לעומת אמריקה, העולים בישראל שומרים על אתרי הבילוי שלהם לשימוש פנימי בלבד. לא תמצאו בהם בללייקות ובבושקות (שבשפת המקור, אגב, נקראות מטריושקות), מה שמאפשר לטעון כי המודל הישראלי קרוב יותר למקור הרוסי. זה עדיין לא פותר את השאלה אודות טבעה של "הנשמה הרוסית" המסתורית, זאת שמאלצת עולים בימי שרב מטורף לבקר בבַּנְיַה (בית מרחץ עם סאונה רטובה), לשתות וודקה באקלים שהופך את החוויה למאזוכיזם טהור ולהתעקש, גם אחרי עשר שנים בארץ, לשיר בליווי גיטרה מתחת לשיחי הצבר שירים על נפלאות ההרים המושלגים. חמישה מקומות ששווה לבקר בהם.

מעדנייה רוסית – בגלל ה"וובלה"
המוכרות לובשות הסינרים ודוברות הרוסית, אחרי פלישתן המסיבית לסופרמרקטים, הפסיקו כבר מזמן להיות אקזוטיקה. בברית המועצות המוכרת היתה אותה המוכרת, אבל המוצרים הגיעו רק לידיהם של בעלי ייחוס במפלגה הקומוניסטית או למחסן הגסטרונום (הסופרמרקט הסובייטי). וחוץ מזה, המוכרות לא נהגו ברוב נימוס, כי ממילא לא היתה לקונים ברירה.

כך שהמעדנייה הרוסית בישראל – המתפוצצת מדליקטסים זמינים מכל הסוגים ובה יש גם מוכרות שנותנות שירות עם חיוך – מגלמת עבור כל מי שעלה מרוסיה לפני עשר שנים, ועוד זוכר את ימי המדפים הריקים בחנויות, מעין צדק היסטורי. מעבר לזה, המעדנים הללו, שלא קיימים בחנויות של הישראלים הוותיקים, הם פשוט טעימים מאוד.

כיום יש כ־1,200 מעדניות כאלה ברחבי הארץ, חלקן מנהלות מלחמת התשה רבת שנים מול החרדים בגלל בעיית הכשרות של מוצרי הבשר. את הרשתות הגדולות, "טיב טעם" ו"מעדני מניה", פתחו דווקא צברים. העולים מחזיקים לרוב במעדניות קטנות בשם "סבטלנה", "אירינה", "גסטרונום איליה" או "סבסטופול".

את הרשת הבינונית הקים סלבה פרמיסלר, חבר מועצת עיריית ירושלים, יחד עם שותפו, והם נתנו לה את השם "קלים וסלבה". אחת החנויות ברשת שוכנת ברחוב אלנבי 106 בתל אביב. ואם תפספסו את הכיתוב הקטן בעברית מתחת לאותיות הענק ברוסית, הרי שריח הדגים המיובשים כבר יכוון אתכם למקום.

במרוצת השנים הפכה החנות לידידותית יותר לצרכן הישראלי, ועל חלק מהמוצרים מופיעה מדבקה בעברית. המוצרים שנמליץ כאן למשש, להריח ולטעום הם הסיבה העיקרית, ולאו דווקא בשר החזיר, לכך ש־85 אחוז מהעולים מעדיפים לקנות מזון במעדנייה הרוסית.

באליק, למשל, הוא נקניק הודו מעושן בעדינות. פרוסותיו הדקות נראות כמעט שקופות והן ממש נמסות בפה. את הלחם הלבן הישראלי מכנים הרוסים "צמר גפן". נסו לטעום לחם שחור רוסי בצורת לבנה קטנה (עדיף "בורודינסקי"), ותבינו למה. על הלחם מורחים אחד מ־15 סוגי חמאה, ומעל – קוויאר אדום. מהשימורים כדאי לבחור בפטריות יער מכל הסוגים ובכבד של חמור ים (פצ'ן טרייסקי).

