר מדי כסף. אחר כך הגטו כמעט בלע אותו. הוא חצה לא פעם את גבולות החוק וחזר מן הצד השני עם סינתיסייזר. מאז הוא שומר מרחק מהפעילויות העיקריות בשכונה: סחר סמים, פריצת קודים של כרטיסי אשראי, אלימות לסוגיה. הוא חולם על כסף. הרבה כסף. גם אלג'ברה חולם על כסף. גם בופ חולם על כסף. בזמן שבבית מנתקים את הטלפון כי לא היה כסף לשלם את החשבון, הם חולמים להפליג על גלי המוזיקה למחוזות שעליהם הם קוראים במגאזין "רוב'ס ריפורט", הבילוי המועדף עליהם בשעות הפנאי. במגאזין הזה אין שום דבר על היפ הופ או על מוזיקה בכלל, אין גם תמונות של בחורות עירומות ואפילו לא דוגמניות בבגדי ים. זה כתב עת למי שעבר את מחסום המיליון דולר ומתלבט איזה דגם של אסטון מרטין או למבורגיני מתאים לסגנון החיים שלו, איך לרהט בית קיץ באיי הבהאמה, מי מעצב הנעליים הנחשב ביותר באירופה ומה ההיצע האחרון בתחום צמידי יהלומים. יש שתי דרכים לצאת מהגטו ולהגיע ל"רוב'ס ריפורט": ספורט או מוזיקה. מהגטו לאלי מקביל "לאורך ההיסטוריה של השחורים באמריקה", כותב גרג טייט, "יצירתיות במוזיקה היתה התשובה העיקרית שלהם לרעב של הקפיטליזם לחידושים וכיבוש שווקים. הסיבה לכך היא שמוזיקה בניגוד לבלוז, לג'אז ולרוקנ'רול, זרמים מוזיקליים שנולדו בצבע שחור אבל העשירו לבנים, ההיפ הופ נשאר שחור גם כשהוא נפרט לדולרים היא תחום היזמות היחיד שבו קיימת נגישות דמוקרטית לאדם שחור עם רעיון עסקי טוב ונכונות להזיע כדי להצליח". היפ הופ לקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה. בניגוד לבלוז, לג'אז ולרוקנ'רול – שלושת הזרמים הגדולים של המוזיקה במאה ה־20, שנולדו בצבע שחור אבל העשירו אנשים לבנים – ההיפ הופ נשאר שחור גם כשהוא נפרט לדולרים, מפני שהיוצרים שלו הפכו את היוצרות והקימו לעצמם בתי הפקה, חברות תקליטים וקווי ייצור למותגי אופנה, בגדים, נעליים, בשמים ותכשיטים. זה לא אומר שהלבנים לא מרוויחים. היפ הופ מוכר היום קוקה קולה ותחתונים של קלווין קליין ומככב אצל אלי מקביל. עולם הפרסום אימץ את השפה ואת הכתיב הראפרי – כתיב מקוצר, חילופי אותיות במספרים, משחקים פונטיים. יש גם ראפרים לבנים מצליחים, כמו אמינם והביסטי בויז, בבריטניה צמח זרם מקביל שנקרא טריפ הופ ואומת מאמיני ההיפ הופ משתרעת מטוקיו ועד ירושלים. אחד ממלכי ההיפ הופ השחור, דוקטור דרה, שר: "היפ הופ נהיה אוניברסלי, הוא נסחר בשוק הגלובלי, הוא מביא את הקטע ללולייני הקרקס של השפע; עכשיו ילדים לבנים אוהבים את זה, אז הם רוצים שאני אקנה את זה". מלבד הרווחים הישירים של התעשייה בבידור, באופנה ובנגזרותיה, מספקים גיבורי ההיפ הופ שמן יומיומי לגלגלי תעשיית הבידור־מידע. הם נכלאים על לייזיאיי (Lazyeye), בן 22, על מדרגות ביתו בגטו השחור של בדפורד סטייבסנט, ברוקלין. כל מה שהוא יודע – במוזיקה, בשפת המחשב, בסימפול ובטיפול בסינתיסייזרים המשוכללים שלו – הוא למד לבד עברות סמים, סחיטה ותקיפות אלימות, נעצרים במועדונים, מנהלים מרדפי מכוניות ויורים ברחובות. כמה מהם גם נרצחים. נוטוריוס ביג, אליל ההיפ הופ, וטופאק שאקור, מי שהוכרז ובצדק כ"משורר הראפ", נורו למוות. פאף דדי, כוכב בעצמו ובעליה של חברת התקליטים "באד בוי" (Bad Boy), נעצר בשנה שעברה עם החברה שלו, ג'ניפר לופז, אחרי קרב יריות במועדון ניו יורקי, כשברשותו נשק ללא רשיון. עכשיו הוא מככב בבתי משפט. הראפרים המצליחים עושים מיליוני דולרים בעסקי המוזיקה ובחברות הביגוד שלהם, מככבים בסרטים, מפיקים סרטים, אוספים דוגמניות, מכוניות מירוץ ויהלומים, ובאופן כללי משתדלים לנקר כמה שיותר עיניים. הם הופכים את השיממון האלים של חיי הגטו לסרט פשע נוצץ. הגאנגסטה ראפ, על ניבולי הפה, השובניזם הגס, הגזענות והבריונות שלו, גרר שערוריות בתקשורת, התקפות של הרוב המוסרי, דיונים בבתי משפט ובסנאט, נסיונות צנזורה; ד"ר דרה, גאנגסטה בדימוס, הוזהר בזמנו על ידי האף.בי.איי עם כמה משותפיו לדיסק, בגלל משפטים כמו "בואו נדפוק את השוטרים". הסיפורים האלה מוכרים עיתונים, הם ממלאים זמן אוויר יקר למאות תחנות רדיו וטלוויזיה ולאלפי אתרי אינטרנט, והופכים את הפשע למשתלם, אם כי לא לכולם. בעיקר לא למי שנשאר לחיות איתו בגטאות. אפריקה באמבטה – די.ג'יי מברונקס שהקים בראשית שנות השבעים את "אומת הזולו העולמית", ונחשב לאחד מאבות ההיפ הופ ולראשון שהטמיע בו את הפוליטיקה של "הכוח השחור" – אמר באחרונה שהתאגידים הגדולים השתלטו, כספית, על תרבות ההיפ הופ. "בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים היינו עושים את הבגדים שלנו בעצמנו ומופיעים בסגנון שלנו. היום באים תאגידים כמו 'טומי הילפיגר' וכל שאר יצרני האופנה האלה ואומרים לך איזה בגדי היפ הופ אתה אמור ללבוש. הרבה אנשים שטוענים שהם חברות הפקה או תחנות רדיו של היפ הופ פשוט עושים עסקים". "I’m on my road to riches and to diamond rings", שר סנופ דוגי דוג. ואלג'ברה אומר: "בחרתי לי את השם אלג'ברה, כי זה אומר שאני יכול לפתור את המשוואות של החיים באמצעות הנוסחה שלי". אם הנוסחה של אלג'ברה תעבוד, גם הוא ולייזיאיי יקפצו על הרכבת; הם ייסעו בדרך הדולרים הירוקה ויקנו טבעות יהלומים לנצח. אהבה ובוז באפולו ת'יאטר הקהל ב"אפולו ת'יאטר" (Apollo Theater), היכל התרבות של המוזיקה השחורה בהארלם, לא אהב את מייקל גאי מסנט לואיס, מיזורי. הוא לא אהב אותו מהרגע הראשון. כשמייקל, ארוז בחליפת פאייטים בצבע כחול חשמלי, עם בלורית מטוגנת בברילנטין וסט שיניים בוהק מאוזן עד אוזן, זינק מאחורי הקלעים, הדביק את המיקרופון לחיוך ופרץ בשיר אהבה מתקתק נוסח תום ג'ונס, הקהל התחיל לנהום בוז. כשהוא טיפס לשיאי הקול האדיר שלו, השכיב את המיקרופון ויילל על לב שבור, היציע נעמד על הרגליים ונופף אגרופים, ואשה באחת השורות הראשונות קפצה ושאגה לו לסלק את התחת שלו מהבמה, ומהר. מייקל רק התאמץ יותר. הוא התפתל, נאנק, סלסל בווירטואוזיות ולא נכנע גם כששלושה ראסטות קמו מהמקום והסבירו לו בצעקות קצובות שהם לא רוצים טיימס סקוור. היפ הופ בכל מקום: בימים אלה מוקם במנהטן "היכל התהילה של ההיפ הופ", בעיר מאונט ורנון שבמדינת ניו יורק מתכננים מוזיאון להיפ הופ, ובהיכל התהילה של הרוקנ'רול שבקליבלנד מוצגת התערוכה הראשונה של תרבות ההיפ הופ – שלוש קומות של מוזיקה, ספרים, צילומים וחפצים לראות אותו שם. תחת מטחי האש והעגבניות מהקהל, מייקל שר בגבורה את השיר שלו עד הסוף וכאשר, לסיום, הוא שיטח את מכנסי הפאייטים הצמודים על הבמה בשפגט מלא, אפילו הראסטות ויתרו ומחאו לו כפיים. "בואו ניתן לו קצת אהבה", ביקש המנחה, "הוא נתן לנו את הנשמה". הקהל באפולו ת'יאטר, מתברר, לא סובל טיפוסים מלוקקים, וכשהוא לא סובל מישהו – הוא חסר רחמים. אבל כשהקהל הזה אוהב, הוא מרים את התקרה מרוב אהבה. מאז שנת 1935, הבמה של אפולו ת'יאטר ברחוב 125, בלב הארלם, מארחת את ה־"Dog Night", תחרות חובבים שבועית שבה הופיעו, בין היתר, בילי הולידיי, נינה סימון, ג'יימס בראון ואלה פיצג'רלד. המבנה הנושן נשאר ללא שינוי, עיטורי קטיפה אדומה וזהב על הקירות ובר משקאות בתוך האולם עצמו; המוזיקה, לעומת זאת, השתנתה, ואיתה גם טעם הקהל. מייקל החלקלק הושלך לכלבים, והזוכה במקום הראשון ב־"Top Dog Night", תחרות בין המנצחים שנערכת פעם בשלושה חודשים, היה משורר בחולצת טי ובמכנסיים רפויים במסורת ההיפ הופ. ברוס, יליד הארלם, ירה את סיפור חייו העגום בחריזת ראפ בלי להזדקק אפילו לליווי מוזיקלי, והקהל הריע לו במשך עשר דקות. במקום השני זכתה נערה אדוקה מפילדלפיה ששרה גוספל, גם היא בלי ליווי תזמורתי, ואהובת הקהל היתה דומיני בת החמש, שעלתה לבמה אחרי ההפסקה ונתנה קטע ריקוד היפ הופי בהתנדבות. רק בהארלם, כנראה, יכול משורר דלות אחד להביס יותר מ־20 מבצעים מעולים של מוזיקה פופולרית ותואמות וויטני יוסטון. מתחת לרעשים האלקטרוניים וליהלומים המזויפים של ההיפ הופ, הזעם השחור עדיין מייצר אמנות, ומצליח, בפעם הראשונה בהיסטוריה של דיכוי, להישאר בשליטה, גם אם חלקית, על אמצעי הייצור שלו.