על המדפים אפשר למצוא עשרות סוגי וודקה. הרוסים מעדיפים דווקא את "אבסולוט" השבדית, אבל אם מתעקשים על וודקה רוסית, ההימורים הבטוחים הם "סויוז ויקטן" או "אוחוטניצ'ייה" ("וודקה של ציידים", על בסיס עשבי יער או פלפל). לא מומלץ לנסות את סוגי הוודקות החדשים עם הגימיקים השונים, כמו וודקה "בזפוחמלנאיה" ("ללא הנגאובר"). למעשה, זו וודקה גרועה עד כדי כך, שכאב הראש מתחיל עוד היום.

לאלה שחפצים לצמצם את החוויה הרוסית למשהו חריף פחות, עדיף לבחור אחד מהיינות הגרוזיניים והמולדביים המשובחים. יינות אלה נחשבים לטובים בעולם, בעיקר בעיני הרוסים. אם אתם רוצים להסתפק במינימום, נסו את בירה "בלטיקה", יחד עם הוובלה, הדג המיובש.

מהמשקאות הלא־אלכוהוליים חובה לקנות "מורס", שזה מיץ מתותי יער, ו"קוואס", המאלט הרוסי. כדי לטעום את הכימיה המוגזת הרוסית, מספיק בקבוק אחד של "טרחון", משקה ירוק בטעם מנטה פחות או יותר.

שלא יטעו אתכם ערמות של עוגות הקרם והוופלים. על מנת להבין מהו חטיף מתוק סובייטי אולטימטיבי, טעמו את הזפיר (התחליף הרוסי לקרמבו), שזה עוגייה על בסיס קרם ביצים מוקשה, את מקלוני התירס המתוקים (התשובה לבמבה) ואת חטיפי הגבינה המתוקה עם הצימוקים, המצופים שוקולד. בעיקר מומלץ לטעום את הגלידה הרוסית המקורית, הדחוסה בין שני ואפלים דקים, במה שנקרא קרם ברולה או פלומביר.

המתנה המומלצת היא בונבוניירה "קורוצ'קה ריאבה" (התרנגולת ריאבה, דמות מאגדות עם רוסיות), הארוזה בקופסה בצורת ביצה, עם סוכריות דמויות ביצי זהב שהמילוי שלהן מעוצב כביצה אמיתית. והמלצה חמה: אל תנסו אפילו לספור את הקלוריות.

המעדניות הרוסיות בישראל מגלמות עבור העולים צדק היסטורי: מדפים מלאי כל טוב ומוכרות מנומסות

מסעדה רוסית – בגלל ה"גוליאט"
למסעדה רוסית הולכים בשביל כל דבר, חוץ מסתם לאכול. הולכים לשם בשביל החברה (כלומר להשתכר עם חברים), לרקוד ברחבה שבין השולחנות לצלילי להקת הבית של המסעדה, לצפות בתוכנית האמנותית כמו ריקודים סלוניים, וברגע של דמעות התרגשות מהולות באלכוהול לטפס על הבמה ולבקש מהלהקה לשיר איזה שיר אהוב. למסעדה רוסית אמיתית הולכים בשביל ה"גוליאט" (בתרגום המילולי זה לטייל. למעשה, זה לבלות בכל מיני צורות עד שנופלים).

אנשים במוסקבה יעדיפו היום מסעדה צרפתית טובה, סינית או במקרה הגרוע את מקדונלדס. עולים מרוסיה יעדיפו לחגוג אירוע מיוחד דווקא עם קציצות בנוסח קייב, צלי בכד חרס ובלינצ'ס עם שמנת ודג מלוח.

שלוש עובדות בסיסיות על המסעדות הללו: האוכל טעים מאוד; בניגוד למצופה ממסעדות של קהילת מהגרים, הן בכלל לא זולות; החיסרון הבולט של המסעדות הללו הוא שבחלקן הגדול מבקשים תשלום במזומן, והוא נהיה בולט עוד יותר לאחר שמגלים את העובדה השנייה.

במסעדה רוסית, גם אם יוקרתית ונוצצת, המלצרית עשויה להיות בגיל של אמא שלך, וזה בסדר, כל עוד היא מגישה בדיוק מה שצריך להגיש במקום כזה: וֶרֶניקים (כיסני בצק ממולאים בתפוח אדמה), בלינצ'ס עם קוויאר אדום, צ'בורקים (כמו פירוז'קי, אבל יותר גדולים), ברווז עם תפוחי עץ, מרק עם פֶלְמֶנים (כיסני בצק קטנים ממולאים בבשר), בורשט, בֶּף־סטרוגנוף עם פטריות וכוסית וודקה.
הודות לחיבור של כל המרכיבים האלה, האווירה בערבים, ובמיוחד בסופי שבוע, במסעדות הרוסיות נעשית מאוד משפחתית. תוך שעה תהפוך המלצרית ללריסוצ'קה וחבר כנסת מכובד ממפלגת עולים – לרקדן נמרץ.

זרימת האנשים בין השולחנות, שביושביהם הם מגלים מכרים וידידים, תימשך עד לשעות המאוחרות של הלילה, עד שאולי ימצאו אחד או שניים שנרדמו מתחת לשולחן. שלא תבינו לא נכון – אין דבר כזה להשתכר סתם. תמיד יש סיבה, וכל כוסית מלווה בדברי ברכה, כשהסועדים מתחרים ביניהם בהומור ובפיוטיות.

מסעדות

רוס. סגור בימי שני. רחוב אלכסנדר ינאי 9, פתח תקווה. הזמנת מקומות בטל' 9347370־03.

הלגונה הכחולה. להקת הבית מנגנת כל ערב. נוסף לתפריט הרוסי מוגשות מנות דגים ופירות ים. פתוח מדי יום מ־00:12. שדרות בן גוריון 61, בת ים. הזמנת מקומות בטל' 5065530־03, 5070576־03.

רספוטין ("אצל לריסה"). רחוב המסגר 49, תל אביב. הזמנת מקומות בטל'
6240161־03.

רזגוליאי. רחוב אחד העם 11, נתניה.
טל' 8849777־09.

בר רוסי – בגלל פוטין
הבר הירושלמי פוטין הוא הכי קרוב למה שהרוסים ברוסיה אוהבים היום: בר שנראה אירופי, אבל מדגיש את הפטריוטיות הרוסית. בבר, שנמצא ממש ליד מגרש הרוסים, אמנם מוגשת בירת "בישוף" הגרמנית, אבל בצדה ישנו הוובלה – הדג המיובש ההכרחי – קרוטוני לחם שאופים במקום וצ'יפס מטוגן עם שיני שום.
הברמן מציע קוקטיילים מכל הסוגים, אך על לוח ה"מיוחדים" הוא דואג לכתוב: "היום לא דיללתי את הבירה במים, אז הכוס תהיה פחות מלאה". קריצה לעבר המנהגים הסובייטיים. הבר כולו מכוון אל פולחן האישיות של ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, שקם שם בתור תופעת לוואי לתחיית הרעיון הלאומי.

העולים הצעירים לא אוהבים מסעדות רוסיות, בגלל ההמוניות ומוזיקת הפופ שמכונה בפיהם "פופסה". הם מעדיפים ברים, כמו פוטין בירושלים ונסט בתל אביב, מקומות שבהם הם מרגישים אליטה צעירה של העלייה הרוסית. מצד אחד, הם לא נופלים מהברים הישראליים, ומצד שני – בפוטין מתנגן ברקע רק רוק רוסי, כשמכל עבר משקיף דיוקנו של המנהיג. פוטין הצעיר, פוטין בצבא, פוטין עובד הק.ג.ב, פוטין הנשיא, סתם פוטין, וגם פוסטרים בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי.