הפוסט היפ הופ בניו יורק הופיע ראשון במסע אחר

דפקתי על הדלת, עמדתי על מפתן הדלת
והם טרקו את הדלת בפני.
ישבתי על מפתן הדלת ובכיתי
כי רציתי להוכיח, לשכנע את הלבנים
שהרומא [צוענים] הם טובים.
אבל הם זרקו אותי החוצה. אז הם ניצחו!
אלוהים, למד אותי כיצד עלי לחיות,
כיצד עלי לאהוב,
כיצד עלי להתפלל,
כיצד עלי לשבת על מפתן הדלת
ולחכות ללבנים
שיפתחו אותה.
(שיר שכתבה ורוניקה סיבריקובה, בת 10,
תלמידת בית ספר יסודי בצ'כיה)

לובומיר זובק, שכולם קוראים לו לובו, נולד בצ'כוסלובקיה לפני יותר מ־40 שנה. הוא דובר צ'כית, הוא למד בבית ספר צ'כי, התגייס לצבא הצ'כי ומזדהה בכל ליבו עם יאן הוס, הגיבור הלאומי הצ'כי. לובו הוא פטריוט צ'כי, אבל הוא מרגיש שהצ'כים לא רוצים אותו בארצם. כי העור שלו כהה. כי הוא צועני. לפני שלוש שנים ביקר באושוויץ, בעקבות סיפורי הוריו על השמדת הצוענים במלחמת העולם השנייה. מאז הוא חולם על אושוויץ כל לילה ומדבר על מחנה ההשמדה כל היום. "שואה שנייה עומדת בפתח", הוא אומר.

פגשתי את לובו בפראג (Prague), והוא לקח אותי לביקור בשכונת חנוב (Hanov) ליד העיר מוסט (Most) שבצ'כיה. "חייך יהיו בסכנה", הזהירו אותי כשיצאתי לחנוב, ולא הרשו לי לצאת מן המכונית. "אנחנו לא מעוניינים בצלמים ובעיתונאים. גם כשהם מתכוונים לטוב, בסוף יוצא רע", אמרו לנו דרך חלון המכונית תושבי השכונה הצוענים (או "רומא", אדם בן גזענו, השם של צועני אירופה בשפתם, שלא נלוות אליו הקונוטציות השליליות של המלה "צועני"). הם כבר ראו יותר מדי אוטובוסים של תיירים שהוכנסו לשכונה כדי להוכיח שגם כאשר מנסים להיטיב עם הצוענים ונותנים להם דירות, הם הורסים במו ידיהם את שניתן להם.

בחנוב חיים 800 איש בלי מים, גז או חשמל. הם חיים מכספי עזרה סוציאלית, מאחר שכמעט אף אחד בצ'כיה לא מוכן להעסיק צוענים. במוסט נתגלו מרבצי

זוג בני 19 ו-16, מובטלים, בקהילה צוענית בכפר ז'רובניס, סלובקיה. הדעות הקדומות נגד הצוענים, העדר השכלה והמשבר הארוך סביב אזרחותם צמצמו מאוד את אפשרותם למצוא עבודה | צילום : בן עדן

פחם, ושכונות חדשות נבנו כדי לאכלס את התושבים המפונים. אל חנוב הפנו בעיקר את הצוענים. השכונה המבודדת, "גטו" כפי שמכנים אותה אנשי פראג והעיר מוסט, מאפשרת הפרדה שהצ'כים מעוניינים בה. באחרונה הוקם בצמוד לשכונה מבנה מגורים ל"אוכלוסיה בלתי מסתגלת", רובה של צוענים. וכך, במסגרת החוק, מרחיק הממשל הצ'כי את הצוענים מהמרכזים המאוכלסים.

"אתמול הרביצו לי ברחוב במרכז מוסט", סיפר לנו אחד מתושבי השכונה. "ניאו נאצים באים לכאן בחבורות. גם המשטרה באה הרבה פעמים, אבל מגולחי הראש מגיעים בלי אזהרה. כולם בורחים מכאן, לצרפת, לקנדה, לניו זילנד. אף אחד לא נשאר".

הניאו נאצים לא פועלים בחלל ריק. מסקר שנערך ב־1995 עולה כי 31 אחוז מאזרחי צ'כיה לא היו רוצים לגור ברחוב שבו חיה משפחה רומאנית. בולטת במיוחד היתה עמדתם של רבים כי "יש לתת למגולחי הראש חופש לפתור את בעיית הרומא". במלים פשוטות, מדובר במתן הרשאה לרצח עם. באווירה כזו, אין פלא כי מלכת היופי של צ'כיה לשנת 1993, תושבת העיר אוסטינד לאבן
(Ustinad Laben) שבצפון בוהמיה, הצהירה כי חלומה הגדול הוא להפוך לתובעת ציבורית, "כדי לנקות את עירנו מן האנשים כהי העור".

"שואה שנייה עומדת בפתח", חוזר ואומר לובו. "מה שהנאצים התחילו, הקומוניסטים המשיכו, ועכשיו ממשיכים בזה הממשלות החדשות במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר וגם העולם כולו, שמתייחס לצוענים כאילו הם מבקשים מקלט מדיני מסיבות כלכליות ולא כמיעוט נרדף שבורח ממקרים חוזרים ונשנים של אפליה, אלימות ורצח".

ממחנה העבודה לבית החרושת
עד מלחמת העולם השנייה התגוררו כחצי מצועני אירופה ביישובי קבע בעוד שהאחרים נדדו, בעיקר בעונת הקיץ, לצורך עסקים, מסחר ומפגש עם בני משפחה (ראו "מסע אחר" 10). במדינות רבות באירופה נחקקו חוקים כדי להצר את צעדיהם. המצב החוקי היה שונה ממדינה למדינה, ובארצות מסוימות התירו להם להישאר בכל מקום רק לילה אחד, כך שילדיהם לא יכלו לבקר במוסדות חינוך.

לאחר פלישת הנאצים לצ'כיה רוכזו הצוענים במחנה העבודה לטי (Lety), ומשם שלחו אותם להשמדה. "הנאצים עשו בשביל הצ'כים את העבודה", אומר מרקוס פפה, שכתב ספר על מחנה לטי ועובד כיום בארגון הפועל למען זכויות האדם של הצוענים בצ'כיה. "צ'כיה הוכרזה על ידי הנאצים כ'נקייה' מצוענים. בסוף מלחמת העולם השנייה לא נותרו בה צוענים ויהודים. הצוענים שחיים כאן היום היגרו אליה מארצות בסביבה, בעיקר מסלובקיה. תשאלי כל אחד שיושב כאן ב'קפה סלביה', והוא יגיד לך שאת הצוענים צריך להכניס למחנות עבודה".

גם תחת המשטר הקומוניסטי, ובעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, גורלם של הצוענים לא שפר עליהם, אם כי המדיניות לא היתה אחידה: בשנות השלושים של המאה ה־20 הם זכו לשגשוג תרבותי מסוים בברית המועצות, שם פורסמו ספרים בשפתם, בעיקר כדי לחנך אותם. ביוגוסלביה הם הוכרו כמיעוט והדבר נרשם בתעודות הזהות שלהם, בבולגריה יצא לאחר המלחמה כתב עת רומאני, ובצ'כוסלובקיה הוקמה בשנות השישים אגודת סופרים צוענים.

יחד עם זאת, הקו הרשמי של מרבית מדינות מזרח אירופה הקומוניסטיות כלפי

הצוענים היה שעליהם לשכוח את העבר ולמחוק את זהותם האתנית, כדי שיוכלו להשתתף בבניית החברה הסוציאליסטית החדשה. עוולות מחנות הריכוז וההשמדה הושתקו, ההיסטוריה של הנוודות ומסורת העבר דוכאו, ובטיעון של הקמת חברה שוויונית נאסר על רוב הצוענים לשמר את תרבותם, ללמוד בשפתם, ללבוש את בגדיהם המסורתיים ולעסוק במקצועותיהם האופייניים – סחר בסוסים, נפחות, הכנת סלים, כלי אוכל ומטאטאים, איסוף עשבי מרפא ונגינה באירועים.

ברומניה המשיכו הצוענים לעסוק במקצועות אלה ב"שוק האפור", ובהונגריה ובצ'כוסלובקיה הם עברו בהדרגה כבר מהמאה ה־18 לעבוד כפועלים בחקלאות ואחר כך בתעשייה. הם הועסקו במכרות הפחם, במפעלי מתכת ובבתי חרושת, ויושבו במבנים בלי חשמל, חימום או מים חמים, עם שירותים חיצוניים שלא הספיקו לכמות התושבים. ניתוק הצוענים ממקצועותיהם המסורתיים גרם לכך שרבים מהם נותרו בתחתית הסולם החברתי והפכו נתמכים של המדינה. "מה שהנאצים התחילו, הקומוניסטים המשיכו", חזר ואמר לובו, שכל משפט שני שלו כלל את המלה אושוויץ. גם באירופה המערבית, הדמוקרטית, מצבם של הרומא לא היה תמיד טוב יותר, וכיום, רק פינלנד ואוסטריה מכירות בהם כמיעוט אתני, ובגרמניה הם הוכרו כמיעוט נרדף רק בשנת 1982.