הבהובי הפנסים של מכוניות המשטרה, החולפות בשקט מדי כמה דקות ברחוב הירושלמי הלילי ונשקפות מבעד לדלת הזכוכית, מוסיפים לאווירה הטוטליטרית הנחמדה.

ברים
פוטין. נפתח בסביבות 21:00. התשלום במזומן. רחוב הלני המלכה 15, ירושלים.
נסט. התפריט כולל בירות רוסיות, מנות חמות והופעות. רחוב ירמיהו 7, תל אביב.

בית מרחץ רוסי – בגלל ה"ווניק"
נדגיש כבר בהתחלה: בַּנְיַה, בית מרחץ רוסי, הוא לא סאונה יבשה. בניה זה שיא הטירוף הרוסי בישראל, כשאנשים נכנסים מרצונם מהחום של תל אביב לחום של אילת בימים הכי לוהטים, ובסאונה מכוסה אדים עוד מתחילים להרביץ זה לזה עם "ווֵניק" מכובד מענפי אקליפטוס. ווניק אמיתי צריך להיות מענפי עץ ליבנה, אבל לך תשיג אחד כזה בישראל.

בניה היא בילוי שוביניסטי טהור, כשחבורה של גברים הולכת להתאדות קצת, וב"פארילקה" (סאונה רטובה) הצרה לשפוך קצת בירה על הגחלים ולשאוף עוד אדים בניחוח של לחם טרי. בדרך הם ירביצו זה לזה עם הווניק שספג עד כה מים חמים בתוך כד העץ ויריצו בדיחות גסות.

ההנאה הכי גדולה בבניה הרוסית המקורית היא לרוץ אחרי הפארילקה החוצה, כולך אדום מרוב חום ומעלה אדים, ולקפוץ בעירום לתוך השלג. בישראל, גם מטעמי צניעות (רוב בתי המרחץ ממוקמים במרכזי הערים) וגם בגלל בעיות טכניות הכרוכות בהשגת השלג, מחליפים את כל הסיפור בבריכה קטנטנה, מלאה במים קפואים, שאליה קופצים אחרי המהבלה.

בסוף מתעטפים בסדין לבן, מתיישבים לשולחן ושותים בירה עם פֶלְמֶנים, בלינצ'ס עם קוויאר, ואיך לא – עם הוובלה. זה המקום לשמוע גברים, נינוחים אחרי החוויה, מרכלים במרץ.

המבקרים בבתי מרחץ רוסיים מרביצים זה לזה ב"ווניק" – במקור צרור ענפי ליבנה, בארץ ענפי אקליפטוס | צילום: בוריס קרישטול

בתי מרחץ
דג הזהב. שכירת אולם קטן – 150 שקל לשעה, אולם גדול – 250 שקל לשעה. פתוח כל יום וכל היום. בסופי השבוע יש להזמין מקומות מראש.  רחוב גיסין 7, פתח תקווה. טל' 6049764־03.
בוגטירסקאיה. סאונות יבשות עם ג'קוזי, אוכל חם ובר. שכירת אולם קטן (עד ארבעה אנשים) – 170 שקל לשעתיים, אולם גדול (עד חמישה אנשים) – 250 שקל. פתוח מדי יום עד 00:3 בלילה. רחוב הסדנה 9, פתח תקווה. טל' 9230711־03.
רוסקאיה בניה. בפסאז' בראשון לציון,

"דוגובקה" – בגלל הק.ס.פ
ק.ס.פ הוא שם נרדף לרומנטיקה. מרוסית, ראשי התיבות הללו מיתרגמים כ"מועדון השירה החובבנית". בשנות השישים ברוסיה לא היו הרבה אפשרויות בילוי בשל הלחץ הקומוניסטי ובגלל העוני הכללי, אז אנשים נסעו לשיר שירים שהם חיברו, מול מדורה ביער.