המקרה של לודוביט גורג'
לובו גורש מצ'כיה בשנות השבעים, כיוון שהכריז כי אינו מזדהה עם הקומוניזם. הוא היגר לארצות הברית, שם עבד עשר שנים כנהג מונית. ב־1989, אחרי "מהפכת הקטיפה", חזר למולדתו, חדור תקווה שהדמוקרטיה תעזור גם לבני עמו. הוא התאכזב.

אמנם ההתעוררות התרבותית של

הצוענים בישרה טובות; חלק מהם התחילו לחפש אחר זהותם ולפתוח את תרבותם לזרים, אחרים הקימו כתבי עת וספרות ודיברו על הרומא כמיעוט אתני ייחודי, אולם נפילת הקומוניזם, שאזרחים רבים בצ'כוסלובקיה קיבלו בברכה, לא בישרה טובות לצוענים. שינוי חברתי יוצר חוסר ביטחון, במיוחד לאור קשיים כלכליים, ורבים מחפשים אחר "אשמים". כאשר מנהיגי המדינות תלויים בדעת הקהל, הם נוטים להתכופף לכיוון הדעות הפופולריות, גם כשהן גזעניות, כפי שקרה לאחר חלוקת צ'כוסלובקיה לשתי מדינות.

ביוני 1993, כחצי שנה לאחר עצמאות צ'כיה, התקבל חוק האזרחות, שלפיו כל תושב שלא היה צ'כי במקור צריך לבקש אזרחות. מאחורי החוק עמדה מטרה ברורה – לגרש את הצוענים. הצוענים של צ'כיה הושמדו למעשה במלחמת העולם השנייה, וצוענים שחיו בשטחי צ'כיה אחרי המלחמה היו במקור מסלובקיה, ועל כן נדרשו לבקש אזרחות. התנאים שהוצבו לקבלת האזרחות היו כאלה שהיה ברור כי רבים מהרומא לא יעמדו בהם: הוכחה כי יש בבעלותם מקום מגורים, שבו מספר נפשות מוגדר לחדר, וכי אין להם תיק פלילי.

חוק האזרחות היה קנוניה לגירוש הצוענים, שבה היו שותפים כל דרגי השלטון, מהמחוקק ועד למבצע. ידוע, למשל, על עובדים סוציאלים, שייעצו לרומא לעבור לסלובקיה, שם יקבלו בית. כבוגרי המשטר הקומוניסטי האמינו להם הרומא ועברו לסלובקיה, רק כדי למצוא את עצמם חסרי בית פעם נוספת. כאשר הם חזרו לצ'כיה נאמר להם: "באתם מסלובקיה, אינכם רשאים לקבל אזרחות".

קחו, למשל, את לודוביט גורג'. הוא נולד ב־1976 כאזרח צ'כוסלובקיה, ובילה את רוב חייו בבית יתומים שנוהל על ידי המדינה. ב־1994, לאחר עצמאות צ'כיה, עזב את

חנוב, צ'כיה. שכונה מבודדת, "גטו" כפי שהיא מכונה בצ'כיה, שבה חיים 800 איש בלי מים, גז או חשמל צילום : בן עדן

בית היתומים חסר כל, בלי מקום לגור בו וללא זכויות עבודה. בית משפט צ'כי קבע שיש לגרשו מהמדינה, ואילו סלובקיה מנעה ממנו כניסה אל ארץ הולדתו. באותם ימים הוא היה בן 19, נטול אזרחות ואב טרי. ארוסתו ילדה את בנם בבית חולים צ'כי, וגורשה ממנו שלוש שעות לאחר הלידה. הילד שהם לא ראו מעולם, ואפילו מינו לא נאמר להם, נלקח מיד לבית יתומים בסלובקיה.

הגדרת הרומא כ"בעיה חברתית" הביאה בעבר לשורה של מעשי זוועה, שאחדים מהם נמשכים כנראה גם כיום. בשנות השישים והשבעים עוקרו בצ'כוסלובקיה – וגם בשוודיה ובשווייץ – נשים צועניות, "כדי לאזן שיעורי ילודה גבוהים באורח לא בריא". אחות של לובו עוקרה בצ'כיה כשהיתה בת 22. היא מדברת על החוויה כעל "הסיוט הגדול".

ב־1993 אמר ולדימיר מציאר, אז ראש ממשלת סלובקיה, מנהיג גזען ואלים שתחת שלטונו הוטל עוצר על יישובי צוענים בסלובקיה, כי "יש להגביל את הילודה של האוכלוסיה הבלתי מסתגלת והמפגרת מנטלית [הצוענים], שכן אם לא תטופל הבעיה עכשיו, הם יטפלו בנו מאוחר יותר". נשיא צ'כיה, ואצלב האוול, יצא נגד הכרזה זו ואמר ש"הצוענים הם מבחן הלקמוס של חברה תרבותית". זה לא עזר ללובו, כאשר הגיע להתלונן במשטרה על שהיכו אותו בפעם המי יודע כמה. "לך תתלונן אצל הנשיא ה'צועני' שלך", אמרו לו השוטרים. הרומא טוענים כי גם כיום יש רופאים שיוזמים עיקור של נשים צועניות על רקע דעות גזעניות, ומכנים את התופעה "ניסיון לרצח עם".

אפליה נוסח צ'כיה
לפני כשנתיים, עם עלייתם לשלטון בצ'כיה של הסוציאל־דמוקרטים, שונה חוק האזרחות כך שלא יפגע יותר באוכלוסיית הרומא. ארגוני זכויות אדם בעולם פעלו בנושא, ובחמש השנים האחרונות מצב הצוענים בצ'כיה נמצא במעקב של מועצת אירופה. צ'כיה מבקשת להתקבל לאיחוד האירופי, ואחד התנאים לקבלתה הוא קידום הצוענים. אבל לדברי לובו, בחיי היומיום זה לא ממש עוזר. "אני מטלפן בקשר לעבודה במלצרות, והם שואלים אם אני יודע אנגלית. אני אומר להם שכן. כשאני מגיע והם רואים את צבע העור שלי, הם אומרים לי שאין להם עבודה", הוא מספר בלי טרוניה. הוא כבר עייף, מדוכא, חסר תקווה.

הדעות הקדומות נגד הצוענים, העדר השכלה והמשבר הארוך סביב אזרחותם צמצמו מאוד את אפשרותם למצוא עבודה, ושיעור האבטלה בקרבם בעשור האחרון גבוה מאוד בהשוואה לאוכלוסיה הכללית. האמונה הפופולרית שהצוענים הם עצלים ומתנגדים באופן עקרוני לעבוד אינה מדויקת. בקרב רבים מבני הרומא באירופה יש אכן נטייה להימנע מעבודה כשכירים, אך יש להם מסורת של יזמות.

מכל מקום, גם אלה שמעוניינים בעבודה כשכירים נתקלים לרוב באפליה: מעסיקים רבים מודיעים כי המדיניות הרשמית שלהם היא לא להעסיק צוענים, ובכשני שלישים מהמסעדות לא מוכנים אפילו לשרת לקוחות צוענים. באוקטובר 1999 פסק לראשונה בית משפט לטובת בני הרומא בעניין אפליה במסעדה: מלון אימפריאל במורביה חויב לשלם סכום השווה ל־800 דולר כפיצוי ללקוחות צוענים שסירבו לשרתם.

דחיקת הרומא לשוליים החברתיים נעשית גם באמצעות בתי הספר. בין 65 ל־75 אחוז מהילדים הצוענים במזרח אירופה לומדים בבתי ספר למפגרים, במקרים רבים רק מפני שאינם יודעים את שפת המדינה. בכמה מבתי הספר שבהם הם לומדים עם צ'כים וסלובקים, יש לרומא בתי שימוש נפרדים. הסיבה הרשמית: היגיינה.

קומר וישוואנת'אן, מורה ועובד סוציאלי שנולד בהודו והגיע ב־1997 לצ'כיה עם רעייתו הצ'כית, מנסה לחולל שינוי. במשך יותר משנה הקדיש את כל מרצו לעבודה עם 25 משפחות של פליטים. הוא גילה שהתלמידים שנחשבו למפגרים פשוט לא ידעו צ'כית, נקט יוזמה וכיום הם לומדים צ'כית ואנגלית. וישוואנת'אן פועל לשנות את מתכונת המבחנים הפסיכולוגיים לילדים כדי למנוע חזרה על טעויות העבר, ועסוק בימים אלה גם בפרויקט שיכון ל־50 משפחות צועניות, שנועד להסיר מחיצות ולקרב בין הצ'כים לבני הרומא. "אם צ'כיה לא רוצה למצוא את עצמה כמדינה שולית באירופה, אל לה לדחוק את המיעוטים שבקרבה לשוליים", הוא אומר.

רוצה להיות מייקל ג'קסון
בשנים האחרונות החלה התעוררות חברתית, תרבותית ופוליטית בקרב הרומא באירופה (ראו עמ' 40). עשרות ארגונים פועלים נגד האפליה הממסדית ולמען שיפור הדימוי העצמי והחברתי של אנשי הקהילה הרומאנית, ובכמה אוניברסיטאות נפתחו תוכניות ללימודי רומא. ועדיין, רוב הצוענים בגוש

מבנה מגורים ל"אוכלוסיה בלתי מסתגלת", כך, במסגרת החוק, מרחיק הממשל הצ'כי את הצוענים מהמרכזים המאוכלסים | צילום : טל שפנצר

הקומוניסטי לשעבר אינם מתעניינים בהיסטוריה של בני עמם. "בעוד שהיהודים הקימו מפעל גדול של זכרון השואה, הפכו הצוענים את שכחת השואה שלהם לאמנות", אומרת איזבל פונסקה, מחברת הספר "קבור אותי בעמידה: הצוענים ומסעם".

ביקשתי מלובו שיספר לי משהו חיובי על עמו. הוא לא היה מסוגל. הוא רצה לדעת איך אומרים ג'יפסי בעברית, ואם בישראל יש אפליה נגד צוענים. הוא אמר שהיה רוצה לשנות את צבע עורו, "כמו שעשה מייקל ג'קסון". שאלתי אותו מה היה מלמד לו יכול היה ללמד בבית ספר של רומא. הוא לא היה מלמד על "יציאת הודו", לא על חיי הנדודים, לא על השפה, השירים והסיפורים, וגם לא על מנהגי הניקיון, האבלות והשמחות המיוחדים לבני הרומא (ראו עמ' 50). כל שרצה היה לדבר על אושוויץ, להחליף את צבע עורו לבהיר ולהיטמע.

כשנפרדתי מלובו, שילמתי לו על הזמן שבילה איתי, ודמעות עמדו בעיניו. "במצב נורמלי, הייתי מסרב לקבל תשלום", אמר. גבר בוגר בעל משפחה, חסר עבודה, חסר תקווה, עם דמעות של גאווה פגועה בעיניים. דמעות של אי צדק וחוסר אונים.

הפוסט צוענים בצ'כיה הופיע ראשון במסע אחר

זה התחיל כמו תעלומה. אל תיבת הדואר האלקטרוני שלי הגיעו שני צילומים של אבני מצבה ישנות עם שמות של נשים יהודיות. אבן המצבה של הגברת יאכנע בת ר' שמואל פליאק נראתה מהודרת מאוד, מגן דוד גדול בלט בראשה ושתי מנורות ובהן שלושה נרות עיטרו את צדה. המצבה של הגברת רייזל בת משה אברמויטש נראתה ישנה וצנועה הרבה יותר. מתחת לכתובת העברית נכתבו הפרטים על אודות הגברת רייזל ברוסית, ובראש המצבה נשאר סימן קטן למקום שהופיעה בו בעבר תמונתה, כמנהג הקבורה ברוסיה. התמונה נתלשה.

את הדואר האלקטרוני הזה שלחה ג'ורג'יה נוי, שחיה בשנחאי
ומדריכה קבוצות של מטיילים בעקבות ההיסטוריה של הקהילה היהודית בעיר. היא סיפרה כי המצבות מוצעות למכירה בחנות עתיקות קטנה במרכז העיר. הופתעתי. בשנחאי שגשגה אמנם קהילה יהודית גדולה עד אמצע המאה העשרים, אולם לא שרד ממנה הרבה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד שנחאי,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

יהודים רבים שהיגרו לישראל ולארצות הברית פנו אל נוי במהלך השנים במטרה לחפש אחר מצבות או שרידים כלשהם של קרובי משפחתם, וכולם נענו באותה תשובה: לא ניתן למצוא זכר לארבעת בתי הקברות היהודיים שהיו בשנחאי, למצבות או לשרידים אחרים. כחלק ממהפכת התרבות שהנהיג מאו דזה־דונג בשנות השישים של המאה הקודמת הוכרזה מלחמה ב"ארבעת הישנים" – הרגלים ישנים, מחשבות ישנות, מנהגים ישנים ותרבות ישנה. בתי הקברות היהודיים נהרסו באותה עת יחד עם אוצרות רבים של התרבות הסינית.

כאשר הגענו לחנות העתיקות, אבן המצבה המהודרת של גברת פליאק כבר לא היתה. מר שו, הסוחר, סיפר שלקוח סיני קנה אותה לפני כמה ימים. לסוחר ולקונה לא היה מושג מה פשר הכיתוב על המצבה. מר שו רצה להאמין כי אלו הן אבני גבול, שתחמו בעבר את הרבעים השונים של העיר. הבעת דאגה התפשטה על פניו כאשר סיפרתי לו מה הן אבני השיש הללו. "אם אלו אבני מצבה של קברים, אין לי עניין להתעסק בהן", מיהר לומר, "שכן ידוע שמצבות מביאות איתן מזל רע". אבל כאשר שאלתי למחירה של מצבתה השבורה של רייזל אברמויטש, הוא התגבר על החשש בצורה מרשימה. משא ומתן ארוך, מחיר מופקע של חמישים דולר – והקנייה הושלמה.

שאלתי אותו אם יוכל להביא מצבות נוספות והצעתי להוסיף לשכרו אם ייקח אותי למקום שהאבנים מגיעות ממנו. הוא נענע בראשו לשלילה. "אבנים כאלה כמעט לא ניתן למצוא. אולי בעוד שבועות או חודשים תזדמן לי אבן נוספת". אבל לכסף, כידוע, יש מגע קסם. לאחר ששילמתי על אבן המצבה השבורה הוציא מר שו את הטלפון הנייד מכיסו, התרחק מהמקום והחל לחייג. כאשר חזר, אמר שוב שאין עוד אבנים כאלו, "אבל ליתר ביטחון, תן לי את מספר הטלפון שלך. אודיע לך אם יגיעו לידי אבני מצבה נוספות". הוא צלצל יומיים אחר כך.

הגטו של שנחאי
באמצע המאה ה־19 הפכה שנחאי מעיירת דייגים לעיר נמל חשובה ומשכה אליה את ראשוני מתיישביה היהודים. בשיאה, בשנות מלחמת העולם השנייה, מנתה קהילת יהודי שנחאי כשלושים אלף איש. תחילה התיישבו בעיר סוחרים יהודים אמידים, שהיגרו מעיראק. המשפחות כדורי, ששון וחרדון תפסו עד מהרה עמדות מפתח כלכליות וחברתיות ותרמו לפיתוח העיר.

בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היגרו לעיר אנשי אקדמיה, רופאים,מוזיקאים, מורים ומשכילים נוספים שברחו מרוסיה, וניהלו חיי קהילה תוססים בצד הקהילה היהודית הספרדית ובנפרד ממנה. בשנות השלושים והארבעים כבר שגשגו בשנחאי מוסדות יהודיים רבים, בהם בית חולים, בית ספר, מועדון תרבות, בתי כנסת, מסעדות כשרות ונציגות של תנועת בית"ר.

פליטים ממרכז אירופה, שברחו עם עליית הנאצים לשלטון ובמהלך מלחמת העולם השנייה, היו הקבוצה הגדולה האחרונה של יהודים שהגיעה לעיר. באותן שנים היתה סין המדינה היחידה שאפשר היה להגר אליה ללא אשרת כניסה. אלפי הפליטים היו ברובם חסרי כל ונזקקו לסיוע, שאותו קיבלו מן הוותיקים והאמידים – היהודים הספרדים.

רבים מהפליטים התקבצו ברובע הונגקו (Hongkou), בצפון מזרח העיר, שם אפשר היה למצוא דיור זול יחסית. ב־1937 כבש הצבא היפני את סין, וב־1943 הורו החיילים היפנים לכל הפליטים היהודים שהגיעו לשנחאי לאחר 1936 להתקבץ ברובע הצפוף, שזכה מאוחר יותר לכינוי "הגטו של שנחאי".

יהודי שנחאי לא סבלו מאנטישמיות, אולם בתום מלחמת העולם ובמיוחד עם עליית הקומוניסטים לשלטון ב־1949 מיהרו כמעט כולם לעזוב והיגרו לישראל, לארצות הברית ולאוסטרליה. רק קומץ נשאר בעיר בשנות החמישים, ומסוף העשור ועד שנות השמונים של המאה העשרים לא היתה בשנחאי פעילות קהילתית יהודית.

ארבעה בתי קברות יהודיים היו בשנחאי, הראשון נחנך כבר ב־1862. ארבעת בתי העלמין, ששכנו בתחומי העיר, הכילו כ־3,700 קברים. הקברים הועברו בשנות החמישים לאחר הפרברים המערביים של שנחאי, למקום שהפך להיות בית קברות בינלאומי לזרים, ובו נטמנו יהודים, נוצרים ובני דתות ולאומים אחרים. בית קברות זה הוחרב במהלך מהפכת התרבות של שנות השישים. מצבות נעקרו ממקומן. חלקן נותצו. כולן נעלמו משטח בית הקברות ופוזרו לכל עבר.
כיום אין זכר לבתי הקברות שהיו בתוך העיר. במקום ששכן בו בית הקברות הראשון, בלב העיר, נמצא חניון ציבורי. במקום בתי הקברות של שכונת הונגקו יש עכשיו מפעל לבטון ופארק ציבורי, שאליו באים כמה זקנים לעשות טאי צ'י ולחלץ עצמות בשעות אחר הצהריים. אחדים מאותם זקנים שפגשתי זכרו את בית הקברות היהודי שהיה שם פעם.

ארבעה קברים בלבד של יהודים ניצבים היום במקומם המקורי בשנחאי. בקבר אחד טמונים סר איליי כדורי וליידי לורה כדורי, ובסמוך אליהם נמצאות מצבותיהם של צ'רלס, אהרון ויוסף ששון, מתושביה העשירים של העיר.

איתור מצבות והצלתן. בטרם יבשו המים שהובאו כדי לשטוף את אבן המצבה, הוביל אותנו אחד התושבים לחצר אחורית סמוכה. שם, בחלקת כרוביות קטנה, היו מונחות שתי מצבות נוספות, שבורות, משמשות ריצוף לשביל שעבר באדמה בוצית. באחת מהן נראה בבירור מגן דוד חרוט

מגן דוד בחלקת הכרוביות
יומיים בלבד לאחר שפקפק מר שו, סוחר העתיקות, ביכולתו למצוא מצבות נוספות, צלצל הטלפון. כן, יש ברשותו מצבת אבן מהודרת, שבראשה מסותת עוגן. לאכזבתנו, התברר כי מר שו אינו מבחין בין כתובות באנגלית, רוסית או עברית. המצבה היתה של יורד ים בריטי, נוצרי. כפיצוי על האכזבה, הבטיח מר שו לשלוח אותנו עם גאו, אחד מעובדיו, למקום שאולי נוכל למצוא בו עוד מצבות.