עם השנים התמסדה תנועת הק.ס.פ, חלק מהשירים הפכו מוכרים ולפסטיבלים הגדולים ביערות הגיעו עשרות ואף מאות אלפי אנשים. חצי מדינה נדבקה אז בחיידק הק.ס.פ, כשאינטלקטואלים בעלי תארים אקדמיים לרוב העמיסו על גבם מדי שבוע תרמיל כבד, לבשו טרנינג ונסעו עם כל המשפחה ועם הגיטרה ליער.
גם בישראל אין יותר מדי אפשרויות בילוי לעולים מוכי הנוסטלגיה, מתעבי השלטון וחסרי האופציה לביטוי האכזבה מהפוליטיקה וממנהגים שונים בארץ, חוץ מחיבור השירה ברוסית בליווי הגיטרות. אז מה אם הם כבר לא יושבים על כר של דשא רך ומזג האוויר דורש להדליק מזגן ולא מדורה.

פעמיים בשנה מתקיים לחופי הכנרת פסטיבל דוּגוֹבְקָה, לשם מגיעים כל פעם לפחות 7,000 אוהבי ק.ס.פ. הם ישנים באוהלים, עוברים בלילות ממדורה למדורה, מאזינים לקונצרטים של הגורואים של התנועה, אחר כך שרים כל אחד לחבורתו ובחמש בבוקר רצים להתרחץ בכנרת.

ערבוב הקבוצות השונות של העלייה במקום מרשים ביותר. הרוב הם אותם האינטלקטואלים שהסתובבו עם התרמילים ברוסיה, אך נתקלים שם גם בפאנקיסטים שיכורים, היפים מצועצעים, אוהבי "מבוכים ודרקונים" למיניהם, פוליטיקאים וסתם צעירים רודפי רומנטיקה.

המסר של הפסטיבל הוא – אנחנו מסודרים כלכלית ויכולים להרשות לעצמנו בילוי ברמה גבוהה יותר, אבל זה עניין של מנהגים, ולא תמצאו מקום אחר עם אווירה כל כך חמה ומאוחדת. פסטיבל דוגובקה הקרוב, ה־13 במספר, יתקיים בתאריכים 10־11 במאי.

נוסף לפסטיבלים קטנים יותר שנערכים בדרום הארץ, פועלים בכמה ערים גם מועדוני ק.ס.פ, המקיימים מפגשים שבועיים של בארדים – מחברי השירים. אחד הבולטים שבהם הוא מועדון השירה הפוליטית הירושלמי, "זִמְרָת הארץ". אם תבקשו, תזכו לתרגום עברי של חלק מהשירים, שנטייתם ימנית במקצת, ולביצוע כובש לב.

מועדוני ק.ס.פ
פסטיבל השירה "דוּגובקה". הפסטיבל נערך פעמיים בשנה – בסתיו ובאביב, זו השנה ה־13. הפסטיבל הקרוב ייערך בתאריכים 10־11 בחודש מאי, בקמפינג
של חוף דוגה בכנרת.
נשרי חיפה. מפגשים בימי חמישי
ב־00:19. רחוב ארלוזורוב 3א', חיפה.
קרישה. מפגשים בימי שני ב־00:20. רחוב חשמונאים 91, קומה ב', תל אביב.
ק.ס.פ נתניה. מפגשים בימי ראשון ורביעי ב־00:20. רחוב סמילנסקי 5, קומה ב', נתניה.
שליאפה. מפגשים בימי שלישי ב־00:19. רחוב יפו 36, קומה 3, ירושלים.
זִמְרת הארץ. מועדון ירושלמי לשירה אקטואלית. מופיעים במקומות שונים ברחבי הארץ. בירורים בטל' 053*525368 (מיכל שובמן)

הפוסט חו"ל בישראל: לאן הולכת נשמה רוסית הופיע ראשון במסע אחר