גאו הוביל אותנו לאחד הכפרים בפרבריה המערביים של העיר. הוא עצר מדי פעם ושאל אנשים ברחוב המרכזי על מצבות ישנות באזור. שומר בכניסה למפעל קטן הסכים לעזוב את עמדתו והוליך אותנו הלאה להמשך הרחוב. שם, בצד הדרך, היתה זרוקה אבן שיש שבורה, הפוכה. סובבנו אותה וקראנו באותיות עבריות ורוסיות כי ר' זלמן בן בנימין וויטענזאן נפטר בשיבה יפה של ע"ג שנים.

אחד מהשכנים הסקרנים שהתקבצו סביבנו הפנה אותנו לסמטה סמוכה. שם, שעונה על קיר, גילינו אבן מצבה גדולה ומהודרת. חלקה העליון היה שבור, ומתחת לאותיות ה ת נ צ ב ה (תהא נשמתו/ה צרורה בצרור החיים) היה חקוק באנגלית וברוסית השם חיים רוזנשטיין.

בטרם יבשו המים שהביא גאו כדי לשטוף את אבן המצבה הוביל אותנו אחד התושבים לחצר אחורית סמוכה. שם, בחלקת כרוביות קטנה, היו מונחות שתי מצבות נוספות, שבורות, משמשות ריצוף לשביל שעבר באדמה בוצית. באחת מהן נראה בבירור מגן דוד חרוט. אחרי הסרת הבוץ ושטיפת האבן אפשר היה לקרוא: "כאן על אדמת קודש נמצא קבר חדש של האברך משה ב"ר אברהם שוכמאן שנולד בעיר מארינסק שבסיביר". מהמצבה השנייה נותר רק החצי התחתון. כתובת ברוסית לימדה שזוהי מצבתו של חיים גולדמן.

צעירי הכפר לא ידעו לומר איך הגיעו לכאן האבנים. הזקנים סיפרו כי האבנים הללו נמצאות בכפר כבר שנים רבות. פעם הן שימשו כאבני מדרך לאורך הנהר. מאז יבש הנהר הן סתם זרוקות באזור, ללא תכלית. שתי קשישות חביבות הדגימו בתנועות יד כיצד היו משתמשות במצבות כאבני כביסה. אחד התושבים סיפר כי מקור המצבות הוא בית הקברות המוסלמי הגדול, שנמצא כמה קילומטרים מזרחה מהכפר, בכיוון העיר.

שומרי בית הקברות המוסלמי לא הופתעו מבואנו. בעבר כבר ביקרו כאן תיירים יהודים ששאלו לגבי קברים ומצבות יהודיות, אבל הם לא מצאו אותם. שומרי בית הקברות ידעו לספר כי פעם היה זה בית הקברות הבינלאומי של שנחאי, אך בימי מהפכת התרבות החריבו אותו משמרות המהפכה, שברו את כל המצבות היהודיות והנוצריות ופיזרו את שרידיהן לכל עבר.

אחד העובדים, איש מבוגר שעסק בצביעה מחדש של אותיות ערביות בראש אחת המצבות, סיפר כי לא הרחק מכאן, בכפר שהוא מתגורר בו, הבחין במצבות הזרוקות בצדי דרכים. המתנו לסיום יום עבודתו ופסענו אל הכפר. האבן הראשונה שהבחנו בה היתה מצבה גדולה, שלמה. צלב גדול בלט בראשה. בשבילי הכפר מצאנו עוד מצבות שבורות רבות, אך לא היו אלה מצבות של יהודים.
כאשר החלה השמש לשקוע לתוך שדרת העצים שבקצה הכפר, מצאנו מאחורי אחד הבתים, בתוך גוש בטון, מצבה של יהודי. היא הונחה בתוך יציקת הבטון בפינתו האחורית של הבית, כדי למנוע את תזוזתו. פניה של מצבת השיש הלבנה היו גלויות, אך אפשר היה לקרוא רק חלק מן הכיתוב העברי שעליה. את המצבה הזו, התקועה בבטון, כבר לא נוכל להציל. המראה של מצבות שקועות בבטון או שמשמשות אבני שביל בבוץ חיזק את התחושה שחייבים למהר כדי להציל ולשמר מצבות רבות ככל שאפשר.

התרומה של קלינטון
עם התבססות השלטון הקומוניסטי בסוף שנות החמישים של המאה העשרים הוצאה הדת היהודית מרשימת הדתות המוכרות בסין. באופן רשמי, תפילות וטקסים יהודיים אסורים. אולם לדברי הרב שלום גרינברג, רבה של שנחאי, הסינים פרגמטיים בגישתם. הם מעוניינים לשמור על ציבור אנשי העסקים היהודים שחי בעיר ומבינים שהטקסים היהודיים הם חלק בלתי נפרד מחייהם, לכן הם אינם אוסרים בפועל על קיומם.

רק בשנים האחרונות, לאחר לחץ ציבורי של יהודי ארצות הבריתופעילותה של שגרירות ישראל, הסכימו השלטונות הסיניים לשמר חלק מהמורשת היהודית של שנחאי ולשפץ את שני בתי הכנסת שנותרו משבעת בתי הכנסת שפעלו בה.

בית הכנסת הספרדי הגדול אוהל רחל ברחוב סיימור, שנחאי, שנבנה ב-1921 על ידי סר יעקב ששון לזכר רעייתו רחל. בית הכנסת, שהיה במשך עשרות שנים מחסן, שופץ בסוף שנות התשעים לכבוד ביקורו של ביל קלינטון בשנחאי, אך הוא סגור לקהל במרבית ימי השנה | צילום: בית התפוצות, ארכיון הצילומים, באדיבות יוסף טויג

תחילה שופץ אוהל משה – בית הכנסת הקטן שעמד במרכז שכונת הונגקו, הגטו של שנחאי, ומשמש כעת מוזיאון יהודי קטן. בית הכנסת הספרדי הגדול, אוהל רחל, שבו נערכו במהלך השנים, בין השאר, מופעי אופרה סינית מסורתית, שופץ בסוף שנות התשעים לכבוד ביקורו בעיר של נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון. למרות השיפוץ, הסינים מתירים לפתוח אותו לקהל רק כמה פעמים בשנה, בעת החגים.

שני מקומות אלה ואנדרטה קטנה הנמצאת באחד הגנים הציבוריים בשכונת הונגקו הם האתרים היחידים כיום המציינים את העבר היהודי בעיר, אף על פי שכמה מן הבניינים המפוארים ביותר שנבנו בעיר בתחילת המאה העשרים ועדיין מפארים אותה כיום הם פרי עמלן וכספן של משפחות יהודיות עשירות של יוצאי עיראק: מלון פיס (Peace) — שנקרא בעבר מלון קתאי – שבנה סר ויקטור ששון על גדות הנהר חוואנגפו (Huangpu) היה והוא עדיין אחד המלונות המפורסמים בעולם; ארמון השיש, מעונו הפרטי של סיר איליי כדורי, הוא היום "ארמון הילדים", מבנה מפואר שבו לומדים ילדים ממשפחות מבוססות אמנות, מוזיקה וריקוד; ובנייני המסחר הגדולים שבנה סילאס אהרון חרדון נמצאים כולם בבעלות סינית, ומעטים הסינים היודעים על עברם ועל המורשת היהודית של העיר. מהפכת התרבות, כך מתברר, הצליחה במשימתה.

פרויקט להצלת מצבות
שבועיים לאחר ביקורנו בבית הקברות המוסלמי שמענו שוב ממר שו, סוחר העתיקות. הפעם חיכתה בחצר חנותו המצבה היהודית השלמה, הגדולה והמרשימה ביותר שראינו עד עתה. אבן שיש אדומה, 1.70 מטר גובהה, עלי גפן מסותתים בראשה ובתחתיתה ועמודי שיש מפוסלים בצדיה. הכיתוב העיד שזו מצבתה של מרת חיי מליקה בת ישראל אשת דוד אברמוביטש שנפטרה בשנת 1910.

המשך המסע הוביל אותנו לבית קברות בודהיסטי, שנמצא לא הרחק מבית הקברות המוסלמי, ומשם למשרדי העירייה בשנחאי. למרות מאמצי החיפוש, התברר שאין בנמצא שום תיעוד של נפטרים ונקברים בעיר לפני 1949. החלטנו להמשיך לבד.

יצאנו שוב לכפר הסמוך לבית הקברות והתחלנו לחפש מהמקום שמצאנו בו את המצבה השקועה בבטון. להפתעתנו, גילינו שבעל הבית שמר לעצמו אבני מצבהנוספות, כנראה כחומרי בניין לעתיד, וכיסה אותן בקרשי עץ. המשך השביל הוביל לגשר קטן, שחצה את מה שהיה בעבר הנהר. אבנים רבות שנוצקו ליסודות הגשר הן אבני מצבה. את פניהן לא יכולנו לראות.

בכניסה לאחת החצרות שפשפה בעלת הבית בגדים מלוכלכים על משטח בטון בדרך שבה נהגו לכבס גם על מצבות יהודיות. כשהבחינה במצלמה שלי, היא ביקשה שאצלם את נכדיה ואשלח לה את התמונות. היא העמידה אותם על מפתן הבית וסירקה אותם. שייראו טוב בתמונה. רק אז שמתי לב שאבן המפתן של הבית היא מצבת שיש, שפניה מופנות כלפי מטה.

בפתחו של קיוסק קטן בכפר ניצב שולחן ביליארד. סביבו התקבצו בצוהרי היום כמה סינים חייכנים. כל אחד מהם ידע לספר על מצבות של זרים הנמצאות באזור. אחדים הורו לנו היכן כדאי לחפש והצביעו לעבר כיוונים שונים.

עקבנו אחר הנחיותיהם והגענו אל מבנה לבנים קטן, שהותקן מאחורי אחד הבתים, ובתוכו מפגש של תעלות ביוב. ניכר היה שבור הביוב נבנה לפני זמן לא רב. הוא לא כוסה עדיין. על הקיר הסמוך לו מצאנו שתי מצבות גדולות ושלמות, שבראשן מגיני דוד. על האחת נרשם בעברית ובאנגלית שמו של ד"ר חיים סולומונוב. על השנייה נחרט ברוסית שמה של שרה אברמובנה וורון. לא היה ספק שהמצבות הובאו במיוחד כדי לשמש מכסה לבור הביוב.

בעוד אנחנו עומדים שם, פנתה אלינו בחורה בשם יאנג לי לי בצ'ינגליש – אנגלית שזורה במלים סיניות. התברר שהיא סטודנטית למיקרוביולוגיה באוניברסיטת שנחאי ושגדלה בבית זה. היא הבינה לתחושת הצער שגילינו לנוכח השימוש המתוכנן במצבות והבטיחה לבקש מסבה שלא ישתמש בהן כמכסה לביוב. בעזרתה מצאנו בכפר, בצדו של שדה ירקות, את מצבתה של חיה פלדמן, שנולדה בקישינב ונפטרה בשנת תרצ"ב. עוד מצאנו, במדרגות אבן היורדות אל תעלת מים, את מצבתו של ד"ר אוטו הס, מגן דוד בראשה.

חזרנו אל הכפר שלושה חודשים אחר כך. הפיתוח המואץ של שנחאי, שהחל ב־1990, זוחל בהתמדה גם לאזורים אלה. על אחת המצבות שמצאנו קודם זרוקה בפאת השדה הספיקו לסלול בינתיים כביש. לא יכולנו למצוא אותה. את מדרגות האבן היורדות אל תעלת המים כיסתה עתה ערמה גדולה של לבנים. הלב נצבט. דומה שכבר לא יתאפשר להגיע אל המצבה של ד"ר אוטו הס.

בשלב זה התארגנה קבוצת תורמים, שבעזרתה רקמנו פרויקט להצלת המצבות, לשימור ולתיעוד פרק זה בהיסטוריה של שנחאי. כאשר חזרנו לכפר במטרה לאסוף את המצבות גילינו לשמחתנו שיאנג לי לי הצליחה לשכנע את סבה לא להשתמש בהן לכיסוי בור הביוב. הוא נעתר לבקשתנו לקחתן. אבל במקום שבו כיסתה ערמה של לבנים את מצבתו של ד"ר הס עמדו כעת – חודשיים לאחר ביקורנו הקודם – שני בתים חדשים בני שתי קומות. הפועלים שבנו את הבתים לא ידעו דבר על המצבה.

בעלת הבית, שהגיעה למקום בעקבות ההמולה שעורר הביקור שלנו, דווקא ידעה. היא סיפרה כי לפני שפרקו שם את ערמת הלבנים היא ביקשה שיזיזו את המצבה לצדי המבנה. לדבריה, היא חשבה שאבן מצבה מתחת לבית עלולה להביא מזל רע, ומיד הוסיפה כי ידעה שאולי יום אחד יהיה מי שימצא בה חפץ ויקים אותה לתחייה.

הפוסט שנחאי – הקהילה היהודית הופיע ראשון במסע אחר

במרכז הארלם השחורה, בבית דירות הולנדי מפואר בן מאה, מצאתי את הדירה הראשונה שלי במנהטן. בכניסה ל"גרהם קורט" מובילה קשת אבן בגובה שתי קומות, שבתוכה שער ברזל כפול, אל חצר פנימית רחבה ומהדהדת, אשר סביבה מתנשא הבניין המסיבי. במרכז הפטיו מזרקת שיש חרבה ואבני ריצוף, מצולקות מחישוקי כרכרות שהקיפו אותה כשהובילו אדונים לביתם. קיבלתי חדר קטן בדירה בת תשעה חדרים בקומה האחרונה של הבית המסוגנן. מהחלון הדרומי נפרש מולי המלבן הארוך והירוק של סנטרל פארק. מגדלי העיר הצפופים, כמו דגם גמדי מסיפורי גוליבר, מפלחים את קו האופק הרחוק מאחוריו.

כשהגעתי למקום, לפני שנים אחדות, ציפיתי שילדים בני 12 ישדדו אותי ברחוב ושנרקומנים נואשים יתקיפו אותי עם בקבוקים שבורים. מצאתי שכונה יפהפייה, שופעת בתי מידות בסגנון אירופי מהודר, שעוצבו על שולחנות השרטוט של מיטב האדריכלים מהמאה שעברה. הכרתי קהילה בעלת אופי תוסס, חברותי וחמים. הוזמנתי לארוחות ערב בבתי השכנים וקיבלתי סקירה מפורטת על עברה המפואר של הארלם. האדם היחיד שהטריד אותי בדרכי הביתה בשעות הקטנות של הלילה היה זה שרצה למכור לי מעיל פוך חדש במחיר דולר בודד. קניתי.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ניו יורק,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

בדיינר ברחוב 125, תוך כדי רשימת הזמנה, שואגת המלצרית לעבר עובדי המטבח, ואלה משיבים לה בקול גדול ומלא כעס. 20 רחובות דרומה משם לא יישמע דבר כזה. בהארלם עדיין יש אנשים של ממש. הם חיים, מתרגזים, שמחים

החודש חזרתי לשכונה. עצרתי תחילה בסופרמרקט שבו הייתי קונה את מזוני. להבדיל משכונות עשירות מדרום להארלם, בחנות הצפופה ברחוב 116 המבחר מצומצם כשהיה. עגלות הקניות שדוחפות הנשים עמוסות במצרכי יסוד ובאריזות חיסכון ענקיות, מספרות על משקי בית מרובי נפשות ועל משכורות נמוכות. הארלם היא מקום שבו רואים כיצד השגשוג הכלכלי בארצות הברית פוסח על העניים.

אבל אחת התכונות שיש לה, להארלם, ואין לרוב שכונות מנהטן, היא האנושיות. מי שהולך ברחובות השכונה יכול לשמוע קולות של אנשים בוקעים מתוך הבתים. צחוק של אשה מבוגרת מתגלגל בחופשיות, ילדים צוהלים,

השיפוצים בעיצומם, אבל הרבה בניינים עדיין עומדים נטושים, מתפוררים, והשכונה נמצאת במחצית התפוסה בלבד | צילום: הראל סטנטון

צועקים. בדיינר ברחוב 125, מעל לראשי הלקוחות ותוך כדי רשימת הזמנה, שואגת המלצרית את גערותיה לעבר עובדי המטבח, ואלה משיבים לה בקול גדול ומלא כעס. 20 רחובות דרומה משם לא יישמע דבר כזה. בהארלם יש עדיין אנשים של ממש. הם חיים, מתרגזים, שמחים ומגיבים.
בשדרות מלקולם אקס, הרחוב הרחב ביותר בהארלם, ילד פותח דלת עץ מתקלפת. בפנים, במרכזו של אולם כנסייה זעיר, מצטופפים כמאה מאמינים. הם מתנועעים תוך כדי שירת מזמורי גוספל קצביים. לא רחוק משם, מול מסגד מאולתר, מתגודדים כמה מאות מאנשי "אומת האיסלאם" של לואיס פרחאן. על שולחן מתקפל מוצעות למכירה קלטות וידיאו של המטיף המוסלמי השחור. מוניטור וזוג רמקולים צרודים משדרים את הדרשות החריפות. סביב עומדים כמה חסידים שמכירים את הדרשה בעל פה, מדקלמים את הטקסט ומתמוגגים מכל הברקה.

מישהו עולה על גג מכונית ומחלק פקודות בצעקות. מאות אנשי "אומת האיסלאם" מסתדרים בשלשות לאורך הרחוב. על המדרכה מנגד מסתדרות בשלשות האחיות המוסלמיות, מטפחות לבנות מכסות את שערן. בסדר מופתי סובבים כולם שמאלה ומתחילים לצעוד. חלק מהצועדים לבושים במדים כחולים, שמזכירים בגזרתם מדים של נערי מעלית, מעוטרים בסמל הסהר והכוכב האדום של "אומת האיסלאם".

רוב המשתתפים לבושים בבגדים מצוחצחים, בחליפות חדשות, עניבות משי, מעילים ארוכים וכובעים משובחים. הם נראים יפהפיים, צועדים בטור ארוך, בשקט, במהירות. סביבם רצים אחיהם ועוצרים את התנועה בשדרה. הם עושים את דרכם לכנסייה הקורינתית ברחוב 116, מול "גרהם קורט". לכנסייה הזו מגיעים גם מרבית התיירים, אלה שמעדיפים סיור באוטובוסים ממוזגים על פני שיטוט רגלי ברחובות השכונה. חסידיו של פרחאן שכרו את הכנסייה כמסגד ליום אחד, ובה תושמע, באמצעות הטלפון, דרשה מיוחדת של המטיף הכריזמטי.

קרוב לשם, במקום שאולי אין סמלי ממנו בהארלם – רחוב מרטין לותר קינג פינת שדרות מלקולם אקס, הנקראים על שם שני המנהיגים הבולטים ביותר של השחורים בארצות הברית – פועלים בשנה האחרונה סניף של "גאפ" וסניף של רשת בתי הקפה האופנתית "סטארבאקס". העסקים הגדולים מגיעים לשכונה אחרי שהיתה כמעט ריקה במשך כמה עשורים. עוד סיבוב בהיסטוריה מלאת התהפוכות של הארלם עומד בפתח. השכונה, כך נראה, נמצאת על סף פרק חדש בתולדותיה.

קפטן צ'ריוט, מהגר מטרינידד שחי כבר 20 שנה בהארלם, נרגע אחרי יום עבודה מפרך. בעבר התפרנס ממכירת מריחואנה. לאחר שנתפס, עשה הסבה מקצועית, וכיום הוא מנסה להתפרנס כזמר רגאיי בברים של הארלם וברונקס וממכירת תכשיטים אפריקאים בפתח ביתו ברחוב 116 צילום: שאול שורץ

מכפר הולנדי לגטו השחור
בשנת 1657 ייסד המושל ההולנדי פיטר סטייבסאנט כפר בשטח הצפוני של האי מנהטן. סטייבסאנט קרא למקום "הארלם החדשה", על שם העיר הארלם שבהולנד. על האדמות הפוריות בצד המזרחי, לאורך נהר הארלם, עובדו שטחים חקלאיים. בחלק המערבי, בצד נהר ההדסון, בנו משפחות האריסטוקרטיה הראשונות של ניו יורק אחוזות מפוארות. על דרך הכרכרות ששימשה את תושבי הארלם האמידים, בדרכם דרומה אל הסיטי של מנהטן, סלול כעת ברודוויי. הארלם היתה לפרבר הראשון של ניו יורק.

פרברי ניו יורק משתרעים היום הרחק מעבר לאי, ברדיוס של מאות קילומטרים ממנהטן. אחרי 200 שנה של ניצול חקלאי הפכו אדמות הארלם לעקרות. האחוזות הגדולות נמכרו במכירות פומביות והאדמות ננטשו. מהגרים חדשים וחסרי רכוש התגוררו על שטחי החקלאות בבקתות מאולתרות, ותווי השטח נותר כשהיה.

ב־1837, כשנסיעה מהסיטי של מנהטן להארלם בקרון מסילה רתום לסוס ארכה כשעה ורבע, הארלם עוד לא היתה אטרקטיבית כפרבר לאנשי המעמד

עד לתחילת המאה, השחורים היחידים בהארלם היו אלה שהועסקו בה. בשנות העשרים, ימי "הרנסנס של הארלם", היא כבר היתה לעיר התקווה של שחורים מכל ארצות הברית צילום: הראל סטנטון

הבינוני. אבל ב־1870, כשנמתחו שלוש מסילות רכבת בין העיר התחתית לרחוב 129, החלה פעילות הסחר בקרקעות הארלם. היה זה הגל הראשון בהיסטוריה ארוכה של תנודות חריפות במחירי הנדל"ן במקום.

בתי המגורים שנבנו על המגרשים יועדו לאנשי המעמד הבינוני והבינוני־גבוה, שביקשו לעזוב את הצפיפות של העיר התחתית לטובת חיים נוחים יותר בפרבר מרווח ונקי. תוך זמן קצר הוקמו על השטחים הפתוחים של הארלם בתי שורה למשפחות בודדות ושיכונים. מבני מסחר, חינוך, דת ותרבות הוקמו לשירות האוכלוסיה הגדלה של הארלם. עבור בני המעמד הגבוה נבנו בתי דירות רחבים ומפוארים ביותר, מצוידים במעליות ובכל חידושי הנוחות. המפואר שבהם, שנבנה בשנים 1898־1901 ובו היו שמונה מעליות, הוא אותו "גרהם קורט" שבו גרתי, בפינת הרחובות 116 והשדרה השביעית. אבל בני המעמד המבוסס, שעבורם יועדו המבנים החדשים, לא נשארו לגור בשכונה.

תוך שנים בודדות, עם תחילת העבודה על מסילת רכבת נוספת שתגיע עד רחוב 145 במערב הארלם, הגיע גל שני של פעילות מסחר ספקולטיבית בנדל"ן של הארלם ומחירי השוק נופחו. עם פתיחת קו הרכבת בשנת 1904, לא היה מגרש אחד פנוי בהארלם ונוצר עודף עצום של דירות פנויות. בעלי בתים שביקשו להחזיר את השקעתם העלו את דמי השכירות. הבנקים מימשו את זכותם ועיכלו נכסים שהוקמו בהלוואותיהם. כדי למשוך דיירים, הורידו בעלי הבתים את דמי השכירות בצורה דרסטית.

התמוטטות שוק הנדל"ן היתה אחד הגורמים שהפכו את הארלם לשכונה השחורה של ניו יורק. עד אז, השחורים היחידים שהתאפשר להם להיות בהארלם היו כאלה שהועסקו בה. הגזענות אמנם לא היתה מעוגנת בחוק, אבל אף אחד לא השכיר לשחורים דירות או מכר להם מזון. משבר הנדל"ן שינה את התמונה, ואת חלון ההזדמנויות הכלכלי ניצל איש העסקים השחור פיליפ פייטון, בעל חברת המקרקעין "אפריקן ריאלטי", אשר הניח למעשה את היסודות לגטו השחור הגדול ביותר באמריקה.

פייטון חתם על חוזי שכירות לבניינים לתקופות של חמש שנים והשכיר את הדירות לשחורים בעשרה אחוזים יותר ממחירי השוק הממוטט. שחורים שביקשו לגור בהארלם נאלצו לחיות בצפיפות גבוהה כדי לעמוד בתשלומי שכר הדירה. אבל לא היתה להם ברירה. מתיחות גזעית והריסת שכונות שחורות במנהטן אילצו את השחורים של ניו יורק למצוא שכונות מגורים חדשות; גזענות, מעשי לינץ' ואבטלה בעקבות מפלת מדינות הדרום במלחמת האזרחים יצרו זרם אדיר של מהגרים צפונה, במסעם אחר אמצעי מחיה ושוויון.

מחסור בכוח אדם, שנוצר בעקבות הגיוס למלחמת העולם הראשונה, והירידה במספר המהגרים מאירופה לאמריקה יצרו מקומות עבודה רבים לאנשי שירותים ולעובדים חסרי הכשרה. עבור שחורים אמידים, נוצרה הזדמנות לחיים בבתי דירות יוקרתיים, שנבנו על "גבעת הסוכר", משקיפים מלמעלה על השיכונים הצפופים של הארלם. סוף סוף היתה לשחורים שכונת מגורים אמיתית, והיא הפכה לעיר התקווה של אמריקאים שחורים מכל ארצות הברית.

ב־1919 הגיעה הגאווה השחורה לשיאה. 1,300 חיילים מגדוד השחורים שבו מקרבות מלחמת העולם הראשונה באירופה, זכו לקבלת פני גיבורים וצעדו במדיהם לאורך השדרה החמישית בדרכם הביתה, להארלם

מהרנסאנס למגפת הקראק
ב־1919 הגיעה הגאווה השחורה לשיאה. 1,300 חיילים מגדוד השחורים שבו מקרבות מלחמת העולם הראשונה באירופה, זכו לקבלת פני גיבורים וצעדו במדיהם לאורך השדרה החמישית בדרכם הביתה, להארלם. המצעד הזה סלל רשמית את הדרך לאחת התקופות החשובות ביותר בהיסטוריה של התרבות

האחיות המוסלמיות במצעד "אומת האיסלאם". לואיס פרחאן, המטיף המוסלמי השחור והכריזמטי, מעניק לתושבי הארלם תקווה וגאווה, ועונה לשאלות שהכנסייה לא נותנת להן מענה | צילום: שאול שורץ

השחורה באמריקה – "הרנסאנס של הארלם".

ב־1920 היתה הארלם למרכז שממנו יצאה פעילות תרבותית אדירה. אמנים, סופרים, פעילים פוליטיים, אינטלקטואלים, אנשי חינוך ויזמים נהרו להארלם וקראו לעמיתיהם להצטרף אליהם. כותבים קראו מיצירותיהם בימק"א (YMCA) של הארלם. במועדוני הלילה האופנתיים של השכונה, "סמול'ס פרדייז", "מועדון הכותנה", "לנוקס לאונג"' וה"בולרום" – שהיו בבעלות של לבנים וברובם הותרה הכניסה ללבנים בלבד – ניגנו שחורים את הג'אז והבלוז הלוהטים ביותר בניו יורק. בערבים נצצו השדרות הרחבות באור יקרות, והטיולים לאורכן מתוארים בספרים מהתקופה ברוב הוד והדר.

ב־1925 היה "הרנסאנס של הארלם" בעיצומו. נושאים כמו זהות, חירות ושוויון לשחורים באמריקה קיבלו בראשונה ביטוי נרחב בערוצים אמנותיים. התיאטרון הלבן הכיר בשחורים בהציגו מחזות שדמויותיהם שחורות, כדוגמת "פורגי ובס", "The Emperor Jones" ו־"Green Pastures". בתיאטרון "לפאייט" ליהק אורסון וולס שחורים בלבד להפקת "מקבת" של שייקספיר. היתה זאת התפוצצות תרבותית לאורך רצועה צרה במרכז הארלם, בין הרחובות 125 ל־135. הארלם הפכה למרכז רותח ותוסס של חיי הלילה במנהטן, ואנשי חברה, אמנים וכוכבי תיאטרון וקולנוע לבנים בילו במועדונים של הארלם עד אור הבוקר.

"בהארלם שחור הוא לבן", אומרת דמות בספרו של רודולף פישר, אחד מסופרי הרנסאנס. "היו לך זכויות ופריבילגיות מעוגנות בחוק, ואי אפשר היה לשלול אותן ממך. והיה לך כסף. בהארלם לכולם היה כסף". אבל לאמיתו של דבר, תנאי המחיה של תושבי הארלם היו קשים. בערות, אבטלה, פשע, התמכרות לאלכוהול ולסמים ועבריינות נוער סומנו כבר ב־1920 כבעיות קהילתיות חמורות. שיעורי תמותת התינוקות ומקרי השחפת היו גבוהים יותר מבכל איזור אחר בניו יורק.

ב־1930 התגוררו במרכז הארלם, על שטח של 5.2 קילומטרים רבועים, יותר מ־200 אלף שחורים. הארלם היתה השכונה הצפופה ביותר בארצות הברית.

הכנסיות הבפטיסטיות ממלאות תפקיד חשוב בחיי הקהילה השחורה. זו גם האטרקציה המרכזית המושכת לשכונה תיירים, שבאים לצפות במאמינים המתנועעים בדבקות תוך כדי שירת מזמורי גוספל קצביים | צילום: שאול שורץ

ההכנסה השנתית הממוצעת של משפחה בהארלם באותה שנה היתה 1,808 דולר – יותר מההכנסה הממוצעת של משפחה לבנה ברבות ממדינות הדרום, אבל בקנה מידה ניו יורקי, הארלם היתה ענייה. העוני, הבורות והעדר הנהגה דומיננטית גרמו לכך שכוחם של מאות אלפי השחורים בניו יורק לא מומש, וכך, עם המיתון הגדול שהחל ב־1929, היו יותר ממחצית מתושבי הארלם מחוסרי עבודה ונתמכי סעד.

הרנסאנס דעך ואיתו חלף תור הזהב של הארלם. במשך שלושה עשורים הלכה השכונה ונרקבה. עלויות הדיור והמחיה המשיכו לעלות. בעלי בתים, לבנים ושחורים, הזניחו את תחזוקת מבני המגורים שבבעלותם. תנאי החיים של התושבים הפכו קשים יותר ויותר, והם נטשו את בתיהם. רבים מבעלי הבתים הנטושים שרפו את הנכסים שבבעלותם כדי לגבות פיצוי מחברות הביטוח. זאת היתה הדרך היחידה עבורם להרוויח כסף מרכושם.

בשנות השבעים החזיקה עיריית ניו יורק יותר מ־70 אחוזים מהבניינים בהארלם, רובם נטושים, שרופים, לא ראויים למגורים. מגפת הקראק עשתה שמות בשכונה ובתושביה. בני המעמד הבינוני עזבו אותה בעקבות גל מתמשך של פשיעה ואלימות. וכך, למרות הצפיפות הגבוהה במנהטן, בהארלם היה הרבה מקום, אבל לא נמצא מי שיסתכן, יקנה בניינים וישפץ אותם.

עיריית ניו יורק הרסה חלק גדול מהמבנים המקוריים ובנתה במקומם פרויקטים מיוחדים של מגורים למעוטי יכולת. אלה הם בנייני הלבנים האדומות המסיביים, המנוכרים, נטולי האופי והעיצוב, שמתנשאים לגובה בחלקים רבים של השכונה. בשנות השמונים התחילה העירייה למכור לציבור את נכסיה בהארלם במכירות פומביות. הנכסים, שנקנו במחירים אטרקטיביים בתקווה שיום אחד הארלם תתמלא, נמכרו על ידי בעליהם החדשים שוב ושוב עבור רווח. פעילות ספקולטיבית זו הסתיימה בעלייה דרסטית של מחירי הנדל"ן בהארלם, אבל הנכסים עדיין עמדו נטושים וללא שימוש.

הלבנים באים (ואיתם העסקים)
בשנים האחרונות השתנתה התמונה. העניין הכללי בשכונה גובר. הספקולציות בנדל"ן נמשכות, אך בניגוד לעבר, לבניינים שנקנים מגיעים גם דיירים. בחצר האחורית של הבניין של איליי קינס, ברחוב 146, מטפסים שני סנאים על עץ עב גזע. איליי, אמן ומרצה לאמנות תושב הארלם, קנה את הבניין לפני עשר שנים. השקט מסביב מופרע כל כמה דקות ברעש הסילונים המשייטים מעלינו, בדרכם לנחיתה בשדה התעופה "לה גארדיה". ריח טרי של סתיו עומד באוויר.

בקול נמוך מספר איליי על הדינמיקה החדשה של הארלם. "למרות הירידה של 77 אחוזים במספר מקרי הרצח במרכז הארלם בחמש השנים האחרונות, יש להארלם סטיגמה גם היום. חברים עדיין פוחדים לבוא לבקר כאן, חוששים שיגנבו להם את הרכב ושואלים אם ייצאו מכאן בחיים. אבל בניגוד לעבר, עכשיו נכנסים להארלם קונצרנים גדולים, ויש פעילות רבה של מסחר ופיתוח".

"רוב המתאכלסים החדשים כאן הם לבנים. אתה יורד לרכבת ורואה כל מיני סוגים של אנשים. כבר אין לי שכנים שלא עובדים, שיוצאים מהבית רק באישון לילה"

בשל צפיפות האוכלוסין הגבוהה, זה משתלם להם. יש כאן כוח קנייה גדול ביחס לשטח, וכמעט בכל רחוב במערב הארלם הבנייה בעיצומה. באפריל השנה נפתח סופרמרקט של רשת כלל ארצית, 30 שנה אחרי שנסגר האחרון בסדר גודל כזה בשכונה; פרויקט בשם "הארלם יו.אס.איי", שייפתח בדצמבר הקרוב, יציע יותר מ־26 אלף מטרים רבועים של מסחר ובידור; "רנסאנס פלאזה", בניין עם 11 קומות למגורים ולמסחר, הולך ונבנה בפינת רחוב 116 ושדרות לנוקס; תאגיד הפיתוח של הכנסייה האביסינית (החבשית), הארגון

הארלם הספרדית, ביתה של הקהילה הלטינית הגדולה ביותר בניו יורק. הארלם כולה היא מקום שבו רואים כיצד השגשוג הכלכלי בארצות הברית פוסח על העניים | צילום: שאול שורץ

הכנסייתי הגדול ביותר בהארלם, משפץ 85 בתי לבנים אדומות בשכונה, ופרויקטים גדולים נוספים נמצאים בשלבים מתקדמים.

בנקים שסירבו בעבר לאשר הלוואות לבנייה באזורי סיכון גבוה התחילו לתת מימון לפרויקטים בהארלם. "הרעיון הוא למשוך להארלם משפחות עם ילדים, כמו היפאנים שקנו את הבית הסמוך לשלי", אומר איליי. "תביט סביבך ותראה כמה עבודות שיפוצים מתנהלות. עדיין יש הרבה מגרשים ריקים ועסקאות רבות נסגרות ממש עכשיו".

מרחב מחיה, שהפך למצרך יקר ונדיר בכל מנהטן, קיים עדיין בהארלם בשפע יחסי. בשאר מנהטן, דירות גדולות חולקו כבר לפני עשורים לשלוש או לארבע יחידות דיור קטנות. בהארלם אפשר עדיין למצוא דירות ענק. איליי מצביע על הבית השכן, שבו רק הקומה השנייה עדיין ריקה. דירת הדופלקס בשתי הקומות העליונות מושכרת ב־2,400 דולר, הדירה שמתחתיה מכניסה 1,600. זו אולי הסיבה לכך שהשכן קנה באחרונה גם את הבניין שבפינת הרחוב.

"רוב המתאכלסים החדשים כאן הם לבנים", אומר איליי. "אתה יורד לרכבת ורואה כל מיני סוגים של אנשים. זה לא כמו פעם, שהיה רק סוג אחד. היום כמעט לא רואים טיפוסים שעומדים ימים ולילות בפינת הרחוב ולא זזים. כבר אין לי שכנים שלא עובדים, שיוצאים מהבית רק באישון לילה. יש הרגשה אחרת כשחיים בין אנשים בעלי הכשרה ומקצועות חופשיים, שאכפת להם מהרכוש שלהם וממה שסביבו".

בינתיים, בהארלם ממשיכים לנגן
על אף התהפוכות, שמרה הארלם על מעמדה כמרכז של מוסיקה וריקוד. נגנים שחורים בעלי שם עולמי – דיזי גילספי, בני גודמן, לסטר יאנג ורבים אחרים – נהגו להגיע למועדונים בשעות הקטנות של הלילה ולהצטרף לתזמורת הבית. גם היום, מוסיקאים שסיימו הופעה בעיר מגיעים להירגע במועדונים הקטנים של הארלם ועולים לנגן בין משקה למשקה.

בשעה שרוב מועדוני מנהטן מקפלים את הבר, בהארלם ממשיכים לנגן. לילות שני וחמישי הם הלילות החזקים. בליל שני השבוע, בשתיים וחצי לפנות בוקר

בחור צעיר שב לחברתו לאחר שהשתתף בקטטת רחוב. הארלם בטוחה כיום לתיירים בכל שעות היממה, אבל עדיין פועלות בה חבורות רחוב רבות, הנלחמות אחת בשנייה צילום: שאול שורץ

ב"סנט ניקס פאב" שברחוב 149, מתארגנים הנגנים לג'ם סשן נוסף. השולחנות עמוסים בבקבוקי בירה ריקים ובקערות של תבשיל זנב שור מהביל. הבחור שיושב לידי בבר מציע להכריז על שבתון בימי שלישי. חבורה גדולה, שתויה, נכנסת לפאב ותופסת מקומות ליד הנגנים.

הארלם של היום היא ניצן שעומד להיפתח. היא מלאה בהזדמנויות, ונפח התנועה והתיירות בה גדל והולך. מרכזי קניות חדשים, יריד ספרים שנתי וההכרה הרשמית כמעט בערכה ההיסטורי מפיחים תקווה שהשכונה תחזור לימי הזוהר שלה. אבל חלק מהתושבים מודאגים. רוב הנכסים בהארלם נמצאים בבעלות לבנה, והרשתות הגדולות מחסלות את העסקים הקטנים של אנשי הארלם הוותיקים. התושבים חוששים כי פירות הפיתוח ייפלו לידיים של משקיעים שאינם אנשי הארלם, שלא עברו בה את השנים הקשות, וכי הכסף שירוויחו הקונצרנים הגדולים לא יישאר בשכונה.

הארלם נמצאת עכשיו במחצית התפוסה. בתוך שנתיים־שלוש, מאמינים כאן, תתמלא השכונה עד אפס מקום. רבים מוטרדים מכך שאנשים שיגיעו לראות את השכונה ימצאו בה מבני זכוכית ומגדלי דירות. ואז הארלם תהיה כמו שאר השכונות של מנהטן. לא כמו הארלם.

הפוסט ניו יורק: בהארלם שחור הוא לבן הופיע ראשון במסע אחר